יצירה בעקבות הֲלַכּוֹשֵׁל וְלַנּוֹפֵל מאת שמואל הנגיד

(פרויקט בן־יהודה)

* * *

קריאה בשירו של שמואל הנגיד, “הלכושל ולנופל”

אווווהווי הווו הו היייההיייי  אוואהיי 

אילו דחקונו לעשות את שלא ניתן לעשותו ולהתייחס לרצף הצלילים השורקני הזה כשפה של ממש, ואילו המשיכו ודחקו בנו לתרגם את הדברים לעולם המושגים האנושי ואף להלביש את עולם המושגים הזה בלבוש עברי, ודאי כך היו נשמעים הדברים:

“אין פלנקטון היום. אני רעב”

כחמש מאות קילומטר מזרחה משם, קרוב יותר לחופי סרדיניה, נקלט המסר אצל לוויתן אחר. “כאן להקת סרדינים אדירה,” ענה, ובקולו, שפילח לאיטו את צלילות המים, ניתן היה להבחין בלהיטות גרגרנית.

“הו,” הגיב הלוויתן שלנו, הרעב, “איזה כיף לך. סרדינים זה טעים”

“טעים טעים”

“טעים. זה מאוד מאוד טעים”

“שקט!” ציווה קול זועף מעומק הדממה הכחולה, הרחוקה. בניגוד למה שאפשר היה אולי לצפות לו, לא היה זה קולו של אלוהים בהנחותו את ברואיו, אלא קולה של לוויתנית מבוגרת שחלפה באותה העת מול חופי טוניס. “אתם מפריעים לי לשנת הצהריים!” נזפה.

באשר לאלוהים, אם נניח כפי שהניחו מרבית האנשים לאורך הדורות שזה אכן קיים, ושהוא בעל מאפייני אישיות אנושיים, ושעיקר מעייניו נתונים להובלת בני האדם בנתיבות ההיסטוריה אל עבר הגאולה, מאליו נקבל גם שהמתרחש על פני היבשה המקיפה את הים התיכון מעניין אותו הרבה יותר מהמתרחש על פני הים, ושהמתרחש על פני הים מעניין אותו הרבה יותר מהמתרחש במעמקיו; בקיצור, נצטרך לקבל שפטפוטים לוויתניים אינם מעניינים אותו כהוא זה.

אלא שהדברים אינם כה פשוטים: יתכן בהחלט שפטפוטים מסוג זה הם בין הגורמים המעכבים את בוא הגאולה; וכאן מתבקש הסבר לא קצר.

כיוון שהסתעפויות הווייתו של האל משתרגות לכל נקודה של קיום, וכיוון שהוא בוחן כליות ולב, הריהו נידון לחוות את העולם בכל רגע ורגע מבעד לתודעותיהם של כלל ברואיו החווים. האם די לומר שהאל רואה את השמש שאנו רואים, שהוא יודע שאנו רואים את השמש, שהוא בוחן את מחשבותינו על השמש אשר ברא? אילו היה מסתפק בכל אלה, הרי היה אל מוגבל למדי. ולא היא; דרכנו ודרך עינינו הוא בהכרח גם מסתנוור מאורה של השמש!

איתנו ודרכנו הוא לוהט בלהט האמונה, מתחבט בחיבוטי האמונה, חווה את חטאינו כנגד מצוותיו שלו, ומבעד לנפתולי טיפשותנו עלול גם לאמץ עמנו אמונות שגויות בעליל (כמו האמונה הקראית, למשל). איתנו ודרכנו הוא רואה פרוסת עוגה, חושק בעוגה, טועם את העוגה על לשוננו, חוטף קלקול בקיבתנו ורץ עמנו לשירותים. גם את קריאתן של שורות אלה חווה האל מבעד לעיניים הקוראות, ועם הקורא הוא חווה את התהייה, מה יהא על אותו לוויתן צעיר ורעב העומד במרכזו של החיבור?

