א. עלילת השבוי כבעיה מוסרית פתוחה    🔗

המאמר דן בשאלה העקרונית של מוסר בתקופת מלחמה ובהדגמתה ביצירות הספרות שמצויה בהן “עלילת השבוי” על שתי פניה: שבוי ערבי בידי יהודים ושבוי יהודי בידי ערבים. הרקע ליצירות – בעיקר מלחמת העצמאות אבל גם לפניה ואחריה, בייחוד עד מלחמת סיני. המדובר לרוב בסיפורים קצרים, אבל גם ברומנים, יצירות אחדות תוך כדי המאורעות, ללא־מרחק, ואחרות – ממרחק של עד כעשר שנים אחריהם. הסיפורים הקצרים מוקדשים רובם ככולם ל“עלילת השבוי” ואילו ברומנים “עלילה” זו היא אחת ממרכיביהם.

נבדק כאן מדגם של כ־10 יצירות ספרות, ברובן: שבוי ערבי בידי יהודים ורק מיעוטן (שתיים) שבוי יהודי בידי ערבים. יש לשער שקיימות יצירות נוספות שבהן מצויה “עלילת שבוי”, אבל נראה שיש במבחר זה מדגם אופייני ומייצג של הנושא.

אקדים כמה מן המסקנות לתיאור ולניתוח היצירות:

“השבוי” של ס. יזהר הוא הסיפור הראשון בנושא, הידוע, המפורסם והמשפיע ביותר.

ל“עלילת השבוי” הערבי בידי יהודים יש מתכונת כמעט קבועה ביצירות השונות, עד כדי אפשרות לניסוח חוקי הנושא הקבועים: (א) ברקע הרג קודם של יהודי או יהודים בידי הערבים, בדרך כלל, ידיד של המספר; (ב) הרג השבוי הוא תגובת־נקמה על מה ש“הם” עשו לנו או עלולים לעשות; (ג) הרג השבוי מוסבר כצורך להתגונן מפני סכנה הצפויה ממנו, כגון: מסירת ידיעות על הימצאם והסגרתם של הכוחות הלוחמים; (ד) ברקע – המלחמה הנואשת המתנהלת בין יהודים לערבים בכוחות בלתי שווים; (ה) השבוי הערבי, כשהוא נחשף כאדם, יש לו אישיות משלו ויש לו ביוגרפיה והוא חדל מלהיות “אויב” סתם; (ו) השבוי הוא חסר־אונים, בעליבותו, בפחדו, בצעירותו, ביופיו ובחולשתו; (ז) המספר, בין שהוא עֵד למתרחש ובין שהוא לוקח חלק פעיל בו, מתלבט מה צריך לעשות עם השבוי: לרחם עליו, לשלחו לחופשי, או להוציאו להורג. ברור לו, שמה שלא ייעשה לא יניח את דעתו, כיוון שיש כאן התנגשות בין “צדק לצדק”, בין שתי אפשרויות שכל אחת טעמה ונימוקה הצודקים עמה. (ח) המספר העֵד אינו עושה בפועל דבר, כדי למנוע את הריגתו של השבוי, באותם מקרים שבהם היה, אולי, יכול לעשות כן; (ט) המספר, העֵד או השותף, מַפנים את “עלילת השבוי” וחש שהדברים קורים לו, והמעשה ממשיך ללוות אותו ולפקוד אותו בחלומותיו. בדרך כלל זהו אותו גיבור “יפה־נפש”, המייצג את הפן המוסרי המוחלט של הבעיה המעשית והמיידית; (י) ההזדהות עם המלחמה ו“ההכרה הברורה שזוהי מלחמת אין ברירה, מלחמה על עצם הקיום הלאומי וקיומו של הפרט באשר הוא, מלחמה שאין להעלות על הדעת לנחול בה תבוסה, שכן פירושו של דבר זה – אבדן הקיום הלאומי והיהודי בארץ ישראל” (א. ב. יפה, תשמ"ט, עמ' 5), לא מנעו תהיות על המחיר המוסרי הכבד של המלחמה. אדרבה, מראשיתה של “ספרות המלחמה” היתה השאלה המוסרית חלק בלתי נפרד ממנה. הספרות הבליטה את העיוותים שמעוותת “מלחמה צודקת” בנפשם של היחיד והחברה, בכל מה שקשור ביחסי יהודים־ערבים, ביחסי יהודים־יהודים, ובעיקר במתרחש בִּפְנִים, בין האדם לבין עצמו.

אחת המסקנות מ“עלילת השבוי” הערבי בידי יהודים היא, שדוקא אותם סיפורים, ובראשם “השבוי” של ס. יזהר, שבהם לא הוּצא השבוי להורג, מידת ההשפעה שלהם גדולה הרבה יותר, מאשר אלה שבהם הוּמת בירייה, וברור “שככה אין מתנהגים”.

לסיפורים אלה מטרות אחדות: לשפוט, לעורר את דעת הקהל ואת מצפון היחיד על האכזריות המיותרת המתלווה למלחמה, שהיא אכזרית גם בלאו הכי, ולהתריע על הצורך לצמצם ככל האפשר את ההרג המיותר. ובעיקר, מטרתם, למנוע את השחתת המידות המוסריות של הלוחמים, שמביאה בעקבותיה המלחמה, אפילו אם היא מלחמה צודקת. הריגת שבוּי הורסת משהו בסיסי אצל המבצע ומשחיתה ללא תקנה את אישיותו. לכן זוהי בעיקר “שאלה יהודית” ולא “בעיה ערבית”

עמדות חד משמעיות מְגַנּוֹת מצויות בדרך כלל במסות ובמאמרים, ואילו ביצירות הספרות מוצגת הבעיה המוסרית על כל מורכבותה באמצעות הדמויות הפועלת בזמן, במקום ובמצב המסוימים. הסיפורים במיטבם, מצביעים על מורכבות המצב המוסרי, שאליו נקלעו הלוחמים, ומשאירים את השאלה, כיצד היה צורך לנהוג ומה היה נכון לעשות – פתוחה, להמשך התלבטותה של החברה ובעיקר של הקורא בינו לבין עצמו.

 

ב. בינינו לבין עצמנו    🔗

הפן המוסרי של יחסי יהודים־ערבים בספרות העברית מלווה אותה מימיה הראשונים של הופעת הנושא בספרות הארץ־ישראלית. ההתלבטות בבעיה האנושית של היחס אל הערבים, ולא פחות, של הפיכת “הבעיה הערבית” ל“בעיה יהודית”, לא החלה במלחמת השחרור ועם הקמת מדינת ישראל, אלא עם המגע הראשון עם הערבים של אנשי העלייה הראשונה, השנייה, והעליות הבאות. מן ההתחלה התעורר המצפון היהודי, והתחיל תוהה על אותה מציאות, שנכפתה, תחילה על היישוב העברי בארץ־ישראל לאחר מכן על מדינת ישראל, שהביאה אותו למעשים שלבו לא היה שלם עמהם, אבל בה בשעה לא היה מנוס מהם, אם ברצונו להמשיך ולהתקיים. והשאלה היתה שאלת הגבולות והממדים: מה הכרחי ומה לא? מתי המדובר ב“הקם להרגך” וגו' וממתי נהפכים מעשי ההגנה העצמית להתאכזרות לשמה, שאפשר להימנע מהם. זהו גם הוויכוח, שחצה וחוצה בין בעלי השקפות פוליטיות שונות.

