המישור הגבנוני מרוצע רצועות־רצועות של דרכים אפורות, והעיירת המנוּמרת אוֹקוּרוֹב עומדת בטבורו, משל לצעצוע מעשה מרכבה על פיסת־יד רחבה, מקוּמטת.

מן היערות העבותים של צ’וֹרנוֹראמֶן מושך את מימיו הנחל העצלני פּוּטאַנִיצָה; בנפתוליו בין גבעות חרוּשות, קרב עד העיר וַחֲצָאָה לשני חלקים שווים: שיחאַן, מקום משכנם של טובי־העיר; וזאַרַצְ’יֶה – מקום מגוריהם של הקרתנים, נחוּתי־הדרגא.

חוצה הנהר את העיר, הולך דרומית־מערבית ואובד דרכו בביצת החלוּדה של ליאַחוֹבוֹ; סָמַר־עלה יער־אשוחים אפל על־גבי הבִּיצה, ואילנות שפלי־קומה מפליגים בטור רחב ועב אל המרחקים הכחוּלים־האפרוּריים. ובפאתי מזרח, בראשי הגבעות, מתנוססים בשמיים החיוורים אילנות באים־בימים, מוּכּי־סער, העומדים בדרך־המלך בואכה עיר־הפלך.

מלבד העיר, על פני המישור, בשלהי צ’וֹרנוֹראַמן, נדחק לו מוֹשב לא גדול, ווֹיֶבוֹדינוֹ שמו, וכן כפרים שניים – מצד צפון אוֹבּנוֹסקוֹבוֹ, ומצד מזרח – בּאלימֶרי, וכן בּוּבנובקה; אלה כל בנות אוֹקוּרוֹב.

שפעת המיים שבחבל־הארץ הזה ממלאה את האוויר לעת קיץ לחלוחית חמימה ושרב ריחני; השמיים שם חיוורים ועכוּרים, כביכול נשטפוּ בזיעה, השמש עמוּמה, דמדומי־הערב – כלשון של זהוֹרית, מבשרת־רע; והלבנה – בפאתי מזרח – גדולה ואדוּמה, כבשר החי.

בימות־הסתיו קבועים עננים אפורים שבועות רצופים מעל העיר, והם מורידים שפעת גשמים על הגגות, פלגים הומים שוטפים את הדרכים, מימי הנהר מצהיבים ומזדעפים; החיים בעיירה שובתים, אין איש יוצא מפתח ביתו, אלא בשעת הדחק, ובשבתם איש איש בביתו, מחכים הם בהכנעה לרדת השלג הראשון, משחקים ב“תייש”, ב“פתי”, ב“עתוּדים”, מקשיבים למקרא ספרי־יְרֵאִים ופעם בפעם – גם ספרי־חול. השלג יורד בשפע ובריבוי, בפתוֹתים גסים, ירוד וכסות את חוצות העיר, כמעט עד גגות הבתים. בלילות מיללים זאבים על פני המישור יללה של נְכָאִים; הכוכבים גדולים, כחלחלים וקרים, וכוכב־נוֹגה המבשר רע – ירוק כאיזמרגד.

העיר – צוּרתה כצורת צלב על תל־קבר: בְּמַשְׁתִּיתָה – בית־מנזר של נשים ובית־עלמין; את רוּמה – היא זאַרצ’יֶה – קָטע הנחל פוטאניצה, באגפה השמאלי – בית־סוהר, שהאפיר מרוב זיקנה, ובימני – אחוּזתם הבלה מזוֹקן של האדונים בּוּבּנוֹב, בית־מידות מקוּלף ומרוּפט: קורות־גגו חשוּפוֹת כצלעותיו של סוס, שטרפוהו זאבים, חלונותיו מסוּתמים בקרשים, ובעד סדקיהם צופיות מתוך הבית החשכה והשממה.

מנין האוכלוסין שבשיחאַן ששׁת־אלפים נפש; בזארצ’יה – כשבע־מאות. מלבד בית־המינזר ישנם עוד שני בתי יראה: הכנסייה החדשה, המצוחצחה והצחורה, על־שם פטרוּס ופאוּלוּס, ובית־היראה הקטן, הישן, העשוי עץ, על־שם ניקוֹלאַי איש מיר של לוּדקיא, שחמש כיפות מבוצלות לו בראשו, וסמוכין של לבֵנים בצידיו, ומגדל־פעמונים שפל־קומה שמראהו כעין הקרינוֹלינה, וזה עתה משחוּהו בירוק וכתוֹם.

הקרתנים שבעיר זריזים הם, אך מדוּשני־שוֹבע: סוחרים הם באריגים ושאר סחורות בירידים שבכפרי המחוז, קונים בַּצְבּוּץ, מעשי־מטווה, ביצים, בהמה וחציר לצרכי עיר־הפלך; נשותיהם ובנותיהם סורגות מחוטים של צמר־צבעוֹנין סנדלים, מַסוּלָיִם, רדידים, פקרסים וצקלונות־של־דרכים, – מלאכת־יד זוֹ מורשה היא להן מבית־האולפן של המינזר מימים רבים, שכמעט כוּלן למדו בו כְּתב וספר. העיר – מוניטין יצאו למעשי סריגתה שהיא שוֹלחתם למימכּר ביריד שחל ביום מאקארי הקדוש, ומלאכת־מחשבת זו – היא, כפי הנראה, שטיפחה בלב התושבים את האהבה לצַבֵּעַ בתיהם בשלל־צבעים.

הרחוב הראשי – פּוֹרֶצ’ני, או בּיֶרז’וק – רצוף אבני־גוויל גדולות; לעת אביב, בבצבץ חתימת־דשא מבינות לאבנים, מבהיל ראש־העיר סוּחוֹבּאַייב את האסירים, והם, – גדולים, אפורים, כבדים, – זוחלים דומם על־פני הרחוב ותולשים את העשב משורשו.

ברחוב פוֹרצ’ני מתנוססים במערכה בתי־חמודות – תכולים, אדומים, ירוּקים, וכמעט כולם גינה להם מפּנים – בית לבן של נשיא הנהלת הזֶמסטבוֹ פוגל, ומגדל קטן לו בגגו; בית של לבינה אדוּמה ותריסיו כּתוּמים – של ראש העיר; בית וְרַדְרוֹד – של כוהן־הראש איסאי קוּדריאבסקי, ועוד שורה ארוכה של בתים מתהדרים, שופעי־נחת – בהם שכנו אנשי־הרָשות: שר־הצבא פּוֹקיוואַיקו, מחסידיה הנלהבים של הזמרה – נתקרא בשם מאַזֶפּה על שום עֲבִי גופו וגודל שפמו; המוכסן ז’וּקוֹב, איש זעפן, שהיה שטוף בלגימה; ראש־הזֶמסטבו שטרֶחֶל, תיאטראל ודראמאטורג; ה“איספראווניק”¹ קאַרל איגנאטייביץ' ווֹרמס, והרופא ריאַחין, איש שדעתו בדוחה עליו בדיחוּת יתירה, והוא המצוּין שבשחקני החוג המקומי של חובבי הקומדיה והדראמה.

ורק מנהל־הדואר קובאריוֹב, מגדל־פרחים נודע־לתהילה, וגזבר־העיר מאטושקין התגוררו ברחוב סטרֶלֶצקי, – הוא הרחוב, שקצהו האחד חצה את רחוב פוֹרֶצ’ני ויצא אל שפת הנהר, וקצהו השני הגיע עד ככר־השוק שעם שער בית־המנזר.

העיר משוּפעת בגנים ובגנוניות, – האֶדֶר והחוּזרָר, הכחלית והשיטה היו מסתירים את פני הבתים, מבעד לשפעת הירק הביטו זה אל זה במאור־פנים חלונות קטנים בווילוניות לבנות, שעציצי מַקוֹר־החסידה, הפוּכּסיה, הביגוניה על גבי אדניהם, וכלוּבי צפרים במזוּזותיהם.

והיו חייהם של אנשי שיחאן חיים שיש בהם טוּב־לב ואין בהם רעב מרוּבּה, עושים בשלום את מצוות הרשוּת, מקיימים בידיהם מסוֹרת־אבות, אך בשעת הצורך כופפים קומתם כאגמון ומקבלים עליהם גם מצוות שהזמן החדש גרמן: וכך, כיוון שראו שהבתולות עודפות על המידה, החליטו הקרתנים לבנות פּרוֹגימנאזיה.²

– את כל הבתולות, כפי הנראה, לא תשׂיא, – משמע, ילכו לשמש כמוֹרות.

והיו שאמרו, כי דין הוא שתהא גם גימנאזיה: שהכפר מתרושש והולך משנה לשנה, למשוך חיוּנה מן המסחר קשה מיום ליום, המלאכה אינה מפרנסת את בעליה, לימוד הבנים בעיר־הפלך – הרי זו יַקרוּת גדולה, ותלמודם יש בו תכלית: רופאים, פרקליטים וסתם משכילים זוכים לחיים של שובע.

בימות־החגים היו בני־הנעורים מתקבצים בשדה שמאחורי בית־המנזר לשחק בקונאות, בכדוּר־של־מחניים ושחוֹק־החַטָפים, והאבות והאמהות יושבים על־גבי הדשא שליד הגדר, מסתכלים במשַׂחקים לפניהם וזוכרים ימים עברו.

עושי־להטים אושפיזין וארטיסטים נודדים למיניהם היו מקהילים ב“ליסאבון” קהל רב, מפה לפה; גם הצגותיהם של החובבים מאנשי המקום זכו לקהל מרוּבּה, אך ביותר נתחבבו הקונצרטים של שירי־החול, שנערכו על־ידי המקהלה המקומית, ובהם היה מאזפה מכבד את אנשי־העיר – בימות־החורף ב“ליסאבון”, ובימות־הקיץ בשדרה העירונית.

מורד החוף העירוני, מורד הטיט הצהוב־למראה, חוּזק בחבילין של זמורות, ולאורך המורד כוננה העיר שדרה גדולה ונטעתה עצי צפצפה שיטים ותרזות לרוב; בטבורה של השדרה בנו ראש העיר ופוֹקיוואַיקו בכספם שלהם סוּכּה אדמונית, ותורן לה בראשה, בימות־החגים היה דגל האומה מרפרף בראש התורן. שתי מדרגות משתפלות מאותה סוּכּה במורד, – מרגלותיו עמדו בּימות־הקיץ בתי־מרחצאות: אחד טלוּא – פסי תכלת ולבן – של פוגל; אחד אדום – של ראש־העיר; ואחד אפוֹר, עשוי לווחים שֶׁדָהוּ בחמה – “דימוּסוֹת”. בתי־המרחצאות מטילים על פני הנהר כתמי־צבעונין, והנהר משכשך חרש את מלמלתם.

החוף שכנגד, חוף רדוּד של חול, מכוּסה בצפיפות ובערבוביה גְבָב קדורני של ביקתות זארצ’יה: שחורות מזיקנה, ואגוּדוֹת אזוב ירוק על גגותיהן הָרְקֵבִים, עומדות הן על־גבי החול עמידה מלוּכסנת, עקמומית, ובלי סבר וסיכוי צופות פני הנהר בעיניהן הקטנות, החולניות: שברי הזגוגית שבחלונות, המתנוצצים כעין הלֶשֶם, דומים לתבלוּלים.

בקרב עדת בתיהם הקטנים של הקרתנים, המעוּכים מחמת הזמן, ורעוּעים מחמת גאוּת־הנהר, מזדקר בית־צלמים של לבינים אדוּמות על־שם אלכסנדר נֶבסקי: בְנָאוֹ אחד מאבותיהם של בעלי־האחוזה לבית בובנוב אשר תמו לגווע, במקום שהדביקהו – בשעה שנסע בגזירת פאבל הראשון לגלותו בטוֹבּוֹלסק – הָרָץ שהביא את צו־המלך החדש לחזור לפִּיטֶר תיכף ומיד. כמעט כדי שליש גבהו נתכסה בית־הצלמים הזה בקופה של סחי וחול, לביניו נתלשו זעיר שם זעיר שם לתיגרה ולתיקון תנוּרים, ואפילו צלב הברזל, שהיה מוּפז בשעתו, מכוּפף. מלבדו לא היו בפרוור בתים מצוינים, פרט ל“גן־העדן של פליצאטה”, שעמד במצוּדד ממנו, הלאה מזה במעלה־הנהר.

שנה־שנה, בגאוֹת הנהר, היו מימיו פורצים לתוך חצרות זארצ’יה ומכסים את הרחובות, – או־אז היו אנשי־הפרוור עולים לעליות־הגג, צדים דגים מן החרכים ומעל הגגות, שטים על־פני הרחובות ועל־פני הנהר ברפסודות עשויות שערים שהוּסרו מעל ציריהם, מוֹשים את העצים, שהמיים גרפום מן היערות, גונבים איש מרעהו את השָלָל הזה, ובלילות משברים את מעקות הגשר, שחיבר את הפרוור אל העיר.

באביב, בקיץ ובסתיו נתפרנסו אנשי זאַרצ’יה מאסיף חַמציץ ותות־שדה ומציד חיות ועופות, עשו מטאטאים, לאחר מכן ליקטו פטריות, דַמדמָניות, גרגרי־כּרוּכיה ודַבדבָניות, – את כל אלה היו העירונים קונים מידי הפרוורנים. אנשים שלושה – ובתוכם סימא דיֶבוּשקִין – עשו כלובים וביברים לצפרים. בית פוּשקאַריוֹב עסקו במעשה־רשתות, בית סטרֶלצוֹב עשו קלתות ותיבות מקנה־השורש של הַלִבנֶה ומנעוּלן מנעוּל של תחבולות־סוד. שבעה אנשים מאנשי הפרוור עבדו בבית־החרושת ללבד של סוּחוֹבּאיב. תשעה אנשים היו מבטשים אנפילאות. והיו הלַבָּדִים והבַּטָשִים שטופים בלגימה יותר מזולתם, ובעבור זה זכו לשימת־לבם ורחשי־כבודם של כל אנשי־הפרוור. לעתים, בימים־טובים, היה אחד מאומני־הלבד המובהקים והחזק שבבעלי־האגרופין אשר בפרוור, גיראסים קרילצוֹב, מתחיל לפתע־פתאום להכות מכות־רצח את מכבדיו ומוקיריו, בצווחו כמי שנכנס בו הדיבּוּק:

– הַשְׁכֵּר תשכּירוני, זרע־השטן! סוֹפי אבדון בעבוּרכם, – אוּךְ!

אך מיד יוצא כנגד פניו וואווילא בורמיסטרוב, יפה־התואר והגיבור הראשי, מפשיל שרווּליו, פוצה פיו ואומר לפניו דברי־כיבושין:

– הרף־נא, גאראסקא! איך ימלאך לבך, רשע, לִקְטוֹל את שלומי־אמוני־הנוצרים, אוהבֵי ומוקירי־שמי, אה? הלא תחוס עינך עליך? ראה, כי הזהרתיך!

גיראסים המנוצח היה בוכה:

– אני – לא על איבוד־דמי, רחימאים, אני חס, – על איבוד־ימי חס אני!

העיר והפרוור היו צהובים זה לזה מימים קדמונים: הקרתנים השבעים תושבי שיחאן התיחסו אל אנשי־זארצ’יה כאל חדלי אישים, שיכורים וגנבים; אנשי זארצ’יה שקדו לחזק את היחס הזה וכינו את העירונים בשם “חומדי־פרוּטות”, “זוֹללי־אגוֹרות”.

משנכנס יום טוב של מיכאל הקדוש, קרבות עזים נטושים על גבי הנהר שנתכסה קרח, והיו הקרבות נמשכים כל ימות־החורף ועד שבעת־ימי־החמאה הגיעו, ואף־על־פי שהרבה בעלי־אגרופין מובהקים היו בקרב הפרוורנים, מכל מקום היתה העיר גוברת בכוח הריבוי, מכרעת בכובדה: תמיד היו אנשי־זארצ’יה מוּכּים ומורדפים על פני כל הפרוור עד גבשושיות־החול, – הלא הם “בוֹרוֹת הסוּסים”, מקום קבוּרתן של הבהמות הפּוֹגרוֹת.

לעתים קרובות ביותר היתה המשטרה באה מן העיר לזאַרצ’יה: לחיפושים, בהיות גניבה בעיר, לגביית מסים לרשוּת, לעיקוּל המטלטלין שבפרוור מחמת חוב שלא נפרע; ולשיכּוּך מַצוֹת ומריבות לרוב: וַאֲלו שאר בני־אדם לא באו אלא בלילות בלבד, כדי לפקוד את “גן־העדן של פליצאטה”.

“גן־העדן” – לשעבר אחוּזתם של האדונים לבית ווֹיֶבוֹדִין – בית ישן־נושן, אפל וסומא – תפס בחורבותיו מקום רב בארץ ובחלל־האוויר. מצד הנהר מכסתו חומה עבה של ערבי־נחל, רטיטים וליבנים; מצד הרחוב – גדר של אבן עם שער־אדירים, שעמודיו אלונים, ופשפש כבד לו בשמאלו. ליד הפשפש, למן הערב ועד הבוקר, לילה תמים, היה יושב על גבי ספסל עשוי לבינים, איש אדמוני, גבה־קומה, בן בלי שם, המכונה בפי אנשי זאַרצ’יה – צֶ’טִיחֶר.

לפני צ’טיחר היה משמש בתורת שוער אחיו הצעיר של וואווילא בורמיסטרוב – אנדריי, אלא שלא עצר כוח לעמוד בכהונה זו יותר משני חרפים: בימות־הקור היו הקרתנים, אנשי־זארצ’יה, עטים כעדת זאבים אל הריסות־הבית ועוקרים משם כל דבר היפה לבעֵר בתנוּר, ורבים יותר משעסקו בשבירה מחמת מצוּקה, עסקו בה מחמת תאוות־ההרס שבהם, – מחמת אותה הפקרות מדאיבה, שבה מתלבש היאוש הרוסי המטוּמטם. הוא היה אנוס להגן בגופו על נכסי הבעלים – מפני ידידיו, ואף מפני אחיו בן אמו: אכן, בעניין הזה נקפדו חייו של אנדריי, – נתקפחו שוקיו.

בשעת גוויעתו ניחר קולו וקרא:

– פליצאטה, עליך גוֹננתי, – שאי שלום!

והיא כבשה פניה בכפיה הצחורות והיתה גועה בבכייה. ולאחר מכן עשתה למגינה חסד של אמת, הציבה על קברו צלב נאה, עשוי עץ אַלון וימים רבים ערכה תפילות לעילוּי־נשמתו של עבד אלוהים אנדריי, מנוּחתו עדן; אך מיד לאחר הלווייה נסעה־למקום שנסעה, וליד שער “גן־העדן” שלה ישב איתן שוֹער חדש – ארך־ידיים, מרוּבּע, שתקני; כהרף־עין נטע בלבם של אנשי־זארצ’יה, העשויים לבלי חת, רחשי כבוד־ויקר לכוח חית־השחץ שבו, מאחר שהכריע במלחמת־ביניים את בעלי־הזרוע שבפרוור, – קרילצוב, בורמיסטרוב וזוֹסימא פושקארוב.

בית ווֹייבוֹדין, – בית מרוּוח בן־דיוטתיים, ולו יציעות, סטווים ומרפסת, – נשתרע בטבורה של החצר, שעשבים שוטים פשטו בה למכביר. מסביב לבית עמדו שרידים מבנייני־הַשָּׁרֵת – עצי הסקה של פליצאטה; מעל להריסות נתנועעו לְמַעֲצֵבָה אמירי אילנות של גן־הביתן. “גן־העדן” נשתכן בדיוֹטה השניה, שלושת חלונותיו היו מכוסים, כמעט תמיד, בתריסי־שׂבכה, ומעליו – כחוטם מעל לסנטרו של זקן – היה כפוּי גג, שנשתבּר מכוֹבד השלג.

חייו של “גן־העדן”, החבויים מאחרי החומה בירכתי החצר, היו סמוּיים מעיניהם של אנשי־זארצ’יה. בימות־הקיץ היו העירונים באים מן הנהר, מהם מגיעים אל גן־הביתן בסירות, מהם מתגנבים בינות לשיחים שעל שפת הנהר; בימות־החורף היו עוברים במרכבה על־פני רחוב הפרוור, מכורבלים בברדס, או כובשים פניהם בצווארוני האדרות.

ידעו הבריות, כי שלוש ריבות שוכנות בבית פליצאטה: פאשה, רוֹזוֹצ’קה ולוֹדקה; כי מטובי־העיר מרבים ביותר לפקוד את “גן־העדן”: סגן־האיספראווניק ניֶמצֶב, לפי שאשתו חולנית; המוכסן ז’וּקוב, בתורת אלמן; והרופא ריאחין, שחֶדוְתָן הוא מטבע ברייתו.

ועוד ידעו, כי בהיות האורחים מרובים, היתה פליצאטה קוראת לעזרה מן הנשים והעלמות שבפרוור; ידעו הבריות, מי ומי באות אצלה, אך לפרנסתן זו של נשיהם ובנותיהם נתיחסוּ הבריות בקור־רוח, והדמים שנשתכרו נטלו מהן ונתנום בכוס.

איכרים בעלי־זקן, בני־יערות, מאוֹבנוֹסקוֹב, באַלימֶר ושאר כפרים שבמחוז, אנשים נַחְתָנים ותמימים, חוששים היו, אפילו לאור היום, לעבור על־פני הפרוור, ובאין ברירה – נסעו בשלושה ובארבעה. וקרון יחידי כי יִרָאֶה בפרוור, מיד הפרוורנים הסקרנים יוצאים לאיטם להקביל פניו של אותו כפרי – מסובבים אותו ושואלים:

– מה זה, דודי, מוכר אתה?

ובשעת בדיקת הסחורה – קונים במשיכה. ואם צעק האיכר ובא בתרעומת, – היו דשים את בשרו מדושה של כלום.

בערבי־הקיץ היו אנשי־זארצ’יה מתלקטים בצל ערבי־הנחל שעל שפת הפוטאניצה מוּל פני השדרה העירונית, שוכבים או יושבים, על גבי החול, וצופים בקנאה כלפי מעלה: בשמיים האדוּמים מגולפים ברור ראשיהם הכחלחלים של בתי־היראה, מגדל־הכּבּאים האפוֹר, כיצוּק־עופרת, ועליו דמותו האפלה של הכבאי, צריח ביתו של פוגל, המווריד בקרני השקיעה. החומה העבה של ירק השדרה הסתירה את פניהם המתהדרות של בתי פוֹרצ’נאיה הססגוניים, עד כי לא נראו אלא הגגוֹת והארובות בלבד, אך מבינות לגזעים ולענפים היו הפרוורנים מכירים את העירונים ובלגלוג עצלני סחים זה לזה מקורות החיים בשיחאן: מי וכמה הפסיד ומי זכה בקלפים מי נתבסם אמש, ומי היכה השבוע את אשתו, איך היכה, ועל שוּם מה. והיו הללו בקיאים בכל עלילות־האהבים המתרחשות בעיר, ובכל עסקי־המסחר, ובכל המצות והמריבות, ואפילו בכל הרהורי־לבם של העירונים.

ולא נתפרסמו חיי שיחאן אלא מפי הנשים, שהיו נשכּרות בעיר שכירוּת־יום: לנכּש את גני־הירק, לשטוף רצפות במוסדות־העיר, למכור גרגרי־שדה ופיטריות בשוק ובבתים.

על כל עסקי העיר היו אנשי זארצ’יה מדברים בלעג ושנינה ואיבה רבה: על חייהם־הם לא היו מדיינים אלא בצמצום, בעצלתיים; וביותר אהבו שיג־ושיח בעניינים כלליים, דמיוניים, המפליגים הרחק מתחומי חייה של העיר אוֹקוּרוֹב.

הזימרה היתה חביבה עליהם. בימות־הקיץ, כל אימת שמקהלתו של מאזפה אומרת שירה בשדרה העירונית, היה פרוור זארצ’יה עונה אחריה בקולות זמריו וואַווילאַ בורמיסטרוב וארטיושקא פיסטוֹלֶט, איש הציד.

משורר הפרוור סימא דייבושקין תיאר בשעתו את מערכי נפשם של אנשי זארצ’יה בפסוקי שיר אלה:

גדול בחכמה, ראש־וראשון בכל זארצ’יה, הוּחזק בהסכמה כללית יעקב זאחארוב טיאוּנוב.

גבה־קומה, כּחוּש, משוֹרג־גידים כּוּלוֹ, – וממילא שיערת, כי תנועותיו פזיזות, ודיבוּרוֹ זריז וממוּלח; ומה נשתוממת למראה הילוּכו שיש בו מתינות, תנועותיו שיש בהן ישוב הדעת, ולשמע קולו שהוא שוקט ועמוּם כלשהו.

חייו היו מלאים תעלוּמות: בהיותו נער כבן ט"ו, נתעלם לפתע־פתאום, וחמש שנים היה נסתר ולא הודיע על עצמו דבר וחצי־דבר לאביו, לאמו ולאחותו, ולאחר מכּן נשתלח והוּבא מעיר־הפלך בלוויית מישמר. והוא חולני, עינו הימנית שמוטה בפניו החשכוֹת והצנוּמות, שיניו משוּבּרות, ועל גבו תרמיל, ובאותו תרמיל שני ספרים עבים, בכריכות־עוֹר, האחד – “על הממציאים”, והשני: “קיצור גיא־החזיון אשר לכל יושבי תבל, או תיאטר זוטא”.

בינתיים נסתלקו אביו ואמו לעולם־האמת, אחותו מכרה את הביקתה והקרקע ונסעה למקום שנסעה. יעקוב טיאוּנוֹב נשתכּן אצל החכמה והידעונית דאריושקה, שמחמת דברנותה היתירה כינוּה בשם “תִּשְׁעָה־קַבִּין”. לא ידע איש במה פרנסתו: הוא היה משתמט בעליל מלהתערב עם הבריות, מדבר ביוֹבֶש ובבלי־חפץ, ולא יכול להביט בפני שום אדם, אלא תמיד היה מסתיר עינו, מצמצמה ומטלטל ראשו מלמטה למעלה. בערבים שוֹטט ביחידוּת על־פני השדה שמאחרי הפרוור ולא גרע עינו האפלה מלהתבונן באדמה, בהטותו תמיד את ראשו – כדרך כל שתוּמי־העין – הטייה כלשהי הצִדה.

לדברי דאריושקה, היה שתוּם־העין הוגה תמיד בספריו הגדולים ולעתים מסיח עם עצמו; הזקנוֹת שבפרוור כינוהו בשם בעל־כשפים וקוסם־קסמים: נשים צעירות היו אומרות עליו, שכּליותיו מיסרות אותו; האנשים ניסו כמה פעמים לחוקרו ולתהוֹת על קנקנו, מי הוא ומה הוא, ולא עלתה בידם. אזי תבעו משתוּם־העין חצי־הִין יי"ש ונתן להם. עמדו ותבעו עוד, וכיוון שסירב, היכוהו, ולא עברו ימים מועטים ויצא שוב “לערוך גלות”, כהסבר שהסבירה “תשעה־קבין”.

חזר טיאוּנוב, והוא כבן ארבעים־וחמש, קווּצות־שיבה לו על גולגלתו החדה – כמין אבטיח צהוב, – זקנקנו קלוּש, חֲתוּם־שֵׂיבָה, פניו הגרמיות, שנתפּייחוּ, כּביָכול, – זאת הפעם היתה עינו היחידה, האפלה מישירה להבּיט בפניהם של הבריות מתוך כובד־ראש והרהוּרים.

חזר ונשתכן בביתה של “תשעה־קבין” ובא לכל מקום שיש בו ויעוּד־אנשים; בימות־החורף בפונדקו של סינימוּחה, ובימות־הקיץ – על שפת הנהר. נמצא, שהוא מיטיב לתקן מנעוּלים משוּבּרים, יודע לאַבֵּץ מיחמים, לברר פרוות ישנות, ואפילו לתקן שעוֹנים. הפרוור לא נזקק לו, כמובן, ואפילו הציעו לו לעתים מלאכה כלשהי, לא נתנו לו שכרה אלא בכיבּוּד בלבד. ואלו בעיר היתה פרנסתו של טיאוּנוֹב מצויה פעם בפעם, והיה רעב פחות משאר אנשי הפרוור.

והיו חייו קצוּבים ומדוקדקים; בבקרים היו הנשים מעוררות את בעליהן ואומרות:

– קוּמה, חוֹבק־ידיים! כבר השעה השביעית קרובה לצאת. – שתוּם־העין כבר מֵשִׂים העירה פעמיו!

והכל ידעו, שמן העיר הוא עתיד לחזור עם ערב סמוך לשעה הששית. בימים־טובים היה משכּים לתפילה של וותיקין, אחר־כך שותה תה בפונדק של סינימוּחָה, ועד שעה מאוחרת בלילה אפשר היה לראותו בכל מקום בחוצות הפרוור: מהלך לו אדם בשוּפי ונחת, תוקע, תפוּשׂ־הרהורים, מקל של עץ־הדובדבן לתוך החול ומנענע ראשו אילך ואילך, משגיח בכל אדם, מקדים שלום לכל ברייה בשימת־לב ומשכיל לתרץ כל קושיא. מערכי־לשונו בדברו יש בהם מסגנון הסְפָרִים, והדבר מגדיל את חין־ערכו בעיני הבריות.

יום אחד, כשהירקנית הממולחת פימקה פוּשקאַריוֹבה, שספגה מכות נאמנות מידי ידיד־נפש, שנזדמן לה באקראי, באה במרוצה אל טיאוּנוב לבקש מפלט, והיתה מתייפּחת בבכייה ומקללת מר־גורלן של נשים, – אמר לפניה שתום־העין דברי פיוסין ודברי כיבושין:

– ואַת, סיראַפימה, תחת ליתן קולך ביללה ויבבה, כדרך הכלבים, תני דעתך לשמור על צלם־אנוֹש שבּך, אל תִּתְרָעִי עם כל חיה רעה: בחרי לך אחד – והוא רחוּם ונבון, – וּראי חיים עמו! לא נערה אַת, ובדין שתדעי: הגבר – כל אשה היא לו רעיה לשעה; משמע, בעצמך עשי בתחבוּלות לשים לו מחסום. ואל תהיי סרוּחה לרגלי כל עובר־אורח, כּבּדי את צלם אלוהים שבּך!

זכרו הנשים שבפרוור דברי־כיבּושין אלה, שהוציאו לשתום־העין שם טוב כאיש ישר, ובשכר זה זכה לקבל מהן דוֹדים הרבה.

אך כאז כן עתה הוסיף לשוטט בלילי־ירח על פני השדות שבסביבות הפרוור ובהטיית־ראשו אל כתפו היה ממלמל אילו דברים.

בשעת ויעוּד בצלָם של ערבי־הנחל היו בעלי־המחשבות שבין אנשי זארצ’יה שואלים את טיאוּנוֹב שאלות של השכּל ודעת.

ראשון למַקְשָׁנִים היה תמיד בוּרמיסטרוֹב, – הרגש הרגיש, כי שתוּם־העין עומם זיווֹ בעיני הפרוורנים, ובלי כּחד תחת לשונו את הטינה שבלבו על טיאוּנוב, השתדל להבאישו איך־שהוא.

– אָי, טיאוּנוֹב! האמת־נכון הדבר, כי היתה ידך במעות מזויפות, וגלל כך לָקִיתָ על־חינם?

– כל המעות מזויפות הן, – היה שתום־העין משיב בנחת ונועץ עינו בעיניו של וואַווילא.

חלשה דעתו של בוּרמיסטרוב, וכבר רוחו מתרתחת עליו קמעא.

– הכיצד? אם אני יוצק רוּבּל מבּדיל וממרקוֹ מָרֵק היטב בזכוכית ובכספית, ואוצר־המלכות – מכסף, – הרי מה זה?

– הרי זה שני רוּבּלים! – משיב טיאוּנוב בקול מעומעם, – הכסף והבדיל מיקח אחד להם במקרה דנן. כיוון שישנו רובל של נייר, משמע – גם של עץ, או של חומר, אפשר לעשות. לא כן המגפיים, שאם אתה עושה אותם מקליפת־הליבנה, הרי זו מלאכת־רמייה! שהמגף בגדר חפץ הוא, והכסף – קליפת־השום!

דיבורו דיבור של ביטחון, עינו נוצצת בקפידה, וכל הסובבים אותו על־כורחם משתקעים בהירהוּרים.

התנוּראי החיגר, מארק איוואנוב קלוּצ’ניקוב, מחליק על קודקודו הקרח ועל־פניו הנפוחות והצהובות, ושואל בקול ניחר:

– הנה, פעמים שמהרהר אני בלבי – רוסיה! מאי משמע — רוסיה?

טיאוּנוב אינו חוכך בדבר ומסביר מניה־וביה:

– וכי מהי רוּסיה? מלכוּת היא, בלתי ספק, של ערי־מחוז. ערי־פלך – צא וחשב – כארבעים למיספר, וַאלוּ ערי־מחוז – לאלפים, מן־הסתם, והרי זו רוסיה!

החריש מעט והוסיף:

– על־כל־פנים, ארץ טוֹבה היא, אלא שיש להבין, במה עיקר טוּבה. יש להסתכל בה, ברוּסיה, בשימת־עין…

– וכי לא בעניין הזה שימטו לך עין אחת? – שואלו בורמיסטרוב שאלה של קינטוּר.

קלוּצ’ניקוב ממצמץ בעיניו התפוּחות, מגרד את שוֹרש־האף ומהרהר הרהור כלשהו.

מתנודד וואַווילא מצד אל צד ומוצא עוד קושיא:

– הנה – לעתים קרובות מייחד אתה את הדיבור על הקרתנים! – פותח הוא בקפידה, – והיודע אתה, מה מיספר לנו, לקרתנים?

– כוכבים קטנים אנחנו, לא ניספר, מן־הסתם, מרוב.

– שקר בפיך! לפני כשש שנים ספרו!

– משמע, מי שספר – הוא היודע. ואני לא אדע. מן־הסתם קשה היה להביאנו במיספר? – מוסיף הוא באנחה קלה ולגלוג דק.

– מה טעם?

– מפני הטעם העיקרי, שהשוֹטים משוּלים לספיחין בשדה.

בורמיסטרוב, שראה הזדמנות כשרה לעצמו להתגולל על טיאוּנוב, מצווח כמי שנפגע:

– וכי שוטה אני?

אך קלוצ’ניקוב, סטריילצוב וזוסימא פושקאריוב הצנוע, שכינוהו בשם “שֵד באנפילאות” – משכּכים את דעתו של היפהפה.

כיוון ששיכּך דעתו של הלה, חיטט קלוצ’ניקוב בחור שבברך מיכנסיו ושאל בדאגה:

– נו, ודרך־משל, מוֹסקבה?

– וכי מהי מוסקבה? – אומר שתוּם־העין ומגלגל כלפי מצחו את עינו האפלה. – משל למה הדבר דומה? הנה חוֹתלוֹת כרוכות לך על רגליך, הכותונת שנה תמימה לא כּוּבּסה, המכנסיים מכסים בדוחק את מְבוּשֶׁיךָ, במעיך – כבכיסך – קש וגבבא, והמצנפת משוּבחת היא, דרך־משל, מצנפת עור־ביברים! והרי זו מוסקבה!

נתנשם קלוצ’ניקוב ונתנשף והיה מקיף את שתום־העין במבטו, כדרך שמקיפין תרנגול־של־נַחַש בעיגול של גיר בימים שבין חג־הניטל וחג־הטיבול, ואומר בעצלתיים:

– והרי, בעצם, אמת־נכון הדבר!

מוטלים הם ליד שורשיהם של ערבי־הנחל, כמין גל של אשפה שפלטו הנהר, כולם לבוּשי בּלָאים צוֹאים, בלתי־מסורקים, עצלנים, וכמעט על כל פנים נסוּכה המסכה האחת, מסכת היוהרה שבשוויון־הנפש אשר לאנשים שנתנסו בנסיונות הרבה, ואין שום דבר עשוי להפליאם עוד. מביטים הם בעיניים מנומנמות נים־ולא־נים אל מימיו העכורים של הנהר פוּטאַניצה, אל המורד הצהוב של חוף העיר ואל השמיים הלבנוּנים, שמי אוֹקוּרוֹב, הפרוּשים מעל לשדרה.

האוויר הלחלוּחי רווי ריח חמים של עשבי־בּצה מתמקמקים, – הבריות מלאים שעמום של אפס־תקווה. עינו האפלה של שתוּם־העין סוקרתם, מודדתם: טיאוּנוב מנענע בראשו, ממש כבשעה שהוא בורר את הפרוות הישנות, שפגע בהן העש.

פאבל סטריילצוב השתקן שואל תמיד את טיאוּנוב איזו שאלה של ממש, הלכה למעשה:

– ומה, יעקב זאחאריץ', אם לשֹרוֹת תה ביי"ש, התהא זאת מאַדירָה?

– לאו דווקא! – משיב טיאוּנוב בנחת ובפסקנות, – מישֹרת המאדירה – אם אתה דן אותה לפי הריח – הרי היא בעיקרין של שׁוּשׁ.

– משקר אתה, שתוּם־העין! – אומר בורמיסטרוב. – הכּל נבערים מדעת, ואתה — משקר!

– אל תאמין, איפוא, – יועצוֹ שתוּם־העין.

– ואמנם לא אאמין! – אני ריח של עוֹבש עולה באפי מכל דבריך. נו, סתם שעמוּם ורוגז, ותו לא!

נאנחים, רוקקים על החול, מגוללים פאפירוסין אגב פיהוק. ברחימה שוטח הערב על פני הארץ את צלליהם החמים של ערבי־הנחל. מ“גן־העדן של פליצאטה” מפכּה בשוּפי שיר מושך־לב:

בקול דק מטעימה רוזוצ’קה בנעימה, ולודקה מַחֲרָה־מחזיקה אחריה בקול שופע לחלוחית ונכנס אל הלב:

– אוהבת רוֹזקה זוֹ לטפס על הגגות! – מעיר סטריילצוֹב. – ומה טעם?

– שמראש גג תרחיק ראוֹת, – מסביר טיאוּנוב.

