למעשה, צעיר זה, יוסי אהרוני, אינו חיגר כלל, אלא משרך כלשהו רגלו כמו נשתבשו לו השרירים המכוונים את התנועות של כף־הרגל, בעטיו של קליע שפגע; — אך אין זאת כי מאותה צלקת שנחתמה מאז בקרסולו, הגלידה גם איזו ודאות מרירה וחריפה בזווית פיו, והיא כאומרת, כשראשו נטוי לו לפנים והוא נטרד לרגל עבודתו — תמיד נטרד ומתעסק: הא־הא… ודאי רוצים הנכם כי אספר כיצד ומה עבר עלי ומה גרם לי, כלשון הפסיכולוגים — ובכן אם במעשה גופו אין מה לספר, ונניח זאת לאחרים, המיטיבים לספר ממני, הרי בעקיפין ראיתי משהו וזה נחרת.

אף רגילים אנו בלשון הקיצור של צעירים ולא היינו באים לדוש בהם; — אך דומה כי במלים “ראיתי משהו” היו מקופלות שלא במתכוון, כל אותה צפייה בה היו שרויים בתי ירושלים כאשר גזוזטרותיהם נמצאו תלויות מעל לשדות “הפקר”, וחרדה שלבשה העיר כולה, בהיותה מתהפכת בצירי מצור והיא כמופקרה לגורלה. כאן היה מהלך איפוא יוסי אהרוני כבחור צעיר, שלא נחשב על נושאי־הנשק או אנשי המלחמה. — בלומדים היה, כאחד הצעירים שהיו מזדמנים בימים כתיקנם לשיחותיהם החטופות והומיות בקרן־רחוב או מאחרים לשבת על ספריהם ולומדים עד־בוש, כמו דבקה בהם אישה של התורה. בעליות־הגג של בתי האבן הגבוהים היו יושבים והקרה אינה מרחיפה את עצמותיהם, כאילו חומה של תורה מתפשט בהם בפנים — זה החום המופלא והמאיר, שהיה עולה לעיני הצעירים מכרכי כימיה וביאולוגיה ושאר חכמות ומדעים.

מסתבר, כי תשוקה זו לדעת, שהתלקחה אחרי מלחמת־העולם בפינות תבל כולה ודחפה את הכל לחפש מפלט בשערי חכמות מבעתות הרס ודמים, אחזה גם בנוער זה ובתוכם ביוסי אהרוני, להוסיף דעת — הווי אומר: לעבור מהר מגירסת הילדות בבית־הספר על חיי הצמח והחי בעולמנו, גירסה שהיתה כרוכה בציונים ובמבחנים, אל הלימוד האוניברסיטאי, הפותח דרך אל עמל־הנמלים העצמאי, בו המדע מרמז על פתרון של אחת מאלפי הבעיות מהן מורכבים חיינו. ולפתע — סוכל כל העמל הזה כמו נהפכה העיר.

— השמעת, יוסי, כי היריות אינן פוסקות בירכתי העיר? — עורר אותו מרדכי חברו לחדר.

— מה לעשות… — היה מעפעף יוסי בעיניו, כמתפקח משינה ושב ומשתקע בספרו.

אמנם לא תמימים היו הבחורים האלה, שלא לדעת על המתרחש סביב, אך כל עוד לא היתה להם נגיעה ישרה בעניינים, היו מייחסים אותם יותר לשיחות יושבי־קרנות, אשר חזקה עליהם כי מנפחים ומפיצים הם שמועות קלוטות מן האוויר. ועוד היו מייחסים את הדברים ל“עושי־פוליטיקה”, אשר דעתם פנוייה להפוך בכל ענין, בין גדול ובין קטון — מה שאין כן אילו היו יושבים גם הם על גבי הספר ולומדים קצת — זה לא היה מזיק להם…"

הנה — בחריפות מופרכת כגון זו היה יוסי פוטר את הענין לבל יטריד אותו ויסיח את דעתו מן הזמן הקצר והיקר, העומד כאן לרשותו. אפשר ובנידון זה היה יוסי אהרוני חריף משנה, בין לגבי חברו לחדר ובין לגבי שאר החברים. ואפילו החל יוצא למשמרות בירכתי העיר עם שאר הצעירים המגוייסים לכך, היה מהלך ברישול־מה ובהגבהת־מצח, כמו ספרו עדיין פתוח לפניו ואין לו אלא לעיין בשאלה שלא נתחוורה לו כל־צרכה. האם היתה בכך מידת חריצות והתמדה שאינה־מצוייה או אולי מעין שריון לבוש במכוון בפני המערכה המתלקחת מסביב — או משניהם יחד? — עובדה היא כי בלכתו עם דמדומי יום לעבר ירכתי העיר המרוחקים, הלוך ועבור על פני המשמרות הצבאיים שקנו להם לאחרונה שביתה בה — על פני הבניינים הממשלתיים המגודרים, אשר מבין חרכיהם וסורגיהם בלשו עיניים חדות ואורבניות — לא היה מרים את עיניו, אלא קמט של לגלוג דק השתרשר על פיו כאומר: הנה בכוונה אורבים הם ובולשים, כדי להוציא מלחמה מנרתיקה — בכוונה קוראים הם לכדור.

