אמיליוס, אמיל בפי כולם, דוחף עגלתו, משרך רגליו מיריד ליריד, משוק אל שוק. מעת לעת יעצור, ימחה זיעה ממצחו, ויוסיף ללכת. לפני זמן היה בחזקתו סוס שרתם לעגלתו, אולם הסוס הטוב כשל, ואין ידו משגת לרכוש סוס שיחליפו.
אמיל אינו בא בימים, וגם צעיר אינו, ותלאות הדרך והזמן הזקינוהו בטרם עת. גוו כפוף, ושערו שצימח פרא מאפיר ומלבין, ופניו צרובות השמש והרוח, חרושות קמטי לאות ועצבות.
הוא עושה דרכו אל השוק הגדול של עיר המחוז, ותקווה צנועה בליבו, שיצלח מסעו ויצלחו מכירותיו בזו הפעם, לאחר שבשוק שממנו בא, וביריד שלפניו, כמעט לא מכר דבר.
הסחורה בעגלתו מגוונת, מאחר והוא מוסיף ומסיר מיני סחורות, באמונה שהחדשים ימכרו טוב מקודמיהם. לפיכך הוא נושא מיני סדקית, וצעצועי עץ ומתכת לילדים, וצעיפי משי וצמר לנשים, ואפילו פירות יבשים. סחורה רבה ושונה ומשונה שתקלע לכל טעם ותפתה כל מין וכל גיל. ואף על פי כן, הביקוש דל, והטובין מתבלים ומתרפטים ומתקלקלים בעגלתו ואין דורש.
צועד ונושא מועקה. אחרי הביקור בשוק זה הוא עתיד לשוב לביתו, בתום מסע של חודשיים ימים ברחבי המחוז, מסע דרך כמה שווקים כפריים וירידים - ואמתחתו כמעט ריקה. רעייתו איב ממתינה בבית, ובבטנה צומח תינוק שיידרש להאכילו ולספק את צרכיו.
הוא מהרהר באיב וחמימות ממלאת את ליבו. חמימות מהולה בדאגה. איב צעירה ממנו בתריסר שנים ובאה מבית הוריה תמימה ולא מנוסה בהלכות העולם הזה. הוא היה לה בעל ומורה, ובזיכרונו שמורה תמונת עיניה המאמינות, הממתינות בהערצה למוצא פיו. עם השנים והקשיים מבט זה נעלם תחת משא המטלות והכישלונות, וחריצי דאגה ומרירות נוספו לה בזוויות הפה והעיניים. יותר מכל היה רוצה להשיב את אותו מבט אוהב לעיניה, לשמחה, להסיר את נטל הדאגות מכתפיה.
אמיל מוסיף לצעוד ורגליו כושלות ועייפות, ובטנו מקרקרת ברעב, והוא נזכר שכבר שעות לא בא מזון לפיו. שערי העיר כבר קרובים, אך עליו לנוח ולסעוד בטרם יגיע לכיכר השוק.
משמאלו הוא מבחין בגבעה מכוסה עשב ולמרגלותיה חורשת עצים קטנה, מקום טוב לפוש ולסעוד. בין העצים, בקרחת יער מדושאת ומוצלת, אמיל צונח תחתיו, נשען אל עץ, מוציא מתרמילו פת לחם, גבינה וזיתים, נוגס בהם ולוגם מים. לאחר שהשביע את רעבונו וצימאונו, הוא פורש רגליים כאובות, ומרגיש ביתר שאת כמה תשוש הוא. אנוח מעט, הוא חושב, ובתוך רגע נעצמות עיניו והוא נרדם.
אוושה משונה מעירה אותו. הוא פוקח את עיניו וקופא על מקומו, מתכווץ באימה ושערו סומר. היישר לפניו, בין רגליו הפשוקות, ניצב נחש גדל מידות, ראשו זקור, עיניו, עיני זוחל זרות ומבהיקות לטושות מול עיניו, פיו פעור ולשונו משורבבת החוצה. ברגע נורא אחד אמיל מבין שאין ביכולתו למלט את עצמו והוא נתון לחסדי הנחש. באותו מבט אחד הוא רואה שאורך הנחש כמידת גובה אדם, ועוביו כשלוש אצבעות, וצבעו שחור מבריק ופס אדום עבה משוח מקדמת ראשו עד זנבו. אני אבוד, חולפת מחשבה במוחו, לא אזכה לפגוש עוד את איב, לא אזכה להכיר את תינוקנו.
