א רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי פָּתַח: “עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ” (חבקוק ג, ו) – מָדַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הָאֻמּוֹת וְלֹא מָצָא אֻמָּה שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, וּמָדַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הַדּוֹרוֹת וְלֹא מָצָא דּוֹר שֶׁהָיָה רָאוּי לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא דּוֹר הַמִּדְבָּר; מָדַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הֶהָרִים וְלֹא מָצָא הַר שֶׁתִּנָּתֶן בּוֹ הַתּוֹרָה אֶלָּא סִינַי; מָדַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הָעֲיָרוֹת וְלֹא מָצָא עִיר שֶׁרְאוּיָה שֶׁיִּבָּנֶה בָּהּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא יְרוּשָׁלַיִם; מָדַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת וְלֹא מָצָא אֶרֶץ שֶׁרְאוּיָה לִנָּתֵן לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (ויק“ר יג, ב; ילק”ש לחבקוק תקסג).

פָּתַח – את דרשתו בעזרת פסוק מספר חבקוק.

“וַיְמֹדֶד” – ודורש מילה זו כעניין של מדידה אובייקטיבית שהובילה לבחירה.

*

ב אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְטַר משֶׁה רַבֵּנוּ לְגַן עֵדֶן אָמַר לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ: שְׁאַל מִמֶּנִּי כָּל סְפֵקוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ. אָמַר לוֹ: רַבִּי, כְּלוּם הִנַּחְתִּיךָ שָׁעָה אַחַת וְהָלַכְתִּי לְמָקוֹם אַחֵר? לֹא כָּךְ כָּתַבְתָּ בִּי: “וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל” (שמות לג, יא)? מִיָּד תָּשַׁשׁ כּוֹחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְנִשְׁתַּכְּחוּ מִמֶּנּוּ שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת וְנוֹלְדוּ לוֹ שְׁבַע מֵאוֹת סְפֵקוֹת, וְעָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עָלָיו לְהָרְגוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לוֹמַר לְךָ אִי אֶפְשָׁר, לֵךְ וְטָרְדֵן בְּמִלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה… וַיֹּאמֶר ה'… הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה… לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ” (יהושע א, א־יא) (תמורה טז ע"א).

סְפֵקוֹת – בענייני התורה.

הִנַּחְתִּיךָ – עזבתי אותך.

תָּשַׁשׁ כּוֹחוֹ – נחלש (כעונש על שהתגאה שלמד את כל מה שלמד משה).

לוֹמַר לְךָ – ללמד אותך ברגע אחד.

טָרְדֵן – העסק אותם.

*

ג אָמַר ר' שְׁמוּאֵל: שָׁלוֹשׁ פְּרוֹסְטַגְמָאוֹת שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ: מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהִפָּנוֹת – יִפָּנֶה; לְהַשְׁלִים – יַשְׁלִים; לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה – יַעֲשֶׂה. גִּרְגָּשִׁי פָּנָה וְהָלַךְ לוֹ לְאַפְרִיקִי; גִּבְעוֹנִים הִשְׁלִימוּ; שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים עָשׂוּ מִלְחָמָה וְנָפְלוּ (ירושלמי שביעית ו, א).

פְּרוֹסְטַגְמָאוֹת – הכרזות.

לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – לעמים שישבו בה.

לְהִפָּנוֹת – לעזוב וללכת למקום אחר.

גִּרְגָּשִׁי – אחד משבעת עממי כנען (בראשית י, טז).

גִּבְעוֹנִים – כמסופר בפרק ט של ספר יהושע.

שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים – יהושע יב, כד.

*

ד “וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים” (יהושע ב, א) – מִי הָיוּ? שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֵלּוּ פִּינְחָס וְכָלֵב, הָלְכוּ וְנָתְנוּ נַפְשָׁם וְהִצְלִיחוּ בִשְׁלִיחוּתָם.

“מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ” (שם) – מַהוּ חֶרֶשׁ? רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּלֵי נַגָּרוּת הָיוּ בְּיָדָם כְּנַגָּרִין; רַ' נְחֶמְיָה אוֹמֵר: עָשׂוּ עַצְמָם קַדָּרִין, וְהָיוּ צוֹעֲקִים וְאוֹמְרִים: הֲרֵי קְדֵרוֹת! מִי שֶׁיִּרְצֶה יָבוֹא וְיִקְנֶה! כָּל כָּךְ לָמָּה? שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם.

תְּנִי רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: חֶרֶשׁ כְּמַשְׁמָעוֹ; אָמַר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ: עֲשׂוּ עַצְמְכֶם חֵרְשִׁים וְאַתֶּם עוֹמְדִים עַל רָזֵיהֶם. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִתּוֹךְ שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים עַצְמְכֶם חֵרְשִׁים אַתֶּם עוֹמְדִים עַל אוּפָה שֶׁלָּהֶם (במ“ר טז, א; רו”ר ב, א; ילק"ש ליהושע, ז).

פִּינְחָס וְכָלֵב – פינחס בן אלעזר הכוהן וכלב בן יפונה.

נָתְנוּ נַפְשָׁם – הסתכנו.

כְּלֵי נַגָּרוּת – ודורש “חרש” במשמע נגר (ישעיה מ, כ).

קַדָּרִין – יוצרי כלי חרס.

כְּמַשְׁמָעוֹ – כפשוטו, עניין חירשות, כי בנוכחות אדם חירש לא יהססו האנשים לדבר גלויות.

רָזֵיהֶם – סודותיהם (של אנשי יריחו).

אוּפָה – תכונה וטיב, אופי.

*

ה “וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם… קָמוּ נֵד אֶחָד” (יהושע ג, טז) – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַיִם נִגְדָּשִׁים וְעוֹלִים כִּפִּין עַל גַּבֵּי כִפִּין יָתֵר מִשְּׁלוֹשׁ מֵאוֹת מִיל, עַד שֶׁרָאוּ אוֹתָם כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב (סוטה לד ע"א).

“וַיַּעַמְדוּ” – בשעת המעבר בירדן.

נִגְדָּשִׁים – נערמים.

כִּפִּין – ערימות.

שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת מִיל ־ כ־300 ק"מ.

*

ו “חָטָא יִשְׂרָאֵל” (יהושע ז, יא) – כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ: “חָטָא יִשְׂרָאֵל”, אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: מִי חָטָא? אָמַר לוֹ: וְכִי דֵּילָטוֹר אֲנִי? הָטֵל גּוֹרָלוֹת וְתֵדָע. הָלַךְ וְהֵטִיל גּוֹרָלוֹת, נָפַל הַגּוֹרָל עַל עָכָן. אָמַר לוֹ עָכָן: בְּגוֹרָל אַתָּה בָא עָלַי? הָטֵל הַגּוֹרָל בֵּינְךָ וּבֵין אֶלְעָזָר הַכּוֹהֵן וְיִפֹּל עַל אֶחָד מִכֶּם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִסְתַּכֵּל יְהוֹשֻׁעַ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים שֶׁבְּאַבְנֵי אֵפוֹד, שֶׁהָיוּ עַל לִבּוֹ שֶׁל כּוֹהֵן גָּדוֹל, וְרָאָה אֶבֶן שֵׁבֶט יְהוּדָה שֶׁכָּהָה אוֹרָהּ; שֶׁכָּךְ הָיָה מִשְׁפַּט הַחשֶׁן – כָּל שֵׁבֶט שֶׁעוֹשֶׂה מִצְוָה מַגִּיהָה אַבְנוֹ וּמַבְהִיק אוֹרָהּ, וְכָל שֵׁבֶט שֶׁעוֹבֵר עֲבֵרָה – אַבְנוֹ כֵּהָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה יְהוֹשֻׁעַ כָּךְ, אָמַר לוֹ: “בְּנִי! שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל” (שם שם, יט). מִיָּד אָמַר עָכָן: “אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי” (שם שם, כ) (תנחומא וישב, ב).

“חָטָא יִשְׂרָאֵל” – בלקיחה מן החרם, במעשה עכן.

דֵּילָטוֹר – מלשין.

הָטֵל – הפל.

הָטֵל הַגּוֹרָל וגו' – גורל שיוטל בין כל שני אנשים תמיד יצביע על אחד מהם.

אֵפוֹד – שבין בגדי הכוהן הגדול.

מִשְׁפָּט הַחֹשֶׁן – טיבו ודרכו של החושן.

מַגִּיהָה – בוהקת.

*

ז “שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן” (יהושע י, יב) – אָמַר לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ לִיהוֹשֻׁעַ: אַתָּה אוֹמֵר לִי “דּוֹם”?! יֵשׁ קָטָן פּוֹתֵחַ פִּיו וְאוֹמֵר לְגָדוֹל הֵימֶנּוּ: “דּוֹם”? אֲנִי נִבְרֵאתִי בָּרְבִיעִי וְאַתָּה נִבְרֵאתָ בַּשִּׁשִּׁי – וְאַתָּה אוֹמֵר לִי “דּוֹם”? אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: עֶבֶד רַע! לֹא מִקְנַת כַּסְפּוֹ שֶׁל אַבָּא אַתָּה? לֹא כָּךְ רָאָה אוֹתְךָ אַבָּא בַּחֲלוֹם, “וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים” (בראשית לז, ט) – מִיָּד “וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד” (יהושע י, יג) (תנחומא בובר אחרי, יד; ילק“ש ליהושע, כב; בר”ר ו, ט; שם פד, יא).

בָּרְבִיעִי, בַּשִּׁשִּׁי – לימי הבריאה.

מִקְנַת כַּסְפּוֹ שֶׁל אַבָּא – רכושו־עבדו של יוסף (ויהושע הוא מצאצאיו).

*

ח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא נִתְחַלְּקָה אֶלָּא בְּגוֹרָל וּבְאוּרִים וְתֻמִּים. הָא כֵּיצַד? אֶלְעָזָר מֻלְבָּשׁ אוּרִים וְתֻמִּים, וִיהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים לְפָנָיו וְקַלְפֵּי שֶׁל שְׁבָטִים וְקַלְפֵּי שֶׁל תְּחוּמִין מֻנָּחִין לְפָנָיו, וְהָיָה מְכֵוֵּן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאוֹמֵר: זְבוּלֻן עוֹלֶה – תְּחוּם עַכּוֹ עוֹלֶה עִמּוֹ; טָרַף בְּקַלְפֵּי שֶׁל שְׁבָטִים וְעָלָה בְּיָדוֹ “זְבוּלוּן”, טָרַף בְּקַלְפֵּי שֶׁל תְּחוּמִין וְעָלָה בְּיָדוֹ “תְּחוּם עַכּוֹ”. וְחוֹזֵר וּמְכֵוֵּן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאוֹמֵר: נַפְתָּלִי עוֹלֶה וּתְחוּם גִּנּוֹסָר עוֹלֶה עִמּוֹ; טָרַף בְּקַלְפֵּי שֶׁל שְׁבָטִים וְעָלָה בְּיָדוֹ “נַפְתָּלִי”, טָרַף בְּקַלְפֵּי שֶׁל תְּחוּמִין וְעָלָה בְּיָדוֹ “תְּחוּם גִּנּוֹסָר”. וְכֵן כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט (בבא בתרא קכב ע"א).

בְּגוֹרָל וּבְאוּרִים וְתֻמִּים – בשתי דרכים אלה גם יחד.

קַלְפֵּי – הקופסה שבאמצעותה מטילים גורלות. בקלפי אחת היו שמות השבטים ובשנייה אזורי ארץ ישראל.

וְהָיָה מְכֵוֵּן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ – אלעזר הכוהן היה מכריז באמצעות האורים והתומים ומכוח רוח הקודש.

טָרַף – עירבב.

גִּנּוֹסָר – כינרת.

*

ט יְהוֹשֻׁעַ אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל הָיָה, עָמַד וְתִקֵּן לָהֶם דְּרָכִים וּסְרַטְיָא (ערובין כב ע"ב).

תִּקֵּן – קבע, הכין.

סְרַטְיָא – דרכים רחבות (בין עיר לעיר).

*

י עֲשָׂרָה תְנָאִים הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ: שֶׁיְהוּ מַרְעִים בֶּחֳרָשִׁים וּמְלַקְּטִים עֵצִים בִּשְׂדוֹתֵיהֶם, וּמְלַקְּטִים עֲשָׂבִים בְּכָל מָקוֹם חוּץ מִתִּלְתָּן, וְקוֹטְמִים נְטִיעוֹת בְּכָל מָקוֹם חוּץ מִגְּרוֹפִיּוֹת שֶׁל זַיִת, וּמַעְיָן הַיּוֹצֵא בַּתְּחִלָּה בְּנֵי הָעִיר מִסְתַּפְּקִים מִמֶּנּוּ, וּמְחַכִּים בְּיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְרֹס קֶלַע וְיַעֲמִיד אֶת הַסְּפִינָה, וְנִפְנִים לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וַאֲפִלּוּ בְּשָׂדֶה מְלֵאָה כַּרְכֹּם, וּמְהַלְּכִים בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה, וּמִסְתַּלְּקִים לְצִדֵּי הַדְּרָכִים מִפְּנֵי יִתְדוֹת הַדְּרָכִים, וְהַתּוֹעֶה בֵּין הַכְּרָמִים מְפַסֵּג וְעוֹלֶה מְפַסֵּג וְיוֹרֵד, וּמֵת מִצְוָה קוֹנֶה מְקוֹמוֹ.

בָּרִאשׁוֹנָה הִתְנוּ שְׁבָטִים זֶה עִם זֶה שֶׁלֹּא יִפְרֹס קְלִיעָה וְיַעֲמִיד אֶת הַסְּפִינָה, אֲבָל צָד הוּא בִּרְשָׁתוֹת וּבְמִכְמָרוֹת (בבא קמא פ ע“ב־פא ע”ב; תוספתא בבא קמא ח, יז).

עֲשָׂרָה וגו' – בשעת חלוקת הארץ תיקן יהושע עשרה כללים שכל כובשי הארץ (ובעקבותיהם צאצאיהם) קיבלו עליהם.

מַרְעִים בֶּחֳרָשִׁים – רועים את בהמותיהם גם ביערותיהם של אחרים.

מְלַקְּטִים עֵצִים – גם בשדותיהם של אחרים.

חוּץ מִתִּלְתָּן – כי העשבים מסייעים לצמיחת התלתן ועקירתם תפגע בבעל השדה.

קוֹטְמִים נְטִיעוֹת – כורתים ענפים רכים מכל עץ שירצו לשם נטיעתם.

גְּרוֹפִיּוֹת שֶׁל זַיִת – ענפים של זית שמשאיר בעל העץ לאחר שהוא קוצץ את שאר ענפיו.

הַיּוֹצֵא בַּתְּחִלָּה – מתחיל לנבוע בחלקה פרטית (לאחר חלוקת הארץ).

מִסְתַּפְּקִים – מספקים את צורכיהם (למים).

מְחַכִּים בְּיַמָּהּ וגו' –־ צדים דגים בחכה בים כינרת, אף שהוא שייך לשבט נפתלי.

לא יִפְרֹס קֶלַע וגו' – לא יכניס למי הכינרת מחיצה עשויה קנים כדי לצוד בה דגים, כיוון שהיא מעכבת את הספינות.

נִפְנִים – לשם עשיית צרכים.

כַּרְכֹּם – צמח יקר ורגיש.

בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת – בשבילים שברשות היחיד.

רְבִיעָה שְׁנִיָּה – תקופת הגשמים השנייה (במחצית חודש מרחשוון), שבה מתחילים הזרעים לצמוח.

מִסְתַּלְּקִים לְצִדֵּי הַדְּרָכִים וגו' – נכנסים לשדות שליד הדרך הראשית כדי להימנע מהליכה על רגבי העפר הקשים הבולטים בדרך.

מְפַסֵּג – מנתק את זמורות הענבים המעכבות אותו בדרכו.

מֵת מִצְוָה – חלל הנמצא ברשות הרבים ואין לו קרובים הדואגים לקבורתו, כך שמצווה היא על מוצאיו לקוברו.

קוֹנֶה מְקוֹמוֹ – נקבר במקום שבו נמצא, ואין בעל המקום יכול להתנגד לכך.

*

יא “וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ” (יהושע ו, כז) – יָצָא לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ מוֹנֵיטוֹן בָּעוֹלָם. וּמַהוּ מוֹנֵיטוֹן שֶׁלּוֹ? שׁוֹר מִכָּאן וּרְאֵם מִכָּאן (בר"ר לט, יא).

מוֹנֵיטוֹן – מטבע עובר לסוחר ועליו חקוקות דמויות.

שׁוֹר מִכָּאן וּרְאֵם מִכָּאן – כאמור בברכה לשבט יוסף שיהושע הוא מצאצאיו: “בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו” (דברים לג, יז).

*

יב “וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ… מִצָּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ” (יהושע כד, ל) – אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ הַר גַּעַשׁ. וּמַהוּ הַר גַּעַשׁ? שֶׁנִּתְגַּעֲשׁוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָשׂוּ חֶסֶד לִיהוֹשֻׁעַ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶחֶלְקָה אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וְהָיְתָה חֲלֻקָּה חֲבִיבָה עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִדַּי, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל עֲסוּקִין בִּמְלַאכְתָּם, זֶה עוֹסֵק בְּשָׂדֵהוּ וְזֶה עוֹסֵק בְּכַרְמוֹ וְזֶה עוֹסֵק בְּזֵיתָיו וְזֶה עוֹסֵק בְּבֵיתוֹ וְנִתְעַצְּלוּ מִלַּעֲשׂוֹת חֶסֶד לִיהוֹשֻׁעַ וּבִקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַרְעִישׁ אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עַל יוֹשְׁבָיו.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַהוּ “הַר גָּעַשׁ”, שֶׁרָגַשׁ עֲלֵיהֶם הָהָר לְהָרְגָם (רו“ר, פתיחתא ב; שבת קה ע”ב; ילק“ש ליהושע, לה; ילק”ש למשלי, תתקנט).

חָזַרְנוּ – עברנו.

נִתְגַּעֲשׁוּ – באו עליהם רעד ורוגז.

לֹא עָשׂוּ חֶסֶד – לא טיפלו בקבורתו.

חֲלֻקָּה – חלוקתה של הארץ בין השבטים והמשפחות.

לְהַרְעִישׁ – ברעידת אדמה.

רָגַשׁ – רעד.

יג “וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים” (רות א, א) – אוֹי לְדוֹר שֶׁשּׁוֹפֵט אֶת שׁוֹפְטָיו וְאוֹי לְדוֹר שֶׁשּׁוֹפְטָיו צְרִיכִין לְהִשָּׁפֵט! הַדַּיָּן אוֹמֵר לְאָדָם: טֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, וְהוּא אוֹמֵר: טֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ (רו“ר א, א; ילק”ש לרות, תקצו).

אוֹי לְדוֹר – דרשת “ויהי” כצירוף המילים וי־הי, שהן לשונות של קינה.

הַדַּיָּן אוֹמֵר וגו' – פתגם שלפיו הדיין מורה לאדם לסלק שבב עץ דק מבין שיניו, והנשפט קובע כי על השופט לסלק קודם כול קורת עץ עבה מבין עיניו. ומשמעותו: העבירות שעברו השופטים גדולות וגלויות לכול יותר מאלו שעברו אלו שנשפטים לפניהם.

*

יד “נֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב” (משלי יט, טו) – עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מְרַמִּין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֵהֶם עוֹבְדִין לֶאֱלִילִים, מֵהֶם עוֹבְדִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִרְעִיבָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ, (שמואל א ג, א) (רו“ר, פתיחתא ב; ילק”ש למשלי, תתקנט).

מְרַמִּין – חסרי אמונה.

הִרְעִיבָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ – רוח הקודש והנבואה היו דבר נדיר.

*

טו הָיָה לָהֶם לְסַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה, שֶׁהִנִּיחַ משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר עִמָּהֶם, לֵילֵךְ וְלִקְשֹׁר חֲבָלִים שֶׁל בַּרְזֶל בְּמָתְנֵיהֶם וּלְהַגְבִּיהַּ בִּגְדֵיהֶם לְמַעְלָה מֵאַרְכֻּבּוֹתֵיהֶם וְיַחְזְרוּ בְּכָל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל, יוֹם אֶחָד לְלָכִישׁ, יוֹם אֶחָד לְחֶבְרוֹן, וְיוֹם אֶחָד לִירוּשָׁלַיִם, וְכֵן לְכָל מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל, וִילַמְּדוּ אֶת יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ אֶרֶץ בְּשָׁנָה וּשְׁתַּיִם וְשָׁלוֹשׁ, עַד שֶׁיִּתְיַשְּׁבוּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצָם, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; וְהֵם לֹא עָשׂוּ כֵּן, אֶלָּא כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לְאַרְצָם כָּל אֶחָד נִכְנַס לְכַרְמוֹ וּלְזֵיתוֹ וְאוֹמֵר: “שָׁלוֹם עָלַיִךְ, נַפְשִׁי!” (סא"ר יב).

סַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה – הסנהדרין, המוסד הדתי העליון הקדום של עם ישראל, שהשאירו אחריהם משה, יהושע ופינחס.

לֵילֵךְ וְלִקְשֹׁר וגו' – כדרכם של נודדים בדרכים.

אַרְכֻּבּוֹתֵיהֶם – ברכיהם.

וְיַחְזְרוּ – ויסובבו.

דִֶּרֶךְ אֶרֶץ – התנהגות ראויה.

שָׁלוֹם עָלַיִךְ, נַפְשִׁי – אני דואג לעצמי בלבד.

*

טז לְמָה הָיוּ יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁקָּנָה בָּתִּים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, מֵהֶם בְּנֵי שֵׁשׁ, מֵהֶם בְּנֵי חָמֵשׁ, בְּנֵי אַרְבַּע, בְּנֵי שָׁלוֹשׁ, בְּנֵי שְׁתַּיִם, בְּנֵי אַחַת, וְגִדְּלָם עַל שֻׁלְחָנוֹ וְאָכְלוּ מִמָּה שֶּׁהַמֶּלֶךְ אוֹכֵל, וְשָׁתוּ מִמָּה שֶּׁהַמֶּלֶךְ שׁוֹתֶה; וְגִדְּלָם וּבָנָה לָהֶם בָּתִּים וְנָטַע לָהֶם גְּפָנִים וְאִילָנוֹת וּנְטָעִים, וְאָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בַּנְּטִיעוֹת הַלָּלוּ וּבַגְּפָנִים הַלָּלוּ וּבָאִילָנוֹת הַלָּלוּ! כֵּיוָן שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ עָמְדוּ וְעָקְרוּ אֶת הַגְּפָנִים וְקָצְצוּ אֶת הָאִילָנוֹת וְכָרְתוּ אֶת הַנְּטִיעוֹת וְשָׁבְרוּ אֶת הַבָּתִּים. כֵּיוָן שֶׁבָּא הַמֶּלֶךְ וּמָצָא אֶת כָּל מָה שֶׁעָשׂוּ הִרְחִיק אֶת דַּעְתּוֹ מֵהֶם, אָמַר: הֲרֵי הֵם כְּתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּם! מָה אֶעֱשֶׂה לְאֵלּוּ? הֵבִיא אוֹתָם וְהִכָּה אוֹתָם, וְכֵן שָׁנוּ לוֹ וְשִׁלְּשׁוּ לוֹ. לְכָךְ נִדְמוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים: הָיוּ סוֹרְחִין בְּמַעֲשֵׂיהֶם וְהָיוּ נִמְסָרִין לְמַלְכֻיּוֹת, וּכְשֶׁחָזְרוּ וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה מִיָּד הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹאֵל אוֹתָם (סא"ר, יב).

הִרְחִיק אֶת דַּעְתּוֹ מֵהֶם – התעלם מחומרת המעשה.

תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּם – תלמידים צעירים (שאינם מבינים את מעשיהם).

וְכֵן שָׁנוּ לוֹ וְשִׁלְּשׁוּ לו – וכך עשו שוב ושוב.

סוֹרְחִין – חוטאים.

נִמְסָרִין לְמַלְכֻיּוֹת – משועבדים בידי אומות שונות.

*

יז “וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל” (שופטים ג, א) – מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁנָּטַע כֶּרֶם וְהָיוּ בְּתוֹכוֹ אֲרָזִים וְקוֹצִים. הָלַךְ הַמֶּלֶךְ וְקָצַץ אֶת הָאֲרָזִים וְהִנִּיחַ אֶת הַקּוֹצִים. אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, הַקּוֹצִים שֶׁאוֹחֲזִים בִּבְגָדֵינוּ הִנַּחְתָּ וְקָצַצְתָּ אֶת־הָאֲרָזִים! אָמַר לָהֶם: אִם קָצַצְתִּי אֶת הַקּוֹצִים בַּמֶּה הָיִיתִי גוֹדֵר אֶת כַּרְמִי? כָּךְ יִשְׂרָאֵל כַּרְמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל” (ישעיה ה, ז), וְהִכְנִיסָם לָאָרֶץ וְקָצַץ אֶת הָאֲרָזִים שֶׁבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ” (עמוס ב, ט), וְהִנִּיחַ אֶת בְּנֵיהֶם “לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל”, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְרוּ אֶת הַתּוֹרָה (ילק"ש לשופטים, מא).

אוֹחֲזִים בִּבְגָדֵינוּ – נתפסים בבגדינו.

הִנַּחְתָּ – השארת.

בְּנֵיהָם – העמים החזקים פחות, המשולים לקוצים.

*

יח “וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּון וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וְלֹא עֲבָדוּהוּ” (שופטים י, ו) – מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' ", אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עֲבָדוּהוּ? וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר “וְלֹא עֲבָדוּהוּ”? אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אֲפִלּוּ כְּתֻרְמוּס הַזֶּה, שֶׁשּׁוֹלְקִין אוֹתוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה, לֹא עֲשָׂאוּנִי בָּנַי (ביצה כה ע"ב).

מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר וגו' – מדוע יש צורך בכפילות “עזבו… ולא עבדוהו”.

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

תֻּרְמוּס – מסוגי הקטניות, שיש לבשלו כמה וכמה פעמים כדי להעלים את מרירותו.

לֹא עֲשָׂאוּנִי בָּנַי – דברי הקב"ה, המצביע על כך שהתנהגות העם לא השתנתה גם לאחר שעבוד לאומות רבות.

*

יט “וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה” (שופטים ד, ד) – רַ' בֶּרֶכְיָה אוֹמֵר אַרְבָּעָה דְבָרִים: אוֹי לְחַי שֶׁצָּרִיךְ לְמֵת, אוֹי לְגִבּוֹר שֶׁצָּרִיךְ לְחַלָּשׁ, אוֹי לְפִקֵּחַ שֶׁצָּרִיךְ לְסוֹמֵא, אוֹי לְדוֹר שֶׁאִשָּׁה מַנְהַגְתּוֹ (מד“ת כב, כ; ילק”ש לשופטים מב).

אוֹי לְחַי וגו' – אוי לאדם הנזקק לכספו או לשמו של מי שכבר מת.

אוֹי לְפִקֵּחַ וגו' – אוי לאדם רואה הזקוק להדרכת העיוור במציאת דרכו.

*

כ “וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת” (שופטים ד, ד) – מָה טִיבָהּ שֶׁל דְּבוֹרָה שֶׁנִּתְנַבֵּאת עַל יִשְׂרָאֵל וְשָׁפְטָה אוֹתָם, וַהֲלֹא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר עוֹמֵד? [תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ]: מֵעִיד אֲנִי עָלַי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: בֵּין גּוֹי וּבֵין יִשְׂרָאֵל, בֵּין אִישׁ וּבֵין אִשָּׁה, בֵּין עֶבֶד וּבֵין שִׁפְחָה – הַכֹּל לְפִי מַעֲשָׂיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו.

אָמְרוּ: בַּעְלָהּ שֶׁל דְּבוֹרָה עַם הָאָרֶץ הָיָה. אָמְרָה לוֹ: בּוֹא וְאֶעֱשֶׂה לְךָ פְּתִילוֹת וְלֵךְ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁבְּשִׁילֹה, וְיִהְיֶה חֶלְקְךָ בֵּין הַכְּשֵׁרִים שֶׁבָּהֶם וְתָבוֹא לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא – וְהִיא מִתְכַּוֶּנֶת וְעוֹשָׂה פְּתִילוֹת עָבוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אוֹרָן מְרֻבֶּה, וְהוּא מוֹלִיךְ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת, אָמַר לָהּ: דְּבוֹרָה, אַתְּ נִתְכַּוַּנְתְּ לְהַרְבּוֹת אוֹרִי, אַף אֲנִי אַרְבֶּה אוֹרֵךְ כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים (סא“ר, י; ילק”ש לשופטים, מב).

מָה טִיבָהּ וגו' – מה צורך היה בדבורה כל עוד פינחס בן אלעזר הכוהן מצוי בין החיים ויכול להנהיג את העם?

תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ – בבית המדרש של חכם ששמו אליהו אמרו.

הַכֹּל לְפִי מַעֲשָׂיו – של האדם, ללא קשר למוצאו, למינו או למעמדו החברתי.

שׁוֹרָה – שוכנת.

פְּתִילוֹת – לנרות המאירים במשכן שעמד בשילה (והוא מדרש על השם “לפידות” מלשון לפיד).

הַכְּשֵׁרִים שֶׁבָּהֶם – הכשרים בבני ישראל.

כְּנֶגֶד – אל מול, לנוכח.

*

כא “וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה… וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט” (שופטים ד, ה) – לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְהִתְיַחֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת יָשְׁבָה בְּצִלּוֹ שֶׁל דֶּקֶל, מְלַמֶּדֶת תּוֹרָה לָרַבִּים (סא“ר, י; ילק”ש לשופטים, מב).

לְהִתְיַחֵד – להימצא ביחידות עם גבר זר במקום סגור.

*

כב “וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ” (שופטים ד, ח) – אָמַר רַ' נְחֶמְיָה: אִם תֵּלְכִי עִמִּי לְשִׁירָה אֵלֵךְ עִמָּךְ לְמִלְחָמָה, וְאִם לֹא תֵּלְכִי עִמִּי לְשִׁירָהּ לֹא אֵלֵךְ עִמָּךְ לְמִלְחָמָה. “וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ” (שם שם, ט) – אָמַר רַ' רְאוּבֵן: אָמְרָה לוֹ: מָה אַתָּה סָבוּר, שֶׁתִּפְאַרְתָּהּ שֶׁל שִׁירָה נִמְסְרָה לְךָ לְבַדְּךָ, אֶתְמְהָא! – “וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק” (שם ה, א) (בר"ר מ, ד).

אָמַר רַ' נְחָמְיָה – ומבין את הכפילות שבדברי ברק כבקשה להיות הדמות הראשית באמירת שירת הניצחון (והמשנית ביציאה לקרב שיונהג בידי דבורה).

אָמַר רַ' רְאוּבַן – ומבין את תשובת דבורה כקביעה כי גם בשירה לא יהיה ברק הדמות הראשית, שכן דבורה נזכרת בה ראשונה.

*

כג סִיסְרָא בָּא עֲלֵיהֶם בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף רָאשֵׁי גְיָסוֹת וְכָל אֶחָד הָיוּ עִמּוֹ מֵאָה אֶלֶף, וּבֶן שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה הָיָה, וְכָבַשׁ כָּל הָעוֹלָם בְּכוֹחוֹ. וְלֹא הָיָה כְּרַךְ שֶׁלֹּא הָיָה מַפִּיל חוֹמָה בְּקוֹלוֹ. וַאֲפִלּוּ חַיָּה שֶׁבַּשָּׂדֶה כֵּיוָן שֶׁהָיָה נוֹתֵן עָלֶיהָ קוֹלוֹ לֹא הָיְתָה זָזָה מִמְּקוֹמָהּ.

אָמְרוּ: כְּשֶׁהָיָה סִיסְרָא יוֹרֵד לִרְחֹץ בְּנַחַל קִישׁוֹן הָיָה עוֹלֶה בִּזְקָנוֹ מַאֲכַל כַּמָּה בְּנֵי אָדָם דָּגִים. וּתְשַׁע מֵאוֹת סוּסִים בְּמֶרְכַּבְתּוֹ, וּבַחֲזָרָה לֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶם חוֹזֵר בְּשָׁלוֹם (ילק"ש לשופטים מג).

עֲלֵיהֶם – על ישראל.

מֵאָה אֶלֶף – חיילים.

נוֹתֵן עָלֶיהָ קוֹלוֹ – צועק עליה.

הָיָה עוֹלֶה בִּזְקָנוֹ – היו נתפסים בשערות זקנו.

בַּחֲזָרָה וגו' – כשהיה שב ממסעו לא נותר שום סוס שלם בגופו, מפני כובדו של סיסרא.

כד יִפְתָּח עַם הָאָרֶץ הָיָה, גְּרוֹפִית שֶׁל שִׁקְמָה הָיָה, וּמִפְּנֵי כָּךְ אִבֵּד אֶת בִּתּוֹ. אֵימָתַי? בְּשָׁעָה שֶׁנִּלְחַם עִם בְּנֵי עַמּון וְנָדַר: “וְהָיָה הַיּוֹצֵא… מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי… וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה” (שופטים יא, לא). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כָּעַס עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר: אִלּוּ יָצָא מִבֵּיתוֹ כֶּלֶב אוֹ חֲזִיר אוֹ גָּמָל, יַקְרִיב לְפָנַי? – זִמֵּן לוֹ בִּתּוֹ.

“וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ… וַיֹּאמֶר: אֲהָהּ בִּתִּי… וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב” (שם שם, לה) – וַהֲלֹא פִּינְחָס הָיָה שָׁם? אֶלָּא פִּינְחָס אָמַר: אֲנִי, כּוֹהֵן גָּדוֹל בֶּן כּוֹהֵן גָּדוֹל, אַשְׁפִּיל עַצְמִי וְאֵלֵךְ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ? וְיִפְתָּח אָמַר: אֲנִי, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, רֹאשׁ הַקְּצִינִים, אַשְׁפִּיל עַצְמִי וְאֵלֵךְ אֵצֶל הֶדְיוֹט? מִבֵּין שְׁנֵיהֶם אָבְדָה אוֹתָהּ עֲלוּבָה מִן הָעוֹלָם. וּשְׁנֵיהֶם נִתְחַיְּבוּ בְדָמֶיהָ; פִּינְחָס – נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, יִפְתָּח – מֵת בִּנְשִׁילַת אֵיבָרִים, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בּוֹ הָיָה אֵיבָר נִשָּׁל הֵימֶנּוּ וְהָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ שָׁם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּמָת יִפְתָּח… וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד (שם יב, ז) – “בְּעִיר גִּלְעָד” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “בְּעָרֵי גִלְעָד”.

כֵּיוָן שֶׁבִּקֵשׁ יִפְתָּח לְהַקְרִיב אֶת בִּתּוֹ הָיְתָה בּוֹכָה לְפָנָיו וְאָמְרָה לוֹ: אָבִי, אָבִי! יָצָאתִי לִקְרָאתְךָ בְּשִׂמְחָה וְאַתָּה שׁוֹחֵט אוֹתִי! שֶׁמָּא כָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁיְהוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין נַפְשׁוֹת בְּנֵיהֶם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ? אָמַר לָהּ: בִּתִּי, כְּבָר נָדַרְתִּי. אָמְרָה לוֹ: הֲרֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ נָדַר “וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְׂרֶנּוּ לָךְ” (בראשית כח, כב), וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים, שֶׁמָּא הִקְרִיב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶחָד מֵהֶם? וְלֹא עוֹד, הֲלֹא חַנָּה כְּשֶׁהִיא נוֹדֶרֶת וְאוֹמֶרֶת: “וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו” (שמואל א א, יא) – שֶׁמָּא הִקְרִיבָה אֶת בְּנָהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אָמְרָה לוֹ וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ. עָלָה וּשְׁחָטָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת: נְפָשׁוֹת הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ שֶׁתַּקְרִיב לְפָנַי? – “אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִּבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי” (ירמיה יט, ה) (תנחומא בחקותי, ה; תנחומא בובר שם, ז; בר"ר ס, יג).

