חלק ניכר מהאנשים שאבא סידר בעבודה היה גם ישן במיטתי. אבא היה מזמין אותם לביתנו לתהות על קנקנם כדי שיוכל להתאים להם מקום־עבודה. בתקופת־ההתבוננות הזאת היו משתכנים בחדרי ואני הייתי עובר לישון במיטה המתקפלת. ההתנגדות שלי לאלטרואיזם של אבא נבעה, אפוא, מטעמים אנוכיים. אבל הטענות של אמא כלפיו היו מסוג אחר לגמרי, יותר פילוסופי. דהיינו שעזרת־יתר לבריות מולידה בדרך־כלל תרעומת, לא הוקרה. לדבריה, לוּ הניח אבא לישה ווסקובויניק לסרח במקומו הראשון ולא טורח כל־כך לסדר לו עבודה טובה יותר, היה הוא נשאר ידידו לתמיד.
כל האחרים שאבא סידר בעבודה היו עולים־חדשים, חלקם קרובי־משפחה וחלקם מכרים, או מכרי־מכרים. הללו באמת נזקקו לעזרה. אבטלה שררה בשנות ה־30' וכלל לא היה זה קל למצוא לא רק עבודה, אלא אף יום־עבודה. לכן חשוב לציין שאמא גם בירכה על העזרה שאבא הושיט לנזקקים וגם טרחה לא מעט לסייע להם בעצמה. חלום חייה היה לייסד ולנהל בית־ספר לילדים מופרעים בעזרת עולים־חדשים מבסרביה.
זכור לי הוויכוח שניטש ביניהם על זילברמן. הלה היה איש כחוש ומעודן (כך החליטה אמא, בגלל עניבת־הפרפר שלצווארו) ונחבא־אל־הכלים. יום אחד הוכנס לחדרי כשהוא עמוס צ’לו והוצג לפני כקרוב־רחוק העתיד לישון לילות אחדים במיטתי. אמא לחשה לי בהתרגשות שזילברמן הוא לא אחר מאשר “תלמידו הטוב ביותר” של פוליאקוף, מורה דגול למוסיקה ביאסי שהמוניטין שלו הגיעו אף לקישינב.
בערב ישב זילברמן לנגן לפני אבא כמו היה בבחינה אצל טוסקניני. “סוויטה ראשונה בסול לצ’לו סולו,” הכריז. שם היצירה נשא חן בעיני אבא, לפי החיוך הרחב שפשט בפניו. אבל רק החל זילברמן לנגן ואבא קם ממקומו וניגש אל ארגז־הצ’לו. הוא ניסה אותו בשתיים־שלוש הרמות ומדדו לגובה ולהיקף. החיוך נעלם ובמקומו נרשמה בפניו השתוממות. לא היה ספק שזו היתה הפעם הראשונה בחייו שראה מיכל כזה. הוא חזר למושבו והמתין לגמר הנגינה. תוך כדי כך שם לב שזילברמן – אולי מחמת ריגשה – שולף מדי פעם ממחטה מכיס־מעילו ומספג בה אגלי־זעה שניקוו ללא הרף בקמטי־מצחו. לפיכך נראה לאבא חלוש ודעתו נחרצה שאסור לזילברמן לנגן יחידי בצ’לו שלו, קל וחומר לשאתו.
אבא המתין בחרדה גוברת לגמר הנגינה. אלא שזו התארכה מאוד וכאשר נוכח שמה שנשמע לו כסיום מוצלח לא היה אלא הפסקה קלה בלבד, הזדקף על רגליו ואמר, “זה באמת סולסולו יפה מאוד, זילברמן. אבל הגיע הזמן לדבר ברצינות.”
