על נחיצות יצירה מתוך מגע חי באוצרות הרוח העבריים, ועל אתגריה, בעת הזאת. שיטוט פואטי מונחה ביצירת אהרון דוד גורדון, האקולוג העברי הראשון, תוך הצצה ליצירות נוספות.

(כל המובאות מיצירת אהרון דוד גורדון, וכן עיקרם של המקורות הנוספים, זמינים לקריאה במקורות הנגישים בפרויקט בן יהודה)¹

1. לבקש חיים    🔗

לשוב ולקרוא באוצרות הרוח העבריים, זו פעולה של היענות לזרם החיים המפעם בנו, חיי אבותינו ואמותינו הקדמוניים. אני זוכר כיצד לפני שנים ספורות נרשמה בציבור הרחב התרגשות כללית בעת שהושק פילטר המאפשר לאנשים להציץ לדיוקן עצמי קשיש שלהם, במעין מבט אל תוך מכונת הזמן הסודית של כבשון העתיד. הסיטואציה ההיא הביאה אותי לתהות מה היה קורה לו ניתנה בידנו מראה המאפשרת למביט בה לראות מבעד לעיניו את כל מולידיו? לנבור במדפי היצירה העברית זה (בעיני) להביט במראה כזו בדיוק. כך למשל אני קורא אצל אהרון דוד גורדון במובאה שבאמצעותה אבקש לפתוח את השיטוט הפואטי הזה, שיטוט בגוף יצירה שהיא חומר נפץ תודעתי חזק במיוחד (ועל כך להלן). אבל החיים הקדמוניים האלו אינם כאן כדי שנשמר אותם בקיפאונם, או נתבונן בהם ברוח נוסטלגית, אלא להפך, הם ניתנים בידנו בכדי שנתחדש מתוכם.

“העבר של אבותינו חי בקרבנו, אבל חי בקרבנו גם עברנו אנו, וגם ההווה שלנו חי בקרבנו. וגם זה- העבר וההווה שלנו- דורש את תיקונו, את עלייתו למדרגת חומר ליצירת חיים חדשים. והחיים, שזה דורש, מוכרחים על פי עצם מהותם להיות חדשים לגמרי..”² (אהרון דוד גורדון)

2. “קומפוסט־פואטי”    🔗

“הקומפוסט־הפואטי” שהשורות להלן מנסות להרכיב, הוא מתכון מילולי לחידוש צמיחה פנימית. וכמיטב תערובות ההזנה הבוטאניות, הוא בנוי על פירוק חומרי הזנה קדומים לכדי תרכובות מעוררות גדילה. זו הזמנה לגמוע ממקור שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש, מקור שעשוי להיות כבן אלפיים ולהרגיש יום יום חדש, או כמו שזלדה המשוררת ניסחה זאת: " העבר איננו תכשיט חתום בתוך קופסה של בדולח, גם איננו נחש בתוך צנצנת של כוהל- העבר מתנועע בתוך ההווה. כאשר ההווה נופל לתוך בור, נופל אתו העבר. אולם כאשר העבר מביט השמימה זו הרמת החיים כולם, גם חיי עבר רחוק מאד." פוטנציאל ההדף האנרגטי האצור בארון הספרים העברי כה עז עד כי כל שנדרש לשיטת גורדון הוא רק לקרב אליו ניצוץ ערנות תודעתית קל, האם נדע לעורר את הניצוץ?! וכך בלשונו:

“גם את ארונות הספרים לא נבטל, ידידי!… הארונות האלה הם קודש לנו. הרבה נשמות גדולות, מחשבה גדולה ויצירה גדולה מצומצמות, קבורות חיים בתוך הארונות האלה… יודע אתה, אחי, מה זה צער כזה, צער שלא מצא מעולם את תיקונו? החרישה, אחי, שתוק והאלם דומיה! ובגשתך את הארונות האלה, של נעליך מעל רגליך, כי בתוך הארונות האלה כבּוש חומר מפוצץ, שאין דוגמתו בעולם לכוח, אשר אם יגע בו ניצוץ בוער, ויפוצץ הרבה עולמות עם כל הרקבון המזהיר שבהם, עם כל הזיוף והשקר שבהם, הלבושים בכל מיני צבעונין. וידעת, כי גדולה היום הירידה וגדולה העניות וגדול הכאב, באשר אין לנו ניצוץ בוער כזה..”³ (אהרון דוד גורדון)

