יצירה בעקבות הבל בתוך: קריאה בספר הספרים, מאת יצחק מטיסיס

(פרויקט בן־יהודה)

* * *

 

פגישה 1:    🔗

(קליניקה, פנים, ערב)

אדם (עם המפתחות ביד): טוב, אני לא רואה את זה הולך לשום מקום.

חוה: אתה יכול ללכת.

אדם: אני הולך. לא מתאים לי לכבס כאן את הכביסה המלוכלכת.

חוה: אז אתה מודה שיש לכלוך.

אדם: לכלוך? כל הבית שלנו מטונף, אבל פה זה לא מתאים.

חוה: לי אין מה להסתיר.

אדם: אם למישהו יש מה להסתיר זה לך. אני זז.

מטפל: אז למה אתם כאן?

(שתיקה)

אדם: מה אתה מסתכל עלי? השומר אשתי אנוכי?

חוה: מי מסתכל עליך?

אדם: זו בדיוק הבעיה.

(שתיקה)

מטפל: מעניין.

אדם: מה מעניין? אני אומר לך שאף אחד לא רואה אותי. לא היא, לא הנסיך שהיא מגדלת.

חוה: הנה, התחלנו.

מטפל: מעניין מאוד.

אדם: די כבר, מה מעניין כל כך? לא ראית אף פעם זוג רב?

חוה: “נסיך”, זה הרי לגמרי מגוחך לקרוא לקין “הנסיך”.

אדם: את קוראת לו ככה, לא אני.

חוה: לא הבנתי, אתה מצותת לנו כשאני מניקה?

אדם: אתה רואה? אמרתי לך. היא גם זו שקראה לו קין. למה? אתה יודע למה היא קראה לו קין?

מטפל: לא, אני לא יודע.

אדם: אז תשאל אותה!

מטפל: אני מציע שאתה תשאל.

אדם: למה קראת לו קין?

חוה: שם יפה, מתחרז עם הרבה דברים. מה הבעיה?

אדם: תעני לי! למה קראת לו קין?

חוה: אתה לא תצעק עלי כאן.

אדם: תעני לי!

חוה: אתה יודע טוב מאוד למה.

אדם: אז תגידי את זה.

חוה: אתה בטוח שאתה מסוגל לשמוע?

אדם: אתה רואה איך היא מדברת אלי?

חוה: כי עשיתי אהבה עם אלוהים, זה למה. מרוצה? כי אלוהים נכנס לתוכי, והפרה אותי, והנביט בתוכי זרע, כי אני אמא אדמה, כי יצרתי בתוך הגוף שלי חיים, הרגשתי אותו בתוכי מפכה ונובע, כי בקע ממני ילד, כי יצרתי איש, כי קניתי איש את אדוני, כי אני אלוהימה, כי אני בת הזוג של אלוהים.

אדם: אה, והילד הזה, הוא הילד של אלוהים?

חוה: בוודאי, מה לא דומה לו?

אדם: אתה שומע אותה? היא באורות, היא ואלוהים והילד משפחה. שלושה שותפים יש באדם! שלושה! לא שניים. רק לי אין מקום.

מטפל: כן, בהחלט, אני רואה לצערי שגם נגמר לנו הזמן.

 

פגישה 2    🔗

(קליניקה, פנים, ערב)

מטפל: עצרנו את הסשן האחרון שלנו ב…

אדם: בזה שהיא חיה בסרט. תסתכל איך היא נראית.

חוה: לא הבנתי.

אדם: בת הזוג של אלוהים, עלק. יותר נראית כמו חורבן.

(חוה שותקת).

אדם: תראה אותה, איזה מוזנחת. כתמים על החולצה. כל היום בורקסים. כתוב ל“בשר אחד” אבל לא התכוונו לכל כך הרבה בשר, ולא שכולו שלך. את השרוכים את לא מצליחה לקשור.

חוה: תיזהר, תיכף אני אוכלת בורקסים בשבעה שלך.

אדם: מה יש, אסור להגיד את האמת? אתה לא רוצה לדעת איך הבית שלנו נראה. סדום ועמורה, למרות שעוד מוקדם לזה. חיתולים, מוצצים, כלים, ערימות של כביסה. ונסיכי כמובן משחק בממלכה שלו על השטיח.