כל זה אמור בחוויה האנושית לגווניה, אך האל חווה את העולם לא רק מבעד לאדם; וכאן בעצם מתחילה הבעיה. מרגע שבחר לאכלס את עולמו במיליוני מילארדים של פרטים חווים, נגזר עליו רעש אינסופי של חוויות; חלקן מענגות, חלקן מייסרות, רובן משמימות, וכולן מסתיימות בכליה. הוא חווה, ומבפנים, את אחיזת הרוח בכנפי השחף, את יריקת הקורים מישבן העכביש; הוא חש בדגדוג הפנימי הינוק של פטמת העטלפה, ובזליפת החלב המתוק על לשונו של העטלפון; הוא חווה את חרחור המוות בגרונו של הצבי הלפות, ואת גרגור הדם בגרונו של הברדלס הלופת; הוא חווה את הגל המגביה מבעד לגופיהם של אלפי סרדינים, מבעד לגופו של כל אחד ואחד מהם, את הצטופפותם אלה אל אלה והתנגשותם אלה באלה, את חרדת סנפיריהם הקולקטיבית לנוכח הבור השחור הנפער תחתם, את החושך הצפוף הסוגר עליהם, ועם שהוא חש בהימעך גופו ובדממת מותו של כל אחד ואחד מהם הוא חש גם כיצד כל גופיף נימוח שכזה מעקצץ בבלוטות הטעם על לשונו של הלוויתן האוסף אותם ממזיפות פיו ובולע אותם אל קרביו; לבסוף הוא חש גם את ההקלה החרדה של אלה מן הסרדינים אשר חמקו לעת עתה מן הגיהינום החשוך הזה וחולפים על פני קימור עינו הכבירה של הלוויתן (“טעים,” הוא אומר ללוויתן שלנו, המצוי בסוף מערב, “כדאי לך לבוא לכאן…”)

את כל אלה, ועוד ועוד ואף יותר, חש האלוהים בכל רגע ורגע מבעד לאינספור ברואיו. וזה פשוט לא מעניין אותו. חישבו על עצמכם ברגע זה, בעודכם קוראים את הדברים: אף שאתם חשים כעת בזקיקי השיער בבית שחייכם השמאלי, אין אתם נותנים דעתכם עליהם, אלא מתרכזים בעיקר, שהוא התהייה אם בארוחת הצהריים הקרובה תאכלו רבע עוף או פילה דג. כך גם האל: בחלוקת הקשב האלוהית שלו הוא מרחיק מעליו את כל רעשי הרקע. הֲנחת תפילין וניתוץ פסילים? אלה חודרים ללוז דעתו. פטפוטי לוויתנים על פלנקטון וסרדינים? נו באמת…

אלא שחלוקת הקשב הזו, וכאן אנו מגיעים ללב ההסבר שלנו, דורשת מאמץ לא מבוטל, ולא פעם מתקשה האל למקד דעתו בתוך קקופוניית התודעות שהוא שרוי בה. “אלי אלי, למה שבקתני” שאל מי ששאל, אך באותו רגע ממש ניסרו את האוויר של צפון אמריקה עשרות מיליוני ציקדות שאך בקעו מגלמיהן. זה מביך, כן, אבל דברים כאלה עלולים לקרות לכל אחד מאיתנו אילו החזקנו יקום שלם על הראש.

השמיכה הדקיקה של פני המים נמתחת לכאן ולכאן ולכאן ולכאן. מעליה גבהי האוויר. מעליהם השמיים, ובהם שמש, אלוהים, וענן קטן. מתחת לפני המים העומק הכחול, ובו דגי טונה, לוויתן, ואף לא ענן פלנקטון אחד. הרעב מציק וריקות המים נוסכת בו שעמום. להקת הסרדינים נמצאת חמש מאות קילומטר מכאן. “אני בא,” הוא אומר לחברו המרוחק. השחייה ארוכה, הוא יודע. בפנותו כלפי מעלה לקראת גיחת נשימה הוא רואה את השתברויות קרני השמש בקרום המים. “רגע,” הוא אומר, “רגע רגע,” הוא אומר, “צל חולף מעלי…” 

***

“הֲלַכּוֹשֵׁל וְלַנּוֹפֵל תְּקוּמָה / וְלַנּוֹדֵד וְלָאוֹבֵד תְּנוּמָה?”