לתוך דומיית הערב הרכה נוֹחֵת בכבדות קולה המעוּבֶּה, קול נגיד ומצווה של פליצאטה:

– רוזקה!

– נו?

– בואי, שתי תה!

קלוצ’ניקוב ממצמץ בשפתיו ואומר:

– הנה מה טוב עכשיו ללגום לגימת תה!

– בלי מוּשׁ מן המקום, – מוסיף זוסימא פושקאריוב.

בורמיסטרוב פונה אל סטריילצוב ובא עליו בתרעומת:

– הרי עוד לפני שנתיים אמרת להתקין קוּמקוּם ללגימת־תה בכאן, – נו איהו?

פניו העגולות של פאבל מזדעפות מחמת דאגה, עיניו הקטנות והחדות מפלבלות בחופזה, והוא מסַנְסֵן ואומר בלשון רהוּטה:

– כמובן, עשה אעשנו, את הקוּמקוּם הלז! – שיהא מַשְׁרִיק, רוצה אני, שאתה שוֹפתוֹ על האש ומסלק דעתך ממנו! הוא גופו יקראך, לכשירתיחו מימיו, – משריק הוא: משרוֹקית תהא לו במיכסהו.

ולפתע־פתאום נצנץ בלבו רעיון חדש, והוא מכריז בגילת־נפש:

– ואם תמצא לומר – מְצִלָה אפשר להתקין! בבית־הצביטה – מצילָה, ובקומקום פנימה, על־פני המיים – חוּליה, ובתוך החוּליה – חוֹטר, הלא כן? והנה – אם לנקב נקב במיכסה הקומקום, וחוטר, – אפשר גם מסמר, – מוטב מסמר! – להשחיל באותו נקב, – נו, ירתיחו המיים, נוֹע תָנוּע החוּליה, – והמסמר יתחיל להרתּיק על גבי הפעמון – הנה כי כן!

– אכן, מוח יש לו בקודקדו! – קורא זוסימא בהשתוממות ומשפיל עפעפיו הארוכים, הצהובים, על עיניים עכורות, גדולות מאוד.

מעבר לנהר, בתוך השדרה, מופיעים העירונים: בעד העצים רואות העיניים, איך שטים־הולכים להם גבירות ועלמות תכולות, ורוּדות, לבנות, אברכים אפורים וצהוּבּים, נשמע קול צחוק צלצלני וקריאתו הדשנה של מאזיפה:

– המנצח? מיד אני קורא לו.

מסתכלים אנשי זארצ’יה ומבשרים זה לזה שמותיהם של העירונים.

– האיספראווניק יצא! – מעיר בורמיסטרוב, מתמודד ומגחך. – שׂיחה נאה גלגלנו עמו תמול־שלשום, כשהוציאוני מן המשטרה. “איכה, אומר הוא, לא תֵבוֹש ללכת בטל ולעשות מעשי־בריונים? חייב, אומר הוא אדם לעבוד ולחיות בשלווה!” – “כְּבוֹד, אומר אני, מעלתו, סבי, הבוּרמיסטר של זארצ’יה, עבד, ואבי עבד, ואני הנה שרויה לי המנוחה בזכותם!” – “אבוד תאבד”, אומר הוא…

– גם אני סבור כן, – אומר קלוצ’ניקוב אגב פיהוק, – סופך שתלך לאיבוד מחמת עסקי־נשים, כאחיך אנדריי, שהלך לאיבוד…

– אנדריי – מחמת מהלוּמות! – אומר זוסימא. – וגם שטוּף בלגימה היה…

בורמיסטרוב סוקר את כל החבורה בעין של גאווה ומעיר בפסקנות:

– לא מחמת לגימה, ולא מחמת מהלוּמות, – אלא מחמת אהבה שאהב את פליצאטה; שאילמלא אֲהֵבָה – מה טעם היה יוצא לתיגרה אחד כנגד כולם?

לאורך החוף, מתנודד על רגליו הארוכות, פוסע לו בחור גבה־קומה, גדול־גולגולת, יחף וגלוּי־ראש, חַכּוֹת לו על כתפו, וכלכלה של שיפַת־לִבְנֶה בידו. על גופו הדק והכפוף תלוי בכבידוּת מעיל־של־מוֹך קרוע, צווארו ארוך, והוא מנענע בראשו הגדול נענועים משונים, כביכול משתחווה לפני כל מה שעיניו רואות מרגלותיו.

בהוּל ונרגש קורא אליו פאבל סטרלצוֹב:

– סים! קרב מהר!

ובעמדו על ברכיו, מחכה לסימא שיקרב ומביט אל רגליו, כמוֹנה פסיעותיו, האטיות, המהוססות.

פניו של סימא דייבוּשקין עגולות, מטוּמטמות מעט, עיניו כהוּיות, דהוּיות ובוֹצצות כעיני כבשׂ.

– נו, מה חיבּרת? פתח פיך! – מציע סטרלצוֹב.

וגם קלוּצ’ניקוב מסבּיר לו חיוּך ואומר:

– הך הכפתור, נו?

שף סימא ברגליו על גבי החול ובלי הבט אל הבריות, קורא בלשון רהוּטה ובקול נפסק פעם בפעם:

– נו, הרף, לא־יוצלח! – משתקוֹ בורמיסטרוב.

וטיאוּנוב סוקר את המשורר בעין אפלה, בדקנית, ומאשר בקול רך ולא רם:

– שירי־הקודש לא יצלחו בידך כל צורכם, דייבקין! שיר־הקודש יש בו, בעיקרו של דבר, מן הניגוּן:

הנה איכה שוטף־הולך שיר־הקודש! ואלוּ אצלך עולה כמין צְלִיל־בְּלִיל, משל לפוֹרט על באלאליקה!

סטרלצוֹב מנענע ראשו נענוּעים של שלילה ואומר אף הוא:

– לא־יוצלח…

סימא עומד עליהם בהרכנת ראשו הכבד, מרחיש שפתיו בלי הוציא הגה ואינו פוסק מלחטט בחול באצבעות רגלו. לאחר מכן מתנודד, כמחשב ליפול, ומסתלק בגורפו ברגליו.

מביט טיאוּנוב אחריו ואומר בקול חרישי:

– ואף־על־פּי־כן – דברים של טעם! לכאורה תּם גמוּר, ומי חכם ויידע, מה גנוז בשורש־נשמתו של אדם!

– אומרים, כי אפשר, כביכול, לעשות הוֹן בכך? – שואל סטרלצוב כמדמדם דמיונות.

– ולמה לא? יש מבעלי־המחברים, שאפילו אנדרטות מציבים להם: לפוּשקין במוֹסקבה הציבו, – אומנם מן המכהנים בחצר היה, פושקין! לדרז’אַווין בקאַזאַן, – גם הוא מן החצרוֹנים, לעצמו של דבר!

שתום־העין מדבר תפוּש־הירהוּרים, אך מתנער והולך ומנענע בצווארו ביתר מהירות.

– וביותר יתכבדו בעניין הזה אנשים כדייבוּשקין הלז, – אנשים משפל־היחשׂ. היה בימי אלכסנדר המבורך סידקי אחד, סְלֶפוּשקִין, מחבר־שירים, בכן, נתן לו המלך דוֹרוֹן, כּפתן של זהב ושעון, ולאחר מכן נתפאר בפני בּוֹנאַפאַרט: הנה, אומר הוא, אדון בונאַפאַרט, אצלכם – מַכְשֵׁלָה וחרב איש ברעהו בשפיכות־דמים הרבה, וַאלוּ הכפריים שלי – מחברים שירים, אף־על־פי שעבדים המה!

– אכן, מעשה־פיקח עשה! – מתפּעל קלוצ’ניקוב.

בּוּרמיסטרוֹב יושב, לופת את ברכיו בזרועותיו ובעצימת עיניים מקשיב להמוֹנה של עיר. פניו הזיוותניות זועפות, גבות־עיניו מצוּמתות, וכנפות־הנחיריים של חוטמו הישר, הגדול רוטטות רטט קל. שער ראשו צהבהב, מתוּלתל, וגבותיו – שחורות; מתחת לשפמו הצהוב והצמרירי נראות שפתיו הבלומות, היפות, האדומות כעין הפטל. הכותונת פתוחה בבית החזה, ונראה עורו הלבן, שהעלה צמר זהבהב; גופו החסוֹן, התמוֹר והגמיש דומה לגוּפה של חיה רכה, עצלנית.

– דברים בטלים! – מרטן הוא ואינו פוקח עיניו. – שירים, אנדרטות, – מה בצע לי בהם?

– אתה רק בלוֹדקה חשקה נפשך! – אומר קלוצ’ניקוב ומחייך חיוך רחב.

זוסימא פושקאריוב קורא בהתעוררות:

– אכן, זיווּג מן השמיים היא לו! ובעלת־נוי – אוּךְ! אינה נופלת ממנו, מוואווילא, חי אלוהים!…

– ומדוע דברים בטלים? – שואל שתוּם־העין בקול חרישי, ועינו נוקבת ויורדת כמקדח זה, – אם יאה השיר לעניינו, הרי יש בו כדי לתפוס היטב בלבו של אדם! דרך־משל, הווֹלגה, איך ידוּבּר בה?

בפישוט־יד לפניו ובחיתוּך־הברות משונה הוא אומר חרש בקולו העמום:

התבינוּ?

ארץ־רוּסיה! הנה – פסוקי־שיר נכוחים! רחבים!

– והללו מניין לך? – שואל התנוּראי ומתקרב אליו.

– במוסקבה, במצוּדת־הסוהר, סטוּדנטים שרו…

– ואתה ישבת שם?

– בוודאי!

– מחמת מעוֹת מזויפות?

– לא! הרי אך סתם־כך, מַהֲתלות הן, ששלחתי ידי במעות מזוּיפות; אני על עסקי שוֹטְטוּת חבשוּני ובאֶטַפִּים טלטלוני. ופעם אחת נכשלתי מחמת היכּרות: התוודעתי בפונדק אל אדון אחד וסרתי ללון בביתו. אדון טוב. לנתּי בביתו לילה אחד, ובשני – באו ז’אַנדארמים, ונלקחנו שנינו אחר כבוד! נמצא, שהזקיק עצמו לפוליטיקה.

– ומהי ואיזוֹהי פוליטיקה זו? – שואל סטרלצוב בתמיהה. – הנה אומרים הבריות, כי בנה של קרתנית אחת שבעיר, חייל, הוּשׂם במאסר…

– בנה של מאוורוּחינה הוא!

– נטרפה דעתה עליה, סחו הנשים…

– הפוליטיקה – פנים הרבה לה – מסביר טיאוּנוב בשוּפי ונחת. – יש אומרים: דין הוא ליתן את כל הקרקעות לאיכרים; ויש אומרים – לאו, מוּטב ליתן את כל בתי־החרושת לפועלים; ועוד יש אומרים – הבו לנו, משמע, את הכל, ואנו כבר נחלק ביוֹשר! אך אלה ואלה שוקדים להיטיב עם האדם…

– נו, והקרתנים, מה דינם?

בורמיסטרוב פנה אל סטרלצוב והעיר בקפידה:

– הקרתנים אין הפוליטיקה חלה עליהם!

שתוּם־העין צימת את שפתיו והחריש.

מן הנהר עולה הטחב, ביתר עוז נודף ריחם של העשבים המרקיבים. השמיים החשיכו, מעל לעיר נדלק כוכב נוגה, שליווה את החמה המסתלקת. מיגדל־הכּבּאים, שעינו כעין העופרת, נצטבּע בגוון סמוֹק־עכור, העירונים שבשדרה הומים, צוחקים, בבירוּר נשמע קולו הצרוד של מאזפה:

– כן, – חדלו לכם!

פתאום נשמע קול מקהלה השרה שיר־הלך:

– חכוּ! – קרא בורמיסטרוב והיה מאיים באגרופו. – הנה יבוא ארטיושקא, ונראה להם “הררי־מכוֹרה”!

ומצווח בקול:

– ארטיוּשקא־א!

פאבל סטרלצוב מרטן בפתע־פתאום, וקולו קול של קובלנא:

– הנה, דרך־דוגמא, גם עניין הסוּכּר – מה טעם לא ייעשה סוּכר ממיץ הליבנה? המיץ – מתוק, והליבנים – מרובים!

אין איש משיב לו.

– וכן הפישתה, – ומדוע הפישתה לבדה? ושמא גם הכָּרִיךְ ושאר כל העשבים יכשרוּ למלאכה? יש לנסות כל דבר!

בשימת ידיים מאחורי הגב הולך, הלוך ושרוק, ארטיושקא פּיסטוֹלט, דייג, עַיָף, צייד של חיות ועופות. פניו לסתניות, מונגוליות, עיניו צרות, פזלניות, לאורך כל לחיו השמאלית – צלקת עמוקה: היא שהפשילה את קצה שפתיו וטבעה בפניו של ארטיושקא חיוּך־תמיד בעקימה של זלזול.

– פָצחוּ רינה? – אומר הוא, בהנידו ראשו כלפי העיר. – נו, הבה נשׁסענה?

בורמיסטרוב קם, מתמודד, בחלצו את עצמות חזהו, חושף את שיניו ומצווה:

– פתח פיך! אֶךְ, “הררי־מכוֹרה”, – הישמרו לכם!

לתוך אוויר־הערב הטחוב והשרוּב פורצים צלילי־עגמה של קול גבוה ובהיר:

אַרְתֶּם עומד, שעוּן אל אילן, ידיו מופשלות לו לאחוריו, ראשו כלפי מעלה, ועיניו עצומות. הוא לפת בזרועותיו את גזע האילן, חזהו נתקמר, והכל ראו איך זָעָה הִפִיקָה שבגרגרתו, ושפתי פיו העקום רועדות.

וואווילא הופך עָרפו לעיר, ופניו – אל חברו, ועונה אחריו בקול דשן, בבאריטון רך וטוב:

וואווילא משחק אגב שירה: מטלטל ראשו טלטוּל של יאוּש, בצלילים הרמים, צלילי־הנכאים – מאמץ ידיו אל לבו, בעגמת־נפש מביט השמימה וּמפַשט ידיו באפס־תקווה, וכל תנועותיו הולמות יפה את דברי־הזמר. פניו משתנות לרגעים: עצוּבות הן, גם קודרות, עתים זועפות, עתים שוחקות, ומחווירות. אוֹזֵל החיוורון וניצת הסוֹמֶק. כל עצמותיו תאמרנה בשירו, כביכול מתבסם מן השיר, מתנודד על רגליו.

הכל צופים במישחקו ואינם גורעים עין ממנו, טיאוּנוֹב לבדו מביט בבלי נוע אל הנהר – שפתיו נעות, וזקנקנו רועד, וסטרלצוב שופך חול מכף אל כף ומלחש בחשאי:

– והנה, דרך־משל, החול גם כן… מהו, לעצמו של דבר, חול זה?

מן האפלולית מוֹפעת דמותו הכפופה של סימא, על כתפיו חַכּוֹת, ודמיונו כמין שרץ גדול, אֶרך־שפם. הוא ניגש בחשאי, ובכרעו על ברכיו, מביט בפניו של בורמיסטרוב, פותח מעט את פיו הגדול ומגלגל עיניו, העמוקות עד אין סוף.

קולו הדשן של וואווילא נאנח אנחה כבדה:

תחילה, כשפרצה מלחמת־יאפאן זו, המלאה יגון־ואנחה, כמעט ולא נתנו דעתם עליה אנשי־אוֹקוּרוֹב. העירונים היו אומרים בביטחון:

– נקפח שוֹקיהם!

פּוֹקיואַיקוֹ, שביקש להבליט חזהו מעשה גְבָר, היה מַצְבֶּה כרסו, מצמצם ראשו בין כתפיו ורוגן:

– יאַפּוֹנסים? אדם שהוא בר־דעת – אפילו שִׁמְעָה של מלה זו תמלא פיו שחוק!

פוֹגל טען כנגדו בעצלתיים:

– נו, אַל־נא תדבר כן! המה, בכל־זאת…

אך פּוֹקיואַיקו נתכעס:

– וכי מה המה – בכל־זאת?

ובעווייה של ערמומית בפניו השמנות היה מסיים את הפלוגתא בפסוק אחד תמיד:

– סקפּטיציזם? ואני אומר לכם – מוּטב לו לאדם שיהא שרוי בלא מכנסיים, ואל יהא שרוי בסקפּטיציזם…

שיחות אלו, כיוון שמתגלגלות לזאַרצ’יה, מיד בת־קול של אדישוּת עונה להן:

– נרבּיץ!

וימים הרבה לא יכלו פגעי־המלחמה לערער את הביטחון הקפוא הזה.

טיאוּנוֹב לבדו נתאוֹשש, נזדקף פתאום, ואפילו הילוּכו כביכול הומרץ יותר. הוא היה מאחר לחזור מן העיר, מביא עמו עתונים, וכמעט ערב־ערב היה מנסר בפונדקו של סטרימוּחא קולו של שתוּם־העין, קול חרישי ומוכיח:

– מי לוחם? רוּסיה, רוּס! ושרי־הצבא מי הם? גרמנים!

והיה סוקר את פני שומעיו בעינו האפלה, מפרש בשמותיהם של שרי־הצבא וּמְצַמֵת שפתיו כאדם שנפגע.

– וכי גרמנים הם אלה? – טענוּ שומעיו כמי שכפאם שד, – וודאי מאה שנה אכלו לחם רוּסים!

– התשׂביע את הזאב בכרפס־של־נהרות? התוּכל? – שואל טיאוּנוב בכובד־ראש. – אילו שמעתם, מה דברים מדבר עליהם בעיר החַבָּל קוזֶ’מיאַקין! ואני גופי אף אני יודע!

– מן הסתם קיפח אותך הגרמני ביום מן הימים, לפיכך אתה שונאו!

המאורעות נשתלשלו והלכו, התלאות נתרבו והלכו, העירונים הירבו יותר מקודם להתוועד ב“ליסאַבּוֹן” ושם הטיחו איש בפני רעהו דברי עזוּת של רוגזה, ואף הם החלו לחרף את הגרמנים בפנים זועפות; יום אחד הגיעו הדברים לידי־כך, שמגודל הכעס נתכרכמו פניו של ראש הזֶמסטבוֹ שטרֶחֶל והטיח בפני ראש־העיר קוז’מיאקין:

– ואני אומר לכם, כי אילולא הגרמנים, הייתם טאַטאַרים מזוהמים! ולהבא אבקש בהכנעה, שבפָני לא…

עמד לפניו פוקיוואַיקוֹ והיה מטרף בכתפיו העגולות ומשווע במתיקוּת ועריבוּת:

– מחמל־נפשי שלי! אל חנוּן ורחוּם! גרמנים, טאַטאַרים או מורדבינים, – וכי לא היינו־הך לנו, לאַנשי־אוֹקוּרוֹב? ושמא, באמת, אין לנו שדה לרעות בו? הבה־נא, יואל־נא, בבקשה ממנו…

ובזהירות השיא את שטרחל בעל־המרה אל שוּלחן־הקלפים.

בזארצ’יה הביאו פגעי־המלחמה קמעא־קמעא לידי הלך־נפש שאיזו תקווה סתומה ושמחה־לאיד מטומטמת שימשו בו בערבוביה.

– כדאי היה לעיין במפה, היאך שם ערוּכים הדברים! – הציע בחרדה פאוול סטרֶלצוב, – ים־הגדול יש שם, וראוי היה להביאו לכלל פעולה…

– חסל! – ניהם בזהירות טיאוּנוב, כשנתפרסם עניין סיוּמה העגום של המלחמה. – ועכשיו יחלו לבלוע קמעא־קמעא את סיביריה, והללו – מכאן יגיחו!

הוא תקע אצבעו כלפי מערב, ובצמצמו את עינו, כיוון כביכול לקלוע אל אחד הדברים שאין איש רואהו אלא הוא לבדו.

וואווילא בוּרמיסטרוב החל להרהר הרהורים: ימים רבים הקשיב פעם בפעם לדברי שתום־העין, ויום אחד, בשימו כף־ידו על כתפו של הלה הטיח בפניו:

– נו, יעקוב, אל תרגיז נפשי לשווא, דבר בגלוּי: מה מחשבותיך?

טיאוּנוב לא נשתוקק, כפי הנראה, להשיבוֹ תשוּבה, בניד־כתף ניסה לנער את ידו של וואווילא, אך היד היתה מוּנחת בכבדוּת ובחוזקה.

– הסתלק! – אמר בחשאי, ונחלץ בקושי.

הוּרגל בורמיסטרוב, שיהיו משאלות־לבו מתמלאות כהרף־עין, וזיעף את גבותיו השחורות, נאנח אנחה מעוּמקא־דלבּא ומיד פלט אוויר בנחיריו, – והיה קולו כקול פעפועם של מיים, שהותזו על גחלים לוהטות. אחר־כך, בלי דבּר דבר, בתנועות ידיים וּברך הושיב את שתום־העין על גבי כסא שבקרן־זווית, ישב בצדו, הניח על גבי השולחן את ידו הגדולה, משורגת־הגידים המכוסה צמר של זהב, ודוּמם זקף בפניו של טיאונוב עין של קפידה וציפיה.

הקיפום וותיקי הפונדק, עמדו צפוּפים והיו מצפים גם הם.

– נו, – אמר טיאוּנוב, והיה מביט כה וכה ומשתעל שיעול יובשני, – על מה איפוא יִסַבּוּ דברינו?

– דבר כל אשר ידעת! – פסק בורמיסטרוב.

– לכל ימי חייך יספיקו ידיעותי, עד בּוֹר־קבר תשמעני ולא תשׂבּע!

– אין דבר, ושמא תיפח נפשך לפני! – השיב וואווילא, והיו הכל יודעים בבירור, שאם לא יציית שתוּם־העין, – יכהו היפהפה מכות רצח.

אלא שטיאוּנוב עצמו עמד על הסכנה; ניער ראשו כלפי מעלה ניעוּר של תקיפות ופתח בשוּפי:

– ניחא, הנה אגדכם כמה רעיונים קצרים, ואיכה עמדתי עליהם בשיקול־דעתי. בשבתי במוסקבה, הייתי, בדרך־אגב, מן התגרנים – מוכר הייתי מיני כיסנין מאפה־תנור…

והתחיל לספר בפרטוּת על פלוני, צייר של איקונין, איש אלמן, שנתן כל משכּוּרתו צדקה לאסירים. הוא דיבּר חלקלקות, אך בעצלתיים ובבלי עניין, בירר מלים בזהירות, וכאילו חשש לומר משהו נכבד, שעדיין אין הבריות מסוגלים להעריכו ואינם ראויים לדעתו. נסתכל בכולם מתוך השיעמום, וקולו העמום מעט היה נשמע עצלני וקנטרני.

– אתה ראה־נא, אל תקניטני! – סינן וואווילא בין שיניו. – איש שפל־ברך אני, אך בהיות דבר מן הדברים למורת־רוחי, – הריני בא לכלל כעס!

שתוּם־העין נשתתק, לאחר מכן זקף בו עין של קפידה ושאל לפתע:

– ואתה – מי?

– אני?

– כן, אתה.

בורמיסטרוב, שנדהם מן השאלה, נתחייך, סקר את כל הקהל וצחק צחוק מעוּשה.

– אתה – קרתני? – חזר ושאל שתוּם־העין בנחת ובקול מאיים.

– אני? קרתני! – וואווילא הכה באגרופו על חזהו. – נו?

– ויודע אתה, מיהו ואיזהו בן־אדם כערכו? – שאל טיאוּנוב בהנמכת הקול.

– איזה?

שתוּם־העין אמר בקול חרישי ובחיתוּך־הדיבור:

– בן־אדם כערכו!

חלשה דעתו של בורמיסטרוב ונלאה לעמוד בה: קפץ ממקומו, הפך את השולחן על פיהו, בחירוק־שיניים קרע את הכותונת שלעורו, רקע ברגליו, נתחלחל, תפס לו, לטיאוּנוב, בצווארונו והיה מטלטלו ומצווח:

– יעקוב! אל תעבירני על דעתי!

מעשים־תעתועים אלה היו גלויים וידועים לכל: כל אימת שהרגיש וואווילא, כי ידו על התחתונה, היה נזקק להם, ושוב לא עוררו לבו של שום אדם.

– חֲדל לתעתע, נִכְפֶּה! – קרא זוסימא פושקאריוב וזרועותיו הגדולות לפתוהו מאחוריו מתחת לבית־השחי.

– כאשה מעוּבּרת, באמת! – אמר פּיסטוֹלט אמירה של בוז וקפידה, פניו נתעוותו תוספת עיווּת – זה דרכך תמיד – ליַבֵּב כחיה רעה! הנח ונשמע קול־אנוֹש מדבר בכובד־ראש!

חש בורמיסטרוב, כי ידו על התחתונה, טלטל ראשו ברוח נשברה וכאדם שנתייגע יגיעה יתירה, צנח אל השולחן.

– כוּלנו – קרתנים. כדי לשׂבּר את האוזן, נתפוס נא לשון הדיוטות, של דרך הפְּשָט. מהו, דרך־משל, עֶרכּנוּ? ובלשון של פשט יֵאָמֵר: מה מקום ומעשה נתייחדו לנו במדינה? קוּשיא!

איש לא תירץ קוּשיא זו.

– איש־סוחר, או איש אציל, ואפילו איכר – שפל המדרגה אשר לתושבי־ארץ, – איש־איש ושיעור־ערכו שלו בעניין מן העניינים. ואנו – מהו ענייננו?

הנואם נאנח, הביט אל קהל־שומעיו וחייך חיוּך של נוֹצחַ.

– אנשים משכילים, סטוּדנטים, העוסקים בעסקי פוליטיקה, שאלתי, שני כמרים, ואופיצר אחד – גם הוא מן הפוליטיים, – ואין איש יודע לבאר כמוֹ, – מי הוא ואיזהו ברוּסיה האיש הקרתני, ומהו שיעור־ערכו לעניינו ומקומו!

קלוּצ’ניקוב דחף לוואווילא בצדו:

– שמעת?

– לך לכל הרוחות! – ריטן וואווילא.

– אך הנה, – המשיך טיאוּנוב, – נזדמן לי זקן מופלג, כותב הוא לנו את קורות־העתים, ושלושים שנה שוקד על המלאכה: שיעור הנייר שכתב – כמחצית הפּוּד, לפי אוֹמֶד־הָעַיִן.

– קוז’מיאקין? – שאל וואווילא בפנים חרופות.

– הנה, אומר הוא, טורח אני, בעיקרו של דבר, בשביל מעמד הקרתנים, – המשיך שתום־העין ולא השיב תשוּבה לוואווילא, – בשבילו אומר הוא, לפי שקיפחוּהוּ עד אין לשער ובכל מתנות הטבע נגרע חלקו. עתיד אני, אומר הוא, להוכיח בעליל, עד מה בּיש־מעמד הוא העם הרוּסי, הקרתנים, – וכן כל נסיבות־הגורל אשר לחיי הקרתנים.

בורמיסטרוב חזר ושאל:

– קראת?

– לא, לא קראתי. אלא שנהירין לי כמה רעיונים קצרים משם. הנה, דרך־משל, אנחנו: מהם שמות־המשפחה שלנו? לפי שמות־המשפחה מוֹצאנו מן הסטרלצים, דהיינו הקַלָעים, הפוּשקארים, דהיינו התותחנים, הטיאוּנים, דהיינו סוכני־הפּריצים, – כולם אנשי־חפץ. וכולנו מתיחסים על טהרת הגזע הרוּסי, אף כי מפשוּטי־עם.

– ומה חפצך? – חזר וואווילא ושאל פעם שלישית, ופניו זועפות.

שפשף טיאוּנוב ידיו והכריז:

– מה שייך “מה חפצך”? מקום לפי תור־המעלה, ותו לא.

הוא סקר את כל הקהל בעינו שֶׁאוֹרָה, ומאחר שראה שכבר השעמום נסוך על פני רבים, המשיך בקול עירני וחם יותר מקודם:

– וכי לא כדאי וראוּי לי שאדע, מה טעם מעמד הקרתנים התושבים, שלוֹמי־אמוּני הפראבוסלאבים, אחרונים במעלה, וראשונה יעמדו – הפוֹגלים, והשטרחלים, והבארונים למיניהם?

אָהָה פאבל סטרלצוב ולפתע קפץ בבת־ראש, נצטעק ונתלעלע:

– נכו־ון! כן, – מהלכים הבה לי, והרי – ריבּוֹן־העולמים! – יותר מכל באַרון שבעולם אני מפליא תוּשִׁיָה!…

קריאתו הטעימה את דברי טיאוּנוב, ובחשד ובלגלוג השפוך על פניהם היו כל הקהל זוקפים זה בזה עיניים שכביכול נתחדשו מעט, והחלו לזכור תקלות, שהיו להם עם המשטרה ועם הנהלת הזמסטבוֹ, והיו מדברים בקול גדול ולמקוטעין, מלעיגים איש על רעהו ודוחפים זה לזה מתוך החיבוב ובדיחות־הדעת.

שמוח שמחוּ, כי הנה כּילה שתוּם־העין ונתן להם עניין לענות בו בשיחת־רעים.

וַאלוּ וואווילא. בורמיסטרוב, שלא נכנע להתעוררות הכללית, פרש אל הקיר, הפשיל ידיו על עורפו ובהרכנת־ראש הביט אל כולם משיפולי מצחו. לבו הגיד לו, כי מעתה עתיד שתוּם־העין להיות ראש־וראשון בפרוור. זכר את מעשי־תעלוּליו נגד המשטרה, את דברי־חציפוּתו, הרבים עד אין מיספר, שהטיח בפני הרשות, את המהלוּמות שספג מידי שוטרים וכבּאים, – שלא נעשו כל אותם מעשים אלא בשביל שיצא לו שם בגיבורים, ומחיר יקר שילם בדם וּבשוֹק־ויָרֵך.

והנה בא פיקח ממולח זה, הקיש בלשונו על שיניו השחורות, והרי הוא דוחק את רגלי הגיבור ממקומו הראשון ומסלקו אי־לשם הצידה. אפילו ארטיוּשקא – זה הטוב שבידידים – הנה פרש לקרן־זווית, עומד לו יחידי זעוּף־פנים ואינו רוצה לגשת, לגלגל עמו שיחה של כלוּם. פינוקים הרבה נתפנק בורמיסטרוב בשימת לבם של הפרוורנים, אלא שדרש עוד, ובלי דעת שׂבעה עשה תהפוכות, זרוֹת ופרוּעות: היה קורע בגדיו, מהלך על פני הפרוור עירום למחצה, מתפלש בעפר וברפש, מטיל חתוּלים וכלבים חיים לתוך הבאר, חובל באנשים, עולב בנשים, צורח פזמונים של זימה, שורק שריקה אימתנית, וגופו הזקוף משתוחח מכוֹבד הנטל, שהיה סמוּי מעיני הבריות. בימי מַעֲלָלִים כאלה היו פניו היפות והכּלוּלוֹת נעשות מטושטשות, כמה מתוויהן כאילו מתעלמים מהן, על שפתיו מוֹפעת בת־צחוק של מבוּכה וכסילות, ועיניו, הלוהטות מנדוּדי־שינה, מתמלאות לֵחָה עכוּרה ומביטות אל הכל בעין מרוּשעת, בשממון בהמי מטומטם. אך משנגשו אליו הפרוורנים והגידו בפניו כמה דברי שבח וחיבוב על עזוּזוֹ ונצוּרותיו, – מיד, כביכול, נתחדש כולו, משל לעץ־ליבנה בצידה של דרך, שנתעפר באבק, ולאחר בצוֹרת ממושכת בא הגשם ורחצוֹ; שוב היו עיניו היפות משתלהבות באש של רְחִימָה, גבו הכפוּף מזדקף, ידיו החזקות חובקות באהבה את מיוּדעיו, ובלי הפוגות היה וואווילא שר שירים כשרים ומוכן ומזומן בימים אשר כאלה להשיב מלחמה לכל אדם למען כל אדם, ולא זו בלבד, אלא שמסוגל היה לעזור לאנשים בכל מלאכת־עבודה שהיא.

עכשיו ראה, כי כל ידידיו, שנמשכו אחרי השיחה עם שתוּם־העין, הסיעו לבם ממנו, – אין איש נותן דעתו עליו, אין איש מגלגל שיחה עמו. לא פעם אחת בלבד נתאווה להטיל כסא בקהל, אך העלבון, שהיה מכביד והולך, העיק על הלב, נטל כוחן של הידיים. ולאחר שעמד תחתיו כמה רגעים, – הם התנהלו לאִטם, – לא הגביה עוד את ראשו ובחשאי נסתלק מן הפונדק.

למחרת הבוקר עמד בלישכתו של ראש־משטרת־המחוז, הביט בעיניו העגולות אל פניו האדומות, החרופות, של ווֹרמס, ששתי פיאות־לחיים לבנות להן מכאן ומכאן, היכּה באגרופו על חזהו כנגד לבו, ובהתלעלעו מרגש שלא ידעוֹ עד כה, רגש המרירות והנפילה אי־שמה, סיפר:

– אנו אומר הוא, הקרתנים, – אנשים רוּסים אנחנו, וַאֲלוּ האצילים – גרמנים, ודבר זה, אומר הוא, יש לשנוֹת…

ווֹרמס הניד גבות־עיניו האפורות ושאל:

– איך?

– מה?

– איך לשנות?

– עד כדי כך לא הפליג בדבריו!

ראש־המשטרה זקף אצבע כלפי חוטמו, נסתכל בה, הריחה, משוּם־מה, וקימט מצחו במוֹרת־רוּח.

– והשאר? – שאל.

– השאר? – חזר בורמיסטרוב, שֶׁהֵמִיך את קולו והיה מביט כה וכה, – השאר – לא כלום! וכי מי הם השאר? הוא לבדו מחווה דעות…

– והתנוּראי? יש שם תנוּראי! יש?

– הוא – לא־כלום! – אמר וואווילא בפנים כעוסות.

– הכל?

– הכל.

ראש־המשטרה הטיל את גופו הכחוש אל מסעד הכּורסה, דפק דפיקות קצובות על־גבי השולחן ואמר:

– כולכם שם – שיכּוֹרים, גנבים, ואת כולכם, כעדר מצורעים, יש להגלות לסיביר! גם אתה ליסטים מזוּין ובהמה גסה!

הוא דיבר באריכוּת וביבוֹשת, כאילו הכּישה לשונו בתּוף. בורמיסטרוב, שהניח ידיו על גבּו, הביט בלי ניד עפעף אל השולחן, שעליו היו מוּצבים ומוּנחים חפצים משוּנים, הערוכים סדרים: זרזיר־מותניים עשוי פליז, קוּביה של פלדה, אקדוח שחור קצר־לוֹע, אשה עירומה עשוּיה חרסינה, גוּלה של עצם, כמין גולגלתו של אדם, ובה – סיגרים, הרבה תיקים מלאים ניירות, ומעל לכל נתנוֹססה מנוֹרה על עמוּד של שיש, וסכוּכית מרובעת לה.

ראש המשטרה איים באצבעו ואמר:

– היזהר לך אצלי!

מיד תקע ידו לתוך כיסו והוסיף בכוֹבד־ראש:

– מכאן ואילך עליך להטות שם אוֹזן קשבת ולהודיעני כל שיחם ושיגם. הרי לך, קח רוּבּל־כסף, לאחר זמן תקבל עוד, – קח!

וואווילא פשט יד פתוּחה ואמר בפנים חשכות:

– הרי לא בעבוּר כסף אני…

– היינו־הך!

נשען ראש־המשטרה על סמוּכוֹת הכּוּרסא, הרים את גופו והיטהו לפניו, כביכול ביקש לקפוץ ולעבור את השוּלחן.

בורמיסטרוב השפיל ראשו באבלות ושאל:

– האלך?

– לך־לך!

היה יום של שלהי אבגוּסט, השמיים טפטפו טיפּין־טיפּין של גשם דק, בחוצות מלמלו שלוּליות של מיים, רוּח קרה נשבה פרָצים־פרָצים, בקול חרישי רישרשו אילנות, עלים שנתכּרכּמו נשרו אָרצה, אי־בזה קרקרו עורבים בקולות שניחרו, מצילה צלצלה, חבתנים הלמו על חביות וגיגיות. בורמיסטרוב שִׁרְבֵּט שפתיו שירבּוט מגוחך, ורגליו היו מטפחות על פני הבוץ הקלוּש, כאילו בכוונה תחילה היה בוֹרר לו מקומות שהבוץ מרובה ועמוֹק ביותר. בכף־ידו השמאלית היה עוֹזק מטבע של כסף, – לא ניחא לו הימנה. והיה נוֹשאה כאשה זו שנושאת דלי מיים, – בריחוּק היד מן הגוף בהטייה כלשהי לצד ימין.

במקום הטינא, שהיתה אמש בלבו של וואווילא על שתוּם־העין, נתהווה בו איזה חלל ריק וקר, זכרונות של עלבון גירו את לבו במפגיע.

בעיר – יוֹם־טוב של פטרוס ופאולוס הקדושים, סיעות־סיעות יפות למראה משוטטים להם על פני השדרה קרתנים במחלצות־חג, ושם, בתוך הקהל, מגביהות דמוּיותיהם של אנשי־הרשוּת. בקול גדול תוקעות חצוצרות־הנחושת של הכבאים והחובבים.

ובטבורו של הרחוב, על־פני השדרה, פוסע הוא, וואווילא בורמיסטרוב, ידיו אסורות ברצוּעה דקה מאחורי גבו ודואבות עליו, בפיו – טעם מלוּח של דם, עין אחת צבוּיה ואינה רוֹאה כלום. הוא נכשל, בהינגף רגלו הפצועה באבנים, – מיד השוטר קאפינדיוּחין מושך ברצועה וחותך בבשרן של פיסות־ידיו הקשורות בחוזקה. אי־בזה, מאחורי הגב, נשמע קולו השואל של ראש־המשטרה:

– מי?

– מן הפרוור, כבוד־מעלתו, בורמיסטרוב!

– על מה?

– על מעשי־בריוֹנוּת שעשה בשוּק!

וקולו של ראש־המשטרה מפעפע אש־להבה:

– הרבּץ בו, בבן־הכלבה!

