קיב “וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן” (במדבר כב, ד) – מָה טִיבָם שֶׁל זִקְנֵי מִדְיָן כָּאן? כֵּיוָן שֶׁהָיוּ רוֹאִין אֶת יִשְׂרָאֵל נוֹצְחִים שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ אָמְרוּ: מַנְהִיג שֶׁלָּהֶם בְּמִדְיָן נִתְגַּדֵּל, נֵדַע מֵהֶם מָה מִדּוֹתָיו. אָמְרוּ זִקְנֵי מִדְיָן: אֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו. אָמְרוּ לָהֶם: אַף אָנוּ נָבוֹא כְּנֶגְדָּם בְּאָדָם שֶׁכּוֹחוֹ בְּפִיו.
“וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן” – וַהֲלֹא אַתָּה מוֹצֵא שֶׁמִּדְיָנִים נִלְחָמִים עִם הַמּוֹאָבִים וְהַשִּׂנְאָה בֵּינֵיהֶם מֵעוֹלָם? – אֶלָּא מָשָׁל לִשְׁנֵי כְּלָבִים שֶׁהָיוּ מְרִיבִים זֶה עִם זֶה. בָּא זְאֵב עַל אֶחָד מֵהֶם. אָמַר הַשֵּׁנִי: “אִם אֵינִי עוֹזְרוֹ, הַיּוֹם הוֹרֵג אֶת זֶה וּלְמָחָר יָבוֹא עָלָי”; לְפִיכָךְ נִתְחַבְּרוּ מוֹאָב עִם מִדְיָן. זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: חֻלְדָּה וְחָתוּל עָשׂוּ מִשְׁתֶּה מֵחֶלְבּוֹ שֶׁל רַע מַזָּל.
“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם” (שם שם, יב). אָמַר לוֹ: אִם כֵּן אֲקַלְּלֵם בִּמְקוֹמִי – “לֹא תָאֹר אֶת הָעָם”! (שם). אָמַר לוֹ: אֲבָרְכֵם. אָמַר לוֹ: אֵין הֵם צְרִיכִים לְבִרְכָתְךָ – “כִּי בָרוּךְ הוּא” (שם). מָשָׁל אוֹמְרִים לְצִרְעָה: לֹא מִדֻּבְשֵׁךָ וְלֹא מֵעֻקְצֵךְ.
“וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי” (במדבר כג, ד) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָׁע, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? אָמַר לוֹ: “אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחוֹת עָרַכְתִּי”; מָשָׁל לְשֻׁלְחָנִי הַמְשַׁקֵּר בְּמִשְׁקָלוֹת, בָּא בַּעַל הַשּׁוּק הִרְגִּישׁ בּוֹ, אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה מְעַוֵּל וּמְשַׁקֵּר בְּמִשְׁקָלוֹת? אָמַר לוֹ: כְּבָר שָׁלַחְתִּי דּוֹרוֹן לְבֵיתְךָ. אַף כָּךְ בִּלְעָם, קְרָאוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אָמַר לוֹ: רָשָׁע, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? אָמַר לְפָנָיו: “אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחוֹת עָרַכְתִּי”.
“וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם” (שם שם, ה) – רַ' אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מַלְאָךְ; רַ' יוֹנָתָן אָמַר: חַכָּה. מָה טִיבָם – מה עניינם, מה הקשר שלהם לכאן.
הָיוּ רוֹאִין – המואבים.
נוֹצְחִים – מנצחים.
מַנְהִיג שֶׁלָּהֶם – משה.
מִדּוֹתָיו – תכונותיו.
כּוֹחוֹ בְּפִיו – בדיבור בכלל ובתפילה בפרט.
אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.
אוֹמְרִין הַבְּרִיוֹת – פתגם עממי.
חֻלְדָּה וְחָתוּל – שהם אויבים זה לזה.
רַע מַזָּל – הקורבן שנפל בפי שניהם.
בִּמְקוֹמִי – בביתי.
“לֹא תָאֹר” – לא תקלל.
לְשֻׁלְחָנִי – משל לחלפן כספים.
בַּעַל הַשּׁוּק – האחראי על ניהולו התקין, כולל מהימנות המשקלות שבהן שוקלים כסף.
מְעַוֵּל – מרמה.
דּוֹרוֹן ־ מתנה, כשוחד.
חַכָּה – קרס שמוכנס בין השיניים כדי להקשות את הדיבור (וזה גם תפקידו של המלאך).