אבא אמר לזילברמן כי מישיבתו הכפופה והמאומצת בעת הנגינה, הוא נמצא למד שזילברמן סובל מעצירות. ולכן, מה שהיה ביאסי – יפה ליאסי, ואשר לתל־אביב הרי זו מנגינה שונה לגמרי: חולות, שמש, אין עצים, חסר צל, חם מאוד. איך יסחוב זילברמן החולה ארגז־צ’לו כה כבד, מסורבל ונתקע בכל דלת? באוגוסט עלול זילברמן להזיע ולאבד נוזלים בצורה שתסכן את חייו. תחילה ביקש אבא לשכנע את זילברמן להחליף את הצ’לו בכלי־נגינה אחר, קל וקטן. כך אפשר יהיה לסדר אותו בתזמורת־ריקודים לשעת־התה ב“קרלטון” או ב“נגה”. בראשון הכיר אבא את מנהל־המחסן ובשני עבד טבח שאשתו השנייה למדה באותה גימנסיה עם הדודה מניה. אולם, בהמשך הערב חזר בו והחליט שאין זה המקום בשביל זילברמן, על־יד עוגות קרם, בין פרזיטים, בורגנים ואנגלים. מוטב לו שינהג משאית: בנוסף ליתרון שיהיה פועל, חבר־הסתדרות ומשתתף במפעל החלוצי, הוא גם יכיר את הארץ, ייסע לאורכה ולרוחבה, ישאף אוויר צח, הטעינה והפריקה יחזקו את גבו ואת זרועותיו, עורו ישחים, נטייתו להזיע תחלוף כלא היתה וגם ההפרעות בעיכול יהיו כלא היו. זילברמן יהיה מאושר.
כשרצה אבא ידע להיות משכנע מאוד. בדרך כלל היה תובע לקיים מגע־עין תמידי בעת שיחה. הוא גרס שאם אין מביטים היישר לעיניו, אין שומעים מלה מדבריו. אבל בעת מסע־שכנוע מכוון היה אומר לשומעו במפגיע, “נו, כאדם לאדם, הסתכל ישר בעיניים.” ואז היה משפיל ומצופף את גבותיו, משהה את פעולת־עפעפיו ושולח מבט ישיר, קודר, נוקב וחסר־סוף. אמא היתה אומרת שמראהו אז היה כה מפחיד עד שאיש לא העז להמרות את פיו. כך או אחרת, בן־רגע הפך זילברמן מצ’לן לשוֹפֶר. כך קראו אז לנהג־משאית.
לאחר שנפל הארגז מהמשאית ושבר לזילברמן את רגלו אמרה אמא לאבא, “קרה בדיוק מה שאמרתי.” לדבריה היא ידעה כבר אז שהיתה זו טעות להוריד את זילברמן מהצ’לו. והנה קרה מה שקרה. היא שתקה ולא הביעה את דעתה רק משום שידעה כי הדבר ירגיז את אבא ויביאו להתעקשות־יתר. בכל אופן, היתה זו נחשבת, לכל הדעות, עזרה יוצאת־מן־הכלל לו סידר אותו אבא בתזמורת־ריקודים, ככנר או כאקורדיוניסט, או משהו כזה. זילברמן היה מאושר ומכיר לנו תודה כל הימים. אבל אבא תמיד שואף לטוב ביותר. הוא היה מוכרח לעשות מזילברמן שוֹפֶר. והנה לכם, “ונשאלת השאלה מדוע, ולאיזה צורך?”
הארכתי בפרשת זילברמן משום שהפכה בביתנו למשל ולשנינה. די היה לומר לאבא “זילברמן” ומיד נדלק פנס אדום בראשו והוא היה למתון, לפחות לעת קצרה. אולם בשנות המאורעות שככה העלייה ממזרח אירופה וגברה דווקא זו מגרמניה, ארץ זרה למשפחתנו. מכל מקום, במשך תקופה ארוכה לא באו אלינו מהגולה קרובים ומכרים. איני זוכר אם אבא נעשה מדוכדך בשל כך, אבל אין לי ספק שהוא התהלך ימים רבים חסר־מנוחה.
.זיכרוני אינו מטעה אותי הרי אחותה של אשתו השנייה של הטבח ב“נגה” היתה פיסחת ונעשו ניסיונות אחדים למצוא לה חתן באמצעות שדכן. כך הכירה את ווסקובויניק ואף הביאה אותו משום מה לביתנו. במשך הביקור שלהם לא חדלה אמא לקונן עד כמה המר הטבח לאשתו השנייה, התאכזר אליה והפך את חייה לגיהנום. כל אלה, כנראה, בחינת התראה לחתן־בכוח. ווסקובויניק לא הוציא הגה מפיו במשך כל הערב ועשה רושם טוב על אמא, שהתרשמה “מהשקט הנפשי” שלו, ועל אבא, שציין לטוב את יושרו. אבל העניין הסתיים בלא כלום. הפיסחת נישאה לחייט אלמן ואילו ווסקובויניק נעלם כליל מהעין. זאת אומרת עד שאבא פגש בו יום אחד באקראי, לקח עמו דברים במסעדה של ווכסמן ולאחר תוספת שנייה של מעי־ממולא הביאו אלינו.
