א עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֹרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִים וּבָאִים, עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל. עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֹרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִים וּבָאִים, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ וְקִבֵּל שְׂכַר כֻּלָּם (אבות ה, ב).

מֵאָדָם וְעַד נֹחַ – והם מנויים בבראשית פרק ה.

אֹרֶךְ אַפַּיִם – סבלנות ומתינות.

מַכְעִיסִים וּבָאִים – הכעיסו את הקב"ה והמשיכו לעשות כך. מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם – והם מנויים בבראשית יא.

וְקִבֵּל שְׂכַר כֻּלָּם – גם בדורות האלו היו אנשים חטאים רבים, עד שבא אברהם וזכה לשכר על שניצלו בזכותו מעונש.

*

ב עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ עַד אַבְרָהָם וּמִכֻּלָּם לֹא דִבֵּר הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא עִם אֶחָד מֵהֶם, אֶלָּא עִם אַבְרָהָם.

אָמַר ר' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' נְחֶמְיָה: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְנָפְלָה מַרְגָּלִית מֵעַל רֹאשׁוֹ. עָמַד הַמֶּלֶךְ וְהֶעֱמִיד פָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ שָׁם וְהָיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים: מָה טִיבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וְכָל פָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ כָּאן? אָמְרוּ: נָפְלָה מַרְגָּלִית מֵעַל רֹאשׁוֹ. מֶה עָשָׂה? צָבַר אֶת הֶעָפָר וְעָשָׂה צִבּוּרִים, וְהֵבִיא מִכְבָּרוֹת – וְכָבַר אֶת הַצִּבּוּר הָרִאשׁוֹן וְלֹא מְצָאָהּ, הַשֵּׁנִי וְלֹא מְצָאָהּ, וּבַשְּׁלִישִׁי מְצָאָהּ, אָמְרוּ: מָצָא הַמֶּלֶךְ מַרְגָּלִית שֶׁלּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: “לֶךְ לְךָ” (בראשית יב, א) – לְךָ הָיִיתִי מְצַפֶּה. מָה צֹרֶךְ הָיָה לִי לְיַחֵס: שֵׁם, אַרְפַּכְשַׁד, שֶׁלַח, עֵבֶר, פֶּלֶג, רְעוּ, שְׂרוּג, נָחוֹר וָתֶרַח – לֹא בִּשְׁבִילֶךָ? זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲּשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם… וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ” (נחמיה ט, ז־ח) (בר“ר לט, י; רו”ר ח, א).

עֲשָׂרָה דוֹרוֹת – ראו בקטע הקודם.

פָּמַלְיָא – שריו ומשרתיו המלווים אותו.

מָה טִיבוֹ – מה מעשיו.

צִבּוּרִים – ערימות.

מִכְבָּרוֹת – נפות, מסננות.

לְיַחֵס – לפרט את רשימת היוחסין עד לתרח אבי אברהם.

זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר – ומדרש הוא על המילים “בחרת” ו“מצאת”.

*

ג אָמַר רַ' אַבָּא בַר כַּהֲנָא: בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם יֵשׁ לוֹ שִׁפְעַת קוֹרַיִם – הֵיכָן הוּא נוֹתְנָהּ? לֹא בְּאֶמְצַע טְרַקְלִין כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה סוֹבֶלֶת קוֹרוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ וְקוֹרוֹת שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ? כָּךְ, לָמָּה בָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם בְּאֶמְצַע הַדּוֹרוֹת? כְּדֵי שֶׁיִּסְבֹּל דּוֹרוֹת שֶׁלְפָנָיו וְדוֹרוֹת שֶׁלְּאַחֲרָיו (בר“ר יד, ו; קה”ר ג, יא).

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך דרכו של עולם.

שִׁפְעַת קוֹרַיִם – זוג קורות שמחוברות בשיפוע זו כנגד זו, ועליהן נשענות הקורות המרכיבות את התקרה כולה.

טְרַקְלִין – החדר המרווח שבבית.

סוֹבֶלֶת וגו' – נושאת את הקורות שמשני צדדיה.

בְּאֶמְצַע הַדּוֹרוֹת – ולא כראשון שבהם.

*

ד “לְאָבְרָם הָעִבְרִי” (בראשית יד, יג) – רַ' יְהוּדָה הָיָה אוֹמֵר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֵעֵבֶר אֶחָד וְהוּא מֵעֵבֶר אֶחָד (בר"ר מב, ח).

וְהוּא מֵעֵבֶר אֶחָד – ושקול כנגד העולם כולו.

*

ה בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד אַבְרָהָם אָבִינוּ עָמַד כּוֹכָב אֶחָד מִמִּזְרָח וּבָלַע אַרְבָּעָה כּוֹכָבִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם. אָמְרוּ חֲכָמָיו לְנִמְרוֹד: בֵּן נוֹלַד לְתֶרַח בְּשָׁעָה זוֹ, שֶׁעֲתִידָה לָצֵאת מִמֶּנוּ אֻמָּה, שֶׁתִּירַשׁ הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא; אִם רְצוֹנְךָ יִנָּתֵן לְאָבִיו מְלוֹא בֵּיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְנַהַרְגֵהוּ. מִיָּד שָׁגַר נִמְרוֹד אֵצֶל תֶּרַח, אָמַר לוֹ: בֵּן נוֹלַד לְךָ אֶמֶשׁ, עַכְשָׁו תְּנֵהוּ לִי וְנַהַרְגֵהוּ וְאֶתֶּן לְךָ מְלוֹא בֵּיתְךָ כֶּסֶף וְזָהָב. אָמַר לוֹ תֶּרַח: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְסוּס אֶחָד שֶׁאָמְרוּ לוֹ: נַחְתֹּךְ אֶת רֹאשְׁךָ וְנִתֵּן לְךָ בַּיִת מָלֵא שְׂעוֹרִים. אָמַר הַסּוּס לָהֶם: שׁוֹטִים, אִם תַּחְתְּכוּ אֶת רֹאשִׁי מִי יֹאכַל הַשְּׂעוֹרִים? וְאַתֶּם, אִם תַּהַרְגוּ אֶת בְּנִי, מִי יִירַשׁ הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב? הֵשִׁיב לוֹ הַמֶּלֶךְ: מִדְּבָרֶיךָ אֲנִי מַכִּיר שֶׁבֵּן נוֹלַד לְךָ. אָמַר לוֹ תֶּרַח: בֵּן נוֹלַד לִי וּמֵת. אָמַר לוֹ: עַל חַי אֲנִי אוֹמֵר לְךָ וְלֹא עַל מֵת. מָה עָשָׂה תֶּרַח? הֶחְבִּיא אֶת בְּנוֹ בִּמְעָרָה שָׁלֹוֹש שָׁנִים. זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי חַלּוֹנוֹת, מִן הָאֶחָד יוֹצֵא שֶׁמֶן וּמִן הַשֵׁנִי סֹלֶת.

כְּשֶׁהָיָה אַבְרָהָם בֶּן שָׁלוֹשׁ שָׁנִים יָצָא מִן הַמְּעָרָה, הִרְהֵר בְּלִבּוֹ: מִי בָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְאוֹתִי? הִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ לַשֶּׁמֶשׁ. לָעֶרֶב שָׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ בְּמַעֲרָב וְזָרְחָה הַלְּבָנָה בְּמִזְרָח. כְּשֶׁרָאָה אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים סָבִיב לַיָּרֵחַ, אָמַר: זֶה שֶׁבָּרָא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְאוֹתִי, וְהַכּוֹכָבִים הַלָּלוּ שָׂרָיו וַעֲבָדָיו. עָמַד כָּל הַלַּיְלָה בִּתְפִלָּה לַיָּרֵחַ. לַבֹּקֶר שָׁקַע הַיָּרֵחַ בְּמַעֲרָב וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִזְרָח. אָמַר: אֵין בְּיַד אֵלּוּ כּוֹחַ; אָדוֹן יֵשׁ עֲלֵיהֶם, אֵלָיו אֶתְפַּלֵּל וְאֵלָיו אֶשְׁתַּחֲוֶה (מעשה אברהם, בתוך: בית המדרש, ב, עמ' 118).

נִמְרוֹד – הנתפס באגדה כמלך מרושע שמשל במזרח (בראשית י, ח־י).

שָׁגַר – שלח שליחים.

זִמֵּן לוֹ – הכין למענו.

חַלּוֹנוֹת – פתחים בקיר המערה.

*

ו אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: אַבְרָהָם אָבִינוּ – אָב לֹא לִמְּדוֹ וְרַב לֹא הָיָה לוֹ, וּמֵהֵיכָן לָמַד אֶת הַתּוֹרָה? אֶלָּא זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי כִּלְיוֹתָיו כְּעֵין שְׁנֵי רַבָּנִים וְהָיוּ נוֹבְעוֹת וּמְלַמְּדוֹת אוֹתוֹ תּוֹרָה וְחָכְמָה כָּל הַלַּיְלָה. רַ' לֵוִי אָמַר: מֵעַצְמוֹ לָמַד תּוֹרָה (בר“ר סא, א; שם צה, ג; מד”ת א, יג).

אָב לֹא לִמְּדוֹ – כי תרח, על פי האגדה, היה עובד אלילים (וראו להלן, קטע ח).

זִמֵּן לוֹ – ראו בקטע הקודם.

כִּלְיוֹתָיו – משכן המוסר (תהלים טז, ז) והתבונה (משלי כג, טז) על פי מחשבת העולם הקדום.

*

ז אָמַר רַ' יִצְחָק: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְרָאָה בִּירָה אַחַת דּוֹלֶקֶת. אָמַר: תֹּאמַר שֶׁבִּירָה זוֹ בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה. כָּךְ, לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר: תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם (בר"ר לט, א).

<br >

בִּירָה אַחַת דּוֹלֶקֶת – ארמון, מגדל, מואר.

תֹּאמַר וגו' – האם אפשר שאין בעל בית לארמון הזה, מי שהדליק בו נרות?

*

ח בֵּית אָבִיו שֶׁל אַבְרָהָם הָיוּ עוֹשִׂים צְלָמִים וּמוֹכְרִים בַּשּׁוּק. יוֹם אֶחָד הִגִּיעַ לְאַבְרָהָם לִמְכֹּר. נָתַן לוֹ תֶּרַח אָבִיו קֻפּוֹת שֶׁל אֱלוֹהוֹת וְהוֹשִיבוֹ בַּשּׁוּק. בָּא אֵלָיו אָדָם אֶחָד וְאָמַר לוֹ: יֶשׁ לְךָ אֱלוֹהַּ לִמְכֹּר? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אֵיזֶה אֱלוֹהַּ אַתָּה רוֹצֶה לִקַּח? אָמַר לוֹ: אֲנִי גִבּוֹר, תֵּן לִי אֱלוֹהַּ גִּבּוֹר כְּמוֹתִי. נָטַל אַבְרָהָם פֶּסֶל אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹמֵד לְמַעְלָה מִכֻּלָּם, וְאָמַר לוֹ: תֵּן אֶת הַדָּמִים וְטֹל לְךָ אֶת זֶה. אָמַר לוֹ: וְכִי אֱלוֹהַּ זֶה גִּבּוֹר כְּמוֹתִי? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: רֵיקָא, עֲדַיִן אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מִשְׁפַּט אֱלוֹהוֹת? מִי שֶׁעוֹמֵד לְמַעְלָה מִכֻּלָּם הֲרֵיהוּ גִבּוֹר מִכֻּלָּם.

כְּשֶׁנִּפְטַר הָאִישׁ לְהַלֵּךְ אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: בֶּן כַּמָּה שָׁנִים אָתָּה? אָמַר לוֹ: בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה אֲנִי. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ אִישׁ, שֶׁהוּא בֶּן שִׁבְעִים וּמִשְׁתַּחֲוֶה לְזֶה שֶׁנַּעֲשָׂה הַיּוֹם! מִיָּד הֶחֱזִיר וְהִשְׁלִיךְ הָאִישׁ אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ לְתוֹךְ קֻפָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְחָזַר וְנָטַל מֵאַבְרָהָם אֶת דָּמָיו, נִסְתַּלֵּק וְהָלַךְ לוֹ.

אַחַר כָּךְ בָּאָה אִשָּׁה אַחַת אַלְמָנָה וְאָמְרָה לוֹ לְאַבְרָהָם: אִשָּׁה עֲנִיָּה אֲנִי, תֵּן לִי אֱלוֹהַּ עָנִי כְמוֹתִי. מִיָּד נָטַל אַבְרָהָם פֶּסֶל אֶחָד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לְמַטָּה מִכֻּלָּם וְאָמַר לָהּ: בַּעֲנִיּוּתֵךְ טְלִי לָךְ אֱלוֹהַּ זֶה, שֶהוּא שָׁפָל וְיוֹשֵׁב לְמַטָּה מִכֻּלָּם; אֲבָל אֵין הוּא רוֹצֶה לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁתִּתְּנִי לִי אֶת הַדָּמִים.

כְּשֶׁנִּפְטְרָה לֵילֵךְ אָמַר לָהּ: בַּת כַּמָּה שָׁנִים אַתְּ? אָמְרָה לוֹ: בַּת הַרְבֵּה שָׁנִים אֲנִי… אָמַר לָהּ אַבְרָהָם: תִּפַּח רוּחָהּ שֶׁל אוֹתָהּ אִשָּׁה שֶׁהִיא בַּת הַרְבֵּה שָׁנִים וּמִשְׁתַּחֲוָה לֶאֱלוֹהַּ בֶּן יוֹם אֶחָד! מִיָּד הֶחֱזִירָה אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ לַקֻּפָּה, חָזְרָה וְנָטְלָה מֵאַבְרָהָם אֶת דָּמֶיהָ, וְהָלְכָה לָהּ.

צְלָמִים – פסלי עבודה זרה.

הִגִּיעַ לְאַבְרָהָם – הגיע תורו.

קֻפּוֹת – סלים,

לִקַּח – לקנות.

הַדָּמִים – כסף.

רֵיקָא – שוטה, בַּעַר.

מִשְׁפַּט אֱלוֹהוֹת – דרכי עולם האלוהות.

נִפְטַר – פנה, הסתובב.

תִּפַּח רוּחָהּ – הלוואי שתמות (לשון קללה).

*

בְּאוֹתָהּ שָעָה נָטַל אַבְרָהָם אֶת כָּל הָאֱלוֹהוֹת וְהָלַךְ וְהֵבִיא אוֹתָם אֵצֶל תֶּרַח אָבִיו. אָמְרוּ לוֹ שְׁאַר בָּנָיו לְתֶרַח אֲבִיהֶם: אַבְרָהָם זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר אֱלוֹהוֹת, בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂנּוּ כֹּמֶר. אָמַר לָהֶם אַבְרָהָם: מָה מְלַאכְתּוֹ שֶׁל כֹּמֶר? אָמְרוּ לוֹ: עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי אֱלוֹהוֹת, מַקְרִיב לִפְנֵיהֶם, מַאֲכִילָם וּמַשְׁקָם. עֲשָׂאוּהוּ כֹּמֶר. מִיָּד נָתַן אַבְרָהָם לִפְנֵיהֶם מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, אָמַר לָהֶם: קְחוּ וְאִכְלוּ, טְלוּ וּשְׁתוּ, שֶׁתֵּיטִיבוּ לִבְנֵי אָדָם, וְלֹא הָיָה בָּהֶם אֶחָד שֶׁהָיָה נוֹטֵל כְּלוּם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת. מִיָּד פָּתַח אַבְרָהָם וְאָמַר: “פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן, יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ” (תהלים קטו, ה־ז). בָּאָה אִשָּׁה אַחַת טוֹעֶנֶת בְּיָדָהּ קְעָרָה סֹלֶת. אָמְרָה לוֹ: הֵילָךְ וְהַקְרֵב לִפְנֵיהֶם, עָמַד וְנָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ וְשָׁבַר אֶת כָּל הַפְּסִילִים, וְנָתַן אֶת הַמַּקֵּל בְּיַד הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם. כֵּיוָן שֶׁבָּא אָבִיו אָמַר: מִי עָשָׂה לָהֶם כָּךְ? אָמַר לוֹ: מְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבָּא? בָּאָה אִשָּׁה אַחַת וּבְיָדָהּ קְעָרָה מְלֵאָּה סֹלֶת וְאָמְרָה לִי: הֵילָךְ וְהַקְרֵב לִפְנֵיהֶם. הִקְרַבְתִּי לִפְנֵיהֶם, הָיָה זֶה אוֹמֵר: אֲנִי אֹכַל תְּחִלָּה, וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי אֹכַל תְּחִלָּה. וְעָמַד זֶה הַגָּדוֹל שֶׁבֵּינֵיהֶם וְשָׁבַר אֶת כֻּלָּם. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה מְשַׁטֶּה בִּי – כְּלוּם יְכוֹלִים הֵם? אָמַר לוֹ: וָלֹא? יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶּׁפִּיךָ אוֹמֵר.

כֹּמֶר – כוהן לעבודה זרה.

כְּלוּם – דבר מה.

טוֹעֶנֶת – נושאת.

הֵילָךְ – הנה לך.

מְכַסֶּה – מסתיר.

נְטָלוֹ תֶרַח וּמְסָרוֹ לְנִמְרוֹד. אָמַר לוֹ נִמְרוֹד לְאַבְרָהָם: אַתָּה הוּא אַבְרָהָם בֶּן־תֶּרַח? אָמַר לוֹ: הֵן, אָמַר לוֹ: וְכִי אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים וְהַחַמָּה וְהַלְּבָנָה וְהַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת, וּבְנֵי אָדָם מִלְּפָנַי יוֹצְאִים כֻּלָּם – וְאַתָּה לָמָּה אִבַּדְתָּ אֶת יִרְאָתִי? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּינָה לְאַבְרָהָם וְאָמַר לוֹ לְנִמְרוֹד: רְצוֹנְךָ, אֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד לִגְדֻלָּתְךָ? אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּךְ הוּא, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד עַכְשָׁו הַחַמָּה יוֹצֵאת בְּמִזְרָח וְשׁוֹקַעַת בְּמַעֲרָב; לְמָחָר תְּהֵא מְצַוֶּה אֶת הַחַמָּה שֶׁתֵּצֵא בְּמַעֲרָב וְתִשְׁקַע בְּמִזְרָח, וַאֲנִי מֵעִיד בְּךָ שֶׁאֲדוֹן הָעוֹלָם אַתָּה. וְעוֹד, אִם אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אַתָּה, בְּוַדַּאי כָּל הַנִּסְתָּרוֹת גְּלוּיוֹת לְךָ, אִם כֵּן אֱמֹר לִי מִיָּד: מָה יֵשׁ בְּלִבִּי וּמָה אֲנִי עָתִיד לַעֲשׂוֹת?

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִנִּיחַ אוֹתוֹ רָשָׁע נִמְרוֹד יָדוֹ עַל זְקָנוֹ וְהָיָה מְתַמֵּהַּ בְּלִבּוֹ. וְאָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אַל תִּתְמַהּ בְּלִבְּךָ, לֹא אֲדוֹן הָעוֹלָם אַתָּה, בְּנוֹ שֶׁל כּוּשׁ אַתָּה. וְאִם אֲדוֹן הָעוֹלָם אַתָּה, לָמָּה לֹא הִצַּלְתָּ אֶת אָבִיךָ מִן הַמִּיתָה? אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁלֹּא הִצַּלְתָּ אֶת אָבִיךָ מִן הַמִּיתָה, כֵּן אַתָּה לֹא תִנָּצֵל מִן הַמִּיתָה.

מִיָּד קָרָא נִמְרוֹד לְתֶרַח וְאָמַר לוֹ: מָה יְהֵא דִּינוֹ שֶׁל אַבְרָהָם בִּנְךָ, זֶה שֶׁאִבֵּד אֱלוֹהוֹת שֶׁלִּי? אֵין דִּינוֹ אֶלָּא שְׂרֵפָה. חָזַר וְאָמַר לוֹ לְאַבְרָהָם: הִשְׁתַּחֲוֵה לָאֵשׁ וְתִנָּצֵל. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אֶשְׁתַּחֲוֶה לַמַּיִם שֶׁמְּכַבִּים אֵשׁ. אָמַר לוֹ נִמְרוֹד: הִשְׁתַּחֲוֵה לַמַּיִם. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, אֶשְׁתַּחֲוֶה לֶעָנָן, שֶׁטָּעוּן מַיִם. אָמַר לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֵה לֶעָנָן. אָמַר לוֹ: אֶשְׁתַּחֲוֶה לָרוּחַ שֶׁמְּפַזֵּר הֶעָנָן, אָמַר לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֵה לָרוּחַ, אָמַר לוֹ: אֶשְׁתַּחֲוֶה לְבֶן אָדָם שֶׁסּוֹבֵל רוּחַ. אָמַר לוֹ נִמְרוֹד: אַתָּה מַשִּׂיאֵנִי בִּדְבָרִים – אֲנִי אֵינִי מִשְׁתַּחֲוֶה אֶלָּא לָאוּר, הֲרֵי אֲנִי מַשְׁלִיכְךָ לְתוֹכוֹ – וְיָבוֹא אֱלֹהֶיךָ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וְיַצִּילְךָ הֵימֶנּוּ.

מִיָּד הוֹצִיאוּהוּ לְהַשְׁלִיכוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וּכְפָתוּהוּ וַעֲקָדוּהוּ וְהִנִּיחוּהוּ עַל גַּבֵּי אֶבֶן, וְהִקִּיפוּהוּ עֵצִים מֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו, חָמֵשׁ אַמּוֹת לְכָל צַד, וְגָבְהָם שֶׁל עֵצִים חָמֵשׁ אַמּוֹת, וְהִצִּיתוּ בָּהֶם אֶת הָאוּר.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאוּ שְׁכֵנָיו וּבְנֵי עִירוֹ שֶׁל תֶּרַח וְהָיוּ מְטַפְּחִין לוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים: בּוּשָׁה גְדוֹלָה וּכְלִמָּה! שֶׁאוֹתוֹ בֵּן שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר עָלָיו שֶׁהוּא יוֹרֵשׁ הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא – שְׂרָפוֹ נִמְרוֹד בָּאֵשׁ! מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיָרַד וְהִצִּילוֹ.

הָיָה שָׁם הָרָן עוֹמֵד וְתוֹהֶה. אָמַר: מָה נַפְשֶׁךָ, אִם יְנַצַּח אַבְרָהָם – אֲנִי אוֹמֵר: “מִשֶּׁל אַבְרָהָם אָנִי”, וְאִם יְנַצַּח נִמְרוֹד – אֲנִי אוֹמֵר: "מִשֶּׁל נִמְרוֹד אָנִי”. כֵּיוָן שֶׁיָּרַד אַבְרָהָם לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּל – אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל מִי אַתָּה? אָמַר לָהֶם: מִשֶּׁל אַבְרָהָם אֲנִי. נְטָלוּהוּ וְהִשְׁלִיכוּהוּ לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעָיו, וְיָצָא וּמֵת עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶרַח אָביו” (בראשית יא, כח) (סא“ר, ו; בר”ר לח, יג).

נִמְרוֹד – ראו לעיל, קטע ה.

אִבַּדְתָּ אֶת יִרְאָתִי – השמדת את האלוהות שאני ירא ממנה.

לִגְדֻלָּתְךָ –לתפארתך.

טָעוּן מַיִם – נושא את המים.

סוֹבֵל רוּחַ – עומד בפניה.

מַשִּׂיאֵנִי – דוחה אותי.

לָאוּר – לאש.

חָמַשׁ אַּמּוֹת – כשני מטרים וחצי.

רוּחוֹתָיו – צדדיו.

מְטַפְּחִין – מכים.

הָרָן – אחיו של אברהם.

תּוֹהֶה – משתאה וחושב.

מָה נַפְשֶׁךָ – בין כך ובין כך.

וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעָיו – נשרפו איבריו הפנימיים.

*

ט בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נִמְרוֹד הָרָשָׁע אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ אָמַר גַּבְרִיאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵרֵד וַאֲצַנֵּן וְאַצִּיל אֶת הַצַּדִּיק מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי יָחִיד בְּעוֹלָמִי וְהוּא יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ, נָאֶה לְיָחִיד לְהַצִּיל אֶת הַיָּחִיד. וּלְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בִּרְיָה אָמַר לוֹ: תִּזְכֶּה לְהַצִּיל שְׁלוֹשָׁה מִבְּנֵי בָּנָיו (פסחים קיח ע"א).

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

מְקַפַּחַ – מעכב, מונע.

אָמַר לוֹ – לגבריאל.

שְׁלוֹשָׁה מִבְּנֵי בָּנָיו – הם חנניה, מישאל ועזריה, שהושלכו לכבשן האש (דניאל פרק ג).

*

י “עַמְּךָ נְדָבֹת” (תהלים קי, ג) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: עִמְּךָ הָיִיתִי בְּיוֹם שֶׁנָּדַבְתָּ לִשְׁמִי לֵירֵד לְכִבְשַׁן הָאֵש. “בְּיוֹם חֵילֶךָ” (שם) – בְּעֵת שֶׁכִּנַּסְתָּ לִּי כָּל אוֹתָם הַחֲיָלוֹת וְהָאֻכְלוּסִים. “בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ” (שם) – מֵהֲדָרוֹ שֶׁל עוֹלָם הִקְדַּשְׁתִּיךָ. “מֵרֶחֶם מִשְׁחָר” (שם) – מֵרַחְמוֹ שֶׁל עוֹלָם שִׁחַרְתִּיךָ. “לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ” (שם) – לְפִי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר: תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדִי עָווֹן, שֶׁהָיִיתִי עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ” – מָה טַל זֶה פּוֹרֵחַ – אַף עֲווֹנוֹתֶיךָ פּוֹרְחִים; מָה הַטַּל הַזֶּה סִימַן בְּרָכָה לָעוֹלָם – אַף אַתָּה סִימַן בְּרָכָה לָעוֹלָם (בר“ר לט, ח; ילק”ש לתהלים, תתסט).

“עַמְּךָ נְדָבֹת” וגו' – וכל הפסוק מתהלים נדרש כדברי הקב"ה אל אברהם.

נָדַבְתָּ לִשְׁמִי – התנדבת, היית מוכן להקריב עצמך (וראו בקטע הקודם) לקידוש שם ה' בעולם.

הַחֲיָלוֹת וְהָאֻכְלוּסִים – המוני עמים שצפו בהצלת אברהם מכבשן האש ושיבחו אותו ואת הקב"ה.

מַהֲדָרוֹ שֶׁל עוֹלָם – מן המזרח, שהוא פאר העולם, שבו נבחר אברהם לתפקידו.

מֵרַחְמוֹ שֶׁל עוֹלָם שִׁחַרְתִּיךָ – עוד מראשית הבריאה נועד אברהם למעמדו.

עֲבוֹדָה זָרָה – ראו קטע ח.

כָּל הַשָּׁנִים הַלָלוּ – עד שנאמר לו “לך לך” והוא בן שבעים וחמש.

פּוֹרֵחַ – עף ומתנדף.

*

יא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: “לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ” (בראשית יב, א) לְמָה הָיָה דוֹמֶה? לִצְלוֹחִית שֶׁל פְּלַיְטוֹן שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וְמֻנַּחַת בְּזָוִית וְלֹא הָיָה רֵיחָהּ נוֹדֵף, כֵּיוָן שֶׁנִּטַּלְטְלָה מִמְּקוֹמָהּ הָיָה רֵיחָהּ נוֹדֵף; אַף כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הַרְבֵּה מַעֲשִׂים טוֹבִים יֵשׁ לְךָ, טַלְטֵל עַצְמְךָ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְשִׁמְךָ מִתְגַּדֵּל בְּעוֹלָמִי; “לֶךְ לְךָ… וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל” (שם שם, ב) (בר“ר לט, ב; שהש”ר א, ג).

פְּלַיְטוֹן – בושם שמופק מצמח הנרד (שיר השירים ד, יד).

צָמִיד פָּתִיל – מכסה אטום.

זָוִית – פינה.

טַלְטֵל עַצְמְךָ – נדוד בעולם כדי להפיץ את תורתך ושמך.

*

יב “וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ” (בראשית יב, ב) – יָצָא לוֹ מוֹנֵיטוֹן בָּעוֹלָם, וּמָה מוֹנֵיטוֹן שֶׁלּוֹ? זָקֵן וּזְקֵנָה מִכָּאן, בָּחוּר וּבְתוּלָה מִכָּאן (בר“ר לט, יא; בבא קמא צז ע”ב).

מוֹנֵיטוֹן – מטבע עובר לסוחר ועליו חקוקות דמויות.

זָקֵן וּזְקֵנָה מִכָּאן – אברהם ושרה מצד אחד של המטבע.

בָּחוּר וּבְתוּלָה – יצחק ורבקה.

*

יג “הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים” (בראשית יז, א) – לְמָה אַבְרָהָם דּוֹמֶה? לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶך מְהַלֵּךְ בַּמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים, וְהִתְחִיל מֵאִיר עָלָיו דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן. הֵצִיץ הַמֶּלֶךְ וְרָאָה אוֹתוֹ, אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה מֵאִיר לִי דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן – בּוֹא וְהָאֵר לְפָנַי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ: עַד שֶׁתְּהֵא מֵאִיר לִי מִמַּסוֹפּוֹטַמְיָה וּמֵחַבְרוֹתֶיהָ – בּוֹא וְהָאֵר לְפָנַי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (בר"ר ל, י).

מְבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים – רחובות חשוכים (והוא סמל לאזור שטוף בעבודת אלילים).

מַסוֹפּוֹטַמְיָה – ארם נהריים.

*

יד אָמַר רַ' לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְהַלֵּךְ בַּאֲרַם נַהֲרַיִם וּבַאֲרַם נָחוֹר, רָאָה אוֹתָם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּפוֹחֲזִים – אָמַר: הַלְוַאי לֹא יְהֵא לִי חֵלֶק בָּאָרֶץ הַזֹּאת. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר, רָאָה אוֹתָם עֲסוּקִים בְּנִכּוּשׁ בִּשְׁעַת הַנִּכּוּשׁ, בְּעִדּוּר בִּשְׁעַת הָעִדּוּר – אָמַר: הַלְוַאי יְהֵא חֶלְקִי בָּאָרֶץ הַזֹּאת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת” (בראשית יב, ז) (בר"ר לט, ח). > <br /> > אֲרַם נָחוֹר – חרן (בראשית יא, לא). פּוֹחֲזִים – מתהוללים.

סֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר – רכס הרים דרומית לצור (צפונית לראש הנקרה של היום). נִכּוּשׁ – עקירת עשבים רעים מן השדה. עִדּוּר – חפירה במעדר.

*

טו “וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן” (בראשית יב, ה) – מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מַכְנִיס בְּנֵי אָדָם לְבֵיתוֹ וּמַאֲכִילָם וּמַשְׁקָם וּמַאֲהִיבָם וּמְקָרְבָם וּמְגַיְּרָם וּמַכְנִיסָם תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁכָּל הַמַּכְנִיס בְּרִיָּה אַחַת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ הוּא בְּרָאָהּ וִיצָרָהּ וְרִקְּמָהּ (ספרי דברים, לב; בר“ר לט, יד; שהש”ר א, כב).

“אֲשֶׁר עָשׂוּ” – ומבקש המדרש להסביר כיצד זה אפשר “לעשות” נפשות.

מַאֲהִיבָם – מעורר בהם אהבה (לקב"ה).

הָא לָמַדְתָּ – מכאן אתה למד.

מַעֲלִין עָלָיו – הדבר נחשב לו.

רִקְּמָהּ – חיבר את כל חלקיה.

*

טז ‏“וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע” (בראשית כא, לג) – רַ' יְהוּדָה אָמַר: אֵשֶׁל – פַּרְדֵּס “שְׁאַל מָה תִּשְׁאַל”: תְּאֵנִים וַעֲנָבִים וְרִמּוֹנִים; רַ' נְחֶמְיָה אָמַר: “אֵשֶׁל” – פֻּנְדַּק “שְׁאַל מָה תִּשְׁאַל”: כִּכַּר לֶחֶם, בָּשָׂר, יַיִן, בֵּיצִים (בר"ר נד, ו).

“שְׁאַל מָה תִּשְׁאַל” – דורש “אשל” בהיפוך אותיות, כמקום (פרדס או אכסניה לאורחים) המספק את כל משאלות בני האדם.

*

יז “וַיִקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם” (בראשית כא, לג) – אָמַר רֵיש לָקִישׁ: אַל תִּקְרֵי “וַיִּקְרָא” אֶלָּא “וַיַּקְרִיא”, מְלַמֵּד שֶׁהִקְרִיא אַבְרָהָם אָבִינוּ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּפִי כָּל עוֹבֵר וָשָׁב. כֵּיצַד? לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ עָמְדוּ לְבָרְכוֹ. אָמַר לָהֶם: וְכִי מִשֶּׁלִּי אֲכַלְתֶּם? מִשֶׁל אֵל עוֹלָם אֲכַלְתֶּם – הוֹדוּ וְשַׁבְּחוּ וּבָרְכוּ לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם (סוטה י ע“א־ע”ב).

