מספרים אצלנו על אִשה אחת, צדקת, שיּדעה לשכּך כאבים ולרפא חוליים ולתקן מומים שנואשו מהם טובי הרופאים. וזאת לדעת שטובי הרופאים שלנו שמם הולך לפניהם בכל בּלאד א־שאם — בכל ארצות דמשק — מנהר פרת ועד נחל מצריִם. ודי לנו אם נזכיר את דוקטור רומאנוף שישב בג’אמילייה, הוא ואשתו המיילדת, ואת אלטוניאן הגדול שבנה לו ארמון ובית־חולים בעיר — זה הרופא הארמני רב־המוניטין שעל כל הצצה שהציץ בגרונך היה רַכּבו נוטל ממך לירה זהב.
רכלניות מספרות שתחילת עיסוקה של אותה צדקת בריפוי בא לה אחר ביקורה המפרוסם אצל אותו אלטוניאן. ומפני־מה מפורסם, שסיפרה אותו שוב ושוב סביב שולחן הקלפים. ומה שסיפרה כך (בערך) סיפרה.
אחר שנתאלמנתי, לא עליכן, החלו כאבים משונים פוקדים אותי ביום ובלילה, פעם כאן ופעם שם, פעם בחוץ ופעם בפנים. כל־כך תכפו הכאבים שלא ידעתי שינה והייתי מתהלכת כסהרורית ומפילה כל מה שידי תופסת. לקחתי אספּירין ולא עזר, עשיתי כוסות־רוח ולא עזר, שתיתי שמן־קיק ולא עזר, אפילו חלב חם בדבש חדל להשפיע עלי. אזרתי עוז בנפשי, צררתי את לירות הזהב האחרונות שהוריש לי בעלי, מנוחתו עדן, הזמנתי כרכרה והתכרכרתי אצל אותו אלטוניאן. הסתכל שם ויותר משבּדק שאל וחקר. אחר שלוש דקות, אולי ארבע (חי בכורי לא יותר!), אמר לי: מחר תצומי ומחרתיים תבואי אלי אל בית־החולים, על בטן ריקה. אמרתי לו, טוב ויפה. ובלבי חשבתי: טוב בטן ריקה מקופה ריקה. אני פותחת את הדלת לצאת, ומי עומד בדרכי אם לא רַכּבו הגברתן של הרופא. מחייך הוא אלי חיוך שכולו שיני זהב ואומר, לירה בבקשה. אנחנו רק שוחחנו היום. אני אומרת לו, ואת הבדיקות נעשה מחרתיים. והוא בשלו “לירה”, כאילו לא שמע מה שאמרתי. אני מסבירה והוא אינו שומע; אני עומדת על שלי והוא מתעקש. הוצאתי לירה והטלתי אותה על כפו השעירה של אותו גוי שונא ישראל. ואני אומרת לכן, אלמלא צריכה הייתי לשוב לראותו, לא היה מקבל ממני פרוטה שחוקה.
אז איפה הייתי. כן, צמתי למחרת כמו שצריך, צררתי חלוק וכותונת, מראה וסבון ומעט כעכים, והלכתי אל בית־החולים. יום שלם עינו אותי בעינויים משונים, בדיקות כאלה על כל שונאי ישראל. השאירו אותי לישון שם במיטה קרה בין סדינים מעומלנים כרקיקים. וסביבי שיעול וגניחה יגון ואנחה, ירחק מכם כל חולי. למחרת בא אלי הרופא מחייך ואומר “אין לך כלום, מדאם חכּים. את בריאה ושלימה. הלוואי אני הייתי בריא כמוך.”
לא הוסיף “בלי עין הרגע”, לא שום דבר. אני קמה לצאת משם, ניגשת אלי אחות נזירה, חיוך של שיש על פניה, ומושיטה לי חשבון על חמש לירות זהב. לא תאמינו, חמש לירות זהב, בעיני השטן. “אין לך כלום” — וחמש לירות זהב.
בשביל מה חמש לירות זהב, אני שואלת אותה. בשביל מה חמש לירות זהב אם אני בריאה ושלימה ולא עשו לי שום טיפול, אני שואלת אתכן, אה?! אפילו תרופה אחת לא נתנו לי, שהרי “אשה בריאה ושלימה” אינה זקוקה לתרופות. בשביל כדור שינה אחד וכוס משקה איום שאפילו עזראיין (השטן) אינו מגיש לאורחיו — חמש לירות זהב?
מאז — מספרות הנשים — חדלה ללכת לרופאים. ולא זו בלבד, אלא שהחלה לרפא נשים אחרות, כדי למנוע מהן ביזיון וגזל. תחילה ריפאה נשים, אחר — ילדים, אחר־כך כל מי שבא אליה. והיתה לוקחת רק מה שנידבם ליבם לתת, ומעולם לא הסתכלה כמה הניחו בצרור. וסמוך לאותו צרור קופת ריבי מאיר בעל־הנס וגם בה היה כל היוצא מטיל מה שמטיל, מנשק את המזוזה והולך מרוצה.