3. ועוד לא התחלנו לשמוע    🔗

מאחורי כל שיר עומד שיר אחר⁴, כך לפי אחת השורות הקרובות לליבי מיצירת המשורר ישראל אלירז. ובאמת גם כשאני קורא אצל דוד בן גוריון ש:“חלוצים עושים חלוצים⁵”, אני מבין זאת במסגרת כוחה הסגולי של הרוח היצירתית, לחולל יצירה. לעצמי אני מציע לדרג את היצירות שעמן אני בא במגע לפי סיווג הפוטנציאל היצירתי שהן מעוררות, אני סבור שיצירות גדולות באמת הן הללו שכל מגע עמן מעורר בתוכי את האני היוצר הגלום בי. כדוגמא נתבונן לרגע בשורה מתוך ‘לילה’/משירי ציון' של לאה גולדברג שמאחוריה קל לזהות מזמור אחר. שהרי על נהרות בבל, כפי שמוסר לנו משורר התהילים, מתקשים הגולים לשיר את שיר ציון מפני שהם עומדים על “אדמת ניכר”. אלא שאת הקושי הזה מתרגמת גולדברג באופן פרדוקסלי לשאלה " אֵיךְ נָשִׁיר שִׁיר צִיּוֹן עַל אַדְמַת צִיּוֹן/ וְעוֹד לֹא הִתְחַלְנוּ לִשְׁמֹעַ?" נראה שכשם ששיר מוליד שיר אחר, גם מרחק ואלם מולידים חרשות ואילמות מתמשכת. לקרוא ביצירת העבר לפיכך זה לאחוז גם את רשת שתיקותיו ואתגריו, שעל ראש שמחתן, נראה לי, יש למנות את השיר של הארץ, של תעודת העם החופשי שלנו בארצו, ניגון שכנראה שעוד לא הפקנו עד היום באופן די מכוון. זה לפחות האופן בו אני קורא את האתגר “הספרותי” והיעוד הרוחני שמסמן לנו דוד בן גוריון באומרו “אבל ההיסטוריה היחידה־במינה של עמנו העמידה אותנו במציאות יחידה־במינה…והיינו נאלצים לכתוב בעצמנו הספר שלפיו נחיה. כתיבת הספר רק החלה, ולא תיתם כל־כך מהר, – הלוא הוא נכתב על הרי ארצנו ועמקיה, על האבנים ועל סדן היצירה בכפר ובעיר, ביגיע־כפים ובעבודת־הרוח⁶.” גם מקריאה במקורות גורדון נראה לי שהעיקר איננו הכתוב אלא דווקא זה שאיננו כתוב עדיין, הנה למשל האופן בו הוא מציע לנו לגשת אל המקרא, אל ספר הספרים:

“שים לב, ידידי: אני מדבר פה לא על ערכו ההיסטורי של התנ”ך, כי אם על ערכו מצד הדעות והשירה שבו. הן בשבילנו גדול ערך התנ“ך לא כל כך במה שאמר, כמו במה שלא אמר, במה שאנחנו או הדורות הבאים אחרינו עתידים לאמור מתוכו, ורק מתוכו – מתוך אותו התנ”ך, הגנוז בנשמתנו בעומק כל כך גדול, עד כי מתוך נטל המשא של כל מה שקבלנו מאחרים, הלוחץ עליו, אין אנחנו בעצמנו רואים אותו תמיד. על כן אין אנחנו מבינים עתה את התנ“ך הגלוי. חושבים אנחנו, כי בגַלותנו רעיונות חדשים בתנ”ך, הרי אנחנו מפרשים אותו. אבל על פי האמת הדבר הוא להפך: התנ“ך הגלוי הוא פירוש לתנ”ך הנעלם שבתוך נשמתנו. לוּלא הפירוש הזה, הקצר אמנם, אבל בכל זאת, או דוקא משום זאת, המספיק, לא היינו יודעים כלום מאוצרותינו הגנוזים.⁷” (אהרון דוד גורדון)

