נג אֶלְקָנָה הָיָה עוֹלֶה לְשִׁילֹה אַרְבַּע פְּעָמִים בְּשָׁנָה: שָׁלוֹשׁ מִן הַתּוֹרָה, וְאַחַת שֶׁקִּבֵּל עָלָיו, וְהָיָה מַעֲלֶה עִמּוֹ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו וְאֶחָיו וְאַחְיוֹתָיו וְכָל קְרוֹבָיו, וּכְשֶׁעוֹלִים בַּדֶּרֶךְ הָיוּ בָאִים וְלָנִים בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר. וְהָיְתָה הַמְּדִינָה מַרְגֶּשֶׁת. וְהָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתָם: לְהֵיכָן תֵּלֵכו? וְאוֹמְרִים: לְבֵית הָאֱלֹהִים שֶׁבְּשִׁילֹה, שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא תּוֹרָה וּמִצְווֹת. וְאַתֶּם לָמָּה לֹא תָבוֹאוּ עִמָּנוּ? נֵלֵךְ בְּיָחַד! – מִיָּד עֵינֵיהֶם מְשַׁגְּרוֹת דְּמָעוֹת וְאוֹמְרִים לָהֶם: נַעֲלֶה עִמָּכֶם!
עֲלוּ עִמּוֹ חֲמִשָּׁה בָתִּים. לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת – עֲשָׂרָה בָתִּים, וְלַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת הִרְגִּישָׁה כָל הַמְּדִינָה לַעֲלוֹת.
וּבַדֶּרֶךְ שֶׁהָיָה עוֹלֶה שָׁנָה זוֹ, אֵינוֹ עוֹלֶה לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת, אֶלָּא בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת. וּמַעֲלָה יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ – עַד שֶׁהָיוּ כֻּלָּם עוֹלִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶלְקָנָה! אַתָּה הִכְרַעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְכַף זְכוּת וְחִנַּכְתָּם בְּמִצְווֹת, וְזָכוּ רַבִּים עַל יָדְךָ – אֲנִי אוֹצִיא מִמְּךָ בֵּן שֶׁיַּכְרִיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל לְכַף זְכוּת וִיחַנֵּךְ אוֹתָם בְּמִצְווֹת וְיִזְכּוּ רַבִּים עַל יָדוֹ (סא“ר, ט; ילק”ש לשמואל, עז).
לְשִׁילֹה – מקום המשכן בימיו.
שָׁלוֹשׁ מִן הַתּוֹרָה – בשלושת הרגלים.
קִבֵּל עָלָיוּ – מיוזמתו.
רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר – באזור פתוח שבמרכז העיר.
הַמְּדִינָה מַרְגֶּשֶׁת – העיר כולה שמה לב לדבר.
מְשַׁגְּרוֹת – מְשַלחות, מזילות.
בָּתִּים – בתי אב, משפחות.
הִרְגִּישָׁה – התעוררה, התכוננה.
זָכוּ – לקיים מצוות.
*
נד “וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס” (שמואל א א, ו) – מְכַעֶסֶת וְחוֹזֶרֶת וּמְכַעֶסֶת. מָה הָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהּ? לָקַחְתְּ לִבְנֵךָ גָּדוֹל סוּדָר וְלַשֵּׁנִי חָלוּק?
אָמַר ר' נַחֲמָן בַּר אַבָּא: הָיְתָה פְּנִנָּה מַשְׁכֶּמֶת וְאוֹמֶרֶת לְחַנָּה: אֵין אַתְּ עוֹמֶדֶת וּמְרַחֶצֶת פְּנֵיהֶם שֶׁל בָּנַיִךְ, כְּדֵי שֶׁיֵּלְכוּ לְבֵית הַסֵּפֶר? וּבְשֵׁשׁ שָׁעוֹת הָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהּ: חַנָּה, אֵין אַתְּ עוֹמֶדֶת וּמְקַבֶּלֶת בָּנַיִךְ שֶׁבָּאוּ מִבֵּית הַסֵּפֶר?
רַב תַּנְחוּם בַּר אַבָּא אָמָר: הָיוּ יוֹשְׁבִים לֶאֱכֹל וְהָיָה אֶלְקָנָה נוֹתֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּנָיו חֶלְקוֹ, הָיְתָה פְּנִנָּה מִתְכַּוֶּנֶת לְהַכְעִיס אֶת חַנָּה וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת לְאֶלְקָנָה: תַּן לְזֶה בְּנִי חֶלְקוֹ וּלְזֶה בְּנִי חֶלְקוֹ – וְלָזֶה לֹא נָתַתָּ חֶלְקוֹ; לָמָּה? "בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ (שם) עַל הָאֱלֹהִים. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוא: אַתְּ מַרְעֶמֶת אוֹתָהּ עָלַי – חַיַּיִךְ, אֵין רְעָמִים שֶׁאֵין אַחֲרֵיהֶם מָטָר – וּמִיָּד אֲנִי פּוֹקְדָהּ (פס“ר מג, ח; מד”ש א, ח; ילק"ש לשמואל, עז).
מְכַעֶסֶת וגו' – מכעיסה שוב ושוב.
הָיְתָה אוֹמֶרֶת – פנינה, אם הבנים, לחנה העקרה.
לָקַחְתְּ – קנית.
סוּדָר – כיסוי לראש.