בספרות העברית יש ייצוג לכל קצות “הקשת הפוליטית”, אבל ה“כוחות” אינם שקולים. נשמע בה יתרון ברור לקולות המתריעים על העיוות המוסרי שנגרם ליחיד ולחברה, בשל חוסר צדק לזר ולאויב. הספרות הפנתה את תשומת הלב לצדק כערך עליון, ולמוסר האנושי, שנפגעו בגלל המלחמה, מבלי לקבוע אם זוהי מלחמה “צודקת”. הספרות לא נתנה תשובות, אלא התריעה, העלתה את הבעיה לסדר היום הקיבוצי, הפנתה את “המראה” אל החברה, כדי לאלץ אותה לבחון את בבואתה פעם אחר פעם. היא לא הרפתה מן השאלה של “המטרה שאיננה מקדשת את האמצעים”, וגרמה גם “לבטוחים בצדקת הדרך והמעשים” להרגיש לפחות אי נוחות, להתגונן, להצטדק, להסביר.

אין תשובה לשאלה אם בכלל ואיך משפיעה הספרות על החיים, האם יש לה תפקיד מחנך, האם היא יכולה לחנך, ואיך עליה לעשות זאת. בכל אופן, הספרות מטבעה, כך אני רוצה להאמין, רגישה לצדק, ולמוסר, ולעוול לאדם באשר הוא אדם.

שתי דוגמאות לפן המוסרי של יחסי יהודים־ערבים בראשית המאה ה־20, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה: במסה, החד־משמעית של ר' בנימין “משׂא עֲרָב” (‘המעורר’, יולי 1907); בסיפור, מורכב יותר: אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר): “יִראת חטא” (1909).

הנושא חזר ועלה בעוצמה רבה בתקופות של התנגשויות קשות וישירות, כגון ב“מאורעות” תרפ“א ורצח ברנר וחבריו; בפרעות תרפ”ט; וב“מאורעות” תרצ“ה־תרצ”ו. במלוא עוצמתו הוא פרץ לתודעה הציבורית, באמצעות הספרות, בשנות מלחמת העצמאות, אותה מלחמה צודקת והכרחית שנכפתה על היישוב העברי בארץ־ישראל, אבל גם הביאה מעשים ותופעות מכוערים ומיותרים, מן הבחינה המוסרית. “מחיר המלחמה” היה לא רק נפילתם של הלוחמים אלא גם סכנת התפרקותה של החברה מחוסנה המוסרי, וחשש כבד להיחלשותה בעקבות תהליכי איבוד ערכים הומניים, תחילה ביחס “לאויב” בלבד, ובהמשך גם בתוכה.

מיד לאחר מלחמת העצמאות, ובשנים הראשונות אחריה (המדובר כאן בעיקר עד “מלחמת סיני” בשנת 1956), הוחרפה ההתלבטות בפן המוסרי, לא בגלל הנציחון הצודק במלחמה, אלא בגלל ספיחיה של המלחמה כחוויה משחיתה: ביזה, התעללות לשמה, אלימות, ספקות אם היה צריך לגרש, ואיך, וכן על העולים החדשים שהתיישבו בכפרים שנכבשו, שננטשו, שחרבו ונחרבו ועוד ועוד. הספרות העברית נתנה לכך ביטוי נרחב, ובעיקר, עוררה למחשבה, הרגיזה, לא נתנה מנוח, הכריחה לחשבון נפש.

דוגמה מובהקת, אבל אחת מני רבות, היא שירו של נתן אלתרמן: “על זאת” (‘דבר’ י“ז בחשון תש”ט: 19.11.1948) משירי “הטור השביעי” שלו. וברוך קורצוויל, שכרך שיר זה עם סיפורו של ס. יזהר “השבוי” שפורסם באותו חודש, קרא לשתי יצירות אלה: “זעקת המצפון” (‘הארץ’, 4.2.1949) וכתב: “מתגלה היחס של אלה שאינם יודעים להבחין בין ההכרח של המעשה האמיתי לבין האכזריות של המעשה הבלתי הכרחי”.

וכך כתב אלתרמן ב“על זאת”: “כִּי חוֹגְרֵי כְלֵי לוֹחֵם, וַאֲנֲחְנוּ אִתָּם, / מִי בְּפוֹעַל / וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה, / נִדְחָקִים בְּמִלְמוּל שֶׁל ‘הֶכְרַח’ וְ’נָקָם', / לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה”. ספרות שלמה נכתבה בעיתונות התקופה סביב שיר זה, אבל במסגרת זו, די להעיר מחדש את תשומת הלב על כך.

לכן, לא מעטים הגדירו את הנושא לא כ“בעיה הערבית” אלא כ“בעיה היהודית”. כך למשל עמוס עוז, ברשימתו: “חירבת־חיזעה וסכנת־הנפשות”, עם התעוררות הוויכוח האם להקרין בטלווזיה את הסרט שנעשה על פי סיפורו של ס. יזהר: “חירבת חיזעה”, בתחילת שנת 1978: “סיפורו של ס. יזהר אינו עוסק בסיכסוך היהודי ־ערבי. [־ ־ ־] נושא הסיפור אינו סיכסוך ישראל־ערב אלא, בִּישׁ כפליים, סיכסוך ישראל־ישראל” (עוז, ‘באור התכלת העזה’; עמ' 157); עיקרו בסתירה הבלתי נמנעת שכל מלחמה, ובמיוחד מלחמת העצמאות הצודקת, הבליטה בין שתי סדרות ערכים ששתיהן צודקות, והן נמצאות בעימות זו עם זו. ובלשונו של עמוס עוז: “בין אהבת־האדם לאהבת־המולדת, ובקצרה: בין טוב לטוב” (שם, עמ' 157). אבל מי שרואה כעמוס עוז, את המאבק כ“צדק מול צדק”, מאמֵץ את ניסוחו הקולע של יהושפט הרכבי בספרו ‘עמדת ישראל בסכסוך ישראל־עקב’ כ“הדדיות ללא סימטריה”.