עד כאן סיפורן של נשים כרכלניות. וגברים מיושבים בדעתם מה אמר: נתאלמנה האשה ולא נמצא לא מפרנס. ראתה שמה שהוא חכּים, כלומר “רופא”, ונזכרה שנות נעוריה בהן זכתה ללמוד הרבה צרפתית ומעט עברית, נטלה ספרים שהיו בבית בעלה המנוח, שהיה בר־אוריין ולא־יוצלח בעסקים, והחלה מעיינת וקוראת. בקונטרסי “סגולות ורפואות” וב“שושן הסודות” החלה וב“ספר פתרון החלומות השלם” כילתה, שכידוע חלומות לא שווא ידברו ובפתרונם שורש רפואה למחלות הרבה. היתה קוראת ומשננת ומסמנת, ומוסיפה ידע אל מה שכל אשה שעיניה בראשה צריכה לדעת.
וכך שנה אחר שנה אחר שנה, כשאין לה בעולמה אלא זה בלבד, שכן בניה גדלו ופרחו למקומות רחוקים.
תשאלו, מהו זה “שכל אשה צריכה לדעת”? אשה שלא נולדה ולא גדלה במקומותינו יכולה לשאול כזאת וזכאית היא לתשובה. קחו למשל רגל שנחבלה ונתעקמה ונתנפחה אחר נפילה. אם הכאבים מרובים וכל דריכה גורמת כאב, ראשית בודקים אם אין זה שבר. בדקת ומצאת שאין שבר, בעזרת האל, מה את עושה? את לוקחת זלאל (חלבון) של ביצה וסבון כביסה מַחקוּק (מגורד) וטחינה רגילה — שליש שליש שליש, יעני בערך. את מערבבת את השלושה ומורחת על רצועת בד ארוכה (מסדין ישן או משהו כזה), תופסת קצה של הבד המרוח ועוטפת היטב, עוטפת וכורכת, כורכה וחובשת את הרגל הנפוחה. ובכל פעם שמתקשה הבד, בטרם יהפוך נוקשה כגבס, את משליכה אותו ושמה בד חדש, מרוח כהלכה, במקומו. וזאת חבישה בדוקה שאין כמוה למשוך כאבים חוצה ולרכך את הנפיחות ולהשיב רגל לאיתנה.
פעם אחת נפה נַהמו מזרחי (לא אמה של שירלי מזרחי — זו שחזרה מברוקלין עשירה כקורח — אלא דודתה, מצד אביה) נפלה מן הכיסא הרעוע שעליו עלתה על־מנת להוריד את נייר־הזבובים שנשתלשל מן התקרה עמוס לעייפה. נתעקמה רגלה הימנית וצבתה, לא עליכם, ולא יכלה לדרוך עליה אפילו נשענה מימין ומשמאל. היו הכאבים תוקפים ומרפים, תוקפים וגוברים עד שביקשה נפשה למות. “ביקשה נפשה למות” — לשון גוזמה כמובן, אבל בית מזרחי הרי ידועים כגזמנים. בא דוקטור רומאנוף, ציווה עליה לעלות על משכבה ולא לקום שבוע תמים. גם כדורים קטנים נתן להל בלוע בוקר וערב.
רצתה לומר לו: ועבודת הבית מה יהא עליה — ולא אמרה; רצתה לשאול אותו: איך כדורים שאני בולעת בפה לבטן מגיעים לרגל לרפאה — ולא שאלה; שמוראו של רופא גדול על הנשים. שלחה לקרוא למדאם חכּים. אמרה לה זו, עַיינִי, עַייב עַלייכִּי (כלומר, מה זאת, תתביישי לך) לא למדת מאמך מה עושים לרגל נקועה? אמרה לה, מה לעשות שמעולם לא נקע איש רגלו בביתנו. אמרה לה: זלאל ביצים וטחינה וסבון — שליש שליש שליש. פעם ראשונה עשתה עימה, אחר היתה עושה לעצמה, עד שנרפּאה כליל.
זו רק דוגמא אחת מני רבות, מן הדברים הללו שאין אשה צריכה להטריח עבורם אפילו את מדאם חכים; ואשה נבונה משננת לבנותיה אפילו כולם בריאים ושלמים, מאשאללה.