גְּרוֹפִית שֶׁל שִׁקְמָה – ענף שנקטף מעץ פשוט ונחות, אדם שפל ונקלה.

כֶּלֶב אוֹ חֲזִיר אוֹ גָּמָל – כולם חיות טמאות האסורות בהקרבה.

זִמֵּן – הפגיש אותו.

פִּינְחָס הָיָה שָׁם – ויכול היה, בתפקידו ככוהן, להתיר את נדרו של יפתח.

הֶדְיוֹט – אדם פשוט.

מִבֵּין שְׁנֵיהֶם – בין יפתח לפינחס.

עֲלוּבָה – מסכנה.

נִתְחַיְּבוּ בְּדָמֶיהָ – נענשו בגלל מותה.

נְשִׁילַת אֵיבָרִים – נשירה של איבר אחַר איבר מגופו.

כְּשֶׁהִיא נוֹדֶרֶת – לפני לידת שמואל.

כה “וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ” (שופטים יג, כה) – אָמַר רַ' יִצְחָק דְּבֵי רַב אַמִּי: מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה מְקַשְׁקֶשֶׁת לְפָנָיו כְּזוֹג (סוטה ט ע"ב).

דְּבֵי רַב אַמִּי – מבית רב אמי, מתלמידיו.

מְלַמֵּד וגו' – דרשת “לפעמו” מלשון פעמון, שרוח הקודש היתה פועמת בתוכו כפי שלשון הפעמון מעוררת את צלצולי הזוג, שהוא שולי הפעמון.

*

כו “בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל” (שופטים יג, כה) – אָמַר רַב אַסִּי: צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים הָיוּ וַעֲקָרָם שִׁמְשׁוֹן וּטְחָנָם זֶה בָּזֶה (סוטה ט ע"ב).

כז “וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ… בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל” (שופטים יג, כה) – אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: מְלַמֵּד שֶׁנָּטַל שְׁנֵי הָרִים וְהִקִּישָׁם זֶה לָזֶה, כְּאָדָם שֶׁנּוֹטֵל שְׁנֵי צְרוֹרוֹת וּמַקִּישָׁם זֶה לָזֶה. רַב יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שְׁרוּיָה עָלָיו הָיָה פוֹסֵעַ פְּסִיעָה אַחַת כְּמִצָּרְעָה וְעַד אֶשְׁתָּאוֹל (ויק"ר ח, ב).

הִקִּישָׁם – הכה אותם זה בזה.

צְרוֹרוֹת – אבנים קטנות.

*

כח “וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה” (שופטים טז, ד) – תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אִלְמָלֵא נִקְרָא שְׁמָהּ דְּלִילָה רְאוּיָה הָיְתָה שֶׁתִּקָּרֵא דְּלִילָה: דִּלְדְּלָה אֶת כּוֹחוֹ, דִּלְדְּלָה אֶת לִבּוֹ, דִּלְדְּלָה אֶת מַעֲשָׂיו (סוטה ט עב).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

רַבִּי – יהודה הנשיא.

דִּלְדְּלָה – החלישה והמעיטה.

*

כט שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחֲרֵי עֵינָיו לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו (סוטה ט ע"ב).

הָלַךְ אַחֲרֵי עֵינָיו – בבחירת אשתו הפלשתית (שופטים יד, ג: “כי היא ישרה בעיני”).

*

ל תַּנְיָא, אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן הֶחָסִיד: בֵּין כְּתֵפָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן שִׁשִּׁים אַמָּה הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וַיָּקֶם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הֵעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזֻוזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו” (שופטים טז, ג) – וּמְקֻבָּלִים אָנוּ שֶׁאֵין דַּלְתוֹת עַזָּה פְּחוּתוֹת מִשִּׁשִּׁים אַמָּה (סוטה י ע"א).

תַּנְיָא – ראו בקטע כח. בֵּין כְּתֵפָיו וגו' – רוחב כתפיו כ־30 מטרים.

מְקֻבָּלִים אָנוּ – מסורת היא בידינו.

*

לא “וְעַל הַגָּג כִּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים” (שופטים טז, כז) – אֵלּוּ מָה שֶׁהָיוּ עַל שְׂפַת הַגַּג, אֲבָל מָה שֶׁהָיוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם וְלַאֲחוֹרֵי אֲחוֹרֵיהֶם אֵין בְּרִיָּה יוֹדַעַת (בר"ר צח, יד).

עַל שְׂפַת הַגַּג – בחלק הגג שאפשר לראותו מן הקרקע.

לַאֲחוֹרֵיהֶם וגו' – מאחורי אלו שנראו על שפת הגג.

אֵין בְּרִיָּה יודַעַת – אין איש יודע (בשל מספרם האדיר).

*

לב “וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי ה', זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה!” (שופטים טז, כח) – אָמַר שִׁמְשׁוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זְכֹר לִי עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁשָּׁפַטְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמַרְתִּי לְאֶחָד מֵהֶם: הַעֲבֵר לִי מַקֵּל מִמָּקוֹם לְמָקוֹם (סוטה י ע"א).

לֹא אָמַרְתִּי וגו' – ששמשון לא ביקש שום טובת הנאה מבני ישראל, אפילו בדבר פעוט כהעברת מקל ממקום למקום.

*

לג “לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה” (שמות ה, כב) – אָמַר לוֹ משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה הֲרֵעֹתָ לָעָם הַזֶּה, שֶׁעַכְשָׁו אִם אֵין לָהֶם לְבֵנִים מְשִׂימִין בְּנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּבִּנְיָן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: קוֹצִים הֵם מְכַלִּין, שֶׁגָּלוּי לְפָנַי אִלּוּ הֵם חַיִּים הָיוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. וְאִם תִּרְצֶה תְּנַסֶּה וְהוֹצֵא אֶחָד מֵהֶם. הָלַךְ משֶׁה וְהוֹצִיא אֶת מִיכָה. וּלְפִיכָךְ נִקְרָא מִיכָה, שֶׁנִּתְמַכְמֵךְ בַּבִּנְיָן (רש“י לסנהדרין קא ע”ב [בשם “אגדה”]).

“לָמָה הֲרֵעֹתָה” וגו' – דברי תלונתו של משה על הקב"ה, שהדרישה להוציאם ממצרים הרעה את תנאי עבודתם.

מְשִׂימִין וגו' – מטביעים את בני ישראל בטיט לעשיית לבנים.

קוֹצִים הֵם מְכַלִּין – המצרים הורגים רק את אלה מבני ישראל שעתידים היו, לוּ נשארו בחיים, להיות רשעים.

מִיכָה – שבנה פסל לעבודה זרה.

נִתְמַכְמֵךְ – נמעך.

*

לד “וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ… וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשֹ אֵפוֹד וּתְרָפִים” (שופטים יז, א־ה) – בִּימֵי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם הָיָה פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה; בְּיָמָיו הָיְתָה פִּילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה (סדר עולם רבה, יב; ילק"ש לשופטים, מא).

בִּימֵי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם – בראשית ימי השופטים (שופטים ג, י).

פִּילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה – כמסופר בסוף ספר שופטים (פרק יט).

*

לה “וְעָבַר בַּיָּם צָרָה וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים” (זכריה י, יא) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: זֶה פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה (סנהדרין קנ ע"ב).

פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה – שיצא עם בני ישראל ממצרים (ראו קטע לג) ועבר בים סוף.

*

לו תַּנְיָא, רַ' נָתָן אוֹמֵר: מִגֶּרֶב לְשִׁילֹה שְׁלוֹשָׁה מִילִין, וְהָיָה עֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה וַעֲשַׁן פֶּסֶל מִיכָה מִתְעָרְבִין זֶה בָּזֶה. בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדָחֳפוֹ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁפִּתּוֹ מְצוּיָה לְעוֹבְרֵי דְרָכִים. וְעַל דָּבָר זֶה נֶעֶנְשׁוּ אַנְשֵׁי פִּילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּכְבוֹדִי לֹא מְחִיתֶם, עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם מְחִיתֶם?! (סנהדרין קנ ע"ב).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

גֶּרֶב – עירו של מיכה.

שִׁילֹה – מקום המשכן.

שְׁלוֹשָׁה מִילִין – כשלושה ק"מ.

עֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה – עשן המזבח שבמשכן.

לְדָחֳפוֹ – לסלק (את מיכה מן העולם).

פִּתּוֹ מְצוּיָה וגו' – שהוא מכניס אורחים.

וְעַל דָּבָר זֶה – בגלל הפסל.

בִּכְבוֹדִי וגו' – עַם ישראל יצא למלחמה כדי למחות על פגיעה בכבודה של הפילגש שנרצחה (שופטים יט־כ), אך לא יצא למלחמה כדי למחות על הפגיעה בכבודו של הקב"ה ולכן נענש.

*

לז “וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפֶּסֶל. וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי” (שופטים יח, ל) – וְכִי בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא? וַהֲלֹא בֶּן משֶׁה הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּנֵי משֶׁה גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזֶר, בְּנֵי גֵּרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל” (דברי הימים א כג, טו־טז), וְנֶאֱמַר: “וּשְׁבֻאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם בֶּן משֶׁה” (שם כו, כד)! – אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה מְנַשֶּׁה תְּלָאוֹ הַכָּתוּב בִּמְנַשֶּׁה. “בֶּן מְנַשֶּׁה” – נוּן תְּלוּיָה, אִם זָכָה – בֶּן משֶׁה, וְאִם לָאו – בֶּן מְנַשֶּׁה.

אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יִדְבַּק אָדָם בְּטוֹבִים, שֶׁהֲרֵי משֶׁה שֶׁנָּשָׂא בַּת יִתְרוֹ יָצָא מִמֶּנּוּ יְהוֹנָתָן (בבא בתרא ק“ט ע”ב).

שְׁבוּאֵל – המדרש מזהה אותו עם יהונתן, הכוהן שעבד את הפסל שהקים מיכה.

מִתּוֹךְ שֶׁעָשָׂה וגו' – כיוון שנהג כמלך מנשה, שהיה עובד עבודה זרה, קשר אותו המקרא למלך רשע זה.

נוּן תְּלוּיָה – בתנ“ך כתובה האות נו”ן שבשם “מנשה” מעל השורה, ואפשר לקרוא את השם בשתי דרכים.

יִתְרוֹ – שהיה כוהן לעבודה זרה (וסוף דבר שמצאצאיו יצא אדם כמוהו).

*

לח שָׁאֲלוּ חֲכָמִים אֶת רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: יְהוֹנָתָן כֹּמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה – וְהֶאֱרִיךְ יָמִים?! אָמַר לָהֶם: עַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ. כֵּיצַד? הָיָה בָּא אָדָם לְהַקְרִיב שׁוֹר אוֹ כֶּבֶשׂ אוֹ גְדִי לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאָמַר לוֹ: רַצֶּנָּה עָלַי. אָמַר לוֹ: מָה זוֹ מוֹעִילָה לְךָ? לֹא רוֹאָה וְלֹא שׁוֹמַעַת וְלֹא מְדַבֶּרֶת, לֹא מֵיטִיבָה וְלֹא מְרֵעָה. אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ, וּמָה אֶעֱשֶׂה? אָמַר לוֹ: לֵךְ עֲשֵׂה וְהָבֵא לִי קְעָרָה אַחַת שֶׁל סֹלֶת וְתֵן עָלֶיהָ עֶשֶׂר בֵּיצִים וְהַתְקֵן לְפָנֶיהָ, וְהִיא תֹאכַל מִכָּל הַבָּא, וַאֲנִי מְרַצֶּה אוֹתָהּ עָלֶיךָ. כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ לוֹ אוֹתוֹ אָדָם הָיָה יְהוֹנָתָן אוֹכֵל אֶת הַכֹּל. פַּעַם אַחַת בָּא בֶּן פַּחִין אֶחָד. אָמַר לוֹ יְהוֹנָתָן כֵּן. אָמַר לוֹ: אִם אֵינָהּ מוֹעִילָה כְּלוּם, אַתָּה מָה עוֹשֶׂה כָּאן? אָמַר לוֹ: בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָתִי.

“וַיָּסוּרוּ שָׁם וַיֹּאמְרוּ לוֹ מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה וּמַה לְּךָ פֹה” (שופטים יח, ג) – אָמְרוּ לוֹ: לֹא מִמּשֶׁה אַתָּה בָּא, וְעַכְשָׁו תֵּעָשֶׂה כּוֹהֵן לַעֲבוֹדָה זָרָה?! אָמַר לָהֶם: כָּךְ מְקֻבָּלְנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: לְעוֹלָם יַשְׂכִּיר אָדָם עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְאַל יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת (הוּא סָבַר לַעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ: וְלֹא הִיא, אֶלָּא עֲבוֹדָה שֶׁזָּרָה לוֹ). כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָוִד שֶׁמָּמוֹן חָבִיב עָלָיו בְּיוֹתֵר מִנָּהוּ עַל הָאוֹצָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּשְׁבֻאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם בֶּן משֶׁה נָגִיד עַל הָאֹצָרוֹת” (דברי הימים א כו, כד). וְכִי שְׁבוּאֵל שְׁמוֹ, וַהֲלֹא יְהוֹנָתָן שְׁמוֹ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁב לָאֵל בְּכָל לִבּוֹ (ירושלמי ברכות ט, ב; בבא בתרא קי ע“א; ילק”ש לשופטים, עג).

הֶאֱרִיךְ יָמִים – מתקופת משה (ראו בקטע לג) עד ימי השופטים (ואף עד ימי דויד).

עֵינוֹ צָרָה – זילזל בה.

רַצֶנָּה – עשה שאהיה לה, לעבודה זרה, לרצון.

מְרֵעָה – גורמת רע.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

וּמָה אֶעֱשָׂה – אם לא להקריב בן בקר.

הַתְקֵן – מאכל מסולת וביצים.

בֶּן פַּחִין – אדם בזוי.

מִמֹּשֶׁה אַתָּה בָּא – ראו בקטע הקודם.

יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת – יחיה מן הצדקה.

הוּא סָבַר וגו' – יהונתן לא הבין את המסורת שקיבל מבית אביו: היא לא דיברה בעבודת אלילים אלא במלאכה הזרה לאופיו של אדם.

שָׁב לָאֵל – חזר בתשובה מלאה.

לט “וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים” (רות א, א) – אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' חִיָּא וְרַ' אֶלְעָזָר: מִדְרָשׁ זֶה עָלָה בְּיָדֵנוּ מִן הַגּוֹלָה: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר “וַיְהִי” – צָרָה. “וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים” – מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם? – “וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ” (שם). לָמָּה “וַיְהִי” “וַיְהִי” שְׁתֵּי פְּעָמִים? אֶחָד לְרַעֲבוֹן לֶחֶם וְאֶחָד לִרְעָבוֹן שֶׁל תּוֹרָה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל דּוֹר שֶׁאֵין תּוֹרָה מְצוּיָה בוֹ רָעָב מָצוּי בּוֹ (רו“ר פתיחתא ז; ילק”ש לרות, תקצו).

עָלָה בְּיָדֵנוּ וגו' – הגיע אל חכמי ארץ ישראל בימים קדומים מגולת בבל. צָרָה – ודורש את “ויהי” כשתי קריאות צער: וי־הי. שְׁתֵּי פְּעָמִים – “ויהי בימי שפוט השופטים”, “ויהי רעב בארץ”. רְעָבוֹן שֶׁל תּוֹרָה – שאין לומדים אותה.

*

מ “וַיֵּלֵךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה… וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ” (רות א, א־ב) – שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אֵלַי תָּבוֹא מַלְכוּת; “וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי” (שם שם, ב) – שֶׁהָיוּ מַעֲשֶׂיהָ נָאִים וּנְעִימִים; “וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן” (שם) – מַחְלוֹן – שֶׁנִּמַּח מִן הָעוֹלָם, וְכִלְיוֹן – שֶׁכָּלָה מִן הָעוֹלָם (רו“ר ב, ה; ילק”ש לרות, תר).

הָיָה אוֹמֵר – מרוב גאווה (והוא מדרש השם, וכך גם בהמשך הקטע).

נִמַּח – נמחה, אבד.

כָּלָה – נגמר, תם.

*

מא “וַיֵּלֵךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה… וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ” (רות א, א־ב) – לָמָּה נֶעֱנַשׁ אֱלִימֶלֶךְ? עַל יְדֵי שֶׁהִפִּיל לִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם. לְבוֹלִיטִין שֶׁהָיָה שָׁרוּי בַּמְּדִינָה, וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה סְבוּרִים עָלָיו וְאוֹמְרִים, שֶׁאִם יָבוֹאוּ שְׁנֵי בַּצֹּרֶת הוּא יָכוֹל לְסַפֵּק אֶת הַמְּדִינָה עֶשֶׂר שָׁנִים מָזוֹן. כֵּיוָן שֶׁבָּאָה שְׁנַת בַּצֹּרֶת יָצְאָה לָהּ שִׁפְחָתוֹ מְטַיֶּלֶת בְּסִידְקֵי וְקֻפָּתָהּ בְּיָדָהּ. וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה אוֹמְרִים: זֶה שֶׁהָיִינוּ בְּטוּחִים עָלָיו שֶׁאִם תָּבוֹא בַצֹּרֶת הוּא יָכוֹל לְפַרְנֵס אוֹתָנוּ עֶשֶׂר שָׁנִים? וַהֲרֵי שִׁפְחָתוֹ עוֹמֶדֶת בְּסִידְקֵי וְקֻפָּתָהּ בְּיָדָהּ! כָּךְ אֱלִימֶלֶךְ הָיָה מִגְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה וּמִפַּרְנָסֵי הַדּוֹר, וּכְשֶׁבָּאוּ שְׁנֵי רְעָבוֹן אָמָר: עַכְשָׁו כָּל יִשְׂרָאֵל מְסַבְּבִין פִּתְחִי, זֶה בְקֻפָּתוֹ וְזֶה בִכְפִיפוֹ, עָמַד וּבָרַח לוֹ מִפְּנֵיהֶם (רו“ר א, ד; ילק”ש לרות, תקצח).

נֶעֱנַשׁ – במותו בשדה מואב.

הִפִּיל לִבָּם – גרם לייאוש.

לְבוֹלִיטִין – משל לחבר מועצה, לאדם אמיד.

שָׁרוּי – מתגורר.

סְבוּרִים – סומכים, בוטחים.

שְׁנֵי בַּצֹּרֶת – שנות בצורת.

סִידְקֵי – שוק.

קֻפָּתָהּ – סלהּ.

מְסַבְּבִין – סובבים (בבקשת מזון).

כְּפִיפוֹ – סלו הקטן.

*

מב “וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם” (רות א, ב) – בַּתְּחִלָּה בָּאוּ לָהֶם לַעֲיָרוֹת, מָצְאוּ אוֹתָן מְדֻחָקוֹת בְּמַיִם, אַחַר כָּךְ בָּאוּ לָהֶם לִכְרַכִּים, מָצְאוּ אוֹתָם פְּרוּצִים בַּעֲבֵרוֹת, וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ לָהֶם לַעֲיָרוֹת – “וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם” (רו"ר ב, ו).

בַּתְּחִלָּה וגו' – ודורש את הכפילות שבפסוק (“ויבואו”, “ויהיו”) כשתי הגעות נפרדות.

מְדֻחָקוֹת בְּמַיִם – שהיו המים שם בצמצום רב.

כְּרַכִּים – ערים גדולות.

פְּרוּצִים בַּעֲבֵרוֹת – בזנות.

*

מג “וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת, שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת” (רות א, ד) – עָרְפָּה – שֶׁהָפְכָה עֹרֶף לַחֲמוֹתָהּ, רוּת – שֶׁרָאֲתָה דִּבְרֵי חֲמוֹתָהּ. רַב בֵּבַי בְּשֵׁם רַ' רְאוּבֵן: רוּת וְעָרְפָּה בְּנוֹתָיו שֶׁל עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב הָיוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה חָלַקְתָּ לִי כָּבוֹד וְעָמַדְתָּ מִכִּסְאֲךָ בִּשְׁבִיל כְּבוֹדִי, חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד מִמְּךָ בֵּן וַאֲנִי מוֹשִׁיבוֹ עַל כִּסְאִי (רו“ר ב, ט; ילק”ש לשופטים, מב).

הָפְכָה עֹרֶף – פנתה לאחור וחזרה למואב (רות א, ז־יד).

רָאֲתָה – קיבלה, הסכימה לדברי נעמי (המפורטים להלן, קטע מז).

עָמַדְתָּ מִכִּסְאֲךָ – כשקם לשמוע את דבר הקב"ה בשעה שבא אליו אהוד בן גרא (שופטים ג, כ).

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

מִמְּךָ בֵּן – שלמה, שנאמר בו כי ישב על "כיסא ה' " (דברי הימים א כט, כג).

*

מד “וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ… וַיָּמֻתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן” (רות א, ג־ה) – אָמְרוּ: לְעוֹלָם אֵין בַּעַל הָרַחֲמִים פּוֹרֵעַ מִן הַנְּפָשׁוֹת תְּחִלָּה. בַּתְּחִלָּה מֵתוּ סוּסֵיהֶם, חֲמוֹרֵיהֶם, גְּמַלֵּיהֶם, וְאַחַר כָּךְ “וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ”, וְאַחַר כָּךְ “וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן”. “וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה” (שם שם, ה) – אָמַר רַ' חֲנִינָא: נֶעֶשְׂתָה שְׁיָרֵי שְׁיָרִים (רו"ר ב, י).

אֵין בַּעַל הָרַחֲמִים וגו' – אין הקב"ה מתחיל בהענשת בני אדם.

שְׁיָרֵי שְׁיָרִים – שריד של שרידים, מי שחש כעלוב שבין העלובים.

*

מה “וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם” (רות א, ז) – וְכִי לֹא יָצְאוּ מִן הַמָּקוֹם אֶלָּא הִיא? וַהֲלֹא כַּמָּה גַמָּלִים יָצְאוּ, כַּמָּה חַמָּרִים יָצְאוּ. אָמַר רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: גָּדוֹל שֶׁבָּעִיר הוּא זִיוָהּ וְהוּא הוֹדָהּ וְהוּא הֲדָרָהּ וְהוּא שִׁבְחָהּ, פָּנָה מִשָּׁם – פָּנָה זִיוָהּ, פָּנָה הוֹדָהּ, פָּנָה הֲדָרָהּ, פָּנָה שִׁבְחָהּ (רו"ר ב, יב).

אֶלָא הִיא – ודורש את צורת היחיד של “ותצא”.

גַּמָּלִים – מובילי גמלים (ובדומה: “חַמרים”).

גָּדוֹל שֶׁבָּעִיר – האדם החשוב שבין תושבי העיר.

פָּנָה ־ הסתלק.

*

מו “וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם… וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלֵכְנָה בַדֶּרֶךְ” (רות א, ז) – הוּצָרָה עֲלֵיהֶן הַדֶּרֶךְ, שֶׁהָיוּ הוֹלְכוֹת יְחֵפוֹת וְגוּפָן נוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ (רו“ר ב, יב; ילק”ש לרות, תרא).

הוּצָרָה וגו' – קשתה עליהן הדרך וסבלו בהליכתן.

*

מז “וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ” (רות א, טז) – מִכָּל מָקוֹם דַּעְתִּי לְהִתְגַּיֵּר, אֶלָּא מוּטָב עַל יָדֵךְ וְלֹא עַל יְדֵי אַחֶרֶת. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה נָעֳמִי כָּךְ הִתְחִילָה סוֹדֶרֶת לָהּ הִלְכוֹת גֵּרִים. אָמְרָה לָהּ: בִּתִּי, אֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ לְבָתֵּי תֵּיאַטְרָאוֹת וּלְבָתֵּי קִרְקְסָאוֹת שֶׁל גּוֹיִים. אָמְרָה לָהּ: “אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ” (שם). אָמְרָה לָהּ: אֵין דַּרְכָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לָדוּר בְּבַיִת שֶׁאֵין בּוֹ מְזוּזָה. אָמְרָה לָהּ: “וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי” (שם) (רו“ר ב, יב; ילק”ש לרות, תרא).

מִכָּל מָקוֹם – בכל מקרה.

עַל יָדֵךְ – באמצעותך.

סוֹדֶרֶת – מונה בצורה מסודרת.

לְבָתֵּי תֵּיאַטְרָאוֹת וּלְבָתֵּי קִרְקְסָאוֹת – שהוצגו בהם גם מעשי פריצות.

*

מח וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם… וַיְהִי כְּבוֹאֶנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן" (רות א, יט) – אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֹּעֵז מֵתָה בְאוֹתוֹ הַיּוֹם וְנִתְכַּנְּסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִגְמִילוּת חֲסָדִים. נִכְנְסָה רוּת עִם נָעֳמִי, וְהָיְתָה זוֹ יוֹצֵאת וְזוֹ נִכְנֶסֶת. “וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמֵרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי?” (שם) – זוֹ הִיא שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ נָאִים וּנְעִימִים? לְשֶׁעָבַר הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּאִיסְקְפַּסְטִיוֹת שֶׁלָּהּ, וְעַכְשָׁו הִיא מְהַלֶּכֶת יְחֵפָה; לְשֶׁעָבַר הָיְתָה מִתְכַּסָּה בְּבִגְדֵי מֵלָתִין, וְעַכְשָׁו הִיא מִתְכַּסָּה בִּסְמַרְטוּטִין; לְשֶׁעָבַר הָיוּ פָּנֶיהָ אֲדֻמּוֹת מִכּוֹחַ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, וְעַכְשָׁו פָּנֶיהָ יְרֻקּוֹת מֵרְעָבוֹן. וְאוֹמֶרֶת לָהֶן: “אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָה” (רות א, כ) (רו“ר ג, ו; ילק”ש לרות, תרא).

גְּמִילוּת חֲסָדִים – הלוויית המת.

זוֹ יוֹצֵאת וגו' – אשת בועז (לקבורה) מכאן ורות מכאן.

מַעֲשֶׂיהָ – הופעתה והתנהגותה.

אִיסְקְפַּסְטִיוֹת – עגלות ועליהן חופה לנשיאת אנשים חשובים, אפריון.

מֵלָתִין – צמר משובח.

מִכּוֹחַ – בגלל.

*

מט “וַיֹּאמֶר בֹּעַז… לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת” (רות ב, ה) – וְכִי לֹא הָיָה מַכִּירָה? אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ נְעִימָה וּמַעֲשֶׂיהָ נָאִים הִתְחִיל שׁוֹאֵל עָלֶיהָ: כָּל הַנָּשִׁים שׁוֹחֲחוֹת וּמְלַקְּטוֹת וְזוֹ יוֹשֶׁבֶת וּמְלַקֶּטֶת; כָּל הַנָּשִׁים מְסַלְּקוֹת כְּלֵיהֶן וְזוֹ מְשַׁלְשֶׁלֶת כֵּלֶיהָ; כָּל הַנָּשִׁים מְשַׂחֲקוֹת עִם הַקּוֹצְרִים וְזוֹ מַצְנַעַת עַצְמָהּ – “וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים” (שם שם, יד) וְלֹא בְּתוֹךְ הַקּוֹצְרִים; כָּל הַנָּשִׁים מְלַקְּטוֹת בֵּין הֶעֳמָרִים וְזוֹ מְלַקֶּטֶת מִן הַהֶפְקֵר: שְׁתֵּי שִׁבּוֹלִים לוֹקֶטֶת, שָׁלוֹשׁ – אֵינָהּ לוֹקֶטֶת (רו“ר ד, ט; ילק”ש לרות, תרא).

שׁוֹחֲחוֹת – מתכופפות (וכך נחשף חלק מגופן).

מְסַלְּקוֹת כְּלֵיהֶן – מרימות את שולי שמלותיהן.

מְשַׁלְשֶׁלֶת – כלפי מטה.

מְשַׂחֲקוֹת – מתלוצצות.

הָעֳמָרִים – חבילות התבואה שנקצרה.

מִן הַהֶפְקֵר – ממה שנותר על הארץ בשדה.

שְׁתֵּי שִׁבּוֹלִים וגו' – בהתאם להלכה, ששתי שיבולים הן בבחינת “לקט” המגיע לעניים, אך לא שלוש ויותר (פאה ו, ה).

*

נ “וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי… וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ” (רות ב, יג) – אָמַר לָהּ: חָס וְשָׁלוֹם, אֵין אַתְּ מִן הָאֲמָהוֹת אֶלָּא מִן הָאִמָּהוֹת (רו"ר ה, ה).

אֲמָהוֹת – שפחות.

אִמָּהוֹת – שרה, רבקה, רחל ולאה.

*

נא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רוּת? שֶׁזָּכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה דָּוִד, שֶׁרִוָּהוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת (ברכות ז ע“ב; ילק”ש למשלי, תתקסד).

רִוָּהוּ – השקה, יצר בשפע (והוא מדרש על השם “רות”).

שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת – הם מזמורי תהלים, שלפי המסורת חיברם דויד.

*

נב אָמַר רַב זְעֵירָא: מְגִלָּה זוֹ אֵין בָּהּ לֹא טֻמְאָה וְלֹא טָהֳרָה, וְלֹא אִסּוּר וְלֹא הֶתֵּר. וְלָמָּה נִכְתְּבָה? לְלַמֶּדְךָ כַּמָּה שָׂכָר טוֹב לְגוֹמְלֵי חֲסָדִים (רו"ר ב, יד).

מְגִלָּה זו – מגילת רות.

אֵין בָּהּ וגו' – אינה עוסקת בענייני הלכה, אלא בסיפור בלבד.

גּוֹמְלֵי חֲסָדִים – ובמגילה הם רות ובועז.

נג אֶלְקָנָה הָיָה עוֹלֶה לְשִׁילֹה אַרְבַּע פְּעָמִים בְּשָׁנָה: שָׁלוֹשׁ מִן הַתּוֹרָה, וְאַחַת שֶׁקִּבֵּל עָלָיו, וְהָיָה מַעֲלֶה עִמּוֹ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו וְאֶחָיו וְאַחְיוֹתָיו וְכָל קְרוֹבָיו, וּכְשֶׁעוֹלִים בַּדֶּרֶךְ הָיוּ בָאִים וְלָנִים בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר. וְהָיְתָה הַמְּדִינָה מַרְגֶּשֶׁת. וְהָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתָם: לְהֵיכָן תֵּלֵכו? וְאוֹמְרִים: לְבֵית הָאֱלֹהִים שֶׁבְּשִׁילֹה, שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא תּוֹרָה וּמִצְווֹת. וְאַתֶּם לָמָּה לֹא תָבוֹאוּ עִמָּנוּ? נֵלֵךְ בְּיָחַד! – מִיָּד עֵינֵיהֶם מְשַׁגְּרוֹת דְּמָעוֹת וְאוֹמְרִים לָהֶם: נַעֲלֶה עִמָּכֶם!

עֲלוּ עִמּוֹ חֲמִשָּׁה בָתִּים. לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת – עֲשָׂרָה בָתִּים, וְלַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת הִרְגִּישָׁה כָל הַמְּדִינָה לַעֲלוֹת.

וּבַדֶּרֶךְ שֶׁהָיָה עוֹלֶה שָׁנָה זוֹ, אֵינוֹ עוֹלֶה לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת, אֶלָּא בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת. וּמַעֲלָה יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ – עַד שֶׁהָיוּ כֻּלָּם עוֹלִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶלְקָנָה! אַתָּה הִכְרַעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְכַף זְכוּת וְחִנַּכְתָּם בְּמִצְווֹת, וְזָכוּ רַבִּים עַל יָדְךָ – אֲנִי אוֹצִיא מִמְּךָ בֵּן שֶׁיַּכְרִיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל לְכַף זְכוּת וִיחַנֵּךְ אוֹתָם בְּמִצְווֹת וְיִזְכּוּ רַבִּים עַל יָדוֹ (סא“ר, ט; ילק”ש לשמואל, עז).

לְשִׁילֹה – מקום המשכן בימיו.

שָׁלוֹשׁ מִן הַתּוֹרָה – בשלושת הרגלים.

קִבֵּל עָלָיוּ – מיוזמתו.

רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר – באזור פתוח שבמרכז העיר.

הַמְּדִינָה מַרְגֶּשֶׁת – העיר כולה שמה לב לדבר.

מְשַׁגְּרוֹת – מְשַלחות, מזילות.

בָּתִּים – בתי אב, משפחות.

הִרְגִּישָׁה – התעוררה, התכוננה.

זָכוּ – לקיים מצוות.

*

נד “וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס” (שמואל א א, ו) – מְכַעֶסֶת וְחוֹזֶרֶת וּמְכַעֶסֶת. מָה הָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהּ? לָקַחְתְּ לִבְנֵךָ גָּדוֹל סוּדָר וְלַשֵּׁנִי חָלוּק?

אָמַר ר' נַחֲמָן בַּר אַבָּא: הָיְתָה פְּנִנָּה מַשְׁכֶּמֶת וְאוֹמֶרֶת לְחַנָּה: אֵין אַתְּ עוֹמֶדֶת וּמְרַחֶצֶת פְּנֵיהֶם שֶׁל בָּנַיִךְ, כְּדֵי שֶׁיֵּלְכוּ לְבֵית הַסֵּפֶר? וּבְשֵׁשׁ שָׁעוֹת הָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהּ: חַנָּה, אֵין אַתְּ עוֹמֶדֶת וּמְקַבֶּלֶת בָּנַיִךְ שֶׁבָּאוּ מִבֵּית הַסֵּפֶר?

רַב תַּנְחוּם בַּר אַבָּא אָמָר: הָיוּ יוֹשְׁבִים לֶאֱכֹל וְהָיָה אֶלְקָנָה נוֹתֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּנָיו חֶלְקוֹ, הָיְתָה פְּנִנָּה מִתְכַּוֶּנֶת לְהַכְעִיס אֶת חַנָּה וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת לְאֶלְקָנָה: תַּן לְזֶה בְּנִי חֶלְקוֹ וּלְזֶה בְּנִי חֶלְקוֹ – וְלָזֶה לֹא נָתַתָּ חֶלְקוֹ; לָמָּה? "בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ (שם) עַל הָאֱלֹהִים. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוא: אַתְּ מַרְעֶמֶת אוֹתָהּ עָלַי – חַיַּיִךְ, אֵין רְעָמִים שֶׁאֵין אַחֲרֵיהֶם מָטָר – וּמִיָּד אֲנִי פּוֹקְדָהּ (פס“ר מג, ח; מד”ש א, ח; ילק"ש לשמואל, עז).

מְכַעֶסֶת וגו' – מכעיסה שוב ושוב.

הָיְתָה אוֹמֶרֶת – פנינה, אם הבנים, לחנה העקרה.

לָקַחְתְּ – קנית.

סוּדָר – כיסוי לראש.

חָלוּק – כותונת הצמודה לגוף.

בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת – בחצי היום, זמן סיום הלימודים.

