“את העבודה עושים תמיד אנשי־הרצון העצובים”
(י. ח. ברנר. חשון תר"ף)
“מה היה ברנר אומר, אילו היה חי, על הסכם השלום עם הפלשתינים?” – ברנר כמשל; ברנר כמייצג את הגעגועים לסמכות רוחנית ומוסרית, שתורֶה דרך ותיתן תשובות; והסכם השלום כמייצג בעיה בוערת העומדת על הפרק ומחייבת הכרעה קשה. שאלה כזו, מייצגת גם את ההרגשה שבדור ששואל אותה, כלומר בכל דור, אין למי לפנות וממי לקבל תשובה.
בחייו, היו דעותיו של ברנר (כמשל) שנויות במחלוקת ולא הכל נהו אחריו. בחייו הִרבו להתווכח עמו ולחלוק על דעותיו, ומתנגדיו לא הססו מלהציגן כשליליות ואף מזיקות. בחייו לא מילא אותו תפקיד מרכזי, בממדים שמייחסים לו לאחר מותו וממרחק השנים.
ובכל זאת, מה היה אומר ברנר היום, אילו היה חי? – מכיוון שאין כל אפשרות לתת תשובה על שאלה זו, נפתח הפתח לספקולציות, או בלשון נקייה – להשערות. ובהשערות כמו בהשערות, הכל פתוח והרשות נתונה. כל שואל נותן את התשובה בהתאם להשקפת העולם שאותה הוא מביא עמו מלכתחילה, וכל אחד מוצא את מה שהוא מחפש.
מִשנתה של סמכות מרכזית מן העבר, למשל, היא תמיד מורכבת ואינה חסרת ניגודים וסתירות. היא נאמרה בהזדמנויות שונות, בתגובה למציאות מסוימת ששינתה פנים והגיבה בכל פעם מחדש על מצבים מתחלפים. כל מי שבא, מקץ שנים, להיתלות בה, תוך שליפת ציטוטים מכתביה, מחויב להוציא דברים מהקשרם, לשרטט קווים מקבילים בין סיטואציות היסטוריות שאינן מקבילות, ולהתעלם מכל מה שמפריע לגייס את ברנר (כמשל) לחיזוק תמיכתו או התנגדותו בנושא השנוי במחלוקת והעומד על הפרק.
מסיפוריו וממאמריו של ברנר אפשר בקלות לצטט מספר ניכר של התבטאויות חריפות מאוד כנגד הערבים, פחד מהם, בוז וחשד וחוסר אמונה מוחלט באפשרות לחיות עמהם בדו־קיום. כגון: תיאורים אנטי־רומנטיים מובהקים: “חלאת המוגלה, שחור־הפחמים עם ערמת פיקחנים היו בעיניהם” (“בין מים למים”, תר"ע). או: “אבל בלילה – היכן תלון? – אה? עם ערבים תלון?… עם הערבים? – הֶה!.. היודע אתה, מה יעשו לך הערבים? – – – גויים עושים גסוּת! – עזר לדובר הנער הספרדי” (מכאן ומכאן“, תרע”א). וכן: “מזוהמים כשהם לעצמם” (עצבים" תרע"א). אבל, ביטוי זה, שנשמע נורא, מקבל את ההקשר הביקורתי הנכון כשמיד לאחריו נאמר: “מזוהמי עולם”, המכוון כנגד היהודים, והוא עולה עליו בדחייתו. כך גם המובאות הקודמות נעוצות בהקשר ביקורתי כולל על כל התופעות השליליות שמוצא ברנר בעם ובארץ.
החתירה לאמת בכל מחיר והסירוב לייפות את המציאות מוצאים את ביטוים בהגדרתה של ארץ־ישראל, “אבל האמת ריחפה, ריחפה, ונשארה תלויה: הר־געש, הר־געש…” (“בין מים למים, תר”ע).
ולא פחות ידועה הקריאה, שצוטטה פעמים הרבה: “כן, מלאי־שנאה, כך צריך להיות! ארורים הרכים האוהבים!” (‘רביבים’, תרע“ג. מהדורת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, תשמ”ה, כרך ד' עמ' 1039. כל המבואות ממאמרי ברנר מכרך זה).