ומה המסקנה, שואל עמוס עוז: “לחסל את אהבת־האדם כדי שיהיה מחננו נחוש? לחסל את אהבת־המולדת כדי שיישמר בנו צלם־אדם? אלה ואלה דברי־הבל. צריך לחסל, אם אפשר, את המלחמה. זו המפלצת המעוללת סתירות מפלצתיות כאלה” (שם, עמ' 157–158). כניסוחו של שלום קרמר: “החיילים עצמם אינם אכזריים אלא המלחמה היא אכזרית” (קרמר, תשי"ח) והמסקנה כפי שניסח אותה עמוס עוז: “הציונות ביסודה היא תנועה צודקת. [־ ־ ־ ] הותקפנו והתגוננו והרסנו וכבשנו וגם נישלנו. אבל אנחנו באנו לבנות ולהיבנות. ואם אין הכרח־עד־מוות לא נהרוס ולא ננשל ולא נילחם. מה שעשינו הוא עגום ומר, כשם שמר ועגום הוא מה שעוללו לנו אויבינו” (עמ' 161). “[ ־ ־ ־ ] העוול הזה מכאיב ומטריד ומציק, וכך צריך להיות. אבל אין הוא מבטל את צדקתה היסודית של הציונות, בתנאי אחד חמור ומוחלט: שלא נתפנה לשאול מן העוול ההכרחי שחוללנו היתר קבוע לחולל עוד ועוד עוולות, מטעמי נוחיות או חמדנות או גסות־הלב” (עמ' 160).

וכן יוסף גורני, בספרו הנושא כותרת זו: ‘השאלה הערבית והבעיה היהודית’ (1985). כותרת זו מניחה, שהמניע הרעיוני הוא המרכזי בסכסוך זה, וקיים “קשר סיבתי הדדי בין הניסיון לעצב את החברה ובין גיבוש העמדה כלפי השאלה הערבית” (גורני, עמ' 17). וכך בספרה של אניטה שפירא, שגם כותרתו ‘חרב היונה, הציונות והכוח’ (1992), מבטאת אותה סתירה פנימית וייסורי נפש בין “הרצון להיות חזק, לבין הרצון והצורך להיות צודק”, כפי שנכתב על עטיפתו האחורית, וכפי שמוסבר ומתועד בפרקי הספר השונים.

שתי דוגמאות מאוחרות, מן הספרות, ל“חוסר הסימטריה” ולאי־רצונו של “הצד שכנגד” בפשרה הן אלה: האחת, בפרוזה, בסיפורה של שולמית הראבן “שקספיר” (בתוך: ‘רשות נתונה’, הוצ' אגודת הסופרים ומסדה, 1970), שבו הנסיון של החייל הישראלי להשיב מקץ שנים את הגזילה, שגזל בימי המלחמה, לבעליה, מהדורת ‘שקספיר’ מהודרת, לא עלה יפה, משום שהנגזל רצה הכל, ולא רק את הספר, וראה בגוזל אחראי אישי על הכל. עם זאת הסיפור ניתן גם לפרשנות אחרת. הדוגמה השנייה, בשירו של שלמה טנאי: “א־סימטריה” (מתוך ספרו: ‘מתוך ההפיכה’, הוצ' יחדיו ודביר, 1981, עמ' 60).

 

ג. עלילת השבוי: ערבי בידי יהודים    🔗

סיפורו של ס. יזהר “השבוי” יחד עם “חירבת חיזעה” הם הסיפורים המפורסמים ביותר בהפנמת המאבק בין יהודים לערבים והפיכתו לבעיה המוסרית של היהודים. מאז הופעתו (חשון תש"ט; נובמבר 1948) ועד היום, אין חדלים לדון בו ובהשפעותיו, וכבר עם הופעתו חרג מתחום הדיון הספרותי הפנימי ונעשה חלק מן השיח החברתי המוסרי הכולל. אם יש דוגמה להשפעה של הספרות על החיים, שני סיפורים אלה הם הדוגמה המובהקת ביותר. אם לא על המעשים, ואם לא על כולם, הרי לפחות על המוּדעוּת, ועל המעטים.

סיפורו של ס. יזהר היה הסיפור הראשון שפורסם ב“סדרת” סיפורי עלילת־השבוי. ייתכן, שסיפורו של נתן שחם “שבעה מהם” קדם לו בכתיבתו, אבל פורסם כמה חודשים אחריו. הסיפור פורסם לראשונה ב’קשת סופרים. ילקוט לדברי־ספרות של סופרים־חיילים', שהופיע ב“הוצאת שרות תרבות של צבא הגנה לישראל” לקראת חג הפסח תש"ט. (ראה בפרק: “אדם במלחמה” בספר זה).

סיפורו זה של נתן שחם, שעורר עניין רב, והומחז פעמים אחדות, לא העמיד במרכז את הריגת השבוי הערבי, אלא את הבעיה המוסרית הכוללת: חייך וחיי חברך, חיי מי קודמים? באמצעות “שבעת המוקשים” החייבים להתפוצץ, וכפי שכתב העורך משה שמיר בהקדמתו ל’קשת סופרים', היו אלה גם ואולי בעיקר, “מוקשים סמליים”, עיוותים מוסריים שהמלחמה, כל מלחמה, מביאה בעקבותיה: “האם עוד הרבה זמן נעלה על מוקשים שלנו, אשר אנו עצמנו הנחנו בזמן המלחמה ולצרכי המלחמה? והן עתה זה מעשה שבכל יום (סמלית ואף עובדתית)” [כל ההדגשות במקור. נ. ג.].

“עלילת־השבוי” חרגה כבר מזמן מן התשתית הראליסטית, של שבוי ערבי בידי ישראלים, או ליתר דיוק “יהודים”, והופנמה, כשם שהופנם “הסכסוך” כולו. השבוי האמתי, כפי שכתב, למשל שמעון לוי במאמרו “שבויים בבדיון” (‘מאזנים’ אוקטובר־נובמבר 1983) הוא השובה הישראלי, שבפניו ניצבת אותה בעיה בלתי־אפשרית: איך להישאר אדם הגון ומוסרי, ובו בזמן חייל המגן על אדמתו. שמעון לוי הזכיר ארבעה סיפורים שפורסמו בין השנים 1949–1959, שהמשותף להם הוא “מוטיב השבוי”. נוסף על “השבוי” של ס. יזהר, הספורים הם: נתן שחם: “שבעה מהם”, (ולא “שבעה” כפי שכתב בטעות שמעון לוי); בנימין תמוז: “תחרות שחיה” (1952); יצחק אורפז: “על חודו של כדור”, שנכתב על רקע מלחמת סיני (1959).

