היצירה מתייחסת למאמר “הנחות־יסוד לבנין התרבות העברית” מאת אהרן אמיר

המקום: בית הסופרים ההיסטורי, אשר בנתה משפחת שולמן בשנת 1887. אחד הבניינים הראשונים של שכונת נווה צדק. בין השנים 1907 ל־1914 שימש המבנה את מערכת העיתון הפועל הצעיר, בעריכת יוסף חיים ברנר. המבנה שימש גם כבית מגורים לסופרים כגון דבורה בארון, יוסף אהרונוביץ', אשר ברש, יהודה בורלא ואחרים – ומכאן שמו “בית הסופרים”. היום המבנה משמש בתור מוזיאון נחום גוטמן לאומנות.

האירוע: שבעה על יוסף חיים ברנר וחבריו שנרצחו ב־2 במאי 1921 בבית יצקר ביפו, ביום השני של פרעות תרפ"א. ההרוגים הובאו לזיהוי באולם הכניסה של הגימנסיה העברית, ונקברו בקבר אחים בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

“גם יוסף חיים נרצח”, נאנח אהרן ראובני בקול חנוק מדמעות.

“ברוך דיין האמת”, מלמלה סופי רעייתו מתוך גירסא דינקותא.

“זיהו אותו לצד גופתו של צבי שץ בגימנסיה”, נאנח אהרן בשקט, “וגופתו של יוסף לואידור נעלמה” הוסיף בקול שבור.

נדחתה השבעה מעט כי האספסוף עוד לא נאסף. בהתחלה קבעו להיפגש בבית אבולעפיה בתקווה שקירות הבית יספידו את יוסף־חיים, אבל ש"י עגנון הציע בחלופת מכתבים מגרמניה שכדאי לחבורה להיפגש במבנה ששימש את מערכת העיתון הפועל הצעיר לפני המלחמה הגדולה. “הזיכרונות משם מתוקים יותר”, הטעים.

התכנסה החבורה בשעת ערב, באחד החדרים הריקים במבנה. ריח זיכרון הדפים והדיו התערבב עם זכרונו של ברנר. הראשונים שהגיעו ישבו במעגל.

“סבא”, פנתה סופי לאז"ר, “איך נתנחם?”, שאלה אותו במרירות.

“קשה לענות על זה”, ענה אז“ר בנימת התנצלות לבתו של ד”ר ירמנס, “אך הנחמה הטובה ביותר – ואולי היחידה – תהיה אם כל הנוכחים כאן ימשיכו לעמול ביצירתם למען התרבות העברית” והחווה בידיו לחבורה שבחדר, והמשיך לומר “עלינו לשוות נגד עינינו את הטרגדיה הנוראה של חיינו החמריים והרוחניים יחד, את התהום שבה הננו יורדים וטובעים בעברת האדם וזדון לבו ובסבת מצבנו אי־הנורמלי. עלינו לעמול בהשגת תרבותנו, להילחם עליה כנואשים, כדובים שכולים, כל מכאובינו, כל מחאותינו ואנחותינו הנוראות, שנעצרו בגרוננו מאין יכולת להתפרץ החוצה מפחד האויב, צריכות להשתפך עתה בעבודה תרבותית ענקית, להצלתנו ולתחייתנו. עלינו לחנך בהכרה זו את עצמנו ואת כל אחינו הצעירים”.

“איך נמשיך?”, הרים דוד שמעוני את ידיו ואמר בקול חנוק, “יוסף וצבי היו ידינו – כרותות הן עכשיו. יוסף חיים היה ליבנו – שנדם”.

“פשוט ליצור”, תמצתה דבורה בארון במבוכה, “להמשיך וליצור תרבות עברית”.

“נמקי”, דחק בה אז"ר בחביבות. דבורה חייכה בחמיצות ושתקה.

“רבים יוצרים. לא כולם יוצרים תרבות עברית”, התעשת דוד. “הנה, נחום נע ונד בין וינה, ברלין ופריז. כך גם יצירותיו, נעות הן בין התרבויות האירופאיות”, טען בביקורתיות כלפי הצייר הצעיר גוטמן.

“וכי מקום היצירה מגדיר את עבריותה?”, החל אז"ר לרכז את חֶבֶר הדיון בשאלה תוך שהוא מסמן לשאר החברים שאיחרו להצטרף למעגל היושבים.

