כל השנה עשיתי עניין גדול מגנסין. “חכו שנגיע לגנסין” התרעתי־איימתי בכל פעם שהכיתה הביעה תסכול מלשונם של סיפורים, משפה קשה. “חכו שנגיע לגנסין”, הטרמתי־פיתיתי כשהכיתה הצביעה על תיאורי נוף וטבע יפים. “חכו שנגיע לגנסין”. והנה הגענו לגנסין.

בקיץ שעבר, בזמן שחיברתי את תוכנית הקורס שלי התעורר בי דחף כלשהו שבשעתו הרגיש ראוי, לשנות את רשימת הקריאה שאליה נצמדתי בשנים האחרונות. היתה לי כוונה טובה. רציתי לתת לסטודנטים שלי משהו מיוחד. לסטודנטיות, לסטודנטיות צריך לומר כי בכיתה שלי, כמו ברוב החוגים לספרות, לומדות בעיקר סטודנטיות. נדלקתי. חיפשתי סיפור שדיבר אליי יפה ונזכרתי בגנסין. “בגנים”. שיבצתי את הסיפור בסוף הרשימה. ככה שנה שלמה הפלגתי בביטחון השלו של מרצה שתוכנית הלימודים שלו טובה וחתומה. עקבתי באופן פקידותי כמעט אחרי הסדר שנקבע מראש, משבוע לשבוע שלפתי את היצירה הבאה, רעננתי את זיכרוני, הכנתי כמה דברים נבונים לומר עליה. לגנסין שהמתין בצל לא הקדשתי מחשבה נוספת. זכרתי אותו לטובה מפעם, מתחילת דרכי כסטודנט צעיר באוניברסיטה. זכרתי שמש ושדה, סירה ונחל, התבוננות וזיכרון, טשטוש, התבהרות ולבסוף תגלית. וגם כן משהו פרוע. משהו שבזמנו הסעיר אותי, גירה את דמיוני. בימים ההם, ימים חופשיים, ביליתי הרבה בספרייה, בקריאה. מקום של שאר רוח, של זמן פנוי שמתפרש רחב ומאוורר. של שקט שבריא למחשבה צלולה. דמיון. מזמן לא הייתי שם. מרגע סיום הדוקטורט בעצם. כשהפכתי למרצה התרחקתי מהספרייה, שמרתי על חיץ הולם ביני לבין סטודנטים, סטודנטיות. ולמה לא לחזור לשם, כמו פעם? חשבתי בגעגוע. עם הרצון הטוב הזה, עם דפי הסיפור, עם המחשב שלי ובו כמה מאמרים מבטיחים, עם ארוחת צהריים ארוזה וכוס קפה, חזרתי לספרייה כדי להכין את השיעור האחרון לשנה זאת.

כשנכנסתי לספרייה גיליתי שזיכרונה טבוע בי. ציוץ סוליות הגומי של הנעליים שמתחככות ברצפת הלינולאום. המאמץ הקל של הטיפוס במדרגות. לגימת המים הקרים־מתכתיים בקו‏לר שמחוץ לאולם הקריאה. רגע הכניסה לאולם ומיפויו. מי יושב איפה. מי יושבת איפה. איזה כיסא פנוי, כמה שקעים זמינים. התיישבתי בקצה האולם, קרוב למדפי האנתרופולוגיה והפרהיסטוריה. פניי לכיוון הספרים, העיניים נשואות לחוכמה עתיקה, הגב אל החלונות הגדולים. השקט. זאת אומרת, כן, השקט, אם כי, טפיפות כפכפי גומי. צלצול טלפון שנמשך ונמשך, ואז נפסק ובמקומו נשמעים דיבורים כאילו חרישיים אבל לא באמת. נזיפה זעופה מעומק האולם. חריקת גלגלים, עובד ספרייה דוחף עגלה שעליה ספרים שצריכים לחזור למדפים. השמש חזקה וחודרת דרך הזגוגיות העבות. בהמשך, זכרתי, היא תנוע ותתמקם מעל הגג. אבל עד אז חם, והמזגן העוצמתי כפי שזכרתי אותו, לא היה עוצמתי בכלל. מרגיז. במבט החוצה אפשר לחשוב שחורף. השמש מלבינה את השמיים. לחות עולה מכר הדשא, עגלגלה כמו ערפל. עורב על פח אשפה. אבל לא. מאוד מאוד קיץ. אולי בחורף הצבע האדום של השטיח שמצפה את הרצפה מקיר לקיר משרה על החלל חמימות ביתית. אבל בקיץ? עכשיו? לא לא. ובתוך המחנק האדום הזה – אני. קורא סיפור.

