א “כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת” (שיר השירים ב, ב) – רַ' אֱלִיעֶזֶר פֵּרֵשׁ הַמִּקְרָא בִּגְאֻלַּת מִצְרַיִם. מָה שׁוֹשַׁנָּה זוֹ כְּשֶׁהִיא נְתוּנָה בֵין הַחוֹחִים קָשֶׁה לְבַעֲלָהּ לְלָקְטָהּ, כָּךְ גְּאֻלָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיְתָה קָשָׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי” (דברים ד, לד).

רַ' יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם רַ' חָנָן אָמָר: “גּוֹי מִקֶּרֶב עַם וְעַם מִקֶּרֶב גּוֹי” לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא “גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי”, שֶׁהָיוּ אֵלּוּ עֲרֵלִים וְאֵלּוּ עֲרֵלִים, אֵלּוּ מְגַדְּלֵי בְּלוֹרִית וְאֵלּוּ מְגַדְּלֵי בְּלוֹרִית, אֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כִּלְאַיִם וְאֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כִּלְאַיִם. אִם כֵּן, לֹא הָיְתָה מִדַּת הַדִּין נוֹתֶנֶת שֶׁיִּגָּאֲלוּ מִמִּצְרַיִם לְעוֹלָם (שהש"ר ב, ו). הַמִּקְרָא – הפסוק. נתונה – מצויה. קָשָׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – דָרשה מן הקב"ה להתגבר (על מידת הדין, כמפורט להלן).

“גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי” – שלא היתה כל הבחנה בין ישראל למצרים.

בְּלוֹרִית – גידול שׂער הראש בדרך המקובלת אצל עובדי עבודה זרה.

כִּלְאַיִם – שעטנז, בגדים הארוגים מצמר ופשתן (בניגוד למצוות התורה [ויקרא יט, יט]).

*

ב “גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ” (תהלים פ, ט) – אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא: לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְגֶפֶן? אֶלָּא מָה הַגֶּפֶן, כְּשֶׁבְּעָלֶיהָ מְבַקְשִׁים שֶׁתַּשְׁבִּיחַ מָה הֵם עוֹשִׂים? עוֹקְרִים אוֹתָהּ מִמְּקוֹמָהּ וְשׁוֹתְלִים אוֹתָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר וְהִיא מַשְׁבַּחַת; כָּךְ כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹדִיעַ יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם, מָה עָשָׂה? עֲקָרָם מִמִּצְרַיִם וֶהֱבִיאָם לַמִּדְבָּר וְהִתְחִילוּ מַצְלִיחִים שָׁם: קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה וְיָצָא לָהֶם שֵׁם בָּעוֹלָם (שמו"ר מד, א).

מְבַקְּשִׁים – רוצים.

שֶׁתַּשְׁבִּיחַ – שתהיה משובחת יותר.

לְהוֹדִיעַ יִשְׂרָאֵל – לפרסם את שמם.

וְיָצָא לָהֶם שֵׁם – התפרסמו.

ג “וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ” (שמות טז, ח) – אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: בַּתְּחִלָּה הָיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים לְתַרְנְגוֹלִים שֶׁמְּנַקְּרִים בְּאַשְׁפָּה, עַד שֶׁבָּא משֶׁה וְקָבַע לָהֶם זְמַן סְעוּדָתָם (יומא עה ע“א־ע”ב).

מְנַקְּרִים בְּאַשְׁפָּה – בכל עת.

זְמַן סְעוּדָתָם – שתי סעודות ביום, בערב ובבוקר.

*

ד שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מִפְּנֵי מָה לֹא הָיָה יוֹרֵד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָן פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה? אָמַר לָהֶם: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן; פָּסַק לוֹ מְזוֹנוֹתָיו פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, וְלֹא הָיָה מַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו אֶלָּא פַעַם אַחַת בַּשָׁנָה. עָמַד וּפָסַק מְזוֹנוֹתָיו בְּכָל יוֹם וְהָיָה מַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו בְּכָל יּוֹם. אַף יִשְׂרָאֵל, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה בָּנִים הָיָה דוֹאֵג וְאוֹמֵר: שֶׁמָּא לְמָחָר אֵין הַמָּן יוֹרֵד וְנִמְצְאוּ כֻּלָּם מֵתִים בָּרָעָב. נִמְצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מְכַוְּנִים אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. דָּבָר אַחֵר, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חַם. דָּבָר אַחֵר, מִפְּנֵי מַשּׂאוֹי הַדֶּרֶךְ (יומא עו ע"א).

מִפְּנֵי מָה וגו' – מדוע לא ניתנה כמות שנתית של מן אחת בשנה (במקום כמות יומית).

פָּסַק – הקציב, העניק.

מַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו – מבקר ופוגש את אביו.

אַף – כך גם.

נִמְצְאוּ – יהיו.

מְכַוְּנִים אֶת לִבָּם – פונים במחשבה ובתפילה.

חַם – טרי.

מַשּׂאוֹי – משא, טורח.

*

ה נֶאֱמַר בַּמָּן “לֶחֶם” וְנֶאֱמַר “שֶׁמֶן” וְנֶאֱמַר “דְּבַשׁ”. כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁלוֹשָׁה כְּתוּבִים הַלָּלוּ? בַּחוּרִים הָיוּ טוֹעֲמִים טַעַם לֶחֶם, זְקֵנִים טַעַם דְּבַשׁ, תִּינוֹקוֹת טַעַם שָׁמֶן (שמו"ר כה, ג). נֶאֱמַר בַּמָּן וגו' – שמות טז, ד; במדבר יא, ח; שמות טז, לא. כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ וגו' – כיצד יכולים להיות שלושה פסוקים אלה נכונים? בַּחוּרִים – צעירים.

*

ו נֶאֱמַר: “וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו” (במדבר יא, ט), וְנֶאֱמַר: “וְְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ” (שמות טז, ד), וְנֶאֱמַר: “שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ” (במדבר יא, ח) – הָא כֵּיצַד? – צַדִּיקִים יָרַד עַל פֶּתַח בָּתֵּיהֶם, בֵּינוֹנִים – יָצְאוּ וְלָקְטוּ, רְשָׁעִים – שָׁטוּ וְלָקָטוּ.

נֶאֱמַר “לֶחֶם” (שמות טז, ד) וְנֶאֱמַר “עֻגוֹת” (במדבר יא, ח) וְנֶאֱמַר “וְטָחֲנוּ” (שם). הָא כֵּיצַד? – צַדִּיקִים – לֶחֶם, בֵּינוֹנִים – עֻגוֹת, רְשָׁעִים – טָחֲנוּ בְּרֵחָיִם (יומא עה ע"א).

הָא כֵּיצַד – איך להבין את הפסוקים הנראים סותרים זה את זה?

בֵּינוֹנִים – שאינם צדיקים ואינם רשעים.

שָׁטוּ – הלכו למרחק, שוטטו.

לֶחֶם – אפוי.

עוּגוֹת – בצק לפני אפייתו.

טָחֲנוּ בְּרֵחָיִם – וצריכים היו לטרוח הרבה אף לפני האפייה.

*

ז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ” (תהלים עח, כה) – לֶחֶם שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִים אוֹתוֹ, דִּבְרֵי רַ' עֲקִיבָא. וּכְשֶׁנֶּאֶמְרוּ הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל אָמַר לָהֶם: צְאוּ וְאִמְרוּ לוֹ לַעֲקִיבָא: עֲקִיבָא, טָעִיתָ, וְכִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִים לֶחֶם? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: “לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי” (דברים ט, ט); אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם “לֶחֶם אַבִּירִים” – לֶחֶם אֵיבָרִים, לֶחֶם שֶׁנִּבְלַע בִּרְמָ"ח אֵיבָרִים (יומא עה ע"ב).

“לֶחֶם אַבִּירִים” – כינוי למן.

אָמַר לָהֶם – למי שמסר לו את דברי ר' עקיבא.

“לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי” – דברי משה ששהה במרום, בקדושה כמלאכים, לשם קבלת התורה.

מָה אֲנִי מְקַיֵּם – איך אני מפרש את הפסוק?

לֶחֶם שֶׁנִּבְלַע וגו' – מזון שנספג כל כולו באיברי האדם (שהם רמ"ח = 248 במספר), בלא פסולת היוצאת מן הגוף.

*

ח “וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן” (במדבר יא, ח) – אָמַר רַ' אַבָּהוּ: מָה שָׁד זֶה כָּל זְמַן שֶׁהַתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ טוֹעֵם כַּמָּה טְעָמִים – אַף הַמָּן, כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים אוֹתוֹ, מוֹצְאִים בּוֹ כַּמָּה טְעָמִים. יֵשׁ אוֹמְרִים: לְשֵׁד מַמָּשׁ, מָה שֵׁד זֶה מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּוָנִים, אַף הַמָּן מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה טְעָמִים (יומא עה ע"א).

כָּל זְמַן – בכל פעם.

מְמַשְׁמֵשׁ – ממשש (ויונק).

מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּוָנִים – ומתגלה בצורות שונות ומשונות.

*

ט “תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי” (תהלים כג, ה) – אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: מָן שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל הָיָה מִתְגַּבֵּר וְעוֹלֶה עַד שֶׁרוֹאִין אוֹתוֹ כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב (יומא עו ע"א).

“נֶגֶד צֹרְרָי” – לעיני אויבי.

מִתְגַּבֵּר וְעוֹלֶה – נערם עוד ועוד.

מִזְרָח וּמַעֲרָב – העולם כולו.

*

י “וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס” (שמות טז, כא) – כֵּיוָן שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת עַל הַמָּן הָיָה פּוֹשֵׁר וְהוֹלֵךְ, וּנְחָלִים הָיוּ מוֹשְׁכִים מִמֶּנּוּ וּמוֹלִיכִים לַיָּם הַגָּדוֹל. וּבָאִים אַיָּלִים וּצְבָאִים וְיַחְמוּרִים וְכָל בְּהֵמָה וְשׁוֹתִים מֵהֶם. וְאַחַר כָּךְ בָּאִים הָאֻמּוֹת וְצָדין מֵהֶם וְאוֹכְלִין אוֹתָם, וְטוֹעֲמִין בָּהֶם טַעַם הַמָּן שֶׁהָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ אוֹמְרִין: “אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ” (תהלים קמד, טו) (מכילתא דר"י בשלח, ויסע ד; תנחומא בובר בשלח, כב).

פּוֹשֵׁר – מפשיר.

מוֹשְׁכִים – נמשכים, זורמים.

יַחְמוּרִים – מסוג הבהמות הטהורות (דברים יד, ה).

*

יא תַּנְיָא, רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁהַנָּבִיא הָיָה מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָה שֶׁבַּחֹרִים וּמָה שֶׁבַּסְּדָקִים, כָּךְ הַמָּן מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָה שֶׁבַּחֹרִים וּמָה שֶׁבַּסְּדָקִים. כֵּיצַד? שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי משֶׁה לְדִין, זֶה אוֹמֵר: עַבְדִּי גָנַבְתָּ, וְזֶה אוֹמֵר: אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי. אָמַר לָהֶם משֶׁה: “לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט” (ירמיה כא, יב). לְמָחָר אִם נִמְצָא עָמְרוֹ בְּבֵית רַבּוֹ רִאשׁוֹן – בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה גְּנָבוֹ; אִם נִמְצָא עָמְרוֹ בְּבֵית רַבּוֹ שֵׁנִי – בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה מְכָרוֹ לוֹ (יומא עה ע"א).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

מָה שֶׁבַּחֹרִים וּמָה שֶׁבַּסְּדָקִים – מה שנמצא בתחומו הפרטי והנסתר של כל אדם.

לְמָחָר וגו' – לפי הבית שבו נמצאה למחרת מנת המן היומית של העבד (ה“עומר”) נודע מי בעליו.

בְּיָדוּעַ – ודאי הוא.

*

יב “וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן” (דברים ח, ג) – רַ' חֲנַנְיָה וְרַ' יוֹנָתָן שָׁאֲלוּ אֶת מְנַחֵם טַלְמָיָא: וְכִי מַאֲכַל רְעָבוֹן נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמָּן לְיִשְׂרָאֵל? מָה עָשָׂה? הֵבִיא לִפְנֵיהֶם שְׁנֵי קִשּׁוּאִים, אֶחָד שָׁלֵם וְאֶחָד שָׁבוּר. אָמַר: "שָׁלֵם זֶה בְּכַמָּה? אָמְרוּ לוֹ: בִּשְׁנֵי זוּז. – וְשָׁבוּר זֶה בְּכַמָּה? אָמְרוּ לוֹ: בְּזוּז אֶחָד. אָמַר לָהֶם: וְכִי אֵין זֶה גָּדוֹל כָּזֶה? אֶלָּא לֹא דּוֹמֶה, כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מִתְהַנֶּה מִן הַטַּעַם כָּךְ הוּא נֶהֱנֶה מִן הָרְאִיָּה (קה"ר ה, י).

טַלְמָיָא – האופה.

מַאֲכַל רְעָבוֹן – מאכל הגורם גם רעב.

שָׁבוּר – מרוסק.

בְּכַמָּה – מה מחירו?

לֹא דּוֹמֶה וגו' – בין שני הקישואים ניכר הבדל במראה, אף שמשקלם שווה.

מִתְהַנֶּה – נהנה.

נֶהֱנֶה מִן הָרְאִיָּה – והמן לא היה משביע את עינו של המסתכל בו.

יג אָמַר רַ' יוֹחָנָן: הַבְּאֵר הָיְתָה מַעֲלָה לָהֶם מִינֵי דְּשָׁאִים, מִינֵי זֵרְעוֹנִים, מִינֵי אִילָנוֹת. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמֵּתָה מִרְיָם וּפָסְקָה הַבְּאֵר מֵהֶם, הָיוּ אוֹמְרִים: “וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת” (במדבר כ, ה) (שהש"ר ד, יג).

מַעֲלָה – מצמיחה סביבה.

שֶׁהוּא כֵּן – שכך היה הדבר.

פָּסְקָה – חדלה (לתת מימיה).

*

יד כָּךְ הָיְתָה הַבְּאֵר שֶׁהָיְתָה עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר: דּוֹמָה לְסֶלַע כְּמִין כַּוֶּרֶת, מְפַכְפֶּכֶת וְעוֹלָה כְּמִפִּי הַפַּךְ הַזֶּה, מִתְגַּלְגֶּלֶת וְעוֹלָה עִמָּהֶם לְהָרִים וְיוֹרֶדֶת עִמָּהֶם לְגֵיאָיוֹת. בְּמָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים הִיא שׁוֹרָה כְנֶגְדָּם בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ שֶׁל אֹהֶל מוֹעֵד. נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל בָּאִים וְסוֹבְבִים אוֹתָהּ בְּמַקְלוֹתֵיהֶם וְאוֹמְרִים עָלֶיהָ אֶת הַשִּׁירָה:

עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ (במדבר כא, יז) – הַמַּיִם מְבַעְבְּעִים וְעוֹלִים כְּעַמּוּד לְמַעְלָה וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מוֹשֵׁךְ בְּמַקְלוֹ, אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וְאִישׁ לְמִשְׁפַּחְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:

בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם (שם שם, יח) – סו­ֹבֶבֶת בְּכָל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וּמַשְׁקָה אֶת כָּל הַיְשִׁימוֹן וְהִיא נַעֲשֵׂית נְחָלִים גְּדוֹלִים, וְהֵם יוֹשְׁבִים בְּאִיסְקַפָּאוֹת וּבָאִים זֶה אֵצֶל זֶה. הָעוֹלֶה דֶרֶךְ יָמִין יוֹרֵד דֶּרֶךְ יָמִין, הָעוֹלֶה דֶרֶךְ שְׂמֹאל יוֹרֵד דֶּרֶךְ שְׂמֹאל. מַיִם שֶׁמִּתְמַצִּין מִמֶּנָּה נַעֲשִׂים נָהָר גָּדוֹל וְהוֹלְכִים לַיָּם הַגָּדוֹל וּמְבִיאִים מִשָּׁם כָּל חֶמְדַּת הָעוֹלָם (תוספתא סוכה ג, יא־יג; במ"ר א, ב).

סֶלַע כְּמִין כַּוֶּרֶת – סלע מחורר הנראה ככוורת דבורים.

מְפַכְפֶּכֶת וְעוֹלָה – נובעת.

פִּי הַפַּךְ – צווארו של כלי קיבול קטן לנוזלים.

שְׁרוּיִים – נמצאים.

כְּנֶגְדָּם – מולם.

נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל – ראשי השבטים.

“עֱנוּ לָהּ” – שירו לה.

כְּעַמּוּד – כמזרקה.

מוֹשֵׁךְ בְּמַקְלוֹ – מטה את המים בעזרת חריץ שהוא חוקק באדמה במטהו (הוא המשענת).

אִיסְקַפָּאוֹת – סירות זעירות.

בָּאִים זֶה אֵצֶל זֶה – לביקור.

הָעוֹלֶה וגו' – מי הבאר זרמו במעגל, ונמצא שהחותר בנחל מצד ימין נשאר בצד זה גם בדרכו חזרה (וכן להפך).

מִתְמַצִּין – נשארים (לאחר ששותים ממנה).

חֶמְדַּת הָעוֹלָם – אוצרות שהכול חומדים, רוצים.

*

טו “וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ” (שמות יג, כא) – וְכַמָּה עַנְנֵי כָּבוֹד הָיוּ מַקִּיפִין אֶת יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר? שִׁבְעָה עֲנָנִים, אַרְבָּעָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֵיהֶם, אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה וְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ לִפְנֵיהֶם, כָּל הַנָּמוֹךְ מַגְבִּיהוֹ וְכָל הַגָּבוֹהַּ מַשְׁפִּילוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתָם מִישׁוֹר, וְהָיָה מַכֶּה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים לִפְנֵיהֶם, מְכַבֵּד וּמְרַבֵּץ לִפְנֵיהֶם (מכילתא דר“י בשלח, פתיחתא; במ”ר א, ב).

עַנְנֵי כָּבוֹד – עננים פלאיים שליוו את בני ישראל במסעיהם במדבר.

רוּחוֹתֵיהֶם – צדדיהם.

הַנָּמוֹךָ – כגון הוואדיות.

מַשְׁפִּילוֹ – מנמיך אותו.

מְכַבֵּד וּמְרַבֵּץ – מטאטא ומרטיב במים לסילוק האבק.

*

טז “וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן. וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל” (שמות יז, ז־ח) –לְמָה הָיוּ יִשְׂרֵָאל דּוֹמִים? לְתִינוֹק שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו, וְהָיָה רוֹאֶה דָּבָר שֶׁל חֵפֶץ וְאוֹמֵר לְאָבִיו: קַח לִי, – וְהוּא לוֹקֵחַ לוֹ, פַּעַם רִאשׁוֹנָה, שְׁנִיָּה, שְׁלִישִׁית. עַד שֶׁהֵם מְהַלְּכִים רָאָה הַבֵּן חֲבֵרוֹ שֶׁל אָבִיו. אָמַר לוֹ: רָאִיתָ אֶת אַבָּא? אָמַר לוֹ אָבִיו: שׁוֹטֶה, אַתָּה רוֹכֵב עַל כְּתֵפִי, וְכָל מָה שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ אֲנִי לוֹקֵחַ לְךָ – וְאַתָּה אוֹמֵר לָזֶה: “רָאִיתָ אֶת אַבָּא”?! מָה עָשָׂה? הִשְׁלִיכוֹ מֵעַל כְּתֵפָיו, וּבָא הַכֶּלֶב וּנְשָׁכוֹ. כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל: כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, מִיָּד הִקִּיפוּ אוֹתָם עַנְנֵי הַכָּבוֹד; בִּקְשׁוּ מָן – הוֹרִיד לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; בִּקְּשׁוּ שְׂלָו – הֵבִיא לָהֶם, הָיָה נוֹתֵן לָהֶם כָּל צָרְכָּם. הִתְחִילוּ מְהַרְהֲרִים וְאוֹמְרִים: “הֲיֵשׁ יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן”? אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֵּיכֶם, אֲנִי מוֹדִיעַ אֶתְכֶם – הֲרֵי הַכֶּלֶב בָּא וְנוֹשֵׁךְ אֶתְכֶם. וּמִי הוּא זֶה? עֲמָלֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּבֹא עֲמָלֵק” (תנחומא בובר יתרו, ד; שמו"ר כו, ב).

תִּינוֹק – ילד.

דָּבָר שֶׁל חֵפֶץ – משהו שהוא רוצה בו.

קַח לִי – קנה לי.

עַד שֶׁהֵם מְהַלְּכִים – בזמן שהלכו.

עַנְנֵי הַכָּבוֹד – ראו בקטע הקודם.

חַיֵּיכֶם – לשון שבועה.

*

יז רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אָמַר: לְמָה הָיָה עֲמָלֵק דּוֹמֶה? לִזְבוּב שֶׁהוּא לָהוּט אַחַר הַמַּכָּה; כָּךְ הָיָה עֲמָלֵק לָהוּט אַחַר יִשְׂרָאֵל כְּכָלֶב (תנחומא בובר כי תצא, יב).

לָהוּט אַחַר הַמַּכָּה – משתוקק לגעת בפצע פתוח.

*

יח “וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק” (שמות יז, יא) – וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִים אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם – הָיוּ מִתְגַּבְּרִים; וְאִם לָאו – הָיוּ נוֹפְלִים (ראש השנה כט ע"א).

וְכִי – האם.

עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה – מביאות ניצחון.

שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה – גורמות למפלה.

מְשַׁעְבְּדִים וגו' – מכוונים את מחשבותיהם ואת תקוותיהם כלפי הקב"ה.

*

יט “וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ” (שמות יז, יב) – וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמשֶׁה כַּר אוֹ כֶּסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר משֶׁה: הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בְּצַעַר – אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר (תענית יא ע"א). וְכִי – האם. כֶּסֶת – כרית מרופדת. שְׁרוּיִים בְּצַעַר – סובלים (במלחמה).

*

כ “זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (דברים כה, יז־יח) – הֱקֵרְךָ לִפְנֵי אֲחֵרִים, מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאַמְבָּטֵי רוֹתַחַת שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּרִיָּה יְכוֹלָה לֵירֵד לְתוֹכָהּ, בָּא בֶּן בְּלִיַּעַל אֶחָד, קָפַץ וְיָרַד לְתוֹכָהּ; אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּכְוָה – הֱקֵרָהּ לִפְנֵי אֲחֵרִים. אַף כָּךְ כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְנִקְרַע הַיָּם לִפְנֵיהֶם, וְנִשְׁתַּקְּעוּ הַמִּצְרִים לְתוֹכוֹ, נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד” (שמות טו, טו); כֵּיוָן שֶׁבָּא עֲמָלֵק וְנִזְדַּוֵּג לָהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם – הֱקֵרָם לִפְנֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם (תנחומא כי תצא, ט; תנחומא בובר כי תצא, יג).

“קָרְךָ” – פגש בך. הֱקֵרְךָ לִפְנֵי אֲחֵרִים – קירר אותך, הפחית מן החום שאתה מפיץ, כלומר הסיר את פחדך מעל אומות העולם.

אַמְבָּטֵי – אמבטיה. בְּרִיָּה – אדם. לֵירֵד – להיכנס. נִשְׁתַּקְּעוּ – טבעו.

נִזְדַּוֵּג – נלחם. נָטַל אֶת שֶׁלּוֹ – קיבל את עונשו.

*

כא “זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם” (דברים כה, יז) – אָמַר רַ' לֵוִי: מִן הַדֶּרֶךְ בָּא עֲלֵיהֶם כְּלִסְטִים. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם, וְהִקִּיפוֹ גָדֵר, וְהוֹשִׁיב בּוֹ כֶלֶב נַשְׁכָן. אָמַר הַמֶּלֶךְ: כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא וְיִפְרֹץ אֶת הַגָּדֵר – יְנַשְּׁכֶנּוּ הַכֶּלֶב. לְיָמִים בָּא בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וּפָרַץ אֶת הַגָּדֵר, נְשָׁכוֹ הַכֶּלֶב. כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ לְהַזְכִּיר חֵטְא שֶׁל בְּנוֹ, שֶׁפָּרַץ הַגָּדֵר, אוֹמֵר לוֹ: זוֹכֵר אַתָּה שֶׁנְּשָׁכְךָ הַכֶּלֶב? כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַזְכִּיר חֶטְאָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁחָטְאוּ בִּרְפִידִים, שֶׁאָמְרוּ: “הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ?” (שמות יז, ז) אוֹמֵר לָהֶם: “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק” (תנחומא כי תצא, ט).

לִסְטִים – שודד.

לְיָמִים – לאחר זמן.

כָּל זְמַן – בכל פעם.

מְבַקֵּשׁ – רוצה.

*

כב “עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב” (במדבר יג, כט) – מָה רָאוּ הַמְרַגְּלִים לִפְתֹּחַ בַּעֲמָלֵק? מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? – לְתִינוֹק שֶׁסָּרַח וְלָקָה בִּרְצוּעָה, כְּשֶׁמְּבַקְשִׁין לְהַפְחִידוֹ מַזְכִּירִין לוֹ אֶת הָרְצוּעָה שֶׁלָּקָה בָּהּ; כָּךְ הָיָה עֲמָלֵק רְצוּעָה רָעָה לְיִשְׂרָאֵל (תנחומא בובר שלח לך, יח; במ"ר טז, יח).

מָה רָאוּ הַמְרַגְּלִים לִפְתֹּחַ – מדוע החליטו המרגלים שתרו את כנען (במדבר, פרקים יג־יד) לפתוח את דיווחם בהזכרת עמלק?

תִּינוֹק שֶׁסָּרַח וגו' – ילד שחטא ונענש במלקות.

רְצוּעָה רָעָה – והזכרתו באה כתזכורת לכישלונות העבר.

*

כג “כִּי יָד עַל כֵּסְיָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר” (שמות יז, טז) – רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא אָמַר: כָּל זְמַן שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק בָּעוֹלָם – לֹא הַשֵּׁם שָׁלֵם וְלֹא הַכֵּס שָׁלֵם; אָבַד זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק מִן הָעוֹלָם – הַכֵּס שָׁלֵם וְהַשֵּׁם שָׁלֵם (תנחומא בובר כי תצא, יח).

“כִּי יָד” וגו' – הבטחת ה' להשמיד את עמלק.

זַרְעוֹ – צאצאיו.

הַשֵּׁם – שמו של הקב"ה (הנזכר בפסוק בשתי אותיות בלבד).

הַכֵּס – כיסאו של הקב"ה (וגם מילה זו כתובה בצורה מקוצרת).

*

כד כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר… כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שמות יז, יד) – זְקֵנִים הָרִאשׁוֹנִים אוֹמְרִים: כָּךְ מִדָּה מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי כָל הַדּוֹרוֹת: שׁוֹט שֶׁיִּשְׂרָאֵל לוֹקִין בּוֹ – סוֹפוֹ לִלְקוֹת. וְיִלְמְדוּ כָּל אָדָם דֶּרֶךְ אֶרֶץ מֵעֲמָלֵק, שֶׁבָּא לְהַזִּיק אֶת יִשְׂרָאֵל וְאִבְּדוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵחַיֵּי עוֹלָם הַזֶּה וּמֵחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “מָחֹה אֶמְחֶה”, וְכֵן כָּל אֻמָּה וּמַלְכוּת שֶׁבָּאוּ לְהַזִּיק אֶת יִשְׂרָאֵל בּוֹ בַּדִּין דָּנָן (מכילתא דר"י בשלח, עמלק, ב).

זְקֵנִים הָרִאשׁוֹנִים – חכמים שחיו עוד בתקופת הבית השני.

מִדָּה מְהַלֶּכֶת וגו' – עיקרון קבוע הוא לאורך ההיסטוריה.

שׁוֹט שֶׁיִּשְׂרָאֵל וגו' – מי שפוגע בעם ישראל, סופו להיפגע (והדוגמה: עמלק).

דֶּרֶךְ אֶרֶץ – דרך התנהגות ראויה.

אִבְּדוֹ – סילק אותו.

“מָחֹה אֶמְחֶה” – והכפילות נדרשת על שני העולמות.

בּוֹ בַּדִּין דָּנָן – הקב"ה דן אותם על פי עיקרון קבוע זה.

כה אָמַר רַ' יִצְחָק: רְאוּיִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁתִּנָּתֵן לָהֶם הַתּוֹרָה מִיָּד, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עֲדַיִן לֹא בָּא זִיוָם שֶׁל בָּנַי; מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים יָצְאוּ וְאֵין יְכוֹלִים לְקַבֵּל תּוֹרָה מִיָּד. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁעָמַד בְּנוֹ מֵחָלְיוֹ, וְאָמַר לוֹ פֵּדָגוֹגוֹ: יֵלֵךְ בִּנְךָ לְאַסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ. אָמַר: עֲדַיִן לֹא בָּא זִיווֹ שֶׁל בְּנִי וְאַתָּה אוֹמֵר “יֵלֵךְ בִּנְךָ לְאַסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ”? אֶלָּא יִתְעַדֵּן בְּנִי שְׁנַיִם וּשְׁלוֹשָׁה יְרָחִים בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וְיַבְרִיא, וְאַחַר כָּךְ יֵלֵךְ לְאַסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עֲדַיִן לֹא בָּא זִיוָם שֶׁל בָּנַי; מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים יָצָאוּ – וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה? אֶלָּא יִתְעַדְּנוּ בָּנַי שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים בְּמָן וּבְאֵר וּשְׂלָו וְאַחַר כָּךְ אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה (קה“ר ג, יא; שהש”ר ב, טו).

לֹא בָּא זִיוָם – עדיין אין להם מאור פנים, עדיין לא הבריאו.

שֶׁעָמַד… מֵחָלְיוֹ – הבריא.

פֵּדָגוֹגוֹ – מחנכו.

אַסְכּוֹלֵי – בית ספר.

יִתְעַדֵּן – יתפנק ויתחזק.

יְרָחִים – חודשים.

בְּאֵר – מי הבאר הפלאית שהלכה עם בני ישראל במדבר.

*

כו אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ בָהֶם בַּעֲלֵי מוּמִים מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ; שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בְּטִיט וּבִלְבֵנִים, וְהָיְתָה הָאֶבֶן נוֹפֶלֶת עָלָיו מִן הַבִּנְיָן וְשׁוֹבֶרֶת אֶת יָדוֹ וְקוֹטַעַת אֶת רַגְלוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתֵּן אֶת תּוֹרָתִי לְבַעֲלֵי מוּמִים. מָה עָשָׂה? רָמַז לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיָרְדוּ וְרִפְּאוּ אוֹתָם (תנחומא יתרו, ח).

עוֹשִׂים – עובדים.

אֵינוֹ דִין – אין זה ראוי ונכון.

*

כז אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי” (בראשית א, לא)? – הֵ"א יְתֵרָה לָמָּה לִּי? מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂי בְּרֵאשִׁית וְאָמַר לָהֶם: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה – אַתֶּם מִתְקַיְּמִים, וְאִם לָאו – אֲנִי מַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתֹהוּ וָבֹהוּ (שבת פח ע"א).

הֵ“א יְתֵרָה – ה”א הידיעה במילה “הששי” נראית מיותרת (ואין היא מופיעה בשאר ימי הבריאה).

הִתְנָה – העמיד תנאי.

מַעֲשֵׂי בְּרֵאשִׁית – כל מה שנברא בששת ימי בראשית.

מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה – שניתנה (לפי מסורת חז"ל) ביום השישי לחודש סיוון.

*

כח “כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים” (שיר השירים ב, ב) – אָמַר רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נָטוּעַ שׁוּרָה שֶׁל תְּאֵנִים וְשֶׁל גְּפָנִים וְשֶׁל רִמּוֹנִים וְשֶׁל תַּפּוּחִים, וּמְסָרוֹ לְאָרִיס וְהָלַךְ לוֹ. לְאַחַר יָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ וְהֵצִיץ בַּפַּרְדֵּס לֵידַע מָה עָשָׂה – וּמְצָאוֹ מָלֵא חוֹחִים וְדַרְדָּרִים. הֵבִיא קַצָּצִים לְקֻצּוֹ וְהֵצִיץ בְּאוֹתָם הַחוֹחִים וְרָאָה בָּם שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד, נְטָלָהּ וְהֵרִיחַ בָּהּ וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו. אָמַר הַמֶּלֶךְ: בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל כָּל הַפַּרְדֵּס. כָּךְ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִשְׁבִיל תּוֹרָה. לְאַחַר כ"ו דּוֹרוֹת הֵצִיץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ לֵידַע מָה עָשָׂה – וּמְצָאוֹ מָלֵא מַיִם בְּמַיִם: דּוֹר אֱנוֹשׁ – מַיִם בְּמַיִם; דּוֹר הַמַּבּוּל – מַיִם בְּמַיִם; דּוֹר הַפְּלָגָה – מַיִם בְּמַיִם. וְהֵבִיא קַצָּצִים לְקֻצּוֹ. וְרָאָה בוֹ שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; נְטָלָּה וְהֵרִיחָהּ – בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן לָהֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו – בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ “נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כד, ז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל הַפַּרְדֵּס – בִּזְכוּת תּוֹרָה וְיִשְׂרָאֵל יִנָּצֵל הָעוֹלָם (ויק“ר כג, ג; שהש”ר ב, ו).

אָרִיס – אדם המעבד את האדמה תמורת חלק מן היבול.

לֵידַע – לדעת.

חוֹחִים וְדַרְדָּרִים – קוצים.

קַצָּצִים לְקֻצּוֹ – כורתי עצים כדי לקצוץ אותו.

שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד – שושנה ורודה.

נְטָלָהּ – לקח אותה.

שָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו – נרגעה רוחו.

בִּשְׁבִיל – בזכות.

כ"ו דּוֹרוֹת – עשרים ושישה הדורות שבין אדם הראשון ובין מתן תורה.

מַיִם בְּמַיִם – כולו מים, דימוי לדבר שאין בו שום ערך וטעם.

דּוֹר אֱנוֹשׁ – נכדו של אדם הראשון, שלפי האגדה היה דורו מלא חטא.

דּוֹר הַפְּלָגָה – דור בוני מגדל בבל.

*

כט “וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא” (דברים לג, ב) – כְּשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, לֹא עַל יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד הוּא נִגְלָה, אֶלָּא עַל כָּל הָאֻמּוֹת. בַּתְּחִלָּה הָלַךְ אֵצֶל בְּנֵי עֵשָׂו וְאָמַר לָהֶם: מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מָה כָּתוּב בָּהּ? אָמַר לָהֶם: “לֹא תִרְצָח”. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל עַצְמוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אֲבִיהֶם רוֹצֵחַ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר “וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו” (בראשית כז, כב) וְלֹא הִבְטִיחוֹ אָבִיו אֶלָּא עַל הַחֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר “וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה” (שם כז, מ) – אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה. הָלַךְ לוֹ אֵצֶל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב וְאָמַר לָהֶם: מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מָה כָּתוּב בָּהּ? אָמַר לָהֶם: לֹא תִּנְאָף. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל עַצְמָם שֶׁל אוֹתָם הָאֲנָשִׁים אֵינָם בָּאִים אֶלָּא מִנִּאוּף, שֶׁנֶּאֱמַר “וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן” (שם יט, לו) – אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה. הָלַךְ לוֹ אֵצֶל בְּנֵי יִשְׂמָעֵאל, אָמַר לָהֶם: מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מָה כָּתוּב בָּהּ? אָמַר לָהֶם: “לֹא תִּגְנֹב”. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל עַצְמָם שֶׁל אוֹתָם הָאֲנָשִׁים אֵינָם חַיִּים אֶלָּא מִן הַגְּנֵבָה וּמִן הַגֵּזֶל, שֶׁנֶּאֱמַר “פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ” (שם טז, יב) – אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה. לֹא הָיְתָה אֻמָּה בָּאֻמּוֹת שֶׁלֹּא הָלַךְ וְדִבֵּר וְדָפַק עַל פִּתְחָהּ, אִם יִרְצוּ וִיקַבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה. וְאַחַר כָּךְ בָּא לוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, אָמְרוּ לוֹ: “נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כד, ז). זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ” (דברים לג, ב) (ספרי דברים שמג; פס"ר כא).

לִתֵּן – לתת.

כָּל עַצְמוֹ – כל ישותו, כל מהותו.

אוֹתוֹ אֲבִיהֶם – אבינו עשיו (ודיברו על עצמם – כמו גם שאר האומות, בהמשך – בגוף שלישי).

אָבִיו – יצחק.

“שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט” – שילדו את עמון ומואב.

פִּתְחָהּ דלתה.

*

ל “לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים” (תהלים סח, יז) – אָמַר רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לִתֵּן תּוֹרָה בְּסִינַי הָיוּ הֶהָרִים רָצִים וּמְדַיְּנִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, זֶה אוֹמֵר: עָלַי הַתּוֹרָה נִתֶּנֶת וְזֶה אוֹמֵר: עָלַי הַתּוֹרָה נִתָּנֶת; תָּבוֹר בָּא מִבֵּית אֵלִים וְכַרְמֶל מֵאִסְפַּמְיָא, זֶה אוֹמֵר: אֲנִי נִקְרֵאתִי וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי נִקְרֵאתִי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: “לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים”? כֻּלְכֶם הָרִים, אֶלָּא כֻלְּכֶם גַּבְנֻנִּים; כֻּלְכֶם נֶעֶשְׂתָה עֲבוֹדָה זָרָה עַל רָאשֵׁיכֶם; אֲבָל סִינַי שֶׁלֹּא נֶעֶשְׂתָה עֲבוֹדָה זָרָה עָלָיו – “הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ” (שם) (בר"ר צט, א).

לִתֵּן – לתת.

רָצִים וּמְדַיְּנִין – רצים ומתווכחים (והוא מדרש על “תרצדון”).

בֵּית אֵלִים – שם מקום (לא זוהה בוודאות).

אִסְפַּמְיָא – אזור ספרד של היום. גַּבְנֻנִּים – יש על גביכם גבנון, חטוטרת, כלומר חטא.

*

לא סִינַי מֵהֵיכָן בָּא? אָמַר רַ' יוֹסֵי: מֵהַר הַמּוֹרִיָּה נִתְלַשׁ כְּחַלָּה מֵעִסָּה, מִמָּקוֹם שֶׁנֶּעֱקַד יִצְחָק אָבִינוּ: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: הוֹאִיל וְיִצְחָק אֲבִיהֶם נֶעְקַד עָלָיו, נָאֶה לְבָנָיו לְקַבֵּל עָלָיו תּוֹרָה (מד"ת סח, ט).

חַלָּה מֵעִסָּה – חלק המופרש מן הבצק (עיסה) ובשל קדושתו ניתן לכוהנים (במדבר טו, כ).

נָאֶה – ראוי, מתאים.

*

לב “וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר” (שמות יט, יז) – אָמַר רַ' אַבְדִּימֵי בַּר חַמָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא עַל יִשְׂרָאֵל אֶת הָהָר כְּגִגִּית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים אֶת־הַתּוֹרָה – מוּטָב, וְאִם לָאו – שָׁם תְּהֵא קְבוּרָתְכֶם (שבת פח ע“א; עבודה זרה ב ע”ב).

מְלַמֵּד – הפסוק.

כָּפָה… אֶת הָהָר כְּגִגִּית – תלה מעל ראשם את הר סיני כגיגית הפוכה.

מוּטָב – טוב ויפה.

תְּהֵא – תהיה.

*

לג דָּרַשׁ רַב סִימַאי: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל “נַעֲשֶׂה” לְ“נִשְׁמָע” (שמות כד, ז) בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְקָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְּתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד “נַעֲשֶׂה” וְאֶחָד כְּנֶגֶד “נִשְׁמָע”; וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפֵרְקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב” (שם לג, ו). אָמַר רַ' אֱלִיעֶזֶר: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל “נַעֲשֶׂה” לְ“נִשְׁמָע” יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: מִי גִּלָּה לְבָנַי רָז זֶה, שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ! שֶׁנֶּאֱמַר: “בָּרְכוּ ה' מַלְאֲכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ” (תהלים קג, כ) – מִתְּחִלָּה “עֹשֵׂי” וְאַחַר־כָּךְ “לִשְׁמֹעַ” (שבת פח ע"א).

שֶׁהִקְדִּימוּ – אמרו “נעשה” קודם ל“נשמע”.

רִבּוֹא – עשרת אלפים.

חָטְאוּ – בחטא העגל.

מַלְאֲכֵי חַבָּלָה – מלאכים שתפקידם להעניש את הרשעים.

פֵּרְקוּם – הסירו אותם.

יָצְתָה בַּת קוֹל – קול יצא מן השמים.

בָּנַי – בני ישראל.

רָז – סוד (הוא השימוש שעושים המלאכים בשורש עש“ה לפני שמ”ע).

*

לד אָמַר רַ' אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶת הַתּוֹרָה צִפּוֹר לֹא צִיֵּץ, עוֹף לֹא פָּרַח, שׁוֹר לֹא גָעָה, אוֹפַנִּים לֹא עָפוּ, שְׂרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ, הַיָּם לֹא נִזְדַּעְזַע, הַבְּרִיוֹת לֹא דִבְּרוּ, אֶלָּא הָעוֹלָם שׁוֹתֵק וּמַחֲרִישׁ – וְיָצָא הַקּוֹל: “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (שמות כ, ב) (שמו"ר כט, ט).

פָּרַח – עף.

אוֹפַנִּים – מלאכים שבמרכבת הקב"ה (יחזקאל א, טז).

שְׂרָפִים וגו' – מלאכים השרים לקב"ה “קדוש קדוש קדוש” (ישעיה ו, ג).

נִזְדַּעְזַע – זז.

הַבְּרִיּוֹת – בני האדם.

*

לה “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (שמות כ, ב) – לְפִי שֶׁנִּרְאָה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא עַל הַיָּם כְּגִבּוֹר עוֹשֵׂה מִלְחָמָה, וְנִרְאָה לָהֶם בְּסִינַי כְּסוֹפֵר מְלַמֵּד תּוֹרָה, וְנִרְאָה לָהֶם בִּימֵי שְׁלֹמֹה כְּבָחוּר, וְנִרְאָה לָהֶם בִּימֵי דָנִיֵּאל כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: לֹא בִשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם רוֹאִים אוֹתִי דְּמֻיּוֹת הַרְבֵּה תְּדַמּוּ שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה אֱלוֹהוֹת, אֶלָּא אֲנִי הוּא שֶׁבַּיָּם, אֲנִי הוּא שֶׁבְּסִינַי, אֲנִי הוּא שְׁבְּכָל מָקוֹם – “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (תנחומא בובר יתרו, טז; ילק“ש לשמות, רפו; מכילתא דר”י בשלח, שירה, ד).

לְפִי – כיוון.

הַיָּם – ים סוף.

סוֹפֵר – מורה.

בִּימֵי שְׁלֹמֹה – כדימוי הקב"ה במגילת שיר השירים המיוחסת לשלמה.

בִּימֵי דָנִיֵּאל – דניאל ז, ט.

בִּשְׁבִיל – בגלל.

דְּמֻיּוֹת הַרְבֵּה – מתגלה בדמויות רבות ושונות.

*

לו “חִכּוֹ מַמְתַּקִּים” (שיר השירים ה, טז) – אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל בְּסִינַי “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (שמות כ, ב) פָּרְחָה נִשְׁמָתָם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ” (שיר השירים ה, ו). חָזַר הַדִּבֵּר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה חַי וְקַיָּם וְתוֹרָתְךָ חַיָּה וְקַיֶּמֶת, וּשְׁלַחְתַּנִי אֵצֶל מֵתִים? – כֻּלָּם מֵתִים! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וְהִמְתִּיק לָהֶם אֶת הַדִּבֵּר. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “קוֹל ה' בַּכֹּחַ, קוֹל ה' בֶּהָדָר”(תהלים כט, ד). אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: “קוֹל ה' בַּכֹּחַ” לְבַחוּרִים, “קוֹל ה' בֶּהָדָר” לִתְשִׁישִׁין. רַ' לֵוִי אָמַר: אִלּוּ הָיָה כָתוּב: “קוֹל ה' בְּכֹחוֹ” – לֹא הָיָה הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד, אֶלָּא “קוֹל ה' בַּכֹּחַ” – בַּכּוֹחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד: הַבַּחוּרִים לְפִי כּוֹחָם, הַזְּקֵנִים לְפִי כּוֹחָם, הַקְּטַנִּים לְפִי כּוֹחָם, הַיּוֹנְקִים לְפִי כּוֹחָם, וְהַנָּשִׁים לְפִי כּוֹחָן.

תְּנִי רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: תּוֹרָה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְיִשְׂרָאֵל הֶחֱזִירָה לָהֶם נַפְשׁוֹתֵיהֶם. הִתְחִילָה הַתּוֹרָה מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ מֶלֶךְ מַשִּׂיא בִּתּוֹ וְהוֹרֵג אֶת בֶּן בֵּיתוֹ? – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שָׂמֵחַ בִּשְׁבִילִי, וּבָנֶיךָ מֵתִים! מִיָּד חָזְרָה נִשְׁמָתָם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ”. דָּבָר אַחֵר: “חִכּוֹ מַמְתַּקִּים” – לְמֶלֶךְ שֶׁדִּבֵּר כְּנֶגֶד בְּנוֹ, וְנִתְיָרֵא וְנִשְׁמְטָה נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַמֶּלֶךְ כָּךְ, שֶׁנִּשְׁמְטָה נַפְשׁוֹ – הִתְחִיל מְגַפֵּף וּמְנַשֵּׁק אוֹתוֹ, וּמְפַתֵּהוּ וְאוֹמֵר לוֹ: מָה לְךָ? לֹא בְּנִי יְחִידִי אַתָּה? לֹא אֲנִי אָבִיךָ? – כָּךְ כְּשֶׁדִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” – מִיָּד פָּרְחָה נִשְׁמָתָם. כֵּיוָן שֶׁמֵּתוּ הִתְחִילוּ הַמַּלְאָכִים מְגַפְּפִים וּמְנַשְּׁקִים אוֹתָם וְאוֹמְרִים לָהֶם: מָה לָכֶם? אַל תִּירְאוּ, “בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם” (דברים יד, א)! וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מַמְתִּיק בְּחִכּוֹ הַדָּבָר וְאוֹמֵר לָהֶם: לֹא בָּנַי אַתֶּם? אָנוֹכִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, עַמִּי אַתֶּם, חֲבִיבִים אַתֶּם לְפָָנַי – וְהִתְחִיל מְפַתֶּה אוֹתָם עַד שֶׁחָזְרָה נִשְׁמָתָם (שהש“ר ו, כ; שמו”ר ה, ט; שם כט, ד).

“חִכּוֹ” – פיו.

פָּרְחָה נִשְׁמָתָם – מתו.

הַדִּבֵּר – הדיבר הראשון מעשרת הדברות, שראשיתו ב“אנוכי”.

הִמְתִּיק – הנעים, החליש את חריפותו.

תְּשִׁישִׁין – תשושים, זקנים.

קוֹל ה' בַּכֹּחַ – במלוא כוחו ועוצמתו.

לַעֲמֹד – להתקיים.

תְּנִי – שנה, למד.

יֵשׁ מֶלֶךְ וגו' – האם יעלה על הדעת שבשעת חתונת בתו (המסמלת את מתן תורה) יהרוג האב־המלך את בעלה (הוא עם ישראל)? לְמֶלֶךְ – משל למלך.

נִתְיָרֵא וְנִשְׁמְטָה נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ – פחד (הבן) ויצאה נשמתו ממנו. מְפַתֵּהוּ – משדל אותו במילים.

*

לז “כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב” (שמות יט, ג) – אֵלּוּ הַנָּשִׁים. אָמַר לוֹ: אֱמֹר לָהֶן רָאשֵׁי דְּבָרִים, שֶׁהֵן יְכוֹלוֹת לִשְׁמֹעַ, “וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (שם) – אֵלוּ הָאֲנָשִׁים, אָמַר לוֹ: אֱמֹר לָהֶם דִּקְדּוּקֵי דְּבָרִים שֶׁהֵם יְכוֹלִין לִשְׁמֹעַ. דָּבָר אַחֵר: לָמָּה לְנָשִׁים תְּחִלָּה – שֶׁהֵן מִזְדָּרְזוֹת בְּמִצְווֹת. דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִהְיוּ מַנְהִיגוֹת אֶת בְּנֵיהֶן לְתוֹרָה (שמו"ר כח, ב).

רָאשֵׁי דְּבָרִים – עיקרי המצוות והדינים, בלא פירוט רב.

יְכוֹלוֹת לִשְׁמֹעַ – מסוגלות להבין.

הָאֲנָשִׁים – הגברים.

דִּקְדּוּקֵי דְּבָרִים – פרטי פרטים.

תְּחִלָּה – לפני הגברים.

מַנְהִיגוֹת – מובילות.

*

לח אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא נִתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּשָׂמִים. וְכֵיוָן שֶׁמִּדִּבּוּר רִאשׁוֹן נִתְמַלֵּא, דִּבּוּר שֵׁנִי לְהֵיכָן הָלַךְ? – הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו וְהָיָה מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן.

וְאָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא – יָצְאָה נִשְׁמָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ” (שיר השירים ה, ו). וּמֵאַחַר שֶׁמִּדִּבּוּר רִאשׁוֹן יָצְאָה נִשְׁמָתָם, דִּבּוּר שֵׁנִי הֵיאַךְ קִבְּלוּ? – הוֹרִיד טַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים וְהֶחֱיָה אוֹתָם.

וְאָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא – חָזְרוּ יִשְׂרָאֵל לַאֲחוֹרֵיהֶם י"ב מִיל, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשֵָּׁרת מְדַדִּים אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן” (תהלים סח, יג) – אַל תִּקְרֵי “יִדֹּדוּן” אֶלָּא “יְדַדּוּן” (שבת פח ע"ב).

כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר – כל אחד מעשרת הדיברות.

לְהֵיכָן הָלַךְ? – היכן היה מקום לריחו של הדיבר השני?

מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן – מפזר את הריחות אחר כל דיבר ודיבר, בזה אחר זה.

יָצְאָה נִשְׁמָתָם – מתו.

לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים – בימות המשיח.

חָזְרוּ… לַאֲחוֹרֵיהֶם – נסוגו. י“ב מִיל – כשנים־עשר ק”מ.

מְדַדִּים – מקפיצים ומחזירים.

אַל תִּקְרֵי – אל תקרא. שיטת מדרש המציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, בדרך כלל על ידי שינוי ניקודן.

“יִדֹּדוּן” – יקפיצו אותם.

*

לט חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַ' יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: מָה הַיָּם הַזֶּה, בֵּין גַּל גָּדוֹל לְגַל גָּדוֹל גַּלִּים קְטַנִּים, כָּךְ בֵּין כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר – דִּקְדּוּקֶיהָ וְאוֹתִיּוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה (ירושלמי שקלים ו, א).

מָה הַיָּם הַזֶּה – כמו שבים.

בֵּין כָּל דִּבּוּר וגו' – בין עשרת הדיברות כלולה התורה כולה, על כל פרטיה של התורה שעל פה.

*

מ “מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ” (דברים ה, כב) – בּוֹא וּרְאֵה הֵיאָךְ הַקּוֹל יוֹצֵא אֵצֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כּוֹחוֹ: הַזְּקֵנִים לְפִי כּוֹחָם, הַבַּחוּרִים לְפִי כּוֹחָם, הַקְּטַנִּים לְפִי כּוֹחָם וְהַנָּשִׁים לְפִי כּוֹחָן. אָמַר רַ’ יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: אִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל הַדָּבָר הַזֶּה – לְמַד מִן הַמָּן, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְפִי כּוֹחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, הַבַּחוּרִים הָיוּ אוֹכְלִים אוֹתוֹ כְּלֶחֶם, וְהַזְּקֵנִים – כְּצַפִּיחִית בִּדְבַשׁ, וְיוֹנְקִים – כְּחָלָב מִשְּׁדֵי אִמָּם, וְהַחוֹלִים – כְּסֹלֶת מְעֹרֶבֶת בִּדְבַשׁ, וְהַגּוֹיִים טוֹעֲמִין אוֹתוֹ מַר כְּגִדִּין. – וּמָה הַמָּן שֶׁהָיָה מִין אֶחָד, נֶהְפַּךְ לְכַמָּה מִינִין בִּשְׁבִיל צֹרֶךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, הַקּוֹל שֶׁהָיָה כּוֹחַ בּוֹ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָיָה מִשְׁתַּנֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁלֹּא יֻזְּקוּ, הֱוֵי – “יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת” (איוב לז, ה) (שמו"ר ה, ט).

הֵיאָךְ הַקּוֹל יוֹצֵא וגו' – כיצד היה קולו של הקב"ה מגיע לבני ישראל.

לְפִי כּוֹחוֹ – לפי יכולתו.

תָּמֵהַּ – מתפלא.

צַפִּיחִית בִּדְבַשׁ – מאכל מתוק ורך.

גִּדִּין – גרעיני הפשתן.

יֻזְּקוּ – ייגרם להם נזק.

הֱוֵי – לפיכך.

*

מא בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶת הַתּוֹרָה בְּסִינַי הֶרְאָה בְקוֹלוֹ לְיִשְׂרָאֵל פִּלְאֵי פְּלָאִים. כֵּיצַד? הָיָה הַקָּדוֹש בָּרוּך הוּא מְדַבֵּר וְהַקּוֹל יוֹצֵא וּמְחַזֵּר בְּכָל הָעוֹלָם. יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִים אֶת הַקּוֹל בָּא לָהֶם מִן הַדָּרוֹם – וְהָיוּ רָצִים לְדָרוֹם לְקַבֵּל אֶת הַקּוֹל מִשָּׁם, נֶהְפַּךְ לָהֶם לְצָפוֹן – וְהָיוּ רָצִים לְצָפוֹן, נֶהְפַּךְ לְמִזְרָח – וְהָיוּ רָצִים לְמִזְרָח, נֶהְפַּךְ לָהֶם לְמַעֲרָב – וְהָיוּ רָצִים לְמַעֲרָב, נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הַשָּׁמַיִם – וְהָיוּ תּוֹלִים עֵינֵיהֶם לַשָּׁמַיִם, – וְהָיָה הַקּוֹל נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הָאָרֶץ. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: “וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה?” (איוב כח, יב).

“וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת” (שמות כ, יד) – מַהוּ “אֶת הַקּוֹלֹת”? אֶלָּא שֶׁהָיָה הַקּוֹל נֶהְפָּךְ לְשִׁבְעָה קוֹלוֹת, וּמִשִּׁבְעָה לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן. וְלָמָּה לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן? כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל הָאֻמּוֹת. (שמו"ר ה, ט; תנחומא בובר שמות, כב).

מְחַזֵּר – סובב.

תּוֹלִים עֵינֵיהֶם – מביטים.

“הַחָכְמָה” – המזוהה עם התורה.

לָשׁוֹן – שפה.

*

מב אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲדֹנָי יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב” (תהלים סח, יב)? – כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַגְּבוּרָה נֶחֱלַק לְשִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת. תְּנָא דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: “הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע” (ירמיה כג, כט) – מָה פַּטִּישׁ זֶה נֶחֱלָק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת, אַף כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא נֶחֱלַק לְשִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת (שבת פח ע"ב).

כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר – כל אחד מעשרת הדיברות.

הַגְּבוּרָה – הקב"ה. לְשׁוֹנוֹת – שפות. תְּנָא דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל –

שנה חכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל. מָה פַּטִּישׁ זֶה וגו' – כשם שמכת פטיש (על משטח מתכתי) גורמת להתזת ניצוצות, כך הגיע דבר ה' (“ייתן אומר”) לאוזניים רבות (“צבא רב”), וראו בקטע הבא.

*

מג אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא נֶהְפַּךְ לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן. אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּאָדָם שֶׁמַּכֶּה עַל הַסַּדָּן וְהַנִּיצוֹצוֹת נִתָּזוֹת לְכָאן וּלְכָאן. רַ' יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: כְּאָדָם שֶׁהוּא מַכֶּה בְּפַטִּישׁ עַל הָאֶבֶן וְהַצְּרוֹרוֹת נִתָּזוֹת לְכָאן וּלְכָאן, כָּךְ: “הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רַב” (תהלים סח, יב) (שבת פח ע“ב; ילק”ש לתהלים, תשצה).

כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר וגו' – ראו בקטע הקודם.

סַדָּן – משטח עבודה ממתכת.

צְרוֹרוֹת – שברי אבנים, וראו בקטע הקודם.

*

מד תַּנְיָא: “זָכוֹר” וְ“שָׁמוֹר” בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ – מָה שֶׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְאֵין הָאֹזֶן יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ (ראש השנה כז ע"א). תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא). “זָכוֹר” וְ“שָׁמוֹר” – מילות הפתיחה של הדיבר העוסק בשבת בשתי הופעותיו בתורה (שמות כ, ז; דברים ה, יא).

בְּדִבּוּר אֶחָד – בבת אחת.

אֵין הַפֶּה – האנושי.

*

מה “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר” (שמות כ, א) – שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת הַכֹּל בְּבַת אַחַת: מֵמִית וּמְחַיֶּה בְּבַת אַחַת, מַכֶּה וְרוֹפֵא בְּבַת אַחַת. אִשָּׁה עַל הַמַּשְׁבֵּר, יוֹרְדֵי הַיָּם וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת וַחֲבוּשִׁים בְּבֵית הָאֲסוּרִין, אֶחָד בְּמִזְרָח וְאֶחָד בְּמַעֲרָב, וְאֶחָד בְּצָפוֹן, וְאֶחָד בְּדָרוֹם – שׁוֹמֵעַ כֻּלָּם בְּבַת אַחַת (שמו"ר כח, ד).

אִשָּׁה עַל הַמַּשְׁבֵּר – יולדת היושבת על כיסא מיוחד ללידה (הוא ה“משבר”).

יוֹרְדֵי הַיָּם – מַלחים.

חֲבוּשִׁים – אסורים.

*

מו “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר” (שמות כ, א) – אָמַר רַ' יִצְחָק: מָה שֶׁהַנְּבִיאִים עֲתִידִים לְהִתְנַבְּאוֹת בְּכָל דּוֹר וָדוֹר קִבְּלוּ מֵהַר סִינַי, שֶׁכֵּן משֶׁה אוֹמֵר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: “אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם… וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם” (דברים כט, יד) – “עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם” לֹא כָּתוּב כָּאן אֶלָּא “עִמָּנוּ הַיּוֹם” – אֵלוּ הַנְּשָׁמוֹת הָעֲתִידוֹת לְהִבָּרְאוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ, שֶׁלֹּא נֶאֶמְרָה בָּהֶן עֲמִידָה; שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד קִבֵּל אֶת שֶׁלּוֹ. וְלֹא כָּל הַנְּבִיאִים בִּלְבַד קִבְּלוּ מִסִּינַי נְבוּאָתָם, אֶלָּא אַף הַחֲכָמִים הָעוֹמְדִים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כָּל אֶחָד וְאֶחָד קִבֵּל אֶת שֶׁלּוֹ מִסִּינַי (שמו"ר כח, ו).

מָה שֶׁהַנְּבִיאִים וגו' – נבואותיהם של כל הנביאים ניתנו להם כבר בסיני.

“יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ” – במעמד הר סיני.

לֹא כָּתוּב כָּאן – בחלקו השני של הפסוק.

לְהִבָּרְאוֹת – להיברא.

שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ וגו' – שעדיין לא היתה להן ממשות פיזית (ולכן לא נאמר עליהן שהן עומדות).

לֹא הָיוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה – בעולם.

*

מז כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל הָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְכָל מַלְכֵי הַגּוֹיִים אֲחָזָתַם רְעָדָה בְּהֵיכְלֵיהֶם וְאָמְרוּ שִׁירָה. נִתְקַבְּצוּ כֻלָּם אֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע וְאָמְרוּ לוֹ: מָה קוֹל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ? מַבּוּל בָּא לָעוֹלָם? אָמַר לָהֶם: כְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: שֶׁמָּא מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ מֵבִיא. אָמַר לָהֶם: כְּבָר נִשְׁבַּע שֶׁאֵינוֹ מַשְׁחִית כָּל בָּשָׂר. – אֶלָּא מָה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה שֶׁשָּׁמַעְנוּ? אָמַר לָהֶם: חֶמְדָּה טוֹבָה יֵשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁהָיְתָה גְּנוּזָה אֶצְלוֹ תתקע"ד דּוֹרוֹת קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִתְּנָהּ לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן” (תהלים כט, יא). מִיָּד פָּתְחוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ: “ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם” (שם) (זבחים קטז ע"א).

אֲחָזָתַם רְעָדָה – תקף אותם פחד.

קוֹל הֶהָמוֹן – רעש ומהומה.

מַשְׁחִית כָּל בָּשָׂר – משמיד את כל הנבראים.

חֶמְדָּה טוֹבָה – משהו יקר, נחשק ובעל ערך.

בֵּית גְּנָזָיו – אוצרותיו.

תתקע"ד – 974 (על יסוד המסורת האגדית כי התורה קדמה לנתינתה אלף דורות [תהלים קה, ח], וניתנה לעם ישראל בדור העשרים ושישה לבריאה).

מְבַקֵּשׁ לִתְּנָהּ – רוצה לתת אותה.

“עֹז” – היא התורה.

*

מח כֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל הַתּוֹרָה הִלְבִּישָׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מִזִּיו הֲדָרוֹ. וּמָה הָיָה הַלְּבוּשׁ? רַ' יוֹחָנָן אָמַר: עֲטָרוֹת הִלְבִּישָׁם; וְרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: כְּלִי זַיִן נָתַן לָהֶם, וְהַשֵּׁם הַגָּדוֹל חָקוּק עָלָיו, וְכָל יָמִים שֶׁהָיָה בְּיָדָם לֹא הָיָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת יָכוֹל לִשְׁלֹט בָּהֶם (שמו"ר נא, ח).

זִיו הֲדָרוֹ – אור יופיו, פאר תפארתו.

עֲטָרוֹת – כתרים.

כְּלֵי זַיִן – כלי נשק.

הַשֵּׁם הַגָּדוֹל – השם המפורש של הקב"ה.

*

מט אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה לִילוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ? אָמַר לָהֶם: לְקַבֵּל תּוֹרָה בָּא. אָמְרוּ לְפָנָיו: חֶמְדָּה גְנוּזָה שֶׁגְּנוּזָה לְךָ תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דוֹרוֹת קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִתְּנָה לְבָשָׂר וָדָם? – “ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם… מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?” (תהלים ח, פסוקים ב, ה). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: הַחֲזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא יִשְׂרְפוּנִי בְּהֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם. אָמַר לוֹ: אֱחֹז בְּכִסֵּא כְּבוֹדִי וְהַחֲזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה, שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי, מָה כָּתוּב בָּהּ: “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם” (שמות כ, ב).

אָמַר לָהֶם: לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? לְפַרְעֹה הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם? תּוֹרָה לָמָּה תְהֵא לָכֶם? שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים” (שם) – בֵּין הַגּוֹיִים אַתֶּם שְׁרוּיִים, שֶׁעוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה? – שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “לֹא תִשָּׂא” (שמות כ, ו) – מַשָּׂא וּמַתָּן יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ” (שם שם, ז) –כְּלוּם אַתֶּם עוֹשִׂים מְלָאכָה, שֶׁאַתֶּם צְרִיכִים שְׁבוּת? שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ” (שם שם, יא) – אָב וְאֵם יֵשׁ לָכֶם? שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “לֹא תִּרְצָח, לֹא תִּנְאָף, לֹא תִּגְנֹב” (שם שם, יב) – קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? יֵצֶר הָרַע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? – מִיָּד הוֹדוּ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ” (תהלים ח, י) – וְאִלּוּ “תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם” לֹא כָּתוּב. מִיָּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד נַעֲשָׂה לוֹ אוֹהֵב לְמשֶׁה וּמָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם” (שם סח, יט). וְאַף מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם” (במדבר יז, יב), וְאוֹמֵר: “וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצֵר הַמַּגֵּפָה” (שם שם יג) – וְאִלּוּ לֹא אָמַר לוֹ מִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ? (שבת פח ע“ב־פט ע”א).

יְלוּד אִשָּׁה – שאישה ילדה אותו, בניגוד למלאכים.

לְפָנָיו – לו.

חֶמְדָּה גְנוּזָה וגו' – ראו קטע מז.

לִתְּנָהּ – לתת אותה.

הֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם – נשימתם הלוהטת.

כִּסֵּא כְּבוֹדִי – מקום מושבו של הקב"ה.

תְּהֵא – תהיה.

שְׁרוּיִים – מצויים.

מַשָּׂא וּמַתָּן – דין ודברים (שבמהלכם יש לעתים צורך להישבע).

כְּלוּם – האם.

שְׁבוּת – מנוחה בשבת.

הוֹדוּ לוֹ – הסכימו איתו.

“תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם” לֹא כָּתוּב – בסוף המזמור (פסוק י) המילים האלה (שהופיעו בראשו) אינן באות, ללמד שהמלאכים מסכימים שהודו של הקב"ה, התורה, אינה צריכה להישאר בשמים.

דָּבָר – מתנה.

מַלְאַךְ הַמָּוֶת – שגילה למשה כיצד לעצור מגפה.

*

נ אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לְמשֶׁה כְּתוּבָה בְּאֵשׁ שְׁחֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה וַחֲתוּמָה וּמְלֻפֶּפֶת בְּאֵשׁ, וְעִם שֶׁכּוֹתֵב קִנַּח הַקֻּלְמוּס בִּשְׂעָרוֹ – וּמִשָּׁם נָטַל משֶׁה זִיו הַפָּנִים (ירושלמי שקלים ו, א; ילק"ש לשמות, רפ).

אֵשׁ שְׁחֹרָה – האותיות.

אֵשׁ לְבָנָה – היריעות.

מְלֻפֶּפֶת – מוקפת.

וְעִם שֶׁכּוֹתֵב – בשעה שכתב (משה את התורה).

קִנַּח הַקֻּלְמוּס – ניקה את הנוצה או הקנה שבעזרתם כתב.

נָטַל… זִיו הַפָּנִים – זכה לקרני ההוד המפוארים (שמות לד, כט).

*

נא אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא בָּא שָׂטָן וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: נְתַתִּיהָ לָאָרֶץ. הָלַךְ אֵצֶל אֶרֶץ, אָמַר לָהּ: תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמְרָה לוֹ: “אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָה” (איוב כח, כג). הָלַךְ אֵצֶל יָם, וְאָמַר לוֹ: “אֵין עִמָּדִי” (שם שם, יד). הָלַךְ אֵצֶל תְּהוֹם, וְאָמַר לוֹ: “לֹא בִי הִיא” (שם). חָזַר וְאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חִפַּשְׂתִּיהָ בְּכָל הָאָרֶץ וְלֹא מְצָאתִיהָ. אָמַר לוֹ: לֵךְ אֵצֶל בֶּן עַמְרָם. הָלַךְ אֵצֶל משֶׁה, אָמַר לוֹ: תּוֹרָה שֶׁנָּתַן לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: וְכִי מָה אֲנִי שֶׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא תּוֹרָה? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, בַּדַּאי אַתָּה?! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חֶמְדָּה גְּנוּזָה יֵשׁ לְךָ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ בְּכָל יוֹם – אֲִנִי אַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמִי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: הוֹאִיל וּמִעַטְתָּ עַצְמְךָ, תִּקָּרֵא עַל שִׁמְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי” (מלאכי ג, כב). וְאָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר כְּתָרִים לְאוֹתִיּוֹת. אָמַר לוֹ: משֶׁה, אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ?! אָמַר לְפָנָיו: כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ? אָמַר לוֹ: הָיָה לְךָ לְעָזְרֵנִי. מִיָּד אָמַר לוֹ: “וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ” (במדבר יד, יז) (שבת פט ע"א).

בַּדַּאי – שקרן.

חֶמְדָּה גְּנוּזָה – ראו קטע מז.

מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ – עוסק בה.

אַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמִי – אתגאה (ואומר שהתורה בידי).

מִעַטְתָּ עַצְמְךָ – הקטנת את עצמך, התנהגת בצניעות.

קוֹשֵׁר כְּתָרִים לְאוֹתִיּוֹת – מסמן תווים קטנים בראשי כמה מאותיות התורה.

אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ?! – האם לא נהוג לברך בברכת שלום במקום שאתה בא ממנו?

כְּלוּם – האם.

נוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ – מקדים אמירת שלום לאדונו.

הָיָה לְךָ – צריך היית. לְעָזְרֵנִי – לעזור לי, לעודד אותי במלאכתי.

*

נב שָׁאַל רַ' חֲנִינָא בֶּן עָגִיל אֶת רַ' חִיָּא בְּרַ' אַבָּא: מִפְּנֵי מָה בַּדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב” וּבַדִּבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב”? אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי לָמָּה נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב”, שְׁאָלֵנִי אִם נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב” אִם לָאו, שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב אִם לָאו. כַּלֵּךְ אֵצֶל רַ' תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי, שֶׁהָיָה רָגִיל אֵצֶל רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שֶׁהָיָה בָּקִי בְּאַגָּדָה. הָלַךְ אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: מִמֶּנּוּ לֹא שָׁמַעְתִּי, אֶלָּא כָּךְ אָמַר לִי שְׁמוּאֵל בַּר נַחוּם: הוֹאִיל וְסוֹפָם לְהִשְׁתַּבֵּר. – וְכִי סוֹפָם לְהִשְׁתַּבֵּר מָה הִיא? אָמַר רַב אָשֵׁי: חָס וְשָׁלוֹם, פָּסְקָה טוֹבָה מִיִּשְׂרָאֵל! (בבא קמא נד ע“ב־נה ע”א).

בַּדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת – הלוחות הראשונים (ששבר משה, ושנוסחם נשמר בשמות פרק כ).

בַּדִּבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת – הלוחות השניים (שהוריד משה, ושנוסחם בדברים פרק ה).

נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב” – דברים ה, טז: “למען ייטב לך”.

עַד שֶׁאַתָּה – לפני שאתה.

כַּלֵּךְ – לך.

רָגִיל – מצוי דרך קבע.

מִמֶּנּוּ – מר' יהושע.

הוֹאִיל וְסוֹפָם לְהִשְׁתַּבֵּר – משום שהיה ידוע לקב"ה שהלוחות הראשונים יישברו.

וְכִי סוֹפָם וגו' – מדוע לא נאמר “טוב” בלוחות האלה, גם אם היה סופם להישבר?

חָס וְשָׁלוֹם וגו' – לוּ נאמר בהם “טוב” היתה שבירת הלוחות מונעת לחלוטין טובה מעם ישראל.

*

נג מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם: מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם גּוֹזֵר גְּזֵרָה, סָפֵק מְקַיְּמִין אוֹתָהּ, סָפֵק אֵין מְקַיְּמִין אוֹתָהּ; וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר מְקַיְּמִין אוֹתָהּ – בְּחַיָּיו מְקַיְּמִין אוֹתָהּ, בְּמוֹתוֹ אֵין מְקַיְּמִין אוֹתָהּ; וְאִלּוּ משֶׁה רַבֵּנוּ גָּזַר כַּמָּה גְזֵרוֹת וְתִקֵּן כַּמָּה תַּקָּנוֹת – וְקַיָּמוֹת הֵן לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים (שבת ל ע"א).

וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר – ואם תרצה לומר.

בְּמוֹתוֹ – לאחר מותו.

*

נד בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם: מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵרוֹ – מוֹכֵר עָצֵב וְלוֹקֵח שָׂמֵחַ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֵינוֹ כֵּן: נָתַן לָהֶם תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל – וְשָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ” (משלי ד, ב) (ברכות ה ע"א).

מִדַּת – דרך של התנהגות.

חֵפֶץ – דבר בעל ערך (שנמכר בשל עוניו של המוכר).

לוֹקֵחַ – הקונה.

שָׂמֵחַ – ואף מהלל את מה שנתן.

*

נה דָּרַשׁ גְּלִילִי אֶחָד לִפְנֵי רַב חִסְדָּא: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנָּתַן תּוֹרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת לְעַם מְשֻׁלָּשׁ עַל יְדֵי שְׁלִישִׁי בְּיוֹם שְׁלִישִׁי בְּחֹדֶשׁ שְׁלִישִׁי (שבת פח ע"א).

הַמָּקוֹם – הקב"ה.

תּוֹרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת – תורה, נביאים, כתובים.

עַם מְשֻׁלָּשׁ – שיש בו כוהנים, לוויים וישראל.

שְׁלִישִׁי – משה, בנם השלישי של עמרם ויוכבד.

בְּיוֹם שְׁלִישִׁי – לאחר שלושה ימים של הכנה למתן תורה (שמות יט, י־יב).

בְּחֹדֶשׁ שְׁלִישִׁי – סיוון, בספירה המתחילה בניסן.