“שאול כתב לי כי יש מציוריו של נחום גם מן התנ”ך. בימים אלו הוא עמל על אינטליו של איוב ורעיו", סיפרה דבורה, “אם היה עימנו פה – עדות הייתה לו כי איוב לא רק היה ונברא וגם משל הוא, אלא נרצח”, השתנקה לרגע, “עם ורעיו”.

“אין מביאים ראיה ממתבולל!”, הניף דוד את אצבעו באוויר, “גוטמנוביץ' טשרניחובסקי הזה גם ברוחו מתבולל!”, סנט בדבורה.

“הלוואי וירבו כמותו”, הגיב אהרן, “בתיווכם אני מתרגם לעברית מספרות אירופה. או שמא גם המתרגמים בסכנת התבוללות בעיניך?”, טען נגד דוד, ספק מגן על דבורה ספק מגן על שאול.

“האם השפה העברית היא הדלת לתרבות העברית?”, הקשתה דבורה על אהרן וכיווצה את מצחה כמגינה על עצמה.

“לא! גם היוצר – עברי יהיה!”, קבע דוד במקום אהרן.

“הרק עברי היוצר בשפה העברית – יצירתו תרבות עברית?”, המשיך להנחות אז"ר והפנה את מבטו לכל מעגל היושבים, “ומה לגבי התוכן – הכיצד מודה היצירה שהיא בת התרבות העברית?”.

“שאלתי על יידיש, ארמית ולדינו”, חידדה דבורה את קושייתה.

“אין הכי נמי”, חייך אליה אז"ר בארמית.

“ונוכרי שיוצר בשפה העברית, כאן בארץ ישראל – האין יצירתו תרבות עברית?”, המשיכה דבורה להקשות.

לחדר נכנס הראי“ה. כולם נעמדו. אז”ר חיבקוֹ.

בירך הרב לשלום את החבורה וביקש שימשיכו את חבר הדיון.

“לכבוד הרב”, אמר אז"ר, “אחזור על שאלתי הראשונה, האם מקום יצירת התרבות מגדירה את עבריותה?”

“אם כן – תורתנו אינה תרבות עברית”, התחכם אהרן, “שהרי ניתנה בהר סיני ולא בארץ ישראל”.

הראי“ה חייך. הביט בחבורה. פנה לאז”ר ואמר: “אוירא דארץ ישראל מחכים”, וניכר שהוא מתכוון לחוכמתו של אז"ר, והמשיך: “מחכים אך אינו מחייב. כל בית מדרש הוא המקום היותר מכוון ליצירת תרבות עברית שכן מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד”, והוסיף להסביר, “במקום שבו לומדים תורה – יוצרים תרבות עברית”.

“סליחה”, התנצל יוסף אליהו שלוש שעמד מחוץ למעגל, ליד הדלת, והאזין לדיון בדומייה, “אבי מורי היה אומר כי מיום שחזר עם ישראל לארצו – שכינה מצויה רק בארץ ישראל. והרי מהי תרבות עברית ללא שכינה?”.

“אביך, רבי אהרן זכר צדיק לברכה, צודק”, ניחם אותו הראי"ה ולא הוסיף.

“הרב, האם יוסף חיים היה מודה להגדרתך?”, שאל בעדינות דוד.

נאנח הראי“ה. נאנח אז”ר. נאנחה החבורה.

“הוא חינך אותנו להתחמק מן ההגדרות”, אמרה בשקט חיה רוטברג, “הגדרות יוצרות זיופים”, המשיכה למלמל בינה ובין עצמה.

“אומנם יוסף חיים שנא זיוף”, הזכיר אז"ר, “אבל שנאת הזיוף נובעת מאהבת ההגדרה…”.

“הוא ביקש למחוק מן הסידור את ה’אתה בחרתנו'”, קטעה אותו חיה. “הלזה יקרא אוהב הגדרות?”, אזרה אומץ וחלקה על אז"ר.

“אדרבא”, השיב אז"ר, “לאחר גירוד ומחיקת הפסוקים עד לבלי השאיר להם זכר – אז וודאי יבוא, סוף סוף, הגבול …”.

“… שאחריו בא, מוכרח לבוא, הקץ”, השלימה אותו חיה, והחלה לדמוע: “אז תגיע השעה הנכונה ללכת מארץ החיים”.

