מבוא    🔗

כשם שנפלאים האנגלים באהבתם, התוקפת אותם לפעמים בפתע פתאם לאיזה דבר או לאיזה אדם, כך הם נפלאים גם בשנאתם, הבאה להם לפרקים בן־לילה. אוהבים הם עד לחַנֵּק, ושונאים הם גם־כן באופן זה. דוגמא מצוינה לתכונתם זו כבר הראו אותנו פעם אחת במנהגם עם לורד בירון. קם פעם אחת לורד בירון בבֹקר השכם, וראה והנה הוא מהֻלל מקצה הארץ האחד ועד קצה הארץ השני וכל אנגליה כורעת לרגליו – והוא עמד ושפשף בידיו הלבנות והענוגות את עיניו ולא הבין מדוע; ואולם שוב פעם אחת, אחרי כמה שנים, קם בבֹקר השכם, וראה והנה הוא מָחֳרָם ומנֻדה ומובדל מן הקהל ואין איש באנגליה, ואפילו בעל־העגלה האחרון שבאחרונים, אשר יערוב לבו לתת לו כף־יד לשלום – והוא עמד ולא הבין גם הפעם מדוע, ויקם ויירק בפני כל הקהל הנפתל הזה ויעזוב את ארץ מולדתו לנצח.

במקום אחר ולצֹרך אחר כבר הבאתי פעם אחת את דבריו המצוינים של מַקַּאלֵי, הגדול בסופרי אנגליה, אשר כתב בנידון זה: “אינני יודע שום חזיון, העלול יותר להביא לידי גיחוך, חוץ מן הקהל הבריטי, בשעה שבולמוס המוּסר אוחז אותו לתקופות קבועות. מעשים בנשים סוטות, בגירושין או במחלוקות שבין איש לאשתו, – כל אלה הם מן המעשים בכל יום, העוברים על־פי־רוב מבלי שיעוררו איזו שימת־לב מיוחדה. קוראים אנחנו על־אדות ה”סְקַנְדַּל“, מדבּרים אנחנו בו יום אחד, ושוכחים אותו. ואולם אחת בשש או אחת בשבע שנים מתחילה פתאום מדת החסידות שלנו ללבוש כלי־מלחמה. אין אנו יכולים פתאם לסבול, כי ילעיב איש “ככה” במנהגי הדת והמוסריות שלנו. מוכרחים אנחנו פתאם להקים תריס בפני החטא. מוכרחים אנחנו פתאם להראות לעיני כל־העולם, כי, ברוך השם, יודע העם האנגלי את ערכם הגדול של חיי המשפחה. לתכלית זו אנחנו בוחרים לנו את אחד האמללים – שבשום אופן אינו רע ואינו נשחת יותר ממאות אחרים, שהעלמנו תמיד את עינינו מן העבֵרות שלהם – והוא יהיה לנו השעיר לעזאזל. אם בנים לו, נקח אותם ממנו בחֹזק־יד; אם מעמד לו בחיים, נדיח אותו משם בזרוע נטויה; אנשי המפלגות העליונות בראותם אותו לא יוסיפו לשאול לו לשלום, ואנשי המפלגות התחתונות ישרקו אחריו ברחובות. האיש הזה יהיה לנו למין נער, שתעודתו בכך, לקבל מכות, ואשר בהֻכּוֹתוֹ, אנחנו מכַונים כאלו הכּינו את כל בני־גילו החוטאים כמוהו. רק אז נניח את כפות ידינו על בטננו ונאמר: שישו בני־מעינו על כי יודעים אנחנו ככה לרדות במדת הדין – ובגאוה גדולה נשוה אז את מדרגת־המוסר הגבוהה של אנגליה אל קלות־הדעת של פאריז. אז תשקוט סוף־סוף סערת חמתנו. הקרבן שלנו מתגולל במכאוביו הנוראים ושואל את נפשו למות, והמוסריות שלנו חוזרת ושוכבת לישון למועד שבע השנים החדשות”.

את הדברים האלה כתב מַקאלי בשנת 1816. חזקה על המבקר והפוליטיקן הגדול הזה, שֶיָּדע היטב את בני עמו ואת תכונתם, באופן שנוכל לסמוך עליו – שהרי גם עתה, אחרי מאה שנים בערך, לא נשתנה עוד מכל זה אפילו קוץ אחד של יו"ד. מכַון אני בדברי אלה למאורע שאירע לאנגליה בזמן האחרון עם אוֹסְקר וַילְד.

