< “CTpacTи-MopдacTи”
בליל־קיץ מחניק, באחת הסימטאות הנידחות שבקצווי־העיר, ראיתי מחזה משוּנה: אשה אחת, שעמדה בטבוּרה של שלוּלית רחבת־ידיים, רקעה ברגליה, התיזה בוץ, מעשה תינוקת – רקעה ושרה בקול אַנפּי איזה שיר של תיפלוּת, שהשם “פוּמְקָא” נחרז בו עם עוּמְקָא"
היום נתרגשה סערת־זעף וחלפה על־פני העיר, ומי־הגשם שירדו בשפע, מוֹגגוּ את אדמת הטיט הנרפשת של הסימטא; השלוּלית היתה עמוקה, רגלי האשה שקעו בתוכה כמעט עד הברכיים. קול המזמרת העיד בה, ששיכורה היא. אילו נתעייפה מן הריקוּד וצנחה תחתיה, היתה מתבעבעת על־נקלה בטיט היוון.
מָתַחְתִּי את בתי־השוקיים של מגפי להגביהם, נכנסתי לתוך השלוּלית, אחזתי את הרקדנית בידיה וגררתיה משם למקום היבשה. תחילה, כנראה, נתבהלה – הלכה אחרי מַחרישה ונכנעת. אך לאחר־מכן חלצה את כל גופה בחוזקה בתנועת ידה הימנית חיבּטה לי על חזי וצרחה:
– הצילו!
ובתוקף־דעת חזרה אל השלוּלית והיתה גוררת גם אותי אחריה.
– שׁד משחת, – מילמלה – לא אלך! בלעדיך אחיה… חיה אתה בלעדי… הצילו!
מן החשיכה הגיח שומר־הלילה, נתייצב בריחוק חמש פסיעות מאתנו ושאל בכעס:
– מי כאן עושה שַעֲרוּרָה?
אמרתי לו, כי חוֹשֵשְנִי, שמא תטבע האשה בבוץ, והריני מבקש לגוררה משם; השומר הציץ בשיכורה, כיעכע וגזר:
– מאַשקה, צאי!
– לא רוצה!
– ואני אומר לך: צאי!
– ואני לא אצא.
– ארביץ בך, מנוּולת! – הבטיח השומר בלא כעס, ובטוב־לב ובפטפטנוּת פנה אלי: – מקומית היא, נַפָּצִית, פרוליחא מאשקה… היש סיגרית?
הצתנו סיגריותינו. האשה טיילה בגבורות על־פני השלולית וצרחה בקול:
– נגידים־וּמצווים! בעצמי נגידית־ומצווה אני לי… לכשארצה, – אתרחץ לי!
– הנה אלמדך פרק בהלכות רחצה, – היתרה בה השומר, זקן חסון, שזקנו מגוּדל. – וכך בכל לילה, משמע, היא מרעישה כאן עולמות. ובביתה – בן נכה־רגליים…
– הרחוק מכאן ביתה?
– להורגה צריך, – אמר השומר, בלי להשיב על שאלתי.
– שמא נוֹליכנה לביתה, – הצעתי לפניו.
השומר פיעפע לתוך זקנו, האיר את פּנַי באש הסיגריות ונסתלק לו ובמגפיו הכבדים היה מבטש על פני האדמה הצמיגה.
– הוליכנה! אך תחילה תן עיניך בפרצוּפה!
והאשה ישבה לה בתוך הבוץ, חתרה בו בידיה ונצטווחה צווחה אַנפית, פראית:
– כמו בי־י־ם…
בקירבתה, בתוך המיים הנרפשים, הדהוּנים, נשתקפה בבוּאתוֹ של איזה כוכב גדול משחוֹר החלל הריק שמעלינו. כשנקמטו פני השלולית, –נתעלמה הבבוּאה. חזרתי לתוך השלולית, נטלתי את המזמרת מתחת לבית־שחייה, הרימותיה, ובדחיפות־בירכיים הוצאתיה עד לגדר; היא נתעקשה, נפנפה בידיה והיתה מתגרה בי:
– נו – הכה, הכה! אין דבר, – הכה… אח, חַיַת־שַחַץ שכמותך… אח, תפלצת שכמותך… נו – הכה!
הסמכתיה אל הגדר ושאלתיה, היכן היא גרה. היא הגביהה את ראשה השיכור, נתנה בי את כתמי־עיניה האפלוּליים, וראיתי, שגב חוטמה שקע, שיוּרוֹ של החוטם מזדקר לו כעין הכפתור כלפי מעלה, השׂפה העליונה, שהצלקת מתחתה, חושפת טוּר שיניים זעירות, פניה הקטנות והתפוּחות מחייכות חיוך המַסליד את הנפש לאחוריה.
– טוב, נלך, – אמרה האשה.
הלכנו ותוך כדי הליכה דוחפים היינו את הגדר. שוֹבל־שמלתה הרטוב טפח על רגלי.
– בוא, חביבי, – מילמלה כמתפּכחת, – אקבל את פניך… תנחוּמין אשׂביעך…
היא הביאתני לחצרו של בית גדול, בן־קומתיים, בזהירות, מעשה סוּמא, עברה בין עגלות, חביות, תיבות וגזירי־עצים מפוזרים, נעצרה לפני איזה חור שבתוך מסד־הבית והציעה לי:
– פּלוֹש!
