א “כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל, כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ” (הושע ט, י) – אָמַר רַ' יוּדָן: הַתְּאֵנָה הַזּוֹ, בַּתְּחִלָּה אוֹרִים אוֹתָהּ אַחַת אַחַת, וְאַחַר כָּךְ שְׁתַּיִם, וְאַחַר כָּךְ שָׁלוֹשׁ, עַד שֶׁאוֹרִים אוֹתָהּ בְּסַלִּים וּבְמַגְרֵפוֹת, כָּךְ בַּתְּחִלָּה “אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ” (יחזקאל לג, כד), וְאַחַר כָּךְ שְׁנַיִם: אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְאַחַר כָּךְ שְׁלשָׁה: אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, עַד “וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד” (שמות א, ז) (בר“ר מו, א; ילק”ש להושע, תקכה).
אוֹרִים אוֹתָהּ – קוטפים את פירותיה (המבשילים בהדרגה).
בְּמַגְרֵפוֹת – בשל שפע הפרי הנופל סביב העץ.
*
ב “וַיָּקֶם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם” (שמות א, ח) – רַב וּשְׁמוּאֵל, אֶחָד אָמַר: חָדָשׁ מַמָּשׁ, וְאֶחָד אָמַר: שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְזֵרוֹתָיו. וּמַהוּ “אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף” (שם)? שֶׁהָיָה דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁלֹּא יְדָעוֹ כְּלָל.
חֲכָמִים אָמְרוּ: לָמָּה קְרָאוֹ מֶלֶךְ חָדָשׁ, וַהֲלֹא פַּרְעֹה עַצְמוֹ הָיָה? אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ הַמִּצְרִים לְפַרְעֹה: בּוֹא וְנִזְדַּוֵּג לְאֻמָּה זוֹ. אָמַר לָהֶם: שׁוֹטִים אַתֶּם, עַד עַכְשָׁו מִשֶּׁלָּהֶם אָנוּ אוֹכְלִים וְהֵיאַךְ נִזְדַּוֵּג לָהֶם? אִלּוּלֵי יוֹסֵף לֹא הָיִינוּ חַיִּים. כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהֶם הוֹרִידוּהוּ מִכִּסְאוֹ שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים, עַד שֶׁאָמַר לָהֶם: כָּל מָה שֶּׁאַתֶּם רוֹצִים הֲרֵינִי עִמָּכֶם – וְהֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ, לְפִיכָךְ נֶאֱמַר: “וַיָּקֶם מֶלֶךְ חָדָשׁ” (סוטה יא ע“א; שמו”ר א, ח).
שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְזֵרוֹתָיו וגו' – בפרעה של ימי יוסף המדובר, אשר התעלם ממפעלותיו של יוסף וחידש גזירות על העם.
פַּרְעֹה עַצְמוֹ – של ימי יוסף.
נִזְדַוֵּג – נילָחם.
*
ג “אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף” (שמות א, ח) – כְּשֶׁמֵּת יוֹסֵף הֵפֵרוּ בְּרִית מִילָה, אָמְרוּ: נִהְיֶה כַּמִּצְרִים; וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ כֵּן הָפַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָאַהֲבָה שֶׁהָיוּ הַמִּצְרִים אוֹהֲבִים אוֹתָם לְשִׂנְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו " (תהלים קה, כה) (שמו"ר א, ח).