מטפל: אני מציע שאולי נתמקד בהיבט הזוגי, פחות במקום של הדרכת הורים.

חוה: אתה רואה? זה לא קשור לקין.

אדם: כלום לא קשור אליו, בו אסור לגעת.

מטפל: אני שומע ביקורת.

אדם: אתה שומע טוב. לא שאכפת לי, כן?

מטפל: אני גם שומע שאכפת לך.

אדם: אתה יודע למה אכפת לי? כי אני מרגיש ששיקרו לי, כן? אני מרגיש מרומה.

חוה: או הו מה שיוצא פה היום. מרומה.

אדם: אתה יודע, כשהיינו בגן העדן זה לא היה ככה. את ונוס של בוטצ’לי ראית? ככה היא הייתה. לא הייתה חיה שלא עצרה כשהיא הייתה עוברת. איך הנחש הסתובב סביבה. היא הייתה… שמחה לקראתי, צוהלת, ואני לא מגזים. היינו מתהלכים בין העצים, משחקים מחבואים, הייתי מוציא מעצמי בכל פעם צלע, מפנק, היינו נרדמים מחובקים.

(חוה מתכווצת במקומה)

מטפל: גן העדן הזה נשמע מקום של נתינה, של אושר, של אהבה. ואז מה קרה?

אדם: מה קרה? תשאל אותה.

חוה: שוב הויכוח הזה? שוב אשמתי? אולי די? עד מתי?

אדם: לנצח.

חוה: אתה לא מתבייש?

אדם: אני מתבייש מאוד במה שקורה כאן עכשיו. אבל שם את לא התביישת.

חוה: אשמתי שאתה חסר עמוד שדרה?

אדם: אני מזכיר לך מי מפרנס אותך, ובגלל מי כל זה קרה.

חוה: נהדר, התירוץ האולטימטיבי. “צריך לפרנס”. קצת זיעה ואו הו איזה מפלים של דרמה.

אדם: אתה רואה? בעבודה מתייחסים אלי בכבוד. מתי בפעם האחרונה שמחת כשבאתי הביתה? הרמת את הראש מהנסיכי שלך? מתי שמת אודם? החלפת בגדים? הסתרקת?

חוה: לא הבנתי, אתה קורא לי מוזנחת?

אדם: כן.

חוה: אתה יודע מה, אתה צודק.

אדם (למטפל): סוף סוף תודה רבה!

חוה (למטפל): אני באמת מוזנחת. הוא מזניח אותי אז אני מוזנחת. עבודה, פרנסה, בזיעת אפך…. יאללה. מאהבת לילית יש לך שם? כן, אני מוזנחת כי אתה מזניח אותי.

אדם: וואלה יופי, אז במקום זה את בזוגיות עם תינוק שלא מזניח אותך? עדיין…

חוה: אני מזכירה לך שאני שכבתי עם אלוהים. ואתה לא מבין כמה טוב זה היה.

מטפל: אדם, נשמע שמשהו חסר לך, שאתה מתגעגע.

אדם: האמת שכן.

מטפל: למה בדיוק?

אדם: להתחלה.

מטפל: תודה על הכנות. חוה, איפה זה פוגש אותך?

אדם: אה, לא לא, אותה זה לא אמור לפגוש בשום מקום. אני מתכוון להתחלה התחלה, כשהייתי לבד בעולם. אני והעצים והאדמה. עלק לא טוב היות האדם לבדו. סופר טוב היה. טוב מאוד היה. הכל הסתבך כשהיא באה.

חוה: אני לא ראיתי אותך מסרב.

אדם: אני לא רציתי לסרב.

חוה: מה חשבת שיקרה?

אדם: בדיוק מה ואיך שקרה, רק בלי החלק שאני מסולק פעם אחרי פעם ואין לי מקום. מזכיר לך מי היה כאן לפנייך.

חוה: אני אשמח ללכת בכל רגע נתון.

מטפל: כן, בהחלט, אני מרגיש שחלה התקדמות, אבל אני חושש שמא נגמר לנו הזמן.

 

פגישה 3    🔗

(קליניקה, פנים, ערב)

מטפל (מסתכל בשעון): אתם שותקים. זה בסדר גמור.

