אף שהיתה זו עוגת־התפוחים של אמא שחוללה מפנה כה חשוב בחיינו ברחוב פרישמן, בכל זאת עלי לפתוח באמבטיה שאבא היה מכין כל ערב שבת. בעיניו היתה זו גולת־הכותרת של השבוע ולו רק היה זה אפשרי, בכך אני משוכנע גם היום, היה מקדיש לחימום־מים יומיים־שלושה ולא מחצית יום מסכנה אחת בלבד.
במבט לאחור דומה לי שאבא הכניס עצמו לתחרות נגד כל שכנינו, כאומר: הם, אולי, יכולים לתת לבני־ביתם בגדים נאים יותר ומסעות של חופשה, אבל לא אמבטיה־חמה כשלי. הוא חשב שסוד הצלחתו טמון בכך שלא נתפתה לפרסומת המספרת בשבחם של מיני דלק שונים שהם נוחים לאחסנה ומיטיבים לבעור. לדידו היה חומר־הסקה יעיל אחד – הרבה עץ לבן. לגזרי־העץ שקנה בכסף היה מוסיף קרשים שנטל מהבניינים הנבנים בסביבה. לעתים עודני רואה אותו לנגד עיני, נושא ונותן עם השומר והקבלן, או מדלג מעל גדרות ורץ במהירות כשלוחות־עץ באורך ארבעה מטר נגררים אחריו.
אחר־כך היינו מבקעים את הלוחות בגרזן ומזינים בהם את הלהבה בתנור־הברזל־היצוק שעליו ניצב מיכל־מים גלילי גבוה שחבק בתוכו את הארובה ונתלהט ממנה. אבא הכיר את האש וידע לקיימה בעוצמה וברציפות. עד כדי כך שהמים התחממו בכל צינורות הבית ובמשך שעות אחדות לא היו לנו בכלל מים קרים. אצל שכנינו “הספיקו המים” לאמבטיה קצרה לכל אחד, חמש דקות לכל היותר. ואילו אני – אמר לי אבא – הייתי היחיד בשכונה שזכה באמבטיה של חצי־שעה. גם עתה נפלא ממני מדוע לא הוענק לי פרס הילד הנקי. אבל הסיפוק על פניו הסמוקות בארגמן להבת־התנור היה לי פיצוי מלא. יש והייתי שואל את אבא אם נותרו מים לאמבטיה נוספת – כל חיי לא עלה בידי להסב לו אושר גדול מזה.
כל אותה עת היתה אמא נעולה במטבח. הבישול גזל ממנה הרבה שעות ארוכות. אולי באמת בגלל רצונה להיפטר ממנו בחופזה – לאחר שובה מעבודתה כגננת בגן־ילדים־תימנים־רחוק כפי שאמר הדוד יוטיס. פעם פעמיים בשנה הוא היה בא להתארח אצלנו ליום שישי ולשבת. לדבריו, הזכיר לו סלט החצילים של אמא את בית־הוריו בבסרביה. כיוון שהיה חולה אולקוס וחלוש והיה נוהג לומר כי אמא היא אישיות רוחנית גדולה וחבל שהיא מבזבזת את כישרונותיה במלאכות השוות לכל נפש. היא היתה מקבלת את פניו בחדווה, ונותנת בצלחתו עוד ועוד סלט־חצילים והוא היה אומר לה איזה שחקנית־תיאטרון גדולה יכולה היתה להיות.
אבל לדעתי האמת היא שעבודת־המטבח של אמא נתארכה לא כל־כך מפני שנפשה יצאה לספרות ולמשחק, אלא קודם כל משום סגולתה לבחון כל דבר מעיקרו. ראייתה היתה מקפת וחופשית והיא היתה פטורה מכל שגרה. וכך, פרט לסלט־חצילים אותו ידעה להתקין גם בשנתה, נאלצה לפני כל ארוחה לחשוף מחדש את סודות הבישול. בכלל, היא לא אהבה לחזור על אותו דבר פעמיים.