הֵפֵרוּ בְּרִית מִילָה – בני ישראל הפסיקו למול את בניהם
*
ד “הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ” (שמות א, י) – “לָהֶם” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “לוֹ”. אָמַר רַ' חַמָּא בְּרַבִּי חֲנִינָא: בּוֹאוּ וְנִתְחַכֵּם לְמוֹשִׁיעָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. בַּמֶּה נְדוּנֵם? נְדוּנֵם בָּאֵשׁ – נֶאֱמַר: “כִּי הִנֵּה ה' בָּאֵשׁ יָבוֹא” (ישעיה סו, טו), וְנֶאֱמַר: “בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט” (שם שם, טז); נְדוּנֵם בַּחֶרֶב – “וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר” (שם). אֶלָּא בּוֹאוּ וּנְדוּנֵם בַּמַּיִם, שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ” (ישעיה נד, ט). וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים, שֶׁעַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל עַל אֻמָּה אַחַת הוּא מֵבִיא; וְעוֹד, הוּא אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל הֵם בָּאִים וְנוֹפְלִים לְתוֹךְ הַמָּיִם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם” (שמות יד, כז). וְזֶהוּ שֶׁאָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם” (שם יח, יא)? “בִּקְדֵרָה שֶׁבִּשְּׁלוּ, בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּּ (סוטה יא ע"א). מוֹשִׁיעָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל – הקב”ה (וחיפשו המצרים דרך לפגוע בעם ישראל מבלי שיוכל הקב"ה להענישם על פי העיקרון של מידה כנגד מידה).
נְדוּנַם – נפגע בהם.
אֵינוֹ מֵבִיא – מבול.
בִּקְדֵרָה שֶׁבִּשְּׁלוּ, בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּ – פתגם הדורש את מילת. “זדו” מלשון נזיד, ופירושו: אדם הטומן פח לאחרים, סופו שהוא נופל בו.
*
ה “וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה… וּבְכָל עֲבֹדָה” (שמות א, יד) – מַהוּ “וּבְכָל עֲבֹדָה”? לְאַחַר שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלַאכְתָּם בְּטִיט וּבִלְבֵנִים בָּאִין לָעֶרֶב לְבָתֵּיהֶם לָנוּחַ – בָּא הַמִּצְרִי וְאוֹמֵר לוֹ: צֵא לַקֵּט לִי יֶרֶק מִן הַגִּנָּה, בַּקַע לִי עֵץ זֶה, מַלֵּא לִי חָבִית זוֹ מִן הַנָּהָר – הֱוֵי: “וּבְכָל עֲבֹדָה”.
מַהוּ “אֵת כָּל עֲבֹדָתָם… בְּפָרֶךְ” (שם)? שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין עֲבוֹדַת הָאִישׁ עַל הָאִשָּׁה וַעֲבוֹדַת הָאִשָּׁה עַל הָאִישׁ. אוֹמֵר לָאִישׁ: קוּם וֶאֱפֵה; אוֹמֵר לְאִשָּׁה: מַלְּאִי חָבִית זוֹ, בַּקְּעִי עֵץ זֶה, לְכִי לַגִּנָּה הָבִיאִי יְרָקוֹת (תנחומא ויצא, ט).
בַּקַע – גזור לגזרים.
הֱוֵי – לפיכך.
שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין וגו' – מחליפים את עבודות הגברים בעבודות הנשים (ולהפך).
*
ו אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי: לָמָּה נִמְשְׁלוּ מִצְרִים כְּמָרוֹר? לוֹמַר לְךָ: מָה מָרוֹר זֶה, שֶׁתְּחִלָּתוֹ רַךְ וְסוֹפוֹ קָשֶׁה, אַף מִצְרִים תְּחִלָּתָם רַכָּה וְסוֹפָם קָשֶׁה (פסחים לט ע"א). נִמְשְׁלוּ… כְּמָרוֹר – שנאמר “וימררו את חייהם”(שמות א, יד). תְּחִלָּתוֹ רַךְ – בעת גידולו.
אַף הַמִּצְרִים וגו' – ראו להלן קטע ח.
*
ז “וַיָּשִׂימוּ עָלָיו” (שמות א, יא) – “עֲלֵיהֶם” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “עָלָיו”. תְּנָא דְבֵי רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: מְלַמֵּד שֶׁהֵבִיאוּ מַלְבֵּן וְתָלוּ לוֹ לְפַרְעֹה בְּצַוָּארוֹ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לָהֶם: אִסְטְנִיס אֲנִי, אָמְרוּ לוֹ: כְּלוּם אִסְטְנִיס אַתָּה יוֹתֵר מִפַּרְעֹה? (סוטה יא ע“א; שמו”ר א, י).