אוֹסקר וילד – דבר זה נעלה מכל ספק – הוא הכשרון היותר גדול, שקם לה לאנגליה בעשרות השנים האחרונות. לפנים אמרו עליו, כי הוא חוזה־חזיונות־השעשועים היותר גדול שבתקוּפת וִיקטוריה, ואולם מעט מעט הכירו בערכו האמתי והוסיפו, כי בכלל הוא אחד המשוררים היותר גדולים, שהיו לה לאנגליה. איש שכתב את “דּוֹרְיַאן גְּרֵי”, את “שְלוֹמִית” ואת “מִמַּעֲמַקִּים” – אי אפשר שלא היה זה גם בתור אדם מצוין ומובדל ומופלא ביחוד. איש שכּל זרת שבו – אמָנות, כל חוש שבו – יֹפי, כל עורק שבו – חיים. לא לחנם אמרו עליו, כי פתגמו היה הפרדוכס הנודע: “אין אמת, זולתי היֹפי”. ולכן מי זה יתפלא עוד, כי נהגו בו האנגלים מין קוּלְט, אשר כמוהו לא ידעו אפילו הם בעצמם זה עִדן ועִדנים; ראו אותו פשוט כראות אלהים. אין צריך לומר כלל, כי חזיונותיו לא סרו מעל הבמות שבלונדון, וכי מדפיסיו ומוציאיו נתעשרו והעשירו גם אותו; אין צריך לומר כלל, כי הוא היה הסופר היותר פופולארי שבארץ – אלא שהיה היותר פופולארי ברחובות עיר־הבירה גם בתור אדם. כל מה שעשה וַילד היה קדוש וברוך. וילד היה הפוסק האחרון לא רק בנוגע לספרות היפה, אלא גם בכל הנוגע ליפיפותם של החיים החיצונים, אחרי שהיה איש האוהב את תענוגות החיים והיה הארי שבטרקליני עיר התֶּמזה. אין לך אשה גדולה בלונדון, שלא כרעה לפניו, בכדי לקבל ממנו את האבטוגרף שלו; אין לך אשה, הקרואה אשה, שבשמעה כי וילד יהיה היום במקום פלוני אלמוני, ולא היה לה פתאם צֹרך או עסק להיות גם היא באותה הרחוב. צבע הבגדים אשר לבש וַילד היה לחֹק לכל אצילי העיר ולכל הַדֵּנִדִּים מסביב; צבע הרביד אשר על צוארו וצורת אותו הרביד היו למופת אשר חקוּ אותם כֻּלם; הַמַּקֵּל שלו, העשוי שן ועליו פתּוחי פסוקים מן הקוראן, נעשה למוֹדָה אשר איש לא עבר עליה. “מבַדח אני את דעתי בזה, אמר וילד בעצמו, שהנני מין דֶּנְדִּי, מין מתקשט, מין גבור של מוֹדָה”.

ובאחד הימים היה מעשה ונכשל וַילד בדבר עבֵרה. סתם עבֵרה, כמובן, הוא מעשה־זמה, וסתם מעשה־זמה, כמובן, הוא זה שנתפשט מאד אצל אותו העם, האוהב כל־כך לשמור את השבת שלו ולהקפיד על הדת, ואשר עם־כל־זה אינם חפים ממנו רוב האצילים והחורים והסגנים עד הגדול שבגדולים. ואולם – השעה היתה במקרה אותה השעה, שֶתָּקַף את האנגלים אותו בולמוס המוּסר התוקף אותם פתאם “אחת לשש או אחת לשבע שנים”.

ממחרת היום ההוא לא ידע איש את וַילד עוד. וַילד היה אדם מת קודם שמת; מת לעצמו ומת לבני עמו. כח יצירתו גוע, שמו נכרת מלב בני דורו, כאלו כרתו אותו משם בצבת של אש, ולא התעורר לתחיה שנית אפילו כשהגיע המשורר לקצו הנורא. כשמת אוסקר וילד ביום השלשים לחֹדש נובמבר בשנת 1900 באיזה מלון־אורחים דל בפאריז ברבע הַלַּטִּינִי, היתה הדממה גדולה מאד ביער העתונים שבאנגליה. ידיעה מצומצמה בת שורות אחדות, שלא נבדלה במאומה מן הידיעה הבאה על־דבר חג היובל של איזה חנוני מוכר־ירקות שברחוב הַסִּיטִּי – זוהי כל מה שהדפיסו. אנגליה שאפה, כפי הנראה, רוח; כמו אבן מעמסה הוסרה מעליה; כתם של חרפה גדולה נמחה ממנה.

ואולם באמת מת וַילד עוד ביום 27 מַאי 1895, באותו יום שגזרו השוֹפטים את גזר־דינו להיות יושב שתי שנים בבית־האסורים; וגם זה אינו מדויק: אפילו אם זכּה אותו בית־דין שני זה, כמו שזכּה אותו בית־דין ראשון, גם אז לא היה מועיל לו והוא היה גם אז איש שכבר נחרץ משפטו ושכבר באה עליו כליה; כי דעת הקהל היתה כנגדו. אי־אפשר היה לו להִוָּתר עוד בלונדון או באנגליה בכלל – ובלי מחיאת כפיהם של בני עמו הן לא יכול זה לחיות. לא הוא, כי אם כח היצירה שלו נידון, נידון למיתה, אחרי שנגזל ממנו הקהל שלו; האריסטוקרטיה הבריטית לא היה עוד עמו.