לא במעט דמה מטבחה למעבדה של קוסם: אדים וקיטור פרצו מהסירים והתאבכו בעשן השחור ובלשונות האש שליחכו במרץ את הפתיליות ואת התנור. בתוך אלה היתה ניצבת אמא, תרווד בידה, חוככת בדעתה אם לצקת עוד דבש על הצלי, אם לבזוק שקדים על מרק קישואים ותפוזים ואם גזרי־חסה יכירם מקומם בחביתת תות־שדה. היא השתאתה לדעת מהו אותו אומלט־עשבים בו מדובר ברומנים צרפתיים. רק האפייה גרמה לה קושי, והיא היתה פותחת את התנור לעתים תכופות, כדי לבחון אם העשן הבוקע ממנו הוא סימן לכך שהמאפה רק השחים או שכבר נקדח כליל.
פעם הוציאה מהתנור עוגת־תפוחים אותה לא אשכח לעולם. אבא ואני ישבנו רחוצים ומתפעלים מיופיה ומבושמה. אמא כנראה טרם הבחינה בהצלחתה, כי פרסה לנו ממנה ביד נדיבה. אבל כאשר ראתה להפתעתה באיזו מהירות כילינו את פרוסותינו וכי ביקשנו עוד, נעורו חשדותיה. תחילה נתנה בנו מבט חוקר, שמא חלינו, ואחר־כך התבוננה בעוגה והריחה אותה בפליאה עמוקה. ואז הסירה אותה בהחלטיות מהשולחן ובמקומה הציעה לנו לפתן קולרבי וצימוקים.
את עוגת־התפוחים הסתירה באחת מתיבות השידה, ליד הסדינים והמפות. את המפתח נטלה עמה. בתמימותה חשבה אמא שאבא ואני לא נגלה את מחבואה. אבל הניחוח הטוב והמתוק של העוגה הסגיר אותה. פעמים רבות ניסינו, בעת שאמא נעדרה מהבית, לפתוח את השידה, בתקווה ששכחה לנעלה. אבל לשווא. עד שנמצא לנו פתרון. הסטנו את השידה, סובבנו אותה, חילצנו במברג את גב הדיקט שלה והעוגה ניגלתה לעינינו בכל הדרה מאחור.
עד היום לא אדע מה השקיעה אמא בתוך אותה עוגה. אבל היא נימוחה בפה והיה לה טעם גן־עדן. על כך הסכמנו שנינו, אבא ואני, כל פעם שהיינו צובטים ממנה נתחים זעירים, כדי להסתיר ככל האפשר את תרמיתנו. משבוע לשבוע השביח טעמה, כמו היתה יין משומר. מי יודע אלו שיאים נכונו לה, אלא שיום אחד הסרנו את גב־הדיקט והנה – העוגה איננה!
מה עשתה אמא לעוגה לא אדע. אולי הצניעה אותה במקום אחר, סגור יותר, ובו היא משתמרת עד עצם היום הזה. כיוון ששנינו העמדנו פני תם, של מי שמעולם לא ידעו וודאי לא טעמו מהעוגה, אף לא חקרנו למקום הימצאה. אבל מדוע הצפינה אמא את העוגה? על כך שאלנו אב את בנו. אבא היה סבור שהיא ממתינה לביקורו של הדוד יוטיס, כדי להרעישו בהפתעה וכדי להפיק ממנו שבחים לגבי צד באישיותה שנסתר עד כה מעיניו. ואילו לדעתי ביקשה אמא ללמוד מאותה עוגה את סוד ההצלחה, מעין קנה־מידה, כדי שתוכל לחזור ולאפות שכמותה גם להבא. אם אכן כך, נחלה אכזבה מרה. שוב לא יעלה בידה לעולם לאפות כעוגה ההיא.