שתיקה.

מטפל (מסתכל בשעון): אולי בכל זאת, מישהו מכם ירצה לומר משהו?

אדם: היא בהריון.

מטפל: מה? מה?

חוה: מה ששמעת

מטפל: כן, אלה בהחלט… בשורות טובות. ממי?

חוה: ממי? מאלוהים, ממי? ממנו (מצביע על אדם).

אדם (למטפל): מה אתה כל כך מרוצה מעצמך כאילו אתה האבא? (לחוה) הוא האבא? תעני לי!

חוה: אתה חי בסרט.

מטפל: כמובן שאינני האבא. אבל כן, אני מודה שאני בהחלט מרוצה. אפשר אולי לראות בזה סוג של התקדמות בטיפול הזוגי? בכל זאת, גילוי אינטימיות, מיניות, אולי אפילו אהבה.

חוה: אל תתבלבל ואל תעוף על עצמך. שום אינטימיות. סך הכל הוכחתי לו שאני עדיין יכולה.

אדם: יכולה מה?

חוה: לפתות אותך.

אדם: זונה.

מטפל: הייתי מציע לשמור את סוג השיח הזה מחוץ לחדר. חוה, אולי גם לעצמך היית צריכה להוכיח, אם אפשר להציע?

חוה: ואני מציעה שאני לא צריכה להוכיח לעצמי כלום. קצת אודם, קצת אלכוהול, מחטב ובום.

אדם: את והנחש אחד.

חוה: הלוואי.

אדם: מה?

חוה: כלום.

אדם: אתה שמעת אותה?

חוה: הנחש מפנק, נכרך סביבי, לא ממהר, איטי, מחזר, לא רוכב עלי כאילו אני אופנוע, לא מוחץ לי את השדיים עם ידיים של פלאח, לא מתקרב לפנים עם הבל הפה הצחיח שלו, לא גומר כמו איזה ילד עוד לפני שאני מתחילה.

אדם: את היית גם עם הנחש.

חוה: לא הייתה חיה שלא הייתי איתה.

אדם: כלבה.

חוה: לא, דווקא עם כלבה לא הייתי. אבל אני יודעת לקרוא, אני יודעת שהיית עם כל החיות לפני שהיית איתי, אז אל תשחק אותה תמים עכשיו.

אדם (למטפל:) היא ממציאה.

חוה: הכל כתוב, חבל. אבל אל תדאג, הילד הזה (מצביעה על הבטן) הוא שלך.

אדם: ברור שהוא שלי, מי בכלל ייגע בך עכשיו?

חוה: אתה מעליב רק את עצמך. טוב, לא נגמר הזמן?

מטפל (כולם עומדים ליד הדלת): מה תעשו עם ההריון?

חוה: אמרת שאתה מטפל זוגי, לא? בלי הדרכת הורים.

יוצאים וטורקים את הדלת.

 

פגישה 4    🔗

(קליניקה, פנים, ערב)

מטפל: אני בדרך כלל לא נוהג להיפגש רק עם אחד מבני הזוג. הטיפול הוא טיפול זוגי.

חוה (כרסה בין שיניה): זה בסדר, אמרתי לו שאני כאן.

מטפל: יפה, תקשורת זה דבר חשוב.

חוה: וואלה.

מטפל: וואלה מה?

חוה: וואלה שזה מחיר מופקע לקלישאות. אולי זה באמת לא מתאים שאני כאן.

מטפל: הייתה סיבה לזה שבאת.

חוה: מה זה משנה, אני כבר פה. ולא באמת יכולה לזוז.

מטפל: אז למה באת?

חוה (שותקת).

מטפל: זו טרחה לא קטנה לבוא.

חוה: אני מפחדת.

(מטפל מפסיק לרשום)

חוה: אני אמורה ללדת כל רגע. ואין לו מקום. אין לו מקום.

מטפל: לא הספקתם לארגן את הבית?

חוה: מה קשור הבית?

מטפל: אז למי אין מקום? אה, לאדם (רושם).

חוה: מי מדבר עליו בכלל. התינוק, הילד החדש. בלב שלי. אין לו מקום.