ולאחר תל־חי, כנבואה שנזרקה מפיו: “שכנינו הפראים, כמו תמיד, אינם יודעים את אשר הם עושים, את מי הם רוצחים: את מיטב־האנושיות” (שבט תר"ף. מתוך העיזבון. “ציונים לזכר אהרן שֶר”. שם עמ' 1749).
אבל, אפשר להיתלות גם בביטויים אחרים, שונים ואף מנוגדים, כגון זה שנאמר לאחר המלחמה: “האדם הערבי העובד אח הוא לנו”; "עוד יבוא יום וקשר אמיץ יקום בינינו, עובדי־ישראל, וביניהם, פועלי ערב (‘קונטרס’ ניסן תר"ף. שם עמ' 1758).
ובעיקר, באותה רשימה אחרונה שלו, “מפנקס”, שנמצאה בעיזבונו, ונתפסה כצוואה ובה הושיט יד לשלום ל“יתום עובד! אח צעיר!”; וייחל ל“מגע נפש בנפש… מהיום… ובמשך דורות… במשך ימים רבים… וללא שום מטרה… ללא שום כוונה… מלבד כוונת אח, ידיד ורע…” (“מפנקס”, ‘קונטרס’, כ' ניסן תרפ"א. מן העיזבון. שם עמ' 1834).
למי שטוענים, שזו דוגמה כמעט יחידה בתוך שפע רב, המעיד על עמדה מנוגדת, יענו, שרשימה אחרונה זו בישרה את המִפנה שחל בברנר ביחסו לשאלה הערבית וכי לאחר מלחמת העולם הראשונה, ועם העלייה השלישית, שינה את דעותיו, ובעיקר את הלך־נפשו הפסימי, וצפה באופטימיות גדולה יותר ביכולת העם להיאחז בארץ, ובאפשרות של מציאת שפה משותפת עם הערבים. אבל גם העדויות האישיות על הלך־נפשו בתקופה האחרונה לפני מותו, הן סותרות, ומעידות יותר על הזוכר מאשר על מושא זיכרונו. זאת ועוד. גם מובאות מפורשות, בעד או נגד עמדתו של המצטט בגיוסן לחיזוק האידיאולוגיה שלו, יש בהן לשכנע את המשוכנעים בלבד. האחרים תמיד יוכלו לטעון, ובמידה רבה של צדק, שאותה אמירה נאמרה בנסיבות היסטוריות שונות, ושכוחה היה יפה לשעתה בלבד ולסיטואציה המסוימת שמתוכה נבעה, וכי בהקשר הכולל משמעותה שונה מזו שמנסים לייחס לה בהווה. תמיד אפשר לגייס כנגדה אמירה הפוכה, שכן בציטטות ממִשנתו המורכבת של אדם העומד בצומת דורו, אפשר להוכיח הכל. במלחמת־ציטטות מסוג זה, אין אפשרות לשכנע, כיוון ש“העובדות”, בדרך־כלל, אינן משכנעות אלא את המשוכנעים, וכל אחד מצליח תמיד לפרשן באופן כזה שיחזקו את טיעונו. מההיסטוריה, כפי שמקובל לומר, אפשר ללמד אך ורק על ההיסטוריה, וכל ניסיון ללמוד ממנה לקחים לתמיכה בהשקפת עולם מסוימת בהווה, ייגמר בגיוסה על־ידי הצד השני הלומד מאותו מצב היסטורי דווקא את הלקח המוגד.
מה שחשוב הוא, מה היתה עמדתו של ברנר (כמשל) בדורו? מה היתה תגובתו על מאורעות שאירעו בזמנו? מה היו דעותיו בנושאים השנויים במחלוקת שעמדו על הפרק בימיו?
אם אפשר ללמוד ממנו לקח אקטואלי, הרי זה רק, שאדם צריך לומר את האמת שלו ללא מורא ופחד, בלא לרצות “להתיישר” עם הקו השליט. להיות מסוגל “לשחות כנגד הזרם”, ולשלם את מחיר בדידותו, לעמוד במרכזה של מחלוקת, ולספוג התקפות בוז ולעג.