אף אי־אפשר לומר, כי הליכה זו כשלעצמה היה בה להסב קורת־רוח מרובה. מה קורת־רוח היא לעבור אצל זקיפים שחרחרים־מזרחיים, שצצו חבושי קובעים נוצצים ומחודדים והוצבו ברובים מכודנים, והם אך באו להפגין את תכסיס השלטון האירופי המתמוטט, לרחוץ את ידיו ולהציג את העיר הזאת כעיר פרוצה ללא שלטון? — מה קורת־רוח היא לראות בכה זקיפים מעיראק ובכה טאנק משוריין, שדוהר בו חייל ירדני בכפיות צבעוניות? — היה דומה, כי אמנם בכוונה תחילה הוטענו כאן רובים ומקלעים בכדורים והכל תוהים וצופים מתי לפלוט אותם… בהרגשה זו היה עובר יוסי אהרוני בלי הרם עיניו, אל מגמתו — אחד הבתים הקיצוניים, הנשקף על פני בקעה או מהווה עם שלוחת בתים מעין זרוע מתארכת לתוך אדמת הפקר. שם היה נסגר עליו הבית, בקרב צעירים כמוהו, מדי החשיך הערב עליהם.

והערבים היו תחילה ארוכים ויגעים, כי לא הותרה גם בהם השאלה — מי כאן האויבים? האם השלטון האירופי אשר שוב אינו נראה־לעין אלא פה ושם בכיתת שוטרים או חיילים מזויינים; או הזקיף העיראקי המבהיק בשחרוריתו כתמה על עצמו; או שמא הבדווי שהחליף במדי חייל את הלבוש המסורתי מן המדבר; או אולי התושב הערבי משכונות העיר ומן הכפר; — או כולם יחד עשויים מעין פקעת של אויבים, אשר בריתם מסכלת את כוחו של כל אחד מהם בפני עצמו? — —

היו מצחקים איפוא הבחורים במתיחות כלשהי, כשעקרות־הבית במעונות הללו, נאוות ועדינות כאימהות, יש ומגישות להם כוס תה ופעמים כריך ומאפה, אף מניחות להם להשתקע כאוות־נפשם בכורסות ובספות המרופדות, כאומרות: מה טעם שנקפיד בימים של סכנה וחייכם הצעירים יקרים פי־כמה מהרהיטים הללו…

— סכנה… — התלו בהן הצעירים.

— כסבורות הן באמת, כי מלחמה היא בשערי ביתן. — הקלו ראש.

אך כיוון שנתמשכו הערבים והלילות, רצופים בזה אחר זה, החלו מרגישים גם הם כי אין בישיבתם משום עריכת תיקון־חצות גרידא. אמנם לא היו בצוות זה מחשבים אסטרטגיים גדולים או משקיפים מרחיקי־ראות; ולא עוד אלא בגיל זה של לומדים חומרת הסכנה אינה נמדדת, כל עוד הכדור חולף וקולע למקום אחר… אף־על־פי־כן החלו השמועות לפעול, כי מבעוד יום נורה נוטר אצל גדר של בית מקרוב, וברחובות העיר העקלקלים סיכנו את נפשם צעירים כמטורפים ונפוצו בשבעה דרכים כדי להטעות את הצבע הרודף אחריהם. נסתגרו והלכו רחובות העיר ושכונותיה. ואם באור־היום נתמעטו ההולכים לעסקיהם הרי לעת־ערב הושלך הס, כשדרי העיר ודרותיה מציצים מעל גזוזטראות או גגות בתיהם לתהות על המתרחש. ריקנות זו ששררה הופרה רק ע"י רכב־שריון שחלף־עבר כשתריסיו עשויים פלדה וקנה־מיקלע נוצץ מתוכו, ומבנין־קומות אשר במרכז העיר הזדקרו לועים נוספים צופים — —

מלבד אלה — אך הד פעמיו של הלך שנתאחר בנשף והיה כתוהה בעצמו על עזותו… או סלילי תיל דוקרני לשני צידיה של סימטה ושיני מחסום־בטון… בום־בום — יש והתגעש נפץ, זה הנפץ שציפו לו ורק למחרת ידעו את תוצאותיו… ושוב שריקה של מכונת־שריון חולפת או צעדה של כיתת חיילים קטנה תוך בלישה אחר האזרחים המאחרים ברחוב, מהעדר רצון להסתגר תוך בתיהם. כעיר נצורה היתה העיר.

ויוסי אהרוני עדיין אינו חש למצור זה, אעפ"י שהמשמרות תכפו ללא מתן שהות לחזור לחדר ולפקוד את הספרים שנשארו פתוחים בכה ובכה. אך באקראי עלה לו להחליף לבנים שנזדהמו או לחטוף סעודה מן־המוכן, וחוזר ויוצא למקום פקודה. כי זו היתה דעתו — דעה של צעיר שלא נתבגר עוד כל־הצורך והיה צריך, לכאורה, ליד נוהגת; כיוון שנסתחף למעגל זה, כשראשו מדובלל ועיניו ממצמצות חסרות־שינה, אמר לעצמו ולזולתו: מה לנו חכמות… אין זו מלחמה שתוכננה מראש ואין אנו בלוחמים החפשיים… ממילא מוטב כי ייעשה הכל בפקודה — וחסל… והיתה נלווית לחיוכו הדק קמיטת־מצח צעירה.