סיפורים קצרים אלה “עוסקים”, כפי שכתב שמעון לוי “בשבויים ערבים שנפלו לידיהם של חיילים ישראליים בתקופת מלחמת השחרור ומבצע סיני. [ ־ ־ ־ ] שלושה מתוך השבויים נהרגים בתום הסיפור, וגם זה שאינו נהרג, השבוי בסיפורו של ס. יזהר, מותיר בשוֹבוֹ טעם של מפלה אישית. מותם של השבויים מתואר בכל הסיפורים, כמוות מביש, חסר־שחר מבחינה קיומית־אנושית, כמו כל מוות, ובעיקר חסר כל תכלית פוליטית, חברתית או צבאית־קונקרטית”. תיאוריו של שמעון לוי, מקובלים עלי בעיקרם, ולכן לא אדון כאן בסיפורים הנכללים במאמרו. עם זאת, לא מקובלת עלי מסקנתו החד־משמעית, ובמידה רבה פשטנית, כי תפקידם של סיפורי “השבוי” הוא לבטא את “ההתדרדרות המוסרית במצבי־חירום”. לשם כך אין צורך בסיפורים, אלא די במסות ובמאמרים. תפקידה הקבוע של הספרות הוא לא לשפוט, אלא בעיקר להתריע, לעורר את המוּדעות ותשומת הלב, לקרוא לחשבון־נפש חברתי ובמיוחד אישי. גם סיפורי “עלילת השבוי” “תפקידם” להצביע על שאלות מוסריות שאין להם פתרון פשוט ומוכן מראש, אם בכלל יש להן “פתרון”. שאלות מוסריות אלה מעמידות בכל פעם מחדש את האדם בפני הכרעה מוסרית, מצפונית ואישית. והבעיה היא שעליו לבחור בין “צדק לצדק”, וכל מה שיבחר לעשות יהיה לטעון כנגדו שלא טוב בחר, וצריך היה לבחור אחרת.

מצויים סיפורים נוספים שבהם מתוארת “עלילת שבוי” ערבי בידי יהודים. בכולם, כמעט, חוזרת הסיטואציה של הריגת השבוי הערבי על רקע המלחמה בכלל ומות חבר לוחם קרוב בקרב בידי הערבים בפרט. בכולם המעשה נעשה ועושיו, או העֵדים לו, מרגישים רע מאוד עם המעשה, מפנימים אותו, והוא נעשה מכאן ואילך חלק מהווייתם. אחדות מיצירות אלה מתוארות במפורט בספרו של מישקה בן־דוד ‘מפלשת עד צקלג. עיונים ברומן מלחמת העצמאות’ (1990)¹

דוגמאות נוספות לסיפורי “עלילת השבוי” – ערבי בידי יהודים:

“סרג’נט גרין” ליגאל מוסנזון (1949) בן־זמנו של “השבוי” של ס. יזהר. גם בו נהרג השבוי הערבי הזקן בידי שוביו היהודים, וגם בו מצב השבי הראליסטי נהפך למטאפורה קיומית על הרגשת אשמה מכרסמת, המוציאה, לבסוף, את מי שרואה עצמו אחראי למותו של השבוי הערבי, מן העולם.

הרומן של עמוס מוסנזון (אחיו הבכור של יגאל מוסנזון), ‘גבעה אחת’, (הוצ' הקיבוץ המאוחד תשי"ב). הסיפור מלווה את כיבוש ביר־עסלוג' בנגב וייסודו של קיבוץ משאבי־שדה (1949). תפיסת השבוי באה לאחר שנהרג אחד מחברי הקיבוץ, ובן־זוגה של אחת הגיבורות המרכזיות, בידי בדואים מן הסביבה, ולפני הקרב העתיד להתרחש. השבוי הוא בחור צעיר, חזק ויפה מאוד, ושוביו רוצים להוציא ממנו בכוח את המועד המדויק של “יום ההתקפה” המתוכנן, כדי שיוכלו להתגונן (עמ' 47). שלושה מחמשת השובים מענים את השבוי בחמת זעם, תיאור העינויים מפורט, ישיר, בוטה וקשה (עמ' 48–55). אבל גם הם, יחד עם השניים שלא השתתפו בפועל בעינויים, מתקשים להתמודד עם מעשיהם. כמה מתוכם מרגישים בגופם, באופן פיזי ממשי, שהם מעונים יחד עם השבוי שבידיהם. אחד מתוכם, גידי, “חש כאילו אבד לו משהו חשוב ועיקרי, שאת פשרו לא ידע עוד לעולם” (עמ' 53). מתוך הסיפור לא ברור אם מסר השבוי את המידע המבוקש, וגם לא ברור מה היה סופו.

סצנה קצרה של הריגת שבוי ערבי בידי שוביו היהודים מצויה גם ברומן של אהרן אמיר ‘ולא תהי למוות ממשלה’ (1955. נכתב: 1955־1953) על רקע ירושלים הנצורה. גם כאן, כמו בסיפורו של עמוס מוסנזון, נעשה “החיסול” לאחר שאנשי הכנופיות הערבים תפסו “ארבעה אנשים” ו“קרעו אותם לחתיכות קטנות”; את הידים לחוד, ואת האזניים" (עמ' 235), וביניהם, ציון, חברו הטוב של המספר, אב לשתי בנות. “החברוני” שנתפס ליד המחסום, היה ב“מכונית־משא אדומה שהסתירו בה חומר־נפץ” (עמ' 155), אבל הריגתו, “הצודקת”, גורמת להרגשתו הרעה של המספר: רק נשאר מין משקע כזה, רע" (עמ' 154). ההתלבטות בין ההכרח להרוג במלחמה, כדי לנצח, לבין הריגת השבוי חסר־האונים ללא משפט, המאפיינת את כל סיפורי “עלילת השבוי” הערבי בידי יהודים, מצויה גם ברומן זה. השבוי מוסיף להופיע לנגד עיני המספר בחלומותיו והוא מהרהר בו גם ביום. משעה ש“השבוי” נהפך מאויב סתמי לבן־אדם מסוים, קשה עוד יותר לעשות את המעשה “הצודק”: “אבל איזה עלוב אחד. רועד, רועד, רועד, והמטפחת קשורה לעיניו”. ואין מנוס מהרהורי ההזדהות עמו: “על מה חשב בשעות הארוכות, בעיניים הקשורות במטפחת, בשיניים הנוקשות מפחד, בידיים הכפותות, הרועדות והלחות מפחד?…” (עמ' 155). והמחשבות שכנגד: “אין רחמים בדין. הרגו בלי להוציא הגה, הדין הוא כנראה תמיד צעיר, כי אני יש לי עכשיו נטייה לרחם מפני שאני מתחיל להרגיש שאני מזקין”. “הסך־הכל” הוא שקול: “אינני מקנא במי שיפול לידינו. ואינני מקנא במי שלא יפול. ואוי לנו אם נפול לידיהם” (עמ' 156). וכן: “רק שכל אחד מרומה על פי דרכו. על פי רוב הוא מְרַמֶּה את עצמו, ואם בזה אינו מצליח די – הוא מזמין את האחרים שיְרַמּוּ אותו. [־ ־ ־ ] כל אחד הוא המרומה והוא המרמה” (עמ' 158). גם ברומן זה הופנמה הריגתו של השבוי החברוני, והמספר רואה את עצמו מוּצָא להורג כמותו: “ואתה רועד, רועד, רועד כמו החברוני ההוא” (עמ' 160). המסקנה העולה מן הרומן כולו, וביתר חריפות מ“עלילת השבוי” שבתוכו, היא חשיבות המשך החיים וההיאחזות בהם ודחיית כל אידיאולוגיה בדבר “תכלית המוות”: “לחשוב שיש מטרה לחיינו ותכלית למותנו וכדי שנמצא טעם במותנו וייקל עלינו למות, וגם לחיות אולי”. התוצאה היא שֶׁכָּל זה יכול אולי להועיל לנו בחיים ורק בחיים ורק כשאנו מוּבלים לקראת המוות אי־אפשר למצוא בזה הרבה חיזוק ואי־אפשר למצוא בִּזְכוּת זה הרבה תכלית במוות" (עמ' 160). הרומן כולו הוא שיר הלל להמשך החיים בתנאי לחץ, מצור, מלחמה ואבדן, למרות הכל.