לָמָּה? – למה עשתה פנינה מה שעשתה? והתשובה: כדי שחנה תתרעם, תבוא בתלונה ובכעס, על הקב"ה.

חַיַּיִךְ – לשון שבועה. פּוֹקְדָהּ – נותן (לחנה) בן.

*

נה “ה' צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ” (שמואל א א, יא) – אָמַר רַ’ אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ לֹא הָיָה אָדָם שֶׁקְּרָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “צְבָאוֹת” עַד שֶׁבָּאָה חַנָּה וּקְרָאַתּוּ “צְבָאוֹת”. אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִכָּל צִבְאֵי צְבָאוֹת שֶׁבָּרָאתָ בְעוֹלָמְךָ קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ שֶׁתִּתֶּן לִי בֵּן אֶחָד? מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לַעֲבָדָיו, בָּא עָנִי אֶחָד וְעָמַד עַל הַפֶּתַח. אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי פְּרוּסָה אַחַת, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. דָּחַק וְנִכְנַס אֵצֶל הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשִׂיתָ קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ לִתֵּן לִי פְּרוּסָה אַחַת? דָּבָר אַחֵר: חַנָּה הָיְתָה עוֹלָה לְרֶגֶל וְרָאֲתָה כָּל יִשְׂרָאֵל, אָמְרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הַצְּבָאוֹת הַלָּלוּ יֵשׁ לְךָ וְאֵין לִי אֶחָד בָּהֶם? (ברכות לא ע“ב; פס”ר מג, ג).

דָּחַק – נדחף, נכנס בכוח.

כָּל הַצְּבָאוֹת – ועם ישראל אכן מכונה “צבאות ה” (שמות יב, מא).

*

נו “וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ” (שמואל א א, יג) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּשֵׁם ר' יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: עַל עִסְקֵי לִבָּהּ. אָמְרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ בְּאִשָּׁה לֹא בָּרָאתָ דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה: עֵינַיִם לִרְאוֹת, אָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ, חֹטֶם לְהָרִיחַ, פֶּה לְדַבֵּר, יָדַיִם לַעֲשׂוֹת בָּהֶן מְלָאכָה, רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ בָּהֶן, דַּדִּים לְהָנִיק בָּהֶן; דַּדִּים הַלָּלוּ שֶׁנָּתַתָּ עַל לִבִּי – לָמָּה? לֹא לְהָנִיק בָּהֶן? תֵּן לִי בֵּן וְאָנִיק בָּהֶן (ברכות לא ע"ב).

עִסְקֵי לִבָּהּ – עניינים הנוגעים לאיברי גוף המצויים אל מול הלב, וכוונתו לשדיים.

*

נז “אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי” (שמואל א א, כז) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: שְׁמוּאֵל מוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי” (שם שם, כה) – מִשּׁוּם שֶׁשָּׁחֲטוּ אֶת הַפָּר הֵבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי? אֶלָּא הֵבִיאוּ שׁוֹר לְקָרְבָּן; אָמַר לָהֶם עֵלִי: קִרְאוּ לְכוֹהֵן וְיָבוֹא וְיִשְׁחַט. רָאָה אוֹתָם שְׁמוּאֵל שֶׁהֵם מְחַזְּרִים אַחַר כּוֹהֵן לִשְׁחֹט, אָמַר לָהֶם: לָמָּה לָכֶם לְחַזֵּר אַחַר כּוֹהֵן לִשְׁחֹט – שְׁחִיטָה בְּזָר כְּשֵׁרָה. הֱבִיאוּהוּ לִפְנֵי עֵלִי. אָמַר לוֹ עֵלִי: זוֹ מִנַּיִן לָךְ? אָמַר לוֹ: וְכִי נֶאֱמַר “וְשָׁחַט הַכּוֹהֵן”? – “וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם” (ויקרא א, ה) נֶאֱמַר – מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה, מִכָּאן לִשְׁחִיטָה שֶׁכְּשֵׁרָה בְּזָר. אָמַר לוֹ עֵלִי: יָפֶה אָמַרְתָּ, אֶלָּא מוֹרֶה הֲלָכָה בְּפְנֵי רַבְּךָ אַתָּה, וְכָל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה. בָּאָה חַנָּה וְצָוְחָה לְפָנָיו: "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה' " (שמואל א א, כו). אָמַר לָהּ: הַנִּיחִי לִי וְאֶעֶנְשֶׁנּוּ וַאֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים וְיִתֶּן לְךָ בֵּן טוֹב מִמֶּנּוּ. אָמְרָה לוֹ: “אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי” (ברכות לא עב; ילק"ש לשמואל פ).

מוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ – פוסק, מכריע כיצד לנהוג בנוכחות רבו (הוא עלי).

מְחַזְּרִים – מחפשים.

זָר – אדם שאינו כוהן.

זוֹ – הלכה זו (ששחיטה כשרה בזר).

וְכִי נֶאֱמַר וגו' – רק משעת קבלת הדם לצורך הקרבתו מתחיל תפקיד הכוהנים, והשחיטה מותרת לכל אדם (חולין א, א).

חַיָּב מִיתָה – גם אם הורה כהלכה, שכן פגע בכבוד רבו.

צָוְחָה – בכתה.

אֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים – אתפלל.

נח “וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת ה'… גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן” (שמואל א ב, יב־טו) – תְּנִי רַ’ שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם אוֹכְלִים שְׁיָרֵי מִנְחָה וּמַנִּיחִין אֶת הַקֹּמֶץ לִזְבוּבִים? מִפְּנֵי מָה אַתֶּם אוֹכְלִים אֶת הַבָּשָׂר וּמַנִּיחִים אֶת הַחֲלָבִים שְׁטוּחִים בְּחַמָּה? מָה יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לוֹ: יָבוֹא וְיִזְרֹק אֶת הַדָּם וְיַקְטִיר אֶת הַחֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ יִקַּח הַבָּשָׂר. וּמָה הַכּוֹהֵן אוֹמֵר לָהֶם: הַדָּם אֵינִי זוֹרֵק וְהַחֲלָבִים אֵינִי מַקְטִיר, “תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן… וְאִם לֹא – לָקַחְתִּי בְחָזְקָה” (שם שם, טו־טז). וּמָה נֶאֱמַר בְּסוֹף הָעִנְיָן: “וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל” (שם שם, יב) – בָּנִים שֶׁפָּרְקוּ עֹל שָׁמַיִם מֵעֲלֵיהֶם: "לֹא יָדְעוּ אֶת ה' " – אָמְרוּ: אֵין מַלְכוּת בַּשָּׁמַיִם (ילק“ש לשמואל, פו; מד”ש ו, יא).

אָמַר לָהֶם – לבני עלי.

שְׁיָרֵי מִנְחָה – החלק שנותר מן המנחה (שהוא קורבן מן הצומח) והמיועד למאכל לכוהנים.

וּמַנִּיחִין וגו' – אבל את חלק המנחה שיש להקריב על המזבח (הוא “הקומץ”) הם מותירים בצד בביזיון.

הַחֲלָבִים – אותם חלקים מן הקורבן שיש להקריב על המזבח.

שְׁטוּחִים בְּחַמָּה – ומתקלקלים מחום השמש.

יָבוֹא וְיִזְרֹק וגו' – כסדר הפעולות הנדרש מן הכוהן: זריקת הדם על המזבח, הקרבת החלבים ורק לאחר מכן אכילת הבשר (בידי הכוהן).

פָּרְקוּ עֹל שָׁמַיִם – ודרשה היא על מילת “בליעל” (בלי עול).

נט “וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב” (שמואל א ג, ג) – אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֵין צַדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁנִּבְרָא צַדִּיק שֶׁכְּמוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ” (קהלת א, ה) – עַד שֶׁלֹּא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי (יומא לח ע"ב).

עַד שֶׁנִּבְרָא – לפני שנברא.

וּבָא – ושקע.

*

ס "וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' " (שמואל א ג, ג) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כְּעֶגְלָה תְמִימָה זוֹ (ילק"ש לשמואל, צז).

כְּעֶגְלָה וגו' – שאינה יודעת מה יהיה גורלה.

*

סא מָצִינוּ משֶׁה וּשְׁמוּאֵל שָׁוִין כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: “משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ” (תהלים צט, ו). בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה בֵּין משֶׁה לִשְׁמוּאֵל: משֶׁה הָיָה נִכְנָס וּבָא אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמֹעַ הַדִּבּוּר, וְאֵצֶל שְׁמוּאֵל הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּבֹא ה' וַיִּתְיַצֵּב וַיִּקְרָא… שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל” (שמואל א ג, י) – לָמָּה כָּךְ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּדִין וּבִצְדָקָה אֲנִי בָּא עִם הָאָדָם; משֶׁה הָיָה יוֹשֵׁב וּמִי שֶׁהָיָה לוֹ דִין בָּא אֶצְלוֹ וְנִדּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם” (שמות יח, יג); אֲבָל שְׁמוּאֵל הָיָה טוֹרֵחַ בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וְשׁוֹפֵט כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַעֲרוּ לָבוֹא אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה… וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל” (שמואל א ז, טז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: משֶׁה שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּמָקוֹם אֶחָד לָדוּן אֶת יִשְׂרָאֵל יָבוֹא אֶצְלִי לְאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹעַ הַדִּבּוּר, אֲבָל שְׁמוּאֵל שֶׁהָלַךְ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל בָּעֲיָרוֹת וְדָן אוֹתָם, אֲנִי הוֹלֵךְ וּמְדַבֵּר עִמּוֹ, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: "פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה' " (משלי טז, יא) (שמו"ר טז, ד).

מָצִינוּ – מצאנו, נתברר לנו.

שָׁוִין כְּאֶחָד – נחשבים כעומדים במעלה זהה.

כַּמָּה – מה (ההבדל).

הַדִּבּוּר – האלוהי, נבואה.

בָּא עִם הָאָדָם – נוהג עם בני האדם.

מְדִינָה – עיר.

יִצְטַעֲרוּ – יטרחו.

פֶּלֶס וגו' – הקב"ה פועל עם בני האדם במידת היושר כמי שבידו פלס ומאזניים.

*

סב שְׁמוּאֵל שָׁקוּל כְּמשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ” (תהלים צט, ו) (במ"ר יח, ח).

שָׁקוּל – שווה בערכו.

*

סג “וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל… וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח… וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִין מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא” (שמואל א ד, י־יב) – זֶה שָׁאוּל. רַ' לֵוִי אָמַר: שִׁשִּׁים מִיל עָבַר שָׁאוּל בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. בַּמַּעֲרָכָה הָיָה וְשָׁמַע שֶׁנִּשְׁבּוּ הַלּוּחוֹת וְהָלַךְ וַחֲטָפָן מִיַּד גָּלְיַת וּבָא (מד“ש יא, א; ילק”ש לשמואל, קב).

זֶה – איש בנימין הנזכר בפסוק.

שִׁשִּׁים מִיל – כ־60 ק"מ. הַלּוּחוֹת – לוחות הברית שהיו בתוך הארון.

*

סד “וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיִּפֹּל… וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת” (שמואל א ד, יח) – אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בַּר רַ' נְחֶמְיָה: חָמֵשׁ צִפָּרְנַיִם וַחֲמִשָּׁה אִיסְטִילִין לֹא הִכּוּהוּ, אֶלָּא מַפְרַקְתּוֹ שְׁבוּרָה עַל הָאָרוֹן (מד"ש יא, ב).

“וַיִּפֹּל” – עלי הכוהן, בהיוודע לו מה קרה בשדה הקרב.

חָמֵשׁ וגו' – חמש הידיעות משדה הקרב (המנויות בפסוק) נמשלו לציפורני ברזל או לחרוטי ברזל חדים, אך רק החמישית שבהן – נפילת הארון – הביאה למותו.

*

סה “וּפְלִשְׁתִּים לָקְחוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים… וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ אֵצֶל דָּגוֹן” (שמואל א ה, א־ב) – ר' יוֹחָנָן אָמַר: כִּבְּדוּהוּ. אָמְרוּ: זֶה אֱלוֹהַּ וְזֶה אֱלוֹהַּ, יָבוֹא אֱלוֹהַּ וְיִשְׁרֶה אֵצֶל אֱלוֹהַּ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמָר: כָּךְ הָיָה שְׂכָרָם? אֶלָּא אָמָרוּ: זֶה נָצוּח וְזֶה נוֹצֵחַ, יָבוֹא נָצוּחַ וְיַעֲבֹד לְנוֹצֵחַ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִי אַתֶּם נִכְוִין בְּפוֹשְׁרִין אֶלָּא בְּרוֹתְחִין. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה… וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת אֶל הַמִּפְתָּן” (שם שם, ד) (מד"ש יא, ד־ה).

כִּבְּדוּהוּ – את ארון הברית.

יִשְׁרֶה – ישכון, יתגורר.

כָּךְ הָיָה שְׂכָרָם? – וכי משום שכיבדו את הארון נענשו?

נָצוּחַ, נוֹצֵחַ – מנוּצח ומנצח.

אִי אַתֶּם וגו' – אין אתם מסוגלים להבין רמז דק (“נכווין ב[מים] פושרין”) וראויים על כן לעונש חמור (“רותחין”).

*

סו “וַתִכְבַּד יַד ה' אֶל הָאַשְׁדּוֹדִים וַיְשִׁמֵּם וַיַּךְ אֹתָם בַּטְּחֹרִים” (שמואל א ה, ו) – לְפִי שֶׁאָמְרוּ הָרְשָׁעִים: “אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם” (שם ד, ח) – עֶשֶׂר מַכּוֹת הָיוּ לוֹ וְשָׁלְמוּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין לִי מַכָּה עַתָּה? אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁלֹּא נִהְיְתָה מֵעוֹלָם, אֵלּוּ עַכְבָּרִים שֶׁהָיוּ שׁוֹמְטִים בְּנֵי מְעֵיהֶם. חָזְרוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם סְפָלִים שֶׁל נְחשֶׁת וְהָיוּ יוֹשְׁבִים עֲלֵיהֶם. הָיָה הָעַכְבָּר אוֹמֵר לַסֵּפֶל: אָנוּ שְׁלוּחִים שֶׁל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם וְאַתָּה מִבְּרִיּוֹתָיו, תַּן כָּבוֹד לְמִי שֶׁבְּרָאֲךָ. וְהָיָה הַסֵּפֶל נִבְקָע מֵעַצְמוֹ וְעַכְבָּר עוֹלֶה מִן הַתְּהוֹם וְשׁוֹמֵט אֶת בְּנֵי מְעֵיהֶם. וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִשְׁלִיט הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת־הָרַךְ בַּקָּשֶׁה (מד“ת עח, יא; ילק”ש לשמואל, קג; ילק"ש למלכים, רכב).

הָרְשָׁעִים – הפלשתים.

וְשָׁלְמוּ – ותמו, ואין ברשותו מכות נוספות.

שׁוֹמְטִים – מוציאים, מושכים מן הגוף (בזמן שהיו עושים צורכיהם והיו העכברים יוצאים מן הבור שעליו ישבו).

סְפָלִים – סירים.

מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם – הקב"ה.

בְּרִיּוֹתָיו – דברים שברא.

הִשְׁלִיט – הקנה שליטה (לעכבר על המתכת).

*

סז אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' אַבָּא: לָמָּה לָקוּ אַנְשֵׁי בֵּית שֶׁמֶשׁ? עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מַלִּיזִין בָּאָרוֹן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אִלּוּ תַּרְנְגָלְתּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם אָבָדָה, הָיָה מַחֲזִיר עָלֶיהָ כַּמָּה פְתָחִים לַהֲבִיאָהּ, וַאֲרוֹנִי בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים וְאֵין אַתֶּם מַשְׁגִּיחִים בּוֹ. אִם אֵין אַתֶּם מַשְׁגִּיחִים עָלָיו אֲנִי אַשְׁגִּיחַ עָלָיו – “הוֹשִׁיעָה־לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ” (תהלים צח, א) (בר"ר נד, ד).

לָקוּ – הוכו בידי הקב"ה (שמואל א ו, יט).

מַלִּיזִין – מלעיגים ומזלזלים.

מַחֲזִיר… פְּתָחִים – מחפש אותה במקומות רבים.

מַשְׁגִּיחִים – מגלים עניין.

*

סח “וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ” (שמואל א ו, יב) – מַהוּ “וַיִּשַּׁרְנָה”? אָמַר רַב: שֶׁיִּשְּׁרוּ פְּנֵיהֶם כְּנֶגֶד אָרוֹן וְאָמְרוּ שִׁירָה; וּמָה שִׁירָה אָמְרוּ? אָמַר רַ’ יִצְחָק נַפָּחָא:

רֹמִּי רֹמִּי הַשִּׁטָּה הִתְנוֹפְפִי בְּרֹב הֲדָרֵךְ,

הַמְּחֻשֶּׁקֶת בְּרִקְמֵי זָהָב, הַמְּהֻלָּלָה בִּדְבִיר אַרְמוֹן,

הַמְפֹאֶרֶת בַּעֲדִי עֲדָיִים, הַמְעֻלֶּפֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים.

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: כַּמָּה יְגִיעוֹת יָגַע בֶּן עַמְרָם עַד שֶׁלִּמַּד שִׁירָה לַלְוִיִּים, וְאַתֶּן אוֹמְרוֹת שִׁירָה מֵאֲלֵיכֶן – יִישַׁר כּוֹחֲכֶן! (עבודה זרה כד ע“ב; בר”ר נד, ד; ילק"ש לשמואל, קג).

“וַיִּשַּׁרְנָה” – מילה הנדרשת מלשון יישור פנים, שירה ואמירת יישר כוח.

יִשְּׁרוּ פְּנֵיהֶם – הפנו את פניהם במישרין.

רֹמִּי – התרוממי, התנשאי.

הַשִּׁטָּה – הארון שהיה עשוי מעצי שיטים.

הַמְּחֻשֶּׁקֶת – קשורה, עטופה.

בִּדְבִיר אַרְמוֹן – במשכן אלוהים המפואר כארמון.

עֲדִי עֲדָיִים – תכשיטים.

הַמְּעֻלֶפֶת – משובצת (אבני חן). מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים – שעל ארון הברית.

בֶּן עַמְרָם – משה.

לַלְּוִיִּים – שתפקידם לשורר במשכן ובמקדש.

יִישַׁר – יתגבר ויגדל.

סט “וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל… וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבֶּצַע” (שמואל א ח, א־ג) – לֹא עָשׂוּ כְּמַעֲשֵׂה אֲבִיהֶם; שֶׁהָיָה שְׁמוּאֵל הַצַּדִּיק מְחַזֵּר בְּכָל מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל וְדָן אוֹתָם בְּעָרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל (שם ז, טז), וְהֵם לֹא עָשׂוּ כֵּן, אֶלָּא יָשְׁבוּ בְּעָרֵיהֶם, כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שָׂכָר לְחַזָּנֵיהֶם וּלְסוֹפְרֵיהֶם (שבת נו ע"א).

מְחַזֵּר – מסתובב (וראו לעיל, קטע סא).

לְחַזָּנֵיהֶם וּלְסוֹפְרֵיהֶם – המשמשים אותם לצורך הזמנת אנשים לבית דין (חזנים) ולכתיבת הפרוטוקולים (סופרים).

*

ע “וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבֶּצַע” (שמואל א ח, ג) – רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: מְלַאי הֵטִילוּ עַל בַּעֲלֵי הַבָּתִּים. רַ' עֲקִיבָא אוֹמֵר: קֻפָּה יְתֵרָה שֶׁל מַעֲשֵׂר נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ. רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: מַתָּנוֹת נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ (שבת נו ע"א).

חֶלְקָם וגו' – מתנות הלוויים המגיעות להם, שתבעו במפורש וכך מנעו מלוויים אחרים לזכות בהם (אך לא חטאו בקבלת שוחד, וכך סבורים גם שאר החכמים).

מְלַאי וגו' – חייבו בעלי רכוש למכור להם את עודפי יבולם.

קֻפָּה וגו' – לקחו לעצמם בכוח את המעט שנותר מן המעשרות לאחר שחולקו.

מַתָּנוֹת וגו' – לקחו בכוח הזרוע את המתנות המגיעות לכוהנים (והם לוויים היו ולא כוהנים).

עא מִפְּנֵי מָה זָכָה שָׁאוּל לְמַלְכוּת? מִפְּנֵי הָעֲנָוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ” (שמואל א ט, ה) – שָׁקַל עַבְדּוֹ בּוֹ. וּכְשֶׁהוּא בּוֹרֵחַ מִן הַשְּׂרָרָה מַהוּ אוֹמֵר? – “הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים” (שם י, כב) (תוספתא ברכות ד, יח).

שָׁקַל עַבְדּוֹ בּוֹ – הָשווה את עצמו אל עבדו ואמר “ודאג לנו”.

שְׂרָרָה – שלטון.

*

עב “וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵשׁ, הִנֵּה לְפָנֶיךָ” (שמואל א ט, יב) – רַ' יוּדֶן בְּשֵׁם רַב מָרִי בַּר יַעֲקֹב – אָמְרוּ לָהֶם: אֵין אַתֶּם רוֹאִים עָנָן קָשׁוּר לְמַעְלָה מֵחֲצֵרוֹ? (תנחומא בובר חוקת, כב).

וַתַּעֲנֶינָה – הבנות לשאול ולנערו, כששאלו אותן היכן ביתו של שמואל.

עָנָן קָשׁוּר – סמל לנוכחות השכינה.

*

עג “כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ, בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל, כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ, כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים; וְעַתָּה עֲלוּ, כִּי אֹתוֹ כְּהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ” (שמואל א ט, יג) – כָּל כָּךְ לָמָּה? רַב אָמַר: לְפִי שֶׁהַנָּשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן; וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בְּיָפְיוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם” (שם שם ב). רַ' יוֹחָנָן אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִּמְלוֹא נִימָא (ברכות מח ע"ב).

כָּל כָּךְ לָמָּה – למה הרבו הנשים לדבר?

אֵין מַלְכוּת וגו' – עדיין לא הגיע זמנו של שאול להימשח למלך (ולקבל משמואל את ההנהגה), ועוכב בדברים עד הזמן הראוי.

מְלוֹא נִימָא – עובי שערה.

*

עד “וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל… וַיֹאמֶר הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה? וַיַּעַן שְׁמוּאֵל… אָנֹכִי הָרֹאֶה” (שמואל א ט, יח־יט) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמוּאֵל: אַתָּה “רוֹאֶה”? – חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַרְאֲךָ שֶׁאֵין אַתָּה רוֹאֶה. – וְאֵימָתַי הֵרְאָהוּ? בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ “מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן… וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא… וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ… כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם” (שם טז, א־ז) (ספרי דברים, יז; מד“ש י”ד, ג).

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

בְּשָׁעָה וגו' – כשבא שמואל למשוח את דויד והלך אחרי מראה עיניו ולא ראה נכונה.

*

עה בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁאוּל: “לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק” (שמואל א טו, ג), אָמַר: וּמָה נֶפֶשׁ אַחַת אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא עֶגְלָה עֲרוּפָה – כָּל הַנְּפָשׁוֹת הֲלֹא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְאִם אָדָם חָטָא – בְּהֵמָה מָה חָטְאָה? וְאִם גְּדוֹלִים חָטְאוּ – קְטַנִּים מָה חָטְאוּ? יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: “אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה” (קהלת ז, טז). וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ שָׁאוּל לְדוֹאֵג: “סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים” (שמואל א כב, יח), יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: “אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה” (קהלת ז, יז). שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ גַּסּוּת הָרוּחַ הָיְתָה בּוֹ, לְפִיכָךְ נֶהֱרַג וְנֶעֶקְרָה מִמֶּנּוּ מְלוּכָה, שֶׁאָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל: “וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'?” (שמואל א טו, יט) וְהוּא אוֹמֵר: "שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' " (שם שם, כ). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה שָׁאוּל מְשַׁמֵּר קִנְאָה וּנְקָמָה בִּלְבָבוֹ עַל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם בִּשְׁבִיל דָּוִד (יומא כב ע“ב; סא”ר, כט).

אָמַר – שאול לעצמו.

וּמָה אִם וגו' – אם על הריגת אדם אחד יש להביא ככפרה עגלה ערופה (דברים כא), מה דינו של מי שהורג נפשות רבות?

בְּהֵמָה – שכן שאול נצטווה להרוג “משור ועד שה מגמל ועד חמור”.

קְטַנִּים – שנאמר לשאול להרוג “מעולל ועד יונק”.

בַּת קוֹל – קול שיצא מן השמים.

דּוֹאֵג – האדומי, שהרג בפקודת שאול את כוהני נוב.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

בִּשְׁבִיל דָּוִד – בגלל אהבת העם לדויד.

*

עו “בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ” (שמואל א כח, ז) – לְמָה שָׁאוּל דּוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה וְגָזַר וְאָמַר: כָּל תַּרְנְגוֹלִים שֶׁיֵּשׁ בְּמָקוֹם זֶה יִשָּׁחֲטוּ. בַּלַּיְלָה בִּקֵּשׁ לָצֵאת לְדַרְכּוֹ. אָמָר: יֵשׁ כָּאן תַּרְנְגוֹל שֶׁיִּקְרָא? אָמְרוּ לוֹ: לֹא אַתָּה הוּא שֶׁגָּזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ: “כָּל הַתַּרְנְגוֹלִים שֶׁיֵּשׁ בְּמָקוֹם זֶה יִשָּׁחֲטוּ”? אַף כָּךְ, שָׁאוּל הֵסִיר אֶת הָאוֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעוֹנִים מִן הָאָרֶץ, וְהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר: “בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב”.

“וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים” (שם שם, ח) – בִּגְדֵי הֶדְיוֹט. “וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ” (שם) – זֶה אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא. “וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה” (שם) – וְכִי לַיְלָה הָיָה? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה הַשָּׁעָה אֲפֵלָה לָהֶם כַּלַּיְלָה.

"וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּה' " (שמואל א כח, י) – לְמָה שָׁאוּל דּוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מָשָׁל לְאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אֵצֶל אוֹהֲבָהּ וְנִשְׁבַּעַת בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ. כָּךְ שָׁאוּל שׁוֹאֵל בְּאוֹב וְיִדְּעוֹנִי וְאוֹמֵר: “חֵי ה' אִם יִקְּרֵךְ עָוֹן בַּדָּבָר הַזֶּה” (שם) (ויק"ר כו, ד; תנחומא אמור, ב).

תַּרְנְגוֹל שֶׁיִּקְרָא – לשם השכמה.

הֶדְיוֹט – אדם פשוט.

אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא – שרי צבאו של שאול.

אֲפֵלָה… כַּלַּיְלָה – מרוב צער ועוגמת נפש.

אוֹהֲבָהּ – מאהבה.

יִדְּעוֹנִי – סוג של מכשף.

*

עז “וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ? וַיֹּאמֶר אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי” (שמואל א כח, יא) – עָשְׂתָה מָה שֶּׁעָשְׂתָה וְאָמְרָה מָה שֶּׁאָמְרָה וְהֶעֱלַתּוּ.

“וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד… וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִים גַּם בַּחֲלֹמוֹת” (שם שם, טו) – וְלָמָּה לֹא אָמַר לוֹ בְּאוּרִים וְתֻמִּים? אָמַר רַ' יִצְחָק בְּרַ' חִיָּא: “לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ” (משלי יד, י), שֶׁאִלּוּ אָמַר לוֹ בְּאוּרִים וְתֻמִּים, הָיָה לוֹ לוֹמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁגָּרַמְתָּ עַל עַצְמְךָ; לֹא אַתָּה הוּא שֶׁהִכִּיתָ נוֹב עִיר הַכּוֹהֲנִים? “וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל” (שמואל א כח, כ) – אָמְרוּ לוֹ אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא: מָה אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל? אָמַר לָהֶם: אָמַר לִי: לְמָחָר אַתָּה יוֹרֵד לַמִּלְחָמָה וְנוֹצֵחַ, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבָּנֶיךָ מִתְמַנִּים שָׂרִים.

נָטַל שָׁאוּל שְׁלוֹשָׁה בָּנָיו וְיָצְאוּ לַמִּלְחָמָה.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וּרְאוּ בְּרִיָּה שֶׁבָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי! בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם הוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה אֵינוֹ מוֹלִיךְ בָּנָיו עִמּוֹ, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן; וְזֶה יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה וְיוֹדֵעַ שֶׁנֶּהֱרָג – וְנוֹטֵל בָּנָיו עִמּוֹ וְשָׂמֵחַ עַל מִדַּת הַדִּין שֶׁפּוֹגַעַת בּוֹ (ויק"ר כו, ח).

עָשְׂתָה וגו' – עשתה ואמרה מה שנדרש כדי להעלות אדם באוב.

הֶעֱלַתּוּ – העלתה אותו (את שמואל מעולם המתים).

וְלָמָּה לֹא אָמַר וגו' – ולמה לא הזכיר גם את האורים והתומים שעל בגדי הכוהן הגדול (שגם דרכם משיב ה' על שאלות האדם)?

הִכִּיתָ – הרגת (שמואל א כב).

אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא – ראו בקטע הקודם.

וְנוֹצֵחַ וגו' – מנצח (ואמר כך כדי שלא יתייאשו).

וְלֹא עוֹד, אֶלָא – זאת ועוד.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

מַרְאִית הָעַיִן – שלא תפגע בהם עין רעה.

שָׂמֵחַ וגו' – מקבל עליו בשמחה את גזר הדין.

עח אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי: הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה דּוֹר דּוֹר וְשׁוֹפְטָיו, דּוֹר דּוֹר וּמְלָכָיו, דּוֹר דּוֹר וַחֲכָמָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַשְׁנָיו, דּוֹר דּוֹר וְשׁוֹטְרָיו, דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו, דּוֹר דּוֹר וְחוֹמְסָיו, דּוֹר דּוֹר וְגַזְלָנָיו, דּוֹר דּוֹר וּנְבִיאָיו, וְהֶרְאָהוּ שָׁאוּל וּבָנָיו נוֹפְלִים בַּחֶרֶב. אָמַר לְפָנָיו: מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שֶׁיַּעֲמֹד עַל בָּנֶיךָ יִדָּקֵר בַּחֶרֶב? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְלִי אַתָּה אוֹמֵר? – אֱמֹר אֶל הַכּוֹהֲנִים שֶׁהָרַג, שֶׁהֵם מְקַטְרְגִים אוֹתוֹ! זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים” (ויקרא כא, א) (ויק"ר כו, ז).

דּוֹר דּוֹר וגו' – את כל הדורות העתידים לבוא ואת קורותיהם.

מַשְׁנָיו – המלמדים אותו משנה.

חוֹמְסָיו – השודדים אותו.

הַכּוֹהֲנִים שֶׁהָרַג – בנוב, עיר הכוהנים (שמואל א כב).

מְקַטְרְגִים אוֹתוֹ – מאשימים אותו כקטגור במשפט.

*

עט אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ שָׁאוּל? מִפְּנֵי שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁיעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ… וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ” (שמואל א י, כז). אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה לֹא נִמְשְׁכָה מַלְכוּת בֵּית שָׁאוּל? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בוֹ שׁוּם דֹּפִי (יומא כב ע"ב).

נֶעֱנַשׁ – במותו ובאובדן מלוכתו.

מָחַל – ויתר, ואין מלך רשאי לוותר על הכבוד המגיע לו.

נִמְשְׁכָה – לבניו אחריו.

דֹּפִי – פגם בו ובייחוסו (והיה קיים החשש שמלכים מצאצאיו יתגאו בשל כך על ישראל).

*

פ “וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד… וַיֹּאמֶר ה': אֶל שָׁאוּל” (שמואל ב כא, א־ב) – שֶׁלֹּא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: דָּוִד, אֵינוֹ שָׁאוּל שֶׁנִּמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה? אֵינוֹ שָׁאוּל שֶׁבְּיָמָיו לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲבוֹדָה זָרָה בְּיִשְׂרָאֵל? אֵינוֹ שָׁאוּל שֶׁחֶלְקוֹ עִם שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא? – וְאַתָּה בָּאָרֶץ וְהוּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ?! מִיָּד עָמַד דָּוִד וְכִנֵּס כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵיהֶם וְעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וּבָאוּ לְיָבֵשׁ גִּלְעָד וּמָצְאוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ שֶׁלֹּא שָׁלְטָה בָּהֶן רִמָּה, וְנָטְלוּ אוֹתָן וּנְתָנוּן בְּתוֹךְ אָרוֹן וְעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. וְצִוָּה דָּוִד לִהְיוֹת מַעֲבִירִין אֲרוֹנוֹ שֶׁל שָׁאוּל בְּכָל גְּבוּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. וְהָיָה הַשֵּׁבֶט שֶׁנִּכְנַס בּוֹ אֲרוֹנוֹ שֶׁל שָׁאוּל הָיוּ יוֹצְאִים הֵם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וּנְשׁוֹתֵיהֶם וְגוֹמְלִין חֶסֶד עִם שָׁאוּל וּבָנָיו, כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל יְדֵי חוֹבָתָם. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁגָּמְלוּ חֶסֶד, מִיָּד נִתְמַלֵּא רַחֲמִים וְנָתַן מָטָר עַל הָאָרֶץ (במ“ר ח, ד; פדר”א יז; ילק"ש לשמואל קנד).

“אֶל שָׁאוּל” – בגלל שאול.

נִסְפַּד כַּהֲלָכָה – נאמרו עליו הספדים כראוי לו.

אֵינוֹ שָׁאוּל וגו' – האין זה אותו אדם שנמשח בשמן אשר משמש להכתרת מלכים?

לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲבוֹדָה זָרָה – כשסילק מן העולם את הכֶּשפים והיידעונים (שמואל א כח, ג).

חֶלְקוֹ – מקומו (בעולם הבא [שמואל א כח, יט]).

בְּחוּצָה לָאָרֶץ – שעצמותיו קבורות היו ביבש גלעד שממזרח לירדן.

רִמָּה – תולעים.

גּוֹמְלִין חֶסֶד – מלווים את המת ומספידים אותו.

וְנָתַן מָטָר – ובכך תמה בצורת שהובאה, על פי המדרש, משום ששאול לא הובא לקבורה ראויה.

פא “ה' צַדִּיק יִבְחָן” (תהלים יא, ה) – בָּדַק לְדָוִד בַּצֹּאן וּמְצָאוֹ רוֹעֶה יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן” (שם עח, ע). מַהוּ “מִמִּכְלְאֹת צֹאן”? – שֶׁהָיָה דָּוִד כּוֹלֵא אֶת הַצֹּאן אֵלּוּ מִפְּנֵי אֵלּוּ. הָיָה מוֹצִיא הַגְּדָיִים וּמַאֲכִילָם רָאשֵׁי עֲשָׂבִים, שֶׁהֵם רַכִּים, מוֹצִיא הַתְּיָשִׁים וּמַאֲכִילָם אֶמְצָעָם שֶׁל עֲשָׂבִים, שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי, מוֹצִיא הַבַּחוּרִים וּמַאֲכִילָם עִקָּרָם שֶׁל עֲשָׂבִים, שֶׁהוּא קָשֶׁה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִרְעוֹת הַצֹּאן אִישׁ לְפִי כּוֹחוֹ – יָבוֹא וְיִרְעֶה צֹאנִי, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ” (שם שם, עא) (שמו“ר ב, ב; ילק”ש לתהלים, תתכג).

בָּדַק – בחן. יָפֶה – ראוי.