נכנסה סופי לחדר עם מגש כוסות תה. לילות ניסן־אייר היו עדיין קרירים ואדי התה כיסו את פניה.

“ואולי תרבות עברית בכל זאת נקראת רק על שם יוצרה”, הציע שוב דוד כמנצל את הפסקת התה כדי לטעון את הראשונות, “רק העברים יוצרים יצירות עבריות”, שוב הדגיש.

“יוצרת אני, וגם עבריה אנוכי ומעידה כאן כי לא עבריותי מגדירה את עבריות יצירתי”, חלקה עליו דבורה. 

שקט. דממה. רק קולות רעידת כוסות התה שחילקה סופי לחבורה נשמעו ברקע, או שמא היו אלה קולות המחשבה של החבורה.

“אומנם אינני יוצרת”, ציינה רבקה אבולעפיה, ממייסדות שכונת אחוזת בית, “ובכל זאת, ברשותכם, מתוך תאוותי ‘ללמוד וללמד’ אחזור על הדברים כדי להעמידם להבנתי”.

כחכחה בגרונה ואמרה: “השפה חשובה – וטובה העברית, וכן היידיש והלדינו, לתרבות העברית – אך לבדה איננה מכריעה”. לרגע שילבה אצבעותיה, התירה אותן והמשיכה: “המקום חשוב אף הוא – אך כמו תורתנו, גם אנחנו ולא מעט מיצירתנו – לא נולדו בארצנו הקדושה. טובה הארץ מאוד מאוד אך גם היא לבדה איננה מכריעה”.

ואז הרימה קולה תוך נפנוף אצבעה כלפי מעלה: “האדם העברי חשוב – יתגדל ויתקדש האדם העברי”, רגש קל נשמע בקולה, “אולם האם חיי התרבות העברית תלויים בצאצאי העבריים בלבד? אם כן – מי יערוב לנו, מי יאמר לנו, כי בני בנינו עברים יהיו ולא לזרים ייהפכו”.

“ואולי… ואולי השפה, המקום והאדם – כל אלו אינם דיים או לא חשובים כלל”, תהה אהרן בינו ובין עצמו ועיניו בוהות ברצפת המבנה.

אז“ר נטל את רשות הדיבור, נעמד ואמר: “לצורך הפולמוס נסכים לרגע כי התרבות העברית היא זו ששורשיה בתורה, בנביאים ובכתובים, שנובעת מתוך מעיינות חז”ל, מתוך מורשת ישראל הרחבה מיני ים”, השתתק לרגע והמשיך: “אבל ישאל השואל, ובצדק, אם כן, כתבי שפינוזה אינם תרבות עברית? ומה לגבי שירת היין והחשק של רבי אבן גבירול? מה דינם של כתבי קפקא וגורלם של ציורי מאוריצי גוֹטליבּ?”, שתק והתיישב.

“ציורי ישו של גוטליבּ אינם תרבות עברית!”, רקע דוד ברגלו הימנית.

“מדוע לא?”, שאל אשר ברש שגם עמד מחוץ למעגל ונדמה כאילו רק עכשיו נכנס לחדר, “הרי זה עברי המצייר עברי הנדון לפני שופטיו…”.

“הברית החדשה היא חלק ממורשת ישראל ליצירת התרבות העברית?”, תהה דוד תוך שסובב את גופו אל אשר שעמד מאחוריו.

“אני נוטה להסכים עם אשר”, הפר יוסף, בעלה של דבורה, את שתיקתו הארוכה, “כמדומני, זה היה קצת יותר מעשור כשפרסם יוסף חיים בעיתוננו מאמר שעסק בנושא 'מגפת השמד'. הוא קבע שהברית החדשה היא המשך אורגני של הברית הישנה וכשווה לה במעמד, וביחד מגלמות הן את ספר הספרים של עם ישראל”.

“המאמר עורר את זעמו של הוועד האודיסאי עד שביטל את התמיכה הכספית”, הזכיר אהרן.

“אכן…”, מלמל אז"ר.

“סבא, בזכות אספת החירום שארגנת עם רבי בנימין ויצחק וולקני־אלעזרי, שוחרר העיתון לחופשי”, הזכיר יוסף את כוחה של המחאה נגד המחאה בפולמוס על חופש הביטוי של התרבות היהודית.