סיטואציה של שבוי מצויה גם ברומן של יריב בן־אהרן ‘הקרב’ (1966), שהרקע שלו הוא מלחמת סיני (1956). הלל ויס בספרו ‘דיוקן הלוחם’ (תשל"ה) הקדיש פרק מיוחד לרומן זה.²

ארבע הדמויות המרכזיות ברומן מייצגות ארבע גישות שונות למלחמה, ואחד המבחנים המרכזיים שלהן הוא יחסן לשבויי־המלחמה. הפעם לא שבוי יחיד, אלא ארבעים שבויים. משולם ברגמן, סגנו של המפקד, חיים, מבוגר וניצול שואה, “המוצג משך רוב העלילה כאיש נוקשה, ריק ואף חסר מצפון”, “הוא שמסרב בעקשנות חוזרת ונשנית לפגוע בשבויים” (ויס, עמ' 130–151). גם ברומן זה כביצירות קודמיו הֶרג השבויים מתרחש על רקע הריגת החברים הקרובים. עמוס המפקד נהרג בהסתערות וברגמן נהרג כשיצא להחיש עזרה לפצועים יחד עם עוד עשרות מן החיילים. בעקבות מותם פקד מוטקה, שלקח על עצמו את בפיקוד, על משה, הסמל, בן־הקיבוץ, “יפה־הנפש”, להרוג את כל השבויים ב“עוזי עם שש מחסניות” (‘הקרב’, עמ' 106). בדמותו של משה, בן דמותו של הסופר, יש משום “סיכום” הדמויות שקדמו לו בסיפורי עלילת־השבוי של קודמיו. יש בו “שילוב” בין “הדמות המעשית, האנוכית־הכובשת, שלדידה העשייה היא קרן הצלה ואף צורה של בריחה” “לבין הדמות הפאסיבית כלפי חוץ, הבורחת מן המעשה ומן ההכרעה, חסרת הסמכות המוסרית” (ויס, עמ' 130–131). מוטקה המפקד נתן את פקודת הריגת השבויים מחשש שמא יצטרפו לכוחות המצריים הלוחמים, שלפי הערכתו טמנו מארב לפלוגה, ימנעו את הנסיגה לכיוון הסכר, ויגרמו לחיסולה. משה מסרב. המפקד מחליף את השיטה, ופוקד עליו להרגם ב“רימונים” (‘הקרב’, עמ' 108) כדי ש“נפשו הצחורה של משה לא תיפגע, אך את הצריך להיעשות יבצע” (ויס, עמ' 152). “לרגע משה אינו מתלבט עוד, מצפונו שותק. ‘תחושת המשימה מלאה אותו בגאווה’. אך ככל שהוא מתקרב לסכר, התלבטויותיו הולכות וגוברות”. פקודת ביטול ביצוע המשימה, לאחר שהתברר שלא הכוח המצרי פגע בלוחמים, אלא “כוחותינו”, הגיעה מאוחר מדי, לאחר שהרימונים כבר נזרקו. המפקד “תופס כי העובדה שהרג שבויים שלא היה כל טעם בהריגתם, סופה אף היא אבדון” (ויס, עמ' 153).³

לפי מיטב המסורת של ז’אנר סיפורי “עלילת השבוי” מוצגת כאן הדילמה המוסרית הקשה והבלתי אפשרית, בלשונו האירונית של וייס: “שתי האפשרות הן אבדן גמור, הריגת שבויים פירושה לרצוח את נפשך הצחורה. לא להרוג, הימנעות מפעולה בנסיבות המתוארת במלחמה גם היא סופה מוות. [ ־ ־ ־ ] שני הנופים מפקיעים זה את זה. או שמים אכזריים וכחולים במדבר, או ארבה אנושי הפושט על הירוק”. זהו “האבסורד שבקיום” וזהו “האבסורד שבגבורה” (עמ' 158).

רומן מיוסר וזועק זה, חוזר ומעלה את המצב הקיומי הבלתי־אפשרי, שאליו נקלעו החברה הישראלית וכל יחיד בתוכה: הכרח המלחמה ושנאת המלחמה, המלווים בנטילת אחריות מוסרית ובצורך בהכרעה אישית מצפונית כואבת, שתוצאותיה ילוו את “הנפשות הפועלות” מכאן ואילך, ובמיוחד את משה, שלא הצליח להתמודד עם המשך החיים, ושם קץ לחייו. בשיחת חבריו לאחר מותו, “חיסול השבויים” הוא רק אחת הסיבות שהם נותנים כהסבר להתאבדותו. (‘הקרב’, עמ' 194).

השאלות שנשאלות בו נשארות פתוחות, כפי שניסח אותן משה באוזני מוטקה: “אנחנו מחפשים איך לעשות את המלחמה שלמה עם עצמה וצודקת, ואת החיים ראויים לדם ורצח”; “איך שפעם רצינו – לא מלחמה, שהחיים מצדיקים אותה, אלא צדק כזה שלא יהיה בו מקום למלחמה”. ותגובתו של מוטקה, השולח אצבע מאשימה “בזרת הקטנה שלו” “לעברם” של דור ההורים: “אנחנו הבנים קהי־השיניים של האבות שלא אכלו בוסר (‘הקרב’, עמ' 139).⁴ שאלתו של משה ה”שואל את עצמו": “אבל למות? יש משהו שכדאי למות בשבילו?”; “יש משהו בחיים שבשבילו כדאי להרוג?” (שם, עמ' 143), נשארת תלויה באוויר.