אם בכל זאת מגייסים את ברנר (כמשל) לצרכים אקטואליים, הרי זה משום הרצון לאמץ דמות־אב ולהתייחס עליה; להיתלות באילן גבוה; להוכיח שורשים בעבר; להרחיק־עדות, כדי שיהיה נוח יותר לשכנע בהווה; להביא דברים בשם אומרם הדגול, כדי לתת להם יותר תוקף ועוצמה, ועוד כיוצא בזה שלל סיבות שהמשותף לכולן, שברנר (כמשל) הוא מקור להזדהות של האומר ושל קבוצת ההתייחסות שלו. ברנר משמש כלי, מוביל, שופר, צינור להעברת רעיונות, על דרך ההסוואה והאמירה העקיפה. הוא נבחר כדמות־מתווכת המאצילה מהוֹדהּ על עמדותיו של הדובר בהווה, ובעזרתה הוא מקווה לעשות להן נפשות, יותר מאשר אם יעמוד חשוף לבדו.
לכן, במשך כל השנים, נִתלו רבים מאוד בברנר, בספרות, בשירה, באמנות, בפובליציסטיקה, ושילבו את דמותו ואת יצירתו במצבים אקטואליים שונים שעמדו על הפרק, ולא פחות במצבי מצוקה אישיים ורגשיים. דמותו ומשנתו לבשו ופשטו צורה בהתאם לנסיבות ההיסטוריות והאקטואליות המשתנות ולדובריהן השונים.
מיד לאחר פרעות תרפ"א. גויס רצח ברנר וחבריו לגיבוש התודעה הקולקטיבית של היישוב, לחיזוק ידיים רפות ולהמרצת עבודת ההתיישבות והבנייה, בד־בבד עם החינוך לנכונות למות על הארץ, אם יש הכרח בכך. דמם של ברנר וחבריו לא היה לשווא, ההתנכלויות ישיגו רק את ההפך ויגבירו את יכולת העמידה של היישוב, ואת הגדלת מספר היישובים החקלאים בארץ. שירי דוד שמעונוביץ ויהודה קרני (אם להזכיר שניים בלבד) נותנים ביטוי למדיניות זו של "אַל סְפֹד ' אַל בְּכוֹת / בְּעֵת כָּזֹאת, / אַל הוֹרִיד רֹאש… / עֲבֹד! עֲבֹד! (דוד שמעונוביץ אַל סְפֹד…ּּּ“תרפ”א) וכן: “לֹא זָרִים אָנוּ פֹה; אַף לֹא חֲלָשִׁים / בֵּין צְלָבִים וּמִסְגָּדִים; / [ ־ ־ ־ ] וְאָז בּחֲצוֹב חֲלוּצֵי־עָם בִּשְׂדֵה הַקְּבָרוֹֹת / בִּמְקֹום חָצוֹב בֶּהָרִים, / יִשָּׁמַע קוֹל מַקֶּבֶת: טִירוֹת נֶהֱדָרוֹת / אֶבְנֶה וּמִבְצָרִים / מִן הַקְּבָרִים” (יהודה קרני: אֶל חֲלוּצִים“. תרפ”א).
בה־בשעה נרתמה פרשת הרצח לשירותם של הקוראים לנקמה, תוך הדגשת האידיאולוגיה של הארץ הנקנית בדם, כמעט ללא הזכרת חלקה השני של המשוואה בדבר הצורך בבנייה ובעשייה חלוצית. שיריהם הנמרצים של מ. חריזמן, א. ז. בן־ישי, יעקב חורגין, ובעיקר יעקב כַּהן, קראו לנקמה והבליטו את ברית־הדמים עם הארץ. בשורות כגון: " הוֹי הָבוּ אָז / כּחוֹת־תֹּפֶת לִי / וְיַד־שָׂטָן עַד אַרְגִּיעָה! / בְּּדַם־זֵדִים כִּי אַטְבִּיעַ / חֶרְפַּּת־עָם" (יעקב חורגין: “עַל הַקְּבָרִים”. תרפ"א); או “כִּפְרָאִים הִלָּפְתוּ בְרַעֲמוֹת רוּחֲכֶם” (מ. חריזמן: “לֹא עֵת עַתָּה…”. תרפ"א); וכן: "וּבְקֶצֶף נִדְבְּרָה בַּחֲרִיקָה שֵׁן אֶל שֵׁן: נָקָם! (א. ז. בן־ישי: “לְמָחֳרָת…” תרפ"א). ובעיקר: “וְשֶׁבַע יְקַדֵּש כָּל־נֵטֶף שֶׁל־דָּם / אֲדָמָה זֹאת לָנוּ – וְיַזְעִיק הָעָם! / בִּמְקוֹם נָפַל אֶחָד יָקוּמוּ עֲשָׂרָה, / בִּמְקוֹם הָעֲשָׂרָה – רְבָבָה נֶאְדָּרָה! / וְעַד־עוֹלָם, עַד־עוֹלָם לֹא נָזוּז מִזֶּה, עַד־עוֹלָם” (יעקב כהן: לֹא נָזוּז…“. תרפ”א).