כך נפתח שירו של שמואל הנגיד, שנכתב בספרד המוסלמית במחציתה הראשונה של המאה ה־11 לספירה. ובכן, האם תהי תקומה לכושל ולנופל? כעבור בתים לא רבים, ואנחנו עדיין בחלקו הראשון של השיר, ניתנת התשובה: “וְאֵל יָרִים אֲשֶׁר הֵשַׁח וְהִשְׁפִּיל, / וְלוֹ סוֹדוֹת וְדַרְכּוֹ נֶעֱלָמָה!” בדרכו רוויית הסוד והמיסתורין ירים האל את הכושל, את הנופל, את זה ששח והושפל.

חושב לו הקורא החילוני המודרני, או מכל מקום הקורא החילוני המודרני שהוא אני: הנה לפנינו שיר אמוני־דידקטי; בכל זאת מחליט הקורא להמשיך ולצלוח את ים הטרחנות, שהופך, כך מתברר במהרה ולמרבה הרווחה, לים של ממש: “אֲנִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָרַד בְּתוֹךְ יָם”, מספר המשורר; את הטון הדידקטי מחליף תיאור של הרפתקה ימית מצמיתה.

הדבר ארע בעת שספינתו של שמואל הנגיד שטה לה במים השקטים של חודש אב, ובעת שמלחיה המפטפטים העלו זכרונות על חיות ים מופלאות שנתקלו בהן בשיוטיהם. “לֹא יְדַעְתֶּם / פְּלִיאַת יָם, וְלֹא שַׂחְתֶּם מְאוּמָה!” מכריז בביטול רב החובל ומספר על החיה האיומה ביותר שנתקל בה, החיה המבעיתה ביותר המשייטת בימים: הקָרְחָה. מהי אותה קרחה? מתיאורו של רב החובל עולה כי זוהי חיה אשר טורפת את כל חיות הים, "וְהוֹפֶכֶת לְפִיהָ כָּל סְפִינָה, / וְצִי אַדִּיר כְּמֶרְכָּבָה רְתוּמָה״.

עוד הוא מדבר, והנה לנגד עיניהם הנדהמות עולה מן המים החיה המפלצתית.

***

ראשו מתפרץ מבעד לקרום המים ובאחת הוא חש במכת הקור בקודקודו, במתיקות האוויר על לשונו. הוא מכווץ ריאותיו ופולט סילון רטוב של אוויר משומש מחורי הנשימה שבמצחו, שואף שאיפה עמוקה ומתבונן לרגע בספינה. שיוטה איטי. היא מעט קצרה ממנו באורכה, ומפרשיה הלבנים מתנשאים אל על ומתנפנפים ברוח בנפנוף מסקרן. אחר כך הודף זנבו לאחור את המים בהדיפה חלושה וגופו מתרומם מעט למעלה ומתקמר בעדנה נחשית למטה אל פנים הים, סנפיר גבו מפלח לרגע את האוויר, ואחריו מונף באוויר הזנב, שחוזר לבסוף ונבלע גם הוא. בהוציאו שוב את ראשו, הפעם קרוב יותר אל הספינה, נפער פיו למלוא רוחבו ולועו מתנפח במים; הוא יודע שאין כאן כנראה מה לאכול, אלא שברעבונו הוא משתעשע בסינון המים מבעד למזיפות לסתותיו הנסגרות, אף מחפש בלשונו הכבירה בין סיבי המזיפות אחר חסילון או דגיג שאולי נקלעו למאורת הלוע.

האנשים שעל הסיפון מתבוננים בו. עיניהם קטנטנות. הוא חושב: הרי הם יצורים חמודים. אנסה לשעשע אותם.

הוא מקמר שוב את ראשו ואת גופו ואת זנבו אל תוך המים, משייט אל מעבר לירכתיים, חש בעורו בלטיפת השובל העדין המקציף מאחורי הספינה, מעגל מסלולו ומוציא את הראש. שיוטו הניע גלים, ואלה מטלטלים עתה את הספינה בטלטול רב חן. מצחיק: האנשים עברו מצד אחד של הסיפון אל צידו השני כדי להתבונן בו.

הוא חושב: אערוך עבורם הפתעה משעשעת במיוחד.

