צג “וַיִּקַּח קֹרַח… וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה… כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ” (במדבר טז, א־ג) – מָה כָּתוּב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן: “וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת” (שם טו, לח). קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמשֶׁה: טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת, מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית? אָמַר לוֹ: חַיֶּבֶת. אָמַר לוֹ קֹרַח: טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵינָה פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, אַרְבָּעָה חוּטִים פּוֹטְרִין אוֹתָהּ? – בַּיִת מָלֵא סְפָרִים, מַהוּ שֶׁיְהֵא פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה? אָמַר לוֹ: חַיָּב בִּמְזוּזָה. אָמַר לוֹ: כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, שְׁתֵּי פַּרְשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטְרוֹת אוֹתוֹ? – דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם, מִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹרְאָם.
אָמְרוּ חֲכָמִים: חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח וּמִטּוֹעֲנֵי הָאָרוֹן; וּכְשֶׁאָמַר משֶׁה: “וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת” (שם), מִיָּד צִוָּה וְעָשָׂה מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת, וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָם חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל משֶׁה. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְנִתְעַטְּפוּ בְּטַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת. בָּאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וְשׁוֹק, עָמְדוּ כְּנֶגְדָּם, אָמְרוּ לָהֶם: מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ, לֹא משֶׁה? לֹא נִתֵּן כְּלוּם. לֹא דִבֵּר הַמָּקוֹם כָּךְ! בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת משֶׁה. הָלַךְ לְפַיְּסָם. מִיָּד עָמְדוּ כְנֶגְדּוֹ (במ"ר יח, ג; תנחומא קרח ב).
לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן – בפרק טו, ממש לפני פרשת קורח ועדתו.
“צִיצַת” – קבוצת חוטים הקשורה בארבע פינות הבגד, ובציצית צריך שיהיה חוט (“פתיל”) אחד של תכלת.
מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה וגו' – האם טלית כזו פטורה מציצית?
פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ – מחובת פתיל תכלת.
אַרְבָּעָה חוּטִים – שבארבע הציציות. סְפָרִים – ספרי תורה.
מְזוּזָה – שבתוכה מצויות שתי פרשיות קצרות מן התורה.
פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת – מחובת מזוזה.
בּוֹרְאָם ־ ממציא אותם.
טוֹעֲנֵי הָאָרוֹן – הלוויים שהיו נושאים את ארון הברית.
רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת וגו' – דיינים מכובדים שהצטרפו אל קורח במרידה כנגד משה (במדבר טז ב).
לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וְשׁוֹק – לקחת את חלקי הבשר אשר התורה ציוותה לתת לכוהנים (ויקרא ז, לא ואילך).
לְפַיְּסָם – להרגיע אותם ולהשלים עמהם.
*
צד בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: “קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם… וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם” (במדבר ח, ו־ז) – מִיָּד עָשָׂה כָּךְ לְקֹרַח.
אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ לְקֹרַח: רְאֵה מָה עָשָׂה משֶׁה: הוּא נַעֲשָׂה מֶלֶךְ, אֶת אָחִיו עָשָׂה כּוֹהֵן גָּדוֹל, אֶת בְּנֵי אָחִיו עָשָׂה סְגָנֵי כּוֹהֲנִים. כְּשֶׁמְּבִיאִים תְּרוּמָה – אוֹמֵר: תְּהֵא לַכּוֹהֵן; כְּשֶׁמְּבִיאִים מַעֲשֵׂר וְאַתֶּם נוֹטְלִים אוֹתוֹ – אוֹמֵר: תְּנוּ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לַכּוֹהֵן; וְעוֹד, שֶׁהוּא מְגַלֵּחַ אֶת שַׂעֲרוֹתֵיכֶם וּמְשַׂחֵק בָּכֶם וּמְזַלְזֵל בָּכֶם; אֶת עֵינוֹ נָתַן בְּשַׂעֲרוֹתֵיכֶם. אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַף הוּא עוֹשֶׂה כָּךְ. אָמְרָה לוֹ: כֵּיוָן שֶׁכָּל הַגְּדֻלָּה שֶׁלּוֹ – אוֹמֵר אַף הוּא: “תָּמֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים” (שופטים טז, ל). הִתְחִיל קֹרַח לַחֲזֹר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ. אָמְרוּ לוֹ: מִי עָשָׂה לְךָ כָּךְ? אָמַר לָהֶם: משֶׁה; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא נְטָלוּנִי בְּיָדַי וּבְרַגְלַי וְהָיוּ מְנִיפִים אוֹתִי וְאוֹמְרִים לִי: “הֲרֵי אַתָּה טָהוֹר”, וְהֵבִיאוּ אֶת אַהֲרֹן אָחִיו וְקִשְּׁטוֹ כְּכַלָּה וְהוֹשִׁיבוֹ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. מִיָּד הִתְחִילוּ שׂוֹנְאֵי משֶׁה לְגָרוֹת בּוֹ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ: משֶׁה – מֶלֶךְ, וְאַהֲרֹן אָחִיו – כּוֹהֵן גָּדוֹל, וּבָנָיו – סְגָנֵי כְּהֻנָּה, תְּרוּמָה – לַכּוֹהֵן, מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה – לַכּוֹהֵן, תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכּוֹהֵן. מִיָּד – “וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן” (במדבר טז, ג).