והנחש, ראשו מקובע ומבטו נעוץ בריכוז בעיני אמיל, קפוא ללא ניע. מה אוכל לעשות? תוהה אמיל בקדחתנות, עיניו מחפשות מוצא סביב ואינן מוצאות דבר. כעת הנחש מניע את ראשו ואת פלג גופו העליון. ראשו מצייר מעגל אנכי, יורד ועולה, ומיד אחר כך מעגל אופקי, והוא קרב אל אמיל בסיבוב, ורוחק ממנו. תנועותיו נעשות נמרצות יותר ויותר, והוא מפתל ומניע את פלג גופו הזקור ואת ראשו בריקוד מהפנט, חושני כמעט.
אמיל, מבולבל ונדהם, מתבונן במחול המוזר. הוא עדיין חש ושומע את הלמות ליבו ואת הדם הפועם בעורקיו, ועדיין עיניו פעורות חרדה, אך מחשבותיו כבר רצות ומחפשות תשובה: מהו המחול הזה? מחול הטורף? ריקוד שלפני הכשה? טקס חיזור? והריקוד אינו תם, ותנועותיו המעגליות של הנחש מוסיפות עוד גוונים וגיוונים וצבעים בכוריאוגרפיה ייחודית, עד שאמיל מתחיל להירגע ובעל כורחו מודה בינו לבינו שיש יופי משונה ומרהיב בריקוד זה, שכמותו לא ראה מימיו.
כעת הריקוד נפסק והנחש מקרב את ראשו אל פניו של אמיל, ולפני שאמיל נבהל בשנית, הוא מרכין את גחונו וראשו במין מחוות קידה חיננית, כמו ממתין לתשואות.
אמיל מרהיב עוז, ומושיט באיטיות יד מהוססת אל עורף הנחש, מחשב האם לגעת בראש הממתין כנוע. לבסוף הוא נוגע בראש הנחש בעדינות, מלטף את פדחתו. הנחש מרכין עוד את ראשו, ומניע אותו בתוך היד הלוטפת, מתמסר למגע היד, כמו היה כלבלב נאמן.
אמיל חש רוממות נפש נוכח המחול הפלאי, והישועה מסוף מר שכמעט ראה בעיניו, והוא קם בזהירות, כדי שלא להבהיל את הנחש בתנועות פתאומיות. הוא ניגש לעגלתו ושולף חליל זעיר. בילדותו למד לחלל מספר מנגינות, והוא נעזר לעיתים בניגונן כדי למשוך לקוחות לעגלתו. אמיל מחלל, ולתדהמתו הנחש שקודם חדל מריקודו, מחולל שנית, מחולו מותאם לקצב למנגינה, ומוסיף לרקד עד סוף הניגון.
השמש עושה דרכה להיחבא בהרים, ורוח קרירה מנשבת, מביאה עמה צינת ערב קרב, ואמיל מבין שעליו להמשיך בדרכו אם ברצונו להספיק לשוק אחר הצהריים בעיר.
אמיל מחזיר את החליל לנרתיקו, ונפנה להמשיך בדרכו. הנחש נסוג ממנו לאחור, בוחן אותו בעניין, בעיניים סקרניות, וכשאמיל דוחף עגלתו קדימה, הנחש זוחל אחריו, מתפתל חלקות, מתאים את קצב תנועתו לצעדיו של אמיל. ודאי ימאס לו עוד מעט ויזחל לדרכו, חושב אמיל, אך הנחש מתמיד במהלכו, אינו ממהר ואינו מפגר. הם מגיעים לדרך המלך, לשער העיר, שלאחריו, משמאל, ניצבת כיכר השוק העירוני. כבר נראים לפניו אנשים העוסקים במלאכתם ושקועים בענייניהם, ואמיל מבין שלא יוכל להופיע כך בשוק, כשנחש גדול לצידו. לפיכך הוא עוצר ומבקש להרחיק ממנו את המלווה הלא קרוא. לך מפה, הוא קורא אליו, ואף מעז לעשות צעד מאיים לכיוונו, שיבין את הרמז ויתרחק. הנחש עוצר, זוקר את צווארו, מתבונן בו ולא נע. אמיל מרים אבן קטנה וזורק לעברו, נזהר שלא לפגוע, וצועק: לך, תתרחק ממני. והנחש אינו נע. כעת אמיל זורק אבן נוספת, קרוב־קרוב לגוף הנחש, והנחש מסיט את גופו הצידה אך אינו מתרחק. אמיל נאנח ומתחיל להתקדם, והנחש בעקבותיו, אך הפעם מאיץ זחילתו, עוקף את אמיל ובהרף עין מטפס בזריזות אל תוך העגלה, חומק מתחת לכיסוי הברזנט העבה ונעלם. אמיל מציץ תחת הברזנט ורואה אותו כרוך במעגלים מתכנסים וראשו מונח שקט במרכזם. אמיל נאנח שוב וממשיך בדרכו.