אחרי העוגה החליטה אמא לפתוח מסעדה. ליום אחד בלבד, אמרה לי והשביעה אותי לבל יגונב הדבר לאוזני אבא. לכך היתה לה סיבה טובה. פעם, בהיותי קטן, השתטחה אפרקדן על הרצפה והורתה לי לרוץ מהר ולמסור לאבא שאמא מתה. אבל שגיתי ואמרתי לו, “אמא אמרה להגיד לך שהיא מתה.” אבא, שהיה רגיל לתעלולים שלה, חזר הביתה מעבודתו במועד ובצעד קצוב. כאשר נכנסנו הביתה היתה אמא מוטלת עדיין במקומה, מכונסת כצב, לא נעה ולא זעה. אבא פסע מעליה, אמר לי לשחק בשקט כדי לא להעירה, ונכנס למטבח להתקין לעצמו תה. הוא גמע בנחת את תיוֹ, כשהוא ממתיקו על־ידי סינונו לפיו דרך קוביית־סוכר. לאחר כוסות אחדות נרדמה לאמא יד־שמאל והיא ניסתה לשים את יד־ימין תחת ראשה. אז שאל אבא אם לא יהיה לה נוח יותר עם כר.
בוויכוח שניטש בארוחת־ערב טענה אמא בדבקות שאכן היתה מתה. אבא לא הצליח בשום נימוק של היגיון לערער קביעתה זו, ממש כשם שלא עלה בידו להוכיח לה שאסור לה להציע עצמה כמורה־לחשבון לילדי השכנים אם אינה מקבלת את הקביעה שכדור נושק לקו ישר רק בנקודה אחת, ולא בשלוש (“באמצע ובשני הצדדים”), כטענתה. אמא אמרה שבאמת היתה מתה ורק דאגתה לבני־משפחתה – מה יאכלו? למשל – היא שהחייתה אותה מחדש, ואילו אבא, בה בעת שהיתה מוטלת מתה לרגליו, ישב ושתה תה. ואתה, אמרה לי, ציירת בצבעי־מים. אם היית מתה, אז איך את יודעת? שאל אבא. אמא לא התבלבלה אף לרגע. לוּ קראת קצת יותר פילוסופיה, אמרה לו, היית גם אתה שומע על הישארות הנפש. כך, אפוא, נכנס אותו יום למסורת המשפחתית כ“היום שאמא מתה”.
שני בתים מאיתנו, בקומה הראשונה במורד הרחוב, גרה גברת שכטר. על מרפסת־החזית שלה היה תלוי שלט קטן: ארוחות־צהריים ביתיות. אליה נשלחתי לסעוד, פעמיים או שלוש. גברת שכטר ערכה בחדר־האורחים שולחן גדול אליו הסבו אנשים אחדים שהכרתי: האשנבאי של סניף קופת־חולים, הקופאי של הצרכנייה, הגובה של מס־אחיד, ואחרים, גלמודים וחיוורים כמותם, שלא הכרתי. הם אכלו סלט־גזר־חי, פירה, קציצות־תרד מבושלות ושתו מרק־פירות דליל בכוסות. אני הייתי היחיד ששילמתי כסף בעד ארוחותי. האחרים שלפו מארנקיהם כרטיסיות־ממוספרות, אותן היתה גברת שכטר מנקבת. פרטים אלה העברתי לאמא והיא היתה רושמת אותם בקפדנות בפנקס קטן. מהערותיה למדתי מה נשא חן בעיניה. למשל, על הכרטיסיות־הממוספרות אמרה, “יפה מאוד.” ברור היה לי אז שגם לה התחשק – כמו לי – לעסוק קצת בניקוב. מכל מקום, המנקב היה הכלי הראשון שרכשה לצורך המפעל.