ווסקובויניק התגורר באיזשהו מקום סמוך לחדרה והיה מתפרנס ממכירת הזבל שפינה מאורוות גדוּד פרשים בריטי שחנה בקרבת־מקום. זה לא היה עסק טוב במיוחד, שהזבל שפינה ברישיון היה גם השכר היחיד שניתן לו בתמורה לעבודת־הניקוי שעשה, אבל גם לא גרוע כל־כך, שהיו די חקלאים שקנו אותו ממנו בכסף. מדוע החליט אבא שמצבו של ווסקובויניק מעורר חמלה וכי מן החובה האנושית לסייע לו – לשאלה זו לא היה בפיו מענה שיניח את הדעת, של אמא או שלי. לדבריו – שהיו כנראה חזרה על דבריו במסעדה של ווכסמן – חש כאב צורב בראותו את ווסקובויניק הגלמוד בעלבונו ונתכסה בושה על כך שהמשפחה כולה לא נקפה למענו אצבע ולא הרימה אותו מאשפתות; הוא – אבא – על כל פנים לא יסכים שבן־משפחתו יהיה אורוון עלוב של הבריטים. אבל אמא עמדה בשלה, שהביא את ווסקובויניק “רק מפני שנגמרו לו כל האחרים.”
ווסקובויניק לא נרדם בנקל במיטתי. הוא היה מעשן סיגריות בשרשרת, מדליקן זו בזו בלא להזדקק כלל לגפרורים. הוא היה נועץ מבטו בתקרה, שותק ונאנח, שותק ונאנח. אנחותיו הן שהביאו את אבא להעיד עליו “שהוא חושב.” אני זוכר שהייתי שוכב במיטה המתקפלת על צדי, מתבונן בסילוני העשן הנפלטים מנחיריו ומנסה לשווא לנחש על מה הוא חושב כל־כך הרבה, עד שהתרדמה היתה מדביקה את עיני. אבל שנתי לא עלתה יפה. שכן דקות אחדות לאחר שכבתה הסיגריה האחרונה באצבעותיו המצהיבות החל לנחור.
נחרתו היתה עזה אף מזו של הדוד טבק מאמריקה. יתר על כן, את נחרת הדוד ידעה אמא להפסיק, על־ידי שהיתה מסירה את ידיו מלוח חזהו. פעמים שאני הייתי קם ממשכבי ועושה זאת בעצמי. את נחרתו של ווסקובויניק אי־אפשר היה לקטוע בשום תכסיס או תרגיל־התעמלות. ניסינו הכל, ואף לכופף וליישר את ברכיו. גרוע מזה, גם להעירו אי־אפשר היה. הוא היה פוקח את עיניו רק לאחר ששתה כוס־תה, בבוקר. אבא שבע נחת מבן־חסותו ואמר שזו שנתם של צדיקים, שלבם טהור ושלם. אמא אמרה ברוגז שכך ישנים סוסים, ואבא השיב לה שאינו רואה כל סתירה בדבר, והיא העירה שנתכוונה לסוסים בריטיים.
אכן, אמת, דעתה של אמא על ווסקובויניק נשתנתה לרע מאז פגישתם הראשונה. הסיבה לכך היתה שתקנותו, בכך אין כל ספק. היא גרסה שמותר האדם מן הבהמה הוא הביטוי, בכתב או בעל־פה. היא אהבה להחליף דברים, לשמוע דעות ולהקשיב למלים. מה גם שמאז אמר אבא שווסקובויניק שותק ונאנח משום שהוא חושב, נדלקה בה סקרנות לדעת מהן מחשבותיו ומה פשר אנחותיו.
היה עוד דבר שהרגיז את אמא. כל בוקר, לאחר ששתה כוס־תה, היה ווסקובויניק שואל אותה “מה נשמע?” בכך, בעצם, הסתכם כל שיחו. ייתכן שרצה להביע בשאלה זו משהו מקובל בנוסח “בוקר טוב” או “תודה רבה”, כפי שטען אבא. אבל את אמא השאלה הזאת – והיא הבינה אותה כשאלה – ממש שיגעה. איזו מין שאלה היא זו, היתה אומרת, בכלל ובשבע בבוקר בפרט? מה הוא חושב יכול היה לקרות מאז ליל אמש ועד הבוקר שהוא שואל “מה נשמע?” מה גם שהוא עצמו שותק כדג, אינו משיב לשום שאלה ואיש אינו יודע מדוע ועל מה הוא נאנח.