בהגיעו אל השוק, שהמולתו וריחותיו נישאים למרחוק, הוא מוצא פינה פנויה לפרוש בה את מרכולתו. את הנחש הוא מכסה היטב, לבל יבחין בו איש. גברים נשים וטף אצים רצים על פניו והוא קורא להם, מנסה לפתותם לסחורתו, אך מתי מעט עוצרים ואיש אינו קונה כמעט. כעבור שעה ארוכה, מדוכדך ומתוסכל, עולה בראשו רעיון, והוא מתחיל לקרוא בקול: היכונו למופע ריקוד הנחש, בואו בהמוניכם! אט אט נאספים סביבו סקרנים, רובם ילדים הגוררים את הוריהם. כשנאספו כתריסר צופים, אמיל מסיר טפח מהברזנט, שולף את חלילו ומחלל. בחלוף דקות נגינה ללא תוצאה, נשמעת המיית התמרמרות מהקהל הקטן, ויש הקוראים שמדובר בתרמית וקמים לעזוב. חכו עוד מעט, עוד מעט, מתחנן אמיל, ומכוון את חלילו היישר לחלל העגלה המוסתר מעיניהם. לפתע מגיח משם ראש הנחש, ואחריו מזדקר גופו הארוך הגמיש. שתיקה נדהמת נופלת על קהל הצופים, ומקצתו נרתע לאחור בבהלה. אמיל מרגיע את הקהל, והנחש גולש מן העגלה לרחבה הריקה שלפניה, ופוצח בריקודו המהפנט. קריאות השתאות והתפעלות עולות מהקהל, במיוחד מהילדים, ועוד סקרנים מבחינים בהתרחשות ומצטרפים למעגל הצופים. אמיל שולף כובע ומניחו על הקרקע. רבים נענים ברצון ושקשוק המטבעות מתערבב בצלילי החליל. כעבור זמן, אמיל מסיים את נגינתו, והנחש קד, נעלם כברק אל בטן העגלה, וזוכה לתשואות ולמחיאות כפיים. ההמון הנאסף שואל את אמיל על אודות הנחש המרקד, וחלקם מתעכב ליד מרכולתו ורוכש מזה ומזה. כך גם בימי השוק הבאים: בלילות הנחש נעלם, ודאי משחר לטרפו, ועם ולפני עלות השחר הוא שב למרבצו בעגלה. בימים, עת נפתח השוק, אמיל מחלל ומשדל, ומרכולתו נמכרת יפה, והנחש מחולל וזוכה להלל.
באחד הערבים, בהתרוקן השוק מקונים, נתקל אמיל בצוענייה המנחשת בקלפים. מלבושה הצבעוני ועיניה הכהות מושכים את עיניו. אמיל נמלך רגע בדעתו, ומחליט לשאול את הפותחת בקלפים למינו של העובר. כשהוא אומר את מבוקשו, שואלת הצוענייה לשמו ולשם רעייתו, ואמיל משיב. “את שמכם אני מכירה מימים קדומים”, היא אומרת ופותחת בקלפיה. “שמך אמיליוס, כשמו הנסתר של האדם הראשון, ואיב שלך היא חוה, ואצלך שוכן נחש שכולם מדברים בו. ברית של אדם ונחש אינה טבעית. אלה הפרו את רצון ומצוות האל. כך נפלנו מעדן. אנחנו שחקנים על במה. המחזה הוא שחשוב, השחקנים תמיד מתחלפים. אולי יידרש מי מכם לעשות מעשה, להשיב את האיזון לעולם.” אמיל מהרהר רגע בדבריה הסתומים, אולם אינו יודע להוציא מהם דבר. “אבל מה מינו של העובר הגדל בבטנה של רעייתי?” הצוענייה מחייכת, “בת תיוולד לכם”. אמיל מודה לה ומשלם והולך לדרכו.