– כמצוותו, כבוד־מעלתו!

והרביצוּ. שני נוטרים ישבו על ראשו ועל רגליו, והשלישי הצליף במגלב הצלפה של ממש.

– רוּבּל־כסף אתה משלם לי בעבוּר זה? לִמְלֵם וואווילא, בעמדו בגשם.

בזה אחר זה עלו העלבונות והשיאוּ את האיש אי־לשם על פני פונדקאות ובתי־יין. הם טילאו את כל פני החיים כתמים־כתמים אפלים והביאו לידי דכדוּכה של נפש בבחילה גוּפנית, שהפריעה את הלב מלחשוֹב מחשבות, ובהיסח־הדעת הביאו את וואווילא עד ביתה של “תשעה־קבּין”. ממש נתבהל כשראה עצמו עומד מתחת לחלון־חדרו של טיאוּנוב, פער פיו, כאילו ביקש לצעוק, אך לפתע פתח את הפשפש בתוקף, פסע פסיעה. ובראותו בחצר את הזקנה הידעוֹנית, תקע לתוך ידה את רובל־הכסף וגזר:

– הביאי שניים, מַהֵרִי! לחם, מלפפונות, מעיים, שמעת?

ובכניסתו לחדרו של טיאוּנוֹב, השליך ארצה את מקטוֹרנו הרטוֹב והיה מתחבט, מטרף בידיו, מתאנח ובאגרופים מכוּוצים היטב כותש את חזהו ואת ראשו.

– יעקוב – הא לך! קח, – הנה, מי אני! אָמנם־כן – נכון הדבר! אח – ברנש! מי אני? אבק פוֹרח! שלכת ברוּחַ! איה נתיבה לי, איה חיים לי?

הוא שיחק, אך שיחק בלבב שלם, בכל נפשו ובכל מאודו: פניו החווירו, בעיניו נתקשרוּ דמעות, לבּוֹ נצרב מעצבון עז.

שעה ארוכה צווח, את דברי ווידוּיו ותמרוּריו, ולא שמע, לא אָבה לשמוע את דברי טיאוּנוֹב; בלהיטותו אחר מישחקו, היה הוא עצמו מתענג עליו בפינה זוֹהרת שבלבו.

לסוף נתעייף, ומיד עמדו ברורות לעיניו פניו של שתוּם־העין: יעקוב טיאונוב ישב אל השולחן, הניח את לסתותיו החדות על כפּות־ידיו הקטנות, היבשות תמיד, ובחשיפת שיניו העליונות השחורות הביט לתוך עיניו של וואווילא בחיוך, שצינן את התלהבותו.

– ואתה מה לך? – שאל ונתרחק מעל שתוּם־העין. – כועס אתה, אה?

טיאונוב נאנח אנחה ממושכה:

– אֶח, וואווילא, נפש טובה לך, אף־על־פי־כן!

– נפשי שלי לכל דבר יש בּה מקום! – קרא בורמיסטרוב, שהדברים שימחוהו.

– לשווא אתה הולך כאן לאיבוד! ראוי לך שתלך ותנסה מזלך למקום מן המקומות. אילו למוסקבה הלכת, לעיר־של־פלך, דרך־משל!

– ללכת מכאן? – קרא וואווילא והיה נועץ עיניים חשדניות בפני טיאונוב האפלות, המהורהרות. – “אי, ערמוּמי שכמותך!” – חשב כהרף־עין וחזר ללהט עצמו בדברים, – איני יכול ללכת, לא! יודע אתה, האהבה – נחוּשתיים היא לאדם! הנה אקום ואלך, – ולוֹדקה? היש עוד בעולם חַיַת־בר אשר כזאת, אה?

– קָחֶנָה עמך!

– לא תלך!

בעצבון חבט בורמיסטרוב באגרופו על השולחן, עד שנזדעזעו הבקבוקים.

– שידלתיה בדברים: גלאפירה, קוּמי ונלך לעיר־הפּלך! תִּשָׂכְרִי לקוּבּה מהוּגנת, ואני מקומו של “חֲתַן־דָמִים”³ יתבּצר לי שם. “לא, אומרת היא, יקירי! שם, אפשר, אהיה בטלה־בששים. וכאן – ראשונה במעלה!” אמת הדבר, – ראשונה היא!

– דברים בטלים! – אמר טיאונוב בקול חרישי ובכובד־ראש.

וואווילא הביט אליו והניד ראשו מנוד של תמיהה.

– ואתה הָפַס דעתי, אף־על־פי־כן! – חזר ואמר. – מה עוֹללתי, אה?

– אתה בעניין קוּרצא שאָכלת? – שאל שתום־העין. – לא כלום! קשה להתגולל עלי: כלפי המלך־האימפּראטור לא הטחתי דבר וחצי־דבר. הרף מִזה!

– הנה – נשמה! – צווח בורמיסטרוב, במזגו יי"ש. – נשתה כוס של ידידות! אח, עבד אני לרחשי־לבב!

שתו, נתנשקו, טיאוּנוב קינח שפתיו קינוח של ממש, והשיחה נסבה בשופי ונחת כשיחַת־מְרֵעוּת.

– ואתה, תן דעתך להבין, – שידלוֹ שתוּם־העין לאטו, – מה טעם משוּל לבבך למטוּטלת, שהוא מיטלטל אילך ואילך וגונב דעתו של כל אדם, לרבות דעתך שלך? מחמת הקרקע שאינה מאוששת תחת רגליך, אחא, לפי שהנך איש אשר לא נצמד לשוּם דבר, הכלל – מן הקרתּנים! בדין היה לומר: “עֲקַרְתָּנים” – לפי שהכל יש בו באדם, אלא שהכל עקור ומשמש בערבוביא.

– אמת! – קרא וואווילא בטילטול הראש, – אח, אמת־נכון הדבר, חי אלוהים! הכל יש בי!

– וחוט־השדרה – אָין. וכולנו אנשים בלוּלים ומעוּרבבים אנו מבפנים. כל יד שכוֹפפת אותנו – נִכַּף, ולא כלום! אין שום זכויות מבטן ומלידה ולפיכך – מוֹכרי־המשיח! למכוֹר מֶכֶר אין עמנו, אלא הנשמה לבדה. חיינו – חיים של פיגוּל: בנעורינו נטמא אָרץ, ולעת־זקנה השמימה נפרוץ פָּרץ, על בתי־מנזר ננוּע, על קברי קדושים נשתטח…

– נכון! חיים בבלי חוק!

– החוק, אומרים הבריות, משוּל לסוּס: לכל אשר תרצה תטהו, ולשלוח יד – אי־אפשר לנו אל החוק הלזה! זה כל עיקרו של דבר, אחא!

לשונו הצחה של טיאונוב נתכרכה כמין סרט מסביב לראשו של בריון הפרוור, ובמשכו את לבו, הפיסה את דעתו. ואף הרהור נתהרהר בו, שאין כאן מקום למחלוֹקת כלל: איש זה, שתוּם־העין ושחוֹר־השיניים, אינו למכשול לו בתהילתו. בראותו, איך נרעד זקנקנו החצוּי של יעקוב זאחארוב, ואיך על גוּלגוֹלתו, למן העיניים ועד הצדעים, מתרוצצים קמטי־קמטים כמיני נחשים קטנים, חש בו בורמיסטרוב משהו המגרה את השכל גירוּי מאוּיים ורב־עניין.

– ראה־נא, – אמר טיאונוב, וזקף עינו בפניו של וואווילא, – הנה אמרת עלי דילטוריא…

וואווילא טירף בכתפיו, כאילו אחזתו צינה.

– ואני אומר לך דברים מפורשים: רוסיה מוֹפעת! קם ונהיה קהל־עם מכל המעמדות, והכל חושבים מחשבות בּלבּם: מה טעם נשתלטו עליהם הלועזים שלטון מרוּבּה כל־כך? משמע – אהבה מתעוררת בלב העם לארצו ולמולדתו, ארץ רוּסיה אשר אהבה נפשו.

צמצם שתוּם־העין את עינו, מזג יי"ש, שתה, וחזר ומזג.

– ויכול אתה להאריך הרבה בלגימה? – שאל בורמיסטרוב ברוב עניין.

האיש המנוּסה בנסיונות השיב בנחת:

– כל זמן שיש יי"ש, – לוגם אנוֹכי, וכאשר תאזל הטיפּה, אחדל…

דברי־התשוּבה הביאו את וואווילא לידי פרץ צחוק של עליצות: הוא געה בצחוק, רקע ברגליו וצווח:

– תשוּבה כהלכה!

הם האריכו לשבת עד שעת־ערב מאוחרת, ומני אז היה בורמיסטרוב אומר לכל שומעיו, כי אין כּיעקוב זאחארוב איש חכם בארץ. אך עם כל הרגשת הכבוד, שרחש לבו לטיאונוב, לא היה ניחא לו במעמדו, ובזכרו את הקוּרצא שאכל, הירהר בלבו:

“מחריש לו, שד שתוּם־העין! מן־הסתם, מצפּה לשעת־כושר להבאישני כדבעי…”

ועם שהירהר כך, היה הדם מרתיח בקרבו, נשף נישופים קולניים בהרחבת הנחיריים, כסוס גזעי, וכיון שניחש לבו אסוֹן סתום שמתרגש לבוא, שם פניו אל “גן־העדן”, אל לודקה, ידידת־נפשו ובית־הגנזים אשר לכל עלבּוֹנותיו.

לוֹדקה – אשה כבת עשרים־ושלוש, גבהת־קומה, בעלת־בשר, שחָזָה שופע, פניה עגולות, ועיניה גדולות, אפורות־כחולות, תמימות־מחוצפות. שערותיה העבות, שצבען כעין הערמון, מסורקות למשעי, מפולגות בתכלית הדיוק על־ידי פְסוֹקֶת ישרה ויורדות על גבה בדמות צמה עבותה, קלועה קליעה מהוּדקת. מחמת כּוֹבד השערות אנוּסה לודקה לזקוף ראשה, – והדבר משווה לה ארשת של יוהרה. חוטמה קטן שלא לפי פרצוּף־הפנים, מחודד וסחוּסי, שפתיה האדומות־הכהות אשר לפיה הקטן מחותכות בחיתוך מדוקדק, היא מלקקתן לעתים קרובות בקצה לשוֹנה, ותמיד הן מבהיקות, כמשוחות בשמן. עיניה גם הן מבהיקות בחיוּך־נעימוּת של אדם השמח בחלקו ויודע את ערכו.

הילוּכה כשל ברווז, הילוּך מִתְעַרְסֵל, ואפילו בשבתה, שדיה השופעים מתנודדים מצד אל צד; יש בתנועה זו משהו, המגרה את השיכּוֹר הזָעֵף ז’וּקוֹב; עתים קרובות, בזקפו בלודקה את עיניו המלאות דם והוא מתבונן אל תנודות גופה שאינן פוסקות, צווחה מתמלטת מפיו בחמת־קצף:

– חדלי, בת־השטן! שבי בשקט!

הזיפים הצהוּבּים שעל ראשו העגול ועל לחייו האדמוניות סומרים, ועיניו מפלבלות, כביכול מפחד.

– פטל בחלב! – מכנה דוקטור ריאחין העליז את לודקה ברוב התפעלותו ומתרחק ממנה בזהירות ובחיוך של מבוּכה, השפוך לו בפניו הגרוּמות. לבו נמשך אחרי כּנף־רננים זו שאינה יודעת הפוּגה. רוֹזקה הגמישה והצנוּמה, הדומה לכלבלב זריז ושחרחר: מקוּרזלת, גחמנית, בשפמה הקטן שעל שפתה המוּפשלת ושיניה הזעירות היא מופיעה פנים כנגד ריאחין, בכנותה אותו בפניו “שכיב־מרע ירקרק”. היא מכנה כל אדם בכינויים: ז’וּקוב הוא בפיה – “עביט הטַנפוֹנִי”, סגן־האיספראווניק, ניימצב הנוּגה והמרושע, – “חוֹמץ בֶּן פֶּגֶר.”

הבתולה השלישית – פאשה הגוּצה והאדמונית – שתקנית ונמנמנית היא. בפהקה פעם בפעם, היא מייבבת יבבה ממושכת. פיה גדול, שיניה גמלוֹניות, בלתי־שוות. עיניה הקטנות, המפוּזלות, הירוּקות־כהות צופות פני כל אדם בעלבון וסילוד־הנפש, ופני צ’יטיחר – ביראה ובסקרנות.

פליצאטה נאזארוֹבנה ווֹייבודינה אשה כבת ארבעים, כיפּחת וזקופת־קומה, מאירה פנים לבתולות, שמה עצמה פטרונה לעסקי לבבן, מתערבת במריבותיהן ומשׂכילה לנטוע שלום ביניהן ולא להכלים איש. פניה מסבירות, חביבות, בעיניה, שתמיד הן כשיכּורות במקצת, מאירה בת־שחוק מוּזרה, עליזה־למחצה. היא עצמה עודנה מוכנה־ומזוּמנה לעשות רצון אורחיה: מפליאה לרקד ריקוּד רוסי, מיטיבה לנגן על גיטארה, יודעת לשיר רומאנסים על אהבה. קולה אינו גדול, אך גמיש מאד ומתקתוֹק, כנופת־צוּפים הוא בעצמותיהם של הבריות, בנסכו תרדמה על כל רגשותיהם, פרט לאחד. בתסרוקתה מורידה פליצאטה שערותיה על אוזניה; אוהבת להתלבש בנוי, חותמת על ז’וּרנאל לענייני־אופנה ובשעת שיכרוּתה – נוהגת תמיד לקרוא שירים באוזני הבתוּלות והאורחים: “בִּשְׁמֵי חֲצוֹת־לַיִל מַלְאָךְ הִתְעוֹפֵף”.⁴ ובכל אלה מתנהלים עסקיה להפליא: הכל יודעים, כי במשך שלוש שנים הפקידה בקופּת־החסכוֹן של אוצר־המדינה אלף ושבע־מאות רובל.

כשניגש בורמיסטרוב אל שערי “גן־העדן של פליצאטה”, – פותח לפניו צ’יטיחר דמוּי־הקוף את הפשפש בבעיטת רגלו העבה והצולעת.

– שלום, שד! – אומר וואווילא, בפזלו כלפי זרועותיו הגמלוניות של שומר־הסף, התקועות לו בכיסי בת־פרוותו הקצרה.

– שלום, כסיל! – משיב צ’יטיחר בשוויון־נפש ובקול מעוּבּה.

פעמיים ניסה בורמיסטרוב להתכּתּש עם איש זה, ובשתי הפעמים הוּכה מכּות־רצח ויצא ואוזניו מקוטפות, ומני אז, כל אימת שרואה את נוֹצחוֹ, טינא של עצבות מתקשרת בלבו.

ואכן, בטינא זו שבלב היה הולך אצל לוֹדקה. האשה היתה מקדמת פניו בהילוך מתערסל, בליקוּק שפתוֹתיים, ועיניה הכחולות־אפרפרות מאפילות; מחייכת חיוּך שיכּוֹר ומשׁכּיר, מאַנפּפת מלים בקולה הלֵהֶה ואומרת לו:

– אכן, חיכּיתי, גם חיכּיתי…

– חיכּית! – היה בורמיסטרוב נענה בזעף ואינו מביט אליה. – שלשוֹם הייתי!

היא היתה נלחצת אליו בשתיקה ונושמת נשימות מקוטעות ולוהטות.

– שמא נתחלפתי לָך באחר?

– אתה? – היתה שואלת בקול חרישי.

נתעלסה עם הַיפֵהפֶה די שבעה, מיד מכּבדתו בשכר, והוא נח ומתאונן:

– הנה כבן שלושים אנוֹכי, וכוחי במוֹתנַי, ומקום איני מוצא שלא תהא הנפש דוֹאבת בו!

– ואתה פָקְדֵני לעתים קרובות יותר! – היתה לודקה מציעה לו, בשבתה על מיטתה, ועיניה מתעקשות להביט בעיניו בלי הרף.

הוא היה מזעף פניו, מטלטל ראשו ואומר ברוח משוֹממה:

– גדוּלה רבּה – אַתּ! לדידי כל הנשים – קליפת־השוּם. לא עליך לבדך יִשְׂבַּע אדם.

– ולא זנה ומפרנסת אני אותך, ולא כל שידי משגת אני נוֹתנת לך?

– אני לא לכך נתכּוונתי, פתיה! אני על הנפש אני מדבר! מה בּצע לי במעותיך?

הם שוחחו בעצלתיים, מימים רבּים הורגלו שניהם שלא להבין זה לזה ולא נתאמצו כלל להסביר איש חפצו ומחשבתו לרעהו.

– מה חפצך?! – היתה לודקה שואלת ומתנודדת בשוויון־נפש.

בורמיסטרוב היה עוצם עיניו במאנו לראות, איך מגרה גוּפה של אשה שאינו יודע שׂבעה, איך מתנודדות רגליה היחפות, המשולשלות מן המיטה, והן צהוּבּות ומאוששות כְּלֶפֶת זוֹ.

– מה חפצי? – ריטן בורמיסטרוב, – למהלכים, לנתיבת־דרך נצרך אני!

– לך־לך! – היתה מחייכת כנגדו ומשיבה בלשון המשתמעת לשתי פנים. – וכי מי מעכב עליך?

– הכל מעכבים! וגם את!

בחללו של החדר נודף ריח נוֹצה מתמקמקת של מצעות, וריח מישחת־בשׂמים, ושׁכר, ואשה, תריסי־החלון מוגפים, באפלולית השחוּנה מתלבטים במהוּמה, מזמזמים זבובים שחוֹרים, גדולים. בקרן־זווית, לפני צלם אמא קדישתא דקאזאן, מהבהב אוֹר נוֹפֵץ של למפדוס, שזכוכיתו כחולה, כביכול עפעוּף של עין, שנתעוותה באימה חרישית. במחנק מתענים שני גופות, מיוּזעים, לוהטים. ולאטן, בחשאי נשמעות מלים ריקניות, – גיצים אחרונים של מדוּרה שכבתה.

אך לעתים מרובות יותר מופיע בורמיסטרוב פרוּע פַּרעוּת של נוי בכותונת מקורעה ועיניים שאש של עזוז ושל כיסופים לוהטת בהן.

– גלאפירה! – מצווח הוא ומחבט על חזהו, – הנני, – נתח־בשר שלך! חיה זוֹללנית, הרי לך, אִכליני בכל פה!

מיד מתלקחת אש ירקרקת בעיניה של לוֹדקה, היא מתכופפת, מתנודדת, ובקול מתּכתי מאנפפת לה רינון תאוותני ועליז, כקבצן זה הבטוּח בנדבה שתינתן לו בעין יפה:

– יקירי, יסוּרים רבים נתיסרתּ! אחי רחימאי, שהכל עלבו בּו עלבּוֹנות, גְשָׁה־נא אלי, אֶרחָמך, אֶתּנה דודי לך, הבודד והנעזב…

– גלאפירה! – היה וואווילא בא לידי התפּעלוּת יתירה וצווח בקול. – קחי לבבי – קחיהו – אי־אפשר לו לנשום, – נוּ, אין לו, אין לו אוויר לנשימה!

אותה שעה הוא יפה ביותר, ובעצמו יודע, כי יפה הוא, גופו החזק מִתְנָאֶה בגמישותו בין זרועותיה החסינות של האשה, ואש העצבון אשר בעיניו מבעירה בה גם תאווה, גם רחמי־אשה מתוּקים.

– אין דרוֹר לי, אין חירוּת לי! – קובל וואווילא ומאמין בדברי עצמו, והיא מביטה לתוך עיניו, ודמעות לה על עפעפיה, מביטה בעיניים בולעות, נושמת להט בפניו וחוֹבקתו, כעננה רטוּבּה זו החובקת את האדמה שתשש כוחה בשרב.

לעתים, אחרי הדברים האלה, היה בוֹרמיסטרוב מרים בזהירות את ראשו מעל הכר ושעה ארוכה בוחן בחרדת לב את פניה העייפות והחוורות של האשה. עיניה עצומות, שפתותיה מרטטות ריטוט של מתיקות, נשמע קול פעימתו של הלב, ועל צווארה הלבן, סמוּך לאוזן, מפרכּס משהו חי. הוא משלשל בזהירות את רגליו ומציגן על הרצפה, – לפתע־פתאום תוקפו הרצון להסתלק כהרף־עין ובחשאי, שמא יעירנה.

עתים היה מצליח בכך. אך על־פי־הרוב היתה האשה מתחלחלת, קופצת ממקומה ושואלת בקפידה ויראה:

– מה חפצך?

– הולך אני, – היה אומר בקיצור, בלי להביט אליה.

במבט אפור של עיניים שֶדָהוּ היתה מסתכלת בו בשעת התלבשותו.

– מתי תבוא?

– לכשאבוא – תראי!

– נו, שלום לך!

– שלום!

ועתים היה לבו רוחש לפתע משטמה של טירוּף לאשה זו, והיה צובטה ואומר, בסַננו בין שיניו:

– אילמלא אַתּ, שׂטני שלי – אֶךְ! הריני בּן־חורין לגמרי…

תחילה היתה צוחקת, וצווחה מתעקרת מפיה:

– אל תדגדגני, אוֹי!

אך כשהיו צווחותיה, צחוקה וסרבּנותה מעבירים אותו על דעתו, היה מתחיל להכּוֹתה. לוֹדקה היתה ממלטת עצמה מכפּוֹת־ידיו, רצה אל החלון וקוראה בקול צלצלני:

– קוּזמא פּטרוֹביץ'!

מיד היה נכנס צ’יטיחר. אך תמיד היו עיניו רואות מראה של נחת: בורמיסטרוב ולודקה עומדים או יושבים חבוּקים, והאשה אומרת בחיוך מחוּצף ותמים:

– אַי, סלח לנו, קוּזמא פטרוביץ', זו דרכי להשתטות, מחמת סכלוּת שבי! הואל־נא וּלגום כוס אחת, בבקשה ממך, והנה גם לקינוח!

צ’יטיחר היה מְעָרֶה בשתיקה את היי"ש, או השכר, לתוך גרגרתו, סוקר את בורמיסטרוב ובאָנקוֹ אנקה של ממש, מזיז עצמו אל מעבר לדלת, ואלו, וואווילא, שזיעה חמה שטפתהו, היה חש רפיון ומרטן:

– פתיה! לשון־סגינהור אינך שומעת!

היא צחקה, צָחוֹק ולקק שפתותיה, והיתה מתאנחת וחוזרת ומחבקתו, בנעצה בעיניו מבט מתגרה.

כשסח לה וואווילא על אודות טיאוּנוב ושׂיחו, העירה לודקה אגב פּיהוק:

– הנה גם קוליא־הטלגראפיסט אומר: במהרה־בקרוב יהיה מרד! גם הוא מתיירא מפני הגרמנים, והרופא – אינו מאמין!

– מַרדנים! – ריטן וואווילא, – שָׁמנוּ ונשתעממו, והנה במרידות חשקה נפשם!

לודקה הציעה בשוויון־נפש:

– רוצה אתה, – אספר לניימצב על אודות שתום־העין?

– ומה תספרי?

היתה לודקה קולעת את צמתה, מתנודדת תנודות שיש בהן כדי לפתות והשיבה:

– איני יודעת! ואתה למדני.

הרהר וואווילא וסח בקול משתעמם:

– לא, אין צורך, אל תזקיקי עצמך לכך, – מה לך ולעניין הזה? הרי גם אני איני מסיח על כך, אלא עמך בלבד, ובדרך־כלל – מצפצף אני על הכל!

לאחר שעה של כלום נאנח והוסיף:

– ושמא כּנים דבריו של שתוּם־העין על אודות הקרתנים, וגם בעניין המרד. כמובן, אך שטוּת היא – המרידוֹת הללו, – נו, ואני, אף־על־פי־כן, הייתי מתמרד מעט, – אח!

– גיבור־חיל אתה לי! – ריננה לודקה והיתה מחבקתו.

– נ־כּנ־ן, הייתי מפליא לעשות למען יראוּ! ־ קרא בורמיסטרוב והיה מתלהב והולך.

פעם אחת, כנטוֹת היום, היו שלוש הרעיות מהלכות על־פני הגן: לודקה ורוֹזקה הלכו בשבילים שבין שיחי־הפטל המגודלים פרע, ופאשה, שנכנסה אל בין השיחים וקטפה עוֹללוֹת שבהם, כירסמה מלפפון בקול.

בהתלהבות קראה רוזקה בעל־פה שירים של נַבלוּת. לודקה נתנודדה, ליקקה שפתותיה מרוב נעימוּת ופעם בפעם שאלה בחָפזה:

– איך? איך?

ונשתוממה:

– אכן, כוֹח של זכרון יש לך!

– הוא מלמדני כדרך שמלמדים זרזיר! – הסבירה רוזקה. – מושיבני על ברכיו, אוחז באוזני, וממש לתוך פי, לתוך עיני שוֹנֵן וּמְשַנֵן.

נאנחה לודקה ואמרה תפוּשׂת־הרהורים:

– הרופאים – כל הרזים גלוּיים לפניהם! אך עז־נפש הוא אצלך, – אין שום פחד בלבו!

– אין שום פחד! והנה גם מיני שירים אשר כאלה…

שוב נשמע דיבורה החוֹפז. כשעברו על פני פאשה, הביטה אליהם הבתולה האדמונית בעין מנומנמת וריטנה:

– פרוּצוּת שכמוֹתן!

– ואת זללי לך! – השיבה רוזקה אגב הילוך, כאילו זרקה אבן.

– אכן, – נתחלחלה לודקה ומשכה בהרהורים. – עז־נפש שכמותו! ובאמא קדישתא ובמלאכי־עליון…

מעל לשיח־הפטל המו צְרָעוֹת ודבוֹרים. בתוך ירקוּתם של ערבי־הנחל היו גוזלות של עורבים מנתּרים, ובענפים שבּרוּמוֹ של אילן ישבוּ שֶבֶת בְּעָלִים־בְּעַמֵיהֶם העורבים הזקנים, מתבוננים אל חיי הפעוטות ומקרקרים קרקור של קפידה, מן העיר היה מנסר ובא קול קריאתו הנואשה של הפעמון, שהקהיל לתפילת־ערבית, אי־שם היה הקיטור, המזנק מן הצנור המפליט, מנשף נישוף שקוּד וקצוּב, וליד הנהר היו כובסות חובטות כבסיהן, ופועה תינוק.

– האוהבת את ריחו של שוּמָר? – שאלה לודקה בקול חרישי את חברתה, אך זו לא השיבה תשובה, אלא סיפרה בזחיחות־הדעת:

– הוא – לא איכפת לו כלום, אין שום פחד בלבו! שמעי נא…

היא הביטה על סביבותיה ופתחה בחשאי: “וַיְהִי הַיּוֹם וְאֵל עֶלְיוֹן…” הביטי נא, סימקא מסתכל בנו!

לודקה צמצמה עיניה והביטה:

– באמת! הנה גם הוא יודע לחבּר שירים.

– מילא! – קראה רוזקה, בנערה את ראשה דרך־ביטול, – שׁוּפטן זה!

– נלך אצלו?

– נלך ונשטה בו! – נאוֹתה רוזקה.

בפירצה שבחומת־הגן העשויה אבן עמד סימקא הארוך, חכּוֹת לו בידו, ועיניו, העמוקות עד אין סוף, הישירו מבט עקשני כלפי הבתולות ולא הנידו עפעף, כעיניו של סומא הצוֹפה בחמה. הן הלכו אליו בחיוך של מתיקות, ושיחי־הפטל והעשבים הרעים מתהדקים בשמלותיהן, והיו החֲבֵרות מפשרות עצמן מן המגע התפשׂני, מתנודדות תנודות של חן ימין ושמאל, מַטות פעם בפעם את גופן לאחוריהן ומצוויחות שתיהן בחשאי.

– לדַיג? – שאלה לודקה ברחימה.

סימא לא נע והשיב:

– כן.

– השכּמת היום!

– בקרוב יתחיל פִּיד־של־דגים, – הסביר הבחור ולא המיש עיניו הריקניות מפניה של הבתוּלה.

רוזקה צבטה את חברתה ושאלה:

– השמעת את השירים?

סימא הניד ראשו לאוֹת הן.

– טובים משלך, – אמרה הבתולה השחרחורת דרך קנטוּר.

– לא, – השיב דייבושקין בקול לא־רם.

התשובה הכעיסה את רוזקה:

– הביטו־נא! – קראה ברוּגזה, – איזה גַבְרָן! הרי אינך יודע כלל לחבר שירים! מיא־מיא־מיא, – וזו כל שירתך כוּלה!

– מבקש אני, שיהא השיר כצקוֹן־תפילה, – אמר סימא בקול חרישי, בפנותו אל לודקה.

כל אימת שהיתה אשה זו רואה את הבחור, היה הברק החצוף מסתלק מעיניה, האישונים מתרווחים, מאפילים, משנים את צבעם האפור־הכחול וקופאים. צמרמוֹרת דגדגנית היתה משתפּכת בחזה, והיא הירבתה ללקק שפתותיה, בחוּשה בכל גופה כמין יבושת של חרדה. היום חשה את כל אלה ביתר חריפוּת.

– “כל־כך כּעוּר!” אנסה עצמה לחשוב מחשבה זו והיתה בוחנת היטב את פניו הצהבהבות, הרעבות ומודדת את הגוף הכפוף, שידיו ארוכות, כשוֹטים, ואצבעותיו לא ניד בהן, כעשוּיות עץ. אך מבטה היה צולל בעיניו של סימא, צולל ומפליג אי־שמה לתוך עמקוּתן הנוהרת; תשוקה נסערה כְּפָאֲתָה להתקרב אל הגבר, בְּגָרוֹתה בה את החשק לנגוע בו.

פעמים הרבה קרא לפניה את שיריו, ולשמע דיבורו הקצוב, החרישי והרהוט, הרגישה תמיד רגש של מבוכה, שיש בה מעגמת־הנפש, לא ידעה מה להגיד לו והיתה נאנחת ומחרישה. אך תמיד היתה שואלת על־כורחה:

– חיברת שירים?

– כן, – היה סימא משיב ומשפיל ראשו.

– אני מסתלקת, לכו לכם לכל השדים! – קראה רוזקה, בהעיפה עליהם עין של לגלוּג, – אַת גלאפירה, נשקיהו פעם אחת, וילך לו…

ובצחקה, פרשה לתוך השיחים והיתה מפזמת בקול מצלצל:

– נו, טוב, הגד נא! – הציעה לודקה באנחה.

הוא זקף ראשו, חייך אליה בהחזקת־טובה, בלחייו נשתלהבו כתמים ורוּדים, עיניו הריקניות נתמלאו איזו לחלוחית. לודקה ניזוזה ממנו.

לִסתּוֹ רעדה, דיבּוּרו היה חרישי, מעוּמעם. הוא עמד בלי נוע והביט בפני האשה משיפּוּלי מצחו, כעני בפתח. והיא צימצמה גבּוֹת־עיניה והטעימה את קצב השיר בנענוּעי־ראש קלים, והיתה ידה הימנית מוּנחת על אבני הקיר, והשמאלית ממשמשת בכפתור הלסוּטה.

– די! – אמרה לודקה והוסיפה להרתיע ממנו.

סימא הביט לתוך פניה ונשתתק בעגמת־נפש, נדמה לו, כי כועסת היא: לחייה הלבינו, כְּחול עיניה נתכּהה, ושפתיה נחשקו בחוזקה. סימא החל להסבּיר כמתנצל:

– דברים אלה כתבתי מחמת מיתתה של ליזה לבית סטרלצוב. ימים רבים התהפכה בחוֹלייה, ואמה לא פסקה מלעבוד כשכירת־יום, – כעסה עליה, על ליזה: למכשול אַת לי, גערה בה. וכיוון שמתה, – זה לה מעת־לעת שלישי שהיא ממררת עכשיו בבכיה, מאריה נאזארובנה זו!

– יודעת אני! – אמרה האשה כמעט במורת־רוח, אך לא בקול רם. – נתנסיתי בשיכּוּל בנים – שניים היו…

היא הביטה על סביבותיה: אפלוּלית ורוּדה מילאה את הגן, בין ענפי האילנות, העוטים עלוות־סתיו עלובה, נצנצה חמה של סוֹמֶק.

– בּוֹא עמדי! – פקדה פתאום על סימא; הבחור הניח את החכּות מידו ובהרמת רגליים בכבידוּת ניזוז ממקומו בהכנעה. ואלו היא הלכה הליכה רהוטה והיתה נרכנת לארץ, כמסתתרת ממישהו. הובילתו לקרן־זווית חֲשֵכָה שבגן, ושם, בהורותה על קוּפה של זרדים דקים, לחשה לו:

– שב!

וכשישב, לפתה צווארו ושאלה בקול חרישי ובחיפזון:

– הרי אתה אוהב אותי, אוהב?

– כן, – השיב סימא ברעדה.

– נו, וגם אני אוהבת אותך! – אמרה אמירה חטופה.

הוא נבהל, הביט בפניה וניסוֹט ממנה.

– זה… זה לא נכון, – אַת בדרך־שחוֹק…

– אח, רבון־העולם! – קראה האשה בחשאי־חשאִין, – חי אלוהים! הנה נצטלבתי, הלא ראית?

מיד נתמלטה נהימה מפיו, והוא עט אליה, ובכבשו ראשו בין ברכיה, היה מלמלם ומתייפּח בגילת־נפש:

– הרי אני משכבר! אני כל־כך אוהב אותך…

והיא הדפתו ואמרה בלחישה:

– נו, מהר, – אח, מַהֵרָה נא…

סימא לא הבין את דבריה, היא לפתתו בזרועות גסות, נזקקה לו בחיפזון, ומיד לאחר מכן נתאנחה אנחות עמוקות וקצובות ואמרה בשקט:

– נו, הנה! מכאן ואילך תהא בא אצלי, תבוא? אגיד לו לשוֹער שיניחך להיכנס!

בניד־מרפק דחפתו מאצלה וקמה ועמדה, גבוהה ובעלת־נוי.

– יודע אתה – יש לי בעל. – שאלה, בנעצה עין בדקנית בפניו הנדהמות והשיכּוֹרות.

– יודע אני! – לחש סימא.

– ומאהב גם־כן ישנוֹ…

הוא חייך חיוך של מבוכה, היה מביט בפניה, מתנודד ומחריש.

– נו? ומה תעשה עכשיו? – שאלה בסקרנות.

– אגיד לו…

לודקה נתחלחלה וזקפה קומתה.

– מה תגיד? למי?

– לוואווילא, אין דבר! – הפטיר הבחור דברים מרגיעים ושמחים. – אני בעצמי, ואת אל תחששי…

משהו רָחים, כמעט אמהי, נצנץ בעיניה של לודקה.

– אל תעיז, – אמרה בקפידה. – פתי שכמותך, וכי אפשר?!

ובהניחה ידיים כבדות על כתפי הבחור, המשיכה ברחימה:

– הוא יהרגך, טפשוֹני שכמותך! – אתה – הַחרֵש!

הפכה פניו, דחפתו בקלות ולחשה לו:

– נו, לך־לך עכשיו! לך, שלום לך! וראה, החרש! זכור – יהרוג!

הוא ביקש להחזיר פניו אליה – היה את נפשו לחבקה, אך כשהחזיר פניו, כבר היתה מרחיקה והולכת ממנו חיש־מהר, ולא הביטה לאחוריה. הבחור עמד בבלי־נוע מעל לקופה של אשפה שהרקיבה למחצה, חייך חיוך נמנמני, ובעיניים לחלוּחיות הביט אל השיחים, אשר כהימוג עננה נמוגו בהם שמלות לבנות, רכּוֹת.

לודקה הלכה חיש־מהר, כאילו נתיראה, שמא יעכבנה מישהו אשר לא ינעם לה. בדלגה על המדרגות, עלתה במרוּצה אל חדרה, נעלה את הדלת, החזיקה במסעד המיטה ונאנחה מעומק־הלב.

בתוך אפלולית החדר הבליחה באור עגמוּמי עינו הכחוּלה של הלמפדוס, מסביב לאיקונין של האם הקדושה היו צללים נעים כבצקוֹן־תפילה.

שעה ארוכה היתה האשה מבטת לקרן־זווית, לאחר מכן כרעה חרש על ברכיה – כמסתתרת מאחורי המסעד הגבוה של המיטה – וּבְשַׂכְּלָה ידיה על חָזָה, לחשה בקול רם, חַנפני:

– אמא קַדישתא, חוּסי על אמתך הפושעת, גלאפירה הסוררת!

תהילתו של סימא דייבושקין הגיעה עד לעבר הנהר משם: מנהל הזמסטבו ציווה להביא אצלו את המשורר, שעה ארוכה הקשיב לשיריו, ובעצימת־עיניים וטלטוּל־הראש אמר לבסוף:

– עליך ללמוד, שהשכּלתך מוּעטת. האוהב אתה לקרוא?

עייף ממקרא־השירים ונפחד מפניו הזועפות של מנהל הזמסטבו, החריש סימא.

שטרֶחֶל החליק בפיסות־ידיו על לחייו המגולחות, סקר בשימת־עין את הגוף הגמלוֹני, שעמד ליד המשקוף, וחזר ואמר:

– בדין הוא לקרוא בספרים, ידידי! את פושקין יש לקרוא! מכיר אתה אתן פושקין?

– לא!

– איך זה? – נשתומם מנהל הזמסטבו. – והזוכר אתה מבית־הספר:

אכן, זהו – פושקין! אתה היכן למדת?

– בבית־הספר של בית־היראה.

– אהא, כן! אך את פּושקין דין הוא לדעת! הנה אזמין לך את ספריו, עכשיו אינם תחת ידי, מעיר־הפלך אזמינם. וכי מה, בריאותך רופפת?

– רופפת, – השיב המשורר כמין בת־קול.

־ יש להתרפא! בימים־טובים קוּם־צא לטייל ביער צֶ’רֶמוּחינוֹ, עצי אורנים שם, והרי הם יפים לבריאותך מאד.

נתן לסימא חצי־רובל ובחיבה ליווהו עד הפלוש.

הכומר איסאי קודריאבסקי גם הוא שיבח את שיריו של סימא.