“בהרת לבנה פרחה ובאה וכיסתה את פני שמש הבוקר והנגוהות שמסביב הלבינו. קשקשות הזהב הנוצצות, אלו, שהיו מבליחות במים הללו, הזורמים לאִטם, והיו רוחצות בהם אגב משובה חביבה שבילדות, חרדו חרדת פתאום וכבו.” שמתי לב, כמה מעצבן, שגנסין אובססיבי למשפט משועבד. כל דבר הוא “אותו ש”, “זה ש”, “אלו ש”. קשקשות הזהב הנוצצות, אלו ש… הדשא, אותו שבכיכר הבר הפורחת, זה, שהיה צוחק בתחילה בשלווה… הפידז’אק שלי, זה שהיה משמש לי כר… גשר הברזל הירוק, אותו שהשארתי אצלו את סירתי… שפת הנחל, זו, שגני ירקות בלבלובם היו מכסים את כולה… וגם עוד עניין קטן. כל מורה יבין אותי, אני בטוח. מתברר שלא זכרתי את סוף הסיפור. בתמימותי בדיתי סוף אחר. מטען אירוטי קל, זה מה שזכרתי. משהו שקורה בין השדות, מרומז ולא יותר מזה. כמה טעיתי. אפרים המספר רואה בגנים את היהודי האדום ארכיחוטם, איכר שחי בבדידות מוזרה בשדותיו, שאשתו מתה “באיזו מחלת נשים, שהיה אוהב לספר בה ליחידי סגולה מקרבנו”, ואת ביתו סולי – הבת שגנסין מכנה “שוטה”, ודן מירון במאמר שלו מכנה “דבילית” ומצטט אחר שמכנה אותה “מטורפת”. ואני איך אקרא לה? באמת, אני שואל. אבל לא רק זה. לא. בגנים, רחוק מעין כול, הארכיחוטם הזה, הוא – והבת שלו… הם… מה בדיוק? זכרתי משהו, אבל לא את זה. הוא בלי בגדים וגם היא בכתפיים מעורטלות, ולו יש שוט ביד והוא מצליף בה, ובסוף, אחרי, הוא רוכס את מכנסיו ויורק, והיא מקללת אותו, “זרמת כלבים” היא צועקת אחריו. הדבר שקורה שם בגנים, הוא לא נאמר מפורשות. הסיפור לא מגדיר. ואני, בשיעור, משהו אני אהיה מוכרח לומר. “משגל ברוטאלי”, דן מירון קורא לזה. גם “יחסי מין בהמיים”. “אונס”, יגידו הסטודנטיות. ולא בלי צדק. ואני, זה שהביא את הסיפור, זה שהוא המורה של השיעור הזה, המרצה לספרות, זה שלכאורה אוהב את הסיפור ולוקח לתוכו את הכיתה, אני, אני זה שצריך להסביר – להן – על המעשה שהוא מבחיל וגם מבהיל, כן, אבל לא רק, וגם לא רק בגלל…, אלא גם כי…, כי גם היא – אותו, הבת… זה. גם היא עושה באבא. וגם המספר…, הוא, איכשהו, גם הוא בתוך המעשה, עושה אותו ונעשה בו, ו… ושבתוך גני הספרות, אם תורשה לי האנלוגיה, המעשה הגופני האלים, שבעולם האמיתי יש לו – חייבות להיות לו – השלכות, בתוך הגנים האלה, של הספרות, זאת אומרת – מוכרחה להיות פה גם איזו תגלית רוחנית. מעבר לגועל. אבל מה התגלית? מהי?