יצחק למדן, שילב את דמותו של ברנר – “המתפלש” – ב“מסדה” שלו (תרפ"ז) והפכה לאידיאה מופשטת, תוך טשטוש הגבולות בין ברנר לגיבוריו הספרותיים. “המתפלש” נבחר כדי לייצג את המעמד של “אחרונים על החומה”, היחיד הסובל את ייסורי האומה כולה, ולתת ביטוי לשכול המוחלט, לחלוציות, שהיא בתחנה האחרונה במפת הנדודים של העם. “מסדה” היא “המבצר האחרון” לקיומו בעולם, “מזה והלאה אין גבולות עוד”. סמל הכישלון נהפך לסמל הגבורה למופת, ובה בשעה לתמרור־אזהרה של “שנית מצדה לא תיפול”. ברנר מייצג את הצורך לראות את הדברים לכל עומקם, כפי שניסח למדן עצמו, ולא “לתעות בתעיה של הונאה עצמית”, שכן “הגורל העברי שאב תמיד את כוחות קיומו ועקשנותו, משעות הסתכלות יאוש במעמקיו”.
א. צ. גרינברג גייס את ברנר המת, ב“חזון אחד הלגיונות” (תרפ"ח) במלחמתו כנגד הרבים, כנגד הנהגת היישוב המושחתת, בתפקידו כמייצג המובהק ביותר של האידיאה של “הסופר”.
אברהם ברוידס יצר את ברנר בצלמו, צלם פועל בניין, והתפרק על דמותו כמי שמושיט עזרה לדלים ולנדכאים: “יַד אָח עֵרָה הוֹשַׁטְתָ / לְנִשְׁבָּרֵי הַלֵב. / הִטֵּיתָ אָזְנְךָ אֶל דָּל, / כְּבַד־רוּחַ וְנִכְלָם” (“לי. ח. ברנר”. תרפ"ז).
אברהם שלונסקי ראה בברנר את דמות “המשורר המקולל” – “המגודף”. והשתמש בו במלחמתם של אנשי קבוצת ‘כתובים’, “הצעירים”, “המודרניסטים”, הנרדפים והאומללים, כנגד חבורת “מאזנים”, “הזקנים”, “השמרנים” ובראשם ביאליק. שלונסקי וחבורתו ראו את עצמם כממשיכיו של ברנר, כאותם מעטים נבחרים ההולכים בדרכו, דרך־הקוצים, רבת־הסבל: “הדרך הַמְּחוּרֶלֶת בין כרמי עמי” (“יסעורים”. תרצ"א).
בשנות השלושים, במיוחד לאחר עליית הנאצים בגרמניה, ולפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הדגישו אלה שכתבו עליו, בעיקר בפולין, או מי שעלה ממנה לארץ זמן קצר קודם לכן, את תמרורי האזהרה שחייו, יצירתו ובמיוחד קיצו, מציבים בפני הקורא. למותר להוסיף, שלכל אחד מהמשוררים “לֶקח” שונה.
אהרן צייטלין תלה ברצח ברנר את ראייתו המיסטית, ותפס אותו כקרבן, וככפרה שקיבל האלוהים בשמחה על חיי הכפירה של ברנר. הוא הצדיק את הדין, וראה במותו “עקֵדה”, שמטרתה לגאול את היקום והאדם (“ברנר”. תרצ"ד).