נו “וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדַב וַאֲבִיהוּא” (שמות כד, א) – הָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ תְּחִלָּה, וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מְהַלְּכִים אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם. אָמַר לוֹ נָדָב לַאֲבִיהוּא: אֵימָתַי יָמוּתוּ שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ וַאֲנִי וְאַתָּה נַנְהִיג אֶת הַדּוֹר? אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: “אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר כִּי לֹא תֵדַע, מַה יֵּלֶד יוֹם” (משלי כז, א) – נִרְאֶה מִי קוֹבֵר אֶת מִי. אָמַר רַב פַּפָּא: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: הַרְבֵּה סְיָחִים מֵתוּ וְנַעֲשׂוּ עוֹרוֹתֵיהֶם שְׁטִיחִין עַל גַּבֵּי אִמּוֹתֵיהֶם (סנהדרין נב ע“א; ויק”ר כ, י).

מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ תְּחִלָּה – עולים בראש העולים להר סיני.

שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ – משה ואהרן.

זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת – פתגם השגור בפי אנשים רבים.

שְׁטִיחִין – ריפוד לאוכף.

נז “וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה” (שמות לב, א) – בָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא יָרַד משֶׁה. בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם, אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ אֲנִי בָא. לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם נִתְכַּנְּסוּ אַרְבָּעִים אֶלֶף שֶׁעָלוּ עִם יִשְׂרָאֵל, וּשְׁנֵי חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם עִמָּהֶם, וּשְׁמוֹתָם יָנוּס וְיַמְבְּרוּס, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים לִפְנֵי פַּרְעֹה כָּל אוֹתָם כְּשָׁפִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם” (שם ז, יא). וְנִקְהֲלוּ כֻּלָּם עַל אַהֲרֹן וְאָמְרוּ: שׁוּב אֵינוֹ יוֹרֵד. אָמְרוּ לָהֶם אַהֲרֹן וְחוּר: עַכְשָׁו יוֹרֵד מִן הָהָר. לֹא הִשְׁגִּיחוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בָּא שָׂטָן וְעִרְבֵּב אֶת הָעוֹלָם, אָמַר לָהֶם: משֶׁה רַבְּכֶם הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: עָלָה לַמָּרוֹם. אָמַר לָהֶם: “בָּאוּ שֵׁשׁ” – וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו; “מֵת” – וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. הֶרְאָה לָהֶם דְּמוּת מִטָּתוֹ שֶׁל משֶׁה תְּלוּיָה בַּאֲוֵיר בֵּין הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְהָיוּ מַרְאִים בְּאֶצְבַּע וְאָמָרוּ: “כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ… לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ” (שם לב, א). מִיָּד עָמַד חוּר וְגָעַר בָּהֶם וְאָמַר: קְשֵׁי עֹרֶף, אֵין אַתֶּם נִזְכָּרִים כַּמָּה נִסִּים עָשָׂה לָכֶם?! – עָמְדוּ עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ.

נִתְכַּנְּסוּ עַל אַהֲרֹן, אָמְרוּ לוֹ: אִם תַּעֲשֶׂה לָנוּ אֱלֹהִים – מוּטָב, וְאִם לָאו – אָנוּ עוֹשִׂים לְךָ כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂינוּ לְחוּר. כְּשֶׁרָאָה אַהֲרֹן כָּךְ נִתְיָרֵא וְהִתְחִיל מַעֲסִיקָם בִּדְבָרִים. אָמַר לָהֶם: “פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם” (שם שם, ב). דָּבָר קָשֶׁה אָמַר לָהֶם, שֶׁהַנָּשִׁים מִתְעַכְּבוֹת בּוֹ. הָלְכוּ אֵצֶל הַנָּשִׁים, עָמְדוּ עֲלֵיהֶם וְאָמְרוּ: חָס וְשָׁלוֹם, שֶׁנִּכְפֹּר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָשָׂה לָנוּ כָּל הַנִּסִּים וְהַגְּבוּרוֹת הָאֵלּוּ וְנַעֲשֶׂה עֲבוֹדָה זָרָה?! כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ לָהֶם – “וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם” (שם שם, ג). אָמַר רַ' יִרְמְיָה: כְּשֶׁהֵבִיאוּ הַנְּזָמִים תָּלָה אַהֲרֹן עֵינָיו לַשָּׁמַיִם וְאָמַר: “אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם” (תהלים קכג, א) – אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת, שֶׁבְּעַל כָּרְחִי אֲנִי עוֹשֶׂה. הִשְׁלִיךְ לָאֵשׁ וּבָאוּ הַחַרְטֻמִּים וְעָשׂוּ בְּלַהֲטֵיהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִיכָה הָיָה, שֶׁנִּתְמַכְמֵךְ בְּבִנְיָן, זֶה שֶׁהִצִּילוֹ משֶׁה מִן הַלְּבֵנִים, נָטַל לוּחַ שֶׁכָּתוּב עָלָיו: “עֲלֵה שׁוֹר!” הִשְׁלִיכוֹ לְתוֹךְ הַכּוּר בֵּין הַנְּזָמִים – וְיָצָא הָעֵגֶל, כְּשֶׁהוּא נוֹעֵר וּמְקַרְטֵעַ. הִתְחִילוּ אוֹמְרִים: “אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות לב, ד). “וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ” (שם שם, ה) – בִּקְשׁוּ לִבְנוֹת עִמּוֹ. אָמַר לָהֶם: הַנִּיחוּ לִי, וַאֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ מֵעַצְמִי, שֶׁאֵין כְּבוֹדוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, שֶׁיִּבְנֵהוּ אַחֵר עִמִּי. אַהֲרֹן נִתְכַּוֵּן: עַד שֶׁאֲנִי בּוֹנֶה אוֹתוֹ – משֶׁה יוֹרֵד. כְּשֶׁבָּנָה וְלֹא יָרַד משֶׁה – קָרָא: “חַג לַה' מָחָר” (שם). אָמַר: יִדָּחֶה הַדָּבָר עַד לְמָחָר. פָּתְחוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמְרוּ: “שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם” (תהלים קו, כא), וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת: “מִהֲרוּ שָׁכְחוּ מַעֲשָׂיו” (שם שם, יג) (תנחומא כי תשא, יט; שבת פט ע“א; שמו”ר מא, ז).

“בֹשֵׁשׁ” – איחר, התעכב.

בָּאוּ שֵׁשׁ – הגיעה השעה השישית (חצות היום).

לְסוֹף – אחרי.

שֶׁעָלוּ עִם יִשְׂרָאֵל – הם הערב רב (שמות יב, לח).

שׁוּב אֵינוֹ יוֹרֵד – כבר לא ירד.

לֹא הִשְׁגִּיחוּ – לא קיבלו את דבריו.

עִרְבֵּב – בילבל.

מֵת – משה.

מִטָּתוֹ שֶׁל משֶׁה – שבה לכאורה נקבר.

חוּר – מראשי העם (שמות יז, י).

מַעֲסִיקָם בִּדְבָרִים – ומבקש להרוויח זמן.

דָּבָר קָשֶׁה וגו' – משימה קשה לביצוע, כיוון שהנשים אינן ממהרות לתת את תכשיטיהן.

נִכְפֹּר – נתכחש, נבגוד.

“וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם” – הגברים, אך לא הנשים.

תָּלָה – נשא, הגביה.

לַהֲטֵיהֶם – מעשי הכשפים שלהם.

מִיכָה הָיָה וגו' – מיכה הוא שעשה את העגל, והוא גם שבנה בתקופת השופטים פסל לעבודה זרה (שופטים פרק יז).

נִתְמַכְמֵךְ בְּבִנְיָן וגו' – שנמעך (על פי מסורת אגדית) בתוך בניין שנבנה במצרים וניצל בידי משה.

נָטַל – לקח.

“עֲלֵה שׁוֹר!” – כנראה נוסחה מאגית כלשהי.

הַכּוּר – הכבשן.

מְקַרְטֵעַ – מקפץ.

מֵעַצְמִי – בעצמי.

מַעֲשָׂיו – של הקב"ה.

*

נח “וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ” (שמות לב, ז) – בִּנְזִיפָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: יְרִידָה הִיא לְךָ. אָמַר לוֹ משֶׁה: רִבּוֹנִי! מָה סִרְחוֹנִי? אָמַר לוֹ: “שִׁחֵת עַמְּךָ”. אָמַר לוֹ משֶׁה: וְכִי עַמִּי הֵם? “וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל” (דברים ט, כט). וּמָה חָטָאוּ? אָמַר לוֹ: “וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר” (תהלים קו, כ). אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הָעֵגֶל הַזֶּה טוֹב הוּא לְסַיֵּעַ לָךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: מָה מְסַיֵּעַ לִי? אָמַר משֶׁה: אַתָּה מַשִּׁיב רוּחוֹת וְהוּא מוֹרִיד גְּשָׁמִים; אַתָּה מַזְרִיחַ חַמָּה וְהוּא – לְבָנָה; אַתָּה מַעֲלֶה אִילָנוֹת וְהוּא מַצְמִיחַ צְמָחִים. אָמַר לוֹ: משֶׁה, אַף אַתָּה טוֹעֶה בָּעֵגֶל כְּמוֹתָם?! אָמַר לוֹ משֶׁה: אִם כֵּן – אֵין בּוֹ מַמָּשׁ, הוּא אוֹכֵל עֵשֶׂב וְעוֹמֵד לִשָּׁחֵט – “לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ?” (שמות לב, יא) (תנחומא כי תשא, כב; שמו"ר מג, ו).

יְרִידָה – רוחנית (ולא רק פיזית).

סִרְחוֹנִי – חטאי.

טוֹב הוּא וגו' – יכול הוא לעזור לך (בניהול העולם).

טוֹעֶה בָּעֵגֶל – מייחס לו כוחות וסבור שהוא אל.

אֵין בּוֹ מַמָּשׁ – אין לו שום כוח וערך.

לִשָּׁחֵט – לשחיטה.

*

נט “לֶךְ רֵד” (שמות לב, ז) – אָמַר רַ' יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא “לֵךְ רֶד”, חָשְׁכוּ פָּנָיו שֶׁל משֶׁה וְנַעֲשָׂה כְּסוֹמֵא מִן הַצָּרוֹת וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מָקוֹם לֵירֵד, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְבַקְשִׁים לְהָרְגוֹ. אָמְרוּ: הֲרֵי הַשָּׁעָה לְהָרְגוֹ. יָדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מָה הַמַּלְאָכִים מְבַקְשִׁים לַעֲשׂוֹת לוֹ. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא? אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' אַבָּא בַּר אַיְבוּ: פָּתַח לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא פִּשְׁפָּשׁ מִתַּחַת כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ וְאָמַר: “לֶךְ רֵד”.

בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי אָמָרוּ: כֵּיוָן שֶׁבָּא משֶׁה לֵירֵד בָּאוּ הַמַּלְאָכִים לְהָרְגוֹ. מָה עָשָׂה? אָחַז בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וּפָרַשׂ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא טַלִּיתוֹ עָלָיו, שֶׁלֹּא יַחְבְּלוּהוּ (שמו"ר מב, ד).

סוֹמֵא – עיוור.

הֲרֵי הַשָּׁעָה – הגיעה ההזדמנות.

מְבַקְּשִׁים – רוצים.

פִּשְׁפָּשׁ – שער קטן.

*

ס “לֶךְ רֵד” (שמות לב, ז) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, רֵד מִגְּדֻלָּתֶךָ; כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדֻלָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁו יִשְׂרָאֵל חָטָא, אַתָּה לָמָּה לִּי? מִיָּד תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל משֶׁה וְלֹא הָיָה לוֹ כּוֹחַ לְדַבֵּר. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: “הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם” (דברים ט, יד), אָמַר משֶׁה: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי – מִיָּד עָמַד וְנִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וְהָיָה מַכֵּהוּ מַכָּה גְדוֹלָה, וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹשֵׁב לְפָנָיו וּמִתְיָרֵא לוֹמַר לוֹ דָבָר. כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַמֶּלֶךְ: “אִלְמָלֵא אוֹהֲבִי זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב לְפָנַי – הֲרַגְתִּיךָ”, אָמַר: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי – מִיָּד עָמַד וְהִצִּילוֹ.

“וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי… וַאֲכַלֵּם” (שמות לב, י) – אָמַר רַ' אַבָּהוּ: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ: מְלַמֵּד, שֶׁתְּפָסוֹ משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, כִּבְיָכוֹל, כְּאָדָם שֶׁתּוֹפֵס אֶת חֲבֵרוֹ בְּבִגְדּוֹ, וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין אֲנִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתִּמְחַל וְתִסְלַח לְיִשְׂרָאֵל. (ברכות לב ע"א).

גְּדֻלָּתֶךָ – מעמדך המיוחד.

כְּלוּם – האם לא.

תֶָּשַׁשׁ – נחלש.

הֶרֶף מִמֶּנִי – הנח לי.

דָָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי – יש ביכולתי למנוע את השמדת העם.

נְתְחַזֵּק – התאמץ.

אוֹהֲבוֹ – של המלך, אדם הקרוב אליו.

אִלְמָלֵא – לולי.

“וַאֲכַלֵּם” – אשמיד אותם.

אִלְמָלֵא מִקְרָא וגו' – לולי נאמרו הדברים במפורש בתורה, לא היה אפשר לאומרם מפני כבודו של הקב"ה.

מְלַמֵּד – מן הפסוק אפשר ללמוד.

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית).

מַנִּיחֲךָ – עוזב אותך.

*

סא “וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וַיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם” (שמות לב, י) – וְכִי משֶׁה הָיָה תוֹפֵס בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, שֶׁהוּא אוֹמֵר “הַנִּיחָה לִּי”? אֶלָּא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וְהִכְנִיסוֹ לְקִיטוֹן וּמַתְחִיל לְבַקֵּשׁ לְהַכּוֹתוֹ, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ מְצַעֵק מִן הַקִּיטוֹן: הַנִּיחוּ לִי שֶׁאַכֶּנּוּ. וְהָיָה הַפֵּדָגוֹג שֶׁל בְּנוֹ עוֹמֵד בִּטְרַקְלִין. אָמַר הַפֵּדָגוֹג: הַמֶּלֶךְ וּבְנוֹ לִפְנִים בְּקִיטוֹן, לָמָּה הוּא אוֹמֵר: “הַנִּיחוּ לִי”? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ שֶׁאֵלֵךְ וַאֲפַיְּסֶנּוּ עַל בְּנוֹ, לְכָךְ הוּא מְצַעֵק “הַנִּיחָה לִּי”. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: “וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי”. אָמַר משֶׁה: מִפְּנֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא רוֹצֶה שֶׁאֲפַיֵּס עַל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר “וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי”. מִיָּד הִתְחִיל לְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, הֱוֵי: “וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו” (שם שם, יא).

“וַיְחַל משֶׁה” – אָמַר רַ' חִיָּא: לֹא הִנִּיחַ משֶׁה זָוִית בָּרָקִיעַ, שֶׁלֹּא נִתְחַבֵּט בָּהּ.

“וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר… חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה” (שם שם, לא) – אָמַר רַ' יִצְחָק: עָשָׂה משֶׁה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ כּוֹעֵס עַל יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא כָּךְ אָמַר לוֹ: משֶׁה, שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס? אֲנִי וְאַתָּה כּוֹעֲסִים עֲלֵיהֶם? – לֹא יְהוּ שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס! אֶלָּא כְּשֶׁאֶהְיֶה נוֹתֵן רוֹתְחִים הֱוֵי נוֹתֵן צוֹנְנִים, וּכְשֶׁתְּהֵא נוֹתֵן רוֹתְחִים אֶהְיֶה נוֹתֵן צוֹנְנִים. אָמַר לוֹ משֶׁה:: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאַתָּה אוֹהֵב בָּנֶיךָ, וְאֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְּלַמֵּד עֲלֵיהֶם סָנֵגוֹרְיָא (שמו“ר מב, ט; דב”ר ג, יא; ילק"ש לשמות, שצב).

תּוֹפֵס – ראו בקטע הקודם.

קִיטוֹן – חדר שינה (פנימי).

לְבַקֵּשׁ – לרצות.

פֵּדָגוֹג – מחנך.

טְרַקְלִין – החדר המרווח והנאה שבקדמת הבית.

לִפְנִים – בפנים.

אֲפַיְּסֶנּוּ עַל בְּנוֹ – אתחנן למען הבן ואשלים ביניהם.

הֱוֵי – לפיכך.

הִנִּיחַ… זָוִית – הותיר פינה.

נִתְחַבֵּט – נפל על פניו בתחנונים.

שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס? – שנינו (ה' ומשה) כועסים?

יְלַמֵּד עֲלֵיהֶם סָנֵגוֹרְיָא – יאמר דברים בזכותם.

*

סב “לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם” (שמות לב, יא) – מָה רָאָה לְהַזְכִּיר כָּאן יְצִיאַת מִצְרָיִם? אֶלָּא אָמַר משֶׁה: רִבּוֹן הָעוֹלָם, מֵהֵיכָן הוֹצֵאתָ אוֹתָם? – מִמִּצְרַיִם, שֶׁהָיוּ כֻלָּם עוֹבְדֵי טְלָאִים.

אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: מָשָׁל לְחָכָם שֶׁפָּתַח לִבְנוֹ חֲנוּת שֶׁל בְּשָׂמִים בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת; הַמָּבוֹי עָשָׂה שֶׁלּוֹ, וְהָאֻמָּנוּת עָשְׂתָה שֶׁלָּהּ, וְהַנַּעַר כְּבָחוּר עָשָׂה שֶׁלּוֹ – יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה. בָּא אָבִיו וּתְפָסוֹ עִם הַזּוֹנָה. הִתְחִיל הָאָב צוֹעֵק וְאוֹמֵר: הוֹרֶגְךָ אָנִי! הָיָה שָׁם אוֹהֲבוֹ. אָמַר לוֹ: אַתָּה אִבַּדְתָּ הַנַּעַר וְאַתָּה צוֹעֵק כְּנֶגְדּוֹ? הִנַּחְתָּ כָל הָאֻמָּנֻיּוֹת וְלֹא לִמַּדְתּוֹ אֶלָּא בַּשָּׂם, וְהִנַּחְתָּ כָּל הַמְּבוֹאוֹת וְלֹא פָּתַחְתָּ לּוֹ חֲנוּת אֶלָּא בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת. כָּךְ אָמַר משֶׁה: רִבּוֹן הָעוֹלָם, הִנַּחְתָּ כָּל הָעוֹלָם וְלֹא שִׁעְבַּדְתָּ בָּנֶיךָ אֶלָּא בְמִצְרַיִם, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים טְלָאִים, וְלָמְדוּ מֵהֶם בָּנֶיךָ וְאַף הֵם עָשׂוּ הָעֵגֶל. לְפִיכָךְ אָמָר: “אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם” – דַּע מֵהֵיכָן הוֹצֵאתָ אוֹתָם (שמו"ר מג, ז).

מָה רָאָה לְהַזְכִּיר – מדוע מצא משה לנכון להזכיר.

עוֹבְדֵי טְלָאִים – עבודה זרה בדמות טלה.

הַמָּבוֹי עָשָׂה שֶׁלּוֹ – הרחוב הקטן (שבו היתה החנות בשוק) השפיע בדרכו שלו.

הָאֻמָּנוּת – מקצוע הבשם, שרוב לקוחותיו נשים, כולל זונות.

בָּחוּר – רווק צעיר.

אוֹהֲבוֹ – ידידו (של האב).

אִבַּדְתָּ – פגעת, הזקת.

הִנַּחְתָּ – הותרת בצד.

בַּשָּׂם – מוכר בשמים.

*

סג אָמְרוּ דְבֵי רַ' יַנַּאי: כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל… הוּא גָרַם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל. אֵין אֲרִי נוֹהֵם מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן אֶלָּא מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל בָּשָׂר.

אָמַר רַ' אוֹשַׁעְיָא: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיְתָה לוֹ פָּרָה כְּחוּשָׁה וּבַעֲלַת אֵיבָרִים, הֶאֱכִילָהּ כַּרְשִׁינִים וְהָיְתָה מְבַעֶטֶת בּוֹ. אָמַר לָהּ: מִי גָּרַם לָךְ שֶׁתְּהֵא מְבַעֶטֶת בִּי – אֶלָּא כַּרְשִׁינִים שֶׁהֶאֱכַלְתִּיךְ.

אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ וְתָלָה לוֹ כִּיס עַל צַוָּארוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ עַל פֶּתַח שֶׁל זוֹנוֹת. מָה יַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלּא יֶחֱטָא?

אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְמשֶׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל” (הושע ב, י) (ברכות לב ע"א).

דְּבֵי רַ' יַנַּאי – חכמים מבית מדרשו של ר' ינאי.

בִּשְׁבִיל – בגלל.

הִשְׁפַּעְתָּ – נתת בשפע.

אֵין אֲרִי וגו' – פתגם שפירושו: אין אריה שואג (ומשתולל משמחה) כאשר מונח לפניו מזון דל.

קֻפָּה – סל.

בַּעֲלַת אֵיבָרִים – גדולת ממדים (וזקוקה למזון רב).

כַּרְשִׁינִים – מין משובח של קטניות.

מְּּבַעֶטֶת – בועטת.

סָכוֹ – סך את גופו בשמן.

כִּיס – ארנק.

זוֹנוֹת – ראו בקטע הקודם.

חָזַר… וְהוֹדָה – שינה את דעתו והודה בצדקת דבריו של משה.

*

סד “זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ” (שמות לב, יג) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִלְמָלֵי נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ הָיִיתִי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁשָּׁמַיִם וָאָרֶץ בְּטֵלִים כָּךְ שְׁבוּעָתְךָ בְטֵלָה; עַכְשָׁו שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל – מָה שִׁמְךָ הַגָּדוֹל חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, כָּךְ שְׁבוּעָתְךָ קַיֶּמֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.

“וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם: אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם” (שם) – “אֲשֶׁר אָמַרְתָּ” לֹא נֶאֱמַר – אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בֶּן נַחֲמָנִי: כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתָּ לִי: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁמִי, הָלַכְתִּי וְאָמַרְתִּי לֶָהֶם בְּשִׁמְךָ – עַכְשָׁו מָה אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם?

"מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' “ (במדבר יד, טז) – “יָכֹל ה' " לֹא נֶאֱמַר – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: עַכְשָׁו יֹאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם – תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כִּנְקֵבָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַצִּילָם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: בֶּן עַמְרָם, וַהֲלֹא כְבָר רָאוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לָהֶם עַל הַיָּם. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲדַיִן יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר: לִפְנֵי מֶלֶךְ אֶחָד יָכֹל לַעֲמֹד, לִפְנֵי שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד. אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְמשֶׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ” (שם שם, כ) – תְּנָא דְבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: ”כִּדְבָרֶיךָ”, עֲתִידִים אֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר כֵּן. אַשְׁרֵי הַתַּלְמִיד שֶׁרַבּוֹ מוֹדֶה לוֹ!

“וְאוּלָם חַי אָנִי” (שם שם, כא) – אָמַר רָבָא אָמַר רַ' יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, הֶחֱיִיתַנִי בִדְבָרֶיךָ. (ברכות לב ע"א).

אִלְמָלֵי – אילו.

בְּטֵלִים – לא יתקיימו לנצח.

“אֲשֶׁר אָמַרְתָּ” לֹא נֶאֱמַר – ועל כן אפשר להבין כי אלו מילותיו של משה (ולא של ה') אל עם ישראל.

מָה אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם – אחרי שלא נתקיימה ההבטחה שהבטחתי בשמך. "יָכֹל ה' " לֹא נֶאֱמַר – והמדרש עומד על צורת הנקבה של “יכולת”.

תָּשַׁשׁ – נחלש.

יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר – יכולים הם לומר.

מֶלֶךְ אֶחָד – פרעה.

שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד – מלכי כנען.

חָזַר… וְהוֹדָה – ראו בקטע הקודם.

תְּנָא דְבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל – שנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל.

“כִּדְבָרֶיךָ” (כך נוסח התורה בכתבי יד רבים) – צורת הרבים נדרשת כאישור של הקב"ה (בסיפור המרגלים שבספר במדבר) כי טענת משה בסיפור העגל נכונה אף היא.

עֲתִידִים וגו' – לומר כי “תשש כוחו כנקבה”.

הֶחֱיִיתַנִי – נתת לי כוח וחיים מחודשים.

*

סה בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה אֶת הַלּוּחוֹת הָיוּ סוֹבְלִין אֶת עַצְמָם; כֵּיוָן שֶׁיָּרַד וְקָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וְרָאָה אֶת הָעֵגֶל, פָּרַח אוֹתוֹ הַכְּתָב מֵעֲלֵיהֶם וְנִמְצְאוּ כְבֵדִים עַל יָדָיו שֶׁל משֶׁה. מִיָּד – “וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת” (שמות לב, יט) (תנחומא כי תשא, כו).

סוֹבְלִין אֶת עַצְמָם – נושאים את עצמם מכוח דבר הקב"ה הכתוב עליהם.

פָּרַח – התעופף.

וְנִמְצְאוּ – ונעשו.

*

סו תַּנְיָא: כְּשֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְכוֹתֵב “אֶרֶךְ אַפַּיִם”, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶרֶךְ אַפַּיִם לְצַדִּיקִים? אָמַר לוֹ: אַף לִרְשָׁעִים. אָמַר לְפָנָיו: רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ! אָמַר לוֹ: עַתָּה תִרְאֶה שֶׁתִּצְטָרֵךְ לְכָךְ. כְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר לוֹ: לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִּי: אֶרֶךְ אַפַּיִם לְצַדִּיקִים? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְלֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִּי: אַף לִרְשָׁעִים! וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד" (במדבר יד, יז־יח) (סנהדרין קיא ע“א־ע”ב).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

וְכוֹתֵב – בתורה.

אֶרֶךְ אַפַּיִם – סבלן, שאינו ממהר להעניש.

לְצַדִּיקִים – לצדיקים בלבד.

תִּצְטָרֵךְ לְכָךְ – תהיה זקוק למה שאמר הקב"ה על ארך אפיו.

כְּשֶׁחָטְאוּ – במעשה העגל.

*

סז “וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה” (שמות לג, יא) – אָמַר רַ’ אַבָּהוּ: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: עַכְשָׁו יֹאמְרוּ: הָרַב בְּכַעַס וְתַלְמִיד בְּכַעַס, יִשְׂרָאֵל מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אִם אַתָּה מַחֲזִיר הָאֹהֶל לִמְקוֹמוֹ – מוּטָב, וְאִם לָאו – יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן תַּלְמִידְךָ מְשָׁרֵת תַּחְתֶּיךָ (ברכות סג ע"ב).

עַכְשָׁו – לאחר שסופר כי משה נטה את אוהלו מחוץ למחנה (שמות לג, ז).

הָרַב בְּכַעַס – הקב"ה כועס על העם.

תַּלְמִיד – משה.

מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶם – מה יהיה גורלם.

לִמְקוֹמוֹ – בתוך המחנה.

*

סח “וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם” (שמות לב, לד) – אָמַר רַ' יִצְחָק: אֵין לְךָ כָּל פֻּרְעָנוּת וּפֻרְעָנוּת שֶׁבָּאָה לָעוֹלָם שֶׁאֵין בָּהּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּהֶכְרַע לִיטְרָא שֶׁל עֵגֶל הָרִאשׁוֹן.

רַב יוּדָן בְּשֵׁם רַב אַסִּי אָמָר: אֵין לְךָ כָּל דּוֹר וָדוֹר שֶׁלֹּא נָטַל אוּנְקְיָא אַחַת שֶׁל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל (סנהדרין קב ע“א; שמו”ר מג, ב; קה"ר ט, יא).

“וּבְיוֹם פָּקְדִי” – כשאבוא להעניש.

אֵין לְךָ וגו' – אין שום עונש משמים (“פורענות”) שבא על העולם מבלי שיש בו מעט מן העונש על מעשה העגל.

אֶחָד מֵעֵשְׂרִים וְאַרְבָּעָה – חלק מועט (1/24) מכמות שהיא עצמה זעומה (“הכרע ליטרא”, כלומר תוספת זעירה שמוסיפים על המאזניים כדי לאזן אותם בשעת שקילת כמות לא גדולה, של כ־250 גרם).

נָטַל אוּנְקְיָא – קיבל חלק קטן מן העונש על מעשה העגל (האונקיא היא 1/12 של ליטרא).

סט “כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן” (שמות כה, ט) – אָמַר רַ' לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: “עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן”, הָיָה לוֹ לְהָבִיא אַרְבָּעָה קֻנְדָּסִים וְלִמְתֹּחַ אֶת הַמִּשְׁכָּן עֲלֵיהֶם; אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה לְמַעְלָה אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ יְרֻקָּה, אֵשׁ שְׁחֹרָה, אֵשׁ לְבָנָה וְאָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן. אָמַר לוֹ משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים! וְכִי מֵאַיִן יֵשׁ לִי אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ יְרֻקָּה, אֵשׁ שְׁחֹרָה, אֵשׁ לְבָנָה? אָמַר לוֹ: “בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר” (שם, מ) (פדר"כ א, ג).

הָיָה לוֹ – יכול היה (משה).

קֻנְדָּסִים – קורות עץ.

לִמְתֹּחַ אֶת הַמִּשְׁכָּן – העשוי עורות ובדים.

לְמַעְלָה – במרום.

בְּתַבְנִיתָם – לא מאש ממש, אלא כצבעיה.

*

ע “וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן” (שמות כו, טו) – וּמֵהֵיכָן הָיוּ הַקְּרָשִׁים? יַעֲקֹב אָבִינוּ נָטַע אוֹתָם. בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם, אָמַר לְבָנָיו: בָּנַי! עֲתִידִים אַתֶּם לְהִגָּאֵל מִכָּאן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא עָתִיד לוֹמַר לָכֶם מִשֶּׁאַתֶּם נִגְאָלִים, שֶׁתַּעֲשׂוּ לוֹ אֶת הַמִּשְׁכָּן; אֶלָּא עִמְדוּ וְנִטְעוּ אֲרָזִים מֵעַכְשָׁו, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיֹּאמַר לָכֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ אֶת הַמִּשְׁכָּן – יִהְיוּ הָאֲרָזִים מְתֻקָּנִים לָכֶם. מִיָּד עָמְדוּ וְנָטְעוּ וְעָשׂוּ כֵּן. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶת הַקְּרָשִׁים” – אוֹתָן שֶׁהִתְקִין לָהֶם אֲבִיהֶם (תנחומא תרומה, ט).

וּמֵהֵיכָן הָיוּ הַקְּרָשִׁים? – מניין היו לבני ישראל קרשים במדבר?

מִשֶּׁאַתֶּם – כאשר אתם.

מְתֻקָּנִים – מוכנים.

אֶת הַקְּרָשִׁים – בה"א הידיעה, קרשים ידועים ומזוהים.

*

עא אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא: קְרָסִים שֶׁל זָהָב בְּלוּלָאוֹת הָיוּ נִרְאִים בְּמִשְׁכָּן כְּכוֹכָבִים הַקְּבוּעִים בָּרָקִיעַ (פדר"כ א, ב).

קְרָסִים… בְּלוּלָאוֹת – ששימשו לחיבור יריעות המשכן זו לזו.

*

עב “וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה” (במדבר ח, ד) –

בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה בָּהָר וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא צִוָּהוּ עַל מַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה נִתְקַשָּׁה בּוֹ משֶׁה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: הֲרֵי אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא? הֶרְאָה לוֹ אֵשׁ לְבָנָה, אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ שְׁחֹרָה, אֵשׁ יְרֻקָּה, וְעָשָׂה מֵהֶן אֶת הַמְּנוֹרָה, גְּבִיעֶיהָ, כַּפְתּוֹרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ וְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים, וְאָמַר לוֹ: “וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה” – שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מַרְאֶה לוֹ בְּאֶצְבָּע (תנחומא בובר שמיני, יא).

נִתְקַשָּׁה בּוֹ משֶׁה – לא הצליח להבין.

מַרְאֶה לוֹ בְּאֶצְבַּע – מצביע כביכול באצבעו (לכן נאמר “וזה”).

*

עג “שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ” (זכריה ד, י) – כְּנֶגֶד שִׁבְעַת כּוֹכָבִים שֶׁמְּשׁוֹטְטִין בְּכָל הָאָרֶץ (תנחומא בהעלותך, ה).

שִׁבְעָה אֵלֶּה – שבעת הנרות שבמנורה (שראה הנביא). כּוֹכָבִים – כוכבי הלכת.

*

עד “בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת” (במדבר ח, ב) – אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לָנוּ אַתָּה אוֹמֵר שֶׁנָּאִיר לְפָנֶיךָ? אַתָּה הוּא אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהָאוֹרָה דָּרָה אֶצְלֶךָ – וְאַתָּה אוֹמֵר “יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת”?! – הֱוֵי: “כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי” (תהלים יח, כט). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָכֶם, אֶלָּא שֶׁתָּאִירוּ לִי כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵאַרְתִּי לָכֶם. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְפִקֵּחַ וְסוֹמֵא שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים בַּדָּרֶךְ. אָמַר לוֹ פִּקֵּחַ לְסוֹמֵא: כְּשֶׁנִּכָּנֵס לְתוֹךְ הַבַּיִת צֵא וְהַדְלֵק לִי אֶת הַנֵּר הַזֶּה וְהָאֵר לִי. אָמַר לוֹ הַסּוֹמֵא: בְּטוֹבָתְךָ, כְּשֶׁהָיִיתִי בַדֶּרֶךְ אַתָּה הָיִיתָ מְסַמְּכֵנִי, עַד שֶׁנִּכְנַסְנוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת אַתָּה הָיִיתָ מְלַוֶּה אוֹתִי, וְעַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר: הַדְלֵק לִי אֶת הַנֵּר וְהָאֵר לִי?! אָמַר לוֹ הַפִּקֵּחַ: שֶׁלֹּא תְהֵא מַחֲזִיק לִי טוֹבָה שֶׁהָיִיתִי מְלַוְּךָ בַּדֶּרֶךְ – לְכָךְ אָמַרְתִּי לְךָ: “הָאֵר לִי” (במ"ר טו, ה).

דָּרָה – גרה, שוכנת.

הֱוֵי – לפיכך.

כֶּדֶרֶךְ שֶׁהֵאַרְתִּי לָכֶם – כפי שהארתי לכם (בעמוד האש במדבר).

פִּקֵּחַ וְסוֹמֵא – אדם רואה ועיוור.

בְּטוֹבֶתְךָ – אמור לי בטובך.

מְסַמְּכֵנִי – תומך בי.

מַחֲזִיק לִי טוֹבָה – חש שהוא חייב לגמול טובה תחת טובה.

*

עה רַ' אֲבִינָא אָמַר: הַגַּלְגַּל הַזֶּה שֶׁל חַמָּה אֶחָד מִמְּשַׁמְּשַׁי הוּא, וּבְשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵאת לָעוֹלָם אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לָזוּן עֵינֶיהָ מִמֶּנָּה – וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ?! הַבָּרָק הַזֶּה אֶחָד מִתּוֹלְדוֹת הָאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה הוּא, וּמִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ מַבְהִיק אוֹרוֹ – וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ?! אָמַר רַ' אַחָא: “ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר” (ישעיה מב, כא) – לֹא בָּאתִי אֶלָּא לְזַכּוֹתְךָ. רַ' בֶּרֶכְיָה אָמָר: הַגַּלְגַּל הַזֶּה שֶׁל עַיִן, אֵין אָדָם רוֹאֶה מִתּוֹךְ הַלָּבָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, אֶלָּא מִתּוֹךְ הַשָּׁחֹר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: מַה מִתּוֹךְ חֲשֵׁכָה בָּרָאתִי לְךָ אוֹרָה – וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ?!

דָּבָר אַחֵר: בָּשָׂר וְדָם מַדְלִיק נֵר מִנֵּר דָּלוּק, שֶׁמָּא יוּכַל לְהַדְלִיק נֵר מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ? שֶׁנֶּאֱמַר: “וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם” (בראשית א, ב), מַה כָּתוּב אַחֲרָיו: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר” (שם שם, ג), וּמִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ הוֹצֵאתִי אוֹרָה – וַאֲנִי צָרִיךְ לְאוֹרָה שֶׁלָּכֶם?! לֹא אָמַרְתִּי לָךְ אֶלָּא לְעַלּוֹת אוֹתְךָ – “לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד” (שמות כז, כ) (ויק“ר לא, ח; במ”ר טו, ב).

גַּלְגַּל חַמָּה – השמש.