מטפל (שותק)

חוה: אני לא באמת רציתי אותו. זה היה סתם. רק להזכיר לעצמי שאני שווה ויכולה. כשאני עוצמת עיניים ונזכרת באיך שעשינו אותו, על הספה בין הכביסות, איך הוא גהר מעלי, מזיע, גמר תוך שניות. בא לי להקיא. זה לא היה כמו אז. אפילו לא דומה. מה כבר יכול לצאת מזה. אה? איזה ילד אומלל הוא יהיה. אין לו מקום. אין לי מקום. אני אסתכל עליו ורק אחשוב איך אני שונאת את אבא שלו. רק אדמיין את הפעם ההיא ששכבתי עם אלוהים, איך אלוהים אהב אותי, איך הייתי בעצמי נסיכה של אלוהים. אני אסתכל על קין ואשווה כל הזמן. הוא בחיים לא יהיה דומה לקין שלי. ילד יפה, חכם, נבון, פאר היצירה. אח שלו יהיה ילד מסכן, אני אומרת לך. אין לי מקום בלב. אמא, אני לא נושמת.

מטפל: אני מבין. אני באמת מרגיש שקצת הלכנו למקומות רחוקים, למקומות קצת יותר, מה שנקרא, קשים?

חוה: על מה אתה מדבר? לא, אני באמת לא נושמת. נראה לי התחילו צירים.

מטפל: אוי ואבוי.

חוה: תתקשר אליו שיבוא כבר.

 

פגישה 4 (המשך)    🔗

(קליניקה, פנים, ערב)

מטפל: אני מאוד מעריך את זה שבחרתם לבוא.

אדם: כן, ממש בילוי סוער.

מטפל: בכל זאת, אתם פה.

חוה: הכל עדיף על להיות איתם בבית.

מטפל: אני שומע שלא קל.

חוה: לא קל? לא קל? זה רוצה לינוק, זה צריך שאנגב לו, וזה בוכה, וזה צורח ואז הכביסה, והכיור מלא, ואז זה לא אוהב אבוקדו, וזה זורק צעצוע שנמאס לו, וזה דוחף לו לעין רק לראות אם זה מחובר, וזה פולט, וזה יורק וזה צורח שאבוא כבר.

מטפל: קצת הלכתי לאיבוד.

אדם: גם אני.

חוה: ואני מה?

מטפל: מי זה זה ומי זה זה

חוה: זה זה קין וזה זה הבל.

מטפל: הבל?

אדם: קראנו לו הבל.

מטפל (רושם ומהנהן).

אדם: זה לא היה רעיון שלי, אבל הסכמתי לה.

מטפל: אני מבין.

חוה (תופסת לעצמה את הכרס, את השדיים): מה אתה מבין? מה אתה מבין מה? תראה אותי! הכל קין! הכל הבל! מה נשאר מחוה? מה נשאר מונוס?

(המטפל ואדם נבוכים)

מטפל: ואיך קין מקבל את השינוי?

אדם: נראה לי סבבה.

חוה: כן, סבבה.

מטפל: ואתה?

אדם: אני?

מטפל: כן, אתה.

אדם: האמת? הבל יצא חמוד. תשמע, הוא הילד שלי. הילד הזה הוא בוודאות שלי. איזו כריזמה טבעית יש לו. יצא רועה צאן, לא סתם. אז בסדר, עובדים יותר קשה לפרנס, אבל סבבה.

חוה (למטפל): אתה תפסיק להתחנף אליהם, ואתה (לאדם), די עם הפרנסה הזו שלך, די. אני לא יכולה לשמוע את זה יותר.

אדם: שלי? הפרנסה שלי? זה בשבילי? למי אני עמל?

מטפל: ואת?

חוה: מה אני?

מטפל: איך את חווה את השינוי? בזמנו העלית את שאלת המקום. אני מרגיש שאת מאוד…

חוה: חכה רגע יש לי טלפון, מי מחפש אותי עכשיו? אדם, זה המשטרה, בוא עכשיו! עכשיו!

 

פגישה 5    🔗

(קליניקה, פנים, ערב)

שתיקה.

מטפל: אני באמת לא יודע מה להגיד…

אדם: אין מה.

מטפל: אני מצטער.

אדם: תודה.