חיים ליב פוכס, בשירו שתורגם מיידיש על ידי דב שטוק (סדן), ופורסם זמן קצר לאחר עלייתו לארץ, עימת בין זעקתו של ברנר, לבין הריקנות והשאננות שמצא ברחובות תל־אביב. הוא השתמש ב“קולו” של ברנר, כדי להזהיר מן העתיד המסוכן הצפוי בקרוב לעם, מתוך הרגשה קשה, שהוא בלבד שומע את קולו: "קוֹלְךָ / זוֹעק לְתוֹךְ חֶשְׁכת לֵילֵנוּ, / כְּהַזְהָרָה מִפְּנֵי הַמָּוֶת; / מַה יֵלֵד יוֹם מָחָר: (“י. ח. ברנר. תרצ”ה).
מלכיאל לוסטרניק, בשנה האחרונה שלפני, נאחז בברנר, זמן קצר לפני שלא הצליח להינצל וניספה בגטו וארשה (תש"ב). צוואתו של ברנר, כפי שראה אותה: “וְעִם כְּרוּז – קְרָב: אַף־עַל־פִּי־כֵן / נָפַל וָמֵת”. נכתבה מתוך תחושת לב קשה, ונהפכה, זמן קצר לאחר מכן, למציאות מרה על כל שלושת חלקיה, הקרב, האף־על־פי־כן והמוות (“ברנר”. תרצ"ח).
באותה שנה התבוננה בתמונתו, בקן “השומר הצעיר” בסלונים, המשוררת הצעירה גיטל מישקובסקי וחזרה ועיינה בכתביו לפני פעולות ההדרכה של חניכיה, ושמעה בהם, בין השאר, את קריאתו לבוא ל“מולדת” ולהצטרף ל“צַעַד מְקַדְּשֵי הֶעָמָל”, יחד עם קולו הלוחש: “הַחַיִּים, מַה טּוֹב…” (“יוסף חיים ברנר. תרצ”ח). היא היתה בת־מזל והגיעה לארץ באניית המעפילים האחרונה, שעזבה את פולין לפני פרוץ המלחמה.
יעקב פיכמן, בפואמה “הַלַּיְלָה הָאַחֲרון” (אדר, תש"ז) בשעה שנתבררו ממדיה הנוראים של השואה, ובעיצומו של המאבק בבריטים, ראה בברנר ובחבריו, שנשארו בבית המבודד בפרדס באבו־כביר, שהם מחכים למותם, “ואיש לא בא להציל”, את ההשתקפות של מה שקרה בשואה לאלפי משפחות מישראל. הוא מתח קווים מקבילים רבים, בין אותו לילה, לפני עשרים וחמש שנים, לבין הרצח וההוצאה להורג, של העם היהודי בשנות המלחמה, שזה מקרוב הסתיימה. מטרתו היתה, כמו זו של אלה לפניו בשנת הפרעות, וכמו יצחק למדן שנים אחדות לאחריהן, לנסוך ביטחון ותקווה מתוך אותם מצבי־ייאוש בעבר שנסתיימו בכישלון, כדי לעודד ולהמריץ לעשייה. השישה הסגורים בבית מייצגים “אנושות שלמה, מלוכדה”, שידעו שאין מי שיבוא לעזרתם. הם היו תאבי חיים וניסו להתגונן: “להאבק, למות”; “וְיָד מְשׂרָגָה / שֻׁלְּחָה לַמּוֹט, לַבְּרִיח, לָרוֹבֶה”, למרות שלא היה להם כל סיכוי. והרוצחים, כאז כן עתה, פעלו מתוקף “אֲפֵלַת־הָעֵד / אֵיבַת קְדוּמִים, צְמָא אֲסַפְסוּף / כָּל עָם לְדַם פָּלִיט, לְשֹד עָזוּב” והם “כְּמוֹ חַיָּה אוֹרֶבֶת צַעַד־צַעַד” ו“כְּכַלְבֵי־לֵיל, כִּתְמֵי אָדָם שְחוֹרִים!”
