קג “וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ” (בראשית מב, א) – אָמַר לָהֶם: בָּנַי, גִּבּוֹרִים אַתֶּם כֻּלְּכֶם, נָאִים אַתֶּם כֻּלְּכֶם, אַל תִּכָּנְסוּ כֻּלְּכֶם בְּשַׁעַר אֶחָד, וְאַל תַּעַמְדוּ כֻּלְּכֶם בְּמָקוֹם אֶחָד, שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בָּכֶם עַיִן רָעָה (בר"ר צא, ו; תנחומא מקץ, ח).
“תִּתְרָאוּ” – דורש את המילה כאילו פירושה: תֵירָאו.
שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בָּכֶם עַיִן רָעָה – בשל קנאת בני אדם ביופיים ובגבורתם.
*
קד “וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף” (בראשית מב, ג) – הָיָה רָאוּי לַמִּקְרָא לוֹמַר: וַיֵּרְדוּ בְנֵי יַעֲקֹב", מַהוּ “אֲחֵי יוֹסֵף”? אֶלָּא בַּתְּחִלָּה לֹא נָהֲגוּ בּוֹ אַחֲוָה וּמְכָרוּהוּ, וְלִבְסוֹף נִתְחָרְטוּ, וְהָיוּ אוֹמְרִים בְּכָל יוֹם: אֵימָתַי נֵרֵד לְמִצְרַיִם וְנַחֲזִיר אֶת אָחִינוּ לְאָבִיו? וּכְשֶׁאָמַר לָהֶם אֲבִיהֶם לֵירֵד לְמִצְרַיִם נָתְנוּ כֻּלָּם דֵּעָה אַחַת לְהַחֲזִירוֹ.
אָמַר רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: אַף יוֹסֵף יוֹדֵעַ הָיָה שֶׁאֶחָיו יוֹרְדִים לְמִצְרַיִם לִשְׁבֹּר אֹכֶל. מָה עָשָׂה? הוֹשִׁיב שׁוֹמְרִים עַל כָּל הַפְּתָחִים וְאָמַר לָהֶם: רְאוּ, כָּל מִי שֶׁיִּכָּנֵס לִשְׁבֹּר אֹכֶל – כִּתְבוּ שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו, וְלָעֶרֶב הָבִיאוּ לִי פִּתְקֵיכֶם. עָשׂוּ כָּךְ. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ בְּנֵי יַעֲקֹב, כָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְנַס בְּשַׁעַר שֶׁלּוֹ וְכָתְבוּ אֶת שְׁמוֹתָם וְשֵׁם אֲבִיהֶם. לָעֶרֶב הֵבִיאוּ פִּתְקֵיהֶם לִפְנֵי יוֹסֵף, זֶה קוֹרֵא “רְאוּבֵן בֶּן יַעֲקֹב” וְזֶה קוֹרֵא “שִׁמְעוֹן בֶּן יַעֲקֹב”, וְכֵן כָּל אֶחָד וְאֶחָד. מִיָּד אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: חִתְמוּ כָּל הָאוֹצָרוֹת וּפִתְחוּ אוֹצָר אֶחָד. וְנָתַן שְׁמוֹתָם לַמְמֻנֶּה עַל הָאוֹצָר, אָמַר לוֹ: רְאֵה, וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ לִקַּח אֹכֶל תְּפֹס אוֹתָם וְשַׁגְּרֵם לְפָנַי. עָבְרוּ שְׁלוֹשָׁה יָמִים וְלֹא בָּאוּ. נָטַל יוֹסֵף גִּבּוֹרִים וְשִׁגֵּר לְבַקְּשָׁם בַּשּׁוּק וְנָתַן סִימָנִים עֲלֵיהֶם, הָלְכוּ וּמָצְאוּ אוֹתָם בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת, יוֹצְאִים מִשּׁוּק זֶה לְשׁוּק זֶה, מִמָּבוֹי זֶה לְמָבוֹי זֶה. וּמָה טִיבָם בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת? אֶלָּא אָמְרוּ: אָחִינוּ יוֹסֵף יְפֵה תֹּאַר, שֶׁמָּא בְּקֻבָּה הוּא. תְּפָשׂוּם וֶהֱבִיאוּם לִפְנֵי יוֹסֵף.