מקץ שבוע אמיל אורז את מטלטליו ומרכולתו, ויוצא את השוק בדרכו הביתה. ארנקו הדל תפוח מהרגיל, וזאת לאחר שהצטייד במזונות וטובין, ואף רכש מתנה נאה לאשתו. אמיל מגיע לכפרו ולביתו, שמח וטוב לבב, נרגש לקראת המפגש הקרב עם רעייתו, והמתנה שיעניק לה, והסיפורים שיספר לה על קורותיו.
היא יוצאת לקראתו וכרסה לפניה, והם מתחבקים ומתנשקים. בבואם להיכנס לביתם, מקדים אותם הנחש ומתייצב בפתח. איב פולטת זעקת פחד: “מה עושה השרץ הזה בפתח ביתנו?” אמיל מחבקה ומשקיטה, ומספר לה על השתלשלות האירועים שהביאה את הנחש לביתם, ועל ריקוד הנחש שבזכותו מכר והרוויח יפה. עיניה נרגעות לאט, אך היא עודנה מביטה בזוחל באי שקט, בחשש עמוק, ואומרת לאמיל: “אני מכבדת את דבריך, ואת תרומת הנחש לפרנסתנו, אבל פוחדת ממנו. חיה רעה הבאת אל ביתנו. טוב לא יצמח מכך לאורך זמן.” אמיל מוסיף לפייסה, ושולף את מתנתה, צעיף משי יפהפה ויקר, כורך אותו סביב צווארה ומחבקה, עד שהיא מתרצה ומתחייכת.
עם רדת ליל, אמיל העייף נכנס למיטה, ואיב ניגשת לחדר האמבטיה. כשהיא יוצאת וקרבה למיטתם, אמיל הישן למחצה מזנק ממקומו לשמע זעקת חלחלה מפיה. הוא רואה את הנחש שרוע במיטה לצידו. “סלק את השרץ הזה ממיטתנו מיד”, קוראת איב, ואמיל קם ומנסה לשדל את הנחש שיפנה את מקומו, אך לשווא. לבסוף הוא אוחז בו ומושך אותו מהמיטה, והנחש מביט בו כנעלב ומצטנף למרגלותיה. רק אז, ולאחר דברי שכנוע, מסכימה איב לעלות על יצועה.
למחרת מגיעים אל ביתם כמה מילדי השכונה, ומבקשים לצפות במופע הנחש המרקד. מסתבר ששמעו יצא למרחוק, ונס ריקודו נישא מפה לאוזן. אמיל דוחה אותם, אך אלה אינם מוותרים ולמחרת באים שנית עם הוריהם ומפצירים בו עד שהוא נעתר, והנחש מחולל.
אך בביתו ההתלהבות מהנחש קטנה בהרבה. איב והנחש נמנעים זה מזה ככל שניתן בבית הצר. איב אוסרת את כניסתו אל חדר השינה ואל המטבח, ומחפשת אחריו במבט חרד כשאינו בטווח ראייתה, ואילו הנחש נדרך וזוקר את גוו כשהיא בסביבה, ובולש אחריה בעיניו המוזרות הקטנות. היא מתלוננת לאמיל: “סלק אותו מביתנו, הוא שונא אותי, הוא מפחיד אותי, אני יודעת שבסוף, כשלא תהיה בסביבה, הוא יכיש אותי למוות, ולך לא איכפת.” אמיל מבטל את חששותיה בחיוך ועונה לה: “קבלי אותו כחיית בית, כחתול או ככלב. נחש שרוקד לילדים ואינו פוגע באיש, לא יכיש את דרי ביתו.”
כך חולפים הימים. בשעות האור הנחש מצטנף ומסתתר בפינות הבית, בלילות אמיל מוציאו לחצר, לצוד את מזונו, ועם שחר הוא מתייצב בפתח הדלת וזוחל פנימה.