הייתי נשען אל הקיר הצָמוֹג, חובק את מתני האשה, מחזיק בקושי את גוּפה המתמסמס ויורד במדרגות החלקלקות, גיששתי ונתקלתי בלֶבֶד ובכף־מנעוּלה של דלת, פתחתיה, עמדתי על סיפו של בור אפל ולפסוע הלאה לא העזתי.
– אמא, – את? – שאל קול חרישי מתוך החשיכה.
– אני־י!
ריח של רקב שחוּן ושל משהו מעין הזפת – הלמני. ניצת גפרוּר, אש של כלום האירה כהרף־עין פני־ילד חיוורות וכבתה.
– כי מי זה יבוא אליך? אני־י! – אמרה האשה וצנחה עלי.
שוב ניצת גפרור, נשמע צליל זכוּכית, ויד צנומה, עלובה, העלתה אור במנורת־פח קטנה.
– תַנְחוּמִי שלי, – אמרה האשה, נתנודדה וצנחה לקרן־הזווית. – שם, מוּגבהת משהו מעל ללבני הרצפה, היתה מוצעת מיטה רחבה.
הילד עקב אחרי אש המנורה והיה מֵמִיךְ את הפתילה, כל אימת שזו מתלקחת ומעלה פיח. פניו הקטנות היו רציניות, חדוּדות־חוֹטם, ושפתיו תפוחות כשפתי ילדה, – פנים, שמכחול דק ציירן, ובמאורה אפלה טחובה זו הן זרות להדהים. כיוון שהתקין את האור, זקף בי את עיניו, השעירות כביכול, ושאל:
– שיכורה?
אמו, ששכבה לרוחב המיטה. נתייפחה פעם בפעם ונחרה.
– צריך להפשיטה, – אמרתי.
– ובכן, הפשט,– נענה הילד והשפיל עיניו.
וכשהתחלתי למשוך מעל האשה את שמלותיה הרטוּבות, – שאל בקול חרישי, מעשי:
– לכבּוֹת?
– וכי למה?
הוא החריש. טיפלתי באמו, כמי שמטפל בשק של קמח, והתבוננתי בו: הוא ישב על הרצפה מתחת לחלון, בתוך ארגז עשוי קרשים גסים, ועליהם כתובת באותיות־דפוס שחורות:
זהירות
חברת נ. ר. ושו'
אדן־החלון המרוּבע היה ברוּם כתיפו של הילד. על פני הקיר נתמשכו כמה פסים של מדפים צרים, עליהם ציבוּרי קופסאות – של סיגריות ושל גפרורים. במוך לארגז שבו ישב הילד, עמד עוד ארגז מכוסה נייר־קש צהוב, וכנראה, שימש שולחן. הפשיל הילד על צווארו את ידיו, המגוחכות והעלובות, והיה מביט כלפי מעלה, אל זגוגיות החלון הכהות.
כשגמרתי להפשיט את האשה, זרקתי את שמלתה הרטוּבה על הצנור, נטלתי ידי בכיוֹר־החרס שבקרן־זווית, וכשניגבתין במטפּחתי, אמרתי לילד:
– נו, היה שלום!
הוא הציץ בי ושאל בְּסַנְסְנוֹ מעט:
– ועכשיו – לכבות את המנורה?
– כרצונך.
– ואתה הולך? לא תשכּב?
הוא פשט ידו הקטנה והוֹרה על אמו:
– עמה.
– למה? – שאלתי בתמיהה שאלה אווילית.
– בעצמך יודע, – אמר בתכלית הפשטוּת, ובהתמודדו הוסיף:
– כולם שוכבים.
נכלמתי והחזרתי את פני: מימיני – פיו של תנור מכוער, על־גבי הכירה כלים מזוהמים; בפינה – מאחורי הארגז – קרעי חבל מזוּפף, ערימת נעוֹרת מנופצת, גזרי עצים, שבבים ואֵסל.
מרגלותי סרוּח גוף צהוב ונוחר.
– המותר לשבת מעט על ידך? – שאלתי את הילד.
הוא הציץ בי משיפוּלי מצחו וענה:
– הרי היא כבר לא תתעורר עד הבוקר.
– אין לי כל צורך בה.
נשתופפתי על־יד ארגזו וסיפרתי לו, איך פגשתי את אמו, והייתי משתדל לדבר בבדיחוּת־הדעת:
– יושבת לה בתוך הבוץ, חותרת בידיה, כבמשוטים, ושרה.
הוא ניענע בראשו, חייך חיוך חיוור והיה מגרד את חזהו הצר:
– מפני ששיכורה. גם בפכחונה אוהבת היא להשתעשע, ממש כמו ילדה.
עכשיו התבוננתי בעיניו, ואומנם שעירות הן, ריסיהן ארוכים להפליא וגם מעל לשמוּרותיהן צמחו הרבה שערות, כפופות בחן. צללים כחלחלים נחו מתחת לעיניו והיו מגבירים את חיוורון עורו נטוּל־הדם; את מצחו הרם, שקמט לו מעל לשורש־האף, כיסתה שפעתן הפרוּעה של השערות המקורזלות, הצהבהבות. אין לתאר את ארשת עיניו המתבוננות, השקטות, – בקושי יכולתי לעמוד בפני מבט מוזר ובלתי־אנושי זה.