כאמור, הפקודות תכפו. במחשכי לילה יש ורצו בריסוק אברים במורדות של הר, מבוהלים להסתלק ממקום של נפץ. בערב נצטוו לבוא אל מיפקד־סתרים, כדי לצאת אל מטרה לא־ידועה. לאחר זמן כבר החל יוסי אהרוני מסתגל למונחים המקוטעים הללו שנמסרו מפה־לפה או בטלפון ולעולם אי־אפשר היה לדעת אם מסירתם לא נשתבשה. היה יושב איפוא במרתף או בעלייה של משמרו — אם הפקודה לא פסחה עליו קם ללכת עם ההולכים; ואם לא צויין נשאר יושב זחוח כלשהו, שעדיין יכול הוא להציץ בספר, או להקשיב לדברי־לצון שנעשו להם הרגל.

— יוסי, אומר אני לך כי בני־מזל הננו הערב ויכול אתה ללמוד בספר. — היה מבשר בביהוק שורות שיניו הלבנות זכריה, שהצמיח לו בינתיים זקנקן שחרחר, רך ונוצץ כמשי לתפארת.

— וי—וי, יא יוסקה… — היה מתנה לתיאבון גם יצחק לוי המסורבל — עתה אמא הזקנה שלי יושבת ולבה יוצאת אלי. ודאי ארוחה הכינה כאשר אהבתי עם תבלים וחריף־חריף — שמא אבוא… שמא אופיע פתע…

ויוסי מקשיב להם בקורת־רוח כי אינם מתרברבים, אלא פולטים מילה חמה על אחות ואם, היושבות באחת מסימטאות העיר. ואם יביא יצחק לוי לביתו באקראי חבר לארוחה, נמצא גם לו מאותה יד ישישה ואימהית, אשר טיפחה את בנה המגודל מילדותו. וחזרו שבעים ונינוחים מביקור אקראי כגון זה, כדי לשוב ולספר בו בשעות הבטלה והצפייה. אף היה בכך מעין שריון נוסף שנסתגר עליהם, והתהווה בו חום, עממה תוכו כעין הרגשת ביטוח הדדי בפני כל העומד להיגזר בפקודה מלמעלה — הלילה פה ולמחר — שם…

הרגשה זו שבחום ובביטוח הדדי, כביכול, יפה היתה ללילות הקרים הללו כאשר גברה ודאות המוות על הבטחון שבחיים סביב. כי חיים צעירים נקפדו בכל אשר פנו — באוטובוס שאץ ונורה ממארב, בבקעה שם נערך קרב, בדרך ההר מחוץ לעיר באישון־לילה, ובמאבק נואש בין מעברות הרים, שמה לא יכלה לחוש עזרה, כאשר מגור ומוות שררו סביב. לא נותרה איפוא ברירה ליוסי אהרוני והחברים אשר עמו, להתחזק בחגור החום ההדדי של חברות ולקבוע סימנים: פקודה זו גורלה הוא — לחיים או לאו?… — אני אומר לכם, חבריא… אמא שלי אומרת… — פתח מעתה ואילך לעיתים תכופות יותר יצחק לוי בסימן זה של ביטוח מרעה.

— מה אמא שלי.. מה סבתא שלי… — שיסע אותו מיד בריצוד־לשון רהוט וחייכני זכריה.

— אמא שלי אומרת: למען השם, יצחק, תצא שלם מרעה זו. — מצליח יצחק לוי לסיים באשר פתח.

— הכל משמיים… — מטיל ספק בסיכויים של חברו זכריה, כשעיניו מגולגלות כזיתים בשמן וזקנו נוצץ ומסתלסל משחור.

ויוסי מקשיב ונהנה מדו־שיח זה ושיסועיו המתנצחים. הוא מרים עיניו בצפייה של הנאה בהיפתח השיח ואינו גורע את עינו מפני המתנצחים, ולא עוד אלא טועם הוא טעם של אמת בדברים אלו — פחד מסותר מלווה בעידוד עצמי, החיפוש אחר קמיע או סימן אשר ישמש תריס בפני פורענויות. ככל שמנוגדים הסימנים העממיים האלה לוודאות הקרה של נוסחאות, העולה מהספר שלפניו — יש קשר ביניהם והיא הכוונה האמיתית, ללא כחל ושרק — לחיות. ללא העמדת פנים של גיבורים או של ששים־אל־קרב, אלא שיח הוא של המון־העם — אשר ברובו המספרי קובע לבסוף גורלה של מערכה. טול את זהירותו, חששותיו וסימניו ואת הגב העממי אשר מאחוריהם — אמא וסבתא ישישה, מידה זו של זהירות ושחוק — ונתקצרה להם השעה ולא יוכלו שאת את המתיחות והצפייה, ואבד אותו שיווי־משקל השומר על נפש האדם וקובע במרוצת הזמן גם גורלן של מערכות גדולות.

דומה, כי מעין תבונת חיים כגון זו החלה מתגבשת לו ליוסי אהרוני, עד שלמד וידע ללמד גם לזולתו כיצד להפוך מקריות זו של מלחמה למשהו שבהגיון ודעת. אם נקלעו לפתע בקלחת של מערבולת ומהומה סביב, בהן פוגעים ונפגעים גם יחד לא יכלו עוד להכריע למי היתרון, שמע יוסי את עצמו אומר לחבריו: מה כאן — הרי גמרנו… עתה עניינם הוא של נושאי האלונקות והחובשים שמלאכתם בכך… אנו רק נפריע ולפצועים נזיק… מוטב נחזור למקום אשר נועד לנו.