“אכן”, אמר אז"ר בקול גדול יותר, “דבורה רעייתך ואני חתומים על ההודעה שהגנה על כבודו של יוסף חיים, על רשות הדיבור ועל זכות הצעקה שלו”.

“בזכות חתימתך זו נישאתי לך”, חייך יוסף לדבורה, “הייתי מוכן באותה עת להציע נישואים לכל אחד מכ”ד סופרי ארץ־ישראל שחתמו על ההודעה – אך את היית היפה מכולן".

“הייתי האישה היחידה שחתמה”, חייכה דבורה.

“גם זה” הודה יוסף בחיוך.

אז"ר המשיך בתקיפות עדינה: “אבל אין בחתימתי לתמוך בטענתו של יוסף חיים כי תורתנו הקדושה והברית החדשה יושבות על אותה מדוכה”, רעד קולו מעט, “האדם הוא האדם, וצלליו הם רק צללים, מתנועעים ללא מטרה וללא תכלית”.

“אפשרי שציוריו של גוטליבּ בעלי היסודות היהודיים המובהקים מטהרים את כלל יצירותיו?”, הציע אשר מעין פשרה ולגם מן התה, “ברצוני לומר כי ‘יהודים מתפללים’ מזככים את ‘ישו לפני שופטיו’ – וכך כולם בניה של התרבות העברית”.

“אז ‘ישו לפני שופטיו’ לבדו אינו זכאי שיפסקו לטובתו כי הוא חלק מן התרבות העברית?”, הקשתה דבורה והדגישה, “מתרחקת אני מטענה שכזו”.

הביט בה בעלה, מילא ריאותיו אוויר וקבע בנשיפה אחת: “רק השפה וכותבה חייבים להיות עבריים. זהו!”.

“ומה לגבי התוכן?”, המשיך להתעקש אז"ר, “הרק עברי היוצר בשפה העברית – מייצר תרבות עברית?”.

שתקה החבורה לרגע ועיכלה את השאלה.

“אם כך”, הפר אהרן את הדממה, “שיריו ביידיש של האמריקני דוד אדלשטט הם תרבות עברית אבל המגזינים באנגלית של האמריקני הוגו גרנסבק אינם תרבות עברית?” שאל אהרן כדי לחדד את טענת בני הזוג בארון־אהרונוביץ.

“אכן, הכתבים של הראשון הם ‘תרבות עברית’, והשני? בקושי עברי הוא, והמגזינים שלו אינם ‘תרבות’ כלל”, ענה יוסף בצחוק קל.

“מהי העבריות בשיריו של אדלשטט?”, חלק אז“ר על יוסף. “אינני מסכים כי רק השפה והיוצר מספיקים להגדרת תרבות עברית”, והוסיף: “יותר מכך, לעיתים אין צורך בשפה או יוצר עבריים. כך למשל, יהודי היוצר חריזה בלע”ז על נופיה של ארץ ישראל, האין שירתו תרבות עברית?”.

“הדבר נכון גם אם צייר עברי מתאר בציוריו את נופיה של הארץ”, חיזק אהרן את טענתו של אז"ר והצביע אל עבר החלון, “גם אז יצירתו היא תרבות העברית”.

“נכון. ציוריו של מאיר גור־אריה וחפצי אומנות של זאב רבן ראויים לשמה של התרבות העברית” הסכים אז"ר.

“גם שאין בצבעיו של הצייר או במתכותיו של האומן אותיות עבריות – הרי די שתוכני יצירתם עבריים”, חתם אהרן.

“מה דעתו של הרב?”, פנה יוסף אליהו לראי"ה שהקשיב קשב רב לדיון.

“מחשבותיי על יוסף חיים”, אמר הראי“ה ונשם נשימה עמוקה. “הוא היה נביא או לפחות בן נביא. רוח הנבואה התעוררה בו. הוא הלך ושט בארץ, מבקש לו מפלט, ידע לכלכל דבריו, האמת לאמתה הִגיד, לא שיקר ולא החניף, רק באמונה הוציא את רוחו היצירתית”. הפליג הראי”ה בהספד כאילו נכתב על־ידי ברנר עצמו.

“ולולא דמסתפינא, נראה לומר כי הוד יצירתו היא משורש תורתו”, הסביר הרא"יה והוסיף: “שנותיו בישיבה הקנו לו את כלי היצירה שאיתם חצב מנשמתו את אדירי הדמיון”.