אֶחָד מִמְּשַׁמְּשַׁי – אחד מן המשרתים אותי (דברי הקב"ה).

כָּל בְּרִיָּה – שום אדם.

לָזוּן עֵינֵיהָ – להתבונן בה.

לְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ? – ואין לקב"ה צורך באור מנורת המשכן.

תּוֹלְדוֹת הָאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה – דבר שנולד מן האש שבמרום.

“ה' חָפֵץ” וגו' – והפסוק נדרש כאומר כי האדם קיבל תורה כי ה' רצה, חפץ, שיעשה מעשים, כגון הדלקת המנורה, שיַקנו לו זכויות (“למען צדקו”).

הַשָּׁחֹר – האישון.

לֹא אָמַרְתִּי וגו' – ומטרת המנורה היא לרומם, להעלות, את עם ישראל המקיים את מצוותה.

*

עו אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹנָתָן: בְּצַלְאֵל – עַל שֵׁם חָכְמָתוֹ נִקְרָא. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: לֵךְ אֱמֹר לוֹ לִבְצַלְאֵל: עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן, אָרוֹן וְכֵלִים, – הָלַךְ משֶׁה וְהָפַךְ וְאָמַר לוֹ: עֲשֵׂה אָרוֹן וְכֵלִים וּמִשְׁכָּן. אָמַר לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ! מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיס לְתוֹכוֹ כֵּלִים, וְאַתָּה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לִי אָרוֹן וְכֵלִים וּמִשְׁכָּן? כֵּלִים שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה לְהֵיכָן אַכְנִיסֵם? שֶׁמָּא כָּךְ אָמַר לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: עֲשֵׂה מִשְׁכָּן, אָרוֹן וְכֵלִים. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בְּצֵל אֵל הָיִיתָ וְיָדָעְתָּ?! (ברכות נה ע"א).

עַל שֵׁם חָכְמָתוֹ נִקְרָא – שמו ניתן לו בזכות חוכמתו.

הָפַךְ – את סדר הדברים.

שֶׁמָּא בְּצֵל אֵל וגו' – האם עמדת בסמוך לקב"ה, כאילו בצִלו, ועל כן אתה יודע את מה שאמר?

*

עז אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: יוֹדֵעַ הָיָה בְּצַלְאֵל לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בָּהֶן שָׁמַיִם וָאָרֶץ (ברכות נה ע"א).

לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת – על פי תורת הסוד הקדומה, צירוף אותיות של הא"ב העברי אלה לאלה מביא לבריאת דברים חדשים, וסוד זה היה ידוע לבונה המשכן.

*

עח אָמַר רַ' חֲנִינָא בֶּן פַּזִּי: אֵין לְךָ גָּדוֹל מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה וְאֵין לְךָ יָרוּד מִשֵּׁבֶט דָּן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: יָבוֹא וְיִזְדַּוֵּג לוֹ, שֶׁלֹּא יְהוּ מְבַזִּין אוֹתוֹ וְשֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם רוּחוֹ גַסָּה עָלָיו, לְפִי שֶׁהַגָּדוֹל וְהַקָּטָן שָׁוִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם. בְּצַלְאֵל מִשֶּׁל יְהוּדָה וְאָהֳלִיאָב מִדָּן – וְהוּא מִזְדַּוֵּג לוֹ (שמו"ר מ, ד).

יָרוּד – עלוב.

יִזְדַּוֵּג – יתחבר (איש משבט יהודה אל אדם משבט דן).

מְבַזּין אוֹתוֹ – את שבט דן.

אָדָם רוּחוֹ גַּסָּה – אדם גאוותן (משבט יהודה).

אָהֳלִיאָב – בן אחיסמך (שמות לא, ו), מבוני המשכן.

*

עט “וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן” (במדבר ז, א) – וַי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה! מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה רַגְזָנִית. אָמַר הַמֶּלֶךְ: עֲשִׂי לִי פֻּרְפּוּרָה. הִתְחִילָה לַעֲסֹק בָּהּ. כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה מִתְעַסֶּקֶת בָּהּ אֵינָהּ מְרִיבָה. נִשְׁלְמָה הַמְּלָאכָה וְהֵבִיאָה לַמֶּלֶךְ, רָאָה אוֹתָהּ הַמֶּלֶךְ וְיָשְׁרָה בְעֵינָיו, מִיָּד הִתְחִיל לוֹמַר: וַי, וַי! אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מָה זֶה, אֲדוֹנִי? הִטְרַחְתִּי אֶת עַצְמִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר “וַי, וַי!” אָמַר לָהּ: הַמְּלָאכָה יָפָה וּכְשֵׁרָה בְּעֵינַי, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיִית עוֹסֶקֶת בַּמְּלָאכָה לֹא הָיִית כּוֹעֶסֶת וְלֹא מְקַנְטֶרֶת אוֹתִי; עַתָּה, שֶׁאַתְּ פְּנוּיָה, מִתְיָרֵא אֲנִי, שֶׁמָּא תַּכְעִיסִי אוֹתִי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ בָּנַי עֲסוּקִים בַּמִּשְׁכָּן לֹא הָיוּ מַלִּינִים עָלַי, עַתָּה יַתְחִילוּ שׁוּב לְקַנְטֵר אוֹתִי. לְכָךְ נֶאֱמַר – “וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה” – וַי הִיא בְּיוֹם כַּלּוֹת! (תנחומא נשא, יב).

“וַיְהִי” – וחצייה הראשון של המילה (“וי”) נדרש כקריאת צער.

פֻּרְפּוּרָה – בגד ארגמן מלכותי.

יָשְׁרָה – מצאה חן.

מְקַנְטֶרֶת – מכעיסה במילים.

פְּנוּיָה – ממלאכה.

מַלִּינִים – מתלוננים.

*

פ “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן” (שמות לח, כא) – אָמַר משֶׁה: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל רוֹגְנִים הֵם, הֲרֵינִי עוֹשֶׂה לָהֶם חֶשְׁבּוֹן מִכָּל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן. הִתְחִיל לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן עִמָּהֶם – “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן” – וְהוּא נוֹתֵן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר כְּסִדְרָם בְּתוֹךְ הַמִּשְׁכָּן לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף וְלַנְּחשֶׁת: “וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל… וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת” (שם שם, כה־כז). עִם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן וְהוֹלֵךְ, שָׁכַח אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל שֶׁעָשָׂה מֵהֶם וָוִים לָעַמּוּדִים וְלֹא הָיוּ נִרְאִים. הִתְחִיל עוֹמֵד תָּמֵהַּ וְאוֹמֵר: “עַכְשָׁו יִמְצְאוּ יְדֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָלַי לוֹמַר, שֶׁאֲנִי נָטַלְתִּי אוֹתָם”, וְהוּא חוֹזֵר לָבוֹא עַל כָּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה. מִיָּד הֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶת עֵינָיו, וְתָלָה עֵינָיו וְרָאָה, שֶׁהָיוּ עֲשׂוּיִם וָוִים לָעַמּוּדִים, הִתְחִיל לְהָשִׁיב לָהֶם בְּקוֹל רָם: “וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים!” (שם שם, כח). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְפַּיְּסוּ יִשְׂרָאֵל. מִי גָרַם לוֹ? עַל יְדֵי שֶׁיָּשַׁב וְעָשָׂה חֶשְׁבּוֹן – “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן”.

וְלָמָה עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן? הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מַאֲמִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא” (במדבר יב, ז) – וּמשֶׁה נָתַן חֶשְׁבּוֹן? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁשָׁמַע לֵצָנֵי הַדּוֹר שֶׁהָיוּ מְשִׂיחִים אַחֲרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה… וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה” (שמות לג, ח). וּמָה הָיוּ אוֹמְרִים? הָיוּ מִסְתַּכְּלִים מֵאֲחוֹרָיו וְאוֹמֵר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: רְאֵה צַוָּארוֹ! רְאֵה שׁוֹקָיו! אוֹכֵל מִשֶּׁלָּנוּ, שׁוֹתֶה מִשֶּׁלָּנוּ; וַחֲבֵרוֹ מְשִׁיבוֹ: “רֵיקָא! אָדָם שֶׁנִּתְמַנָּה עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, עַל כִּכְּרֵי כֶּסֶף וְעַל כִּכְּרֵי זָהָב, שֶׁאֵין לוֹ חֵקֶר וְלֹא מִשְׁקָל וְלֹא מִנְיָן – מָה אַתָּה רוֹצֶה, שֶׁלֹּא יְהֵא עָשִׁיר?” כְּשֶׁשָּׁמַע כֵּן, אָמַר: חַיֵּיכֶם, מִשֶׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם חֶשְׁבּוֹן; כֵּיוָן שֶׁנִּגְמְרָה אָמַר לָהֶם: “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן” (תנחומא פקודי, ז).

רוֹגְנִים – מתלוננים ומתרעמים.

עוֹשֶׂה לָהֶם חֶשְׁבּוֹן וגו' – נותן דין וחשבון על השימוש שעשה בכל מה שהביא העם לבניין המשכן וכליו.

עִם שֶׁהוּא – תוך כדי.

לֹא הָיוּ נִרְאִים – הוָוים (לעמודי המשכן) לא היו גלויים לעין.

יִמְצְאוּ יְדֵיהֶם… לוֹמַר – יוכלו לומר.

נָטַלְתִּי – לקחתי.

חוֹזֵר לָבוֹא וגו' – שב ובודק כל אחת ממלאכות המשכן.

תָּלָה – הרים.

נִתְפַּיְּסוּ – נחה דעתם.

מַאֲמִינוֹ – נותן בו אמון.

לֵצָנֵי הַדּוֹר – רשעים הלועגים לכול.

רֵיקָא – שוטה, בער.

אֵין לֹו חֵקֶר וגו' – בכמות שאי אפשר לשקול או למנות עד תום.

חַיֵּיכֶם – לשון שבועה.

*

פא שָׁאַל קוֹנְטְרִיקוֹס הֶגְמוֹן אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: בְּגִבּוּי הַכֶּסֶף אַתָּה מוֹצֵא מָאתַיִם וְאַחַת כִּכָּר וְאַחַד עָשָׂר מָנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ… לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים” (שמות לח, כו), וּבִנְתִינַת הַכֶּסֶף אַתָּה מוֹצֵא מְאַת כִּכָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף” וגו' (שם שם, כז) – משֶׁה רַבְּכֶם גַנָּב הָיָה, אוֹ קֻבְיוּסְטוּס הָיָה, אוֹ אֵינוֹ בָּקִי בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת: נָתַן מֶחֱצָה וְנָטַל מֶחֱצָה, וּמֶחֱצָה שָׁלֵם לֹא הֶחֱזִיר. אָמַר לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ גִזְבָּר נֶאֱמָן הָיָה, וּבָקִי בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת הָיָה, וּמָנֶה שֶׁל קֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה. וְעוֹד שְׁאֵלוֹ: בִּפְרָטָם שֶׁל לְוִיִּים אַתָּה מוֹצֵא עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת, וּבִכְלָלָם אַתָּה מוֹצֵא עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אָלֶף. וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת לְהֵיכָן הָלְכוּ? אָמַר לוֹ: אוֹתָם שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת בְּכוֹרוֹת הָיוּ, וְאֵין בְּכוֹר מַפְקִיעַ בְּכוֹר (בכורות ה ע"א).

קוֹנְטְרִיקוֹס הֶגְמוֹן – שמו של שר רומי.

בְּגִבּוּי – בשעת הגבייה, באיסוף הכסף לצורך המשכן.

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

“מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל” וגו' – מן העם נאספו 301,775 שקלים שהם קצת יותר מ־201 כיכרות (בכל כיכר 1500 שקלים [השקל הוא בן 60 מנה וכל מנה בן 25 סלעים]).

בִּנְתִינַת הַכֶּסֶף – לבניין המשכן.

קֻבְיוּסְטוּס – משחק בקובייה, מהמר.

נָטַל מֶחֱצָה – לקח מחצית לעצמו.

מֶחֱצָה שָׁלֵם לֹא הֶחֱזִיר – ואפילו מחצית מלאה לא הוחזרה (משה החזיר רק 100 מתוך מעט יותר מ־201 כיכרות).

מָנֶה שֶׁל קֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה – באיסוף כספים למטרה מקודשת כל מנה הוא בעל ערך כפול.

שְׁאֵלוֹ – ההגמון את רכן יוחנן.

בִּפְרָטָם שֶׁל לְוִיִּים – בפירוט מניין הלוויים על פי משפחותיהם (במדבר, פרק ג).

וּבִכְלָלָם – בסיכום הכולל של המניין (שם, פסוק לט).

בְּכוֹרוֹת הָיוּ – והלוויים ניתנו לקב"ה "תחת כל בכור…

מבני ישראל" (שם, פסוק יב), אך בכורות הלוויים ניתנו לו בזכות עצמם ולא במקום בכורות ישראל, ועל כן לא נזכרו במניין הכולל.

פב כֵּיצַד הָיְתָה נְסִיעָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר? סִימָן הָיָה לְמשֶׁה בְּעָנָן אֵימָתַי הָיָה מִסְתַּלֵּק. כֵּיוָן שֶׁהָיָה רוֹאֶה שֶׁמִּסְתַּלֵּק הָיָה אוֹמֵר: “קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ” (במדבר י, לה) – וְהֶעָנָן מִסְתַּלֵּק. נִסְתַּלֵּק הֶעָנָן הָיוּ כֻּלָּם מִתְקָרְבִים לִסַּע וּמְיַשְּׁבִים אֶת כְּלֵיהֶם. מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה הָיָה נוֹשֵׂא עָלֶיהָ, וְהֶעָנָן נוֹטֵל אֶת הַשְּׁאָר. כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַשְּׁבוּ – תָּקְעוּ בַחֲצוֹצְרוֹת וְנָסַע יְהוּדָה וְדִגְלוֹ, תְּחִלָּה נְשִׂיאוֹ וְשִׁבְטוֹ אַחֲרָיו. וְכֵן כֻּלָּם – “אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת” (שם ב, ב). וְסִימָנִים הָיוּ לְכָל נָשִׂיא וְנָשִׂיא: מַפָּה, וְצֶבַע עַל כָּל מַפָּה וּמַפָּה, כְּצֶבַע שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהָיוּ עַל לִבּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן (מֵהֶם לָמְדוּ הַמַּלְכֻיּוֹת לִהְיוֹת עוֹשִׂין מַפָּה וְצֶבַע לְכָל מַפָּה וּמַפָּה). כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט נָשִׂיא שֶׁלּוֹ – צֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְצֶבַע שֶׁל אַבְנוֹ בְּחשֶׁן וְאֵפוֹד: רְאוּבֵן אַבְנוֹ אֹדֶם, וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צְבוּעָה אָדֹם, וּמְצֻיָּר עָלָיו דּוּדָאִים; שִׁמְעוֹן – פִּטְדָּה, וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צְבוּעָה יָרֹק וּמְצֻיָּר עָלָיו שְׁכֶם; לֵוִי – בָּרֶקֶת, וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צְבוּעָה שְׁלִישׁ לָבָן, שְׁלִישׁ שָׁחֹר וּשְׁלִישׁ אָדֹם, וּמְצֻיָּר עָלָיו אוּרִים וְתֻמִּים; יְהוּדָה – נֹפֶךְ, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דְּמוּתוֹ כְּעֵין שָׁמַיִם, וּמְצֻיָּר עָלָיו אַרְיֵה; יִשָּׂשׂכָר – סַפִּיר, וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צְבוּעָה שָׁחֹר דּוֹמֶה לְכָחֹל, וּמְצֻיָּר עָלָיו שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ; זְבוּלוּן – יַהֲלֹם, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ לָבָן, וּמְצֻיָּר עָלָיו סְפִינָה; דָּן – לֶשֶׁם, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְסַפִּיר, וּמְצֻיָּר עָלָיו נָחָשׁ; גָּד – שְׁבוֹ, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ לֹא לָבָן וְלֹא שָׁחֹר, אֶלָּא מְעֹרָב שָׁחֹר וְלָבָן, וּמְצֻיָּר עָלָיו מַחֲנֶה; נַפְתָּלִי – אַחְלָמָה, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְיַיִן צָלוּל שֶׁאֵין אַדְמִימוּתוֹ עַזָּה, וּמְצֻיָּר עָלָיו אַיָּלָה; אָשֵׁר – תַּרְשִׁישׁ, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְאֶבֶן יְקָרָה שֶׁמִּתְקַשְּׁטוֹת בָּהּ הַנָּשִׁים, וּמְצֻיָּר עָלָיו אִילַן זַיִת; יוֹסֵף – שֹׁהַם, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ שָׁחֹר בְּיוֹתֵר, וּמְצֻיָּר לִשְׁנֵי נְשִׂיאִים אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה מִצְרַיִם, וְעַל מַפָּה שֶׁל אֶפְרַיִם הָיָה מְצֻיָּר שׁוֹר, וְעַל מַפָּה שֶׁל מְנַשֶׁה הָיָה מְצֻיָּר רְאֵם; בִּנְיָמִין – יָשְׁפֵה, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְי"ב הַצְּבָעִים, וּמְצֻיָּר עָלָיו זְאֵב. לְכָךְ נֶאֱמַר: “בְאֹתֹת”, שֶׁסִּימָנִים הָיוּ לָהֶם לְכָל נָשִׂיא וְנָשִׂיא.

בְּעָנָן – עמוד הענן שהוביל את ישראל במסעותיהם.

אֵימָתַי הָיָה מִסְתַּלֵּק – מתי הוא מתכוון לעלות למרום.

מִתְקָרְבִים לִסַּע – מתכוננים לנסוע.

מְיַשְּׁבִים – מטעינים.

כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַשְּׁבוּ – הכלים. כֻּלָּם – שאר השבטים.

מַפָּה – הדגל המחובר לתורן.

עַל לִבּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן – האבנים ששובצו בחושן ובאפוד (שמות, פרק כח).

דּוּדָאִים – שהביא ראובן לאמו (בראשית ל, יד).

שְׁכֶם – שהוחרבה בידי שמעון (ולוי [בראשית לד]).

אוּרִים וְתֻמִּים – שבין בגדי הכוהן הגדול, בן שבט לוי (שמות כח, ל).

כְּעֵין שָׁמַיִם – כצבע השמים.

אַרְיֵה – שנאמר “גור אריה יהודה” (בראשית מט, ט).

שֶׁמֶשׁ וְיָרַחַ – כי בני שבט יששכר היו בקיאים בגלגל המזלות (על יסוד האמור בדברי הימים א יב, לג: “יודעי בינה לעיתים”).

סְפִינָה – שנאמר “זבולון לחוף ימים ישכון” (בראשית מט, יג).

נָחָשׁ – שנאמר “יהי דן נחש עלי דרך” (שם שם, יז).

מַחֲנֶה – שנאמר “גד גדוד יגודנו” (שם שם, יט).

אַיָּלָה – שנאמר “נפתלי איילה שלוחה” (שם שם, כא).

זַיִת – בזכות השמן ששופעת נחלתו: “מאשר שמנה לחמו” (שם שם, כ).

וּמְצֻיָּר לִשְׁנֵי נְשִׂיאִים וגו' – מצרים היתה מצוירת על דגלו של יוסף, לכבוד שני בניו שנולדו בארץ זו.

שׁוֹר – שנאמר על יוסף “בכור שורו” (דברים לג, יז).

רְאֵם – והמשך הפסוק (שם): “וקרני ראם קרניו”.

זְאֵב – שנאמר “בנימין זאב יטרף” (בראשית מט, כז).

*

וְכָךְ הָיוּ מְהַלְּכִין – וְהָעֲנָנִים עַל גַּבֵּיהֶם. וּכְמִין קוֹרָה יָצְאָה מִן הֶעָנָן, שֶׁבָּהּ הָיוּ יוֹדְעִים לְאֵיזוֹ רוּחַ הֵם נוֹסְעִים. רוֹצֶה שֶׁיַּחֲנוּ – אוֹתוֹ הֶעָנָן שֶׁהָיָה עַל גַּבֵּי הַמִּשְׁכָּן בְּאֶמְצַע הַמַּחֲנוֹת הָיָה עוֹמֵד לוֹ – וְהָיוּ בְּנֵי לֵוִי מַעֲמִידִים אֶת הַמִּשְׁכָּן קֹדֶם לְכָל הַמַּחֲנוֹת, עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ; וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ הָיוּ עוֹמְדִים וְחוֹנִים כָּל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ, וְעַנְנֵי כָּבוֹד עוֹמְדִים עַל גַּבֵּיהֶם. זוֹ הָיְתָה גְּדֻלַּת משֶׁה, שֶׁלֹּא הָיָה עֲנַן הַשְּׁכִינָה יוֹרֵד עַל הַמִּשְׁכָּן עַד שֶׁהָיָה משֶׁה אוֹמֵר: “שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר י, לו). כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹסְעִים הָיָה הָאָרוֹן מַקְדִּים לִפְנֵיהֶם, וְהָיוּ שְׁנֵי נִיצוֹצוֹת שֶׁל אֵשׁ יוֹצְאִים מִתּוֹךְ בַּדֵּי הָאָרוֹן וְשׂוֹרְפִים לִפְנֵיהֶם אֶת הַנְּחָשִׁים וְאֶת הָעַקְרַבִּים וְהוֹרְגִים שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

רוּחַ – כיוון.

עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ – לפני שיגיעו.

“שׁוּבָה” – מלשון ישיבה ומנוחה.

בַּדֵּי הָאָרוֹן – המוטות שעליהם נשאו את הארון.

*

כֵּיצַד הָיְתָה חֲנִיָּתָם? כִּפְסִיקְיָא אַחַת שֶׁל אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה הָיוּ חוֹנִים וּמַקִּיפִים אֶת הַמִּשְׁכָּן מִכָּל רוּחַ. משֶׁה, אַהֲרֹן וּבָנָיו וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם עַל פְּנֵי כָּל מִזְרַח אֹהֶל מוֹעֵד. הַבְּאֵר בְּפֶתַח הֶחָצֵר סְמוּכָה לְאָהֳלוֹ שֶׁל משֶׁה, וְהִיא הָיְתָה מוֹדִיעָה לְכָל הַמַּחֲנוֹת הֵיאָךְ יַחֲנוּ. כֵּיצַד? כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ קַלְעֵי הֶחָצֵר הָיוּ שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִים עוֹמְדִים עַל הַבְּאֵר וְאוֹמְרִים שִׁירָה, וְהָיוּ מֵימֵי הַבְּאֵר יוֹצְאִים וְנַעֲשִׂים נְהָרִים נְהָרִים; נָהָר אֶחָד יוֹצֵא וּמַקִּיף אֶת מַחֲנֵה הַשְּׁכִינָה, וּמֵאוֹתוֹ נָהָר יוֹצְאִים אַרְבָּעָה נְהָרוֹת בְּאַרְבַּע זָוִיּוֹת הֶחָצֵר. לְבַסּוֹף מִתְעָרְבִים וּמַקִּיפִים אֶת כָּל מַחֲנֵה הַלְוִיִּים וּמְהַלְּכִים בֵּין מִשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה, וְנִרְאִים טַבְלָיוֹת טַבְלָיוֹת מַקִּיפִין מַחֲנֵה שְׁכִינָה. וְנָהָר גָּדוֹל מַקִּיף אֶת כָּל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל מִבַּחוּץ וְנַעֲשִׂים נְהָרִים נְהָרִים בֵּין כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, וְהָיוּ הַנְּהָרוֹת מַקִּיפִים אוֹתָם מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ וּמְצַיְּנִים אוֹתָם טַבְלָיוֹת טַבְלָיוֹת מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף וּמוֹדִיעִים אֶת הַגְּבוּלִים שֶׁבֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְהָיוּ הַנְּהָרִים מְגַדְּלִים לָהֶם כָּל מִינֵי מַעֲדַנִּים וּבְהֶמְתָּם רוֹעָה נֶגֶד חֶנְיָתָם, וְהָיָה הֶעָנָן פָּרוּשׂ עֲלֵיהֶם וּמַבְדִּיל בֵּינָם לְבֵין בְּהֶמְתָּם. וּמִזִּיו הַתְּכֵלֶת הָיוּ הַנְּהָרוֹת נִרְאִים כִּתְכֵלֶת, מְצֻיָּרִים כְּעֵין הַשַּׁחַר וְהַלְּבָנָה וְהַחַמָּה; וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם הָיוּ רוֹאוֹת אוֹתָם לְכַמָּה מִילִים וּמְשַׁבְּחוֹת וְאוֹמְרוֹת: “מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר?” (שיר השירים ו, י) (במ“ר ב, ז; תנחומא במדבר, יב; ילק”ש לבמדבר, תכו; שם תרפו).

פְּסִיקְיָא – חגורה (בקוטר של כשני ק"מ).

הַבְּאֵר – הפלאית, שהלכה עם בני ישראל במסעותיהם במדבר.

קַלְעֵי הֶחָצֵר – הגדר שהקיפה את חצר המשכן.

מַחֲנֵה הַשְּׁכִינָה – אוהל מועד.

זָוִיּוֹת – פינות.

מִתְעָרְבִים – מצטרפים זה לזה.

טַבְלָיוֹת – לוחות, ריבועי יבשה ממוסגרים במים.

מְצַיְנִים – מסמנים.

נֶגֶד חֶנְיָתָם – מול מקום חנייתם.

זִיו הַתְּכֶלֶת – שבשמים.

מְצֻיָּרִים כְּעֵין הַשַּׁחַר וגו' – מחליפים את צבעיהם לפי מראה השמים.

לְכַמָּה מִילִים – למרחק של כמה מילים (המיל הוא כק"מ).

*

פג תְּנִי רַ' יְהוּדָה בַר אֶלְעַאי: שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הָיוּ מְהַלְּכִין עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, אֶחָד שֶׁהָיְתָה הַתּוֹרָה נְתוּנָה בְתוֹכוֹ וְאֶחָד שֶׁהָיוּ שִׁבְרֵי לוּחוֹת נְתוּנִין בְּתוֹכוֹ. זֶה שֶׁהָיְתָה הַתּוֹרָה נְתוּנָה בְתוֹכוֹ הָיָה מֻנָּח בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְזֶה שֶׁהָיוּ שִׁבְרֵי הַלּוּחוֹת בְּתוֹכוֹ הָיָה נִכְנָס וְיוֹצֵא עִמָּהֶם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אָרוֹן אֶחָד הָיָה, וּפַעַם אַחַת יָצָא בִימֵי עֵלִי וְנִשְׁבָּה (ירוש' שקלים ו, א; ילק"ש לשמואל, קא). תְּנִי – שנה, למד.

שִׁבְרֵי לוּחוֹת – לוחות הברית ששבר משה בעקבות חטא העגל.

נִכְנָס וְיוֹצֵא – לקרב.

בִּיְמֵי עֵלִי וְנִשְׁבָּה – שמואל א, פרק ד.

*

פד "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן (במדבר יג, ב) – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב… וְלֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם” (תהלים עו, ו) – אֵלּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁשָּׁלְחוּ הַמְּרַגְּלִים, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לְשׁוֹן הָרָע עַל הָאָרֶץ – וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין מָה לַעֲשׂוֹת? אֶלָּא אַף משֶׁה וְאַהֲרֹן נִתְרַשְּׁלוּ יְדֵיהֶם.

“וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר” (במדבר יג, יז) – שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַתַּגָּרִין: מַרְאִין אֶת הַפְּסֹלֶת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מַרְאִין אֶת הַשֶּׁבַח (תנחומא שלח לך, ו; שם, יב; במ"ר טז, יב).

בָּאוּ וְאָמְרוּ – המרגלים.

לֹא הָיוּ יוֹדְעִין – משה ואהרן.

נִתְרַשְּׁלוּ יְדֵיהֶם – רפו ידיהם, נחלשו. דֶּרֶךְ הַתַּגָּרִין – מנהגם של סוחרים.

הַפְּסֹלֶת – הסחורה הגרועה (והנגב נחשב מקום הפחות בערכו בארץ).

הַשֶּׁבַח – הסחורה המשובחת, אזור ההר.

*

פה “וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא” (במדבר יג, יח) – אָמַר לָהֶם: הֱיוּ מִסְתַּכְּלִין בָּאָרֶץ: יֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת גִּבּוֹרִים וְיֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת חַלָּשִׁים; יֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת אֻכְלוּסִין וְיֵשׁ מְמַעֶטֶת אֻכְלוּסִין.

“וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה” (שם) – מִנַּיִן אַתֶּם יוֹדְעִין כּוֹחָם? אִם בְּמַחֲנִים הֵם שְׁרוּיִם – הֵם גִּבּוֹרִים וּבוֹטְחִים עַל כּוֹחָם, אִם בְּמִבְצָרִים – חַלָּשִׁים הֵם וְלִבָּם רַךְ.

“וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה” (במדבר יג, כ) – אִם פֵּרוֹתֶיהָ קַלִּים, אִם שְׁמֵנִים; אָמַר לָהֶם: הִסְתַּכְּלוּ בָּאֲבָנִים וּבַצְּרוֹרוֹת שֶׁלָּהּ, אִם שֶׁל צֻנָּמָא הֵם – שְׁמֵנִים הֵם, אִם שֶׁל חֲרָסִים הֵם – רָזִים הֵם (תנחומא שלח לך, ו; במ"ר טז, יב). מְגַדֶּלֶת אֻכְלוּסִין – מגדילה את מספר תושביה.

מַחֲנִים – ערים ללא חומה.

מִבְצָרִים – ערים בצורות.

קַלִּים – דלי משקל (לעומת כבדים ועשירים).

צְרוֹרוֹת – אבנים קטנות.

צֻנָּמָא – אבן סלעית, המשמרת את המים שבה ומאפשרת צמיחת פירות טובים.

חֲרָסִים – סימן לעפר ירוד בטיבו.

*

פו “וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן” (במדבר יג, כב) – “וַיָּבֹאוּ” הָיָה לוֹ לוֹמַר, אָמַר רָבָא: מְלַמֵּד שֶׁפֵּרַשׁ כָּלֵב מֵעֲצַת מְרַגְּלִים וְהָלַךְ וְנִשְׁתַּטַּח עַל קִבְרֵי אָבוֹת, אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתַי, בַּקְשׁוּ עָלַי רַחֲמִים שֶׁאֶנָּצֵל מֵעֲצַת מְרַגְּלִים. יְהוֹשֻׁעַ כְּבָר בִּקֵּשׁ משֶׁה עָלָיו רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ” (שם שם, טז) – יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי” (שם יד, כד) (סוטה לד ע"ב). “וַיָּבֹאוּ” הָיָה לוֹ לוֹמַר – המילה היתה צריכה לבוא בלשון רבים, כעוסקת במרגלים כולם.

כָּלֵב – בן יפונה, אחד מתריסר המרגלים.

עֲצַת מְרַגְּלִים – תוכניתם להוציא את דיבת הארץ רעה.

קִבְרֵי אָבוֹת – במערת המכפלה שבחברון.

יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ – הקב"ה יצילך.

“הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ” – בזכות תפילתו.

*

פז “וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים” (במדבר יג, כג) – לֹא רָצוּ לִטֹּל מִפֵּרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִלּוּלֵי כָּלֵב שֶׁשָּׁלַף אֶת הַזַּיִן וְרָץ לִפְנֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: אִם אֵין אַתֶּם נוֹטְלִים, אוֹ אַתֶּם הוֹרְגִים אוֹתִי אוֹ אֲנִי הוֹרֵג אֶתְכֶם – לֹא הָיוּ נוֹטְלִים.

“וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן… וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ… זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא… אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ” (שם שם, כו־כח) – כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל מְסַפְּרֵי לְשׁוֹן הָרָע: פּוֹתְחִין בְּטוֹבָה וּמַשְׁלִימִין בְּרָעָה.

“וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם” (שם שם, כח) – אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּרַבִּי: עִם שֶׁהֵם עוֹלִים מָצְאוּ שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי עֲנָק: אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי (לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אֲחִימָן? שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אָחִי, מָן יָבוֹא עָלָי? שֵׁשַׁי – שֶׁהָיָה בָּרִיא כְּשַׁיִשׁ; תַּלְמַי – שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה תְּלָמִים בָּאָרֶץ; “יְלִדֵי הָעֲנָק” – שֶׁמַּעֲנִיקִים חַמָּה בְּקוֹמָתָם). כְּשֶׁרָאוּ אוֹתָם מְרַגְּלִים נִתְיָרְאוּ, מִיָּד הָלְכוּ וְאָמְרוּ: “כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ”! (שם שם, לא). אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הֵטִיחוּ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה. רַב חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמָר: כִּבְיָכוֹל, אֲפִלּוּ בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא כֵּלָיו מִשָּׁם (סוטה לד ע“ב־לה ע”א; במ"ר טז, יא־יז).

לִטֹּל – לקחת.

זַיִּן – חרב.

פּוֹתְחִין בְּטוֹבָה וגו' – מתחילים באמירת דברי שבח ומסיימים בגנות.

עִם – תוך כדי.

אֲחִימָן וגו' – הנזכרים בפסוק כב.

מָן יָבוֹא – מי יבוא (וינצחני)?

בָּרִיא – חזק.

עוֹשֶׂה תְּלָמִים – בהליכתו היתה האדמה שמתחתיו נחרשת לתלמים.

מַעֲנִיקִים חַמָּה בְּקוֹמָתָם – השמש נראתה כתכשיט (“ענק”) על צווארם.

כְּלַפֵּי מַעְלָה – כלפי הקב"ה (ודורש “ממנו” כמכוון לקב"ה).

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל המביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית).

בַּעַל הַבַּיִת – הקב"ה.

כֵּלָיו – חפציו.

*

פח “אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא” (במדבר יג, לב) – דָּרַשׁ רָבָא: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: אֲנִי חֲשַׁבְתִּיהָ לְטוֹבָה וְהֵם חָשְׁבוּ לְרָעָה. “אֲנִי חֲשַׁבְתִּיהָ לְטוֹבָה” – כֵּיצַד? הָיוּ נִכְנָסִין לָעִיר – הַדֶּבֶר נוֹגֵף אֶת הַגְּדוֹלִים, וּמִתְעַסְּקִים בְּנֵי הָעִיר בִּקְבוּרָתָם, וּבִרְיָּה לֹא הָיְתָה רוֹאָה אוֹתָם; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אִיּוֹב מֵת, וְהָיוּ הַכֹּל מִתְעַסְּקִים בְּהֶסְפֵּדוֹ. “וְהֵם חָשְׁבוּ לְרָעָה” – “אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא”; בְּנִסִּים שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא – בָּהֶם הוֹצִיאוּ דִבָּה (סוטה לה ע"א; תנחומא שלח לך, ז).

אֲנִי חֲשַׁבְתִּיהָ לְטוֹבָה וגו' – מה שראה הקב"ה כמעשה טוב ונכון (בהמתת תושבי הארץ) הוסבר בידי המרגלים לרעה.

הָיוּ נִכְנָסִין – המרגלים.

הַדֶּבֶר נוֹגֵף אֶת הַגְּדוֹלִים – מגפה של דֶבר פגעה במכובדי העיר.

בְּרִיָּה – אדם.

הֵם חָשְׁבוּ לְרְעָה – וראו את מות הכנענים כעדות לארץ הממיתה את יושביה.

בְּנִסִּים שֶׁהָיָה וגו' – גם הנסים שזכו להם המרגלים הפכו בפיהם בסיס להוצאת דיבה רעה.

*

פט “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם” (במדבר יג, לג) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך־הוּא: אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים מָה הוֹצֵאתֶם מִפִּיכֶם. “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים” וִתַּרְתִּי עֲלֵיכֶם, אֶלָּא “וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם” מַקְפִּיד אֲנִי: וְכִי יוֹדְעִים הֲיִיתֶם מָה עָשִׂיתִי אֶתְכֶם בְּעֵינֵיהֶם? מִי יֹאמַר שֶׁלֹּא הֲיִיתֶם בְּעֵינֵיהֶם כְּמַלְאָכִים?

אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מְרַגְּלִים שַׁקְרָנִים הָיוּ: בִּשְׁלָמָא “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים” – לְחַיֵּי, אֶלָּא “וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם” – מֵהֵיכָן הָיוּ יוֹדְעִים?

וְלֹא הִיא: שֶׁכְּשֶׁהָיוּ מַבְרִים אֶת הָאֲבֵלִים הָיוּ מַבְרִים אוֹתָם תַּחַת הָאֲרָזִים, וּכְשֶׁרָאוּ אוֹתָם הַמְרַגְּלִים עָלוּ וְיָשְׁבוּ בְּאִילָנוֹת, שָׁמְעוּ שֶׁהֵם אוֹמְרִים: רוֹאִים אָנוּ בָּאִילָנוֹת בְּנֵי אָדָם דּוֹמִים לַחֲגָבִים (תנחומא שלך לך, ז; סוטה לה ע"א).