ואמנם — אפשר כי בכוחה של מידה זו נמצאו למחרת עומדים שוב אל הפקודה. ולא עוד אלא דומה, כי עובדה זו הוסיפה דבק לקשרים — דבק אשר יש והוא מצמיד חברים לצוות יותר מן הפקודה, לחזק את הרוח בהרגשה של בטחון פנימי, לאמור: כל עוד אנו ביחד לא תפגע בנו הרעה.

— אתה יוסי, בחור טוב. — יש והתמלט שבח מפיו הכבד של יצחק לוי, בליל חושך ובדידות, — משום כך אהבתיך, בחיי.

— ועוד: אילו הניח לספרים האלה שהוא יושב ומביט בהם תמיד, כי אז באמת היה בחור… — נענה מיד זכריה בשיסועו לחברו.

— אט, אתה זכריה תמיד, כאותה אשה… — מנסה יצחק להתנצח עם החריף ממנו.

— וכי מה… אני… אני… — מתחייך זכריה בשקט כאחד שעשה כבר מלאכתו, את יצחק לוי הקניט — ודי לו.

ברי, כי הרגלם להיות ביחד לא עמד להם זמן רב, ככל שהמערכה כבדה ופרצות מסוכנות ונקודות־תורפה החלו מתגלות לרוב. בעמדות הרים מבודדות ובעמקי בקעות כבר נזרעו גוויותיהם של צעירי הלוחמים. וכן באו הימים בהם שוב לא נראה הכל תמוה ומקרי. הזקיפים השחרחרים מארצות ערב הפכו לצבא לוחם סדיר, אשר זרמה אליו תגבורת ממזרח מדרום ומצפון. הגיעו הימים בהם נעקרו אברים חיים מבית וממשפחה ובשתיקת־אבל שירדה סביב סרגו ישישות מחוטי צמר גרבי־ראש “לילדים הלוחמים” כי יחם להם. אף קידשו הללו בתנועת שפתיים את מעשה ידיהן, שיהיה מגן לחיי הלוחמים. הגיעו הימים בהם פקודות־היום ללוחמים נעשו מיום ליום נואשות יותר, כי הודקה טבעת מסביב.

— אמר לך… — החל לדון אז יצחק לוי ברחבות־דעת מתחת לשפמו — כי באמת איבדו שם את הראש… אתה שומע, יוסי, כמו אמא שלי אומרת…

— אמא שלי… אמא שלי… בלבול ראש וחסל… — נעשה שיסועו של זכריה מהיר כמטח־כדורים מקנה־מיקלע, אף שזקנקנו לא פסק להוסיף פאר ושיניו נוצצו משנה מלובן. וכבר החלו מתפרדים ורק באקראי שבים ומזדמנים כמו בעד עשן־ואש. כי נשלחו מהם לפרוץ תנועות פריצה בחומות־האבן החזקות של האויב, ועם שחיבלו והרסו, הוכרחו לסגת בפצעיהם כשהם מסונוורים מנפץ, המומים מרסיסים וחבולים מהרס המפולת שחוללו בידיהם. בכל ניטשה המלחמה ותבעה תגבורת לשורות המידלדלות והולכות מיום־ליום.

— נו, כנראה הגיעה שעתי ללכת. — היה הפעם זכריה ראשון להשמיע בנימת עצב.

— ואומר אני לך — קפץ עליו בשיסועו יצחק לוי והוסיף בהעמדת־פנים — כי באמת בר־מזל הנך, זכריה, בר־מזל תמיד. כל המתרחק מפה מתרחק מן הכדור, באמת אני אומר לך.

— הכדור אחד הוא פה ושם. — לא התנצח זכריה עמו, אלא הבהיק בשיניו הצחות מלובן ונעלם.

הלך גם יצחק בהילוכו המסורבל לחסום דרכים או להבטיחם, ויוסי אהרוני אשר נשאר במקומו עומד, גם הספר הפתוח שוב לא עלה לו לרתק את דעתו. שוא היה מאמץ עיניו שנעשו קטנות וממוצמצות יותר מנדודי לילות, כי גם בשריון־הנעורים נבעו סדקים סמויים. — חבר שיצא בפקודה “לפרוץ” נפגע בגופו ובעיניו ורק חייו נשארו לו לפליטה; חבר שנשלח להבקיע דרך, עלם שעיניו חולמניות ונעשה לוחם, גורלו וגורל חבריו־לדרך נחרץ — להורג. שוב לא המקרה שלט אלא הוודאי — ובניינים שהפכו לבתי־חולים כבר מלאו פצועים מפה־לפה. כן חש גם יוסי כשאר הלוחמים, כי הקרקע בוערת באשר רגליו עומדות — בבנין או מחוצה לו, ועל המצפה אשר מסביב לו הגיחו הקליעים.

— בוא… בוא… — החל יוסי מרמז בחיוך דק של עייפות לקליעים ולפגזים הללו שהיו מרחפים סביב — בוא ואדע מה מינה הגורל גם לי… — בוא… היה ממלמל, כשהוא צופה מאצל מעקה על הככר המגועשת מסביב, והוא וחבריו כנתוקים ועזובים לגורלם.