– הרי זה משוּבח, סימיון, משוּבח! – היה אומר בהנידו את ראשו ההדור. – בכל לשון של שבח משבח אני. גם הלך־המחשבות וגם פשטות־הסגנון – ממש נוגע עד הלב! עבוֹד, בחור, אל תגנוז במטמוניות את הכשרון אשר חננך האלוהים, ובזכות הקדוש סמיון בעל־התפילות עלה תעלה, בבוא היום, מן הדיוֹטה התחתונה אל רוּם־המדרגות. ויין שותה אתה?

– לא, – אמר סימא באנחה – שפּגיעתו רעה לי!

– כך! דבר זה גם הוא ראוי לשבח! – פסק אבא איסאי, וכשניגש אליו המשורר לקבל ברכת־כוֹהן, תקע הלה לתוך ידו שלוש מטבעות גדולות, חמש אגורות האחת, והסביר: – הרי לך לצרכיך, שכר טירחתך שטרחת לקרוא מחיבוריך, שכדאיים הם, הנני חוזר ואומר, וראויים להשתבח בכל לשון של שבח!

והיה סימא מוזמן לבוא גם אצל שאר משכילי־העיר; קורא לפניהם את שיריו בלשון חטוּפה ורהוּיה, בהבלעת הברות ומלים שלימות, ומסתלק לאחר שנדבו לו מטבעות של עשרים ושל עשר אגורות.

אפילו תגרנים שבשוּק היו מזמינים אותו לעתים לתוך חנוּתם פנימה, ולאחר שהקשיבו רב קשב, העניקו לו אחד חמש ואחד חמש־עשרה אגורות. הצעירים שבהם היו יועצים:

– ואתה, בחוּר, כדאי שתחבר משהו שמח, כי עֲצֵבִים מאד הדברים! דברים שמחים יודע אתה לחבּר?

– לא, – היה סימא משיב בעצבוּת ובהכרת־אשמה.

– חבל מאד!

הרופא ריאחין, שכּפה את המשורר לקרוא לפניו את שיריו, גיחך וקרא:

– הנה עוד קרבן־שווא!

ולאחר־מכן העתיק מפיו כמה מן השירים, בהבטיחו לשלחם למקום מן המקומות, אך שפשף ידיו היבשות והוסיף אגב־כך:

– בחורי אֶרֶךְ־הקוֹמה! כל זה, אולי, אינו רע כלל, אך תמיהני אם יפה הוא לזמן הזה, כן! איני מבטיח כלוּם, אך בהחלט אשלח לכמה מקומות.

כסף לא נתן לסימא.

מכאן ואילך היה דייבושקין מסתתר מעיני הבריות, ממעיט ללכת העירה ולא היה הולך אלא בשעת הדחק בלבד. ראה בעליל, שאינו נושא חן בעיני שום בריה, שהכל צופים בו מפני הסקרנות, ואין שום אדם מושך את לבו. קומתו הארכּנית, ראשו הגולמני על צווארו, הדק עד כדי כיעוּר, פניו המכוּרכּמות, הגרמיות, ועיניו הריקניות, רהוּתוֹ, קולו המחריק, הנפסק פעם בפעם, וידיו הנחות, המיוּתרות, – כוּלוֹ כמוֹת שהוא לא נשא חן בעיני הבריות.

לבסוף אירע מעשה, שהרתיעוֹ מפני העירונים: יום אחד היה המוכסן ז’וּקוֹב צד דגים בסמוך לסימא ולפתע־פתאום פנה אליו בקול מצווה:

– אי, פּוּחְלָץ! כתוֹב־נא לי שירים, ואני נותן לך שלושה רובלים, – שמעת? מכיר אתה את רוֹזקה? נו, ובכן, עליה כתוב משהו כזה, מפוּלפל! בּנתּ? מחר לעת־ערב בוא אצל פליצאטה וקרא, – אגיד שם שיניחוך ליכנס!

סימא לא השיבוֹ דבר, שהה עוד שעה־של־כלוּם וקם והלך, בלי שישגיח בכך ז’וּקוב. לא אהב הבחור את האיש השמן, האדמוני הזה, שעיניו זעירות, ואוזניו גמלוניות. ידע, כי פרוּץ בזימה הוא ז’וּקוב זה, כי בהיותו בגילוּפין, אוהב הוא לייסר בני־אדם ובעלי־חיים, וכי כל הכפריים שבסביבה שונאים את המוכסן הלז. מיום שנתקרב סימא אל לודקה, נתמאס עליו ז’וּקוב שבעתיים: עתים היה משער בנפשו, איך ברנש זה פושט ידיו השמנות, האדוּמות אל גוף ידידתו, – אותה שעה היתה צינה נוקבת אוחזת לו לבחור בלבו, ורגליו פקוֹת, מיד עיניו מתגלגלות גלגוּל של פרא ופיו מנהם מגוֹדל הצער.

הוא חיבר שירים ארוכים על אודות ז’וּקוב. לעתים קרובות היה מלמלם את פסוקי השיר לנפשו ופעם אחת קראם לפני לודקה. היא צחקה צחוק ממושך ומרושע, העתירה נשיקות על סימא ואמרה לו:

– כך יאה לו, לחזיר זה! מצוּין!

ולא עברו ימים מועטים, ולבלרו של המוכסן, הקלפן איוואניוקוב, פגע בסימא והצריח:

– אֲ־הָא! לנער הזה התפללתי! ואני, מרצע שכמותך, חֵפֶשׂ מחוּפָּשׁ חיפשתיך! בוא, נלך אל המוכסן, שנדרשת לבוא אצלו!

– איני רוצה, – אמר סימא ופרש ממנו.

אך איוואניוּקוֹב תפסו בשרוול מעילו הקרוע ושאל בקול רם:

– וסנוֹקרת בפרצופך, אדוני, רוצה אתה?

והנה עמד סימא לפני ז’וּקוב; המוכסן, שהיה מוטל על הספה, דיבר אליו בקול ניחר, וחיוך נשתפך על כל פניו:

– ואיך זה, בהמה גסה שכמותך, כתבת שירים, והנך קוראם בכל מקום, ואני לבדי איני יודע כלום, אה? הרי אני הוא שהזמנתים אצלך!

לבו של סימא נתמלא פחד, עֶברָה וצער, ובלי שציפה לכך, פתח פיו וקרא בקול רם, מצוויח, עד שהוא גופו לא הכירו:

– למעלת־כבודו של מר ז’וּקוב יֶבְסֵי… – ולאחר אתנחתא, הסביר, והיה מתנודד על רגליו ומרחף, כביכול, בתוך הערפל: – את שם אביו השמטתי, לפי שאינו נכנס לקצב־השיר – בן ליאודור, והרי אין שום אדם מתקרא כלל בשם כזה!

– מה־ה? – שאל ז’וקוב בתמיהה. – ואתה קרא, גולם!

פתח סימא וקרא:

– נו, שוטה גמור! – הפליט ז’וּקוב קריאה של ריטוּן.

ז’וקוב זקף ראשו והיה משתעל ובכבדוּת משלשל את רגליו מן הספה, – תנועתו נתנה פחד בלבו של סימא, גם הוא שהה ונשתעל.

– נו, ובכן? – ריטן ז’וּקוב והיה מנחר ומרקק.

סימא פסק לאטו:

המוכסן גילגל את עיניו הזעירות, ובהניעו אצבעותיו, קרא בקול משוך ולא־רם:

– מה־ה?

המשורר נתחלחל, נשתוחח, קפץ ויצא מן החדר וכשלושה שבועות נסתתר אי־בזה. לאחר זמן היה מספר לפרוורנים, כי ז’וּקוב גער בו גערה נמרצת – אהרוג! – והטיל בו מגף.

העניין נתפרסם בעיר.

– הפליגו בשבחו של הבחור, וזחה דעתו! – היו אומרים אנשי שיחאן. – הללו, הפרוורנים, כל אחד שחצן מחברו, שומר נפשו אל יאיר פנים להם.

אך בין שבעת־אלפי תושביהם של אוֹקוּרוֹב וזאַרצ’יה היה אחד, שנהג כובד־ראש במשורר: כל אימת שהיה סימא יוצא מ"גן־העדן״, לאחר שלודקה נותנת לו דודיה החטופים־המעשיים, היה צ’יטיחר המרוּבע עוצרו ליד השער.

– אתה? – היה שואל, אף־על־פי שידע וראה, גופו הארוך של מי יוצא מן הפשפש יציאה רהוּיה וגוֹלמנית.

– הבה־נא, שב! – היה מציע לפניו.

וכשהיה סימא יושב בצדו על־גבי הספסל, – היה הלה שם כף־יד רחבה על כתפו, או על ברכּו של המשורר ומבקש בחשאי:

– הבה־נא, קרא משיריך!

והיה סימא קורא, וצ’יטיחר נאנח, מצטלב בהתגנב וחוזר ומבקש:

– הבה־נא עוד!

והיה הבחור אוהב לקרוא מיצירותיו לאדם זה, ובקראו לפניו היתה קריאתו מיוחדת: בלי חיפזון, בלחישה רכה, בהשתדלות לשוות למלים האהובות תוספת־ערך. ולעתים היה דוחף את השומע דחיפה של רמיזה בהטעימו בכך איזו מלה, או פסוק, שנראו לו חשובים ביותר.

כאן, מאחרי השער של הבית המוּפלג־בשנים, שלפנים היו חיים אחרים שוֹקקים בו, היה סימא מרגיש, כביכול, כי הוא גונז מחשבותיו בלא עלבון, אלא בדרך של כבוֹד, כי לא סקרנות קרה וחמלה, הכופרות במציאות נפשו, מקדמות את פניו, אלא משהו אחר, שהיה נוטע בו גאווה נעימה.

מירכתי חורבותיו של בית־האצילים, שעדיין יש בהן מהדרת־הכבוד, היו מגיעות לפרקים צוויחותיהן של הבתולות, הטינור של קוליא הטלגרפיסטן, עֲבִי קולו הפעמוני של וואנקא חריאפוב, בנו של מלווה־בריבית, זמירותיה הערניות של פימקה פושקאריובה, צליל גיטארה, – אך כל הקולות הללו של חיי השיממון והשיכרות לא הפריעו את סימא ואת שומעו.

– הבה־נא עוד! – היה מבקש צ’יטיחר, בהביטו מתחת לגבות־עיניו הצהבוניות, השעירות אל זיווֹ הכספי של נתיב־החלב, אל דליקתם העליזה של הכוכבים, אל מהלכו האטי של סהר־הנחושת, או מירוצם האטי של העננים; והיה צ’יטיחר מביט, מקשיב, מניד כתף ומצטלב בהתגנב.

מכוּרסמוֹת ומרוּפּטות מחמת עוֹני, מקורעות בעזוּת פרוּעה, נמו בכבדות ביקתות־הפרוור החשכות, בהקיפן בצפיפות את אחוּזת בית ווֹייבוֹדין, – משל לערימה של גרוטאות קטנות, המקיפה צעצוע גדול שנשבר. סימא נלחץ היטב אל עץ־השער וקרא בלי ליאות.

אך לעתים היו דודיה החטוּפים, הרחמניים והחמימים של חשוּקָתו מעלים בלבו של הבחור רגש של גוֹעל ועלבון, היה נזכר את דבריה החופזים של האשה, את תנועות־גוּפה המעשיות וחושב בנפש מרוּרה ואבלה:

“אילו הניחתני פעם אחת ליהנות ממראיה! הרי האחרים…”

ולא היה את נפשו לקרוא, קולו היה נשמע בעצלתיים, הדברים לא היו יוצאים מן הלב.

– נו, ניחא, חן־חן לך! – היה אומר צ’יטיחר ותוקע לכף־ידו מטבע של שלוש או חמש אגורות.

– אין צורך! – היה סימא אומר ומרתיע ידו לאחוריה.

– אי־לך, ואתה קח! הרי בְּגַפִּי אני. דייני במה שיש לי!

מחשש פגיעה בכבודו של צ’יטיחר היה סימא לוקח את המטבע ופורש לשדה.

בערבּיים, עם שקיעת־החמה, ובלילות היה אוהב לשבת על גבעה שליד דרך־המלך. היה יושב, לופת את ברכּיו בזרועותיו הארוכות, ובשתיקת־אֶלם מקשיב רב קשב לנחשול החיים הרחב והמתרונן, הנישא על פניו בנחת ובלי ליאות: חרגולים טרחנים מצרצרים, עכברי־השדה מתרוצצים בבהלה, צפרים עפות אשה אל קינה, צללים משוטטים בין הגבעות, דשאים מלחשים, ריח מתוֹק של המֶלִיסָה והקוֹצן נודף באוויר, ובשמיים הירקרקים־התכולים מתלקחים הכוכבים.

באחד מלילי־הירח הללו הופיע לפניו טיאונוב בהיסח־הדעת, הקיש על מגפו ושאל:

– מה – שירים אתה בודה מן הלב?

– כן, – אמר סימא במבוּכה.

והיה טיאונוב מסבב ראשו, סוקרו ומעודדו בלשון של חיבה:

– כך! נו, חבּר־נא, ואלוהים יעזרך לטובה!

ונסתלק בחשאי. הוא נראה לסימא טוב ומיטיב ונדרש לו היום, – והבחור קם ונכרך אחריו.

שתוּם־העין החזיר פניו, נשתהה וחזר וסקר את סימא.

– והיאַך זה מחבּר אתה, תָּאֵבְנִי לדעת?

שמח הבחור והחל לדבר חיש־קל ובנפש חפצה:

– תחילה – חושב אני. ולא עוד אלא שבכל עת ובכל שעה חושב אני, יעקוב זאחארוביץ'. גלל כן, יש לשער, לקה לבבי, – עָקָה יש בו ועצבות. ועתים יפרכס לו כצפור־כנף, ופתאום – יחדל.

– כך! – אמר שתוּם־העין והיה שוקד לתקוע את מטהו בראש צלו, שנתלכסן לרגליו. – ומה מחשבות, בחור, חושב אתה?

– על כל חללו של עולם, יעקוב זאחארוביץ', – אמר הבחור, כמצטדק, – אם יזדמן מי בדרכי, או זכור אזכרהו, – אם אדם, ואם כלב… לרבות הצפרים…

– כך, כך!

טיאונוב גירד את שורש־האף וחרש ניזוֹז כנגד פניו. סימא הלך לצדו והיה מספּר:

– הכל מדשדשים במקום אחד, פרט לצפרים. הולך לו בן־אדם בהרכנת הראש, משפיל מבטו ארצה, מהרהר הרהוּר כלשהו… זאבים מיללים בימות־החורף – גם הם קור ורעב יציקוּם! וכל ברייה, משמע, חיל ופחד יאחזוּה, – הזאבים לבדם סביב לה! ביללם, הריני כשיכור ממש, – נפשי מתקצרת עלי, לא אוּכל לשמוע!

הירח האיר מאחוריהם, צללים זחלו לפניהם: אחד קצר, אחד – ארוך, ושניהם דקים. אחד – חד, ניזוֹז קדימה בדחיפוֹת קצובות; ואחד – עתים יכסהו, עתים יירתע הצדה, ושוב היו השניים מצטרפים לכתם כהה, מטושטש, שהיה מתחלחל וזוחל על־פני האדמה.

נתנגף סימא והכריז:

– אפילו שיר־של־כּלוּם הנה חיברתי בעניין הזאבים! – שהה תחתיו ופתח וקרא:

טיאוּנוֹב הניף מטהו, הביט אל על, למרחוק ולמרגלותיו.

– ושירים עליזים אין את נפשך לכתוב? – שאל באנחה.

הביט גם סימא כה וכה והשיב כמתנצל:

– על־אודות המוכסן ז’וּקוב חיברתי שיר, ולא עלה יפה. ארטיושקה שר:

אני הוא שחיברתי! והנה גם בעניין העיר…

– מה בעניין העיר?

– הנה! – הבחור הסיר מעל ראשו כובע נוֹשן, מתחוֹ, משוּם־מה, כנגד פניו ופתח וקרא בקול חרישי:

ונשתתק.

– וזה הכל?

שתום־העין זקף עינו בפני הבחור, גיחך ושאל:

– וכי מה שמחה יש כאן? פתי!

החריש מעט וחזר ואמר:

– אֶחֶה־חֶה, פתי!

לא נפגע הבחור מן הקריאה העגומה והחנוּנה, אדרבא, שהיה מצטחק באָמרוֹ:

– הרי לא אמרתי, יעקב זאחארוביץ', כי שיר שמח הוא.

– וכי לא אמרת?

– לא־א!

– כך! נו, מילא!

משמאלם, בחוֹרש־האשוחים האפל של הבּצה, צעקה לילית בקול רם, – הדממה ננערה וחזרה ונקרשה, כשמן זה. הרחק לפניהם, באמצע השדה, ניצתה אש חרישית והיתה מתלקחת חיש־מהר, מתחלחלת ומאדימה.

– הנה, – אמר שתוּם־העין, – כפי הנראה, ערכוּ הכפריים מבאלימיר מדורה למרעה־לילה. צונן מעט הוא הלילה!

– בדרך השיר, יעקוב זאחארוביץ', נקל לי יותר לחשוב מחשבות, ואלו מערכי־לשון פשוטים אתקשה לערוך. תשוקה גדולה משתוקק אנוכי, שיהו השירים כמין צקוֹן־תפילה, וכיצד עושין כן – לא אדע! פסוקי־השיר כשהם ארוכים יותר, כביכול, יש בהם מידה יתירה של רינה ותפילה, – ולא כן? הנה עוד שירים, גם כן בעניין העיר:

– איזה שמיים? – שאל טיאוּנוב בתמיהה.

– שתוּמי־עין, – השיב סימא במבוּכה וניסוֹט מבן־לוויתו, בהסבירו לו בקול מצטדק: – הרי הם תמיד שתומי־עין: ביום השמש לבדו, ובלילה – הירח לבדו.

– שתוּמי־עין, משמע, כמוני? – אמר טיאוּנוב, בצחקו. – לא רע הדבר, יפה מאד! אלא שאת הכוכבים שכחת.

– וכי מה כוכבים תמצא לומר, כשהלבנה במילוּאה?

– המ… נכון, מעטים המה! כן! ועוד זאת, עננים, אומר אתה, ו־ירח?

– יש מקרים כאלה! נישאים העננים, ובינותיהם – הירח, וכל השמיים מזדעזעים, כמחַשבים להישבר…

טיאוּנוב נשתתק, וסימא הוסיף בחשאי:

־ כיניתי את השמיים שתוּמי־עין והסחתי דעתי ממך, חי אלוהים!

– לא כלום! – אמר שתום־העין.

– ולהלן יש לי פסוּקים כאלה:

– תמיד אתה, ורק אתה! – קרא פתאום טיאוּנוֹב, – ואני ואתה וידיד ומוֹדע, – והרי כל הקהל והעֵדה! וחרפת־רעב ומוות!

תשוקה עזה נשתוקק הבחור לספר לטיאוּנוב את ענייני שיריו, אך שתוּם־העין סירב, כנראה, לשמוע: היה מנפנף במטהו, פוסע לאטו ואומר:

– כל הדברים האלה פועלים, כמובן, בחיים, – גם עוני יש, גם מוות, אך את בני־האדם, אף־על־פי־כן, לא יכריעו! גם סבי רעב, גם אבי רעב, ואני גם אני איני חי חיי־שוֹבע. והמה מתו, וגם אני אמוּת, – אמת נכון.

זכר סימא את שיריו ולא השיב כלום.

– נוּ, אמוּת, ולא ישתייר ממני שיור כלשהו! – דיבר טיאוּנוב דברים המתישבים על הלב. – רשע כי ימוּת – יאמרו הבריות: הה, איזה רשע היה הלז! וצדיק כי ימות – יזכרוּ צדקתו לברכה. פעמים גם על כלב יחוסו הבריות. גם את החתוּלים יזכרו לעתים קרובות: חיה טובה, משמע, היתה זו, חכמה, או, דרך־משל, חנוּנה, צדה עכברים בחריצוּת־כפיים. אך הנה ימותו יעקב טיאוּנוב, סמיוֹן דייבוּשקין, – ומאן דכר! היינו, או לא היינו, – אין הדבר נוגע לשום בריה בעולם. הנה על כך ראוי לך שתתן דעתך, בחור, הנה על כך! כן! תן דעתך! עניין נכבד הוא! אתה איש בודד אתה, והאנשים הבודדים הם המעולים ביותר, עבדי העולם הנאמנים.

סימא החריש. דיבוּרו הצח והרך של שתוּם־העין לא הפריע את הירהוריו הסתומים של הבחור מלבקש את המלים הדרושות לו.

– ואתה הווי מועיל לבני־אדם לאו דווקא בצרה, אלא, אדרבא, בשמחה! הצרות, בחור, בזיל־הזול הן! בהן – כאסירים בגלימותיהם האפורות – כל הבריות שוות: לא ניכּר אציל מפני קרתן. ואתה – אל השמחה שים פניך, את השמחה הראה לבני־האדם – ציפור־פלאים, ציפור־עדן – הנה! הנה יש לך, דרך־משל, – כשרון, ואתה אֱהָבֵהוּ בכובד־ראש! כל דבר, אחא, יש לאהוב: כלי־אומנותך, – מפסלת, דרך־משל, – גם אותו אהוב! והוא יבינך, אף־על־פי שברזל הנהו, וכי יאהב את כף־ידך, והיה לך לברכה מרובה במלאכתך.

נתקשרו שורות בלבו של סימא. רגליו נתנגפו, וידיו הישרות, הארוכות נתפשטו לפניו:

בדמדוּמי־הנפש, בזכרון, היו מלים שונות מתלקחות כגיצים של אש, מתחוגגות כדבוֹרים, אלו נתעלמו, ואלו נצטרפו לשלשלת חיה, חיברו שיר – אימה ונעימוּת אחזוּהוּ לו לסימא, שמחה חרישית שעשעה את לבו.

– הנה, ראה! – נתמשכה במהורהר שיחתו של שתום־העין: – חיים ברוּסיה אנשים המכוּנים – קרתנים. מי עוד אומלל כמוֹתם? – תן דעתך. ישנם – צוענים, והם משוטטים כל ימיהם, על פני ירידים – את הכפריים יוֹנוּ בעסקי־סוסים, על פני כפרים – תרנגולות יגנבו. אפשר, שאינם עושים כלל שום מעשה כיוצא בזה, אלא הרגל הוא לדבר עליהם כן. והקרתנים אף־על־פי שבעיקרו של דבר במקום אחד ידשדשו, – הנה גם הם אוכלוסין בטלים כמוֹתם…

הבחור, שעיניו העגוּלות היו מביטות לעבר פניו מבט שאין לו סוף רשרש ברגליו על־פני הארץ, ונדמה לו, כי הוא עולה חיש־קל בהר.

במרחקים, מעל לרעמתו האפלה של יער צ’רנוראמין, הגביה ענן כבד והיה מכבה את הכוכבים, אש המדוּרה נתלקחה והלכה ביתר שאת, ביתר חדווה.

– אני, בחוּר, למעלה מבן־חמישים אנוכי, וכמה מראות ראיתי, – בבית־היראה שלנו ייצר המקום לאגוֹר את כולם, ואפילו רחב־ידיים הוא בית־היראה! והיו חיי שונים ומשונים, אך על־פי־רוב – רעים! והנה, אחרי ככלוֹת־הכל, יוֹרני לבב־אנוֹש שבי: אי, שוטה שכמותך, לעולם יהא אדם חי חיים שיש בהם אהבת דבר מן הדברים, שבאין אהבה – אין חיים!

סימא היה מחייך ומחבר שיר:

הוא נעצר וקרא בגילת־נפש, בתפשוֹ בשרווּלו של שתוּם־העין:

– יעקב זאַחאַרוֹביץ', ואני הנה עכשיו חיברתי עוד שיר, חי אלוהים, הנה, בזה הרגע! שמע־נא!

כשכּילה לקרוא את פסוקי שירו, נעץ שתוּם־העין בפניו את עינו האפלה ואמר אמירה של לימוּד־זכוּת:

– נו, הנה! אדרבא…

– אח, אל־אלוהים! – קרא סימא בקול חרישי, – שמחה גדולה היא, יודע אתה, לאדם, כשהוא מחבר משהוּ, ממש הנפש מבקשת לבכות…

– וטוב הדבר. הרי זהו הדבר שמתבקש לעולם – השמחה! אך כבר הגיעה שעתנו לחזור, – ראה־נא, כמה הפלגנו בהילוּך!

הפכו פניהם, והיה האור מרוּבה עכשיו בלכתם יותר מקודם, – הצללים פשטו מאחוריהם, קרבו זה אל זה.

– העיקר הוא, בחור, – נשמע בדוּמיית־הליל קולו המתון של טיאוּנוב, – שתהא אוהב את כשרונך! כשאתה לעצמך – במה נחשב אתה ואלוּ כשרונך – מתנה היא לעולם! בעניין האלוהים – גם זו לטובה, כמובן! אך זכור גם את דברי הפתגם: האלוהים בשמיים, אך גם אתה אַל תחבוק ידיים! ועיקר־העיקרים – האהבה! שהרי בלי אהבה שוטה הוא האדם!

השׂיגתם מבשׂרת־הסתיו, עננה כבדה, שחורה, שהיתה עוטפת את השדה והבצה בקטיפה של צללים, וכנגד פניהם היה גלגל של ירח במילואו מאיר בסבר פנים יפות.

– אֶח, סמיון, סמיון! – הרעיד קולו העמום של טיאוּנוב, – כמה אנשים ראיתי, כמה צער אנושי הבין לבבי! אוהב האדם את הצער, ואת השמחה – שבעתיים! ודבר היוצא מן הלב אני מגיד לך: טוב הוא העם הרוּסי בארץ! פרא הוא, כמובן, מָרוּר ואוּמלל מאד, אך גם טוב, הגון ומוּכשר! והנה – התבונן בו בשימת־לב ותאהבהו! או־אז, בחור, תדבר שיר!

סימא חייך ודחף את שתום־העין בכתף חדה.

החריש טיאוּנוֹב שעה קלה והוסיף בתוקף־דעת:

– עם טוב! ו־אָמן!

מלבד עיקר מלאכתה ב“גן־העדן” היתה הבתוּלה האדמונית פאשה משמשת שם גם כמשרתת: הטבּחנית היתה מקדימה להעירה לפני שאר בתולות, והוּטל על פאשה לכבד את הטרקלין – חדר גדול כמין דיר, ובו חמישה חלונות דמויי־חץ; שניים מהם היו מכוסים־אטומים בשטיח צבעוני של לבד.

תיקרת הטרקלין מצוּיצת במקלעות־פרחים ססגוניות, בסבכיהן נאחזו מיני עופות גדלי־ראשים, מהם כתוּמים, מהם ירוקים, וצמד קופידונים: האחד – צבע־פניו דהה, והשני – רגליו ומקצת כרשׂו נתרפטו ונתפוררו.

מאטריונה פּוּשקאַריוֹבה, הטבּחנית, הגידה לפאשה, כי את התיקרה צייר אחד השבוּיים הצרפתים בשנת 1812, וכמעט בכל בוקר, בכניסתה לטרקלין, ובידיה מטאטא ומטליות, היתה פאשה מִשְתַּהָה בפתח ובהפשלת ראשה כלפי מעלה בוחנת ברצינות את ציוּרה הצבעוני של התיקרה, המכותם כתמי טחב, בקיעים ופיח של מנורות.

עתים היתה מאטריוֹנה קוראת אליה:

– מה לך, פגע־רע, שלטשת שוּב את ארוּבותיך? מהרי, שכבר כולם מקיצים…

והיתה פּאשה מחייכת ומשיבה:

– תיכף ומי־יד! חרוּץ כפיים היה אותו צרפתי! ואיכה זה צייר, רחימאית! וודאי אפרקדן הוּכרח לצייר, הלא?

מאטריונה היתה כועסת:

– ואַת – זו תשוקתך להתפרקד כל הימים: יבוא יום ותיפּח רוחך, את שוֹקיך, בשרנית שכמותך, תקפּחי מרוב שכיבה פרקדנית.

– והיכן הוא עכשיו הצרפתי המיסכן? – היתה פּאשה נאנחת ושוגה בהזיות.

לעתים קרובות היתה ריבה זו נהנית ממלאכת־מחשבתו של אותו צרפתי ושוקעת במין השתכחוּת שיש בה מן התנומה, עד שלא שמעה כלל גערותיהן הזעופות של עקרת־הבית והבתוּלות; אותה שעה היו הללו, הרגוזות מחמת שיכרוּת, עטות אל העלמה, כאשר יעוטו החתולים אל העורב, וחובטות אותה, בקנחן בגופה את אבק הטרקלין וזיהוּמו.

בשעת ספיגת המכות לא היתה פּאשה מתגוננת כלל, ורק מנשפת בעצימת־עיניים; עיפו להכותה, – לא היתה בוכיה וקובלת לאלתר: תחילה בודקת, היכן והיאך קרועות שמלותיה עליה, ולאחר מכן פורשת לחצר ושם פותחת פיה ובקול מעוּבֶּה גוֹעה בבכיה ומחרפת.

לקול געייתה היה ראשו הגדול של צ’יטיחר משתרבּב מן החוץ בפתח הפשפש, שעה ארוּכה היה שומע בשתיקה את קובלנותיה של פּאשה, לסוף היו לו, כפי־הנראה, לזרא, – ואז היה שומר־הסף משדלה בדברים של ביטוּל:

– נו, חדלי לך! בת־בלי־בוֹשת. צווחת את, והבריות שומעין! אֶי! הבריות שומעין, אומר אני.

– והרי גדול הכאב! היתה פּאשה מסבירה, לאחר שנתקררה דעתה.

והיה צ’יטיחר אומר בּישוּב־הדעת:

– הרי לשם־כך מכים.

לילה אחד, בשעת הילוּלא, העליבו ניימצב השיכור וּואנקה חריאַפּוב את פּאשה עלבון של נַבלוּת, היא נחלצה מהם, יצאה במרוצה לחצר, ושם נסמכה אל השער וגעתה בבכיה.

– שוּב בוֹכיה אַת? – שאל צ’יטיחר, בפתחו את הפשפש פתחון כלשהו.

– רחימאי! – קראה העלמה מבעד לבכיות. – אוי לי, כי אומללה אנוכי! אבי שבשמיים!

– נו, חדלי! – יעץ צ’יטיחר.

אך היא לא חדלה.

שהה צי’טיחר שעה קלה ושמע עוד מעט את בכייה, לאחר מכן נאנח אנחה כבדה ואמר:

– נו, איזה קול! אי, תיפח רוּחך! בואי הנה!

הוציאָה החוּצה, הביט כה וכה, הושיבה על־גבי הספסל, ישב על ידה והיה משדלה בדברים:

– נו – שתקי! שבי. הנה – איזה ערב חמים. ואין איש. מי זה העליבך?

נתייפחה פּאשה וסיפרה את מעשה העלבון, אך צ’יטיחר הפסיקה בשאַט־נפש:

– נוּ – ניחא! שונא אני את התועבות הללו. שתקי לך!

היא השעינה עליו את כתפה ונשתתקה בהכנעה; ניסה הלה למוּש ממנה, – אך לא היה מקום. מיד תקע ידיו הארוכות אל בין ברכיו, הרכין עצמו ובלי הבּט אליה מילמל ואמר:

– שימי אוזן! כּלבּו של מארקושין מייבב, שומעת אַת? אוסרים כלב בשלשלת ומזונות אין נותנים לו, מן־הסתם, על־מנת שיהא הכלב מרוּשע יותר. הרואה אַת, מה יפה הלילה בחוץ? אין שוּם ברייה כלל… זהו! הנה – כוכב נפל. וכשיבוא קצוֹ של עולם, – ונפלו הללו, הכוכבים, כְּפִתִּים־של־שלג, משמיים. מי יחייני ויגיעני לאותם הימים ואזכּה לראות במו עיני…

הוא האריך לדבר. פעם בפעם היו עיניו, המתלכסנות על־כורחו ימינה, רואות את רגלה של העלמה, את מרפקה העגול ואת שדיה המכוסים למחצה. הוא חש, כי גוּפה הכבד דוחקו הלוך ודחוק בחוזקה, – וחם לו, לצ’יטיחר, ונעים לו; בלי לפשׂק את ברכיו, שלף מביניהן את ידו הימנית, בחפצו לחבק את פּאשה, אלא שפתאום שמע קול נחרה של שינה.

– ישנה אַת? – שאל בתמיהה ובחשאי.

היא לא השיבה.

– נו! – קרא צ’יטיחר והניד כתף.

היא מיצמצה בשפתיה מיצמוץ של מתיקות, נאנחה אנחה שקטה ועמוּקה. הביט האיש בפני העלמה, שקווּצות אדמוניות של שיער פרוע זרוּעות עליהן, – פיה של פּאשה היה פתוח למחצה דרך תמיהה, בלחייה נוצצו עדיין הדמעות שלא נתייבשו, ידיה נשתלשלו באין־אונים לאורך הגוף.

גיחך צ’יטיחר וריטן במנוֹד־ראש:

– איזו טיפשה! אכן, טיפשה היא זו!

גם שנתה החזקה, גם אין־הישע הילדוּתי שבגופה עוררו בו תמהון של טוּב־לבב. פעם בפעם היה מצדד אליה את עיניו ובהצליחו לכבוש את ידיו הארוכות, הנעות בלי משים, האריך לשבת על ידה בשקט, כמעט עד שעלה השחר, ואל אוזניו הגיע קול מירזחם וצוויחתם של אנשים שיכורים, וכשממגדל־הפעמונים של בית־הכנסיה שבעיר ניסר ובא צלצול השעה הרביעית, העירה ואמר לה:

– נו, לכי למעוֹני! אֶי, קומי־לכי! שעוד מעט יגיחו כל אלה…

– והיאך זה חטפתני השינה? – שאלה פּאשה והיתה מביטה סביבותיה בתמהון.

– פשוט – עצמת עיניך ונרדמת.

– אוי לי, אלי שבשמיים…

– נו, לכי לך…

והוא פתח לפניה את הפשפש, ובלווֹתו במבט־עיניו את דמוּתה הצחורה, עד שנעלמה בקיטוֹנוֹ, הסמוך לחדר־המבשלים, סגר את הפשפש בדפיקה גדולה ובפשקו רגליו בהרחבה, האריך להביט ארצה והיה מנענע בראשו.

אותו לילה לא נשתנה דבר ביחסים שבין פּאשה לצ’יטיחר. אך לא ארכו הימים, והעלמה הוּכתה שוב.

יום אחד, לאחר הילולא רבה, נתעוררה לודקה בצהריים חולה מעט ורעת־לב: צרבת הציקתה, כביכול, אכלה החלודה את עורה היבש, ועיניה כאבו. היא שילשלה רגליה ודפקה בעקבה על לוח־הרצפה; שהתה מעט וחזרה ודפקה ביתר־כוח, ולאחר מכן החלה לדשדש ברגליה בחמת־קצף, ועיניה האפילו ונזדעפו.

משנכנסה פּאשה, הטילה לודקה נעל בראשה, בגידופים נמרצים קרעה את הלסוּטה שעליה ודחפה את העלמה מן המדרגות.

שוב בכתה פּאשה, ושוב הופיע צ’יטיחר, – שכפי הנראה, הקיץ מקרוב, וכולו פרוּע וזעוּף־פנים.

– מה העניינים?

– גלאפירה אותי…

– בשל מה?

– וכי יודעת אני, אלי שבשמיים…

– אלי שבשמיים! – חיקה, מעשה־קינטוּר, את קולה המעוּבּה של העלמה וגזר בקול נגיד: – לכי, רחצי פרצוּף־פניך!

היא נישפה בחוטמה והלכה הביתה, וצ’יטיחר פשט ידו לפניו, הצביע כלפי פּאשה והכריז קדורנית:

– הנה אלמדכן דרך־ארץ – להרביץ!

בבעיטת־רגל חזקה הטיל הרחק מלפניו איזה חרס נשבר והלך הליכה של תקיפוּת לחדר־המבשלים, שבו היו פליצאטה והטבּחנית מתנצחות בקולי־קולות. כיוון שפתח את הדלת, נתמלא הפתח בגופו המרובע, שיסע את דברי עקרת־הבית ואמר:

– ובכן, על־חינם אַתן מכות את פילאגייה…

– מה לך, קוּזמא? – שאלה בקול יגע עקרת־הבית, שלא סברה את דבריו.

– אומר אני: על־מה תכּוּ את פילאגייה? – חזר ואמר צ’יטיחר, וידיו החזיקו במזוּזת הדלת.

ומאטריוֹנה פושקאריובה בעלת־הבשר ופליצאטה נאזארובנה ווייבודינה בכבודה־ועצמה לטשו עיניהן בתמיהה: כמעט שלוש שנים ישב לו האדם בשלווה ליד השער, תמיד שתקני, צייתני, ולא התערב בשום דבר, והנה בא וכנגיד ומצווה מטיף מוּסר לעקרת־הבית.

– אסור להכות, שהיא – כמין ילדה, פתיה היא.

נצטחקה פליצאטה נאזארובנה צחוק חרישי ומידרדר, הפשילה ראשה וקרבה אליו. היום היו שערותיה מסורקות כמין נזר אל על, שמתוך כך נתגבהה קומתה של עקרת־הבית; העטיפה האדומה, הרחבה, הצמידים והטבעות שבידיה, קשקוּש צרור־המפתחות ליד האזור, השיניים הקטנות המחושפות, והעיניים המצומצמות צמצום של לגלוג, – כל אלה הכריחו את השוֹער להשפיל ידיו וראשו.

– מי אתה כאן? – שאלה פליצאטה בערמוּמיות.

הוא פער פיו וגימגם משהו בנהימה:

– הסתלק מפה! – גזרה עקרת־הבית והניפה את ידה.

צ’יטיחר הפך פניו בכבדוּת, הלך ושמע את קולה בדבּרה:

– ראוּ נא, יה־אדיר! מן־הסתם, נטרדה שנתו!

בעמדו במעלות־הבית, לפת בידיו את המעקות והיה מנענעם, – העץ החריק חריקה של תשישוּת, ובחדר־המבשלים היה מנסר בדחילה־ורחימה קולה המתרפס של מאטריוֹנה:

– איך פּיזר את רגליו, אל־אלוהים!