תְּנָא דְבֵי רַ' אֶלְעָזָר – שָנה חכם מבית מדרשו של ר' אלעזר.
מַלְבֵּן – מסגרת מרובעת שבתוכה מכינים את הלבנים.
אִסְטְנִיס – חלוש ומפונק (ועל כן פטור מעבודת הלכנים [וראו בקטע הבא]).
*
ח “וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפֶרֶךְ” (שמות א, יג) – רַ' אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בְּפֶה רַךְ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר פַּרְעֹה “הָבָה נִתְחַכְּמָה” (שם שם, י), קִבֵּץ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, עֲשׂוּ עִמִּי הַיּוֹם בְּטוֹבָה. נָטַל פַּרְעֹה סַל וּמַגְרֵפָה, וְכָל מִי שֶׁהָיָה רוֹאֶה פַּרְעֹה נוֹטֵל סַל וּמַגְרֵפָה וְעוֹשֶׂה בִּלְבֵנִים, הָיָה עוֹשֶׂה אַף הוּא כָּךְ. מִיָּד הָלְכוּ יִשְׂרָאֵל בִּזְרִיזוּת וְעָשׂוּ עִמּוֹ כָּל הַיּוֹם לְפִי כּוֹחָם. כֵּיוָן שֶׁהֶחֱשִׁיךְ הֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם נוֹגְשִׂים, אָמַר לָהֶם: חַשְּׁבוּ אֶת הַלְּבֵנִים. עָמְדוּ וּמָנוּ אוֹתָן. אָמַר לָהֶם: כָּזֶה אַתֶּם מַעֲמִידִים לִי בְּכָל יוֹם וָיוֹם (תנחומא בובר בהעלותך, כג; סוטה יא ע"ב). בְּפֶה רַךְ – בלשון מפתה.
עֲשׂוּ עִמִּי וגו' – עשו עמי טובה ועבדו עמי היום.
לְפִי כּוֹחָם – במלוא יכולתם.
חַשְּׁבוּ – מְנו.
כָּזֶה – כמות כזו (של לבנים).
*
ט “כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ” (שמות א, כב) – אָמַר רַ' חָנָן: מָה הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת וְהַצְּנוּעוֹת עוֹשׂוֹת? הָיוּ נוֹטְלוֹת בְּנֵיהֶן וְטוֹמְנוֹת אוֹתָם בִּמְחִלּוֹת, וְהָיוּ הַמִּצְרִים הָרְשָׁעִים נוֹטְלִים בְּנֵיהֶם הַקְּטַנִּים וּמַכְנִיסִים אוֹתָם לְבָתֵּיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְעוֹקְצִים אוֹתָם וְהֵם בּוֹכִים, וְהָיָה הַתִּינוֹק שֶׁל יִשְׂרָאֵל שׁוֹמֵעַ קוֹל חֲבֵרוֹ שֶׁבּוֹכֶה – וּבוֹכֶה עִמּוֹ, וְהָיוּ הַמִּצְרִים נוֹטְלִים אוֹתָם וּמַשְׁלִיכִים אוֹתָם לַיְּאוֹר.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: רְדוּ מִלְּפָנַי וּרְאוּ בְּנֵי חֲבִיבַי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁמַּשְׁלִיכִין אוֹתָם בַּנָּהָר; וְיָרְדוּ מִלְּפָנָיו מְבֹהָלִים וְעָמְדוּ בַּמַּיִם עַד אַרְכֻּבּוֹתֵיהֶם וְהָיוּ מְקַבְּלִים בְּנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמַנִּיחִים אוֹתָם עַל גַּבֵּי הַסְּלָעִים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא לָהֶם דַּדִּים מִן הַסְּלָעִים וּמֵינִיקָם (שהש“ר ב, לג; סא”ר, ח).
טוֹמְנוֹת… בִּמְחִלּוֹת – מסתירות בחורים שבקירות הבית.
עוֹקְצִים – צובטים.
אַרְכֻּבּוֹתֵיהֶם – ברכיהם.
וּמֵינִיקָם – שנאמר “ויניקהו דבש מסלע” (דברים לב, יג).