*
אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אַתָּה לָמֵד מָה הָיָה בְּלִבּוֹ. בִּקֵּשׁ לוֹמַר שֶׁלֹּא יְהוּ לָהֶם בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשֹׁות – “מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב” (במדבר כד, ה); לֹא תִשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם – “מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל” (שם); לֹא תְהֵא מַלְכוּתָן נִמְשֶׁכֶת – “כִּנְחָלִים נִטָּיוּ” (במדבר כד ו); לֹא יִהְיוּ לָהֶם זֵיתִים וּכְרָמִים – “כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר” (שם); לֹא יְהֵא רֵיחָם נוֹדֵף – "כַּאֲהָלִים נָטַע ה' " (שם); לֹא יִהְיוּ לָהֶם מְלָכִים בַּעֲלֵי קוֹמָה – “כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם” (שם); לֹא יִהְיֶה לָהֶם מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ – “יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו” (במדבר כד, ז); לֹא תְהֵא מַלְכוּתָם שׁוֹלֶטֶת בָּאֻמּוֹת – “וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, (שם)”; לֹא תְהֵא עַזָּה מַלְכוּתָם – “וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ” (שם); לֹא תְּהֵא אֲיֻמָּה מַלְכוּתָם – “וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ” (שם). אָמַר רַ' אַבָּא בַר כָּהֲנָא: כֻּלָּן חָזְרוּ לִקְלָלָה, חוּץ מִבָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ” (דברים כג, ו) – קְלָלָה וְלֹא קְלָלוֹת.
“כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ” (במדבר כג, ט) – לְהוֹדִיעֲךָ שִׂנְאָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, שֶׁמִּתּוֹךְ בִּרְכוֹתָיו אַתָּה יוֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹתָיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה: לְאָדָם שֶׁבָּא לָקֹץ אֶת הָאִילָן. מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי קוֹצֵץ אֶת הָעֲנָפִים, כָּל עָנָף וְעָנָף – וּמִתְיַגֵּעַ, וְהַפִּקֵּחַ מְגַלֶּה אֶת הַשָּׁרָשִׁים וְקוֹצֵץ. כָּךְ אָמַר אוֹתוֹ רָשָׁע: מָה אֲנִי מְקַלֵּל לְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, הֲרֵי אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁרְשֵׁיהֶם וְקוֹצֵץ. בָּא לִגַּע וּמְצָאָם קָשִׁים, לְכָךְ נֶאֱמַר: “כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ” – הַסֶּלַע, כְּשֶׁהוּא צָף עַל גַּבֵּי הָאָרֶץ, נוֹחַ הוּא לֵעָקֵר, וְאֵלּוּ אֵינָם כֵּן: מְחֻבָּרִים הֵם עַד הַתְּהוֹם.
“הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן” (שם) – הֵן בִּלְשׁוֹן יְוָנִית אֶחָד, אֵינוֹ מְחַשְּׁבָם עִם אֻמָּה אַחֶרֶת. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן: חֲשֹׁב כָּל הָאוֹתִיּוֹת וְתִמְצָא כֻּלָּן יֵשׁ לָהֶן זוּג, וְהֵ“א וְנוּ”ן אֵין לָהֶן זוּג: א' אֶחָד, ט' תִּשְׁעָה – הֲרֵי עֲשָׂרָה; ב' שְׁנַיִם, ח' שְׁמוֹנָה – הֲרֵי עֲשָׂרָה; א“ט, ב”ח, ג“ז, ד”ו – ה' אֵין לָהּ זוּג, וְכֵן י“ץ, כ”ף, ל“ע, מ”ס – נ' אֵין לָהּ זוּג (במ“ר כ, ד־יט; סנהדרין קה ע”ב; תנחומא בובר בלק, ד־טז, תנחומא בלק ד־יב; ילק"ש לבמדבר, תשסו־תשסח).
מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע וגו' – הברכות שבירך בלעם בעל כורחו הפוכות היו ממה שכיוון בלבו.
אֹהָלֶיךָ. מִשְׁכְּנֹתֶיךָ – מילים אלו נדרשות על בתי כנסת ועל בית המקדש.
כִּנְחָלִים – הזורמים בלי הפסק.
אֲהָלִים – עצי בשמים.
מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךָ – מלכות שושלתית.
יִזַּל וגו' – המילים נדרשות כאומרות כי כל מלך יהיה צאצא של קודמו.
כֻּלָן חָזְרוּ לִקְלָלָה – כל ברכותיו של בלעם אכן הפכו לקללות, ועם ישראל איבד נכסים רבים, להוציא בתי הכנסת ובתי המדרש שלא פסק קיומם.
קְלָלָה – אחת בלבד.
לָקֹץ – לקצץ.