מטפל: אני מתכוון שאני באמת מצטער. אולי באמת הייתי צריך לכוון אתכם להדרכת הורים.

אדם: זה לא באמת משנה עכשיו. הכל מכתוב.

מטפל: כמובן לא אחייב אתכם על הפגישה הזו, פשוט היה לי חשוב להגיד לכם שאני מצטער. אני מאוד מעריך את זה שבאתם.

אדם: אני חושב שאנחנו נלך עכשיו.

(חוץ, ערב, מכונית, חניון מתחת לבניין של הקליניקה).

חוה: אני גידלתי רוצח.

אדם: זו לא אשמתך.

חוה: זו אשמתי. איך שגידלתי את קין. זה שלא רציתי את הבל. כן, זו האמת. הוא הרגיש את זה. שניהם הרגישו את זה. כל הזמן. מה עשיתי? ועכשיו הבל איננו. וקין נע ונד.

אדם: זו לא אשמתך.

חוה: אז מי, מי אשם, אלוהים אשם?

אדם: אני.

חוה: איך אתה אשם?

אדם: אני, אני. הזנחתי אותך. ברחתי מהבית, לא הייתי איתך. עשינו את הבל מכעס, מנקמה. את אולי הרגשת שאת מפתה אותי, אבל אני נהניתי לחשוב שאני שולט בך, בתשוקה שלך אלי. הוא לא בא ממקום של אהבה. והוא בטוח הרגיש את זה. בדם. שהוא לא רצוי, לא שייך. מסכן, הוא ניסה להתקרב כל כך. ואני לא ראיתי אותו. הייתי עסוק בך. בנקמה. בערתי מקנאה.

חוה: באלוהים?

אדם: בקין. בנסיך שלך. בבן שלי.

חוה: אדם… די… אתה זוכר שהוא לא שלך?

אדם: חוה…

חוה: מה?

אדם: זה הייתי אני.

חוה: מה?

אדם: זה הייתי אני. את לא באמת שכבת עם אלוהים.

חוה: נו, די, אין לי כוחות לזה עכשיו.

אדם: חוה תקשיבי לי. הלילה הזה? אחרי שגירשו אותנו? שהרגשת שאלוהים בתוכך וקין נוצר? זה הייתי אני. אהבתי אותך כמו שלא אהבתי אף פעם.

חוה: לא נכון, אני אלוהימה. הייתי אלוהימה… אבל אז אני שכבתי עם אלוהים, אלוהים נגע בי, אני אומרת לך.

אדם: זה הייתי אני.

חוה: אבל איך? קין לא דומה לך.

אדם: אז מאיפה הוא עובד אדמה?

חוה: אבל אלוהים נגע בי. הוא נגע בי כמו שלא נגעו בי אף פעם, ואהב אותי כמו שאף אחד לא אהב אותי, וגם לא יאהב. והוא ליטף לי את הבטן, ונישק אותי בצוואר, ולחש לי באוזן שאני…

אדם: ונוס של בוטיצ’לי?

חוה: ונוס של בוטיצ’לי. אלוהים, זה היית אתה.

אדם: כל הזמן.

חוה: אני לא מבינה. אבל קניתי איש את אדוני.

אדם: אני זה שידעתי אותך. זה הייתי אני. וזה היה אלוהי. להרגיש אותך. להיות בתוכך, לדבוק בך, להיות איתך לבשר אחד.

חוה: למה לא אמרת לי?

אדם: אי אפשר היה. ילדת, ואז את וקין הייתם אחד.

חוה: קין שלי. נסיך שלי. שהוא רוצח עכשיו. שאלוהים יסלח לי, אבל אני לא יכולה שהוא ייכנס הביתה. לא מסוגלת. הלב שלי נקרע על שניהם. גם על הבל הקטן. אבל זה אי אפשר. אני יודעת שהוא בן בלי בית. אלוהים, בבקשה תגן עליו.

אדם: בואי אלי.

(המטפל שהתבונן בהם מהחלון סוגר את התריס. מתיישב לכתוב סיכום מקרה. אדם וחוה בתוך האוטו, עירומים, שוכבים. הבל פיהם החם מכסה את זגוגיות הרכב מבפנים. תשעה חודשים אחר כך שת נולד).