– אצלי הרי זה חת־שתיים!

– אכן, עזת־נפש היא, אח!

– אני, רחימאית שלי, בת־טובים אני.

– אכן, באמת בת־גניראלים היא!

– בני־טובים אין שום מורא עליהם! דיבור אחד מגדת אני לניימצב, – ומיד מטלטלין לו לשד זה עד ירכּתי־אָרץ! שם, בעיר, לחישות שונות מלחשים הבריות על מיני דברי הבאי, ומן־הסתם גם לכאן מוליך הרוח שמץ מהם. והנה העֵז פנים. נו, – לא על אשה כמוני, ידידי, תתן פחדך, לא!

צ’יטיחר החזיר פניו לאחוריו, נהם נהימה כשוֹר־פר חולה והלך לו על־פני החצר, בגרפו ברגליו העקוּמות עשבים רעים, שבבי־עץ שהרקיבו, שברי־לבינים, – כאילוּ חרש קרקע נטוּשה, מוּבאֶשת.

ולודקה נתרחצה, לא נתלבשה, שתתה ספל של תה חריף וחזרה ושכבה, בחוּשה כמין מדקרות מקדח אי־בזה בחזה: כביכול עלוקה גדולה, שחורה מצומדת לה, אל לבה ומעלעת דם, והיא מתבּטבּטת והולכת, ובהכבידה על הנשימה עולה ומַגעת עד הגרון.

בבלי־נוע ניצבוּ לנגד עיניה מחזות מן הלילה המייגע, שעבר עליה: הנה ז’וּקוֹב השיכור, בגופו הכמוּש, המכוּסה אבעבועות, – מבקש לרקוד, בכבידוּת, כמין שק של קמח, נופל אפרקדן ובפישוט־ידיים מנחר נחרה של פחד:

– הקימוני! מהר!

ניימצב הנוח־לרגוז מרקד ריקוד רוּסי לפני פליצאטה, מקיש בעקביו הגרמיים על לוחות־הרצפה ופעם־בפעם מפטיר בקול של צוויחה:

– אֶח־נוּ! שארית ימינו! הוֹלי, בת־טובים.

הרופא שפניו הוריקו מרוב יין ששתה, לא פסק מלקנטר את רוֹזקה, עד שהיה מביאה לידי דמעות־של־כעס, והיה מנבּל פיו בהלצות של זוועה. והטלגרפיסטן קוֹליא געה, משום־מה, בבכייה, דפק באגרופיו על השולחן וצרח:

– פגרים מתים; פגרים מתים אַתם!

זרקו עליו מיים, מרקוּהו בספּירט מאחורי אוזנו, אחר־כך נרדם, וראשו על ברכי פליצאטה, ואפילו וואנקה חריאַפּוֹב, השמח וטוּב־הלב תמיד, היה זעוּף ולא פסק מללחוש משהו על אוזנה של סיראפימה פושקאריובה והיא, בהקשיבה לדבריו, מחתה חרש דמעותיה וכמה פעמים נשקה לוואנקה במצחו נשיקה מיוּחדת, מגוּחכת ועצובה.

והיו האנשים מתהוללים שלא כדרכם, בלא חשבון: ביזבזו כסף, כאילו נתעשרוּ כולם לפתע; הביאו יין משובח, נהגו עם הבתולות בגסות מרובה יותר מתמיד, ולא פסקו מלהבאיש איש כנגד רעהו דברים רעים וסתומים.

והיתה חברתם קשה ואימתנית. עקרת־הבית הזהירה בלחש את לודקה ורוזקה:

– המעיטו לשתות! רעה היום רוּחם של האורחים!

הדלת נפתחה חרש. לודקה זקפה ראשה, – בחיוך של רחימה הציצו לתוך החדר פניו החוורות של סימא.

– אינך ישנה?

במורת־רוח פקחה לודקה את עיניה והשיבה בקול חרישי:

– אינני בקו־הבריאות.

הוא ניגש אליה בזהירוּת, על בהונות־רגליו, נרכּן אליה והביט לתוך עיניה:

– המוּתר לי לשבת מעט אצלך?

כיוון שהנידה ראשה לאות־הסכמה, צימצם סימא את עצמו וישב בקצה המיטה, הניח את ידה הלבנה של לודקה על בּרכּוֹ ובכפו החמה התחיל ללטף ליטוף של אהבה את העור החם, המפוּקס, למן המרפק ועד פיסת־היד.

– אתמול, בשבתי על אם הדרך, שוב חיברתי שיר, – האקראהו לך?

– על־אודות האם הקדושה? – סיננה לודקה שאלה בעד שיניה.

– לא, כך – על אודות החיים. האקרא?

– נוּ, קרא, – נאותה האשה באנחה.

פתח סימא חרש.

לודקה העירה כמטיפה מוּסר:

– תמיד – באותו עניין עצמו! אין זה קשה כלל לדבר על עניין אחד תמיד.

סימא נצטחק, השפיל ראשו בהכנעה ונשתתק.

– נו? – שאלה לודקה ועצמה עיניה.

הוא חזר ומילמל בלשון חטופה ובקול נשמע כמעט:

– ולמה זה תקבול תמיד? – שיסעתו לודקה בסבר פנים זועפות. – מוּטב שתחבּר לי איזה שיר־אהבים, ולא – אל־אלוהים, אל־אלוהים! וכי מי אתה שַׁמָשׁ של בית־יראה, או מה? אוהב אתה, ולחבר שירים לא יעלה על לבבך!

סימא חדל ללטף את ידה והניד ראשו לאות שלילה.

– על־אודות נשים איני יכול…

– לקשור אהבה למדת, נוּ, גם דבר זה צא ולמד, – אמרה האשה בכובד־ראש.

קמה, ישבה על גבי המיטה, לפתה את ברכיה בידיה, והיתה מתנודדת ומהרהרת הירהור כלשהו. הבחור היה סוקר את החדר בתוגת־לב, – הכל בו גלוי וידוע לו, והכל למורת־רוחו: הקירות, המחופים טפיטין וורוּדים, הרצפה הלבנה, המבהקת, ובקיעים בה, השולחן עם האספקלריה, הכיור, השידה הישנה, הכרסנית, שנשתרבבה כלפי המיטה שירבּוּב של נהנית־מעצמה, ובקרן־זווית התנור המרופּט והמפוּיח. האפלולית שבחדר היתה תמיד – ביום ובלילה – מחניקה במידה שווה.

– שקרך בפיך! – פתחה ואמרה לוֹדקה בקול מהוּרהר ואטי. – שקר בפיך, שעל־אודות נשים אי אתה יכול. הנה דברים שחיברת על־אודות האם הקדושה:

– כן! – נתעוררה לפתע־פתאום התעוררוּת של זעף, והיתה פוצחת בלשונה ומצמצמת עיניה: – כ־ן, והם צאצאי־הכלבים, המשכילים גם על־אודותיה יחברו שירים של זימה! אוּך, חזירים!

סימא ליכסן מבט כלפי חָזָה החשוּף והיה מטרף ידיו באין־ישע, כאילו היו לו פתאום לטורח:

– אילו שמעת דברי־שיר שמדבר עליה הרופא, קיא־צוֹאָה!

היא פשטה רגליה, פירקדה בקלוּת את סימא על ברכיה, גחנה אליו, ושדיה כמעט נגעו בפניו. והיה הבחור חש נעימוּת, וגבו דואב עליו מחמת אי־נוֹחוּת: גופו הארוך היה גולש אָרצה, והוא, בהתאמצותו להחזיק מעמד ולא לגלוש מן המיטה, היה מרשרש ברגליו על גבי קרשי־הרצפה, אך לא הועיל כלום.

– הנה אפול, – אמר בחוּלשת־הדעת.

– אי גוֹלם! נו?

היא סייעתו לשבת, חיבקתו, ובהביטה באהבה לתוך עיניו, הפצירה:

– הַכֶּר־נא, אה?

– מה?

– משהו מבדח.

– וכי מהוּ הדבר המבדח? – שאל הבחור בקול חרישי.

– על־אודותי משהו. ואוּלי…

נשתתקה ושעה ארוכה נעמה עיניים בדקניות בעיניו הבהירות שאין להן סוף, לאחר מכן האהילה עליהן בכף־ידה הרכה ואמרה באנחה:

– לא, אינך יכול! רך־לבב אתה לי, והם, על הכּל־בכּל יודעים לדבר בבדיחוּת־הדעת!

– על אלוהים – אסור! – הזכיר סימא בקול חרישי.

שוב החרישה לודקה ואחר־כך דחפתו דחיפה גסה ואמרה בקול גחמני:

– אל תדגדג! ידיך קרות, – אל תגע!

הבחור זקף ראשו, – ידה גלשה ממצחו. הוא נעץ בפניה עיניים של עני־ואביון, וחייך בעצבוּת והפטיר:

– אינך אוהבת אותי. איני מוצא חן בעיניך.

הפשילה האשה ידיה על עורפה, זקפה עיניה כלפי התיקרה והירהרה בקול:

– אילמלי יכולתי אני, לא הייתי מחברת בכל עת אלא דברים שמחים בלבד, דברים המבדחים את הדעת! למען יבוֹשוּ כולם. על הכל־בכל, אוּךְ!

סימא השיק ידו אל חזה וחזר ואמר:

– אינך אוהבת אותי.

– נו, הרי לך דברים בטלים! – אמרה בשלווה. – היאך זה איני אוהבת? הרי איני לוקחת כסף ממך.

ולאחר שהירהרה מעט, הוסיפה בעיניים נוצצות:

– את כל הגברים אוהבת אני, – מלאכתי בכך!

הבחוּר נאנח, שילשל רגליו אל הרצפה והיה יושב ומדבר תחנונים:

– אילוּ אהבתיני, לפחוֹת, מעט, – בדין היה לומר על כך לוואווילא! שאם לא כן, – בוֹשתי מפניו…

היא נחרדה, קפצה בגמישות, חיבקה את סימא והחלה לשדלו בדברים משפיעים:

– אתה, חלילה לך אפילו להעלות על דעתך דבר זה, יד לפה! שמעת? אותך לבדך אוהבת אני! וואווילא… הוא, הידעת, כזה… הוא מיוחד־במינו…

היא עצמה עיניה וכולה נמשכה אי־לשם.

– וכי מפני מה הנני שרויה עמו? – המשיכה ביתר שלוה ויתר בטחון, – מפני היראה! אם לא תציית לו – ירצחך נפש! הו, לדבר הזה מסוגל הוא! ואלו אותך אוהב אני אהבה כּשרה, אהבת־נפש, – בַּנְתָּ?

ביתר תוקף היתה מחבקת את גוּפו הכחוש, המשוּנה, של הבחור, – נעצה בעיני הבחור מבט מאפיל והולך, ובין נשיקה לנשיקה שידלתו בישוב־הדעת:

– בזכות האהבה הטהורה הזאת עווֹנות רבים יתכּפּרוּ לי, – יודעת אני! איך זה לא אוהב אותך?

סימא פירכּס מנשיקותיה, כעגוּר פצוע, בער באש לוהטת, ובעצמו את עיניו, היו שפתיו מחפשות את שפתיה.

בחפזון רב יותר מתמיד נזקקה לו האשה, בלי שמחה ובלי חפץ, והיתה מדברת דברים של תכלית:

– ואתה אל תדאג!

ולאחר מכן לחשה בלשון של ריצוי וגניבת־הלב:

– נַס־נא, סימוּשקה, חבּר־נא משהו שיתן פחדך על הבריות! אתה – הרהיבה עוז! הרי על כל דבר שבעולם אפשר לו לאדם לומר כאוות־נפשו, – הנה, ראה־נא, לשון שתופשים המשכילים! והכל נוהגים בהם דרך־ארץ. והם אף את האראלים שמוּ ללעג ולקלס, חי אלוהים!

עיניה היו פקוחות לרווחה, ניצוצות ירוקים הבהיקו בהן, פניה ליהטו באוֹדם, היא נשמה נשימות תכופות, ושדיה פירכסו, כצמד יונים צחורות.

ביד רועדת ליטף הבחור את לחייה, הביט לתוך עיניה התמימות, ובהתלהטו שנית, הקשיב ללחש של אהבה:

– אהבתי אותך, הלא אך צדקה היא לי… הלא יודעת אני, כי אשה סוררה וחטאה אני בכל דרך חיי.

כל העיר כּוּלה נתמלאה לחשים של זהירות, – נתלחשו גם האזרחים, גם אנשי הרשוּת, קוֹליא הטלגראפיסטן הוא לבדו דיבר בקול רם, ומיום ליום נתחצפו דבריו.

טרזני, מזורז, דק וצנום, זקף דרך עזוּת את חוטמו הדק, שמשקפיים צבוטים לו על גבו, נתרוצץ בעיר, ובכל פינה אשר פנה הפיץ שמוּעות של בהלה, וכששאלוהו: “זו מנַיין לך?” היה משיב ברוב חשיבות: “אמת ויציב הוא!” ומעשה בן־חיל מיתח את יַרְכִּיתוֹ הטרזנית.

הרופא ריאחין היה משתעל וטוען כנגדו:

– ואתה, בחוּר, אל תתרגש הרבה. אתה חשוב־נא על דרך הפילוסופיה: אין בכוחו של אדם לא להחיש את מהלך המאורעות ולא לעכבו, כדרך שאינו יכול לעצור את הארץ הסובבת על צירה, את התפתחות השיתוק הפרוגרסיבי, או, דרך־משל, את הגשם האווילי הזה. כל מה שמוּכרח להיות, יקום ויהיה, ואשר לא ייתכן – לא יקום ולא יהיה, וכל כרכוּריך לא יועילו! דבר זה, בחור, כבר הוֹכיח מארקס, משמע – חסל!

– אך, אלכסי סטיפאַנוֹביץ'! – היה קוליא קורא ומותח גופו אי־לשם, כלפי התיקרה. – הרי חייבים בני־אדם לעשות משהוּ?

– כבר נצטווּ: פּרוּ ורבוּ ומלאו את הארץ, וכל השאר יבוא מאליו. וחי אלוהים, רחימאי, לשום מעשה, שהוא מורכב יותר ממעשה פשוט ונעים זה, אין בני־האדם מסוּגלים, וגם אתה, יקירי, בכללם!

– אל־אלוהים! איזה איש סר־וזעף אתה בדבריך!

– זהו מעמדו של האיש מערי־המחוז, שכבר נאמר בכל ספר של כתיבת־הארץ, כי האוכלוסין של ערי־המחוז שברוּסיה, רובם ככולם, אנשים השטופים בשיכרוּת, בשחוק־הקלפים ובמיזאנטרוֹפּיה. ואתה מפרכס ברגליך, לאיזה צורך? בקוֹנסטיטוּציה חשקה נפשך? הארך רוח, יקירי, גם הקונסטיטוּציה בוא תבוא וכל שאר שבע ברכות. הִכָּבֵד ושב בשקט, קרא את לייב טולסטוי – וליותר מזה אִי־אתה נתבע כלל! העיקר הוא – טולסטוי: יודע הוא טעמם של החיים, – שב ואַל תעשה, הכל ייעשה מאליו, לאושרך ולשמחת־לבבך. זהו, בחור, פילוסוף מצוּין ונחוץ מאין כמוהו לתושבי ערי־המחוז.

– הרי דבריך ממש כדברי טיאוּנוֹב! – קרא קוליא בעגמת־נפש.

– טיאוּנוב? אהה, כורך־הספרים?

– בעצם, הרי הוא שָעָן!

– ייתכן מאד, שגם שען. תושב של עיר־מחוז עושה הכל, אך אינו יודע כלום.

– אוּף, אבי שבשמיים! – היה נאנח הבחור, המצטער ומסתלק כמי שנתמרטו נוצותיו.

הרופא, שאיזה מיחוּש נסתר היה מכרסמו, לא היה מובן לקוליא כל צורכו, אך משך את לבו באירוֹניה הליצנית שברך־דיבּוּרו, שהיה מעורר בלבו של הבחור מחשבות חריפות, נועזות. גם מראהו החיצוני של הרופא נשא חן בעיניו, שהיה דומה למכשיר חירוּרגי בנרתיק נאה, נשאה חן בעיניו דרכו של ריאַחין לענוב עניבה שופעת, חוּלצותיו הרכּות, זיגיו התפוּרים להפליא, מנעליו חדי־החרטום והתנועות המעוגלות של ידיו הצחורות והזריזות. אהב הבחור לראות בהרטיט שפתיים דקות של פה תאוותני בפניו החוורות של הרופא, בהתנוצץ הלגלוּג שבעיניים המעומצות. לפעמים היו לגלוּגיו של הרופא מביאים את הבחור לידי עצבוּת, אך על־פי הרוב היו הדיבורים הללו ממלאים את לבו מידה של גאווה; בחזרו עליהם לאחר־מכן באוזני מכריו, היה מפליא את כוּלם, ובזכות זו היה מרגיש עצמו כאילו הוא מיחידי־הסגולה, – בקי וחריף מופלג.

אבל גם לאחר שיחות מצננות עם הרופא היה קוליא רואה ומרגיש בכל פינה שבעיר סקרנות של חרדה וקדרוּת: הכל חיכו למשהו בחרדת־לב, שלושה מתושבי־העיר, שחתמו על העתון הקולני ביותר, לבשו צוּרה של עסקנים פוליטיים אחוּזי־דאגה, שוטטו בחפזון על־פני השוק, בשעת פגישה התווכחו בחמת־קצף, כשעתיים בערך, בקבצם על סביבותיהם קהל המקשיב לדבריהם בדרך־ארץ.

קוליא היה מתערב בשיחה:

– אי־אפשר להוסיף ולחיות כדרך שהיו חיים עד כה!

– משוּם מה? – היו שואלים כמה מן הקרתנים בתמהון ובכובד־ראש.

– משום האיוולת שבדבר! – היה קוליא מסביר בתפשו את המשקפיים, הניתרים מעל חוטמו.

– סלח לי, אך משוּם איוולתו של מי?

– של כּלל־רוּסיה! שלכם אַתם! – היה צווח הבחור, בזכרו את פסוקיו של ריאחין.

והיו מהם שנפגעו.

– ואתה, בחור, שמור לשונך! איזה מין דיבור הוא?

הפחוּתים שבעיר היו מקשיבים לדברי קוליא בחשק רב והיו שואלים אותו לפרטי־פרטים, אלא ששאלותיהם היו תכלית־שבתכלית, ולא ידע הבחור מה להשיב, וביראתו לבוא לידי בוֹשת־פנים, נשתמט משיחות כאלוּ.

בדרך־כלל, החלו בני־העיר לחיות את חייהם כמתעתדים לעקור לאיזה מקום, ועל הצעת הנשים לקנות דבר מן הדברים מחמת החורף, היו הבעלים משיבים לשון סתמית:

– חכּי! עדיין לא נתברר, מה עתיד להיות.

אנשי־השררה שבעיר הירבו להתוועד ולהמתיק איזה סוד, ולסוף נתבשרו האזרחים, כי בשעת התפילה המאוחרת ידרוש אבא איסאי דרשה מעניינא־דיומא, שתסביר ותבטל את כל החששות, וכי שטרֶחֶל יערוך ב“ליסאבון” איזו הצגה מיוחדת, וראש משטרת־המחוז ידרוש, שישלחו לו מעיר־הפלך שלושה שוטרים, ואם אפשר, גם חיילים.

– חיילי־ים! – קרא בפילבּול־עיניים החייט מינאקוב, השיכור תמיד, ופתאום נתחוור לו העניין: – מבין אני, אהא־א!

שעה ארוכה הטריח על הקהל, בלי שיגיד, מה, לעצמו של דבר, נתחוור לו, ולבסוף הודיע:

– הוּחלט, משמע, להפכם לעיר שאין לה מחוז!…

רוב האנשים פיקפקו בדבר, אך היו רבים שאמרו:

– מילא, רק דיבור בעלמא הוא שהננו בגדר עיר, שבסך־הכל לא נתרצף אצלנו אלא רחוב אחד בלבד, והנה גם כיכר השוק.

לעת־ערב ישב מינאקוב בתוך הרפש מנגד לבית־היראה על־שם ניקולאי בעל־הנס והתאונן תמרורים בשפיכת דמעות:

– צדיק וקדוש, רחוּם וחנוּן! הנה שמוּ קץ לנו, – וחסל!

והשוטר קאפנדיוחין עמד על החייט והיה מפייסו בדברי תנחומין:

– א־נוּ, יֶגוֹר, אל תיּבֵּב, כדרך הנשים; פְשָר שלא יתרחש, בכל זאת, ולא כלום!

השמועה על הרָשוּת, המבקשת לשכּך דעתם של תושבי העיר, נתאמתו: ראש משטרת־המחוז קרא אליו את קוליא, וכפי הנראה, החליש דעתו בדבר מן הדברים, – הטלגרפיסטן המזורז חדל להתרוצץ בחוצות־העיר.

אל מינאקוב בא קפנדיוחין והודיע לו בקפידה:

– א–נו, ייגוֹר, נלכה־נא למשטרה.

– על שוּם מה?

– כדי שלא תהא מפריח שמוּעות ברבים.

אסרו איזה עובר־אורח, נעלמו וואווילא בורמיסטרוב והתנוראי קלוצ’ארוֹב.

חובבי הדראמה והקומידיה התחילו להכשיר עצמם להצגה, – אך במהוּמתם ומרוּצתם היה משהו חיצוני, מודגש, – תושבי־העיר ראו את הדבר בעליל.

בשעת שחרית של אחד־בשבת היה בית־היראה מלא עד אפס מקום; שטוּפי־זיעה עמדו אנשי אוקורוב והקשיבו רב קשב לדרשתו הנאה של אבא איסאי; הוא דיבּר על אבשלום ועל פּטר הגדול, על חכמת שלמה המלך, על שנת 1812 ומלחמת סיבאסטופול, על שחרור האיכּרים הצמיתים, על הממלכות הזרות, שעינן צרה בחוסנה ועשירוּתה של רוסיה, וכן על־אודות קלוּת־האמונה, שאבדון רובץ לפִתְחָה.

לאחר מכן, כשהלכו איש לביתו, היו בני־העיר משערים בנפשם:

– ניכרים הדברים שבאמת תמורות עתידות להתחולל, – סתם בעלמא אין מתירין לדבר בבית־היראה!

והיתה חרדת־האימים גוברת והולכת, ובני־אדם הירבו להקשיב איש לדברי רעהו. היו מתקבצים כּיתּים־כּיתּים ומנחשים:

– הלועזי הלז – תמיד זומם הוא לעקוֹץ את רוסיה, – ומה טעם?

מישהו הסביר בדברים המתיישבים על הלב:

– בעיקרו של דבר, – צר לו המקום: כי הנה פרה ורבה עד אין שיעור, ומקום למחיה אָין! הסתכּל במפּת־העולם ואתה רואה מיד: דחקנוהו בכל מקום אל חוף־ימים, והרי הוא מתחכך באותם חופים, ואינו מוצא דבר אלא חול ומיים מלוּחים בלבד! והעם – עירום־ועריה…

– בזה האופן, מסתבר, גם בבני־רוסיה תתקנא…

היה נשמע קולו של טיאוּנוֹב:

– הוּחלט להפקיד את העניינים בידי אנשים רוּסים מקדמוֹנים, – משכּבר־הימים נמסרה מודעה על כּך.

היו העירוֹנים שוֹאלים זה לזה:

– מי הוא זה המדבּר?

– שתוּם־העין מן הפרוורנים.

אנשי־הצוּרה שבהם היו מנערים חוצנם ומסתלקים:

– מצאוּ איש שדבריו ראויים להישמע!

– תנוּ דעתכם, פראבוֹסלאבים, אל אנשים ישרים, שהמה חכמים וכשרים יותר…

החבתּן קוּלוגוּרוֹב, זקן קיפּח ובעל־זָקָן, שאל:

– ואיה המה אצלנו?

והבריות החרו־החזיקו אחריו:

– נ־כן… הללו אבד זכרם, משום־מה!

– מי לאכילת חֲלִיטָה?

– הגיעה השעה!

– דברים בטלים! – היה אומר החבתן, בזוקפו קומתו, – ואתה, איש־הפרוור, תן דעתך להבין, מה ברכה תצמח לנו, אם אי־בזה, מעבר לאלף פרסה, אנשים פלוֹנים־אלמוֹנים, – ואפילו, נניח, כולם חכמים, כולם נבוֹנים, – יֵשבוּ על מִדִין לדבר נכבדות בעניינינו? וכי מה יראו ממרחקים? לא, ואתה כאן, לאלתּר, הנה בכאן, הבה לי זכוּיוֹת! בביתי שלי הבה תְּנֵן לי, כדי שאוּכל ללכת בקרי כדת וכדין עם חמסן זה, ראש־העיר סוחובאייב, שלא ישים לי מחנק במיכסת המס, – הנה, דבר זה הנח לי! ואשר בקצווי־ארץ, – מה לנו ולהם!

עיניו של החבתן היו צרות, הן נראו כסדקים קטנים אי־לשם, לתוך אפלה עמוקה, מסוערת, שבכל עת תמיד היתה שם ריתחה רוגשת ולעתים קרובות נתלקחה אש ירוקה של זעף. ידיו גם הן לא ידעו מנוחה, – נתלבטו ליבּוּט משוּנה, כביכול ביקשו להיתלש מן הגוף הגדול, טפחו טפיחה קולנית במחי כף אל כף, נשׂתרגו באצבעות עקמומיות ונתחכּכו זו בזו, ואַך לעתים רחוקות היו תנועותיו עולות בד־בבד עם דברי הזקן.

– אֶח, נכבדי! – פתח טיאוּנוֹב, ועינו נוצצת.

– והרי לך “אֶח”! – השיבוֹ החבתּן, ובהפכו פניו בבת־ראש, נסתלק לו, ואחריו פרשו־הלכו גם השאר.

– פראבוסלאבים! – פנה שתוּם־העין אל המניין שנשתייר. – מתכוון אני לבחינת מה שהננו מעמד הקרתנים…

אך לא כיוון שתוּם־העין את השעה: כל אחד היתה חליטה מזומנת לו אותה שעה בביתו, – אופין אותה אחת לשבוע, ובעוד חוּמה עומד בה טעמה משובח יותר. ועוד שכח טיאוּנוֹב, כי לפניו אנשים, שהורגלו מימים רבים לחיות ולחשוב לבָדָד – אשר מימים קדמונים חדלו להאמין איש ברעהו. החוּצה, אל בין הבריות, היו יוצאים לא כדי לשתפם במחשבותיהם שלהם, אלא כדי ליטול משל זולתם, לחטוף חטיפה, להביאה הביתה, למעכה ולצמקה איש בלבבו, בתוך שאר מחשבות מוּרגלות, כבדות על עסקי־חוּלין, הנמשכים לאיטם משנה לשנה; כל בית של קרתני היה צינוק, שימים רבים היה החדש שנחטף מתענה בו בשביה צרה ואפלה, ולאחר־מכן, תַּש־כוֹח, תם לגווע בעקרוּתו. משל לזרע של צמח, שנשאתו הרוח לתוך בּצה, ושם הוא מרקיב ללא סימן וזכר, באפס כוח לנבּוֹט, ללבלב ולחייך חיוּך של נהרה אל מוּל השמיים.

לא נותרה עם שתוּם־העין אלא הישישה מאברוּחינה, – עיניה החכליליות, המוּצפוֹת לֵחָה עכוּרה, הביטו בפניו, בצפּוֹתן למשהו, ולא ניחא היה לטיאוּנוב לשמט עצמו מהן.

– מה, סבתא? – שאל בקול חרישי.

– בני נוסע, הס! – הודיעה האם.

– לאן נוסע הוא?

– אל אבינו שבשמיים…

– הנה כי כן! – אמר טיאוּנוֹב וגיחך גיחוך של עצבות.

– משמע, מצאו נתיבת־דרך לשם!

והיתה הישישה מרעידה ובפיק־ידיים עוטפת בבלאי־סחבות צואים את גופה, התשוש והשבור מעוצר יגון וזמן.

– שלום לך, סבתא! – אמר שתוּם־העין והלך.

היא חייכה ונוֹתרה לבדה בכּכּר, לפני בית־הכנסיה הגדול והמפיץ נהרה.

בתקיעה מטהו בקרקע היה טיאוּנוֹב מפסיע פסיעות מתוּנות והולך לפרוור, לוֹעס בשפתיו, ממצמץ בהן, ובפישוט ידו השמאלית מניע אצבעותיו, בחַשׁבוֹ, כפי הנראה, איזו חשבונות.

אותו יום שני־בשבת היה, יום שפוי וצח; במשך הלילה יִבֵּש הקור את הבּוֹץ שברחובות, – העיירה עמדה מתחת לכיפת־השמים הירקרקת מצוחצחה כל כבוד יום־טוב, – משל לכַלַת־חֲתָנִים.

בקול מתלהם וקצוב הלמו החבתנים, בחשקם את החביות, מעבר לנהר היה מנשף הצינור מפליט־הקיטור בבית־החרושת של סוחובּאייב, אי שם היה כלב נובח נביחה חופזנית ודאוּגה, כמי שאומר את פּרקו.

אך מבעוד בוקר נשׂתרכה על־פני חוּצוֹת־העיר, כקבצן בעל־מום, השמוּעה על קלקול הטלפון.

כבכל יום, הגיעה בשעה התשיעית אל לשכת־הדואר כירכרתו של בית־המנזר, ובה – אמא ליאוקאדיה בריאת־הבשר והחנוּנה, והנזירה הטירוֹנית פאבלה, הצחקנית וסמוּקת־הלחיים, על גבי הדוּכן; ליד השער הנעוּל של הלשכה עמד קאפנדיוּחין לבן־השפם, מקטרת לו בין שיניו, וגבותיו מצומצמות צמצום של זעף. בגינוחים הגיחה אמא ליאוקאדיה מתוך הכירכרה ועמדה ליד המעלות, והיתה תוהה למראה הארשת המשוּנה שלבשו הפנים המסבירות הללו, אשר ימים רבים היא מכירה אותן הכר היטב.

– שלום לך, ניפּוֹנט! ברכת־אלוהים עליך!

– תודות מַאֲליפות לך, – השיב השוטר, ונעימת קולו בדברו כמי שאוֹמר: “מילא! לא איש כמוני ילך שוֹלל!”

ניפח את לחייו והביט השמימה.

– אנא, פתח־נא הדלת! – ביקשה הנזירה.

קאפנדיוּחין הביט אליה מלמטה למעלה ושאל:

– ולאיזה צורך?

– מה שייך “לאיזה צורך”? – אמרה הנזירה כנפגעת. – הרי לקבל את משלוח הדואר באתי, ושתי טלגראמות יש עמדי…

– שום דואר לא יהיה!

רָגשה הזקנה:

– הו, רבון־העולמים, חוּסה־נא, רחם־נא, – מה אתה סח? גם אתמול לא היה! האומנם אירעה איזו תקלה בדרך?

קאפנדיוּחין הניף ידו תנופה נמרצת ושיסעה:

– ואת, אמא ליבקאדיה, חלילה לך להפריח שמוּעוֹת! הרי כבר הוגד לך, – לא יהא שום דואר כלל, – וחסל!

– וטלגראמות? – שאלה בחולשת־דעת ובמקצת כעס זקנה זו, שכבר תשע שנים היא מכלכלת בבית־הדואר את ענייני בית־המנזר בלא שום מכשול כלל.

– אין טלגרף.

– אָין?

קאפנדיוחין נהנה שיודע סוד הוא, ומגוֹדל ההנאה נתנפחו פניו המשׂוּפָמוֹת והיו מגוחכות. שעה ארוכה גירה את סקרנותה של הנזירה, בעוררו חרדוֹת בלבה, לסוף הסביר לפתע מתוך השראה:

– נתקלקל הטלגראף הראשי בפטרבוּרג. כוכב־שביט, משמע, מהלך שם, בכן פגע אותו כוכב־השביט במגדל, שכל חוטי־הברזל ממנו, – והרי בקיאה את בטלגראף, וכי מה יש לי לספר, הלא אשר מַשְׂכֶּלֶת את!

אמא ליאוקאדיה הביטה אליו מלמטה למעלה בפזרון־נפש ובחשדנות ונתכעסה עד דמעות.

– אני, בן־אדם, לא אישה אני, אלא נזירה, כן, – וללגלג עלי – חטא ועוון הוא לך!

הכלימה את השוטר ונסעה, ולא עברו רגעים מועטים, והעניין נתפרסם בשוק, הסקרנות הבּטלה נתעוררה, ובזה אחר זה באו התגרנים לראות את לשכת־הדואר. עמדו באמצע הרחוב בהפשלת ראש כלפי מעלה, נסתכלו בחלונות דירתו של מנהל־הדואר, שעציצי פרחים ערוכים על אדניהם, ועל כך הטריחו על קאפינדיוחין בשאלותיהם וחקירותיהם בעניין המאורע, עד שנתכעס, חירף וגידף, הוציא את פנקסו, ליקק את חודו של העפרון כמה לקיקות וכתב בו:

“לרוּם־מעלתו כבוד־מעל בא המון עם דוחק צר עלי ומפיץ שמועות. איני יכול לעמוד בפניהם את הסדר יפריעו קאפנדיוחין”.

אחר־כך תפס פתאום בעורפו של בן החבתן סֶלֶזְנֶב, הוא הפוחח גרישקא, השים עצמו כמי שקוטף את אוזניו ולחש לו לנער:

– רוּצה אל המשטרה, הרי לך, מסור לסגן את הפתק, – חמש אגורות אתן לך, חיש!

נחלץ גרישקא הפיקח ונעלם חיש־קל כחץ־מקשת, וקול צחוקם ומצהלותיהם של הקרתנים מלווה אותו.

אך עד־מהרה באו לכלל הירהור על־כורחם: מאחורי קרן־הרחוב הופיע מפקח־המשטרה חיפא ווֹפיאלסקי, ונתלוו אליו שני חיילים, שרוֹביהם מכותפים, ושני שוטרים רוכבים.

כל העיר הכירה את ארחיפּ הצנוע והרהוּי מילדוּתו, הכל זכרוהו בעודו בעל־תהילים בכנסיית ניקולאי בעל־הנס, קראוהו בשם חיפא, ובשעתו הירבוּ לצחוק ללִיצָתוֹ של מעלת־כבוד־קדושתו אַגאַפאַנגל, ששינה את שם־משפחת אביו, השַמָש החביב וואסילי ניקיטיץ' קוֹרֶנֶב, לכינויי־שם מגוחך “ווֹפיאלסקי”, שהוא לשון “זעקה ושוועה”, לפי שבאחת מבקשותיו לכוהן־הראש, כתב כמה פעמים “אזעק ואשווע”.

והנה איש ביישן ולא־יוּצלח זה מפסיע, בחרבו השלוּפה בידו, ובקול אימתני מצווח מרחוק:

– להתפזר, אֶי!

קאפנדיוחין עצמו אף הוא נשתומם, כנראה, למחזה המשוּנה, מיד נתאושש ובטמנו את מקטרתו בכיסו, ריטן וקרא:

– אֳהֶה! זהוּ!

הקרתנים הנדהמים נשאו רגליהם מן הרחוב, הנוטרים, שנתנודדו על גבי סוסים זקנים, גרמיים, ליווּם בשתיקה, היו שנסו במרוצה, ואנשי־הצורה שבקהל הירהרו בקול:

– וכי כנגד מי המה?

– אכן, מפילים אימה!…

– מה זה ועל מה זה, אחים, אה?

כיוון שלא הבינו כלום והיו חוששים שמא יוחזקו שוֹטים או פחדנים איש בעיני רעהו, היו מתלוצצים, בתקוותם להסתיר בדברי־ליצנות את חרדתם אשר תקפתם על־כורחם. אך היו בהם שכבר שקלו בדעתם ואמרו:

– במחילה, – מה פשר הדבר? דרך־משל, שִגַרְתּי אגרת, בקשה־ודרישה לקבלת סחורה, מה, איפוא, תהא עליה?

– ואני מחר־מחרתיים עתיד לקבל המחאות מעיר־הפלך…

זה כבר עלו עננים כבדים מן הבצה ועטפו את העיר בתכריך של טחב. ונדמה, שהבתים נשתוֹפפו, כביכול, לארץ, ובעיני־חלונותיהם צופים פני בעליהם – ספק בתמהון, ספק בלגלוּג, עכוּר ומלא בוּז. אי־בזה נשמע הוֹלם אטוּם של קוּרנס החבתנים:

– טוּם־טוּם־טוּם! טוּם־טוּם!

היום הקצר של הסתיו נצטמק, כזקן זה. הרחובות נתמלאו עלטה משועממה, ובאין־רואים, כמין עוֹבש, פשו בה שמועות אפלות, טובעניות והרהורים מפוחדים.

– גם ליד בית־האוצר, השמעת, הופקדו חיילים…

– נו?

– פאמפיל־הסנדלר אמר…

– ותמול־שלשום, בהשכּמת הבוקר, הוּבל וואווילא בורמיסטרוב, מבעלי־הזרוע שבפרוור, מבית־המשטרה לביתו של האיספראווניק, השמעת…

– שמא נתחדש שם בפטרבורג מעין המאורע של אותם הימים, לעת חורף?

– מעין מרידה־במלכוּת?

– והרי אלינו לא נגע אז הדבר כל־עיקר.

פלוני היה מהרהר בקול:

– בפרוור שוכן שתוּם־העין…

– והנה כאן איש גיבּן משמש בזמסטבו, גם הוא, משמע, מאנשי־המָדוֹן…

– גם את האִלם כדאי לשאול?

– לא בי האשם, שרוב חכמים בעלי־מומין הם!

והיו הבריות צוחקים בקול רם, בלב ולב, וחוזרים ומנסים להתלוצץ, אלא שההלצות לא עלוּ יפה, בבלי משים נסתנן משהו חדש לתוך הלב והיה תובע תשוּבה. וכשהיו הבריות נושאים עיניהם לשדה, היו מדמים כולם, שהגבעות גבהו, כביכול, נתנשאו והרי הם מכתרים את העיר, צפופים משהיו.