– אתה – מה לך ברגליך?
הוא התחיל לפשפש בסחבות וחלץ מתוכן רגל יבשה, שדמות יָעֶה לה. הרימה בידו והניחה בקצה הארגז.
– הנה איזה רגליים. שתיהן כך, מלידה. אינן מהלכות, אינן חיות, אלא – ככה סתם…
– ומה זה בתוך הקופסאות?
– אֲגַן־חַיוֹת, – השיב הילד, נטל בידו את רגלו, כמי שנוטל מקל, נתנה בסחבות שבתחתית הארגז ובבת־צחוק נוהרת, ידידותית, הציע לפני:
– רוצה אתה, שאראה לך? נו, ובכן שב היטב. דבר שכזה לא ראית מימיך.
ידיו הצנומות והארוכות למעלה מן המידה עסקו בזריזות, הוא הרים את חצי גופו והתחיל להוריד קופסאות מעל המדפים ולהגישן לי בזו אחר זו.
– היזהר, אל תפתח, פן ינוּסוּ! הקרב אל אזנך, שמע! מה?
– מישהו מתנועע…
– אֲהָא, עכבישון הוא היושב שם, מנוּול שכמותו! שמו – המתופף. ערמומי!…
העיניים הנפלאות נתעוררו בחביבות, פניו הכחלחלים אוֹרוּ בבת־צחוק. בעיסוּק־כּפּיים מהיר היה מוריד את הקופסאות מעל המדפים, מקריבן אל אזנו, אחר־כך אל אוזני, וסח בהתלהבות:
– וכאן הַתִּיקָן. אֲנִיסִים, רברבן, כמין חייל. וזו – זבוּבית, פּקִידִית מנוּולת שאין כמותה. כל היום מזמזמת, מחרפת את כולם, ואת אמא אפילו משכה בשערותיה, לא הזבובית, אלא הפּקידית זו המתגוררת בדירה שחלונותיה לצד הרחוב, והזבובית רק דומה לה. וזה תּיקן שחור, גדול־גדול, –בּעלבּית; הוא – לא רע, אבל שיכור וגס. משׁתּכּר וזוחל לו על־פני החצר ערום, שעיר ככלב שחור. וכאן –דז’וּק, הדוד ניקוֹדים, תפשתיו בחצר, הוא מעוברי־האורח, שרמאים הם; כביכול מקבץ נדבות לטובת הכנסייה; אמא קוראה לו בשם – הזוֹל; גם הוא ממאהביה. מאהבים יש לב – כמה שתרצה, כמו זבוּבים, אף־על־פּי שחוטם אין לה.
– אין היא מכה אותך?
– היא? חלילה! בלעדי לא תוכל לחיות. הלא היא טובה, ורק שיכורה, נוּ – ברחובנו כולם שיכורים. היא – יפה וגם עליזה… שיכורה מאוד, נפקא! אני אומר לה: “חדלי לך, טיפשונת, לְעַלֵעַ את היי”ש הזה, אז תהיי עשירה", – והיא גועה בצחוק. אשה, – לכן טיפשה. אבל היא – טובה, הנה תתעורר, –תראה.
הוא חייך בחן רב, והיה חיוכו מקסים כל־כך, שתקפני הרצון לגעות בבכייה, לזעוק זעקה מסוף העיר ועד סופה משפע הרחמים הצוֹרבים שנכמרוּ עליו עד בלתי נשוא. ראשו היפה נתנודד על צווארו הדק כמין פרח מוזר, והעיניים נתלהטו והלכו בהתעוררות יתירה ומשכוּני בכוח שאין להתגבר עליו.
לשמע פיטפוטו הילדותי והנורא שוכח הייתי לשעה קלה, היכן אני, ומיד חוזר ורואה את צוהר־הכלא, הקטן, המרוּפש מבחוץ בכתמי־בוץ את לוע־התנור השחור, את גל הנעוֹרת שבקרן־זווית, וליד הדלת, שם, על גבי הסחבות, גוף חלמוֹני, כּשמן, של האשה־האם.
– אגן־חיוֹת יפה? – שאל הילד בגאווה.
– מאד.
– הנה, פרפרים אין לי, – פרפרים וצפורות־כרמים!
– ומה שמך?
– לוֹנקה!
– כשמי!
– נו? ואתה – איזה איש אתה?
– ככה־סתם. לא כזה ולא כזה.
– נו, שקר בפיך! כל אדם – הוא איזה־שהוא, הלא אני יודע. אתה – איש טוב.
– אוּלי.
– אני רואה היטב! אתה – פּחדן, גם־כן.
– מדוע –פּחדן?
– אני יודע!..
הוא חייך חיוּך ערמוּמי ולא אלא שקרץ לי בעינו.
– ובכל זאת מדוּע פּחדן?
– הנה – יושב אתה עמי, משמע – מפחד ללכת בלילה!
– הרי כבר יאיר היום.
– ובכן, עכשיו באמת תלך.
– אבוא אליך שנית.
הוא לא האמין, האהיל בעפעפיו על עיניו החביבות והשעירות, שתק קמעה ושאל:
– לשם מה?
– לשבת עמך מעט. אתה מעניין מאד. מותר לבוא?
– אדרבא! כולם באים אלינו…
נתאנח ואמר:
– לא תעמוד בדיבורך.
