הסיפור מתייחס לסיפור הדרך לעין חרוד מאת עמוס קינן
חיינו השתפרו מאז שקיבלנו את האפודים. אלו עם החיישנים, שפותחו על ידי 8200 עבור העורף ושחויבנו כולנו ללבוש.
בשבועות הראשונים אחרי המתקפה, אנשים היו רגישים כמו חומר נפץ והאפודים שקיבלנו הרגיעו את המצב. קודם לכן לא ידעת מה להגיד לשכן שמטייל עם הכלב, או למישהו שנתקלת בו בחנות או באוטובוס. לא ידעת אפילו מה להגיד בבית. ראית את הזעזוע שמשתולל בעיניים ואת הפחד המתערבב עם עצב ממה שעתיד לבוא. סתם מילה, נגיעה שלא בכוונה או צפצוף מכונית עוררו אצל אנשים תגובות לא צפויות. היו שהגיבו בגסות או בכעס, היו שפרצו בבכי או הסתגרו בדממה שחדרה עד העצמות. היית צריך לנחש אם האדם מולך שקוע בהכחשה או מדשדש בלי הרף במחשבות על מוות או אם הוא מכור לחדשות. כמובן, גם בימים רגילים קשה לדעת מה עובר על אחרים אבל מאז המלחמה זה נעשה עוד יותר קשה; גם נעשה מסוכן יותר לטעות. כל זה עד שקיבלנו את האפודים.
האפודים ממירי המצב, או האמ"רים כפי שקוראים להם, מבוססים על צ’יפים שמשתלים לנו במוח. הצ’יפים קוראים את מצבנו ומתרגמים אותו לנורות קטנות שמהבהבות על חזית האפוד. אורות בצבעים שונים מסמנים אם האדם מולך צופה בחדשות יותר משעתיים ביום או אם הוא אינו צופה בחדשות כלל; אם הוא מפונה או שמא איבד אדם יקר לו (אור סגול מהבהב), אם קרובו נמצא בשבי בעזה (אור לבן), או אם בן משפחה לוחם בחזית (אור כחול). יש צליל אזהרה מיוחד לאמהות עם יותר משני ילדים שבעליהן משרתים בחזית.
מדד טראומה) מסומן עם ראשי תיבות PTSD על האמ"רים (מציין מ־1 עד 100 את חומרת מצבך. אין מי שהיה במדינה מאז השבעה באוקטובר שמדד ה-PTSD שלו מתחת ל־50. גיבורינו ב־8200 אפילו פיתחו מדד לדיכאון אך הממשלה סירבה להשתמש בו מחשש לפגיעה במורל. יתכן שיפותח ליצוא ליהדות העולם.
יש גם את אור השנאה, אחד האורות החשובים יותר. אם אתה שונא ערבים, נדלק אור בצורת חרב, לערבים יש אור מיוחד שמהבהב אדום ולבן על מנת שכולם ידעו שערבי הוא ערבי. יש אור אחד אם אתה דתי ששונא חילוניים ואור אחר אם אתה חילוני ששונא דתיים. אם אתה שונא יותר מפלג אחד במדינה ולא מסוגל להחליט את מי אתה שונא יותר, מותר לבקש אור שנאה נוסף, אבל לשם כך צריך לעבור ועדה. אמנם התור ארוך אך אלו שהשלימו את התהליך המטלטל מדווחים שהיה שווה. איזו הרגשה נפלאה זו לעטות את שנאתך על החזה!
בסך הכל האפודים נהדרים, אך יש רק בעיה אחת :העקצוצים סביב הישבן כאשר אני חושב על הייסורים של תושבי עזה. רוב העם לא יודע בכלל שהחיישן הזה קיים. בהתחלה קיבלתי את הדקירות האלה בישבן כל הזמן כי הקשבתי ל-CNN ו-BBC אבל לאחרונה הפסקתי לצפות בשידורים מחו"ל .הדקירות פחתו ואני מרגיש הרבה יותר טוב.