הַתְּיָשִׁים – הזקנים.

הַבַּחוּרִים – הצעירים והחזקים.

עִקָּרָם – שורשיהם וחלקיהם הנוקשים.

“עָלוֹת” – בני צאן צעירים.

*

פב בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה דָּוִד רוֹעֶה אֶת הַצֹּאן הָלַךְ וּמָצָא אֶת הָרְאֵם יָשֵׁן בַּמִּדְבָּר, וְהָיָה סָבוּר בּוֹ שֶׁהוּא הַר – וְעָלָה עָלָיו וְהָיָה רוֹעֶה. נִנְעַר הָרְאֵם וְעָמַד, וְהָיָה דָּוִד רָכוּב עַל קַרְנָיו וּמַגִּיעַ עַד לַשָּׁמַיִם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר דָּוִד: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אַתָּה מוֹרִידֵנִי מִן הָרְאֵם הַזֶּה אֲנִי בּוֹנֶה לְךָ הֵיכָל שֶׁל מֵאָה אַמָּה כְּקַרְנֵי רְאֵם. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? זִמֵּן לוֹ אַרְיֵה אֶחָד. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הָרְאֵם אֶת הָאַרְיֵה נִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ וְרָבַץ בְּפָנָיו, לְפִי שֶׁהָאַרְיֵה מֶלֶךְ עַל כָּל הַחַיּוֹת וְהַבְּהֵמוֹת. כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָּוִד אֶת הָאַרְיֵה נִתְיָרֵא הֵימֶנּוּ, זִמֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צְבִי, קָפַץ הָאַרְיֵה אַחֲרָיו – וְדָוִד יָרַד וְהָלַךְ לוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי” (תהלים כב כב) (מד"ת לפסוק).

הָרְאֵם – חיה דמיונית בעלת ממדי ענק.

נִנְעַר – התנער, התעורר.

הֵיכָל – המקדש. מֵאָה אַמָּה – כ־50 מטרים.

זִמֵּן – הביא, הזמין למקום.

פג “לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ” (תהלים לד, א) – אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ” (שם קד, כד) – כָּל מָה שֶׁעָשִׂיתָ בְּעוֹלָמְךָ יָפֶה עָשִׂיתָ, וְהַחָכְמָה יָפָה מִן הַכֹּל, אֲבָל הַשְּׁטוּת שֶׁבָּרָאתָ – מָה הֲנָאָה יֵשׁ לָעוֹלָם מִן הַשְּׁטוּת הַזּוֹ? אָדָם מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וּמְקָרֵעַ כְּסוּתוֹ וְהַתִּינוֹקוֹת רָצִים אַחֲרָיו וּמְשַׂחֲקִים עָלָיו – זֶה נָאֶה לְפָנֶיךָ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד! עַל שְׁטוּת אַתָּה קוֹרֵא תִּגָּר? – חַיֶּיךָ, שֶׁתִּצְטָרֵךְ לָהּ וְתִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ עַד שֶׁאֶתֵּן לְךָ מִמֶּנָּה.

לֹא עָשָׂה דָּוִד מְעַט עַד שֶׁהָלַךְ אֵצֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד, אֵצֶל אָכִישׁ אַתָּה הוֹלֵךְ?! אֶתְמוֹל הָרַגְתָּ אֶת גָּלְיַת וַעֲדַיִן לֹא נִסְתַּפֵּג דָּמוֹ, וְאֶחָיו שֶׁל גָּלְיַת שׁוֹמְרֵי רֹאשׁוֹ שֶׁל אָכִישׁ הֵם, וְאַתָּה הוֹלֵךְ אֶצְלוֹ וְחַרְבּוֹ שֶׁל גָּלְיַת בְּיָדְךָ?!

כֵּיוָן שֶׁבָּא דָּוִד אֵצֶל אָכִישׁ אָמְרוּ אֶחָיו שֶׁל גָּלְיַת לְאָכִישׁ: נַהֲרֹג לְמִי שֶׁהָרַג אֶת אָחִינוּ! אָמַר לָהֶם אָכִישׁ: וְלֹא בְּמִלְחָמָה הֲרָגוֹ? וְלֹא כָּךְ הִתְנָה עִמּוֹ: “אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים” (שמואל א יז, ט)? אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, עֲמֹד מִכִּסַּאֲךָ וְתַן הַמַּלְכוּת לְדָוִד וְאָנוּ נִהְיֶה לוֹ לַעֲבָדִים שֶׁהֲרֵי כָךְ הִתְנָה. הִכּוּהוּ בִדְבָרִים.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא דָּוִד וְהִתְחִיל מִתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲנֵנִי! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? – אָמַר דָּוִד לְפָנָיו: תֵּן לִי מְעַט מֵאוֹתוֹ הַשְּׁטוּת שֶׁבָּרָאתָ. – אָמַר לוֹ: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ “בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ” (משלי יג, יג)? עָשָׂה דָּוִד עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה וְהָיָה כּוֹתֵב עַל הַדְּלָתוֹת: “אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת חַיָּב לִי מֵאָה רִבּוֹא וְאִשְׁתּוֹ חֲמִשִּׁים רִבּוֹא”.

וּבִתּוֹ שֶׁל אָכִישׁ וְאִמָּהּ הָיוּ שׁוֹטוֹת, וְהָיוּ צוֹעֲקוֹת וּמִשְׁתַּטּוֹת מִבִּפְנִים וְדָוִד הָיָה צוֹעֵק וּמִשְׁתַּטֶּה בַּחוּץ. אָמַר לָהֶם אָכִישׁ לַעֲבָדָיו: “חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אֲנִי?” (שמואל א כא, טז). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׂמַח דָּוִד שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כַּמָּה טוֹבָה הִיא הַשְּׁטוּת! “אֲבָרְכָה אֶת ה’ בְּכָל עֵת” (תהלים לד, ב) – בְּעֵת חָכְמָה וּבְעֵת שְׁטוּת (מד“ת לד; ילק”ש לשמואל, קלא).

הַשְּׁטוּת – שיגעון וטירוף דעת.

הֲנָאָה – תועלת.

אָדָם מְהַלֵּךְ וגו' – כדרך התנהגותו של השוטה.

מְשַׂחֲקִים – צוחקים.

קוֹרֵא תִּגָּר – מתרעם, מתלונן.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

לֹא עָשָׂה וגו' – לא עברו אלא ימים מועטים.

נִסְתַּפֵּג – התייבש.

הִתְנָה עִמּוֹ – גוליית עם דויד.

הִכּוּהוּ בִּדְבָרִים – גברו עליו בדבריהם.

“בָּז לְדָבָר” וגו' – הבוז יביא לו חבלה, נזק.

מֵאָה רִבּוֹא – סכום כסף עצום.

*

פד פַּעַם אַחַת הָיָה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב בְּגַנּוֹ וְרָאָה צִרְעָה אוֹכֶלֶת עַכָּבִישׁ. אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה הֲנָאָה בְּאֵלּוּ שֶׁבָּרָאתָ בְּעוֹלָמְךָ? צִרְעָה מַשְׁחֶתֶת דְּבַשׁ וְאֵין בָּהּ הֲנָאָה; עַכָּבִישׁ אוֹרֵג כָּל הַשָּׁנָה וְאֵין לְבוּשׁ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד, מַלְעִיג אַתָּה עַל בְּרִיּוֹתַי? תָּבוֹא שָׁעָה וְתִצְטָרֵךְ לָהֶן.

וּכְשֶׁנֶּחְבָּא דָּוִד בַּמְּעָרָה מִפְּנֵי שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, שָׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַכָּבִישׁ וְאָרַג עַל פִּי הַמְּעָרָה וְסָגַר אוֹתָהּ. בָּא שָׁאוּל וְרָאָה פִּי הַמְּעָרָה אָרוּג. אָמַר: וַדַּאי לֹא נִכְנַס אָדָם לְכָאן, שֶׁאִם נִכְנַס הָיָה קוֹרֵעַ אֶת הָאָרִיג לִקְרָעִים – וְהָלַךְ לוֹ וְלֹא נִכְנַס לְשָׁם. וּכְשֶׁיָּצָא דָוִד וְרָאָה אֶת־הָעַכָּבִישׁ – נְשָׁקוֹ וְאָמַר לוֹ: בָּרוּךְ בּוֹרֵאֲךָ וּבָרוּךְ אַתָּה.

וּבְשָׁעָה שֶׁמְּצָאוֹ דָּוִד לְשָׁאוּל שׁוֹכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל – וְהָיָה אַבְנֵר שׁוֹכֵב בְּפֶתַח הָאֹהֶל, רֹאשׁוֹ בְּפֶתַח אֶחָד וְרַגְלָיו בְּפֶתַח שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, וְהָיוּ רַגְלָיו זְקוּפוֹת. בָּא דָּוִד וְנִכְנַס בֵּין רַגְלָיו וְנָטַל צַפַּחַת הַמַּיִם. וּכְשֶׁבָּא לָצֵאת מִבֵּין רַגְלָיו פָּשַׁט אַבְנֵר אֶת רַגְלָיו – וְכִסָּהוּ, וְהָיוּ עָלָיו כִּשְׁנֵי עַמּוּדִים גְּדוֹלִים. בִּקֵּשׁ דָּוִד רַחֲמִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: “אֵלִי, אֵלִי, לָמָּה עֲזַבְתָּנִי!” (תהלים כב, ב). עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֵס וְשָׁלַח לוֹ צִרְעָה וְעָקְצָה בְרַגְלֵי אַבְנֵר וּזְקָפָן – וְיָצָא דָּוִד.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שִׁבַּח דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמָר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרוֹתֶיךָ – שֶׁכָּל מַעֲשֶׂיךָ נָאִים (אלפא ביתא דבן סירא, בתוך: אוצר מדרשים, עמ' 47).

הֲנָאָה – תועלת.

מַשְׁחֶתֶת – משחיתה את צוף הפרחים.

מַלְעִיג – בז.

אַבְנֵר – שר צבא שאול ששמר על מלכו (שמואל א פרק כו).

זְקוּפוֹת – מורמות.

צַפַּחַת הַמַּיִם – קערת המים.

פָּשַׁט – יישר.

פה “חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ” (תהלים קיט, סב) – כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד כְּנֶגֶד חַלּוֹנוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה – הָיְתָה מְנַשֶׁבֶת רוּחַ צְפוֹנִית וּמְנַפְנֶפֶת בּוֹ וְהָיָה מְנַגֵּן מֵאֵלָיו. מִיָּד הָיָה דָּוִד עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר – נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ, אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים פַּרְנָסָה! אָמַר לָהֶם: יֵלְכוּ וְיִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה! אָמְרוּ לוֹ:

"אֵין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי;

וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ".

אָמַר לָהֶם: לְכוּ וּפִשְׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד! מִיָּד יוֹעֲצִים בַּאֲחִיתֹפֶל וְנִמְלָכִים בְּסַנְהֶדְרִין וְשׁוֹאֲלִים בְּאוּרִים וְתֻמִּים.

אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַדָּא: מִנַּיִן? – “עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר” (שם נז, ט) (ברכות ג ע“ב־ד ע”א; ירושלמי ברכות א, א).

מִנַפְנֶפֶת – מנענעת.

הַקֹּמֶץ – חגב (בארמית), שהוא בעל חיים זעיר.

אֵין הַבּוֹר וגו' – בור המים אינו מתמלא מן הגשמים הנופלים לתוכו דרך חוליית הבור (היא מערכת האבנים העגולה הבנויה על פיו), ויש צורך להזרים אליו מים גם בדרכים אחרות.

פִּשְׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד – שלחו ידיכם, התעסקו, במלחמה (עם עמים אחרים) וקחו את שללם.

אֲחִיתֹפֶל – יועץ דויד.

נִמְלָכִים – מתייעצים (ובסופו של דבר אכן יוצאים למלחמה).

מִנַּיִן – מאיזה פסוק אנו לומדים את עניין הכינור?

*

פו “תְּפִלָּה לְדָוִד… שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי” (תהלים פו, א־ב) – כָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! לֹא חָסִיד אָנִי? שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יְשֵׁנִים עַד שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת, וַאֲנִי – “חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ” (שם קיט, סב); שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יוֹשְׁבִים אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת בִּכְבוֹדָם, וַאֲנִי יָדַי מְלֻכְלָכוֹת בְּדָם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָה, כְּדֵי לְטַהֵר אִשָּׁה לְבַעְלָהּ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּל מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אֲנִי נִמְלָךְ בִּמְפִיבשֶׁת רַבִּי וְאוֹמֵר לוֹ: מְפִיבשֶׁת רַבִּי, יָפֶה דַנְתִּי? יָפֶה חִיַּבְתִּי? יָפֶה זִכִּיתִי? יָפֶה טִהַרְתִּי? יָפֶה טִמֵּאתִי? – וְלֹא בּשְׁתִּי. שֶׁנֶּאֱמַר: “וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ” (שם שם, מו) (ברכות ד ע"א).

עַד שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת – כרבע משעות היום.

אֲגֻדּוֹת וגו' – וסביבם קבוצות גדולות של בני פמליה.

בְּדָם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָה – דם הנובע מגוף האישה (מסיבות שונות), וכן מי השפיר ודם השליה של נשים שאיבדו את עובריהן בשלבים שונים של ההיריון.

כְּדֵי לְטַהֵר וגו' – כדי לקבוע את משך התקופה שבה צריכה האישה להיטהר (דבר התלוי בבדיקה).

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

נִמְלָךְ – נועץ.

מְפִיבשֶׁת – בן יהונתן בן שאול.

“וַאֲדַבְּרָה” וגו' – אעסוק במצוותיך בלא להתבייש, שלא כדרכם של מלכים.

*

פז “אֲגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים” (תהלים סא, ה) – וְכִי עָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל דָּוִד לִהְיוֹת חַי עוֹלָמִים? – אֶלָּא אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיְהוּ שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁלִּי נֶאֱמָרוֹת בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת לְעוֹלָם (ירושלמי ברכות ב, א).

חַי עוֹלָמִים – חי לנצח.

שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת – ספר תהלים, שחיבורו מיוחס לדויד.

*

פח אָמְרוּ עָלָיו עַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ: בְּשָׁעָה שֶׁסִּיֵּם סֵפֶר תְּהִלִּים זָחָה דַעְתּוֹ עָלָיו. אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ בְּרִיָּה שֶׁבָּרָאתָ בְּעוֹלָמְךָ שֶׁאוֹמֶרֶת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת יוֹתֵר מִמֶּנִּי? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְדַּמְּנָה לוֹ צְפַרְדֵּעַ אַחַת, אָמְרָה לוֹ: דָּוִד, אַל תָּזוּחַ דַּעְתְּךָ עָלֶיךָ, שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת יוֹתֵר מִמְּךָ (ילק"ש לתהלים, תתפט).

זָחָה דַעְתּוֹ – התגאה.

פט עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה שֶׁנִּסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִדָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מוֹרִיד כּוֹס דְּמָעוֹת וְאוֹכֵל פִּתּוֹ בְּאֵפֶר (סא“ר, ב; ילק”ש לשמואל, קסה).

נִסְתַּלְּקָה וגו' – על חטאו בעניין בת שבע ואוריה החיתי (שמואל ב פרק יא).

אֵפֶר – סימן לאבלות.

*

צ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר דָּוִד לִמְפִיבשֶׁת: “אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה” (שמואל ב יט, ל), יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמְּלוּכָה (שבת נו ע"ב).

מְפִיבשֶׁת – בן יהונתן בן שאול.

צִיבָא – עבדו של מפיבושת (שהטעה את דויד לחשוב שמפיבושת אינו תומך בו בשעת מרד אבשלום).

יָצְתָה בַּת קוֹל – קול יצא מן השמים.

אָמְרָה לוֹ וגו' – כעונש של מידה כנגד מידה.

*

צא אֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ לֵצָנִים. בְּדוֹרוֹ שֶׁל דָּוִד מָה הָיוּ פָּרִיצֵי הַדּוֹר עוֹשִׂים? הָיוּ הוֹלְכִים אֵצֶל חַלּוֹנוֹתָיו שֶׁל דָּוִד, אוֹמְרִים לוֹ: דָּוִד, דָּוִד! אֵימָתַי יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ? אֵימָתַי בֵּית ה' נֵלֵךְ? וְהָיָה דָּוִד אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְכַּוְּנִים לְהַכְעִיסֵנִי, יָבוֹא עָלַי, אִם לֹא הָיִיתִי שָׂמֵחַ בְּדִבְרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ” (תהלים קכב, א) (ירושלמי ברכות ב, א; שם שקלים ב, ה; ילק"ש לתהלים, תתעט).

לֵצָנִים – רעי לב ולעגנים.

פָּרִיצֵי הַדּוֹר – אנשים חצופים.

דָּוִד – שנאמר לו כי המקדש לא יוקם בימיו.

יָבוֹא עָלַי – לשון שבועה.

שָׂמֵחַ בְּדִבְרֵיהֶם – על שעסקו במקדש ובתקווה לבניינו.

צב "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' " (שמואל ב ו, יד) – הֵיאַךְ הָיָה עוֹשֶׂה? אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: הָיָה לָבוּשׁ בִּגְדֵי זָהָב סְנוּנִין דּוֹמִין לְפָז, וְהָיָה מַקִּישׁ יָדָיו זוֹ עַל זוֹ וְטוֹפֵחַ וְאוֹמֵר: כִּירִי־רָם! וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְכַרְכֵּר הָיָה הַזָּהָב הַמְּסֻנָּן שֶׁעָלָיו קוֹלוֹ פּוֹזֵז; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה הוֹפֵךְ אַסְפֵּירַס וּמְשַׁוֵּר. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְרִיעִים וְתוֹקְעִים בְּשׁוֹפָרוֹת וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבְכָל כְּלֵי שִׁיר. כֵּיוָן שֶׁבָּא לִירוּשָׁלַיִם הָיוּ כָּל הַנָּשִׁים מְצִיצוֹת עַל דָּוִד מִן הַגַּגּוֹת וּמִן הַחַלּוֹנוֹת וְלֹא אִכְפַּת לוֹ. לֹא הִנִּיחַתּוּ מִיכַל לִכָּנֵס לְתוֹךְ הַבַּיִת, אֶלָּא יָצְאָה לַחוּץ וְהָיְתָה מְקַפַּחְתּוֹ בִּדְּבָרִים. “וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו” (שם שם, כ) – אָמְרָה לוֹ: הַיּוֹם נִגְלָה כְּבוֹדוֹ שֶׁל בֵּיִת אַבָּא; בּוֹא וּרְאֵה מָה בֵּינְךָ לְבֵין בֵּית אַבָּא: כָּל בֵּית אָבִי הָיוּ צְנוּעִים וּקְדוֹשִׁים (אָמְרוּ עָלָיו עַל בֵּית שָׁאוּל, שֶׁלֹּא נִרְאָה מֵהֶם לֹא עָקֵב וְלֹא גּוּדָל מִיְּמֵיהֶם) – וְאַתָּה עוֹמֵד וּמְגַלֶּה לְבוּשְׁךָ כְּאַחַד הָרֵיקִים. אָמַר לָהּ: וְכִי לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שִׂחַקְתִּי, וְלֹא לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים שִׂחַקְתִּי? שֶׁל בֵּית אָבִיךָ הָיוּ מְבַקְּשִׁין כְּבוֹד עַצְמָם וּמַנִּיחִין כְּבוֹד שָׁמַיִם, וַאֲנִי אֵינִי עוֹשֶׂה כֵּן, אֶלָּא מַנִּיחַ כְּבוֹד עַצְמִי וּמְבַקֵּשׁ כְּבוֹד שָׁמַיִם. “וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה” (שם שם, כב) – אוֹתָן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁצָּוַחְתְּ אוֹתָן “אֲמָהוֹת” אֵינָן “אֲמָהוֹת”, אֶלָּא “אִמָּהוֹת” – לְוַאי יְהֵא לִי חֵלֶק עִמָּהֶן לֶעָתִיד לָבוֹא.

“ה’ָ, לֹא גָבַהּ לִבִּי” (תהלים קלא, א) – בְּשָׁעָה שֶׁמְּשָׁחַנִי שְׁמוּאֵל לְמֶלֶךְ, “וְלֹא רָמוּ עֵינַי” (שם) – בְּשָׁעָה שֶׁהָרַגְתִּי אֶת גָּלְיַת, “וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת” (שם) – בְּשָׁעָה שֶׁהֶחֱזִירַנִי לְמַלְכוּתִי, “וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי” (שם) – בְּשָׁעָה שֶׁהֶעֱלֵיתִי אֶת הָאָרוֹן; “אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי, נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ” (תהלים קלא, ב) – כְּשֵׁם שֶׁהַתִּינוֹק הַזֶּה אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ לְהִתְגַּלּוֹת לִפְנֵי אִמּוֹ, כֵּן שִׁוִּיתִי נַפְשִׁי לְפָנֶיךָ, שֶׁלֹּא נִתְבַּיַּשְׁתִּי לְהִתְבַּזּוֹת לְפָנֶיךָ לִכְבוֹדְךָ (במ"ר ד, כ).

הֵיאָךְ – כיצד.

סְנוּנִין – מבהיקים.

פַּז – זהב טהור.

טוֹפֵחַ – מכה, מוחא כף.

כִּירִי רָם – אדוני רם ונעלה (“כירי” ביוונית הוא אדון [ולפנינו משחק מילים על “מכרכר”]).

קוֹלוֹ פּוֹזֵז – משמיע קולות של צלצול.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

הוֹפֵךְ אַסְפֵּירַס וּמְשַׁוֵּר – הופך את שולי מעילו אגב קפיצה (וכך נחשפו רגליו).

לֹא הִנִּיחַתּוּ – לא איפשרה לו.

מְקַפַּחְתּוֹ – מוכיחה ומייסרת אותו.

נִגְלָה כְּבוֹדוֹ – התפרסם ברבים.

בֵּית אַבָּא – ביתו של שאול.

גּוּדָל – אגודל.

הָרֵיקִים – פרחחים וחסרי תרבות.

מַנִּיחִין – מזניחים.

צָוַחְתְּ אוֹתָן – קראת להן.

“רָמוּ עֵינַי” – התגאיתי.

הֶחֱזִירַנִי לְמַלְכוּתִי – לאחר כישלון מרד אבשלום.

“כְּגָמֻל” – כתינוק.

לְהִתְגַּלּוֹת – בעירומו.

שִׁוִּיתִי נַפְשִׁי – עשיתי את נפשי (כנפשו של התינוק).

צג מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ אַבְנֵר? חֲכָמִים אוֹמְרִים: מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ לִשָׁאוּל לְהִתְפַּיֵּס לְדָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאָבִי, רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי, כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ” (שמואל א כד, יא). אָמַר לוֹ אַבְנֵר: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ מִכְּנַף מְעִילוֹ שֶׁל זֶה? בְּסִירָה הֻעֲדָה! וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ אֶל הַמַּעְגָּל אָמַר לוֹ: “הֲלוֹא תַעֲנֶה, אַבְנֵר”! (שם כו, יד). בִּכְנַף הַמְּעִיל אָמַרְתָּ “בְּסִירָה הֻעֲדָה” – חֲנִית וְצַפַּחַת בְּסִירָה הֻעֲדוּ?!

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל שֶׁהָיָה בְיָדוֹ לִמְחוֹת בְּנֹב עִיר הַכֹּהֲנִים וְלֹא מָחָה. ר' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: עַל יְדֵי שֶׁעָשָׂה דָמָם שֶׁל נְעָרִים שְׂחוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ” (שמואל ב ב, יד) (ילק“ש לשמואל, קלג; במ”ר כג, יג; תנחומא חוקת, ד).

נֶעֱנַשׁ אַבְנֵר – ונרצח בידי יואב, שר צבא דויד (שמואל ב ג, כז).

“וְאָבִי” וגו' – דברי דויד לשאול.

בְּסִירָה הֻעֲדָה – לדברי אבנר, כנף מעילו של שאול לא נכרתה בידי דויד, אלא בגלל קוצים שנאחזה בהם (“סירה” היא קוץ ו“הועדה” בארמית פירושו נקצצה).

וְכֵיוָן… הַמַּעְגָּל – במקרה אחר (שמואל א, פרק כו) כאשר דויד לקח את צפחת שאול וחניתו ולא פגע בו.

אָמַר לוֹ וגו' – דויד לאבנר: האם גם החנית והצפחת נלקחו בידי קוצים?

לִמְחוֹת – לומר לשאול שהריגת כוהני נוב (שמואל א כב, יז) היא מעשה שאינו ראוי.

עָשָׂה דָּמָם וגו' – התייחס למעשה של שפיכות דמים כאל שעשוע.

צד “וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל… שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת” (שמואל ב ח, ב) – לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּרַח דָּוִד מִפְּנֵי שָׁאוּל הוֹלִיךְ אָבִיו וְאִמּוֹ אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְהָיָה בּוֹטֵחַ בּוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְיֵלֵךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב וַיֹאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם” (שמואל א כב, ג), וַהֲרָגָם מֶלֶךְ מוֹאָב וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אֶלָּא אָח אֶחָד לְדָוִד, שֶׁבָּרַח אֵצֶל נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּון, וְשָׁלַח מֶלֶךְ מוֹאָב אַחֲרָיו וְלֹא רָצָה לִתְּנוֹ (וְהוּא הַחֶסֶד שֶׁעָשָׂה נָחָשׁ עִם דָּוִד), וּלְפִיכָךְ נִתְגָּרָה עִם הַמּוֹאָבִים (במ"ר יד, א).

שְׁנֵי חֲבָלִים וגו' – דויד הרג שניים מתוך כל שלושה מואבים.

רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה – שהיתה אם סבו של דויד (רות ד, כב).

הוּא הַחֶסֶד וגו' – חסד הנזכר בשמואל ב י, ב מבלי שפורט טיבו.

*

צה בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב לַאֲרַם נַהֲרַיִם וְלַאֲרַם צוֹבָה פָּגַע בַּאֲדוֹמִים, בִּקֵּשׁ לְזַנְּבָם, הוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם: “רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר… אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו… אַל תִּתְגָּרוּ בָם” (דברים ב, ג־ה); פָּגַע בְּמוֹאָבִים, בְּקַשׁ לְזַנְּבָם וְהוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם: “אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה” (שם שם, ט). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח יוֹאָב אֵצֶל דָּוִד, אָמַר לוֹ: פָּגַעְתִּי בַּאֲדוֹמִים וּבִקַשְׁתִּי לְזַנְּבָם, הוֹצִיאוּ לִי אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “רַב לָכֶם”, בְּמוֹאָבִים – וְהוֹצִיאוּ לִי אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לֹא נָהַג דָּוִד כְּבוֹד מַלְכוּת בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא עָמַד וְהֶעֱבִיר פֻּרְפּוּרָן מֵעָלָיו וַעֲטָרָה מֵעַל רֹאשׁוֹ וְנִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל סַנְהֶדְרִין. אָמַר לָהֶם: רַבּוֹתַי, לֹא בָּאתִי אֶלָּא לִלְמֹד, אִם תַּרְשׁוּנִי אֲנִי מְלַמֵּד: שָׁלַחְתִּי אֶת יוֹאָב לַאֲרַם נַהֲרַיִם וְלַאֲרַם צוֹבָה וּפָגַע בַּאֲדוֹמִים וְהוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “רַב לָכֶם”, וַהֲלֹא הֵם פָּרְצוּ אֶת הַגָּדֵר תְּחִלָּה – “וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן” (שופטים ג, יג); פָּגַע בְּמוֹאָבִים וּבִקֵּשׁ לְזַנְּבָם וְהוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “אַל־תָּצַר אֶת מוֹאָב”, וַהֲלֹא הֵם פָּרְצוּ הַגָּדֵר תְּחִלָּה – “וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם… וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי” (במדבר כב, ה־ו). זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד” (תהלים ס, א) – מָכוּת וְתַמּוּת (בר"ר עד, טו).

פָּגַע – פגש.

זַנְּבָם– לפגוע בהם תוך התקפתם מאחור.

אֶפִּיסְטוֹלֵי – מכתב, תעודה, להוכיח (מן האמור למשה בידי הקב"ה) שאין לישראל רשות להילחם בהם ולתפוס את ארצם.

“אַל תָּצַר” – אל תציק.

לֹא נָהַג וגו' – ויתר על סמלי המלוכה המכובדים.

פֻּרְפּוּרָן – לבוש מלכותי, שצבעו ארגמן.

לֹא בָּאתִי וגו' – תלמידכם אני ואיני דן בהלכה לפניכם אלא ברשותכם, ומתוך ענווה אמר כך.

פָּרְצוּ את הַגָּדֵר וגו' – הפרו ראשונים את ההסכם שלא תפגע אומה בחברתה.

“וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו” – עגלון מלך מואב, בתקופת אהוד בן גרא.

“וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים” – בלק מלך מואב.

“אָרֶָה” – קַלֵל.

מָכוּת וְתַמּוּת – דורש את התיבה “מכתם” כשתי מילים: מך־תם; שעשה עצמו מך (שפל) ותם, ונהג בענווה יתרה כשבא ללמד לפני הסנהדרין (ולקבל את אישורם למלחמה במואב ובאדום).

*

צו כָּל־הַמּוֹנֵעַ בְּנוֹ מִן הַמַּרְדּוּת סוֹף בָּא לְתַרְבּוּת רָעָה וְשׂוֹנְאֵהוּ. דָּוִד שֶׁלֹּא יִסֵּר לְאַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ וְלֹא רִדָּהוּ, יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה וּבִקַּשׁ לַהֲרֹג אֶת אָבִיו, וְגָרַם לוֹ לֵילֵךְ יָחֵף וְהוּא בּוֹכֶה, וְנָפְלוּ מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה אֲלָפִים וְכַמָּה רְבָבוֹת, וְגָרַם לוֹ דְּבָרִים קָשִׁים הַרְבֵּה שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף (שמו"ר א, א).

מְן הַמַּרְדּוּת – מעונש וממלקות.

סוֹף בָּא וגו' – סופו של הבן שגידולו (“תרבות”) רע והוא שונא את אביו. רִדָּהוּ – הכהו, שלט בו.

*

צז אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קָשָׁה תַּרְבּוּת רָעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ” (תהלים ג, א), וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו: “ה' מָה רַבּוּ צָרָי, רַבִּים קָמִים עָלָי!” (שם שם, ב), וְאִלּוּ אֵצֶל מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג נֶאֱמַר: “לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם” (שם ב, א), וְאִלּוּ “מָה רַבּוּ צָרָי” לֹא נֶאֱמַר (ברכות ז ע"ב).

מִשּׁוּם – בשם.

קָשָׁה – גרועה ונוראה.

תַּרְבּוּת רָעָה – גידול רע (וראו בקטע הקודם).

גּוֹג וּמָגוֹג – מלחמה עתידית איומה כנגד עם ישראל אשר תקדם לביאת המשיח (יחזקאל, פרקים לח־לט), שהמדרש מקשר אליה את מזמור ב בתהלים.

*

צח “מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ” (תהלים ג, א) – “מִזְמוֹר לְדָוִד”? – “קִינָה לְדָוִד” הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר! אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁיָּצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב; קֹדֶם שֶׁפְּרָעוֹ הָיָה עָצֵב, לְאַחַר שֶׁפְּרָעוֹ שָׂמֵחַ; אַף כֵּן דָּוִד, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ” (שמואל ב יב, יא) הָיָה עָצֵב, אָמַר: שֶׁמָּא עֶבֶד אוֹ מַמְזֵר הוּא, שֶׁלֹּא יָחוּס עָלַי, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁאַבְשָׁלוֹם הוּא – שָׂמַח, אָמַר: סְתָם בֵּן מְרַחֵם עַל אָבִיו (ברכות ז ע"ב).

יָצָא עָלָיו וגו' – הוצג בפניו שטר על חוב שעליו לפרוע.

פְּרָעוֹ – שילם אותו (את החוב).

עֶבֶד או מַמְזֵר – הם “הרעה” שתקום על דויד.

*

צט “אֵלְכָה נָא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי” (שמואל ב טו, ז) – אָמַר לוֹ אַבְשָׁלוֹם: מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִמְּךָ טוֹבָה אַחַת, שֶׁתִּתֵּן לִי שְׁנֵי זְקֵנִים שֶׁיֵּלְכוּ עִמִּי, שֶׁיִּהְיֶה עַל פִּיהֶם כָּל דָּבָר שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה. כָּתַב לוֹ שֶׁיֵּלְכוּ עִמּוֹ שְׁנֵי זְקֵנִים מִכָּל עִיר וָעִיר שֶׁיִּרְצֶה. וְנָטַל אֶת הָאִגֶּרֶת וְהָיָה הוֹלֵךְ בְּכָל עִיר וָעִיר וְרוֹאֶה שְׁנֵי זְקֵנִים וּבְחוּרִים שֶׁבָּעִיר וְהָיָה מַרְאֶה לָהֶם הָאִגֶּרֶת שֶׁכָּתַב לוֹ אָבִיו וְאָמַר לָהֶם: רְאוּ מָה שֶׁכָּתַב לִי אָבִי; אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי מְחַבֵּב אֶתְכֶם הַרְבֵּה אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶתְכֶם. וְכֵן הָיָה עוֹשֶׂה בְּכָל עִיר וָעִיר, עַד שֶׁנָּטַל עִמּוֹ מָאתַיִם זְקֵנִים, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֶת אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלַםִ קְרֻאִים וְהֹלְכִים לְתֻמָּם” (שם שם, יא) – לֹא הָיוּ יוֹדְעִים עַל מֶה הָיוּ הוֹלְכִין. עָשָׂה לָהֶם אַבְשָׁלוֹם סְעוּדָה, וְהָיָה מַרְבִּיצָם שְׁנֵי זְקֵנִים וְאֶחָד מֵהֶם שֶׁהָלְכוּ עִמּוֹ בְּאֶמְצַע. אָמַר: רְאוּ מָה נָאֶה אַבְשָׁלוֹם! לוֹ נָאָה הַמְּלוּכָה. נַנִּיחַ אֶת דָּוִד וְנֵלֵךְ לָנוּ עִמּוֹ. מָה הָיוּ עוֹשִׂין? אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ עִמּוֹ, לֹא הָיוּ מִתְפַּלְּלִין אֶלָּא עַל דָּוִד, וְהָיוּ אוֹמְרִין: יְהִי רָצוֹן שֶׁנִּפֹּל אָנוּ בְּיַד דָּוִד וְלֹא דָּוִד בְּיָדֵנוּ, שֶׁאִם נוֹפְלִים אָנוּ בְּיַד דָּוִד – מִתְרַחֵם עָלֵינוּ, וְאִם נוֹפֵל דָּוִד בְּיָדֵנוּ – אֵין אָנוּ מִתְרַחֲמִים עָלָיו (ילק“ש לשמואל, קמט; במ”ר ט, כד).

אָמַר לוֹ אַבְשָׁלוֹם – לדויד אביו.

זְקֵנִים – מנהיגים, מכובדים.

יִהְיֶה עַל פִּיהֶם – שיאשרו את כל מעשיו (בלכתו לכאורה לשלם בחברון נדר שנדר). בְּחוּרִים – נבחרים.

מַרְבִּיצָם וגו' – בין כל שני זקנים הושיב אחד שהיה שותף לו למזימה (והוא שדיבר בשבחו של אבשלום).

נַנִּיחַ – נעזוב.

הָיוּ עִמּוֹ – עם אבשלום.

מִתְרַחֵם – מרחם.