– חי אלוהים, אבוא! – אֵלַי, ולא אל אמא, יקחנה השד! אתה – הבה־נא, היה שלי, טוב?
– טוב.
– זהו! אין דבר שאתה גדול; בן כמה אתה?
– למעלה מבן עשרים.
– ואני למעלה מבן אחת־עשרה. אין לי חברים, רק קאטקה בת שואב־המיים, אבל השואבנית מכה אוֹתה, שהיא הולכת אלי. אתה – גנב?
– לא, מדוע – גנב?
– יש לך פרצוּף איוֹם מאד, צנוּם־נורא, וחוטם ממש כמו לגנבים. אלינו באים שני גנבים אחד – סאשקה, שוטה ורשע, והשני – ווניצ’קה, והוא טוב־לב כמו כלב. וקופסאות יש לך?
– אביא.
– הבא! אני לא אספר לאמא שתבוא…
– מדוע?
– כך. היא שמחה תמיד, כשהגברים באים שנית. אכן, – אוהבת היא את הגברים, נַפקנית שכמותה, פּשוּט אסון! ילדונת־טיפשונת היא, אמא שלי. כבת חמש־עשרה נתחכּמה וילדה אותי, ובעצמה אינה יודעת, – איך! ואתה – מתי תבוא?
– מחר בערב.
– בערב כבר תהיה שתויה. ואתה במה עוסק אתה, אם אינך גנב?
– בקוואס באַוואַרי. סוחר אני.
– באמת? תביא בקבוק, אה?
– כמובן אביא! נו אלך.
– לך־לך. תבוא?
– בהחלט.
הוא הושיט לי את שתי ידיו הארוכות. גם אני לחצתי ונענעתי בשתי ידי את העצמות הדקות והקרות הללו, ובלי החזר עוד פני אליו, יצאתי החוּצה כהלום־יין.
אורו של בוקר הפציע; מעל הערימה הטחובה של הבניינים הרעועים ריטט לו כוכב־נוגה רטט של גוויעה. מן החור המזוהם שמתחת לקיר־הבית הבּיטו אלי בריבּוּעי־עיניהן זגוגיותיו של חלון־המרתף, עכורות ומלוכלכות כעיני שיכּוֹר. בעגלה שליד השער ישן היה איכּר מסומק־פרצוף, שרגליו הגדלות והיחפות נתפשקו בהרחבה יתירה, פאת־זקנו העבה והקשוּחה נזקרה השמימה, – שניים לבנות הבהיקו בו, – דומה היה שבעצימת־עיניים צוחק האיכר צחוק אַרְסָנִי קטלני. ניגש אלי כלב זקן, שקָרְחָה לו בגבּו, מן־הסתם נכווה ברותחין, ריחרח את רגלי ויבּב יבבה חרישית, יבבת־רעב, והכמיר בלבי רחמי־שווא אליו.
ברחובות, בתוך השלוליות, שנצטללו במשך הלילה, נשתקפו שמי־הבוקר – התכולים והוורוּדים, ואותן בבואות אָצלוּ לשלולית יופי עלוב, מיותּר, העוֹכר את הנפש עד מעמקיה.
למחר ביקשתי את ילדי רחובי לצוּד לי חיפּוּשיות ופרפרים, קניתי בבית־מרקחת קופסאות נאות ושמתי פני אל לוֹנקה, ועמי שני בקבוקי קוואס, דובשנים, סוכריות וגלוּסקאות.
לונקה קיבל את תשורותי בתמיהה יתירה, ועיניו החביבות נתפקחו לרווחה – לאור היום הן היו נפלאות שבעתיים.
– אוּ־יוּ־יוּ, – פתח בקול נמוך, לא־ילדותי, – כמה הבאת מכל המינים! מן־הסתם, עשיר אתה? ואיך זה: עשיר ולָבוּש רע, ועוד אומר אתה – לא גנב? אלה הן קופסאות! אוּ־יוּ, ממש חבל לנגוע בהן, ידי לא־מרוּחצוֹת. ומי – שם? יוּך – חיפוּשיתוֹן, לעזאזל! כמו מנחושת, אפילו ירוֹק, הוֹי שד־משחת… והנה – יצאו ויפרחו להם? נו, נו…
ולפתע קרא בשמחה:
– אִמְקָא! רדי, רחצי לי את ידי, – הביטי, פּרגיה שכמותך, מה הביא לי! זה ההוא, שמאתמול, מאמש, שהביא אותך, כמו נוֹטר, כל זה – הוא! גם שמו לוֹנקה…
– צריך לומר לו תודה, – שמעתי מאחורי קול לא־רם, מוזר.
הילד הניע בראשו נענוּעים תכופים:
– תודה! תודה!
במרתף נתנודד ענן כבד של איזה אבק שעיר, מבעד לו, על גבי התנור, הבחנתי בקושי ראש מדובלל, פרצוּף מוּשחת של אשה, ברק שיניה, – חיוך מאוּנס, בלתי־נמחה.
– שלום!
– שלום, – החזירה האשה; קולה החוטמני לא היה רם, אבל היה אמיץ, –כמעט עליז. היא הביטה בי בעימוץ־עיניים וכביכול בליגלוּג.