וִתַּרְתִּי עֲלֵיכֶם – מחלתי לכם (ולא תיענשו) על מילים אלה, משום שהן מצביעות על נקודת מבטם של המרגלים.

מַקְפִּיד – כועס.

מָה עָשִׂיתִי אֶתְכֶם – כיצד הצגתי אתכם.

בִּשְׁלָמָא – ניחא, בסדר.

לְחַיֵּי – טוב ונכון.

וְלֹא הִיא וגו' – אין כאן מקום לתמיהתו של רב משרשיא.

מַבְרִים אֶת הָאֲבֵלִים – מגישים (הכנענים) סעודת הבראה לאבלים לאחר קבורת המת (וראו בקטע הקודם).

*

צ “וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה” (במדבר יג, ל) – אָמַר רַבָּה: שֶׁהֱסִיתָם בִּדְבָרִים, שֶׁרָאָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ מְסַפֵּר וְאָמְרוּ לוֹ: "רֹאשׁ קָטוּעַ זֶה יְדַבֵּר?! אָמַר כָּלֵב: אִם אָבוֹא לְסַפֵּר עִמָּהֶם, יֹאמְרוּ לִי דָּבָר וְיַשְׁתִּיקוּנִי. עָמַד וְאָמַר לָהֶם: “וְכִי זוֹ בִלְבַד עָשָׂה לָנוּ בֶּן עַמְרָם?” – הָיוּ סְבוּרִים: בִּגְנוּתוֹ הוּא מְסַפֵּר – וְשָׁתָקוּ. אָמַר לָהֶם: וַהֲלֹא הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן; אִם יֹאמַר: עֲשׂוּ סֻלָּמוֹת וַעֲלוּ בָּרָקִיעַ – לֹא נִשְׁמַע לוֹ? (סוטה לה ע"א; תנחומא שלח לך, י).

“וַיַּהַס” – השתיק (אך המילה נדרשת מלשון הסתה.

הֱסִיתָם בִּדְבָרִים – הסיח את דעתם, הטעה את העם, באופן שדיבר אליהם.

מְסַפֵּר – מדבר עם העם (ומנסה לשכנעם בדבריו).

רֹאשׁ קָטוּעַ – כינוי של גנאי ליהושע (כנראה משום שלא היו לו צאצאים שימשיכו את שושלתו.

בִּגְנוּתוֹ – של משה.

*

צא “וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ” (במדבר יד, א) – כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ הַמְרַגְּלִים מִתּוּר הָאָרֶץ עָמְדוּ וּפִזְּרוּ עַצְמָם בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּתוֹךְ שִׁבְטוֹ, וּמִתְנַפֵּל לְתוֹךְ כָּל זָוִית שֶׁל בֵּיתוֹ, וְהוּא צוֹוֵחַ וּבוֹכֶה כְּאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵת, וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו בָּאִים אֵלָיו וְאוֹמְרִים לוֹ: מָה לְךָ, מָרִי? וּבְעוֹד שֶׁהוּא עוֹמֵד עוֹשֶׂה עַצְמוֹ נוֹפֵל לִפְנֵיהֶם, אוֹמֵר לָהֶם: אוֹי לִי עֲלֵיכֶם, בָּנַי וּבְנוֹתַי וְכַלּוֹתָי! הֵיאָךְ הָאֱמוֹרִיִּים עֲתִידִים לְתַעְתֵּע בָּכֶם! הֵיאָךְ הֵם עֲתִידִים לִשְׁלֹט בָּכֶם! מִי יוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי אֶחָד מֵהֶם? מִיָּד הֵם כֻּלָּם גּוֹעִים בִּבְכִיָּה, בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וְכַלּוֹתֵיהֶם, עַד שֶׁהָיוּ הַשְּׁכֵנוֹת שׁוֹמְעוֹת אֶת הַדָּבָר וְאַף הֵן הָיוּ בוֹכוֹת, עַד שֶׁהָיְתָה מַשְׁמַעַת מִשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה, עַד שֶׁהָיָה כָּל הַשֵּׁבֶט בּוֹכֶה. וְכֵן חֲבֵרוֹ מְבַכֶּה שִׁבְטוֹ, עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא חֲבוּרָה אַחַת וְגָעוּ וְנָתְנוּ קוֹל בְּכִיָּתָם לַמָּרוֹם (ילק"ש לבמדבר, תשמג).

מִתְנַפֵּל לְתוֹךְ כָּל זָוִית – נופל בבכי בכל פינה.

מָרִי – אדוני.

לְתַעְתֵּעַ – להתעלל.

לִרְאוֹת פְּנֵי אֶחָד מֵהֶם – לעמוד מולו.

גּוֹעִים – פורצים.

מַשְׁמַעַת – משמיעה.

מְבַכֶּה שִׁבְטוֹ – מעורר בכי בקרב שבטו.

שִׁשִּׁים רִבּוֹא – מספר הגברים שיצאו ממצרים.

*

צב “וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא” (במדבר יד, א) – אָמַר רַבָּה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אוֹתוֹ הַלַּיְלָה לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: הֵם בָּכוּ בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם וַאֲנִי אֶקְבַּע לָהֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת.

“וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד ה' נִרְאָה” (שם שם, י) – אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא: מְלַמֵּד שֶׁנָּטְלוּ אֲבָנִים וּזְרָקוּם כְּלַפֵּי מַעְלָה.

“וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה” (שם שם, לז) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שֶׁמֵּתוּ מִיתָה מְשֻׁנָּה. אָמַר רַב חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: דָּרַשׁ רַ' שֵׁילָא אִישׁ כְּפַר תְּמַרְתָּא: מְלַמֵּד שֶׁנִּשְׁתַּרְבֵּב לְשׁוֹנָם וְנָפַל עַל טַבּוּרָם, וְהָיוּ תּוֹלָעִים יוֹצְאוֹת מִלְּשׁוֹנָם וְנִכְנָסוֹת בְּטַבּוּרָם, וּמִטַּבּוּרָם וְנִכְנָסוֹת בִּלְשׁוֹנָם (סוטה לה ע"א).

אוֹתוֹ הַלַּיְלָה – שבו חזרו המרגלים משליחותם.

חִנָּם – בלא סיבה.

לְדוֹרוֹת – ובתשעה באב חרבו בית המקדש הראשון והשני.

“לִרְגּוֹם אֹתָם” – והפסוק נדרש כמדבר לא רק על משה ואהרן אלא גם על הקב"ה.

נָטְלוּ – לקחו.

מִיתָה מְשֻׁנָּה – מיתה שלא כדרך הטבע.

נִשְׁתַּרְבֵּב לְשׁוֹנָם וגו' – התארכה לשונם עד לטבורם.

צג “וַיִּקַּח קֹרַח… וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה… כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ” (במדבר טז, א־ג) – מָה כָּתוּב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן: “וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת” (שם טו, לח). קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמשֶׁה: טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת, מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית? אָמַר לוֹ: חַיֶּבֶת. אָמַר לוֹ קֹרַח: טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵינָה פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, אַרְבָּעָה חוּטִים פּוֹטְרִין אוֹתָהּ? – בַּיִת מָלֵא סְפָרִים, מַהוּ שֶׁיְהֵא פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה? אָמַר לוֹ: חַיָּב בִּמְזוּזָה. אָמַר לוֹ: כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, שְׁתֵּי פַּרְשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטְרוֹת אוֹתוֹ? – דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם, מִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹרְאָם.

אָמְרוּ חֲכָמִים: חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח וּמִטּוֹעֲנֵי הָאָרוֹן; וּכְשֶׁאָמַר משֶׁה: “וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת” (שם), מִיָּד צִוָּה וְעָשָׂה מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת, וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָם חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל משֶׁה. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְנִתְעַטְּפוּ בְּטַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת. בָּאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וְשׁוֹק, עָמְדוּ כְּנֶגְדָּם, אָמְרוּ לָהֶם: מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ, לֹא משֶׁה? לֹא נִתֵּן כְּלוּם. לֹא דִבֵּר הַמָּקוֹם כָּךְ! בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת משֶׁה. הָלַךְ לְפַיְּסָם. מִיָּד עָמְדוּ כְנֶגְדּוֹ (במ"ר יח, ג; תנחומא קרח ב).

לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן – בפרק טו, ממש לפני פרשת קורח ועדתו.

“צִיצַת” – קבוצת חוטים הקשורה בארבע פינות הבגד, ובציצית צריך שיהיה חוט (“פתיל”) אחד של תכלת.

מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה וגו' – האם טלית כזו פטורה מציצית?

פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ – מחובת פתיל תכלת.

אַרְבָּעָה חוּטִים – שבארבע הציציות. סְפָרִים – ספרי תורה.

מְזוּזָה – שבתוכה מצויות שתי פרשיות קצרות מן התורה.

פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת – מחובת מזוזה.

בּוֹרְאָם ־ ממציא אותם.

טוֹעֲנֵי הָאָרוֹן – הלוויים שהיו נושאים את ארון הברית.

רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת וגו' – דיינים מכובדים שהצטרפו אל קורח במרידה כנגד משה (במדבר טז ב).

לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וְשׁוֹק – לקחת את חלקי הבשר אשר התורה ציוותה לתת לכוהנים (ויקרא ז, לא ואילך).

לְפַיְּסָם – להרגיע אותם ולהשלים עמהם.

*

צד בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: “קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם… וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם” (במדבר ח, ו־ז) – מִיָּד עָשָׂה כָּךְ לְקֹרַח.

אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ לְקֹרַח: רְאֵה מָה עָשָׂה משֶׁה: הוּא נַעֲשָׂה מֶלֶךְ, אֶת אָחִיו עָשָׂה כּוֹהֵן גָּדוֹל, אֶת בְּנֵי אָחִיו עָשָׂה סְגָנֵי כּוֹהֲנִים. כְּשֶׁמְּבִיאִים תְּרוּמָה – אוֹמֵר: תְּהֵא לַכּוֹהֵן; כְּשֶׁמְּבִיאִים מַעֲשֵׂר וְאַתֶּם נוֹטְלִים אוֹתוֹ – אוֹמֵר: תְּנוּ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לַכּוֹהֵן; וְעוֹד, שֶׁהוּא מְגַלֵּחַ אֶת שַׂעֲרוֹתֵיכֶם וּמְשַׂחֵק בָּכֶם וּמְזַלְזֵל בָּכֶם; אֶת עֵינוֹ נָתַן בְּשַׂעֲרוֹתֵיכֶם. אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַף הוּא עוֹשֶׂה כָּךְ. אָמְרָה לוֹ: כֵּיוָן שֶׁכָּל הַגְּדֻלָּה שֶׁלּוֹ – אוֹמֵר אַף הוּא: “תָּמֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים” (שופטים טז, ל). הִתְחִיל קֹרַח לַחֲזֹר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ. אָמְרוּ לוֹ: מִי עָשָׂה לְךָ כָּךְ? אָמַר לָהֶם: משֶׁה; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא נְטָלוּנִי בְּיָדַי וּבְרַגְלַי וְהָיוּ מְנִיפִים אוֹתִי וְאוֹמְרִים לִי: “הֲרֵי אַתָּה טָהוֹר”, וְהֵבִיאוּ אֶת אַהֲרֹן אָחִיו וְקִשְּׁטוֹ כְּכַלָּה וְהוֹשִׁיבוֹ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. מִיָּד הִתְחִילוּ שׂוֹנְאֵי משֶׁה לְגָרוֹת בּוֹ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ: משֶׁה – מֶלֶךְ, וְאַהֲרֹן אָחִיו – כּוֹהֵן גָּדוֹל, וּבָנָיו – סְגָנֵי כְּהֻנָּה, תְּרוּמָה – לַכּוֹהֵן, מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה – לַכּוֹהֵן, תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכּוֹהֵן. מִיָּד – “וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן” (במדבר טז, ג).

וְהֶעֱבִירוּ תַעַר – גילחו את כל שערותיהם.

קֹרַח – שהיה לוי.

בְּנֵי אָחִיו – נדב ואביהוא בני אהרן.

תְּרוּמָה – חלק מן היבול הניתן לכוהן. מַעֲשֵׂר – עשירית מן היבול הניתן ללוי, וזה מפריש ממנו עשירית (“תרומת מעשר”) לכוהן.

מְשַׂחֵק – מלגלג.

עֵינוֹ נָתַן בְּשַׂעֲרוֹתֵיכֶם – מקנא ביפי שערותיכם.

אַף הוּא עוֹשֶׂה כָּךְ – לעצמו, שהרי גם משה הוא בן שבט לוי.

“תָּמֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְתִּים” – ומשה מוכן לספוג פגיעה מסוימת בעצמו, ובלבד שיפגע גם באחרים.

לַחֲזֹר – להסתובב.

וְלֹא הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ – מכיוון שגולח כל שערו.

נְטָלוּנִי – לקחו אותי.

מְנִיפִים וגו' – כמתואר בבמדבר ח, יא.

מַתְּנות כְּהֻנָּה – כגון בכורות הצאן, ראשית הגז ועוד.

*

קֹרַח לֵצָן הָיָה, וְהָיָה מִתְלוֹצֵץ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. מָה עָשָׂה? כִּנֵּס כָּל הַקָּהָל, הִתְחִיל לוֹמַר לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי לֵצָנוּת. אָמַר לָהֶם: אַלְמָנָה אַחַת הָיְתָה בִשְׁכוּנָתִי וְעִמָּהּ שְׁתֵּי נְעָרוֹת יְתוֹמוֹת, וְהָיְתָה לָהּ שָׂדֶה אַחַת. בָּאָה לַחֲרשׁ, אָמַר לָהּ משֶׁה: “לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו” (דברים כב, י); בָּאָה לִזְרוֹעַ, אָמַר לָהּ: “שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם” (ויקרא יט, יט); בָּאָה לִקְצֹר וְלַעֲשׂוֹת עֲרֵמָה, אָמַר לָהּ: “הַנִּיחִי לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה”; בָּאָה לַעֲשׂוֹת גֹּרֶן, אָמַר לָהּ: “תְּנִי תְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי”. הִצְדִּיקָה עָלֶיהָ אֶת הַדִּין וְנָתְנָה לוֹ. מָה עָשְׂתָה עֲנִיָּה זוֹ? עָמְדָה וּמָכְרָה אֶת הַשָּׂדֶה וְלָקְחָה שְׁתֵּי כְּבָשׂוֹת, כְּדֵי לִלְבּשׁ מִגִּזּוֹתֵיהֶן וְלֵהָנוֹת מִפֵּרוֹתֵיהֶן. כֵּיוָן שֶׁיָּלְדוּ – בָּא אַהֲרֹן וְאָמַר לָהּ: תְּנִי לִי אֶת הַבְּכוֹרוֹת, שֶׁכָּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: "כָּל הַבְּכוֹר… תַּקְדִּישׁ לַה' " (דברים טו, טו). הִצְדִּיקָה עָלֶיהָ אֶת הַדִּין וְנָתְנָה לוֹ אֶת הַוְּלָדוֹת. הִגִּיעַ זְמַן גְּזִיזָה וְגְָזְזָה אוֹתָן. בָּא אַהֲרֹן וְאָמַר לָהּ: תְּנִי לִי רֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁכָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: “וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ” (שם יח, ד), – אָמְרָה: אֵין בִּי כּוֹחַ לַעֲמֹד בָּאִישׁ הַזֶּה, הֲרֵינִי שׁוֹחַטְתָּן וְאוֹכַלְתָּן; כֵּיוָן שֶׁשְּׁחָטָתַן אָמַר לָהּ: תְּנִי לִי הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה. אָמְרָה: אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁשָּׁחַטְתִּי אוֹתָן לֹא נִצַּלְתִּי מִיָּדוֹ – הֲרֵי הֵן עָלַי חֵרֶם! אָמַר לָהּ: אִם כֵּן כֻּלָּן שֶׁלִּי הוּא, שֶׁכָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: “כָּל־חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה” (במדבר יח, יד). נְטָלָן וְהָלַךְ לוֹ, וְהִנִּיחָהּ בּוֹכָה הִיא עִם שְׁתֵּי בְּנוֹתֶיהָ. כָּךְ עָלְתָה לַעֲלוּבָה זוֹ! כָּל כָּךְ הֵם עוֹשִׂים וְתוֹלִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

אוֹן בֶּן פֶּלֶת אִשְׁתּוֹ הִצִּילַתּוּ; אָמְרָה לוֹ: מָה מוֹעִיל לְךָ? אִם זֶה הָרַב – אַתָּה תַּלְמִיד, וְאִם זֶה הָרַב – אַתָּה תַּלְמִיד. אָמַר לָהּ: מָה אֶעֱשֶׂה? עִמָּם הָיִיתִי בְּעֵצָה וְנִשְׁבַּעְתִּי לוֹ. אָמְרָה לוֹ: שֵׁב בְּבֵיתְךָ, וַאֲנִי אַצִּילְךָ. הִשְׁקַתּוּ יַיִן וְהִשְׁכִּיבַתּוּ וְיָשְׁבָה עַל הַפֶּתַח. סָתְרָה שַׂעֲרוֹתֶיהָ. כָּל מִי שֶׁבָּא וְרָאָה – חָזַר. וּבֵינְתַיִם נִבְלַע קֹרַח וַעֲדָתוֹ.

זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ” (משלי יד, א) – זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹן בֶּן פֶּלֶת, “וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ” (שם) – זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל קֹרַח (סנהדרין קט ע“ב־קי ע”א; מד“ת א, טו; תנחומא קרח, ג; במ”ר יח, ד).

לֵצָן – רע לב הלועג לאחרים.

“כִּלְאָיִם” – שני מיני צמחים.

לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה – חלקים מן התבואה הנקצרת בשדה שיש להשאירם לחלשים שבחברה.

מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי – מעשר ראשון ניתן כל שנה ללוויים, מעשר שני מובא לעיתים ונאכל בירושלים, ולעיתים ניתן לחלשים שבחברה.

לֶָקְחָה – קנתה.

גִּזּוֹתֵיהֶן – צמרן.

מִפֵּרוֹתֵיהֶן – צאצאיהן.

לַעֲמֹד בָּאִישׁ הַזֶּה – לעמוד מולו.

זְרוֹעַ, לְחָיַיִם, קֵבָה – חלקים מכל בהמה נשחטת שיש לתת לכוהן (דברים יח, ג).

חֵרֶם – ושייכים על כן לקב"ה.

עָלְתָה לַעֲלוּבָה – קרה לאומללה.

הֵם עוֹשִׂים וגו' – עושים על דעת עצמם אך טוענים שכך ציווה הקב"ה.

אוֹן בֶּן פֶּלֶת – הנזכר בין המורדים במשה (במדבר טז, א) אך נעלם מהמשך הסיפור.

אִם זֶה הָרַב וגו' – מעמדך יהיה שולי גם ביחס למשה וגם ביחס לקורח.

נִשְׁבַּעְתִּי לוֹ – לקורח.

סָתְרָה – פרעה.

חָזַר – על עקבותיו (כדי לא להביט בהופעתה הלא צנועה של אשת און).

זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וגו' – והפסוק מלמד על כוחה של האישה להציל את בעלה או להביא עליו את קצו.

*

צה “זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת… וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ… וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ” (במדבר טז, ו־ז) – מָה רָאָה משֶׁה לוֹמַר לָהֶם כָּךְ? אָמַר לָהֶם: בְּדָתֵי עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה טָעֻיּוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ, וְנִימוּסִים הַרְבֵּה, וּכְמָרִים הַרְבֵּה – וְאֵין כֻּלָּם מִתְקַבְּצִים בְּבַיִת אֶחָד; וְאָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא ה' אֶחָד, וְתוֹרָה אַחַת, וּמִשְׁפָּט אֶחָד, וּמִזְבֵּחַ אֶחָד, וְכוֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד – וְאַתֶּם מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מְבַקְּשִׁים כְּהֻנָּה גְדוֹלָה! (תנחומא בובר קרח, יא; במ"ר יח, ח).

מָה רָאָה וגו' – מה היתה כוונת משה בדבריו?

טָעֻיּוֹת – אלילים.

נִימוּסִים – חוקים וכללי התנהגות.

בְּבַיִת אֶחָד – במקדש אחד.

*

צו “וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל־קֹרַח… הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל… וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ” (במדבר טז, ח־י) – כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ פִּיֵּס משֶׁה לְקֹרַח וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא שֶׁהֱשִׁיבוֹ דָבָר! לְפִי שֶׁהָיָה פִּקֵּחַ בְּרִשְׁעוֹ, אָמַר: אִם אֲנִי מְשִׁיבוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי בּוֹ שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל, וְעַכְשָׁו יְקַפְּחֵנִי בִּדְבָרָיו וַאֲנִי מִתְרַצֶּה לוֹ בְּעַל כָּרְחִי; מוּטָב שֶׁלֹּא אֶזָּקֵק לוֹ. כְּשֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁאֵין בּוֹ תוֹעֶלֶת פֵּרַשׁ הֵימֶנּוּ (במ"ר יח, ט).

פִּיֵס –אמר בלשון פיוס.

הֱשִׁיבוֹ דָבָר – ענה לו (קורח למשה).

פִּקֵּחַ בְּרִשְׁעוֹ – רשע וחכם.

יְקַפְּחֵנִי – ינצחני, יתגבר עלי.

מִתְרַצֶּה – מתפייס.

לֹא אֶזָּקֵק – לא אחייחס אליו.

*

צז “וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה” (במדבר טז, לג) – מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה הָאָרֶץ נִפְתַּחַת כְּפִי עָבְיוֹ שֶׁל אָדָם, בְּפַרְסוֹת הָאָדָם נִפְתְּחָה כְּמוֹ הָרַגְלַיִם וְהַשּׁוֹקַיִם וְהַבֶּטֶן וְהַצַוָּאר, וְיוֹרְדִים מְעַט מְעַט, וְהָאָרֶץ חוֹנֶקֶת – וְהֵם צוֹעֲקִים: משֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת (לק“ט לבמדבר, קטו ע”ב).

נִפְתַּחַת כְּפִי עָבְיוֹ וגו' – פי הארץ נבקע ברוחב חלקי גופו של האדם, וזה נבלע בה אט אט (“מעט מעט”), מרגליו עד ראשו.

פַּרְסוֹת – כפות הרגליים.

*

צח “וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם… שְׁאֹלָה” (במדבר טז, לג) – רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: אֲפִלּוּ הָיוּ כֵּלִים בְּיַד הַכּוֹבֵס הָיוּ מִתְגַּלְגְּלִין וּבָאִין וְנִבְלָעִין עִמָּהֶם (במ"ר יח, יג).

כֵּלִים בְּיַד הַכּוֹבֵס – בגדים שמסרו קורח ועדתו לכביסה, ולא היו באותה עת ברשותם.

*

צט רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' חֶלְבּוֹ אָמַר: אַף שְׁמוֹתֵיהֶם פָּרְחוּ מִתּוֹךְ טוֹמְסוֹתֵיהֶם. רַ' יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: אֲפִלּוּ מַחַט שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל מִיָּדָם, אַף הִיא נִבְלְעָה עִמָּהֶם. (ירושלמי סנהדרין י, א).

פָּרְחוּ מִתּוֹךְ טוֹמְסוֹתֵיהֶם – נמחקו מתוך קובצי דפים שבהם נרשמו.

אֲפִלּוּ מַחַט וגו' – שהשאילו לאדם אחר.

ק “וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע” (במדבר כ, י) – הָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן מְהַלְּכִים וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל רוֹאִים אֶבֶן וְהָיוּ עוֹמְדִים וּמַקִּיפִים אוֹתָהּ; וְאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ לֵצָנִים – וְהָיוּ הַקְּרֵבִים אוֹמְרִים: אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁבֶּן עַמְרָם רוֹעֶה שֶׁל יִתְרוֹ הָיָה? וְרוֹעִים פִּקְחִים בְּמַיִם, וְהוּא מְבַקֵּשׁ לְמָשְׁכֵנוּ לְמָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מַיִם וְלוֹמַר לָנוּ: הֲרֵי הוֹצֵאתִי לָכֶם מַיִם – וּלְהַטְעוֹת אוֹתָנוּ; אִלּוּ כֵּן, יוֹצִיא לָנוּ מִן הָאֶבֶן הַזּוֹ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ צִוָּהוּ: מִכָּל סֶלַע שֶׁרוֹצִים הוֹצֵא לָהֶם מַיִם. וּמשֶׁה הָפַךְ פָּנָיו, סָבוּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל אַחֲרָיו, וְהֵם הָיוּ עֲשׂוּיִים כִּתּוֹת כִּתּוֹת עַל הָאֲבָנִים: אָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ עִמִּי, שֶׁאוֹצִיא לָכֶם מַיִם. אָמְרוּ לוֹ: מִזֶּה אָנוּ מְבַקְּשִׁים, אִם מִן הַסֶּלַע הַזֶּה אִי אַתָּה מוֹצִיא, אַף מִן אַחֶרֶת אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁים – וְנִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו כְּנֶגְדָּם, וְנִשְׁבַּע שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא לָהֶם מַיִם, אֶלָּא מֵאוֹתָהּ שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ (ילק"ש לבמדבר, תשסג).

לֵצָנִים – רעי לב הלועגים לכול.

הַקְּרֵבִים – העומדים ליד האבן.

פִּקְּחִים – בקיאים ומבינים.

לְהַטְעוֹת אוֹתָנוּ – כאילו הצליח בדרך נס להוציא מים מן האבן.

אִלּוּ כֵּן – אם באמת יש בו הכוח.

הָפַךְ פָּנָיו – הביט לאחור.

עֲשׂוּיִים כִּתּוֹת וגו' – עומדים קבוצות קבוצות סביב אבנים שונות.

מִזֶּה אָנוּ מְבַקְּשִׁים – מן הסלע הזה דווקא אנו רוצים.

נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו – נעשו פניו ירוקים מכעס.

מֵאוֹתָהּ שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ – מן האבן שהוא רוצה להוציא ממנה מים.

*

קא “וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם” (במדבר כ, יא) – הִכָּה פַּעַם אַחַת, הִתְחִיל הַסֶּלַע נוֹטֵף מַיִם מוּעָטִים, טִפִּין טִפִּין. אָמְרוּ לוֹ: בֶּן עַמְרָם, הַמַּיִם הַלָּלוּ לְיוֹנְקֵי שָׁדַיִם אוֹ לִגְמוּלֵי חָלָב? מִיָּד הִקְפִּיד כְּנֶגְדָּם, וְהִכָּה פַּעֲמַיִם וְיָצְאוּ מַיִם רַבִּים וְשָׁטְפוּ כָּל מָה שֶׁהָיָה נָתוּן כְּנֶגְדָּם (תנחומא חוקת, ט; תנחומא בובר חוקת, ל).

גְּמוּלֵי חָלָב – מי שזה עתה סיימו לינוק.

הִכָּה פַּעֲמַיִם – פעם נוספת.

נָתוּן כְּנֶגְדָּם – מצוי למולם.

קב “אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם” (דברים א, יב) – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ טַרְחָנִים. הָיָה אֶחָד מֵהֶם רוֹאֶה שֶׁנּוֹצֵחַ חֲבֵרוֹ בַּדִּין, אוֹמֵר: יֶשׁ לִי עֵדִים לְהָבִיא, יֵשׁ לִי רְאָיוֹת, לְמָחָר אֲנִי דָּן, מוֹסֵפְנִי עֲלֵיכֶם דַּיָּנִים; לְכָךְ נֶאֱמַר “טָרְחֲכֶם”. “וּמַשַּׂאֲכֶם” – מְלַמֵּד, שֶׁהָיוּ אֶפִּיקוֹרְסִים. הִקְדִּים משֶׁה לָצֵאת, אָמְרוּ: מָה רָאָה בֶּן עַמְרָם לָצֵאת? שֶׁמָּא אֵינוֹ שָׁפוּי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ! אֵחֵר לָצֵאת, אָמְרוּ: מָה רָאָה בֶּן עַמְרָם שֶׁלֹּא לָצֵאת, מָה אַתֶּם סְבוּרִים? יוֹשֵׁב וְיוֹעֵץ עֲלֵיכֶם עֵצוֹת וּמְחַשֵּׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבוֹת! (ספרי דברים, יב).

נוֹצֵחַ חֲבֵרוֹ בַּדִּין – חברו עומד לזכות במשפט.

עֵדִים – נוספים.

רְאָיוֹת – חדשות.

לְמָחָר אֲנִי וגו' – למחר אדרוש משפט חוזר.

מוֹסַפְנִי וגו' – אדרוש הוספת מספר גדול יותר של דיינים.

אֶפִּיקוֹרְסִים – חסרי אמונה הלועגים לרבם.

הִקְדִּים… לָצֵאת – מבית הדין.

מָה רָאָה – מדוע.

אֵינוֹּ שָׁפוּי – אינו חי בשקט ובשלווה (ויוצא להתקוטט עם אשתו).

עֵצוֹת, מַחֲשָׁבוֹת – רעות.

*

קג “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר” (דברים א, א) – מְלַמֵּד שֶׁהוֹכִיחָם עַל מָה שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בַּמִּדְבָּר, שֶׁהָיוּ נוֹטְלִים בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם קְטַנִּים וְזוֹרְקִים לְתוֹךְ חֵיקוֹ שֶׁל משֶׁה וְאוֹמְרִים לוֹ: בֶּן עַמְרָם, מָה אָנוֹנָא הִתְקַנְתָּ לָהֶם לְאֵלּוּ? מָה פַּרְנָסָה הִתְקַנְתָּ לָהֶם לְאֵלּוּ? (ספרי דברים, א; ילק"ש לדברים, תשצ).

הוֹכִיחָם – אמר להם דברי תוכחה.

נוֹטְלִים – לוקחים.

מָה אָנוֹנָא וגו' – איזו קצבה (של מזון וצרכים אחרים) הכנת להם?

קד “מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי” (שיר השירים ח, א) – כְּאֵיזֶה אָח? אַתָּה מוֹצֵא מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם וְעַד עַכְשָׁו הָאַחִים שׂוֹנְאִים זֶה לָזֶה: קַיִן שָׂנֵא לְהֶבֶל וַהֲרָגוֹ; יִשְׁמָעֵאל שָׂנֵא לְיִצְחָק וּבִקֵּשׁ לְהָרְגוֹ; עֵשָׂו שָׂנֵא לְיַעֲקֹב, וְהַשְּׁבָטִים שָׂנְאוּ לְיוֹסֵף. וּכְאֵיזֶה אָח? כְּמשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד” (תהלים קלג, א) – שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִים זֶה לָזֶה וּמְחַבְּבִין זֶה לָזֶה. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנָּטַל משֶׁה אֶת הַמַּלְכוּת וְאַהֲרֹן כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה לֹא קִנְאוּ זֶה בָּזֶה, אֶלָּא הָיוּ שְׂמֵחִים זֶה בִּגְדֻלַּת זֶה וְזֶה בִּגְדֻלַּת זֶה. תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן, אַתָּה מוֹצֵא: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: “וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה” (שמות ג, י) אָמַר לוֹ משֶׁה: “שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח” (שם ד, יג). אַתָּה סָבוּר שֶׁמָּא עִכֵּב משֶׁה, שֶׁלֹּא רָצָה לֵילֵךְ? אֵינוֹ כֵּן, לֹא עָשָׂה אֶלָּא כִּמְכַבֵּד לְאַהֲרֹן. אָמַר משֶׁה: עַד שֶׁלֹּא עָמַדְתִּי הָיָה אַהֲרֹן אָחִי מִתְנַבֵּא לָהֶם בְּמִצְרַיִם שְׁמוֹנִים שָׁנָה (וּמִנַּיִן שֶׁאַהֲרֹן הָיָה מִתְנַבֵּא לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן” ([שמואל א ב, כז־כח]) – אָמַר לוֹ: כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ הָיָה אַהֲרֹן מִתְנַבֵּא לָהֶם, וְעַכְשָׁו אֲנִי נִכְנָס בִּתְחוּמוֹ שֶׁל אָחִי, שֶׁיְהֵא מֵצֵר? לְכָךְ לֹא בִּקֵּשׁ משֶׁה לֵילֵךְ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: לֹא אִכְפַּת לְאַהֲרֹן בְּדָבָר זֶה; לֹא דַי שֶׁאֵינוֹ מֵצֵר, אֶלָּא עוֹד שָׂמֵחַ. תֵּדַע לָךְ, שֶׁהוּא יוֹצֵא לְאַפַּנְטִי שֶׁלְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ” (שמות ד, יד) – לֹא בְּפִיו בִּלְבַד, אֶלָּא בְּלִבּוֹ, לִבּוֹ יוֹתֵר מִפִּיו. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ כָּךְ קִבֵּל לֵילֵךְ.

אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: הַלֵּב שֶׁשָּׂמַח בִּגְדֻלַּת אָחִיו יִלְבַּשׁ אוּרִים וְתֻמִּים.

“וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ” (שם שם, כז) – זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ” (תהלים פה, יא) – חֶסֶד זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ” (דברים לג, ח), “וֶאֱמֶת” זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא” (במדבר יב, ז), “צֶדֶק” זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: “צִדְקַת ה' עָשָׂה” (דברים לג, כא), וְ“שָׁלוֹם” זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי” (מלאכי ב, ו), הֱוֵי: “חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ” (תנחומא בובר שמות, כד; תנחומא שמות, כז).

כְּאֵיזֶה אָח? – על איזה אח מדובר בפסוק?

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

הַשְּׁבָטִים – בני יעקב.

נָטַל – קיבל.

תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן – ראיה לכך שכן הוא.

שֶׁמָּא עִכֵּב וגו' – שמא ניסה לעכב את מינויו מכיוון שלא רצה ללכת.

כִּמְכַבֵּד לְאַהֲרֹן – מתוך כבוד לאהרן.

עָמַדְתִּי – הופעתי.

שְׁמוֹנִים שָנָה – גילו של משה בשעה ששב למצרים.

“הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי” וגו' – הפסוק מדבר על נביא במצרים שאף נבחר לכוהן, והוא נדרש על אהרן.

מֵצֵר – מצטער, נפגע.

לְאַפַּנְטִי שֶלְּךָ – לקראתך.

קִבֵּל לֵיְלֵךְ – הסכים (משה) ללכת.

הַלֵּב שֶׁשָּׂמַח בִּגְדֻלַּת אָחִיו – אהרן.

אוּרִים וְתֻמִּים – שבין בגדי הכוהן הגדול.

“לְאִיש חֲסִידְךָ” – הוא אהרן שהאורים והתומים עליו.

הֱוֵי – לפיכך.

*

קה משֶׁה הָיָה אוֹמֵר: יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר! אֲבָל אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם וּמֵשִׂים שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן” (מלאכי ב, ו) (סנהדרין ו, ע"ב).

יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר – יש לנהוג על פי החוק בלא כל פשרות (ואם עומד כביכול הר בדרכו, יש לנקב את ההר ולעבור בתוכו).

*

קו שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב… יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן” (תהלים קלג, ב) – כְּמִין שְׁתֵּי טִפֵּי מַרְגָּלִיּוֹת הָיוּ תְלוּיוֹת בִּזְקָנוֹ. אָמַר רַב פַּפָּא: תְּנָא, כְּשֶׁהוּא מְסַפֵּר עוֹלוֹת וְיוֹשְׁבוֹת לוֹ בְּעִקַּר זְקָנוֹ (הוריות יב ע"א).

טִפֵּי מַרְגָּלִיּוֹת – אבנים יקרות שנראו כטיפות שמן.

מְסַפֵּר – משוחח, מדבר. עִקַר

זְקָנוֹ – שורשי הזקן.

קז “הֹר הָהָר” (במדבר כ, כב) – הַר עַל גַּבֵּי הַר, כְּתַפּוּחַ קָטָן עַל תַּפּוּחַ גָּדוֹל. וְאַף עַל פִּי שֶׁעָנָן מְהַלֵּךְ לִפְנֵיהֶם, מַשְׁפִּיל אֶת הַגָּבוֹהַּ וּמַגְבִּיהַ אֶת הַשָּׁפָל, הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶת הָהָר דֻּגְמָה, שֶׁיֵּדְעוּ נִסִּים שֶׁעָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ הַר בַּמִּדְבָּר, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִתְיַגְּעִים וְעוֹלִים וְיוֹרְדִים עֲלֵיהֶם; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה הֶעָנָן כָּל הַמִּדְבָּר מִישׁוֹר, הָיָה מַנִּיחַ מָקוֹם גָּבוֹהַּ לַמִּשְׁכָּן, שֶׁתְּהֵא שָׁם חֲנִיָּתוֹ, וְהִנִּיחַ שְׁלוֹשָׁה הָרִים: הַר סִינַי לִשְׁכִינָה, הַר נְבוֹ לִקְבוּרַת משֶׁה וְהֹר הָהָר לִקְבוּרַת אַהֲרֹן (תנחומא בובר חוקת, לז).