דברים אחרים נודעו לה לאלמנה מן הספרים הישנים והיא שמרה אותם לעצמה, שעליהם פרנסתה ומהם תעסוקתה. ובינינו לבין עצמנו, אוי לה לאשה אלמנה שאין לה תעסוקה, אפילו פרנסתה מצויה בשפע. לבד מן הכתוב למדה הרבה מן הניסיון ועוד יותר מאותה טוּרכיה זקנה שהיתה יורדת מן ההרים להביא לה עשבים. אם נספר אפילו מקצת מן הדברים הללו, נהא בוחשים בקדירתה ומקפחים פרנסתה של אותה צדקת. אם לא נספר כלל, יאמרו קטני־אמונה: דברי הבאי שאין בהם אמת.
ואל יתפרש מדברי שמזלזל אני בקטני־אמונה. יש ביניהם שפיהם ולבבם אינם שווים. כגון אותו איש מדע בן־עירנו, שבשמו איני רוצה לנקוב מפני הנימוס, שיצא לביירות ולפריס ושב אל ביתו בג אמילייה ולא הסיר את פרסת־הסוס שהיתה תלויה בפתח. בא אליו גוי עמית לבקרו. שאל אותו: איש מדע כמוך עדיין מאמין באמונות תפלות? אמר לו, מובן שאינני מאמין בשטויות הללו, אבל אומרים אצלנו שפרסת הסוס מביאה מזל בין אם אתה מאמין בכך ובין אם לאו.
הרבה מן הסגולות הבדוקות כתובות שחור על גבי לבן בספרים, כמה מהן בלשון הקודש דווקא. כגון מה ייעשה בארשה שאין לה אורח כנשים. “אם תכתוש קליפת שקדים יבשים ותערבם עם דבש ומים, ותתן לאשה לשתות — מיד יבוא לה. ובחון הוא.” אומר אדם משלנו, מה יש להפסיד? שקדים יש בבית ודבש לא חסר, לא־כל־שכן מים. ניתן לה ונראה. למה למהר לרופאים, למה.
או, למשל, יש לך כאבים בגב או בפרקים. אם תלך לרופא, בחדר ההמתנה שלו עלול אתה לתפוס כמה מחלות מדבקות, שלא להזכיר שׂכרו של רופא שאין לו גבולין. אמרת מדאם חכים: אפשר למשוח בחלב החמור, כלומר האתון. ואם מתקשה אתה להשיג חלב חמורים, אפשר לכתוש נענע בעודו ירוק, לשים בו מים, לבשל “עד שילך המים” ולערב אחר־כך בשמן זית ולמשוח. כך כותב בפירוש ב“קונטרס רפואות וסגולות” חכם אברהם חמוי זי"ע (זכותו יגן עלינו).
אמנם כתובים שם גם דברים שאנשים מודרניים כמונו אינם מאמינים בהם; ובעצם אינם צריכים אותם כלל, שהרי יש בידינו אמצעים מתוחכמים יותר להפוך, למשל, אויב לאוהב. למען השעשוע אגלה לכם מה אומר אותו חכם בספרו כיצד ניתן להפוך אויה לאוהב: “אם תאמר בפניו בנשימה אחת אור”יאל או נור"יאל — תהפכנו לאוהב. "ואם רוצה אתה לגבור עליו במשפט “תכתוב שם האויב ושם אמו ישר והפוך, ותשים אותו תחת מנעליך, תנצחנו בדין.”
מדאם חכים האמינה ולא האמינה בדברים מסוג זה. מכל מקום, לאלה המאמינים בהם עזרה למצאם. ובינה לבין עצמה היתה מלחשת “אשרי המאמין.” מאז שנסעו בניה ובנותיה ונפזרו בארבע כנפות תבל בחמש יבשות רחוקות — קשור על מצחה פתק ובו כתוב באותיות עבריות “שנג”פ אג“פ נג”פ" — סגולה בדוקה שלא יינזקו הבנים. אם לא יועיל, לא יזיק.
פעמים באו אליה בטענות, כגון אותו שותף שהביא את שותפו לדין ולא היה בטוח שהשופטים רואים נכונה. כתבה לו שם יריבו ישר והפוך ושם אמו ישר והפוך — ובשלון הקודש כתבה, שחזקה לשוננו מכל לשון. נתנה לו. שב אליה זועם אחר שנכשל במשפט. שאלה אותו, שמת את הקלף תחת מנעליך? אמר לה, בוודאי. אמרה לו, היכן? אמר לה, בין גרב לסוליה. אמרה לו, שוֹטה שבעולם, תחת מנעליך אמרתי, לא בתוכם. טפח בכפּו על מצחו ואמר, איזה אַהבּל אני!
לכל אדם שפנה אליה היתה עוזרת, ומי היה פונה אליה אם לא הנזקקים. באו וצבאו על פִּתחה כל איש מכאובות וידוע חולי. באו עשירים ועניים, כפופים וגאיונים. באו כאלה שכל חייהם הסתכלו עליה הרחק מלמעלה. הבריות יודעות להעריך את הבריאות רק כשהיא איננה — היתה מדאם חכים אומרת ונאנחת — וכך גם אותי: רק כשהבריאות בסכנה. כנגד העשירים היתה מחמיצה פנים. אלה יכולים ללכת לאלטוניאן. עשיר בגימטריא “רפש” — היתה אומרת, זוכרת שנות מרודיה אחר שנתאלמנה.