אף חדר יום אחד קליע, פלח בעד מעקה האבן, הדהים בנפץ והמשיך להבקיע קיר ולפגוע ביושבים מאחוריו. תוך העשן והאבק לא ידע יוסי בדיוק מה התרחש, אך זאת הכיר בשפתיו המכווצות כי אמנם חי הנהו. לאלה שהופיעו תוך העשן והאבק לעזרה, עוד הספיק לומר כי יחושו אל המסוכנים יותר והוא שפצעו שותת אך גופו שלם… וכן נשאר מוטל במקום נפלו, כשהחולשה הנעימה יורדת ולופפת את כולו ולא הרגיש עוד כאשר בהיסח־הדעת לוקח לאחרונה לשאתו עם הפצועים. — —

— התעוררת לבסוף וברוך־השם. — שמע לחישה חטופה וראה בעד עיניים עצומות־למחצה פני אחות טובים ועייפים, כשהיא רכונה עליו בלבוש לבן.

חייך בפניו המאומצות אך סגור־פיו סירב להיפתח — אם מחולשה או אולי מחמימות שלפפה את אבריו ונסכה עליו רוח דמדומים. שכב איפוא, כשהוא מרגיש כי תנועת גוו כבולה, ותוך שכיבה עצום־עיניים, החלה אזנו קולטת מהמתרחש סביב…

— ווללה, אתם שומעים. — שומע הוא בדמדומו שיח מוכר, כמו חי בתנועתו ובהיגויו, והשיח גורם לו קורת־רוח חרישית —בחור טוב זה, יוסי שמו, אני אומר לו… הכדור אין לו בחירה אם פה או שם, בדרך או בעיר…

— מה כדור… — בא מיד שיסוע חייכני ודק כנגד — אתה אומר לו וסח בכדורים והוא עם הספר כמו דבק בו.

— ומה מצא בספרים הללו? חבל אני אומר לכם ורחמי נכמרים מדי זכרי אותו — מה עלה לו? — מתנה הקול העב לתיאבון.

— אם לא נשאר יושב אל הספר עד היום, סופו שנמצאנו פה… או אפשר הביאו “חדשים” אתמול־היום ולא ידענו…

קולטת אזנו של יוסי והוא יודע מי הם המדברים ובמי דבריהם אמורים. אף צחוק מפרכס באבריו היגעים כמנחש מראש, כיצד יתרחשו הדברים: הנה יימצא להם… או מוטב כי יוסיפו השניים לשסע איש את אחיו כמנהגם — יצחק לוי כבד־הפה וזכריה הזריז בלשונו ממנו… מנין באו ונקלעו הנה ומה אירע להם בהיעדרם? — הוא חלש מלחקור לפרטים — עתה שומע הוא תנועה, כמו מידדים העומדים סביב כלהקת ציפרים על רגליהם בקפיצות, מנתרים בכה ובכה ומשתהים, ומספרם הולך ורב. הוא ממשיך לקלוט את הגיגם והדברים סבירים לו, עם שאינו שומע אלא מחציתם..

— ראו, חדש בא ועניינו מה? רגל…

— אף זה רחימאי הבוקר הובא… אחד קשה, מסכן.

— דינו של זה ניתוח, באמת אני אומר לכם…

— אפשר עוד תצלח היד, אך הרגל אבודה…

ועוד כהנה וכהנה פולטים הללו כמו גס לבם בפצעים ונהירים להם חוקי הרפואה כאילו רופאים מנתחים היו. אין נפשו של יוסי סולדת מגילוי־לבם האכזרי, וברי לו כי אינו נובע מרוע־לב. נוחה דעתם כי בגופם נשארו חיים וממילא נוח להם בכל אחד המתווסף להם, כמובטח מעתה לחיים גם הוא… ומתוך וודאות מדומדמת זו שוב יורדת עליו שינה כבדה, בה אינו שומע ואינו חש דבר — כמוה כהתעטפות חושים.

— האם לא אמרתי כי יוסי סופו לבוא אלינו, לא כך אמרתי?! — מנצנץ אל פניו לבן־שיניים כחלב זכריה, שפניו חוורו ודלו, אך נשארו עטורים כשהיו זקנקן שחור.

—ווללה, כך אמרנו בחיי. — צץ לו בצידו יצחק לוי, שפניו הידשנו מזחיחות־הדעת.

— האמנם יוסי הוא שאמרתם? — מצפצפים והומים קולות דקים וגסים מאחוריהם, ונמצאו עומדים סביב למיטתו, הללו המקפצים על קב או מניפים את ידיהם הנתונות בגבס כמוטות באוויר, או מדלגים דילוגים בין המיטות.

— משמע, חברים, שיש להביא לו ספר ויתעורר מיד. — נמצא אחד מציע והכל נהנים.

מידבק יוסי מקלות־ראשם, עם שכאב חד חולף ומעוות לפתע את לחייו, ששולח בהם חיוורון ועדיין לא גולחו וסומק עוד לא עלה בהם, אף כוחו אינו עומד לו לפטור דברים כלפיהם. — לגבי אלה אין זה משנה, כי ודאי להם, שנוסף אחד אשר שעה־שעה יוסיף כוח והרופא יחתוך בו או ידקור, האחות תחבוש, תטפל ותאכיל — וכן יימצא להם חומר חדש לדוש בו ולגרש צל אחרון של אותו זכר קדורני, אשר גרם להם להיאסף הלום.