מן השדה היה רוּח קר פורץ ובא ומביא בכנפיו אבק דק של גשם רחוק. בחלוני־הבתים כבר נתלקחו אוֹרוֹת צהוּבּים. הגיעה שעת צלצוּל־של־ערבית, וקול פעמון לא נשמע, דממת־אימים שׂמה מצור על העיר, ורק הרוח היה גונח ושורק, בהתעופפו מעל לגגותיהם של בתים, שנלחצו דמומים אל האדמה הטחובה והמרוּפשה.

קצת מן האזרחים נתכנסו באוּלם השחור התחתון של “ליסאבון”, קצתם הלכו לפונדקאות שבשוּק, – עד שעה מאוחרת בלילה ישבו שם בציפייתם למשהו. ובקוצר־רוּח צירפו את תמיהות היום לקטעי־שמוּעות מימים עברו, שנקבעו משום־מה בזיכרון.

– העיקר הוא – היאפאני הלז!

– תמול־שלשום סח קוז’ימיאקין, שהגרמני גם הוא, לכאורה…

– קוז’ימיאקין, זקן אשמאי, כל עיקר בקיאוּתוֹ בעסקי־נשים…

– לאו־דווקא! כל קורות העתּים נהירין לו לפני־ולפנים, פטר, אומר הוא, הגדול הוא־הוא שהביא, אומר הוא, את האשכּנזי הלז…

– גם ייקטרינה הביאה.

– מה רבים הם, אחים ורעים, אלה המוּבאים אצלנו?!

המוח המתנהל בכבדות, שאינו רגיל להגות מחשבות, היה מתלבט כה וכה חדל־ישע, משל לחתלתול רך שנולד ועודנו עוור.

– כן… והרי אמת־נכון הדבר, שלועזים רבים הועמדו כנגדנו!

– כנגדך – מקל כּי יִמָעֵךְ בארץ – דייך! מאה שנה לא תניד אבר.

– ואתה גיבור!

– חדלוּ, חבריא! וכי למי חפץ בגבוּרתכם שלכם?

כמעט שלא נשתכּר איש באותו יום, הביתה הלכו כּיתּים־כּיתּים, בלכתם ברחוב דיברו בהשפלת־הקול והירבוּ לעמוד תחתיהם ולהקשיב למשהו. הרוח רעש בענפי־אילנות חשופים, טפטף גשם, ויבבו כלבים רעבים, אחוזי־צינה.

לא רב היה הקשר בין העיר וחיי המוֹלדת, וכשהיה, – לא השגיחו בו; אך לפתע־פתאום נתחוור לכולם, שהקשר הזה ניתק ואיננו עוד. לפנים היו דברים הרבה שהזכירו, כי יש בארץ גם חיים אחרים, ערים אחרות, אנשים אחרים: יום־יום, בשעה התשיעית בבוקר, היתה שלישיה של הדואר באה העירה ביעף וקול המצילה הולך לפניה, משעת הצהריים ועד הערב היה מהלך על פני הרחובות, הלוך וצלוע, נושא־המכתבים קאלוגין, לעת־ערב היה מגיע לפונדקאות עתון־הפלך, ול“ליסאבון” – אפילו שניים, ולפתע – הכל נפסק: נתקעה עיר קטנה בין יערות וּבצות, וכל תושביה הרגישו עצמם שכוּחים.

והיה הלך־רוח של עצבנות ושל חשדנות ואבלות. אנשים – עצלות אחזה בהם, לא היה חשק לעבוד, עבודת־היום הרגילה כביכול ניטל טעמה.

– חיים אנו אי־שם, מעבר לכל הגבולין! – ריטן קוּלוּגוּרוֹב, בשוֹטטוֹ על פני השוק, ובידו מקל עב.

– והרָשוּת שלנו מהי?

– אכן, נסתתרה, משוּם־מה…

– מטכּסת עצה!

– אכן, הגיעה השעה!

אנשי־המעשה ענייניהם הקטנים הולכים ומתעצמים בעיניהם משעה לשעה, עד היותם משהוּ עצום ורב, שהאפיל על כל חייהם, והנה לטעם־החיים הזה ארבה אי־שם סכנה סתומה, אך וודאית.

פשטה שמועה, כי ראש־משטרת־המחוז קרא אליו את הפונדקים והיתרה בהם, שייתכן ויהא הכרח לסגור את הפונדקאות.

– ומה עוד יעלה על דעתם! – צווח בכעס החבתן הזקן. – וכי ברחוב נהיה תקוּעים, או מה? לא ימים של קיץ הימים?

– היכּבד ושב בבית! – השיאוהו עצה.

– וכי יכולים הבריות בשעת־חירוּם אשר כזאת לפרוֹש איש לביתו? דין הוא לחיות בצוותא, באגוּדה אחת!

בחמתו הבּוֹערת והולכת, היה מרחיב את פיו הגדול, מנענע את זקנו הלבן ומצווח ואומר:

– הרי לך! איש פלוני במקום פלוני גזר גזירה, ולא קול ולא בת־קול משום מקום שבעולם! כביכול נשבּינו מעתה שבייה גמורה בידי הרשוּת, – כישר בעיניהם יעשו בנו ואף לבוא בקובלנא אי־אפשר! לא, עניינים אלה יש להעמיד על בּוּרְיָם!

דבריו הפיחוּ שבעתיים את חרדת נפשם של אנשי־אוֹקוּרוֹב.

היה טיאוּנוֹב מהלך בראש־חוּצוֹת בנפנוף מטהו, מרכין אוזנו לשמוע כל דיבור, תוקע עינו האפלה פעם בפרצוף זה ופעם בפרצוּף אחר, סוקר ובוחן כל אדם, כצוֹעני זה, הבודק סוסים ביריד.

והיוּ הבריוֹת שואלים אותו:

– מה זה קרה, – לא שׁמעתּ?

– איני יודע. איזה מכשוֹל בעניינים, ומהו? – אין להבין! – היה משיב ופורש בצימוּת־שפתיים.

גם פניו היבשות, שתוּמוֹת־העין, נראו כביכול מהוּפכות, בגדיו נתמעכו עליו מיעוּך משוּנה, נידבללו, כאילו זה עכשיו דיחק עצמו ועבר במקום צר.

נצנצו פניו החולניות של קוז’מיאקין, עיניו העצובות וידו הצהוּבּה, הרועדת, שֶמוֹלְלָה את זקנו הלבן.

כל חיי העיירה נעצרו־עמדו לפני מחסום סמוּי שאין למששו ביד, והיו הבריות מדשדשים במקום אחד יום ויומיים. הולכים אצל אבא איסאַי לשאול מיני עצות מפיו, אך נמצא שהכומר חולה, זכרו את נשיא הנהלת־הזמסטבוֹ, – אך הוא נסע לעיר־הפלך.

נתפלגו האנשים קבוצות־קבוצות לפני ענייניהם, הביטו זה אל זה בחשד, באיבה ויותר משהקשיבו – אָרבו איש לדברי רעהו.

ביום השלישי, מבעוד בוקר, פשטה הֲבָרָה בעיר, כי בשוק, בפונדקו של סמיאניקוב, יסבירו את כל העניינים, וכפלגים שוֹטפים נהרו האזרחים בשאוֹן וריגוּש ונתקבצו בשוק.

בפונדק, ליד הקיר, על־גבּי השולחן עמד הסטאטיסטיקן הגיבן שישמארוֹב והיה מטרף בידיו וצווח:

– רוסיה הבינה, סוף־סוף…

ראשו הגדול היה מיטלטל אילך ואילך, קולו היה נפסק, עיניו מלאו פחדים, על לחייו נוצצו אגלי זיעה, או דמעות. הפונדק היה מלא מפה לפה, החריקו כסאות ושולחנות, המון־עם נדחקו מן החוץ לתוך הפתח, פעם בפעם נשמע קול־נכאים של זכוכית מתנפצת, וסמיאניקוב צעק תחנונים בקולו הדק:

– ומי ישלם לי את נזקי?

כמה קולות קראו אל שישמארוב במפגיע:

– אֵי, שמע־נא, וכי לאורך ימים נגזרה גזירה, שנהיה שרוּיים בלא דואר?

– דברים של ממש, ואתה דברים של ממש דבּר, נִכְבָּדִי!

– על־אודות רוסיה פוֹשק שפתיים בלי הרף, מפלצת גבנוּנית!

– וכי מה בּינה יש לו בעניינים של ממש?

כּיכּר־השוּק דמתה ליוֹרה – בני־אדם סובבו בה כּגרגרי גריסין בתוך רותחין. השמיים חבשוּ לעיר מצנפת אפורה, כבדה, הליטו את המרחקים וזרעו טחב דק, שעֵינוֹ כעין האפר הבהיר.

– רעיון החופש, הסולידאריות והפרוגרס… – פלט שישמארוב בצווחה.

מן החוץ היו התושבים הוֹרסים אל הפתח, עולים בחלונות הפתוחים, שתריסיהם משוּבּרים, ודרשו בקול־חרדות:

– בקול־רם!

– הגיבּן, אין שומעים כּלוּם!

– הוציאוהו החוּצה!

– והנה, סוף־סוף, – יצא הסטאטיסטיקן מכליו, – כל המעמדות של החברה…

כבר היו אנשים מרובּים, שההתרגשות עברתם כיין והיתה מתלקחת והולכת כדליקה ביער, נתנצנצו בהמון עיניים שנתערפּלו, חיוּכים מרושעים, שיכּוֹרים־למחצה. בתוך הקהל היה החייט מינאַקוֹב מקרטע כצלוֹפח ומשדל בקול חרישי:

– אלה הם, אחי ורעי, דיבּוּרים שסכנה בהם! – ובגחכו בערמוּמיוּת קרץ עין.

ולפניו, בדחפו את כל הקהל, נתלבּט וואווילא בורמיסטרוב: הפשיל שרווּלי כּוּתנתו, ובעיניים מתנוצצות מרוב חדווה צווח בקול, שהגיע מסוף הרחוב ועד סופו:

– שילוּמים! הנה המה! בא היום, האח!

אנשי־צוּרה עדיין הוסיפוּ להיות צופים שאננים במהוּמה, ובעצרם את וואווילא שאלוהו:

– מה זה תצרח כּכה?

– מה זה? – היה הגברתן חוזר בסבר פנים אימתניות, ופתאום אוֹרוּ פניו משמחה, והוא חיבּק את השוֹאל בידיו החסינוֹת. – יקירי, וכי לא טוב הוא, אה? קוממיות יתקוממו בני־אדם, – הנכון? בא היום! שמעת – חופש? ברצותי – אחיה; ברצותי – לא, אה?

הקרתּנים צחקו צחוק מאוּנס ושאלו:

– ומהו החופש?

– אחים! – היה בורמיסטרוב מתלעלע, מתוֹפף באגרופו על חזהו ומרנן. – הנשמה דרוֹר ניתן לה! השתעשעי, הנפש, וחסל!

– שיכּוֹר! – היו אנשי־צורה אומרים זה לזה, פורשים ממנו, ופניהם מזדעפות.

נסתכלו הנשים ביפהפה, צימתו שפתותיהן, השפילו עיניהן מעשה התחסדוּת ולחשוּ:

– אשמאי שכמותו!

ומינאקוב, שכתמים אפלים לו בפניו, לא פסק מִלְטַמֵש אחרי וואווילא והיה משדל בלי הרף בקוֹל־לחָשים:

– דיבּוּרים שכאלה, – אוֹ־אוֹי־אוֹי!

מפתח הפונדק, כעשן מארוּבּה, עלו החוצה קרתנים בהמון, מיוזעים, מלוהטים, עלה ודחוף את הגיבּן, – והיה הגיבן דומה לכדור־של־מטליות שנתפר על רגל אחת וכולו קרוּע.

– הביאו שוּלחן!

אנשי־צורה, שמיאנו להתערב עם המון־העם, היו פורשים אל הגדרות, ובהלחצם אליהן – נראו כיתומים עלובים.

– ואיזו, ראוּ־נא שערוּריה הפיחו!

– ולא מישטרה, ולא כלום…

– אתמול, על־כל־פנים, היו נוטרים רוכבים בעיר!

באזונוב, גבאי של בית־היראה על שם ניקולא הקדוש, הגדול שבסוחרי העיר, דיבּר בקול בכייני וגונב־לב:

– במחילה, אחי, – הייתכן? לפתע־פתאום מופיע איש אשר לא הוד לו ולא תואר, ואין מכירין אותו, – ופוסק הלכות, אה? ואנו עסקי מסחר לנו ושאר עסקים, ודחוקים לקרן־זווית, אה? על מי, בעצם, עומדת העיר, אה?

– ומה זה? – שאל קוּלוּגוּרוֹב, שלא הקשיב לאיש. – חָיינו גם חיינו, והרי לך – נטוּשים, עזוּבים, והנה גם הפקרות אשר כזאת, הייתכן, אָה?

– הפרוורנים באו – הנה הם כמחצית־המאה, משמע…

מעל לראשי הקהל, ליד הפתח, נתלבטה גולגלתו של שישמארוב, פיו הגדול היה מתפער ומצווח צווחת־אימים:

– שכם אחד ובעוז־נפש עָלֵינו…

את נאומו החרישו דברי המַקשנים:

– מי גזר על הַהֶשְבֵּת?

אך גופו של הגיבן נזדעזע, הוא הניף ידיו למרום ונעלם, ובמקומו הופיע בורמיסטרוב פּרוּע־בּלוֹרית, חשוּף־חזה – יפה־תוֹאר ומהלך־אימים.

– העם! – נשתאג בפישוּט־ידיים. – הקשב, הנה – אני הוא! הבו לי – למצפּוּני שלי – מְהַלְכִים.

כביכול, גברה הדממה, גברה השלווה, וכצווחתה של צפור־לילה המבשרת רע, נשמע פעמיים קולו הדק של פלוני:

– אילו עניינים, אילו עניינים!

– סח לנו – לי ולמינאקוב – סגן־האיספראווניק ניימצב: לכו, אומר הוא, בחוּרים, ועשו אוזניכם כאפרכסת להקשיב, מה פלוני ואלמוני דוברים, והודיעוני על כך! אם, אומר הוא, דברים־של־סכנה…

– ראו־נא! – קרא מישהו דרך־ליגלוג.

– עם פראַבוֹסלאַבי! – צווח בורמיסטרוב. – היש לך סכנה גדולה יותר מחיינו? והנה בא היום! ויהא נא כל אדם מתגוֹשש עם גורלו – פנים אל פנים – באין מפריע, הלא כן? לא יאמר עוד איש, צר לי המקום, פּוּצָה, העם, כאוות־נפשך! קוּמָה על גורלך…

– נו, אחי שלי, אלה הם, באמת, דברים שסכּנה בהם! – היה באזונוב מדבר בחרדה רבה בתוך ההמון ליד הגדר. – משיתחילו אנשי־שלומם, הפרוורנים, להתגושש…

נשמעו קולות זועמים:

– גרשוהו!

– מעל השולחן גררוהו!

– ולמה לגרשו? דיינו! לזרא היו לנו הגירוּשין הללו!

מיד החלו אנשי־צוּרה מסתלקים איש לביתו, ובזהירות ובדכדוכה־של־נפש קוראים זה לזה קריאות חרישיות:

– אכן!

– בדרך הזה אם יתחיל כל פלוני וכל אלמוני…

– מה זה, רבּוֹתי, אַה?

וקוּלוּגוּרוֹב צווח בקול רם:

– מופקרים אנו ועזובים…

מן הצד פרוּשים מן הבריות, הלכו לאיטם טיאוּנוֹב וקוז’מיאקין, ומַטותיהם בידיהם.

– נו, מה, חריף־ובקי? – שאל החַבּל והיה מחייך חיוּך שאין בו שמחה.

– מה נאמר ומה נדבר, מאטוויי סאַווליץ'! הרי עיניך הרואות!

היה שתוּם־העין מחבט במטהו על מגפו ובנמיכות־קול, לאט־לאט, מדבר על דרך המשל והמליצה:

– יפה הוֹאַלתּ לומר תמול־שלשום, כי מרשיע־ברית הוא העם…

– דָרסו, רואה אתה, גם דרסוּ, וכביכול מיעכוּ לחלוטין את הנפש החיה, ולא נותרו אלא בּלָאִים בלבד…

– והעיקר הוא, שאין להבין טיבה של שביתה זו מהו, ועל דעתו של מי היא באה?…

– הבה ניכנס אצלי ונשתה תה…

בלי חיפּזון הולכים היו ברחוב, הרחק מן הקהל הרוגש, שניהם מתוּנים, תפוּשׂי־מחשבות.

אנשים היו פורשים מן ההמון, ואף־על־פי־כן לא נמוֹג, אלא היה מתרעש והולך; הנותרים בשוק היו מתחכּכים זה בזה, ומתוך כך נתלהטו והלכו. באו נשים, קולותיהן הרמים נשתפּכו לתוך השאון הכללי והגבירוהו, והיחסים החריפו: הרעש היה מעלה־קצף, כשכר עז, משכּיר והולך ומסחרר ראש. החרדה הכּללית לא שככה, התדהמה לא פגה, – הקהל נלאה לבוא לידי מחשבה אחת ורגש אחד; מהיותם עִקְשִים, יובשנים ושונים זה מזה, לא נצטרפו לכוֹח חי ונבון, המוּאר באחדות הרצון.

ולא היה לבריות עניין לדבר בו, פרט לענייני החולין, הקרובים והידועים היטב.

הנשים הוציאו החוצה חשבונות שבין אדם לחברו: מבטים עוֹינים, חיוּכים מתנכלים, והרבה עניינים נוֹשנים, שנשתכחו־למחצה, חזרו ונתלקחו לרגעים זעיר שם, זעיר שם, באש של רשעוּת והיו מהבהבים ומעלים פּיח.

– לא חביבתי, לא־א! עוד אֶפָּרַע ממך על־כך!

דיברו על שלושה קוֹלסי כרוּב של־גלדים, שנגנבו מן המרתף, על וואנקה חריאַפּוב, הממאֵן לשאת לו אשה את ליזה מאטושקינה, על גיזבר־העיר שהלקה את בּתּוֹ בשוט.

באין־רואים הוּכּה מינאקוב מכּוֹת־רצח, הוא הלך ברחוב, בהישענו בידיו על הגדרות, יהיה גונח דם, מתיפּח וקובל:

– אל־אלוהים! בעד מה־ה?

בשריקה ויבבה נישא הרוּח על פני העיר, הֵפִיח שאון, ובצננו את האנשים המרוגשים, שנצטופפוּ בהמון, דחק רגליהם מן הרחוב לתוך בתי־המעון והפונדקאות.

כבדי־תשואות רעשו האילנות, כמבשרי־רע יבבוּ ונבחו כלבים, שנטרדו.

באפילה היה טיאוּנוב פוסע בשתיקה ובמטה שבידו מגשש את הקרקע דרך זהירות, ובצדו, ברגליים מחליקות ומתנגפות, הלך בורמינסטרוב והיה מטרף בידיו וצווח:

– וכי מבין אתה הרבה, שתוּם־העין!

מפּחד, שמא יכּהו וואווילא, השיב טיאוּנוב בהכנעה:

– אינני מבין אלא מעט.

והגברתן אחזוֹ בכתפיו ואמר לו כמוכיח:

– ואינך מרחם על שוּם אדם, – נכון?

שתוּם־העין החריש מלענות והיה מביט אל אוֹרוֹת הפרוור, שטבעו אי־שם למטה, באפלה.

– נכון! – אמר וואווילא ביתר תקיפוּת. – אני – טוב אני ממך! היום מרחם אני על כל אדם, כל תושב הריהו עכשיו – עצמי ובשרי! הנה אמרת – קרתנים, ואני – צר לי עליהם! ואפילו על האשכנזים צר לי! וכי מהו האשכנזי? גם האשכנזי לא בכל יום הוּא צוֹחק. אֶח, שתוּם־העין, נשמה סוּמִית יש לך! מה מחשבות אתה חושב על בני־האדם, אה? נו, הגד!

לא נתאווה טיאוּנוב לדבר עם איש שיכּור־למחצה, ולהחריש – נתיירא. כּעכּע ואמר בזהירות:

– וכי מה המה בני־האדם? כמובן, כל אדם חייו רעים…

– אהאֶ־אֶ! – קרא וואווילא בקול בכייני.

– מילא, בעניין הזה גם בהם גוּפם הקולר תלוי…

– זהו! – קרא בורמיסטרוב בהתיפּחות. – כמה אנשים פשעו בי, אַה? הכל אמרו – בורמיסטרוב, מי הוא זה ואיזה הוא? והיום – ראית? אני – רם ונישא על כל, והריני מדבר, והכל מחרישים, מקשיבים, אה־א! בַּנְתָּ? אני דורש: כסא יוּצב לי בזה, על־גבי השולחן! הציבו לי, אומר אני, כסא, שמבקש אני לדבר בישיבה! נתנו! יושב אני ולכל הקהל אומר כּאוות־נפשי, והיכן הם? הם – נמוּכים ממני! על הארץ מתחת הם, הבינני־נא, ואני – מעליהם! ולפיכך נכמרו רחמי על כוּלם…

הם הלכו על־פני הגשר. מיים שחורים ליחכו את כלונסאות הגשר, נשתכשכו ונצטלצלו בדומיה. בקול שאוֹן הלמו הצעדים הרופפים על גבי רצפת־הגשר הרעועה, המזוהמת.

– על כולם נכמרו רחמי! – צווח וואווילא והיה מתנודד בלכתו, – ובתום־לבב אני אומר, לכל אדם אומר אני – קראו דרוֹר לאדם, ומעצמו יראה, מה אסוּר! בעצמו ינסה את כל הדרכים – אֶח! חשקה נפשי לפצוח שיר עכשיו – הנה כך! ארטיוּשקא איננו…

הוא עמד בחשכה וצווח:

– ארטיוּחא־א!

טיאוּנוב פסע בחפזון לעבר פניו ובקומה כפופה היה מדדה ורץ אל הפרוור.

– ארטיוּחא־א! – שמע קול ניחר קורא מאחוריו, והיה נושם בכבידות ומדדה ואץ לפניו, באספו את כנפי בגדו, ומטהו לחוץ לו תחת בית־שחיו.

– שתוּם־העין! זאחאריץ'!

לפי הקול הקורא הבין טיאוּנוב, כי רחוק ממנו וואווילא, נשתהה רגע קט, שאף רוח וירד מן הגשר אל חולות הפרוור, – והיה החול תופשו בפיסות רגליו, מוֹשכו אי־לשם, למטה, וחשכּת־הלילה הכּבדה, העבה מעיקה על עינו.

משהצריח בוּרמיסטרוב, עד שניחר גרונו, וצינה אחזתו, נתפּכח קמעט וריטן ריטוּן של עלבוֹן.

– הלך לו, שד שתוּם־עין! טוב!

מיד החל לפסוע פסיעות רהוטות באמצעיתו של הגשר, הקרשים טפחו מתחת לרגליו, – ופתאום נעצר והירהר בלבו:

“שמא נפל המימה?”

ניגש אל המעקה, הציץ אל הרצועה השחורה, המבהיקה מתחת לרגליו, הניד ראשו:

– אוּ־אוּ!

ובמנוד־יד פתח בשיר:

– הלכת לך, שתוּם־העין! מאסת בי! – ריטן, בהפסיקו את הזמר.

בזכרונו של בורמיסטרוב הבהבו עיניהם החומדות של בני־העיר, כּוּלם הביטו אליו מלמטה למעלה, והיה בהן משהו מלהבותיהם של נרות־השעווה הדולקים בבית־היראה מול פני האיקונין. והיה בלבו של האיש רגש, שאליו יִחֵל ימים רבים, – ובהשכירו אותו, הגביר בו את התשוקה הנוּגה למהוּמה, לשאוֹן, לתנוּעה, להמון־אדם…

הוא טפח ברגליו על גבי החול הצונן, ואף־על־פי שיינו נתפוגג כמעט לחלוטין, מכל־מקום הוסיף לצרוח, טילטל ידיו, וברַפותו בכוונה את שריריו, נתנודד ברוּח מצד אל צד, כאגמון הנוח להתכופף.

זעיר־שם, זעיר־שם עוד היה האור דולק בחלוני הפרוור. “גן־העדן של פליצאטה” התנשא מעל לביקתותיהם של אנשי הפרוור כגוּש אפל, כערימת חציר על פני שדה גבשוּשית. ולתוך החשכה לא הפציעה בעד חלוני הבית אפילו רצועת־אור דקה.

“אֵלכה־נא אליה, אל גלאשה האהובה, אל ידידת־נפשי!” – החליט בורמיסטרוב, שחמימות אחזתו פתאום בפנימיותו, – “אספרה לה את הכל. מי, זולתה, יאהבני? הכלב שתוּם־העין – ברח לו…”

הוא הניד ידו כלאחר יאוּש, הביט אל בית ווֹייבוֹדין והירהר בלבו: “אין איש. כולם נסתתרו”.

כיוון שניגש ואַווילא אל השער, מיד קם צ’יטיחר לקראתו, כמנהגו תמיד, אלא שזאת הפעם עמד כנגד הפשפש וגדר בעדו.

– הניחני לבוא, נוּ! – אמר וואַווילא בגסוּת.

– עסוּקה גלאשה, – אמר צ’יטיחר.

– שקר בפיך?

השוער שתק.

– אין איש?

– משמע, יש.

המעצור גירה את בורמיסטרוב. בכל גופו זכר את המיטה הרכה, החמה ונרעד מחמת צינה.

– ז’וּקוב, מן־הסתם? – שאל בפנים זועפות.

ופתאום נדמה לו, כי צ’יטיחר מצחק; התבונן – כתפיו של האיש המרובע רעדו, וגם ראשו רעד.

– מה זה לך? – נהם בורמיסטרוב, ובשכחו, כי חזק ממנו השוער, הניף את אגרופו המכוּוץ בחוזקה. אך שורש כף־ידו נצבּת בין אצבעותיו החסינות של צ’יטיחר.

– ראה־נא, אל תשתולל, אל תרעיש עולמות, טיפש! – אמר קוּזמא פטרוביץ' בנחת ולכאורה גם בשמחה. – חכה־נא. אניחך ליכנס. השד עמך! אך בתנאי: שם, אצלה, דייבוּשקין…

– מי? – שאל וואווילא, חילץ ידו בחוזקה ונרתע לאחוריו.

– נו – מי! הלא אמרתי – דייבוּשקין סימיוֹן.

– סימקה? – חזר ושאל בורמיסטרוב ועד גרונו נתמלא תמהון קר.

– אם תגע בו, – היה צ’יטיחר אומר לו דברי־כיבוּשין, – היזהר פן יבוּלע לך ממני! למראית־עין, כדי ליתן פחד בלבו, הכּהוּ מכה אחת, נו, אחת־ואחת, אך ברפיון; שמעת? וַאֲלוּ את גלאשקה – הך היטב, בה הרבץ כהלכה, שהיא עצמה מן המרביצות! בפרצופה הקר תקע לה, לחיה רעה זו! ולסיוֹמקה – תקיעה קלה. נו, כּלךְ!

הוא פתח את הפשפש, אך בורמיסטרוב עמד לפניו, ככפות, ראשו מורכן, ידיו מוסתרות לו מאחורי גבו.

– נו, לך! – אמר צ’יטיחר והיה מזרזו.

הוא הגביה רגלו, כסוס שבוּר ורצוּץ, נכנס לחצר וכשהגיע בחשכה עד סף־הבית, ישב על המדרגות הטחובות ונשתקע בהרהורים.

– “יקירי שלי, גלמוּדי שלי!” – זכר את פסוקיה המתרוננים של לוֹדקה.

התרגשות רעה, מתישה, מילאה את לבו, סיחררה את ראשו, והיו ידיו רועדות, ונפשו סולדת לאחוריה.

– “משקר צ’יטיחר!” – אנס עצמו לחשוב, – “משקר הוא!”

בהרהוּרי־לבו הציב ליד לודקה את הבחוּר המכוֹער והמגוחך, ולאחר מכן את עצמו – את בעל הנוֹי והגבורה, שהכל מתייראים מפניו.

“או שמא בעל־כשפים הוא סימקא?” – חשב בורמיסטרוב בעצלתיים ובחישוק־שיניים, בזכרו את עיניו הריקניות של סימא.

וואווילא ניער את ראשו, קם ועלה במדרגות בשעטת־רגליים חזקה, טילטל את המעקה כדי שיחריק, השתעל, ובכלל, השתדל להרעיש רעש גדול ככל האפשר. כיוון שעמד ליד הדלת, בעט בה ברגלו וקרא בקול רם:

– פתחי!

נשמע קולה השקט של לודקה:

– מי שם?

– פתחי!

ניחר פיו של בורמיסטרוב, ולשונו נעה בכבדוּת.

– אתה, וואווילא?

הוא העיק בכתפו על לוח־הדלת ושיברו בקלוּת. כשנפזרו שחיפי־עץ דקים לרגלי לוֹדקה, הוציאה חיש־מהר את האַנקוֹל מן האֶבֶק וניתרה הצדה בצעקה:

– מה זה לך, אה? מה לך?

כהרף־עין עמד בורמיסטרוב בפתח, לאחר מכן פסע אל האשה, ועיניו הפקוחות לרווחה נעוּצות בפניה, – החיוורות, הזועפות, המרושעות. יחפה, בכותונת לעורה ובשמלה תחתוֹנית, עמדה זְקוּפִית, ימינה מאחורי גבה, ושמאלה סמוכה לצווארה.

– גלאפירה! – פתח וואווילה לאִטוֹ, בקול צרוד ובמנוד־ראש, – מה זה עוללת, שֵד, אה?

והיתה ידו מרעידה ומתרוממת מאליה כדי להנחית מהלוּמה, אך לא יכול להמיש עיניו ממבט החתוּלה העקשני של האשה, שנזדקפה ועמדה בלי נוע, דרוּכה כמיתר. הוא לא כילה את דבריו ולא הספיק להכותה, – ומתחת למיטה נשמע קול שאון רם, לאחר מכן נשתרבב ראשו הפרוע של סימא. הבחור קרא בחופזה:

– המתן, וואווילא…

לודקה צווחה בזעף ופרצה לנוּס. נדמה לו, לבורמיסטרוב, כי היא הכתהוּ במשהו כבד ורך על כל גופו בבת־אחת, בעיניו נתנוצצו עיגוּלים ירוקים ואדומים, הוא הביט סתם־בעלמא בפתחה האפל של הדלת, שילשל ידיו לאורך גופו והיה סוקר את סימא: בכבדוּת גרר הבחור מתחת למיטה את גופו הארוך והעירום־למחצה, – אותה שעה היה דומה ללטאה גדולה.

– אתה – סלח! – מילמל בקול רהוּט ורועד. – הרי היא מחמלתה עלי, חי אלוהים! ואני – מי ירחמני בלעדיה? אתה, וואווילא, איש טוב אתה…

וואווילא לטש עיניו כאילו נסתמא, והיה מרכין עצמו, הלוך והרכן אל סימא, בפישוּט יד אליו; וכשישב הבחור על הרצפה, תפשו בצווארו הדק, הרימו, הציגוֹ כנגד פניו והציץ לתוך עיניו. סימא התחיל לנחור ולשרט בצפרניו את היד החזקה החונקתו, הפשיל ראשו לאחוריו והניע לשונו ניע משונה מעשה־קינטוּר כביכול; עיניו נתגלגלוּ מחוֹריהן. בידו השמאלית היכה וואווילא בחזהו של סימק וסינֵק את צווארו בעשר אצבעותיו, – האצבעות נתכווצו והלכו, ומכיווּצן נתפצחו סחוסים, ידיו של סימא נשתלשלו לאורך גופו וגיששו לצדדין, כאילו חיפשו את הכיסים. גופו היה מכביד והולך. התיק בורמיסטרוב את הבחור מן הרצפה וטילטלו כמה טילטולים, ובפתחו את אצבעותיו השליכו מעל פניו. סימא נפל נפילה רכּה לרגליו, ידו טפחה על גבי קרש־הרצפה, וראשו הכבד נחבל. בורמיסטרוב התנודד ובתפשו באצבעותיו שהיו כבולי עץ את מסעד המיטה, צנח על היצוע.

כשנכנס צ’יטיחר, ואחריו הופיעו בפתח דמויותיהן הלבנות והארוכות של פליצאטה, הטבחנית והבתוּלות, – היה וואווילא יושב בלי נוע, שפתו נשוּכה, ומבטו המטוּמטם סוקר את ראשו של דייבוּשקין, המוּטל לרגליו על הרצפה.

– מה זה עשית, כלב? – שאל צ’יטיחר.

זקף בו בורמיסטרוב את עיניו וזינק כנגדו, ככלב אסוּר בשלשלת. אך השוער היכהו על חזהו והדפו. וואווילא נרתע לאחוריו, ובהתנגף רגלו ברגלי המת, ישב על הרצפה.

הנשים היו מיללות, מיבּבות; צ’יטיחר צווח משהו, פשט זרוע ארוּכה כלפי בורמיסטרוב, ולאחר מכן, לפתע־פתאום, נסתלקו כולם, חוץ מן השוער.

על־גבי השולחן היה נר דלוּק מרטיט וגווע, על־פני המפה האפוּרה היו צללים זעים בזהירות, מִתְעַבִּים ואופפים את פמוט הפליז. ותהי דממה וצינה.

וואווילא קם מעל הרצפה, ישב על המיטה, שיפשף את חזהו ושאל בקול חרישי:

– האומנם עד יציאת־הנשמה?

– הרי אמרתי לך, כלב שוטה: אותה הכּה, ובו אל תגע! – אמר צ’יטיחר אמירה של תוכחה.

– לא הכיתיו! – הרטין וואווילא.

השוער לא גרע עין ממנו, נתכופף, מישש את גופתו של סימא ואמר בזקיפת הקומה:

– לכאורה, אינו נושם… שמא לזרוק עליו מיים? – ובפישׂוק־ידיים הוסיף בתמיהה: – טיפש אתה, כלב! בחור שכזה, אה? בתוככם, האשמאים, הוא לבדו היה רצוּי לאלוהים. לאסוֹרך בחבלים צריך!

בוּרמיסטרוב נשען בידיו על המיטה וישב מחריש. השוער קרב אליו, לקח את הנר מעל השולחן, האיר את פניו וראה אגלי זיעה גדולים במצחו, עיניים שקפאו, ולסת תחתונה, שצמרמורת אחזתה.

– רואה אני, שוטה, שמפחד אתה? – שאל, בהציגו את הנר על השולחן. – סופך שדעתך מיטרפת עליך!

הוא הקשיב – בבית היתה שורה דממה אטומה, מוּצקה, מן הרחוב לא הגיעו לא קול ולא בת־קול. לאחר מכן האריך לעמוד מחריש בטבור החדר, תקע ידיו בכיסיו ומשיפולי מצחו היה מביט אל בורמיסטרוב, – הלה ישב בבלי נוע, גבו כפוף, וראשו מוּשפל.

מן המדרגות עלה קול פסיעות דקות, מישהו הלך בחשכה ונשף.

– מי שם?

– אני, – השיב חרש קולה של פּאשה.

– נו?

– אין שוטרים!

– צריך לרוּץ העירה.

לא עברו רגעים מוּעטים, ופאשה אמרה בקול חרישי:

– אנה אסתתר, דוֹד קוּזמא? אימה ופחד בלבי!

– שבי לך על המדרגות ואל תזוזי! אני – כאן!

– עם מי זה דיברת? – שאל פתאום בורמיסטרוב בקול חרישי.

– וכי מה זה נוגע לך?

– מוּטב שתדבר עמי…

– עניין גדול! – ריטן צ’יטיחר, אך מיד חזר ושאל בקפידה:

– למה רצחת נפש?

– וכי יודע אני? – השיב וואווילא כמתוך חלום. – בשוגג! פשוט, – נקלע אל מתחת לגלגל, נוּ־וּ… וכי מה לי ולו?

בורמיסטרוב הרתיע על גבי המיטה, נתאנח אנחה כבדה והציע בחשאי:

– אולי תוציאוהו אל מעבר לדלת?

– כמובן! הביטוּ נא עליו, – קרא צ’יטיחר בזעף, – וכי מוּתר לנגוע עד בוא המשטרה?

– ולוואי שתבוא כבר המשטרה…

– וכי מה, שמא כליותיך מיסרות אותך?

– לא! – השיב בורמיסטרוב לאחר שהייה קלה. – אלא כך, משום־מה… אכן, איש לא רע היה…

להב הנר היה נוֹפץ, מהבהב וכָבָה.

– נוּ, הרי לך, לעזאזל, – ריטן צ’יטיחר.

וואווילא ישב על־גבי המיטה, אסף רגליו תחתיו, שׂיכּל ידיו על חזהו, ואצבעותיו נאחזו בכתפיו. שיניו נקשו, והוא נאנח.

– אוּלי לסגור הדלת…

– לשם מה? – שאל צ’יטיחר, וכשלא נענה, אמר קדורנית:

– ואתה, שים לב, אל תהא זומם לברוח, חלילה! שב בשקט!

– שוטה שכמותך, – וכי אנה אברח? לכשתרצה, – אקום ואלך בעצמי למשטרה?

– נו, טוב! שב לך…

– כסבוּר אתה, ששמח בחלקי אני על כי נתרחש כל זה? – ריטן וואווילא, מן־הסתם, מפחד השתיקה. – למה עוללה גלאשה דבר זה?

– כולכם פה אנשים של הפקר!

– קיפחתי את חיי!

צ’יטיחר נענה בשקט:

– אלא מה סברת? וודאי שקיפחת!

שוב נשתתקו השניים. החשכה היתה נִדְהֵית והולכת מאחורי הדלת, ובפרוזדור כבר באו במקומה הדמדומים האפרפרים.

בלי חפץ, אך בקול רם, החריקוּ המדרגות, – מישהו עלה לאטו בסולם.

– מי זה שם? – שאל צ’יטיחר.

– הצייד! – השיבה פּאַשה בקול חרישי מאחורי הדלת.

בפתח, מעל לראשו של צ’יטיחר, נתהבהבה אש של גפרוּר דולק והאירה את פניו של ארטיושקא פיסטוֹלט, – השוער קם ממקומו בכבידות ואמר בקורת־רוח:

–הנה כי כן, רובה הבאת…

– הלכתי היערה, – הסביר ארטיוּשקא, – והנה מאטריונה פושקאריובה צורחת – בוא אצלנו! איה וואווילא?