אַל תִּקְרֵי – אל תקרא. שיטת מדרש שמציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, בדרך כלל על ידי שינוי ניקודן.

הִקְרִיא – גרם לבריות לקרוא, להזכיר, את שם ה'.

לְבָרְכוֹ – את אברהם.

*

יח אַבְרָהָם הָיָה מְקַבֵּל אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים. מִשֶּׁהָיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים – אָמַר לָהֶם: בָּרְכוּ. אָמְרוּ לוֹ: מָה נְבָרֵךְ? אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ: “בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ”. אִם מְקַבֵּל עָלָיו וּבֵרַךְ – הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְהוֹלֵךְ לוֹ, וְאִם לֹא – הָיָה אוֹמֵר לוֹ: תֵּן מָה שֶׁעָלֶיךָ. וְאָמַר לוֹ: כַּמָּה יֵשׁ לְךָ עָלַי? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: כַּד יַיִן – בְּכָךְ וְכָךְ, לִיטְרָא בָּשָׁר בְּכָךְ וְכָךְ, כִּכַּר לֶחֶם בְּכָךְ וְכָךְ. מִי נוֹתֵן לְךָ יַיִן בַּמִּדְבָּר? מִי נוֹתֵן לְךָ בָּשָׂר בַּמִּדְבָּר? מִי נוֹתֵן לְךָ לֶחֶם בַּמִּדְבָּר? מִי שֶׁרָאָה צָרָה זוֹ – הָיָה מְבָרֵךְ וְאוֹמֵר: בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט” (בראשית יח, יט) – בַּתְּחִלָּה צְדָקָה וּבַסּוֹף מִשְׁפָּט (בר"ר מט, ד; שם מג, ז).

אִם מְקַבֵּל עָלָיו – אם (האורח) מסכים.

מָה שֶׁעָלֶיךָ – החוב שמוטל עליך תמורת המאכל והמשקה.

בְּכָךְ וְכָךְ – במחיר כלשהו.

לִיטְרָא – כמות קטנה (כ־250 גרם).

צָרָה זוֹ – הסכום הגדול שהוטל עליו לשלם.

בַּתְּחִלָּה וגו' – תחילה פעל אברהם בדרך רכה של עשיית חסד (“צדקה”) ולבסוף בדרך קשה של תביעה (“משפט”).

*

יט עַד שֶׁלֹּא בָא אַבְרָהָם אָבִינוּ לָעוֹלָם, כִּבְיָכוֹל לֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ אֶלָּא עַל הַשָּׁמַיִם בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי” (בראשית כד, ז), אֲבָל מִשֶּׁבָּא אָבִינוּ אַבְרָהָם לָעוֹלָם הִמְלִיכוֹ עַל הַשָּׁמַיִם וְעַל הָאָרֶץ, כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ” (שם שם, ג) (ספרי דברים, שיג).

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה חיסרון או תכונה אנושית).

הִמְלִיכוֹ – את הקב"ה.

שֶׁנֶּאֱמַר וגו' – כשאברהם מדבר על העבר הוא אומר רק “אלוהי השמים”, וכאשר הוא עוסק בהווה הוא כבר מוסיף “אלוהי הארץ”.

*

כ “וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה” (בראשית יב, י) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ: צֵא וּכְבֹשׁ הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָנֶיךָ (בר“ר מ, ו; בבא בתרא קע”א).

כְּבֹשׁ הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָנֶיךָ – סלול את דרכם, שהרי גם בני ישראל עתידים לרדת למצרים בשל הרעב.

*

כא ‏ “וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מאֹד” (בראשית יב, יד) – וְשָׂרָה הֵיכָן הָיְתָה? נְתָנָהּ בְּתֵבָה וְנָעַל בְּפָנֶיהָ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְשַׁעֲרֵי מִצְרַיִם אָמְרוּ לוֹ הַמּוֹכְסִים: מָה אַתָּה טוֹעֵן בְּתוֹךְ הַתֵּבָה? אָמַר לָהֶם שְׂעוֹרִים. אָמְרוּ לוֹ: חִטִּין אַתָּה טוֹעֵן! אָמַר לָהֶם: טְלוּ מֶכֶס שֶׁל חִטִּים. – פִּלְפְּלִין אַתָּה טוֹעֵן! – טְלוּ מֶכֶס שֶׁל פִּלְפְּלִין. – זָהָב אַתָּה טוֹעֵן! – טְלוּ מֶכֶס שֶׁל זָהָב. – שִׁירָאִים אַתָּה טוֹעֵן! – טְלוּ מֶכֶס שֶׁל שִׁירָאִים. – מַרְגָּלִיּוֹת אַתָּה טוֹעֵן! – טְלוּ מֶכֶס שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת. אָמְרוּ: אִלּוּלֵי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ דָּבָר מְעֻלֶּה לֹא הָיָה מְקַבֵּל עָלָיו כָּל מָה שֶׁמְּבַקְּשִׁים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ לוֹ: אֵין אַתָּה זָז מִכָּאן עַד שֶׁתִּפְתַּח אֶת הַתֵּבָה וְתַרְאֶה לָנוּ מָה בְּתוֹכָהּ. כֵּיוָן שֶׁפְּתָחָהּ הִבְהִיקָה כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם מִזִּיוָהּ שֶׁל שָׂרָה (בר"ר מ, ה; תנחומא לך לך, ה; תנחומא בובר לך לך, ח).

וְשָׂרָה הַיכָן הָיְתָה – שהרי הפסוק מזכיר רק את הגעת אברהם למצרים.

הַמּוֹכְסִים – גובי המכס שעל הגבול. טוֹעֵן – נושא, מוליך.

חִטִּים – יקרים יותר משעורים.

טְלוּ – קחו.

פִּלְפְּלִין – הוא תבלין הפלפל.

שִׁירָאִים – אריגי משי.

אִלּוּלֵי וגו' – אם לא היה בידו דבר רב ערך.

מְקַבֵּל עָלָיו – מוכן לשלם.

*

כב “וַיַּעַל אַבְרֶם מִמְּצְרִים… וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט” (בראשית יג, פסוקים א, ז) – רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַּר רַ' סִימוֹן אָמַר: בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל אָבִינוּ אַבְרָהָם הָיְתָה יוֹצֵאת זְמוּמָה וּבְהֶמְתּוֹ שֶׁל לוֹט לֹא הָיְתָה יוֹצֵאת זְמוּמָה. הָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם רוֹעֵי אַבְרָהָם: הֻתַּר הַגֵּזֶל? הָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם רוֹעֵי לוֹט: כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: “לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת” (שם כד, ז) – וְאַבְרָהָם פִּרְדָּה עֲקָרָה וְאֵינוֹ מוֹלִיד, לְמָחָר הוּא מֵת וְלוֹט בֶּן אָחִיו יוֹרְשׁוֹ, וְאִם אוֹכְלוֹת – מִשֶׁלָּהֶן הֵן אוֹכְלוֹת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּךְ אָמַרְתִּי לוֹ: “לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן” – אֵימָתַי, לִכְשֶׁיֵּעָקְרוּ שִׁבְעָה עֲמָמִים מִתּוֹכָהּ. “וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יוֹשֵׁב בָּאָרֶץ” (שם יג, ז) – עַד עַכְשָׁו מִתְבַּקֵּשׁ לָהֶם זְכוּת בָּאָרֶץ) בר"ר מא, ה).

זְמוּמָה – חסומת פה. הֻתַּר הַגֵּזֶל? – האם מותר להניח לבהמות לאכול משדות אחרים?

פִּרְדָה עֲקָרָה – בהמה שאינה מסוגלת להוליד.

לִכְשֶׁיֵּעָקְרוּ – כאשר יגורשו (עמי כנען).

עַד עַכְשָׁו מִתְבַּקֵּשׁ וגו' – עדיין יש לשבעת העממים זכות לשבת בארץ, ועל כן אין לפגוע ברכושם.

*

כג “מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח”(ישעיה מא, ב) – מִי הוּא זֶה שֶׁהֵעִיר לִבָּם שֶׁל מִזְרָחִים שֶׁיָּבוֹאוּ וְיִפְּלוּ בְּיַד אַבְרָהָם? “צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ” (שם) – חֵי הָעוֹלָמִים, שֶׁהָיָה מֵאִיר לוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ. אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: מַזַּל צֶדֶק הָיָה מֵאִיר לוֹ. אָמַר רַ' רְאוּבֵן: צְדָקָה הָיְתָה צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: אִם אֵין אַבְרָהָם אֵין מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי. “יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ, יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ” (שם) – רַ' יְהוּדָה אָמָר: אַבְרָהָם הָיָה מַשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם עָפָר וְהוּא נַעֲשֶׂה חֲרָבוֹת, קַשׁ – וְנַעֲשֶׂה חִצִּים. רַ' נְחֶמְיָה אָמָר: “יִתֵּן עָפָר” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “כֶּעָפָר”, הֵם הָיוּ מַשְׁלִיכִים חֲרָבוֹת עַל אַבְרָהָם וְנַעֲשִׂים עָפָר, חִצִּים וְהֵם נַעֲשִׂים קַשׁ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם, אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא” (ישעיה מא, ג) – אָמַר רַ' נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַ' אַבָּהוּ: לֹא נִתְאַבְּקוּ רַגְלֵיהֶם אֶלָּא כְּזֶה שֶׁהוֹלֵךְ מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַכְּנָסֶת.

“וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ” (בראשית יד, יז) – הִתְחִיל מְכַשְׁכֵּשׁ לוֹ בִּזְנָבוֹ, אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה יָרַדְתָּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּלְתָּ אַף אֲנִי יָרַדְתִּי לְחֵמָר וְנִצָּלְתִּי. “אֶל עֵמֶק שָׁוֵה” (שם) – בְּשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן אָמְרוּ: שֶׁשָּׁם הִשְׁווּ כָּל הַגּוֹיִים וְקָצְצוּ אֲרָזִים וְעָשׂוּ בִּימָה גְדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתוֹ בְּתוֹכָה לְמַעְלָה, וְהָיוּ מְקַלְּסִין לְפָנָיו וְאוֹמְרִין לוֹ: “שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ” (בראשית כג, ו). אָמְרוּ לוֹ: מֶלֶךְ אַתָּה עָלֵינוּ, נָשִׂיא אַתָּה עָלֵינוּ, אֱלוֹהַּ אַתָּה עָלֵינוּ! אָמַר לָהֶם: אַל יֶחְסַר עוֹלָם מַלְכּוֹ וְאַל יֶחְסַר אֱלוֹהוֹ (בר"ר מג, ג־ה).

מִזְרָחִים – המלכים שבאו ממזרח ואברהם נלחם בהם (בראשית יד).

“צֶדֶק” – והדרשן הולך ומביא שלוש דרשות להבנת תיבה זו.

חַי הָעוֹלָמִים – הקב"ה, הוא “צדיקו של עולם” (בר"ר מט, ט).

מַזַל צֶדֶק – מכוכבי הלכת.

צְדָקָה – שעשה אברהם (בראשית יח, יט).

לֹא נִתְאַבְּקוּ וגו' – רגליהם של אברהם ואנשיו לא נתכסו אלא באבק מועט, ללמדנו שלא התאמצו כלל במלחמתם.

מְכַשְׁכֵּשׁ לוֹ בִּזְנָבוֹ – מחניף לו, ככלב היוצא לקראת בעליו.

יָרַדְתָּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ – ראו לעיל, קטע ט.

לְחֵמָר – כאמור: “ועמק השידים בארות בארות חמר וינוסו מלך סדום ועמורה וייפלו שמה” (בראשית יד, י).

הִשְׁווּ – הסכימו פה אחד.

אוֹתוֹ – את אברהם.

מְקַלְּסִין – מהללים.

אַל יֶחְסַר וגו' – אברהם מסרב לקבל את דברי השבח וקובע כי המלך והאל האמיתי הוא הקב"ה.

*

כד “אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד” (בראשית טו, א) – אֶמַר רַ' לֵוִי: מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר: תֹּאמַר אוֹתָן הָאֻכְלוּסִין שֶׁהָרַגְתִּי שֶׁהָיָה בָּהֶם צַדִּיק אוֹ יְרֵא שָׁמַיִם? מָשָׁל לְתַבָּן שֶׁהָיָה עוֹבֵר לִפְנֵי פַרְדֵּסוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, רָאָה חֲבִילָה שֶׁל קוֹצִים וְיָרַד וּנְטָלָהּ; וְהֵצִיץ הַמֶּלֶךְ וְרָאָה אוֹתוֹ, הִתְחִיל מִטַּמֵּן מִפָּנָיו. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מִטַּמֵּן? כַּמָּה פוֹעֲלִים הָיִיתִי צָרִיךְ שֶׁיָּקֹשּׁוּ אוֹתָהּ, עַכְשָׁו שֶׁקְּשַׁשְׁתָּהּ אַתָּה – בּוֹא וְטֹל שְׂכָרְךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: אוֹתָם הָאֻכְלוּסִין שֶׁהָרַגְתָּ קוֹצִים כְּסוּחִים הָיוּ (בר"ר מד, ד).

אוֹתָן הָאֻכְלוּסִין שֶׁהָרַגְתִּי – במלחמה כנגד ארבעת המלכים (בראשית יד).

תַּבָּן – מוכר תבן.

נְטָלָהּ – לקח אותה.

מִטַּמֵּן – מתחבא.

יָקֹשּׁוּ אוֹתָהּ – יוציאו את חבילת הקוצים מן הפרדס.

כְּסוּחִים – קצוצים, שכבר יצא דינם להיהרג.

*

כה “וַיֵּרָא אֶלָיו ה' בְּאַלֹנֵי מַמְרֵא” (בראשית יח, א) – בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם לִמּוֹל הָלַךְ וְנִמְלַךְ בִּשְׁלוֹשָׁה אוֹהֲבָיו, עָנֵר, אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא. אָמַר לוֹ עָנֵר: כְּבָר אַתָּה כְּבֶן מֵאָה שָׁנָה וְאַתָּה הוֹלֵךְ וּמְצַעֵר עַצְמְךָ? אָמַר לוֹ אֶשְׁכּוֹל: מָה אַתָּה הוֹלֵךְ וּמְסַיֵּם עַצְמְךָ בֵּין שׂוֹנְאֶיךָ? אָמַר לוֹ מַמְרֵא: אֱלוֹהֶיךָ שֶׁעָמַד לְךָ בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ וּבַמְּלָכִים וּבָרְעָבוֹן, וְזֶה הַדָּבָר לֹא תִּשְׁמַע לוֹ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה נָתַתָּ לוֹ עֵצָה טוֹבָה לִמּוֹל, חַיֶּיךָ, אֵינִי נִגְלֶה עָלָיו לֹא בַּפָּלָטִין שֶׁל עָנֵר וְלֹא בַּפָּלָטִין שֶׁל אֶשְׁכּוֹל אֶלָּא בַּפָּלָטִין שֶׁלְּךָ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא” (בר"ר מב, ח).

נִמְלַךְ – התייעץ.

אוֹהֲבָיו – ראו בראשית יד, יג.

וּמְסַיֵּם – מסמן ומבליט את עצמך בין אויביך הערלים.

כִּבְשַׁן הָאֵשׁ – ראו לעיל, קטע ט.

בַּמְּלְכִים – בראשית יד.

וּבָרְעָבוֹן – בראשית יב. חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

פָּלָטִין – ארמון.

*

כו “וַיֵּרָא אֵלָיו ה'… כְּחֹם הַיּוֹם” (בראשית יח, א) – מַהוּ “כְּחֹם הַיּוֹם”? אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם שְׁלִישִׁי לְמִילָה שֶׁל אַבְרָהָם הָיָה וּבָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁאֹל בְּאַבְרָהָם. הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק בְּאוֹרְחִים. שָׁלַח אַבְרָהָם אֶת אֱלִיעֶזֶר שֶׁיֵּצֵא לַחוּץ. יָצָא וְלֹא מָצָא אוֹרְחִים. אָמַר אַבְרָהָם: אֵינִי מַאֲמִינְךָ. זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים הַבְּרִיּוֹת: אֵין אֱמוּנָה בַּעֲבָדִים. יָצָא הוּא בְּעַצְמוֹ.

“וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים” (שם שם, ב) – מִי הֵם “שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים”? – מִיכָאֵל, רְפָאֵל וְגַבְרִיאֵל. מִיכָאֵל בָּא לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה, רְפָאֵל בָּא לְרַפֵּא אֶת אַבְרָהָם וְגַבְרִיאֵל בָּא לַהֲפוֹךְ אֶת סְדוֹם (בבא מציעא פו ע"ב).

יוֹם שְׁלִישִׁי לְמִילָה – שהכאב בו רב במיוחד.

לִשְׁאֹל בְּאַבְרָהָם – לשאול בשלומו.

מִנַּרְתִּיקָהּ – מתוך התיק שבו היא נתונה, כדי להרבות את החום.

לֹא יַטְרִיחַ בְּאוֹרְחִים – לא יטרח בחיפוש אורחים.

אֶלִיעֶזֶר – עבדו.

אֵין אֱמוּנָה – אין להאמין.

מִיכָאֵל וגו' – מלאכי שמים.

לְבַשֵּׂר – על לידת יצחק.

*

כז ‏ “וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם” (בראשית יח, ז) – בָּרַח בֶּן הַבָּקָר מִלְּפָנָיו וְנִכְנַס לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וְנִכְנַס אַבְרָהָם אַחֲרָיו וְרָאָה שָׁם אָדָם וְעֶזְרוֹ שׁוֹכְבִים עַל הַמִּטּוֹת וִישֵׁנִים וְנֵרוֹת דּוֹלְקִים עֲלֵיהֶם, וְרֵיחַ טוֹב עוֹלֶה מֵהֶם כְּרֵיחַ נִיחוֹחַ. לְפִיכָךְ חָמַד אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר (פדר"א לה).

אָדָם וְעֶזְרוֹ – אדם הראשון וחוה אשתו (שנאמר עליה “עזר כנגדו” [בראשית ב, יח]).

*

כח “וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר… הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט”? (בראשית יח, כג־כה) – אָמַר רַ' לֵוִי: אִם עוֹלָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ – אֵין דִּין, וְאִם דִּין אַתָּה מְבַקֵּשׁ– אֵין עוֹלָם. אַתָּה תוֹפֵס אֶת הַחֶבֶל בִּשְׁנֵי רָאשִׁים: אַתָּה מְבַקֵּשׁ עוֹלָם וּמְבַקֵּשׁ דִּין? טֹל לְךָ אֶחָד מֵהֶם. וְאִם אֵין אַתָּה מְוַתֵּר קִמְעָא – אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד (בר"ר לט, ו; שם מט, ט).

אִם עוֹלָם וגו' – אי אפשר לקיים את העולם ובה בעת גם להקפיד על מידת הדין במלוא חומרתה.

אַתָּה תּוֹפֵס וגו' – בשני קצותיו של החבל שעל גלגל הבאר תלויים שני דליים, וכשאחד עולה השני יורד, ואם תופסים את החבל בשני קצותיו אין בו תועלת.

טֹל – קח, בחר.

מְוַתֵּר קִמְעָא – מוחל מעט ושופט לפנים משורת הדין.

*

כט “אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה” (בראשית יח, כח) – אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא: בִּקֵּשׁ אַבְרָהָם לֵירֵד לוֹ מֵחֲמִשִּׁים לַחֲמִשָּׁה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חֲזֹר בְּךָ לְמַפְרֵעַ. אָמַר רַ' לֵוִי: לַחֲלַפְסִדְרָא מְלֵאָה מַיִם, כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְלֵאָה מַיִם הַסַּנֵּגוֹר מְלַמֵּד; פְּעָמִים שֶׁהַדַּיָּן מְבַקֵּשׁ שֶׁיְּלַמֵּד הַסַּנֵּגוֹר, וְהוּא אוֹמֵר: הוֹסִיפוּ בְתוֹכָהּ מַיִם (בר"ר מט, יב).

לֵירֵד לוֹ מֵחֲמִשִּׁים לַחֲמִשָּׁה – להפחית, לדלג במישרין מחמישים לחמישה.

חֲזֹר בְּךָ לְמַפְרֵעַ – הורד את דרישותיך באופן הדרגתי (ארבעים וחמישה, ארבעים וכן הלאה עד עשרה צדיקים), ורצה הקב"ה שיאריך אברהם בדברי הסנגוריה שלו על אנשי סדום, שמא ימצא להם צד זכות ויצילם.

לַחֲלַפְסִדְרָא וגו' – משל לשעון שמבוסס על מים שזורמים ממנו עד שהוא מתרוקן. בבית המשפט השתמשו בו כדי למדוד את הזמן שהוקצה לכל אחד מן הדוברים.

מְלַמֵּד – זכות (על הנאשם).

*

ל שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַנְשֵׁי סְדוֹם לֹא נִתְגָּאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל טוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מָה נֶאֱמַר בְּאַרְצָם? “אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם… מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ, נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה” (איוב כח, ה־ז) – שֶׁאֵין לְךָ כָּל שְׁבִיל וּשְׁבִיל בִּסְדוֹם שֶלֹּא הָיוּ בּוֹ שִׁבְעָה אִילָנוֹת זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה – גֶּפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֱגוֹז וְשָׁקֵד, תַּפּוּחַ וּפַרְסֵק, וְהָיָה כָּל הַשְׁבִיל מְסֻכָּךְ. אָמַר רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: בַּר הֶדְיָא צוֹפֶה מַאֲכָלוֹ מִשְּׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל, וְכֵיוָן שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל אִילָנֵי סְדוֹם לֹא הָיָה יָכוֹל לִרְאוֹת עַל הָאָרֶץ מִכּוֹחָם שֶׁל אִילָנוֹת. כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ אֶחָד לְגַנָּן וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ: “תֶּן לִי בְּאִסָּר יָרָק” – כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ הָיָה מְשַׁכְשְׁכוֹ בְּמַיִם וּמוֹצִיא מֵעָפָר זָהָב.

אָמְרוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם: מֵאַחַר שֶׁאָנוּ שְׁרוּיִים בְּשַׁלְוָה וּבְטוֹבָה, מָזוֹן יוֹצֵא מֵאַרְצֵנוּ, כֶּסֶף וְזָהָב יוֹצֵא מֵאַרְצֵנוּ, אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת יוֹצְאוֹת מֵאַרְצֵנוּ – לָמָּה לָנוּ עוֹבְרֵי דְרָכִים, שֶׁאֵין בָּאִים אֶלָּא לְחַסְּרֵנוּ? בּוֹאוּ וּנְשַׁכַּח תּוֹרַת רֶגֶל מֵאַרְצֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ” (שם שם, ד) – אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם: בְּטוֹבָה שֶׁהֵיטַבְתִּי לָכֶם אַתֶּם מְבַקְשִׁים לְשַׁכֵּחַ אֶת הָרֶגֶל מִבֵּינוֹתֵיכֶם? אֲנִי אֲשַׁכַּח אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם.

דָּרַשׁ רָבָא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עַד אָנָה תְּהוֹתְתוּ עַל אִישׁ תְּרָצְּחוּ כֻלְכֶם כְּקִיר נָטוּי גָּדֵר הַדְּחוּיָה” (תהלים סב, ד)? – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בְּבַעֲלֵי מָמוֹן וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ אֵצֶל קִיר נָטוּי וְדוֹחִין אוֹתוֹ עָלָיו וּבָאִים וְנוֹטְלִים אֶת מָמוֹנוֹ.

מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “חָתַר בַּחשֶׁךְ בָּתִּים יוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ” (איוב כד, טז)? – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בְּבַעֲלֵי מָמוֹן וּמַפְקִידִים אֶצְלָם אֲפַרְסְמוֹן וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בְּבֵית גִּנְזֵיהֶם, וְלָעֶרֶב בָּאִים וּמְרִיחִים אוֹתוֹ כְּכֶלֶב, וְחוֹתְרִים שָׁם וְנוֹטְלִים אוֹתוֹ מָמוֹן.

אָמְרוּ: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹר – רוֹעֶה יוֹם אֶחָד, וְשֶׁאֵין לוֹ – רוֹעֶה שְׁנֵי יָמִים. הָיָה שָׁם יָתוֹם בֶּן אַלְמָנָה, מָסְרוּ לוֹ אֶת שׁוֹרֵיהֶם לִרְעוֹתָם. הָלַךְ וּנְטָלָם וַהֲרָגָם. אָמַר לָהֶם: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹר יִטּוֹל עוֹר אֶחָד וְשֶׁאֵין לוֹ שׁוֹר יִטּוֹל שְׁנֵי עוֹרוֹת. אָמְרוּ לוֹ: מָה זֶה? אָמַר לָהֶם: סוֹף דִּין כִּתְחִלַּת דִּין.

מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ שׁוּרָה שֶׁל לְבֵנִים, הָיָה בָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְנוֹטֵל אַחַת. אָמַר: לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אַחַת.

מִי שֶׁהָיָה שׁוֹטֵחַ שׁוּמִים אוֹ בְּצָלִים, הָיָה בָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְנוֹטֵל אֶחָד. אָמַר: לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד.

בִּשְׁבִיל טוֹבָה – בגלל הטובה והשפע שזכו להן.

זֶה לְמַעְלָה מִזֶה – במדרגות ההרים שמשני צדי השביל.

מְסֻכָּךְ – מכוסה בענפי האילנות.

בַּר הֶדְיָא צוֹפֶה מַאֲכָלוֹ – עוף דורס שרואה את טרפו.

מִכּוֹחָם שֶׁל אִילָנוֹת – מרוב הענפים.

אִסָּר – מטבע שערכו קטן.

מְשַׁכְשְׁכוֹ – טובלו לשם שטיפה קלה.

מֵעָפָר – שדבוק בשורשי הירק.

תּוֹרַת רֶגֶל – עניינם של ההולכים ברגלם ממקום למקום, הם הנוודים המבקשים נדבה ומחסה.

קִיר נָטוּי – קיר רעוע.

דּוֹחִין – מפילים, דוחפים.

אֲפַרְסְמוֹן – ממיני הבשמים.

וּמַנִּיחִין – בעלי הממון.

חוֹתְרִים – חופרים.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹר וגו' – מי שהיה לו שור אחד רועה את כל בהמות העיר יום אחד, ומי שאין לו בהמה, מטילים עליו לרעות שני ימים.

סוֹף דִּין כִּתְחִלַּת דִּין – הצדק שנעשה כאן זהה לצדק שנעשה בתחילת העניין כולו.

הָיָה שׁוֹטֵחַ – לשם ייבוש.

אַרְבָּעָה דַּיָּנִים הָיוּ בִּסְדוֹם: שַׁקְרַאי וְשַׁקְרוּרַאי וְזַיְפַאי וּמַצְלֵי דִּינָא. מִי שֶׁהִכָּה אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְהִפִּילָה, הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ לְבַעְלָהּ: תְּנֶנָּה לוֹ שֶׁיְעַבְּרֶנָּה לְךָ.

מִי שֶׁקִּצֵּץ אֹזֶן שֶׁל חֲמוֹר שֶׁל חֲבֵרוֹ, אָמְרוּ לוֹ לְבַעַל הַחֲמוֹר: תְּנֵהוּ לוֹ עַד שֶׁתִּצְמַח.

מִי שֶׁפְּצָעוֹ חֲבֵרוֹ, אָמְרוּ לוֹ: תֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁהִקִּיז לְךָ דָּם.

מִי שֶׁעָבַר בְּגֶשֶׁר נוֹתֵן אַרְבָּעָה זוּזִים, וְשֶׁעָבַר בְּמַיִם נוֹתֵן שְׁמוֹנָה זוּזִים.

פַּעַם אַחַת נִזְדַּמֵּן לְשָׁם כּוֹבֵס אֶחָד. אָמְרוּ לוֹ: תֵּן אַרְבָּעָה זוּזִים. אָמַר לָהֶם: אֲנִי בְּמַיִם עָבַרְתִּי. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, תֵּן שְׁמוֹנָה. לֹא נָתַן – פְּצָעוּהוּ. בָּא לִפְנֵי הַדַּיָּנִים. אָמְרוּ לוֹ: תֵּן שָׂכָר שֶׁהִקִּיזוּ לְךָ דָּם, וּשְׁמוֹנָה זוּזִים שֶׁעָבַרְתָּ בְּמַיִם.

אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם נִזְדַּמֵּן לְשָׁם. פְּצָעוּהוּ, וּבָא לִפְנֵי הַדַּיָּן. אָמַר לוֹ: תֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ, שֶׁהִקִּיז לְךָ דָּם. נָטַל אֱלִיעֶזֶר אֶבֶן וּפָצַע אֶת הַדַּיָּן. אָמַר לוֹ: שָׂכָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לָזֶה – וּמָמוֹן שֶׁלִּי בִּמְקוֹמוֹ עוֹמֵד. כָּךְ הִתְנוּ בֵּינֵיהֶם אַנְשֵׁי סְדוֹם: מִי שֶׁיַּזְמִין אָדָם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה יִפְשְׁטוּ טַלִּיתוֹ. נִזְדַּמֵּן אֱלִיעֶזֶר לְשָׁם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְלֹא הִזְמִינוּהוּ. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִסְעֹד הָלַךְ וְיָשַׁב בְּסוֹף כֻּלָּם. אָמְרוּ לוֹ: מִי הִזְמִינְךָ לְכָאן? אָמַר לָזֶה שֶׁיָּשַׁב אֶצְלוֹ: אַתָּה הִזְמַנְתַּנִי. אָמַר: שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ שֶׁאֲנִי הִזְמַנְתִּי וְיִפְשְׁטוּ בִּגְדִּי. נָטַל טַלִּיתוֹ וּבָרַח לַחוּץ. וְכֵן עָשָׂה אֱלִיעֶזֶר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עַד שֶׁיָּצְאוּ כֻּלָּם, וְאָכַל הוּא אֶת הַסְּעוּדָה.

הָיְתָה לָהֶם מִטָּה שֶׁהָיוּ מַשְׁכִּיבִין בָּהּ אוֹרְחִים. אָדָם אָרֹךְ – קִצְּרוּהוּ, קָצָר – מְתָחוּהוּ. נִזְדַּמֵּן לְשָׁם אֱלִיעֶזֶר. אָמְרוּ לוֹ: עֲלֵה וּשְׁכַב בַּמִּטָּה. אָמַר לָהֶם: מִיּוֹם שֶׁמֵּתָה אִמִּי נָדַרְתִּי נֵדֶר שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּב בְּמִטָּה.

כְּשֶׁנִּזְדַּמֵּן לָהֶם עָנִי הָיָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן לוֹ דֵּינָר וְכוֹתֵב שְׁמוֹ עָלָיו, וּפַת לֹא הָיוּ נוֹתְנִים לוֹ. וּכְשֶׁמֵּת הֶעָנִי הָיָה בָּא כָּל אֶחָד וְנוֹטֵל דֵּינָר שֶׁלּוֹ. הָיְתָה שָׁם רִיבָה אַחַת שֶׁהוֹצִיאָה פַּת לְעָנִי בְּכַדָּהּ. עָבְרוּ שְׁלוֹשָׁה יָמִים וְלֹא מֵת – וְנִתְגַּלָּה הַדָּבָר. טָשׁוּ אֶת הָרִיבָה בִדְבַשׁ וְהֶעֱמִידוּהָ עַל גַּג הַחוֹמָה וּבָאוּ דְבוֹרִים וַאֲכָלוּהָ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה” (בראשית יח, כ) – עַל עִסְקֵי רִיבָה (סנהדרין קט ע“א־ע”ב [ופירוש רש“י שם]; במ”ר ט, כד; ויק"ר ה, ב).

שַׁקְרַאי וגו' – כולם קרויים על שם מעשיהם: שקר, זיוף ועיוות דין (והקטע ממשיך בדוגמאות של המשפט המעוות שנהג בסדום).

שֶׁיְּעַבְּרֶנָּה – כדי שתשוב ותהיה בהיריון.

עַד שֶׁתִּצְמַח – אוזן החמור.

שֶׁהִקִּיז לְךָ דָּם – כביכול לשם רפואה.

שֶׁעָבַר בְּמַיִם – כדי לחסוך את התשלום על המעבר בגשר.

אֱלִיעֶזֶר – עבד אברהם.

יַזְמִין – יקרא לסעודה.

טַלִּיתוֹ – בגדו.

רִיבָה – נערה.

טָשׁוּ – מרחו.

*

לא מַעֲשֶׂה בִּשְׁתֵּי נְעָרוֹת שֶׁיָּרְדוּ לְמַלְאוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָן, אָמְרָה אַחַת לַחֲבֶרְתָּהּ: לָמָּה פָּנַיִךְ חוֹלָנִיּוֹת? אָמְרָה לָהּ: כָּלוּ מְזוֹנוֹתֵינוּ וּכְבָר אָנוּ נוֹטִים לָמוּת. מָה עָשְׂתָה? מִלְאָה אֶת הַכַּד קֶמַח וְהֶחֱלִיפוּ: נָטְלָה זוֹ מָה שֶׁבְּיַד זוֹ וְזוֹ מַה שֶׁבְּיַד זוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִרְגִּישׁוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם בַּדָּבָר – נְטָלוּהָ וּשְׂרָפוּהָ.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲפִלּוּ אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִשְׁתֹּק – דִּינָהּ שֶׁל נַעֲרָה אֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתִי לִשְׁתֹּק. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הַכְּצַעֲקָתָהּ” (בראשית יח, כא) – צַעֲקָתָהּ שֶׁל נַעֲרָה (בר“ר מט, ו; ילק”ש לבראשית, פג).