הפעם הוא צולל צלילה עמוקה, הודף והודף בזנבו כשקודקודו מכוון אל עבר שחור המצולות, חש בלחץ המים ההולך ומתהדק על עורו, כמעט מתנגש בכריש קטן, ואז, בתנועה חצי ספירלית, הוא מעקל את גופו כלפי מעלה. צל הספינה תלוי שם מעליו, בודד וכהה בתוך משטח הריצודים הרחב, ושובלו העדין נמתח מן הירכתיים ומתרחב ונבלע אל תוך תנועת הגלים. עתה הודף הזנב בעוצמה, בקצב, המים נדחפים כנגדו לאחור, הצל הולך וגדל למולו מעליו, גופו מתרומם, מתרומם ועולה, מתרומם ומאיץ ועולה ועולה… והנה הוא מבקיע אל האור והאוויר, גופו מוטח החוצה, רק זנבו נותר טבול במים, ורגע לפני שהוא נשמט כל כולו ומנפץ את הים הוא רואה, הפעם מלמעלה, את פני האנשים המביטים בו בדממה: חמודים כל כך.

***

ואולי מעולם לא יצא המשורר אל לב ים? אולי תיאורי השיר כולו הם פרי דמיונו?

קשה לדעת בוודאות, כמובן, אך השיר חורג מן הקונבנציות של השירה העברית בימי הביניים, שאינה נוטה לתאר יצורים מפלצתיים, והרושם המתקבל הוא אפוא של שרטוט חוויה ייחודית, אותנטית. אם נקבל כהנחת מוצא שהשיר אכן מתאר מפגש אמיתי עם יצור אמיתי, נשאלת השאלה: מהו אותו יצור? האמנם לוויתן?

השם העברי, “קרחה”, רומז לקרחותו של היצור, ועשוי להיגזר מן המילה היוונית “קארכאריאס”, שפירושה כריש. זהו זיהוי אפשרי: מתיאוריו הנפלאים של המשורר, אשר הביט אל אותה “צוּרָה אֲיֻמָּה” כלשונו, עולה כי זו “בְּתֹכֶן דָּג רְקוּמָה”, ויש לה סנפיר “כְּמוֹ חֶרֶב לְטוּשָׁה”; אלה אכן מתאימים לכריש, אך הם עשויים בה במידה להתאים ללוויתן. לכיוון הלוויתני מושך גם הדגש על גודלה העצום של החיה, שגבוהה “כְּמוֹ תָמָר בְּקוֹמָה”, ושראשה “כָּאֳנִי שַׁיִט בְּמִדָּה”. מכל מקום, תיאור החיה הכבירה כמי ש“גוֹעָה וְהוֹמָה” וכמי שהנחיר שלה הוא “כְּמוֹ כִבְשָׁן”, סוגר כמדומה את הגולל על הזיהוי; הלוויתן, והוא בלבד, עשוי לעלות מן המים ולפלוט מנחיריו רסס מים רעשני, המעלה על הדעת עשן כבשנים.

הזיהוי הולך ומתחדד כאשר בוחנים את תיאור הפה:

וּפֶה עָמֹק וְרָחָב כַּמְּעָרָה, / תְּעַר נָהָר אֱלֵי תוֹכוֹ בְּצָמָא,

וּבִשְׂפָתוֹת כְּנֹאד עַל נֹאד נְפוּחִים, / וּבֵינֵיהֶם כְּפִי תַחְרָא פְּרוּמָה

נדמה שהמועמד היחיד שעשוי לענות לתיאור הזה הוא לוויתן המזיפות, העולה לפני הים, פוער את פיו האדיר וקולט אל תוכו מים המנפחים כ“נאד” את גחונו. ומהי אותה “תַחְרָא פְּרוּמָה”? הביטוי “תחרא” נגזר מתיאור הצווארון של מעיל האפוד בשמות כ“ח 32, שם נהוג לפרשו כשריון; ואולם כיוון שהפסוק המקראי מתאר את צורת עשייתו של הצווארון כ”מַעֲשֵׂה אֹרֵג", וכיוון שבהקשר הנוכחי מדובר על דבר מה פרום, נראה לי סביר יותר לפרש את התחרא הפרומה בשירנו כבאה מעולמות האריגים, הבדים, החוטים והסיבים. דומני שאין בין פּיות הים מועמדות מתאימות יותר לתפקיד התחרא הפרומה מן המזיפות, אותם איברים דמויי מברשת העשויים סיבים צפופים ומשמשים לסינון יצורי הים הקטנטנים.