4. “תורה חדשה” ואתגר ההתהוות    🔗

את לוז היצירה יש לבקש אם כן, לא בתוצאותיה אלא בתהליכים המחוללים אותה, בתנועה של התהוות. תנועה של יצירה מחדש, של דרך חדשה. והדרך החדשה הזו נחוצה כנראה שבעתיים בימים בהם נקרעות ומסתתמות בפנינו אורחות החיים להן הסכנו משכבר. באחד השירים הבולטים שנכתבו בשנת הטבח ומלחמת חרבות ברזל, קובע הרב המשורר אלחנן ניר “עכשיו אנחנו צריכים תורה חדשה”. לדברי ניר, חורבן בארי והקטסטרופה של טבח אוקטובר מתורגמים למשבר רוחני ופנימי שמאלץ אותנו לתורה חדשה, תורה שהוא מתאר כנשענת על חידוש מקורות הרוח המסורתיים, כמו גם על חידושם של מקורות שקראנו להם חדשים מתוך תנועת התחייה העברית. מקורות שבתורם קראו גם הם עצמם לאותה התחדשות רוחנית ופיזית, מתוך חיבור לארץ לנופיה ולאדמתה, כמו שאני קורא אצל בן גוריון: "אנו זקוקים עכשיו לחכמת ישראל חדשה. לא חיטוטים בספרים, אלא חיטוטים באדמת המולדת, בסלעיה, הריה, מעיניה, נחליה ונהרותיה..⁸" וכך גם בקריאה בדבריו של גורדון על עבודתו ועל עבודת חבריו:

“חשובה לנו יותר עבודת המחשבה מפרי המחשבה, חשוב לנו יותר להביא לידי תסיסה אותו משהו, החי בעומק נשמתנו, במסתרי עצמותנו, שיחתור לבוא לידי גילוי במחשבה כמו במעשה בצורתו העצמית, מאשר מחשבה, שכבר באה לידי גילוי… בייחוד לנו, הנרעשים ברגע זה, חשוב יותר מה שמעורר לחשוב מחשבות, מה שמוסיף כוח ושפע חיים לנפש ללכת בדרכנו הלאה, מה שמרכז את המחשבה ואת הרוח בעבודתנו ובשאיפתנו, מאשר מה ששופך אור מן המוכן על דרכנו, עבודתנו ושאיפתנו.⁹” (אהרון דוד גורדון)

“לא רק דבריהם, כי אם גם רגשותיהם ומחשבותיהם הם פרי העבודה ופרי הארץ, פרי חיי העבודה וחיי טבע הארץ. אין כאן דבר שלם ומשוכלל לא במחשבה, לא בשירה, לא ביצירה- התהוות יש כאן: אולי יצירה מתהווה ואולי עולם מתהווה¹⁰.” (אהרון דוד גורדון)

5. על מקורות ומקוריות    🔗

ואולם לצד הצבעה אל אותם מקורות ההזנה הפוריים, ראוי לה שתבוא גם הזהרה נחוצה. שכן הדרך ליצירה החדשה, ממש כשם שהיא נשענת על כתפי ועל ברכי היצירות הקודמות, כך גם עליה להיזהר מקרבה יתרה ומטשטשת אליהן. אמנם המילה העברית מקור מצביעה בפנינו גם על שורש התופעות ועל המעיינות המפכים אותן, וגם על החדפעמיות הבלתי חוזרת של אותן התופעות המקוריות בעליל, אבל כפי שיודע מנפשו כל מי שחותר למציאת נוסח פנימי, הקרבה אצל השפעות עשויה לסכן ולהפריע את הנאמנות לקשב המחדש, היחידאי. כך למשל מזהיר גורדון את רחל החלוצה ולימים המשוררת, בבואו להנחות אותה דרך אל המקוריות. הוא מזהיר אותה מפני הקריאה המרובה, ובפרט מקריאה במקורות הקרובים לנפשה:

“ומכיון שנגעת בעניין המקוריות, אגיד לך עוד דבר אחד…הקריאה המרובה יותר משהיא מביאה תועלת היא מזיקה, כי היא מחלישה את העבודה העצמית של המחשבה. בייחוד פוגמים בנפש הקורא אלה הספרים, הקרובים לה על פי רוחם, מפני שהיא נשפעת מהם יותר ומשתעבדת להם יותר.אני, למשל, חושב, כי קנוט המסון משפיע עליך יותר ומשעבד את נפשך יותר מאחר, דווקא מפני שהוא קרוב מאוד אל נפשך. אבל הדבר הזה מזיק, אַת אינך קנוט המסון ואינך צריכה להיות, אבל דווקא מפני קרבתך אליו, קשה לך למצוא את שלך. וכן גם יתר הסופרים והמשוררים, הקרובים אליך. אליהם צריכה את בייחוד להתייחס בביקורת מושכלת ולהיזהר מהשפעתם עליך. מובן, כי אני לא באתי לתת לך בזה כללים או חוקים; אני רק חפצתי לתת דחיפה למחשבתך העצמית. אם זה עלה בידי, אשמח מאוד¹¹.” (אהרון דוד גורדון)