בניסיון לשכנע את איב להשלים עם נוכחות הנחש, אמיל מחליט להציג בפניה מופע אישי המיוחד לה. הוא מחלל ומשדל, אבל הנחש נותר מגולגל, ראשו מורד, ואינו רוקד. “אתה רואה”, אומרת איב, “הוא שונא אותי. אני בהריון ואני חיה בפחד ואתה מעדיף חיה שקילל אלוהים בכתבי הקודש על פני חיי אשתך, וחיי התינוק שייוולד לנו.”
“אני חש שהוא קשור אלי, שהוא חלק ממני”, עונה אמיל, “הנחש הזה לא הופיע כך סתם בחיי, תני לו הזדמנות, אולי יביא לנו מזל טוב.”
בחלוף כשבועיים מיום שובו, אמיל מבין שעליו לצאת שוב לדרך. המתיחות בבית ופניה הזעופים של איב מכבידים עליו, ואולי היעדר הנחש לזמן מה ירגיע אותה. אנשים המבקרים בשווקים שבים לכפר ומספרים לו שרבים שואלים אודותיו ואודות הנחש המחולל, מתי ישובו למופעים נוספים. אמיל מבין שזו שעת כושר שאין להחמיצה, והוא מוכרח לשוב ולהופיע בקרוב. לפיכך הוא מספר לאיב שעליו להקדים צאתו ומסביר את מניעיו, ואיב נעתרת בתמורה להבטחה שישקול לגרש את הנחש עם שובו.
סיבוב המכירות והמופעים נוחל הצלחה מסחררת. ריקוד הנחש מרתק אליו המונים, וכובעו נמלא שוב ושוב מטבעות כסף, וגם סחורתו נחטפת, ועד מהרה הוא נדרש לרכוש סחורה חדשה תחת זו שנמכרה, ולמוכרה ברווח נאה לקונים להוטים, כאילו לא היו אלה אותם טובין שהכול דחו מעליהם בעבר. סוחרים אף מציעים לו סכום מפולפל תמורת הנחש, והוא כמעט מתפתה בחושבו על הממון ועל איב, אך לבו מונע בעדו והוא מסרב.
בחלוף חודש פורה, לאחר שרכש עגלה גדולה יותר ומילאה בסחורות, ואף רכש סוס שיוביל את עגלתו, ומתנות לאיב, ופריטי נוי ותשמיש לבית ולחדר התינוק, וכל אלה וגם הנחש גודשים את עגלתו, וארנקו וכיסיו תפוחים, אמיל יוצא לדרכו הביתה, והוא שמח ורוחו מרוממת מכפי שחש שנים.
בקרבו אל הכפר, בעיקול דרך הררי ומיוער, כשהערב יורד והחשיכה מתגנבת ומכסה את השביל והנפש בצללים כהים, מגיחים לעברו מבין העצים שודדים רעולי פנים, בידיהם אלה וסכין וגרזן, ותוקפים אותו. אמיל נלחם בהם, וזועק לעזרה, ומתחנן על נפשו, אך איש אינו שומע, ואוזנם ערלה לתחינותיו. הם גונבים את סוסו, ומרוקנים את עגלתו, ושודדים את כספו, ומותירים אותו מושלך על הקרקע, מדמם ופצוע, ורק כיוון שחשבוהו למת הניחו לו. גם את הנחש חיפשו לקחתו, אך זה נעלם כמו בלעה אותו האדמה.
למזלו, בעבור כמה שעות חולפת במקום עגלה ובה זוג מבני כפרו. הם מוצאים אותו בעילפון, מת למחצה, ונושאים אותו שבור אל הכפר, אל ביתו, ומזעיקים את הרופא. לאחר שהרופא בודק את אמיל, איב הבוכייה שואלת למצבו, והרופא שותק, פניו חמורות. ימים רבים נותר אמיל מחוסר הכרה, מתנדנד בין חיים ומוות, ואיב לא משה ממיטתו, מטפלת בו במסירות, מנקה את הפרשותיו ומערה לו נוזל ומזון, ומורחת משחות על פצעיו ומחליפה תחבושות לפי הוראות הרופא, עד שבוקר אחד הוא פוקח את עיניו, חלש ומבולבל וכאוב מאוד. איב מאכילה ומשקה אותו, ומעדכנת אותו במה שהתרחש בימי מחלתו, ומזכירה לו שהיא צפויה ללדת בעוד כחודשיים. אמיל שואל אותה על אודות הנחש. “אז אותו אתה זוכר”, היא עונה בחמיצות, ומספרת שהנחש נעלם ולא נראה מיום שהוחזר פצוע הביתה. אמיל לא אומר דבר, רק עוצם את עיניו ומבקש לישון. מאוחר יותר באותו יום, כשאיב פותחת את דלת הבית לפנות את האשפה, חולף הנחש על פניה בזחילתו הזריזה, ומתמקם למרגלות מיטתו של אמיל הישן. איב נאנחת ומשלימה בשתיקה.