מעשה יפה ספּר לנו בשעתו הסופר הגרמני מַקְס מֵאִירפֶלְד בעתון “פרַנקפורטר ציטונג”. באותה שעה היה הסופר הזה בפעם הראשונה בלונדון, ואז נזדמן לביתו של אחד הסוחרים החשובים שבעיר, אשר שם נלוה אל אחת מן הנשים הכבודות, אשתו של סופר אנגלי, להיות לה לחבר בשעת הסעודה. האשה הנחמדה היה לו לבוחנת, לבחון אותו ואת ידיעותיו במקצוע הספרות האנגלית, ומכיון שהיה רק סטודנט צעיר, אשר כל ידיעותיו היו קלוטות מן הלמודים המעטים והצנומים שבגימנזיום, לכן נקל להבין, כי הספרות האנגלית החדשה כמעט שלא היתה ידוּעה לו. ואולם מקרה טוב היה בעזרו: לפני ימים אחדים דפדף באיזה עתון אנגלי ומצא שם דבר שכתב אוסקר וילד, והדבר מצא חן בעיני מאד מאד; ומכיון שלא ידע כלל את גורלו של האמלל, שישב בזמן ההוא בבית־הסֹהר שֶבְּוַנְדְסְווֹרְט, לכן הזכיר את שם המשורר באזני יפתו. אכן כמעט שהתחיל לדבּר באוסקר וילד, ופני האשה הלבינו מאד; פתאם פנתה ממנו ותפן אל שְׁכֵנָהּ היושב מימינה. ואולם למן הרגע הזה לא דבּרו עוד דבר איש לרעהו. ורק אחרי־כן, כשנזדמן לחדר הביבליותיקה, נגש אליו בעל־הבית ובשחוק של חבה הוכיח אותו על מעשהו אשר עשה. כחתול ששטפו אותו במים, כן עמד לפני בעל־הבית ולא הבין כלל, מדוע־זה אסור לאיש הגון להזכיר בחברה הגונה בשם אוסקר וילד.

כשנשים אל לב את כל המעשים שנעשו באוסקר וילד בשנת 1895 ונעבור על כל פרטי המשפט הנורא אשר עבר עליו, אז נבוא לידי הכרה, כי לא רק ה“פְּרוּדֵרִיָּה”, אותה החסידות היתירה שהאנגלים נצטַינו בה כל־כך, אֲשֶמָה בגורלו של אותו האיש הנפלא. רוֹמא שבזמנו של נירון קיסר מתעוררת בדמיוננו שנית לתחיה, רוחו של קַיּוּס פַּטְרוֹנְיוּס אַרְבִּיטֶר עולה אלינו מן הקבר וחולף על פנינו. כל הגלל שבחוצות עיר־הרבבות לונדון נקבץ למקום אחד, וכמו לַוִּינָה הוא מתגולל מרחוב לרחוב והולך הלוך וגדול עד שיפול אחרי־כן על האיש הגדול שבבני אנגליה ויקבור אותו תחת כֹּבד חָמרו. המאורע הוא מאורע, שיש לו חשיבות היסטורית, וגורלו הנורא של היחיד אינו עומד פה בשורה הראשונה. האספסוף המגואל של מערות־הפריצים היותר נוראות שבלונדון קם ובא לשמע צלצול המטבעות, שנותנת לו האריסטוקרטיה הגבוהה, בכדי לשזוֹר את החבל בשביל הַשָּׂנוּא; ההמון והאצילים כורתים ברית יחד, בכדי לקחת את האיש, אשר התהלך בראש מרומי העולם, ולהשליך אותו אל התהום העמוקה ביותר. ובמדה שיארכו ימי המשפט עם כל פרטיו ופרטי פרטיו הנוראים, אשר תסמר שערת הבשר לשמעם, במדה זו תגדל ותגאה חמת השגעון של בעל־הבית האנגלי, ובזעף החיה הרעה השואפת לדם יחרוק את שִׁנָּיו ויפער את לועו. רגש המוּסר שלו נעלב, והוא מתהוֹלל ומבקש את קרבנו. – התקוממות זו של ההמון היא אותה ההתקוממות, שגרשה מן הארץ את לוֹרד בירון בתור פורע־מוּסר ושהדיחה מקרב העם את שֶׁלִּי בתור כופר.

מתועב ביחוד היה החלק שנטלו העתונים במאורע זה. לא לחנם רדף אותם אוסקר וַילד לפנים בלעגו המר – כי הנה עתה באו כלם וישיבו לו את גמולו שבעים ושבעה. הם לא שמוּ אל לב כי תעודתם היא להשבּיח את זעף בעל־הבית בכל אשר יוכלו להשיב אותו אל ההגיון הבריא, כי אם להפך: את כל אשר מצאה ידם עשו, למען הַגדיל את הבערה ולהוסיף בידים גחלים אל האש. בתאוַת שטן הביאו יום־יום את פּכֵי השמן, ליצוק אותם אל תוך הלהבה. מלחמה שלמה וערוכה בכל עשו, להעביר יום־יום את האמלל בין שבטי־אש. כבר העיר רוֹבֶּרְט שֵירַרְד, רֵעו של וילד, בספר הביאוגרפיה שלו אשר כתב, כי שנאתו של וילד להעתונות, אשר לא הסתיר אותו מעודו, היא שהועילה הרבה לאסונו. גם הֶנְרִי מוֹרֵי, באחד ממאמריו שפרסם לפני חודשים אחדים, אומר: “יחוסם של עתונינו הגדולים לוַילד, שהאשימו אותו לכתחלה ועמלו להטות את דעת הקהל כנגדו, הוא שנתן חרפּה גדולה על המסורות היותר יפות של העתונות האנגלית”. – ואולם היום, שנחרץ בו משפטו של וילד, לא היה האחרון של ימי הטרַגדיה הזאת. מיד אחרי זה התעוררו מכל צד למחות את שמו מן החיים ולהכרית את זכרו מקרב הארץ. המדפיסים שלו וִתְּרוּ מדעת עצמם על זכויותיהם שהיו להם על ספרי המשורר, והספרים היו לקנינים שאין להם בעלים. הפוליציה באה ותחרים את כל האקזמפּלרים אשר מצאה בבתי־ממכר הספרים, ותשפוט אותם באש ותשרפם. הדירקטורים של בתי־התיאטריות העבירו את כל חזיונותיו מן הרֶפֶּרטוּאר שלהם ולא יספו עוד להעלותם. ככה כרתו מעליו את תהלתו, כאלו העבירו עליו גילוֹטינה. מאורע כזה לא אירע עוד מעולם. בדורות החדשים בודאי ובודאי שלא אירע מאורע כזה, ואולי רק בחזרנו עד לימי־הבינים אפשר שנמצא דוגמתו.