נוֹטִים לָמוּת – עומדים למות מרעב.

*

לב רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: הִכְרִיזוּ בִסְדוֹם וְאָמָרוּ: כָּל מִי שֶׁהוּא מַחֲזִיק בְּפַת לֶחֶם לְגֵר וּלְעָנִי וְאֶבְיוֹן יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ.

פְּלוֹטִית בִּתּוֹ שֶׁל לוֹט הָיְתָה נְשׂוּאָה לְאֶחָד מִגְּדוֹלֵי סְדוֹם, רָאֲתָה עָנִי אֶחָד מְדֻקְדָּק בִּרְחוֹב הָעִיר וְעָגְמָה נַפְשָׁהּ עָלָיו. מָה הָיְתָה עוֹשָׂה? בְּכָל יוֹם כְּשֶׁהָיְתָה יוֹצְאָה לִשְׁאֹב מַיִם הָיְתָה נוֹתֶנֶת בְּכַד שֶׁלָּהּ מִכָּל מְזוֹן בֵּיתָהּ וּמְכַלְכֶּלֶת אוֹתוֹ הֶעָנִי. אָמְרוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם: הֶעָנִי הַזֶּה מֵאַיִן הוּא חַי? – עַד שֶׁיָּדְעוּ הַדָּבָר וְהוֹצִיאוּ אוֹתָהּ לְהִשָּׂרֵף, אָמְרָה: אֱלוֹהֵי הָעוֹלָם, עֲשֵׂה מִשְׁפָּטִי וְדִינִי מֵאַנְשֵׁי סְדוֹם! וְעָלְתָה צַעֲקָתָהּ לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי” (בראשית יח, כא) – אִם כְּצַעֲקַת הַנַּעֲרָה הַזֹּאת עָשׂוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם אֶהֱפֹךְ יְסוֹדוֹתֶיהָ לְמַעְלָה ופָנֶיהָ לְמַטָּה (פדר"א כה).

מַחֲזִיק – תומך, מעניק.

פְּלוֹטִית – ונתכנתה כך כיוון שנפלטה, ניצלה, מהפיכת סדום.

מְדֻקְדָּק – מדוכדך.

ועָגְמָה נַפְשָׁהּ עָלָיו – הצטערה בגללו.

כִּסֵּא הַכָּבוֹד – שעליו יושב הקב"ה.

*

לג חֲמִשָּׁה רָאשֵׁי דַּיָּנִים הָיוּ בִּסְדוֹם: קַו שֶׁקֶר וְרַב שֶׁקֶר, רַב נָבָל, רַב מַסְטִידִין וְקָלָאפֶנְדַּר. לוֹט הָיָה אַרְכִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּכֻלָּם. בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁהֵם עֲרֵבִים לָהֶם הֵם אוֹמְרִים לוֹ: “גֶּשׁ הָלְאָה” (בראשית יט, ט) – עֲלֵה לְמַעְלָה, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁאֵין עֲרֵבִים לָהֶם, הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: “הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפּוֹט שָׁפוֹט” (שם) (בר"ר נ, ג).

קַו שֶׁקֶר וגו' – כל השמות לגנאי על שם מעשיהם.

מַסְטִידִין – מטה את הדין (על פי הארמית).

קָלָאפֶנְדַּר – גונב נפש.

אֶרְכִי הַדַּיָּנִים – הדיין הראשי.

עֲרֵבִים לָהֶם – נעימים לאוזניהם.

לְמַעְלָה – למעמד גבוה יותר.

*

לד אָמַר רַ' יִרְמְיָהוּ בֶּן אֱלִיעֶזֶר: עִקַּר שַׁלְוָתָהּ שֶׁל סְדוֹם לֹא הָיְתָה אֶלָּא חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, וּמֵהֶן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְעִישׁ עֲלֵיהֶם הָרִים וּמֵבִיא עֲלֵיהֶם זְוָעוֹת כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְשׁוּבָה – וְלֹא עָשׂוּ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלֹא יָדָעוּ” (איוב ט, ה) – וּבַסּוֹף “אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹּ” (שם) (בר"ר מט, ו).

עִקַּר שַׁלְוָתָהּ – תקופת השלווה האמיתית.

זְוָעוֹת – רעידות אדמה.

*

לה “וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וְתְּהִי נְצִיב מֶלַח” (בראשית יט, כו) – רַ' יִצְחָק אָמַר: עַל שֶׁחָטְאָה בְּמֶלַח. בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁבָּאוּ הַמַּלְאָכִים אֶל לוֹט אָמַר לוֹט לְאִשְׁתּוֹ: תְּנִי לָאוֹרְחִים הַלָּלוּ קְצָת מֶלַח. אָמְרָה לוֹ: אַף מִנְהָג רַע זֶה אַתָּה רוֹצֶה לְלַמְּדוֹ כָּאן! מַה הִיא עוֹשָׂה? הוֹלֶכֶת אֶל כָּל שְׁכֵנוֹתֶיהָ וְאוֹמֶרֶת לָהֶן: “תְּנוּ לִי מֶלַח, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ אוֹרְחִים” – וְהִיא מִתְכַּוֶּנֶת שֶׁיַּכִּירוּ בָּהֶם אַנְשֵׁי הָעִיר. עַל כֵּן “וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח” (בר"ר נ, ד; שם נא, ה).

מֶלַח – לשם אכילת לחם.

מִנְהָג רַע זֶה – הכנסת אורחים.

שֶׁיַּכִּירוּ בָּהֶם – יבחינו בהם.

*

לו “כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ” (בראשית טו, ה) – אָמַר רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמִי שֶׁיָּצָא לַדֶּרֶךְ וְהָלַךְ בַּמִּדְבָּר יוֹם הָרִאשׁוֹן וְיוֹם הַשֵּׁנִי וְיוֹם הַשְּׁלִישִׁי עַד עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא מָצָא לֹא עִיר וְלֹא פֻּנְדָּק, וְלֹא אִילָן וְלֹא מַיִם וְלֹא בְּרִיָּה, וְאַחַר שֶׁהָלַךְ עֲשָׂרָה יָמִים צָפָה אִילָן אֶחָד מֵרָחוֹק, אָמַר: שֶׁמָּא יֵשׁ תַּחְתָּיו מַיִם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ מְצָאוֹ עוֹמֵד עַל הַמַּעְיָן, רָאָה אוֹתוֹ נַאֲתָן וּפֵרוֹתָיו מְתוּקִים וַעֲנָפָיו נָאִים וְצִלּוֹ נָאֶה, יָשַׁב לוֹ וְנִתְקָרֵר בְּצִלּוֹ וְאָכַל מִן פֵּרוֹתָיו וְשָׁתָה מִן הַמַּעְיָן וְעָרֵב לוֹ וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו. כֵּיוָן שֶׁעָמַד לֵילֵךְ אָמַר לָאִילָן: אִילָן, אִילָן, בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ וּמָה יֵשׁ לִי לוֹמַר לְךָ? שֶׁיְהֵא עֵצְךָ נָאֶה – נָאֶה הוּא; שֶׁיְהֵא צִלְּךָ נָאֶה – כְּבָר הוּא נָאֶה; שֶׁיִּהְיוּ עֲנָפֶיךָ נָאִים – נָאִים הֵם; שֶׁיִּהְיוּ פֵּרוֹתֶיךָ מְתוּקִים – מְתוּקִים הֵם; שֶׁיְהֵא מַעְיָן יוֹצֵא מִתַּחַת שָׁרְשְׁךָ – כְּבָר מַעְיָן יוֹצֵא מִתַּחַת שָׁרְשֶׁךָ; שֶׁתְּהֵא עוֹמֵד בְּמָקוֹם חָבִיב – בְּמָקוֹם חָבִיב אַתָּה עוֹמֵד, – בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ? אֶלָּא כָּל הַנְּטִיעוֹת הָעוֹמְדוֹת מִמְּךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ. כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא אֶת־הָעוֹלָם עָמְדוּ עֶשְׂרִים דּוֹר וְלֹא הָיְתָה בָּהֶם תּוֹעֶלֶת וְלֹא עָמַד מֵהֶם צַדִּיק עַד אַחַר עֶשְׂרִים דּוֹר. צָפָה הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם, שֶׁהָיָה נָתוּן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים, וְאָמַר הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא: תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כּוֹחַ לַעֲמֹד? כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְקִדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא וְעָמַד בְּנִסְיוֹנוֹ, מִיָּד קֵרְבוֹ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בָּנָה לוֹ אֶת הַפֻּנְדָּק וְהָיָה זָן עוֹבְרִים וְשָׁבִים, וְהָיָה מַכְנִיס אֶת הַבְּרִיּוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, וְהוֹדִיעַ כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא: אַבְרָהָם, אַבְרָהָם, מָה יֵשׁ לִי לוֹמַר לְךָ וּבַמֶּה אֲבָרֶכְךָ? שֶׁתְּהֵא שָׁלֵם וְצַדִּיק לְפָנַי, אוֹ שֶׁתְּהֵא שָׂרָה אִשְׁתְּךָ צַדֶּקֶת לְפָנָי – צַדִּיק אַתָּה וְשָׂרָה אִשְׁתְּךָ צַדֶּקֶת לְפָנַי; אוֹ שֶׁיִּהְיוּ כָּל בְּנֵי בֵּיתְךָ צַדִּיקִים – צַדִּיקִים הֵם לְפָנַי, – בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ? אֶלָּא כָּל בָּנִים שֶׁעֲתִידִים לַעֲמוֹד מִמְּךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ (במר“ר ב, יב; תענית ה ע”ב־ו ע"א).

פֻּנְדָּק – אכסניה לאורחים.

נַאֲתָן – נאה מאוד.

וְעָרַב לוֹ – נעם לחִכו.

שָׁבַת נַפְשׁוֹ – התרענן ונרגע.

עֶשְׂרִים דּוֹר – שחלפו מאדם הראשון ועד לאברהם.

אֶרֶץ כַּשְׂדִּים – בבל.

תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כּוֹחַ וגו' – האם יוכל (אברהם) להחזיק מעמד (בין בני עמו הרשעים)?

לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ – ראו לעיל, קטע ט.

*

לז “וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה” (בראשית כא, ז) – כַּמָּה בָּנִים הֵינִיקָה שָׂרָה? אָמַר רַ' לֵוִי: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁגָּמַל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עָשָׂה סְעוּדָה גְדוֹלָה. הָיוּ כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם מְרַנְּנִים וְאוֹמְרִים: רְאִיתֶם זָקֵן וּזְקֵנָה, שֶׁהֵבִיאוּ אֲסוּפִי מִן הַשּׁוּק וְאוֹמְרִים בְּנֵנוּ הוּא! וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂים מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְהַעֲמִיד דִּבְרֵיהֶם. מֶה עָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ? הָלַךְ וְזִמֵּן כָּל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר וְשָׂרָה אִמֵּנוּ זִמְּנָה אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם, וְכָל אַחַת וְאַחַת הֵבִיאָה בְּנָהּ עִמָּהּ וּמֵינִקְתָּהּ לֹא הֵבִיאָה, וְנַעֲשָׂה נֵס בְּשָׂרָה אִמֵּנוּ וְנִפְתְּחוּ דַדֶּיהָ כִּשְׁנֵי מַעְיָנוֹת וְהֵינִיקָה אֶת כֻּלָּם. וַעֲדַיִן הָיוּ מְרַנְּנִים וְאוֹמְרִים: אִם שָׂרָה “הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד” (שם יז, יז) – אַבְרָהָם בֶּן מֵאָה שָׁנָה יוֹלִיד? מִיָּד נֶהְפַּךְ קְלַסְתֵּר פָּנִים שֶׁל יִצְחָק וְנִדְמָה לְאַבְרָהָם. פָּתְחוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ: “אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק” (שם כה, יט) (בבא מציעא פז ע"א).

גָּמַל – סיים את תקופת ההנקה.

מְרַנְּנִים – מוציאים דיבה, לועגים.

אֲסוּפִי – ילד עזוב.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

לְהַעֲמִיד דִּבְרֵיהֶם – לחזק את טענתם.

זִמֵּן – הזמין.

קְלַסְתֵּר– צורה, מראה.

*

לח אִמֵּנוּ שָׂרָה הָיְתָה צְנוּעָה יוֹתֵר מִדַּי. אָמַר לָהּ אַבְרָהָם אָבִינוּ: אֵין זוֹ שְׁעַת הַצְּנִיעוּת, אֶלָּא גַלִּי אֶת דַּדַּיִךְ וְקַדְּשִׁי שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל שֶׁהִתְחִיל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת נִסִּים. גִּלְתָה אֶת דַּדֶּיהָ וְהָיוּ נוֹבְעוֹת חָלָב כִּשְׁנֵי מַעְיָנוֹת. וְהָיוּ מַטְרוֹנִיּוֹת בָּאוֹת וּמֵינִיקוֹת אֶת בְּנֵיהֶן מִמֶּנָּה וְהָיוּ אוֹמְרוֹת: אֵין אָנוּ כְּדַי לְהֵינִיק אֶת בָּנֵינוּ מֵחֲלָבָהּ שֶׁל הַצַּדֶּקֶת (בר“ר נג, ט; ילק”ש לבראשית, צג).

אֵין זוֹ שְׁעַת הַצְּנִיעוּת – אין זה הזמן המתאים להתנהגות צנועה.

נִסִּים – בלידת יצחק.

מַטְרוֹנִיּוֹת – גבירות.

אֵין אָנוּ כְּדֵי – אין אנו ראויות.

*

לט “וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל” (בראשית כא, ח) – אָמַר רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: מִשְׁתֵּה גְּדוֹלִים – עוֹג וְכָל גְּדוֹלִים עִמּוֹ הָיוּ שָׁם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ לוֹ לְעוֹג: לֹא כָּךְ הָיִיתָ אוֹמֵר: אַבְרָהָם פִּרְדָּה עֲקָרָה הוּא וְאֵינוֹ מוֹלִיד? כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת יִצְחָק אָמַר לָהֶם: עַכְשָׁו מַתְּנָתוֹ מַה הִיא? לֹא שְׁפוּפָה? אִם אֲנִי נוֹתֵן אֶצְבָּעִי עָלָיו אֲנִי פּוֹחֲסוֹ.אָמַר לוֹ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא: מָה אַתָּה מְבַזֶּה עַל מַתְּנָתִי? חַיֶּיךָ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אֲלָפִים וּרְבָבוֹת יוֹצְאִים מִבְּנֵי בָּנָיו, וְאֵין סוֹפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ לִפֹּל אֶלָּא בְּיַד בָּנָיו (בר“ר נג, י; דב”ר א, כט).

מִשְׁתֵּה גְּדוֹלִים – משתה המיועד לגדולי עולם.

פִּרְדָּה עֲקָרָה – בהמה שאינה מסוגלת להוליד.

מַתְּנָתוֹ – של הקב"ה, כלומר יצחק.

שְׁפוּפָה – דלה וחלושה.

פּוֹחֲסוֹ – מועכו.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

אוֹתוֹ הָאִישׁ – אתה, כלומר עוג.

בְּיַד בָּנָיו – בזמן כיבוש עבר הירדן המזרחי.

*

מ “וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי” (בראשית כא, ו) – אָמְרוּ בְשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בְּרַ' יִצְחָק: רְאוּבֵן בְּשִׂמְחָה – שִׁמְעוֹן מָה אִכְפַּת לוֹ? כָּךְ שָׂרָה נִפְקְדָה – אֲחֵרִים מָה אִכְפַּת לָהֶם? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְקְדָה אִמֵּנוּ שָׂרָה הַרְבֵּה עֲקָרוֹת נִפְקְדוּ עִמָּהּ, הַרְבֵּה חוֹלִים נִתְרַפְּאוּ עִמָּהּ, הַרְבֵּה חֵרְשִׁים נִתְפַּקְּחוּ, הַרְבֵּה סוֹמִים נִתְפַּתְּחוּ, הַרְבֵּה שׁוֹטִים נִשְׁתַּפּוּ, שֶׁנִּתַּן דּוֹרְיָה לָעוֹלָם.

רַ' לֵוִי אָמָר: הוֹסִיף הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא עַל הַמְּאוֹרוֹת. בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד יִצְחָק הָיוּ הַכֹּל שְׂמֵחִים: שָׁמַיִם וָאָרֶץ, חַמָּה וּלְבָנָה, כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.

“וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ… יִצְחָק” (שם שם, ג) – יָצָא חֹק לָעוֹלָם, נִתַּן דּוֹרְיָה לָעוֹלָם (בר“ר נג, ז־ח; תנחומא תולדות, ב; ילק”ש לבראשית, צג).

“יִצְחַק לִי” – ישמח עמי.

רְאוּבַן, שִׁמְעוֹן – שמות אנשים כלשהם.

נִפְקְדָה – זכתה לבן.

נִתְפַּקְּחוּ – נפקחו אוזניהם לשמוע.

נִתְפַּתְּחוּ – החלו לראות.

נִשְׁתַּפּוּ – שבה דעתם אליהם והבריאו.

דּוֹרְיָה – מתנה, חנינה (לכל החולים והעקרות).

הוֹסִיף וגו' – הגדיל את זוהרם.

יָצָא חֹק – היא החנינה

*

מא “וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ אֶת הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ” (בראשית כא, י) – אָמַר רַ' עֲקִיבָא: מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה אִמֵּנוּ שָׂרָה רוֹאָה אֶת יִשְׁמָעֵאל בּוֹנֶה בָּמְסִין וְצָד חֲגָבִין וּמַעֲלֶה וּמַקְטִיר לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמְרָה: שֶׁמָּא יִלְמַד בְּנִי כָּךְ וְיֵלֵךְ וְיַעֲבֹד כָּךְ – וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל בַּדָּבָר. אָמַר לָהּ אַבְרָהָם: לְאַחַר שֶׁזָּכִין לוֹ לְאָדָם חָבִין לוֹ? לְאַחַר שֶׁעֲשִׂינוּהָ גְּבִירָה וְהִכְנַסְנוּהָ לִגְדֻלָּה זוֹ – נִטְרְדֶנָּה מִתּוֹךְ בֵּיתֵנוּ? מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלֵינוּ? לֹא נִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל בַּדָּבָר? אָמְרָה לוֹ: הוֹאִיל וְאַתָּה אוֹמֵר חִלּוּל הַשֵּׁם בַּדָּבָר, יַכְרִיעַ הַמָּקוֹם בֵּין דְּבָרַי לִדְבָרֶיךָ.

אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: זֶה אֶחָד מִן אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיָה רַ' עֲקִיבָא דוֹרֵשׁ וְאֵין אֲנִי דוֹרֵשׁ כְּמוֹתוֹ, וּדְבָרַי נִרְאִין מִדְּבָרָיו. אֲנִי אוֹמֵר: חָס וְשָׁלוֹם, שֶׁיְהֵא בְּבֵיתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ! אֶפְשָׁר לְמִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו… וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' " (בראשית יח, יט) – תִּהְיֶה עֲבוֹדָה זָרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ? אֶלָּא אֵין צְחוֹק הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא לְעִנְיַן יְרֻשָּׁה. שֶׁכְּשֶׁנּוֹלַד יִצְחָק לְאַבְרָהָם אָבִינוּ הָיוּ הַכֹּל שְׂמֵחִין וְאוֹמְרִין: נוֹלַד בֵּן לְאַבְרָהָם! נוֹלַד בֵּן לְאַבְרָהָם, נוֹחֵל אֶת הָעוֹלָם! וְהָיָה יִשְׁמָעֵאל מְצַחֵק וְאוֹמֵר: אַל תְּהוּ שׁוֹטִים, אַל תְּהוּ שׁוֹטִים! אֲנִי בְּכוֹר וַאֲנִי נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים! (תוספתא סוטה ה, יב; בר"ר נג, יא).

מְלַמֵּד – על יסוד האמור בפסוק הקודם, ששרה ראתה את ישמעאל “מצחק”.

בָּמְסִין – בימות, מזבחות. מַעֲלֶה – כקורבן.

שֵׁם שָׁמַיִם – שמו של הקב"ה.

לְאַחַר שֶׁזָּכִין וגו' – לאחר שזוקפים דבר לזכותו של אדם, באים ומחייבים אותו?

עֲשִׂינוּהָ – את הגר.

נִטְרְדֶנָּה – נגרשנה.

הַמָּקוֹם – הקב"ה.

נִרְאִין מִדְּבָרָיו – משכנעים יותר מדבריו.

צַדִּיק – אברהם.

נוֹחֵל – יורש.

שְׁנֵי חֲלָקִים – כדין הבכור שבספר דברים (כא, יז), ובשל כך היה ישמעאל מצחק.

*

מב רַ' עֲזַרְיָה מִשּׁוּם רַ' לֵוִי אָמָר: אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק: נֵלֵךְ וְנִרְאֶה חֲלָקֵינוּ בַּשָּׂדֶה. וְהָיָה יִשְׁמָעֵאל נוֹטֵל קֶשֶׁת וְחִצִּים וּמוֹרֶה כְּלַפֵּי יִצְחָק וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ מְשַׂחֵק. רָאֲתָה שָׂרָה וְהִגִּידָה לְאַבְרָהָם (בר“ר נג, יא; פדר”א כט),

מִשּׁוּם – בשם.

חֲלָקֵינוּ – שעתידים אנו לזכות בהם בירושה.

וּמוֹרֶה – יורה.

כְּאִלּוּ מְשַׂחֵק – והיא דרשה על “מצחק” (ראו בקטע הקודם).

*

מג “וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר… וַיְשַׁלְּחֶהָ” (בראשית כא, יד) – לָקַח אֶת הַדִּרְדּוּר וְקָשַׁר בְּמָתְנֶיהָ שֶׁל הָגָר, כְּדֵי שֶׁיְהֵא סוֹחֵף אַחֲרֶיהָ, וּכְשֶׁיִּרְצֶה אַבְרָהָם לִרְאוֹת אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ יִרְאֶה אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁהָלְכוּ בָּהּ. וְיָשַׁב יִשְׁמָעֵאל בְּמִדְבַּר פָּארָן וְלָקַח לוֹ אִשָּׁה מֵעַרְבוֹת מוֹאָב וְעַיְסָה שְׁמָהּ.

לְאַחַר שָׁלוֹשׁ שָׁנִים הָלַךְ אַבְרָהָם לִרְאוֹת אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בְּמִדְבַּר פָּארָן, וְנִשְׁבַּע לְשָׂרָה שֶׁלֹּא יֵרֵד מִן הַגָּמָל בִּמְקוֹם שֶׁיִּשְׁמָעֵאל שָׁרוּי שָׁם. וְהִגִּיעַ לְשָׁם בַּחֲצִי הַיּוֹם. מָצָא שָׁם אִשְׁתּוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל. אָמַר לָהּ: הֵיכָן הוּא יִשְׁמָעֵאל? אָמְרָה לוֹ: הָלַךְ הוּא וְאִמּוֹ לְהָבִיא פֵּרוֹת וּתְמָרִים מִן הַמִּדְבָּר. אָמַר לָהּ: תְּנִי לִי מְעַט מַיִם וּמְעַט לֶחֶם, כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי מִדֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר. אָמְרָה לוֹ: אֵין לֶחֶם וְאֵין מָיִם. אָמַר לָהּ: כְּשֶׁיָּבוֹא יִשְׁמָעֵאל בַּעְלֵךְ אִמְרִי לוֹ: בָּא זָקֵן אֶחָד מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִרְאוֹתְךָ וְאָמַר שֶׁסַּף הַבַּיִת אֵינוֹ טוֹב. כְּשֶׁבָּא יִשְׁמָעֵאל הִגִּידָה לּוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדָּבָר – וְשִׁלְּחָהּ. וְשָׁלְחָה אִמּוֹ וְלָקְחָה לוֹ אִשָּׁה מִבֵּית אָבִיהָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּשְׁמָהּ פָּטִימָה.

עוֹד לְאַחַר שָׁלשׁ שָׁנִים הָלַךְ אַבְרָהָם לִרְאוֹת אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ. וְנִשְׁבַּע לְשָׂרָה כְּפַעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁלֹּא יֵרֵד מִן הַגָּמָל בִּמְקוֹם שֶׁיִּשְׁמָעֵאל שָׁרוּי שָׁם. וְהִגִּיעַ לְשָׁם בַּחֲצִי הַיּוֹם. מָצָא שָׁם אִשְׁתּוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל. אָמַר לָהּ: הֵיכָן הוּא יִשְׁמָעֵאל? אָמְרָה לוֹ: הָלַךְ הוּא וְאִמּוֹ לִרְעוֹת אֶת הַגְּמַלִּים בַּמִּדְבָּר. אָמַר לָהּ: תְּנִי לִי מְעַט לֶחֶם וּמְעַט מַיִם, כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי מִדֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר. הוֹצִיאָה וְנָתְנָה לוֹ. עָמַד אַבְרָהָם וְהָיָה מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בְּנוֹ וְנִתְמַלֵּא בֵיתוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל כָּל טוּב. וּכְשֶׁבָּא יִשְׁמָעֵאל הִגִּידָה לּוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְיָדַע יִשְׁמָעֵאל שֶׁעַד עַכְשָׁו רַחֲמֵי אָבִיו עָלָיו (פדר“א כט; מדה”ג לבראשית, עמ' 342־341).

דִּרְדּוּר – חבית.

סוֹחֵף – נגרר על האדמה (ומותיר סימנים).

שָׁרוּי – שוכן.

עָיְפָה נָפְשִי – צמאתי.

סַף הַבַּיִת – המפתן (ככינוי לאישה).

וְשִׁלְחָהּ – גירש אותה.

עַד עַכְשָׁו – עדיין.

*

מד אֲפִלוּ בִּקֵּשׁ הַמָּקוֹם מֵאָבִינוּ אַבְרָהָם גַּלְגַּל עֵינוֹ הָיָה נוֹתֵן לוֹ; וְלֹא גַּלְגַּל עֵינוֹ בִּלְבַד נוֹתֵן לוֹ, אֶלָּא אַף נַפְשׁוֹ הוּא נוֹתֵן לוֹ (ספרי דברים, שיג).

גַּלְגַּל עֵינוֹ – כלומר העין, שהיא עגולה.

*

מה “וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם” (בראשית כב, א) – מַהוּ “אַחַר”? אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' יוֹסֵי בֶן זִמְרָא: אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל שָׂטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל” (שם כא, ח) – אָמַר שָׂטָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זָקֵן זֶה חֲנַנְתּוֹ לְמֵאָה שָׁנָה פְּרִי בֶּטֶן, מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה לֹא הָיָה לוֹ תוֹר אֶחָד אוֹ גוֹזָל אֶחָד לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ: כְּלוּם עָשָׂה אֶלָּא בִשְׁבִיל בְּנוֹ, אִם אֲנִי אוֹמֵר לוֹ: זְבַח אֶת בִּנְךָ לְפָנַי, מִיָּד זוֹבְחוֹ. אָמַר לְפָנָיו: נַסֵּהוּ! מִיָּד: “וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם”.

“וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ” (שם כב, ב) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא: אֵין “נָא” אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָמְדוּ עָלָיו מִלְחָמוֹת הַרְבֵּה, וְהָיָה לוֹ גִבּוֹר אֶחָד נוֹצֵחַ בְּכָל הַמִּלְחָמוֹת. לְיָמִים עָמְדָה עָלָיו מִלְחָמָה חֲזָקָה. אָמַר הַמֶּלֶךְ לְאוֹתוֹ גִבּוֹר: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲמֹד לִי בְּמִלְחָמָה זוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: הָרִאשׁוֹנוֹת אֵין בָּהֶן מַמָּשׁ. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם: נִסִּיתִיךָ בְּכַמָּה נִסְיוֹנוֹת וְעָמַדְתָּ בְכֻלָּם, עַכְשָׁו עֲמֹד לִי בְּנִסָּיוֹן זֶה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: אֵין מַמָּשׁ בָּרִאשׁוֹנִים.

“קַח נָא אֶת בִּנְךָ” – אָמַר לוֹ: שְׁנֵי בָּנִים יֵשׁ לִי. – “אֶת יְחִידְךָ” (שם) – זֶה יָחִיד לְאִמּוֹ וְזֶה יָחִיד לְאִמּוֹ. – “אֲשֶׁר אָהַבְתָּ” (שם) – אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְכִי יֵשׁ תְּחוּמִין בַּמֵּעַיִם? שְׁנֵיהֶם אֲנִי אוֹהֵב. – “אֶת יִצְחָק” (שם). וְכָל כָּך לָמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו.

“וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים” (שם) – אָמַר לְפָנָיו: עַל אֵיזֶה הַר? אָמַר לוֹ: בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּרְאֶה כְּבוֹדִי עוֹמֵד וּמַמְתִּין לְךָ שָׁם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִרְהֵר אַבְרָהָם בְּלִבּוֹ וְאָמַר: מָה אֶעֱשֶׂה? אִם אֲנִי מוֹדִיעַ לְשָׂרָה – נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה; וְאִם לֹא אוֹדִיעָהּ וְאֶגְנְבֶנּוּ, כֵּיוָן שֶׁלֹא תִּרְאֶה אוֹתוֹ תְּחַנֵּק אֶת עַצְמָהּ. מָה עָשָׂה? אָמַר לְשָׂרָה: תַּקְּנִי לָנוּ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וְנִשְׂמַח הַיּוֹם. אָמְרָה לוֹ: מַה יּוֹם מִיּוֹמַיִם וּמָה טִיבָהּ שֶׁל שִׂמְחָה זוֹ? אָמַר לָהּ: זְקֵנִים כְּמוֹתֵנוּ נוֹלַד לָהֶם בֵּן בְּזִקְנוּתָם וְלֹא יִשְׂמְחוּ? הָלְכָה וְתִקְּנָה הַמַּאֲכָל. בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה אָמַר לָהּ: אַתְּ יוֹדַעַת, כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן שָׁלוֹשׁ שָׁנִים הִכַּרְתִּי אֶת בּוֹרְאִי וְנַעַר זֶה גָּדַל וְלֹא נֶחְנַךְ, וְיֵשׁ מָקוֹם אֶחָד רָחוֹק מִמֶּנּוּ מְעַט שֶׁשָּׁם מְחַנְּכִין הַתִּינוֹקוֹת, אוֹלִיכֶנּוּ לְשָׁם. אָמְרָה לוֹ: קָחֶנּוּ לְשָׁלוֹם.

מִשּׁוּם – בשם.

חֲנַנְתּוֹ… פְּרִי בֶּטֶן – הענקת לו ילד.

סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה – המשתה ביום גמילת יצחק (בראשית כא, ח).

תּוֹר – בן יונה.

כְּלוּם עָשָׂה וגו' – את הסעודה כולה הרי עשה כדי להודות לה' על הולדת בנו.

נוֹצַחַ – מנצח.

עֲמֹד לִי – סייע לי.

בָּרִאשׁוֹנִים – בניסיונות שנתנסה אברהם קודם לעקידה, ראו להלן, קטע מז.

תְּחוּמִין בַּמֵּעַיִם – אזורים נפרדים בנפש האדם, שאפשר לפצל ביניהם את אהבת האב לבניו השונים.

תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ – תתבלבל דעתו של אברהם מדרישה פתאומית וחדה.

דַּעְתָּן קַלָּה – ומתקשות לעמוד בניסיון קשה.

בֶּן שָׁלוֹשׁ – ראו לעיל קטע ה.

נֶחְנַךְ – זכה לחינוך הראוי.

“וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר” (בראשית כב, ג) –

וְלָמָּה בַּבֹּקֶר? אָמַר: שֶׁמָּא תַּחֲזֹר שָׂרָה בְּדִבּוּרָהּ וְלֹא תַּנִּיחֶנּוּ, אַשְׁכִּים וְאֵצֵא עַד שֶׁהִיא יְשֵׁנָה; וְעוֹד, שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתָנוּ בְּנֵי אָדָם.

“וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ” (שם) – אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה. כַּמָּה עֲבָדִים וְכַמָּה שְׁפָחוֹת הָיוּ לוֹ לְאוֹתוֹ צַדִּיק וְהוּא בְעַצְמוֹ חָבַשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ, לְלַמֶּדְךָ זְרִיזוּתוֹ.

“וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ” (שם) – אֵלּוּ יִשְׁמָעֵאל וֶאֱלִיעֶזֶר. אָמַר: עַד שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ יִשְׁמְרוּ הֵם אֶת הַכֵּלִים. נִכְנְסָה תַחֲרוּת בֵּין יִשְׁמָעֵאל וֶאֶלִיעֶזֶר. אָמַר יִשְׁמָעֵאל: עַכְשָׁו מַקְרִיב אַבָּא אֶת יִצְחָק בְּנוֹ לְעוֹלָה, וַאֲנִי בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ, וַאֲנִי הוּא יוֹרֵשׁ אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ אֱלִיעֶזֶר: כְּבָר גֵּרֶשְׁךָ וְשִׁלַּחֲךָ לַמִּדְבָּר; אֲבָל אֲנִי עַבְדּוֹ מְשָׁרֵת בֵּיתוֹ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה – וַאֲנִי הַיּוֹרֵשׁ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבָה: לֹא זֶה יוֹרֵשׁ וְלֹא זֶה יוֹרֵשׁ.

“וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ” (שם)– קִדְּמוֹ שָׂטָן בַּדֶּרֶךְ וְנִרְאָה לוֹ בִּדְמוּת זָקֵן. אָמַר לוֹ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לוֹ: לְהִתְפַּלֵּל. אָמַר לוֹ: מִי שֶׁהוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל לָמָּה אֵשׁ וּמַאֲכֶלֶת בְּיָדוֹ וְעֵצִים עַל כְּתֵפוֹ? אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא נִשְׁהֶה יוֹם אוֹ יוֹמַיִם וְנִשְׁחַט, וְנֹאפֶה, וְנֹאכַל. אָמַר לוֹ: זָקֵן, לֹא שָׁם הָיִיתִי כְּשֶׁאָמַר לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “קַח נָא אֶת בִּנְךָ”? זָקֵן, אָבַד לִבֶּךְ! בֵּן שֶׁנִּתַּן לְךָ לְמֵאָה שָׁנָה אַתָּה הוֹלֵךְ לְשָחֳטוֹ! אָמַר לוֹ: עַל מְנָת כֵּן. אָמַר לוֹ: וְאִם מְנַסֶּה אוֹתְךָ יוֹתֵר מִכֵּן אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד? אָמַר לוֹ: וְיָתַר עַל כֵּן. אָמַר לוֹ: לְמָחָר אוֹמֵר לְךָ “שׁוֹפֵךְ דָּם אָתָּה”, שֶׁשָּׁפַכְתָּ דָּמוֹ שֶׁל בִּנְךָ. אָמַר לוֹ: עַל מְנָת כֵּן. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא הוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם הָלַךְ הַשָּׂטָן מֵעָלָיו וְנִדְמָה לְבָחוּר וְעָמַד עַל יְמִינוֹ שֶׁל יִצְחָק, אָמַר לוֹ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵך? אָמַר לוֹ: לִלְמֹד תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: בְּחַיֶּיךָ אוֹ לְאַחַר מִיתָתֶךָ? אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ אָדָם שֶׁיִּלְמַד אַחַר מִיתָה? אָמַר לוֹ: אִי עָלוּב בְּנָהּ שֶׁל עֲלוּבָה! כַּמָּה תַעֲנִיּוֹת נִתְעַנֵּית אִמְּךָ וְכַמָּה תְפִלּוֹת הִתְפַּלְּלָה עַד שֶׁלֹּא נוֹלַדְתָּ, וְהַזָּקֵן הַזֶּה נִשְׁתַּטָּה וְהוֹלֵךְ לִשְׁחָטְךָ. אָמַר לוֹ יִצְחָק: אַף עַל פִּי כֵן לֹא אֶעֱבֹר עַל דַּעַת יוֹצְרִי וְעַל צִוּוּי שֶׁל אַבָּא. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, כָּל הַפַּרְגְּזָיוֹת שֶׁעָשְׂתָה אִמְּךָ, לְיִשְׁמָעֵאל שׂוֹנֵא הַבַּיִת יְרֻשָּׁה – וְאַתָּה אֵינְךָ מַכְנִיס בְּלִבְּךָ? – אִם אֵין דָּבָר נִכְנָס כֻּלוֹ נִכְנָס חֶצְיוֹ. חָזַר יִצְחָק וְאָמַר לְאָבִיו: אָבִי! רְאֵה מָה אוֹמֵר לִי זֶה? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אַל תַּשְׁגִּיחַ בּוֹ!

כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַשָּׂטָן שֶׁלֹּא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, הָלַךְ וְנַעֲשָׂה לִפְנֵיהֶם נָהָר גָּדוֹל. מִיָּד יָרַד אַבְרָהָם לְתוֹךְ הַמַּיִם וְהִגִּיעַ עַד בִּרְכָּיו, אָמַר לִנְעָרָיו: בּוֹאוּ אַחֲרַי. יָרְדוּ אַחֲרָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ עַד חֲצִי הַנָּהָר הִגִּיעוּ הַמַּיִם עַד צַוָּארוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה תָּלָה אַבְרָהָם עֵינָיו לַשָּׁמַיִם, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! בְּחַרְתַּנִי וְנִגְלֵיתָ לִּי וְאָמַרְתָּ לִּי: "אֲנִי יָחִיד וְאַתָּה יָחִיד, עַל יָדְךָ יִוָּדַע שְׁמִי בְּעוֹלָמִי, וְהַעֲלֵה יִצְחָק בִּנְךָ לְפָנַי לְעוֹלָה – וְלֹא עִכַּבְתִּי וַהֲרֵינִי עוֹסֵק בְּצִוּוּיֶךָ, וְעַכְשָׁו “בָּאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ” (תהלים סט, ב) – אִם אֲנִי אוֹ יִצְחָק בְּנִי טוֹבֵעַ, מִי יְקַיֵּם מַאֲמָרֶיךָ, וְעַל יְדֵי מִי יִתְיַחֵד שִׁמְךָ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: חַיֶּיךָ, שֶׁעַל יָדְךָ יִתְיַחֵד שְׁמִי בָּעוֹלָם. מִיָּד גָּעַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא בַּנָּהָר וְיָבַשׁ, וְעָמְדוּ בַּיַּבָּשָׁה.

מָה עָשָׂה הַשָּׂטָן? אָמַר לְאַבְרָהָם: כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד: הַשֶּׂה לְעוֹלָה וְאֵין יִצְחָק לְעוֹלָה. אַךְ כָּךְ עָנְשׁוֹ שֶׁל בַּדַּאי, שֶׁאֲפִלּוּ אוֹמֵר אֱמֶת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.

תַּחֲזֹר שָׂרָה בְּדִבּוּרָהּ – תשוב מדבריה ותתחרט.

יִרְאוּ אוֹתָנוּ בְּנֵי אָדָם – וינסו למנוע את אברהם מן המעשה.

מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה – משנה את דרך העולם ואת מנהג הבריות.

אֱלִיעֶזֶר – עבד אברהם.

נִשְׁהֶה – נתעכב בדרך.

אָבַד לִבְּךָ – יצאת מדעתך.

עַל מְנָת כֵּן – אף על פי כן (אעשה כך).

יוֹתֵר מִכֵּן – יותר מכך.

לְמָחָר אוֹמֵר לְךָ – הקב"ה. אִי – קריאת צער.

נִשְׁתַּטָּה – יצא מדעתו.

הַפַּרְגְּזָיוֹת – בגדי חמודות.

אֵינְךָ מַכְנִיס בְּלִבְּךָ – אינך שם לב לכך.

אִם אֵין דָּבָר נִכְנָס כֻּלוֹ נִכְנָס חֶצְיוֹ – גם אם לא כל הדברים חדרו ללבו של יצחק, משהו מהם בכל זאת הותיר בו רושם.

אַל תַּשְׁגִּיחַ בּוֹ – אל תשים אליו לב.

תָּלָה – נשא.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

הַפַּרְגּוֹד – מסך, מחיצה, ו“מאחורי הפרגוד” נאמר בדרך מליצה על דברים הנאמרים בעולם האלוהות.

בַּדַּאי – שקרן.

“בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו” (בראשית כב, ד) – וְלָמָּה בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְלֹא בַיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְלֹא בַיּוֹם הַשֵּׁנִי? כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֻמּו‍ֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִין: הֲמָמוֹ וְהָלַךְ וְשָׁחַט אֶת בְּנוֹ.

“וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק” (שם) – וְהֵיאַךְ נִרְאָה מֵרָחוֹק? מְלַמֵּד שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיָה מָקוֹם עָמֹק, כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עָלָיו וְלַעֲשׂוֹתוֹ מִקְדָּשׁ, אָמָר: אֵין דֶּרֶךְ מֶלֶךְ לִשְׁכֹּן בְּעֵמֶק אֶלָּא בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וּמְעֻלֶּה וּמְיֻפֶּה וְנִרְאֶה לַכֹּל, מִיָּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לִסְבִיבוֹת הָעֵמֶק, שֶׁיִּתְקַבְּצוּ לְמָקוֹם אֶחָד לַעֲשׂוֹת מָקוֹם לַשְׁכִינָה. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם לְיִצְחָק: רוֹאֶה אַתָּה מָה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה? אָמַר לוֹ: אֲנִי רוֹאֶה הַר נָאֶה וּמְשֻׁבָּח וְעָנָן קָשׁוּר עָלָיו. אָמַר לִנְעָרָיו: רוֹאִים אַתֶּם כְּלוּם? אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ רוֹאִים אֶלָּא מִדְבָּרוֹת. אָמַר לָהֶם: "עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר! מָה הַחֲמוֹר רוֹאֶה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ, כָּךְ אַתֶּם – “שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר” (בראשית כב, ה). “וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ” (שם שם, ו) – כָּזֶה שֶׁהוּא טוֹעֵן צְלוּבוֹ בִּכְתֵפוֹ.

וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" (שם שם, ז) – בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָפַל פַּחַד וְיִרְאָה גְדוֹלָה עַל יִצְחָק, שֶׁלֹּא רָאָה בְּיָדוֹ שֶׁל אַבְרָהָם כְּלוּם לְקָרְבָּן, וְהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר וְאָמַר: “אַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה”? אָמַר לוֹ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא בָּחַר בָּךְ. אָמַר יִצְחָק: אִם בָּחַר בִּי הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לוֹ אֲבָל עַל אִמִּי צַר לִי. וְאַף עַל פִּי כֵן – “וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו” (שם שם, ח): זֶה לַעֲקֹד וְזֶה לֵעָקֵד, זֶה לִשְׁחֹט וְזֶה לְהִשָּׁחֵט.

“וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם” (שם שם, ט) – שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אֶת הָאֲבָנִים, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אֶת הָאֵשׁ, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אֶת הָעֵצִים; אַבְרָהָם דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁעָשָׂה חַתְנוּת לִבְנוֹ, וְיִצְחָק דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁעָשָׂה חֻפָּה לְעַצְמוֹ. אָמַר לוֹ יִצְחָק: אַבָּא, מַהֵר וַעֲשֵׂה רְצוֹן יוֹצֶרְךָ וְשָׂרְפֵנִי יָפֶה, וְאֵפֶר שֶׁלִּי הוֹלֵךְ לְאִמִּי וְתַנִּיחֵהוּ, וְכָל זְמַן שֶׁתִּרְאֵהוּ אִמִּי תֹּאמַר: זֶה בְּנִי שֶׁשְּׁחָטוֹ אָבִיו. אַבָּא, מַה תַּעֲשׂוּ בְּזִקְנוּתְכֶם? אָמַר לוֹ: בְּנִי, יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁמִּיתָתֵנוּ קְרוֹבָה. מִי שֶׁנִּחֲמָנוּ עַד עַכְשָׁו הוּא יְנַחֲמֵנוּ עַד יוֹם מוֹתֵנוּ.

כְּשֶׁבָּא לְהַקְרִיב אָמַר לוֹ יִצְחָק: אַבָּא! אָסְרֵנִי בְּיָדַי וּבְרַגְלַי, שֶׁהַנֶפֶשׁ חֲצוּפָה הִיא, וּכְשֶׁאֶרְאֶה הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁמָּא אֶזְדַּעְזַע וְיִפָּסֵל הַקָּרְבָּן. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עָקְדֵנִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה בִּי מוּם, – מִיָּד “וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ” (שם). אָמַר לוֹ יִצְחָק לְאַבְרָהָם: אַבָּא! לֹא תוֹדִיעַ אֶת אִמִּי כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַבּוֹר אוֹ כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַגָּג, שֶׁמָּא תַפִּיל אֶת עַצְמָהּ וְתָמוּת.

“וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ” (שם) – עֵינֵי אַבְרָהָם בְּעֵינֵי יִצְחָק וְעֵינֵי יִצְחָק בִּשְׁמֵי שָׁמַיִם. וְהָיוּ דְמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת מֵעֵינֵי אַבְרָהָם עַד שֶׁהָיְתָה קוֹמָתוֹ מְשׁוֹטֶטֶת בִּדְמָעוֹת. נָטַל אֶת הַסַּכִּין כְּדֵי לְשָׁחֳטוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ רְבִיעִית דָּמוֹ, בָּא הַשָּׂטָן וְדָחַף יָדוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְנָפְלָה הַסַּכִּין מִיָּדוֹ, וְכֵיוָן שֶׁשָׁלַח יָדוֹ לִטְּלָהּ – פָּעַר פִּיו בִּבְכִיָּה וְגָעָה גְּעִיָה גְדוֹלָה, וְהָיוּ עֵינָיו מְרוֹפְפוֹת וְצוֹפוֹת לַשְּׁכִינָה וְהֵרִים קוֹלוֹ וְאָמָר: “אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים, מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?” (תהלים קכא, א). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמַּלְאָכִים וּפָתַח אֶת הָרָקִיעַ, וְיִצְחָק נָשָׂא עֵינָיו וְרָאָה חַדְרֵי הַמֶּרְכָּבָה וְחָרַד וְנִזְדַּעְזֵעַ. עָמְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת בָּרָקִיעַ וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים וְאוֹמְרִים זֶה לָזֶה: רְאוּ, יָחִיד שׁוֹחֵט וְיָחִיד נִשְׁחָט. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! שְׁבוּעַת “כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ” (בראשית טו, ה) – מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִיכָאֵל: מָה אַתָּה עוֹמֵד? אַל תַּנִּיחֶנּוּ!

הֲמָמוֹ – בילבל את דעתו.

עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר – דורש את המילים “עִם החמור” בשינוי ניקוד.

טוֹעֵן צְלוּבוֹ וגו' – נושא את הקורה לתלייתו על כתפו, כדרך הנצלבים בתקופת שלטון רומי.

חַתְנוּת – חתונה.

וְשָׂרְפֵנִי – לאחר השחיטה, כדין קורבן.

הוֹלֵךְ – ציווי: הבֵא (לשרה).

חֲצוּפָה – מורדת ומתקוממת ותאבת חיים.

וְיִפָּסֵל הַקָּרְבָּן – אם יזוז יצחק ברגע שהסכין תעבור על צווארו.

מוּם – הפוסל את הקורבן.

תוֹדִיעַ – תבשר (על העקידה).

קוֹמָתוֹ מְשׁוֹטֶטֶת – גופו כאילו שט בתוך ים דמעות.

רְבִיעִית דָּמוֹ – שיעור איבוד הדם הנדרש בשחיטה כשרה.

גָּעָה – צעק.

מְרוֹפְפוֹת – מעפעפות בעוצמה.

חַדְרֵי הַמֶּרְכָּבָה – סתרי הארמונות העליונים שבהם יושבת הפמליה השמימית.

מִיכָאֵל – אחד מהמלאכים.

“וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם” (בראשית כב, יא) – שְׁתֵּי פְּעָמִים, כְּמִי שֶׁצּוֹעֵק מִתּוֹךְ צָרָה: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? הָפַךְ אַבְרָהָם פָּנָיו אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? “אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר!” (שם שם, יב). אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: מִי אַתָּה? אָמַר לוֹ: מַלְאָךְ אָנִי. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: כְּשֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַקְרִיב אֶת בְּנִי הוּא בְּעַצְמוֹ אָמַר לִי, וְאַף עַכְשָׁו אִם הוּא מְבַקֵּשׁ – הוּא יֹאמַר לִי. מִיָּד פָּתַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָרָקִיעַ וְאֶת הָעֲרָפֶל וְאָמַר לוֹ: “בִּי נִשְׁבַּעְתִּי” (שם שם, טז). אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ וְאַף אֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי שֶׁאֵינִי יוֹרֵד מִן הַמִּזְבֵּחַ עַד שֶׁאֹמַר כָּל מָה שֶׁאֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי “וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים… כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ” (שם טו, ה)? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵן. אָמַר לוֹ: מִמִּי? אָמַר לוֹ: מִיִּצְחָק. אָמַר לו: לֹא אָמַרְתָּ לִי “וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ” (שם יג, טז)? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵן. אָמַר לוֹ: מִמִּי? אָמַר לוֹ מִיִּצְחָק. אָמַר לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁהָיָה לִי לַהֲשִׁיבְךָ וְלוֹמַר לְךָ: אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לִי: “כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע” (שם כא, יב), עַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר לִי: “הַעֲלֵהוּ שָׁם לְעוֹלָה” (שם כב, ב) – וְכָבַשְׁתִּי אֶת יִצְרִי וְלֹא הֲשַׁבְתִּיךָ, כָּךְ כְּשֶׁיִּהְיוּ בָנָיו שֶׁל יִצְחָק חוֹטְאִים וְנִכְנָסִים לְצָרָה תְּהֵא נִזְכָּר לָהֶם עֲקֵדָתוֹ שֶׁל יִצְחָק וִיהֵא חָשׁוּב לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ עֲפָרוֹ צָבוּר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְתִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וְתִסְלַח לָהֶם וְתִפְדֵּם מִצָּרָתָם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה אָמַרְתָּ אֶת שֶׁלָּךְ וַאֲנִי אֹמַר אֶת שֶׁלִּי: עֲתִידִים בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק לַחֲטֹא לְפָנַי וַאֲנִי דָּן אוֹתָם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֶלָּא אִם מְבַקְּשִׁים שֶׁאֲחַפֵּשׂ לָהֶם זְכוּת וְאֶזְכֹּר לָהֶם עֲקֵדַת יִצְחָק – יְהוּ תוֹקְעִים לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל זֶה. אָמַר לוֹ: מַהוּ הַשּׁוֹפָר? אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ… מִיָּד “וַיִּשָׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל” (שם שם, יג). רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִן הֶהָרִים בָּא, שֶׁהָיָה רוֹעֶה שָׁם. רַ' יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: מַלְאָךְ הֱבִיאוֹ מִגַּן עֵדֶן וְתַחַת עֵץ הַחַיִּים הָיָה רוֹעֶה, וְשׁוֹתֶה מִן הַמַּיִם שֶׁעוֹבְרִים תַּחְתָּיו, וְהָיָה רֵיחוֹ שֶׁל אַיִל נוֹדֵף בְּכָל הָעוֹלָם. וְאֵימָתַי נִתַּן בַּגַּן? בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית.

כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה אַבְרָהָם רוֹאֶה אֶת הָאַיִל, נֶאֱחָז בְּאִילָן זֶה וְנִתָּר וְיוֹצֵא, נֶאֱחָז בְּחֹרֶשׁ זֶה וְנִתָּר וְיוֹצֵא, נֶאֱחָז בִּסְבַךְ זֶה וְנִתָּר וְיוֹצֵא. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַבְרָהָם, כָּךְ עֲתִידִים בָּנֶיךָ נֶאֱחָזִים בַּעֲווֹנוֹת וּמִסְתַּבְּכִים בְּמַלְכֻיּוֹת, מִבָּבֶל לְמָדַי, מִמָּדַי לְיָוָן, וּמִיָּוָן לֶאֱדוֹם. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים! יִהְיֶה כֵּן לְעוֹלָם? אָמַר לוֹ: וְסוֹפָם לְהִגָּאֵל בְּקַרְנָיו שֶׁל אַיִל זֶה – “וַאדֹנָי ה' בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן” (זכריה ט, יד) (תנחומא בראשית כב־כג; תנחומא בובר בראשית, מו; סנהדרין פט ע“ב; פדר”א כט; ירושלמי תענית ב, ד; ילק“ש לבראשית, קא; מדרש ויושע, בתוך: בית המדרש, א, עמ' 38־37; מדה”ג לבראשית, עמ' 358־355; פס"ר מ, ו).

עֲפָרוֹ צָבוּר – אפר שריפת גופתו אסוף בערימה.

חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ – הסתובב.

בָּא – האיל.

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – בסוף היום השישי לבריאה, בטרם כניסת השבת הראשונה.

נִתָּר – משתחרר (מן האילן או מן הסבך).

מִסְתַּבְּכִים בְּמַלְכֻיּוֹת – נענשים בשעבוד למלכויות שונות.

אֱדוֹם – רומי.

*

מו רַ' זְכַרְיָה אָמַר: אוֹתוֹ הָאַיִל שֶׁנִּבְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הָיָה רָץ וּבָא לְהִתְקָרֵב תַּחַת יִצְחָק, וְהָיָה סַמָּאֵל עוֹמֵד וּמַשְׂטִינוֹ כְּדֵי לְבַטֵּל קָרְבָּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְנֶאֱחַז בִּשְׁתֵּי קַרְנָיו בֵּין הָאִילָנוֹת. מָה עָשָׂה אוֹתוֹ הָאַיִל? פָּשַׁט אֶת יָדוֹ בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. הִבִּיט אַבְרָהָם אַחֲרָיו וְרָאָה אֶת הָאַיִל, וְהִתִּירוֹ וְהִקְרִיבוֹ תַּחַת יִצְחָק בְּנוֹ. וְהָלַךְ הַשָּׂטָן אֵצֶל שָׂרָה וְנִזְדַּמֵּן לָהּ בִּדְמוּת יִצְחָק. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ אָמְרָה לוֹ: בְּנִי! מָה עָשָׂה לְךָ אָבִיךָ? אָמַר לָהּ: נְטָלַנִי אָבִי וְהֶעֱלַנִי הָרִים וְהוֹרִידַנִי בְּקָעוֹת, וְהֶעֱלַנִי לְרֹאשׁ הַר אֶחָד גָּבוֹהַּ וְתָלוּל וּבָנָה מִזְבֵּחַ וְסִדֵּר מַעֲרָכָה וַעֲקָדַנִי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְנָטַל מַאֲכֶלֶת לְשָׁחֳטֵנִי – וְאִלּוּלֵא שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ” (בראשית כב, יב) כְּבָר הָיִיתִי נִשְׁחָט. לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָהּ (פדר“א ל; תנחומא וירא, כג; קה”ר ט, ז).

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – ראו בקטע הקודם.

לְהִתְקָרֵב – להיות מוקרב.

סַמָּאֵל – הוא השטן.

וּמַשְׂטִינוֹ – עומד לשטן לו, מעכבו.

נֶאֱחַז – נתפס.

פָּשַׁט אֶת יָדוֹ – רגלו הקדמית.

טַלִּיתוֹ – בגדו.

הָלַךָ הַשָּׂטָן – בזמן העקידה.

וְסִדֵּר מַעֲרָכָה – הכין עצים להבערה על המזבח.

עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָהּ – מן האימה שהפיל עליה הסיפור.

*

מז עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ וְעָמַד בְּכֻלָּם – לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ (אבות ה, ג).

נִסְיוֹנוֹת – מבחנים לאמונתו בה', והם, פרט לסיפור העקידה: יציאתו מבית אביו והליכתו לארץ כנען, מלחמתו בארבעת המלכים, גירוש הגר וישמעאל ועוד.

לְהוֹדִיעַ וגו' – להסביר לרבים מדוע זכה אברהם לאהבת ה' אותו.

*

מח “שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ” (בראשית כה, י) – אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: שֵׁם וְעֵבֶר הָיוּ מְהַלְּכִין לִפְנֵי מִטָּתוֹ וְרָאוּ גַבָּהּ מֻפְנֶה מָקוֹם לְאָבִינוּ אַבְרָהָם וְקָבְרוּ אוֹתוֹ בְּדִיּוֹטְרִין שֶׁלּוֹ (בר"ר סב, ג).

שֵׁם – בנו של נח.

עֵבֶר – נינו של שם.

לִפְנֵי מִטָּתוֹ – של אברהם בעת שהובא לקבורה.

וְרָאוּ גַבָּהּ וגו' – וראו אצלה, ליד שרה, מקום פנוי שיועד לבעלה.

דִּיּוֹטְרִין – מערה (כפולה) לקבורה.

*

מט רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶבֶן טוֹבָה הָיְתָה תְלוּיָה בְּצַוָּארוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁכָּל חוֹלֶה הָרוֹאֶה אוֹתָהּ מִיָּד נִתְרַפֵּא. וּבְשָׁעָה שֶׁנִּפְטַר אַבְרָהָם אָבִינוּ מִן הָעוֹלָם, נְטָלָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּתְלָאָהּ בְּגַלְגַּל חַמָּה. אָמַר אַבַּיֵּי: זֶה שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיוֹת: “עָלָה הַיּוֹם – עָלָה הַחוֹלֶה” (בבא בתרא טז ע"ב).

גַּלְגַּל חַמָּה – השמש.

עָלָה הַיּוֹם וגו' – פתגם שמשמעו: ככל שמתקדם היום (ומתחזקת השמש), כך מתחזק החולה.

*

נ אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּפְטַר אַבְרָהָם אָבִינוּ מִן הָעוֹלָם עָמְדוּ כָל גְּדוֹלֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם בְּשׁוּרָה וְאָמְרוּ: אוֹי לוֹ לָעוֹלָם שֶׁאָבַד מַנְהִיגוֹ! וְאוֹי לָהּ לַסְּפִינָה שֶׁאָבַד קְבַרְנֵיטָהּ! (בבא בתרא צא ע“א־ע”ב).

שׁוּרָה – שורת המנחמים את האבלים.

קַבַּרְנִיט – רב החובל.

*

נא “וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ” (בראשית כד, טז) – כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה עָנָן קָשׁוּר עַל פֶּתַח אָהֳלָהּ, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ עָנָן, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה חָזַר אוֹתוֹ עָנָן; כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיוּ דְלָתוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה חָזְרָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה; כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיְתָה בְּרָכָה מְשֻׁלַּחַת בָּעִסָּה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָה הַבְּרָכָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה חָזְרָה; כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דָּלוּק מִלֵּילֵי שַׁבָּת וְעַד לֵילֵי שַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ הַנֵּר, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה חָזַר. וְכֵיוָן שֶׁרוֹאֶה אוֹתָה שֶׁהִיא עוֹשָׂה כְּמַעֲשֵׂה אִמּוֹ, קוֹצָה חַלָּתָהּ בְּטָהֳרָה וְקוֹצָה עִסָּתָהּ בְּטָהֳרָה – מִיָּד “וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ” (בר"ר ס, טז).

עָנָן – המסמל את נוכחות השכינה.

לִרְוָחָה – כדי שיקל לאורחים להיכנס.

בְּרָכָה – שפע.

עִסָּה – בצק.

נַר דָּלוּק – כיוון שלא פסקה הפעילות באוהל.

קוֹצָה חַלָּתָהּ בְּטָהֳרָה – חותכת תוך הקפדה שלא תטמא הן את תרומת החלה מן הבצק (במדדבר טו, כ) והן את כיכרות הלחם בכלל.

*

נב “רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי” (בראשית כה, כ) – אָמַר רַ’ יִצְחָק: אִם לְלַמֵּד שֶׁהִיא מֵאֲרַם־נַהֲרַיִם, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר “מִפַּדַּן אֲרָם”, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר הָאֲרַמִּי – “בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי”, “אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי”? אֶלָּא בָּא לְלַמְּדֶךָ: אָבִיהָ רַמַּאי וְאָחִיהָ רַמַּאי וְאַנְשֵׁי מְקוֹמָהּ רַמָּאִים, וְהַצַּדֶּקֶת הַזּוֹ שֶׁהִיא יוֹצְאָה מִבֵּינֵיהֶם לְמָה הִיא דוֹמָה? – לְשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים (בר“ר סג, ד; ויק”ר כג, א).

מָה תִּלְמוּד לוֹמַר וגו' – מדוע הפסוק שאנו לומדים (“התלמוד”) חוזר שור ושוב על המילה “ארמי”.

רַמַּאי – והוא מדרש על תיבת “ארמי” בחילוף אותיות.

*

נג “וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ” (בראשית כה, כב) – בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת עַל בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת – יַעֲקֹב רָץ וּמְפַרְכֵּס לָצֵאת; עוֹבֶרֶת עַל בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה – עֵשָׂו רָץ וּמְפַרְכֵּס לָצֵאת (בר“ר סג, ו; ילק”ש לבראשית, קי).

מְפַרְכֵּס – מרעיד את גופו.

*

נד "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה' " (בראשית כה, כב) – וְכִי בָתֵּי כְּנֵסִיוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת הָיוּ בְּאוֹתָן הַיָּמִים, וַהֲלֹא לֹא הָלְכָה אֶלָּא לְמִדְרָשָׁם שֶׁל שֵׁם וָעֵבֶר? אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מַקְבִּיל פְּנֵי זָקֵן כְּמַקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינָה (בר"ר סג, ו).

שֵׁם – בן נח.

עֵבֶר – נינו של שם. על פי האגדה קיימו שם ועבר בית מדרש ללימוד תורה.

מַקְבִּיל פְּנֵי זָקֵן – מבקר את החכם כדי לכבדו.

*

נה “וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים” (בראשית כה, כז) – רַ' לֵוִי אָמַר: מָשָׁל לַהֲדַס וְעִצְבּוֹנִית שֶׁהָיוּ גְדֵלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וְכֵיוָן שֶׁהִגְדִּילוּ וְהִפְרִיחוּ זֶה נוֹתֵן רֵיחוֹ וְזֶה חוֹחוֹ. כָּךְ כָּל שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה שְׁנֵיהֶם הוֹלְכִים לְבֵית הַסֵּפֶר וּשְׁנֵיהֶם בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר. לְאַחַר שְׁלוֹש עֶשְׂרֵה שָׁנָה – זֶה הָיָה הוֹלֵך לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה (בר"ר סג, י).

עִצְבּוֹנִית – שיח דל עלים וקוצני.

חוֹחוֹ – קוץ שלו.

*

נו “וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו” (בראשית כה, כח) – בָּשָׂר טוֹב לְפִיו, כּוֹס טוֹב לְפִיו. “וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב” (שם) – כָּל שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת קוֹלוֹ הָיְתָה מוֹסֶפֶת לוֹ אַהֲבָה עַל אַהֲבָתוֹ (בר"ר סג, י).

כּוֹס – יין.

“אֹהֶבֶת” – הפועל הוא בלשון הווה, כאהבה מתמידה ומתגברת עוד ועוד.

*

נז “כִּי צַיִד בְּפִיו” (בראשית כה, כח) – שַהָיָה צָד אֶת אָבִיו בְּפִיו: אַבָּא, הֵיאַךְ מְעַשְּׂרִין אֶת הַמֶּלַח? אַבָּא, הֵיאַךְ מְעַשְּׂרִין אֶת הַתֶּבֶן? (מד"א לפסוק).

צָד וגו' – כובש את לבו על ידי הצגת יראת שמים מזויפת.

הַמֶּלַח, הַתֶּבֶן – דברים שאין חובה להפריש מהם מעשר.

*

נח “וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף” (בראשית כה, כט) – פַּעַם אַחַת הָלַךְ לָצוּד חַיּוֹת וְעוֹפוֹת, רָאָה צְבִי רָץ לְפָנָיו – וְרָץ אַחֲרָיו. מְצָאוֹ נִמְרוֹד, אָמַר לוֹ: לָמָּה אַתָּה צָד בְּיַעַר שֶׁלִּי? בּוֹא וְהִלָּחֵם עִמִּי – וְנָתַן לוֹ זְמַן. בָּא עֵשָׂו וְנִתְיָעֵץ עִם יַעֲקֹב. אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לְנִמְרוֹד בִּגְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא תּוּכַל לוֹ, אֶלָּא אֱמֹר לוֹ שֶׁיְסִירֵם מֵעָלָיו וְתִלָּחֵם עִמּוֹ. וְכֵן עָשָׂה. וּכְשֶׁפָּשַׁט נִמְרוֹד אֶת הַבְּגָדִים בָּא עֵשָׂו וּלְבָשָׁם בְּמִרְמָה וְקָם וְהָרַג אֶת נִמְרוֹד, וּלְפִיכָךְ הָיָה עֵשָׂו עָיֵף, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים" (ירמיה ד, לא) (פדר"א כד; ליקוטי מדרשים, בתוך: בית המדרש, ה, עמ' 157).

נִמְרוֹד – נינו של נח, שהתפרסם כ“גיבור בארץ” (בראשית י ח).

נָתַן לוֹ זְמַן – קבעו מועד למלחמה.

בִּגְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן – מעשה ידי הקב"ה (בראשית ג, כא), שעל פי האגדה עברו מדור לדור והעניקו ללובשיהם כוח אדיר.

*

נט “וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל־יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא” (בראשית כה, ל) – אָמַר רַ' זֵירָא: פָּעַר פִּיו אוֹתוֹ רָשָׁע כְּגָמָל. אָמַר לוֹ: אֲנִי אֶפְתַּח פִּי וְאַתָּה תְהֵא מְשַׁלֵּחַ וְהוֹלֵךְ.

“וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ” (שם שם, לד) – הִכְנִיס עִמּוֹ כַּת שֶׁל פָּרִיצִים. אָמְרוּ: נֹאכַל שֶׁלּוֹ וְנִשְׂחַק עָלָיו (בר"ר סג, יב; שם שם, יד; תנחומא פינחס, יג).

גָּמָל – האכלת הגמל קרויה הלעטה (שבת כד, ג).

מְשַׁלֵּחַ וְהוֹלֵךְ – דוחס עוד ועוד לתוך הגרון.

פָּרִיצִים – אנשים הוללים וחטאים.

*

ס “וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת” (בראשית כז, א) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מֵרְאוֹת בְּרָעָתוֹ שֶׁל רָשָׁע. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יְהִי יִצְחָק יוֹצֵא לַשּׁוּק וְיִהְיוּ הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין: זֶה אָבִיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע! אֶלָּא הֲרֵינִי מַכְהֶה אֶת עֵינָיו וְהוּא יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. דָּבָר אַחֵר: לְאָדָם גָּדוֹל שֶׁהָיְתָה לוֹ טְרַקְלִין נָאָה וּמְשֻׁבַּחַת וְהָיוּ שְׁכֵנִים שׂוֹרְפִין קַשׁ וָתֶבֶן וּמַעֲלִים עָשָׁן בְּעַד הַחַלּוֹן. הָלַךְ וְסָתַם אֶת הַחַלּוֹן. כָּךְ נְשֵׁי עֵשָׂו עוֹבְדוֹת עֲבוֹדָה זָרָה וְיִצְחָק רוֹאֶה וּמֵצֵר – מִיָּד כָּהוּ עֵינָיו. דָּבָר אַחֵר: “מֵרְאֹת” – מִכּוֹחַ אוֹתָהּ הָרְאִיָּה,שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת בְּנוֹ עַל גַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ בָּכוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְנָשְׁרוּ דְמָעוֹת מֵעֵינֵיהֶם לְתוֹךְ עֵינָיו שֶׁל יִצְחָק וְהָיוּ רְשׁוּמוֹת בְּתוֹךְ עֵינָיו, וְכֵיוָן שֶׁהִזְקִין כָּהוּ עֵינָיו (בר“ר סה, י; ילק”ש לבראשית, קיד).

מֵרְאוֹת בְּרָעָתוֹ – כדי שלא יראה ברעה שעשה עשיו.

לְאָדָם – משל לאדם.

טְרַקְלִין – החדר הנאה והמרווח שבבית.

נְשֵׁי עֵשָׂו – בראשית כו לד.

מֵצֵר – מצטער.

מִכּוֹחַ אוֹתָהּ הָרְאִיָּה – בגלל מה שראה בשעת העקידה.

רְשׁוּמוֹת – השאירו רושם.

*

סא “וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ” (בראשית כז, א) – הִגִּיעַ לֵיל פֶּסַח, קָרָא יִצְחָק לְעֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדוֹל וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, הַלַּיְלָה הַזֶּה כָּל הָעוֹלָם כֻּלוֹ אוֹמֵר בּוֹ הַלֵּל; הַלַּיְלָה הַזֶּה אוֹצְרוֹת טְלָלִים נִפְתָּחִים – עֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְעַד שֶׁאֲנִי בְּעוֹלָמִי אֲבָרֶכְךָ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבָה וְאוֹמֶרֶת: “אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָו לְמַטְעַמֹּתָיו” (משלי כג, ו). הָלַךְ עֵשָׂו לְהָבִיא וְנִתְעַכֵּב שָׁם. אָמְרָה רִבְקָה לְיַעֲקֹב: בְּנִי, הַלַּיְלָה הַזֶּה אוֹצְרוֹת טְלָלִים נִפְתְּחוּ בּוֹ, הַלַּיְלָה הַזֶּה עֶלְיוֹנִים אוֹמְרִים שִׁירָה – עֲשֵׂה מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ, וְעַד שֶׁיְהֵא בְעוֹלָמוֹ יְבָרֶכְךָ. הָלַךְ וְהֵבִיא שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים (פדר"א לא).

הַלֵּל – מזמורי תהלים המשבחים את הקב"ה.

עַד שֶׁאֲנִי בְּעוֹלָמִי – כל עוד אני חי.

אוֹצְרוֹת טְלָלִים – עם סיום עונת הגשמים מתחילה בפסח עונת ירידת הטל.

“תִּלְחַם” – מילה הנדרשת מלשון לחם.

עֶלְיוֹנִים – מלאכים.

*

סב “וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל” (בראשית כז, א) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: לִמְדִינָה שֶׁהָיְתָה מַכְתֶּבֶת עַנַקְמוֹן לַמֶּלֶךְ. וְהָיְתָה שָׁם אִשָּׁה אַחַת וְהָיָה לָהּ בֵּן נַנָּס, וְהָיְתָה קוֹרְאָה אוֹתוֹ מַקְרוֹאַלַפְרוֹס. אָמְרָה: בְּנִי מַקְרוֹאַלַפְרוֹס וְאֵין אַתֶּם מַכְתִּיבִין אוֹתוֹ! אָמְרוּ: אִם בְּעֵינַיִךְ מַקְרוֹאַלַפְרוֹס – בְּעֵינֵינוּ הוּא נַנָּס שֶׁבְּנַנָּסִים. כָּךְ אָבִיו קוֹרֵא אוֹתוֹ גָּדוֹל – “וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל”. אִמּוֹ קוֹרֵאת אוֹתוֹ גָדוֹל – “וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל” (שם שם, טו). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם בְּעֵינֵיכֶם הוּא גָדוֹל, בְּעֵינַי הוּא קָטָן – “הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם, בָּזוּי אַתָּה מְאֹד” (עובדיה ב) (בר"ר סה, יא).

לְמְדִינָה – משל למדינה.

מַכְתֶּבֶת עַנַקְמוֹן לַמֶּלֶךְ – מגייסת לצבא אנשים בעלי כוח רב.

מַקְרוֹאַלַפְרוֹס – גבוה ומהיר.

הִנֵּה קָטֹן וגו' – הדברים נאמרו אל אדום, אומה מצאצאי עשיו.

*

סג “וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים” (בראשית כז, ד) – אָמַר לוֹ: בַּתְּחִלָה הָיִיתִי נֶהֱנֶה מִן הָרְאִיָּה וְעַכְשָׁו אֵינִי נֶהֱנֶה אֶלָּא מִן הַטָּעַם. וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר: “בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו” (קהלת ה, י) – מִכָּאן לְסוּמִין שֶׁאֵינָם שְׂבֵעִים. אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁרוֹאֶה סַל רֵיק וְרָעֵב לְמִי שֶׁרוֹאֶה סַל מָלֵא וְשָׂבֵעַ (בר"ר סה, יג).

אָמַר לוֹ – יצחק העיוור לבנו.

סוּמִין… שֶׁאֵינָם שְׂבֵעִים – עיוורים אינם יכולים להגיע לשובע מוחלט.

אֵינוֹ דּוֹמֶה וגו' – עצם ראיית הסל הריק או המלא מרעיבה את האדם או משביעה אותו.

*

סד “עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי” (בראשית כז, יג) – אָמַר רַ' אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: אָדָם שֶׁחָטָא לֹא אִמּוֹ נִתְקַלְּלָה? שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ” (שם ג, יז), אַף אַתָּה “עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי”. אָמַר רַ' יִצְחָק: עָלַי לִכָּנֵס וְלוֹמַר לְאָבִיךָ: יַעֲקֹב צַדִּיק וְעֵשָׂו רָשָׁע. “וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ” (שם כז, יד) – אָנוּס וְכָפוּף וּבוֹכֶה (בר"ר סה, טו).

אָדָם – הראשון (שנברא מן האדמה).

עָלַי לִכָּנֵס וגו' – רבקה מודה כי היא האשמה בעניין, שכן היתה צריכה להודיע ליצחק מי מבניו רשע ומי צדיק.

אָנוּס וגו' – יעקב מילא את צו אמו שלא ברצונו, בעל כורחו.

*

סה “כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנַי” (בראשית כז, כ) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מָשָׁל לְעוֹרֵב שֶׁהֵבִיא אֵשׁ לְקִנּוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יַעֲקֹב “כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי”, אָמַר יִצְחָק: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין עֵשָׂו מַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זֶה מַזְכִּיר, – אֵין זֶה עֵשָׂו, אֶלָּא יַעֲקֹב. כֵּיוָן שֶׁאָמַר יִצְחָק לְיַעֲקֹב: “גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי” (שם שם, כא) – נִשְׁפְּכוּ מַיִם עַל שׁוֹקָיו וְהָיָה לִבּוֹ רָפֶה כְשַׁעֲוָה, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי מַלְאָכִים, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, וְהָיוּ אוֹחֲזִין אוֹתוֹ בְּמַרְפֵּקוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל (בר"ר סה, יט).

שָהַבִיא אַש וגו' – והנמשל: יעקב גרם נזק לעצמו על ידי הזכרת שמו של הקב"ה.

נִשְׁפְּכוּ מַיִם – שתן, מתוך פחד שמא יכירהו אביו.

רָפֶה – חלש, רך.

זִמֵּן – שלח.

*

סו “וַיֶחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדֹלָה” (בראשית כז, לג) – מָה נֶאֱמַר לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן: “וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ” (שם שם, ל) – זֶה יָצָא וְזֶה נִכְנַס. כֵּיצַד? אֶלָּא מִי שֶׁנָּתוּן בְּאוֹרָה אֵינוֹ רוֹאֶה לְמִי שֶׁנָּתוּן בַּחֲשֵׁכָה, אֲבָל מִי שֶׁהוּא נָתוּן בַּחֲשֵׁכָה רוֹאֶה לְמִי שֶׁנָּתוּן בְּאוֹרָה. עֵשָׂו בָּא מִן הַשּׁוּק וְלֹא רָאָה לְיַעֲקֹב, שֶׁהָיָה לִפְנִים מִן הַבַּיִת, אֲבָל יַעֲקֹב רָאָה אוֹתוֹ מִבִּפְנִים וְנִטְמַן אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת, וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו יָצָא יַעֲקֹב. כָּךְ שִׁעֵר אֶת הַשָּׁעוֹת שֶׁלֹּא יָבֹא עֵשָׂו וְיִטּוֹל אֶת הַבְּרָכוֹת? אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּצָא עֵשָׂו לָצוּד, שָׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו שָׂטָן וְלֹא הִנִּיחוֹ לָצוּד עַד שֶׁיָּבוֹא יַעֲקֹב וְיִטֹּל אֶת הַבְּרָכוֹת. כֵּיצַד? הָיָה עֵשָׂו רָץ וְצָד צְבִי וְקוֹשְׁרוֹ וּמַנִּיחוֹ וְרָץ וְתוֹפֵס אַחֵר וְקוֹשְׁרוֹ וּמַנִּיחוֹ, וְהַשָּׂטָן מַתִּירָם וּמַבְרִיחָם. וְהָיָה עֵשָׂו בָּא וְלֹא הָיָה מוֹצֵא אֶחָד מֵהֶם וְכָךְ עָשָׂה שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים: וְהָיָה מְגַלְגֵּל בְּשָׁעוֹת עַד שֶׁבָּא יַעֲקֹב וְנָטַל אֶת הַבְּרָכוֹת, וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו הִתְחִיל קוֹרֵא לְאָבִיו בְּזָדוֹן: “יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ” (שם שם, לא). “יָקֻם אָבִי” – הָיָה גוֹזֵר עָלָיו; אֲבָל יַעֲקֹב לֹא אָמַר כֵּן, אֶלָּא “נָא” בִּלְשׁוֹן בַּקָּשָׁה: "קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה (שם שם, יט) – שְׁלָשְׁתָּן לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה, לְשׁוֹן שִׁפְלוּת וְעַנְוְתָנוּת; וְאוֹתוֹ רָשָׁע אָמַר: “יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִכִּיר יִצְחָק אֶת קוֹלוֹ וְהִתְחִיל חָרֵד. אָמַר לוֹ: מִי אַתָּה? לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס יַעֲקֹב נִכְנַס עִמּוֹ רֵיחַ גַּן עֵדֶן, רֵיחַ נִיחוֹחַ, וְנִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: "רְאֵה, רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' " (שם שם, כז), וְהִתְחִיל לְבָרְכוֹ; אֲבָל כְּשֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו נִפְתַּח לוֹ גֵּיהִנּוֹם, לְפִיכָךְ – “וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה” (שם שם, לג), וְהָיָה תָמֵהַּ יִצְחָק בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר: אֲנִי רוֹאֶה גֵיהִנּוֹם וְעֵשָׂו מַסִּיק אוֹתוֹ, “מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד” (שם)? – לָמָּה שְׁתֵּי פְּעָמִים? אֶלָּא אָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו: אַתָּה הָלַכְתָּ לָצוּד וְאַתָּה נִצַּדְתָּ (תנחומא תולדות, יא).

לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן – לפני הפסוק שאנו עוסקים בו.

נִטְמַן – הסתתר.

שִׁעֵר אֶת הַשָּׁעוֹת – חישב את הזמן.

מְגַלְגֵּל בְּשָׁעוֹת – מעביר את זמנו.

בְּזָדוֹן – בלשון גסה.

שְׁלָשְׁתָּן – כל שלוש המילים.

נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ – נרגע.

מַסִּיק – מבעיר אש לחממו.

שְׁתֵּי פְּעָמִים – דורש את הכפילות “צד ציד” כאומרת כי הצייד הוא שניצוד (בידי השטן).

*

סז “וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע” (בראשית כח, י) – יְצִיאַת הַצַּדִּיק מִן הָעִיר עוֹשָׂה רֹשֶׁם. כָּל זְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר – הוּא זִיוָהּ, הוּא שִׁבְחָהּ, הוּא הֲדָרָהּ; יָצָא מִשָּׁם – פָּנָה זִיוָהּ, פָּנָה שִׁבְחָהּ, פָּנָה הֲדָרָהּ.

“וַיֵּלֶךְ חָרָנָה” (שם) – כְּשֶׁהִגִּיעַ יַעֲקֹב לְחָרָן, אָמַר: אֶפְשַׁר עָבַרְתִּי עַל מָקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בּוֹ אֲבוֹתַי וַאֲנִי לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי? כְּשֶׁנָתַן דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר – קָפְצָה לוֹ הָאָרֶץ; מִיָּד “וַיִּפְגַע בַּמָּקוֹם” (בראשית כח, יא). כְּשֶׁהִתְפַּלֵּל בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צַדִּיק זֶה בָּא לְבֵית מְלוֹנִי וְיִפָּטֵר בְּלֹא לִינָה? – מִיָּד בָּא הַשֶּׁמֶשׁ.

“כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ” (שם) – כִּבָּה הַשֶּׁמֶשׁ, מְלַמֵּד שֶׁהִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גַּלְגַּל חַמָּה שֶׁלֹּא בְעוֹנָתָהּ, בִּשְׁבִיל לְדַבֵּר עִם יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּצִנְעָה. מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁבָּא אֶצְלוֹ לִפְרָקִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ: כַּבּוּ הַנֵּרוֹת, כַּבּוּ הַפְּנָסִים, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְדַבֵּר עִם אוֹהֲבִי בְּצִנְעָה.

“וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם” (שם) – עֲשָׂאָן כְּמִין מַרְזֵב וְנָתַן תַּחַת רֹאשׁוֹ, שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִן הַחַיּוֹת. הִתְחִילוּ הָאֲבָנִים מְרִיבוֹת אֵלּוּ עִם אֵלּוּ; זוֹ אוֹמֶרֶת: עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק זֶה רֹאשׁוֹ, וְזוֹ אוֹמֶרֶת: עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק זֶה רֹאשׁוֹ – נִבְלְעוּ כֻּלָּן בְּאַחַת. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו” (בראשית כח, יח). “וַיַּחֲלֹם… וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים” (שם שם, יב) – הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב שָׂרֵי אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת עוֹלִים וְיוֹרְדִים.

“וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו” (שם שם, יג) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִיש: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ: כְּאָדָם שֶׁמֵּנִיף בִּמְנִיפָה עַל בְּנוֹ.

אָמַר רַ' אַבָּהוּ: מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה יָשֵׁן בַּעֲרִיסָה, וְהָיוּ זְבוּבִים שׁוֹכְנִים עָלָיו, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה מֵינִקְתּוֹ שָׁחָה עָלָיו, וּבָרְחוּ מֵעָלָיו. כָּךְ בַּתְּחִלָּה “וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ”, כֵּיוָן שֶׁנִּתְגַלָּה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרְחוּ מֵעָלָיו (בר“ר סח, ו־יא; שם סט, ג; חולין צא ע”ב; ילק"ש לבראשית, קיט).

עוֹשָׂה רֹשֶׁם – הכול מרגישים בה (ולכן סיפרה התורה מהיכן יצא).

פָּנָה – הסתלק.

מָקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בּוֹ אֲבוֹתַי – בית אל, כמסופר על אברהם (בראשית יב, ח).

קָפְצָה לו הָאָרֶץ – בדרך נס התקצרה דרכו.

“וַיִפְגָע” – דורש תיבה זו במשמעות של תפילה (ירמיה ז, טז) לקב"ה המכונה “המקום”.

יִפָּטֶר – יעזוב וילך לדרכו.

גַּלְגַּל חַמָּה – השמש.

בְּעוֹנָתָהּ – בזמנה, אלא מוקדם יותר (והיא דרשה על “כי בא” מלשון “כבה”). כְּמִין מַרְזֵב – במעגל (כמרזב המקיף את הגג), לשם הגנה.

נִבְלְעוּ כֻּלָּן בְּאַחַת – ונעשו לאבן אחת.

אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת – ששיעבדו את עם ישראל (עד לתקופת המדרש): בבל, מדי, יוון ואדום (רומא).

עוֹלִים וְיוֹרְדִים – ורמז לו שגם מלכות רומי סופה לרדת.

אִלְמָלֵא מִקְרָא וגו' – לולי נאמרו הדברים במפורש בתורה, לא היה אפשר לאומרם מפני כבודו של הקב"ה.

שָׁחָה – התכופפה.

*

סח “הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ” (בראשית כח, יג) – אָמַר רַ' יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁקִּפְּלָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָהּ תַּחַת יַעֲקֹב אָבִינוּ, לוֹמַר, שֶׁתְּהֵא נוֹחָה לִכָּבֵשׁ לְבָנָיו. רַ' שִׁמְעוֹן מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא אָמַר: קִפְּלָה כְּפִנְקָס וּנְתָנָהּ תַּחַת רֹאשׁוֹ, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר: “מִתַּחַת רֹאשְׁךָ שֶׁלְךָ הוּא” (חולין צא ע“ב; בר”ר סט, ד),

נוֹחָה לִכָּבֵשׁ – קל יהיה לכבוש אותה.

מִשּׁוּם – בשם.

פִּנְקָס – מעין ספר ובו דפים רבים הכרוכים יחד.

*

סט “וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו” (בראשית כט, א) – אָמַר רַ' אַחָא: “חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא” (משלי יד, ל), כֵּיוָן שֶׁנִּתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרָה טוֹבָה נָשָׂא לִבּוֹ אֶת רַגְלָיו.

“וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ” (בראשית כט, ו) – הֲשָׁלוֹם בֵּינֵיכֶם לְבֵינוֹ? “וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם” (שם), וְאִם לְפַטְפֵּט אַתָּה מְבַקֵּשׁ – “וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן” (שם). זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין, שֶׁהַדִּבּוּר מָצוּי בְּנָשִׁים.

“וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל… וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן” (בראשית כט, י) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּזֶה שֶׁהוּא מַעֲבִיר פְּקָק מֵעַל פִּי צְלוֹחִית.

“וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל” (שם שם, יא) – כָּל נְשִׁיקָה שֶׁל תִּפְלוּת, חוּץ מִשָּׁלוֹש: נְשִׁיקָה שֶׁל גְּדֻלָּה, נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרָקִים, נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרִישׁוּת. נְשִׁיקָה שֶׁל גְּדֻלָּה – “וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹּק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ” (שמואל א י, א); נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרָקִים – “וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ” (שמות ד, כז); נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרִישׁוּת – “וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ” (רות א, יד). רַ' תַּנְחוּמָא אָמַר: אַף נְשִׁיקָה שֶׁל קְרֵבוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל”, שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָתוֹ.

“וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ” (בראשית כט, יא) – לָמָּה בָּכָה? – אָמַר: אֱלִיעֶזֶר בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא אֶת רִבְקָה, מָה כָּתוּב בּוֹ: “וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים” (שם כד, י) – וַאֲנִי לֹא נֶזֶם אֶחָד וְלֹא צָמִיד אֶחָד. דָּבָר אַחֵר: לָמָּה בָּכָה? שֶׁרָאָה הָאֲנָשִׁים מְלַחֲשִׁים אֵלּוּ לָאֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁנְּשָׁקָהּ: מָה בָּא זֶה לְחַדֵּשׁ לָנוּ דְּבַר עֶרְוָה? שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁלָּקָה הָעוֹלָם בְּדוֹר הַמַּבּוּל עָמְדוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְגָדְרוּ עַצְמָן מִן הָעֶרְוָה. זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין, שֶׁאַנְשֵׁי מִזְרָח גְּדוּרִים מִן הָעֶרְוָה.

“וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן… וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ” (שם כט, יג) – אָמַר: אֱלִיעֶזֶר פְּסוּל הַבַּיִת הָיָה וְנֶאֱמַר בּוֹ: “וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים”, זֶה שֶׁהוּא אֲהוּבוֹ שֶׁל בַּיִת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא רָאָה אֲפִלוּ אַפְסְתֵיקִיתוֹ – “וַיְחַבֶּק לוֹ” (שם), אָמַר: דֵּינָרִין הֵם וְהֵם בַּחֲגוֹרָתוֹ; וְכֵיוָן שֶׁלֹא מָצָא כְּלוּם – “וַיְנַשֶּׁק לוֹ” (שם), אָמַר: שֶׁמָּא מַרְגָּלִיּוֹת הֵן וְהֵן בְּפִיו. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא רָאָה כְּלוּם, אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: מָה אַתָּה סָבוּר? מָמוֹן בָּאתִי טָעוּן? לֹא בָאתִי טָעוּן אֶלָּא דְּבָרִים – “וַיְסַפֵּר לְלָבָן” (שם). “וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה” (בראשית כט, יד) – אָמַר לוֹ: מֶלֶךְ הָיִיתִי סָבוּר לַעֲשׂוֹתְךָ עָלַי, וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין אֶצְלְךָ כְּלוּם “אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה” – כְּעֶצֶם זוֹ אֲנִי מְחַלֵּק לְךָ.

“וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם” (שם שם, טו) – אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: מָה אַתָּה סָבוּר? מָמוֹן בָּאתִי לְבַקֵּשׁ מִמְּךָ? לֹא בָּאתִי אֶלָּא בִּשְׁבִיל שְׁתֵּי הַנְּעָרוֹת.

“וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת” (שם שם, טז) – כִּשְׁתֵּי קוֹרוֹת מְפֻלָּשׁוֹת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ: זוֹ הֶעֱמִידָה אַלּוּפִים וְזוֹ הֶעֱמִידָה אַלּוּפִים, זוֹ הֶעֱמִידָה מְלָכִים וְזוֹ הֶעֱמִידָה מְלָכִים, מִזּוֹ עָמְדוּ הוֹרְגֵי אֲרָיוֹת וּמִזּוֹ עָמְדוּ הוֹרְגֵי אֲרָיוֹת, מִזּוֹ עָמְדוּ נְבִיאִים וּמִזּוֹ עָמְדוּ נְבִיאִים, מִזּוֹ עָמְדוּ שׁוֹפְטִים וּמִזּוֹ עָמְדוּ שׁוֹפְטִים, מִזּוֹ עָמְדוּ מְכַבְּשֵׁי אֲרָצוֹת וּמִזּוֹ עָמְדוּ מְכַבְּשֵׁי אֲרָצוֹת, מִזוֹ עָמְדוּ מְחַלְּקֵי אֲרָצוֹת וּמִזוֹ עָמְדוּ מְחַלְּקֵי אֲרָצוֹת (בר"ר ע, ח־טו).

“חַיֵּי בְשָׂרִים” – דורש “בשרים” מלשון בשורה טובה, הנותנת חיים לשומעיה וממריצה אותם לעשייה.

בְּשׂוֹרָה טוֹבָה – מה שהובטח ליעקב בבית אל (בראשית כח).

אִם לְפַטְפֵּט וגו' – מתשובתם הקצרה של הרועים (“שלום”) לומד המדרש שלא היה רצונם להאריך במילים.

הַדִּבּוּר מָצוּי בְּנָשִׁים – שדרכן לפטפט.

מַעֲבִיר פְּקָק מֵעַל פִּי צְלוֹחִית – בקלות ובלא טרחה.

תִּפְלוּת – מעשה בלתי ראוי, פריצות.

גְּדֻלָּה – של מי שמועלה לגדולה (כגון נשיקת שמואל לשאול עם המלכתו).

פְּרָקִים – פגישות לאחר פרידה ארוכה (כגון פגישת משה ואהרן עם שובו של משה למצרים).

פְּרִישׁוּת – בשעת פרידה סופית.

קְרֵבוּת – פגישה של קרובי משפחה.

שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָתוֹ – בת דודו.

דְּבַר עֵרְוָה – התנהגות פרוצה.

גָדְרוּ עַצְמָן –התרחקו.

אַנְשֵׁי מִזְרָח – תושבי בבל וסביבותיה.

פְּסוּל הַבַּיִת – עבד, מן המעמד הפחות ביותר.

אֲהוּבוֹ שֶׁל בַּיִת – יעקב.

אַפְסְתֵיקִיתוֹ – תרמיל לנשיאת מזון.

כְּעֶצֶם זוֹ – לבן מודיע ליעקב שלא ייהנה ממנו אלא כמי שזורקים לו עצם לאכילה.

שְׁתֵּי הַנְּעָרוֹת – רחל ולאה.

קוֹרוֹת מְפֻלָּשׁוֹת – קורות המחזיקות את הבית כולו, ודורש “בנות” מלשון בניין.

אַלּוּפִים – מנהיגים, כגון יהודה מלאה ויוסף מרחל.

מְלָכִים – דויד מלאה, שאול מרחל.

הוֹרְגֵי אֲרָיוֹת – דויד מלאה ושמשון, בן שבט דן, מצאצאי בלהה שפחת רחל.

נְבִיאִים – כגון משה מלאה ואליהו מרחל.

שׁוֹפְטִים – כגון עתניאל בן קנז מלאה ואהוד בן גרא מרחל.

מְכַבְּשֵׁי אֲרָצוֹת, מְחַלְּקֵי אֲרָצוֹת – משה מלאה ויהושע בן נון מרחל.

*

ע “וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת” (בראשית כט, יז) – רַב אָמַר: רַכּוֹת מַמָּשׁ, וְלֹא גְנַאי הוּא לָהּ אֶלָּא שֶׁבַח הוּא לָהּ, שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: שְׁנֵי בָּנִים יֵשׁ לָהּ לְרִבְקָה, שְׁתֵּי בָּנוֹת יֵשׁ לוֹ לְלָבָן – גְּדוֹלָה לְגָדוֹל וּקְטַנָּה לְקָטָן. וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וּמְשָׁאֶלֶת: גָּדוֹל מָה מַעֲשָׂיו? – “אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד” (שם כה, כז), אִישׁ רַע הוּא, מְלַסְטֵם בְּרִיּוֹת; קָטָן מַה מַעֲשָׂיו? – “אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים” (שם). וְהָיְתָה בּוֹכָה עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינֶיהָ (בבא בתרא קכג ע"א).

רַכּוֹת מַמָּשׁ – מרוב דמעות.

מְשָׁאֶלֶת – שואלת (את העוברים והשבים).

מְלַסְטֵם – שודד.

“אִישׁ תָּם” – תמים.

*

עא אָמַר רַ' יוֹנָתָן: רְאוּיָה הָיְתָה בְּכוֹרָה לָצֵאת מֵרָחֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף” (בראשית לז, ב), אֶלָּא שֶׁקְּדָמַתָּה לֵאָה בְּרַחֲמִים; וּמִתּוֹךְ צְנִיעוּת שֶׁהָיְתָה בָה בְּרָחֵל הֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהּ.

וּמָה צְּנִיעוּת הָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא” (שם כט, יב) – וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא? וַהֲלֹא בֶּן אֲחוֹת אָבִיהָ הוּא! אֶלָּא אָמַר לָהּ: תִּנָּשְׂאִי לִי? אָמְרָה לוֹ: הֵן, אֶלָּא אַבָּא רַמַּאי הוּא וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לוֹ. אָמַר לָהּ: מָה רַמָּאוּתוֹ? אָמְרָה לוֹ: יֵשׁ לִי אָחוֹת גְּדוֹלָה מִמֶּנִי וְלֹא יַשִּׂיאֵנִי לְפָנֶיהָ. אָמַר לָהּ: אָחִיו אֲנִי בְּרַמָּאוּת. אָמְרָה לוֹ: וְכִי מֻתָּר לְצַדִּיקִים לִנְהֹג בְּרַמָּאוּת? אָמַר לָהּ: הֵן – “עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל” (שמואל ב כב, כז). מָסַר לָהּ סִימָנִים. כְּשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה אָמְרָה: עַכְשָׁו תִּכָּלֵם אֲחוֹתִי – מְסָרָתַם לָהּ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה” (בראשית כט, כה) – מִכְּלָל, שֶׁעַד עַכְשָׁו לָאו לֵאָה הִיא? אֶלָּא מִתּוֹךְ סִמָּנִים שֶׁמָּסְרָה רָחֵל לְלֵאָה לֹא הָיָה יַעֲקֹב יוֹדֵעַ עַד אוֹתָהּ שָׁעָה (בבא בתרא קכג ע“א; מגילה יג ע”ב).

רְאוּיָה הָיְתָה בְּכוֹרָה וגו' – ראוי היה שבנו הבכור של יעקב ייוולד מרחל.

תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף – שהרי פעמים רבות אחרי “ואלה תולדות” נזכר הבן הבכור דווקא (כגון רות ד, יח).

בְּרַחֲמִים – בבקשת רחמים, בתפילה.

הֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהּ – ומעמד הבכורה שב אל צאצאי רחל (דברי הימים א ה, ב: “והבכורה ליוסף”).

אָחִיו אֲנִי בְּרַמָּאוּת – יודע לרמות כמותו.

עִם נָבָר וגו' – ואין פסול לנהוג עם נבר (נבל) או עיקש בדרך שהם נוהגים.

סִימָנִים – סימן מוסכם על שניהם בלבד, כדי שזהות (בחשכת הלילה) שאכן רחל מובאת ליעקב.

כְּשֶׁהַגִּיעַ הַלַּיְלָה אָמְרָה – רחל.

תִּכָּלֵם – תתבייש ברבים כשתתגלה זהותה.

מִכְּלָל – האם אפשר ללמוד מכך.

עַד אוֹתָהּ שָׁעָה – עד שעלה אור היום.

*

עב “וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה” (בראשית כט, יח) – בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַנְשֵׁי מְקוֹמְךָ רַמָּאִים, לְפִיכָךְ אֲנִי מְבָרֵר עֲסָקַי עִמָּךְ: “אֶעֱבָדְךָ… בְּרָחֵל" – בְּרָחֵל וְלֹא בְּלֵאָה, “בִּתְּךָ” – שֶׁלֹּא תָבִיא אַחֶרֶת מִן הַשׁוּק וּשְׁמָהּ רָחֵל, “הַקְּטַנָּה” – שֶׁלֹּא תַחֲלִיף שְׁמוֹתָן זוֹ בְּזוֹ.

“וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלֶיו” (שם שם, כג) – אֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן אֶת הָרָשָׁע בַּחֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים אֵין אַתָּה מוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם.

“וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה” (שם שם, כב) – כִּנֵּס כָּל אַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ, אָמַר לָהֶם: יוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁהָיִינוּ דְחוּקִים לְמַיִם, וְכֵיוָן שֶׁבָּא הַצַּדִּיק הַזֶּה לְכָאן נִתְבָּרְכוּ הַמַּיִם. אָמְרוּ לוֹ: וּמָה רְצוֹנְךָ? אָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְבַקְשִׁים אֲנִי מְרַמֶּה אוֹתוֹ וְאֶתֵּן לוֹ אֶת לֵאָה, שֶׁהוּא אוֹהֵב הַרְבֵּה אֶת רָחֵל, וְיַעֲשֶׂה אֶצְלְכֶם שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. אָמְרוּ לוֹ: עֲשֵׂה כִּרְצוֹנֶךָ. אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי מַשְׁכּוֹנוֹת שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם מְפַרְסֵם אוֹתִי. נָתְנוּ לוֹ מַשְׁכּוֹנוֹת. הָלַךְ וְהֵבִיא בָּהֶם יַיִן וְשֶׁמֶן וּבָשָׂר. וּלְפִיכָךְ נִקְרָא שְׁמוֹ “לָבָן הָאֲרַמִּי”, שֶׁרִמָּה בְּאַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ. כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיוּ מְשַׂמְּחִין אוֹתוֹ. כְּשֶׁהֶחֱשִׁיךְ אָמַר יַעֲקֹב לָהֶם: זוֹ מָה הִיא? אָמְרוּ לוֹ: אַתָּה גָמַלְתָּ חֶסֶד בִּזְכוּתְךָ, גַּם אָנוּ נִגְמֹל חֶסֶד עִמְּךָ. הָיוּ מְקַלְּסִין לְפָנָיו וְאָמְרוּ: הָא לַיָּא, הָא לַיָּא! לָעֶרֶב בָּאוּ הַבַּחוּרִים וְכִבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת. אָמַר לָהֶם: זוֹ מָה הִיא? אָמְרוּ לוֹ: מָה אַתָּה סָבוּר, שֶׁאָנוּ פְּרוּצִים כְּמוֹתְכֶם? – כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה הָיָה קוֹרֵא לָהּ “רָחֵל” וְהִיא עוֹנָה לוֹ, בַּבֹּקֶר – “וְהִנֵּה הִוא לֵאָה” (שם שם, כה). אָמַר לָהּ: מָה רַמָּאִית בַּת רַמָּאי! וְלֹא הָיִיתִי קוֹרֵא לָךְ “רָחֵל” בַּלַּיְלָה וְאַתְּ עוֹנָה לִי? אָמְרָה לוֹ: "יֵשׁ סוֹפֵר שֶׁאֵין לוֹ תַלְמִידִים? לֹא כָּךְ הָיָה קוֹרֵא לְךָ אָבִיךָ “עֵשָׂו” וְאַתָּה עוֹנֶה לוֹ? (בר“ר ע, יז־יט; ילק”ש לבראשית, קכה).

מְבָרֵר עֲסָקַי – מבאר את העניין מפורשות.

חֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים – שולחן שעליו הנגר עושה את מלאכתו, ופירוש הביטוי: אין מה לעשות כנגד הרמאי.

נִתְבָּרְכוּ הַמַּיִם – מסורת אגדית היא שעם הגעת יעקב לחרן החלה הבאר לשפוע מים בלא הפסק.

מַשְׁכּוֹנוֹת – ערבונות.

מְפַרְסֵם אוֹתִי – מגלה את התוכנית.

שֶׁרִמָּה בְּאַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ – ומכר את ערבונותיהם במקום להחזירם להם.

זוֹ מָה הִיא – שאלת יעקב לפשר השמחה הגדולה הנמשכת גם בלילה.

הָא לַיָּא – לכאורה קריאות שמחה בארמית (ופירושן: “זו לאן?”), ולמעשה ביקשו לרמוז ליעקב שבלאה מדובר.

פְּרוּצִים – חסרי בושה בעניינים שבינו לבינה (ומקיימים יחסי אישות באור).

סוֹפֵר – מורה.

אָבִיךָ – בשעה שהתחזה יעקב לעשיו ולקח את בכורתו (בראשית כז).

*

עג “וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה” (בראשית כט, לא) – שֶׁהָיוּ הַכֹּל סוֹנְטִין בָּהּ, מְפָרְשֵׁי הַיָּם הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ, מְהַלְּכֵי דְּרָכִים הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ, אַף הַגִּתִּיּוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַקֻּרְיָס הָיוּ סוֹנְטוֹת בָּהּ, וְהָיוּ אוֹמְרִים: לֵאָה זוֹ אֵין סִתְרָהּ כִּגְלוּיָהּ, נִרְאֵית צַדֶּקֶת – וְאֵינָהּ צַדֶּקֶת; אִלּוּ הָיְתָה צַדֶּקֶת לֹא הָיְתָה מְרַמָּה בַּאֲחוֹתָהּ.

רַב חָנִין בְּשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בַּר רַ' יִצְחָק אָמָר: כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב מַעֲשִׂים שֶׁרִמְּתָה לֵאָה בַּאֲחוֹתָהּ, נָתַן דַּעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ. כֵּיוָן שֶׁפְּקָדָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבָנִים, אָמָר: לְאֵם שֶׁל אֵלּוּ אֲנִי מְגָרֵשׁ? (בר"ר עא, ב).

סוֹנְטִין – מעליבים, מדברים בגנות.

מְפָרְשֵׁי הַיָּם – ימאים בספינותיהם.

מְהַלְּכֵי דְּרָכִים – נוודים ביבשה.

הַגִּתִּיּוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַקֻּרְיָס – נשים שעובדות ליד נול האריגה בשעה שהן יושבות בחפירות ובבורות.

סִתְרָהּ –תוכה.

מְרַמָּה בַּאֲחוֹתָהּ – כשאביהן החליף ביניהן.

נָתַן דַּעְתּוֹ – התכוון, רצה.

פְּקָדָהּ וגו' – זכר אותה והעניק לה צאצאים.

*

עד אָמַר רַ' חִנָּנָא בַּר יִצְחָק: קַפְּדָנוּתָם שֶׁל אָבוֹת וְלֹא עַנְוְתָנוּתָם שֶׁל בָּנִים. קַפְּדָנוּתָם שֶׁל אָבוֹת מִנַּיִן? “וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן: מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי” (בראשית לא, לו) – אַתָּה סָבוּר שֶׁמָּא מַכּוֹת אוֹ פְּצָעִים הָיוּ שָׁם? לֹא, אֶלָּא דִּבְרֵי פִּיּוּסִים, יַעֲקֹב מְפַיֵּס אֶת חָמִיו: “כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי, מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵּיתֶךָ” (שם שם, לז) – אָמַר רַ’ סִימוֹן: בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, חָתָן שֶׁדָּר אֵצֶל חָמִיו אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת אֲפִלּוּ כְּלִי אֶחָד, אֲפִלּוּ סַכִּין אֶחָד? בְּרַם כָּאן "מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי” – אֲפִלּוּ מַחַט, אֲפִלּוּ צִנּוֹרָא לֹא מָצָאתָ.

וְלֹא עַנְוְתָנוּתָם שֶׁל בָּנִים מִנַּיִן? – מִדָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן: מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲוֹנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי” (שמואל א כ, א) – מַזְכִּיר שְׁפִיכוּת דָּמִים בְּפִיּוּסוֹ; בְּרַם כָּאן “כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי” (בר"ר עד, י).

קַפְּדָנוּתָם וגו' – כעסם ולשונם הקשה של האבות עדיפים על פני דברי הריצוי והפיוס של הדורות שבאו אחריהם.

“וַיִּחַר” – עניין כעס וזעם.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך דרכו של עולם.

לֵהָנוֹת – לקחת לצורך עצמו.

צִנּוֹרָא – וו קטן, סיכה.

מַזְכּיר שְׁפִיכוּת דָּמִים וגו' – דויד המדבר עם יונתן

בלשון רכה מזכיר הריגה (“מבקש את נפשי”), ואילו יעקב הזועם מדבר על רדיפה בלבד (“דלקת”).

*

עה “וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם” (בראשית לב, ג) – מַהוּ “מַחֲנָיִם”? שְׁתֵּי מַחֲנוֹת: שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ יַעֲקֹב לַאֲרַם נַהֲרַיִם הָיוּ מַלְאֲכֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ וּמְלַוִּים אוֹתוֹ; כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְחוּץ לָאָרֶץ נִסְתַּלְקוּ, וְיָרְדוּ אֲחֵרִים וְנִתְלַוּוּ לוֹ; כֵּיוָן שֶׁחָזַר מִן לָבָן הָיוּ אוֹתָם הַמַּלְאָכִים שֶׁנִּמְסְרוּ לוֹ מְלַוִּים אוֹתוֹ עַד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כְּשֶׁהִרְגִּישׁוּ מַלְאֲכֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲקֹב בָּא – יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ לְהִתְלַוּוֹת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים” (שם, שם ב) – הִתְחִילוּ שְׁתֵּי מַחֲנוֹת עוֹמְדוֹת אֵצֶל יַעֲקֹב – וּמֵהֶן שָׁלַח בִּשְׁלִיחוּתוֹ. (תנחומא וישלח, ג).

“מַחֲנָיִם” – דורש את צורת הזוגי של שם המקום כמדבר בשני מחנות, קבוצות, של מלאכים.

שָׁלַח בִּשְׁלִיחוּתוֹ – אל עשיו (בראשית לב, ד).

*

עו “וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו” (בראשית לב, ד) – אָמַר רַ' יְהוֹנָתָן: כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לְרַצּוֹת מֶלֶךְ אוֹ שִׁלְטוֹן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּרְכָּם וְטַכְסִיסֵיהֶם – יַנִּיחַ פָּרָשָׁה זוֹ לְפָנָיו וְיִלְמַד הֵימֶנָּה טַכְסִיסֵי פִיּוּסִים וְרִצּוּיִם (לק"ט לפסוק).

טַכְסִיסֵיהֶם – כללי ההתנהגות הראויה כלפיהם.

יַנִּיחַ פָּרָשָׁה זוֹ לְפָנָיו – וילמד מסיפורנו כיצד פעל יעקב כדי לפייס ולרצות את אחיו.

*

עז “וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב” (בראשית לב, ד־ה) – אָמַר לו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְהָיִיתָ מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר: “כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב”?!

רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַח: “מַעְיָן נִרְפָּשׁ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע” (משלי כה, כו) – כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְמַעְיָן לְהֵרָפֵס וּלְמָקוֹר לְהִשָׁחֵת כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לְצַדִּיק לָמוּט לִפְנֵי רָשָׁע. וּכְמַעְיָן נִרְפָּס וּכְמָקוֹר מָשְׁחָת כָּךְ צַדִּיק מֵמִיט עַצְמוֹ לִפְנֵי רָשָׁע. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְהָיִיתָ מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: “כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב”?!

רַ' הוּנָא פָּתַח: “מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹא לוֹ” (משלי כו, יז). – שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן אָמַר: מָשָׁל לְאַרְכִילִיסְטֵיס שֶׁהָיָה יָשֵׁן בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים. עָבַר אֶחָד וְהִתְחִיל מְעִירוֹ, אָמַר לוֹ: קוּם לְךָ, שֶׁרָעָה מְצוּיָה כָּאן. קָם וְהִתְחִיל מְקַפְּחוֹ. אָמַר לוֹ: נֵעוֹר הָרָע. אָמַר לוֹ: יָשֵׁן הָיִיתִי וְעוֹרַרְתַּנִי. כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְאַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: “כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב”?!

רַ' יְהוּדָה בַר סִימוֹן פָּתַח: “מַה תֹּאמְרִי כִּי יִפְקֹד עָלַיִךְ וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ” (ירמיה יג, כא) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְאַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: “כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב”?! (בר"ר עה, ב־ג).

לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וגו' – דברי תוכחה וביקורת ליעקב (המסמל את עם ישראל). עשיו (המסמל במחשבת חז"ל את רומי) היה הולך לתומו לארצו, ומדוע זה הפנית אליך את תשומת לבו?

פָּתַח – את דרשתו על סיפור יעקב ועשיו בעזרת פסוק מספר משלי.

“מַעְיָן נִרְפָּשׁ” וגו' – הפסוק נדרש כאומר כי צדיק שנכנע לרשע, כמוהו כמעיין שמימיו מתמלאים ברפש (לכלוך) ומקור מימיו מושחת, אף שבדרך כלל לא כך צריך לקרות.

מֵמִיט עַצְמוֹ – מיוזמתו.

“מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב” וגו' – מי שמתערב בריב שלא שייך לו, כמוהו כמי שמתגרה בכלב תוקפני בלא כל סיבה.

אַרְכִילִיסְטֵיס – ראש השודדים.

הִתְחִיל מְקַפְּחוֹ – תקף (ראש השודדים) את מי שהעירו.

וְאַתְּ לִמַּדְתְּ וגו' – והפסוק נדרש כאומר כי יעקב המליך עליו את עשיו (עשאו “אלוף”) ואף השווה עצמו לעבד.

*

עח בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁקָּרָא יַעֲקֹב לְעֵשָׂו “אֲדֹנִי” (בראשית לב, ה) אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה הִשְׁפַּלְתָּ עַצְמְךָ וְקָרָאתָ לְעֵשָׂו “אֲדֹנִי” שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים; חַיֶּיךָ, אֲנִי מַעֲמִיד מִבָּנָיו שְׁמוֹנָה מְלָכִים קֹדֶם לְבָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלְךּ מֶלֶךְ לִבְנֵי ישְׂרָאֵל” (שם לו, לא) (בר"ר עה, יא).

שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים – במהלך סיפור פגישת יעקב ועשיו (בראשית לב־לג).

חַיֶּיךָ – לשון שבועה, וראו עוד בקטע הקודם.

*

עט “וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ” (בראשית לב, ח) – אָמַר רַ' יְהוּדָה בַּר רַ' אֶלְעַאי: לֹא הִיא יִרְאָה וְלֹא הִיא צָרָה? אֶלָּא "וַיִּירָא” שֶׁלֹּא יַהֲרֹג, “וַיֵּצֶר לוֹ” – שֶׁלֹּא יֵהָרֵג. אָמַר: אִם הוּא מִתְגַּבֵּר עָלַי – הוֹרְגֵנִי, וְאִם אֲנִי מִתְגַּבֵּר עָלָיו – אֲנִי הוֹרְגוֹ (בר"ר עו, ב).

לֹא הִיא יִרְאָה וגו' – האין פירוש שתי המילים (“ויירא”, “ויצר”) אחד?

אֲנִי הוֹרְגוֹ – ויעקב חשש גם מאפשרות זו של שפיכות דמים.

*

פ “וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים” (בראשית לב, ד) – שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ לְיַעֲקֹב שְׁנֵי מַחֲנוֹת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וְכַמָּה מַחֲנֵה אֱלֹהִים? שְׁנֵי אֲלָפִים רִבּוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: “רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן” (תהלים סח, יח) וְנִדְמוּ לַחֲיָלוֹת שֶׁל מֶלֶךְ, מֵהֶם לְבוּשֵׁי בַּרְזֶל וּמֵהֶם רוֹכְבֵי סוּסִים וּמֵהֶם יוֹשְׁבֵי קְרוֹנוֹת. פָּגַע עֵשָׂו בְּלוֹבְשֵׁי בַּרְזֶל, אָמַר לָהֶם: מִשֶּׁל מִי אַתֶּם? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל יַעֲקֹב. פָּגַע בְּרוֹכְבֵי סוּסִים, אָמַר לָהֶם: מִשֶּׁל מִי אַתֶּם? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל יַעֲקֹב. פָּגַע בְּיוֹשְׁבֵי קְרוֹנוֹת, אָמַר לָהֶם: מִשֶּׁל מִי אַתֶּם? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי” (בראשית לג, ח) (בר"ר עה, י).

מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת – ראו בקטע עה.

רִבּוֹא – עשרת אלפים.

שִׁנְאָן – מלאך.

קְרוֹנוֹת – מרכבות.

*

פא “מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי” (בראשית לג, ח) – כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתּוֹת כִּתּוֹת וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת וְהָיוּ פּוֹגְעִים בְּחֵילוֹתָיו שֶׁל עֵשָׂו, וְאוֹמְרִים לָהֶם: מִשֶּׁל מִי אַתֶּם? וְהֵם אוֹמְרִים: “מִשֶּׁל עֵשָׂו”, וְהֵם אוֹמְרִים: “הַכּוּ, הַכּוּ! תְּנוּ לָהֶם“!, “מִשֶּׁל בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם” – וְהֵם אוֹמְרִים: “תְּנוּ לָהֶם”!, “מִשֶׁל בְּנוֹ שֶׁל יִצְחָק” – וְהֵם אוֹמְרִים: “תְּנוּ לָהֶם!”. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: “מִשֶּׁל אָחִיו שֶׁל יַעֲקֹב אָנוּ” – אָמְרוּ: “הַנִּיחוּ לָהֶם, מִשֶּׁלָּנוּ הֵם”. בַּבֹּקֶר אָמַר לוֹ עֵשָׂו: “מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי?” אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: אָמְרוּ לְךָ כְּלוּם? אָמַר לוֹ: מְרֻצָּץ אֲנִי עַל יָדָם. אָמַר יַעֲקֹב: “לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי” (שם).” וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב" (בראשית לג, ט) – מַכּוֹת. “אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ” (שם) (בר"ר עח, יא; תנחומא וישלח, ג)..

פּוֹגְעִים – פוגשים.

תְּנוּ לָהֶם – הַכו אותם.

מְרֻצָץ – מוכה ורצוץ.

*

פב “כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים” (בראשית לג, י) – הִזְכִּיר יַעֲקֹב לְעֵשָׂו שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיָרְאוֹ וּלְבַהֲלוֹ. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁזִּמֵּן אֶת חֲבֵרוֹ לִסְעוּדָה וְהִכִּיר בּוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ. אָמַר לוֹ: דּוֹמֶה טַעַם תַּבְשִׁיל זֶה כְּטַעַם אוֹתוֹ תַבְשִׁיל שֶׁטָּעַמְתִּי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ. אָמַר: “יוֹדֵעַ הוּא אֶת הַמֶּלֶךְ” – נִתְיָרֵא וְלֹא הֲרָגוֹ. אַף כָּךְ יַעֲקֹב, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לְעֵשָׂו “כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים”, אָמַר עֵשָׂו הָרָשָׁע: הִגִּיעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָבוֹד זֶה – שׁוּב אֵינִי יָכוֹל לוֹ (בר“ר עה, י; סוטה מא ע”ב).

לְיָרְאוֹ – להפחידו, שלא יפגע בו.

זִמֵּן – הזמין.

הִכִּיר וגו' – האורח חש בכוונת המארח.

תַּבְשִׁיל זֶה – שהם אוכלים.

הִגִּיעוֹ – הביאוֹ, העלה אותו.

*

פג “וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ” (בראשית לב, כה) – יֵשׁ אוֹמְרִים: מִיכָאֵל הָיָה. אָמַר לוֹ מִיכָאֵל: וּמָה אֲנִי, שֶׁאֲנִי אֶחָד מִן הַשָֹׂרִים הָרִאשׁוֹנִים, כָּךְ עָשִׂיתָ לִי – וְאַתָּה מִתְיָרֵא מֵעֵשָׂו?

אָמַר רַ' טַרְפוֹן: לֹא הָיְתָה לוֹ רְשׁוּת לְמִיכָאֵל לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁנָּתַן לוֹ יַעֲקֹב רְשׁוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: “שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר” (שם שם, כז). אָמַר לוֹ: וְכִי גַנָּב אוֹ קֻבְיוּסְטוֹס אַתָּה, שֶׁאַתָּה מִתְיָרֵא מִן הַשַּׁחַר? בָּאוּ כִּתּוֹת כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמְרוּ לוֹ: מִיכָאֵל, עֲלֵה, “עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ” (שיר השירים ב, יב)! לוֹמַר, אִם אֵין אַתָּה פּוֹתֵחַ בְּשִׁיר נִמְצָא הַשִּׁיר בָּטֵל, הִתְחִיל מִתְחַנֵּן לְיַעֲקֹב. אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, שַׁלַּח אוֹתִי, שֶׁלֹּא יִשְׂרְפוּנִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁבַּעֲרָבוֹת בִּשְׁבִיל עִכּוּב הַשִּׁיר. אָמַר לוֹ: “לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי” (בראשית לב, כז) – אָמַר לוֹ: "וְכִי אֵיזֶה מֵהֶם חָבִיב, הַשַּׁמָּשׁ אוֹ הַבֵּן? אֲנִי הַשַּׁמָּשׁ וְאַתָּה הַבֵּן, וְאַתָּה צָרִיךְ לְבִרְכָתִי? אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן. מִיָּד אָמַר לוֹ: “לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל” (שם שם, כט). אָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ, יְלִיד אִשָּׁה, שֶׁנִּכְנַסְתָּ בְּפָלָטִין שֶׁל מַעְלָה וְנִצַּלְתָּ.

בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יַעֲקֹב וּמִיכָאֵל מִתְאַבְּקִים, רָצָה כַּת שֶׁל מִיכָאֵל לְסַכְּנוֹ; אֶלָּא שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה מִיכָאֵל אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ” (שם שם, כו). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִיכָאֵל: יָפֶה עָשִׂיתָ שֶׁעָשִׂיתָ כֹּהֵן שֶׁלִּי בַּעַל מוּם? אָמַר לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וַהֲלֹא אֲנִי כּוֹהֲנְךָ! אָמַר לוֹ: אַתָּה כּוֹהֲנִי בָּרָקִיעַ וְהוּא כּוֹהֲנִי בָּאָרֶץ. מִיָּד קָרָא מִיכָאֵל לִרְפָאֵל, אָמַר לוֹ: חֲבֵרִי, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲמֹד עִמִּי בַּצָּרָה, שֶׁאַתָּה מְמֻנֶּה עַל הָרְפוּאוֹת – יָרַד וּרְפָאוֹ (ילק"ש לבראשית, קלב).

מִיכָאֵל – אחד המלאכים, מראשוני השרים בעולם של מעלה.

קֻבְיוּסְטוּס – מהמר המשַחק בקובייה, שגנבים ומהמרים פועלים בלילה וחוששים מאור היום.

שִׁיר – שירת המלאכים היומית ברקיע, שזמנה קבוע ואין לעכב אותה.

עֲרָבוֹת – אחד מן הרקיעים שבו שוכנים מלאכים.

שַׁמָּשׁ – משרת, עבד.

פָּלָטִין – ארמון.

לְסַכְּנוֹ – לפגוע ביעקב.

תָּשַׁשׁ כּוֹחוֹ – נחלש.

בַּעַל מוּם – שהחל יעקב צולע בשל פגיעת המלאך בכף ירכו, וכוהן בעל מום פסול לעבודה.

*

פד “יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ” (בראשית לג, יד) – אָמַר לוֹ: מְבַקֵּשׁ אַתָּה שֶׁנְּהֵא שֻׁתָּפִים עִמְּךָ בְּעוֹלָמְךָ? אָמַר לוֹ: “יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ”. אָמַר לוֹ: וְאֵין אַתָּה מִתְיָרֵא מִדֻּכָּסַי וּמִן אִפַּרְכַי וּמִן אִסְטְרָטֵלֵיטַי? אָמַר לוֹ: “וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי” (שם) – לְהוֹנִי, לְהוֹנִי אֲנִי מְהַלֵּךְ, בְּפָנִים כְּרוּכוֹת אֲנִי מְהַלֵּךְ.

“עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה” (שם) – אָמַר רַ' אַבָּהוּ: חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁהָלַךְ יַעֲקֹב אָבִינוּ אֵצֶל עֵשָׂו לְהַר שֵׂעִיר מִיָּמָיו; אֶפְשָר יַעֲקֹב אֲמִתִּי הָיָה וּמְרַמֶּה בּוֹ? אֶלָּא אֵימָתַי הוּא בָּא אֶצְלוֹ? – לֶעָתִיד לָבוֹא, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו” (עובדיה כא) (בר"ר עח, יד).

אָמַר לוֹ: מְבַקֵּשׁ אַתָּה וגו' – עשיו מציע ליעקב לחלוק עמו את העולם הבא, שהוא עולמו של יעקב, כתמורה לשיתוף ביניהם גם בעולם הזה, חלקו של עשיו.

“יַעֲבָר נָא” וגו' – יעקב (המסמל את עם ישראל) מניח לעשיו (המסמל את רומי) ליהנות לבדו מן העולם הזה ולא לחלוק עמו את השכר לעולם הבא.

דֻּכָּסַי, אִפַּרְכַי, אִסְטְרָטֵלֵיטַי – שרים, ראשי מחוזות ושרי צבא (במערכת השלטון הרומי).

לְהוֹנִי – לאִטי, בניחותא.

כְּרוּכוֹת – מכוסות, בהתעלמות מן הסובב אותו.

חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא – עברנו על כל המסופר בתורה.

אֲמְתִּי הָיָה וּמְרַמֶּה בּוֹ – אדם דובר אמת ומטעה את עשיו.

לֶעָתִיד לָבוֹא – באחרית הימים.

*

פה “וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר” (בראשית לג, יח) – נִכְנַס בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה מִבְּעוֹד יוֹם וְקָבַע תְּחוּמִין מִבְּעוֹד יוֹם. אֱמֹר מֵעַתָּה, שֶׁשָּׁמַר יַעֲקֹב אֶת הַשַּׁבָּת קֹדֶם שֶׁנִּתָּן (בר"ר עט, ו).

נִכְנַס – יעקב אל מקום חנייתו בצד שכם.

דִּמְדּוּמֵי חַמָּה מִבְּעוֹד יוֹם – סמוך לשקיעה, כשפני הרקיע מאדימים.

תְּחוּמִין – תחום שבת שממנו, על פי ההלכה, אין לצאת.

קֹדֶם שֶׁנִּתָּן – בסיני.

*

פו כְּשֶׁהָיוּ יַעֲקֹב וְעֵשָׂו בִּמְעֵי אִמָּם אָמַר יַעֲקֹב לְעֵשָׂו: עֵשָׂו אָחִי, שְׁנֵי בָּנִים אֲנַחְנוּ לְאָבִינוּ, וּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת יֵשׁ לְפָנֵינוּ: הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא; הָעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמַשָּׂא וּמַתָּן, אֲבָל הָעוֹלָם הַבָּא אֵינוֹ כֵּן. רְצוֹנְךָ, טֹל אַתָּה הָעוֹלָם הַזֶּה וַאֲנִי אֶטֹּל הָעוֹלָם הַבָּא. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָטַל עֵשָׂו בְּחֶלְקוֹ הָעוֹלָם הַזֶּה וְיַעֲקֹב נָטַל בְּחֶלְקוֹ הָעוֹלָם הַבָּא.

וּכְשֶׁבָּא יַעֲקֹב מִבֵּית לָבָן וְרָאָה עֵשָׂו שֶׁיֵּשׁ לְיַעֲקֹב נָשִׁים וּבָנִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְהֵמוֹת וְכֶסֶף וְזָהָב – מִיָּד אָמַר לוֹ: יַעֲקֹב אָחִי, לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִּי, שֶׁתִּטֹּל אַתָּה הָעוֹלָם הַבָּא וַאֲנִי אֶטֹּל הָעוֹלָם הַזֶּה – וּמִנַּיִן לְךָ כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה: נָשִׁים וּבָנִים וּמָמוֹן וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת? לָמָּה אַתָּה מִשְׁתַּמֵּש וְנֶהֱנֶה מִן הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה כְּמוֹתִי? אָמַר לוֹ יַעֲקֹב לְעֵשָׂו: זֶה מְעַט הָרְכוּשׁ שֶׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְפִי הַצֹּרֶךְ שֶׁלִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֶאֱמִיד עֵשָׂו בְּדַעְתּוֹ וְאָמָר: וּמָה הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאֵין לְיַעֲקֹב חֵלֶק בּוֹ, כָּךְ נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא חֶלְקוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (סא"ז, יט).

מַשָּׂא וּמַתָּן – מסחר וקניית רכוש.

הֶאֱמִיד בְּדַעְתּוֹ – שיער, העריך.

*

פז כְשֶׁמֵּתָה רִבְקָה אָמְרוּ: מִי יֵצֵא לִפְנֵי מִטָּתָהּ? אַבְרָהָם מֵת, יִצְחָק עֵינָיו כֵּהוֹת וְיוֹשֵׁב בַּבַּיִת וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְפַדַּן אֲרָם. יֵצֵא עֵשָׂו הָרָשָׁע לְפָנֶיהָ – יֹאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת: אֲרוּרִים הַשָּׁדַיִם שֶׁהֵינִיקוּ רָשָׁע זֶה! מָה עָשׂוּ? הוֹצִיאוּ מִטָּתָהּ בַּלַּיְלָה. לְפִיכָךְ לֹא פִּרְסֵם הַכָּתוּב אֶת מִיתָתָהּ (תנחומא כי תצא, ד; פס"ר יב, ד).

מִי יֵצֵא לִפְנֵי מִטָּתָהּ? – מי ילווה אותה לקוברה?

עֵינָיו כֵּהוֹת – כְּבַד ראייה, עיוור.

הוֹצִיאוּ מִטָּתָהּ בַּלַּיְלָה – שלא יראו האנשים את מסע ההלוויה שרק עשיו נוכח בו.

לֹא פִּרְסֵם וגו' – ומיתת רבקה אכן לא נזכרת בתורה.

*

“וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה” (בראשית לה, יט) – מָה רָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב לִקְבֹּר אֶת רָחֵל בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת? אֶלָּא צָפָה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁהַגָּלֻיּוֹת עֲתִידוֹת לַעֲבֹר שָׁם, לְפִיכָךְ קְבָרָהּ שָׁם, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא מְבַקֶּשֶׁת עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ” (ירמיה לא, יד) (בר"ר פב, י).

שֶׁהַגָּלֻיּוֹת עֲתִידוֹת לַעֲבֹר שָׁם – בדרכם לגלות בבל, לאחר חורבן הבית.

*

פח “וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב” (בראשית לז, א) – מָה כָּתוּב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן – “וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם… וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו…” (שם לו, לא־מ). אָמַר רַ' חוֹנְיָה: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה כַּת שֶׁל כְּלָבִים וְנִתְיָרֵא מֵהֶם. מָה עָשָׂה? הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ בֵּינֵיהֶם. כָּךְ כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו נִתְיָרֵא מֵהֶם וְיָשַׁב לוֹ בֵּינֵיהֶם.

אָמַר רַ' לֵוִי: מָשָׁל לְנַפָּח שֶׁהָיָה פִּתְחוֹ פָּתוּחַ בְּאֶמְצַע פְּלַטְיָא וּפֶתַח בְּנוֹ זֶהָבִי פָּתוּחַ כְּנֶגְדּוֹ, וְרָאָה חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת שֶׁל קוֹצִים נִכְנָסוֹת לַמְּדִינָה. אָמַר: אָנָה יִכָּנְסוּ כָּל הַחֲבִילוֹת הַלָּלוּ? וְהָיָה שָׁם פִּקֵּחַ אֶחָד, אָמַר לוֹ: מֵאֵלּוּ אַתָּה מִתְיָרֵא? גֵּץ אֶחָד יוֹצֵא מִשֶּׁלְּךָ וְגֵץ אֶחָד מִשֶּׁל בִּנְךָ וְאַתָּה שׂוֹרְפָן. כָּךְ כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו נִתְיָרֵא. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֵאֵלּוּ אַתָּה מִתְיָרֵא? גֵּץ אֶחָד מִשֶּׁלְּךָ וְגֵץ אֶחָד מִשֶּׁל בִּנְךָ וְאַתֶּם שׂוֹרְפִים אוֹתָם כֻּלָּם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם” (עובדיה יח) (בר“ר פד, ה; ילק”ש לעובדיה, תקמט; תנחומא וישב, א).

לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן – בפרק שלפני פסוקנו.

אָמַר רַ' חוֹנְיָה – ויסביר המדרש מדוע ישב יעקב בסמוך למלכי עשיו ואלופיו.

כַּת – קבוצה.

יָשַׁב בֵּינֵיהֶם – ועל כן לא רדפו אחריו.

פְּלַטְיָא – רחוב גדול.

זֶהָבִי – צורף זהב.

גֵּץ – ניצוץ אש.

*

פט “יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה… וְהוּא נַעַר” (בראשית לז, ב) – שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת: מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו, מְתַלֶּה בַעֲקֵבוֹ, מְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ.

“וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ” (שם שם, ג) – שֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לוֹ.

“וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים” (שם) – “פַּסִּים” שֶׁהָיְתָה מַגַּעַת עַד פַּס יָדוֹ. דָּבָר אַחֵר: שֶׁהָיְתָה דַקָּה וְקַלָּה בְּיוֹתֵר וְנִטְמֶנֶת בְּפַס יָד.

“וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם… וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו, וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו… הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאָחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְךָ אָרְצָה” (בראשית לז, ה־י) – אֲנִי וְאַחֶיךָ נִיחָא, שֶׁמָּא, אֲנִי וְאִמְּךָ? וַהֲלֹא אִמְּךָ כְּבָר מֵתָה! וְלֹא הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ יוֹדֵעַ שֶׁהַדְּבָרִים מַגִּיעִים לְבִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל, שֶׁגִּדְּלַתּוּ כְּאִמּוֹ.

“וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר” (שם שם, יא) – נָטַל קֻלְמוּס וְכָתַב בְּאֵיזֶה יוֹם וּבְאֵיזוֹ שָׁעָה וּבְאֵיזֶה מָקוֹם. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: שְׁמֹר אֶת הַדְּבָרִים – שֶׁעֲתִידִין הַדְּבָרִים לִגַּע.