מעט־מעט מתחיל גם יוסי להבחין בהם — זכריה שזרועו הדוקה לו לפניו ותמוכה בסד, יצחק לוי המחגר בחלוקו כבד־גוף כמו נעשה כברה מרסיסים, פלוני בסד של רגלו המחוצה, אלמוני — — כל אחד עם החידוש אשר הכירורגיה המודרנית הפליאה להרכיב לו — מפנים ומאחור בכל צידי הגוף. ולא עוד אלא הפצועים מתמול כבר נעשים מומחים למחרת, והם דנים ופוסקים בגורלו של זה ובטיפולו של זה… מתוך שעוקבים הם באורך־רוח כיצד מצטלק ומגליד בשר שלהם וחוזרים עצם ופרק למקומם — נעשים הם זריזים לשפוט מה טיפול צריך פלוני וריפויו של אלמוני כמה יימשך… אף ברופא דנים הם באורך־רוח כיצד חתך והצליח האחד, או השני שגה שגיאה גסה, לדעתם… האולם הגדול מתמלא שאונם והמונם ונשמע גם באולם הסמוך ועבר לאגף ולחצר, עד שיהום הבית מחבורות דחוסות, מלובשי חלוקים, מנשימתם ומריח פצעיהם, כשהם מתווכחים בקול.

מלחמה שוב אין כאן, אף לא דאגה לגורלה; — אך ענין אחד מרחף ומעסיק, תשוקת נעורים יוקדת: כיוון שעלה לאחד להינצל, שוב אינו רוצה אלא בריפוי ובשובה לאיתנו — כי מי יוכל לשאת בדאגה לנכיוֹ — אף לא אב ולא אם… ומתלווה גם מרירות לדאגה, כצל המקדיר שחוק שנון: אכן, מי ידאג — תופש־המשרה שבציבור ידאג? — הה, שחוק ולעג. וכבר שמענו!… ומתוך העלבון שבציפייה שוב חיפוש מפלט אל העבר הקרוב — אכן, כיצד היה הדבר, איך קרה לפלוני ולאלמוני? ובאווירה הרוטטת מתוחלת וחרדת קיפוח מתחיל מתגבש סיפור, לובש צבע וגוון, מיתבל בסממנים של הצגה ובשעשועי דמיון — כן היה הדבר, כך אירע המעשה… כך הווה בי עובדה.. וכיוון שגמרו סיבובם על פני המיטות עם בוקר ועייפו להתל במומי החולים, לשים כעפר את האחיות ולהפריך את אומנות הרופאים — הרי הם מתכנסים ואומרים מסובים:

— היום יצחק לוי יגלגל סיפור אך בלי כזבים…

— מה כזבים… — מתנהלת בכבדות לשונו של יצחק לוי שאומנות הסיפור אינה נהירה לו — כיוון שכך אתם אומרים, יספר זכריה מדמיונו.

— זכריה, אנו גוזרים עליך… — מסכימים הכל ונהנים מראש, מאשר יסופר היום בתוספת הפרטים שלא נודעו אתמול.

— והרי סיפרתי כבר כי היה חושך ואני מוטל כל הלילה בוואדי. — שוחק זכריה ועיניו מתחייכות.

— אך העיקר לא סיפרת: מה אמרו ומה אלו הללו מן האויבים כאשר מצאו אותך? — מציקים לו המסובים בכוונה לגרותו.

— לא הם אמרו, כי אני אמרתי… — מתחייך זכריה — מיד אמרתי: אחים, טיפת מים לא באה אל פי, והאם אתם “לוחמי הקודש” תראו בגווע אחיכם?

— הרי תמול אמרת כי שאלו, אם משלהם הנך? — רעמו המסובים סביב מהנאה.

— מה תמול ומה היום… — מחליק זכריה על זקנו — ודאי אמרתי: משלכם אני או שמא נראה אני כאחד הכופרים הללו?…

— הנה… ומיד ראו כי יש כאן עסק עם אחד שחרחר מן המזרח עז־נפש וכזבאי כאחד מהם. — נהנים הכל משנה לספר בשבחי זכריה ואויביהם בשדה גם יחד.

— מדוע תאמרו כך, חברים? — מחייך זכריה ומנופף בקשתית ידו החבושה — או שמא רציתם כי אפציר בהם: — תירו בי או תדקרו אותי למוות, כי מהיהודים אני… ואני ידי שבורה וכוח אין בי עוד לקום ולצאת את הוואדי הארור…

— מה אמרת איפוא להם? —

— אמרתי: שאוני באלונקה אל המפקד שלכם, ועד שהיו נושאים אותי כבר הייתי מתייגע למצוא עצה איך להחלץ מידיהם…

— ומה עלה לך? — ציפו הכל, ספק להמשך סיפורו ספק לכשרון המצאתו.

— עלה לי, כי באנו אצל מקום של יהודים ומיד אמרתי: באמת לא משלכם אני כי משלהם… הניחו לי.