– הנני! – נענה בורמיסטרוב בקול משועמם.

– מה, אחא?

וואווילא נע־וזע ואמר ברוגזה:

– קוּזמא, מה החושך הזה פה, לכל הרוחות? נחוץ אור!

בחשכה שנקלשה אפשר היה לראותו, כשהוא מניף ידיו וכורע על ברכיו באמצע החדר.

– הנה, ארטיוּשא, השיגני גורלי, בעטייה של אשה השיגני… כראוי…

– פתח פיו! – קרא צ’יטיחר בבוּז. – פּאַשוּחָה, לכי־נא, באמת, והביאי אור! – והסביר לארטיוּשקא: – כשהיינו לבדנו, היה הפחד בלב גם כשדלק האור…

ובורמיסטרוב המשיך בעלבון ובחפזון:

– והרי ידעתי, כי מרה תהיה אחריתי בּעבוּרה, – וכך היה; וַאלוּ סמיון, חי אלוהים, איני יודע כלל, היאך נפל ברעה, הוא לגמרי איש צדדי. יפה אמר קוּזמא – ראוי היה להרוג את גלאשקה!

– לא אמרתי כלום! – גער צ’יטיחר בגסוּת וקרב אליו.

– וּליד השער?

– מי שמע? היכן העדים?

– אני שמעתי! לא־א, ואתה…

– מילא, יאמינו לך!

והיו השניים באים לכלל כעס ולכלל צווחה, – אך אותה שעה נכנסה פּאשה בדממה דקה והושיטה בעד הפתח את ידה המחזיקה מנורה דולקת, – צ’יטיחר לקח את המנורה, הרימה מעל לראשו ובזה אחר זה האיר את בורמיסטרוב היושב על המיטה, שידיו לחוצות לו על חזהו וראשו מדובלל, את גופו המעוּות של סימא המוטל על הרצפה, וליד התנור את ארטיושקא. הוא עמד, נתן פיסות־ידיו על לוֹע הרובה, ופניו מחייכות חיוּך תמים, עקמומי.

– ניכרים הדברים, שלא נוסיף עוד לשיר עמך יחדיו לעולם? – אמר בורמיסטרוב בלשון־שאלה ותלה בחברו עיניים של חמדה.

ארטיוּשקא רקק בעד שיניו ואמר:

– אילמלי ניתנה רשות לאדם לבוא במקום חברו, הריני הולך תחתיך לסיביר, אדרבא, ולמה לא? שם, באמת, הציִד ציד של ממש, וכאן אינך אלא מוציא בֶּרֶד לבטלה! וגם בני־אדם, להווי ידוע לך, אינם מרובים שם, וכי יש לך דבר טוב מזה?

– נכון! – אמר צ’יטיחר אגב פיהוק.

– אחי ורעי, אח! – קרא בורמיסטרוב בקול חרישי. – בכל־זאת צר לי על עצמי! שפוֹט ישפּטוּני… וכל הצֶרֶמוֹניוֹת הללו! ולוואי שיגלוני מניה וביה!

ושוב היו דברי התנחומין של פיסטוֹלט קולחים לאטם:

– הרי חביבות עליך צרמוֹניות. רעים כאן החיים, – על כך תן דעתך. אכן, יפה אמר סימא באחד משיריו: “עצוּבים חיינו”, נו, מסתבר, שכל אדם שקוד לבדות לו מלבו אמצאה כלשהי, – ועושה בכך שבתון לעצמו!

– שירים צרופים היה מחבר, – נזכר צ’יטיחר, בהביטו אל גופת המת, ובאין רואים צילב את חזהו.

– חיבוּרים הרבה יחבר אדם, המתחבט במקום אשר כזה! – אמר ארטיוּשקא, הניע ניע משוּנה את לחיו הפגוּמה ונאנח. – הנני כבן עשרים־ושבע, אף־על־פי־כן יש ודברים משונים נתקעים בלבי, – צרות צרוּרות! ממש אימה ופחד! אכן, למען האמת, זהו הטעם שאני פרוש מן הבריות ושוכן לבדד, לפי שלעתים קרובות חוששני, שמא, חלילה, אני עושה משהוּ…

– כּן־ן, – קיים צ’יטיחר את דבריו. – ישוֹב־תשב ליד השער לעת־לילה, ולפתע מחשבה מנצנצת בלבך: אִי אתם, יהוּמכם רעם משמיים!

הוא החזיק מנורה בידו והיה מסבב את החוֹטֶר, פעם ירבה את האור ופעם ימעיט, מתוך כך היו צללים אפורים גואים ומשתפלים באורח משונה על גבי הקירות, התיקרה, הרצפה.

– מה זה לכם, כמין הזכרת־נשמות, כביכול? – הפטיר בורמיסטרוב בעגמת־נפש.

היה ארטיוּשקא מביט אל צ’יטיחר, מחייך חיוך מצטדק, כחיוכו של סימא, ואינו פוסק מלדבר:

– ויש אשר תדמה בנפשך, כי זקן מופלג אתה, כביכול חיית מאה שנים, והכל גלוי ומוחוור לפניך, כל העתיד־לבוא מחר, ובעוד שנה, באמת!

– בעיר, השמעת, הומים הבריות משום־מה? – אמר צ’יטיחר ונשתקע בהרהורים.

– כן, הוֹמים וּמְהַמִים, הייתי שם גם תמול, גם שלשום: צורחים בלי הפוגות, ומה העניין? גם וואווילא צרח – חירוּת, משמע, מתבקשת לו לאדם, ויהא כל אדם מתכּתש לעצמו. דבר זה – מצוי ממילא! דבר זה – כאוות־נפשך! אלא שאין מועיל לי בדרור אשר כזה. איני רוצה להתכּתש – וכי על מה אתכתש? – ענייני שלי – הוא השקט, שאותו אהבתי…

הוא הניד ראשו כלפי גוּפת־המת.

– שמא חירות היא זו? לא, מה נעשה בה בחירוּת? הנה שורש־דבר! פּאַבלוּחאַ סטרלצוֹב – הוא יגיל וישמח: אתקין לעצמי, אומר הוא, פּאצ’פּוֹרטים למיניהם, וחודש אחד אחיה בפּאַצ’פּוֹרט של אצילים, ומשנהוּ – של מעמד הסוחרים.

– כמוהו כסמיון המנוח, – סח צ’יטיר.

הירהר פיסטולט והסכים:

– אפשר צדקת, יש צד של דמיון!

נשתתקו.

שוב היה מישהו עולה במדרגות בזהירות. פיסטולט הגביה ראשו והיה מרחרח את האוויר.

– קוּזמא! – קראה רוֹזקה בקול חרישי.

– אֶי?

– המשטרה אינה באה.

– נו?

– אינם באים.

– ומה לעשות?

– איני יודעת.

– אינם באים – אין צורך! – אמר בורמיסטרוב בקפידה ובעלבון. – בעצמי אלך אליהם.

– המשטרה דין הוא שתבוא, אם נעשה מעשה של רצח! – פסק צ’יטיחר בפנים חרופות. – בקי אני בסדרים, – בפלוגה של כּבּאים שימשתי…

– מה המאוֹר הזה לכם? – שאלה רוֹזקה בתמהון, בהציצה בפתח. – שכבר האיר היום!

צ’יטיחר נעץ בה עיניים חשדניות וכיבה את המנורה, האור הצהוב נסתלק, ובמקומו נכנס בוקר, אפוֹר כעין המלמלה.

– אמנם, כבר האיר היום, – אמר צ’יטיחר, היסס מעט, נשף בכבידוּת והציע: – מן הראוּי שנלך, וואווילא, מה יש כאן להתמהמה!

– נלך! – הסכים בורמיסטרוב, ולא נע ולא זע.

– ואתה הבה־נא אאסור את ידיך! – הציע השוער והיה מפתח את חגורתו.

וואווילא קם מעל המיטה, פסח על גוּפת המת בלי הבט אליה, ניגש אל השוער, הפך לו עורף והפשיל ידיו לאחוריו. אך צ’יטיחר חזר ונתעטף בפרוונית שלו וצימצם היטב את בטנו בחגורתו; פניו נתעוותו, הוא מיצמץ בשפתיו.

– נוּ, אין צורך! גם בלעדי זאת לא תברח.

– לא יברח, – אישר פיסטוֹלט בקול חרישי.

– לא אברח! – אמר בורמיסטרוב. – אך לוואי שלא אפגשנה!

– חלילה! – ריטן השוער. – מן־הסתם נסתתרה לה אי־שם במרתף, רעדה אוחזה בה. נוּ, לֵכָה!

היה יורד במדרגות ומנשף, גורף חוטמו ומדבר באנחה:

– גם על סמיון צר לי – נוּחוֹ עדן! – וגם עליך, טיפש, צר לי! אי, אתה, פרעוש של תרנגולים!

מגָבהי המדרגות נשמע לחש רם ומלא חרדה:

– קוּזמא רחימאי!

פּאשה עמדה רכוּנה על המעקה והראתה דוגמא בידיה, כיצד קושרין חרצוּבות.

– נו, מילא, פַּרְגִית! – ניפח צ’יטיחר בידו כנגדה.

וברחוב גיחך ואמר לאסירו:

– פּאשקה, פרגית זו, דורשת שאאסור אותך!

– וכי מה רע הריעותי לה? – שאל וואווילא בקול עמוּם, – באצבע קטנה לא נגעתי בה מעודי.

– לא כנגדך אמרה, אלא לי חוששת היא! – הסביר צ’יטיחר בנחת־רוח, ובפנותו אל ארטיושקא הוסיף: – ממש תינוקת היא! חיה בלי שכל. ראוי לה שתהא שוכנת בבית־מינזר, והיא – הנה כאן!

פיסטוֹלט הלך בצדו של וואווילא, אלא שלא הביטו אליו. את הרובה החזיק מתחת לבית־שחיו, ולועו כלפי מטה, ידיו בכיסי יַרְכִּיתוֹ השחוּקה, הקצרה, עשויה דְרָף עב וכחול. לראשו כּוֹבעוֹן של עור, – מצחון גדול האהיל על עיניו והטיל צל שחור על פניו.

שעה ארוכה הלכו דמומים, ורק מתחת לרגליהם היה גליד דק של־שחרית משמיע קול רֶצֶץ בהישברו. היתה צינה. זגוגיותיהם של החלונות הקטנים השקיפו החוּצה עכורות ומנומנמות, – עדיין היה הפרוור רדוּם בשינה.

– נו, – אמר פּיסטוֹלט ועמד מלכת, – הלאה מזה איני הולך עמכם. אני – פּנַי היערה. שלא נכנסתי אלא סתם בעלמא… לראות, – שמא, לא נכון הדבר? ונמצא, שאמת־נכון הוא! משמע – שלום עליך, וואווילא?

בורמיסטרוב זקף בו מבט של שאלה ופשט ידו, – ארטיוּשקא נטלה, משכה ימינה, שמאלה, ובהפכו פניו בבת־ראש, נסתלק ולא החזירן עוד לאחוריו.

בורמיסטרוב ליווהו במבט ממושך משיפּוּלי מצחו, לאחר מכן החזיר פניו ופסע־ירד מן המדרכה לטבּוּרו של הרחוב.

– לאן? – גער בו צ’יטיחר גערת רועה בּאַיִל.

– הלא עיניך הרואות, לאן! – השיב וואווילא בכעס.

– כאסיר גמור מבקש אתה? – אמר צ’יטיחר בדרכי שלום, לאחר שהחריש קלה. – הִרְשַעְתָּ, משמע, את עצמך.

בורמיסטרוב היה מתנודד ופוסע לאורך הרחוב. פעמים היתה רגלו שוברת את קרוּם הקרח ושוקעת בבוץ, אך הוא הלך כנגד פניו ולא היה עוקף את השלוליות שהעלו קרום אפור ועמום.

כשעלו לגשר, השקיפה עליהם שוּרת בתים ססגוניים, חלונותיהם היו כּסוּיי תריסים, ונדמה היה, כי הטוב שברחובות העיר עצם עיניו מפחד.

אחר־כך עברם כלב; בלא חפזון, בזנבו האסוף לו לבין ירכותיו, פסע לפניהם והיה מנער את צמרו ומתנודד על רגליו העקומות.

– אי לך! – קרא אחריו וואווילא בקול לא־רם ובלא טינא שבלב.

הכלב הביט אליו בעין אחת, ממש כטיאוּנוב, נעצר, ולאחר ששקל בדעתו כהרף־עין, הלך לו הילוך־גנבים חשאי אי־לשם, הצדה, וביתר חוזק כיווץ את זנבו בין ירכותיו.

כמתנצחים זה עם זה התרנגולים והיו מקבלים פניו של בוקר סתווני.

כשקפצה לודקה ופרצה מחדרה, מיד גלשה בשתיקה למטה ובמרוצה נמהרת יצאה לחצר, וַאלוּ בחצר פנימה היתה פוסעת בזהירות, מחשש שמא יתנגפו רגליה היחפות, או יידקרו בחשכה. הלילה הטחוב נגע מגע של צינה בחזה ובכתפיה; בפישוט ידיה לפניה היתה לוֹדקה קרבה אל השער וככה ביקשה לקרוא לצ’יטיחר, אלא שבפתע עצרתה מחשבה, שנתצנצה בבהירות:

“רע הדבר, שסימקא הוא, ולא אחר! ילעיגו עלי הבריות בעבוּרו, – הי, הלעג ילעיגו!”

דפק הפשפש, על־פני האדמה נשתרשו צעדים כבדים.

– אתה הוא, קוּזמא פטרוֹביץ'?

– אהא־א, ברחת! – קרא צ’יטיחר בלגלוג וקרב אצלה.

– חוּשה־נא, הוא יהרוֹג שם את סימא! על־שום מה הִנַחְתּוֹ ליכנס?

צ’יטיחר תפשׂה פתאום בכותנתה וגררה אי־לשם, והיה קורא בקול עמוּם:

– כדי שירביץ בך הרבּץ היטב, הנה על שום מה! איך היכּית את פאשקה…

אך בטרם יספיק להנחית עליה מהלוּמה, נחלצה מידיו, ניתּרה הצידה וצווחה:

– פליצאטה נאזארובנה!

– אין דבר! – אמר צ’יטיחר, בהסתלקו. – עוד אשיגך!

בבית פנימה היו אנשים דופקים בדלתות, נשמע קולה הנחרד של עקרת־הבית, ומישהו כביכול היה מרקד ומקיש על הרצפה כמין תפיפה.

האשה, שהיתה רועדת מקור, החזיקה בידה את כותנתה המקורעה ואת שמלניתה השוֹמטת ופסעה בחשאי אל סף־הבית, והיה העלבון מתלקח בלבה ותופס מקומו של הפחד.

התשוקה המאוּימת לדעת, מה אירע למעלה, עצרתה ליד המדרגות, ולמעלה כבר היתה רוֹזקה מְדַדָה וקוראה:

– אל־אלוהים!

וקולה הבוכה של עקרת־הבית היה משיגה:

– מהרי, יקירתי, הבהילי רופא! ואַתּ, פאשה, הזעיקי את המשטרה, – חיש!

בלא שאון חמקה לודקה לקרן־זווית שבפרוזדור, שהתה שם עד שרעיותיה יצאו במרוּצה לחצר, נכנסה לחדרה של פליצאטה, שם הסירה מעליה את הלבנים המקורעים ורגע עמדה תחתיה בלי נוע, כביכול נתעתדה לקפוץ לאי־שם.

“יש להסתלק!”

ראתה באספקלריה את בבוּאתה, נתחלחלה והיתה לובשת בחפזון את בגדי עקרת־הבית המפוזרים על־פני החדר דרך רשלנות.

לא עברו רגעים מועטים, ובגמרה בדעתה להסתתר בבית סיראפימה פושקאריובה, היתה הולכת על פני רחובו של הפרוור, הולכת ובזה אחר זה ניצתים בלבה הרהוּרי עלבון ומחאה, כי הנה אנוּסה היא להסתתר, כי הנה יכול צ’יטיחר לקרוע בגדיה ולאיים עליה שיכּנה, כי הנה עתידים הברית להלעיג עליה מחמת הזיקה שבינה לבין דייבוּשקין.

כהרף־עין, בתוך הירהוּריה שהירהרה על עצמה, נתנה דעתה גם על וואווילא, שלפי עָצמת כוחו עלול הוא למחוֹץ את סימא מַחַץ מסוּכּן. מחשבה זו כפאתה להאט את הילוּכה, והיא נתעטפה היטב ברדידה החם ובבהירות יתירה הרגישה, כי הרבה יסורים ועגמת־נפש נכוֹנוּ לה, ואין מנוס.

בהסח־הדעת פסחה על המבוֹי, שבו נתגוררו הפושקאריובים, נעצרה ליד אחד השערים, הקשיבה לקול צלצולם של פעמוני השומרים בעיר, המנסר נכאים בחללו של אוויר.

כמין גבשושיות חשכות עמדו בתי הפּרוור; בינותיהם, על־פני הרחוב, נישא זרם־רוח לח שבא מעבר לבּצוֹת; אי־שם היו ענפי־אילנוֹת מתחכּכים בקיר או בגג ומרשרשים, ובנמיכות־הקול, מן־הסתם מתוך שינה, נבח כלב.

“מוטב שאלך אל הלז, אל החזיר”, – גמרה לוֹדקה בלבה פתאום.

חיש־מהר שמה פעמיה אל הגשר, וכבר שערה בנפשה, כי אין לפניה עצה נבונה, אלא לילך ללינת־לילה אצל ז’וּקוב: אליו לא יעיז וואווילא ליכנס, והמשטרה – על כל צרה שלא תבוא – תבושש להטריד בלילה איש נשוּא־פּנים.

אך עם שהלכה לעבר פניה, כנגד הרוּח, זכרה את המוכסן, את גופו העלוב, חדל־הישע, את היוֹתוֹ נוח להיבהל תמיד מפני משהו, את גסוּת־רוּחו, שלא היתה, – היא ידעה זאת, – אלא כסות־עיניים למוֹרך־האופי; זכרה את הרגליו המאוּסים של ז’וּקוֹב ונתכווצה בסילוּד־נפש, אך איזו החלטה, סתוּמה עדיין, גאתה וגברה בלבה והכריחתה לחייך חיוּך של טוּב־לבב וערמומיות.

כאן ניגשה אל סף־הבית, משכה ביד חזקה את קת המצילה, וכשקול ניחר של זקנה שאל בחרדה מעבר לדלת – “מי שם? מי מתבקש?” – השיבה לודקה בקול נגיד ורם:

– עלי לראות את יבסיי ליאוֹדוֹרוֹביץ'!

החלה הזקנה לחקור, מי היא, ולמה היא באה בשעה מאוחרת כל־כך, – ולודקה השיבה לה בקפידה, ומגוֹדל הכעס רקעה ברגליה.

– סליחה ומחילה! – פתחה הזקנה את הדלת ואמרה בהשתחווה. – בלילה אין נוהגים להביא אלא טלגרמות בלבד. והשעה שעת־חירום היא, ויש לחשוש!

– נו, שתקי, מפלצת! – השיבה האוֹרחת.

ז’וּקוֹב קיבל את פני לודקה במבוֹא־הבית, ונר בידו; מעיל של מוֹך היה תלוי לו על כתפיו, בין שיניו היתה תקועה פאפירוסה עבה ומעלה עשן. לטש עיניו בשמחה ואמר בהמשכת המלים:

– זוהי – מחמאה! איך זה עלה בדעתך? ומקוּשטת את, – נוּ־וּ־וּ!

– געגועים תקפוּני! – אמרה האשה בזריזות.

– נו, בואי הנה! פטרובנה, שִׁפְתִי מיחם, מהר!

אחז בידה של לודקה והובילה והיה גורף ברגליו את שטיחי־המפתן ומסתבך בהם, והיא ליקקה שפתותיה, הביטה כה וכה ונשמה נשימות קצובות ועמוקות שלא כרגיל.

– שבי! ואני אדליק מנוֹרה. יפה עשית שבאת, לעזאזל! הלוא תביני, – יותר משבוע ימים יושב אני כינשוּף זה בתוֹך נקרת־העץ; שעמוּם ירקרק־חרוּץ, ממש פתח פּיך וילל! אי, לעזאזל, נצרבה אצבעי!

מעודו לא הירבה לדבר כל־כך, ולודקה הביטה אליו בתמהון. הוא, שתמיד הנהו גס, חששן, מגחך בחשדנוּת, יצא היום מגדרו, והרי הוא רך, מדבר בנחת ובשימת־לב מוזרה ופעם־בפעם מביט אל החלונות.

– ומה ברחובות, – שקט?

– הרי לילה.

– לא חשוּב, שלילה! עכשיו… הימים הם… קצרים כל־כך… שבמשך היום אין השאון יוצא כולו, אלא משייר שיוּר בלילה. אתמול, סמוך לחצות, לפתע־פתאום – דפיקה על החלונות! כן! תחילה על חלון אחד, אחר־כך על חלון שני. שוכב אני וחושב בלבי, – ופתאום יטפסו וייכנסו, תּיפּח רוּחם!

כל אימת שביקש לקבּוֹע את הזכוכית במַבעֵר המנורה, היה האור כבה, אלא שהדבר לא הרגיזו; בספרו, היה קולו משתפּל והולך:

– תצא החוּצה, ובכל פינה שאתה פונה – מיני פרצופות מחוצפים! אך צווחה בפיהם, ומראה־פניהם כמראה אוקטובר, – והרי באמת אוקטובר עכשיו!

הוא הדליק את המנורה, קינח בשוּלי מעילו את ידיו הרועדות, המסואבות, ובהניעו בקושי את רגליו הכבדות, פרש לאי־שם, לקרן־זווית, בכלי לוֹבן של־לילה ובסנדלי־לבד גדולים.

– ערי־השדה הקטנות הללו – ממש כמלכודת־העכברים הן, חי אלוהים! – דיבר חרש. – יפול אדם לתוך עיירה כזאת, – והקץ לו! הקץ!

ריח של יי"ש, טאבּאק ומלפפונות שהחמיצו היה מנסר באווירו של החדר. נדמה, כי כל החפצים הוּסטוּ ממקוֹמם, ואפילו התנור הלבן, העשוּי טבליות־של־חרסינה, על משכב־הכיריים שלו, נשתרבב, כביכול, שירבוב של סקרנות אל טבורו של החדר והיה סוקרו בעין הנוצצת, הצהובה של האֶשְנַבִּית.

– מתבוננת את לדעת, היכן המיטה? – אמר ז’וּקוֹב, בעמדו בקרן־זווית מוּל הארון, וזכוכית־הכוסות משיקה בידיו. – המיטה בחדר הסמוך. אני ישן כאן, על־גבי הספּה. מיטתי משוּבּחת היא, למשכּב טַנדוּ…

– מה הוא עושה שם? – שאלה לוֹדקה, בגשתה אליו, – את השולחן צריך לערוך? יתן נא לי, – מה זה?

– זה? רגע, – נדמה לי, כי רוֹם, ואולי קוֹניאק, הנה אטעם ואדע. הזקנה שוברת את הבקבוקים ומְעָרָה משניים לאחד…

הוא שלף את הפקק וקירב את הבקבוק אל פיו, – האשה הוציאה מידו את היין.

– לאחר מכּן ינסה! תחילה נערוך את השולחן כהלכה, ולאחר־מכּן נשב כדין איש ואשתו. משל חזרתי מנסיעתי – אשה שחזרה לבית בעלה.

השיק כף־ידו אל מצחו, הביט אליה מתחת לכף היד המאהילה ודיבּר בלשון מגומגמת:

– איך זה אַתּ, בעצם, – מה זה?

– לא כלום! – אמרה לודקה ברחימה. – פשוט, אורחת באה אצלו, אשה צעירה־לימים, והוא אָץ להשתּכּר…

ז’וּקוֹב געה לפתע בצחוק רם.

– אשה! – קרא אגב צחוק. – אכן, לעזאזל, אַתּ – אִשה!

היתה עורכת כלי־תה ובקבוקים על־גבי השולחן, ועיניה מְטַיְפות בפינות החדר, אגב גררא הקישה באצבעה על קסת עשויה איזו מתכת לבנה, שעמדה על שולחן־הכתיבה, באין־רואה שקלה על כף־ידה כפות של תה והנידה ראשה מנוד של פַּסְלוּת.

ז’וּקוֹב ישב על הספּה והיה עוקב אחריה, מצמצם עיניו, מחליק על שפמו וממצמץ בשפתיו הבלוּמות.

– לא טוב אצלו! – העירה לוֹדקה בקפידה.

– לא טוב, – חזר המוכסן ואמר ספק בהסכמה, ספק בשאלה.

– גרוטאות בכל אשר תפנה, אבק, ואין־סדרים, – אי־אי!

– וכל זה בְּעֶטְיָה של הזקנה!

– והרי איש משׂכּיל הוא! – נזפה בו לודקה. – וכי מידה היא לאיש משכיל שיהא שרוי בערבוביה כזאת?

ז’וּקוב קימט מצחו וביקשה:

– חדלי! באמת, שמח אני שבאת! בכל־זאת, – לא לבדד אשב. מבקש אני לגדל חתוּל, – ואין למצוא חתול הראוי לשמו!

היא ישבה על ידו, וכשחיבּקה, סקרה את פניו סקירה זועמת ואמרה:

– מה זה, שמזדקן הוא כל־כך? – מחמת השעמום, גלאשה!

– ואיזה כּיסים נִהְיוּ לוֹ מתחת לעיניו1

– חדלי! אין בכך כלוּם שכּיסים הם. שתיתי שתיה כלשהי, ונהיוּ. כן! והנה הרהור תקוע בלבי: מה זוֹל הוא מחירו של אדם ברוּסיה! ומה מיוּתר הוא לכל, חי־אלוהים!

הנידה לודקה ראשה בשברוֹן־לב ושיסעתו:

– אח, יבסיי ליאוֹדוֹרוֹביץ'! לא אוכל לשכוח, איך נפל אז, ואיך נתבהל! הרי מפני המוות נתבהל?

ז’וּקוב – כל גופו נתחלחל, והוא קרא בקול מעוּך:

– מה זה לָך? מה זה היה לך?

– לי? לא כלוּם! – תמהה לודקה, וכפּה הרכּה, החמה ליטפה ברחימה את פניו הצבוּיוֹת.

– למה זה תטרידי? – ריטן ואמר. – באת, ובכן שבי לך, – שבי, משמע… איך זה?… הקיצור, שבי כהלכה. שאם לא כן, – קוּמי, לכי־לך למקום שבאת ממנו!

– אל־אלוהים! הרי צר לי עליו! – קראה האשה ולא נעלבה, – רואה אני שבריאותו תוששת והולכת…

הוא הניד ראשו לסתור דבריה:

– שקר בפיך!

– וכי למה אשקר?

– איני יודע. על שוּם דבר ועל שוּם אדם שבעולם לא צר לך, – שקר בפיך!

הוא דיבר בתקיפות, ולודקה נבוכה והשפילה עיניה.

אך נסתכל בה המוכסן ונתרכך.

– אני, משמע, גם בלעדיך עגוּמה עלי נפשי, – כלומר, כמובן, אם שמחה את, ובכן, אין בי עצבוּת, אבל כך…

ופתאום נשתתק, פלבּל בעיניו והיה מצחק צחוק רצוץ.

– נשתכח ממני הדיבּוּר, לעזאזל!

הזקנה הביאה את המיחם, נשאה אל האורחת עיניים עגולות, שחורות, כעיניו של עכבּר, ונסתלקה רוֹגנת בכעסה ודוחפת בברכּיה את הרהיטים שבדרכה.

– נוּ, הבה נשתה תה! – אמר ז’וּקוב בקול ניחר. – אכן! למדתי לנגן בצ’ילו – ונשתּכּח תלמוּדי. אשתי, בשעתה, אהבה מאוד לשמוע את הנגינה, – אשה טובה היתה לי!

– משמע, אין הוא מאמין לי? – שאלה האשה עם שישבה אל השולחן.

מזג יין לתוך הכוסות, גיחך דומם גיחוּך רופס ואמר:

– שתי!

– וכי מה שקר הוא, שיכולה אני לרחם עליו? – עמדה לודקה על דעתה. – הנה, רואה אני, איש גלמוּד, בעל־מיחוּשים, והמוות גם הוא אחורי אָזנוֹ, – הלא כן?

בקול־שאון הציג המוֹכסן את כוסו הריקה על השולחן, תפס בידו את מיסעד הכסא, עיניו יצאו מחוריהן, ופניו הכחילו:

– אַתּ־תּ! – קרא בקול שנתמעך מחמת כעס, והתיז רוק. – אַת, לשם מה?

היא לא נבהלה. גמעה את היין גמיעות קטנות, ליקקה שפתותיה והיתה מתנודדת וברחימה וחציפות מסתכלת בפניו של ז’וּקוב.

– ש־ש! אל נא יפחד, אל יכעס, מוּטב שישמע, כל זמן שפיכּח הוא…

– אי־אפשי! אל תּעיזי!

– וכי מה זה, איזה…

הוא גער בה עוד כמה גערות גסות, אך לודקה ראתה ברוּר את קוצר־היד אשר לגוּש זה של בּשׂר לקוּי, וכיון שהרגישה, איך בשר זה מתמלא פחד מפניה, נעשתה שקטה, מעשית ולטפנית יותר.

– משכבר הימים אני הוֹגה בּוֹ, יבסיי ליאודורוביץ', – אינפּפה מעט, ושפתיה נטפו דבש. – על מיחוּשיו, על ערירוּת־חייו ועל הזיקנה הקופצת עליו קודם זמנה…

– חדלי, אני אומר לך.

הוא רצה לומר בקפידה, אך אמר בעיפות, נצטמק, נאנח בכבידות ושתה עוד כוס.

– קרובי־משפּחה אין לו…

– שקר בפיך, יש!

– ומי?

– בן־אח.

– היכן? – שאלה לודקה בחשד.

– בקאזאן. סטודנט. מה?

ז’וּקוב געה בצחוק של נצחון, ישב סרוּח על כסאו ומזג כוס לעצמו. אך לודקה נעצה בעיניו מבט בַּדקָני ואמרה לו:

– מעולם לא שמעתי מפיו רמיזה כלשהי על אודות הסטודנט!

– ואף־על־פי־כן יֶשנוֹ, כּן!

טפח בפיסת־ידו על ברכו והיה מנשף וצונף מעשה־מנצח.

לודקה החרישה קדוֹרנית, ופתאום האירה מבּפנים איזה הרהור של שמחה, והיא צמצמה עיניה והיתה צוחקת בחשאי, ושיניה הזעירות מבהיקות.

– אהא! – קרא ז’וּקוב משוּם־מה. – מה?

– נו, ישנו סטוּדנט, טוב! – אמרה בעליצוּת, דרך־חירות, – אך מה תועלת לו מאותו סטודנט? סטודנט אינו אשה! וכי מה טיפּוּל יטפּל, ומה דאגה ידאג? אדרבא, רק יפריעהו, איש צעיר־לימים זה, הלא ייבוש מפניו…

היא התנודדה תנוּדה של גנדרנות כלפי ז’וּקוב, והוא השפּיל עיניו, נצטנף, נצטמק.

– וגם סכּנה היא לו לחיות כּאן.

– ומשוּם־מה? – מלמל ז’וּקוב.

לוֹדקה הטילה עצמה על מיסעד הכּוּרסה, ובשימה ידיה על השולחן, הסבירה מתוך השראה:

– והנה, אומר הוא, כי רוֹגז העם, – הרי משום כך! כן, כן, – למה זה יסתכל בי ככה? על חלונותיו דופקים, אהא! וכי על מי רוגזים? עליכם, המשכילים! יודעת אני!

– אַתּ – משקרת! – אמר ז’וּקוב בקול חרישי ונתן בה עיניים עגוּלות. זכר משהו וזקף אצבע והוסיף בכוֹבד־ראש: – איך זה תעיזי פנים לדבר כך? מי את? השד יודע, מי!

– אני? – קראה לודקה, – לא, אדוני, במחילה מכבודו! אני – באלוהים מאמינה אני, אני אין שיקוצים בפי, באם הקדושה לא נתקלסתי.

ולאט־לאט, בברירת מלים מן הגסות וכבדות־המשקל ביותר, החלה להטיח בפניו של ז’וּקוב:

– כמובן, איש משכיל הוא, כמוּבן! ומי מתקלס במלאך גבריאל? אתם, המשכילים המלעיגים, – הרופא, קוֹליא והוּא! הלא כן? וגם ראשונים לניבּוּל־פּה אתם! הרי אם אצא עכשיו לראש־חוצות ואספר לבריות כל אותם פּזמונים שאתם אומרים, – מה תהא עליכם?

ז’וּקוֹב סיבב צווארו ונסתכל בה, הביט כה וכה והחריש. הכל נתנוֹעע לפניו והפליג: הופיע ארון, מלא וגדוּש תעוּדות, כּלי־תה ובקבוקים, שולחן־כתיבה, שצרורות מגוּבּבים עליו, מַכְתֵּבָה, ספה, ועליה גלוּפקה וכר, – ושתי עיניים גדולות – חלונות אפלים, שזגוגיותיהם מתות.

מתוך אריחי־החרסית הלבנים של התנור הבהיקה האשנבּית וגם היא חגה ונעה, כביכול, והפציעה קרניים צהובות.

זכרה האשה את העלבונות הרבים, שעלבו בה איש זה ושאר אנשים, והוסיפה לדבר, בהרגישה בלבה מעין מתגבּר של כוחות ואומץ־רוח. הגוף הרופס, שהיה סרוּח על גבי הכסא, כביכול נתמסמס מרגע לרגע, ושרטוּטי הדמות של הגוף האנושי היו מיטשטשים וניטלים הימנוּ. עיניה של לודקה נצטללו, וקולה צלצל ביתר בהירות.

– זקנה צדקנית אחת ישנה כאן, זינוֹבייה שמה. אם להסיר לרגע בושה מלב ובלי כחד דבר לספר על אודות כל התועבות אשר תיעבת בפאשה בחג־הבשורה…

– חדלי! – ביקש ז’וּקוב ונתאמץ להקריב לה כוס יין. – הא לך, שתי! או שמא כבר מבוסמת את?

– הו, לא, סליחה, אדוני, איני מבוסמת! – אמרה לודקה, דחפה את ידו מעל פניה וקמה מאצל השולחן.

– מה את רוצה? – שאל ז’וּקוב בפעם העשירית, ונפשו משוֹממת עליו, מאחר שהרגיש כי אין היין משכּירו.

– איני רוצה כלום. אלא, פשוט, נתאווה לבי לבוֹא חשבּון. זינובייה זו, – הכל מכירין אותה, הכל יאמינו לה…

הירהרה מעט והוסיפה כמעט בגילוי־לב:

– באמת, צר לי עליו! כל־כך מיסכּן הוא! ולבד מזאת, הנה ימוּת במהרה…

– לוֹדוֹצ’קה! – ניהם ז’וּקוֹב וצימד את כפּיו, – נוּ, אַל־נא אל תוסיפי לדבר, נו, הרי אני…

– יפול אפרקדן, – וחסל!

הוא הושיט ידו אליה, ביקש לוֹמר משהו, אך שפתיו נרעדו, עיניו נעצמו, ומתחת לשמוּרותיהן זלגו דמעות.

שעה קלה נסתכלה בו בשתיקה, לאחר־מכּן ניגשה אליו, החזיקה בידיו, הניחה אותן על ירכיה, ובאחזה באוזני המוֹכסן אחיזה של ממש, הפשילה את ראשו לאחוריו, עד שנשתרבבה פיקת־גרגרתו האדמונית וכמין זווית חדה נזדקרה מבעד לשוּמן.

– לא רבּוֹת עדיין שנות־חייו, – אמרה בחיתוּך־הדיבור, – ארבעים וחמש מן־הסתם? וכמה כּיעוּר יש בו! – ואני בדמעותי בעלת־נוֹי אני!

– נו, למה זה, למה תדברי ככה? – אמר בנחרה ובקוצר־נשימה, ובדברו היה מסבב ראשו אילך ואילך, לחלץ אוזניו מכפות ידיה.

היא ישבה על בּירכּיו, ז’וּקוב נאנח אנחה עמוּקה, נלחץ בלחיו את שדיה והחל להוֹכיחה על פּניה:

– פ־פוּ, לא יפה! איזו אשה סוררת את! נו – למה? באת, – וחן־חן לך! וכי שונאך אני? ועל כל אותם מעשים שהפחזנו, – מה יש לדבּר?

ואותה שעה היו אצבעותיו הרועדות מתירות את בגדיה, וכיוון שנגע בגוּף החם, הרגיש, שכוֹח חי ומגרה ממלא את לבּו ומסיר פּחד ממנו.

– גלאשה היקרה! הבה נחיה כידידים, טוב, אה? במקצת כידידים? ניחא? אותו בן־האח – דברים בטלים!

– יודעת אני! – אמרה ושימטה עצמה מבין ידיו. – נו, הגיעה השעה לישון. עוד מעט ודאי יאיר היום. קוּמה!

קם והיה מגחך גיחוּך של חַנפוּת, ובניד־ראש כלפי דלתו של החדר הסמוּך ריטן ככלב זקן, שזכה ללטיפה.

– קחי את המנוֹרה.

בחדר־המישכב, בשעה שהתפשטה שאלתו:

– זקנה זו מְגַנֶבֶת אותך, הא?

– חֶה־חֶה! – השיב ז’וּקוב והיה מנגב באלונטית לחה את עיניו הדמוּעות.

בחמדה היו פיסות־ידיה של לודקה העירומה מלטפות את גופה הצח, הנידה את ראשה היפה ורגנה בסילוד־הנפש:

– אח, איזו עירבוביה בכל, אכן – איש משכּיל! אבק, לכלוך, אַי־אַי!

נסתכל בה המוכסן והיה משפשף כּפּוֹת־ידיו ומגחך גיחוּך שמנוּני.