וְהֶעֱבִירוּ תַעַר – גילחו את כל שערותיהם.
קֹרַח – שהיה לוי.
בְּנֵי אָחִיו – נדב ואביהוא בני אהרן.
תְּרוּמָה – חלק מן היבול הניתן לכוהן. מַעֲשֵׂר – עשירית מן היבול הניתן ללוי, וזה מפריש ממנו עשירית (“תרומת מעשר”) לכוהן.
מְשַׂחֵק – מלגלג.
עֵינוֹ נָתַן בְּשַׂעֲרוֹתֵיכֶם – מקנא ביפי שערותיכם.
אַף הוּא עוֹשֶׂה כָּךְ – לעצמו, שהרי גם משה הוא בן שבט לוי.
“תָּמֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְתִּים” – ומשה מוכן לספוג פגיעה מסוימת בעצמו, ובלבד שיפגע גם באחרים.
לַחֲזֹר – להסתובב.
וְלֹא הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ – מכיוון שגולח כל שערו.
נְטָלוּנִי – לקחו אותי.
מְנִיפִים וגו' – כמתואר בבמדבר ח, יא.
מַתְּנות כְּהֻנָּה – כגון בכורות הצאן, ראשית הגז ועוד.
*
קֹרַח לֵצָן הָיָה, וְהָיָה מִתְלוֹצֵץ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. מָה עָשָׂה? כִּנֵּס כָּל הַקָּהָל, הִתְחִיל לוֹמַר לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי לֵצָנוּת. אָמַר לָהֶם: אַלְמָנָה אַחַת הָיְתָה בִשְׁכוּנָתִי וְעִמָּהּ שְׁתֵּי נְעָרוֹת יְתוֹמוֹת, וְהָיְתָה לָהּ שָׂדֶה אַחַת. בָּאָה לַחֲרשׁ, אָמַר לָהּ משֶׁה: “לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו” (דברים כב, י); בָּאָה לִזְרוֹעַ, אָמַר לָהּ: “שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם” (ויקרא יט, יט); בָּאָה לִקְצֹר וְלַעֲשׂוֹת עֲרֵמָה, אָמַר לָהּ: “הַנִּיחִי לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה”; בָּאָה לַעֲשׂוֹת גֹּרֶן, אָמַר לָהּ: “תְּנִי תְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי”. הִצְדִּיקָה עָלֶיהָ אֶת הַדִּין וְנָתְנָה לוֹ. מָה עָשְׂתָה עֲנִיָּה זוֹ? עָמְדָה וּמָכְרָה אֶת הַשָּׂדֶה וְלָקְחָה שְׁתֵּי כְּבָשׂוֹת, כְּדֵי לִלְבּשׁ מִגִּזּוֹתֵיהֶן וְלֵהָנוֹת מִפֵּרוֹתֵיהֶן. כֵּיוָן שֶׁיָּלְדוּ – בָּא אַהֲרֹן וְאָמַר לָהּ: תְּנִי לִי אֶת הַבְּכוֹרוֹת, שֶׁכָּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: "כָּל הַבְּכוֹר… תַּקְדִּישׁ לַה' " (דברים טו, טו). הִצְדִּיקָה עָלֶיהָ אֶת הַדִּין וְנָתְנָה לוֹ אֶת הַוְּלָדוֹת. הִגִּיעַ זְמַן גְּזִיזָה וְגְָזְזָה אוֹתָן. בָּא אַהֲרֹן וְאָמַר לָהּ: תְּנִי לִי רֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁכָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: “וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ” (שם יח, ד), – אָמְרָה: אֵין בִּי כּוֹחַ לַעֲמֹד בָּאִישׁ הַזֶּה, הֲרֵינִי שׁוֹחַטְתָּן וְאוֹכַלְתָּן; כֵּיוָן שֶׁשְּׁחָטָתַן אָמַר לָהּ: תְּנִי לִי הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה. אָמְרָה: אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁשָּׁחַטְתִּי אוֹתָן לֹא נִצַּלְתִּי מִיָּדוֹ – הֲרֵי הֵן עָלַי חֵרֶם! אָמַר לָהּ: אִם כֵּן כֻּלָּן שֶׁלִּי הוּא, שֶׁכָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: “כָּל־חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה” (במדבר יח, יד). נְטָלָן וְהָלַךְ לוֹ, וְהִנִּיחָהּ בּוֹכָה הִיא עִם שְׁתֵּי בְּנוֹתֶיהָ. כָּךְ עָלְתָה לַעֲלוּבָה זוֹ! כָּל כָּךְ הֵם עוֹשִׂים וְתוֹלִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
אוֹן בֶּן פֶּלֶת אִשְׁתּוֹ הִצִּילַתּוּ; אָמְרָה לוֹ: מָה מוֹעִיל לְךָ? אִם זֶה הָרַב – אַתָּה תַּלְמִיד, וְאִם זֶה הָרַב – אַתָּה תַּלְמִיד. אָמַר לָהּ: מָה אֶעֱשֶׂה? עִמָּם הָיִיתִי בְּעֵצָה וְנִשְׁבַּעְתִּי לוֹ. אָמְרָה לוֹ: שֵׁב בְּבֵיתְךָ, וַאֲנִי אַצִּילְךָ. הִשְׁקַתּוּ יַיִן וְהִשְׁכִּיבַתּוּ וְיָשְׁבָה עַל הַפֶּתַח. סָתְרָה שַׂעֲרוֹתֶיהָ. כָּל מִי שֶׁבָּא וְרָאָה – חָזַר. וּבֵינְתַיִם נִבְלַע קֹרַח וַעֲדָתוֹ.
זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ” (משלי יד, א) – זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹן בֶּן פֶּלֶת, “וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ” (שם) – זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל קֹרַח (סנהדרין קט ע“ב־קי ע”א; מד“ת א, טו; תנחומא קרח, ג; במ”ר יח, ד).
לֵצָן – רע לב הלועג לאחרים.
“כִּלְאָיִם” – שני מיני צמחים.
לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה – חלקים מן התבואה הנקצרת בשדה שיש להשאירם לחלשים שבחברה.
מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי – מעשר ראשון ניתן כל שנה ללוויים, מעשר שני מובא לעיתים ונאכל בירושלים, ולעיתים ניתן לחלשים שבחברה.
לֶָקְחָה – קנתה.
גִּזּוֹתֵיהֶן – צמרן.
מִפֵּרוֹתֵיהֶן – צאצאיהן.
לַעֲמֹד בָּאִישׁ הַזֶּה – לעמוד מולו.
זְרוֹעַ, לְחָיַיִם, קֵבָה – חלקים מכל בהמה נשחטת שיש לתת לכוהן (דברים יח, ג).
חֵרֶם – ושייכים על כן לקב"ה.
עָלְתָה לַעֲלוּבָה – קרה לאומללה.
הֵם עוֹשִׂים וגו' – עושים על דעת עצמם אך טוענים שכך ציווה הקב"ה.
אוֹן בֶּן פֶּלֶת – הנזכר בין המורדים במשה (במדבר טז, א) אך נעלם מהמשך הסיפור.
אִם זֶה הָרַב וגו' – מעמדך יהיה שולי גם ביחס למשה וגם ביחס לקורח.
נִשְׁבַּעְתִּי לוֹ – לקורח.
סָתְרָה – פרעה.
חָזַר – על עקבותיו (כדי לא להביט בהופעתה הלא צנועה של אשת און).
זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וגו' – והפסוק מלמד על כוחה של האישה להציל את בעלה או להביא עליו את קצו.