היה מחייך זכריה, ואף־על־פי שהמסובים היו יכולים להקשות כיצד אמר לאלה “משלנו” ויצא שלם ולאלה “משלנו” ונאמן גם עליהם — אך בעיקרו של דבר היו מודים, כי סיפור ערוך וסדור לכל פרטיו נמצא לעת־עתה עם זכריה בלבד. מפי יצחק לוי עדיין אי־אפשר היה להציל לאשורו, אם בהיותו באחד הקרבות הנועזים של השיירות המשוריינות נתמלא גופו רסיסים־רסיסים, או אולי תאונה היתה לו ברגלו… והאחרים לא סיפרו מכל וכל מאשר אירע להם, אם משום שידם קצרה להתחרות בחלקת שיחו הססגוני של חברם זכריה, ואם משום שלאחר נופש קל נמשכו משנה לדוש בענין זה המתקרא בית־חולים צבאי — בו נחתך גורלם כעת ושאר העניינים לא נחשבו עוד.

— אומרים הם לי פניצילין, אורומיצין.. והשד יודע… ואני שואל אותם מה ענין פניצילין לפצע כגון שלי? כמובן שהרופא רואה לאחר זמן כי אני צודק! — פותח חריפות אחד בפרשה זו.

— הא, הרופאים… גייסו אותם מכל הבא ביד… ואני כיוון שלקחו אותי אל הניתוח אמרתי להם מיד: זכרו כי איני כספת או קופה ואל תשכחו חוט או מחט בבטני. וכסבורים אתם? הרי צדקתי. לאחר זמן גילו כי שכחו! — מריע אחריו שני.

ואני כבר שקלתי לו לרופא שלי כיאה לו, בחיי, אמרתי: רופא אם לפצע כגון שלי אתה קורא בשם נאה “אוסטיאומליטיס”, אך אינך מוצא יד ורגל כיצד לסגור אותו, הווי אומר שאומנותך להיות סנדלר חה — יפה אמרתי?! — מצפצף שלישי בקולו הדק.

— ווללה, באמת אפשר כאן להשתגע. — מסכם את הדברים יצחק לוי, מעיד את זכריה המסכן שמנתחים אותו זו הפעם השלישית בכף־ידו ועדיין לא הועילו לו במאום, מסתייע במקרה שלו ובעובדה של זולתו, כדי להוכיח באחת כי הרפואה כוזבת והרופאים רופאי־אליל.

ויוסי אהרוני לא רק שומע לדברים כבולע בצמא אלא דומה, כי הוא טועם כל אשר הובלע במהומה זו של קיטרוג, בחצאי־המלים הללו, בצחוק ובחריפות אשר זר לא היה יודע להבחין מה אמת כאן ומה נופך לנוי המליצה בלבד…

וכיוון שהימים עוברים ומתחיל גם הוא מקפץ ביניהם על רגל, ברי לו כי רק כאן נמצא שילוב ישר בין מה שקדם ובין המתרחש — שילוב המסיים את שנת־המלחמה הראשונה בחייו הצעירים. עדיין סיפורו שלו על העבר אינו סדור ומגובש כשל שאר החברים, אך גם הוא משתעשע בפעם המאה בסיפורו החי ומתגוון כל יום בגוון נוסף של חברו זכריה, כמו היה זה גם סיפורו שלו. ויותר משנהנה מן הסיפור עצמו, נמצא נהנה הרבה מהסממנים שהורכבו לו. ושוב אינו הוגה כלל באשר אירע לו לגופו או התחולל לנגד עיניו; כן אין הוא שועה לדעת רופאים ואחיות או קרובים ורחוקים — מה גורלו וסיכוייו, מה בדקו ומה מצאו — דומה כי יהבו כולו על חבורה זו היודעת ושוקלת את הכל על־פי דרכה וטעמה, ואף־על־פי־כן נאמנה עליו כעת מכל.

— אתה, יוסי, כבר מובטח לך לשכב כאן. — היה יצחק לוי ראשון להשמיע דעתו.

— מה שאלה… בא שיסועו של זכריה רהוט כמטר כדורים מקנה־רובה — ולא עוד אלא ינתחו, ופעם אחת, שניה וגם שלישית.

— אני אומר לכם, כי בסוף דבר יהא צריך ל“הרכבה”. שומעים אתם? וזה עסק רמאים! הרכבה מפה או משם, אך הענין ברור. אבר מן החי… — פוסק אחריהם שלישי.

יוסי מקבל את גזר־דינם, כי אליבא דאמת צריכים כולם לאורך־רוח, ואשר חולל הברזל ברקמות הגוף החי עניין הוא לריפוי רב וממושך. ממילא לבם גס־משנה באווירה דחוסה זו של בשרים פצועים, במאכל חדגוני שהוא מוגש להם יום־יום, בביקור ההמוני עת נפרצים שערי החדרים והאולמות ומבקרים מתערבים עם חוליהם, בחורה אצל חבר פצוע ואם קמוטה עם בנה. המראות חוזרים ושוב אינם מעוררים בהם עצבות חולפת, אלא מביאים אותם להרהורים פקוחים ומפוכחים על החיים.

— שמע, יוסי, הנה פשפשתי פה מעט בבנין זה ומצאתי לך גם פה מקור לספרים הרבה. — מודיע לו יצחק לוי ומניח לפניו כרכים מספר.

— השומע אתה, יוסי? מהלך אני לתומי ברחוב ורואה מחברינו לעמדה. — מוסר יום אחד זכריה — שלום… שלום… שואלים הללו שמא יודע אני עליך ותוקעים לידי קליע זה: אותו מצאו בקיר והוא שפצע את יוסי, מסור לו למזכרת. — כך אמרו לי והלכו.