ובפרנציה לעגו לבולמוס החסידות של האנגלים, ואת העֹנש אשר מצא את האמן הגדול חשבו למין אכזריות שיצאה מלפני המשפט. מה שמרגישים באנגליה רק זה עתה, כי “שתי שנים של עבודת פרך בשביל כרתי ופלתי אינן דומות לשתי שנים של עבודת פרך בשביל אוסקר וילד”, – אותה הרגיש כל העולם הנאור מסביב תיכף ומיד. אז קמו הסופרים בפאריז, לקבץ חתימת ידם של כל האנשים הגדולים שבארץ, בכדי לערוך מחאה נמרצה, וחפצם היה להתחבר אחרי־כן עם הסופרים באנגליה ולהביא כתב־בקשה אל המלכה וִיקטוריה, שהיתה אחת ממעריציו היותר גדולים של המשורר, בכדי שתבַטל את גזר־דינו. ואולם כל התחבולה הזאת הופרה באופן נתעב. אֶמיל זוֹלַא, שהיה הראשון אשר פנו אליו, בכדי שיחתום על הכתב, ענה סתם, כי אין הוא רוצה לחתום. אלפונס דוֹדֵי, הוא השני שפנו אליו, התנצל כי הוא אב לבנים, ואין הוא יכול להתערב בדברים שאינם הגונים לגמרי. וגם באנגליה לא הצליחו. גּ’יאוֹרג' מֵירידיט, הזקן שבחבורה, ענה, כי חלילה לו מהיות לו עסק עם דברים כאלה – וכך עלה כל הדבר בתֹהו. וגם המלכה, אשר העריץ אותה המשורר מאד ואשר את תמונתה נשא עמו בכל אשר פנה, אִלו אפילו חפצה, לא היתה יכולה לערוב את לבה ולעשות דבר כנגד דעת הקהל. מלבד זאת, נִסה החוטא בעצמו, אחרי שבתו שנה אחת במאסרו, לערוך כתב־בקשה, שתנתן לו חנינה, ולא הועיל, כאשר יכול כל איש להבין מראש. אכן בעצם של דבר הן טוב כי לא הועיל, והוא היה חיב עליו תודה, כי אלמלא זה, לא היה בא מעולם לידי כך “למלט את לבו מן החֹמר הנוֹרא” ולתת לנו את מפעלו היותר נפלא – את ספרו “ממעמקים”.

וכך רצה וַילד את עונו בבית־האסורים. – שתי שנים תמימות עברו עליו שם.

ואולם גם בעזבו את כלאו לא השתנה גורלו ברב או במעט. שמו היה מן “כּנוּי של בוז בפי אנשים נבזים”, והמזכיר את שמו היה חוטא כנגד הטעם הטוב של החברה הטובה. והמוחרם ידע את גורלו וכי אין תקוה וכי כל השערים ננעלו בפניו. אז קם ויעזוב את הארץ ויעבור לפרנציה, וישב בעיר דְּיֶּפִּי, ואת שמו שִנה ויבחר לו את השם סֶבַּסְטְיַאן מֵילְמוֹט. ואולם מה הועיל לו כל זה? נקמת אחיו בני עמו, אשר לא ידעה שָבעה, רדפה אותו גם עד הלום. האספסוף האנגלי, ההולך למסעיו תמיד, בא גם עד המקום הזה, והוא הכיר את האיש, אשר תמונתו היתה מפורסמת בכל העתונים, והבדיל אותו מקרב אלָפים. כשנראה באחד מבתי הקהוה בפאריז, אז קמו בניו של אותו העם, אשר הפיצו על־פני כל הארץ את מושג הַגֶּ’נְטֶלְמֶן בתור האידיאל היותר נעלה של האדם הנאור, ועזבו את הבית לשם גִּלוּי־דעת בכַוָּנה, או גם שאלו מבעל־הבית כי יאסור על האורח הטרחן הלז מלבוא אל ביתו, ואם לא, אז ימשכו המה את ידם החשובה ממנו.