*
י דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא: בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם; בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מַיִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְמִין לָהֶן דָּגִים קְטַנִּים בְּכַדֵּיהֶן וְשׁוֹאֲבוֹת מֶחֱצָה מַיִם וּמֶחֱצָה דָגִים. וּבָאוֹת וְשׁוֹפְתוֹת שְׁתֵּי קְדֵרוֹת, אַחַת שֶׁל חַמִּין וְאַחַת שֶׁל דָּגִים, וּמוֹלִיכוֹת אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן לַשָּׂדֶה, וּמֵרְחִיצוֹת אוֹתָם וְסָכוֹת אוֹתָם, וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָם וּמַשְׁקוֹת אוֹתָם, וְנִזְקָקוֹת לָהֶם בֵּין שְׁפַתַּיִם, וּבָאוֹת לְבָתֵּיהֶן. וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעַ זְמַן מוֹלְדֵיהֶן הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָּׂדֶה תַּחַת הַתַּפּוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ, שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ, שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ” (שיר השירים ח, ה). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ מִשְּׁמֵי מָרוֹם וּמְנַקֶּה אֶת יַלְדֵיהֶן, וּמְשַׁפֵּר אוֹתָם כְּחַיָּה זוֹ שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד, וּמְלַקֵּט לָהֶם שְׁנֵי עִגּוּלִים, אֶחָד שֶׁל דְּבַשׁ וְאֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר” (דברים לב, יג). וְכֵיוָן שֶׁמַּכִּירִים בָּהֶם הַמִּצְרִים בָּאִים לְהָרְגָם, וְנַעֲשֶׂה לָהֶם נֵס וְנִבְלָעִים בְּקַרְקַע. וּמְבִיאִים שְׁוָרִים וְחוֹרְשִׁים עַל גַּבָּם, וּלְאַחַר שֶׁהוֹלְכִים – הָיוּ מְבַצְבְּצִים וְיוֹצְאִים כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. וְכֵיוָן שֶׁמִּתְגַּדְּלִים בָּאִים עֲדָרִים עֲדָרִים לְבָתֵּיהֶם.
וּכְשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם הֵם הִכִּירוּהוּ תְחִלָּה וְאָמְרוּ: “זֶה אֵלִי!” (שמות טו, ב) (סוטה יא ע“ב; שמו”ר א, יב).
מַזְמִין – מכין ומביא.
שׁוֹפְתוֹת – מעמידות על האש (כדי לבשל).
חַמִּין – מים חמים.
לַשָּׂדֶה – שם עבדו הבעלים את עבודת הפרך.
סָכוֹת – בשמן, כדי לעדן את גופם.
וְנִזְקָקוֹת לָהֶם וגו' – מזדווגות עמהם בין שתי הקדרות השפותות.
“חִבְּלַתְךָ” –־ ילדה אותך.
מְשַׁפֵּר – מנקה מלכלוך מי השפיר.
חַיָּה – מיילדת.
עִגּוּלִים – אבנים עגולות.
הֵם וגו' – אותם תינוקות שגדלו בשדה, הם הראשונים שקראו “זה אלי”.
*
יא כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם נִתְקַבְּצוּ כֻּלָּם וְיָשְׁבוּ יָחַד, מִשּׁוּם שֶׁהָיוּ כֻּלָּם בַּאֲגֻדָּה אַחַת, וְכָרְתוּ בְּרִית יַחַד שֶׁיַּעֲשׂוּ גְמִילוּת חֲסָדִים זֶה עִם זֶה, וְיִשְׁמְרוּ בִּלְבָבָם בְּרִית אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְשֶׁלֹּא יַנִּיחוּ לְשׁוֹן בֵּית אֲבִיהֶם, וְשֶׁלֹּא יִלְמְדוּ לְשׁוֹן מִצְרַיִם, מִפְּנֵי דַּרְכֵי עֲבוֹדָה זָרָה; וּכְשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מָלִים אֶת בְּנֵיהֶם בְּמִצְרַיִם הָיוּ הַמִּצְרִים אוֹמְרִים לָהֶם: לָמָּה אַתֶּם מָלִים אֶת בְּנֵיכֶם, וַהֲלֹא לְאַחַר שָׁעָה יִהְיוּ מַשְׁלִיכִין אוֹתָם לַנָּהָר? וְאָמְרוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל: אֲנַחְנוּ נָמוּל אוֹתָם וְאַתֶּם עֲשׂוּ לָהֶם כִּרְצוֹנְכֶם – הַמֵּת יָמוּת, וְהַנֶּהֱרָג יֵהָרֵג, וְהַבָּא בְחַיִּים יִחְיֶה (סא"ר, כא).