“הֹר הָהָר” – מקום קבורת אהרן.

עָנָן – עמוד הענן שהלך לפני עם ישראל כל שנות נדודיהם במדבר.

מַשְׁפִּיל אֶת הַגָּבוֹהַּ וגו' – הופך את השטח כולו למישור (כדי להקל את ההליכה).

הִנִּיחַ – השאיר.

לִשְׁכִינָה – להתגלוּת הקב"ה במתן תורה.

*

קח כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: לֵךְ וֶאֱמֹר לוֹ לְאַהֲרֹן עַל הַמִּיתָה. הִשְׁכִּים משֶׁה בְּשַׁחֲרִית וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל אַהֲרֹן, הִתְחִיל קוֹרֵא: אַהֲרֹן אָחִי! יָרַד אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: מָה רָאִיתָ לְהַשְׁכִּים וְלָבוֹא כָּאן הַיּוֹם? אָמַר לוֹ משֶׁה: דָּבָר מִן הַתּוֹרָה הָיִיתִי מְהַרְהֵר בַּלַּיְלָה, וּמִתְקַשֶּׁה לִי הַרְבֵּה, לְכָךְ הִשְׁכַּמְתִּי וּבָאתִי אֶצְלֶךָ. אָמַר לוֹ: וּמַהוּ הַדָּבָר? אָמַר לוֹ: אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ, אֶלָּא אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבְּסֵפֶר “בְּרֵאשִׁית” הוּא, הָבֵא אוֹתוֹ וְנִקְרָא בוֹ. נָטְלוּ סֵפֶר בְּרֵאשִׁית וְקָרְאוּ בּוֹ כָּל פָּרָשָׁה וּפָרָשָׁה, וְעַל כָּל אַחַת וְאַחַת אָמַר: יָפֶה עָשָׂה וְיָפֶה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא! וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִבְרִיאַת אָדָם, אָמַר משֶׁה: מָה אֹמַר לְאָדָם, שֶׁהֵבִיא מָוֶת לָעוֹלָם! וַאֲנִי שֶׁשָּׁלַטְתִּי בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְאַתָּה שֶׁעָצַרְתָּ אֶת הַמָּוֶת – לֹא סוֹפֵנוּ לְכָךְ? עוֹד כַּמָּה שָׁנִים יֵשׁ לָנוּ לִחְיוֹת? אָמַר לוֹ: קְטַנּוֹת הֵן! – הָיָה יוֹרֵד וְיוֹרֵד עַד שֶׁהִזְכִּיר לוֹ יוֹם הַמָּוֶת; מִיָּד הִרְגִּישׁוּ עַצְמוֹתָיו שֶׁל אַהֲרֹן גְּוִיעָתוֹ. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בִּשְׁבִילִי הוּא הַדָּבָר? אָמַר לוֹ: הֵן. מִיָּד רָאוּ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּרְעָה קוֹמָתוֹ. אָמַר לוֹ אַהֲרֹן: “לִבִּי יָחִיל בְּקִרְבִּי וְאֵימוֹת מָוֶת נָפְלוּ עָלָי” (תהלים נה, ה) – אָמַר לוֹ: מְקֻבָּל עָלֶיךָ לָמוּת? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: נַעֲלֶה לְהֹר הָהָר. מִיָּד עָלוּ שְׁלָשְׁתָּם, משֶׁה וְאַהֲרֹן וְאֶלְעָזָר, לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. אִלּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹדְעִים שֶׁהוּא עוֹלֶה לָמוּת, לֹא הָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ, וְהָיוּ מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים; אֶלָּא הָיוּ סְבוּרִים, שֶׁמָּא הַדִּבּוּר קְרָאוֹ.

לִפָּטֵר – להסתלק, למות.

מָּּה רָאִיתָ לְהַשְׁכִּים – מדוע השכמת.

אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ – איני זוכר.

נָטְלוּ – לקחו.

כָּל פָּרָשָׁה – בסיפור הבריאה.

מָה אֹמַר לְאָדָם – מה נֹאמר על אדם הראשון.

עָצַרְתָּ אֶת הַמָּוֶת – כמסופר בבמדבר טז יב.

קְטַנוֹת – מעטות.

יוֹרֵד וְיוֹרֵד – ממשיך ומגלגל מעניין לעניין.

הִרְגִּישׁוּ וגו' – כל גופו של אהרן חש במוות המתקרב.

בִּשְׁבִילִי הוּא הַדְָּבָר – עלי (ועל מותי) אתה מבקש לדבר.

גָּרְעָה – נתקטנה.

אֶלְעָזָר – בנו בכורו של אהרן.

מַנִּיחִים – מתירים.

הַדִּבּוּר – הקב"ה.

*

כֵּיוָן שֶׁעָלוּ, נִפְתְּחָה לָהֶם מְעָרָה וּמָצְאוּ שָׁם נֵר דּוֹלֵק וּמִטָּה, מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, וְהָיָה אַהֲרֹן פּוֹשֵׁט כְּלִי אֶחָד וְאֶלְעָזָר לוֹבְשׁוֹ, וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ. אָמַר לוֹ משֶׁה: אַהֲרֹן אָחִי! רְאֵה, מִרְיָם מֵתָה וַאֲנִי וְאַתָּה טִפַּלְנוּ בָּהּ, אַתָּה מֵת וַאֲנִי וְאֶלְעָזָר מְטַפְּלִים בְּךָ, וַאֲנִי, אִם מֵת אֲנִי, מִי מְטַפֵּל בִּי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: חַיֶּיךָ! אֲנִי מְטַפֵּל בְּךָ. אָמַר לוֹ משֶׁה לְאַהֲרֹן: “עֲלֵה, אָחִי, לְמִטָּה זוֹ” – עָלָה. – “פְּשֹׁט יָדֶיךָ” – וּפָשַׁט. “קְפֹץ עֵינֶיךָ” – וְקָפַץ. – “סְתֹם פִּיךָ” – וְסָתַם. מִיָּד יָרְדָה שְׁכִינָה וּנְשָׁקַתּוּ וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ. וְהָיוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר מְנַשְּׁקִים אוֹתוֹ עַל לְחָיַָיו. וְעָלָה עֲנַן הַכָּבוֹד וְכִסָּה אוֹתוֹ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: צְאוּ מִכָּאן. כֵּיוָן שֶׁיָצְאוּ – נִסְתְּמָה הַמְּעָרָה.

הָיוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר יוֹרְדִים, וְכָל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים חֲרֵדִים וּמְצַפִּים לִרְאוֹת אֶת אַהֲרֹן, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם. כְּשֶׁרָאוּ שֶׁעָלוּ שְׁלוֹשָׁה וְלֹא יָרְדוּ אֶלָּא שְׁנַיִם – חָזַר הַשָּׂטָן בֵּינֵיהֶם וְהִרְגִּישׁ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְאֶלְעָזָר. נֶחֶלְקוּ לְשָׁלוֹשׁ כִּתּוֹת; אַחַת אוֹמֶרֶת: הֲרָגוֹ משֶׁה, שֶׁהָיָה מִתְקַנֵּא בּוֹ; וְאַחַת אוֹמֶרֶת: אֶלְעָזָר הֲרָגוֹ, שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִירַשׁ אֶת הַכְּהֻנָּה הַגְּדוֹלָה; וְאַחַת אוֹמֶרֶת: דֶּרֶךְ שָׁמַיִם מֵת. תְּפָשׂוּם כָּל יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ: אַהֲרֹן הֵיכָן הוּא? אָמַר לָהֶם משֶׁה: גְּנָזוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. אָמְרוּ: אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים לְךָ, שֶׁמָּא דָּבָר שֶׁלֹּא כְּהֹגֶן אָמַר לְךָ וְקָנַסְתָּ עָלָיו מִיתָה. בִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לִסְקֹל אֶת משֶׁה וְאֶת אֶלְעָזָר. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא? רָמַז לַמַּלְאָכִים, וּפָתְחוּ אֶת הַמְּעָרָה, וְהוֹצִיאוּ אֲרוֹנוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, וְהָיָה פּוֹרֵחַ בַּשָּׁמָיִם, וְהַמַּלְאָכִים מְקַלְּסִים לְפָנָיו, וְכָל יִשְׂרָאֵל רוֹאִים אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן” (במדבר כ, כט). וּמָה הָיוּ הַמַּלְאָכִים מְקַלְּסִים? – “יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם” (ישעיה נז, ב) (ילק"ש לבמדבר, תשסד).

מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם – ולא מעשה ידי אדם.

כְּלִי – בגד.

עֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ – ענן של ערפל אפף את אהרן.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

פְּשֹׁט – מתח.

קְפֹץ – עצום.

חָזַר – הסתובב.

הִרְגִּישׁ – הסית, המריד.

כִּתּוֹת – קבוצות.

קָנַסְתָּ – גזרת.

מְקַלְּסִים – משבחים.

*

קט “וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל” (במדבר כ, כט) – לְמשֶׁה לֹא בָּכוּ אֶלָּא אֲנָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ וְהָיָה מוֹכִיחָם בִּדְבָרִים, וְאַהֲרֹן לֹא אָמַר מִיָּמָיו לְאִישׁ: סָרַחְתָּ, וּלְאִשָּׁה – סָרַחְתְּ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה רוֹדֵף שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי” (מלאכי ב, ו). מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: “וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן” (שם)? – מְלַמֵּד כְּשֶׁהָיָה אַהֲרֹן מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, פָּגַע בְּאָדָם רָשָׁע וְנוֹתֵן לוֹ שָׁלוֹם; לְמָחָר בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ הָאִישׁ לֵילֵךְ וְלַעֲבֹר עֲבֵרָה, אָמַר: אוֹי לִי! אֵיךְ אֶשָּׂא עֵינַי אַחַר כָּךְ וְאֶרְאֶה אֶת אַהֲרֹן? בּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ, שֶׁנָּתַן לִי שָׁלוֹם, – וְנִמְצָא אוֹתוֹ הָאִישׁ מוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִן הָעֲבֵרָה. וְכֵן שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, שֶׁעָשׂוּ מְרִיבָה זֶה עִם זֶה, הָלַךְ אַהֲרֹן וְיָשַׁב לוֹ אֵצֶל אֶחָד מֵהֶם וְאוֹמֵר לוֹ: בְּנִי, רְאֵה! חֲבֵרְךָ מְטָרֵף אֶת לִבּוֹ וּמְתַלֵּשׁ בִּשְׂעָרוֹ וְאוֹמֵר: “אוֹי לִי, אֵיךְ אֶשָּׂא עֵינַי וְאֶרְאֶה בַּחֲבֵרִי? בּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ, שֶׁאֲנִי הוּא שֶׁסָּרַחְתִּי עָלָיו” – הָיָה יוֹשֵׁב אֶצְלוֹ, עַד שֶׁמּוֹצִיא כָּל קִנְאָה שֶׁבְּלִבּוֹ. שׁוּב הוֹלֵךְ אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְאוֹמֵר לוֹ כְּעִנְיָן זֶה. וּכְשֶׁפָּגְעוּ זֶה בָּזֶה גִּפְּפוּ וְנִשְּׁקוּ זֶה לָזֶה. לְכָךְ נֶאֱמַר: “וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן… כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל” (אדר“נ, נו”א, יב; ילק"ש לבמדבר, תשסד).

“כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל” – ולגבי מות משה נאמר רק “ויבכו בני ישראל” (דברים לד, ח).

אֲנָשִׁים – גברים.

הוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ – ראו קטע קה.

מוֹכִיחָם – אומר דברי תוכחה ונזיפה.

סָרַחְתָּ – חטאת.

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

פָּגַע – פגש.

נוֹתֵן לוֹ שָׁלוֹם – מברך אותו לשלום.

לֵילֵךְ – ללכת.

בּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ – אני מתבייש מפניו.

מְטָרֵף – מכאיב ומצער.

מְתַלֵּשׁ – תולש.

כְּעִנְיָן זֶה – דברים זהים (שנאמרו לאדם האחר).

פָּגְעוּ – פגשו.

גִּפְּפוּ – חיבקו.

קי “עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ” (במדבר כא, יז) – מָה הֵם הַנִּסִּים עַל נַחַל אַרְנוֹן? אָדָם הָעוֹמֵד עַל הָהָר מִזֶּה וּמְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בָּהָר מִזֶּה, וְהוּא רָחוֹק מִמֶּנּוּ שִׁבְעָה מִילִין; וְהַדֶּרֶךְ יוֹרֵד לְתוֹךְ הַנַּחַל וְעוֹלֶה, וְדַרְכָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹר בְּתוֹךְ הַנְּחָלִים. נִתְכַּנְּסוּ כָּל הָאֻמּוֹת, אֻכְלוּסִין עַד אֵין סוֹף, וְיָשְׁבוּ מִקְצָתָם בְּתוֹךְ הַנַּחַל; וְהָהָר עָשׂוּי מִלְּמַעְלָן מְעָרוֹת, וּכְנֶגֶד הַמְּעָרוֹת בָּהָר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ עָשׂוּי סְלָעִים סְלָעִים כְּמִין שָׁדַיִם. נִכְנְסוּ הָאֻכְלוּסִין לְתוֹךְ הַמְּעָרוֹת, וְאָמְרוּ: כְּשֶׁיֵּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְתוֹךְ הַנַּחַל, אֵלּוּ שֶׁבְּתוֹךְ הַנַּחַל עוֹמְדִים מִלִּפְנֵיהֶם, וְאֵלּוּ – לְמַעְלָה מִן הַמְּעָרוֹת, וְנַהֲרֹג אֶת כֻּלָּם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ יִשְׂרָאֵל לְאוֹתוֹ מָקוֹם, לֹא הִצְרִיכָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לֵירֵד לְמַטָּה לְתוֹךְ הַנַּחַל, אֶלָּא רָמַז לֶהָרִים וְנִכְנְסוּ שָׁדַיִם שֶׁל הַר זֶה לְתוֹךְ הַמְּעָרוֹת – וּמֵתוּ כָֻּלם. וְהִקִּיפוּ הֶהָרִים רָאשֵׁיהֶם זֶה לָזֶה וְנַעֲשׂוּ דֶרֶךְ כְּבוּשָׁה, וְלֹא נוֹדַע אֵיזֶה נִסְמַךְ לַחֲבֵרוֹ.

וְאוֹתוֹ נַחַל מַפְסִיק בֵּין תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ מוֹאָב; הַר שֶׁבְּאֶרֶץ מוֹאָב, שֶׁבּוֹ הַמְּעָרוֹת, לֹא נִזְדַּעְזַע, וְהַר שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁבּוֹ הַסְּלָעִים כְּמִין שָׁדַיִם, נִזְדַּעְזַע וְנִסְמַךְ לְהַר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ. וּמִפְּנֵי מָה נִזְדַּעְזַע? מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְשִׁפְחָה שֶׁרָאֲתָה בֶּן אֲדוֹנָהּ בָּא אֶצְלָהּ, קָפְצָה וְקִדְּמָה אוֹתוֹ וְקִבְּלַתּוּ.

כְּשֶׁנִּכְנְסוּ הַסְּלָעִים לְתוֹךְ הַמְּעָרוֹת וְרוֹצְצוּ כָּל אוֹתָם הַגִּבּוֹרִים, יָרְדָה הַבְּאֵר אֶל הַנַּחַל וְנִתְגַּבְּרָה שָׁם, וְאִבְּדָה אֶת כָּל הָאֻכְלוּסִין, כְּשֵׁם שֶׁאִבֵּד אוֹתָם הַיָּם, וְעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל אוֹתָם הֶהָרִים, וְלֹא יָדְעוּ כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: הֲרֵי אֲנִי מוֹדִיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כַּמָּה אֻכְלוּסִין אִבַּדְתִּי מִפְּנֵיהֶם – יָרְדָה הַבְּאֵר לְתוֹךְ הַמְּעָרָה וְהוֹצִיאָה גֻלְגְּלִיּוֹת וּזְרוֹעוֹת וְרַגְלַיִם שֶׁאֵין לָהֶן חֵקֶר, וְיִשְׂרָאֵל חָזְרוּ לְבַקֵּשׁ אֶת הַבְּאֵר, וְרָאוּהָ מְאִירָה כַּלְּבָנָה בְּתוֹךְ הַנַּחַל, וְהִיא מוֹצִיאָה אֶת אֵיבְרֵי הָאֻכְלוּסִין. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל הַנְּחָלִים וְאָמְרוּ שִׁירָה עָלֶיהָ: “עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ” (במדבר כא, יז) (תנחומא בובר חוקת; במ"ר יט, כה).

הַנִּסִִים – שבגללם שרו בני ישראל שירת הלל לבאר.

שִׁבְעָה מִילִין – כשבעה ק"מ.

הַנַּחַל – הוואדי שבין שני ההרים הרחוקים זה מזה.

מִלְּמַעְלָן – בחלקו העליון.

הִצְרִיכֶם – התיר להם.

וְהִקִּיפוּ – קירבו.

כְּבוּשָׁה – סלולה.

וְלֹא נוֹדַע וגו' – ולא היה אפשר להבחין בין שני ההרים שנדבקו זה לזה.

מַפְסִיק – משמש כקו גבול.

בֶּן אֲדוֹנָהּ – עם ישראל המשול לבנו של הקב"ה.

נִתְגַּבְּרָה – עלתה בשפע על גדותיה.

הַיָּם – ים סוף, שהטביע את המצרים.

גֻלְגְּלִיּוֹת – גולגולות.

שֶׁאֵין לָהֶן חֵקֶר – בכמות שאי אפשר למנותה.

לְבַקֵּשׁ – לחפש.

קיא כְּשֶׁבָּאוּ משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל לִתְחוּמָהּ שֶׁל אֶדְרֶעִי אָמַר לָהֶם משֶׁה: נַחֲנֶה כָאן וּבְשַׁחֲרִית אָנוּ נִכְנָסִים וְכוֹבְשִׁים אוֹתָהּ. עָמְדוּ בְּשַׁחֲרִית, בָּאוּ לִכָּנֵס לְאֶדְרֶעִי, וַעֲדַיִן לֹא הָיְתָה הָעַיִן רוֹאָה, תָּלָה משֶׁה אֶת עֵינָיו וְרָאָה אֶת עוֹג יוֹשֵׁב עַל הַחוֹמָה וְרַגְלָיו מַגִּיעוֹת לָאָרֶץ. אָמַר משֶׁה: אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֲנִי רוֹאֶה, חוֹמָה אַחֶרֶת בָּנוּ אֵלּוּ בַּלָּיְלָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: משֶׁה, זֶה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה עוֹג הוּא – נִתְיָרֵא משֶׁה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: “אַל תִּירָא אֹתוֹ” (במדבר כא, לד), שֶׁמַּפִּילוֹ אֲנִי לְפָנֶיךָ. עָשׂוּ עִמּוֹ מִלְחָמָה.

אָמַר עוֹג: מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הוּא? – שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת. אֵלֵךְ וְאֶעֱקֹר הַר בֶּן שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת וְאֶזְרֹק עֲלֵיהֶם וְאֶהֶרְגֵם. הָלַךְ עָקַר הַר בֶּן שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת וְהִנִּיחוֹ עַל רֹאשׁוֹ. הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא עָלָיו נְמָלִים וּנְקָבוּהוּ, וְיָרַד לוֹ עַל צַוָּארוֹ. בִּקֵּשׁ לְשָׁלְפוֹ – נִשְׁתַּרְבְּבוּ לוֹ שִׁנָּיו לְכָאן וּלְכָאן וְלֹא יָכֹל לְשָׁלְפוֹ. משֶׁה כַּמָּה הָיָה? – עֶשֶׂר אַמּוֹת. נָטַל קַרְדֹּם בֶּן עֶשֶׂר אַמּוֹת, וְקָפַץ עֶשֶׂר אַמּוֹת, וְהִכָּהוּ בְּקַרְסֻלָּיו וַהֲרָגוֹ.

תַּנְיָא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: קוֹבֵר מֵתִים הָיִיתִי. פַּעַם אַחַת רַצְתִּי אַחַר צְבִי וְנִכְנַס בְּקוּלִית שֶׁל מֵת, וְרַצְתִּי אַחֲרָיו שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת, וּצְבִי לֹא הִגַּעְתִּי וְקוּלִית לֹא כָּלְתָה. כְּשֶׁחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי אָמְרוּ לִי: שֶׁל עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָיָתָה (דב“ר א, כד; ילק”ש לדברים, תתי; ברכות נד ע“ב; נידה כד ע”ב).

אֶדְרֶעִי – שבעבר הירדן המזרחי.

לֹא הָיְתָה הָעַיִן רוֹאָה – שטרם עלה אור היום.

תָּלָה – הרים.

שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת – כשנים עשר ק"מ.

נְקָבוּהוּ – חוררו חור בהר.

לְשָׁלְפוֹ – מעל צווארו.

נִשְׁתַּרְבְּבוּ – נתארכו.

עֶשֶׂר אַמּוֹת – כחמישה מטרים.

קַרְדֹּם – גרזן.

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

קוּלִית – עצם השוק, שהיא חלולה.

צְבִי לֹא הִגַּעְתִּי וגו' – לא השגתי את הצבי ולא הגעתי אל סופה של הקולית.

עוֹג – שהיה ענק בממדיו.

קיב “וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן” (במדבר כב, ד) – מָה טִיבָם שֶׁל זִקְנֵי מִדְיָן כָּאן? כֵּיוָן שֶׁהָיוּ רוֹאִין אֶת יִשְׂרָאֵל נוֹצְחִים שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ אָמְרוּ: מַנְהִיג שֶׁלָּהֶם בְּמִדְיָן נִתְגַּדֵּל, נֵדַע מֵהֶם מָה מִדּוֹתָיו. אָמְרוּ זִקְנֵי מִדְיָן: אֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו. אָמְרוּ לָהֶם: אַף אָנוּ נָבוֹא כְּנֶגְדָּם בְּאָדָם שֶׁכּוֹחוֹ בְּפִיו.

“וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן” – וַהֲלֹא אַתָּה מוֹצֵא שֶׁמִּדְיָנִים נִלְחָמִים עִם הַמּוֹאָבִים וְהַשִּׂנְאָה בֵּינֵיהֶם מֵעוֹלָם? – אֶלָּא מָשָׁל לִשְׁנֵי כְּלָבִים שֶׁהָיוּ מְרִיבִים זֶה עִם זֶה. בָּא זְאֵב עַל אֶחָד מֵהֶם. אָמַר הַשֵּׁנִי: “אִם אֵינִי עוֹזְרוֹ, הַיּוֹם הוֹרֵג אֶת זֶה וּלְמָחָר יָבוֹא עָלָי”; לְפִיכָךְ נִתְחַבְּרוּ מוֹאָב עִם מִדְיָן. זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: חֻלְדָּה וְחָתוּל עָשׂוּ מִשְׁתֶּה מֵחֶלְבּוֹ שֶׁל רַע מַזָּל.

“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם” (שם שם, יב). אָמַר לוֹ: אִם כֵּן אֲקַלְּלֵם בִּמְקוֹמִי – “לֹא תָאֹר אֶת הָעָם”! (שם). אָמַר לוֹ: אֲבָרְכֵם. אָמַר לוֹ: אֵין הֵם צְרִיכִים לְבִרְכָתְךָ – “כִּי בָרוּךְ הוּא” (שם). מָשָׁל אוֹמְרִים לְצִרְעָה: לֹא מִדֻּבְשֵׁךָ וְלֹא מֵעֻקְצֵךְ.

“וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי” (במדבר כג, ד) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָׁע, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? אָמַר לוֹ: “אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחוֹת עָרַכְתִּי”; מָשָׁל לְשֻׁלְחָנִי הַמְשַׁקֵּר בְּמִשְׁקָלוֹת, בָּא בַּעַל הַשּׁוּק הִרְגִּישׁ בּוֹ, אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה מְעַוֵּל וּמְשַׁקֵּר בְּמִשְׁקָלוֹת? אָמַר לוֹ: כְּבָר שָׁלַחְתִּי דּוֹרוֹן לְבֵיתְךָ. אַף כָּךְ בִּלְעָם, קְרָאוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אָמַר לוֹ: רָשָׁע, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? אָמַר לְפָנָיו: “אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחוֹת עָרַכְתִּי”.

“וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם” (שם שם, ה) – רַ' אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מַלְאָךְ; רַ' יוֹנָתָן אָמַר: חַכָּה. מָה טִיבָם – מה עניינם, מה הקשר שלהם לכאן.

הָיוּ רוֹאִין – המואבים.

נוֹצְחִים – מנצחים.

מַנְהִיג שֶׁלָּהֶם – משה.

מִדּוֹתָיו – תכונותיו.

כּוֹחוֹ בְּפִיו – בדיבור בכלל ובתפילה בפרט.

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

אוֹמְרִין הַבְּרִיוֹת – פתגם עממי.

חֻלְדָּה וְחָתוּל – שהם אויבים זה לזה.

רַע מַזָּל – הקורבן שנפל בפי שניהם.

בִּמְקוֹמִי – בביתי.

“לֹא תָאֹר” – לא תקלל.

לְשֻׁלְחָנִי – משל לחלפן כספים.

בַּעַל הַשּׁוּק – האחראי על ניהולו התקין, כולל מהימנות המשקלות שבהן שוקלים כסף.

מְעַוֵּל – מרמה.

דּוֹרוֹן ־ מתנה, כשוחד.

חַכָּה – קרס שמוכנס בין השיניים כדי להקשות את הדיבור (וזה גם תפקידו של המלאך).

*

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אַתָּה לָמֵד מָה הָיָה בְּלִבּוֹ. בִּקֵּשׁ לוֹמַר שֶׁלֹּא יְהוּ לָהֶם בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשֹׁות – “מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב” (במדבר כד, ה); לֹא תִשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם – “מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל” (שם); לֹא תְהֵא מַלְכוּתָן נִמְשֶׁכֶת – “כִּנְחָלִים נִטָּיוּ” (במדבר כד ו); לֹא יִהְיוּ לָהֶם זֵיתִים וּכְרָמִים – “כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר” (שם); לֹא יְהֵא רֵיחָם נוֹדֵף – "כַּאֲהָלִים נָטַע ה' " (שם); לֹא יִהְיוּ לָהֶם מְלָכִים בַּעֲלֵי קוֹמָה – “כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם” (שם); לֹא יִהְיֶה לָהֶם מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ – “יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו” (במדבר כד, ז); לֹא תְהֵא מַלְכוּתָם שׁוֹלֶטֶת בָּאֻמּוֹת – “וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, (שם)”; לֹא תְהֵא עַזָּה מַלְכוּתָם – “וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ” (שם); לֹא תְּהֵא אֲיֻמָּה מַלְכוּתָם – “וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ” (שם). אָמַר רַ' אַבָּא בַר כָּהֲנָא: כֻּלָּן חָזְרוּ לִקְלָלָה, חוּץ מִבָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ” (דברים כג, ו) – קְלָלָה וְלֹא קְלָלוֹת.

“כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ” (במדבר כג, ט) – לְהוֹדִיעֲךָ שִׂנְאָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, שֶׁמִּתּוֹךְ בִּרְכוֹתָיו אַתָּה יוֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹתָיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה: לְאָדָם שֶׁבָּא לָקֹץ אֶת הָאִילָן. מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי קוֹצֵץ אֶת הָעֲנָפִים, כָּל עָנָף וְעָנָף – וּמִתְיַגֵּעַ, וְהַפִּקֵּחַ מְגַלֶּה אֶת הַשָּׁרָשִׁים וְקוֹצֵץ. כָּךְ אָמַר אוֹתוֹ רָשָׁע: מָה אֲנִי מְקַלֵּל לְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, הֲרֵי אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁרְשֵׁיהֶם וְקוֹצֵץ. בָּא לִגַּע וּמְצָאָם קָשִׁים, לְכָךְ נֶאֱמַר: “כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ” – הַסֶּלַע, כְּשֶׁהוּא צָף עַל גַּבֵּי הָאָרֶץ, נוֹחַ הוּא לֵעָקֵר, וְאֵלּוּ אֵינָם כֵּן: מְחֻבָּרִים הֵם עַד הַתְּהוֹם.

“הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן” (שם) – הֵן בִּלְשׁוֹן יְוָנִית אֶחָד, אֵינוֹ מְחַשְּׁבָם עִם אֻמָּה אַחֶרֶת. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן: חֲשֹׁב כָּל הָאוֹתִיּוֹת וְתִמְצָא כֻּלָּן יֵשׁ לָהֶן זוּג, וְהֵ“א וְנוּ”ן אֵין לָהֶן זוּג: א' אֶחָד, ט' תִּשְׁעָה – הֲרֵי עֲשָׂרָה; ב' שְׁנַיִם, ח' שְׁמוֹנָה – הֲרֵי עֲשָׂרָה; א“ט, ב”ח, ג“ז, ד”ו – ה' אֵין לָהּ זוּג, וְכֵן י“ץ, כ”ף, ל“ע, מ”ס – נ' אֵין לָהּ זוּג (במ“ר כ, ד־יט; סנהדרין קה ע”ב; תנחומא בובר בלק, ד־טז, תנחומא בלק ד־יב; ילק"ש לבמדבר, תשסו־תשסח).

מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע וגו' – הברכות שבירך בלעם בעל כורחו הפוכות היו ממה שכיוון בלבו.

אֹהָלֶיךָ. מִשְׁכְּנֹתֶיךָ – מילים אלו נדרשות על בתי כנסת ועל בית המקדש.

כִּנְחָלִים – הזורמים בלי הפסק.

אֲהָלִים – עצי בשמים.

מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךָ – מלכות שושלתית.

יִזַּל וגו' – המילים נדרשות כאומרות כי כל מלך יהיה צאצא של קודמו.

כֻּלָן חָזְרוּ לִקְלָלָה – כל ברכותיו של בלעם אכן הפכו לקללות, ועם ישראל איבד נכסים רבים, להוציא בתי הכנסת ובתי המדרש שלא פסק קיומם.

קְלָלָה – אחת בלבד.

לָקֹץ – לקצץ.

לְשָׁרְשֵׁיהֶם – האבות. “מראש צורים” נדרש על האבות, בעקבות “הביטו אל צור חוצבתם” (ישעיה נא, א).

לִגַּע – לגעת.

צָף – מחובר רק לפניה העליונים של הקרקע.

הֵן – תיבת “הן” העברית נשמעת ביוונית כשם המספר 1.

אֵינוֹ מְחַשְּׁבָם וגו' – ודורש את המשך הפסוק, “ובגויים לא יתחשב”, כעניין של חשבון אותיות וצירופן המספרי, כאשר האותיות ה“א ונו”ן (יחד: “הן”) עומדות כשהן לעצמן. מצירוף 1 (א) עם 9 (ט) מקבלים מספר עגול: 10, וכך כל האותיות עד האות יו“ד, להוציא האות ה”א.

י“ץ וגו' – וכן באותיות המייצגות עשרות: מצירוף 10 (י) עם 90 (צ) מקבלים 100, וכן הלאה, להוציא נו”ן.

*

קיג “הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ” (במדבר כד, יד) – אָמַר לוֹ: אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא, וְהֵם מִתְאַוִּים לִכְלֵי פִּשְׁתָּן, בּוֹא וְאַשִּׂיאֲךָ עֵצָה: עֲשֵׂה לָהֶם קְלָעִים וְהוֹשֵׁב בָּהֶם זוֹנוֹת, זְקֵנָה מִבַּחוּץ וְיַלְדָּה מִבִּפְנִים, וְיִמְכְּרוּ לָהֶם כְּלֵי פִּשְׁתָּן. עָשָׂה לָהֶם קְלָעִים מֵהַר שֶׁלֶג עַד בֵּית הַיְשִׁימוֹן וְהוֹשִׁיב בָּהֶן זוֹנוֹת, זְקֵנָה מִבַּחוּץ וְיַלְדָּה מִבִּפְנִים, וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים וְיוֹצְאִים לְטַיֵּל בַּשּׁוּק, אוֹמֶרֶת לוֹ הַזְּקֵנָה: אִי אַתָּה מְבַקֵּשׁ כְּלֵי פִּשְׁתָּן? זְקֵנָה אוֹמֶרֶת לוֹ בְּשָׁוֶה וְיַלְדָּה אוֹמֶרֶת לוֹ בְּפָחוֹת. שְׁתַּיִם וְשָׁלוֹשׁ פְּעָמִים; וְאַחַר כָּךְ אוֹמֶרֶת לוֹ: הֲרֵי אַתָּה כְּבֶן בַּיִת. שֵׁב בְּרֹר לְעַצְמֶךָ. וְצַרְצוּר שֶׁל יַיִן מֻנָּח אֶצְלָהּ, מִן הַיַּיִן הָעַמּוֹנִי, שֶׁהוּא קָשֶׁה וּמְפַתֶּה אֶת הַגּוּף לִזְנוּת. אָמְרָה לוֹ: רְצוֹנְךָ, שֶׁתִּשְׁתֶּה כּוֹס שֶׁל יַיִן? כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה בָּעַר בּוֹ. אָמַר לָהּ: הִשָּׁמְעִי לִי. הוֹצִיאָה יִרְאָתָהּ מִתּוֹךְ חֵיקָה. אָמְרָה לוֹ: עֲבֹד לָזֶה. אָמַר לָהּ: הֲלֹא יְהוּדִי אֲנִי. אָמְרָה לוֹ: וּמָה אִכְפַּת לְךָ, כְּלוּם מְבַקְּשִׁים מִמְּךָ אֶלָּא פִּעוּר – וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁעֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ – וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵינִי מַנַּחְתְּךָ עַד שֶׁתִּכְפֹּר בְּתוֹרַת משֶׁה רַבְּךָ (סנהדרין קו ע"א; ירושלמי סנהדרין י, ב).

אָמַר לוֹ – בלעם לבלק.

זִמָּה – זנות.

קְלָעִים – אוהלים המחולקים על ידי מחיצות.

מִבַּחוּץ – בחלק הפונה אל הפתח לרשות הרבים.

מְבַקֵּשׁ – רוצה.

בְּשָׁוֶה – במחיר המקובל.

שְׁתַּיִם וְשָׁלוֹשׁ וגו' – וכך שוב ושוב. בְּרֹר – בחר (פשתן). צַרְצוּר – כד חרס.

הִשָּׁמְעִי לִי – לזנות.

יִרְאָתָהּ – הפסל שהיא עובדת לו.

פִּעוּר – עשיית צרכים (ולפי המדרש כך היו עובדים את האל המואבי).

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

מַנַּחְתְךָ – מביאה אותך אל סיפוקך.

קיד “וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד” (במדבר כז, א) – כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד, שֶׁהָאָרֶץ מִתְחַלֶּקֶת לִשְׁבָטִים, לִזְכָרִים וְלאֹ לִנְקֵבוֹת, נִתְקַבְּצוּ זוֹ עַל זוֹ לִטֹּל עֵצָה. אָמְרוּ: לֹא כְּרַחֲמֵי בָּשָׂר וָדָם רַחֲמֵי הַמָּקוֹם: בָּשָׂר וָדָם רַחֲמָיו עַל הַזְּכָרִים יוֹתֵר מִן הַנְֵּקבוֹת; אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא – רַחֲמָיו עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵבוֹת, רַחֲמָיו עַל הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: “טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו” (תהלים קמה, ט).

“תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה” (במדבר כז, ד) – רַ' נָתָן אוֹמֵר: יָפֶה כּוֹחָן שֶׁל נָשִׁים מִכּוֹחַ אֲנָשִׁים, שֶׁאֲנָשִׁים אָמְרוּ: “נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה” (שם יד, ד), וְנָשִׁים אָמְרוּ – “תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה” (ספרי במדבר, קלג).

לִטֹּל עֵצָה – להתייעץ.

מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם – הקב"ה.

יָפֶה כּוֹחָן – מעלתן של הנשים גדולה מזו של הגברים.

נִתְּנָה רֹאשׁ וגו' – ובכך ויתרו על ארץ ישראל (והמדרש עושה שימוש בשני פסוקים שבהם השורש נת"ן).