החבורה השתתקה שוב. חלקה כאבה על דם עבדו השפוך, חלקה גם כאבה שעבדו לא ראה עצמו עבד לאף אלוה.

יצא אשר מן החדר וחזר עם עיתון הפועל הצעיר.

“הרב”, קרא אשר וגיליון חשוון־תרע"א פתוח לפניו, “יוסף חיים כתב מפורשות: 'מן ההיפנוז של עשרים וארבעת ספרי הביבליה נשתחררתי זה כבר, כבר… – הרבה ספרי חול מן הדורות האחרונים יותר קרובים אלי, יותר גדולים בעיני ויותר עמוקים'”. המשיך ותהה: “הרי הוא מעיד על עצמו כי עיקר מחצבי יצירתו אינם מן התורה”.

“מוזר הוא הדור הזה”, חייך הראי"ה ודמע קלות, “שובב הוא, פראי הוא אבל גם נעלה ונשא…”.

“ואני, שלא למדתי בישיבה, האם אין בי כלים ליצירת תרבות עברית?”, שאל בעלה של דבורה ברגז קל ואשתו מהנהנת כמסכימה עימו. “אדרבא, לצערי בתי־הספר של המיסיון, עולים הרבה בתרבותם על תלמודי־התורה והישיבות שלנו”.

“יוסף, למדת את תורתנו הקדושה בעצמך”, ענה לו הראי"ה בנחת, “אבל אלו שלא אוטודידקטים, מגלים את כוח יצירת התרבות העברית בזכות עוצמתם של בני הנביאים החיים בקרבנו, כמו יוסף חיים. בכוח יצירתו, שיונקת מכתבי הקודש, הוא מאיר גם לאחרים את כוח יצירתם”.

“אני לא מבין”, אמר דוד. “גם אני לא יורד לסוף דעת הרב”, הצטרף אהרן תוך שהוא ואשר מנידים את ראשם לשלילה.

“אם יורשה להסביר את הדברים”, הציע אז"ר.

הצטופפה החבורה סביבו והטתה אוזן למוצא פיו. ליטף אז"ר את זקנו כמסדר ומיישר מחשבותיו ופתח:

“התרבות העברית מושפעת ממספר אמות מידה שאינן מתחייבות להגדרתה: כמו, השפה – עברית, יידיש, ארמית או לדינו; המקום – ארץ ישראל או בית המדרש בגלות; האדם – בן העברייה, הגר הרפורמיסטי ואפילו היהודי המתבולל”.

עצר אז"ר ללגום מן התה והמשיך ברוגע ובאיטיות, “אבל היצירה העברית חייבת לינוק מכתביה של מורשת ישראל. אומנם איננו מסכימים על היקפם. יוסף חיים, ה' יקום דמו, כלל בהם את הברית החדשה ואני לעומתו שולל אותה מכתבי קודשנו. אבל נראה לומר שכולנו נסכים כי ראוי שערכים נעלים יהיו כלולים בכתבים אלו”.

שוב השתהה מעט כדי ללגום מן התה, וסיכם: “אם ערכים אלו מוגשמים ביצירה – בין שיוצרה כיוון אליהם ובין שמבצבצים בין השורות – הרי כתר ‘תרבות עברית’ על ראשה”.

“אם כך”, נטל דוד את רשות הדיבור, “יוצר שאינו יהודי ואף אינו מזרע ישראל, המתגורר בארץ נוכרייה ורושם רשימותיו בלשון עם זר – די כי ערך מערכיו של העם היהודי טמון ביצירתו כדי להכניסה תחת כנפי התרבות העברית?”, התפלא דוד.

“כן!” ענה אז"ר “ובתנאי אחד נוסף: שרואה הוא ביצירתו תרבות עברית”.

“הגדרה רדיקלית למדי”, הגיב אהרן.

“רדיקלית. שורשית. יסודית”, אישר אז"ר בנחרצות.

“אמת הדבר ככל שענייננו בתרבותו העברית של הפרט”, הסכים הראי"ה ודייק: “אך אם בתרבותו העברית של הכלל עסקינן, הרי שהאדם והאדמה ושפת הקודש אינם דברים חיצוניים, קניינים חיצוניים לתרבותה של האומה”.