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם. וַיֹּאמֶר לוֹ: “הִנֵּנִי” (שם שם, יג) – אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: הַדְּבָרִים הַלָּלוּ הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ נִזְכָּר וּמֵעָיו מִתְחַתְּכִין: יוֹדֵעַ הָיִיתָ שֶׁאַחֶיךָ שׂוֹנְאִים אוֹתְךָ וְהָיִיתָ אוֹמֵר לִי: “הִנֵּנִי!” (בר"ר פד, ז־יג).

מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו – לייפות את מראיהן.

מְתַלֶּה בַעֲקֵבוֹ – הולך תוך הרמת עקב ובגנדור.

מְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ –מתעסק בתסרוקתו.

זִיו אִיקוֹנִין – יפי דמותו (והוא מדרש על “בן זקונים”, שהרי בנימין היה הצעיר בבני יעקב).

פַּס יָדוֹ – כף היד, שהיו שרוולי הכותונת ארוכים.

דַקָּה וְקַלָּה – שהיתה עשויה מבד עדין והיה אפשר לקפלה בכף היד.

נִיחָא – מתקבל על הדעת, אפשרי.

מַגִּיעִים לְבִלְהָה – מכווָנים לבלהה.

קֻלְמוּס – קנֶה לכתיבה.

לִגַּע – להגיע, להתרחש.

מֵעָיו מִתְחַתְּכִין – נפשו כאבה עליו מצער ומחרטה.

*

צ “וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחוֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ” (בראשית לז, יח) – אָמְרוּ: בּוֹאוּ וּנְשַׁסֶּה בּוֹ אֶת הַכְּלָבִים.

“וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו” (שם שם, כג) – בְּקִלּוּס הָיָה בָּא. “וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם” (שם שם, כד) – מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ.

“וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים” (שם שם, כח) – אֶפְשָׁר יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רוֹאֶה אֶת אֶחָיו מוֹכְרִים אוֹתוֹ וְהוּא שׁוֹתֵק? אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁהָיָה מִתְחַבֵּט לִפְנֵי רַגְלָיו שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, כְּדֵי שֶׁיִּתְמַלְּאוּ רַחֲמִים – וְלֹא נִתְמַלְּאוּ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ” (שם מב, כא) (בר"ר פד, יד־טז; שם צא, ח).

נְשַׁסֶּה בּוֹ אֶת הַכְּלָבִים – ויפגעו בו בעודנו “מרחוק”.

בְּקִלּוּס – בשבח ובפנים יפות.

אֶפְשָׁר – וכי יכול להיות.

מִתְחַבֵּט – נופל ארצה ומתחנן.

זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וגו' – כאשר האחים נזכרים במכירת יוסף בשעה שעמדו לפניו במצרים.

*

צא ‏ רַ' טַרְפוֹן וּזְקֵנִים הָיוּ יוֹשְׁבִים בְּצִלּוֹ שֶׁל שׁוֹבָךְ בְּיַבְנֶה וְנִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ לִפְנֵיהֶם: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר “וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט” (בראשית לז, כה)? – לְהוֹדִיעַ זְכוּתָם שֶׁל צַדִּיקִים כַּמָּה מְסַיַּעְתָּם, שֶׁאִלּוּ יָרַד הַיָּדִיד הָאָהוּב הַזֶּה עִם הָעַרְבִיִּים לֹא הָיוּ מְמִיתִים אוֹתוֹ מֵרֵיחַ גְּמַלִּים וְעִטְרָן? אֶלָּא זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שַׂקִּים מְלֵאִים בְּשָׂמִים וְכָל רֵיחָנִין טוֹבִים, שֶׁלֹא יָמוּת מֵרֵיחַ הַגְּמַלִּים וּמֵרֵיחַ הָעִטְרָן (מכילתא דר“י בשלח, ויהי, ה; ילק”ש לשמות, רלד).

שׁוֹבָךְ – שובך יונים.

“נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט” – סוגי בשמים.

מְסַיַּעְתָּם – עוזרת להם.

הַיָּדִיד הָאָהוּב – יוסף.

עַרְבִיִּים – סוחרים המביאים מצרכים מחצי האי ערב.

עִטְרָן – זפת.

זִמֵּן – הכין בעבורו.

*

צב ‏ “וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו” (בראשית לח, א) – יְרִידָה הִיא לוֹ, שֶׁנָּשָׂא גוֹיָה. “וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי” (שם) – יְהוּדָה, שֶׁהָיָה הַגָּדוֹל בְּבֵית אָבִיו, נָטַל כְּנַעֲנִית. אָמַר רַ' יִצְחָק: רוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת בּוֹ בִּירִידָתוֹ: “עַד עֲדֻלָּם יָבוֹא כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל” (מיכה א, טו).

“וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי” (בראשית לח, ב) – חֲכָמִים אוֹמְרִים: מָשָׁל לְכֶלֶב שֶׁעָבַר עַל נְבֵלָה, הֵרִיחַ בָּהּ וְלֹא אֲכָלָהּ. עָבַר עָלֶיהָ אֲרִי וְאָכַל מִמֶּנָּה. הִתְחִילוּ הַכֹּל מְרַנְּנִין וְאוֹמְרִין: מַה שֶׁפָּסַל הַכֶּלֶב אָכַל הָאֲרִי. כָּךְ עֵשָׂו פָּסַל בְּנוֹת כְּנַעַן שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן” (שם כח, ח); בָּא יְהוּדָה שֶׁנִּמְשַׁל בְּאַרְיֵה לָקַח מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקָּחֶהָ” (שם לח, ב).

דָּבָר אַחֵר: “וַיֵּרֶד יְהוּדָה” – הוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל” (מלאכי ב, יא) – “בָּגְדָה יְהוּדָה”, שֶׁאָמַר לְאָבִיו “הַכֶּר נָא” (בראשית לז, לב), “וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל” – בְּשָׁעָה שֶׁמָּכְרוּ אֶת יוֹסֵף; “כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה'” (מלאכי ב, יא) – יְהוּדָה נַעֲשָׂה חֻלִּין, שֶׁיָּרַד מֵאֶחָיו וּמִבֵּית אָבִיו, “וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר” (שם) – שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה כְּנַעֲנִית. וּמָה עָנְשׁוֹ? “יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה” (מלאכי ב, יב) – וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן (בראשית מו, יב) (מדה“ג לבראשית, עמ' 644־642; בר”ר פה, א; תנחומא בובר וישב, ט).

יְרִידָה הִיא לוֹ – מבחינה דתית־מוסרית.

נָטַל – נשא (לאישה).

צוֹוַחַת בּוֹ – קוראת עליו את הפסוק.

“כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל” – הוא יהודה, המכובד שבבנים.

מְרַנְּנִין – לועגים.

שֶׁנִּמְשַׁל בְּאַרְיֵה – “גור אריה יהודה” (בראשית מט, ט).

“הַכֶּר נָא” – כשהביא לפניו את כתונת יוסף הטבולה בדם.

נַעֲשָׂה חֻלִּין – ואיבד את קדושתו.

“עֵר וְאוֹנָן” – בניו של יהודה שמתו בצעירותם.

*

צג ‏ “כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם” (ישעיה נה, ח) – אֵין מַחְשְׁבוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמַחְשְׁבוֹת בָּשָׂר וָדָם. כֵּיצַד? הַשְּׁבָטִים הָיוּ עֲסוּקִים בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וְיוֹסֵף עָסוּק בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְיַעֲקֹב אָבִינוּ עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, וִיהוּדָה עָסוּק לִקַּח לוֹ אִשָּׁה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה עוֹסֵק – בּוֹרֵא אוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה” (שם סו, ז) – קֹדֶם שֶׁלֹּא נוֹלַד הַמְּשַׁעְבֵּד הָרִאשׁוֹן נוֹלַד הַגּוֹאֵל הָאַחֲרוֹן (בר“ר פה, א; מדה”ג לבראשית, עמ' 644־642).

הַשְּׁבָטִים – אחי יוסף.

בַּעֲבוֹדָתוֹ – בבית פוטיפר אדונו (בראשית לט).

בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ – באבלו על יוסף.

בּוֹרֵא אוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ – סיפור יהודה מסתיים בלידת פרץ, שדויד המלך הוא מצאצאיו (רות ד, יח־כב).

הַמְּשַׁעְבֵּד הָרִאשׁוֹן – פרעה, מלך מצרים.

*

צד “וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה” (בראשית לט, א) – אַל תִּקְרֵי “הוּרַד”, אֶלָּא “הוֹרִיד” אֶת אָבִיו וְהַשְּׁבָטִים לְמִצְרַיִם. אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? – לְפָרָה שֶׁמְּבַקְשִׁין לִתֵּן עֹל בְּצַוָּארָהּ, וְהִיא מוֹנַעַת צַוָּארָה מִן הָעֹל. מָה עָשׂוּ? נָטְלוּ אֶת בְּנָהּ מֵאַחֲרֶיהָ וּמָשְׁכוּ אוֹתוֹ לְמָקוֹם שֶׁמְּבַקְּשִׁין בּוֹ לַחֲרֹשׁ, וְהָיָה הָעֵגֶל גּוֹעֶה. שָׁמְעָה הַפָּרָה בְּנָהּ גּוֹעֶה וְהָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּעַל כָּרְחָהּ, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָהּ, בִּשְׁבִיל בְּנָהּ; כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מְבַקֵּשׁ לְקַיֵּם גְּזֵרַת “יָדוֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם” (שם טו, יג) וְהֵבִיא עֲלִילָה לְכָל אֵלֶּה הַדְּבָרִים וְיָרְדוּ לְמִצְרַיִם וּפָרְעוּ אֶת הַשְּׁטָר (תנחומא וישב, ד; ילק"ש לבראשית, קמה).

אַל תִּקְרֵי – אל תקרא.

שיטת מדרש המציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, בדרך כלל על ידי שינוי ניקודן.

עֹל – הקשור למחרשה.

שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָהּ – שלא מרצונה.

גְּזֵרַת “יָדֹעַ תֵּדַע” וגו' – מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים על גורל צאצאיו במצרים.

וְהֵבִיא עֲלִילָה – גילגל (את האירועים).

וּפָרְעוּ אֶת הַשְּׁטָר – קיימו את הבטחתו של הקב"ה לאברהם.

*

צה “וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר… אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים” (בראשית לט, א) – אָמַר רַ' לֵוִי: עֶבֶד קוֹנֶה וּבֶן אָמָה מוֹכֵר וּבֶן חוֹרִין עֶבֶד לִשְׁנֵיהֶם (בר"ר פו, ג).

עֶבֶד קוֹנֶה – פוטיפר היה עבדו של פרעה.

וּבֶן אָמָה מוֹכֵר – הישמעאלים, צאצאיו של ישמעאל בן הגר, שהיתה שפחתו של אברהם.

וּבֶן חוֹרִין – יוסף.

*

צו “וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ” (בראשית לט, ג) – הָיָה מוֹזֵג לְרַבּוֹ יֵין קוֹנְדִּיטוֹן וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: מָה מָזַגְתָּ לִּי? הוּא אוֹמֵר: קוֹנְדִּיטוֹן. אוֹמֵר לוֹ: פְּסִנְתּוֹן אֲנִי רוֹצֶה – וְהָיָה פְּסִנְתּוֹן. אוֹמֵר לוֹ: מְבֻשָּׁל אֲנִי רוֹצֶה – וְהָיָה מְבֻשָּׁל. וְכֵן עַל הַמַּיִם, וְכֵן עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ”. כֵּיוָן שֶׁרָאָה רַבּוֹ כֵּן, מָסַר לוֹ כָּל הַמַּפְתְּחוֹת וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַחֲרָיו כְּלוּם, שֶׁכֵּן אוֹמֵר: "הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת (שם שם, ח). כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף אֶת עַצְמוֹ בְּכָךְ הִתְחִיל אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, מְסַלְסֵל בִּשְׂעָרוֹ וְאוֹמֵר: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהִשְׁכִּיחַנִי בֵּית אָבִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אָבִיךָ מִתְאַבֵּל עָלֶיךָ בְּשַׂק וָאֵפֶר וְאַתָּה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְסַלְסֵל בִּשְׂעָרְךָ – הָטֵלִיס, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְגָרֶה בְּךָ אֶת הַדֹּב. מִיָּד “וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף” (שם שם, ז). מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְגִבּוֹר שֶׁהָיָה עוֹמֵד בַּשּׁוּק וּמְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו, מְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ וּמְתַלֶּה בַּעֲקֵבוֹ, אָמַר: לִי נָאֶה, לִי יָאֶה, גִּבּוֹר נָאֶה אֲנִי. אָמְרוּ לוֹ: אִם אַתָּה גִּבּוֹר, אִם אַתָּה נָאֶה – הֲרֵי דֹּב לְפָנֶיךָ, עֲמֹד קַפְּחֵהוּ (תנחומא וישב, ח; בר"ר פז, ג־ד).

רַבּוֹ – אדונו.

קוֹנְדִּיטוֹן, פְּסִנְתּוֹן, מְבֻשָּׁל – סוגים שונים של יין: מתוק, חריף ומחומם.

לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַחֲרָיו כְּלוּם – סמך עליו ולא בדק במעשיו.

מְסַלְסֵל בִּשְׂעָרוֹ – מתייפה ומתפנק.

הִשְׁכִּיחַנִי בֵּית אָבִי – הביא אותי, בזכות מצבי הטוב, לשכוח את בית אבי.

הָטֵלִיס – יושב בטל.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

לְגִבּוֹר וגו' – משל לגיבור (לפרטים ראו לעיל קטע פט).

קַפְּחֵהוּ – גבור עליו, נצח אותו.

*

צז יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֶה שָׁנָה וְהָיָה עוֹמֵד בְּכָל חֻמּוֹ, וְהָיְתָה אֲדוֹנָתוֹ אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר מְשַׁדַּלְתּוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם בִּדְבָרִים. וְהָיְתָה מַחֲלֶפֶת שָׁלוֹש חֲלִיפוֹת בְּגָדִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם: כֵּלִים שֶׁלָּבְשָׁה בְּשַׁחֲרִית לֹא לָבְשָׁה אוֹתָם בַּחֲצִי הַיּוֹם, וּבַחֲצִי הַיּוֹם לֹא לָבְשָׁה בֵּין הָעַרְבַּיִם. כָּל כָּךְ לָמָּה? כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו בָּהּ.

פַּעַם אַחַת נִתְקַבְּצוּ הַמִּצְרִיּוֹת וּבָאוּ לִרְאוֹת יָפְיוֹ שֶׁל יוֹסֵף. מָה עָשְׂתָה אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר? נָטְלָה אֶתְרוֹגִים וְנָתְנָה לְכָל אַחַת וְאַחַת, וְנָתְנָה סַכִּין לְכָל אַחַת וְאַחַת, וְקָרְאָה לְיוֹסֵף וְהֶעֱמִידַתּוּ לִפְנֵיהֶן. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ מִסְתַּכְּלוֹת בְּיָפְיוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיוּ חוֹתְכוֹת אֶת יְדֵיהֶן. אָמְרָה לָהֶן: וּמָה אַתֶּן בְּשָׁעָה אַחַת כָּךְ, – אֲנִי, שֶׁבְּכָל שָׁעָה רוֹאָה אוֹתוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיְתָה מְשַׁדַּלְתּוֹ בִּדְבָרִים – וְהוּא עָמַד בְּיִצְרוֹ (תנחומא וישב, ה).

בְּכָל חֻמּוֹ – במלוא היצר של גיל הבחרות.

מְשַׁדַּלְתּוֹ – מפתה אותו.

כֵּלִים – בגדים.

וְנָתְנָה סַכִּין – כדי לקלף את האתרוג ולאוכלו.

עָמַד בְּיִצְרוֹ – התגבר על הפיתוי.

*

צח מַטְרוֹנָה שָׁאֲלָה אֶת רַ' יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ: אֶפְשָׁר יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֶה שָׁנָה הָיָה עוֹמֵד בְּכָל חֻמּוֹ וְהָיָה עוֹשֶׂה דָּבָר הַזֶּה! הוֹצִיא לְפָנֶיהָ סֵפֶר בְּרֵאשִׁית וְהִתְחִיל קוֹרֵא לְפָנֶיהָ מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן וּבִלְהָה, מַעֲשֵׂה יְהוּדָה וְתָמָר. אָמַר לָהּ: מָה אֵלּוּ שֶׁהֵם גְּדוֹלִים וּבִרְשׁוּת אֲבִיהֶם, לֹא כִּסָּה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב, זֶה שֶׁהוּא קָטָן וּבִרְשׁוּת עַצְמוֹ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (בר"ר פז, ו).

מַטְרוֹנָה – גבירה רומית.

עוֹמֵד בְּכָל חֻמּוֹ – ראו בקטע הקודם.

עוֹשֶׂה דָּבָר הַזֶּה – ונס מאשת פוטיפר.

מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן וּבִלְהָה – בראשית לה, כב, על ראובן ששכב את בלהה פילגש אביו.

מַעֲשֵׂה יְהוּדָה וְתָמָר – בראשית לח, על יהודה ששכב עם תמר כלתו.

בִּרְשׁוּת אֲבִיהֶם – בסמוך ליעקב אביהם, ומוראו עליהם.

לֹא כִּסָּה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב – אלא גילה את חטאם.

זֶה – יוסף. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה – שלוּ היה עושה מעשה, התורה לא היתה מכסה עליו.

*

צט “וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה” (בראשית מא, ח) – רַ' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי: פּוֹתְרִין הָיוּ אוֹתוֹ אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה קוֹלָם נִכְנָס בְּאָזְנָיו: “שֶׁבַע פָּרוֹת הַטּוֹבוֹת” – שֶׁבַע בָּנוֹת אַתָּה מוֹלִיד, “שֶׁבַע פָּרוֹת הָרָעוֹת” – שֶׁבַע בָּנוֹת אַתָּה קוֹבֵר; וְכֵן אָמְרוּ: “שֶׁבַע שִׁבֳּלִים הַטּוֹבוֹת” – שֶׁבַע מַלְכֻיּוֹת אַתָּה מְכַבֵּשׁ, “שֶׁבַע שִׁבֳּלִים הָרָעוֹת” – שֶׁבַע אִפַּרְכְיוֹת מוֹרְדוֹת בְּךָ.

וְכָל כָּךְ לָמָּה? כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא יוֹסֵף בָּאַחֲרוֹנָה וְיִטֹּל גְּדֻלָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם יָבוֹא יוֹסֵף תְּחִלָּה וְיִפְתֹּר הַחֲלוֹם, אֵין זֶה שִׁבְחוֹ; יְכוֹלִים הַחַרְטֻמִּים שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ לְפַרְעֹה: אִלּוּ שָׁאַלְתָּ אוֹתָנוּ כְּבָר פָּתַרְנוּ אוֹתוֹ לְךָ; אֶלָּא הִמְתִּין לָהֶם עַד שֶׁנִּתְיַגְּעוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת רוּחוֹ – וְאַחַר כָּךְ בָּא יוֹסֵף וְהֶחֱזִירָהּ (בר"ר פט, ו).

פּוֹתְרִין הָיוּ וגו' – חכמי מצרים והחרטומים הציעו פתרונות לחלום, אך אלה לא נתקבלו על דעתו של פרעה.

אִפַּרְכְיוֹת – מחוזות.

בָּאַחֲרוֹנָה – לאחר כישלונותיהם של החרטומים.

הוֹצִיאוּ אֶת רוּחוֹ – הביאו (את פרעה) לכלל ייאוש.

*

ק אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן; בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף: “וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלו בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם” (בראשית מא, מד), אָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיו: עֶבֶד שֶׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף – תַּמְשִׁילֵהוּ עָלֵינוּ? אָמַר לָהֶם: גִּנּוּנֵי מַלְכוּת אֲנִי רוֹאֶה בּוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, יְהֵא יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. אָמַר לָהֶם: לְמָחָר אֶבְדְּקֶנּוּ. בַּלַּיְלָה בָּא גַּבְרִיאֵל וְלִמֵּד אֶת יוֹסֵף שִׁבְעִים לָשׁוֹן. בַּבֹּקֶר, כָּל לָשׁוֹן שֶׁהָיָה פַּרְעֹה מְדַבֵּר עִמּוֹ הֵשִׁיב לוֹ. לְסוֹף הִתְחִיל יוֹסֵף מֵסִיחַ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ – לֹא יָדַע פַּרְעֹה מָה הוּא סָח. אָמַר לוֹ פַּרְעֹה: לַמְּדֵנִי לָשׁוֹן זוֹ. לִמְּדוֹ וְלֹא לָמַד. אָמַר לוֹ פַּרְעֹה: הִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא תְּגַלֶּה. נִשְׁבַּע לוֹ. וּכְשֶׁאָמַר יוֹסֵף לְפַרְעֹה: “אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר, הִנֵּה אָנֹכִי מֵת, בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי” (שם, נ, ה) – אָמַר לוֹ פַּרְעֹה: לֵךְ וּשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתְךָ. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: אִם כֵּן, אֶשְׁאַל גַּם עַל אוֹתָהּ שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְךָ; וְעַל כָּרְחוֹ אָמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף: "עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֲךָ (שם שם, ו) (סוטה לו ע"ב).

אִצְטַגְנִינָיו – הרואים בכוכבים, יועצי המלך.

שֶׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ – שקנה אותו אדונו.

גִּנּוּנֵי מַלְכוּת – דרכי התנהגות מלכותיות.

יְהֵא יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן – כמצופה מאדם אציל.

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

מֵסִיחַ – מדבר.

שֶׁלֹּא תְּגַלֶּה – שיש שפה שפרעה אינו יודע.

לֵךְ וּשְׁאַל וגו' – מְצא מישהו שישחרר אותך מן החובה למלא את השבועה.

וְעַל כָּרְחוֹ – שלא ברצונו.

*

קא “וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם” (בראשית מא, מו) – כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא לַשּׁוּק הָיָה רוֹאֶה אֶת הָעַמִּים עֲשׂוּיִים כִּתּוֹת כִּתּוֹת, חֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת, מְדַבְּרִים אִישׁ בִּלְשׁוֹנוֹ וְהָיָה יוֹדֵעַ מָה הֵם מְדַבְּרִים; וּכְשֶׁהָיָה רוֹכֵב בְּמֶרְכָּבָה וְעוֹבֵר בְּכָל גְּבוּל מִצְרַיִם הָיוּ בָּנוֹת מִצְרִיּוֹת צוֹעֲדוֹת עַל הַחוֹמָה וּמַשְׁלִיכוֹת עָלָיו טַבְּעוֹת זָהָב – אוּלַי יִסְתַּכֵּל בָּהֶן וּבִיפִי תָּאֳרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: “בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף… בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר” (שם מט, כב) (פדר"א לח).

כִּתּוֹת – קבוצות.

וְהָיָה יוֹדֵעַ וגו' – ראו בקטע הקודם.

“בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר” – ודורש את הפסוק, שהוא ברכת יעקב ליוסף, כמדבר בבנות הצועדות על החומה (= שור, בארמית) ובידן תכשיטי זהב (= צעדים; ישעיה ג, כ), וראו גם בקטע הבא.

*

קב “בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר” (בראשית מט, כב) – אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא יוֹסֵף לִמְלֹךְ עַל מִצְרַיִם הָיוּ בְּנוֹת מְלָכִים מְצִיצוֹת עָלָיו דֶּרֶךְ הַחֲרַכִּין וְהָיוּ מַשְׁלִיכוֹת עָלָיו שֵׁרִים וְקָטֵלִין וּנְזָמִים וְטַבָּעוֹת כְּדֵי שֶׁיִּתְלֶה עֵינָיו וְיַבִּיט בָּהֶן, אַף עַל פִּי כֵן לֹא הָיָה מַבִּיט בָּהֶן (בר"ר צח, יח).

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

“בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר” – ראו בקטע הקודם.

שֵׁרִים וְקָטֵלִין – צמידים ושרשראות.

יִתְלֶה –ירים.

*

קג “וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ” (בראשית מב, א) – אָמַר לָהֶם: בָּנַי, גִּבּוֹרִים אַתֶּם כֻּלְּכֶם, נָאִים אַתֶּם כֻּלְּכֶם, אַל תִּכָּנְסוּ כֻּלְּכֶם בְּשַׁעַר אֶחָד, וְאַל תַּעַמְדוּ כֻּלְּכֶם בְּמָקוֹם אֶחָד, שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בָּכֶם עַיִן רָעָה (בר"ר צא, ו; תנחומא מקץ, ח).

“תִּתְרָאוּ” – דורש את המילה כאילו פירושה: תֵירָאו.

שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בָּכֶם עַיִן רָעָה – בשל קנאת בני אדם ביופיים ובגבורתם.

*

קד “וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף” (בראשית מב, ג) – הָיָה רָאוּי לַמִּקְרָא לוֹמַר: וַיֵּרְדוּ בְנֵי יַעֲקֹב", מַהוּ “אֲחֵי יוֹסֵף”? אֶלָּא בַּתְּחִלָּה לֹא נָהֲגוּ בּוֹ אַחֲוָה וּמְכָרוּהוּ, וְלִבְסוֹף נִתְחָרְטוּ, וְהָיוּ אוֹמְרִים בְּכָל יוֹם: אֵימָתַי נֵרֵד לְמִצְרַיִם וְנַחֲזִיר אֶת אָחִינוּ לְאָבִיו? וּכְשֶׁאָמַר לָהֶם אֲבִיהֶם לֵירֵד לְמִצְרַיִם נָתְנוּ כֻּלָּם דֵּעָה אַחַת לְהַחֲזִירוֹ.

אָמַר רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: אַף יוֹסֵף יוֹדֵעַ הָיָה שֶׁאֶחָיו יוֹרְדִים לְמִצְרַיִם לִשְׁבֹּר אֹכֶל. מָה עָשָׂה? הוֹשִׁיב שׁוֹמְרִים עַל כָּל הַפְּתָחִים וְאָמַר לָהֶם: רְאוּ, כָּל מִי שֶׁיִּכָּנֵס לִשְׁבֹּר אֹכֶל – כִּתְבוּ שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו, וְלָעֶרֶב הָבִיאוּ לִי פִּתְקֵיכֶם. עָשׂוּ כָּךְ. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ בְּנֵי יַעֲקֹב, כָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְנַס בְּשַׁעַר שֶׁלּוֹ וְכָתְבוּ אֶת שְׁמוֹתָם וְשֵׁם אֲבִיהֶם. לָעֶרֶב הֵבִיאוּ פִּתְקֵיהֶם לִפְנֵי יוֹסֵף, זֶה קוֹרֵא “רְאוּבֵן בֶּן יַעֲקֹב” וְזֶה קוֹרֵא “שִׁמְעוֹן בֶּן יַעֲקֹב”, וְכֵן כָּל אֶחָד וְאֶחָד. מִיָּד אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: חִתְמוּ כָּל הָאוֹצָרוֹת וּפִתְחוּ אוֹצָר אֶחָד. וְנָתַן שְׁמוֹתָם לַמְמֻנֶּה עַל הָאוֹצָר, אָמַר לוֹ: רְאֵה, וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ לִקַּח אֹכֶל תְּפֹס אוֹתָם וְשַׁגְּרֵם לְפָנַי. עָבְרוּ שְׁלוֹשָׁה יָמִים וְלֹא בָּאוּ. נָטַל יוֹסֵף גִּבּוֹרִים וְשִׁגֵּר לְבַקְּשָׁם בַּשּׁוּק וְנָתַן סִימָנִים עֲלֵיהֶם, הָלְכוּ וּמָצְאוּ אוֹתָם בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת, יוֹצְאִים מִשּׁוּק זֶה לְשׁוּק זֶה, מִמָּבוֹי זֶה לְמָבוֹי זֶה. וּמָה טִיבָם בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת? אֶלָּא אָמְרוּ: אָחִינוּ יוֹסֵף יְפֵה תֹּאַר, שֶׁמָּא בְּקֻבָּה הוּא. תְּפָשׂוּם וֶהֱבִיאוּם לִפְנֵי יוֹסֵף.

לֹא נָהֲגוּ בּוֹ אַחֲוָה – כשמכרוהו, לא התנהגו אליו כדרך שאח מתנהג עם אֶחָיו.

נָתְנוּ כֻּלָּם דֵּעָה אַחַת – הסכימו פה אחד.

כָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְנַס בְּשַׁעַר שֶׁלּוֹ – לפי הוראתו של יעקב (ראו בקטע הקודם).

חִתְמוּ כָּל הָאוֹצָרוֹת – סִגרו את כל המחסנים.

סִימָנִים – כדי לזהותם.

מָבוֹי – חצר.

מָה טִיבָם – מה עניינם. קֻבָּה – בית זונות, והושם שם בשל יופיו.

*

“וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וַיַּכִּרֵם… וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ” (בראשית מב, ז־ח) – אָמְרוּ חֲכָמִים: הוּא שֶׁהִנִּיחָם בַּחֲתִימַת זָקָן “וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו”, "וְהֵם לֹא הִכִּירֻהוּ” – שֶׁלֹּא הִנִּיחוּהוּ בַּחֲתִימַת זָקָן.

“וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת” (שם שם, ז) – נַעֲשָׂה לָהֶם כְּנָכְרִי. נָטַל אֶת הַגָּבִיעַ וְהִקִּישׁ בּוֹ, אָמַר לָהֶם: אֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ, מְרַגְּלִים אַתֶּם. אָמְרוּ לוֹ: “כֵּנִים אֲנַחְנוּ”. אָמַר לָהֶם: וְאִם כֵּנִים אַתֶּם, לָמָּה לֹא נִכְנַסְתֶּם כֻּלְכֶם בְּפֶתַח אֶחָד? אָמְרוּ לוֹ: כָּך צִוָּנוּ אַבָּא: “אַל תִּכָּנְסוּ בְּשַׁעַר אֶחָד”. אָמַר לָהֶם: בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת מָה טִיבְכֶם? לֹא הֲיִיתֶם מִתְיָרְאִים מִן הָעַיִן? אָמְרוּ לוֹ: אֲבֵדָה אָבְדָה לָנוּ וְהָיִינוּ מְבַקְּשִׁים אוֹתָהּ שָׁם. אָמַר לָהֶם: אֵיזוֹ אֲבֵדָה? אֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ, שֶׁשְּׁנַיִם מִכֶּם הֶחֱרִיבוּ כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁל שְׁכֶם. אָמְרוּ לוֹ: וּמִי הֵם? הִקִּישׁ בַּגָּבִיעַ, אָמַר לָהֶם: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי שְׁמָם. מִיָּד נִזְדַּעְזְעוּ וְאָמְרוּ לוֹ: “שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ” (שם שם, יג). אָמַר לָהֶם: וְהֵיכָן הֵם הַשְּׁנַיִם? אָמְרוּ לוֹ: “הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ” (שם). אָמַר לָהֶם: “אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם” (בראשית מב, כ); לָקַח אֶת שִׁמְעוֹן וְאָסַר אוֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: זֶה יְהֵא חָבוּשׁ עַד שֶׁתָּבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם. וְלָמָּה אָסַר אֶת שִׁמְעוֹן? מִפְּנֵי שֶׁהוּא דְּחָפוֹ לַבּוֹר; וְעוֹד, פֵּרַשׁ אוֹתוֹ מִלֵּוִי, שֶׁלֹּא יִטְּלוּ עָלָיו עֵצָה. אָמַר שִׁמְעוֹן לְאֶחָיו: כָּךְ עֲשִׂיתֶם לְיוֹסֵף וְכָךְ אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת לִי? אָמְרוּ לוֹ: וּמָה נַעֲשֶׂה? יָמוּתוּ אַנְשֵׁי בֵּיתֵנוּ בָּרָעָב? אָמַר לָהֶם: עֲשׂוּ מָה שֶׁתִּרְצוּ, עַכְשָׁו אֶרְאֶה מִי יַכְנִיס אוֹתִי לְבֵית הָאֲסוּרִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח יוֹסֵף אֵצֶל פַּרְעֹה וְאָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי שִׁבְעִים גִּבּוֹרִים מֵאֶצְלְךָ, שֶׁמָּצָאתִי לִסְטִים וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִתֵּן עֲלֵיהֶם כְּבָלִים. שָׁלַח לוֹ, וְהָיוּ מִסְתַּכְּלִים אֲחֵי יוֹסֵף מָה הוּא מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת. אָמַר יוֹסֵף לְאוֹתָם גִּבּוֹרִים: הַכְנִיסוּ אֶת זֶה לְבֵית הָאֲסוּרִים וּתְנוּ כְּבָלִים בְּרַגְלָיו. כֵּיוָן שֶׁקָּרְבוּ אֶצְלוֹ צָוַח עֲלֵיהֶם שִׁמְעוֹן. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ קוֹלוֹ נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם וְנִשְׁתַּבְּרוּ שִׁנֵּיהֶם. וְהָיָה מְנַשֶּׁה בֶּן יוֹסֵף יוֹשֵׁב לִפְנֵי אָבִיו. אָמַר לוֹ אָבִיו: קוּם אַתָּה. מִיָּד עָמַד מְנַשֶּׁה וְהִכָּה אֶת שִׁמְעוֹן מַכָּה אַחָת וְהִכְנִיסוֹ לְבֵית הָאֲסוּרִים וְנָתַן עָלָיו כְּבָלִים. אָמַר שִׁמְעוֹן לְאֶחָיו: אַתֶּם אוֹמְרִים מַכָּה שֶׁל מִצְרַיִם הִיא, זוֹ אֵינָהּ אֶלָּא שֶׁל בֵּית אַבָּא. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כָּךְ נָפְלָה אֵימָה עֲלֵיהֶם.