אז האמין וַילד כי יעלה בידו להשיב אליו את כבודו הראשון, אם יעלו בידו ליצור עתה יצירה של אמנות גדולה. היצירה הגדולה נוצרה: “הַבַּלַּדָּה שֶׁל בֵּית הַכֶּלֶא” ( Ballad of Reading Gaol ), שירה מלאה עֹז של לשון וכֹח של מכאוב וחמלה המרגיז עד היסוד – והיא גם שירתו האחרונה. ואולם קול השירה הזאת עלה ויאבד בתֹהו ואיש לא שמע אותה – ומשפט האמלל לא השתנה ברב או במעט. אפשר שמצאו עוד בשירה הזאת את רוחו של המתפרץ בכל תקפו הקודם, רוח מרד יותר מדי, ולא ענוה למדי. כי העם האנגלי לא למד עוד עד היום הזה להבדיל בין האדם ובין מפעלו או להפריד בין המוּסר ובין האמנות. שואל הוא מעִם אמניו הגדולים, שיהיו גם אוֹמנים גדולים ושיתמכו ויסעדו בכל כחם את האתיקה של האמונה ואת האופטימיסמוס, שהם שני עמודי הַתָּוֶך אשר עליהם נשענת השקפת־העולם של הָאַנְגְלוֹסַכְּסוֹנִים מאז; בכל מקום שאינו מוצא את המוּסר המקֻבל, שם הוא מקבל גם את האמָנות רק בעל־כרחו. זהו הטעם המבדיל כל־כך את השקפתם של הבריטים על דברים שבאָמנות מהשקפתם של יתר גויי הארץ. זהו הטעם שאנשים כמו ווֹרְדְסְווֹרְט, קַרְלֵיל, רוֹסְקין ודומיהם השפיעו ומשפיעים כל־כך על העם הזה, תחת אשר הוא מקטין את ערכו של איש כבירון בכונה.

מקץ שנתים ימים מת אסקר וַילד ברוב יגון ותלאה. ואולם גם מותו וגם תלאותיו האיומות לא כפרו על עונו. לא נמצא איש בכל ארץ אנגליה אשר יקום ללמד זכות על אותו האדם, אשר “יותר משחטא הוא, חטאו אחרים לו”. את כבודו של החי רמסו ברגלים, ואולם את כבודו של המת לא העלו כלל על הלב. לא זכרו ולא פקדו אפילו אותו הפתגם הידוע, הנקנה בזול גדול כל־כך, כי “אחרי מטתו של המת אין מזכירים אלא את הטוב”. רק תחבולה אחת מצאו, להשכיח את השערוריה הגדולה ואת עושה־השערוריה, אשר זכרם היה חדש עוד, והתחבולה הזאת היתה: לשתוק שתיקה גמורה. דומה היה, כאִלו התאספו כל סופרי העתונים בסתר ובאוּ לידי דעה אחת, שלא להזכיר את שם וַילד.

בסוף שנת 1902 נדפסה הביאוגרפיה הראשונה של הכהן הגדול הזה בהיכל היֹפי, אשר כתב אותה רעוֹ היותר נאמן רוֹבֶּרט הֶרְבוֹרוֹ שֵירַרְד. מובן מאליו, כי יצאה – ואיש לא שם אליה לב. את יחוסה של העתונות האנגלית אל הספר הזה יכולים אנחנו להכיר על־פי השורות המעטות, אשר כתב שירַרד אל אחד ממכיריו מעבר לגבול בשנת בשנת 1903:

“החנופה הבריטית שלנו עוברת כל מדה. אפשר ראית ושמת אל לבך, כי המדפיס שלי לא מצא את לבו להדפיס גם את שמו על שער הספר ויסתתר תחת השם “דפוס של הורמיז”. כפי שהגיד לי, היה הדבר הזה מן הנמנעות. כמו כן לא נמצא שום עתון ספרותי בלונדון, אשר חפץ לקחת מִיָּדי איזו מודעה על־דבר ספרי זה”.

העתון האחד, אשר היה לו די ישֶר במשך כל הזמן ההוא להדפיס את שם הַמָּחרם שחור על־גבי לבן, היה העתון “רֵינוֹלְדְס ניוּ פּאֶפֶּר”, ואולם יתר העתונים החרישו ממנו, וגם כשהיו מוכרחים לדבּר בו, התגלגלו תמיד בכל מיני גלגולים ועשו כמה וכמה קפנדריות וכתבו “משורר החזיון שלומית” או “הסופר הגדול אשר אחריתו היתה מרה כל־כך” וכדומה.

בין כך וכך התחילו בחוץ־לארץ, וביחוד בגרמניה, לעורר את אוסקר וַילד לחיים חדשים. ביום 15 נובמבר 1902 העלו בברלין את “שלומית” על במת “התיאטרון הקטן” בפעם הראשונה לעיני קהל קטן של קרואים, והרֹשם היה גדול ועמוק מאד. ואולם עוד שנה תמימה עברה מאז, עד כי הורשה החזיון הזה מטעם הצנזוּרה, להיות עולה על הבמות גם לעיני הקהל הגדול, והצנזוֹר הממֻנה על הדבר הטעים בפירוש, כי נותן הוא את הרשיון, יען כי ערכו האמנותי של החזיון גדול ורב כל־כך. ואולם כל זה לא השפיע על אנגליה. לא נמצא גם אחרי זה איש באנגליה, אשר ימצא עֹז בנפשו לשַנות מן המטבע אשר טבעו גדולי הארץ בסופרם הגדול. ועוד יותר מזה: כאשר נִסו סופרים אחדים מן החוץ, מגרמניה ומפרנציה, לכתוב מאמרים לעתוני האנגלים ולהעיר על הרֹשֶם הגדול שעושה וַילד בחזיונותיו על הקהל אשר בחוץ־לארץ, לא נמצא שום עתון באנגליה אשר ידפיס את הדברים. תשע שנים תמימות לא הספיקו אפוא להשקיע את האש אשר הבעירה החנופה.

ופתאם היתה חדשה. עומדים אנחנו לנוכח דבר אשר יהיה בעינינו כמו פלא. יש לנו עסק פה עם חזיון פסיכולוגי בנוגע לעם שלם.