הוא נרדם מהר, לודקה הפכה פניה על־מנת לכבּות את המנורה, – מעל הקיר הביט אליה דיוקן גדול של אשה: קלסתר פנים יבשות, מוארכות במקצת, משקפיים על גבי החוטם, ושׁוּמה סמוך לנחיר השמאלי.

“איזו מפלצת!” – חשבה לודקה וְהֵמִיכָה את הפתילה.

הדיוקן היה שוקע לאטו בחשכה.

“אשתו, או אמו? ודאי – אשתו…”

הושיטה לשון לדיוקן וכיבּתה את האור.

האפלה נשתפכה על הקירות, התיקרה, החפצים, וקפאה קפאון מוות.

מתחת לתכריכה האפוֹר היו פניו האדומות של ז’וּקוב מחשיכות כפני־מת וצבוּ שבעתיים. חוֹטמו של המוכסן היה מרעיד, אגב שריקה דקה, שערותיו הקשוחות של השפם הצהוב נכנסו לתוך פיו ונעו מפני הנשימה הנחרנית, הלחיים שלא גוּלחו סמרו, השפה התחתונה שמטה, בחשפה שיניים גדולות, כשיניו של סוס. כל ראשו של ז’וּקוב דמה ללַפָּה גמלונית וּכעוּרה, שקנוקנותיה העבות והדוקרניות נסרכו עמוק בכר.

"אמא קדישתא, סלחי לי, כּפּרי לי! – אמרה בנפשה לודקה, שתקפוה השיעמום והגוֹעל.

לאחר מכן היתה מתכרבלת בשמיכה ומהרהרת בעיפוּתה:

“והוא, גוּר־חיה שכמותו, וודאי, לן בבית־האסורים…”

ונרדמה, בשקלה בדעתה:

“זקנה זו יש לגרשה. אקח את קלאַוודייקה סטרלצובה היא – פיסחת, אביונית…”

…בחלומה והיא רצה בבת־ראש אי־לשם, במוֹרד ההר, והמורד יוֹרט והולך, ומירוּצה המאוּנס של לודקה נמהר והולך, אין היא יכולה לעמוד מלרוּץ, ובהרגישה, כי הנה־הנה תפּוֹל, ואבריה יתרסקו, צעקה גדולה מתעקרת מפיה.

זיעה קרה שטפתה, והיא פקחה עיניה – בגסוּת ובחוזקה היה ז’וּקוב מנערה בכתיפה.

– אכן, תרדמת־אלוהים נרְדֶמֶת אַת! כהרוּגה ממש!

– חדל! וכי הרבּיתי לישון… – אמרה בכעס ואת פניו לא ראתה. והיה המוכסן משתעל ומכעכּע וטוען בעקשנות:

– קוּמי, קוּמי! עוד מעט אחת־עשרה, אנשים יכולים לבוא, אחד המכּרים ייכנס, וכאן, – הרי לך! – אוֹרחת שכזו…

הגביהה ראשה, הביטה אליו והיתה מלקקת שפתותיה לאטה, – פניו של ז’וּקוב נראו לה איומות: מכוּרסמות, כחוּלות, העיניים, המלאות דם, נראו כפצעים. מלוּבּש־למחצה עמד ז’וּקוב ליד המיטה בחישוּף־שיניים והיה תוקע מברשת לתוך פיו.

– במעלות האחוֹריות צאי, ולא בשער הכבוד, – שמעת?

לודקה נתעטפה בשמיכה, נתרוממה ואמרה:

– לך…

ביקשה לומר איזו מילה אחרת, אלא שנשתּנק גרונה בעווית של עלבון.

בלא חפזון יצא המוכסן לחדר הסמוך, שהיה שופע אור ונקיון ומיחם המה בו.

“הזקנה תהיה מרוּצה מאד!” – חשבה האשה מחשבה מקוּטעת אגב לבישת בגדיה. – “גֵרֵש…”

נדמה לה, כי כל גופה דואב וכואב עליה, כביכול הוּכה בשעת שינה במשהו כבד ורך, שאין אחריו שום שיור וזכר, אלא כאב אנוּש בחזה.

– “גֵרֵש!” – חזרה ואמרה לנפשה. – “כך!”

ידיה רעדו, – נטלה כוס מעל הכיור, והכוס שמטה מבין אצבעותיה, נפלה לארץ ונשברה לרסיסים.

– נ־נו? – גער ז’וּקוב, בהופיעו בפתח. – הקיצי!

“כעגלון המאיץ בסוסו!” – חשבה לודקה בלבה ונזדרזה להתקין עצמה לדרך. – “טוב!” – איימה בלבה על בעל־הבית ופעם בפעם החזירה פניה לאחוריה מחמת החשד. – “מגרש אתה, כלב מצוֹרע? תעלוז הזקנה. מילא! וזגוּגיות בחלונותיך לא יהיו עוד. כן!”

היא עטפה ראשה ברדיד, עד שלא נראו אלא עיניה המרוּשעות בלבד, יצאה לחדר הסמוך ושם, בלי הבט אל ז’וּקוב, הפטירה:

– נו, שלום, יבסיי ליאודורוביץ'…

הושיט לה ידו בגיחוך, ובה שטר־כסף ירוק; והיא משכה בזהירות את השטר מבין האצבעות הגסות.

– תודה לך.

– מספיק?

– דייני.

– השמאילי וצאי דרך חדר־המבשלים, – להתראות!

הגיעה אל דלת חדר־המבשלים ונאנחה מעומק לבה, הליטה פניה הלט היטב, פתחה את הדלת ובמרוּצה, כמרוצת אדם דרך מדורת־אש, עברה את חדר־המבשלים, יצאה לחצר, החוּצה, וחיש־מהר פסעה־הלכה על גבי המידרכה, בחשקה שיניה זו בזו ובעצרה את פעימות־לבה.

בלי הרף שטו כנגד עיניה פנים מסומקות, ששיניהן חשופות, פירכּסו לחיים כמושות, ששערות צהובות סמוּרות בהן.

“תחילה”, – עימצה עיניה וחשבה בלבה, – “אלך אל זינובייה, את כל אשר יושם בפיה הולך תוליך על־פני העיר! חכה, תכשיט, לא־א, חכה מעט!”

פסעה פסיעות מאוששות ובטוחות והיתה משיחה בנפשה עם ז’וקוב.

דממה בוגדנית, אוֹרבת נסתתרה בעיר, ורק אי־שם, בירכתיה, היה חבתּן שקוד על מלאכתו: קצובות נשמע בחלל־האוויר הקר קולו של קוּרנס שהלם לסירוגין – שלוש ושתיים:

– טוּם־טוּם־טוּם… טוּם־טוּם…

בוּרמיסטרוב התגולל על־גבי האיצטבא שבּתא־האסירים, ומבטו המטומטם נעוץ בכותל המרוּפּש והמשורטט שרטוּטי־עיטוּרים משונים. לא פעם ראשונה הוא חבוש בכאן, לא פעם אחת בלבד היכּוּהו במאורה זו, ובזוהמא שעל גבי הכותל יש, מן־הסתם גם מדמו שלו.

הוא היה נים־ולא־נים, והיה בו מן הרפיסות והטמטוּם: מחשבותיו שיסעו זו את זו ופתאום צללו אי־בזה, במעמקי האפלה של הנפש, אשר כיסוּפים שוקקים הִתְחָרשוּ בהם, וכתרעלה עזה נשתפכה בכל גידיו המרירות הרעה.

בסימא כמעט ולא הרהר כלל, אלא שפעם בפעם נתהבהבו בזכרונו עיניו הסכוּיות של הבחוּר, והוא הביט לתוך מעמקיהן בסקרנות מאוימת ובמבוכת־נפשו היה משדל את המנוח בדברים:

“תמהוני שכּמוך! נו מי אתה ומה כוחך? וכי לא איש אני לעוּמתך?”

ולפרקים נדמה עליו, כי אך חלום רע הוא כל זה, אי־אפשר שיהא בחור שוּפְטָן זה ממלא את מקומו, מקומו החוקי של וואַווילא, בחיקה של לודקה.

אך בזכרו את בשרה של גלאפירה שאינו יודע ליאוּת, את קול דבריה המתרונן והאנפי ואת מבטן של העיניים הכחולות והשיכּורות, היה מכווץ אגרופיו, חורק בשיניו ומוּכן לנהום מעצמת העלבון. כביכול מַסוֹר מנסר את חזהו, מרוב התרגשוּת שטפתו הזיעה, והיה משוטט על פני תא־האסורים ומתנודד כסומא, ובסננו דבריו בין שיניו, אמר אמירה רהוטה:

– ולא אני אהבתיך, אַה? מי, מבלעדיך, יקר לנפשי, הבת הסוררת?

נדמה לו, כי אומנם כך היה: הוא אהב את גלאפירה באמונה ובחוזקה, וכל חייו, כל ימיו היו מלאים אהבה זו. בשבילה היה תקוע בעיר, בלי לבקש דבר, בלי לחפש גורל טוב מזה; בשבילה השתדל בכל דרך של השתדלות לקיים בידו שם של ראש־וראשון לגיבורי הפרוור ואמיציה.

לרצון היה לו להתחפש בפוזה זו ובחמת־קצף חזר ואמר:

– כל חיי בשבילך!

וכך היה חוזר ומנפח עצמו ביתר שאת, כדרך שמנפחים כדור, על־מנת שיהא נחבט במציאות הממשית וניתר ממנה ומעלה.

נתעייף וואווילא מן המאמצים הללו ולפתע באין־ישע היה סוקר את החדר וחש עצמו כסוס זה שהתישוהו והוא עומד באורווה מסואבה.

“הכל שכחוּני, ואין איש בא”, – היה מהרהר בלבו, בעמדו לפני סורג־הברזל של החלון. – “נתגוששתי עם גורלי…”

בעד החלון נשקפה החצר של בית־המשטרה, הרפוּדה עשב צהוב שכבשוהו רגליים, בטבּורה של החצר עמדו עגלות הכבאים, שזקפו יצוּליהם השמימה, ועליהן חביות ואוּנקלאות. בפתחי האוּרוות היו סוּסים מנענעים בראשיהם, אחד מהם, אֲמוּצִי וגרמי, היה מפשיל בלי הרף את שפתו כלפי מעלה, כביכול גיחך גיחוך של עיפוּת. מעל לעיניו היו שקָעִים עמוּקים. ברגלו השמאלית הקדמית – תחבושת שחורה, והיה בו משהו מן האלמנוּת וההתחסדות.

מעל לשער הַמַתְבֵּן, סגוּלה לתחלוּאי סוּסים, נקבע במסמרות שלד של עוף, בכרבּוֹלת הגג נזדקרה גולגולת מקרינה של תייש, שהגשם רחצה למשעי, ומעליה היו אמירי־העצים הערטילאים נעים בלי הפוגות.

היו הבריות מהלכים בחצר דאוּגים וזעוּפים, מדבּרים בחשאי, אך ניכרים היו, שכוּלם בהולים אי־לשם.

וואווילא היה פותח אשנב – ולתוך התא נשתפכו ריחות חריפים של גללים, עטרן, עוֹרוֹת, ומכל קצווי העיר הגיע קול־שאון משוּנה, כביכול סָתַר פלוני את כל קני־העורבים שבגנים.

“רוֹעשים!” – היה בורמיסטרוב מהרהר הירהוּר של קנאה ונאנח אנחה כבדה, בזכרו את עצמו בתוך קהל־האנשים. כל אימת שנזכר אותו מאורע, היה העניין נראה לו נכבד ונאה שבעתיים וחוזר ומושכו אל בני־האדם, אל שאוֹנם והמוֹנם.

היה מתיז על הקיר רוק לוהט של רעב, ומשחזר זכרונה של לוֹדקה ועלה לפניו, איים עליה במחשבתתו:

“טוב, כְּלַבְתָּא!”

זכר את טיאוּנוֹב, ופניו מזדעפות ולבו מהרהר:

“מן־הסתם שוזֵר־מוזֵר מלים מבוקר עד ערב, שד שתוּם־עין! מעלה בני־אדם בחרמוֹ…”

אך המחשבה על סימא, על המשפט, על סיבּיריה, היתה מפילתו על האיצטבא, ושוב היתה תדהמה נופלת עליו.

בצהרי היום השלישי למאסרוֹ נכנס לתא קאפינדיוחין, לא סגר בעדו את הדלת, ישב על האיצטבא, דחף לו לוואווילא בצדו ושאל:

– שוכב אתה?

– הבמהרה יחקרוני? – שאל בורמיסטרוב בכעס.

– איני יודע, אחא! – אמר קאפינדיוחין באנחה.

שפמו נתפרע, נשתּפל, גביניו הגביהו, ארשת של עצבוּת ועלבון קפאה בפניו של השוטר.

– עכשיו אין הדעת פנוּיה לטפל בך!… – דיבר הלה לאטו, ועיניו הגדולות, עיני הבּדיל, נעוצות בקיר. – היודע אתה, מה יצא?

ובלי להמתין לתשובה, הודיע בניד־ראש:

– חופש לכל נפש יצא לאור עולם!

– למי? – שאל בורמיסטרוב בשוויון־נפש.

– משמע – לכל האוכלוסין.

הוציא השוטר כְּרוֹכֶת של טאבּאק מתוך חֵפֶת השרווּל של סגינו, ומקטרת מכיסו והיה מנשף נישופים ומפטמה בטאבאק…

– כּן! יצוא יצא! תפילה בציבור תיערך היום בכנסיה. כל העוונות נתכפרו לכל אדם! וזהו שמריעין הבריות.

– נסתכל בו וואווילא, קם לאטו וישב על־ידו.

– מי הכריז? – מלכּנו האימפרארטור, וכי מי ולא הוא?

– לכל נפש?

– הרי אמרתי…

– גם לי?

– וגם לך? ומדוע לא לך גם־כן? אם לכל נפש, משמע – גם לך.

– אני – לשָׁפְטֵנִי צריך! – אמר בורמיסטרוב אמירה מרוּשלת ופניו זועפות. – חוֹפש! מצאו שעה להכריזה, שֵׁדֵי־חַבָּלָה.

הוא הקשיב לדברי עצמו קשב של תהייה ותמיהה: לפנים, מדי דבּרוֹ בחופש, ומדי הגותו בו, רחש לבו משהו מיוחד! מיני תקוות סתומות, אך מתוּקות, היה השם המפורש הזה מעורר בו; ואלוּ עכשיו לא נתן בנפשו אלא הד קלוש, רפוּי, ובלי לנגוע עדיה, נעלם וכלא היה.

השוטר עישן, הטיח רוּקוֹ בכותל ודיבר בשוּפי:

– עכשיו תתחיל המרקחה – אוּךְ! עכשיו יהא כל אדם נפרע מחברו על כל העלבונות.

וואווילא קם על רגליו, הבליט את חזהו ואמר:

– מילא, הוציאני!

– המתּן! – השיב קפינדיוחין והיה מנענע בראשו נענועים של סירוב. – הרי אי־אפשר לי, שלא נצטוויתי על כך. על־שום הידידות נכנסתי, סתם־כך. היו ימים שנצטוויתי לחובשך במאסר, וחבשתיך. אדם – גוזרין עליו, והוא מקיים. והנה יצווּני: לך והוֹצא לחופשי את בורמיסטרוב, מיד אני הולך ואומר: הבה־נא, בורמיסטרוב, לך־לך! ולא כך היה?

– ועניין דייבושקין מה תהא עליו? – שאל וואווילא וזקף בשוטר עין חשדנית.

– דבר זה – עניינך שלך הוא. אני – מה איכפת לי? הרי לא אביו אני, ולא בן־אמו. ולא לי להיפרע עליו.

– נו, הוציאני, איפוא! – אמר בורמיסטרוב בתקיפות וקרב אל הדלת.

לא עיכב עליו השוטר, אלא היה מחבּט את המקטרת לנער את האפר מתוכה, וכמי שנתיאש מתקווה סח לו:

– מה החפזון? תּמהוֹני שכמותך! שכב־שכב, ופתאום קפץ ממקומו. ולאן?

אילמלי ביקש קאפינדיוחין לעכב בו, בוואווילא, ודאי שהיה הלה יוצא מן התא, אך כיוון שלא עמד איש לשטן לו, תש כוחו לפתע, נשען אל הקיר וקפא תחתיו בתמהון־לבב, שהביאו לידי סחרחורת־ראש ופיק־בּרכיים. השוטר מולל באצבעו את האפר שעל ברכיו ודיבר בעצלתיים על האוכלוסין, שעושים מעשי הפקרות ואינם מצייתים לשוּם אדם, ועל הסדר שהושבת לחלוטין.

– מין מהומה בעיר, שכוּלם כאחד, אנשים ונשים, נתקרחו, כביכול, חי אלוהים! מין מראה אחד לכולם, כמראה האסירים. או שמא דש פלוני את בשרם בשוטים, ועכשיו אין הבריות יכולים לשבת, והרי הם אצים־רצים, וכל כך למה? לפי שכבר נתיגעה הרשוּת לדאוג לבריות: לכוּ־לכם חזירים, לכל הרוחות, והרי לכם חוֹפש! אדרבא, חיו לכם, ואני אתיצב לי בקרן־זווית ואראה, איך יפול דבר…

הוא נתכעס, ניפח לחייו, דפק בדלת דפיקה חזקה ויצא.

בורמיסטרוב הביט אל הדלת, ניגש אליה, בעט ברגלו, – הדלת נפתחה בכבדוּת, הציץ לתוך המסדרון האפל וקרא בזעף:

– אי, אתם, נעלוּ הדלת!

איש לא נענה. בחישוּף־שיניים שהה וואווילא רגע קט על סף בית־האסורים והרגיש, כי מישהו רואה־ואינו־נראה, אך גיבור־כח, כביכול, לפתו בזרועותיו ומתעקש ודוחפו לפניו. פתח את הדלת ובלא חיפזון פסע על־פני המיסדרון. הדרך היתה נהירה לו. אוזניו היו נרעדות. עם כל פסיעה ופסיעה שפסע קדימה, היה צועד ביתר זהירות, בהשתדלותו שלא להרעיש, ומִתְאַוֶה להחיש צעד; וכיוון שחצר־הכבאים נשתרעה לפניו בהרחבה, נתעצמה עליו תאוותו זו עד אין לכובשה.

דילג כמה דילוּגים והגיע במרוצה עד האורוות. טיפס בסולם ועלה לגג, משם קפץ לגינת־ירק של פלוני, נשתופף, החזיר פניו לאחוריו, קפץ ממקומו ונשא רגליו אי־לשם על פני ערוּגות המכוּסות עלי־כרוב שקפאו ועלי ירק של תפוחי־אדמה.

עייף, מתנשף, נתקע לקרן־זווית בין מיני דירים ועמד על ברכיו, – מאחורי הגדר, כחוטי־טלגראף ביום של רוח, היו קולותיהם הרוגשים של הבריות הומים המיה עמוּמה וחדגוונית.

בורמיסטרוב החזיר פניו לאחוריו. נטל שבר של שחיף־עץ מתוך קופה של כפיסים, נמשך כנגד פניו והצמידן אל סדק של גדר: במבוא הסתום שמעבר לגדר עמדו כחמישה־עשר איש מין העירונים – כולם מיוּדעיו.

הם עמדו צפופים בצוותא, דיברו בקול חרישי ובכובד־ראש, ומתוכם נתנשא ראשו הגדול, בעל השׂיבה של קוּלוּגוּרוֹב. כולם היו לבושים בגדים חמים, מהם נעוּלים אנפילאות, אף־על־פי שהשלג לא ירד עדיין. הם היו מדשדשים ברגליהם על גבי גבשושיות של בוץ שקרש ועשבים רעים שדהו והיו טוענים זה לזה בלחישה:

– טוב, אומר אני, נוּמי לך! – סיפר קוּלוּגוּרוֹב, ועיניו מתנוצצות. – ואך זה שכבה זוגתי, – הך! בתריס, – כפי הנראה, זרקו אבן.

– שתיים הן הכנופיות שנוסדו, – סיפר באזונוב בקול נזהר וכאילו מגשש משהו, – קוז’מיאקין ושתום־העין מן הפרוור – כנופיה אחת, והטלגראפיסטן והגיבן מהנהלת הזמסטבו…

– כן, כן, המה!

– ומה נעשה, אה?

בורמיסטרוב נרעד פעם בפעם מחמת הצינה. השאלה, שהיתה נשנית וחוזרת לעתים קרובות, – מה נעשה? – היתה קרובה ללבו ואסרתו בקרן־זווית, ולא נתעלם ממנו כי גם הם אינם מחבבים אותו. אלא שהיום היו הרגשות משוֹטטים בנפשו כעננים בשמיים ומתקשרים לגוּש אחד, מעוּרפל, של עופרת. לעתים היה איזה ניצוץ של אור כחול, אור־בצות, מתלקח בו, אך מיד שוקע ודועך.

אך כיוון ששמע שמו של טיאונוב מפורש בהעלם אחד עם שמו של קוז’ימיאקין, דקרתו הקנאה בלבו, וחשב במרירות:

“נצמד, שד שתום־עין!”

ומיד נתחוור לו:

“אילוּלא שעזבני, שד־משחת, אז, על הגשר, לא היה מתארע בי כלום!”

הקהל שבמבוי הסתוּם היה מתרבה והולך, השיחה נתמלאה חרדה מתגברת, וענייניה מכוסים מבורמיסטרוב.

מישהו דיבר בקול מעוּבּה וחגיגי, כמי שקורא שבחי־צדיקים:

– משוטטת לה בעיר קבצנית זקנה, זינובייה שמה, ועמה אשה שאין מכירין אותה, – אשה אלמונית, משמע, מעיר הפלך באה, – ושתיהן מספרוֹת, כאילו אנשים משכּילים שונים…

– הפרוורנים באים!

– ליד הכנסיה קהל כחמש־מאות איש!

– הפרוורנים – פגיעתם רעה!

– וואווילא בורמיסטרוב, מבעלי־הזרוע שלהם, הוא לבדו שקול במעשי־בריונות שלו כנגד עשרה…

בלי משים נרתע וואווילא מן הגדר ביראה ופחד, אך נעם לו לשמוע את דעת העירונים עליו. וכהרף־עין נתעוררה בו תשוּקה עזה לקפוץ מעבר לגדר, לתוך־תוכו של קהל האנשים הללו, – אֶח, לארבע רוחות השמיים יפוּצוּ כהרף־עין!

הוא חייך, עימץ את עיניו, שריריו נתמתחו מאליהם.

מאחורי הגדר היו העירונים הומים כנחיל־דבורים:

– באשר אֵל עליון, הקדושה ואנשי־הכהונה הפראבוסלאביים, המה לבדם פודי העם ומציליו, באשר בכן באו המשכילים הללו על המוּסכם, משמע, לסגור את בתי־היראה…

– ביקש קוז’ימיאקין לשכך אתמול דעתם של הבריות, כי הנה לא יאוּנה, דהיינו, כל רע…

– וזה החופש, שניתן לכל נפש, – קליפת השום?

– מהם, מן החָפשים הללו, תִּפָּתַח הרעה לעיר!

– כל העסקים שבתו, – ואיזה הפסדים יהיו, אה? אילולי אני תחת ראש־העיר, כי עתה, – אח, אל־אלוהים! – שלחתי רצים לכל מקום…

– ומה, איפוא, נעשה, אחים?

“מפחדים, שדי־חבלה!” – הרהר בלבו וואווילא וחשף שיניו.

חרדת האזרחים נעמה לו, כביכול חיממתו מבפנים, בנטעה אומץ בלבו. התבונן היטב בפנים הדאוּגות וראה בעליל, כי כל אנשי־הצוּרה הללו – אובדי־עצות הם, כעדר של כּבשׂים, שאבדה מהם המשׁכּוּכית.

ופתאום ניצתה בו אש־השיכרון, כמשפטו תמיד, – הסעירתו, טלטלתו אל מעבר לגדר; כאוּד בוער באש נפל לתוך הקהל וחיש־קל הצית את הלבבות היבשים.

– עם פראבוסלאבי! – צווח, והיה מניף ידיו כלפי מעלה ומכרכר בקרב האנשים המפוחדים כסביבון זה, – הנני, בורמיסטרוב, – הכּוּני! יקירי – אֶח! הבינותי – להתוודות מבקש אני, הניחוני לפתוח נפשי לרווחה!

האנשים נרתעו מפניו לכל צד ועבר, פלוני, מרוב פחד, חבט לו במקל חבטה חזקה על צדו, – אלמוני יללה נתעקרה מפיו. וואווילא כרע על ברכיו, פשט ידיו לפניו וקרא בלא פחד:

– הכּוּ, חבריא, הכּוּ; חוֹפש כעת! אתם – אותי, ואתכם – הם, אלה אשר… – הוא לא ידע אל־נכון, מי ומה הם אלה, נתלעלע מרוב מלים ונשתתק.

– עצוֹר! – קרא קוּלוּגוּרוֹב בהניפו יד. – אל תיגע בו, המתן!

– וכי לא ממאהבי החופש הייתי, אחי ורעי?

בזהירות נתלכדו האזרחים והקיפוהו, ובורמיסטרוב היה מבהיק בעיניו, חש כי הנצחון ממשמש ובא, והתעוררותו מתעצמת עליו.

– מה הוא לי – החופש? רצחתי נפש, וחופשי אני? גנבתי, וחפשי אני?

– נכון! – קרא קוּלוּגוּרוֹב והיה רוקע ברגליו. – האזינו, קהל־עם!

מישהו אמר במשטמה ובתקיפוּת:

– כ־כן, האזינו, הוא עצמו, משמע, רצח נפש שלשום, באמת!

– והרי זהו שאמר! – צרח החבתן הזקן.

– השמעתם? – היה באזונוב מפזז וקורא, – הנה הוא – החופש! רוצח, וגם הוא הבין! זהו! ז־זהוּ יוֹשר־הלב הרוּסי, אהא־א!

וואווילא נתבהל מעט והחל לשחק בלהט, בכיסופין וביאוש:

– אומנם כן – רצחתי! וכי ברחתי? לא! שפטוּני – הנני! את מי רצחתי?

שוב לָעוּ דבריו, נשתנק גרונו, ידיו תפשו בחזהו, והוא החריש כמה שניוֹת איוּמות, בבלי דעת, מה יאמר.

מסביב נשמע קול ריטוּן עמוּם:

– חוזר בתשוּבה!

– בלבב שלם, לכאורה!

– העם הפשוט – הוא תמיד זוכר את האלוהים! והללו, המשכילים למיניהם, – המה, משמע, גם מערכות אלוהים יחרפו…

– ואף־על־פי־כן, אם מעשה־רצח…

– את מי רצחתי? – קרא וואווילא, – את תלמידו של טיאוּנוֹב, המסית שתוּם־העין…

הוא עצמו נשתומם לשמע דבריו וחזר ונשתתק כהרף־עין, אך מיד נתחוורה לו התועלת שבפליטת־הפה, עלץ לבו ונתגעש ביתר שאת:

– על שום מה רצחתיו? על שום שיריו הטמאים, חי אלוהים, אחי! על שום חילול־הקודש! יודע אני – שתוּם־העין הוא שלימדהו, זַיַף־המעוֹת! נלאה לבבי לשאת חילול שם־שמיים, הכּיתי את סימקא מכה אחת בסך־הכל, אחי; יד אשר כזאת, – איני מכחד מכּם, – כוח אשר כזה ניתן לי משמיים! וגם זאת – היכן רצחתיו? אצל ריבה פרוצה! וכי זה מקומו של איש כשר?

הקרתנים נסתכלו בו בפנים זועפות, וקוּלוּגוּרוֹב החריש את צעקות וואווילא והיה אומר דברים המתישבים על הלב:

– לא לנו המשפט בעניין הזה, מה לנו ולעסקי־ליסטוּת אלה! ואשר הוא נגד החופש, – דבר זה גורסים אנחנו.

– לא, שתוּם־העין הלז, אה? – קרא מישהו קריאה של משטמה. – בכל מקום.

– בן־המרדוּת, זרע־השטן!

– את הזקנה הזאת זינובייה – ואת האשה עמה – גם אותן יש לכפות, עד שיספרו מזימותיהם של מרשיעי־הברית…

מישהו קרא בקול אימים:

– הביטו־נא, איזה המון־עם מִדַחֵק ובא אל הכנסייה! מעוך ימעכוּני, חי האלוהים! אחים!

– גם אנו לשם! – הרעים קולו של קוּלוּגוּרוֹב. – וכי לא אזרחים אנו בעירנו? ואם הכל עזבונו הפקר, ואין מציל, מה נעשה? להתכתש! וואווילא, הייא, בואה עמנו, הגד להם שם כל אלה הדברים בעניין החוֹפש, – הבה־נא!

הוא הפשיל את שרוולי מקטורנו למעלה מן המרפק, ומיד, בכמה דחיפות, ליכּד את כּוּלם בגוש אטום וכבד. מיד אחזו בזרועותיו של בורמיסטרוב מאחוריו והיו מוליכים אותו ומשדלים בדברים:

– ואתה – דברים כדרבונות…

– אל תפחד, נעמוד לימינך?

– אין משטרה…

– אנו נהיה לך למגן…

– בעניין שתוּם־העין הךְ הכפתור כדבעי!…

כעל כנפי־רוח נישא וואווילא לפני כולם, נרגש ונרעש; בחוזקה לפתו האנשים את גופו בגופותיהם שלהם, והיו טופחים לו על כתפיו, ממששים את כוח ידיו, ואחד לא נתקררה דעתו עד שקפץ כנגדו, נשקו בקול בוכים ולחש לו על אוזניו:

– לקידוּש־השם הולך אתה, אחא!

– הניחוּני! – קרא וואווילא והיה מנער את כתפיו.

כשלכת מאילן נשרו מעליו הקרתנים החלוּשים והיו מגידים שבחו בפניו:

– אכן, כּבּיר־כוֹח הוא!

וחזרו ונצמדו אל גופו, הלהוט והמיוּזע.

בורמיסטרוב הבין את תפקידו והיה מנפנף זרועותיו החשוּפות ומצווח:

– אקפחם! את כולם עד אחד!

מעודו לא הרגיש עצמו גֶבֶר־בִגְבָרִים כבפעם זו. בעיניים משולהבות סקר פניהם של האנשים, שכבר אהבוהו אהבת־נפש והעריצוהו, ואי־שם, בלבבו פנימה, נתנוצצה בשמחה מחשבה צורבנית:

“הנה הוא החופש! הנה הוא!”

מעשה־טריז נתקעו הללו לתוך קהל־עם, שעמד בכיכר, והיו הודפים את הבריות כה וכה ופוסעים פסיעות גסות אל העזרה של בית־הכנסייה. כחמישים איש היו, לא למעלה מזה, אלא שידעו בבירור את מבוקשם, וההמון היה נבקע לפניהם ומפנה להם מקום.

– הבט! – אמרו לבורמיסטרוב. – הנה הם!

בָּעֲזָרָה, בין העמודים, כאילו נסתתרה כת של אנשים, ואחד מהם היה מנפנף במטלית לבנה ובקול גדול פולט מפיו מלים סתומות, לא־מובנוֹת.

מתוך שאונו של ההמון עלו קריאותיהם הנודעות של סטרלצוב, קלוצ’ניקוב, זוּסימא…

“אנשי־שלומנו כאן!” – הרהר וואווילא בלבו והיה מחייך חיוּך של שכרון; הוא שער בנפשו, איך היטב יראוהו עכשיו הפרוורנים.

מיד קפץ אל העזרה, הניף תנוּפה רחבת ידיים, בהדפו את האנשים לצדדין, הפך פניו אל הכיכר וצרח במלוא חזהו:

– פראבוסלאביים! כולכם… ניצבים בזה… והנה אני מדבר, אני! אני!

המוּלה רבה, סתומה זינקה לקראתו. בכל רמ"ח אבריו חש וואווילא, כי המולה זו עוינת אותו, פוסלת אותו. הכיכר רצופה היתה פרצופי־אנשים, כביכול נתעוררה האדמה, נתנועעה ונעצה באיש אלפי עיניים.

משהוּ ניתק בחזהו של בורמיסטרוב, צינַת־אימים נשבה כנגד לבו. הרים קולו, נתאמץ ובחמת־יאוּשוֹ נאנק, צווח צוויחה, אך שוב, ביתר שאת ויתר עוז נשם ההמון נשימה של אלפי חָזות.

– רד! אין צורך!

ולידו, אי־בזה בצדוֹ, היה דיבור של בטחון קולח בנחת, וברוּרות נשמעו מלים כבדות־משקל:

– ואת מי הם מעמידים כנגד האמת? התדעו, מי הוא האיש הזה…

שוב נמתח בחוזקה איזה מיתר בלבו של בורמיסטרוב, – ופקע באנחה.

– שקר בפיו! – הטיח בפרצוף החי והעצום שכנגדו; החזיר פניו לאחוריו, ראה יד יבשה הפשוּטה אליו, עין אפלה, גולגולת חלקה כמין אבטיח צהוב, וקפץ ממקומו, תפש לו לטיאוּנוב, הטילוֹ אי־לשם, למטה, ונשתאג:

– הכּוּ!

– את שלנו מכים! – הילילוּ הקרתנים, אנשי־אוקורוב.

ונסתחררו, נתרוצצו בני־אדם, כשלכת סתיו, שצצרה רוּח־סערה. רוב הקהל פרצו ביללה אל הרחובות, והיו נופלים, מדלגים איש על רעהו, ואלו סמוך לעזרה נתרתח קרב של להט וּדחָק.

– אהא־א! – נהם החבתּן הזקן קוּלוּגוּרוֹב, בנפנפו בכפיס ירוק של מעקה הסולם אשר לבית־הכנסייה. – חוֹפש!

וואווילא היה מכה אנשים מתוך שתיקה, מתוך עוורון: בחישוק שיניים היה מגביה ידו בתנופה ותוקע בפניו של אדם, ומשנפל הלה, היו עיניו תרות לאטן אחרי מישהו אחר.

לא היו הבריות עומדים כנגדו, אלא בורחים מפניו, נופלים לרגליו מאליהם, אך וואווילא לא הרגיש לא שמחה ולא תענוג בהכותו אותם. עייפות כבדה אחזתו, הוא ישב על הארץ, פשט רגליו והחזיר פניו: הוא ישב מאחורי בית־הכנסייה ליד עמוּד של מדרכה, כנגד שער אדום ומוגף של בֵּית פלוני.

לא־הרחק ממנו עמדה כת של אנשים, כעשרה מספרם, ובתוכם היה קוּלוּגוּרוֹב, הקרוע והפרוע, מקנח בפיסת־ידו הגדולה את פניו הפצועות ומדבר בקול רם:

– מכות נאמנות ספג השד שתוּם־העין!

בראשי כיפותיו הססגוניות של בית־היראה על־שם ניקולא הקדוש איש מִיר־של־לודקיא נתקבצה ועמדה להקה של קאקים והיתה צורחת בקול מחריש־אוזניים, הביט אליהם בורמיסטרוב ונאנח מעומק־הלב.

לכאורה השינה חוֹטפתוֹ, העייפות מדכאתוֹ, והוא נועץ בקררקע עין טומטומית, מניד רגלו ומשפשף באבן כובע ממועך של פלוני־אלמוני.

– כולם גוֹרשוּ, לפי שעה! – קרא החבתן. – הנה כי כן! נוּ, הייא!

גרף חוטמו באצבעותיו וניגש אל וואווילא בלוויית חבריו.

– ועכשיו להיכן יוֹליכוני? – שאל בורמיסטרוב בקול חרישי וקדורני, כשהללו קרבו אליו והקיפוהו.

– מה – חבלו בך? – שאל החבתן ולא השיבו על שאלתו.

– להיכן?

אך בטרם יְכַלֶה שאלתוֹ, הרגיש וואווילא, כי אוחזים בידיו אחיזה נמרצת ומגביהים אותו מעל האדמה.

– והנה, משמע, – דיבר קוּלוּגוּרוֹב בכובד־ראש, – באשר ראשית חכמה, התוודית לפנינו במעשה־רצח, והשנית, חוללת בכאן מהומה זו – הנה, איפוא, נביאך למשטרה…

מישהו הוסיף:

– אנו, ידידי, לא שותפיך לדבר־עבירה אנו, לא!

וואווילא נסתכל בו והחריש מלענות.

הלכו. בורמיסטרוב כבש עיניו בקרקע וראה לרגליו קרעי־בגדים, שברי מקלות, ערדליים אבוּדים. כשהיו אותם חפצים סמוכים אליו, – השתדל לדרוך עליהם בחוזקה, כמבקש למעכם לתוך האדמה הקפוּאה; מדמה היה כל אותה שעה, שבמאות מבטים מתנוצצת לפניו האדמה, הוא דורך על פרצוּפוֹתיהם של בני־אדם.

וכמבעד חלום שמע את המוּלתה של העיר הנחרדה ואת דבריו המיושבים של החבתן:

– אכן, הקדימו השנה בתיגרה, – עוד כשבועיים ימים עד יומו של מיכאל הקדוש.

ולפתע־פתאום ירד השלג, והכל נתעלם, טבע במלמלתו הכבדה, החלקה.

– אֶתְחַנֵק שם, במשטרה! – אמר וואווילא בקול עמוּם ומהוּרהר.

– הכופר אין לו תקנה עולמית! – השיבו פלוני מן הצד.

– אי־אפשי, לא אלך! – נעצר בורמיסטרוב לפתע וקרא בקול, וכבר ביקש לנער את האוחזים בו, אלא שהרגיש, כי לא יצליח, כי לא יוכל להם.

ברשעותם החלו הללו לגוררו, לטרפו, להכותו, ככלבים שעטו אל זאב נחשל, והיו מיללים, מצריחים, מתגוללים על הארץ כגוּש אפל, והשלג ורד עליהם שפעים־שפעים ומכסה את העיר במעטה לבן של חורף ארוך ומשעמים.

בעלטה של סוּפת־השלג היו קאקים מנצנצים ככתמים שחורים.

ובלי הפוגות עבד לו האדם שלא ידע ליאות, – מן־הסתם, אי־שם ב“גבעת השׂכוי”; כביכול מחַשק היה את כל העיר כולה בחישוק צר וחזק, חשׁק והלוֹם בעקשנות ובבטחון:

– טוּם־טוּם־טוּם… טוּם־טוּם…