אבא ניסה לסדר את ווסקובויניק בעבודות רבות. כל בוקר היה נפרד ממנו במקום־עבודתו החדש, מאחל לו הצלחה ויוצא לעבודתו שלו במצב־רוח מרומם. בערב היתה שאלתו הראשונה את אמא “אם יש חדש מישה?” ולמשמע תשובתה נפלו פניו. שכן, ווסקובויניק נכשל בכל. בצרכנייה שבר משלוח בוקר שלם של ביצי תנובה; במחלקת הגזברות של הוועד־הפועל שפך תה לעשרה על ספר החשבונות; בבניין הכניס לתערובת הבטון פי שניים מלט מהדרוש; בבית־המלאכה לנגרות לא הצליח לנסר שום לוח בקו ישר, ובמפעל המים העירוני פתח שיברים שהיו צריכים להישאר סגורים, ולהפך.
רק פעם אחת חזר אבא מהעבודה ושמע מאמא בשורות טובות. התברר שווסקובויניק היטיב לטפס על עמודי־חשמל, “כמו חתול”, כדברי מנהל העבודה. תענוג היה לראות את אבא בשמחתו. מיד צייר לפני ווסקובויניק עתיד ורוד, כדרכו: אין עבודה נפלאה מזו בחברת־החשמל, חבריו יהיו אנשים ישרים והעבודה עצמה תיעשה תמיד באוויר הפתוח, במרומים, מעל לכולם, הוא יבוא במגע עם כוחות כבירים, ייכנס בשותפות ישירה בבניין הארץ ובתיעושה: יתר על כן זו עבודה שווסקובויניק ממש נברא למענה, שאינה תובעת ממנו פתחון־פה ובהיותו בצמרות עמודי־החשמל יוכל לחשוב לו ולהיאנח כאוות נפשו בלא להסב כל דאגה לזולת. אלא שווסקובויניק הצליח בעבודתו שם כל עוד לא חוברו החוטים בעמודי־החשמל החדשים לרשת המקומית. רק פתחו את המתג והטרנספורמטור האזורי התפוצץ והעלה עשן שחור. ווסקובויניק עצמו נזרק מאחד העמודים למרחק עשרים מטר. מה עולל לחיבורים לא אדע, אבל הנזק שגרם היה רב והוא עצמו נזקק לטיפול נמרץ של קופת־חולים.
כישלונות לא ריפו מעולם את ידי אבא. הוא היה אומר שכל ההתחלות קשות, שאילו נכנעו החלוצים למפלות הראשונות לא היה קם בארץ דבר וכי גם איינשטיין נכשל בלי־סוף במבחני חשבון. ההפצרות, של אמא ושל ידידים טובים, שיניח לווסקובויניק לחזור לסוסיו ליד חדרה רק הגבירו את עקשותו וחידדו את יצר־התחרות שבו. הוא השיג הלוואה כדי לממן את לימודיו של ווסקובויניק בבית־ספר לנהיגה במשאיות. אם זילברמן הצליח שם חזקה על ווסקובויניק שיצליח יותר.
אלא שמהיום הראשון היה ברור שלא יצא ממנו שוֹפֶר. הוא היה סבור ששתי הדוושות – של הקלאץ' ושל הבלמים – הן הן המסיעות את המשאית בכוח עבודת־רגליים, כפי שהדבר נעשה במכוניות־לילדים. גם לאחר שהוסבר לו פעמים אחדות שהמנוע הוא הוא המושך בקרון ולאחר שנשבע שהיטיב להבין את הנאמר, עדיין קשה עליו להשתחרר מהרגלו והיה דוחף ברגליו חליפות את שתי הדוושות, כרוכב־אופניים. ייתכן מאוד שבסופו של דבר היה ווסקובויניק נרגע ומפסיק להפעיל את הדוושות, גם סביר להניח שהעייפות היתה משפיעה בכיוון זה. לפיכך נצנץ עדיין שביב של תקווה. אילו היה הדבר תלוי באבא אין לי ספק שווסקובויניק היה לומד נהיגה עד היום. אלא שנטייה אחרת שלו – לא לרדת מהמדרכה – שמה לאל את ניסיונו הראוי־לשבח של המורה להקנות לו את תורת־הנהיגה.