ויום אחד מביאים לו חפץ ואומרים: יוסי, כך חברים החליטו… כיוון שזכו לילה אחד ונתפנתה שם שכונת האויב מנגד מכל יושביה, החלו מחלקים ביניהם שלל אשר מצאו ופקדו גם אותך בחפץ, קח…

נמצא איפוא, מוקף כעת מכל אשר נגע למעשה המלחמה, בה לא הוסיף לקחת חבל בגופו: כאן הקליע וחפץ מעשה־פסיפס וכרך מספריה נטושה של אחד הערבים — אך כל אלה לא לקחו את לבו כעת. יותר מהם נמשך אל חילופי־הדברים סביב, כמו עדיין לא ירד לתכליתם… ודאי מלחמה היתה, אך כשם שנכנס לתוכה שלא־על־דעתו כך יצא ממנה — ובכל שלטה יד המקרה… במה לא היתה יד המקרה? אפשר באותו ביטוח שהיה צומח בעמדה וליווה אותו הלום, וכן במתיחות צעירה זו שאין־לה־רסן, השוררת מסביב כעת. — —

כאן הללו שנאנקו מפצעיהם, שוב אינם נאנקים אלא תובעים בקול מלא, וכקול הזה עדיין לא שמע יוסי מעודו. תובעים הם מהרופא לשכלל את כליו כדי להשיב לכף־ידם, לקרסולם ולשאר אברי גופם את כושר פעולתם. תובעים הם בריות־גוף, כי לא יוכלו ולא ירצו לסמוך על זולתם. תובעים הם בפה מלא ובקוצר־רוח, כי הימים עוברים “וכסאות ושולחנות” נתפסים בינתיים, כדבריהם — — ומי יזכור להבטיח לאשר יצא מחר, מכונית להתפרנס ממנה, או להזמין את העבודה לאחד שיהיה צריך לה? על כך גוברת המתיחות ומתחבטים הכל בוודאות כזאת, כמו ראו בעין כי נעקפו־קופחו והכל נמצאו מתכחשים להם — אף גרועים להם המתכחשים המדומים הללו מהאויבים שעמדו בעבר נגדם.

אפילו מוגזמים החששות ומתובלים כהלכה, הרי ברי לו, כי מקהלה זו לא היתה פועלת, אילמלא ליכדה אותה אמת לאמיתה. הוא מרים, איפוא, עיניו ומגביה קמטי מצחו, כאשר זכריה מניע בידו לאות ולמופת, כי גם בתחבושתה עשוייה היא לשמש כלי־רכב וכל עבודה אחרת. הוא עוקב אחר יצחק לוי, המבליע מתחת לשפמו, כי גם בסירבולו מהשכיבה הממושכת ובהיות גוו טעון רסיסים הרבה, לא ניטל חשקו מרווח, שאפשר להתפרנס בו ככל אדם הגון. הוא מבין כעת כי כל אלה המקפצים סביב על שתי קביים או קב אחת, או מנופפים בידיהם אחת הנה ואחת הנה, או מוטלים עצובים על משכבם — כל אלה שנתמחו למומיהם ונעשו גסים בנכותם, — לנגד עיניהם החלטה נוקשה אחת: אנו, מעתה, אין לנו אלא לחיות ומלחמה על כך תהיה מכל העברים, מפנים ומאחור — נלחם על כך כי הכל יבקשו אחת: איך לקפחנו…

— — לילה… והכל נושמים כבדות באווירה זו של הצטלקות והגלדה, של תרדמה ושקט, שלאחר שאון הביקורים של קרובים וחברים… הכל חזר להיות לבן לאור האפלולי של עששית הלילה וטעון גניחת צמא או אנקת געגועים של גוף מחלים, ניע־שפתיים של סיוט… יוסי מקשיב וחש בעיניו העייפות — ואף־על־פי־כן חוזרות הן אל הספר שלפניו. כבר נתגלה לו במרוצת הימים הסוד, כי הספר הראשון הובא לו מאוצר ספרים מוזנה¹, שהוטל בפינת הבית הנטוש תוך בהלת המלחמה. כיוון שנעשה מהלך בכוח עצמו, החל לאסוף אליו את הכרכים הנטושים הללו, נושא מהם תחת בית־שחיו באשר ילך, מקיף את עצמו בהם עת ישכב על מיטתו.

כי מלבד השיחות שהוא בולע בצמא, כמו לומד מהן לדעת את מגילת הזכויות של האדם החי, חזר להבין בנוסחאות ובסימנים המדעיים, הללו, בהרגשה כאילו לא חלה הפסקה.

— זה מעניין… — לוחש יוסי אהרוני לעצמו בשפתיים דקות ומכווצות, ואין לדעת אם לחשו מכוון כלפי הספר או למתרחש בדעתו אותה שעה בכלל.

הוא בודק לאור האפלולי את תנועת כף־רגלו לצד, אך לא כלפי מעלה או מטה, כי הפסידה כושר זה, ומוסיף בשקט: אין דבר… גם זה יספיק.

וחוזר אל הספר באותה עקשנות עיקשת, שאין בה אכזבה, אך מסקנה ישנה: אם בחיים חזקה יד המקרה — מתגבש במוחו של יוסי — ומועדים הם לקפח ולפגוע, הרי בספר לפחות אין המקרה שולט ובו ובכוחו גם האמת בחיים גוברת.