כאמור דווקא הסיפור שבו אין יורים בשבוי ואפילו לא מתעללים בו, זכה לעוצמה ולהשפעה הגדולות ביותר. “השבוי” של יזהר עורר ויכוח ציבורי נוקב, כמובן, בשל יכולת הכתיבה המופלאה של יוצרו, וכן בשל היותו הראשון שפורסם ופתח בכך את הוויכוח הציבורי בשאלות המלחמה והמוסר. אבל, אולי גם משום שהשאיר את הסיום פתוח, ואת ההתלבטות בלתי פתורה, החזיר את ההתלבטות לזירת הקרב של נפש היחיד, שהיא הזירה המרכזית, וחידד את השאלות המוסריות הקיימות ביחסי יהודים־ערבים. בסיפורים האחרים, שבהם הורגים את “השבוי”, ברור כמעט לגמרי מי “הטובים” ומי “הרעים”, והם סוגרים מעגל ואינם פותחים אותו. אפילו בסיפורו של עמוס מוסנזון ‘גבעה אחת’, שבו “מענים ובוכים”, ולא ברור אם השבוי הוצא להורג בסופו של דבר, מובן לגמרי, שהמעשה הוא שלילי ומכוער, וכל המעורבים בו מרגישים רע מאוד, לא רק ממרחק השנים, אלא כבר באותו זמן. גם “ההצדקה”, כביכול, לעינויים, כנקמה על הריגת החבר וכרצון להוציא מפי השבוי מידע חשוב ונחוץ להצלת חיי אדם, נשארת חיצונית, ואינה יכולה להפיג את ההרגשה הנוראה של השותפים לזוועה.

סיומו של “השבוי” הוא סיום “ברנרי” בהשפעת “מכאן ומכאן” (תרע"א): “ההויה היתה הוית־קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר”. קטע הסיום ב“השבוי” של יזהר, כולו משפט אחד ארוך, של תיאור השקיעה כ“מכיתת זהב אחת גדולה ורדודה”, שממנו תובאנה כאן השורות האחרונות “[ ־ ־ ־ ] אותו עצב של מי־יודע, של אזלת־יד מחפירה, של מי־יודע שבְּלֵב אשה מַמְחֶּנֶת. של מי־יודע של גזירת־חיים, של מי־יודע אחד פרטי מאוד, ושל מי יודע אחר, כללי, שהשמש תשקע והוא יישאר כאן, בינינו, לא גמור” (נובמבר 1948).

 

ד. עלילת השבוי: יהודי בידי ערבים    🔗

“עלילת השבוי” היא דו־כיוונית והדדית, לא רק שבוי ערבי בידי יהודים אלא גם שבוי יהודי בין ערבים. משני הסיפורים שיוזכרו במסגרת זו, הראשון הוא סיפורו של יוסף ארכיא: “נוף של לילה” (תשח; 1947). והשני הוא סיפורו של נתן שחם: “במעלה ההר” (1958).

סיפורי של יוסף אריכא, מסופרי העלייה השלישית,⁵ פורסם באותו זמן עצמו שהופיע סיפורו של ס. יזהר “השבוי”, אבל שלא כמותו, לא נתפס, ובצדק, כסיפור מלחמת העצמאות, ואף לא כסיפור המעלה בעיה מוסרית. עם זאת, העיתוי שבו פורסם הסיפור לראשונה, בט' בחשוון תש“ח (23.10.1947), בעיצומם של הקרבות וכחודש לפני ההכרזה באו”ם על הקמת מדינת ישראל, ובכתב־העת ‘מאזנים’, שזה עתה התחדש, והוקדש רובו ככולו לאירועי ההווה, צירף אותו לסיפורים מן המציאות האקטואלית והמוכרת, כחלק ממתח הדמים הקבוע שבין יהודים וערבים, שחלה בו הפוגה זמנית בשנות מלחמת העולם השנייה, והתחדש מיד עם סיומה.

סיפורו של נתן שחם,⁶ מסופריו המובהקים של “דור תש”ח", פורסם לאחר מלחמת סיני, ולאחר ששחם עצמו פרסם את סיפורו “שבעה מהם” (שנכתב בחורף 1948 ופורסם בפסח תש"ט), על שבוי ערבי שנורה בידי שוביו היהודים, לאחר ששולח, כביכול, לחופשי, אבל לא עלה על אחד המוקשים שעדיין נשארו פזורים בשטח.

הרקע לסיפורו של יוסף אריכא הוא, קרוב לוודאי, תקופת “מאורעות תרצ”ו־תרצ“ט” (1936–1939). הוא מתרחש באזור חיפה והקריות, בדרך לאחד המושבים או הקיבוצים באזור, בסוף הקיץ. “מהומות דמים” אלה היו הארוכות מבין שלושת גלי מהומות הדמים, שפרצו בארץ־ישראל בתקופת המנדט הבריטי (1921; 1929), שנקרא “המרד הערבי”. בשנים אלה נפלו יותר מ־630 יהודים ברחבי הארץ. “מאורעות” אלה נתייחדו בטרור רצחני מאורגן ומתוכנן, שהתבטא בהתקפות דמים על התחבורה הציבורית; בהתנפלויות על יישובים יהודיים מבודדים; במארבים לבודדים בדרכים; בחרם על הכלכלה היהודית ועוד ועוד. “מרד” זה מטרתו הכוללת היתה לחסל “אחת ולתמיד” את מדיניות “הבית הלאומי”. בין השאר היה תגובה על כוונתה של הממשלה הבריטית להקים מועצה מחוקקת בארץ־ישראל (סוף 1935), ולאחר מכן על החלטות “ועדת פיל” (1937), שהמליצה על חלוקת ארץ־ישראל אבל גם הגבילה את העלייה וההתישבות היהודית, וכן על הגידול של היישוב היהודי בארץ־ישראל בעקבות גל העליה מגרמניה, לאחר עלייתו של היטלר לשלטון.

“נוף של לילה” מתרחש, ככל הנראה, באותם חודשים של הפוגה ב“מאורעות” אלה (בחודשים אוקטובר 1936 עד ראשית 1937). גיבור הסיפור, אהרן גלעדי, שאֵחר את האוטו האחרון היוצא ליישובו, מתלבט אם להישאר ללון “בעיר הומייה זו”, חיפה, ש“אין הוא חש את עצמו בטוב” בה, או לחזור ברגל ליישובו “תל־צוק”, כשבידיו רפואות לבתו הקטנה שחלתה. החלטתו, שעלתה לו בחייו, לחזור ברגל, מבוססת על הערכת המצב שעשה: “אמנם, הדרכים משובשות עדיין בכנופיות משתוללות, שכן טרם שקטה הארץ מן המאורעות, אבל אין הוא מן הפחדניים”.

סיפורו של נתן שחם “במעלה ההר”, מתרחש שמונה שנים לאחר מלחמת העצמאות (1956), באחד מיישובי העמק (אולי עמק בית שאן, אזור מגוריו של הסופר: קיבוץ בית־אלפא), קרוב לגבול עם ירדן, במקום גבוה, שממנו אפשר לראות את החרמון: “שמונה שנים לא נשפך דם על הגבול הזה”.