“מולדת” היה השם שנקבה אמא למסעדתה. לבקשתה התקנתי שלטים אחדים בצבע־שמן אדום על לוחות־עץ־לבן שלקחתי בחדר־האמבטיה. לאחר שאבא יצא סוף־סוף מהבית תלינו את שני הגדולים על מעקה מרפסתנו בקומה השלישית ואת חמשת הקטנים – להם הוספתי חיצים מראי־דרך – פיזרתי במקומות שונים: אחד נעצתי במסמר לעץ בפינת הרחוב, שניים קשרתי לעמודי חשמל ושניים תקעתי בחדר המדרגות, בקומה א' ובקומה ב'. פרסומת לא חסרה, אפוא, ל“מולדת – ארוחות־צהריים באווירה ביתית, מאכלי־עמנו האהובים וכן דיאטטיים, בהנהלת שפרה, הטבחית המומחית”.
לי נתנה מכתב למחנך־הכיתה בו נאמר שאיעדר ליום מבית־הספר לצורך קבלת־אורחים. אבל איך השתחררה היא מעבודתה בגן־הילדים אותו יום, איך בכלל חשבה לסביר, לקיים מסעדה ליום אחד ובאותה עת להציע כרטיסי־מינוי שבועיים ואיך האמינה שיעלה בידה להצפין מעיני אבא עסק כה גדול – לא אדע. מה גם ששלחה בידי מכתבי־הזמנה אישיים ל“מולדת” לאשנבאי של קופת־חולים, לקופאי הצרכנייה ולגובה ההסתדרות, שלושה הבאים במגע עם הקהל הרחב וממילא רבי שיח. אולם, אמא האמינה שבעזרת רצון חזק אפשר להשיג, או לפחות להסביר, הכל. מבחינה זו היתה היא ההרצלאית האמיתית היחידה שהכרתי.
“מולדת” היתה סנסציה. קודם כל במובן הטוב של המלה. הכל היו מלאי התפעלות מהמסעדה. עדיין אני תוהה לדעת מדוע. אולי סיבת הדבר בכך שאמא עברה משולחן לשולחן והסבירה לכל אורח באופן אישי ש“החמאה שאתה רואה זו חמאת תנובה הכי טובה שיש” ו“המלח על השולחן הוא העדין והיבש בעולם, מפורטוגל” ו“לֶבֶּן כזה לא תמצא בכל תל־אביב” וכולי וכולי, כפי שהיתה נוהגת להטעים לאבא ולי. אולם באותה מידה ייתכן שסיבת ההצלחה נעוצה באווירתה של “מולדת” ובתבשיליה. גם היום אני זוכר את התפריט שכתבתי בהעתקי־פחם רבים:
תפריט
לחולים ולנוטים למות: סלט־גזר־חי, פירה, לבן, חמאה, חלב רזה, צנימים כמה שרוצים.
לבריאים ולאוהבים לשמוח: מרק שפרה, סלט־חצילים מצרי, עגל ברוטב יוגוסלבי (עם דבש טבעי), מיונז, עוגת־תפוחים, קפה או ריקודים.
ככל שזכור לי רק האשנבאי של קופת־חולים רצה בתפריט לחולים. כל האחרים בחרו בסעודה לבריאים. ייתכן, אפוא, שרבים מלקוחותיה של הגברת שכטר טעמו לראשונה מזה שנים רבות סלט־חצילים וצלי־עגל ותחושה נעימה של עיכול נכון פשטה באבריהם: ואולי זה פשר הצלחתה העצומה של “מולדת”. מכל מקום, גם האשנבאי, לאחר שנוקבה כרטיסייתו, הצטרף למעגל הרוקדים שאירגנה אמא. לקול התוף והמצלתיים שהביאה מהגן רקדו לקוחותיה “עלי באר” ו“הבה נרימה נס ואבוקה”, שהיה זה בסמוך לחנוכה. ליד הפתח, בטרם יצאו לדרכם, הודו הלקוחות למנהלת־המסעדה מקרב לבם. מהם שהתנדנדו על רגליהם ברדתם במדרגות, שיכורי שמחה. אנשים גלמודים, אמרה לי אחר־כך אמא, בעצמה מבהיקה מאושר, תמיד מכירים תודה למי שגילה יחס כלפיהם.