לוֹנקה הפליג דעתו ממני והיה לועס את הדובשן, פותח בזהירות את הקופסאות ונוהם, – הריסים הישרוּ צל על לחייו והגבירו בכך את הַכְּחֵלֶת שמתחת לעיניים. מבעד לזגוגיות־החלון המסואבות נשקפה החמה, עכורה כּפניו של זקן, על שערותיו הצהבהבות של הילד צנח אור רך, בית־החזה של כותנתו היה פתוח, ואני ראיתי, איך פועם הלב מעבר לעצמוֹת הדקות ומרים את העור ואת הפטומת הניכּרת־ואינה־ניכּרת.
אמו ירדה מעל התנור, הטפיחה את המגבת מפי הכיור, ניגשה אל לונקה ונטלה את ידו השמאלית.
– ברח, עמוד, – ברח! – קרא הילד וכולו, בכל גופו, נתפרכּס בתוך הארגז, והיה מטלטל תחתיו את הסחבות, שריחן נודף, וחושף את רגליו הכחולות, השתוּקיות. האשה נצטחקה אגב נבירה בסחבטת וקראה גם היא:
תפוֹש אותה!
וכשתפסה את החיפושית, הטילתה על כף־ידה, סקרתה בעיניה הזריזות, שצבען כצבע הדגניה, ואמרה לי בנעימה של ידידה משכבר:
– כאֵלו – יש הרבה!
– אל תמעכי, – הזהיר הבן בקפידה. – פעם אחת בשכּרוּתה, ישבה לה על אגן־החיות שלי ומיעכה מי יודע כמה!
– ואתה שכח־נא את הדבר, תנחוּמי שלי.
– ואני קברתי גם קברתי…
– והרי במו ידי צדתי לך אחר־כך חדשות.
– צדתּ לי! ההם שמיעכת – מלוּמדים היו טִפֶּשֶת משוּלֶשֶת! את המתים שבהם קובר אני מתחת לכיריים. זוחל לשם וקובר, שם אצלי בית־קברות… היודע אתה, היה אצלי עכביש מִינְקָא, כולו אחד המאהבים של אמא, מלשעבר, שבבית־האסורים, שמנמוֹן, שמח…
– אח, אתה, תנחוּמי שלי, רחוּמי שלי, – אמרה האשה בלטפה את תלתלי בנה בכף ידה האפלה והקטנה, שאצבעותיה בלומות. מיד דחפתני במרפקה ושאלה בחיוך־עיניים:
– בן נחמד לי? איזה עיניים, אַה?
– קחי לך עין אחת, ואת הרגלים השיבי לי, –הציע לונקה בפנים מחייכות והיה סוקר חיפושית שבידו. – ממש… מברזל! שָמֵן. אמא, הוא דומה לנזיר, זה ששזרתּ סולם בשבילו, – זוכרת את?
– נו, כמובן!
והיתה צוחקת ומספרת לי:
– יום אחד, משמע, נתגלגל ובא אלינו אחד כּוֹמר, שרוּע כל־כך, ושואל: “התוּכלי נַפָּצִית, לשזור לי סוּלם של חבלים?” ואני מעודי לא שמעתי כלל על סוּלמות שכאלה. “לא”, אומרת אני, “לא אוּכל!” – “ובכן”, אומר הוא, “אני אלמדך”. פתח לרווחה את בגד הכהונה שלו, וכריסו חגורה כולה חבל דק, חבל ארוך וחזק! לימדני את המלאכה ואני שוזרת ומהרהרת בלבי: “למה לו זה? שמא את בית־היראה נתכוון ללסטם?”
נצטחקה חיבקה את כתפי בנה ולא פסקה ללטפו.
– הוי גַחּכָּנִים! בּא למועד הנכון, והריני אומרת לו: “הגידה־נא, אם לצורך הגניבה הוא לך, בְּכֵן איני נתרצה!” והוא מגחך בערמומיות: “לא”, אומר הוא, “זה בשביל שאוּכל לטפס בו ולעבור את הכותל; שהכותל אצלנו גדול ורם, ואנחנו אנשים חטאים אנחנו, והחטא מאחורי כותלנו, – הבינות?” נו, הבינותי: זה לו בשביל שיהיה מטפּס אל הנשים בלילות. צחקנו שנינו, גם צחקנו…
– אכן פרוּצה בצחוק את אצלי, – אמר הילד בנעימה של קשיש, – מוּטב שתשפתי את המיחם…
– והרי סוכר אין לנו.
– לכי וקני.
– וגם כסף אין.
– אח את, בזבזנית־שַׁכְרָנִית שכמותך! הנה אצלו! קחי…
הוא פנה אלי:
– יש לך כסף?
נתתי לאשה סכום־כסף, מיד קפצה ממקומה, הסירה מעל התנוּר מיחם קטן, מעוּך, מסואב, ונתעלמה מאחורי הדלת, בפזמה בקולה החוטמני.
– אִמְקֳא! – קרא הבן אחריה. – רחצי את החלון, אינני רואה כלום! – אשה ממוּלחת, אני אומר לך! – הוסיף הילד, בדקדקו לערוך על גבי המדפים את קופסאות החרקים, –מדפי הקרטון תלויים היו במשיחה, קשורים במסמרות התקועים בחריץ שבין לִבְנֵי הקיר הטחוב. – גם כן פועלת!.. אך תתחיל לנפץ את הנעוֹרת, ממש להִשְתַּנֵק אפשר, אבק כזה שהיא מעלה! אני צועק: “אמקא אל החצר הוציאיני, אשתּנק פּה!” והיא “סבוֹל”, אומרת היא, “שבלעדיך עצבוּת תהיה לי”. אוהבת היא אותי, וחסל! מנפּצת לה ושרה: שירים היא יודעת – המון!