בסוף שנת 1904 מצא אחד הדירקטורים של בתי התיאטריות בלונדון עֹז בלבו להעלות על הבמה שלו את אחד מחזיונותיו הראשונים של וילד. את “מְנִיפָהּ של לֶאדי וִינְדֶּרְמֵיר”. הדירקטור הזה ראה בלי־ספק, כי קשה לו לכלכל את ביתוֹ מן החזיונות של הסופרים החיים, ויפן אל המת; חזיון ה“מניף” של וַילד הוא החזיון אשר נתן למחברו את החלק היותר גדול של פרסומו הרב. הקהל התענג גם הפעם בכל נפשו ומאדו, כאשר התענג לפני שתים־עשרה שנה. שבועות תמימים לא סרה הקומדיה הזאת מעל הבמה, אף כי מְחַבְּרָהּ היה אותו האיש הבזוי אוסקר וַילד, והשמים לא נמלחו כעשן ומוסדות האדמה לא רגזו וגפרית ואש לא יָרדו מן השמים על סדום זו היושבת על נהר תמזה. – ואולם כל זאת לא היתה אלה הקדמה קטנה לזה שיבוא. הנני שונה את דבָרי: יש לנו עסק פה עם חלק חשוב של פסיכולוגיה עממית.

כי הנה בא היום, יום 23 פברואר של שנת 1905, אשר יָצא בלונדון חבורו החדש של וילד “דֵּי פְּרוֹפוּנְדּיס” (ממעמקים), אותו החבּור הנפלא, אשר בו יכתוב החוזה את הודוי שלו, והוא מפשפש במעשיו ומביא במשפט את נפשו ובודק לאור אבוקה גדולה את כל זוית וזוית בנשמתו – והספר הזה בא כשואה פתאום וַיַרְגֵּז את כל נפש. לוִדוי אשר כזה לא חכה ולא קוה איש. כל העם אשר מסביב היה כמו יָרד עליו הבּרק פתאם. – ממחרת היום ההוא היה אוסקר וַילד אֲהוּב כל העם מסביב, כאשר היה לפנים.

הספר “ממעמקים” טִאטֵא את כל החנופה הבריטית כמו רוח סערה גדולה. אומה קולטורית גדולה הכירה פתאם מה היא ומה חובתה לאחד ממשורריה היותר גדולים, אשר בידים הדיחה אותו למעמקי שאול תחתית. החומה, אשר הקימה בין האדם ובין האמן, נפלה. השכל נִצַּח סוף־סוף את כל הספקות והפקפוקים הנבערים אשר יָלדה אותם איזה תורה של מוּסר. כבוד אוסקר וַילד התחדש במדה אשר איש לא קִוָּה ולא פִּלֵּל. הנצחון, אשר נָחל “ממעמקים”, היה מין מאורע אשר דומה לו לא נמצא בתולדות הספרות. – ואולם באחת מחצרות המות אשר באחד הפרוָרים בפאריז שוכב בפנה נשכחה החוזה האמלל, ועיניו סגורות ואינן רואות עוד דבר! –

אכן כעין רגש כבוד מתעורר בלבנו סוף־סוף לאומה זו של האנגלים, בראותנו איך מפעל־של־אמנות עוצר כח להכריח אותם לכרוע על ברכיהם. ברור הוא, כי קודם לכּל נִצַּח פה המפעל האמנותי. “פסיכולוגים יהגו בו עוד אחרי הרבה מאות שנים” – כותב אחד המבקרים האנגלים הגדולים – “וכן יהגה בו כל חובב ספרות”. ומבקר אחר כותב: “מעולם לא הוכיח עוד איש בדברים נפלאים ונמרצים כאלה את יָפְיָם של היסורים ואת פעולתם המטהרת על נשמת אדם”. ואפילו מבקרים אדוקים מקרב כהני הכנסיה לא כלאו את שבחיהם. אחד מהם כותב: “זה לנו שנים רבות אשר לא נתפרסם כדומה לזה; לא רוח נבואה דרושה לאיש בכדי לנבאות, כי חיי־עולם עתידים לספר הזה, ואפשר גם שיהיה לספר קלַסי”. את הנצחון היותר גדול הנחיל את וילד אחד הכהנים. הכהן ההוא דרש את דרשתו באחד מבתי־הכנסיות שבלונדון על הענין של שָכָר ועֹנש, ומדי הטיפוֹ הוציא מחיקו את ספרו של וילד “ממעמקים”, בכדי להביא משם ראיה, ויקרא ממנו הרבה. אוסקר וילד, חביב הנשים, “מלך החיים”, החוטא הגדול, הכופר, האיש שחפץ ליסד אמונה חדשה – ואותו מזכירים בבית־אלהים ומדבריו מביאים ראיות על־גבי הבימות! נצחון יותר גדול לא היה יכול לעלות על הדעת. “לא חסר עוד דבר”, אומר בירבוהם, הלץ היותר גדול שבמבקרי אנגליה, “אלא שהאומה האנגלית תזמין עתה אצל אחד האמנים את פסלו של אוסקר וילד. אפשר שתמציא בשבילו איזה מקום בין קברות המשוררים אשר בבית־הכנסיה של וֶסְטְמִינְסְטֶר”.