ברגע השיא של השיר עושה הקרחה מהלך המעורר פחד עז בלב שוכני הספינה:

וְשָׁטָה מִסְּבִיבוֹת לַסְּפִינָה, / וְאֵין מֵנִיד וְאֵין נוֹאֵם נְאִימָה,

וְהִגִּיעָה לְצִדֶּיהָ וְעָמְדָה / עֲלֵי זָנָב כְּאֶרֶז אוֹ שְׁדֵמָה.

החיה הנוראית נעמדת על זנבה לצד הספינה. כאן מופיע קטע ארוך בו מתאר שמואל הנגיד כיצד “נָמֵס לְבַב כָּל אִישׁ כְּדוֹנַג”, ובעיקר כיצד הוא פונה לאלוהים שהעיר אותו מתנומת עוונותיו: “וְאִם זֶהוּ גְּמוּל יָדִי,” מתחנן המשורר, “תְּהִי בוֹ / סְלִיחַת מַעֲוָתִי הָעֲצוּמָה!” למרבה ההקלה, בו ברגע שנשמעת תחינתו, “גָּעַר אֱלֹהִים בָּהּ, וְשָׁבָה / כְּרֶגַע אֶל מְצוּלוֹת יָם פְּנִימָה”. תשובתו של שמואל הנגיד לנוכח המפלצת העומדת על זנבה הצילה את הספינה ואת אנשיה.

מאליו מובן: שמואל הנגיד לא מתאר אלא את זינוקו של הלוויתן מהמים. מה שבקריאה ראשונית עשוי להיראות כרגע ארוך ומאיים בו נעמדת המפלצת אל מול הספינה ואל מול תחינותיו של המשורר המתייסר באשמת חטאיו, מה שנווחה כנראה כנצח עבור שוכני הספינה, לא היה אלא שבריר שניה של זינוק אקרובטי.

המהלך הפרשני־בלשי שביצעתי פה מזמן לנו מהלך פרשני־פואטי; אם נכון הזיהוי של הקרחה עם לוויתן המזיפות, הרי נפתחת לנו כקוראים מודרניים קריאה כפולה של השיר: אנו עשויים לקרוא אותו כתיאור מפגש עם מפלצת אימתנית, ואנו עשויים, בה בעת, לקרוא אותו כתיאור מפגש עם לוויתן מזיפות נחמד. קריאה כפולה כזו מעמידה את השיר, לא כשיר על משמעות האמונה בלבד, אלא גם כשיר על משמעות הלוויתן.

לפני שנים הרחקתי לעיירה הוסאוויק שבצפון איסלנד. העיירה הקטנטנה שוכנת לחופו של מפרץ רחב עטור פסגות לבנות הידוע כשורץ לוויתנים, וכלכלתה מבוססת בין היתר על שיוטי תצפית ביונקים הימיים. על סיפון הספינה הפרוץ לרוחות הקרות מקבלים התיירים שתייה חמה ומחכים לקריאתו של המדריך, הסוקר את מרחבי המים ממרומי עמדת התצפית שלו. כך הזדמן לי לצפות בלוויתן מינקי, הנחשב לקטן שבלוויתני המזיפות. הוא היה ביישן למדי, ומן המים בצבצו רק רסס נשימתו, גבו וסנפיר גבו. כל גיחה צנועה כזו לוותה בקריאות שמחה של התיירים. אני עצמי הייתי מאושר - ויותר מזה אין לי מה לומר על התצפית ההיא באופן שיחריג אותה מן הבנאליה התיירותית.

אך מה מוזר: הבנאליה הזו והטלטלה האמונית של שמואל הנגיד נסמכות על מפגש עם יצור דומה למדי.