בשני הסיפורים הכוחות אינם שווים והיהודי נִשבָּה בידי רבים ממנו: בסיפורו של אריכא בידי “כנופיה המשוטטת בסביבה ועורכת התנפלויותיה בלילות”; ובסיפורו של שחם בידי שני צעירים: הצעיר והיפה, כבן שש־עשרה, והמבוגר הכעור, כבן עשרים.

בשני הסיפורים נעשה ניסיון ליצור קשר של הבנה ואחווה הדדית על בסיס אישי־אנושי משותף. אצל אריכא: באמצעות צילום בתו הקטנה, הדומה דמיון לא־מפתיע ל“לטיפה” בתו של אבו־יוּסוּף ראש הכנופיה: “משל אחיות תאומות הן מאב אחד”; ואצל שחם: באמצעות לשון משותפת, והכרת מנהגיהם של הערבים, שכן השבוי היהודי, רועה־הצאן, מדבר בלשונם: “לשון־ערב השגורה על פיו”. היותו של השבוי היהודי רועה־צאן, יש בה, אולי, תשובה שכנגד, לרועי־הצאן הערבים, שנלקחו כשבויים בסיפורי “עלילת השבוי” הערבי בידי יהודים.

בשניהם, השבוי שומר על קור רוחו ועל כבודו, ומנסה להיכנס לעולמם של שוביו ולהתנהג בהתאם לכך. גלעדי, בסיפורו של אריכא, מודה בפני שוביו, שהיה “בין האנשים שהשיבו אש” כשאנשי הכנופיה התנפלו על קיבוצו, ותשובתו הכנה “עוררה כבוד”. אברהם רחמני, בסיפורו של שחם, דיבר לשני שוביו הצעירים “בערבית מהוקצעת, בשלווה עשוייה של דורש־טוב”, תוך שהוא פונה ל“קוד־המוסרי” ול“קוד־הכבוד” שלהם, לפיהם לא יתנפלו בעלי־נשק על חסר־נשק; שניים כנגד אחד; צעירים מול זקן.

בשני הסיפורים נוצרים לרגע כבוד והערכה הדדיים. ובעיקר ממחישים שני הסיפורים, כי גם בצד השני, השובה, הערבי, מצויים “קנאים” ו“מתונים”; “טובים” ו“רעים”; יפים ומכוערים.

שני הסיפורים מממשים את שתי האפשרויות המנוגדות: בסיפורו של אריכא, נהרג השבוי היהודי בידי אחד משוביו, שלא נשמע להוראתו של “הראש” לשחררו, ואילו בסיפורו של נתן שחם מאפשר לו “הכעור”, המתגלה כאדם יפה, לחזור לביתו בשלום.

ייתכן שסיפורו של נתן שחם, שהסתיים בכי־טוב, נועד מלכתחילה להוכיח את חשיבותם של “השפה המשותפת” והכרת מנהגי השכנים, שבזכותם יכול אברהם רחמני גיבור הסיפור לנהל עם שוביו שיחה בלשונם. מקצועו “השלֵו” כרועה־צאן, והעובדה שחי כמותם בצמצום, קרוב לאדמה וחבר קיבוץ, מסבירים את העובדה ששוּלח, בסופו של דבר, לחופשי. אך בדיעבד, מסופו של הסיפור מסתבר, ששילוּחוֹ לחופשי היה פרי החלטה של רגע של השוֹבֶה, ובאותה מידה היה גם יכול להחליט להרגו או, כפי שקרה בסיפורו של אריכא, לא יכול היה למנוע את הריגתו בידי חברו הצעיר. וכך, אמנם, תופס זאת, רחמני, ש“ליבו ניחש ירייה מן הגב”, “אך זו לא באה”. לזכותו של הסיפור ייאמר שהוא פתוח לשתי התפיסות: זו האידיאולוגית, המסתמכת על “השפה המשותפת” שהביאה לשחרורו; וזו השרירותית, הרואה בהחלטה שלא להרגו, מקרה בלבד, וש“השפה המשותפת” אין בה ערובה לסיום כזה. כל קורא מביא עמו, גם לסיפור זה, את עצמו ומפרשו בהתאם לאידיאולוגיה שלו.

בשני הסיפורים פתוחות שתי הדרכים, בשני הסיפורים אך כפסע בין “השבוי” לבין מותו (אריכא) או לבין חייו (שחם). הריגתו כמו גם השארתו בחיים הן מקרה בלבד, שיכול היה גם להתהפך, כמעט ללא קשר לנסיבות השבי ולאישיותם של השבוי ושוביו. כשם שאהרן גלעדי, בסיומו של הסיפור, בטוח, שחייו ניתנו לו במתנה, והסכין בגבו בא לו בהפתעה מוחלטת, כך, אברהם רחמני, נפרד משוביו ב“חרדת פתע” כש“ליבו ניחש ירייה מן הגב”, וכשזו “לא באה” – הופתע לא פחות.

שני הסיפורים מסופרים מנקודת מבטו של השבוי היהודי, ולא כמו בסיפורים “ההפוכים” מנקודת מבטם של השובים היהודים. כל סיפורי “עלילת השבוי”, על שני כיווניהם, מסופרים מנקודת המבט היהודית, כשובים או כשבויים, ונקודת המבט הערבית, במידה שהיא נמסרת, היא משוערת בלבד, מתודעתו של היהודי המספר.

בשני הסיפורים, עם כל הרצון לאחווה ולהבנה, לחשיבות השפה המשותפת, ולהכרת אורח החיים, הגינונים וצורת המחשבה של הצד השני, הצד הערבי, בסופו של דבר, יד המקרה היא המכריעה בין חיים לבין מוות. הניסיון ליצור אחווה והבנה על בסיס אישי ואנושי, המנותק מן הסכסוך הלאומי, איננו מצליח. הריגתו של השבוי היהודי, כמו גם שחרורו, הם שרירותיים, וההבנה האישית שנוצרה היתה קִצרת־מועד ומדוּמה.

לשני הסיפורים משותף המתח הנשמר מראשיתם ועד לסיומו המפתיע של כל סיפור. אין לדעת מראשיתו את סופו. מתח זה מקורו בשתי האפשרויות הפתוחות, לחיים ולמוות, עד הרגע האחרון. כל סיום הוא מפתיע, מקרי ושרירותי, וכל סיפור יכול היה באותה מידה של הצדקה להסתיים גם להפך.