לֹא נָהֲגוּ בּוֹ אַחֲוָה – כשמכרוהו, לא התנהגו אליו כדרך שאח מתנהג עם אֶחָיו.
נָתְנוּ כֻּלָּם דֵּעָה אַחַת – הסכימו פה אחד.
כָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְנַס בְּשַׁעַר שֶׁלּוֹ – לפי הוראתו של יעקב (ראו בקטע הקודם).
חִתְמוּ כָּל הָאוֹצָרוֹת – סִגרו את כל המחסנים.
סִימָנִים – כדי לזהותם.
מָבוֹי – חצר.
מָה טִיבָם – מה עניינם. קֻבָּה – בית זונות, והושם שם בשל יופיו.
*
“וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וַיַּכִּרֵם… וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ” (בראשית מב, ז־ח) – אָמְרוּ חֲכָמִים: הוּא שֶׁהִנִּיחָם בַּחֲתִימַת זָקָן “וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו”, "וְהֵם לֹא הִכִּירֻהוּ” – שֶׁלֹּא הִנִּיחוּהוּ בַּחֲתִימַת זָקָן.
“וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת” (שם שם, ז) – נַעֲשָׂה לָהֶם כְּנָכְרִי. נָטַל אֶת הַגָּבִיעַ וְהִקִּישׁ בּוֹ, אָמַר לָהֶם: אֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ, מְרַגְּלִים אַתֶּם. אָמְרוּ לוֹ: “כֵּנִים אֲנַחְנוּ”. אָמַר לָהֶם: וְאִם כֵּנִים אַתֶּם, לָמָּה לֹא נִכְנַסְתֶּם כֻּלְכֶם בְּפֶתַח אֶחָד? אָמְרוּ לוֹ: כָּך צִוָּנוּ אַבָּא: “אַל תִּכָּנְסוּ בְּשַׁעַר אֶחָד”. אָמַר לָהֶם: בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת מָה טִיבְכֶם? לֹא הֲיִיתֶם מִתְיָרְאִים מִן הָעַיִן? אָמְרוּ לוֹ: אֲבֵדָה אָבְדָה לָנוּ וְהָיִינוּ מְבַקְּשִׁים אוֹתָהּ שָׁם. אָמַר לָהֶם: אֵיזוֹ אֲבֵדָה? אֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ, שֶׁשְּׁנַיִם מִכֶּם הֶחֱרִיבוּ כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁל שְׁכֶם. אָמְרוּ לוֹ: וּמִי הֵם? הִקִּישׁ בַּגָּבִיעַ, אָמַר לָהֶם: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי שְׁמָם. מִיָּד נִזְדַּעְזְעוּ וְאָמְרוּ לוֹ: “שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ” (שם שם, יג). אָמַר לָהֶם: וְהֵיכָן הֵם הַשְּׁנַיִם? אָמְרוּ לוֹ: “הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ” (שם). אָמַר לָהֶם: “אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם” (בראשית מב, כ); לָקַח אֶת שִׁמְעוֹן וְאָסַר אוֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: זֶה יְהֵא חָבוּשׁ עַד שֶׁתָּבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם. וְלָמָּה אָסַר אֶת שִׁמְעוֹן? מִפְּנֵי שֶׁהוּא דְּחָפוֹ לַבּוֹר; וְעוֹד, פֵּרַשׁ אוֹתוֹ מִלֵּוִי, שֶׁלֹּא יִטְּלוּ עָלָיו עֵצָה. אָמַר שִׁמְעוֹן לְאֶחָיו: כָּךְ עֲשִׂיתֶם לְיוֹסֵף וְכָךְ אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת לִי? אָמְרוּ לוֹ: וּמָה נַעֲשֶׂה? יָמוּתוּ אַנְשֵׁי בֵּיתֵנוּ בָּרָעָב? אָמַר לָהֶם: עֲשׂוּ מָה שֶׁתִּרְצוּ, עַכְשָׁו אֶרְאֶה מִי יַכְנִיס אוֹתִי לְבֵית הָאֲסוּרִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח יוֹסֵף אֵצֶל פַּרְעֹה וְאָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי שִׁבְעִים גִּבּוֹרִים מֵאֶצְלְךָ, שֶׁמָּצָאתִי לִסְטִים וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִתֵּן עֲלֵיהֶם כְּבָלִים. שָׁלַח לוֹ, וְהָיוּ מִסְתַּכְּלִים אֲחֵי יוֹסֵף מָה הוּא מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת. אָמַר יוֹסֵף לְאוֹתָם גִּבּוֹרִים: הַכְנִיסוּ אֶת זֶה לְבֵית הָאֲסוּרִים וּתְנוּ כְּבָלִים בְּרַגְלָיו. כֵּיוָן שֶׁקָּרְבוּ אֶצְלוֹ צָוַח עֲלֵיהֶם שִׁמְעוֹן. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ קוֹלוֹ נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם וְנִשְׁתַּבְּרוּ שִׁנֵּיהֶם. וְהָיָה מְנַשֶּׁה בֶּן יוֹסֵף יוֹשֵׁב לִפְנֵי אָבִיו. אָמַר לוֹ אָבִיו: קוּם אַתָּה. מִיָּד עָמַד מְנַשֶּׁה וְהִכָּה אֶת שִׁמְעוֹן מַכָּה אַחָת וְהִכְנִיסוֹ לְבֵית הָאֲסוּרִים וְנָתַן עָלָיו כְּבָלִים. אָמַר שִׁמְעוֹן לְאֶחָיו: אַתֶּם אוֹמְרִים מַכָּה שֶׁל מִצְרַיִם הִיא, זוֹ אֵינָהּ אֶלָּא שֶׁל בֵּית אַבָּא. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כָּךְ נָפְלָה אֵימָה עֲלֵיהֶם.
הִנִּיחָם בַּחֲתִימַת זָקָן – עזב אותם כשזקנם כבר צמח.
נַעֲשָׂה לָהֶם כְּנָכְרִי – התנהג כמי שאינו יהודי ועוסק בניחוש בעזרת גביע.
מִתְיָרְאִים מִן הָעַיִן – עין הרע (וראו בקטע הקודם).
שְׁכֶם – כמסופר בבראשית לד.
חָבוּשׁ – כלוא.
דְּחָפוֹ לַבּוֹר – כשמכרוהו (בראשית לז).
פֵּרַשׁ אוֹתוֹ מִלֵּוִי וגו' – הפריד אותו מלוי כדי שלא יתייעצו זה עם זה מה לעשות ביוסף.
לִסְטִים – שודדים.
אֵינָהּ אֶלָּא שֶׁל בֵּית אַבָּא – מכה המאפיינת אנשים ממשפחת יעקב.
*
הָלְכוּ אֵצֶל אֲבִיהֶם וְסִפְּרוּ לוֹ אֶת כָּל הַמְּאֹרָע. אָמַר לָהֶם אֲבִיהֶם: הֵיכָן שִׁמְעוֹן? אָמְרוּ לוֹ: אוֹתוֹ הָאִישׁ אֲדוֹנֵי הָאָרֶץ תְּפָשׂוֹ, בִּשְׁבִיל שֶׁנָּבִיא אָחִינוּ הַקָּטָן. אָמַר לָהֶם: “אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם, יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ” (בראשית מב, לו). “וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר: אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ” (שם שם, לז) – אָמַר לוֹ: בְּכוֹר שׁוֹטֶה! וְכִי בָּנֶיךָ אֵינָם בָּנַי? אָמַר לָהֶם יְהוּדָה: הַנִּיחוּ לוֹ לַזָּקֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה הַפַּת.
“וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל” (שם מג, ב) – אָמַר לוֹ יְהוּדָה: אַבָּא! אִם יֵלֵךְ בִּנְיָמִין עִמָּנוּ סָפֵק נִתְפָּס סָפֵק אֵינוֹ נִתְפָּס, וְאִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ עִמָּנוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים – מוּטָב שֶׁתַּנִּיחַ אֶת הַסָּפֵק וְתִתְפּוֹס אֶת הַוַּדַּאי. אָמַר: מִי עָרֵב בּוֹ? אָמַר לוֹ: “אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ” (שם שם, ט). מִיָּד שְׁלָחוֹ עִמָּהֶם (בר“ר צא, ו־ז; ילק”ש לבראשית, קמח; תנחומא מקץ, ח; שם ויגש, ד).
עַד שֶתִּכְלֶה הַפַּת – עד שייגמר האוכל בבית, ויבין יעקב שאין ברירה אלא לשוב למצרים.
סָפֵק – אולי.
מוּטָב שֶׁתַּנִּיחַ וגו' – מוטב לפעול על פי האפשרות הבטוחה מאשר לפי זו המסופקת.
*
קה “וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים” (בראשית מג, יד) – מָה רָאָה יַעֲקֹב לְבָרְכָם בְּ“אֵל שַׁדַּי”? לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַרְבֵּה יִסּוּרִים בָּאוּ עָלָיו: עַד שֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ עֵשָׂו מֵרִיב עִמּוֹ; בָּרַח מִפְּנֵי עֵשָׂו לְלָבָן – הָיָה שָׁם עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּצָרוֹת רַבּוֹת; לְאַחַר שֶׁיָּצָא – רָדַף לָבָן אַחֲרָיו לְהָרְגוֹ; נִמְלַט מִמֶּנּוּ – בָּא עֵשָׂו וּבִקֵּשׁ לְהָרְגוֹ וְהִפְסִיד עָלָיו כָּל אוֹתוֹ דּוֹרוֹן; יָצָא מֵעֵשָׂו – בָּאָה עָלָיו צָרַת דִּינָה; יָצָא מִצָּרַת דִּינָה – בָּאָה עָלָיו צָרַת רָחֵל. וְאַחַר כָּל הַצָּרוֹת הַלָּלוּ בִּקֵּשׁ לָנוּחַ קִמְעָא – בָּאָה עָלָיו צָרַת יוֹסֵף, צָרַת שִׁמְעוֹן וְצָרַת בִּנְיָמִין. לְפִיכָךְ הָיָה מִתְפַּלֵּל בְּ“אֵל שַׁדַּי”: מִי שֶׁאָמַר לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ “דַּי” – יֹאמַר לְיִסּוּרַי “דַּי”.
