הסיפור מתייחס לשיר [מחשבות נודדות, כדיונות שאהבת] מאת תרצה אתר
אתה בודאי לא זוכר, כמעט אף אחד לא זוכר, שהאיסור בספר הקדוש הוא מפורש וחד משמעי: לֹא־יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ־וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.
אבל היו מכשפים, וחמור מכך: מעוננות. במשך מאות ואלפי שנים. הן למדו להסתתר מפחד המוקד, שעליו היה ההמון מעלה כל אחת מהן שנתפסה מפני שאי אפשר היה לשאת את ניחושיהן, כלומר אותן. אבל היטב ככל שהסוו את עצמן, בסופו של דבר היו עיניהן מסגירות את זהותן – עיניים שהסגילו כשהיו מתאהבות. והן תמיד, במוקדם או במאוחר, היו מתאהבות.
במהלך הזמן, התחולל בהן שינוי. מעין אבולוציה, או אולי דווקא התרוששות. כך או כך, כיוון ניחושיהן התהפך – בעוד אימותיהן הקדמוניות (שהידועה בהן קסנדרה) היו מנחשות את העתיד, הרי מאז המאה התשע עשרה לערך, בסמוך לעדויות הראשונות על מות האלוהים, התמקדו ניחושי המעוננות בעבר. לעיתים, אפילו בהווה.
כמובן, יש שמועות לפיהן ההסבר להיפוך כיוון ניחושי המעוננות הוא קוסמולוגי. כוח הניחוש הנשי, אומרים, יונק מהננס הצהוב הקרוי “שמש” (שהכנענים ידעו שהיא אלה, אבל היוונים והרומאים טעו לראות בה אל), ובאופן טבעי מושפע משינויים ברוח הסולארית שחלו במהלך הדורות. אבל האמת היא שניחושי המעוננות הושפעו בעיקר מהתפשטותה של תופעה, שבהעדר הבנה ממשית של מהותה אקרא לה כאן בשמה העממי: “שתיקה”.
מה אפשר להגיד על השתיקה. אפיוניה ידועים: דחיסות גבוהה מאד, מקבילה בעולם האסטרונומיה לזו של סף חור שחור פיזיקלי (מכאן: סמיכותה, כובדה). אבל מעבר לכך אי אפשר להגיד עליה כמעט דבר – המילים מנסות, באמת מנסות, אבל נשאבות אליה, נעלמות בתוכה, מתות. כן, את הדבר הזה ניתן לומר על השתיקה: בכוחה להמית (ולא רק מילים. ולא, אני לא דרמטית, אל תתנער ממני ככה, שוב).
ובכן, ניחושים כנגד השתיקה. כוח כנגד כוח. ניסיונות הבקעה. מטבע הדברים ההצלחות מועטות והכשלונות מרובים, עם הזמן – מתרבים והולכים. כוח ההתמד הטבעי (“עקשנות”) של השתיקה הוא עז (מחמת דחיסותה וכולי); אפשר לדבר בהקשר זה גם במונחים של “אנוכיות”, ויש להודות: לעיתים עד כדי “אכזריות”. כל אלו מצריכים (תובעים) מהמעוננת כוח רצון עז במיוחד כדי להצליח בניחושיה, כלומר להבין ולחדור מבעד ולגעת באדם המתבצר מאחורי השתיקה.
אדם שכזה משול, נניח, לים. משמע גוף בלתי נתפס בגודלו, שהוא העולם כולו עבור מי שאינם יכולים לחיות אלא בו. משמע יופי מרהיב בצבעיו, שלאמיתו של דבר רק משקף את צבעיהם של אחרים. משמע רחש אינסופי מרגיע, ממכר, שעלול בפתאומיות להפוך לסערה אימתנית המטביעה ספינות, או (בבוגדנות מפתיעה אפילו יותר) לשאוב אל תוך מערבולות בלתי נראות עמוק אל תוך מצולות שאין מהן מפלט. משמע זר במהותו לבני האדם ולכמיהותיהם, מפני שהוא עצמו כפוף לכוחות המשיכה של הירח.
מול זה בהחלט אפשר היה לצאת מן הדעת, אלמלא שכנה על שפת הים גם ארץ הרוח. שם, בארצן הסודית של המעוננות, האויר נקי מצער וגעגוע, וחופשי ממרירות (אני זוכרת היטב מה נהגת לומר: רק בלי מרירות. תסלח לי על כל הפעמים שבהן נכשלתי בזה? ולא רק בזה). בארץ הרוח אפשר לראות בעיניים של מישהו אחר את דמותך בטוחה, שלמה. ויפה, באמת יפה.
כך הן מבקשות לומר לעצמן, המעוננות. אבל לאמיתו של דבר אף אחת מהן לא הייתה בארץ הרוח, לפחות לא במאתיים השנים האחרונות, וכבר אין לדעת אם אבדה ארץ הרוח או רק הדרכים המוליכות אליה נמחו מכל המפות. ואולי מעולם לא הייתה אלא משל וחלום של הנואשות שבנשים, שבלילות מרים ולחים יטיחו בעצמן: הבל ורעות רוח.
את כל זה אני מספרת לך כדי לנסות להסביר, כלומר לבקש: אל תשתוק ככה. אני לא עומדת בזה. תשמע, אין לך מושג כמה מתישה אמנות הניחוש העתיקה. כמה כוחות היא שואבת מהנפש. מהרוח. בסופו של דבר, וגם בראשיתו, הדברים פשוטים מאד: אני אוהבת אותך וקשורה אליך בנימי הנימים, ואתה מצידך קורא לי אהובתי ואומר לעולמים אבל שוב ושוב מתנתק ונעלם לי. ואז אני נשארת איתי, ונוזלת לעצמי מבין האצבעות. בלי שום אפשרות להבין, כי איך אפשר להבין, ורק הניחושים הארורים נשארים לי, לוכדים בסבך ניסיונות עקרים לחזור אליך, להחזיר אותך אליי. איך להגיד. כשאתה שותק אני הולכת ואוזלת.
אתה שומע אותי?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.