6. כאב ההליכה על פי תהומות    🔗

כשם שנחוצה אותה מקוריות, אותה התחדשות. כך היא בעצם גם כואבת. המחיר שהיא גובה הוא מחיר החתירה כנגד הזרמים וכנגד ההשפעות, ובייחוד אותן שאינן מודעות לנו. המאבק הזה כואב כשם שהוא חי. וראוי ככל שהוא קשה ויחידאי. בעצם יתכן שככל שרחל פחות בטוחה במקוריות היצירה שלה, כך היא מתקרבת אל הנוסח המקורי שלה, וכמוה בעצם כולנו. וכך בנוסח של גורדון:

“..שהרי עצם מהות החיים היא התחדשות שאינה פוסקת, – הפסק בהתחדשות הוא במידה מתאמת הפסק בחיים. אולם הפעולה הזאת הרבה קושי יש בה והרבה צער, חבלי יצירה וחבלי לידה, מבחינה ידועה אפשר אולי לאמור, כי כל עצמה הוא הצער, ועיקר הקושי והצער הם פה הספקות, אי־הבטחון; יש פה – בייחוד במקום שיש יצירה מקורית – מעין הליכה על עברי פי תהומות או על ראשי הרים זקופים ומכוסים שלג עולמים. ומצד שני עצם הספקות ואי־הבטחון הם פה עיקר גדול: הם לגבי המחשבה היוצרת מעין אותן הרעידות, המולידות את האור. לפיכך, בכל מקום שאתה מוצא יצירה מקורית, שם אתה מוצא את הרעידות האלה, אפשר לאמור, במידה שהיצירה מקורית..¹²” (אהרון דוד גורדון)

“אנחנו מוכרחים לשחות נגד הזרם, אנחנו מוכרחים אם חפצי חיים אנחנו, לחיות מבפנים, לחיות מדעת, וקודם כל לשחרר את עצמנו מהשפעת היסודות הזרים שבחיים החיצוניים על מה שבגבול הכרתנו ועוד יותר על מה שמתחת למפתן הכרתנו, לשחרר את עצמנו מן השעבוד שלא מדעת, הקשה מן השעבוד מדעת¹³.” (אהרון דוד גורדון)

7. איחוי היחיד והיחד    🔗

ומה התנאים הנדרשים לשם יצירה חדשה זו? נראה כי לתפישתו של גורדון לא ניתן לגשת אליה מתוך הקרע הישראלי שנובע מקרע פנימי־אישי ללא עבודת איחוי אישית המוטלת על כל יחיד ויחיד. ובהינתן אותה העבודה הפנימית ניתן לגשת גם למפעל העבודה והיצירה הישראלי המשותף. שכן, בהינתן יחידים הפועלים בנאמנות ובהתאם לנטיית נשמתם, נוצרת אותה היצירה המשותפת, שבה האיחוי, וממנה הרפואה. וכך בלשונו של גורדון במובאות קצרות מתוך מכתב אחד:

“ידאג כל איש אשר בנו, כל יהודי, לעצמו, לצורתו הרוחנית העצמית ולעולמו הרוחני הוא, ואז תימצא לנו באיזה אופן שהוא דרך פשרה לאיחוד… כאן יראה מיד שנשמתו היא הקרועה, ומטעם זה קרועים אנו כולנו ומנותקים זה מזה. יתחוור לו שהקרע הלאומי ראשיתו בקרעי הנשמה של כל פרט ופרט בתוכנו. ובכן יבוא כל אחד וירפא את קרעי־רוחו הוא ויכניס שלום בנשמתו הוא, ואז תימצא מאליה איזו דרך שהיא להשכנת שלום הדדי אף בינינו כולנו..¹⁴.”

“לא באמצעות ויכוחים ולא על ידי משא־ומתן נוכל לבוא לידי הבנה הדדית, בכדי שאפשר יהיה לנו לעבוד בעבודה לאומית אחת. ההבנה תבוא רק מתוך העבודה עצמה, מתוך יצירת חיים חדשים. יעשו היהודים בכל אתר ואתר את עבודתם המקומית. זה לחוד. אך לפנינו, לפני כולנו, עומדת עבודה לאומית אחת כבירה: ליצור לנו פינה מיוחדת עצמית לחיים לאומיים עצמיים. ולעבודה זו נוכל לגשת מיד כהיפסק המלחמה¹⁵.”

8. כוח היצירה    🔗

“אין בעולם כוח אשר יקשר אנשים זה אל זה כיצירה המשותפת. משום שאין כוח אשר יחַיה את האדם, אשר יחדש אותו, ככוח היצירה¹⁶.” (אהרון דוד גורדון)