בְּיָדֵנוּ – בידי אבשלום וצבאו.

*

ק “וְיִשְׁבִּי בְנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה… וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד” (שמואל ב כא, טז) – מַהוּ “וְיִשְׁבִּי בְנֹב”? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִישׁ שֶׁבָּא עַל עִסְקֵי נֹב. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: עַד מָתַי יִהְיֶה עָווֹן זֶה טָמוּן בְּיָדֶיךָ? עַל יָדְךָ נֶהֶרְגָה נֹב עִיר הַכּוֹהֲנִים וְעַל יָדְךָ נִטְרַד דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי וְעַל יָדְךָ נֶהֶרְגוּ שָׁאוּל וּשְׁלשֶׁת בָּנָיו, רְצוֹנְךָ יִכְלֶה זַרְעֲךָ אוֹ תִּמָּסֵר בְּיַד אוֹיֵב? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מוּטָב אֶמָּסֵר בְּיַד אוֹיֵב וְלֹא יִכְלֶה זַרְעִי. פַּעַם אַחַת יָצָא לָצוּד צַיִד, בָּא שָׂטָן וְנִדְמָה לוֹ כִּצְבִי, זָרַק בּוֹ חֵץ וְלֹא הִגִּיעוֹ, נִמְשַׁךְ דָּוִד אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. כְּשֶׁרָאָהוּ יִשְׁבִּי בְּנֹב אָמָר: זֶה שֶׁהָרַג אֶת גָּלְיַת אָחִי. הֱנִיפוֹ בְמָגִנּוֹ, וְקָפַץ דָּוִד לַאֲחוֹרָיו שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמּוֹת, זֶה נִתְיָרֵא מִזֶּה וְזֶה נִתְיָרֵא מִזֶּה. זֶה נִתְיָרֵא וְאָמַר: אִם לַאֲחוֹרָיו קָפַץ כָּךְ, לְפָנָיו מָה? וְזֶה נִתְיָרֵא וְאָמַר: אִם בְּמָגִנּוֹ הֱנִיפַנִי כָּךְ, הֵיאָךְ אֲנִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּפָנָיו? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר דָּוִד: הַלְוַאי הָיָה לִי אֶחָד מִבְּנֵי אֲחוֹתִי וִיסַיְּעֵנִי. תְּפָסוֹ וּכְפָתוֹ וּכְבָשׁוֹ וְהִנִּיחוֹ תַּחַת קוֹרַת בֵּית הַבַּד וְשָׁכַב עָלֶיהָ. אָמַר: אֹכַל וְאֶשְׁתֶּה וְאֶתְעַלֶּל בּוֹ כִּרְצוֹנִי. נַעֲשָׂה לוֹ נֵס לְדָוִד וְשָׁקְעָה לוֹ הָאָרֶץ תַּחְתָּיו.

אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה. וַאֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה הָיָה חוֹפֵף רֹאשׁוֹ בְּאַרְבַּע סְאִים שֶׁל מַיִם. רָאָה בָּהֶם כִּתְמֵי דָּם; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בָּאָה פִּרְדָּתוֹ שֶׁל דָּוִד וּבָכְתָה לְפָנָיו; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: יוֹנָה בָּאָה וְטָרְפָה לְפָנָיו, אָמַר: כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁלָה לְיוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף” (תהלים סח, יד) – מִכָּאן שֶׁדָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שָׁרוּי בְּצַעַר. בָּא לְבֵיתוֹ שֶׁל דָּוִד וְלֹא מְצָאוֹ, שָׁלַח לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא מְצָאוֹ. אָמַר: דָּוִד הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: מִן הַבֹּקֶר יָצָא וְלֹא בָּא. אָמַר: שָׁנִינוּ: “אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְּאוֹ וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ” – בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה מַהוּ? בָּא וְשָׁאַל בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ, אָמְרוּ לוֹ: בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה מֻתָּר. רָכַב עַל פִּרְדּוֹ וְהָלַךְ. מִיָּד קָפְצָה לוֹ הָאָרֶץ, בַּדֶּרֶךְ רָאָה אֶת עָרְפָּה אִמּוֹ שֶׁל יִשְׁבִּי בְּנֹב, שֶׁהָיְתָה טוֹוָה שִׁירָאִים. כְּשֶׁרָאַתְהוּ, נָטְלָה פִּלְכָּה וְזָרְקָה בּוֹ; סְבוּרָה הָיְתָה לְהָרְגוֹ. אָמְרָה לוֹ: בָּחוּר, הָבֵא לִי הַפֶּלֶךְ! זְרָקוֹ בְּקָדְקֳדָהּ וַהֲרָגָהּ. כְּשֶׁרָאָהוּ יִשְׁבִּי בְּנֹב אָמַר: עַכְשָׁו שְׁנַיִם הֵם וְיַהַרְגוּנִי. זָרַק אֶת דָּוִד לְמַעְלָה וְנָעַץ רָמְחוֹ בַּקַּרְקַע, אָמַר: יִפֹּל דָּוִד עָלָיו וְיֵהָרֵג. אָמַר אֲבִישַׁי שֵׁם – הֶעֱמִידוֹ לְדָוִד בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ. אָמַר לוֹ: לָמָּה בָּאתָ לְכָאן? אָמַר לוֹ: כָּךְ וְכָךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכָךְ וְכָךְ הֵשַׁבְתִּי. אָמַר לוֹ: הֲפֹךְ תְּפִלָּתְךָ – “בֶּן בִּנְךָ יִמְכֹּר שַׁעֲוָה וְאַתָּה לֹא תִּצְטַעֵר”. אָמַר לוֹ: אִם כָּךְ עָזְרֵנִי בִּתְפִלָּתְךָ, וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה” (שמואל ב כא, יז) – אָמַר אֲבִישַׁי שֵׁם וְהוֹרִידוֹ. אָמַר לָהֶם יִשְׁבִּי: שְׁנַיִם עַל אֶחָד! אָמְרוּ לוֹ: אָנוּ הוֹרְגִים אוֹתְךָ וְאַתָּה בּוֹא וֶאֱמֹר בָּעִיר: עֲשָׂרָה הֲרָגוּךָ. הָיָה יִשְׁבִּי בְּנֹב רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶם. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ וְתִמְצָא אִמְּךָ בְּקִבְרָהּ. כְּשֶׁהִזְכִּירוּ לוֹ שְׁמָהּ שֶׁל אִמּוֹ – תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ וַהֲרָגוּהוּ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר: לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל” (סנהדרין צה ע“א; בר”ר נט, יא; ילק“ש לבראשית, קז; ילק”ש לשמואל, קנה־קנו).

אִישׁ שֶׁבָּא וגו' – אדם שבא להרוג את דויד בגלל הריגת כוהני נוב.

טָמוּן – מצוי, קיים.

עַל יָדְךָ – בגללך.

נִטְרַד – גורש (מן העולם הבא [סנהדרין י, ב]).

דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי – שהרג את כוהני נוב על פי הוראת שאול, על שסייעו לדויד (שמואל א, פרק כב).

נֶהֶרְגוּ שָׁאוּל וגו' – כעונש על הריגת הכוהנים.

הִגִּיעוֹ – השיגו.

נִמְשַׁךְ – נגרר.

הֱנִיפוֹ – הדף אותו.

שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמּוֹת – כעשרה מטרים.

מִבְּנֵי אֲחוֹתִי – בני צרויה, יואב ואבישי.

תְּפָסוֹ וגו' – ישבי בנוב תפס את דויד, אסר אותו ונתן אותו מתחת לקורה כבדה המשמשת למעיכת הזיתים בתהליך הוצאת השמן.

אַרְבַּע סְאִים – כמות גדולה (של כעשרים וחמישה ליטרים), משום שהיה גיבור ובעל גוף גדול ביותר.

טָרְפָה – ניפנפה בכנפיה וצרחה.

שָׁנִינוּ – במשנה סנהדרין ב, ה לגבי מלך ישראל.

בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה מַהוּ? – האם דין זה חל גם בשעת סכנה?

קָפְצָה לוֹ הָאָרֶץ – נתקצרה הדרך באופן פלאי.

עָרְפָּה אִמּוֹ – השם “הרָפָה” מובן כמדבר בעורפה, כלתה של נעמי.

שִׁירָאִים – בגדי משי.

פִּלְכָּהּ – מכשיר הטווייה שלה.

שֵׁם – שמו המפורש של הקב"ה, שבעזרתו ניתן לחולל פלאים.

אָמַר לו – אבישי לדויד.

הֲפֹךְ תְּפִלָּתְךָ – שנה את בקשתך ובקש שייענשו צאצאיך ולא אתה.

בֶּן בִּנְךָ וגו' – פתגם שמשמעותו כי מוטב לאדם להציל עצמו גם אם בן בנו, שאותו אולי לא יכיר, ייפגע מכך.

תָּשַׁשׁ – נחלש.

*

קא “הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי” (תהלים לט, ה) – אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, “הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי”; אָמַר לוֹ: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, שֶׁאֵין מוֹדִיעִין קִצּוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. – “וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא”? – גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, שֶׁאֵין מוֹדִיעִין מִדַּת יָמָיו שֶׁל אָדָם. – “אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי” – אָמַר לוֹ: בְּשַׁבָּת תָּמוּת! – אָמוּת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת. אָמַר לוֹ: כְּבָר הִגִּיעָה מַלְכוּת שְׁלֹמֹה בִּנְךָ, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִּמְלוֹא נִימָא. – אָמוּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת. אָמַר לוֹ: “כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאֶלֶף” (שם פד, יא) – טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מֵאֶלֶף עוֹלוֹת שֶׁעָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לְהַקְרִיב לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

בְּכָל יוֹם שַׁבָּת הָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהִגִּיעָה שְׁעָתּוֹ לָמוּת, עָמַד מַלְאַךְ הַמָּוֶת לְפָנָיו וְלֹא יָכֹל לוֹ, שֶׁלֹּא פָּסַק פִּיו מִמִּשְׁנָתוֹ. אָמַר: מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ? הָיָה שָׁם גַּן מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת, בָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְעָלָה וְנִעֵר בְּאִילָנוֹת. יָצָא דָּוִד לִרְאוֹת, הָיָה עוֹלֶה בְּמַדְרֵגָה, נִשְׁבְּרָה הַמַּדְרֵגָה תַּחְתָּיו וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ וּמֵת (שבת ל ע“א־ע”ב; קה"ר ה, י).

קִצִּי – סופי, המועד המדויק של שעת המיתה.

“מִדַּת יָמַי” – מספר שנות חיי.

“מָה חָדֵל אָנִי” – באיזה יום של השבוע אמות.

בְּאֶחֶד בְּשַבָּת – ביום ראשון (ולא בשבת), כדי שיוכלו לעסוק כראוי בהספד ובקבורה.

הִגִּיעָה – הגיעה זמנה.

מְלוֹא נִימָא – עובי שערה.

עֶרֶב שַׁבָּת – יום שישי.

אֶלֶף עוֹלוֹת – מלכים א ג, ד.

יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – ואין מלאך המוות יכול לפגוע באדם העוסק בתורה.

נִעֵר – טילטל והשמיע קול רחש.

נִשְׁבְּרָה הַמַּדְרֵגָה – ופסק לזמן קצרצר מלימוד התורה.

*

קב הָיָה דָּוִד הַמֶּלֶךְ מֻטַּל בְּחַמָּה, קָרָא שְׁלֹמֹה בְּנוֹ לַנְּשָׁרִים וּפָרְשׂוּ עָלָיו אֲגַפֵּיהֶם, שֶׁלֹּא תֵּרֵד עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ (רו"ר ג, ב).

מֻטָּל בְּחַמָּה – בשמש, מפני שמת בשבת (ראו בקטע הקודם) ואין לטלטל את המת ביום זה.

אֲגַפֵּיהֶם – כנפיהם.

תֵּרֵד – תכה בעוצמה.

*

קג “וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכָל הָאֲרָצוֹת” (דברי הימים א יד, יז) – יָצָא לוֹ מוֹנֵיטוֹן בָּעוֹלָם. וּמַהוּ מוֹנֵיטוֹן שֶׁלּוֹ? מַקֵּל וְתַרְמִיל מִכָּאן וּמִגְדָּל מִכָּאן. (בר"ר לט, יא).

מוֹנֵיטוֹן – מטבע עובר לסוחר ועליו חקוקות דמויות.

מַקֵּל וְתַרְמִיל – סמלי הרועה (ראו קטע פא).

מִגְדָּל – מגדל דויד, סמל השלטון.

*

קד אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים הָיוּ לוֹ לְדָוִד וְכֻלָּם בְּנֵי יְפַת תֹּאַר הָיוּ. וְכֻלָּם מִסְתַּפְּרִים קוֹמֵי וּמְגַדְּלִים בְּלוֹרִית הָיוּ, וְכֻלָּם יוֹשְׁבִים בִּקְרוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב וְהָיוּ מְהַלְּכִים בְּרָאשֵׁי גְּיָסוֹת. וְהֵם הֵם בַּעֲלֵי אֶגְרוֹפִים שֶׁל בֵּית דָּוִד, שֶׁהָלְכוּ לְהַבְעִית אֶת הָעוֹלָם (קידושין עו ע"ב).

יְלָדִים – צעירים (בצבאו).

בְּנֵי יְפַת תֹּאַר – שאמותיהן היו נוכריות שנשבו בידי בני ישראל במלחמה.

מִסְתַּפְּרִים קוֹמֵי וגו' – תספורתם כדרך עובדי עבודה זרה: קצוץ מלפנים ושיער מרובה מאחור.

קְרוֹנִיּוֹת – עגלות.

גְּיָסוֹת – אנשי צבא.

בַּעֲלֵי אֶגְרוֹפִים – אנשים אלימים.

לְהַבְעִית – להבהיל ולהפחיד.

קה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: שְׁאַל, מָה אֶתֶּן לָךְ? וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה… וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ" (מלכים א ג, ה־ט) – אָמַר רַ' סִימוֹן בְּשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חַלַפְתָּא: לְבוּלֶוְטֵיס שֶׁהָיָה גָדֵל בְּבֵיתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: שְׁאַל מָה אֶתֶּן לְךָ? אָמַר הַבּוּלֶוְטֵיס: אִם שׁוֹאֵל אֲנִי כֶּסֶף וְזָהָב – הוּא נוֹתֵן לִי. אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת – הוּא נוֹתֵן לִי; אָמַר: הֲרֵינִי שׁוֹאֵל בִּתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ – וְהַכֹּל בִּכְלָל. כָּךְ: “בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה' אַל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ?” (שם שם, ה). אָמַר שְׁלֹמֹה: אִם אֶשְׁאַל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת הוּא נוֹתֵן לִי, אֶלָּא אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת הַחָכְמָה – וְהַכֹּל בִּכְלָל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שְׁלֹמֹה, חָכְמָה שָׁאַלְתָּ לְּךָ וְלֹא שָׁאַלְתָּ עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְנֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ – חַיֶּיךָ, הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע נָתוּן לְךָ, וְעַל יְדֵי כֵּן עשֶׁר וּנְכָסִים אֶתֵּן לְךָ (שהש"ר א, ט).

לְבוּלֶוְטִיס – משל לחבר מועצה, יועץ.

שְׁאַל – בקש.

וְהַכֹּל בִּכְלָל – ובכך אקבל הכול, גם זהב וכסף.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

*

קו “וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם” (מלכים א ה, יא) – כָּל הַמְּלָכִים יָרְאוּ מִמֶּנּוּ, אֻמּוֹת וּלְשׁוֹנוֹת לוֹ נִשְׁמְעוּ, וּמִסִּים הָיוּ מַעֲלִים לוֹ. דְּגֵי הַיָּם וְעוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם עִם בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה הָיוּ עוֹלִים וּבָאִים כְּאֶחָד לְבֵית הַמִּטְבְּחַיִם לִהְיוֹת נִשְׁחָטִים לִסְעוּדַת שְׁלֹמֹה. עָשִׁיר וְאַדִּיר וְקוֹנֵה נְכָסִים, כֶּסֶף וְזָהָב הַרְבֵּה לִמְאוֹד. פּוֹתֵר מְשָׁלִים וּמַגִּיד סְתָרִים וּמוֹדִיעַ רָזִים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף. אוֹיְבָיו וְשׂוֹנְאָיו נַעֲשׂוּ אוֹהֲבָיו, וְכָל הַמְּלָכִים נִשְׁמְעוּ לוֹ. עָמְדוּ כֻּלָּם לִרְאוֹת פָּנָיו וּמִתְאַוִּים לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חָכְמָתוֹ. שְׁמוֹ הָלַךְ בֵּין הַמְּלָכִים וּגְבוּרָתוֹ בֵּין חֲכָמִים. יָשָׁר וְסָר מֵרַעַ, חָכָם וְיוֹדֵעַ רָזֵי שָׁמַיִם. כָּל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת הִקְרִיבוּ בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. לוֹ נִתַּן הַמַּפְתֵּחַ הַגָּדוֹל, שֶׁפּוֹתְחִים בּוֹ כָּל שַׁעֲרֵי חָכְמָה וּבִינַת לֵב. יָדַע וְשָׁמַע שִׂיחַת עוֹפוֹת וּבְהֵמוֹת וְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה. צְבָאִים וְאַיָּלִים רָצִים לְפָנָיו, אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים תּוֹפְשֵׂי נִשְׁקוֹ (פתיחת תרגום שני למגילת אסתר).

כְּאֶחָד – יחד.

רָזִים – סודות.

תּוֹפְשֵׂי נִשְׁקוֹ – לוחמיו.

*

קז יוֹם אֶחָד נִכְנַס אֵצֶל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אַשְׁמְדַי מֶלֶךְ הַשֵּׁדִים וְאָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁכָּתוּב עָלֶיךָ “וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם” (מלכים א ה, יא)? אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה: הֵן, כָּךְ הִבְטִיחַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ אַשְׁמְדַי: אִם תִּרְצֶה אֲנִי מַרְאֶה לֵךְ דָּבָר שֶׁלֹּא רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ! אָמַר לוֹ: הֵן. מִיָּד הוֹשִׁיט אַשְׁמְדַי יָדוֹ לְאֶרֶץ “תֵּבֵל” וְהוֹצִיא מִמֶּנָּה אִישׁ בַּעַל שְׁנֵי רָאשִׁים וְאַרְבַּע עֵינַיִם. נִזְדַּעְזַע שְׁלֹמֹה וְנִבְהַל וְאָמַר: הַכְנִיסוּהוּ לַחֶדֶר.

שָׁלַח וְקָרָא לִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע. אָמַר לוֹ: תֹּאמַר, שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֵּינוּ בְּנֵי אָדָם? אָמַר לוֹ: חַי נַפְשְׁךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם יָדַעְתִּי; אֶלָּא שָׁמַעְתִּי מֵאֲחִיתֹפֶל שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֵּינוּ בְּנֵי אָדָם. אָמַר לוֹ: אִם אֲנִי מַרְאֶה לְךָ אֶחָד מֵהֶם מָה תֹּאמַר? אָמַר לוֹ: וְהֵיאָךְ אַתָּה יָכוֹל לְהַרְאוֹת מֵעָמְקָהּ שֶׁל אֶרֶץ, שֶׁהִיא מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וּבֵין אֶרֶץ לְאֶרֶץ גַּם כֵּן מַהֲלַךְ תַּ"ק שָׁנָה? מִיָּד שָׁלַח שְׁלֹמֹה וְהֵבִיאוּ לְאוֹתוֹ בֶּן אָדָם אֶצְלוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָהוּ בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע נָפַל עַל פָּנָיו וְאָמָר: בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיַנִי וְקִיְּמַנִי וְהִגִּיעַנִי לַזְּמַן הַזֶּה!

אָמַר שְׁלֹמֹה לְאוֹתוֹ בֶּן אָדָם: בֶּן מִי אַתָּה? – אָמַר לוֹ: מִבְּנֵי אָדָם אֲנִי, מִתּוֹלְדוֹת קַיִן. – בְּאֵיזֶה מָקוֹם מוֹשַׁבְכֶם? – בְּאֶרֶץ “תֵּבֵל”. – יֵשׁ לָכֶם שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ? – הֵן. – מֵהֵיכָן זוֹרֵחַ הַשֶּׁמֶשׁ וּלְהֵיכָן הוּא שׁוֹקֵעַ? – זוֹרֵחַ בְּמַעֲרָב וְשׁוֹקֵעַ בְּמִזְרָח. – מָה מַעֲשֵׂיכֶם? – אָנוּ חוֹרְשִׁים וְקוֹצְרִים וְרוֹעִים צֹאן וּבָקָר. – מִתְפַּלְּלִים אַתֶּם? – הֵן. – מַה הִיא תְּפִלַּתְכֶם? – “מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ!” (תהלים קד, כד). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה: אִם רְצוֹנְךָ נַחֲזִירְךָ לִמְקוֹמְךָ. אָמַר לוֹ: עֲשׂוּ טוֹבַתְכֶם וְהַחֲזִירוּנִי לִמְקוֹמִי.

מִיָּד קָרָא הַמֶּלֶךְ לְאַשְׁמְדַי וְאָמַר לוֹ: לֵךְ וְהַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ. אָמַר לוֹ: אֵינִי יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ לְעוֹלָם.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ בֶּן־אָדָם כָּךְ – נָשָׂא אִשָּׁה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה שִׁבְעָה בָּנִים. שִׁשָּׁה מֵהֶם בִּדְמוּת הָאֵם, וְאֶחָד בִּדְמוּת הָאָב, שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי רָאשִׁים וְאַרְבַּע עֵינַיִם.

וְאוֹתוֹ הָאִישׁ הָיָה חוֹרֵשׁ וְקוֹצֵר, וְנַעֲשָׂה עָשִׁיר גָּדוֹל מֵעֲשִׁירֵי עוֹלָם.

לְאַחַר זְמַן מֵת הָאִישׁ הַזֶּה וְהִנִּיחַ יְרֻשָּׁה לְבָנָיו. הִתְחִילוּ הַבָּנִים מְרִיבִים. הַשִּׁשָּׁה אָמְרוּ: אָנוּ שִׁבְעָה לְחַלֵּק מָמוֹן אָבִינוּ. וּבַעַל שְׁנֵי הָרָאשִׁים אָמָר: אָנוּ שְׁמוֹנָה, וְעָלַי לִטּוֹל מִן הַיְּרֻשָּׁה שְׁנֵי חֲלָקִים.

הָלְכוּ כֻלָּם אֵצֶל שְׁלֹמֹה וְאָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ! אָנוּ שִׁבְעָה, וְאָחִינוּ בַּעַל שְׁנֵי הָרָאשִׁים אוֹמֵר, שֶׁאָנוּ שְׁמוֹנָה, וְרוֹצֶה לְחַלֵּק מָמוֹן אָבִינוּ לִשְׁמוֹנָה חֲלָקִים, וְהוּא רוֹצֶה לִטֹּל שְׁנֵי חֲלָקִים.

מִיָּד קָרָא שְׁלֹמֹה לְסַנְהֶדְרִין וְאָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם אוֹמְרִים בַּדָּבָר הַזֶּה? – שָׁתְקוּ. אָמַר לָהֶם שְׁלֹמֹה: “לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט” (ירמיה כא, יב). בַּחֲצִי הַלַּיְלָה נִכְנַס שְׁלֹמֹה לְהֵיכָל וְעָמַד בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּשֶׁנִּגְלֵיתָ לִי בְּגִבְעוֹן וְאָמַרְתָּ לִי: “שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ” (מלכים א ג, ה), לֹא שָׁאַלְתִּי מִמְּךָ לֹא כֶּסֶף וְלֹא זָהָב אֶלָּא חָכְמָה, כְּדֵי לִשְׁפֹּט בְּנֵי אָדָם בְּצֶדֶק, הָאֶר נָא עֵינֵי לְהוֹצִיא דִּין אֱמֶת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי נוֹתֵן לְךָ חָכְמָה בַּבֹּקֶר.

לַבֹּקֶר שָׁלַח שְׁלֹמֹה וְקִבֵּץ כָּל הַסַּנְהֶדְרִין וְאָמַר לָהֶם: הָבִיאוּ לְפָנַי בַּעַל שְׁנֵי הָרָאשִׁים. מִיָּד הֱבִיאוּהוּ לְפָנָיו. אָמַר לָהֶם: רְאוּ, שֶׁאִם יוֹדֵעַ וּמַרְגִישׁ רֹאשׁ זֶה מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה לָרֹאשׁ הַשֵּׁנִי – אֶחָד הוּא, וְאִם לָאו – הֵם שְׁנַיִם. אָמַר שְׁלֹמֹה: הָבִיאוּ מַיִם חַמִּים! הֵבִיאוּ מַיִם חַמִּים וְזָרְקוּ עַל רֹאשׁ אֶחָד. צָוַח בַּעַל שְׁנֵי הָרָאשִׁים: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אָנוּ מֵתִים, אָנוּ מֵתִים!

כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ תָּמְהוּ וְרָעֲדוּ וּפָחֲדוּ כֻּלָּם מִמֶּנּוּ (משלים של שלמה המלך, בתוך: בית המדרש, ד, עמ' 152־151).

בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע – שר צבאו של שלמה.

תַּחְתֵּינוּ – תחת לאדמה.

אֲחִיתֹפֶל – יועץ דויד.

תַּ"ק – חמש מאות.

תּוֹלְדוֹת – צאצאי.

לִטֹּל – לקחת.

שָׁתְקוּ – ולא ידעו את הדין.

אָנוּ מַתִים – ולא אמר “אני מת”.

*

קח מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה וּבְיָדוֹ כַּד שֶׁל חָלָב, פָּגַע בּוֹ נָחָשׁ, שֶׁהָיָה צוֹעֵק מֵרֹב צָמָא. אָמַר לוֹ הָאִישׁ: מָה אַתָּה צוֹעֵק? אָמַר לוֹ: צָמֵא אֲנִי. וּמָה בְּיָדְךָ? – אָמַר לוֹ: חָלָב. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי אֶת הֶחָלָב לִשְׁתּוֹת וְאַרְאֲךָ מָמוֹן הַרְבֵּה עַד שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. נָתַן לוֹ וְשָׁתָה. לְאַחַר שֶׁשָּׁתָה הַנָּחָשׁ אָמַר לוֹ הָאִישׁ: הַרְאֵנִי הַמָּמוֹן שֶׁאָמַרְתָּ לִי. אָמַר לוֹ: בּוֹא אַחֲרַי. הָלַךְ אַחֲרָיו עַד שֶׁבָּאוּ לְאֶבֶן גְּדוֹלָה. אָמַר לוֹ: תַּחַת הָאֶבֶן הַזֹּאת הוּא הַמָּמוֹן. הֵרִים הָאִישׁ הָאֶבֶן וְחָפַר וּמָצָא הַמָּמוֹן. לְקָחוֹ וֶהֱבִיאוֹ לְבֵיתוֹ.

מָה עָשָׂה אוֹתוֹ הַנָּחָשׁ? קָפַץ וְנִשְׁתַּלְשֵׁל סְבִיב צַוָּארוֹ. אָמַר לוֹ הָאִישׁ: זוֹ מָה הִיא? אָמַר לוֹ: אֲנִי מֵמִית אוֹתְךָ עַל שֶׁלָּקַחְתָּ כָּל מָמוֹנִי. אָמַר לוֹ: בּוֹא עִמִּי לִפְנֵי שְׁלֹמֹה וּבֵית דִּינוֹ.

הָלְכוּ וּבָאוּ לִפְנֵי שְׁלֹמֹה – וְעוֹד הַנָּחָשׁ עָלָיו. צָעַק הָאִישׁ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אָמַר הַמֶּלֶךְ לַנָּחָשׁ: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר הַנָּחָשׁ: אֲנִי רוֹצֶה לְהָרְגוֹ, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: “וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב” (בראשית ג, טו). אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: רֵד מֵעַל צַוָּארוֹ, שֶׁאֵין נָכוֹן שֶׁתְּהֵא מֻחְזָק בּוֹ יוֹתֵר מִמֶּנִּי, מֵאַחַר שֶׁאַתֶּם בְּבֵית דִּין. יָרַד מֵעַל צַוָּארוֹ לָאָרֶץ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: מֵעַתָּה אֱמֹר דְּבָרֶיךָ.

הִתְחִיל הַנָּחָשׁ לְדַבֵּר וְאָמַר: אֶהֶרְגֶנּוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב”. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָאִישׁ: וּלְךָ צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – “הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ” (שם). מִיָּד קָפַץ הָאִישׁ וְרָצַץ מוֹחוֹ.

מִכָּאן אָמְרוּ: טוֹב שֶׁבַּנְּחָשִׁים – רְצֹץ אֶת מוֹחוֹ (מבוא לתנחומא בובר, עמ' 157).

פָּגַע – פגש.

נִשְׁתַּלְשֵׁל – כרך עצמו.

שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר – לנחש בגן עדן.

מֻחְזָק בּוֹ – מחזיק אותו.

*

קט “וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם” (מלכים א ה, י) – מָה הָיְתָה חָכְמַת מִצְרַיִם? – אַתָּה מוֹצֵא, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שָׁלַח אֵצֶל פַּרְעֹה נְכֹה. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי אֻמָּנִים בְּשָׂכָר, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. מָה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? כִּנֵּס כָּל אַצְטְרוֹלוֹגִין שֶׁלּוֹ וְאָמַר לָהֶם: צְפוּ וּרְאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁעֲתִידִים לָמוּת בְּאוֹתָהּ שָׁנָה מִן הָאֻמָּנִים הָאֵלּוּ וְאֶשְׁלָחֵם אֶצְלוֹ. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ אֵצֶל שְׁלֹמֹה צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהֵם עֲתִידִים לָמוּת בְּאוֹתָהּ שָׁנָה, נָתַן לָהֶם תַּכְרִיכֵיהֶם וּשְׁלָחָם. וְשָׁלַח לוֹ כְּתָב וְאָמַר: לֹא הָיוּ לְךָ תַּכְרִיכִים לִקְבֹּר אֶת מֵתֶיךָ? הֲרֵי לְךָ הֵם וְתַכְרִיכֵיהֶם (במ“ר יט, ג; פס”ר יד, ט).

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

פַּרְעֹה נְכֹה – שמו של אחד ממלכי מצרים (מלכים ב כג, כט).

בְּשָׂכָר – תמורת תשלום.

אַצְטְרוֹלוֹגִין – מגלי עתידות בעזרת הכוכבים.

צְפוּ – התבוננו.

*

קי “וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה” (מלכים א ג, א) – אָמָרוּ: בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה יָרַד גַּבְרִיאֵל וְנָעַץ קָנֶה בַּיָּם וְהֶעֱלָה שִׂרְטוֹן – וְעָלָיו נִבְנָה כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי (שבת נו ע"ב).

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

נָעַץ קָנֶה וגו' – תקע גבעול (של צמח הקנה) בים, וסביבו הצטברו עשבים וטיט ונוצר מעין אי.

*

קיא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שָׁמִיר – שֶׁבּוֹ בָנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ” (מלכים א ו, ז) – הַדְּבָרִים כִּכְתָבָם, דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: “כָּל אֵלֶּה אֲבָנִים יְקָרֹת כְּמִדּוֹת גָּזִית מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה” (שם ז, ט)! אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: “לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ” (שם ו, ז)? שֶׁהָיָה מְתַקְּנָן בַּחוּץ וּמַכְנִיסָן מִבִּפְנִים. אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה בְּאַבְנֵי מִקְדָּשׁ וְדִבְרֵי רַ' נְחֶמְיָה – בְּאַבְנֵי בֵּיתוֹ. וּלְרַבִּי נְחֶמְיָה – “שָׁמִיר” לָמָּה לִי? – לְאַבְנֵי אֵפוֹד, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ: אֲבָנִים הַלָּלוּ אֵין כּוֹתְבִין עֲלֵיהֶן בִּדְיוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “פִּתּוּחֵי חֹתָם” (שמות כח, יא), וְאֵין מְסָרְטִין עֲלֵיהֶן בְּאִזְמֵל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּמִלּוּאֹתָם” (שם שם, כ); אֶלָּא כּוֹתְבִין עֲלֵיהֶן בִּדְיוֹ וּמַרְאֶה לָהֶן שָׁמִיר מִבַּחוּץ וְהֵן נִבְקָעוֹת מֵאֲלֵיהֶן, כִּתְאֵנָה זוֹ שֶׁנִּבְקַעַת בִּימוֹת הַחַמָּה וְאֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם, וּכְבִקְעָה זוֹ שֶׁנִּבְקַעַת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְאֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם.

שָׁמִיר זֶה – בְּרִיָּתוֹ כִּשְׂעוֹרָה, וּמִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית נִבְרָא, וְאֵין כָּל דָּבָר קָשֶׁה יָכוֹל לַעֲמוֹד בְּפָנָיו. בַּמֶה מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ? כּוֹרְכִין אוֹתוֹ בִּסְפוֹגִים שֶׁל צֶמֶר וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בְּאִיטְנִי שֶׁל אֲבָר מְלֵאָה סֻבֵּי שְׂעוֹרִים.

וּמִי הֵבִיא אֶת הַשָּׁמִיר לִשְׁלֹמֹה? – הַנֶּשֶׁר הֱבִיאוֹ מִגֵּן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף” (מלכים א ה, יג). אָמַר לָהֶם: הֵיכָן הַשָּׁמִיר קָבוּעַ? הָלַךְ הַנֶּשֶׁר וַהֱבִיאוֹ (סוטה מח ע“ב; ילק”ש למלכים, קפב; מד"ת עח, יא).

שָׁמִיר – בעל חיים אגדי שיש בכוחו לבקע ולסתת אבנים.

הַדְּבָרִים כִּכְתָבָם – יש להבינם כפשוטם, שבית המקדש נבנה (בעזרת השמיר) מאבנים שלמות שלא סותתו בכלי סיתות.

וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר וגו' – שעשו שימוש במגירה, שהוא סוג של כלי סיתות.

אִם כֵּן וגו' – המשך דברי ר' נחמיה: מה שנאמר על כך שלא נשמע קול ברזל בבניין הבית נובע מכך שאת הסיתות עשו הרחק ממקום הבנייה (“בחוץ”).

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

אָמַר רַבִּי וגו' – ומקבל את דעת ר' יהודה לגבי אבני המקדש ואת דעת ר' נחמיה לגבי בניין ארמונו של שלמה.

וּלְרַבִּי נְחֶמְיָה וגו' – ולאיזה צורך, לשיטתו של ר' נחמיה, עשה שלמה שימוש בשמיר?

אֵין כּוֹתְבִין עֲלֵיהֶן וגו' – אין כותבים את שמות שנים עשר השבטים על אבני האפוד בצבע, שכן צריך לחקוק את השמות באבנים, ומצד שני אי אפשר לחקוק, לשרוט אותם באזמל, שכן על האבנים להיוותר בשלמותן.

כּוֹתְבִין עֲלֵיהֶן בִּדְיוֹ וגו' – כותבים את שמות השבטים בכתיבה עדינה שאפשר למחוק בנקל, ואז מעמידים את האבן אל מול השמיר, והאבן נחקקת מאליה מבלי שיאבד ממנה דבר.

אֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם – התאנה משנה את צורתה אך לא מאבדת ממשקלה. כְּבִקְעָה וגו' – כוואדי המתמלא מים ומתרחב, מבלי לאבד את העפר שכעת מצוי בתוך זרם המים.

בְּרִיָּתוֹ כִּשְׂעוֹרָה – גודלו כגרגיר שעורה.