ובהתעוררות, בברק של חן בעיניו הנפלאות, בהגבהת גבותיו העבותות, פתח בשיר בקול אַלט צרוד:
אַח הִנֵּה אוֹרִינָה על הַכֶּסֶת סְרוּחָה…
הקשבתי שעה קלה ואמרתי:
– שיר גס מאד.
– כּוּלם כמוֹהוּ, – הסביר לונקה בבטחון וננער פתאום, – הס, כּלי־זמר באו! הייא־נא, מהר, הרימני־נא…
הרימותי את עצמותיו הדקות, החבושות בשק של עור אפור ודק, והוא שירבּב בצמאון את ראשו לתוך החלון הפתוח ונפוג, ורגליו היבשות נידלדלו באפס־כּוח ורישרשוּ על גבי הקיר. בחצר צרחה תיבת־זימרה מרוּגזת, בפלטה מתוֹכה מטליות־מטליות של איזה ניגון, בעליצות צווח ילד מעובּה־קול, וכלב יילל לעומתו, – לונקה הקשיב למוזיקה זו ובחשאי נזתגל לאותו זמר והגה נכאים מבעד לשיניו.
האבק שבמרתף שקע, והאור נתרבה. מעל למיטת־האם תלוי היה שעוֹן קלוקל, על־גבי הקיר האפור זחלה המטולטלת, שגודלה כחמש אגורות של נחוֹשת. הכלים שעל־גבי הכּיריים עמדו לא־רחוּצים, על הכל נחה שכבת־אבק עבה, ביחוד מרוּבּה היה האבק בקרני־זוויות, בתוך קורי־העכביש, שהיו תלויים שם כּמטליות צוֹאוֹת. מישכּנו של לונקה דומה היה לאשפתות, וכיעור מופלג של עניות מנוּולת בצבץ באכזריות ועלבון מכל טפח שבמאורה זו.
המיחם החל להשמיע קול המייה קדוֹרנית, תיבת־הזימרה כביכול נתבהלה מפניו ונשתתקה לפתע: קול צרוד של פלוני נהם:
– אספסוף!
– הורידני, –אמר לונקה באנחה, – גרשוהו…
הוֹשבתי את הילד בתוך הארגז, והיה מקמט פניו, משפשף בידיו את חזהו ומשתעל בזהירות:
– חש אני בחזי שלי, לא טוב לי לשאוף הרבה אוויר של ממש, שמע־נא, הראית שֵׁדִים מימיך?
– לא!
– גם אני לא. בלילות מביט אני אל מתחת לכיריים, – אולי יופיעו? אינם מופיעים. הלא השדים שרויים בבתי־הקברות, לא כן?
– ולשם מה הם לך?
– מעניין. ופתאום יש בהם שד אחד – טוב־לב? קאטקה בת־השואב ראתה שדוֹן קטנטן במרתף, – נבהלה. ואני איני מפחד מפני דברים של אימה.
עטף את רגליו בסחבות והמשיך בזריזות:
– ולא עוד אלא שאוהבם אני, – חלומות נוראים אוהב אני, כך. פעם אחת ראיתי אילן, ובכן צומח הוא, ושורשיו למעלה, – הצמרת על־פני האדמה, והשרשים בשמיים… ממש זיעה שטפתני, ונתעוררתי מפחד. ופעם אחת ראיתי את אמא: שוכבת לה ערוּמה וכלב מכרסם את בּיטנה, נוֹגס חתיכה ורוֹקק, נוֹגס ורוקק. ופעם – נזדעזע פתאום ביתנו ונסע לו על־פני הרחוב, נוסע לו ודלתותיו וחלונותיו מתחבטים, וחתולה של הפקידית רץ אחריו…
הוא משך מפני הצינה את כתפיו החדוּדיוֹת, נטל סוּכריה, קלף את נייר־הצבעונין, דיקדק ליַשרוֹ והניחו על אדן־החלון.
– מן הניירות הללו אעשה לי כל מיני דברים יפים. אוו – אתן מתנה לקאטקה. גם היא אוהבת דברים יפים: שברי־זכוּכית, מכיתוֹת־חרס, פיסות־נייר והכול. אך – שמע־נא: אם, למשל, להאכיל את התּיקן, אז הוא יגדל ויהיה כמו סוּס?
היה ברוּר, כי הוא מאמין בכך; עניתי לו:
– אם להאכילו היטב, –יגדל!
– נו, כן! – קרא בשמחה, – ואימקא, טיפשוֹנית שכמותה צוחקת!
וסיים בדיבור־של־דופי, שהוא בזיון לאשה:
– טיפשה היא! את החתול אפשר בכלל להאכיל חַת־שתים שיהיה כמו סוּס, – נכון?
– ומדוע לא? אפשר!
– אה, מזונות אין אצלי! זה היה נפלא!
ממש נתפרכס כולו מגוֹדל המאמץ, ובחוזקה לחץ בידו על חזהו:
– אזי היו זבוּבים מתעופפים ככלבים לגוֹדֶל! ועל־גבי התיקנים אפשר היה להוביל לבינים. אם הוא כמו סוס, אז הוא חזק! נכון?