כמובן שתמיד יש מתנגדים לכל דבר בארץ. יש כאלה שמפגינים נגד האפודים. אומרים שהגרסה החדשה שלהם תשדר עקצוצים אצל מתנגדי האמ"רים; אבל אין לסמוך על זה, כמו שאין לסמוך על כלום, כולל שהאפוד תקין.
לאחרונה האפוד שלי השתגע. נורת “אני ערבי” החלה להבהב, כמו גם הנורה שמסמלת שאיבדתי אדם יקר בחזית, וגם הנורה שמסמלת שאני מכור לחדשות, וגם זו שמדווחת לעולם שאני חי בהכחשה. ברור שהכל לא נכון! התקשרתי מייד למרכז שירות האמ"רים, והמתנתי חצי שעה על הקו תוך שמשמיעים לי ללא הרף את השיר האהוב “אין לי ארץ אחרת”. בעודי ממתין לנציג השירות, חשבתי על כך שלמרות שאנו מציגים את הרגשות שלנו על החזה, עדיין יש תחושות ופחדים שלא באים לידי ביטוי על האפודים. אין מנוס מלתהות איך אנשים ישנים בלילה, איך הם רואים את עתידם ואת עתיד ילדיהם ונכדיהם. האם המלחמה גרמה לאדם מולך להיות קשוח יותר, או רך ונדיב יותר? איך המלחמה שינתה אותו, אותי? אותנו?
האפודים אומרים לנו הכל ולא כלום.
כשנציגת שירות הלקוחות סוף סוף התפנתה אלי, היא הסבירה שלא תוכל לסייע לי לתקן את החיוויים השגויים המשודרים על חזית האפוד שלי.
“אולי אני יכול לשיר לך את ‘התקווה’ מכל הלב, מדם ליבי, כדי שלפחות נורת הערבי תכבה?” התחננתי.
“מצטערת, אבל אני לא יכולה לעזור לך. אתה חייב לגשת עם תעודת זהות לאחד ממרכזי השירות. תמצא את רשימת הסניפים באתר.”
“אני שומע שיש שם תורים ארוכים.”
“כן. אבל יש אפשרות להימנע מתור ארוך.”
“באמת?”
“כן, יש רשימה מיוחדת לזירוז התור.”
“נשמע טוב. איך נכנסים לרשימה?”
“תירשם ברשימה של אלה שרוצים להתיישב בעזה. הרשימה באתר.”
“באמת?”
“כן, זה פשוט. רק צריך להירשם.”
“וכל מי שנרשם מתחייב לגור בעזה אחרי המלחמה?”
“ברור שלא. רק אלה שיעברו ועדת קבלה יאושרו לגור שם. זו משימה חשובה. יאושרו רק אלה שיש להם מה לתרום למשימה ומוכנים להתמודד עם הקושי.”
"אז בשביל מה צריך את הרשימה? "
“הממשלה רוצה להראות שיש תמיכה רחבה למדיניות השבת היהודים לעזה. אם אתה באמת רוצה להתיישב בעזה, יש רשימה אחרת, ‘רשימת הרציניים לעזה’. אם אתה נרשם ברשימה הזו יש לך בונוס מיוחד.”
“באמת? מה?”
“נכון שכל מערכות הניווט – ווייז, גוגל מפס וכאלה – השתבשו מאז המלחמה?”
“כן, כדי להקשות על האויב לכוון טילים אלינו.”
“בדיוק. אז בטח אתה הולך לאיבוד הרבה, כמו כולנו.”
“בהחלט, לרוב אין לי שמץ של מושג לאן אני נוסע.”
“אם תירשם לרשימת ‘הרציניים לעזה’ תהיה זכאי למכשיר אנטי־מחיקון, שמוחק את שיבוש ה-GPS ואז לא תלך לאיבוד.”
“נשמע מדהים. אבל אני לא רוצה להיות שונה ולדעת לאן פנינו.”
“אין בעיה. אין חובה לדעת לאן פנינו. אבל ביחד ננצח.”
“כמובן, ברור. ביחד ננצח. איך לא!” עניתי וניתקתי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.