לא חסר עוד דבר, מוסיף גם אני מצדי, אלא שתבוא האגדה ותארוג את קורי נפלאותיה על ראש האדם הנפלא ההוא. וגם אמנם כבר נעשתה ההתחלה: לפני שנים כבר עברה השמועה בעתונים שונים בגרמניה ובאנגליה, ואחרי־כן גם באמריקה, כי אוסקר וַילד לא מת כלל והוא רק מסתתר ומתחבא. מובן מאליו, כי השמועה הזאת בדויה. ואולם מי יודע את אשר תביא לנו האגדה עוד.

אכן בכלל הן היו חיי האדם הזה כמו אגדה, ויש בהם כל אותם החמרים אשר חוזים יבנו מהם חזיונות: עֲלִיָּה, נפילה, עֲלִיָּה שנית, ולבסוף מיתה אשר לא חפצו להאמין בה ובאו והחיו את המת. הנני בטוח, כי עד שיעבור דור אחד, יהיה אוסקר וילד לגבור של אחד החזיונות אשר יעלו אותו על הבמות. מי יתן לכל־הפחות כי מחבּר אותו החזיון יהיה מין אוסקר וַילד שני!

במה גדול כחו של הספר הזה, של “ממעמקים”, כי חולל נפלאות כאלה? – אין שום ספק כי בזאת: קם איש אשר עצר את הכח לבוא אל הקהל עם האמת הערומה. בכל ספרות הַוִּדּוּיִים הרחבה, שיש לנו בעולם, אין אנו יודעים ספר־וִדּוּי שני, שאדם ינַתח בו בלי שום חמלה את עצמו, את כל עצם ועצם מבשרו ואת כל קמט וקמט מנשמתו, ויחשוף לעינינו את פנימיותה כֻלה, ולא יסתיר ולא יעלים ממנו אף כמלוא הקֹרט שמתחת לצפֹרן – ככל מה שעשה פה וַילד לעינינו. בכל ספרות האבטוֹביאוגרפיות הגדולה, שיש לנו בכל הלשונות ובקרב כל העמים, אין אנו יודעים עוד אחת דומה לאבטוֹביוּאגרפיה זו, שבה יספר אדם לאדם לא רק את כל מומיו, אלא אפילו את רֹב יתרונותיו – שהוא קשה הרבה יותר, אם לא שהמספר יעליב על־ידי איזו גסות של רוח את כל רגשותינו. אם נקח למשל את הגיונותיו של אנטונינוס הגדול, שכתב על עצמו, נמצא כי החסידות היתירה, המבצבצת שם מכל מלה ומלה, היא המרגיזה קצת את האדם המוֹדֶרני שבָּנו. אם נפן אל תולדותיו של שלמה מימון, הכתובות ביד עצמו, נרתע לאחור מפני אותו הציניסמוס החזק העולה אלינו מכל שורה ושורה. וכן אם נקח את החשוב שבמין הספרים הזה, את ספר הַוִּדּוּיִים של רוּסוֹ, ונַשוה אותו אל “ממעמקים”, יהיה לנו ספרו של הצרפתי רק מין תמימות עשויה, תמימות צעקנית, שאינה באה סוף־סוף אלא כדי להתגדר ולהתהדר בה. אבל ספרו של וילד הוא סימפוניה מוסיקלית. אזננו שומעת מוסיקה. ומן השורה הראשונה ועד האחרונה אנו שומעים מוסיקה. מין התרגשות חזקה וסוערת מתפרצת מכל מלה ומלה, עד שלרגעים נדַמה להקשיב גם את הנשימה הלוהטת של הכותב. ואף גם זאת: – אין לנו לשכוח אף רגע אחד, כי את הספר הזה כתב איש בשעה שֶיָּשב בדמדומי אפֵלה באיזו רפת של בָּקר, שקוראים לה בית־סֹהר, והרפת סגורה בשבכה של חוטי ברזל – כך מעיד הבּיאוגרף שלו שֵירַרְד – ושלשלאות של ברזל היו מקיפות את כפות ידיו בשעת הכתיבה, והן היו מקשקשות עם כל מלה ומלה שיצאה מתחת ידו. אין אני יודע במלוא ספרות העולם עוד ספר אחד, ספר במקצוע האמנות, שנכתב בשעה ששלשלאות של ברזל היו מונחות על כפות ידיו של מחברו…

אבל גם האמת הערומה לא היתה מועילה כלום ולא היתה מספיקה עד כדי לעשות את הרֹשֶם גדול כל־כך, אלמלא נוסף עליה עוד דבר אחד: – אותה האָמנות הגדולה והנפלאה, שבּה הספר כתוב. וַילד, שאין אנו יודעים שני בדורו אשר הבין כמוהוּ את סוד הכתיבה, וילד הגיע בספר זה עד למדרגה, שגם הוא בעצמו לא השיג דוגמתה בשום ספר מספריו הקוֹדמים. סדור הדברים, המעבר מענין לענין, הדברים הנראים בסקירה הראשונה כאלו באו במקרה וכלאחר־יד ובאמת נקבּעו כלם על־פי תכנית מְכֻוָּנָה מראש, ציורי־הדבּור המובהקים והמבהיקים הנוצצים לעינינו מעל כל דף ודף, הסגנון, הלשון, המלה בעצמה – אם נשים לב אל כל אלה, לא נתפלא כלל אם נשמע, כי נבּאו לספר הזה, שיהיה לספר קלַסי. דומה שהבדידות הגדולה אשר הקיפה את האמן בין ארבעת הכתלים הצרים של תָּאוֹ המסֻגר, ההתעמקות בתוך נפשו, נדנודי הרוח שבאו עליו בימים שכאלה, כל אלה חִדדו את חושיו ואת כל הרגשותיו, עד שעמדה לו להוציא מתחת ידו יצירה אשר אין דומה לה בכל מה שכתב.