“אנא הרחב בנימוקך”, ביקש אז"ר.

הראי"ה עצם את עיניו ואמר בקול עמוק ובטוח: “התרבות העברית הכללית אינה שורה על היוצר הפרטי כי אם בארץ ישראל, ותיכף כשבא היוצר העברי לארץ ישראל מתבטלת יצירתו הפרטית מפני האור הגדול של התרבות העברית הכללית הנכנסת לתוכו, והתוכן העליון של יצירתו פועל את פעולתו על סביבתו – בין כשבא הדבר לידי רצון והכרה, בין כשבעל הדבר אינו רוצה ואינו מכיר כלל את ערכו”.

השתתק הראי"ה לרגע, פתח את עיניו, סגרן שוב והמשיך: “אומנם, ככל שיהיה רצונו יותר חזק להיכלל בתרבות העברית כך תאיר יצירתו באור קדושה, וככל שיכיר יותר את ערכה ואת גדריה של יצירתו העברית, לפי אותה המידה – תתרחב אצלו ותופיע עליו בשלל צבעים נפלאים של אורות קודש, עשירי גוונים, להרבות לו עוצמה וחדווה, גדולה ותפארת את יצירתו בתרבות העברית”.

לקח הראי"ה נשימה קלה וסיים בקול רועד: “כשיוסף חיים עלה לארץ ישראל – התרבות העברית עלתה לארץ ישראל”.

החבורה כולה הנהנה כמסכימה, למצער על המשפט האחרון.

“דבריך מזכירים לי את תשובתו של ההיסטוריון הצרפתי ארנסט רנן בתשובתו משנת 1882 על השאלה 'מהי אומה?” ציין אשר והציע: “ברשותך הרב, אנסח דברים דומים ביחס לרעיונך הטוב על התרבות העברית”.

“מהי תרבות?”, פתח אשר, “אי אפשר להבינה כאילו אין היא אלא יצירה של דם ואדמה, גזע או גורם מכריע אחר ממין זה. תרבות יש להבין כנשמה, עיקרון רוחני – שעשויה לא מערכי ההווה אלא גם ממשקעי עבר דינמיים. מורשת זיכרונות עשירה היוצרת באומן נכונות להנציח באופן מלא את ערכי המורשת שקיבל”.

הביט אשר בחבורה כמבקש אישור לדבריו, והמשיך: “לפי זה, ערכים משותפים ומסירתם מדור לדור הם המעצבים את ליבת התרבות הלאומית והם מה שהופכים אותנו לבני התרבות העברית”.

“אני נוטה להסכים איתך”, אמרה דבורה. “יוצא אפוא כי יצירה תרבותית עברית מחויבת לערכי העבריים כפי שהללו משתקפים ממורשת ישראל”, סיכמה ופתחה דיון חדש: “שאלת השאלות היא מהם הערכים שמוסכמים עלינו כי מורשת ישראל היא ביתם?”.

“ואהבת לרעך כמוך”, הציע אהרן.

“אני ה'”, השלים הראי"ה בשקט.

“לא תעמוד על דם רעך”, הציע גם יוסף.

“אני ה”, השלים הראי"ה שוב בשקט.

“ואהבתם את הגר”, הציע שוב יוסף.

“שבכלל רעך הוא – כפי שפירש ספר החינוך”, הגיב הראי"ה. 

“בל נשכח – ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”, הזכיר אז"ר.

דָממה החבורה מן הדיון.

“אהבות רבות לתרבות העברית – ואל עברי אחד לה”, ציינה פתאום דבורה, “אך אין בכך כדי לרפא את מכאובי הדיון שכן עלינו לשאול: מי הוא אם כן האל העברי?”.

דִממה החבורה את זכרונו של ברנר.

“זה לא משנה”, ניחם אז"ר וסיים כצוואתו של ברנר, “הבו ונתחזק. נרבה את עבודת עמנו ואת נכסיו החומריים והרוחניים, והעיקר שנעמול בשביל תרבותנו הלאומית ותורתנו החופשית”.

קם הראי“ה, חיבק את אז”ר ונפרד בברכה מן החבורה.

קם אז"ר, חיבק את כולם ונפרד באהבה מן החבורה.

קמו כולם והתפזרה החבורה וייפרדו איש מאת רעהו בברכה ובאהבה.