***

במפגש עם לוויתן יש משהו ממה שעשוי להיות לנו במפגשנו עם כל בעל חיים: המפגש עם תודעה חווה אחרת, עם אפשרות חיים אחרת. איך זה להיות אחר לגמרי מאיתנו? איך זה להיות בעל גוף כביר מאין כמוהו? איך זה לשקוע אל המעמקים? איך זה לזנק במלוא ענקותך מתוך המים ולהכות בהם בנוחתך במלוא גופך הענקי? וכן, איך זה להתבונן בבני האדם המתבוננים בך ובשונותך?

בעלי החיים, בעצם היותם ונוכחותם, יוצרים הזרה לפרשנות האנושית לעולם. יש בעיני יופי מיוחד באפשרות להינתק מנקודת המבט האנושית ולדמיין את עולמנו מבעד למסנני חושים ותודעה שונים לחלוטין, מבעד לגוף אחר לחלוטין, מנקודת מבט חלופית שהיא בעלת תוקף הכרתי לא פחות מזה שלנו. גם אם לרוב אין אנו מנסחים לעצמנו בצורה כזו את הדברים, יתכן בהחלט שהם אלה שעומדים, במידה רבה, בלב השאיפה התיירותית להרחיק לקצות עולם כדי לחזות בלוויתנים ובבעלי חיים אחרים. 

אך משמעות מפגשנו עם אחרותם של בעלי החיים אינה מתמצית בקריצה האפיסטמולוגית הזו. שכן בעלי החיים עשויים גם לחדור לעולמנו הפנימי ולהתרוצץ בו בחופשיות; הם עשויים למזוג את חומרי שונותם אל תוך חומרי נפשנו.

הנסיעה ההיא לאיסלנד הייתה שיאה של מעין “תקופה לוויתנית” בחיי: קדמה לנסיעתי קריאה, פעמיים ברצף, של הרומן “מובי דיק” מאת הרמן מלוויל; ואילו קריאת הרומן באה לאחר, ובד בבד, עם חדירתם של לוויתנים לרבים מחלומותיי. אני זוכר מעט מאוד מהם. אני זוכר: מפרץ רחב באור שקיעה, אולי מפרץ חיפה, אולי מפרץ קייפ קוד במסצ’וסטס, ובו לוויתנים כבירים עולים ומזנקים מן המים. אני זוכר: לוויתנים, ספק דולפינים, שאינם אלא אנשים, עולים על הרפסודה שעליה אני נמצא ומשוחחים איתי.

מה אפוא מביא עמו הלוויתן בחודרו לעולמנו הפנימי?

הוא מביא עמו גודל, כוח, מביא עוצמה שקטה, שעשויה בקלות להתפרש כמפלצתית, ועשויה להתפרש כנינוחות נבונה. הלוויתן יורד למעמקים שאינם נראים, אך גם מוכרח להגיח לפני המים, אל האוויר הגלוי; גיחה זו אל האוויר, דווקא היא שמדגישה את היותו יצור מעמקים. אני זוכר שבהתעוררי מן החלום חשבתי על אנשי הלוויתן־דולפין שהם מצויים בכפל עולמות, בעולם הפנים ובעולם החוץ.

הלוויתן מצטיין אם כן בכובד הסמלי שהוא נושא עמו, ונדמה שכל יצירה ספרותית שלתוכה הוא מזדמן עשויה להדהד במשהו את הכובד הזה. “וְאִם נִבְלַע בְּיָם יוֹנָה וְהוּקָא / בְּיַבָּשָׁה לְצִדְקָתוֹ – אֲנִי מָה?” תוהה שמואל הנגיד ברגע השיא של הסכנה, ובתוך כך קושר בין הקרחה לבין אותו “דָּג גָּדוֹל” הבולע את יונה הנביא (יונה, ב' 1). כמובן, זיהוי הדג הגדול של יונה עם מה שאנו קוראים לו לוויתן בעייתי מאוד; אך אנו ניענה להזמנתו של שמואל הנגיד להקביל בין הקרחה שראה לבין אותו דג מקראי כדי ללמוד כיצד יצור ימי ענק עשוי להשתלב בעולם סמלים ספרותי.