*
צה “זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת… וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ… וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ” (במדבר טז, ו־ז) – מָה רָאָה משֶׁה לוֹמַר לָהֶם כָּךְ? אָמַר לָהֶם: בְּדָתֵי עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה טָעֻיּוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ, וְנִימוּסִים הַרְבֵּה, וּכְמָרִים הַרְבֵּה – וְאֵין כֻּלָּם מִתְקַבְּצִים בְּבַיִת אֶחָד; וְאָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא ה' אֶחָד, וְתוֹרָה אַחַת, וּמִשְׁפָּט אֶחָד, וּמִזְבֵּחַ אֶחָד, וְכוֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד – וְאַתֶּם מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מְבַקְּשִׁים כְּהֻנָּה גְדוֹלָה! (תנחומא בובר קרח, יא; במ"ר יח, ח).
מָה רָאָה וגו' – מה היתה כוונת משה בדבריו?
טָעֻיּוֹת – אלילים.
נִימוּסִים – חוקים וכללי התנהגות.
בְּבַיִת אֶחָד – במקדש אחד.
*
צו “וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל־קֹרַח… הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל… וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ” (במדבר טז, ח־י) – כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ פִּיֵּס משֶׁה לְקֹרַח וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא שֶׁהֱשִׁיבוֹ דָבָר! לְפִי שֶׁהָיָה פִּקֵּחַ בְּרִשְׁעוֹ, אָמַר: אִם אֲנִי מְשִׁיבוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי בּוֹ שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל, וְעַכְשָׁו יְקַפְּחֵנִי בִּדְבָרָיו וַאֲנִי מִתְרַצֶּה לוֹ בְּעַל כָּרְחִי; מוּטָב שֶׁלֹּא אֶזָּקֵק לוֹ. כְּשֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁאֵין בּוֹ תוֹעֶלֶת פֵּרַשׁ הֵימֶנּוּ (במ"ר יח, ט).
פִּיֵס –אמר בלשון פיוס.
הֱשִׁיבוֹ דָבָר – ענה לו (קורח למשה).
פִּקֵּחַ בְּרִשְׁעוֹ – רשע וחכם.
יְקַפְּחֵנִי – ינצחני, יתגבר עלי.
מִתְרַצֶּה – מתפייס.
לֹא אֶזָּקֵק – לא אחייחס אליו.
*
צז “וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה” (במדבר טז, לג) – מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה הָאָרֶץ נִפְתַּחַת כְּפִי עָבְיוֹ שֶׁל אָדָם, בְּפַרְסוֹת הָאָדָם נִפְתְּחָה כְּמוֹ הָרַגְלַיִם וְהַשּׁוֹקַיִם וְהַבֶּטֶן וְהַצַוָּאר, וְיוֹרְדִים מְעַט מְעַט, וְהָאָרֶץ חוֹנֶקֶת – וְהֵם צוֹעֲקִים: משֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת (לק“ט לבמדבר, קטו ע”ב).
נִפְתַּחַת כְּפִי עָבְיוֹ וגו' – פי הארץ נבקע ברוחב חלקי גופו של האדם, וזה נבלע בה אט אט (“מעט מעט”), מרגליו עד ראשו.
פַּרְסוֹת – כפות הרגליים.
*
צח “וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם… שְׁאֹלָה” (במדבר טז, לג) – רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: אֲפִלּוּ הָיוּ כֵּלִים בְּיַד הַכּוֹבֵס הָיוּ מִתְגַּלְגְּלִין וּבָאִין וְנִבְלָעִין עִמָּהֶם (במ"ר יח, יג).
כֵּלִים בְּיַד הַכּוֹבֵס – בגדים שמסרו קורח ועדתו לכביסה, ולא היו באותה עת ברשותם.
*
צט רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' חֶלְבּוֹ אָמַר: אַף שְׁמוֹתֵיהֶם פָּרְחוּ מִתּוֹךְ טוֹמְסוֹתֵיהֶם. רַ' יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: אֲפִלּוּ מַחַט שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל מִיָּדָם, אַף הִיא נִבְלְעָה עִמָּהֶם. (ירושלמי סנהדרין י, א).
פָּרְחוּ מִתּוֹךְ טוֹמְסוֹתֵיהֶם – נמחקו מתוך קובצי דפים שבהם נרשמו.
אֲפִלּוּ מַחַט וגו' – שהשאילו לאדם אחר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.