חָלוּק – כותונת הצמודה לגוף.
בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת – בחצי היום, זמן סיום הלימודים.
לָמָּה? – למה עשתה פנינה מה שעשתה? והתשובה: כדי שחנה תתרעם, תבוא בתלונה ובכעס, על הקב"ה.
חַיַּיִךְ – לשון שבועה. פּוֹקְדָהּ – נותן (לחנה) בן.
*
נה “ה' צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ” (שמואל א א, יא) – אָמַר רַ’ אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ לֹא הָיָה אָדָם שֶׁקְּרָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “צְבָאוֹת” עַד שֶׁבָּאָה חַנָּה וּקְרָאַתּוּ “צְבָאוֹת”. אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִכָּל צִבְאֵי צְבָאוֹת שֶׁבָּרָאתָ בְעוֹלָמְךָ קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ שֶׁתִּתֶּן לִי בֵּן אֶחָד? מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לַעֲבָדָיו, בָּא עָנִי אֶחָד וְעָמַד עַל הַפֶּתַח. אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי פְּרוּסָה אַחַת, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. דָּחַק וְנִכְנַס אֵצֶל הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשִׂיתָ קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ לִתֵּן לִי פְּרוּסָה אַחַת? דָּבָר אַחֵר: חַנָּה הָיְתָה עוֹלָה לְרֶגֶל וְרָאֲתָה כָּל יִשְׂרָאֵל, אָמְרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הַצְּבָאוֹת הַלָּלוּ יֵשׁ לְךָ וְאֵין לִי אֶחָד בָּהֶם? (ברכות לא ע“ב; פס”ר מג, ג).
דָּחַק – נדחף, נכנס בכוח.
כָּל הַצְּבָאוֹת – ועם ישראל אכן מכונה “צבאות ה” (שמות יב, מא).
*
נו “וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ” (שמואל א א, יג) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּשֵׁם ר' יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: עַל עִסְקֵי לִבָּהּ. אָמְרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ בְּאִשָּׁה לֹא בָּרָאתָ דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה: עֵינַיִם לִרְאוֹת, אָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ, חֹטֶם לְהָרִיחַ, פֶּה לְדַבֵּר, יָדַיִם לַעֲשׂוֹת בָּהֶן מְלָאכָה, רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ בָּהֶן, דַּדִּים לְהָנִיק בָּהֶן; דַּדִּים הַלָּלוּ שֶׁנָּתַתָּ עַל לִבִּי – לָמָּה? לֹא לְהָנִיק בָּהֶן? תֵּן לִי בֵּן וְאָנִיק בָּהֶן (ברכות לא ע"ב).
עִסְקֵי לִבָּהּ – עניינים הנוגעים לאיברי גוף המצויים אל מול הלב, וכוונתו לשדיים.
*
נז “אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי” (שמואל א א, כז) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: שְׁמוּאֵל מוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי” (שם שם, כה) – מִשּׁוּם שֶׁשָּׁחֲטוּ אֶת הַפָּר הֵבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי? אֶלָּא הֵבִיאוּ שׁוֹר לְקָרְבָּן; אָמַר לָהֶם עֵלִי: קִרְאוּ לְכוֹהֵן וְיָבוֹא וְיִשְׁחַט. רָאָה אוֹתָם שְׁמוּאֵל שֶׁהֵם מְחַזְּרִים אַחַר כּוֹהֵן לִשְׁחֹט, אָמַר לָהֶם: לָמָּה לָכֶם לְחַזֵּר אַחַר כּוֹהֵן לִשְׁחֹט – שְׁחִיטָה בְּזָר כְּשֵׁרָה. הֱבִיאוּהוּ לִפְנֵי עֵלִי. אָמַר לוֹ עֵלִי: זוֹ מִנַּיִן לָךְ? אָמַר לוֹ: וְכִי נֶאֱמַר “וְשָׁחַט הַכּוֹהֵן”? – “וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם” (ויקרא א, ה) נֶאֱמַר – מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה, מִכָּאן לִשְׁחִיטָה שֶׁכְּשֵׁרָה בְּזָר. אָמַר לוֹ עֵלִי: יָפֶה אָמַרְתָּ, אֶלָּא מוֹרֶה הֲלָכָה בְּפְנֵי רַבְּךָ אַתָּה, וְכָל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה. בָּאָה חַנָּה וְצָוְחָה לְפָנָיו: "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה' " (שמואל א א, כו). אָמַר לָהּ: הַנִּיחִי לִי וְאֶעֶנְשֶׁנּוּ וַאֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים וְיִתֶּן לְךָ בֵּן טוֹב מִמֶּנּוּ. אָמְרָה לוֹ: “אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי” (ברכות לא עב; ילק"ש לשמואל פ).
מוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ – פוסק, מכריע כיצד לנהוג בנוכחות רבו (הוא עלי).
מְחַזְּרִים – מחפשים.
זָר – אדם שאינו כוהן.
זוֹ – הלכה זו (ששחיטה כשרה בזר).
וְכִי נֶאֱמַר וגו' – רק משעת קבלת הדם לצורך הקרבתו מתחיל תפקיד הכוהנים, והשחיטה מותרת לכל אדם (חולין א, א).
חַיָּב מִיתָה – גם אם הורה כהלכה, שכן פגע בכבוד רבו.
צָוְחָה – בכתה.
אֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים – אתפלל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.