– אך יש להם שפם…
– השפם לא יפריע, הוא יהיה כמו מושכות, השפם! או הנה זוחל לו עכביש– גדול־נורא, כמו – מי? עכביש – לא גדול מחתלתוּל, שאם לא בן, – הרי זה פחד! אין לי רגליים, שאילמלא כן! אזי הייתי עובד ומאכיל לשובע את כל אגן־החיות שלי. הייתי עוסק במיסחר, ואחר־כך קונה לאמי בית בּלב־השדה. היית פעם בלב־השדה?
– הייתי, כמובן!
– ספר לי: איך זה שם, הא?
– התחלתי לספר לו על שדות, על אפרים, הוא הקשיב רב קשב ולא שיסעני, ריסיו היו משתפלים על עיניו, ופיו הקטן נפתח לאיטוֹ, כאילו התנומה חוטפתו. השגחתי בכך והִמַכְּתִּי את קולי, אלא שהופיעה אמו, ובידיה מיחם רותח, מתחת לבית־שחיה ביצבץ שק של נייר, ומחיקה – בקבוּק יי"ש.
– והנה –אני!
– נפ־לא, – נאנח הילד, ועיניו נפקחו לרווחה. – אין כלום, ורק עשבים ופרחים, אימקא. הנה תמצאי פעם עגלה ותסיעיני אל לב־השדה! וָלא – אמוּת ככלב ולעולם לא אראה. נאפוּפית את, אימקא, באמת! – סיים הילד בעלבון ועצבות.
יעצתו אמו בלשון של חיבה:
– ואתה – חדל לחרף, אַל־נא! עדיין קטן אתה…
– “חדל לגדף”! לָך – טוב, הולכת לך לכל מקום שרוצה, כמו כלבה ממש, את – מאושרת… שמע־נא, – פנה אלי, – זה אלהים ברא את השדה?
– בוודאי.
– ובשביל מה?
– בשביל שיהיו בני־אדם מטיילים בו.
– לב־השׂדה! – אמר הילד בחיּוּך מהוּרהר ובאנחה. – הייתי לוקח לשם את אגן־החיות ואת כּוּלם מוציא לחופשי, – טיילו לכם, חבריא! ו־שמע־נא! – את אלהים איפה עושים, – בתַעַשִׂי־יָה?
צוויחה נתעקרה מפי אמו, והיא נתגלגלה מרוב צחוק פשוטו כמשמעו, –צנחה על גבי המיטה, פירכסה ברגליה וקראה:
– הו, – ימח־שמך… הו, יה־אַדיר! תנחוּמי שלי רחומי שלי! את האלוהים, משמע, ציירי־האיקונין עושים… הוי גַחְכָּנִי שלי תימהוני שלי…
לוֹנקה הציץ בה בחיוך והפטיר גידוף של חיבה, אך בּנַבלוּת־הפה.
– מקרטעת, ממש כמו תינוקת! אכן צחקנית היא.
וחזר ופסק פסוק של גידוף.
– תצחק לה, – אמרתי, – היא נהנית, ואתה אינך חסר!
– לא, איני חסר, – הסכים לונקה. – אין בלבי עליה אלא כשאינה רוחצת את החלון; מבקש אני, מבקש: “רחצי־נא את החלון, אור־העולם חשך בעדי”, והיא – תמיד היא שוכחת.
האשה שוטפת את כלי־התה, צוחקת, קורצת לי עין תכולה ונוהרת ואומרת:
– נחמה טובה לי בחיי? אילמלא הוא, הייתי מְטַבַּעַת עצמי מזמן, חי־אלוהים, הייתי מחַנקת עצמי…
היא אמרה את הדברים האלה אגב חיוך.
ולוֹנקה שאלני פתאום:
– אתה – טיפש?
– איני יודע. וכי מה?
– אימקא אומרת –טיפש!
– והרי אני –על שום מה? – קראה האשה, ולא חלשה דעתה כלל. – הביא אשה שיכּוֹרה מן הרחוב, השכיבה לישון, ובעצמו נסתלק, זהו! הרי לא לגנאי אמרתי. ואתה אָץ להלעיז, אִי אתה…
גם היא דיברה כתינוק, בּמערכי־דבריה דומה לילדה מגוּדלת. גם עיניה היו טהוֹרוֹת כשל ילדה, – ומכוערים שבעתיים נראו מתוך־כך הפנים נטולי־האף, ששפה מופשלת להן ושיניים מחוּשפות. מין חוכא־ואיטלולא מהלכת על־שתיים, מעוררת־זוועה ומבדחת את הדעת.
– נו, הבה נשתה תה, – הציעה בקול חגיגי.
המיחם עמד על־גבי הארגז ליד לוֹנקה, סילון שחצני של קיטור היה זונק מתחת למיכסה המעוּך ונוגע בכתפו. הוא הושיט אליו את ידו הקטנה, וכשנתלחלחה כפו מן הקיטור, – מיצמץ בעיניו כשוגה בהזייה וקינחה בשערותיו.
– הנה אגדל, – אמר, – ואימקא תעשה לי עגלה, אזחל לי על־פני הרחובות לבקש נדבות. אקבץ די צורכי, ואזחל לי אל לב־השדה.