הֵבִיאוּ אֶת בִּנְיָמִין וְהֶעֱמִידוּהוּ לִפְנֵי יוֹסֵף, “וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ” (שם שם, כט) – שָׂמַח בּוֹ, שֶׁרָאָה בּוֹ דְּמוּת דְּיוֹקָנָהּ שֶׁל אִמּוֹ. אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: “הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי?” (שם). אָמְרוּ לוֹ: הֵן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זִמְּנָם לִסְעוּדָה. הָיָה מְבַקֵּשׁ לְהָסֵב לְבִנְיָמִין אֶצְלוֹ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ כֵּיצַד לַעֲשׂוֹת. נָטַל אֶת הַגָּבִיעַ וְהָיָה עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּמַעֲרִים וּמַקִּישׁ וּמֵרִיחַ בַּגָּבִיעַ וְאָמַר: יְהוּדָה, שֶׁהוּא מֶלֶךְ, יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ; רְאוּבֵן, שֶׁהוּא בְּכוֹר, יֵשֵׁב שֵׁנִי לוֹ, וְכֵן כֻּלָּם. נִשְׁתַּיֵּר בִּנְיָמִין, אָמַר: אֲנִי אֵין לִי אֵם וּבִנְיָמִין אֵין לוֹ אֵם, כְּשֶׁיְלָדַתּוּ אִמּוֹ מֵתָה; אֲנִי הָיָה לִי אָח וּפָרַשׁ מִמֶּנִּי וְאַף הוּא הָיָה לוֹ אָח וּפָרַשׁ מִמֶּנּוּ, בִּשְׁבִיל זֶה יָבוֹא וְיִתֵּן רֹאשׁוֹ אֵצֶל רֹאשִׁי, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ” (בראשית מג, לג). “וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת” (שם שם, לד) – הֵבִיא מָנוֹת בַּסְּעוּדָה, נָתַן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם מָנָה שֶׁלּוֹ. נָתַן לְבִנְיָמִין מָנָה שֶׁלּוֹ. נָטַל יוֹסֵף מָנָה שֶׁלּוֹ וּנְתָנָהּ לְבִנְיָמִין; נָטְלָה אָסְנַת מָנָה שֶׁלָּהּ וּנְתָנַתָּה לְבִנְיָמִין; נָטְלוּ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה מָנוֹת שֶׁלָּהֶם וּנְתָנוּן לְבִנְיָמִין; נִמְצְאוּ בְּיַד בִּנְיָמִין חָמֵשׁ מָנוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר: “וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָם חָמֵשׁ יָדוֹת” (שם) (תנחומא ויגש, ד; תנחומא בובר מקץ, יב; בר"ר צב, ה).
אֵל שַׁדַּי – אחד משמותיו של הקב"ה, הנזכר לעיתים נדירות במקרא.
אוֹתוֹ דּוֹרוֹן – הן המתנות שנתן יעקב לעשיו (בראשית לב).
צָרַת דִּינָה – שנאנסה בשכם.
צָרַת רָחֵל – אשתו, שמתה בצעירותה.
צָרַת שִׁמְעוֹן – שנאסר במצרים.
צָרַת בִּנְיָמִין – שהיה צריך לרדת למצרים.
מִי שֶׁאָמַר וגו' – בשעת בריאת העולם היה היקום מתפשט והולך, עד שעצר אותו האל באמירת “די”.
דְּיוֹקָנָהּ – צורתה.
לְהָסֵב לְבִנְיָמִין אֶצְלוֹ – להושיב את בנימין לידו.
מַעֲרִים – מעמיד פנים.
וְכֵן כֻּלָם – בדרך זו הושיב את כל האחים, פרט לבנימין.
יִתֵּן רֹאשׁוֹ אֵצֶל רֹאשִׁי – יֵשב לידי.
“מַשְׂאֹת” – מנות.
אָסְנַת – אשת יוסף.
*
קו “וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן” (בראשית מד, יב) – הָיוּ אֶחָיו עוֹמְדִים וּמְחַבְּטִים לְבִנְיָמִין עַל כְּתֵפָיו וְאוֹמְרִים לוֹ: “גַּנָּב בְּנָהּ שֶׁל גַּנֶּבֶת, בִּיַּשְׁתָּנוּ! בֶּן אִמְּךָ אַתָּה, כָּךְ בִּיְּשָׁה אִמְּךָ אֶת אָבִינוּ”. וּבִשְׁבִיל אוֹתָן הַמַּכּוֹת שֶׁהִכּוּהוּ בִּכְתֵפָיו זָכָה שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּין כְּתֵפָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “יְדִיד ה'… חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן” (דברים לג, יב) (תנחומא מקץ, י).
מְחַבְּטִים – חובטים.
גַּנֶּבֶת – רחל, שגנבה את התרפים מבית אביה (בראשית לא).
אוֹתָן הַמַּכּוֹת – שספג על לא עוול בכפו.
שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה וגו' – זה בית המקדש שהוקם בגבול נחלות בנימין ויהודה.
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.