את המימד השלילי לסנסציה נתנה ראשונה הגברת שכטר. היא השמיצה את אמא בכל השכונה וטענה כנגדה ש“גנבה” ממנה את לקוחותיה. מוזר היה, אף כי מובן, שדווקא הלקוחות שרקדו ב“מולדת” בהתלהבות הם שהצטרפו ראשונים למסע־ההשמצה. הללו לא האמינו לאמא כאשר אמרה להם ש“מולדת” נפתחה ליום אחד בלבד וחשבו שהיא חומדת לצון. אבל כאשר באו למחרת, ולמחרתיים, לא ראו שום שילוט ומצאו את הדירה נעולה, בערה בהם חמתם להשחית. מהם שסירבו לחזור למטבחה של הגברת שכטר – שוב לא יסתפקו בקציצות־תרד לאחר שטעמו רוטב יוגוסלבי – מה שהוסיף ושלהב את רוגזה של הגברת שכטר, על אובדן לקוחותיה ואת רוגזם שלהם על שנותרו ללא בית־אוכל רצוי. במאוחר נודע לנו שהיו כאלה – ביניהם קופאי הצרכנייה ואשנבאי קופת־חולים – שהתכוונו לארגן הפגנה מול ביתנו, כדי לאלץ את אמא לקיים את “מולדת” לתמיד. בגלל חילוקי־דעות פנימיים והסתה של הגברת שכטר לא יצאה התוכנית אל הפועל. מכל מקום, שמה הטוב של משפחתנו נפגם. איני רוצה להיתפס לגוזמה ולומר שילדי השכנים יידו בי אבנים או סירבו לשתף אותי במשחקיהם. אבל חשתי בהסתייגות ברורה מצדם.
הנפגע העיקרי בכל הפרשה היה אבא. “אשתך מכרה כרטיסיות־שבועיות ואתה לא יודע?” כך בערך הטיחו בפניו. טענה זו היתה משוללת כל יסוד. שהרי אמא אמרה בפירוש ש“מולדת” נפתחת ליום אחד ומשום כך נטלה בעד הכרטיסיות מחיר ארוחה אחת בלבד. ואת הכרטיסיות מכרה רק שיהיה לה ולי מה לנקב, ותו לא. זה היה כה ברור ואז לא התריע על כך איש. אלא לאחר מעשה, כמנהג העולם, החלו הבריות זוכרים את הדברים כל אחד לפי רצונו ולפי מגמתו. ואף כי לא נמצא מי שיתייצב בשמו ויגיד בבירור שמכרו לו ב“מולדת” ארוחה אחת במחיר שבע, בכל זאת עשתה לה שמועה כזאת כנפיים. ואבא, המסכן לא הבין תחילה כלל במה מדובר. נדמה היה לו שהבריות מדברות מהר מדי, או שהוא שומע לאט מדי, ומבקש היה שיחזרו על הדברים באטיות. אז האשימו אותו בהעמדת־פנים. עלבון שלא ידע לשאת.
גם בשובו הביתה לא מצא הסבר מניח את הדעת לכל המאורעות המשונים שהחלו להתרגש סביבו. שכן אמא כפרה בכל תוקף בכך שפתחה, כביכול, מסעדה גדולה מאוד לדגים ולמאכלים אוריינטליים; היא לא ראתה שלטים, לא על הגג ולא על עמודי־החשמל; היא לא ראתה מימיה את גברת שכטר; ועם הקופאי של הצרכנייה ועם האשנבאי של קופת־חולים היא עוד תדבר! בכלל, לדעתה, מנוהלת הצרכנייה רע מאוד והחלב שם תמיד משלשום, היא תלך להנהלה, לחלונות הגבוהים, ולא מחר ולא אחר־כך, אלא עכשיו, תיכף ומיד. הם ישמעו ממנה.