מִפְּנֵי דַּרְכֵי עֲבוֹדָה זָרָה – כי לימוד הלשון עשוי להוביל גם להתבוללות.
מַשְׁלִיכִין אוֹתָם – על פי גזירת פרעה (שמות א, כב).
*
יב “וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת” (שמות א, טו) – מִי הָיוּ הַמְּיַלְּדוֹת? אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי: אִשָּׁה וּבִתָּהּ: יוֹכֶבֶד וּמִרְיָם; וְלֹא הָיוּ לְמִרְיָם אֶלָא חָמֵשׁ שָׁנִים, וְהָיְתָה הוֹלֶכֶת עִם יוֹכֶבֶד אִמָּהּ וְעוֹשָׂה צְרָכֶיהָ, וְהָיְתָה זְרִיזָה.
“פּוּעָה” – שֶׁהוֹפִיעָה פָּנִים כְּנֶגֶד פַּרְעֹה וְזָקְפָה חָטְמָהּ בּוֹ וְאָמְרָה לוֹ: “אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ הָאִישׁ כְּשֶׁיָּבוֹא הָאֱלֹהִים לִפָּרַע מִמֶּנּוּ!” – נִתְמַלֵּא עָלֶיהָ חֵמָה לְהָרְגָהּ.
“שִׁפְרָה” – שֶׁהָיְתָה מְשַׁפֶּרֶת עַל דִּבְרֵי בִּתָּהּ וּמְפַיֶּסֶת עָלֶיהָ. אָמְרָה לוֹ: אַתָּה מַשְׁגִּיחַ עָלֶיהָ? תִּינֹקֶת הִיא וְאֵינָהּ יוֹדַעַת כְּלוּם.
“וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים” (שם שם, יז) – יֵשׁ קִלּוּס בְּתוֹךְ קִלּוּס; לֹא דַיָּן שֶׁלֹּא קִיְּמוּ אֶת דְּבָרָיו, אֶלָּא עוֹד הוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶן טוֹבוֹת: יֵשׁ מֵהֶן שֶׁהָיוּ עֲנִיּוֹת, וְהוֹלְכוֹת הַמְּיַלְּדוֹת וּמַגְבּוֹת מַיִם וּמָזוֹן מִבָּתֵּיהֶן שֶׁל עֲשִׁירוֹת וּבָאוֹת וְנוֹתְנוֹת לָעֲנִיּוֹת, וְהֵן מֵחַיּוֹת אֶת בְּנֵיהֶן (שמו"ר א, יג־טו).
אִשָּׁה וּבִתָּהּ – ויסביר להלן מדוע קוראת להם התורה שפרה ופועה.
וְלֹא הָיוּ וגו' – מרים היתה בת חמש באותה שעה.
עוֹשָׂה צְרָכֶיהָ – מסייעת לה במלאכתה.
הוֹפִיעָה פָּנִים – התחצפה.
זָקְפָה חָטְמָהּ – הרימה ראשה בתנועה של בוז.
אוֹתוֹ הָאִישׁ – פרעה.
לִפָּרַע – להעניש.
מְשַׁפֶּרֶת – מרככת, מרגיעה.
מַשְׁגִּיחַ עָלֶיהָ – שם לב לדבריה.
קִלּוּס בְּתוֹךְ קִלּוּס – שבח על גבי שבח.
עִמָּהֶן – עם היולדות.
מַגְבּוֹת – עורכות מעין מגבית.
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.