*

קטו “וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי משֶׁה” (במדבר כז, ב) – חֲמִשְׁתָּן אָמְרוּ חֲמִשָּׁה דְבָרִים. רִאשׁוֹנָה אָמְרָה: “אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר” (שם שם, ג); שְׁנִיָּה אָמְרָה: “וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח” (שם); הַשְּׁלִישִׁית אָמְרָה: “כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת” (שם) – הוּא הַמְקוֹשֵׁשׁ; הָרְבִיעִית אָמְרָה: “וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ” (שם); הַחֲמִישִׁית אָמְרָה: “לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ” (במדבר כז, ד) וְכָל הַפָּסוּק (ילק"ש לבמדבר, תשעג).

הַמְּקוֹשֵׁשׁ – קושש עצים ביום השבת והומת בשל כך (במדבר טו, לב־לו), ולפי המדרש הוא צלפחד.

וְכָל הַפְָּסוּק – עד סוף הפסוק.

*

קטז תְּנָא, בְּנוֹת צְלָפְחָד חַכְמָנִיּוֹת הֵן, דַּרְשָׁנִיּוֹת הֵן, צִדְקָנִיּוֹת הֵן. חַכְמָנִיּוֹת הֵן – שֶׁלְּפִי שָׁעָה דִבְּרוּ, שֶׁאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּנוּ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּפָרָשַׁת יְבָמִין. אָמְרוּ לוֹ: אִם כְּבֵן אָנוּ חֲשׁוּבוֹת תְּנָה לָנוּ נַחֲלָה כְּבֵן, וְאִם לָאו – תִּתְיַבֵּם אִמֵּנוּ; מִיָּד "וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה' " (במדבר כז, ה). דַּרְשָׁנִיּוֹת הֵן, שֶׁהָיוּ אוֹמְרוֹת: אִלּוּ הָיָה לוֹ בֵּן, אוֹ אֲפִלּוּ בַּת לְבֵן, לֹא דִבַּרְנוּ. צִדְקָנִיּוֹת הֵן – שֶׁלֹּא נִשְּׂאוּ אֶלָּא לְהָגוּן לָהֶן (בבא בתרא קיט ע“ב; ילק”ש לבמדבר, תשעג).

דַּרְשָׁנִיּוֹת – ויודעות כיצד לדרוש פסוקי מקרא בענייני הלכה.

לְפִי שָׁעָה דִּבְּרוּ – דיברו לעניין.

יְבָמִין – דיני הייבום. כשמת אדם “ובן אין לו”, חייב אחי המת לשאת את האלמנה (דברים כד, ה־י).

חֲשׁוּבוֹת – נחשבות.

אִלּוּ הָיָה לוֹ וגו' – אילו היה לצלפחד בן שיירש אותו, לא היו בנותיו אומרות דבר, והוא הדין גם אילו היתה בחיים רק בת לאותו בן, שגם היא זכאית לרשת מכוח אביה (בבא בתרא קטו ע"ב).

לְהָגוּן לָהֶן – לראוי להן, לבני דודיהן, כקביעת הקב"ה (במדבר לו, יא).

*

קיז “וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת” (במדבר כז, ו־ז) – כָּךְ הוּא הַדִּין. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: וְלֹא אָמַרְתָּ “וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו” (דברים א, יז)? הַדִּין שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ הֲרֵי הַנָּשִׁים דָּנוֹת אוֹתוֹ! מָשָׁל לְשֻׁלְחָנִי שֶׁאָמַר לְתַלְמִידוֹ: אִם יָבוֹאוּ לְךָ סְלָעִים לִפְרֹט – פְּרֹט, וְאִם יָבוֹאוּ מַרְגָּלִיּוֹת – הֲבִיאֵן אֵלַי. בָּאָה אֶצְלוֹ חֻלְיָא אַחַת שֶׁל זְכוּכִית, הוֹלִיכָה אֵצֶל רַבּוֹ, הָלַךְ רַבּוֹ לְהַרְאוֹתָהּ לְאַחֵר.

רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: יוֹדֵעַ הָיָה משֶׁה רַבֵּנוּ אֶת הַדִּין, אֶלָּא בָּאוּ לִפְנֵי שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת תְּחִלָּה. אָמְרוּ לָהֶן: דִּין שֶׁל נַחֲלָה הוּא, וְאֵין זֶה שֶׁלָּנוּ, אֶלָּא שֶׁל גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ; בָּאוּ לִפְנֵי שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, רָאוּ שֶׁכִּבְּדוּ אוֹתָן שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת, אָמְרוּ: אַף אָנוּ יֵשׁ גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ, וְכֵן לְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְכֵן לְשָׂרֵי אֲלָפִים, וְכֵן לִנְשִׂיאִים. וְהֵשִׁיבוּ לָהֶן כֻּלָּם כָּעִנְיָן הַזֶּה, שֶׁלֹּא רָצוּ לִפְתּוֹחַ פֶּה לִפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מֵהֶם. הָלְכוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר. אָמַר לָהֶן: הֲרֵי משֶׁה רַבֵּנוּ. בָּאוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ לִפְנֵי משֶׁה. רָאָה משֶׁה שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד כִּבֵּד אֶת מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, אָמַר: אִם אֹמַר לָהֶם אֶת הַדִּין אֶטּוֹל אֶת הַגְּדֻלָּה. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי יֵשׁ גָּדוֹל מִמֶּנִּי, – לְפִיכָךְ "וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה' " (במדבר כז, ה) (תנחומא פינחס ח־ט; במ"ר כא, יב).

וְלֹא אָמַרְתָּ וגו' – מתוך אמונה שידע לפתור כל שאלה משפטית.

שֻׁלְחָנִי – חלפן כספים.

סְלָעִים – מטבעות.

הֲבִיאֵן אֵלַי – לבחון את ערכן.

חֻלְיָא – חרוז (שלא ידעו החלפן ותלמידו את ערכו).

רַבּוֹ – מורו, החלפן.

לְהַרְאוֹתָהּ לְאַחֵר – המבין בדבר יותר ממנו.

אֶלָּא בָּאוּ – בנות צלפחד.

נְשִׂיאִים – ראשי השבטים.

אֶלְעָזָר – הכוהן.

אֶטֹּל אֶת הַגְּדֻלָּה – אזכה לכבוד שאינו ראוי לי.

קיח “נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ” (במדבר לא, ב) – לְהוֹדִיעַ שִׁבְחָם שֶׁל פַּרְנְסֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין נִפְטָרִים מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁהֵם נוֹקְמִים נִקְמָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא נִקְמַת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם (ספרי במדבר, קנז).

פַּרְנָסֵי – מנהיגים.

מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם – הקב"ה.

*

קיט “וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה” (במדבר לא, ו) – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמשֶׁה: נְקֹם – אַתָּה בְּעַצְמְךָ, וְהוּא מְשַׁלֵּחַ אֶת אֲחֵרִים?! אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנִּתְגַּדֵּל בְּאֶרֶץ מִדְיָן אָמַר: אֵינוֹ בְּדִין שֶׁאֲנִי מֵצֵר לְמִי שֶׁעָשָׂה בִּי טוֹבָה. הַמָּשָׁל אוֹמֵר: “בּוֹר שֶׁשָּׁתִיתָ מִמֶּנּוּ אַל תִּזְרֹק בּוֹ אֶבֶן” (במ"ר כב, ד).

בְּאֶרֶץ מִדְיָן – כשברח ממצרים (שמות, פרקים ב־ד).

אֵינוֹ בְּדִין – אין זה צודק וראוי.

מֵצֵר – פוגע.

הַמָּשֶָׁל – הפתגם העממי.

*

קכ “וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב” (במדבר לא, ח) – בִּלְעָם מָה לוֹ שָׁם? אָמַר רַ' יוֹחָנָן; שֶׁהָלַךְ לִטֹּל שְׂכַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף שֶׁהִפִּיל מִיִּשְׂרָאֵל. זֶה שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: “הָלַךְ הַגָּמָל לְבַקֵּשׁ קַרְנַיִם – וְקִטְּפוּ אֶת אָזְנָיו”.

אָמַר רַ' יוֹנָתָן: כְּשֶׁהָלַךְ פִּינְחָס לְמִדְיָן, הוּא וְכָל חֵילוֹתָיו הָלְכוּ עִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה בִּלְעָם הָרָשָׁע אֶת פִּינְחָס, עָשָׂה אֶת שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו כִּשְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים וְהָיָה פּוֹרֵחַ וְעוֹלֶה לְמַעְלָה; אַף פִּינְחָס, כֵּיוָן שֶׁרָאָהוּ, פָּרַח וְעָלָה אַחֲרָיו עַד שֶׁמְּצָאוֹ עוֹמֵד וּמִשְׁתַּטֵּחַ לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד. מִיָּד הֶרְאָה לוֹ פִּינְחָס אֶת הַצִּיץ שֶׁכָּתוּב בּוֹ "קֹדֶשׁ לַה' " (שמות כח, לו) – וְהוּא נוֹפֵל, תְּפָשׂוֹ וֶהֱבִיאוֹ לִפְנֵי משֶׁה, וְדָנוּהוּ, וַהֲרָגוּהוּ (סנהדרין קו ע“א; במ”ר כב, ה; ילק"ש לבמדבר, תשפה).

שָׁם – במדין, שהרי לא שם היה מקום מושבו.

שֶׁהָלַךְ וגו' – בא לקבל שכר על עצתו שבגללה נפלו אלפים מישראל (ראו לעיל, קטע קיג).

הָלַךְ הַגָּמָל וגו' – פתגם עממי האומר כי לעיתים מבקש אדם יותר ממה שכבר קיבל, וסופו שמאבד אף את מה שיש לו.

קִטְּפוּ – כרתו.

לוּחוֹת אֲבָנִים – כמין כנפיים.

פּוֹרֵחַ – עף.

כִּסֵּא הַכָּבוֹד – שעליו יושב הקב"ה.

הַצִּיץ – שעל מצח הכוהן הגדול.

קכא שָׁאַל רַ' אֱלִיעֶזֶר אֶת רַ' שִׁמְעוֹן וְאָמַר לוֹ: כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי קֻרְיָס יָצְאוּ עִמָּהֶם? אָמַר לוֹ: לָאו. – וּמֵהֵיכָן הָיוּ לוֹבְשִׁים כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה? אָמַר לוֹ: מִמָּה שֶׁהִלְבִּישׁוּם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. – וְלֹא הָיוּ בָּלִים? אָמַר לוֹ: וְלֹא קָרִיתָ: “שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ” (דברים ח, ד)? – וְלֹא הָיוּ הַקְּטַנִּים גְּדֵלִים? אָמַר לוֹ: צֵא וּלְמַד מִן הַחִלָּזוֹן הַזֶּה, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא גָדֵל, נַרְתִּיקוֹ גָּדֵל עִמּוֹ. – וְלֹא הָיוּ צְרִיכִים תִּכְבֹּסֶת? אָמַר לוֹ: הֶעָנָן הָיָה שָׁף בָּהֶם וּמַגְהִיצָם. – וְלֹא הָיוּ נִשְׂרָפִים? אָמַר לוֹ: צֵא וּלְמַד מִן הָאַמְיַנְטוֹן הַזֶּה שֶׁאֵינוֹ מִתְגַּהֵץ אֶלָּא בָּאוּר. – וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂים כְּנִימִיּוֹת? אָמַר לוֹ: בְּמוֹתָם לֹא שָׁלְטוּ בָּהֶם רִמָּה וְתוֹלֵעָה, בְּחַיֵּיהֶם לֹא כָּל שֶׁכֵּן! – וְלֹא הָיָה רֵיחָם קָשֶׁה מֵרֵיחַ הַזֵּעָה? אָמַר לוֹ: הַבְּאֵר הָיָה מַעֲלֶה לָהֶם מִינֵי דְשָׁאִים וּמִינֵי בְּשָׂמִים, וְהָיוּ מִתְעַגְעֲגִים בָּהֶם וְהָיָה רֵיחָם נוֹדֵף מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ.

כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל הֵיאַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיגָם, מְגַהֲצָם וּמְעַדְּנָם בַּמִּדְבָּר, הִתְחִילוּ מְקַלְּסִים וְאוֹמְרִים: “ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי” (תהלים כג, א־ב) (דב“ר ז, יא; מד”ת כג, ד; פדר"כ יא, כא).

כְּלֵי קֻרְיָס – כלים לאריגת בדים.

קָרִיתָ – קראת (בתורה).

נַרְתִּיקוֹ – הקונכייה שבה הוא מצוי.

תִּכְבֹּסֶת – כיבוס.

הֶעָנָן הָיָה שָׁף – ענני הכבוד היו מתחככים בבני האדם ומנקים את בגדיהם.

נִשְׂרָפִים – מחומם של העננים.

אַמְיַנְטוֹן – סוג של אזבסט. מסיבים הנלקחים ממנו אפשר לארוג בגד שאינו נשרף ויש לנקותו באש.

כְּנִימִיּוֹת – כינים ותולעים למיניהן.

בְּמוֹתָם לֹא שָׁלְטוּ וגו' – מסורת אגדית היא שגופותיהם של בני דור המדבר לא נרקבו עם מותם.

רֵיחָם קָשֶׁה מֵרֵיחַ הַזֵּעָה – ריח לא נעים בגלל הזיעה.

הַבְּאֵר – באר פלאית שהלכה עִם עַם ישראל (וראו בקטע הבא).

מִתְעַגְעֲגִים – מתגלגלים. מְקַלְּסִים – משבחים.

*

קכב “וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר” (דברים כט, ד) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: “הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל?” (ירמיה ב, לא) – שֶׁמָּא כַּמִּדְבָּר נָהַגְתִּי אִתְּכֶם? בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיּוֹצֵא לַמִּדְבָּר – שֶׁמָּא מוֹצֵא שָׁם שַׁלְוָה אוֹ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מוֹצֵא בְּפָלָטִין שֶׁלּוֹ? וְאַתֶּם הֲיִיתֶם עֲבָדִים בְּמִצְרַיִם וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם, וְהִרְבַּצְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת עַנְנֵי כָּבוֹד, וְהֶעֱמַדְתִּי לָכֶם שְׁלוֹשָׁה גּוֹאֲלִים מְשַׁמְּשִׁים אֶתְכֶם, משֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, שִׁבְעָה עֲנָנִים הָיוּ מִלְמַעְלָה וּמִלְמַטָּה וּמֵאַרְבָּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְאֶחָד לִפְנֵיכֶם, וּמַכֶּה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, וּמַשְׁוֶה לָכֶם אֶת הֶהָרִים וְאֶת הָעֲמָקִים, וְשׂוֹרֵף אֶת הַקּוֹצִים וְאֶת הַבַּרְקָנִים וּמַעֲלֶה עָשָׁן, וְרוֹאִים אֶתְכֶם כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב וְאוֹמְרִים: “מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן” (שיר השירים ג, ו); הוֹרַדְתִּי לָכֶם אֶת הַמָּן, הֶעֱלֵיתִי לָכֶם אֶת הַבְּאֵר, וְאַחַר כָּךְ הֵבֵאתִי לָכֶם שַׂלְוִים – “הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל”? שֶׁמָּא כַּמִּדְבָּר נָהַגְתִּי אִתְּכֶם? “אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה” (ירמיה ב, לא) – לֹא אֲנִי בְּעַצְמִי הָיִיתִי מֵאִיר לָכֶם מַאֲפֶלְכֶם?

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם מְקַבֵּל אוֹרֵחַ – יוֹם רִאשׁוֹן שׁוֹחֵט לוֹ עֵגֶל, יוֹם שֵׁנִי – תַּרְנְגוֹלִים, יוֹם שְׁלִישִׁי – קִטְנִיּוֹת, יוֹם רְבִיעִי – מְמַעֵט וְהוֹלֵךְ; לֹא דוֹמֶה יוֹם רִאשׁוֹן כְּיוֹם אַחֲרוֹן. יָכוֹל אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: “זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר” (דברים ב, ז) – יוֹם אַחֲרוֹן כְּיוֹם רִאשׁוֹן (תנחומא במדבר, ב; ילק"ש לבמדבר, תרפג).

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

פָּלָטִין – ארמון.

הִרְבַּצְתִּי – הושבתי.

עַנְנֵי כָּבוֹד – עננים פלאיים שליוו את עם ישראל בכל שנות נדודיו במדבר.

רוּחוֹת – צדדים.

מַשְׁוֶה – מקנה להם גובה אחיד.

הַבְּאֵר – באר פלאית שהלכה עם בני ישראל בכל מסעיהם (וראו לעיל, קטע קי).

מַאֲפֶלְכֶם – האפילה שהייתם שרויים בה.

מְמַעֵט וְהוֹלֵךְ – ומיום ליום זוכה האורח למאכל פחוּת בערכו ובטיבו. יָכוֹל אַף וגו' – האם גם הקב"ה נהג כך עם עם ישראל?

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

קכג עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב כָּל־אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיָה משֶׁה מוֹצִיא כְּרוּז בְּכָל הַמַּחֲנֶה וְאוֹמֵר: צְאוּ לַחְפֹּר, צְאוּ לַחְפֹּר! וְהָיוּ יוֹצְאִים וְחוֹפְרִים לָהֶם קְבָרוֹת וְלָנִים בָּהֶם. בְּשַׁחֲרִית הָיָה כָּרוֹז יוֹצֵא וּמַכְרִיז: יִבָּדְלוּ הַחַיִּים מִן הַמֵּתִים! הָיוּ עוֹמְדִים וּמוֹצְאִים עַצְמָם חֲסֵרִים חֲמִשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף – עַד שֶׁחָסְרוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא. וּבִשְׁנַת הָאַרְבָּעִים הָאַחֲרוֹנָה עָשׂוּ כֵּן וְעָמְדוּ וּמָצְאוּ עַצְמָם שְׁלֵמִים. אָמְרוּ: שֶׁמָּא טָעִינוּ בְּחֶשְׁבּוֹן הַחֹדֶשׁ? חָזְרוּ בְּלֵיל עֲשִׂירִי וְלָנוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּקִבְרוֹ. לְמָחָר עָמְדוּ כֻּלָּם. חָזְרוּ עוֹד בְּלֵיל אַחַד עָשָׂר, וְכֵן בִּשְׁנֵים עָשָׂר וּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר וְאַרְבָּעָה עָשָׂר וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם מֵת אָמְרוּ: דּוֹמֶה, שֶׁבִּטֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָהּ גְּזֵרָה קָשָׁה מֵעָלֵינוּ, וְעָמְדוּ וַעֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב. וְכֵן שָׁנוּ חֲכָמִים: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים (ירושלמי תענית ד, ו; איכ“ר פתיחתא לג; מד”ש לב,ה).

כָּרוֹז – אדם המכריז.

יִבָּדְלוּ – ייפרדו.

מוֹצְאִים עַצְמָם חֲסֵרִים – ספירת האנשים היתה מגלה שלא קמו מן הקברים 15,000 איש, שהם אחת חלקי ארבעים ממספר היוצאים ממצרים, שהוא שישים ריבוא (600,000).

שְׁלֵמִים – שלא מת איש.

חֶשְׁבּוֹן הַחֹדֶשׁ – מניין הימים מראש החודש.

אוֹתָהּ גְּזֵרָה קָשָׁה – שנאמר לדור יוצאי מצרים לאחר חטא המרגלים: “במדבר הזה ייפלו פגריכם” (במדבר יד, כט).

שָׁנוּ חֲכָמִים – תענית ד, ח.

*

קכד אַרְבָּעִים שָׁנָה הִקִּיף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, אָמַר: אִם אֲנִי מוֹלִיכָם דֶּרֶךְ פְּשׁוּטָה עַכְשָׁו, מַחֲזִיקִים אִישׁ אִישׁ בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וּמִתְבַּטְּלִים מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא אֲנִי מוֹלִיכָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר וְיֹאכְלוּ אֶת הַמָּן וְיִשְׁתּוּ מֵי בְּאֵר וְהַתּוֹרָה מִתְיַשֶּׁבֶת בְּגוּפָם; וְעוֹד, כְּשֶׁשָּׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִים שֶׁיִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לָאָרֶץ עָמְדוּ וְשָׂרְפוּ אֶת הַזְּרָעִים וְעָקְרוּ אֶת הָאִילָנוֹת וְקִצְּצוּ אֶת הַנְּטִיעוֹת וְסָתְרוּ אֶת הַבִּנְיָנִים וְסָתְמוּ אֶת הַמַּעְיָנוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי הִבְטַחְתִּי אֶת אַבְרָהָם לְהַכְנִיסָם לְאֶרֶץ מְלֵאָה כָּל טוּב. הֲרֵינִי מְעַכְּבָם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, עַד שֶׁיַּעַמְדוּ הַכְּנַעֲנִים וִיתַקְּנוּ מָה שֶׁקִּלְקֵלוּ (תנחומא בשלח, א).

הִקִּיף – סובב.

פְּשׁוּטָה – ישרה (אל ארץ ישראל).

מִתְיַשֶּׁבֶת – נבלעת.

בְּאֵר – ראו קטע קכב.

הַזְּרָעִים – השדות הזרועים.

סָתְרוּ – הרסו.

*

קכה “וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם” (ויקרא יט, כג) – תַּרְנְגֹלֶת זוֹ כְּשֶׁאֶפְרוֹחֶיהָ דַּקִּים, הִיא מְכַנַּסְתָּם וְנוֹתַנְתָּם תַּחַת כְּנָפֶיהָ וּמְחַמֶּמֶת אוֹתָם וְעוֹדֶרֶת לִפְנֵיהֶם, וּכְשֶׁהֵם גְּדֵלִים – אִם אֶחָד מֵהֶם מְבַקֵּשׁ לָבוֹא אֶצְלָהּ הִיא מְנַקֶּרֶת לוֹ בְּרֹאשׁוֹ וְאוֹמֶרֶת לוֹ: לֵךְ עֲדֹר בְּאַשְׁפָּתְךָ. כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה הַמָּן יוֹרֵד וְהַבְּאֵר עוֹלָה לָהֶם וְהַשְּׂלָו מָצוּי לָהֶם, וְעַנְנֵי כָּבוֹד מַקִּיפִים אוֹתָם וְעַמּוּד עָנָן מַסִּיעַ לִפְנֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ אָמַר לָהֶם משֶׁה: כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם יִטְעַן מַכּוֹשׁוֹ וְיֵצֵא וְיִטַּע לוֹ נְטִיעוֹת (ויק"ר כה, ה).

דַּקִּים – קטנים.

עוֹדֶרֶת – מחטטת באדמה (למצוא מזון).

הַבְּאֵר, עַנְנֵי כָּבוֹד – ראו קטע קכב.

מַכּוֹשׁוֹ – כלי לחפירה באדמה.

*

קכו “אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר לג, א) – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בְּנוֹ חוֹלֶה, הוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם אַחֵר לְרַפְּאוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָיוּ חוֹזְרִים הִתְחִיל אָבִיו מוֹנֶה אֶת הַמַּסָּעוֹת: כָּאן יָשַׁנּוּ, כָּאן הֵקַרְנוּ, כָּאן חָשַׁשְׁתָּ בְרֹאשְׁךָ; כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא למשֶׁה: מְנֵה לָהֶם אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת, הֵיכָן הִכְעִיסוּנִי; לְכָך נֶאֱמַר “אֵלֶּה מַסְעֵי” (תנחומא בובר מסעי, ב).

הֵקַרְנוּ – קיררנו את עצמנו בצל או במים.

חָשַׁשְׁתָּ – חשת כאב.

הַמְּקוֹמוֹת – רשימת תחנותיהם של בני ישראל במסעם במדבר (המנויה בפרק לג של ספר במדבר).

קכז “וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה” (דברים לד, י) – תַּנְיָא, כָּל הַנְּבִיאִים נִסְתַּכְּלוּ בְּאַסְפַּקְלַרְיָה שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה” (הושע יב, יא), משֶׁה רַבֵּנוּ נִסְתַּכֵּל בְּאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט” (במדבר יב, ח). חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִּינָה נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם, וְכֻלָּם נִתְּנוּ לְמשֶׁה בְסִינַי חָסֵר אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹהִים” (תהלים ח, ו) (יבמות מט עב; נדרים לח ע"א).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

נִסְתַּכְּלוּ בְּאַסְפַּקְלַרְיָה – הביטו בהתגלותו של הקב"ה אליהם כאילו דרך מראה עכורה.

“אֲדַמֶּה” – נראה כדבר הדומה למשהו אחר.

הַמְּאִירָה – שקופה.

שַׁעֲרֵי בִּינָה – דרגות של בינה.

חָסֵר אֶחָד – כלומר: ארבעים ותשעה מתוך החמישים.

*

קכח "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' " (שמות יט, כג) – לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִמְעָרָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל שְׂפַת הַיָּם, עָלָה הַיָּם וּמִלֵּא אוֹתָהּ, מִכָּאן וְאֵילָךְ הַיָּם נוֹתֵן לַמְּעָרָה וְהַמְּעָרָה לַיָּם – כָּךְ “וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה”, "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' ", “וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה” (תנחומא בובר כי תשא, יד; שמו"ר מה,ג).

לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה? – למה דומים יחסי משה והקב"ה?

נְתוּנָה – מצויה.

מִכָּאן וְאֵילָךָ – לאחר שהוצפה המערה במים.

“ה' אֶל משֶׁה”, "משֶׁה אֶל ה' " – לאחר שנתמלא משה מן השכינה, פעמים שהשכינה אף היא קיבלה ממנו.

*

קכט “וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם” (במדבר יא, יז) – וְאִם תֹּאמַר: הַזְּקֵנִים שֶׁהָיְתָה נְבוּאָתָם מִשֶּׁל משֶׁה, שֶׁמָּא חָסֵר מִנְּבוּאָתוֹ כְּלוּם? – לָאו! לְמָה הָיָה משֶׁה דּוֹמֶה בְּאוֹתָה שָׁעָה? לְנֵר שֶׁהָיָה דוֹלֵק, וּמַדְלִיקִים מִמֶּנּוּ נֵרוֹת הַרְבֵּה, וְאוֹרוֹ אֵינֶנּוּ חָסֵר כְּלוּם; אַף כֵּן משֶׁה, אַף עַל פִּי שֶׁנָּטְלוּ הַנְּבִיאִים מִנְּבוּאָתוֹ, לֹא חָסְרָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה” (דברים לד, י) (תנחומא בובר בהעלותך, כב; ספרי במדבר, צג).

הַזְּקֵנִים וגו' – הם שבעים הזקנים שחלקו עם משה את הנהגת העם וזכו להינבא מכוח רוחו של משה.

חָסֵר מִנְּבוּאָתוֹ – נפגמה נבואתו (של משה).

*

קל “וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה” (שמות ג, ד) – הוּא משֶׁה עַד שֶׁלֹּא נִדְבַּר עִמּוֹ, הוּא משֶׁה מִשֶּׁנִּדְבַּר עִמּוֹ (במ"ר יד, כא). הוּא משֶׁה וגו' – והכפילות נדרשת כאומרת כי משה לא נתגאה ולא שינה את אופיו ודרכיו גם לאחר שנגלה אליו הקב"ה ושוחח עמו.

*

קלא מֵהֵיכָן נָטַל משֶׁה קַרְנֵי הוֹד? רַ' יְהוּדָה בַר נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּשֶׁמּשֶׁה כָּתַב אֶת הַתּוֹרָה נִשְׁתַּיֵּר בַּקֻּלְמוּס קִמְעָא וְהֶעֱבִירוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וּמִשָּׁם נַעֲשׂוּ לוֹ קַרְנֵי הַהוֹד (תנחומא בובר כי תשא, כ).

קַרְנֵי הוֹד – שקרן עור פניו של משה לאחר שירד מהר סיני (שמות לד, כט).

נִשְׁתַּיֵּר בַּקֻּלְמוּס וגו' – נשארה טיפה תלויה בקצה כלי הכתיבה.

קלב “וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה” (במדבר יא, כו) – יֵשׁ אוֹמְרִים בְּקַלְפֵּי נִשְׁתַּיְּרוּ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: “אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל” (שם שם, טז) – אָמַר משֶׁה: כֵּיצַד אֶעֱשֶׂה? אֶבְרֹר שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט – נִמְצְאוּ שְׁנַיִם יְתֵרִים; אֶבְרֹר חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט – נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה חֲסֵרִים; אֶבְרֹר שִׁשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה וַחֲמִשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה – הֲרֵינִי מֵטִיל קִנְאָה בֵּין הַשְּׁבָטִים. מָה עָשָׂה? בֵּרַר שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה וְהֵבִיא שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם פְּתָקִים, עַל שִׁבְעִים כָּתַב “זָקֵן” וּשְׁנַיִם הִנִּיחַ חָלָק. בְּלָלָם וּנְתָנָם בְּקַלְפֵּי, אָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וּטְלוּ פִּתְקֵיכֶם. כָּל מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ “זָקֵן” אָמַר: כְּבָר קִדֶּשְׁךָ שָׁמַיִם; מִי שֶׁעָלָה בְיָדוֹ חָלָק אָמַר: הַמָּקוֹם לֹא חָפֵץ בָּךְ – אֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ?

רַ' שִׁמְעוֹן אָמַר: בַּמַּחֲנֶה נִשְׁתַּיְּרוּ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: “אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ”, אָמְרוּ אֶלְדָּד וּמֵידָד: אֵין אָנוּ רְאוּיִים לְאוֹתָהּ גְּדֻלָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וּמִעַטְתֶּם עַצְמְכֶם הֲרֵינִי מוֹסִיף גְּדֻלָּה עַל גְּדֻלַּתְכֶם. וּמָה גְּדֻלָּה הוֹסִיף לָהֶם? שֶׁהַנְּבִיאִים כֻּלָּם נִתְנַבְּאוּ וּפָסְקוּ, וְהֵם נִתְנַבְּאוּ וְלֹא פָּסְקוּ.

וּמַה נְּבוּאָה נִתְנַבְּאוּ? משֶׁה מֵת, יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ (ספרי במדבר צה; סנהדרין יז ע"א).

קַלְפֵּי – הקופסה שבאמצעותה מטילים גורלות.

אֶבְרֹר – אבחר.

שְׁנַיִם יְתֵרִים – שישה מכל אחד מי"ב השבטים הם 72.

מֵטִיל קִנְאָה – מעורר קנאה.

חָלָק – שלא נכתב עליהם דבר.

בְּלָלָם – עירבב אותם.

עָלָה בְּיָדוֹ – הוציא (מן הקלפי).

קִדֶּשְךָ שָׁמַים – נבחרת בידי הקב"ה.

וּמִעַטְתֶּם עַצְמְכֶם – נהגתם בצניעות.

*

קלג “וַיֹּאמֶר לוֹ משֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי?” (במדבר יא, כט) – אָמַר לוֹ: יְהוֹשֻׁעַ, בְּךָ אֲנִי מְקַנֵּא? לְוַאי אַתָּה כַּיּוֹצֵא בִּי! וּלְוַאי כָּל יִשְׂרָאֵל כַּיּוֹצֵא בְּךָ! (ספרי במדבר, צו).

בְּךָ אֲנִי מְקַנֵּא? – שמא תגיע לדרגתי (בנבואה)?

לְוַאי – הלוואי.

כַּיּוֹצֵא בִּי – כמוני, דומה לי.

קלד “וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם” (במדבר כז, טו־יז) – לְהוֹדִיעַ שִׁבְחָם שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁכְּשֶׁנִּפְטָרִין מִן הָעוֹלָם מַנִּיחִין צָרְכֵי עַצְמָן וְעוֹסְקִין בְּצָרְכֵי צִבּוּר.

“יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה” – כְּשֶׁרָאָה משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁאֵין בָּנָיו רְאוּיִם לַעֲמֹד בִּנְשִׂיאוּת אַחֲרָיו, נִתְעַטֵּף וְעָמַד בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹדִיעֵנִי מִי יֵצֵא וּמִי יָבוֹא לִפְנֵיהֶם: “יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר!” – רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ דַּעְתּוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם, אֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל זֶה דּוֹמָה לְדַעְתּוֹ שֶׁל זֶה, וּבְשָׁעָה שֶׁאֲנִי מִסְתַּלֵּק מֵהֶם, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אִם בִּקַּשְׁתָּ לְמַנּוֹת עֲלֵיהֶם מַנְהִיג, מַנֵּה עֲלֵיהֶם אָדָם שֶׁיְהֵא סוֹבֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי דַּעְתּוֹ.

“יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר” – אָמַר לוֹ: הָאִישׁ שֶׁאַתָּה מַעֲמִיד עֲלֵיהֶם יֶשׁ בּוֹ רוּחַ שֶׁל שִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁיְהֵא מֵסִיחַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי דַעְתּוֹ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: משֶׁה, וְכָךְ דִּבַּרְתָּ! הֲרֵינִי מַרְאֶה אוֹתְךָ כָּל הַשּׁוֹפְטִים וְכָל הַנְּבִיאִים שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד עַל בָּנַי מֵעַכְשָׁו עַד שֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים.

אָמַר רַב סִימוֹן: “וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ” (דברים לד, א) – הָיָה מַרְאֶה אוֹתוֹ יְהוֹשֻׁעַ עוֹמֵד תַּחְתָּיו וּמוֹסֵר לְעָתְנִיאֵל, וְכֵן כֻּלָּם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל אֵלּוּ שֶׁהֶרְאֵיתִי לְךָ דֵּעָה אַחַת וְרוּחַ אַחַת יֵשׁ בָּהֶם. אֲבָל מָה שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לִרְאוֹת מֵרֹאשׁ, בְּסוֹף רוּחַ אַחַת יֵשׁ בּוֹ וְהִיא שׁוֹקֶלֶת כָּל הָרוּחוֹת – זֶה מָשִׁיחַ.

“אִישׁ עַל הָעֵדָה אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם” – שֶׁלֹּא יְהֵא עוֹשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲחֵרִים עוֹשִׂים, שֶׁהֵם מוֹצִיאִים אֶת לִגְיוֹנָם וְיוֹשְׁבִים לָהֶם בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶם. “וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם” (במדבר כז, יז) – שֶׁלֹּא יְהֵא מוֹצִיאָם רְבָבוֹת וּמַכְנִיסָם אֲלָפִים, מוֹצִיאָם אֲלָפִים וּמַכְנִיסָם מֵאוֹת.

“וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה” (שם). לְמָה הָיָה משֶׁה דּוֹמֶה? לְרוֹעֶה נֶאֱמָן שֶׁאָמַר בַּעַל צֹאנוֹ: הִסְתַּלֵּק מִצֹּאנִי. אָמַר: אֵינִי מִסְתַּלֵּק עַד שֶׁתּוֹדִיעֵנִי אֶת מִי אַתָּה מְמַנֶּה תַחְתַּי.

“וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ” (במדבר כז, יח) – מָה שֶׁבְּלִבְּךָ, “קַח לְךָ” – מָה שֶׁבָּדוּק לְךָ, “אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן” (שם) – אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהַרְבֵּה שֵׁרֶתְךָ יְהוֹשֻׁעַ וְהַרְבֵּה חָלַק לְךָ כָּבוֹד, שֶׁהוּא הָיָה מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב בְּבֵית הַוַּעַד שֶׁלְּךָ, מְסַדֵּר הַסַּפְסָלִין וּפוֹרֵס הַמַּחְצְלָאוֹת; הוּא יִטֹּל שְׂרָרוּת, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ” (משלי כז, יח). “אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ” (במדבר כז, יח) – שֶׁיֵּדַע לַהֲלוֹךְ כְּנֶגֶד רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד (ילק"ש לבמדבר, תשעו; ספרי זוטא כז, טז־יז).

לְהוֹדִיעַ – באה התורה ללמד.

נְשִׂיאוּת – הנהגת העם.

נִתְעַטֵּף – בבגד, כהכנה לתפילה.

סוֹבֵל כָּל אֶחָד וגו' – מסוגל לשאת את משאם של כל בני ישראל, כל אחד לפי אופיו וייחודו.

יֵשׁ בּוֹ רוּחַ וגו' – אופיו ותכונותיו מאפשרים לו לעמוד כנגד שש מאות אלף יוצאי מצרים ולשוחח עם כל אחד לפי יכולותיו.

וְכָךְ דִּבַּרְתָּ – שאלה נכונה שאלת.

מוֹסֵר לְעָתְנִיאֵל – מעביר את ההנהגה לעתניאל בן קנז, ראשון השופטים (שופטים, פרק ג).

וְכֵן כֻּלָּם – כל מנהיגי הדורות.

בְּסוֹף – בסוף הימים.

שׁוֹקֶלֶת כָּל הָרוּחוֹת – שקולה בעוצמתה כנגד כל רוחות בני האדם.

לִגְיוֹנָם – חייליהם.

מוֹצִיאָם רְבָבוֹת וגו' – ורק חלק מן הלוחמים חוזרים בשלום מן הקרב.

בַּעַל צֹאנוֹ – המעסיק את הרועה.

מָּּה שָבְּלִבְּךָ – מי שאתה חושב עליו.