באותה שנה היה החורף אכזר מכל השנים. סופות קרה השתוללו ושלג כבד כיסה הכול במרבד לבן, וימים רבים לא ניתן היה לצאת מפתח הבית כלל. זמנים קשים באו. המזון כלה, והכסף כלה, ואמיל התאושש קמעה, אך לא היה ביכולתו לקום ולסייע בפרנסת הבית ותחזוקתו. איב ילדה תינוקת חמודה, והיא מילאה את ליבם בשמחה ובדאגה, כי שמחו בה, אך דאגו מנין ימצאו מזון וחימום בשבילה. איב הנהיגה קיצוב במזון, וויתרה על מזונה לטובת אמיל ואלנה הפעוטה, אך עד מהרה חלבה הדלדל ולא הספיק להשביע את רעבון התינוקת. שכנים טובים סייעו כפי יכולתם בחלב ובמרק ובתבשיל חם, ובעצי בעירה לחימום, אולם החורף והדלות פקדו את כולם, ואמיל, איב ואלנה עברו את הימים והלילות כשהרעב מכרסם בבטנם.
ביום חורפי אחד, כשניעור אמיל משנת הצהריים, נכנסה איב לחדר ובידה קערת נזיד מהביל. היא ממלאה את צלחתו, ואמיל גומע ונוגס ברעבתנות מהנזיד החם והסמיך, שנתחי בשר טעימים טבולים בו. אמיל מכלה את הצלחת ומבקש תוספת, ואיב ממלאה לו צלחת שניה. כשהוא קרב לתחתיתה, הוא עוצר וקורא לאיב. “רעיה יקרה, השבת את נפשי בארוחה זו. מניין השגת את נתחי הבשר המשובחים האלה?” איב עומדת בפתח החדר ועונה: “אישי הטוב, הנחש שהבאת, באהבתו אליך, בראותו אותך בחולייך וברזונך, נשבר ליבו, וקפץ למענך אל סיר הנזיד שבישלתי.” אמיל נאלם דום, נשימתו נעתקת, פוער את עיניו בתדהמה ותחושת הקבס המחליא שעולה בגרונו מתחלפת עד מהרה בזעם. הוא שותק זמן ממושך והיא שותקת מולו, עיניו קודחות בעיניה, עיניה נעוצות בעיניו. לבסוף הוא אומר בקול חרישי: “אם כך, לא נדבר בו עוד.” ואיב עונה כהד: “לא נדבר בו עוד.”
התבשיל הטוב הזין את המשפחה שבועיים תמימים, ובסופם התבהרו השמיים, ועץ השקד שבחצר לבלב ופרח, ואמיל קם לראשונה על רגליו.
בחלוף חורפים וקיצים, איב ואמיל מסובים לשולחן האוכל, מביטים בחיוך באלנה הקטנה המפזזת בחדוות ילדות לפניהם. אמיל החלים כמעט כליל מפציעותיו, ורק צליעה קלה נותרה לו מאז. השנים האחרונות היטיבו עמם. קשיי התנועה מנעו מאמיל למכור בשווקים, ולפרנסת הבית פתחו חנות קטנה בצמוד לביתם. אמיל מצא סוחרים נודדים שהביאו לחנותו מוצרים מובחרים מרחבי העולם, כאלה שאינם ידועים ואינם נפוצים בכפרי הסביבה. לחנות יצאו שם ומוניטין ומוצריה נרכשו במחיר טוב. אמיל ואיב שרתו בחנות לסירוגין, ולעיתים אף יחדיו. אמיל מביט באהבה בריקודה העולץ של אלנה, בתנועות המתפתלות של גווה הצעיר, ורואה בריקודה את תנועות המחול הגמישות של גוו הנחש, ולבו נמלא שחוק וגעגוע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.