לְשָׁרְשֵׁיהֶם – האבות. “מראש צורים” נדרש על האבות, בעקבות “הביטו אל צור חוצבתם” (ישעיה נא, א).
לִגַּע – לגעת.
צָף – מחובר רק לפניה העליונים של הקרקע.
הֵן – תיבת “הן” העברית נשמעת ביוונית כשם המספר 1.
אֵינוֹ מְחַשְּׁבָם וגו' – ודורש את המשך הפסוק, “ובגויים לא יתחשב”, כעניין של חשבון אותיות וצירופן המספרי, כאשר האותיות ה“א ונו”ן (יחד: “הן”) עומדות כשהן לעצמן. מצירוף 1 (א) עם 9 (ט) מקבלים מספר עגול: 10, וכך כל האותיות עד האות יו“ד, להוציא האות ה”א.
י“ץ וגו' – וכן באותיות המייצגות עשרות: מצירוף 10 (י) עם 90 (צ) מקבלים 100, וכן הלאה, להוציא נו”ן.
*
קיג “הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ” (במדבר כד, יד) – אָמַר לוֹ: אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא, וְהֵם מִתְאַוִּים לִכְלֵי פִּשְׁתָּן, בּוֹא וְאַשִּׂיאֲךָ עֵצָה: עֲשֵׂה לָהֶם קְלָעִים וְהוֹשֵׁב בָּהֶם זוֹנוֹת, זְקֵנָה מִבַּחוּץ וְיַלְדָּה מִבִּפְנִים, וְיִמְכְּרוּ לָהֶם כְּלֵי פִּשְׁתָּן. עָשָׂה לָהֶם קְלָעִים מֵהַר שֶׁלֶג עַד בֵּית הַיְשִׁימוֹן וְהוֹשִׁיב בָּהֶן זוֹנוֹת, זְקֵנָה מִבַּחוּץ וְיַלְדָּה מִבִּפְנִים, וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים וְיוֹצְאִים לְטַיֵּל בַּשּׁוּק, אוֹמֶרֶת לוֹ הַזְּקֵנָה: אִי אַתָּה מְבַקֵּשׁ כְּלֵי פִּשְׁתָּן? זְקֵנָה אוֹמֶרֶת לוֹ בְּשָׁוֶה וְיַלְדָּה אוֹמֶרֶת לוֹ בְּפָחוֹת. שְׁתַּיִם וְשָׁלוֹשׁ פְּעָמִים; וְאַחַר כָּךְ אוֹמֶרֶת לוֹ: הֲרֵי אַתָּה כְּבֶן בַּיִת. שֵׁב בְּרֹר לְעַצְמֶךָ. וְצַרְצוּר שֶׁל יַיִן מֻנָּח אֶצְלָהּ, מִן הַיַּיִן הָעַמּוֹנִי, שֶׁהוּא קָשֶׁה וּמְפַתֶּה אֶת הַגּוּף לִזְנוּת. אָמְרָה לוֹ: רְצוֹנְךָ, שֶׁתִּשְׁתֶּה כּוֹס שֶׁל יַיִן? כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה בָּעַר בּוֹ. אָמַר לָהּ: הִשָּׁמְעִי לִי. הוֹצִיאָה יִרְאָתָהּ מִתּוֹךְ חֵיקָה. אָמְרָה לוֹ: עֲבֹד לָזֶה. אָמַר לָהּ: הֲלֹא יְהוּדִי אֲנִי. אָמְרָה לוֹ: וּמָה אִכְפַּת לְךָ, כְּלוּם מְבַקְּשִׁים מִמְּךָ אֶלָּא פִּעוּר – וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁעֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ – וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵינִי מַנַּחְתְּךָ עַד שֶׁתִּכְפֹּר בְּתוֹרַת משֶׁה רַבְּךָ (סנהדרין קו ע"א; ירושלמי סנהדרין י, ב).
אָמַר לוֹ – בלעם לבלק.
זִמָּה – זנות.
קְלָעִים – אוהלים המחולקים על ידי מחיצות.
מִבַּחוּץ – בחלק הפונה אל הפתח לרשות הרבים.
מְבַקֵּשׁ – רוצה.
בְּשָׁוֶה – במחיר המקובל.
שְׁתַּיִם וְשָׁלוֹשׁ וגו' – וכך שוב ושוב. בְּרֹר – בחר (פשתן). צַרְצוּר – כד חרס.
הִשָּׁמְעִי לִי – לזנות.
יִרְאָתָהּ – הפסל שהיא עובדת לו.
פִּעוּר – עשיית צרכים (ולפי המדרש כך היו עובדים את האל המואבי).
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.
מַנַּחְתְךָ – מביאה אותך אל סיפוקך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.