בָּדוּק לְךָ – מי שכבר נבחן על ידך.

בֵּית הַוַּעַד – מקום הכינוס ללימוד תורה ולמשפט.

מַחְצְלָא – לישיבה עליהן.

שְׂרָרוּת – שלטון.

לַהֲלֹךְ – להתנהג אל כל אדם בדרך התואמת אותו.

*

קלה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ: עַם זֶה שֶׁאֲנִי מוֹסֵר לְךָ, אֵינִי מוֹסֵר לְךָ תְּיָשִׁים אֶלָּא גְדָיִים, וּכְבָשִׂים אֵינִי מוֹסֵר לְךָ, אֶלָּא טְלָאִים – “צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים” (שיר השירים א, ח) (אדר“נ, נו”א, י"ז).

גְּדָיִים, טְלָאִים – רכים, שעדיין צריך לטפח אותם ולפקח עליהם.

*

קלו “וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו” (במדבר כז, כ) – “מֵהוֹדְךָ”, וְלֹא כָּל הוֹֹדְךָ. זְקֵנִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר אָמְרוּ: פְּנֵי משֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה, פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה. אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה! אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה! (בבא בתרא עה ע"א).

זְקֵנִים וגו' – שהכירו את משה ויהושע גם יחד.

כִּפְנֵי חַמָּה – השמש, המאירה מכוח עצמה.

כִּפְנֵי לְבָנָה – הירח, שאורו מגיע מן השמש.

אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה – על ירידת הדורות והתמעטות כבודם של מנהיגי ישראל.

קלז “וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת” (דברים לא, יד) – זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ… יֹאבֵד, רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ” (איוב כ, ו־ז), כְּנֶגֶד מִי נֶאֱמַר מִקְרָא זֶה? לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא כְּנֶגֶד יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁאֲפִלּוּ אָדָם יַעֲשֶׂה לוֹ כְּנָפַיִם כָּעוֹף וְיַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם, כֵּיוָן שֶׁיַּגִּיעַ קִצּוֹ לָמוּת – נִשְׁבְּרוּ כְּנָפָיו וְנוֹפֵל.

“אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ” – זֶה משֶׁה, שֶׁעָלָה לָרָקִיעַ, וְדָשׁוּ רַגְלָיו עֲרָפֶל, וְהָיָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְדִבֵּר עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּנִים אֶל פָּנִים, וְקִבֵּל אֶת הַתּוֹרָה מִיָּדוֹ – כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ קִצּוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת!”

כְּשֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁנֶּחְתַּם עָלָיו גְּזַר דִין עָג עוּגָה קְטַנָּה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּבַטֵּל אוֹתָהּ גְּזֵרָה. בְּאוֹתָה שָׁעָה לָבַשׁ שַׂק וְנִתְעַטֵּף שַׂק וְנִתְפַּלֵּשׁ בָּאֵפֶר וְעָמַד בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְסִדְרֵי בְּרֵאשִׁית וְאָמְרוּ: שֶׁמָּא הִגִּיעַ צִבְיוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ?" יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ צִבְיוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ, אֶלָּא – “כִּי יַד ה' עָשְׂתָה זֹּאת, אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי” (איוב יב, ט־י). מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? הִכְרִיז בְּכָל שַׁעַר וְשַׁעַר שֶׁל רָקִיעַ וְרָקִיעַ, שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ תְפִלָּתוֹ שֶׁל משֶׁה וְלֹא יַעֲלוּהָ לְפָנָיו, מִפְּנֵי שֶׁנֶּחְתַּם עָלָיו גְּזַר דִּין. כֵּיוָן שֶׁגָּבַר קוֹל הַתְּפִלָּה כְּלַפֵּי מַעְלָה, קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לָהֶם לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: רְדוּ בְּבֶהָלָה וְנַעֲלוּ כָּל שַׁעֲרֵי רָקִיעַ וְרָקִיעַ, שֶׁהָיְתָה תְּפִלָּתוֹ שֶׁל משֶׁה דּוֹמָה לְחֶרֶב שֶׁהִיא קוֹרַעַת וְחוֹתֶכֶת וְאֵין מְעַכֵּב. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ יְגִיעִי וְצַעֲרִי שֶׁנִּצְטַעַרְתִּי עַל יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּהְיוּ מַאֲמִינִים בְּשִׁמְךָ; כַּמָּה צַעַר נִצְטַעַרְתִּי עֲלֵיהֶם עַד שֶׁקָּבַעְתִּי לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְווֹת, אָמַרְתִּי: כְּשֵׁם שֶׁרָאִיתִי בְּצָרָתָם כָּךְ אֶרְאֶה בְּטוֹבָתָם; וְעַכְשָׁו שֶׁהִגִּיעָה טוֹבָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אַתָּה אוֹמֵר לִי: “לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה” (דברים ג, כז) – הֲרֵי אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת תּוֹרָתְךָ פְּלַסְתֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ” (שם כד, טו). זֶהוּ שִׁלּוּם עֲבוֹדָה שֶׁל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁעָמַלְתִּי עַד שֶׁנַּעֲשָׂה עַם קָדוֹשׁ וְנֶאֱמָן? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי! אָמַר משֶׁה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לֹא אֶכָּנֵס חַי – הַכְנִיסֵנִי מֵת, כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנְסוּ עַצְמוֹת יוֹסֵף! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: משֶׁה, כְּשֶׁבָּא יוֹסֵף לְמִצְרַיִם לֹא נִתְנַכֵּר, אֶלָּא אָמַר שֶׁהוּא עִבְרִי, אֲבָל אַתָּה כְּשֶׁבָּאתָ לְמִדְיָן נִתְנַכָּרְתָּ. אָמַר משֶׁה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם אֵין אַתָּה מַכְנִיס אוֹתִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַנִּיחֵנִי כְּחַיּוֹת הַשָּׂדֶה שֶׁהֵן אוֹכְלוֹת עֲשָׂבִים וְשׁוֹתוֹת מַיִם וְרוֹאוֹת אֶת הָעוֹלָם – כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאַחַת מֵהֶן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “רַב לָךְ!” (שם ג, כו) – אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם לָאו, הַנִּיחֵנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּעוֹף זֶה, שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ בְּכָל אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם וּמְלַקֵּט מְזוֹנוֹ בְּכָל יוֹם וּלְעֵת עֶרֶב הוּא חוֹזֵר לְקִנּוֹ – כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאֶחָד מֵהֶם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “רַב לָךְ!”

כְּנֶגֶד מִי נֶאֱמַר וגו' – על מי מדבר הפסוק מספר איוב?

שֶׁעָלָה לָרָקִיעַ וגו' – כשקיבל את התורה ודרכו רגליו בענני מרום.

גְּזַר דִּין – למות.

עָג עוּגָה – שירטט מעגל.

בַּת קוֹל – קול שיצא מן השמים.

נְתְפַּלֵּש – התגלגל והתלכלך.

סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית – כל הבריאה כולה.

צִבְיוֹנוֹ… לְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ – רצונו להחריב את העולם ולברוא אחר במקומו.

רָקִיעַ וְרָקִיעַ – על יסוד המסורת האגדית ששבעה רקיעים הם.

אָמַרְתִּי – קיוויתי.

צָרָתָם, טוֹבָתָם – שעבוד מצרים וההליכה במדבר מול הכניסה לארץ.

פְּלַסְתֵּר – שקר, זיוף.

“בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ” – את שכר הפועל יש לשלם עוד ביום עבודתו ולא לדחותו.

שִׁלּוּם עֲבוֹדֶָה – תשלום בעבור העבודה.

עַצְמוֹת יוֹסֵף – שהועלו ממצרים ונקברו בשכם (שמות יג, יט; יהושע כד, לב).

לא נִתְנַכֵּר – לא העמיד פני נוכרי אלא הודה במוצאו “מארץ העברים” (בראשית לט, טו).

נִתְנַכַּרְתָּ – שאמרו בנות יתרו על משה “איש מצרי” (שמות ב, יט).

הַנִּיחֵנִי – השאר אותי (בחיים).

רַב לָךְ – די לך להרבות מילים.

*

כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ, הָלַךְ אֵצֶל שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה” (ישעיה נא, ו). הָלַך אֵצֶל חַמָּה וּלְבָנָה, אָמַר לָהֶן: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה” (שם כד, כג). הָלַך אֵצֶל כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם” (שם לד, ד). הָלַך אֵצֶל הָרִים וּגְבָעוֹת, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה” (שם נד, י). הָלַך אֵצֶל הַיָּם, אָמַר לוֹ: בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים! אָמַר לוֹ הַיָּם: בֶּן עַמְרָם, מָה הַיּוֹם מִיּוֹמִים? הֲלֹא אַתָּה בֶּן עַמְרָם, שֶׁבָּאתָ אֵלַי בְּמַטְּךָ וְהִכִּיתַנִי וְחִלַּקְתַּנִי לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבִילִים, וְלֹא הָיִיתִי יָכוֹל לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ, מִפְּנֵי שְׁכִינָה שֶׁהָיְתָה מְהֶלֶּכֶת לִימִינְךָ – וְעַכְשָׁו מֶה עָלְתָה לְךָ? כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר לוֹ הַיָּם מָה שֶׁעָשָׂה בְנַעֲרוּתוֹ – צָוַח משֶׁה וְאָמַר: “מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם!” (איוב כט, ב) – בְּשָׁעָה שֶׁעָמַדְתִּי עָלֶיךָ הָיִיתִי מֶלֶךְ בָּעוֹלָם, וְעַכְשָׁו אֲנִי מִשְׁתַּטֵּחַ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין בִּי.

מִיָּד הָלַךְ לוֹ אֵצֶל שַׂר הַפָּנִים. אָמַר לוֹ: "בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים, שֶׁלֹּא אָמוּת. אָמַר לוֹ: משֶׁה רַבִּי! טֹרַח זֶה לָמָּה? כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד, שֶׁאֵין תְּפִלָּתְךָ נִשְׁמַעַת בְּדָבָר זֶה. הִנִּיחַ משֶׁה יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה וְאָמַר: אֵצֶל מִי אֵלֵךְ לְבַקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְמַלֵּא עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶבְרָה, עַד שֶׁפָּתַח וְאָמַר מִקְרָא זֶה: “ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן!” (שמות לד, ו). מִיָּד נִתְקָרְרָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת נִשְׁבַּעְתִּי, אַחַת עַל יִשְׂרָאֵל לְאַבְּדָם מִן הָעוֹלָם כְּשֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, וְאַחַת עָלֶיךָ שֶׁתָּמוּת וְלֹא תִכָּנֵס לָאָרֶץ. אוֹתָהּ שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי עַל יִשְׂרָאֵל בִּטַּלְתִּי מִפְּנֵי שֶׁלְּךָ, שֶׁאָמַרְתָּ “סְלַח נָא” (במדבר יד, יט), וְעַכְשָׁו אַתָּה מְבַקֵּשׁ שׁוּב לְבַטֵּל אֶת שֶׁלִּי וּלְקַיֵּם אֶת שֶׁלָּךְ, וְאַתָּה אוֹמֵר: “אֶעְבְּרָה נָּא” (דברים ג, כה) – אַתָּה תוֹפֵס אֶת הַחֶבֶל בִּשְׁנֵי רָאשִׁים? אִם “אֶעְבְּרָה נָּא” אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְקַיֵּם – בַּטֵּל "סְלַח נָא”, וְאִם “סְלַח נָא” אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְקַיֵּם – בַּטֵּל “אֶעְבְּרָה נָּא”. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע משֶׁה רַבֵּנוּ כָּךְ, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! יֹאבַד משֶׁה וְאֶלֶף כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וְלֹא תִּנָּזֵק צִפָּרְנוֹ שֶׁל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל.

מַשְׁגִּיחִין בּוֹ – שמים אליו לב.

“נִמְלָחוּ” – יתמוססו (לעתיד לבוא).

“וְחָפְרָה” – תתבייש,

מַזָּלוֹת – כוכבי לכת.

“וְנָמַקּוּ” – יתמוססו.

שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבִילִים – כמספר שבטי ישראל בעת קריעת ים סוף.

לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ – להתנגד לך.

מָה עָלְתָה – מה אירע.

מְשְתַּטֵּחַ – על הארץ בתפילה.

שַׂר הַפָּנִים – מטטרון, מלאך המצוי בקרבת הקב"ה.

הַפַּרְגּוֹד – מסך, מחיצה, ו“מאחורי הפרגוד” נאמר בדרך מליצה על דברים הנאמרים בעולם האלוהות.

עֶבְרָה – כעס.

נִתְקָרְרָה – נרגעה מכעסה.

אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה – חטא העגל.

מִפְּנֵי שֶׁלְּךָ – בזכות בקשתך (לאחר החטא).

אַתָּה תּוֹפֵס וגו' – בשני קצותיו של החבל שעל גלגל הבאר תלויים שני דליים, וכשאחד עולה השני יורד, ואם תופסים את החבל בשני קצותיו אין בו תועלת (ועל משה להחליט איזו משתי השבועות הוא מבקש לבטל ואיזו לקיים).

כַּיּוֹצֵא בּוֹ – כמוהו.

*

אָמַר משֶׁה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רַגְלַיִם שֶׁעָלוּ לָרָקִיעַ וּפָנִים שֶׁהִקְבִּילוּ פְּנֵי שְׁכִינָה וְיָדַיִם שֶׁקִּבְּלוּ תוֹרָה מִיָּדְךָ – יְלַחֲכוּ עָפָר? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּךְ עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי וְכָךְ מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם: דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו וְדוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו. עַד עַכְשָׁו הָיָה חֶלְקְךָ לְשָׁרֵת לְפָנַי וְעַכְשָׁו הִגִּיעַ חֶלְקוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידְךָ לְשָׁרֵת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם מִפְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ אֲנִי מֵת – אֵלֵךְ וְאֶהְיֶה תַּלְמִידוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כָּךְ – לֵךְ עֲשֵׂה!

עָמַד משֶׁה וְהִשְׁכִּים לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְעָמַד משֶׁה וְכָפַף קוֹמָתוֹ וְהִנִּיחַ יָדוֹ עַל לִבּוֹ, וְנִתְעַלְּמוּ עֵינָיו שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְלֹא רָאָה אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר משֶׁה וְיַשְׁלִים עַצְמוֹ לְמִיתָה. וְהָלְכוּ יִשְׂרָאֵל אֵצֶל פִּתְחוֹ שֶׁל משֶׁה לִלְמֹד תּוֹרָה, וְשָׁאֲלוּ וְאָמְרוּ: משֶׁה רַבֵּנוּ הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לָהֶם: הִשְׁכִּים וְהָלַךְ לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. הָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ אֵצֶל פִּתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וּמשֶׁה עוֹמֵד. אָמְרוּ לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ: מָה עָלְתָה לְךָ שֶׁמּשֶׁה רַבֵּנוּ עוֹמֵד וְאַתָּה יוֹשֵׁב. כֵּיוָן שֶׁתָּלָה יְהוֹשֻׁעַ עֵינָיו וְרָאָהוּ, מִיָּד קָרַע בְּגָדָיו וְצָעַק וּבָכָה וְאָמַר: רַבִּי, רַבִּי! אָבִי, אָבִי! אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמשֶׁה: משֶׁה רַבֵּנוּ! לַמְּדֵנוּ תּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אֵין לִי רְשׁוּת. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מַנִּיחִים אוֹתָךְ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: לִמְדוּ מִיהוֹשֻׁעַ. קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם לֵישֵׁב וְלִלְמֹד מִפִּי יְהוֹשֻׁעַ. יָשַׁב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֹאשׁ, משֶׁה מִימִינוֹ וּבְנֵי אַהֲרֹן מִשְּׂמֹאלוֹ. וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בִּפְנֵי משֶׁה. בְּשָׁעָה זוֹ נִטְּלָה מָסֹרֶת הַחָכְמָה מִמּשֶׁה וְנִתְּנָה לִיהוֹשֻׁעַ.

יָצְאוּ לַהֲלֹךְ, הָלַךְ משֶׁה לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. נִכְנְסוּ לְאֹהֶל מוֹעֵד. יָרַד עַמּוּד הֶעָנָן וְהִפְסִיק בֵּינֵיהֶם. מִשֶּׁנִּסְתַּלֵּק עַמּוּד־הֶעָנָן – הָלַךְ משֶׁה אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר: מָה אָמַר לְךָ הַדִּבּוּר? אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: כְּשֶׁהָָיָה הַדִּבּוּר נִגְלֶה עָלֶיךָ – יוֹדֵעַ הָיִיתִי מָה מְדַבֵּר עִמְּךָ? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צָעַק משֶׁה וְאָמָר: מֵאָה מִיתוֹת וְלֹא קִנְאָה אַחַת! רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, עַד עַכְשָׁו בִּקַּשְׁתִּי חַיִּים, וְעַכְשָׁו הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לְךָ.

יְלַחֲכוּ עָפָר – יאכלו עפר (בקבר).

כָּךְ עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי – כך החלטתי.

פַּרְנָסָיו – מנהיגיו בענייני כלכלה.

חֶלְקְךָ – גורלך, תורך.

פִּתְחוֹ – פתח אוהלו (שבו לימד תורה).

עַל לִבּוֹ – כדי להסתיר במרפקו את פניו.

נִתְעַלְּמוּ עֵינָיו – נסתר מהם.

יַשְׁלִים – ימסור.

מֹשֶׁה עוֹמֵד – כדין תלמיד לפני רבו.

תָּלָה – הרים.

בְּנֵי אַהֲרֹן – הכוהנים.

מָסֹרֶת הַחָכְמָה – שלשלת הידע שעבר מדור לדור (עד משה).

לִשְׂמֹאלוֹ – כדין תלמיד.

הִפְסִיק – הפריד (כדי שידבר הקב"ה עם יהושע בלבד)

הַדִּבּוּר – הקב"ה.

*

כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִים משֶׁה נַפְשׁוֹ לְמִיתָה, פָּתַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמָר: “מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים?” (תהלים צד, טז) – מִי יַעֲמֹד לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כַּעֲסִי? וּמִי יַעֲמֹד לָהֶם בְּמִלְחַמְתָּם שֶׁל בָּנַי? וּמִי יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁחוֹטְאִים לְפָנַי?

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מְטַטְרוֹן וְנִשְׁתַּטַּח לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, משֶׁה בְּחַיָּיו שֶׁלְּךָ וּבְמוֹתוֹ שֶׁלְּךָ! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? – לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מַכְעִיס אֶת אָבִיו וּמְבַקֵּשׁ אָבִיו לְהָרְגוֹ, וְהָיְתָה אִמּוֹ מַצַּלְתּוֹ מִיָּדוֹ. מֵתָה אִמּוֹ, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ בּוֹכֶה. אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? אָמַר לָהֶם: לֹא עַל אִשְׁתִּי בִּלְבַד אֲנִי בוֹכֶה, אֶלָּא עָלֶיהָ וְעַל בְּנִי, שֶׁהַרְבֵּה פְּעָמִים כָּעַסְתִּי עָלָיו וּבִקַּשְׁתִּי לְהָרְגוֹ וְאִמּוֹ הָיְתָה מַצַּלְתּוֹ מִיָּדִי. אַף כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְטַטְרוֹן: לֹא עַל משֶׁה בִּלְבַד אֲנִי בּוֹכֶה, אֶלָּא עָלָיו וְעַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי כַּמָּה פְעָמִים הִכְעִיסוּנִי וְכָעַסְתִּי עֲלֵיהֶם וְעָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי לְהָשִׁיב חֲמָתִי.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁהוּא שָׁקוּל כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא, הֵיאָךְ אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת בְּמוֹתוֹ?!

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִיכָאֵל: צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה. אָמַר לְפָנָיו: אֲנִי הָיִיתִי רַבּוֹ וְהוּא הָיָה תַּלְמִידִי, הֵיאָךְ אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת בְּמוֹתוֹ?!

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְסַמָּאֵל: צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּמַלְאָךְ סַמָּאֵל, רֹאשׁ הַשְּׂטָנִים, הָיָה מְצַפֶּה בְּכָל שָׁעָה לְנִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה וְאוֹמֵר: מָתַי יַגִּיעַ הָרֶגַע שֶׁבּוֹ יָמוּת משֶׁה, שֶׁאֵרֵד וְאֶטֹּל נִשְׁמָתוֹ מִמֶּנּוּ? מָתַי יְהֵא מִיכָאֵל בּוֹכֶה וַאֲנִי מְמַלֵּא פִּי שְׂחוֹק? מִיָּד לָבַשׁ כַּעַס וְחָגַר חַרְבּוֹ וְנִתְעַטֵּף אַכְזְרִיּוּת וְהָלַךְ לִקְרַאת משֶׁה. מְצָאוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב שֵׁם הַמְפֹרָשׁ בִּמְגִלָּה, וְזֹהַר מַרְאֵהוּ כְּזֹהַר פְּנֵי שֶׁמֶשׁ וְהוּא דוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת. מִיָּד נִתְיָרֵא מִפָּנָיו וַאֲחָזַתּוּ רְעָדָה וְלֹא מָצָא פִּתְחוֹן פֶּה לְדַבֵּר. עַד שֶׁאָמַר משֶׁה לְסַמָּאֵל: רָשָׁע, מָה לְךָ כָּאן? אָמַר לוֹ: לִטֹּל נִשְׁמָתְךָ בָּאתִי. אָמַר לוֹ: מִי שִׁגֶּרְךָ? אָמַר לוֹ: מִי שֶׁבָּרָא כָּל הַבְּרִיּוֹת. אָמַר לוֹ: לֵךְ מִכָּאן, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְקַלֵּס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – “לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ” (שם קיח, יז). אָמַר לוֹ: משֶׁה, מָה אַתָּה מִתְגָּאֶה? יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיְקַלְּסוּהוּ – “הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל” (שם יט, ב). אָמַר לוֹ משֶׁה: וַאֲנִי מְשַׁתֵּק אוֹתָם וּמְקַלֵּס אוֹתוֹ – “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי” (דברים לב, א). אָמַר לוֹ: כָּל בָּאֵי עוֹלָם נִשְׁמָתָם מְסוּרָה בְּיָדִי. אָמַר לוֹ משֶׁה: יֵשׁ בִּי כּוֹחַ יוֹתֵר מִכָּל בָּאֵי עוֹלָם. אָמַר לוֹ: וּמַה כּוֹחֲךָ? אָמַר לוֹ משֶׁה: אֲנִי בֶּן עַמְרָם, שֶׁהִתְנַבֵּאתִי בֶּן שָׁלוֹשׁ שָׁנִים וְאָמַרְתִּי, שֶׁעָתִיד אֲנִי לְקַבֵּל תּוֹרָה מִתּוֹךְ לַהֲבֵי אֵשׁ, וְנִכְנַסְתִּי לְפַלְטֵרִין שֶׁל מֶלֶךְ וְנָטַלְתִּי כִּתְרוֹ מֵעַל רֹאשׁוֹ. וּכְשֶׁהָיִיתִי בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה עָשִׂיתִי אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים בְּמִצְרַיִם וְהוֹצֵאתִי שִׁשִּׁים רִבּוֹא לְעֵינֵי כָּל מִצְרַיִם, וְקָרַעְתִּי אֶת הַיָּם לִשְׁנֵים עָשָׂר גְּזָרִים, וְעָלִיתִי וְדָרַכְתִּי דֶרֶךְ בַּשָּׁמַיִם, וְהָיִיתִי תוֹפֵס בְּמִלְחַמְתָּם שֶׁל מַלְאָכִים וְנִצַּחְתִּי בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וְגִלִּיתִי רָזֵיהֶם לִבְנֵי אָדָם, וְדִבַּרְתִּי עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּנִים בְּפָנִים, וְקִבַּלְתִּי תּוֹרָה שֶׁל אֵשׁ מִימִינוֹ וְלִמַּדְתִּי אוֹתָהּ לְיִשְׂרָאֵל, וְעָשִׂיתִי מִלְחָמָה עִם סִיחוֹן וְעוֹג שְׁנֵי גִבּוֹרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְהִכִּיתִים בַּמַּטֶּה שֶׁבְּיָדִי וַהֲרַגְתִּים, וְהֶעֱמַדְתִּי חַמָּה וּלְבָנָה בְּרוּם עוֹלָם – מִי יֵשׁ בְּבָאֵי עוֹלָם שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת כָּךְ? לֵךְ בְּרַח מִלְּפָנַי, אֵינִי נוֹתֵן לְךָ נִשְׁמָתִי! מִיָּד חָזַר סַמָּאֵל וְהֵשִׁיב דָּבָר לִפְנֵי הַגְּבוּרָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה. שָׁלַף סַמָּאֵל חַרְבּוֹ מִתַּעֲרָהּ וְהָלַךְ וְעָמַד עַל משֶׁה. מִיָּד קָצַף עָלָיו משֶׁה וְנָטַל אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ, שֶׁחָקוּק עָלָיו שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, וּפָגַע בּוֹ בְּסַמָּאֵל בְּכָל כּוֹחוֹ, עַד שֶׁנָּס מִלְפָנָיו, וְרָץ משֶׁה אַחֲרָיו בְּשֵׁם הַמְפֹרָשׁ, וְנָטַל קֶרֶן מִבֵּין עֵינָיו וְעִוֵּר אֶת עֵינָיו.

יַעֲמֹד לְיִשְׂרָאֵל – יגן עליהם.

מְטַטְרוֹן – שר הפנים.

בְּחַיָּיו שֶׁלְּךָ וּבְמוֹתוֹ שֶׁלְּךָ – וגם לאחר מותו עדיין יהיה בחסותו של הקב"ה.

עָמַד בַּפֶּרֶץ וגו' – עמד כנגדי כדי להרגיע את כעסי.

גַּבְרִיאֵל, מִיכָאֵל – המלאכים.

שָׁקוּל – שווה בערכו.

שִׁשִּׁים רִבּוֹא – כמספר יוצאי מצרים.

סַמָּאֵל – השטן.

שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ – שם ה' בארבע אותיותיו.

פִּתְחוֹן פֶּה – מילים לפתוח בהן את השיחה.

שִׁגֶּרְךָ – שלָחֲך.

לְקַלֵּס – לשַבּח.

פַּלְטֵרִין – ארמון (של פרעה).

דָּרַכְתִּי – סללתי.

תּוֹפֵס בְּמִלְחַמְתָּם – נלחם.

פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה – בני הלוויה של האל, המלאכים.

הֶעֱמַדְתִּי חַמָּה וגו' – מסורת אגדית היא שגם משה, כמו יהושע, ציווה על השמש והירח לעצור ממהלכם בשעת קרב.

הַגְּבוּרָה – הקב"ה.

קֶרֶן מִבֵּין עֵינָיו – של משה, שקרן עור פניו.

*

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זְכֹר לִי אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּגְלֵיתָ עָלַי בַּסְּנֶה! זְכֹר לִי אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהָיִיתִי עוֹמֵד עַל הַר סִינַי אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה! בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אַל תִּמְסְרֵנִי בְּיַד מַלְאַךְ הַמָּוֶת! יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: אַל תִּתְיָרֵא, אֲנִי בְּעַצְמִי מְטַפֵּל בְּךָ וּבִקְבוּרָתְךָ, אָמַר משֶׁה: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֲבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא מָצְאוּ בִּי קֹרַת רוּחַ כָּל יָמַי, מִפְּנֵי אַזְהָרוֹת וְתוֹכָחוֹת שֶׁהָיִיתִי מוֹכִיחָם. הִתְחִיל לְבָרֵךְ כָּל שֵׁבֶט בִּפְנֵי עַצְמֹו. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּתְקַצְּרָה הַשָּׁעָה – כְּלָלָם כֻּלָּם בִּבְרָכָה אֶחָת. אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: הַרְבֵּה צִעַרְתִּי אֶתְכֶם עַל הַתּוֹרָה וְעַל הַמִּצְווֹת, וְעַכְשָׁו מַחֲלוּ לִי. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ וַאֲדוֹנֵנוּ! מָחוּל לְךָ! – אַף יִשְׂרָאֵל עָמְדוּ לְפָנָיו וְאָמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ! הַרְבֵּה הִכְעַסְנוּךָ וְהִרְבֵּינוּ עָלֶיךָ טֹרַח, מְחַל לָנוּ! אָמַר לָהֶם: מָחוּל לָכֶם!

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: הִגִּיעַ רֶגַע שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. אָמַר: בָּרוּךְ שְׁמוֹ, חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וָעֶד! אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, כְּשֶׁתִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ זִכְרוּ אוֹתִי וְאֶת עַצְמוֹתַי וְאִמְרוּ: אוֹי לוֹ לְבֶן עַמְרָם, שֶׁרָץ לְפָנֵינוּ כְּסוּס וְנָפְלוּ עַצְמוֹתָיו בַּמִּדְבָּר!

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: הִגִּיעַ חֲצִי רֶגַע שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. נָטַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו וְהִנִּיחָן עַל לִבּוֹ, וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל: רְאוּ אַחֲרִיתוֹ שֶׁל בָּשָׂר־וָדָם!

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד משֶׁה וְקִדֵּשׁ עַצְמוֹ כִּשְׂרָפִים. וְיָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְּׁמֵי שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים לִטֹּל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וּשְׁלוֹשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עִמּוֹ: מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל וְזַגְזְגֵאל – מִיכָאֵל הִצִּיעַ מִטָּתוֹ שֶׁל משֶׁה, גַּבְרִיאֵל פָּרַשׂ בֶּגֶד שֶׁל בּוּץ מִמְּרַאֲשׁוֹתָיו וְזַגְזְגֵאל מִמַּרְגְּלוֹתָיו. עָמַד מִיכָאֵל מִצַּד אֶחָד וְגַבְרִיאֵל מִצַד אֶחָד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: “משֶׁה, עֲצֹם עֵינֶיךָ”! – עָצַם עֵינָיו. – “הַנַּח יָדֶיךָ עַל הֶחָזֶה”! – הִנִּיחַ יָדָיו עַל הֶחָזֶה. “הַקֵּף רַגְלֶיךָ”! – הִקִּיף רַגְלָיו.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה קָצַבְתִּי לָךְ בְּגוּפוֹ שֶׁל משֶׁה, עַכְשָׁו הִגִּיעַ קִצֵּךְ לָצֵאת. צְאִי, אַל תְּאַחֲרִי! אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יוֹדַעַת אֲנִי, שֶׁאַתָּה אֱלוֹהַּ כָּל הָרוּחוֹת וַאֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת, אַתָּה בְּרָאתַנִי וְאַתָּה נְתַתַּנִי בְּגוּפוֹ שֶׁל משֶׁה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְעַכְשָׁו יֵשׁ גּוּף טָהוֹר בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִגּוּפוֹ שֶׁל משֶׁה? אוֹהֶבֶת אֲנִי אוֹתוֹ וְאֵינִי רוֹצָה לָצֵאת מִמֶּנּוּ! אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צְאִי וַאֲנִי מַעֲלֶה אוֹתָךְ לִשְׁמֵי שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים וַאֲנִי מוֹשִׁיבֵךְ תַּחַת כִּסֵּא כְּבוֹדִי אֵצֶל כְּרוּבִים וּשְׂרָפִים.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נְשָׁקוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה וְנָטַל נִשְׁמָתוֹ בִּנְשִׁיקָה.

הָיְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת: “וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה” (דברים לד, י). שָׁמַיִם בּוֹכִים וְאוֹמְרִים: “אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ” (מיכה ז, ב). אֶרֶץ בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת: “וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן!” (שם). מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בּוֹכִים וְאוֹמְרִים: “צִדְקַת ה' עָשָׂה” (דברים לג, כא). וְיִשְׂרָאֵל בּוֹכִים וְאוֹמְרִים: “וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל” (שם). אֵלּוּ וְאֵלּוּ אוֹמְרִים: “יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם!” (ישעיה נז, ב) (דב“ר ז, י; שם יא, י; תנחומא ואתחנן, ו; ילק”ש לדברים, תתיד).

קֹרַת רוּחַ – הנאה, נחת רוח.

כְּלָלָם – איחד אותם.

מַחֲלוּ – סִלחו.

כְּרוּבִים וּשְׂרָפִים – סוגי מלאכים.

בּוּץ – בד יקר.

הַקֵּף רַגְלֶיךָ – קרב אותן זו אל זו.

כְּרוּבִים – ממיני המלאכים.

בִּנְשִׁיקָה – שנאמר "וימות שם… על פי ה' " (דברים לד, ה).

*

קלח תַּנְיָא: "וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶֶבֶד ה' " (דברים לד, ה) – אֶפְשָׁר, משֶׁה חַי וְכָתַב “וַיָּמָת משֶׁה”? אֶלָּא עַד כָּאן כָּתַב משֶׁה, מִכָּאן וְאֵילָךְ כָּתַב יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן – דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה (וְיֵשׁ אוֹמְרִים: רַ' נְחֶמְיָה). אָמַר לוֹ רַ' שִׁמְעוֹן: אֶפְשָׁר סֵפֶר תּוֹרָה חָסֵר אוֹת אַחַת, וְנֶאֱמַר: “לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה” (שם לא, כו)? אֶלָּא עַד כָּאן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר וּמשֶׁה אוֹמֵר וְכוֹתֵב, מִכָּאן וְאֵילָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֹמֵר וּמשֶׁה כּוֹתֵב בְּדֶמַע (בבא בתרא טו ע“א; מנחות ל ע”א).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא). אֶפְשָׁר – הייתכן?

עַד כָּאן – עד סיפור מות משה.

חָסֵר אוֹת אַחַת – שלא נכתבה בידי משה.

הַזֶּה – ומשמע שמשה מוסר לעם ספר תורה שלם, כולל סיפור מותו.

בְּדֶמַע – בבכי.

*

קלט תַּנְיָא, רַ' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: שְׁנֵים עָשָׂר מִיל עַל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל הָיְתָה בַּת קוֹל מַשְׁמַעַת וְאוֹמֶרֶת: “וַיָּמָת משֶׁה” – סָפְרָא רָבָא שֶׁל יִשְׂרָאֵל (סוטה יג ע"ב; ספרי דברים, שנז).

תַּנְיָא – ראו בקטע הקודם.

שְׁנֵים עָשָׂר מִיל – כשנים עשר ק"מ.

כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל ־ כגודלו של מחנה עם ישראל.

בַּת קוֹל – קול שיצא מן השמים.

מַשְׁמַעַת – משמיעה.

סָפְרָא רָבָא – הסופר הגדול (ארמית).

*

קמ בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת משֶׁה וּבְשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלָד (מגילה יג ע"ב).

שִׁבְעָה בַּאֲדָר – לתאריך זה הגיע המדרש מתוך חישוב נתונים מקראיים (דברים לד, ח; יהושע א, יא; שם ד, יט), ולאחר מכן קבע כי משה חי 120 שנים מלאות, ומכאן גם תאריך לידתו.

קמא “וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר” (דברים לד, ו) – אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: סִימָן בְּתוֹךְ סִימָן, וְאַף עַל פִּי כֵן – “וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ” (שם). וּכְבָר שָׁלְחָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה אֵצֶל גַּסְטְרָא שֶׁל בֵּית פְּעוֹר: הַרְאוּנִי הֵיכָן משֶׁה קָבוּר. עָמְדוּ לְמַעְלָה – נִדְמָה לָהֶם לְמַטָּה, לְמַטָּה – נִדְמָה לָהֶם לְמַעְלָה, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (שם) (סוטה יג ע“ב־יד ע”א).

סִימָן בְּתוֹךְ סִימָן – הפסוק מדייק לכאורה בתיאור מקום קבורת משה.

מַלְכוּת הָרְשָׁעָה – רומי.

גַּסְטְרָא – מוצב צבאי.

לְמַעְלָה – על הר נבו.

לְמַטָּה – בגיא.

*

קמב אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה נִסְתַּתֵּר קִבְרוֹ שֶׁל משֶׁה מֵעֵינֵי בָּשָׂר וָדָם? מִפְּנֵי שֶׁגָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁעָתִיד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֵחָרֵב וְיִשְׂרָאֵל לִגְלוֹת מֵאַרְצָם, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְיַעַמְדוּ בִּבְכִי וְיִתְחַנְּנוּ לְמשֶׁה וְיֹאמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ, עֲמֹד בִּתְפִלָּה בַּעֲדֵנוּ, – וְעוֹמֵד משֶׁה וּמְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה, מִפְֵּני שֶׁחֲבִיבִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָם יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם (עין יעקב לסוטה יג ע"ב).

חֲבִיבִים וגו' – אהובים (על הקב"ה) אף יותר מאשר בחייהם.

*