אבא ידע שאין טעם להתווכח עם אמא. בכל זאת, שמה הטוב של משפחתנו היה חשוב לו. במיוחד היה רגיש להאשמה שהוא ניסה – במרוצת הימים צירפו גם אותו להנהלת “מולדת”, מה שאיפשר לאמא לומר שלעולם אין לבטוח ברכילות – להתעשר ממסחר. הוא היה חלוץ מיומו הראשון בארץ ואף לפני כן, בהכשרה. כל ימיו עבד בעצמו והרוויח את לחמו בכבוד. לומר עליו שעסק במסחר היה כמו להאשימו ברצח. הוא ניסה ככל שהיה לאל ידו להתנקות מהעלילה המשפילה. בנוסף לכך טרח לשכנע שכנים ומכרים שאין לא בו ולא באשתו שום נטייה לסאדיזם ולהתעללות. זה היה חוד החנית שהופנתה נגדנו.
אמא עצמה לא התרשמה מהדיבורים ומהרינונים; גם היתה פחות פגיעה וגם גרסה שכל דיבור יש לו סוף (“ידברו עד שיימאס להם,” אמרה). עם זאת צר היה לה על אבא המתהלך שפוף ומתייגע לשווא להחזיר את עטרתנו ליושנה. היא לא היתה שוות־נפש כלל למצב שנתהווה ואף היתה סבורה שיש לנקוט מעשה. אלא שהיא לא האמינה כלל בפעולות שכנוע ובמסעי־הסברה. היא חיפשה רעיון, זיק אחד שיאיר כבאור־שמש את ניקיון הכפיים של המשפחה ואת תומתה. כל עוד לא נמצא לה רעיון גואל לא היתה מוכנה לנקוף אצבע.
הַזִיק נקרה לה בדמות הדוד יוטיס. הלה הופיע באיחור רב, הרבה לאחר עוגת־התפוחים הנודעה והרבה לאחר פתיחת “מולדת”. בואו העירה באותו יום שישי לא היה כרוך בשם־המשפחה שנתחלל. הוא נבחר כציר לוועידת ההסתדרות. לדבריו, בתום ישיבת הפתיחה, שאלו הצירים איפה אפשר לאכול טוב ואחד, ממרכז קופת־חולים אמר, “מה חבל ש’מולדת' נסגרה ושוב אי־אפשר לאכול סלט־חצילים אצל שפרה.” זה הזכיר ליוטיס – כך אמר – שגם לו יש שפרה וגם היא יודעת להכין סלט־חצילים. והנה הוא בא.
כאשר פנה לסדר את חפציו התלחשה אמא עם אבא ואמרה לו, כנראה, שבאמצעות הדוד יוטיס אפשר לתקן את המעוּות ואפילו להפוך את הקערה על פיה; די אם יאמר הדוד לחבריו הצירים בוועידה איזו משפחה נאה אנחנו, כמה טובי־לב, מכניסי אורחים ואוהבי־בריות וכמה רחוקים ממסחר, מסאדיזם ומהתעללות בזולת, שכל הארץ תמלא פיה שיר תשבחות והלל לשמנו ולכבודנו.
אבא פנה במרץ לחדר־האמבטיה, להכין את האמבטיה הטובה ביותר בעולם. גם חשב שבמצב השפל של המשפחה מגיע לה לפחות אמבטיה טובה וגם יכין די מים חמים בשביל הדוד, כדי שיפוש מדיוני־הוועידה המייגעים, וכדי שהחמימות הנעימה תמלא את ראשו הרהורי־הוקרה וכוונות להחזיר־טובה למשפחה המארחת. אבא שקד על להבת התנור כל־כך שהתנור המתלהט העביר רעדה לכותלי־הבית והביא את השמשות בחלונות לידי זמזום.