אִיטְנִי וגו' – שפופרת של עופרת המלאה בסובין של שעורה.

*

קיב הַבַּרְזֶל נִבְרָא לְקַצֵּר יָמָיו שֶׁל אָדָם וְהַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁל אָדָם – אֵינוֹ בְּדִין שֶׁיּוּנַף הַמְּקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ (מידות ג, ד).

הַבַּרְזֶל – וממנו עשויים כלי מלחמה.

לְהַאֲרִיךְ וגו' – כיוון שהוא מכפר על חטאי האדם.

אֵינוֹ בְּדִין – אין זה ראוי לעשות שימוש בברזל לבניין המזבח (וראו בקטע הקודם).

*

קיג “וַיַּעֲשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטוּמִים” (מלכים א ו, ד) – אָמַר רַ' אָבִין הַלֵּוִי: אַתָּה מוֹצֵא מִי שֶׁבַּקַּשׁ לַעֲשׂוֹת לוֹ חַלּוֹנוֹת עוֹשֶׂה אוֹתָן רְחָבוֹת מִבִּפְנִים וְצָרוֹת מִבַּחוּץ, לָמָּה? שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹאֲבוֹת אוֹר; אֲבָל חַלּוֹנוֹת שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ רְחָבוֹת מִבַּחוּץ וְצָרוֹת מִבִּפְנִים. לָמָּה? שֶׁיְהֵא הָאוֹר יוֹצֵא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמֵאִיר לָעוֹלָם (תנחומא בהעלותך, ב; ילק"ש למלכים, קפב).

“שְקֻפִים אֲטוּמִים” – ומבין מילים אלו במשמעות של רחבים וצרים.

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

רְחָבוֹת מִבִּפְנִים וגו' – חלל בצורת טרפז, שהוא רחב בקיר הפונה כלפי חוץ וצר בחלקו הפנימי של הקיר.

שׁוֹאֲבוֹת אוֹר – מושכות כביכול אור רב אל תוך הבית.

*

קיד “וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה” (מלכים א ז, נא) – וַתְּהִי שָׁלוֹם; מְלַמֵּד, שֶׁכָּל הָאֻמָּנִים שֶׁהָיוּ בּוֹנִים בּוֹ – לֹא מֵת אֶחָד מֵהֶם וְלֹא חָלָה אֶחָד מֵהֶם, וְלֹא נִשְׁבְּרָה מַגְרוֹפִית וְלֹא קַרְדֹּם, וְלֹא נִפְסַק אֶחָד מִכְּלֵי הַמְּלָאכָה (פס“ר ו, ז; ילק”ש למלכים, קפו).

מַגְרוֹפִית – מגרפה.

קַרְדֹּם – גרזן.

נִפְסַק – נוצר בו חריץ קטן.

*

קטו כְּשֶׁבְּנָהּ שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּקֵּשׁ לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת וְלֹא נַעֲנָה. פָּתַח וְאָמַר: “שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד” (תהלים כד, ז) – רָצוּ אַחֲרָיו לְבָלְעוֹ, אָמְרוּ: “מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?” (שם שם, ח) – אָמַר לָהֶם: “ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר!” (שם). חָזַר וְאָמַר: “שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד” (תהלים כד, ט). – “מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד”? – “ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה” (שם שם, י) – וְלֹא נַעֲנָה; כֵּיוָן שֶׁאָמָר: “ה' אֱלֹהִים, אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ, זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ” (דברי הימים ב ו, מב) – מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהְפְכוּ פְּנֵי כָּל שׂוֹנְאַי דָּוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה וְיָדְעוּ כָּל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָווֹן (שבת ל ע"א).

דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה – סירבו דלתות ההיכל להיפתה.

רְנָנוֹת – מזמורים.

לֹא נַעֲנָה – לא נפתחו השערים.

רָצוּ אַחֲרָיו לְבָלְעוֹ – ביקשו להרוג אותו (כיוון שחשבו שעל עצמו הוא מדבר).

כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה – שהם שחורים מפיח.

אוֹתוֹ עָווֹן – החטא שחטא דויד במעשה בת שבע.

*

קטז “וַיִּבֶן אֶת בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן” (מלכים א ז, ב) – אָמַר רַ' אוֹשַׁעְיָא: בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב וְהָיוּ מוֹצִיאִים פֵּרוֹתֵיהֶם בִּזְמַנָּם, וּכְשֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶם נוֹשְׁרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ” (תהלים עב, טז) – וּמֵהֶם הָיְתָה פַרְנָסָה לִכְהֻנָּה. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִים לְהֵיכָל – יָבְשׁוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל” (נחום א, ד). וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן, כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ” (ישעיה לה, ב) (יומא כא ע"ב).

“בֵּית יַעַר” – הוא, לפי המדרש, בית המקדש (המכונה רבות בשם “לבנון”), שהיה הן בית והן יער.

מְגָדִים – עצי פרי.

*

קיז אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל: בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁהִשְׁלִים שְׁלֹמֹה מְלֶאכֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָשָׂא בִּתְיָה בַּת פַּרְעֹה, וְהָיוּ שָׁם צָהֳלַת שִׂמְחַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְצָהֳלַת בַּת פַּרְעֹה, וְעָלְתָה צָהֳלַת שִׂמְחַת בַּת פַּרְעֹה מִצָּהֳלַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִי הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ” (ירמיה לב, לא). אָמַר רַ' הִלֵּל בַּר הֵילֵנִי: כָּזֶה שֶׁעוֹבֵר בַּמָּקוֹם הַמְטֻנָּף וְעוֹקֵם חָטְמוֹ.

אָמַר רַב חוֹנְיָא: שְׁמוֹנִים מִינֵי רִקּוּדִין רָקְדָה בַּת פַּרְעֹה בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶלֶף מִינֵי זֶמֶר הִכְנִיסָה לוֹ בַּת פַּרְעֹה וְהָיְתָה מְצַוָּה לְזַמֵּר לְפָנָיו בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ: כָּךְ מְזַמְּרִין לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית וְכָךְ מְזַמְּרִין לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית.

מָה עָשְׂתָה בַּת פַּרְעֹה? כְּמִין פָּרֹכֶת שָׁטְחָה לוֹ לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ וְקָבְעָה בָּהּ כָּל מִינֵי אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת, שֶׁהָיוּ מַבְהִיקוֹת כְּעֵין כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְכָל זְמַן שֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה רוֹצֶה לַעֲמֹד הָיָה רוֹאֶה אוֹתָם הַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת וְהָיָה יָשֵׁן לוֹ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת.

אָמַר רַ' לֵוִי: אוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְקָרֵב תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל עֲצֵבִים, שֶׁהָיָה יוֹם חֲנֻכַּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה יָשֵׁן וּמַפְתְּחוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נְתוּנִים תַּחַת רֹאשׁוֹ, וְהָיוּ מִתְיָרְאִים לַהֲקִיצוֹ מִפְּנֵי אֵימַת הַמַּלְכוּת. הָלְכוּ וְהוֹדִיעוּ לְבַת שֶׁבַע אִמּוֹ, נִכְנְסָה הִיא וֶהֱקִיצַתּוּ וְהוֹכִיחַתּוּ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ” (משלי לא, א). נָטְלָה קוֹרְדִּיקוֹן שֶׁלָּהּ וְהָיְתָה מְסַטַּרְתּוֹ לְכָאן וּלְכָאן וְאָמְרָה לוֹ: “מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי” (שם שם, ב). “מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ” (משלי לא, א) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: מְלַמֵּד שֶׁכְּפָאַתּוּ אִמּוֹ עַל הָעַמּוּד וְאָמְרָה לוֹ: “מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי” (שם שם, ב), – “מַה בְּרִי” – הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁאָבִיךָ יְרֵא שָׁמַיִם הָיָה; עַכְשָׁו יֹאמְרוּ: אִמּוֹ גָּרְמָה לוֹ; “וּמֶה בַּר נְדָרָי” – כָּל הַנָּשִׁים שֶׁל בֵּית אָבִיךָ הָיוּ נוֹדְרוֹת וְאוֹמְרוֹת: “יְהֵא לָנוּ בֵּן הָגוּן לְמַלְכוּת”, וַאֲנִי נָדַרְתִּי וְאָמַרְתִּי: “יְהֵא לִי בֵּן זָרִיז וּמְמֻלָּח בְּתוֹרָה וְהָגוּן לִנְבִיאוּת”; “אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל” (שם שם, ד) – מָה לְךָ אֵצֶל מְלָכִים שֶׁאוֹמְרִים “לָמָּה לָנוּ אֵל”; “אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן” (שם) – מָה לְךָ אֵצֶל מְלָכִים שֶׁשּׁוֹתִים יַיִן וּמִשְׁתַּכְּרִים וְעוֹשִׂים כָּל מִינֵי זִמָּה; “וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר” (שם) – מִי שֶׁכָּל רָזֵי עוֹלָם גְּלוּיִים לוֹ יִשְׁתֶּה יַיִן וְיִשְׁתַּכֵּר?! יֵשׁ אוֹמְרִים: מִי שֶׁכָּל רוֹזְנֵי עוֹלָם מַשְׁכִּימִין לְפִתְחוֹ יִשְׁתֶּה יַיִן?! אָמַר רַ' יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁחָזַר שְׁלֹמֹה וְהוֹדָה לְאִמּוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי” (משלי ל, ב). “כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ” – מִנֹּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם” (בראשית ט, כ), “וְלֹא בִינַת אָדָם לִי” – זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן (סנהדרין ע ע“ב; ויק”ר יב, ה; במ“ר י, ד; מדמ”ש לפסוקים).

עָלְתָה – התגברה, התחזקה.

עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה – הוחלט.

עוֹקֵם חָטְמוֹ – מעקם את אפו.

הִכְנִיסָה – הביאה (מקהלות וזמרים).

פָּרֹכֶת – חופת בד.

מַזָּלוֹת – כוכבי הלכת.

לַעֲמֹד – לקום משנתו.

אַרְבַּע שָׁעוֹת – שליש משעות האור.

תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר – קורבן קבע שצריך היה להקריבו עם שחר.

לְמוֹאֵל – הוא כינוי לשלמה.

קוֹרְדִּיקוֹן – סנדל.

מְסַטַּרְתּוֹ – סוטרת על פניו.

מִשּׁוּם – בשם.

כְּפָאַתּוּ עַל הָעַמּוּד – קשרה אותו אל העמוד שעליו מלקים פושעים.

“בְּרִי” – בני (כיוון שהכול יודעים שדויד צדיק היה, יאשימו את בת שבע בהתנהגותו של שלמה ויקראו לו על שמה).

מְמֻלָּח – חריף.

הָגוּן – מתאים, ראוי.

לָמָּה לְנוּ אֵל – מדרש על השם “למואל”.

רָזֵי עוֹלָם גְּלוּיִים לוֹ – כמסופר על חוכמתו של שלמה (מלכים א ה, ט־יד). רוֹזְנֵי – שרי. הוֹדָה – בצדקת דבריה.

נֹחַ – ששתה יין והשתכר (והקרוי “איש”).

אָדֶָם הָרִאשׁוֹן – ששתה, על פי האגדה, יין (הוא פרי עץ הדעת) אך לא השתכר.

קיח “וַיַּעֲשֹׁ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל” (מלכים א י, יח) – מְחֻפֶּה הָיָה הַכִּסֵּא זְהַב אוֹפִיר וּקְבוּעוֹת בּוֹ אַבְנֵי שֹׁהַם, לֶשֶׁם וּפִטְדָּה, זְמָרַגְדִּים וְכַדְכֻּדִּים וְכָל מִינֵי אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת, לְבָנוֹת, יְרַקְרַקּוֹת וַאֲדַמְדַּמּוֹת, לֹא נַעֲשָׂה כָּמוֹהוּ לְכָל מֶלֶךְ, וְאֵין כָּל מַלְכוּת יְכוֹלָה לְהַתְקִין כִּסֵּא דּוֹמֶה לוֹ. וְזֶה מַעֲשֵׂה הַכִּסֵּא: עוֹמְדִים עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר אֲרָיוֹת שֶׁל זָהָב וּכְּנְגְדָם שְׁנֵים עָשָׂר נְשָׁרִים שֶׁל זָהָב, אַרְיֵה כְּנֶגֶד נֶשֶׁר וְנֶשֶׁר כְּנֶגֶד אַרְיֵה, מְכֻוָּנִים אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ. יַד יָמִין שֶׁל אֲרִי זָהָב כְּנֶגֶד גַּף שְׂמֹאל שֶׁל נֶשֶׁר זָהָב וְגַף יָמִין שֶׁל נֶשֶׁר כְּנֶגֶד יָד שְׂמֹאל שֶׁל אַרְיֵה. מִנְיַן הָאֲרָיוֹת שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם וּמִנְיַן הַנְּשָׁרִים שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם. וְרֹאשׁ עָגֹל הָיָה לַכִּסֵּא לְמַעְלָה בִּמְקוֹם מוֹשָׁבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. וְשֵׁשׁ מַעֲלוֹת הָיוּ לַכִּסֵּא. עַל מַעֲלָה רִאשׁוֹנָה רוֹבֵץ אֲרִי שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ רוֹבֵץ שׁוֹר שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה שְׁנִיָּה רוֹבֵץ זְאֵב שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ רוֹבֵץ טָלֶה שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה שְׁלִישִׁית רוֹבֵץ נָמֵר שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ גְּדִי שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה רְבִיעִית דֹּב שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ צְבִי שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה חֲמִישִׁית נֶשֶׁר שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ יוֹנָה שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה שִׁשִּׁית נֵץ שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ צִפּוֹר שֶׁל זָהָב. וְעַל רֹאשׁ הַכִּסֵּא עוֹמֶדֶת יוֹנָה שֶׁל זָהָב וְאוֹחֶזֶת נֵץ שֶׁל זָהָב בְּיָדָהּ. וּלְמַעְלָה מֵרֹאשׁ הַכִּסֵּא עוֹמֶדֶת מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב עֲרוּכָה בְּכָל מַעַרְכוֹתֶיהָ: בְּנֵרוֹתֶיהָ, בְּכַפְתּוֹרֶיהָ, בְּמַלְקָחֶיהָ, בְּמַחְתּוֹתֶיהָ, בִּגְבִיעֶיהָ וּבִפְרָחֶיהָ. וְשִׁבְעָה קְנֵי זָהָב יוֹצְאִים מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַמְּנוֹרָה וּמְצֻיָּרִים עֲלֵיהֶם שִׁבְעָה אֲבוֹת הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ שְׁמוֹתָם: אָדָם הָרִאשׁוֹן, נֹחַ, שֵׁם הַגָּדוֹל, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְאִיּוֹב בֵּינֵיהֶם; וְשִׁבְעָה קְנֵי זָהָב יוֹצְאִים מִצַּד שֵׁנִי שֶׁל מְנוֹרָה וּמְצֻיָּרִים עֲלֵיהֶם שִׁבְעָה חֲסִידֵי עוֹלָם, וְאֵלּוּ שְׁמוֹתָם: לֵוִי, קְהָת, עַמְרָם, משֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶלְדָּד וּמֵידָד, וְחוּר בֵּינֵיהֶם. וּבְרֹאשׁ הַמְּנוֹרָה קָבוּעַ כַּד שֶׁל זָהָב מָלֵא שֶׁמֶן זַיִת זַךְ שֶׁמַּדְלִיקִין מִמֶּנּוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ. וְתַחְתָּיו קָבוּעַ אַגָּן גָּדוֹל שֶׁל זָהָב מָלֵא שֶׁמֶן זַיִת זַךְ, שֶׁנּוֹטְלִין מִמֶּנּוּ שֶׁמֶן לְנֵרוֹת הַמְּנוֹרָה, וּמְצֻיָּר עָלָיו עֵלִי. וּשְׁתֵּי שִׁבּוֹלֵי זָהָב יוֹצְאוֹת מִן הָאַגָּן הַגָּדוֹל וּמְצֻיָּרִים עֲלֵיהֶן שְׁנֵי בְּנֵי עֵלִי: חָפְנִי וּפִינְחָס. וּמִתּוֹךְ שִׁבּוֹלֵי הַזָּהָב יוֹצְאִים שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת זָהָב, שֶׁמְצֻיָּרִים עֲלֵיהֶם שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן: נָדָב וַאֲבִיהוּא. וּשְׁתֵּי קָתֶדְרָאוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַכִּסֵּא, אַחַת לְכוֹהֵן גָּדוֹל וְאַחַת לִסְגַן הַכּוֹהֲנִים, וְשִׁבְעִים קָתֶדְרָאוֹת שֶׁל זָהָב מַקִּיפוֹת לַכִּסֵּא, שֶׁעֲלֵיהֶן יוֹשְׁבִים שִׁבְעִים זְקֵנִים, סַנְהֶדְרֵי יִשְׂרָאֵל, וְדָנִים דִּין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּשְׁתֵּי בְּנוֹת יָם יוֹשְׁבוֹת לִשְׁתֵּי אָזְנֵי הַמֶּלֶךְ, שֶׁלֹּא יִזְדַּעְזַע. וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע גְּפָנִים שֶׁל זָהָב עוֹמְדוֹת מִשְׁנִי צִדֵּי הַכִּסֵּא וּמְצִלּוֹת עַל הַמֶּלֶךְ. וְאִילָנֵי תְּמָרִים מַקִּיפִים לַכִּסֵּא, מְכֻסִּים בִּגְדֵי שֵׁשׁ לָבָן וְכָל מִינֵי דְּמוּת צֶבַע, תְּלוּיִם בְּחַבְלֵי בּוּץ וְאַרְגָּמָן. הָיוּ קוֹלְעִים אוֹתָם וְהָרוּחַ נִכְנָס בָּהֶם וְהָיוּ מְכַסִּים עַל כָּל הַכִּסֵּא וּסְבִיבֵי הַכִּסֵּא מֵאָה אַמָּה, וְנִרְאִין כְּמַרְאֵה הַבָּזָק וּכְמַרְאֵה בָּרָק וְלַפִּידֵי אֵשׁ וּכְמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת, וּפַעֲמוֹנֵי זָהָב קְשׁוּרִים בִּשְׂפָתָם וְהָרוּחַ נִכְנָס בָּהֶם וְהֵם מְצַלְצְלִים. וְעַל רָאשֵׁי הָאִילָנוֹת טַוָּסִים שֶׁל שֵׁן מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד גַפֵּי נְשָׁרִים. וּשְׁנֵי אֲרָיוֹת שֶׁל זָהָב חֲלוּלִים מְלֵאִים מִינֵי בְּשָׂמִים הָיוּ עוֹמְדִים שָׁם וְזוֹלְפִים בְּשָׂמִים בַּעֲלִיָּתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה.

מְחֻפֶּה – מצופה.

אַבְנֵי שֹׁהַם וגו' – אבנים יקרות שונות.

מְכֻוָּנִים – מקבילים.

גַּף ־ כנף.

שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם – שישה על כל מדרגה (כאמור להלן).

אוֹחֶזֶת נֵץ – ומחזיקה עלה פורח.

כָּל מַעַרְכוֹתֶיהָ – כל חלקיה וכל הכלים המשמשים להדלקתה ולהחזקתה.

שֵׁם הַגָּדוֹל – בנו של נח.

חוּר – ממנהיגי העם בעת יציאת מצרים (שמות כד, יד).

אַגָּן – קערה גדולה.

צְנְתְּרוֹת – צינורות.

קָתֶדְרָאוֹת – כיסאות.

בְּנוֹת יָם – סירנות, המזמרות שירים ענוגים.

קוֹלְעִים – מחברים אותם זה לזה (בקשר רופף).

מֵאָה אַמָּה – כחמישים מטרים.

זוֹלְפִים – נוזלים.

בַּעֲלִיָּתוֹ – אל הכיסא.

*

וּכְשֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה עוֹלֶה לַכִּסֵּא הָיָה נוֹתֵן רַגְלוֹ עַל מַעֲלָה רִאשׁוֹנָה – חוֹזֵר גַּלְגַּל שֶׁל מַנְגָּנוֹן, אֲרִי פּוֹשֵׁט יָדוֹ מִיָּמִין וְהַשּׁוֹר פּוֹשֵׁט יָדוֹ מִשְּׂמֹאל, וְהַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עֲלֵיהֶם וְעוֹלֶה. כָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה עַל כָּל מַעֲלָה וּמַעֲלָה. וּכְשֶׁהָיָה עוֹלֶה לְרֹאשׁ הַכִּסֵּא יָרְדוּ נְשָׁרִים וְתָפְשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְהוֹשִׁיבוּהוּ עַל מוֹשָׁבוֹ. וְתַנִּין שֶׁל כֶּסֶף הָיָה שָׁם בְּמוּכָנִי. וּכְשֶׁיָּשַׁב הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הָיָה חוֹזֵר הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל וְנוֹטֵל כֶּתֶר מַלְכוּת וְנוֹתְנוֹ בְרֹאשׁ הַמֶּלֶךְ, וְאַחַר כָּךְ הָיָה הַתַּנִּין הַגָּדוֹל פּוֹקֵעַ בְּמַנְגָּנוֹן, וְהָיוּ אֲרָיוֹת וּנְשָׁרִים עוֹלִים וּמְסַכְּכִים עַל רֹאשׁ הַמֶּלֶךְ. וְיוֹנָה שֶׁל זָהָב הָיְתָה יוֹרֶדֶת מִן הָעַמּוּד וּפוֹתַחַת הָאָרוֹן וְלוֹקַחַת סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתֶנֶת לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו” (דברים יז, יט). וּכְשֶׁבָּאוּ הַכּוֹהֵן גָּדוֹל וְהַזְּקֵנִים הָיוּ שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹם הַמֶּלֶךְ וְיוֹשְׁבִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ וְדָנִים עִמּוֹ הַדִּין. וּכְשֶׁהָיוּ נִכְנָסִים עֵדֵי שֶׁקֶר לִפְנֵי שְׁלֹמֹה הָיוּ הַמַּנְגְּנָאוֹת פּוֹקְעִים, גַּלְגַּלִים חוֹזְרִים, שְׁוָרִים גּוֹעִים, אֲרָיוֹת נוֹהֲמִים, זְאֵבִים שׁוֹקְקִים, טְלָאִים פּוֹעִים, נְמֵרִים שׁוֹאֲגִים, גְּדָיִים בּוֹכִים, דֻּבִּים הוֹמִים, צְבָאִים עוֹרְגִים, נִצִּים צוֹרְחִים, צִפֳּרִים מְצַפְצְפִין, נְשָׁרִים פּוֹרְחִים וְטַוָּסִים רָצִים. וְלָמָּה? לַחֲטֹף לִבָּם שֶׁל עֵדִים, שֶׁלֹּא יָעִידוּ עֵדוּת שֶׁקֶר. וְהָיוּ הָעֵדִים אוֹמְרִים בְּלִבָּם: נָעִיד עֵדוּת אֱמֶת, שֶׁאִם לֹא – בִּשְׁבִילֵנוּ יֵעָקֵר הָעוֹלָם.

וּפַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁבָה אֶת הַכִּסֵּא מִירוּשָׁלַיִם וֶהֱבִיאוֹ לְמִצְרַיִם וּבִקַּשׁ לַעֲלוֹת וְלֵישֵׁב עָלָיו, פָּשַׁט הָאֲרִי אֶת רַגְלוֹ הַיְּמָנִית וְהִכָּה אוֹתוֹ עַל יְרֵכוֹ – וְהָיָה צוֹלֵעַ עַד יוֹם מוֹתוֹ; לְפִיכָךְ נִקְרָא פַּרְעֹה־נְכֹה. וּכְשֶׁהֶחֱרִיב נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע אֶת יְרוּשָׁלַיִם וּבָא לִכְבֹּשׁ אֶת מִצְרַיִם, מָצָא הַכִּסֵּא שָׁם וּנְטָלוֹ וְהוֹלִיכוֹ לְבָבֶל לֵישֵׁב שָׁם עָלָיו – פָּשַׁט אֶת רַגְלוֹ עַל מַעֲלָה רִאשׁוֹנָה וְהִכִּישׁוֹ אֲרִי וְנָפַל. וּכְשֶׁמָּלַךְ דָּרְיָוֶשׁ וְהֶחֱרִיב אֶת בָּבֶל נָטַל אֶת הַכִּסֵּא וֶהֱבִיאוֹ לְמָדַי וְלֹא יָשַׁב אָדָם עָלָיו, וּכְשֶׁמָּלַךְ אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן שָׁבָה אֶת הַכִּסֵּא וְהוֹלִיךְ אוֹתוֹ לְמִצְרַיִם. וּכְשֶׁבָּא אֲנִיפוֹנֵיס בֶּן אַנְטְיוֹכוֹס וְהֶחֱרִיב אֶת מִצְרַיִם, שָׁבָה אֶת הַכִּסֵּא וֶהֱבִיאוֹ בִּסְפִינָה, נִשְׁמְטָה רֶגֶל הַכִּסֵּא בְּשַׁלְשֶׁלֶת זָהָב, וְהֵבִיא כָּל אֻמָּנִים וְחָרָשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם לְתַקֵּן אֶת הָרֶגֶל שֶׁל הַכִּסֵּא וְלֹא יָכְלוּ לְתַקְּנוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה (אב“ג, א; מדרש פנ”א, נוסח ב, א; תרגום שני לפתיחת מגילת אסתר; כסא ואיפודרומין של שלמה המלך, בתוך: בית המדרש, ה, עמ' 37־34).

מַעֲלָה – מדרגה.

חוֹזֵר גַּלְגַּל וגו' – מסתובב גלגל מכני.

מוּכָנִי – גלגל המכונה.

פּוֹקֵעַ – פוגע, לוחץ.

הַמַּנְגְּנָאוֹת פּוֹקְעִים – כל מערכת הכיסא היתה פורצת בתנועה.

שׁוֹקְקִים – משמיעים קולם (משלי כח, טו).

עוֹרְגִים – פועים (תהלים מב, ב).

לַחֲטֹף לִבָּם – להבהיל.

בִּשְׁבִילֵנוּ – בגללנו.

פַּרְעֹה נְכֹה – הנזכר כמי שלקח שלל מירושלים (מלכים ב כג, לה).

הִכִּישׁוֹ – הכה בו.

אֲנִיפוֹנֵיס – הוא כנראה אנטיוכוס אפיפנס, המלך שגזירותיו עוררו את מרד החשמונאים.

נִשְׁמְטָה – יצאה ממקומה.

חָרָשִׁים – אומני מתכת.

*

קיט כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּיַּיִן שָׁלַח וְזִמֵּן כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב הַקְּרוֹבִים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיבָם בְּהֵיכָל הַמֶּלֶךְ. אַחַר כָּךְ צִוָּה לִטֹּל נְבָלִים וּמְצִלְתַּיִם, תֻּפִּים וְכִנּוֹרוֹת, שֶׁהָיָה מְנַגֵּן בָּהֶם דָּוִד אָבִיו, וּלְנַגֵּן לְפָנָיו. עוֹד צִוָּה לְהָבִיא לְפָנָיו עוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְאֶת הַשֵּׁדִים וְאֶת הָרוּחוֹת וְאֶת הַלִּילִין לְרַקֵּד לְפָנָיו, כְּדֵי לְהַרְאוֹת גְּדֻלָּתוֹ לְכָל הַמְּלָכִים הַיּוֹשְׁבִים לְפָנָיו. וְסוֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ קוֹרְאִים אוֹתָם בִּשְׁמוֹתָם וְכֻלָּם מִתְכַּנְּסִים וּבָאִים אֶצְלוֹ מֵאֲלֵיהֶם, לֹא כְּפוּתִים וְלֹא אֲסוּרִים וּבְאֵין אָדָם נוֹהֵג בָּהֶם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְבַּקֵּשׁ תַּרְנְגוֹל הַבַּר בֵּין הָעוֹפוֹת וְלֹא נִמְצָא. וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ לַהֲבִיאוֹ בְּכַעַס וּבִקֵּשׁ לְיַסְּרוֹ. עָנָה תַּרְנְגוֹל הַבַּר וְאָמַר לוֹ: שְׁמַע, אֲדוֹנִי מֶלֶךְ הָאָרֶץ, וְיָבוֹאוּ דְּבָרַי בְּאָזְנֶיךָ. זֶה שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים שֶׁנָּתַתִּי עֵצָה בְּלִבִּי וְנִמְלַכְתִּי עִם נַפְשִׁי, לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי, וְאָמַרְתִּי: אָשׁוּט בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ וְאֶרְאֶה אִם יֵשׁ מְדִינָה אוֹ מֶמְשָׁלָה, שֶׁאֵינָהּ נִשְׁמַעַת לַאדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. הִסְתַּכַּלְתִּי וְרָאִיתִי מְדִינָה אַחַת, עִיר קִיטוֹר שְׁמָהּ, בְּאֶרֶץ מִזְרָח. עֲפָרָהּ יָקָר מִזָּהָב וְכַסְפָהּ בַּחוּצוֹת כְּזֶבֶל, וְאִילָנוֹת מִבְּרֵאשִׁית שָׁם נְטוּעִים. וּמִגַּן עֵדֶן הֵם שׁוֹתִים מַיִם. יֵשׁ שָׁם חֲיָלוֹת הַרְבֵּה וַעֲטָרוֹת בְּרָאשֵׁיהֶם. לַעֲמֹד בְּמִלְחָמָה אֵינָם יוֹדְעִים, לִדְרֹךְ בַּקֶּשֶׁת אֵינָם יְכוֹלִים. אַף רָאִיתִי אִשָּׁה אַחַת מוֹשֶׁלֶת בְּכֻלָּם וּשְׁמָהּ מַלְכַּת שְׁבָא. וּבְכֵן אִם טוֹב הַדָּבָר לִפְנֵי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֶאֱזֹר כַּגֶּבֶר חֲלָצַי וְאֵלֵךְ לְעִיר קִיטוֹר, לִמְדִינַת שְׁבָא, מַלְכֵיהֶם אֶאֱסֹר בְּזִקִּים וּמוֹשְׁלֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַּרְזֶל וְאָבִיא אוֹתָם אֶל אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. הַדָּבָר טוֹב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְסוֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ נִקְרְאוּ, וְכָתְבוּ אִגֶּרֶת וְקָשְׁרוּ אוֹתָהּ בְּכַנְפֵי תַּרְנְגוֹל הַבַּר; קָם תַּרְנְגוֹל הַבַּר וְעָלָה לִשְׁמֵי מָרוֹם וְנִצְנַף צְנֵפָה וְהָיָה נוֹצֵחַ וּפוֹרֵחַ בֵּין הָעוֹפוֹת, וְעָפוּ אַחֲרָיו וְהָלְכוּ לְעִיר קִיטוֹר, לִמְדִינַת שְׁבָא.

זִמֵּן – הזמין.

לִטֹּל – לקחת.

לִילִין – רוחות הלילה.

כְּפוּתִים – קשורים בחבלים.

נוֹהֵג בָּהֶם – מוביל אותם.

נְמְלַכְתִּי – התייעצתי.

אֶאֱזֹר כַּגֶּבֶר חֲלָצַי – אתגבר ואתחזק, כמי שקושר חגורה למותניו טרם צאתו למבצע הדורש אומץ.

זִקִּים – אזיקים.

נִצְנַף צְנֵפָה – השמיע צהלה כצהלת הסוס.

נוֹצֵחַ – מתרומם.

*

לְעֵת הַבֹּקֶר יָצְאָה מַלְכַּת שְׁבָא לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַשֶּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה הֶחֱשִׁיכוּ הָעוֹפוֹת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ. שָׁלְחָה הַמַּלְכָּה יָדָהּ בִּבְגָדֶיהָ וְקָרְעָה אוֹתָם, וְהָיְתָה תְמֵהָה וּמִשְׁתּוֹמֶמֶת. יָרַד אֵלֶיהָ תַּרְנְגוֹל הַבַּר, רָאֲתָה וְהִנֵּה אִגֶּרֶת קְשׁוּרָה בִּכְנָפָיו, הִתִּירַתָּה וְקָרְאָה אוֹתָהּ, וְכֵן הָיָה כָּתוּב בָּהּ: “מִמֶּנִּי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ – שָׁלוֹם לָךְ, שְׁלוֹם לְשָׂרַיִךְ! הֲלֹא יָדַעְתְּ שֶׁהִמְלִיכַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל חַיּוֹת הַשָּׂדֶה וְעַל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַל שֵׁדִים וְעַל רוּחוֹת וְלִילִין, וְכָל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב, דָּרוֹם וְצָפוֹן בָּאִים וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמִי. עַתָּה אִם תֹּאבוּ וְתָבוֹאוּ וְתִשְׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹמִי, אֶעֱשֶׂה לָךְ כָּבוֹד גְּדוֹל מִכָּל הַמְּלָכִים הַיּוֹשְׁבִים לְפָנַי; וְאִם לֹא תֹּאבוּ וְלֹא תָּבוֹאוּ וְלֹא תִשְׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹמִי, אֶשְׁלַח עֲלֵיכֶם מְלָכִים וְלִגְיוֹנוֹת וּפָרָשִׁים. וְאִם תֹּאמְרוּ: מִי הֵם הַמְּלָכִים וְהַלִּגְיוֹנוֹת וְהַפָּרָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה? חַיּוֹת הַשָּׂדֶה הֵם הַמְּלָכִים, עוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם הֵם הַפָּרָשִׁים, וְהָרוּחוֹת וְהַשֵּׁדִים וְהַלִּילִין הֵם הַלִּגְיוֹנוֹת, שֶׁיְחַנְּקוּ אֶתְכֶם עַל מִטּוֹתֵיכֶם בְּתוֹךְ בָּתֵּיכֶם, וְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה יַהַרְגוּ אֶתְכֶם בַּשָּׂדֶה, וְעוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם יֹאכְלוּ אֶת בְּשַׂרְכֶם מֵעֲלֵיכֶם”.

וּכְשֶׁשָּׁמְעָה מַלְכַּת שְׁבָא אֶת דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת, שָׁלְחָה יָדָהּ שֵׁנִית בִּבְגָדֶיהָ וְקָרְעָה אוֹתָם. שָׁלְחָה וְקָרְאָה לַזְּקֵנִים וְלַשָּׂרִים וְאָמְרָה לָהֶם: לֹא יְדַעְתֶּם, מָה שָׁלַח לִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה? עָנוּ וְאָמְרוּ לָהּ: “אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְאֶת מַלְכוּתוֹ אֵין אָנוּ מְכַבְּדִים”. וְהִיא לֹא בָּטְחָה בָהֶם וְלֹא שָׁמְעָה לְדִבְרֵיהֶם. שָׁלְחָה וְקָרְאָה לְכָל סַפָּנֵי הַיָּם וְהִטְעִינָה אוֹתָם בְּרוֹשִׁים וּמַרְגָּלִיוֹת וַאֲבָנִים טוֹבוֹת. וְשָׁלְחָה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה שֵׁשֶׁת אֲלָפִים נְעָרִים וּנְעָרוֹת, כֻּלָּם בְּנֵי שָׁנָה אַחַת, בְּנֵי חֹדֶשׁ אֶחָד, בְּנֵי יוֹם אֶחָד וּבְנֵי שָׁעָה אַחַת. כֻּלָּם בְּנֵי קוֹמָה אַחַת וּבְנֵי קֶצֶב אֶחָד וְכֻלָּם מְלֻבָּשִׁים לְבוּשֵׁי אַרְגָּמָן. וְכָתְבָה אִגֶּרֶת וְשָׁלְחָה בִּידֵיהֶם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה: “מֵעִיר קִיטוֹר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַהֲלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים; וְעַתָּה שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ מִקֵּץ שָׁלוֹשׁ שָׁנִים”.