– אוֹ־חוֹ־חוֹ, – נאנחה האם ומניה־וביה נצטחקה בחשאי. – רואה הוא, חביבי, את השדה כגן־עדן! ושם ־ מחנות־צבא, וחיילים גסים, ואיכרים שיכורים.
– את משקרת, – שיסעה לונקה, ופניו נזדעפו. – אדרבא, שאלי אותו איך הוא השׂדה, הוא ראה.
– ואני לא ראיתי?
– בשיכּרוּתך!
הם התחילו לריב, ממש כילדים, – בהתלהבות ובלא הגיון, ואל החצר כבר ירד ערב חמים, בשמיים שהאדימו עמד בלי־נוע ענן כָּהוֹב. המרתף היה מחשיך והולך.
הילד שתה ספל תה, נתייזע, הביט אלי, אל אמו ואמר:
– שבעתי, גם רוויתי, אפילו שינה תוקפת אותי, חי אלוהים…
– אדרבא, הירדם, – הציעה האם.
– והוא –ילך לו! אתה תלך?
– אל תפחד, לא אניחו ללכת, – אמרה האשה ודחפתני בבירכּה.
– אל תלך, – ביקש לונקה, עצם עיניו, נתמודד להנאתו וצנח לתוך הארגז. לאחר־מכן הגביה פתאום את ראשו ואמר לאמו כמטיף־מוסר:
– מוּטב שתינשאי לו, שתיכנסי לחוּפה כשאר הנשים, – ולא שמשרכת את סתם־ככה עם כל ברנש… הם רק מַכּים… והוא – איש טוב…
– שכב, שכב, – אמרה האשה בקול חרישי, והיא רכוּנה על כוס התה.
– הוא –עשיר…
רגע ישבה האשה מחרישה, בגמעה את התה מתוך הצלחת בשפתיה הגולמניות, אחר־כך אמרה לי כאל מכּר־ומוֹדע משכבר…
– וכך הננו חיים לנו בשקט, אני והוא, ולא איש עוד. מחרפים אותי בחצר – פרוצה! וכי מה? אין לי בפני מי להתבייש. לבד מזאת, הלא עיניך הרואות, שאני פגוּמה מִלְבַר? מיד רואים הבריות, למה אצלח. כן. נרדם בני, תנחומי שלי. בן טוב יש לי?
– כן, מאד!
– לא תשבּע עיני מראות. חכם הוא.
– חכם ונבון.
– זהו! אביו – אדון היה, זקן; זה – כיצד קוֹרין להם? לְשָכוֹת יש להם, – אח, לעזאזל! כוֹתבים תעודות?
– נוטריון?
– כן, זהו! זקן חביב היה… מסביר־פנים. הוא אהבני, משרתת הייתי בביתו…
היא כיסתה בסחבות את רגלי בנה הערוּמוֹת, היטיבה מראשותיו את הכר האפל וחזרה לדבר בקלות:
– מיתה חטופה מת. בלילה היה הדבר, אך זה הלכתי מאצלו פתאום־לפתע צנח לארץ, – ופרחה נשמתו! אתה –סוחר בקוואס?
– בקוואס.
– משלך?
– משל אדוני.
– נתקרבה אלי ואמרה:
– אתה, בחור, אל תבחל בי, עכשיו כבר איני מדבקת, שאל כל מי שתרצה ברחוב הזה, כולם יודעים!
– איני בוֹחל.
– הניחה על ברכי את כף־ידה הקטנה, שעור אצבעותיה מקוּלף, וצפרניה קצוצות, והמשיכה בחיבה:
– אני מודה לך מאד בעד לונקה, חג היה לו היום. יפה עשית…
– עלי ללכת, – אמרתי.
– לאן? – שאלה בתימהון.
– לעסקַי.
– הישאר!
– לא אוּכל…
היא הביטה אל בנה, אחר־כך בחלון, אל רקיע־השמיים, ואמרה בחשאי:
– ואולי, בכל זאת, – תישאר? אכסה את פרצופי במיטפחת…רוצה אני להודות לך בעד בני… האכסה, אה?
דבריה היו אנושיים עד אין לעמוד בפניהם, – כה רחומים, שופעים רגש טוב כל־כך. ועיניה – עיני ילדה בפנים כּעוּרות – חייכו, לא חיוך של קבצנית, אלא חיוך של גביר, שידו משגת לשלם שלמי־תודה.
– אימקא, – נצטעק פתאום הילד, נתחלחל ונתרומם כלשהו. – זוחלים! אימקא… בואי־אי…
– חולם הוא, – אמרה לי האשה וגנחה אל בנה.
יצאתי אל החצר ועמדתי תפוש־הירהורים, –מחלון־המרתף הפתוח נשתפכה אל החצר שירה מאנפפת ועליזה, האם שרה שיר־ערש לבנה, וברורות יצאו מפיה המלים המוּזרות:
בְּכַנְפֵיהֶן תְּבִיאֶינָה פְּגָעִים וּתְלָאוֹת:
הָבֵא תְּבִיאֶינָה פְּגָעִים וּתְלָאוֹת,
עֵינֵינוּ תִּמַּקְנָה מִנַּחֲלֵי דְמָעוֹת!
אוֹיָה לָנוּ, אוֹיָה לָן!
אָן נָבוֹאָה וּלְאָן?
>
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.