באותה עת קנו לי הורי בתשלומים פסנתר וקשרו ידידות עם מכוון פסנתרים. וכך, לאחר שהמורה לנהיגה החזיר את דמי־הלימוד של ווסקובויניק, ואף גילה נכונות להוסיף עליהם פיצוי נדיב, כמחווה של רצון־טוב, נתפס אבא, בהתלהבות שהיתה בלתי־שכיחה אף לגביו, לרעיון שווסקובויניק יהיה נושא־כליו של המכוון וילמד ממנו כיוון־פסנתרים. “לישה נפש מוסיקלית מאוד,” ייסר אבא את עצמו, “הלא הייתי צריך להבין זאת מיד, שרק אדם בעל נפש מוסיקלית מסוגל להתאנח כמותו.” בעיני עצמו היה אבא מוחזק אשם יחיד בכישלונותיו של ווסקובויניק.
האם ווסקובויניק היה נעשה למכוון־פסנתרים מהולל, האם בהתפתחות נוספת שלו היה למנצח־תזמורת דגול כתקוותו של אבא? את התשובות לשאלות אלה לא נדע לעולם. שכן הוויכוח בין אמא ואבא התלהט והגיע לשיאו. אמא דרשה בתוקף שיונח לווסקובויניק. נקודת־המוצא שלה, בכלל, היתה שאין בן־אדם שאינו מסכן וממילא ווסקובויניק אינו מקרה מיוחד. הוא נאנח, ובצדק, ולו רק יכלו האחרים היו עושים כמותו. מדוע אנשים מסכנים? היתה לה לכך תשובה: מזקינים, מאבדים צורה, מאבדים את היקר להם, חסרה להם אהבה והם נוטים לתהליך של התאכזבות הדדית, כל אושר קטן שנקרה להם גז במהרה, אז איזה מין חיים הם אלה? עם העושר, חשבה היא, גדלה גם המסכנות, שהפסדי העשירים גדולים יותר, הבלות החיים נגלית להם במהירות ותקוותם ליופי נצחי ככל שהיא מתחזקת היא גם מתנפצת באכזריות. והבדידות! הוי הבדידות! עוד לא אמרנו מלה על הבדידות! לו קרא אבא יותר בצ’כוב, לו הבין מה הוא קורא, היה גם מבין שהבדידות היא בת לוויתו הנאמנה, האחת והיחידה, של האדם.
הקיצור, עיניה של אמא היו מצטעפות בדמעות כאשר היתה רואה בעיתון צילום של רוקפלר.
אבא, לעומתה, גרס שהאדם לאושר יוּלד: הילדים הקטנים נפלאים, המורים הולכים מדי בוקר לבית־הספר מתרוננים בכנפי השליחות הנשגבה לחנך דור חדש ויפה, הזקנים מתמוגגים בזיכרונות המתייפים תדיר ופורחים מחדש בחברת נכדים שהם ללא יוצא מן הכלל נחמדים. ואשר ליופי – כשהוא מצוי בטבע ביד כה רחבה – הזריחה! השקיעה! – מדוע צריך האדם לבקש ממנו פירורים כדי לשמרם לעצמו? כדי לזכות באושר די לו לאדם שיהיה ישר. ומי צריך עושר כאשר לחם שחור, דג־מלוח ופלח אבטיח אדום מספקים הנאה כה רבה? רוקפלר לא עניין אותו כלל, משום שעסק במסחר. הגיבור שלו היה טרומפלדור.
אמא טענה שיש להניח לכל אדם לחיות כרצונו, כדי שבמסכנותו ימצא לו אותם רגעי־אושר מעטים שנגזרו למענו לפי טעמו. היא קראה לשחרר את ווסקובויניק והודיעה על אחריותה שחייו כמכוון־פסנתרים לא יביאו לו יותר נחת. “כל אחד עושה את האושר שלו בעצמו,” היתה סיסמתה. ניסיונו של אבא “לקשור את ווסקובויניק למיטת־סדום של אושר” רק יביאו מפח־נפש וטינה.