מִקֵּץ שָׁלוֹשׁ שָׁנִים בָּאָה מַלְכַּת שְׁבָא אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. וּכְשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה שֶׁבָּאָה מַלְכַּת שְׁבָא, הוֹצִיא אֵלֶיהָ אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, הַדּוֹמֶה לְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, שֶׁיּוֹצֵאת לְעֵת הַבֹּקֶר, וְדוֹמֶה לְכוֹכַב נֹגַהּ שֶׁמֵּאִיר וְעוֹמֵד בֵּין כּוֹכָבִים, וְדוֹמֶה לְשׁוֹשַׁנָּה שֶׁעוֹמֶדֶת עַל פַּלְגֵי מַיִם. וּכְשֶׁרָאֲתָה מַלְכַּת שְׁבָא אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, יָרְדָה מִמֶּרְכַּבְתָּהּ. עָנָה בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְאָמַר לָהּ: “לָמָּה יָרַדְתְּ מִמֶּרְכַּבְתֵּךְ?” הֵשִׁיבָה וְאָמְרָה לוֹ: “לֹא הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַתָּה?” עָנָה וְאָמַר לָהּ: “לֹא הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אֲנִי, אֶלָּא אֶחָד מִן הַמְּשָׁרְתִים הָעוֹמְדִים לְפָנָיו”. וּמִיָּד הֶחֱזִירָה פָּנֶיהָ לַאֲחוֹרֶיהָ וּמָשְׁלָה מָשָׁל לְשָׂרֶיהָ: “אִם לֹא רְאִיתֶם אֶת הָאֲרִי, בּוֹאוּ וּרְאוּ אֶת רִבְצוֹ; וְאִם לֹא רְאִיתֶם אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בּוֹאוּ וּרְאוּ אֶת יָפְיוֹ שֶׁל הָאִישׁ הָעוֹמֵד לְפָנָיו”.

תֹּאבוּ – תרצו, תסכימו.

קֶצֶב – הופעה, מראה.

בְּנָיָהוּ – שר צבאו של שלמה.

אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר – האור הראשון הבוקע בבוקר.

כּוֹכַב נֹגַהּ – הוא כוכב ונוס.

רִבְצוֹ – המקום שהוא רובץ בו.

*

הֵבִיא אוֹתָהּ בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וּכְשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ שֶׁבָּאָה אֵלָיו קָם וְהָלַךְ וְיָשַׁב בְּבַיִת שֶׁל זְכוּכִית. וּכְשֶׁרָאֲתָה מַלְכַּת שְׁבָא אֶת הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּבֵית זְכוּכִית, בָּאָה מַחֲשָׁבָה בְּלִבָּה וְאָמְרָה, שֶׁהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּמַיִם, חָשְׂפָה שׁוֹקֶיהָ לַעֲבֹר וְנִרְאָה לוֹ שֵׂעָר בְּרַגְלֶיהָ. הֵשִׁיב הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לָהּ: “יָפְיֵךְ – יְפִי נָשִׁים וּשְׂעָרֵךְ – שְׂעַר גֶּבֶר, וְהַשֵּׂעָר נוֹי לְגֶבֶר וּגְנַאי לְאִשָּׁה”. עָנְתָה מַלְכַּת שְׁבָא וְאָמְרָה לוֹ: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! אֶמְשֹׁל לְךָ שְׁלוֹשָׁה מְשָׁלִים, וְאִם תִּפְתֹּר אוֹתָם אֵדַע שֶׁאִישׁ חָכָם אַתָּה; וְאִם לֹא – אַתָּה כִּשְׁאַר בְּנֵי אָדָם”. עָנְתָה וְאָמְרָה לוֹ: “בְּאֵר עֵץ וּדְלִי בַּרְזֶל, דּוֹלֶה אֲבָנִים וּמַשְׁקֶה מַיִם – מָה הוּא?” עָנָה וְאָמַר לָהּ: “שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל כְּחוֹל”. עָנְתָה וְאָמְרָה לוֹ: “עָפָר מִן הָאֲדָמָה יָצָא וּמַאֲכָלוֹ עָפָר מִן הָאָרֶץ, נִשְׁפָּךְ כַּמַּיִם וּמַבִּיט לַבַּיִת – מָה הוּא?” – עָנָה וְאָמַר לָהּ: “נֵפְט”. עָנְתָה וְאָמְרָה לוֹ: “סַעַר הוֹלֵךְ בְּרֹאשׁ כֻּלָּם וְצוֹעֵק צְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה, כּוֹפֵף רֹאשׁוֹ כְּאֶגְמוֹן, שֶׁבַח לְחוֹרִים וּגְנַאי לַעֲנִיִּים, שֶׁבַח לְמֵתִים וּגְנַאי לְחַיִּים, שִׂמְחָה לְצִפּוֹרִים וְאֵבֶל לְדָגִים – מָה הִיא?” עָנָה וְאָמַר לָהּ: “פִּשְׁתָּן”. הֵבִיאָה לְפָנָיו זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, כֻּלָּם בְּמַרְאֶה אֶחָד וּבְקוֹמָה אַחַת וּבִכְסוּת אַחַת וְאָמְרָה לוֹ: “הַפְרֵשׁ לִי הַזְּכָרִים מִן הַנְּקֵבוֹת”. מִיָּד רָמַז לְסָרִיסָיו וְהֵבִיאוּ לוֹ אֱגוֹזִים וּקְלָיוֹת וְהִתְחִיל מְחַלֵּק בִּפְנֵיהֶם. זְכָרִים שֶׁלֹּא הָיוּ מִתְבַּיְּשִׁים, הָיוּ נוֹטְלִים בְּבִגְדֵיהֶם; נְקֵבוֹת, שֶׁהָיוּ מִתְבַּיְּשׁוֹת, נוֹטְלוֹת בְּסוּדְרֵיהֶן. אָמַר לָהּ: אֵלּוּ זְכָרִים וְאֵלּוּ נְקֵבוֹת. וְעוֹד דֻּגְמָה אַחֶרֶת עָשְׂתָה: וְהֵבִיאָה לְפָנָיו מְהוּלִים וַעֲרֵלִים. אָמְרָה: הַפְרֵשׁ לִי מְהוּלִים מִן הָעֲרֵלִים. מִיָּד רָמַז לְכוֹהֵן גָּדוֹל וּפָתַח אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית. מְהוּלִים שֶׁבָּהֶם כָּרְעוּ בַחֲצִי קוֹמָתָם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁנִּתְמַלְּאוּ פְּנֵיהֶם מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וַעֲרֵלִים שֶׁבָּהֶם נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם. עָנָה וְאָמַר לָהּ: אֵלּוּ מְהוּלִים וְאֵלּוּ עֲרֵלִים.

הֵשִׁיבָה וְאָמְרָה לוֹ: “לֹא הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים עַד אֲשֶׁר בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי – וְהִנֵּה לֹא הֻגַּד לִי הַחֵצִי; הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי. אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ, אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה” (מלכים א י, ז־ח). הֶעֱלָה אוֹתָהּ שְׁלֹמֹה בְּתוֹךְ הַהֵיכָל בְּבֵית הַמַּלְכוּת; נָתְנָה לַמֶּלֶךְ זָהָב וְכֶסֶף טוֹב, וְהַמֶּלֶךְ נָתַן לָהּ “אֶת כָּל חֶפְצָהּ” (דברי הימים ב ט, יב) (תרגום שני לפתיחת מגילת אסתר; מדמ"ש א, א).

בַּיִת שֶׁל זְכוּכִית – שרצפתו זכוכית ומתחתיה זורמים מים.

מְשָׁלִים – חידות.

שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל כְּחוֹל – קנה דק ובו מכחול שבעזרתו מוציאים חומר קוסמטי לצביעת עיניים: גוף השפופרת הוא כבאר של עץ; יד המכחול המוציא מן “הבאר” את הכחול, כאילו הוא דלי היורד לבאר, עשויה מברזל; הכחול עצמו עשוי מעפר; והעין שנצבעת בכחול דומעת מים.

נֵפְט – היוצא מעפר האדמה ואף שורף אותה כשהוא בוער; הנפט הוא נוזלי ומביא אור (“מביט”, גורם לראייה) בתאורה בבתים.

פִּשְׁתָּן – צמח הפשתן משמיע קול רם כשרוח סערה נושבת בו;

הוא כופף ראשו כצמחי מים (“אגמון”); שבח לעשירים בבגדים מפוארים וגנאי לעניים בבגדי שק עלובים; ועושים ממנו תכריכים מפוארים למתים וגם חבלי תלייה לחיים; הציפורים שמחות לאכול את גרעיניו, והדגים אבלים על שהם ניצודים ברשתות העשויות ממנו.

הַפְרֵשׁ לִי – הַבדל.

קְלָיוֹת – גרגירי חיטה קלויים.

בִּגְדֵיהֶם – שולי בגדיהם (וכך חשפו את רגליהם).

סוּדְרֵיהֶן – המטפחות שעל ראשן.

דֻּגְמָה – מעשה פומבי.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

*

קכ אָמַר ר' יוֹסֵי: לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים הָיוּ נֶחֱלָקִים. הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו וַחֲכָמִים וְתַלְמִידִים וְכוֹהֲנִים וּלְוִיִּים הָיוּ לְבוּשִׁים תְּכֵלֶת, וְכָל יִשְׂרָאֵל הַדָּרִים בִּירוּשָׁלַיִם לְבוּשִׁים לְבָנִים, וְהַבָּאִים מִן הַכְּרַכִּים וּמִן הַכְּפָרִים וּמִשְּׁאַר מְקוֹמוֹת הָיוּ לְבוּשִׁים אֲדֻמִּים, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁהָיוּ בָּאִים מִמֶּרְחָק לְהָבִיא לַמֶּלֶךְ מִנְחָה, הָיוּ לְבוּשִׁים יָרֹק. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: מִפְּנֵי מָה אֵלּוּ אַרְבָּעָה מִינֵי בְּגָדִים? אָמַר לָהֶם: כְּנֶגֶד אַרְבַּע תְּקוּפוֹת: מִתְּקוּפַת תִּשְׁרִי עַד תְּקוּפַת טֵבֵת הַיָּמִים הֵם כִּתְכֵלֶת, מִטֵּבֵת עַד נִיסָן הַשֶּׁלֶג יוֹרֵד וְהָיוּ לְבוּשִׁים לְבָנִים, מִנִּיסָן עַד תַּמּוּז הַיָּם טוֹב לְפָרֵשׁ בּוֹ וְהָיוּ לְבוּשִׁים יָרֹק, מִתַּמּוּז עַד תִּשְׁרִי הַפֵּרוֹת יָפִים וַאֲדֻמִּים וְהָיוּ לְבוּשִׁים בְּגָדִים אֲדֻמִּים (כסא ואיפודרומין של שלמה המלך, בתוך: בית המדרש, ה, עמ' 39).

הָיוּ נֶחֱלָקִים – תושבי מלכות שלמה והמבקרים בה.

תְּקוּפוֹת – רבעי שנה.

כְּרַכִּים – ערים.

לְפָרֵשׁ – לשוט בסירת מפרש.

יָרֹק – כמראה הים.

*

קכא “וַיִּבֶן אֶת תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר” (דברי הימים ב ח, ד) – אָמַר רַב יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: נֶשֶׁר גָּדוֹל הָיָה לִשְׁלֹמֹה וְהָיָה רוֹכֵב עָלָיו וְהוֹלֵךְ לְתַדְמֹר בַּמִּדְבָּר וּבָא בּוֹ בְּיוֹם אֶחָד (קה"ר ב, כה).

תדמר – היא פלמירה, נווה מדבר המצוי צפונית־מזרחית לדמשק.

*

קכב “עָשִׂיתִי לִי… שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת” (קהלת ב, ח) – לָמָּה הֵן לוֹ לִשְׁלֹמֹה? נֶאֱמַר: “וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה” (מלכים א ו, ז) – אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים: הֵיאָךְ אֶעֱשֶׂה? אָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ שָׁמִיר שֶׁהֵבִיא משֶׁה לְאַבְנֵי אֵפוֹד. אָמַר לָהֶם: הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: הָבֵא שֵׁדָה וְשֵׁדוֹת וְכָבְשֵׁם זֶה בָּזֶה – אֶפְשָׁר שֶׁהֵם יוֹדְעִים וִיגַלּוּ לְךָ. הֵבִיא שֵׁדָה וְשֵׁדוֹת וּכְבָשָׁם זֶה בָּזֶה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ יוֹדְעִים, אֶפְשָׁר שֶׁאַשְׁמְדַי מֶלֶךְ הַשֵּׁדִים יוֹדֵעַ. אָמַר לָהֶם: וְהֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: בְּהַר פְּלוֹנִי הוּא, וְשָׁם חָפַר לוֹ בּוֹר וּמִלְּאוֹ מַיִם וְכִסָּהוּ בְאֶבֶן וַחֲתָמוֹ בְחוֹתָמוֹ. בְּכָל יוֹם הוּא עוֹלֶה לָרָקִיעַ וְלוֹמֵד בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, יוֹרֵד לָאָרֶץ וְלוֹמֵד בִּישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, וּבָא אַחַר כָּךְ וּבוֹדֵק אֶת חוֹתָמוֹ, מְגַלֶּה אֶת הַבּוֹר וְשׁוֹתֶה, חוֹזֵר וּמְכַסֵּהוּ וְחוֹתְמוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ.

שָׁלַח אֶצְלוֹ אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְנָתַן לוֹ שַׁלְשֶׁלֶת וְטַבַּעַת שֶׁשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ חָקוּק עֲלֵיהֶן, וְגִבְבֵי צֶמֶר וְנוֹדוֹת יַיִן. הָלַךְ בְּנָיָהוּ וְחָפַר בּוֹר לְמַטָּה מִבּוֹרוֹ שֶׁל אַשְׁמְדַי וְשָׁפָה לְתוֹכוֹ אֶת כָּל הַמַּיִם וְסָתַם בְּגִבְבֵי צֶמֶר. אַחַר כָּךְ חָפַר בּוֹר לְמַעְלָה וְעַרָה דֶּרֶךְ שָׁם לְבוֹר אַשְׁמְדַי אֶת יֵינוֹ, סָתַם אֶת הַבּוֹרוֹּת בֶּעָפָר וְעָלָה וְיָשַׁב בְּרֹאשׁ הָאִילָן.

כְּשֶׁבָּא אַשְׁמְדַי בָּדַק חוֹתָמוֹ, גִּלָּה אֶת הַבּוֹר וְנִמְצָא יַיִן. אָמַר: “לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם” (משלי כ, א) – וְלֹא שָׁתָה. כְּשֶׁצָּמֵא לֹא שָׁלַט בְּעַצְמוֹ, עָמַד וְשָׁתָה כָּל הַיַּיִן וְנִשְׁתַּכֵּר וְיָשַׁן. יָרַד בְּנָיָהוּ וְהֵטִיל בּוֹ הַשַּׁלְשֶׁלֶת וַאֲסָרוֹ.

לָמָּה וגו' – למה נזקק שלמה לשידה ולשידות?

הֵיאָךְ אֶעֱשֶׂה? – איך אבנה את בית המקדש אם אסור להשתמש בכלי סיתות העשויים ברזל? (ראו לעיל, קטע קיא.)

שָׁמִיר – תולעת זעירה המבקעת אבנים (ראו שם).

כְָּבְשֵׁם – לחץ אותם בכוח.

יְשִׁיבֶָה שֶׁל מַעְלָה – בית המדרש של מלאכי השרת.

מְגַלֶּה – חושף.

בְּנָיָהוּ – שר צבאו של שלמה.

גִבְבֵי צֶמֶר – פקעות של צמר.

שָׁפָה – הריק, הוציא.

וְעֵרָה – יצק, שפך.

הֵטִיל – השליך.

*

כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר אַשְׁמְדַי, הִתְחִיל מִתְגַּעֵשׁ. אָמַר לוֹ בְּנָיָהוּ: שֵׁם רַבְּךָ עָלֶיךָ! שֵׁם רַבְּךָ עָלֶיךָ! וּתְפָסוֹ וְהָלַךְ עִמּוֹ. הִגִּיעוּ לְדֶקֶל, נִתְחַכֵּךְ בּוֹ אַשְׁמְדַי וְהִפִּילוֹ. הִגִּיעוּ לְבַיִת – וְהִפִּילוֹ. הִגִּיעוּ לִצְרִיף שֶׁל אַלְמָנָה אַחַת. יָצְאָה הָאַלְמָנָה וְנִתְחַנְּנָה לוֹ – הִטָּה קוֹמָתוֹ מִצְּרִיפָה וְנִשְׁבְּרָה לוֹ עֶצֶם. אָמַר: זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם” (משלי כה, טו). רָאָה סוֹמֵא תּוֹעֶה – הִטָּהוּ לַדֶּרֶךְ. רָאָה שִׁכּוֹר תּוֹעֶה – הִטָּהוּ לַדֶּרֶךְ. רָאָה חֻפָּה שֶׁשִּׂמְחָתָהּ מְרֻבָּה – בָּכָה. שָׁמַע אָדָם אוֹמֵר לְסַנְדְּלָר: “עֲשֵׂה לִי מִנְעָלִים לְשֶׁבַע שָׁנִים” – שָׂחַק. רָאָה מְכַשֵּׁף אֶחָד עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים – שָׂחַק.

כְּשֶׁהִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם – לֹא הִכְנִיסוּהוּ אֵצֶל שְׁלֹמֹה עַד שְׁלוֹשָׁה יָמִים. יוֹם רִאשׁוֹן אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אֵינִי מִתְבַּקֵּשׁ לַמֶּלֶךְ? אָמְרוּ לוֹ: נֶאֱנַס מֵחֲמַת שְׁתִיָּה. נָטַל אַשְׁמְדַי לְבֵנָה וְהִנִּיחָה עַל חֲבֶרְתָּהּ. בָּאוּ וְאָמְרוּ לִשְׁלֹמֹה. אָמַר לָהֶם: כָּךְ אָמַר לָכֶם: הַשְׁקוּהוּ שׁוּב. לְמָחָר אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אֵינִי מִתְבַּקֵּשׁ לַמֶּלֶךְ? אָמְרוּ לוֹ: נֶאֱנַס מֵחֲמַת אֲכִילָה. נָטַל אַשְׁמְדַי לְבֵנָה מֵעַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ וְהִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע. בָּאוּ וְאָמְרוּ לִשְׁלֹמֹה. אָמַר לָהֶם: כָּךְ אָמַר לָכֶם: מִנְעוּ מַאֲכָל מִמֶּנּוּ.

לְסוֹף שְׁלשָׁה יָמִים נִכְנַס וְעָמַד לְפָנָיו. נָטַל קָנֶה וּמָדַד אַרְבַּע אַמּוֹת וְזָרַק לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לוֹ: כְּשֶׁתָּמוּת, הֲרֵי לֹא יִהְיֶה לְךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת קַרְקַע, וְעַכְשָׁו כָּבַשְׁתָּ אֶת כָּל הָעוֹלָם וְלֹא שָׂבַעְתָּ עַד שֶׁכָּבַשְׁתָּ אַף אוֹתִי. אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה: אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ כְּלוּם, אֶלָּא רְצוֹנִי לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלַשָּׁמִיר אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ אַשְׁמְדַי: לֹא בְּיָדִי נִמְסַר הַשָּׁמִיר אֶלָּא בִּידֵי שַׂר שֶׁל יָם, וְזֶה אֵינוֹ נוֹתְנוֹ אֶלָּא לְתַרְנְגוֹל הַבַּר, שֶׁהוּא נֶאֱמָן לוֹ עַל הַשְּׁבוּעָה. וּמָה הוּא עוֹשֶׂה בּוֹ? הוּא מְבִיאוֹ לִסְלָעִים שֶׁאֵין בָּהֶם יִשּׁוּב וּמַנִּיחוֹ עַל שֵׁן הַסֶּלַע – וְהוּא מִתְבַּקֵּעַ. אַחַר כָּךְ הוּא נוֹטֵל וּמֵבִיא זֶרַע שֶׁל אִילָנוֹת וְזוֹרֵק לְשָׁם – וְנַעֲשֶׂה יִשּׁוּב (וְעַל שֵׁם כָּךְ הוּא קָרוּי בְּלָשׁוֹן אֲרָמִית “נַגַּר טוּרָא”).

בָּדְקוּ וּמָצְאוּ קֵן שֶׁל תַּרְנְגוֹל הַבַּר שֶׁיֵּשׁ אֶפְרוֹחִים בְּתוֹכוֹ. עָמְדוּ וְחִפּוּהוּ בִּזְכוּכִית לְבָנָה. כְּשֶׁבָּא תַּרְנְגוֹל הַבַּר – בִּקֵּשׁ לִכָּנֵס וְלֹא יָכֹל, הָלַךְ וְהֵבִיא שָׁמִיר וְהִנִּיחַ עַל גַּבֵּי הַזְּכוּכִית כְּדֵי שֶׁתִּבָּקַע. זָרְקוּ בוֹ צְרוֹר שֶׁל עָפָר – הִפִּיל אֶת הַשָּׁמִיר וּבָאוּ וּנְטָלוּהוּ. רָאָה תַּרְנְגוֹל הַבַּר שֶׁלֹּא עָמַד בִּשְׁבוּעָתוֹ – הָלַךְ וְחִנֵּק עַצְמוֹ.

אָמַר בְּנָיָהוּ לאַשְׁמְדַי: מִפְּנֵי מָה כְּשֶׁרָאִיתָ אוֹתוֹ סוֹמֵא תוֹעֶה, הִטִּיתָ אוֹתוֹ לַדֶּרֶךְ? אָמַר לוֹ: הִכְרִיזוּ עָלָיו בַּשָּׁמַיִם, שֶׁצַּדִּיק גָּמוּר הוּא, וּמִי שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ נַחַת רוּחַ יִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

– וּמִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁרָאִיתָ אוֹתוֹ שִׁכּוֹר תּוֹעֶה, הִטִּיתָ אוֹתוֹ לַדֶּרֶךְ?

– הִכְרִיזוּ עָלָיו בַּשָּׁמַיִם, שֶׁרָשָׁע גָּמוּר הוּא, וְעָשִׂיתִי לוֹ נַחַת רוּחַ, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל אֶת עוֹלָמוֹ בְּחַיָּיו.

– מִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁרָאִיתָ אוֹתָהּ חֻפָּה, הָיִיתָ בּוֹכֶה?

– מִפְּנֵי שֶׁאוֹתוֹ הֶחָתָן עוֹמֵד לְמִיתָה בְּתוֹךְ שְׁלוֹשִׁים לַחֻפָּה וּתְהֵא הַכַּלָּה שׁוֹמֶרֶת יָבָם קָטָן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

– מִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁשָּׁמַעְתָּ אוֹתוֹ הָאִישׁ אוֹמֵר לְסַנְדְּלָר: “עֲשֵׂה לִי מִנְעָלִים לְשֶׁבַע שָׁנִים”, הָיִיתָ שׂוֹחֵק?

– הוּא עַצְמוֹ שִׁבְעָה יָמִים לֹא יוֹצִיא – וּנְעָלִים לְשֶׁבַע שָׁנִים הוּא מְבַקֵּשׁ!

– מִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁרָאִיתָ אוֹתוֹ מְכַשֵּׁף עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים, הָיִיתָ שׂוֹחֵק?

– יוֹשֵׁב הָיָה עַל גַּבֵּי אוֹצַר הַמֶּלֶךְ – יְכַשֵּׁף וְיֵדַע מָה שֶׁיֵּשׁ תַּחְתָּיו!

מִתְגַּעֵשׁ – מתפרע.

שֵׁם רַבְּךָ עָלֶיךָ – שמו המפורש של הקב"ה (“רבן” משמעו: אדונך) שהיה חקוק על השרשרת.

הִטָּה קוֹמָתוֹ – סובב לפתע את גופו.

סוֹמֵא – עיוור.

הִטָּהוּ לַדֶּרֶךְ – החזירו לדרך הנכונה.

חֻפָּה – שמחת חתן וכלה.

מִתְבַּקֵּשׁ – מוזמן.

נֶאֱנַס מֵחֲמַת שְׁתִיָּה – היין הרב ששתה התגבר עליו.

נָטַל קָנֶה וגו' – לקח גבעול של צמח הקנה באורך של כשני מטרים, גודלו של קבר ממוצע.

שַׂר שֶׁל יָם – מלאך הממונה על המים.

נֶאֱמָן לוֹ וגו' – מאמין בשבועתו (שיחזיר לו את השמיר).

יִשּׁוּב – מקום שגרים בו בני אדם.

נַגַּר טוּרָא – חותך הרים.

עָמַד בִּשְׁבוּעָתוֹ – קיים את שבועתו (להחזיר את השמיר).

יֹאכַל אֶת עוֹלָמוֹ בְּחַיָּיו – יזכה למעט שכר בעולם הזה.

שׁוֹמֶרֶת יָבָם וגו' – ממתינה שלוש־עשרה שנה לאחיו התינוק של בעלה המת, עד שיגדל ויחליט אם הוא רוצה לייבם אותה אם לאו.

לֹא יוֹצִיא – לא יחיה.

*

עִכְּבוֹ שְׁלֹמֹה אֶצְלוֹ עַד שֶׁבָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. פַּעַם אַחַת עָמְדוּ שְׁנֵיהֶם לְבַדָּם. אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה לְאַשְׁמְדַי: בַּמֶּה כּוֹחֲכֶם גָּדוֹל מִשֶּׁלָּנוּ? אָמַר לוֹ אַשְׁמְדַי: טֹל הַשַּׁלְשֶׁלֶת מֵעַל גַּבִּי וְתֵן לִי טַבַּעְתְּךָ וְאַרְאֲךָ בַּמֶּה כּוֹחִי גָדוֹל. נָטַל הַשַּׁלְשֶׁלֶת מֵעַל גַּבָּיו וְנָתַן לוֹ הַטַּבָּעַת. עָמַד אַשְׁמְדַי עַל שְׁלֹמֹה וּבְלָעוֹ, וְנָתַן כְּנָפוֹ אַחַת בָּאָרֶץ וּכְנָפוֹ אַחַת בָּרָקִיעַ וּזְרָקוֹ וֶהֱטִילוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָא. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר שְׁלֹמֹה: “מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ!” (קבלת א, ג), “וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי!” (שם ב, י) – אֵין לִי אֶלָּא מַקְּלִי. מִתְּחִלָּה “אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל” (שם א, יב) – וְעַכְשָׁו אֵינִי מֶלֶךְ אֶלָּא עַל מַקְלִי.

הָיָה מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, וְכָל מָקוֹם שֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם אָמַר: “אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָיִם” (שם). וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסְּאוֹ בִּירוּשָׁלַיִם וְאַתָּה הוֹלֵךְ וּמִשְׁתַּטֶּה?! וְהָיוּ מַכִּין אוֹתוֹ בְּקָנֶה וְנוֹתְנִין לְפָנָיו קְעָרָה שֶׁל גְּרִיסִין. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר שְׁלֹמֹה: “זֶה חֶלְקֵי מִכָּל עֲמָלִי”. כְּשֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל סַנְהֶדְרִין, אָמְרוּ חֲכָמִים: הוֹאִיל וְאֵין שׁוֹטֶה תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ בְּדָבָר אֶחָד – זֶה מָה טִיבוֹ? אָמְרוּ לִבְנָיָהוּ: מִתְבַּקֵּשׁ אַתָּה לַמֶּלֶךְ? אָמַר לָהֶם: לֹא! שָׁלְחוּ לָהֶן לַמְּלָכוֹת: הַמֶּלֶךְ מַהוּ, – בָּא אֶצְלְכֶן? שָׁלְחוּ הַמְּלָכוֹת: הֵן, בָּא. – חָזְרוּ וְשָׁלְחוּ לָהֶן: בִּדְקוּ בְּרַגְלָיו! שָׁלְחוּ הֵן: בְּמוֹקָיו הוּא בָּא. – הָבִיאוּ אֶת שְׁלֹמֹה וְנָתְנוּ לוֹ טַבַּעַת וְשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁחָקוּק עֲלֵיהֶן שֵׁם, כְּשֶׁנִּכְנַס, רָאָהוּ אַשְׁמְדַי וּפָרַח לוֹ (גטין סח ע“א־ע”ב; תנחומא בובר אחרי, ב).

פַּרְסָא – כארבעה ק"מ.

אָמַר שְׁלֹמֹה – בספר קהלת (המיוחס לו).

מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים – מקבץ נדבות.

קָנֶה – מקל.

תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ וגו' – מתעקש על עניין אחד בלבד.

מִתְבַּקֵּשׁ – מוזמן.

מוֹקָיו – גרביים שלרגליו (כדי להסתיר את צורתן שהן כצורת רגלי השד).

שֵׁם – השם המפורש, שמו של ה' כקריאתו בארבע אותיותיו, והוא מעניק ליודעיו כוחות בלתי רגילים.

*

קכג בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד שְׁלֹמֹה מִמַּלְכוּתוֹ וְהָיָה מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה, פָּגַע בּוֹ אָדָם אֶחָד וְנִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם רְצוֹנְךָ – הַשְׁגַח עָלַי הַיּוֹם. מִיָּד הָלַךְ עִמּוֹ וְהֶעֱלָהוּ לַעֲלִיָּה וְזָבַח לוֹ שׁוֹר וְהֵבִיא לְפָנָיו הַרְבֵּה מַטְעַמִּים. הִתְחִיל מַשְׁמִיעַ לוֹ דִּבְרֵי מַלְכוּתוֹ וְאָמַר לוֹ: זָכוּר אַתָּה, שֶׁעָשִׂיתָ כָּךְ וְכָךְ כְּשֶׁהָיִיתָ מֶלֶךְ? כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר לוֹ יְמֵי מַלְכוּתוֹ – הִתְחִיל שְׁלֹמֹה גּוֹעֶה וּבוֹכֶה. הָיָה בּוֹכֶה כָּל אוֹתָהּ סְעוּדָה, עַד שֶׁעָמַד מִשָּׁם בִּבְכִיָּה.

לְמָחָר פָּגַע בּוֹ אָדָם אַחֵר. הִתְחִיל מִשְׁתַּטֵּחַ לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! רְצוֹנְךָ שֶׁתַּשְׁגִּיחַ עָלַי הַיּוֹם? אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לִי, כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה לִי חֲבֵרְךָ? אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי! אִישׁ עָנִי אֲנִי, אֶלָּא אִם תַּשְׁגִּיחַ עָלַי – מְעַט יְרָקוֹת יֵשׁ לִי, אֲנִי מַנִּיחַ לְפָנֶיךָ. אִם רְצוֹנְךָ – בּוֹא עִמִּי לְבֵיתִי. בָּא עִמּוֹ לְבֵיתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְבֵיתוֹ – רָחַץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וְהֵבִיא לְפָנָיו מְעַט יָרָק. הִתְחִיל אוֹתוֹ הָאִישׁ לְנַחֲמוֹ וְאָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי! שְׁבוּעָה נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָבִיךָ, שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת מְלוּכָה מִזַּרְעוֹ; אֶלָּא כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מוֹכִיחַ וְחוֹזֵר וּמְרַצֶּה; אֲבָל עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירְךָ לְמַלְכוּתְךָ.

וּכְשֶׁחָזַר שְׁלֹמֹה לְמַלְכוּתוֹ, הִתְנַבֵּא עַל זֶה בְּחָכְמָתוֹ: “טוֹב אֲרֻחַת יָרָק” (משלי טו, יז) – שֶׁאָכַלְתִּי אֵצֶל הֶעָנִי, “מִשּׁוֹר אָבוּס” (שם) – שֶׁלֹּא הֶאֱכִילַנִי אוֹתוֹ עָשִׁיר אֶלָּא לְהַזְכִּירֵנִי צַעֲרִי (ילק"ש למשלי, תתקנג).

בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד שְׁלֹמֹה וגו' – ראו בקטע הקודם.

פָּגַע – פגש.

הַשְׁגַּח עָלַי – שים לבך עלי וכבד אותי בנוכחותך.

לַעֲלִיָּה – שֶבַּבית.

זָכוּר אַתָּה – האם אתה זוכר.

גּוֹעֶה – מתייפח.

עָמַד מִשָּׁם – יצא (מן הבית).

מוֹכִיחַ וגו' – מעניש ואחר כך מתפייס.

אָבוּס – מפוטם.

*

קכד “וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ” (מלכים א יא, ד) – אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא: נוֹחַ לוֹ לִשְׁלֹמֹה אִלּוּ הָיָה גוֹרֵף בִּיבִין וְאַל יִכָּתֵב עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה (תנחומא וארא, ה; שמו"ר ו, א).

נוֹחַ – מוטב, עדיף.

גוֹרֵף בִּיבִין – מנקה תעלות ביוב.

הַמִּקְרָא – הפסוק.

קכה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר דָּוִד לִמְפִיבשֶׁת: “אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה” (שמואל ב יט, ל) יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמְּלוּכָה.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִלְמָלֵא לֹא קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע לֹא נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד וְלֹא עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא גָלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ (שבת נו ע"ב).

מְפִיבשֶׁת – בן יהונתן בן שאול.

צִיבָא – עבדו של מפיבושת (שהטעה את דויד לחשוב שמפיבושת אינו תומך בו בשעת מרד אבשלום).

יָצְתָה בַּת קוֹל – קול נשמע מן השמים.

אָמְרָה לוֹ וגו' – כעונש של מידה כנגד מידה.

אִלְמָלֵא לֹא וגו' – לולא הקשיב דויד לדבריו של ציבא.

עֲבוֹדָה זָרָה – הם העגלים שבנה ירבעם.

*

קכו “וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ” (מלכים א יב, א) – תְּנָא מִשּׁוּם רַ' יוֹסֵי: מָקוֹם מְזֻמָּן לְפֻרְעָנוּת: בִּשְׁכֶם עִנּוּ אֶת דִּינָהּ, בִּשְׁכֶם מָכְרוּ אֶחָיו אֶת יוֹסֵף, בִּשְׁכֶם נֶחְלְקָה מְלוּכַת בֵּית דָּוִד (סנהדרין קב ע"א).

מִשּׁוּם – בשם.

מְזֻמָּן לְפֻרְעָנוּת – מועד לאסונות שונים.

*

קכז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “יָרָבְעָם” – שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה בָּעָם; דָּבָר אַחֵר: שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה יָרָבְעָם לְמַלְכוּת? מִפְּנֵי שֶׁהוֹכִיחַ אֶת שְׁלֹמֹה. וּמִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ? מִפְּנֵי שֶׁהוֹכִיחוֹ בְּרַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ, שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא, סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו" (מלכים א יא, כז). אָמַר לוֹ: דָּוִד אָבִיךְ פָּרַץ פְּרָצוֹת בַּחוֹמָה, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לְרֶגֶל, וְאַתָּה גָדַרְתָּ אוֹתָם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אַנְגַּרְיָא לְבַת פַּרְעֹה?!