שני הפרקים הראשונים של ספר “יונה” נעים ללא הרף בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני, כיאה לספר העוסק כל כולו בסירוב לנבואה האלוהית, שהיא ספק קולו של המצפון הפנימי, ספק מסר הניתן מבחוץ. כזכור, יונה שט אל מרחבי הים בתנועה אופקית שיש בה פנייה החוצה, הרחק מארצו אך גם הרחק מן הקול הנבואי שבתוכו. הסערה שלתוכה נקלעת הספינה מקורה כמובן באלוהים, אך היא מהדהדת את סערת הנפש שהוא נתון בה. בהיכשל נסיון ההימלטות שלו, משנה יונה את כיוון הבריחה: “וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם” (א' 5); כלומר יונה בורח כעת, לא בתנועה אופקית אל המרחבים החיצוניים ואל ארצות רחוקות, אלא פנימה ולמטה אל ירכתי הספינה, פנימה ולמטה אל עולמו הפנימי. התנועה האנכית הזו מושלמת לבסוף כאשר יונה מושלך מן האניה פנימה ולמטה אל הים, וכאשר הוא מוצא עצמו בפנימו של הדג. שם, במקום שהוא הבפנוכו של הבפנוכו, פונה לבסוף יונה פנימה אל נפשו, לא כמהלך של בריחה, אלא כמהלך של תשובה וחזרה אל האלוהים. הדג הגדול משמש כאן אם כן כמוקד של פנימיות רוחנית.

האם הלוויתן של שמואל הנגיד משתלב בתוך מארג סמלי כזה? האם הוא נושא מטענים דומים?

כן ולא. כן, משום שהמפגש המצמית עם היצור העולה מן המעמקים הפנימיים הנסתרים, החשוכים, הרוחשים מתחת למשטח המים המישורי, הרוגע, השמשי, מעורר בשמואל הנגיד עצמו פנייה פנימה אל מחשכי עוונותיו החבויים ומביא אותו לצלול אל עומק אמונתו; אכן, עם הלוויתן עולה גם האלוהים.

אך נדמה שהסמליות הזו, שממילא מצויה לכל היותר ברקע השיר, אינה משכנעת עד הסוף, משום שככלות הרהורי האמונה של שמואל הנגיד על “מֹשֶׁה וְתוֹרָתוֹ” ועל “דִבְרֵי חֲכָמֵינוּ”, ועל קיומו של “שָכָר בְּעוֹלָם בָּא לְזַכִּים” ושאר עניינים שבינם לבין לוויתני מזיפות אין דבר, מה שעובר אלינו במיוחד מעולמו הפנימי של המשורר איננו דווקא עומק אמונה, אלא פשוט פחד, פשוט פחד גולמי חייתי, הפחד הפשוט להיות בצידם של הנטרפים; זהו פחד כאוטי הנאחז בהפשטות האמונה, אך ביסודו אינו אלא פחד קונקרטי הנולד במפגש קונקרטי עם מפלצת קונקרטית.

עבורי, מכאן בדיוק נובע כוחו המיוחד של השיר: בניגוד לדג הגדול של יונה שהוא כל כולו ישות סמלית, הרי שכאן מצטיין הלוויתן בקונקרטיות ריאלית מיוחדת במינה. מבעד לשיר אנו זוכים בתצפית נדירה בלוויתן אחד בהיסטוריה של הים התיכון, לוויתן מסויים אחד ויחיד, על מלוא הודו וגודלו, על יפי זינוקו מתוך דחיסות המים אל ריקות האוויר, על חמידותו ונשימתו ועל עצם היותו, יונק ימי בשר ודם וסנפירים ומזיפות, פרט בודד שצאצאיו אולי שטים עדיין ומשוטטים במעמקי הימים כאלף שנים לאחר הזינוק ההוא; פרט שחי את חייו, חיים יפים ומלאים יש לקוות, מבלי לדעת שבקצה זינוקו מן המים הוא עתיד לנחות אל תוך מורשת השירה העברית. 

***

“איזה שפריץ. עשיתי שפריץ. מצחיק. זה היה מצחיק”

“יופי”

“אני רעב”

“יש סרדינים. בוא. יש כאן הרבה סרדינים. סרדינים זה טעים”

“טעים”

“מאוד טעים. אתה בא?”

“אני בא. כן. אני בא…”

“שקט שם כבר!”