אלה רק דוגמאות אחדות משירים שנכתבו על ברנר, בשנים שלפני קום המדינה, מתוך שפע הדוגמאות הקיימות עד היום, לרתימתו לשאלות ההווה ובעיקר לניסיונות לדובב אותו לצורך מתן תשובות. (כל הדוגמאות מתוך ספרי: ‘צריבה – שירת־התמיד לברנר’).
ובכל זאת, ועל אף כל האמור לעיל, אילו אפשר היה לדובב היום את ברנר ולשאול אותו מה לעשות, מה היה אומר?
הוא היה בוודאי מחזיר את השאלה אל השואל ומכריח אותו להתייצב בעצמו מולה, לקבל החלטה אישית ומוסרית אמיצה מתוכו. הוא היה אומר לו, שאין תשובות מוכנות מראש, ואין אפשרות להישען על פתרונות מן העבר, אלא יש צורך שכל אחד יַפְנִים לתוכו את השאלה. התשובות שלו, תנוסחנה תמיד כשאלות, שעל האדם לשאול בראש ובראשונה את עצמו. ואולי, אולי, היה מַפְנֶה את השואל היום אל מה שכתב, אז, לאחר מלחמת העולם הראשונה. ב“שאלה הערבית”:
“היושר הישובי אתנו הוא, ואנחנו נעשה בשבילנו בארץ זו כל מה שאפשר. כל אחד ואחד מאתנו יעשה באמונה את המוטל עליו. ולא נוסיף עוד לשאול על כל מעשה קטן או גדול, אם יש בו מן המדיניות הגדולה ומזיו שכינתה. מתוך עצבות וחוסר פרספקטיבות גרנדיוזיות אין השכינה שורה, אמנם, אבל את העבודה עושים תמיד אנשי־רצון העצובים, ולא הרוקדים לפני השכינה הגראנדיוזיים. ולאנשים מן הישוב, עובדי־אדמתם ועושים במלאכה, מסתפקים במועט, ולא זוללים וסובאים, לא פראנטים ורעשנים, כי אם צנועים וענווים, כשרים וסגורים בתוך עצמם, המוכנים לכל מצב ומוכנים ליסורים, לא יוכל כל אויב, יהיה ערבי או ישמעאלי, או גם לא־ערבי ולא־ישמעאל”. (‘האדמה’, חשון תר"ף. החתימה: בר יוחאי, שם, עמ' 1635).
בוויכוח הציבורי העקרוני, שהתנהל באותן שנים, לאחר נפילת תל־חי, בשאלה אם יש רשות לסכן נפשות כדי להגן על אדמה, הֵרים ברנר על נס את האומץ של א. ז. רבינוביץ להביע פחד ופקפק בשאלה זו. ברנר ליבן את השאלה מכל צדדיה ובין השאר אמר: "ומלבד זאת, אם למהר ולעזוב כל מקום שסכנה בו, הרי שעלינו לעזוב הכל, להיסוג מכל הנקודות– ולאן? אבל בעיקר שינה את כיוונה ושאל, בניסוח שהוא בעל־תוקף על־זמני:
"ונשאלת השאלה: הזכאים אנו, הנשארים לקרבנות כאלה? (‘האדמה’, אדר תר"ף. שם עמ' 1752).
התשובות שאפשר לקבל מברנר היום, הן תמיד מסגרות פתוחות, נתונות לפרשנויות שונות, כלים שכל אחד צריך למלא אותם בתוכן אישי. דברים שאמר לאחר נפילת תל־חי, וכבר היו לסיסמה, כוחם יפה תמיד, בהשמטות האקטואליות ההכרחיות:
“כשתבוא שעת־הניסיון הקשה [ ־ ־ ־] היעמוד כל אחד ואחד מאתנו [ ־ ־ ־] במקום אשר יעד לו גורלו?” (‘האדמה’, אדר תר"ף. כרך ד‘, עמ’ 1752).
ניתוח המציאות שלו אז כוחו יפה גם עתה, כיוון שהכל פתוח, ללא־אשליות ולכן גם הרשות נתונה:
“ההוויה היתה הווית־קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר” (“מכאן ומכאן”. תרע"א).
סוכות תשנ"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.