מורה בכיתה, הוא גם ככה בלחץ. תמיד להיות ערני, להגיב לעניין, לכבד, להיות חכם ויודע, ותמיד במילים הנכונות שלא מסגירות שום חולשה אנושית. עשרים סטודנטיות יסתכלו עליי ויקשיבו לי, ופתאום חשתי כלפיהן טינה. טינה שבפירוש לא מגיעה להן, שאני לא רוצה להרגיש. לא רוצה כלום. רוצה להתחרט ולהחליף את הסיפור באחר. לשלוח לכיתה מייל חפוז, להתנצל על השינוי ברגע האחרון, לצרף איזה קובץ. כי בתוך סבך המילים הזה אני לא מוצא ידיים ורגליים. “הנה צרחה מאיזה מקום ציפור ונאלמה מיד ובפרחי הפרג האדומים, אלה שבקרבת תפוחי האדמה המלבלבים, היה חרגול שורק וחדֵל…”. פרחי פרג אדומים. אדומים כמו השטיח האדום המוכתם בספרייה. אדומים כמו דם, כמו הדם שלי שזורם צמיגי בוורידים ומצטבר לי למטה, ברגליים. החום מנפח לי את העפעפיים. כל מצמוץ דביק והמבט דביק והוא נדבק לאותיות, נשאר מחוץ למילים, לא חודר לאדמת הסיפור. מה התגלית הרוחנית? מהי? המחשבה נשארת על הנייר. מלא נייר יש בספרייה. קילומטרים של נייר. עץ ישן ורך, לח וסופג אוויר עומד. ועש אוכל אותו. לא עשיתי כלום כבר שעה. הלוואי שעש יאכל גם אותי. בוהה. הראש שלי גדול מאוד, אני חושב. יש לי ראש נפוח, אני חושב. ראש כבד על הידיים. ועפעפיים על העיניים.

נבהלתי, התעוררתי. הסתכלתי סביבי. בשולחן שלפניי סטודנטית צעירה הסבה את ראשה ממני וחזרה למסך המחשב שלפניה. היא הסתכלה עליי? ואם הסתכלה, במה הבחינה? בלי שרציתי, ראיתי מבעד לעיניה מישהו שהוא אני. ראש גדול ומיוזע מונח על השולחן, שערות שנדבקות לקבוצות על הראש, כהות ברובן אבל ביניהן עוד ועוד לבנות. עוד ועוד. הרקות שלי הלמו. רק לי חם? מסביב כולם נראים צוננים ויבשים. במחשבים, בספרים. אף אחד לא אדום כמו שאני מרגיש. בפה שלי טעם לא טוב. מזמזם לי המוח. המבט שלי, לאה וכבד עובר ממדף למדף, מספר לספר, ממשענת כיסא לפיסת עור דקה חשופה שבין הגופייה שלובשת הסטודנטית שיושבת לפניי לבין הגומי של המכנסיים הקצרים שלה. כשהיא מותחת את הגופייה למטה, אחת הכתפיות גולשת לה במורד הכתף. דחף פתאומי מבהיל לנשוך לה את הזרוע. וגם, וגם לגעור בה, למה הסתכלת עליי כשישנתי. את לא יודעת שזה לא מנומס? היא מתרוממת לרגע מהכיסא כאילו מרגישה משהו. והיא זאת שתוקעת בי מבט. בי, מבט. היא צעירה כל כך שאלמלא היינו באוניברסיטה, הייתי מניח שהיא תלמידת תיכון. ואז מה? הייתי רוצה למשוך לה את השיער לא פחות. זאת האמת. מחשבה חיוורת וכואבת: אני מבוגר. פעם הייתי צעיר. בגיל שלה. בגיל של הסטודנטיות שלי. אז, כשהייתי צעיר, קראתי את הסיפור הזה ואז אהבתי אותו. ועכשיו אני לא יכול לאהוב את אותם הדברים, לא באותו האופן. דברים נלקחים ממני. ככה אני מרגיש, והנה אני מודה שאני רוצה מה שאי אפשר. רואים עליי? את החלב ואת הדם שבפה שלי? רציתי לקום, ללכת, להתחבא מאחורי המדפים, להשקיף משם לבד, בסוד, להתחפר בשטיח, להיקבר באוויר הדחוס, בנייר הלח, אבל הייתי לכוד בתוך עצמי, אנוס להישאר.