בעלה נפטר ממחלה פתאומית, לא עליכם. לא קראו למחלה בשם, ואם קראו — אינה זוכרת. עוד בחייו ברחו הילדים מן הבית, רחקו מאב ששקע בספרי הקבלה של רבי חיים הכהן מחלב ושכח משפחה שיש לפרנסה; הפליגו והצטרפו לדודים מצליחים — אחיה שלה — ששלחו ידם במסחר באיי הים. נשארו עימה שתי בנות יתומות שירשו ממנה גיזרה נאה ועיניִם נוּגות ומצח גבוה, ובטרם פשטו בגדיהן הכהים נמצאו להן חתנים, שניים רֵעים מאמריקה שבאו לדוג בעיר מולדתם. יצאו הבנות ונותר בית ריק. ולב מרוקן.
נזכרה האלמנה בדוד זקן שלה, ישיש כבן מאה שלא עזב את החצר, את ה“חוֹש”, בשכונת היהודים העתיקה. פעמיים בכל שנה היתה מבקרת אותו לסעוד אותו בבדידותו ולהביא לו מצרכי מזון עמידים, כגון כדורי־לַבּנֶה בשמן וזיתים ומיני מרקחות. ולא היתה פנויה לשמוע דבריו. היה מדבר והיא אינה שומעת ורק צועקת “הן” מפעם לפעם תוך כדי שטיפת הבית ובדיקת המזווה. היה בו בזקן די כוח, תודה לאל, לשרת את עצמו. בניו רצו לקחת אותו אִתם לפַּנמה והוא סירב. להיקבל בחלבּ רצה, “שאמנם אינה ארץ ישראל, אך יש בה מקדושתה של ארץ־ישראל”.
עתה שנתפנתה עד כדי עודפי שינה, החלה מאריכה ביקוריה אצלו ואפילו מטה אוזניים קשובות ללחשושי שיחו. קראו לו לזקן אבו־נסים, הן על שם נסים בכורו והן משום שבני הדור הישן התייחסו אליו כבעל־נסים. היה אבו־נסים מספר לה לבת אחותו על אותם נסים שחולל כשהיה צעיר כבן שבעים, כגון שהשיב לנער מאור עיניו ושימח קעקרה בבניה והצעיד משותק אל חופתו על רגליו וכיוצא באלה פלאים משמחי לבב.
אחר אוזניה נפתח לבבה והחלה שומעת דבריו בקשב. היתה שואלת וחוקרת והוא היה משיב בסבלנות ובטיפטוף מלים שיאן לו סוף, כברז חלוד שנפתח סופסוף וקשה סגירתו כפתיחתו. גם חוברות ישנות ובלויות נתן לה, דפיהן משופשפים ומעוגלים בקצותיהם ותוכן מלא סימנים. פירש לה הסימנים ופתח לה ראשי־תיבות מרובים שהיו שם ושָלה מזכרונו מִרשמים וסגולות שבהן עשה והצליח.
משעה שהחלה עוסקת בריפוי, טישטשה זו עקבות מגעיה עם דודה. לא רצתה שיודבק בה ובמעשיה חותם של קסמים וכשפים ומעשי־נסים. כל חייה מעורה היתה בין הבריות וחששה שיתחילו לרחוק ממנה. למזלה זכרו רק מעטים שאבו־נסים עודנו חי, ואלה לא ידעו קרבתה אליו. אך ככל שרבתה הצלחתה ברפואה, כן נתמעטו רעותיה, ובנות גילה החלו מַדירות רגליהן מביתה ועוצרות בעד לשונן במחיצתה.
זהירותה לא הועילה. ככל שעזרה לבריות, נתרחקו הבריות ממנה. בפיהם ובללבם הודו לה, אך אל חֶברתה לא באו. התנחמה איפוא בזה שלא הדביקו לה חלילה תואר מכשפה או עשה נסים. כִמרפַאה ראו אותה בעיר וכצדקת, עושה חסד לאלפים.
היכן היא היום, מדאם חכּים, איני יודע. מדי פעם בפעם, כשבאים המיחושים, נזכר אני בדמות אפופת־המסתורין שהקדישה מחצית שניה של חייה להקלת יִיסוריהם של אחרים. אין ספק שהצליחה לעזור לרבים לשאת את נטל החיים, ובין הרבים הללו מקומה שלה לא נפקד. תרומתה לבריות והתגמול שקיבלה בחייה — מה גודל ממה איני יודע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.