במטבח התרחשו הדברים במהירות ולא ברור לפי איזה סדר. המצב ההתחלתי היה בערך כזה; הדוד יוטיס ישב בכיסא ושמע מפי אמא את קורות משפחתנו. בסיכום היא אמרה שעל המשפחה כולה להתלכד שכם אחד במאבק להצלת כבודה; היא המחישה את הסכנה המאיימת גם על הדוד יוטיס בכך שסיכוייו להיבחר כציר לוועידה הבאה יהיו אפס אם ימשיכו לרנן אחרינו שאנו שולחים יד במסחר וכורים פח לבריות כדי להתעלל בהן; משום כך מוטלת דווקא עליו אחריות, ואחריות כפולה, לעצמו ולזולתו; שעליו לעלות מחר על בימת־הוועידה, דבר ראשון בהיפתח הדיונים, לזעוק מרה על העוול שעוללו לנו, לעורר את דעת־הקהל ולתבוע למשפט־חברים את שליחי מרכז הצרכניות ומרכז קופת־חולים. וכולי וכולי. תוך כדי כך רקחה סלט־חצילים ואף תיבלה אותו כדרכה בפיסות גדולות של פלפל אדום. מאז שהחלה לעבוד בשכונת התימנים הורגלנו בבית לחריפותו. אמא לא זכרה בהתרגשותה שהדוד אינו אוכל חריף.
מכאן מתחיל סדר המאורעות להתערפל. אמא אומרת שהדוד יוטיס טעה וחשב שאלה פלחי־עגבניות שהיא נותנת בסלט, ומאיפה יהיו לה עגבניות בחורף? כך שהיה עליו לדעת שזה פלפל אדום. הדוד יוטיס טען שאכן תמה וקרא, על דרך ההיתול, “עגבניות בחורף, כנראה באמת סוחרים עשירים.” יוטיס אומר – הגרסה שלו לקוחה ממכתב שכתב לאחיו הנשוי לאחות־אמא בחוץ־לארץ, ממנו עצמו לא שמענו במשך שנים רבות – שעל כך השיבה אמא לאמור, “באמת נכון, ועגבניות חורף טעימות במיוחד.” רק משום כך נתפתה לטעום מהסלט. לפי אמא אמרה, “לוואי והיו גם עגבניות.” אלא שלדבריה היה הדוד יוטיס כה להוט לטעום מהסלט שלא שמע מה אומרים לו ולא נתן שום שהות לחילופי־דברים או לדו־שיח כלשהו. כך שמיותר לגמרי להיכנס לבירור מי אמר מה. הוא חטף מידיה את הצלחת ותחב לפיו מלוא המזלג. לדבריה עוד הספיקה לקרוא “לא!” אחד גדול, אלא שזה טבע ונחרש בזעקת הדוד.
מכל מקום מה שאני ראיתי זכוּר לי היטב: הדוד יוטיס נפלט מהמטבח כיריית תותח. תחילה ניסה לצנן את פיו במים קרים, אלא שהמים רתחו גם בברז הכיור. הוא התרוצץ מברז לברז כמו היו בגדיו אחוזי־להבות. לבסוף בראותו את האמבטיה המתמלאת מים לכבודו זינק ברוב ייאוש לעברה, וצלל בה בפה פעור.
אבא החזיר לו את רוחו בכמה טפיחות איתנות על השכם. אחר־כך עזב הדוד יוטיס את ביתנו בלא להוציא הגה מפיו, משוכנע לתמיד שהכל היה מלכודת שתוכננה מראש.
בשבת אמרה אמא שאבא אשם בכל, משום שמשתדל הוא יותר מדי למען הבריות, תמיד שואף לעשות הכל יותר טוב למענן. לוּ נהג כאחד האדם היתה גם בביתנו אמבטיה צוננת ופני הדברים היו שונים בתכלית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.