אולם אחרי כל־זאת אין כל־אלה אלא גורמים ארעיים, והעיקר סוף־סוף הוא הרעיון הראשי המונח ליסוד כל הספר, שהוא נתן לו את פרסומו בִן־לילה. היה איש שקראו לו לפנים “מלך החיים”, איש ענוג ומפֻנק מעודו, לָבוש עדנים ומהַלך על שושנים, אֲהוּב אלהים ואהוב כל אדם – והאיש הזה נכשל באיזה זמן מן הזמנים בדבר עבֵרה ובא בעונותיו הרבים עד לבית־כלא ולעבודת פרך. הַמַּעבר ממצב למצב היה נורא קצת יותר מדי. מובן, כי בימים הראשונים התהולל, התגעש, הכה על סביביו בידיו וברגליו, צעק, בכה, נאלם והתיאש. רק כפסיעה היה בינו ובין השגעון. נחרצה היתה בלבו לשלוח יד בנפשו. ככה עברו עליו שתי שנים, ופתאם הרגיש בנפשו איזה שִנוי: רצון חדש לחיים חדשים ולהיות – מאֻשר. אבל איך זה? הלא פשוט: על־ידי מה שיתוַדה בפני עצמו על כל עונותיו. וכך כתב את ספר הודוי. הודוי הביא אותו לידי עֲנָוָה, הענוה הביאה אותו לידי התעמקות, ההתעמקות הביאה אותו לידי הכרה, שהיסורים שאדם סובל הם – יפים. הוא הבין פתאם את היֹפי שבהם, וכי על־ידי היֹפי הוא ממרק את כל מה שסבל והוא סובל, והוא שב להיות נקי ותמים. העיקר הוא שלא יתבּיֵּש בענשו. מי שמתבַּיֵּש בענשו, זהו כאלו לא נענש כלל והוא עדיין עומד בחטאו. אבל מי שנענש ומכיר בזה, סר עונו מעליו ויש לו הצדקה לפנות שוב אל החברה. החברה ענשה אותו משום שחטא לחֻקיה, אך מכיון שנענש וסבל, פג החטא, וגם החברה יש לה עתה חובות ידועות כנגדו. אבל בעצם גם החברה אינה חשובה עוד בעיניו כלום, וגם אם לא תשוב ותקבלו, אין בכך כלום, כי יחיה בדד לנפשו. על העפר יישן על־פני אחד השדות, תחח גגו של גֹרן נעזב, ובלבד שֶיֵּדע בנפשו כי אין בקרבו שום התמרמרות כנגד בני האדם. לא הקדוש, הקדוש מבטן, קרוב לאלהים ולרעיון האלהי, כי אם הסובל, זה שחטא וסבל ולא רק לאלהים הוא קרוב, כי אם גם אל האדם ואל רעיון האדם. רק על־ידי החטא מגיע אדם לשלֵמות…

וכך אנו באים עד המקום היותר מצוין שבודוּיוֹ: קושר הוא כתרים לנושא הַלֶּגֶּנְדָּה הנוצרית – ובאמת אין כונתו אלא לנפשו בעצמו. מזכיר הוא בשם הנוצרי – וחשב בזה רק את נפשו. כתיב: כריסטוס – וקרי: וַילד. ואמנם בסקירה הראשונה אפשר שקשים יהיו דברים כאלה לאזנו של קורא עברי, אבל לא התעמקות יתירה דרושה לכך, כדי להכיר את ערכו האמתי של הדבר. עושה וַילד את הנוצרי למשורר, לאמן היותר גדול, לבעל דמיון עז שאין כדוגמתו; רואה הוא בו את קרבן החברה, מוצא הוא בו את האדם, שעל־ידי היסורים הרבים, שבאו עליו, היה לקדוש, מכיר הוא בו את הסובל הגדול, הנושא על עצמו את עונותיה של כל החברה; מְיַחֵס הוא לו השקפות והרגשות ופתגמים, שנכיר בהם מיד את רוחו של הדור האחרון שלנו; אומר הוא בשמו, כי החוטא גדול היה בעיניו מן הצדיק הגמור – בקִצור: מראה הוא בכל אלה באצבע על וַילד בעצמו. בעצם הן כל מה שאירע לפלוני אירע גם לוַילד. ורק משום שקשתה עליו כל־כך לדבּר את כל זה בנפשו, בא ובקש לו בדברי־הימים אילן גדול לתלות את עצמו בו, ומצא את הנענה הטפּוסי של הלגנדה הנצחית, ואת כל אשר חפץ לדבּר בנפשו, אותה דבּר בשמו של זה – וגם את זה עשה מעשה אמנות שכמעט אין דומה לו.

בספרות הודויים לא נמצא שום ספר אשר יוּכל להתחרות אפילו במקצת עם ספר הודוי הנפלא הזה, שכתב אותו אחד האמנים היותר גדולים בתנאים היותר זרים: בשעה ששלשלאות של ברזל היו מעיקות על אצבעותיו.

דוד פרישמאן.

אל החיבור עצמו: ממעמקים