שני סיפורי “עלילת השבוי” היהודי בידי ערבים יש בהם כדי לאזן במשהו (בגלל מספרם המועט) את התמונה המתקבלת מסיפורי “עלילת השבוי” שבהם נשבה ערבי בידי יהודים. האיזון נוצר על ידי כך, שהאחד מסתיים בהריגת השבוי והשני בשחרורו, אבל בעיקר מכיוון שנעשה בהם ניסיון להציג את התמונה המורכבת של עולמו של “הצד השני”. מטרתם גם לשבור את הסטריאוטיפ ולקרב בין העמים. גם “בצד השני” מצויים “טובים” ו“רעים”, גם בתוכו קיימת התלבטות של ממש, כיצד יש להנהג עם השבוי שלהם וגם אצלו הורגים ומשחררים.

הרגישות לשאלות המוסריות וההתלבטות בהן, כפי שהיא באה לידי מבחן ממשי בתקופות מלחמה, אינה מעידה על חוסר ביטחון ועל חולשה, אלא דווקא על כוח וחוסן מוסרי. הגירוי שנותנת הספרות לדיון ציבורי נוקב בשאלות אלה, יש בו, כפי שאני מקווה, תרומה לקיומה של חברה צודקת ומוסרית יותר, ולכן גם חזקה יותר.

אדר תשנ"ח

 

רשימת סיפורי המדגם    🔗

א. שבוי ערבי בידי יהודים

1. נתן שחם. “שבעה מהם. (סיפור)” (נכתב בחורף 1948).

‘קשת סופרים. ילקוט לדברי־ספרות של סופרים־חיילים’, הוצ' שרות תרבות של צבא הגנה לישראל, בעריכת משה שמיר [ניסן תש"ט; אפריל 1949], עמ' 7–16. מעין תוספת ל’במחנה' בעריכת משה שמיר.⁷

כונס בתוך: ‘האלים עצלים’, הוצא' ספרית פועלים / ספרי משלט, 1949, עמ' 31–48. עובד למחזה: “הם יגיעו מחר”, הוצ' ספרית משלט, 1949. חזר ועובד שוב לאחר 25 שנים.

2. ס. יזהר. “השבוי” (תש"ט; 1948).

‘מולד. ירחון מדיני וספרותי’, כרך ב‘, חוב’ 8, חשון תש“ט (נובמבר 1948), עמ' 98–99. כונס לראשונה: ‘חרבת־חיזעה, השבוי’, הוצ' ספרית פועלים, תש”ט. ולאחר מכן פעמים רבות.

3. עמוס מוסנזון. ‘גבעה אחת. סיפור’. הוצ' הקיבוץ המאוחד, תשי"ב, 183 עמ‘. בשולי הספר: משאבים, 1950. תיאור השבוי בעמ’ 46–55.

4. יגאל מוסינזון. “סרג’נט גרין” (1949).

פורסם: ‘הדרך ליריחו, הוצ’ טברסקי, תש"י (נובמבר 1949), עמ' 151–203. בשינויים קלים מהנוסחים הבאים. לא הצלחתי לברר אם זהו מקום הפרסום הראשון.

חזר וכונס: ‘סיפורים ומחזות’, הוצ' מוסד ביאליק, תשמ"ט, עמ' 192–227; בצירוף אחרית דבר מאת דן מירון.

5. בנימין תמוז. “תחרות שחיה”.

‘לוח הארץ’, לשנת תשי“ב (1951), עמ' 249–259. כונס: ‘סיפור אנטון הארמני וסיפורים אחרים’, הוצ' מחברות לספרות, תשכ”ד; ועוד.

6.אהרן אמיר. ‘ולא תהי למוות ממשלה’.

הוצ' צוהר, 1955, 246 עמ‘. בשולי הספר: 1.1.1953 – 1.1.1955. הרקע: ירושלים הנצורה בחודשים שלפני ההכרזה על הקמת המדינה (1947–1948). עלילת השבוי, עמ’ 155–160.

7. יצחק אורפז. “על חודו של כדור”. תשי"ט (1959).

‘מאזנים’, ירחון, כרך ח' (ל"א), ה־ו, ניסן־אייר תשי"ט (אפריל־מאי 1959), עמ' 436–441.

כונס: ‘עשב פרא. סיפורים’, הוצ' מחברות לספרות, 1959; ועוד. הרקע: לאחר מבצע סיני.

8. יריב בן־אהרן. ‘הקרב’, הוצ' עם עובד, 1966.

ב. שבוי יהודי בידי ערבים

1. יוסף אריכא. “נוף של לילה”. תש"ח (1947).

‘מאזנים’, דו־שבועון, בעריכת אברהם קריב, שנה ראשונה, כרך א‘, חוב’ ג' ט' בחשוון תש"ח (23.10.1947), עמ' 46–49. כונס: ‘כתבים’, כרך ג‘, ‘צעדים באש. מול חרב וסיפורי בארץ’, הוצ’ ניב, 1967, עמ' 55–56.

2. נתן שחם. “במעלה ההר”.

בתוך: ‘שכון ותיקים. סיפורים מחיי הקיבוץ’, הוצ' ספריית פועלים, 1958, עמ' 7–31. איני יודעת אם זה הפרסום הראשון של הסיפור.

 

ביבליוגרפיה    🔗

1. בן דוד, מישקה. ‘מפלשת עד צקלג. עיונים ברומן מלחמת העצמאות’, ספריית תרמיל, בעריכת ישראל הר, משרד הבטחון, ההוצאה לאור, סיון תש"ן (יוני 1990).

2. גורני, יוסף. ‘השאלה הערבית והבעיה היהודית’, הוצ' עם עובד, ספרית אפקים, 1985.

3. גלבוע, מנוחה. ‘חלומות הזהב ושברונם. ספרות ואידיאולוגיה ביצירת בנימין תמוז’, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1955.

4. הלל ויס. “הקרב. יריב בן אהרון”, דיוקן הלוחם. על גבורה וגיבורים בסיפרות העברית של העשור האחרון‘, הוצ’ אוניברסיטת בר־אילן, תשל"ה, עמ' 130–163.

5. יפה, א. ב. (עורך). ‘נכתב בתש"ח. מבחר שירים וסיפורים שנכתבו בימי מלחמת־העצמאות’, הוצ' רשפים, תשמ"ט.

6. לוי, שמעון. “שבויים בבידיון, ערבים בספרות העברית החדשה”, ‘מאזנים’, אוקטובר־נובמבר 1983.

7. עוז, עמוס. ‘באור התכלת העזה’, הוצ' ספרית פועלים, 1979.

8. קרמר, שלום. “שתי פרשיות במלחמת השחרור”, ‘מאזנים’, כרך ו‘, חוב’ ה־ו, ניסן־אייר תשי"ח (אפריל־מאי 1958), עמ' 407–412. במיוחד עמ' 410–412. החוברת הוקדשה “לחג העשור למדינת ישראל”.

9. שפירא, אניטה. ‘חרב היונה. הציונות והכוח’, הוצ' עם עובד, ספריית אפקים, 1992.