הִנִּיחָם בַּחֲתִימַת זָקָן – עזב אותם כשזקנם כבר צמח.

נַעֲשָׂה לָהֶם כְּנָכְרִי – התנהג כמי שאינו יהודי ועוסק בניחוש בעזרת גביע.

מִתְיָרְאִים מִן הָעַיִן – עין הרע (וראו בקטע הקודם).

שְׁכֶם – כמסופר בבראשית לד.

חָבוּשׁ – כלוא.

דְּחָפוֹ לַבּוֹר – כשמכרוהו (בראשית לז).

פֵּרַשׁ אוֹתוֹ מִלֵּוִי וגו' – הפריד אותו מלוי כדי שלא יתייעצו זה עם זה מה לעשות ביוסף.

לִסְטִים – שודדים.

אֵינָהּ אֶלָּא שֶׁל בֵּית אַבָּא – מכה המאפיינת אנשים ממשפחת יעקב.

*

הָלְכוּ אֵצֶל אֲבִיהֶם וְסִפְּרוּ לוֹ אֶת כָּל הַמְּאֹרָע. אָמַר לָהֶם אֲבִיהֶם: הֵיכָן שִׁמְעוֹן? אָמְרוּ לוֹ: אוֹתוֹ הָאִישׁ אֲדוֹנֵי הָאָרֶץ תְּפָשׂוֹ, בִּשְׁבִיל שֶׁנָּבִיא אָחִינוּ הַקָּטָן. אָמַר לָהֶם: “אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם, יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ” (בראשית מב, לו). “וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר: אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ” (שם שם, לז) – אָמַר לוֹ: בְּכוֹר שׁוֹטֶה! וְכִי בָּנֶיךָ אֵינָם בָּנַי? אָמַר לָהֶם יְהוּדָה: הַנִּיחוּ לוֹ לַזָּקֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה הַפַּת.

“וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל” (שם מג, ב) – אָמַר לוֹ יְהוּדָה: אַבָּא! אִם יֵלֵךְ בִּנְיָמִין עִמָּנוּ סָפֵק נִתְפָּס סָפֵק אֵינוֹ נִתְפָּס, וְאִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ עִמָּנוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים – מוּטָב שֶׁתַּנִּיחַ אֶת הַסָּפֵק וְתִתְפּוֹס אֶת הַוַּדַּאי. אָמַר: מִי עָרֵב בּוֹ? אָמַר לוֹ: “אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ” (שם שם, ט). מִיָּד שְׁלָחוֹ עִמָּהֶם (בר“ר צא, ו־ז; ילק”ש לבראשית, קמח; תנחומא מקץ, ח; שם ויגש, ד).

עַד שֶתִּכְלֶה הַפַּת – עד שייגמר האוכל בבית, ויבין יעקב שאין ברירה אלא לשוב למצרים.

סָפֵק – אולי.

מוּטָב שֶׁתַּנִּיחַ וגו' – מוטב לפעול על פי האפשרות הבטוחה מאשר לפי זו המסופקת.

*

קה “וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים” (בראשית מג, יד) – מָה רָאָה יַעֲקֹב לְבָרְכָם בְּ“אֵל שַׁדַּי”? לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַרְבֵּה יִסּוּרִים בָּאוּ עָלָיו: עַד שֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ עֵשָׂו מֵרִיב עִמּוֹ; בָּרַח מִפְּנֵי עֵשָׂו לְלָבָן – הָיָה שָׁם עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּצָרוֹת רַבּוֹת; לְאַחַר שֶׁיָּצָא – רָדַף לָבָן אַחֲרָיו לְהָרְגוֹ; נִמְלַט מִמֶּנּוּ – בָּא עֵשָׂו וּבִקֵּשׁ לְהָרְגוֹ וְהִפְסִיד עָלָיו כָּל אוֹתוֹ דּוֹרוֹן; יָצָא מֵעֵשָׂו – בָּאָה עָלָיו צָרַת דִּינָה; יָצָא מִצָּרַת דִּינָה – בָּאָה עָלָיו צָרַת רָחֵל. וְאַחַר כָּל הַצָּרוֹת הַלָּלוּ בִּקֵּשׁ לָנוּחַ קִמְעָא – בָּאָה עָלָיו צָרַת יוֹסֵף, צָרַת שִׁמְעוֹן וְצָרַת בִּנְיָמִין. לְפִיכָךְ הָיָה מִתְפַּלֵּל בְּ“אֵל שַׁדַּי”: מִי שֶׁאָמַר לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ “דַּי” – יֹאמַר לְיִסּוּרַי “דַּי”.

הֵבִיאוּ אֶת בִּנְיָמִין וְהֶעֱמִידוּהוּ לִפְנֵי יוֹסֵף, “וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ” (שם שם, כט) – שָׂמַח בּוֹ, שֶׁרָאָה בּוֹ דְּמוּת דְּיוֹקָנָהּ שֶׁל אִמּוֹ. אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: “הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי?” (שם). אָמְרוּ לוֹ: הֵן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זִמְּנָם לִסְעוּדָה. הָיָה מְבַקֵּשׁ לְהָסֵב לְבִנְיָמִין אֶצְלוֹ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ כֵּיצַד לַעֲשׂוֹת. נָטַל אֶת הַגָּבִיעַ וְהָיָה עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּמַעֲרִים וּמַקִּישׁ וּמֵרִיחַ בַּגָּבִיעַ וְאָמַר: יְהוּדָה, שֶׁהוּא מֶלֶךְ, יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ; רְאוּבֵן, שֶׁהוּא בְּכוֹר, יֵשֵׁב שֵׁנִי לוֹ, וְכֵן כֻּלָּם. נִשְׁתַּיֵּר בִּנְיָמִין, אָמַר: אֲנִי אֵין לִי אֵם וּבִנְיָמִין אֵין לוֹ אֵם, כְּשֶׁיְלָדַתּוּ אִמּוֹ מֵתָה; אֲנִי הָיָה לִי אָח וּפָרַשׁ מִמֶּנִּי וְאַף הוּא הָיָה לוֹ אָח וּפָרַשׁ מִמֶּנּוּ, בִּשְׁבִיל זֶה יָבוֹא וְיִתֵּן רֹאשׁוֹ אֵצֶל רֹאשִׁי, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ” (בראשית מג, לג). “וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת” (שם שם, לד) – הֵבִיא מָנוֹת בַּסְּעוּדָה, נָתַן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם מָנָה שֶׁלּוֹ. נָתַן לְבִנְיָמִין מָנָה שֶׁלּוֹ. נָטַל יוֹסֵף מָנָה שֶׁלּוֹ וּנְתָנָהּ לְבִנְיָמִין; נָטְלָה אָסְנַת מָנָה שֶׁלָּהּ וּנְתָנַתָּה לְבִנְיָמִין; נָטְלוּ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה מָנוֹת שֶׁלָּהֶם וּנְתָנוּן לְבִנְיָמִין; נִמְצְאוּ בְּיַד בִּנְיָמִין חָמֵשׁ מָנוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר: “וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָם חָמֵשׁ יָדוֹת” (שם) (תנחומא ויגש, ד; תנחומא בובר מקץ, יב; בר"ר צב, ה).

אֵל שַׁדַּי – אחד משמותיו של הקב"ה, הנזכר לעיתים נדירות במקרא.

אוֹתוֹ דּוֹרוֹן – הן המתנות שנתן יעקב לעשיו (בראשית לב).

צָרַת דִּינָה – שנאנסה בשכם.

צָרַת רָחֵל – אשתו, שמתה בצעירותה.

צָרַת שִׁמְעוֹן – שנאסר במצרים.

צָרַת בִּנְיָמִין – שהיה צריך לרדת למצרים.

מִי שֶׁאָמַר וגו' – בשעת בריאת העולם היה היקום מתפשט והולך, עד שעצר אותו האל באמירת “די”.

דְּיוֹקָנָהּ – צורתה.

לְהָסֵב לְבִנְיָמִין אֶצְלוֹ – להושיב את בנימין לידו.

מַעֲרִים – מעמיד פנים.

וְכֵן כֻּלָם – בדרך זו הושיב את כל האחים, פרט לבנימין.

יִתֵּן רֹאשׁוֹ אֵצֶל רֹאשִׁי – יֵשב לידי.

“מַשְׂאֹת” – מנות.

אָסְנַת – אשת יוסף.

*

קו “וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן” (בראשית מד, יב) – הָיוּ אֶחָיו עוֹמְדִים וּמְחַבְּטִים לְבִנְיָמִין עַל כְּתֵפָיו וְאוֹמְרִים לוֹ: “גַּנָּב בְּנָהּ שֶׁל גַּנֶּבֶת, בִּיַּשְׁתָּנוּ! בֶּן אִמְּךָ אַתָּה, כָּךְ בִּיְּשָׁה אִמְּךָ אֶת אָבִינוּ”. וּבִשְׁבִיל אוֹתָן הַמַּכּוֹת שֶׁהִכּוּהוּ בִּכְתֵפָיו זָכָה שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּין כְּתֵפָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “יְדִיד ה'… חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן” (דברים לג, יב) (תנחומא מקץ, י).

מְחַבְּטִים – חובטים.

גַּנֶּבֶת – רחל, שגנבה את התרפים מבית אביה (בראשית לא).

אוֹתָן הַמַּכּוֹת – שספג על לא עוול בכפו.

שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה וגו' – זה בית המקדש שהוקם בגבול נחלות בנימין ויהודה.

*

קז “וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה” (בראשית מד, יח) – אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן אָמַר רַ' יוֹנָתָן: בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יְהוּדָה וְיוֹסֵף מִתְוַכְּחִים זֶה עִם זֶה אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת זֶה לָזֶה: בּוֹאוּ, נֵרֵד לְמַטָּה וְנִרְאֶה שׁוֹר וַאֲרִי מִתְנַגְּחִים זֶה עִם זֶה. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, שׁוֹר מִתְיָרֵא מִפְּנֵי אֲרִי, וְעַכְשָׁו שׁוֹר וַאֲרִי מִתְנַגְּחִים וְעוֹמְדִים.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁתָּפַס יוֹסֵף אֶת בִּנְיָמִין וְאָמַר לָהֶם לְאֶחָיו: “הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִי עָבֶד” (שם שם, יז) – מִיָּד כָּעַס יְהוּדָה וְשָׁאַג בְּקוֹל גָּדוֹל וְהָלַךְ קוֹלוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה, עַד שֶׁשָּׁמַע חוּשִׁים בֶּן דָּן וְקָפַץ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן וּבָא אֵצֶל יְהוּדָה וְשָׁאֲגוּ שְׁנֵיהֶם, וּבִקְּשָׁה אֶרֶץ מִצְרַיִם לֵהָפֵךְ.

אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ הַלֵּוִי: אַף אֶחָיו כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יְהוּדָה שֶׁכָּעַס – נִתְמַלְּאוּ אַף הֵם חֵמָה וּבָעֲטוּ בָּאָרֶץ וְעָשׂוּ אוֹתָהּ תְּלָמִים תְּלָמִים.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף סִימָנָיו שֶׁל יְהוּדָה שֶׁהוּא כּוֹעֵס – מִיָּד נִזְדַּעְזַע, אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁמָּא יַהַרְגֵנִי. וּמָה הֵם סִימָנִים שֶׁהָיוּ בּוֹ בִּיהוּדָה? עֵינוֹ שֶׁל יָמִין זוֹלֶגֶת דָּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כְּמִין שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים וַחֲמִשָּׁה לְבוּשִׁים הָיָה לָבוּשׁ, וְנִימָא אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּלִבּוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהָיָה כּוֹעֵס הָיְתָה קוֹרַעַת כֻּלָּם וְיוֹצֵאת. וּכְשֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ שֶׁתַּעֲלֶה חֲמָתוֹ הָיָה מְמַלֵּא אֲפֻנְדָּתוֹ אֲפוּנִים שֶׁל נְחֹשֶׁת וְנוֹטֵל מֵהֶם וְנוֹתְנָם לְתוֹךְ פִּיו וּמְסַכְסֵךְ בְּשִׁנָּיו וַחֲמָתוֹ עוֹלָה.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

שׁוֹר – יוסף (דברים לג, יז).

אֲרִי – יהודה (בראשית מט, ט).

פַּרְסָה – כארבעה ק"מ.

בִּקְּשָה – עמדה.

שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים – שריון.

נִימָא – שערה.

אֲפֻנְדָּתוֹ – חגורת עור שסביב מותניו.

מְסַכְסֵךְ – גורס, טוחן.

*

“אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו” (בראשית מד, יט) – אָמַר לוֹ יְהוּדָה לְיוֹסֵף: מִתְּחִלָּה בַּעֲלִילָה בָּאתָ עָלֵינוּ. מִכַּמָּה מְדִינוֹת יָרְדוּ לְמִצְרַיִם לִשְׁבֹּר אֹכֶל, כְּלוּם שָׁאַלְתָּ לְאֶחָד מֵהֶם כְּמוֹ שֶׁשָּׁאַלְתָּ לָנוּ? שֶׁמָּא בִּתְּךָ בָּאנוּ לִקַּח אוֹ אֲחוֹתֵנוּ אַתָּה סָבוּר לִשָּׂא? אַף עַל פִּי כֵן לֹא כִּסִּינוּ מִמְּךָ דָּבָר. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: יְהוּדָה! לָמָּה אַתָּה דַּבְּרָן מִכָּל אַחֶיךָ. וַאֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ, שֶׁיֵּשׁ בְּאַחֶיךָ גְּדוֹלִים מִמְּךָ. אָמַר לוֹ: כֻּלָּם חוּץ לְזִקָּה הֵם עוֹמְדִים וַאֲנִי מֵעַי קוֹמְטִים עָלַי כְּחֶבֶל. אָמַר לוֹ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: בִּשְׁבִיל שֶׁעָרַבְתִּי אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא עָרַבְתָּ אֶת אָחִיךָ כְּשֶׁמְּכַרְתֶּם אוֹתוֹ לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף וְצִעַרְתָּ אֶת אָבִיךָ הַזָּקֵן וְאָמַרְתָּ לוֹ: “טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף” (שם לז, לג) – וְהוּא לֹא חָטָא לְךָ; אֲבָל זֶה שֶׁחָטָא וְגָנַב הַגָּבִיעַ – אֱמֹר לְאָבִיךָ: הָלַךְ הַחֶבֶל אַחַר הַדְּלִי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע יְהוּדָה כָּךְ צָעַק וּבָכָה בְּקוֹל גָּדוֹל וְאָמַר: “כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי” (שם מד, לד)?

אָמַר לוֹ יוֹסֵף: בּוֹא וְנִתְוַכַּח שְׁנֵינוּ, אֱמֹר מִלֶּיךָ וּסְדֹר דִּינְךָ. מִיָּד אָמַר יְהוּדָה לְנַפְתָּלִי: לֵךְ וּרְאֵה כַּמָּה שְׁוָקִים יֵשׁ בְּמִצְרַיִם. קָפַץ וְחָזַר וְאָמַר לוֹ: שְׁנֵים עָשָׂר. אָמַר יְהוּדָה לְאֶחָיו: אֲנִי אַחֲרִיב מֵהֶם שְׁלוֹשָׁה וּטְלוּ כָּל אֶחָד אֶחָד וְלֹא נַשְׁאִיר בָּהֶם אִישׁ. אָמְרוּ לוֹ אֶחָיו: יְהוּדָה, מִצְרַיִם אֵינָהּ כִּשְׁכֶם, אִם אַתָּה מַחֲרִיב מִצְרַיִם תַּחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם כֻּלוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה – “וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק” (שם מה, א).

“וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי” (שם) – לְסַכָּנָה גְּדוֹלָה יָרַד יוֹסֵף; שֶׁאִם הֲרָגוּהוּ אֶחָיו אֵין בְּרִיָּה בָּעוֹלָם מַכֶּרֶת. אֶלָּא כָּךְ אָמַר יוֹסֵף בְּלִבּוֹ: מוּטָב שֶׁאֵהָרֵג וְלֹא אֲבַיֵּשׁ אֶת אַחַי בִּפְנֵי הַמִּצְרִים. כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ הַמִּצְרִים חָזַר יְהוּדָה וְאָמַר לְיוֹסֵף: אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בְּחַיֵּי פַּרְעֹה הָרָשָׁע וַאֲנִי נִשְׁבָּע בְּחַיֵּי אָבִי הַצַּדִּיק, אִם אֲנִי מוֹצִיא חַרְבִּי מִנַּרְתִּיקָהּ אֲמַלֵּא כָּל מִצְרַיִם הֲרוּגִים. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: אִם תּוֹצִיא חֶרֶב מִנַּרְתִּיקָהּ אֲנִי כּוֹרְכָהּ עַל צַוָּארְךָ. אָמַר לוֹ יְהוּדָה: אִם אֶפְתַּח אֶת פִּי אֶבְלַע אוֹתְךָ. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: אִם תִּפְתַּח פִּיךָ אֲנִי סוֹתְמוֹ בָּאֶבֶן. אָמַר יְהוּדָה לְיוֹסֵף: מָה נֹאמַר לְאַבָּא? אָמַר לוֹ: כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ, אֱמֹר לוֹ: הָלַךְ הַחֶבֶל אַחַר הַדְּלִי. אָמַר לוֹ יְהוּדָה: דִּין שֶׁקֶר אַתָּה דָּן אוֹתָנוּ. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: שֶׁקֶר לְשַׁקְרָנִים – אֵין לְךָ דִּין שֶׁקֶר כִּמְכִירַת אֲחִיכֶם. אָמַר לוֹ יְהוּדָה: אֵשׁ שֶׁל שְׁכֶם דּוֹלֶקֶת בְּלִבִּי. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: אֵשׁ שֶׁל תָּמָר כַּלָּתְךָ הִיא, וַאֲנִי אֲכַבֶּנָּה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָלְתָה חֲמָתוֹ שֶׁל יְהוּדָה, וְהָיָה מַכְנִיס עֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל לְתוֹךְ פִּיו וּמוֹצִיאָן אָבָק. אָמַר יְהוּדָה: עַכְשָׁו אֲנִי אֵצֵא וַאֲצַבַּע כָּל שְׁוָקִים שֶׁבְּמִצְרַיִם בַּדָּם. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: צַבָּעִים הֲיִיתֶם מִיְּמֵיכֶם, שֶׁצִּבַּעְתֶּם כְּתֹנֶת אֲחִיכֶם בְּדָם וַאֲמַרְתֶּם לַאֲבִיכֶם “טָרֹף טֹרַף”.

בַּעֲלִילָה – בתואנת שווא.

רוֹאֶה בַגָּבִיעַ – ראו קטע קד.

חוּץ לְזִקָּה וגו' – שלא מוטלת עליהם ההתחייבות (להחזיר את בנימין לאביו).

קוֹמְטִים – מתפתלים.

הָלַךְ הַחֶבֶל אַחַר הַדְּלִי – כשנופל הדלי לבאר, נופל עמו החבל הקשור אליו, והוא פתגם שמשמעו: אובדן אחד גורר אחריו אובדן אחר.

תַּחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ – שכל העולם ניזון מן האוכל שנצבר במצרים.

לְסַכָּנָה גְּדוֹלָה יָרַד יוֹסֵף – הסתכן.

אֵין בְּרִיָּה בָּעוֹלָם מַכֶּרֶת – אין איש יודע על כך.

אֵשׁ שֶׁל שְׁכֶם – זעמו גדול כזעם בני יעקב כשהחריבו את שכם (בראשית לד).

אֵשׁ תָּמָר – האש שבה ביקש יהודה לשרוף את כלתו (בראשית לח), ויוסף מקניט אותו בהזכרת אש זו.

עֲשָׁשִׁיוֹת – חתיכות גדולות.

מִיְּמֵיכֶם – מאז ומתמיד.

*

וְכֵיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף שֶׁהִסְכִּימָה דַּעְתָּם לְהַחֲרִיב אֶת מִצְרַיִם, אָמַר בְּלִבּוֹ: מוּטָב שֶׁאֶתְוַדַּע לָהֶם וְאַל יַחֲרִיבוּ אֶת מִצְרַיִם. אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: לֹא כָּךְ אֲמַרְתֶּם, שֶׁאָחִיו שֶׁל זֶה מֵת? אֲנִי קְנִיתִיו, אֶקְרָאֶנּוּ וְיָבֹא אֶצְלְכֶם. הִתְחִיל קוֹרֵא: יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב, בּוֹא אֶצְלִי! יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב, בּוֹא אֶצְלִי וְדַבֵּר עִם אַחֶיךָ שֶׁמְּכָרוּךָ! וְהָיוּ נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לְאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת. אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: לָמָּה אַתֶּם מִסְתַּכְּלִים לְכָאן וּלְכָאן? “אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם” (בראשית מה, ד)! מִיָּד פָּרְחָה נִשְׁמָתָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲנוֹת אוֹתוֹ. עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם נֵס וְחָזְרָה נִשְׁמָתָם. אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: “וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם” (שם שם, יב) – בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֲנִי מְדַבֵּר. וְלֹא הָיוּ מַאֲמִינִים לוֹ. וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי שֶׁיָּצָא מֵאֶצְלָם בְּלֹא חֲתִימַת זָקָן, וְעַכְשָׁו הָיָה עוֹמֵד כְּנֶגְדָּם בַּחֲתִימַת זָקָן.

כֵּיוָן שֶׁהִכִּירוּהוּ בִּקְשׁוּ לְהָרְגוֹ, יָרַד מַלְאָךְ וּפִזְּרָם בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צָוַח יְהוּדָה בְּקוֹל גָּדוֹל וְנָפְלוּ כָּל חוֹמוֹת שֶׁבְּמִצְרַיִם, וְהִפִּילוּ כָּל הַחַיּוֹת, וְנָפַל יוֹסֵף מִכִּסְּאוֹ, וְיָרַד פַּרְעֹה מִכִּסְּאוֹ, וְכָל הַגִּבּוֹרִים שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים לִפְנֵי יוֹסֵף נֶהֶפְכוּ פְנֵיהֶם לְאַחֲרֵיהֶם וְנָפְלוּ שִׁנֵּיהֶם.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף שֶׁהָיְתָה לָהֶם בּוּשָׁה גְּדוֹלָה, אָמַר לָהֶם: “גְּשׁוּ נָא אֵלַי – וַיִּגָּשׁוּ” (שם שם, ד). וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה מְנַשְּׁקוֹ וּבוֹכֶה עָלָיו (תנחומא ויגש, ג־ה; תנחומא בובר ויגש, ה־ח; בר“ר צג, ז; ילק”שו לבראשית, קנ־קנא).

חֲתִימַת זָקָן – זקן שצימח על פניו, צמיחת הזקן.

הַחַיּוֹת – הנשים ההרות.

בּוּשָׁה – על מכירתו.

*

קח אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: רָאוּי הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, אֶלָּא שֶׁזְּכוּתוֹ גָּרְמָה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה” (הושע יא, ד) (שבת פט ע"ב).

בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל – כי ירידתו למצרים היא תחילת תקופת העינוי שנאמרה לאברהם, “גר יהיה זרעך… ועבדום ועינו אותם” (בראשית טו, יג).

זְכוּתוֹ גָּרְמָה לוֹ וגו' – חביבותו על הקב"ה גרמה לכך שלא ירד בשלשלאות של ברזל, אלא נמשך לשם בחבלי אהבתו (אל יוסף בנו). וראו בקטע הבא.

*

קט רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר: לְפָרָה שֶׁהָיוּ מוֹשְׁכִין אוֹתָהּ לְמָקוּלִין וְלֹא הָיְתָה נִמְשֶׁכֶת. מָה עָשׂוּ לָהּ? מָשְׁכוּ אֶת בְּנָהּ לְפָנֶיהָ וְהָיְתָה מְהַלֶּכֶת אַחֲרָיו עַל כָּרְחָהּ, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָהּ. כָּךְ הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ רָאוּי לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת וּבְקוֹלָרִין, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּנִי בְּכוֹרִי וַאֲנִי מוֹרִידוֹ בְּבִזָּיוֹן? וְאִם לִתֵּן בְּלִבּוֹ שֶׁל פַּרְעֹה – אֵינִי מוֹרִידוֹ פּוֹרִיפוֹ? אֶלָּא הֲרֵינִי מוֹשֵׁךְ אֶת בְּנוֹ לְפָנָיו וְהוּא יוֹרֵד אַחֲרָיו עַל כָּרְחוֹ, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ – וְהוֹרִיד אֶת הַשְּׁכִינָה לְמִצְרַיִם עִמּוֹ (בר"ר פו, ב).

לְפָרָה – משל לפרה.

מָקוּלִין – בית המטבחיים.

מָשְׁכוּ אֶת בְּנָהּ – ראו לעיל, קטע צד.

קוֹלָרִין – שרשרות ברזל סביב הצוואר (וראו בקטע הקודם).

בְּנִי בְּכוֹרִי – שנאמר: “בני בכורי ישראל” (שמות ד כב, וישראל הוא שמו האחר של יעקב).

וְאִם לִתֵּן וגו' – ואם לגרום לכך שפרעה הוא שיוריד את יעקב למצרים, האם לא יעשה זאת בדרך שתבזה את יעקב?

פּוֹרִיפוֹ – בביזיון.

*

קי “וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים” (בראשית מט, א) – בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת לְבָנָיו קֵץ הַיָּמִין וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה. אָמַר: "שֶׁמָּא, חָס וְשָׁלוֹם, יֵשׁ בְּמִטָּתִי פְּסוּל, כְּאַבְרָהָם אֲבִי אַבָּא, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל, וּכְיִצְחָק אָבִי, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו. אָמְרוּ לוֹ בָּנָיו: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד” (דברים ו, ד) – אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד, כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתַח יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר: “בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד”.

אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל: זֶהוּ שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים בְּכָל יוֹם וְאוֹמְרִים: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מִמְּעָרַת הַמַּכְפֵּלָה! אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁצִּוִּיתָנוּ עֲדַיִן הוּא נוֹהֵג בָּנוּ: “ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד”! (פסחים נו ע“א; בר”ר צח, ג).

קֵץ הַיָּמִין – מועד ימות המשיח (דניאל יב, יג).

נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה – כדי שלא יגלה סוד זה.

יֵשׁ בְּמִטָּתִי פְּסוּל – יש בין צאצאי מישהו פגום.

“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל” – הפסוק נדרש כפנייה אל יעקב־ישראל.

אֶלָּא אֶחָד – הקב"ה.

מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים – קריאת שמע שנאמרת פעמיים ביום, בשחרית ובערבית.

*

קיא “וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד” (בראשית נ, י) – וְכִי גֹּרֶן יֵשׁ לוֹ לְאָטָד? אָמַר רַ' אַבָּהוּ: מְלַמֵּד שֶׁהִקִּיפוּהוּ כְּתָרִים לַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב כְּגֹרֶן זֶה שֶׁמַּקִּיפִים לוֹ אָטָד, שֶׁבָּאוּ בְּנֵי עֵשָׂו וּבְנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה. תְּנָא: כֻּלָּם לְמִלְחָמָה בָּאוּ – כֵּיוָן שֶׁרָאוּ כִּתְרוֹ שֶׁל יוֹסֵף תָּלוּי בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, נָטְלוּ כֻּלָּם כִּתְרֵיהֶם וּתְלָאוּם בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. תְּנָא: שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה כְּתָרִים נִתְלוּ בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב.

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה בָּא עֵשָׂו וְעִכֵּב. אָמַר לָהֶם: מְעָרָה זוֹ מָקוֹם לְאַרְבָּעָה זוּגוֹת יֵשׁ בָּהּ; יַעֲקֹב קָבַר אֶת לֵאָה בְּשֶׁלּוֹ, וְזֶה שֶׁנִּשְׁאַר שֶׁלִּי הוּא. אָמְרוּ לוֹ: מְכַרְתּוֹ. אָמַר לָהֶם: אִם מָכַרְתִי בְּכוֹרָתִי – חֵלֶק פָּשׁוּט כְּלוּם מָכַרְתִּי? אָמְרוּ לוֹ: הֵן. אָמַר לָהֶם: הַרְאוּנִי שְׁטָר מְכִירָה. אָמְרוּ לוֹ: הַשְּׁטָר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הוּא, – וּמִי יֵלֵךְ? – יֵלֵךְ נַפְתָּלִי, שֶׁהוּא קַל כְּאַיָּלָה. הָיָה שָׁם חוּשִׁים בֶּן דָּן שֶׁאָזְנָיו כְּבֵדוֹת, אָמַר לָהֶם: מָה זֶה? אָמְרוּ לוֹ: זֶה מְעַכֵּב עַד שֶׁיַּחֲזֹר נַפְתָּלִי מִמִּצְרַיִם. אָמַר לָהֶם חוּשִׁים: וְעַד שֶׁיַּחֲזֹר נַפְתָּלִי מִמִּצְרַיִם – יְהֵא אֲבִי אַבָּא מֻטָּל בְּבִזָּיוֹן? נָטַל מַקֵּל וְהִכָּה עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל עֵשָׂו, נָשְׁרוּ עֵינָיו וְנָפְלוּ עַל רַגְלָיו שֶׁל יַעֲקֹב. פָּקַח יַעֲקֹב אֶת עֵינָיו וְשָׂחַק. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם, פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע” (תהלים נח, יא). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתָהּ שֶׁל רִבְקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד” (בראשית כז, מה) (סוטה יג ע"א).

וְכִי גֹרֶן וגו' – האם אוספים את הקוץ, האטד, לגורן?

כְּגֹרֶן זֶה וגו' – המוקף שיחים קוצניים כדי להגן עליו.

לְמִלְחָמָה – בבני יעקב.

כִּתְרוֹ שֶׁל יוֹסֵף – שהיה משנה לפרעה.

שְׁלוֹשִׁים וְשִׁשָּׁה – אחד של יוסף, והשאר של צאצאי ישמעאל ועשיו (המנויים בבראשית, פרק כה ופרק לו).

עִכֵּב – מנע את הקבורה.

אַרְבָּעָה זוּגוֹת – שמונה קברים בלבד, ושבעה מהם כבר תפוסים (אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, לאה [ויעקב, טוען עשיו, קבר את לאה בחלק שיועד לו]).

חֵלֶק פָּשׁוּט – החלק המגיע לעשיו מעצם היותו בנו של יצחק (ומה שמכר ליעקב הוא רק החלק העודף המגיע לו כבכור).

קַל כְּאַיָּלָה – מהיר (“נפתלי איילה שלוחה” – בראשית מט, כא).

אָזְנָיו כְּבֵדוֹת – כבד שמיעה.

נְבוּאָתָהּ שֶׁל רִבְקָה – ואכן מתו שני בניה, יעקב ועשיו, באותו היום, כפי שחששה.

*

קיב ‏ “וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ” (בראשית נ טו) – מָה רָאוּ עַתָּה שֶׁפָּחֲדוּ? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁחָזְרוּ בְּנֵי יַעֲקֹב מִקְּבוּרַת אֲבִיהֶם רָאוּ שֶׁנָּטָה יוֹסֵף מִן הַדֶּרֶךְ וְהָלַךְ וְהֵצִיץ בְּאוֹתוֹ הַבּוֹר שֶׁהִשְׁלִיכוּהוּ אֶחָיו בְּתוֹכוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ כָּךְ אָמְרוּ: עֲדַיִן טִינָא בְּלִבּוֹ, עַכְשָׁו שֶׁמֵּת אָבִינוּ “לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף” (שם).

וְהוּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְבָרֵך עַל הַנֵּס שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ בַּמָּקוֹם הַזֶּה (תנחומא ויחי, יז; בר“ר ק, ח; לק”ט לפסוק).

מָה רָאוּ וגו' – מדוע רק לאחר קבורת יעקב חששו האחים?

שֶׁחָזְרוּ – מארץ כנען.

טִינָא – רוגז נסתר.

*

קיג “וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם” (בראשית נ, כא) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁאָמַר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁמִּתְקַבְּלִים עַל הַלֵּב: וּמָה עֲשָׂרָה נֵרוֹת לֹא יָכְלוּ לְכַבּוֹת נֵר אֶחָד, נֵר אֶחָד הֵיאָךְ יָכוֹל לְכַבּוֹת עֲשָׂרָה נֵרוֹת? (מגילה טז ע"ב).

מִתְקַבְּלִים עַל הַלֵּב – משכנעים.

עֲשָׂרָה נֵרוֹת – משל לאחים.

נֵר אֶחָד – יוסף.