מעולם לא היתה עמדתה של אמא כה איתנה כמו בוויכוח ההוא על האושר. ראשית, משום שאבא היה מוכה לאחר שיחתו עם המורה־לנהיגה ושנית – משום שווסקובויניק עצמו מיאן ללמוד כיוון־פסנתרים. לדבריו היה חסר־שמיעה והוא לא הבחין בין ירייה של רובה־ציד לשירת תחזקנה. מוסיקה מכל סוג הסבה לו עצבנות. לולא היה הדבר כרוך באובדן יוקרה, היה אבא קרוב להסכים להחזיר את ווסקובויניק לחדרה. משום כך, דומני, יש להתייחס אל ניסיונו לעשות מבן־חסותו שומר־לילה בסולל־בונה כאל הודאה־למעשה בכישלון. אמנם אבא נאם בהתלהבותו הרגילה שעבודה בסולל־בונה (למען הדיוק המשרד הקבלני, כפי שנקרא אז) היתה הזדמנות נדירה ליטול חלק, להיות שותף בגוף ובנפש, בבניין הארץ, בהפרחת השממה, בכינון חברת עובדים וכולי וכולי, שסולל־בונה בונה בכל הארץ, בצפון ובדרום, ועל כך יהיה ווסקובויניק גא ואנחותיו תיפסקנה מאליהן. אבל הפעם לא היה משכנע כהרגלו. שהרי הכל יודעים ששומר־לילה ושוטטות במעיל עבה, גרב צמר על הראש וסודר על הצוואר עם פנס מצהיב ביד, אינם בשום אופן פריצה נועזת למען העם. מכל מקום זו משימה שלא רק שלא תפסיק את אנחותיו של ווסקובויניק אלא שעוד תוסיף להן שיעול.
אמא הסכימה לניסיון זה, הן משום שלא רצתה לבייש את אבא, הן משום שהיתה משוכנעת מראש שסופו כישלון, ככל הניסיונות שקדמו לו. היא ציפתה בלב בוטח לתוצאות וכבר שאלה באגד על זמני האוטובוסים היוצאים לחדרה. והנה ברגע האחרון נשמט הניצחון מידיה.
התחוללה הפתעה מרעישה. כשומר־לילה נחל ווסקובויניק הצלחה בלתי־רגילה. מסולל־בונה דיווחו לאבא שמעולם לא ראו אדם הזקוק בלילה לשינה מעטה כל־כך. הוא היה ער ואנחותיו הפחידו את הגנבים, או ציערו אותם מאוד. בקצרה, החתימו אותו מיד לתקופה ארוכה והעניקו לו זכויות של יציב ושל דרגה א' בשבוע הראשון לעבודתו. אם איני טועה הרי כבר בשבוע השני, לכל היותר בשלישי, דרשו אותו מהמשרד הראשי.
אבא ערך לווסקובויניק מסיבה. אין צורך להסביר מדוע. אבל כדאי לציין שאבא אהב לברך על כוסית מורמת. הפעם היתה ברכתו ארוכה במיוחד ומוסבת על כתובתה של אמא לא פחות מאשר על זו של ווסקובויניק. כאשר הכל הרימו את הכוסיות אמר הוא, בראשי־פרקים, שהארץ נבנית כנגד כל הנבואות השחורות, שווסקובויניק יהיה בין הבונים, כי היושר הוא פספורט לאושר ותיאר את ווסקובויניק הנכנס לשמירת־לילה נצחית כמי שנכנס לגן־עדן עלי־אדמות.
ווסקובויניק היה שמח, עליז, מתרונן ולדעת אבא ממש מאושר. הוא נפרד מכולנו בחמימות והודה גם לאמא ולי בהתרגשות גדולה. עם בוקר שאל את אמא בפעם האחרונה “מה נשמע?” ויצא מביתנו לחדר ששכר בקרבת מגרש המערבלים של המשרד הקבלני.
על שינוי יחסו אלינו ועל ביקורתו כנגד אבא נודע לנו כעבור שנים אחדות ובעת שמלחמת־העולם היתה בעיצומה. התברר, כי את מקומו באורוות גדוד הפרשים הבריטי מסר לבן־דודו, גלמוד, שתקן ונאנח כמותו. כיוון שבמלחמה גדלו חובות הצבא, נתבקש ההוא לא רק לפנות את הזבל אלא גם להביא ירקות למחנה. זה היה הפתח שדרכו חדר בן־הדוד לקבלנות של אספקה לצבא. תוך שנים אחדות כבר היה לו צי של משאיות ושלוש קבוצות בניין. “ממש כפו עלי להיות איש עשיר,” סיפר לווסקובויניק כאשר נכמרו עליו רחמיו ולקחו להיות לו שומר־לילה במשרדיו, “לו נשארת במקומך היית אתה במקומי.”
אבל אבא דחה את טענתה של אמא שבוויכוח ההוא צדקה היא ושהנה המאורעות הוכיחו זאת. רק המושגים השתנו, אמר, רק המושגים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.