אָמַר רַב נַחֲמָן: גַּסּוּת הָרוּחַ שֶׁהָיְתָה בּוֹ בְיָרָבְעָם טְרָדַתּוּ מִן הָעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד. אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּיְרוּשָׁלַיִם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי” (מלכים א יב, כו־כז) – אָמַר: מְקֻבָּלְנִי שֶׁאֵין יְשִׁיבָה בָּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית יְהוּדָה בִּלְבַד. כֵּיוָן שֶׁיִּרְאוּ אֶת רְחַבְעָם יוֹשֵׁב וַאֲנִי עוֹמֵד, יֹאמְרוּ: הֲרֵי הַמֶּלֶךְ וַהֲרֵי הָעָבֶד, וְאִם אֵשֵׁב – מוֹרֵד בְּמַלְכוּת אֶהְיֶה וְיַהַרְגוּנִי וְיֵלְכוּ אַחֲרָיו. מִיָּד “וַיִּוָּעֵץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשֹ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַיִם” (שם שם, כח) – מַהוּ “וַיִּוָּעֵץ”? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁהוֹשִׁיב רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק. אָמַר לָהֶם: חוֹתְמִים אַתֶּם עַל כָּל מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה? אָמְרוּ לוֹ: הֵן. אָמַר לָהֶם: רוֹצֶה אֲנִי לְהֵעָשׂוֹת מֶלֶךְ. אָמְרוּ לוֹ: הֵן. – כָּל מָה שֶׁאֹמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ? אָמְרוּ לוֹ: הֵן. – אֲפִלּוּ לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה? אָמַר לוֹ צַדִּיק: חָס וְשָׁלוֹם! אָמַר לוֹ רָשָׁע לַצַּדִּיק: וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאָדָם כְּיָרָבְעָם יַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה? אֶלָּא לְנַסּוֹתְכֶם הוּא רוֹצֶה, אִם תְּקַבְּלוּ אֶת דְּבָרָיו. וְאַף אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי טָעָה וְחָתַם (סנהדרין קא ע"ב).

מְרִיבֶָה בָּעָם – על ידי פיצול ממלכת שלמה (והוא מדרש על השם “ירבעם”).

בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם וגו' – על ידי העגלים שבנה לעבודה זרה.

הוֹכִיחַ – נזף על התנהגות לא ראויה.

בְּרַבִּים – בפומבי.

לַעֲשׂוֹת אַנְגַּרְיָא – לגבות מס (כדי לממן את הוצאותיה של בת פרעה, אשת שלמה) מן הנכנסים בשערי העיר המעטים שנותרו פתוחים.

גַּסּוּת הָרוּחַ – גאווה יתרה.

טְרָדַתּוּ – הוציאה אותו.

מְקֻבָּלְנִי – מסורת שקיבלתי מדורות קודמים.

עֲזָרָה – שבבית המקדש.

מַהוּ “וַיִּוָּעֵץ”? – כיצד התנהלה ההתייעצות?

אֵצֶל צַדִּיק – ליד צדיק.

לְנַסּוֹתְכֶם – להעמיד אתכם במבחן (של נאמנות).

אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי – נביא בן התקופה (מלכים א יא, כט).

*

קכח אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהִכְנִיס יָרָבְעָם שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב, אֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶחָד בְּדָן, נִבְנָה צָרִיף אֶחָד – וְזֶהוּ אִיטַלְיָא שֶׁל יָוָן (שבת נו ע"ב).

צְרִיף – סוכה קטנה (תחילת בניינה של מלכות אשר לאחר שנים תשעבד את עם ישראל).

אִיטַלְיָא של יָוָן – אזור העיר רומא.

*

קכט אָמַר רַ' אוֹשְׁעְיָא: עַד יָרָבְעָם הָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹנְקִים מֵעֵגֶל אֶחָד. מִכָּאן וְאֵילָךְ – מִשְּׁנַיִם וּשְׁלוֹשָׁה עֲגָלִים (סנהדרין קב ע"א).

יוֹנְקִים מֵעֵגֶל אֶחָד – נטיית העם לחטוא נבעה מעגל הזהב שעשו במדבר.

שְׁנַיִם וּשְׁלוֹשָׁה – עם הוספת שני עגלי הזהב שהקים ירבעם.

*

קל “אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה” (מלכים א יג, לג) – מַהוּ “אַחַר”? אָמַר רַב אַבָּא: אַחַר שֶׁתְּפָשׂוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיָרָבְעָם בְּבִגְדּוֹ וְאָמַר לוֹ: חֲזֹר בְּךָ, וַאֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּל בְּגַן עֵדֶן. אָמַר לוֹ: מִי בָּרֹאשׁ? – בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ. – אִם כָּךְ, אֵינִי רוֹצֶה (סנהדרין קב ע"א).

מַהוּ “אַחַר”? – מה היה האירוע שלאחריו המשיך ירבעם בדרכו?

חֲזֹר בְּךָ – שוב מדרכך הרעה.

בֶּן יִשַׁי – דויד המלך.

מִי בָּרֹאשׁ? – מי יצעד ‏בראש?

קלא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה עָמְרִי לְמַלְכוּת? מִפְּנֵי שֶׁהוֹסִיף כְּרַךְ אֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקֶן אֶת הָהָר שֹׁמְרוֹן מֵאֶת שֶׁמֶר… וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הֵעִיר אֲשֶׁר בָּנָה… שֹׁמְרוֹן” (מלכים א טז, כד) (סנהדרין קב ע"ב).

זָכָה עָמְרִי – למרות היותו מלך חוטא.

*

קלב תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם לִפְנֵי חֲכָמִים, אָמַרְתִּי לָהֶם: רַבּוֹתַי, מַה נִשְׁתַּנָּה עָמְרִי שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל שֶׁהָיוּ לְפָנָיו לֹא הוֹשִׁיבוּ מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ, עַד שֶׁבָּא עָמְרִי וְיָשְׁבוּ לוֹ שְׁלוֹשָׁה מְלָכִים עַל כִּסְּאוֹ? אָמְרוּ לִי: לֹא שָׁמַעְנוּ. אָמַרְתִּי לָהֶם: רַבּוֹתַי, עַל שֶׁהוֹתִיר עִיר גְּדוֹלָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְכָךְ הָיְתָה בְּדַעְתּוֹ, אָמַר: כְּשֵׁם שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם לְמַלְכֵי יְהוּדָה כָּךְ שׁוֹמְרוֹן לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל (סא"ר, י).

תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ – בבית המדרש של חכם ושמו אליהו נאמר.

שֶׁכָּל שֶׁהָיוּ וגו' – כל המלכים שעמדו לפניו בממלכת ישראל לא זכו שנכדיהם יעלו על כס המלכות.

שְׁלוֹשָׁה מְלָכִים – אחאב ובני אחאב: אחזיהו ויהורם.

לֹא שָׁמַעְנוּ – לא למדנו.

הוֹתִיר – הוסיף (וראו בקטע הקודם).

*

קלג שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב כֻּלָּם עוֹבְדַי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶם דֵּילָטוֹרִין הָיוּ יוֹצְאִים לְמִלְחָמָה וְנוֹצְחִין, שֶׁכֵּן אֵלִיָּהוּ מַכְרִיז בְּהַר הַכַּרְמֶל: “אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי” (מלכים א יח, כב) – וְכָל הָעָם יוֹדְעִין וְאֵין מוֹדִיעִין לַמֶּלֶךְ (ילק"ש למלכים, ריג; תנחומא חוקת, ד).

דֵּילָטוֹרִין – מלשינים.

נוֹצְחִין – מנצחים.

כָּל הָעָם יוֹדְעִין – שבנוסף לאליהו היו עוד מאה נביאי ה' אשר הוסתרו במערה מפני אחאב ואיזבל אשתו (מלכים א יח, ג־יד).

*

קלד “גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי” (הושע יב, יב) – אֵין לְךָ כָּל תֶּלֶם וְתֶלֶם שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הֶעֱמִיד עָלָיו אַחְאָב עֲבוֹדָה זָרָה וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ (סנהדרין קב ע"ב).

“כְּגַלִּים” – כמו ערימות אבנים המצויות בכל מקום ומקום.

*

קלה אַחְאָב הָיָה מְקַשֵּׁט עַצְמוֹ בְּכָל יוֹם וְעוֹמֵד לִפְנֵי חִיאֵל הַמְמֻנֶּה עַל אוֹצְרוֹתָיו, אָמַר לוֹ: כַּמָּה אֲנִי יָפֶה הַיּוֹם? וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: כֵּן וְכֵן – וְאַחְאָב מַפְרִישׁ דָּמָיו לַעֲבוֹדָה זָרָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' " (מלכים א כא, כ). "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' " (שם שם, כה) – רַ' לֵוִי הָיָה דוֹרֵשׁ מִקְרָא זֶה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים לִגְנַאי. בָּא אַחְאָב אֶצְלוֹ בַּלַּיְלָה, אָמַר לוֹ: מָה חָטָאתִי לְךָ וּמָה פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ? יֵשׁ לְךָ רֹאשׁוֹ שֶׁל הַפָּסוּק וְאֵין לְךָ סוֹפוֹ – “אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ” (שם). הָיָה רַ' לֵוִי דוֹרְשׁוֹ שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים לְשֶׁבַח: “רַק לֹא־הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ” (ירושלמי סנהדרין י, ב).

חִיאֵל – דמות הנזכרת במלכים א טז, לד.

כַּמָה אֲנִי יָפֶה? – מה ערך מלבושי?

כֵּן וְכֵן – סכום כזה או כזה.

מַפְרִישׁ דָּמָיו – תורם את שווי המלבושים.

“הִתְמַכֶּרְךָ” – והמילה נדרשת מלשון מכירה.

מִקְרָא – פסוק.

בַּלַּיְלָה – בחלום.

*

קלו אָמַר רַב נַחֲמָן: אַחְאָב שָׁקוּל הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב… וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה” (מלכים א כב, כ). הִקְשָׁה רַב יוֹסֵף: מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ “רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ” (שם כא, כה), וְשָׁנִינוּ: בְּכָל יוֹם הָיְתָה שׁוֹקֶלֶת שִׁקְלֵי זָהָב לַעֲבוֹדָה זָרָה – וְאַתָּה אוֹמֵר שָׁקוּל הָיָה?! אֶלָּא אַחְאָב וַתְּרָן בְּמָמוֹנוֹ הָיָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁהֶהֱנָה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו כִּפְּרוּ לוֹ מֶחֱצָה (סנהדרין קב ע"ב).

שָׁקוּל הָיָה – שקולים היו מעשיו הרעים כנגד מעשיו הטובים.

“יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב” – לצאת לקרב ולמות בו.

זֶה בְּכֹה וגו' – והדעות בנושא זה בבית דין של מעלה היו חלוקות, לכאן ולכאן.

וַתְרָן בְּמָמוֹנוֹ – נדבן.

מִתּוֹךְ שֶׁהֶהֱנָה וגו' – כיוון שהביא תלמידי חכמים ליהנות מרכושו, נתכפרו לו מחצית מעבירותיו.

*

קלז אַחְאָב – אָח לַשָּׁמַיִם וְאָב לַעֲבוֹדָה זָרָה (סנהדרין קב ע"ב).

אַחְאָב – ונדרש שמו כמי שהתנודד בין שני עולמות דתיים (וראו בקטע הקודם).

*

קלח נָבוֹת הָיָה קוֹלוֹ נָאֶה וְהָיָה עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם וְכָל יִשְׂרָאֵל מִתְכַּנְּסִין לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹ. פַּעַם אַחַת לֹא עָלָה וְהֵעִידוּ עָלָיו בְּנֵי בְּלִיַּעַל – וְאָבַד מִן הָעוֹלָם (ילק“ש למלכים, רכ”א; פס"ר כה, ב).

נָבוֹת – היזרעאלי, שאחאב חשק בכרמו והביא למותו בעלילת שווא שהעידו נגדו בני בלייעל (מלכים א פרק כא).

לֹא עָלָה – ועל כן נענש.

*

קלט “וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ” (מלכים א כב, כא) – מַהוּ רוּחַ? אָמַר רַ' יוֹחָנָן: רוּחוֹ שֶׁל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי (סנהדרין קב ע"ב).

“אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ” – לצאת למלחמה ולהיהרג בה.

נָבוֹת – ראו בקטע הקודם.

*

קמ “וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים” (מלכים א יח, כג) – אָמַר לָהֶם אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל: בַּחֲרוּ לָכֶם שְׁנֵי פָּרִים תְּאוֹמִים מֵאֵם אַחַת, הַגְּדֵלִים עַל אֵבוּס אֶחָד, וְהָטִילוּ עֲלֵיהֶם גּוֹרָלוֹת. אֶחָד לַשֵּׁם וְאֶחָד לַבַּעַל. בָּחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד. פָּרוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ מִיָּד נִמְשַׁךְ וְהָלַךְ אַחֲרָיו, וְאוֹתוֹ הַפָּר שֶׁעָלָה לְשֵׁם הַבַּעַל – נִתְקַבְּצוּ כָּל נְבִיאֵי הַבַּעַל וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה לְהָזִיז אֶת רַגְלָיו מִן הָאָרֶץ וְלֹא יָכְלוּ. עַד שֶׁפָּתַח אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ: לֵךְ עִמָּהֶם. הֵשִׁיב הַפָּר וְאָמַר לְאֵלִיָּהוּ לִפְנֵי כָּל הָעָם: אֲנִי וַחֲבֵרִי יָצָאנוּ מִבֶּטֶן אַחַת, מִפַּר אֶחָד, וְגָדַלְנוּ בְּמִרְעֶה אֶחָד, עַל אֵבוּס אֶחָד, וְהוּא עָלָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל מָקוֹם וּשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְקַדֵּשׁ עָלָיו, וַאֲנִי עָלִיתִי בְּחֵלֶק הַבַּעַל לְהַכְעִיס אֶת בּוֹרְאִי! אָמַר לוֹ אֵלִיָּהוּ: פַּר, פַּר, אַל תִּירָא, לֵךְ עִמָּהֶם וְאַל יִמְצְאוּ עֲלִילָה. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְקַדֵּשׁ עַל יַד זֶה שֶׁעִמִּי, כָּךְ מִתְקַדֵּשׁ עַל יָדְךָ. אָמַר לוֹ: וְכָךְ אַתָּה מְיַעֲצֵנִי? שְׁבוּעָה, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתִּמְסְרֵנִי אַתָּה בְּיָדָם! מִיָּד – “וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם” (שם שם, כו). מִי נָתַן לָהֶם? – אֵלִיָּהוּ (תנחומא מסעי, ח; במ“ר כג, ט; ילק”ש למלכים, ריד).

אֵבוּס – כלי להזנת בעלי חיים.

הָטִילוּ עֲלֵיהֶם וגו' – בגורל יוחלט שפר אחד יהיה קורבן לבעל והאחר לקב"ה.

מָקוֹם – הקב"ה.

מִתְקַדֵּשׁ עָלָיו – בזכותו יתקדש שם הקב"ה בעולם.

עֲלִילָה – תירוץ (לכישלון).

*

קמא “וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה” (מלכים א יח, כו) – שֶׁעֲשָׂאוֹ חִיאֵל נָבוּב וְשָׂמוּ אוֹתוֹ בְּתוֹכוֹ, וְאָמְרוּ לוֹ: כְּשֶׁתִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִיָּד חֲתֵה הָאֵשׁ אֲשֶׁר בְּיָדְךָ וְהַדְלֵק מִתַּחְתָּיו. מִיָּד זִמֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָחָשׁ וּנְשָׁכוֹ וּמֵת (ילק"ש למלכים, ריד).

חִיאֵל – ראו קטע קלה.

נָבוּב – חלול.

חֲתֵה וגו' – הבער אש ממחתה שבידך (כדי שייראה כאילו ירדה אש מן השמים על מזבח הבעל).

זִמֵּן – גרם שיבוא.

קמב "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' " (יונה א, ג) – לָמָּה בָּרַח יוֹנָה? שֶׁפַּעַם רִאשׁוֹנָה שְׁלָחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָשִׁיב אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעָמְדוּ דְּבָרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי” (מלכים ב יד, כה); פַּעַם שְׁנִיָּה שְׁלָחוֹ לִירוּשָׁלַיִם לְהַחֲרִיבָה, וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּבָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּרֹב חֲסָדָיו וְנִחַם עַל הָרָעָה וְלֹא הֶחֱרִיבָהּ, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל קוֹרְאִים אוֹתוֹ “נְבִיא שָׁקֶר”. פַּעַם שְׁלִישִׁית שְׁלָחוֹ לְנִינְוֵה. דָּן יוֹנָה דִּין בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אָמָר: אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה הַגּוֹי קְרוֹבֵי הַתְּשׁוּבָה הֵם. עַכְשָׁו עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ רָגְזוֹ עַל יִשְׂרָאֵל; וְלֹא דַי שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרְאִים אוֹתִי “נְבִיא שֶׁקֶר”, אֶלָּא אַף אֻמּוֹת הָעוֹלָם, – הֲרֵינִי בּוֹרֵחַ לִי.

יָרַד יוֹנָה לְיָפוֹ וְלֹא מָצָא שָׁם אֳנִיָּה לֵירֵד בָּהּ. הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחַ סְעָרָה עַל אֳנִיָּה שֶׁהָיְתָה רְחוֹקָה מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים וְהֶחֱזִירָה לְיָפוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹנָה שָׂמַח בְּלִבּוֹ וְאָמַר: עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁדַּרְכִּי יְשָׁרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לְאַנְשֵׁי הָאֳנִיָּה: אֵרֵד עִמָּכֶם. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי אָנוּ הוֹלְכִים לְאִיֵּי הַיָּם תַּרְשִׁישָׁה. אָמַר לָהֶם: אָבוֹא עִמָּכֶם תַּרְשִׁישָׁה.

פֵּרְשׁוּ מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד בַּיָּם וְעָמְדָה עֲלֵיהֶם רוּחַ סְעָרָה מִיְּמִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם; וְכָל הָאֳנִיּוֹת שֶׁבַּיָּם עוֹבְרוֹת וְשָׁבוֹת בְּשָׁלוֹם, וְהָאֳנִיָּה שֶׁיָּרַד בָּהּ יוֹנָה הָיְתָה בְּצָרָה גְדוֹלָה.

“וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו” (יונה א, ה) – רַ' חֲנַנְיָה אוֹמֵר: מִשִּׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת הָיוּ בָּאֳנִיָּה וְכָל אֶחָד וְאֶחָד אֱלוֹהָיו בְּיָדוֹ, וְאָמְרוּ: נִקְרָא אִישׁ אֶל אֱלוֹהָיו, וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה וְיַצִּיל אוֹתָנוּ מִצָּרָה זוֹ – הוּא הָאֱלֹהִים. וַיִּקְרְאוּ אִישׁ אֶל אֱלוֹהָיו וְלֹא הוֹעִילוּ.

“וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה” (שם) – וּבְצָרַת נַפְשׁוֹ נִרְדַּם וְיָשַׁן לוֹ. בָּא אֵלָיו רַב הַחוֹבֵל, אָמַר לוֹ: הֲרֵי אָנוּ עוֹמְדִים בֵּין מָוֶת לְחַיִּים, וְאַתָּה נִרְדָּם וְיָשֵׁן! מֵאֵיזֶה עַם אַתָּה? אָמַר לוֹ: “עִבְרִי אָנֹכִי” (יונה א, ט). – אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא שָׁמַעְנוּ שֶׁאֱלֹהֵי הָעִבְרִים גָּדוֹל הוּא – “קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ, אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ” (שם שם, ו) וְיַעֲשֶׂה עִמָּנוּ נִסִּים כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לָכֶם בְּיַם סוּף. אָמַר יוֹנָה: לֹא אֲכַחֵד מִכֶּם, כִּי בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת עֲלֵיכֶם – “שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל־הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם!” (שם שם, יב), וְלֹא קִבְּלוּ הָאֲנָשִׁים לְהִפִּילוֹ אֶל הַיָּם.

“וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה” (שם שם, ז) – נָטְלוּ אֶת הַכֵּלִים שֶׁבָּאֳנִיָּה וְהִשְׁלִיכוּ אוֹתָם אֶל הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם – וְלֹא הוֹעִילוּ; רָצוּ לַחְתֹּר לַיַּבָּשָׁה – וְלֹא יָכְלוּ. מָה עָשׂוּ? נָטְלוּ אֶת יוֹנָה וְעָמְדוּ עַל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וְאָמְרוּ: אֱלוֹהֵי עוֹלָם ה'! “וְאַל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא… אַל נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה” (שם שם, יד), שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מָה טִיבוֹ וּמָה מַעֲשָׂיו, אֶלָּא הוּא אוֹמֵר בְּפִיו “בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת עֲלֵיכֶם”. מִיָּד נְטָלוּהוּ וֶהֱטִילוּהוּ עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו – וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ; הֶעֱלוּהוּ אֶצְלָם – וְהַיָּם הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר עֲלֵיהֶם, הֱטִילוּהוּ עַד צַוָּארוֹ – וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ; הֶעֱלוּהוּ אֶצְלָם – וְהַיָּם הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר עֲלֵיהֶם, עַד שֶׁהֱטִילוּהוּ כֻּלּוֹ – וּמִיָּד עָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ.

וְעָמְדוּ דְּבָרָיו – התקיימה נבואתו.

נִחַם עַל הָרָעָה – שינה את דעתו לטובה.

דָּן יוֹנָה וגו' – הירהר בלבו ופסק.

שְׁלָחוֹ לְנִינְוֵה – להודיע על חורבנה הצפוי.

קְרוֹבֵי הַתְּשׁוּבָה – נוטים לעשות תשובה.

שׁוֹלֵחַ רָגְזוֹ עַל יִשְׂרָאֵל – על שאינם קרובי תשובה.

פֵּרְשׁוּ – הפליגו.

שִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת – כמספר אומות העולם.

אֲכַחֵד – אסתיר, אעלים.

לֹא קִבְּלוּ – לא הסכימו.

הֱטִילוּהוּ עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו – שיקעו אותו (במים) עד ברכיו.

עָמַד… מִזַּעְפּוֹ – נרגע.

*

“וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה” (יונה ב, א) – רַ' טַרְפוֹן אוֹמֵר: מְמֻנֶּה הָיָה אוֹתוֹ הַדָּג לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. נִכְנַס יוֹנָה בְּפִיו כָּאָדָם שֶׁנִּכְנָס לְבַיִת גָּדוֹל, וְעָמַד. וְהָיוּ שְׁתֵּי עֵינָיו שֶׁל הַדָּג כִּשְׁנֵי חַלּוֹנוֹת מְאִירוֹת לְיוֹנָה. רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: מַרְגָּלִית הָיְתָה תְּלוּיָה בְּמֵעָיו שֶׁל דָּג וּמְאִירָה לְיוֹנָה כְּשֶׁמֶשׁ זֶה שֶׁהוּא מֵאִיר לוֹ בַּצָּהֳרַיִם, וּמַרְאֶה לוֹ כָּל מָה שֶׁבַּיָּם וּבִתְהוֹמוֹת.

אָמַר לוֹ הַדָּג לְיוֹנָה: אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבָּא יוֹמִי לִכָּנֵס בְּפִיו שֶׁל לִוְיָתָן? אָמַר לוֹ יוֹנָה: הוֹלִיכֵנִי אֶצְלוֹ, וַאֲנִי מַצִּיל אוֹתְךָ וְאֶת נַפְשִׁי. מִיָּד הוֹלִיכוֹ אֶצְלוֹ. – אָמַר יוֹנָה לְלִוְיָתָן: לִוְיָתָן, תֵּדַע שֶׁבִּשְׁבִילְךָ יָרַדְתִּי לִרְאוֹת מְקוֹם מְדוֹרְךָ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲנִי עָתִיד לִתֵּן חֶבֶל בִּלְשׁוֹנְךָ וּלְהַעֲלוֹתְךָ וְלִזְבֹּחַ אוֹתְךָ לַסְּעוּדָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל צַדִּיקִים. מִיָּד בָּרַח לִוְיָתָן מִפְּנֵי יוֹנָה מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים.

אָמַר לוֹ יוֹנָה לַדָּג: הֲרֵי הִצַּלְתִּיךָ מִפִּיו שֶׁל לִוְיָתָן, הַרְאֵנִי כָּל מָה שֶׁבַּיָּם וּבִתְהוֹמוֹת. הֶרְאָהוּ נָהָר גָּדוֹל שֶׁמֵּימֵי אוֹקְיָנוֹס יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ; וְהֶרְאָהוּ שְׁבִילֵי יַם סוּף שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ; וְהֶרְאָהוּ מְקוֹם מִשְׁבְּרֵי הַיָּם וְגַלָּיו; וְהֶרְאָהוּ עַמּוּדֵי אֶרֶץ וּמְכוֹנֶיהָ; וְהֶרְאָהוּ גֵיהִנּוֹם וּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת; וְהֶרְאָהוּ הֵיכַל ה‘; וְהֶרְאָהוּ אֶבֶן שְׁתִיָּה, קְבוּעָה בִּתְהוֹם תַּחַת הֵיכַל ה’ וּבְנֵי קֹרַח עוֹמְדִים עָלֶיהָ וּמִתְפַּלְּלִים. אָמַר לוֹ הַדָּג לְיוֹנָה: הֲרֵי אַתָּה נֶגֶד הֵיכַל ה', הִתְפַּלֵּל וְאַתָּה נַעֲנֶה. אָמַר יוֹנָה לַדָּג: עֲמֹד בִּמְקוֹם עָמְדְךָ, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהִתְפַּלֵּל. עָמַד הַדָּג וְהִתְחִיל יוֹנָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִקְרֵאתָ “מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל” (שמואל א ב, ו), הֲרֵי יָרַדְתִּי – הַעֲלֵנִי! נִקְרֵאתָ “מֵמִית וּמְחַיֶּה” (שם), הֲרֵי נַפְשִׁי הִגִּיעָה לָמוּת – הַחֲיֵנִי! וְלֹא נַעֲנָה, עַד שֶׁיָּצָא מִפִּיו דָּבָר זֶה: “אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה” (יונה ב, י) – אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לְהַעֲלוֹת אֶת לִוְיָתָן וְלִזְבֹּחַ אוֹתוֹ בִּסְעוּדָה גְּדוֹלָה שֶׁל צַדִּיקִים לְפָנֶיךָ, אֲשַׁלֵּם בְּיוֹם יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל. – מִיָּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַדָּג וּפָלַט אֶת יוֹנָה לַיַּבָּשָׁה (פדר"א י; מדרש יונה, בתוך: אוצר מדרשים, עמ' 219־218).

מְמֻנֶּה – מיועד.

בָּא יוֹמִי – הגיע תורי.

מְדוֹרְךָ – משכנך.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

לַסְּעוּדָה הַגְּדוֹלָה – היא סעודת הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, שיאכלו בה גם מבשרו של הלווייתן.

מִשְׁבְּרֵי הַיָּם – המקום שממנו יוצאים הגלים.

מְכוֹנֶיהָ – יסודותיה.

אֶבֶן שְׁתִיָּה – האבן שממנה, לפי האגדה, החל העולם להיברא, והיא מצויה תחת בית המקדש שבירושלים.

בְּנֵי קֹרַח – שלא נספו בשעה שירדו עם אביהם לבטן האדמה (במדבר כו, י).

יוֹם יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל – יום הגאולה העתידית.

קמג בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים לְפֶקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל “בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר” (מלכים ב טו, כט) – נָטַל אֶת עֶגְלֵי הַזָּהָב וּשְׁבָרָם וְהָלַךְ לוֹ. בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז “וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר” (דברי הימים א ה, כו) – וְלָקַח אֶת הָעֵגֶל שֶׁבְּבֵית אֵל וְהָלַךְ לוֹ. מִשֶּׁרָאָה הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה שֶׁגָּלוּ עֶגְלֵי הַזָּהָב עָמַד וְהֶעֱבִיר פְּרֻסְדָּאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן נְבָט שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לְרֶגֶל. שֶׁבְּכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל הוּא אוֹמֵר “וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם” (מלכים א טו, לג), אֲבָל בְּהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה נֶאֱמַר “וַיַּעַשֹ הָרַע בְּעֵינֵי ה', רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו” (מלכים ב יז, ב). “עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר” (שם שם, ג) – וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם לְגָלוּת? מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ תּוֹלִים קַלְקָלָה בְּמַלְכֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲנִי יָדַעְתִּי אֶפְרַיִם וְיִשְׂרָאֵל לֹא נִכְחַד מִמֶּנִּי כִּי עַתָּה הִזְנֵיתָ אֶפְרַיִם נִטְמָא יִשְׂרָאֵל” (הושע ה, ג) (סדר עולם רבה, כב).

עֶגְלֵי הַזָּהָב – שהעמיד ירבעם בן נבט בדן.

הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה – אחרון מלכי ישראל.

הֶעֱבִיר פְּרֻסְדָּאוֹת – ביטל את עמדות השמירה, תחנות ביקורת בדרכים.

יַעֲלוּ לְרֶגֶל – למקדש שבירושלים.

“בְּדְרֶךְ יָרָבְעָם” – שעבד את העגלים.

“עָלָיו עָלָה” – על הושע בן אלה.

וּמִפְּנֵי מָה וגו' – מדוע לא נחתם גזר דינו של העם לצאת לגלות עד ימי הושע בן אלה?

תּוֹלִים קַלְקָלָה וגו' – עד ימי הושע בן אלה האשמה של העם בחטא היתה תלויה במעשי מלכיהם, אך בימיו הועברה גם אל העם כולו.

*

קמד מָה נִשְׁתַּנָּה הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה שֶׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים בְּיָמָיו? אֶלָּא עַד עַכְשָׁו הָיְתָה עֲבוֹדָה זָרָה קְשׁוּרָה בְּיָחִיד וְהָיָה קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַגְלוֹת אֶת הַצִּבּוּר בַּעֲווֹן יָחִיד, כֵּיוָן שֶׁבָּא הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָּה וּבִטֵּל אֶת כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת כֻּלָּם וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁיַּעֲלֶה לִירוּשָׁלַיִם יַעֲלֶה, וְלֹא אָמַר: הַכֹּל יַעֲלֶה לִירוּשָׁלָיִם – “עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר” (מלכים ב יז, ג) – מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַט קוֹלָר מִצַּוָּארוֹ וּנְתָנוֹ בְּצַוַּאר הָרַבִּים.

מִכָּאן אָמְרוּ: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה וְאֵינוֹ גוֹמְרָהּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ (סא"ז, ט).

מָה נִשְׁתַּנָּה וגו' – במה שונה המלך הושע בן אלה מכל המלכים שקדמו לו, שדווקא בימיו גלו ישראל?

עַד עַכְשָו – עד זמנו.

יָחִיד – המלך (וראו בקטע הקודם).

מִשְׁמָרוֹת – עמדות שמירה, ראו בקטע הקודם (“פרוסדאות”).

שָׁמַט קוֹלָר וגו' – הסיר את האחריות מעצמו והעבירה לעם כולו.

וְאֵינוֹ גוֹמְרָהּ – אינו מביאהּ לכלל השלמה וסיום.

מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ – מכניס עצמו לסכנת מוות.

*

קמה “כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן” (עמוס ג, יב) – אֵלּוּ הֵם עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁנִּסְמְכוּ עַל חִזְקִיָּהוּ וּפָלְטוּ עִמּוֹ, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מִיִּשְׂרָאֵל הַיּוֹשְׁבִים בְּשׁוֹמְרוֹן אֶלָּא אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה שֶׁבָּהֶם (סדר עולם רבה, כב).

אֵלּוּ הֵם וגו' – אותם אנשים ממלכות הצפון שמצאו מפלט אצל חזקיהו (מלך יהודה) מתוך ביטחונם בו).

אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה – שמינית.

*

קמו לְהֵיכָן הֶגְלָה סַנְחֵרִיב עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים? מַר זוּטְרָא אָמָר: לְאַפְרִיקֵי; רַב חֲנִינָא אָמָר: לְהָרֵי סְלוֹג (סנהדרין צד ע"א).

אַפְרִיקֵי – אולי הכוונה לפריגיה (שבאסיה הקטנה).

הָרֵי סְלוֹג – הרי שלג (שמקומם לא נתברר).

*

קמז אָמַר רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: לֹא לְמָקוֹם שֶׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים גָּלָה שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין. עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים גָּלוּ לִפְנִים מִן נְהַר סַמְבַּטְיוֹן, שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין מְפֻזָּרִים בְּכָל הָאֲרָצוֹת (בר"ר עג, ו).

לִפְנִים מִן נְהַר סַמְבַּטְיוֹן – מעבר לנהר אגדי, שמימיו גועשים כל השבוע ונחים בשבת.

*

קמח אָמְרוּ בְּשֵׁם רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: לְשָׁלוֹשׁ גָּלֻיּוֹת גָּלוּ יִשְׂרָאֵל, אַחַת לִפְנִים מִנְּהַר סַמְבַּטְיוֹן וְאַחַת לְדַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא וְאַחַת שֶׁיָּרַד עֲלֵיהֶם הֶעָנָן וְכִסָּה אוֹתָם (ירושלמי סנהדרין י, כט).

סַמְבַּטְיוֹן – ראו בקטע הקודם.

דַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא – פרוור של אנטיוכיה שבצפון סוריה.

*

קמט עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אֵינָם עֲתִידִין לַחֲזֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט, כז) – מָה הַיּוֹם הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ חוֹזֵר, אַף הֵם הוֹלְכִין וְאֵינָם חוֹזְרִין – דִּבְרֵי רַ' עֲקִיבָא. רַ' אֱלִיעֶזְר אוֹמֵר: “כַּיּוֹם הַזֶּה” – מָה יוֹם מַאֲפִיל וּמֵאִיר, אַף עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אֲפֵלָה שֶׁלָּהֶם עֲתִידָה לְהָאִיר לָהֶם (סנהדרין קי ע“ב; ילק”ש לדברים, תתקמ).

לַחֲזֹר – לארץ ישראל.

הַיּוֹם – אור היום, השמש.

מַאֲפִיל וּמֵאִיר – עם שקיעה וזריחה.

אֲפֵלָה שֶׁלָּהֶם וגו' – במקום האפילה יזכו לאור.

קנ הַכּוּתִים לֹא נֶחְשְׁבוּ מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, אֶלָּא מִיֶּתֶר חֲמִשָּׁה גּוֹיִים שֶׁשָּׁבָה מֶלֶךְ אַשּׁוּר, מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם. רַ' יוֹסֵי הוֹסִיף עֲלֵיהֶם: “דִּינָיֵא וַאֲפַרְסַתְכָיֵא טַרְפְּלָיֵא אֲפָרְסָיֵא אַרְכְּוָיֵא בָבְלָיֵא שׁוּשַׁנְכָיֵא דֶּהָיֵא עַלְמָיֵא” (עזרא ד, ט). וּכְשֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מִשּׁוֹמְרוֹן שָׁלַח סַנְחֵרִיב אֶת־עֲבָדָיו וְהוֹשִׁיבָם בְּשׁוֹמְרוֹן לְהַעֲלוֹת מַס לְמַלְכוּת. שָׁלַח בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאֲרָיוֹת וְהָיוּ הוֹרְגִין בָּהֶם. שָׁלְחוּ לַמֶּלֶךְ וְאָמְרוּ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, הָאָרֶץ שֶׁשְּׁלַחְתָּנוּ עָלֶיהָ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת אוֹתָנוּ, וְהִנֵּה נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה. שָׁלַח הַמֶּלֶךְ וְקָרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם: כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ שֶׁהֲיִיתֶם בְּאַרְצְכֶם לֹא שִׁכְּלָה אֶתְכֶם חַיַּת הַשָּׂדֶה, וְעַכְשָׁו אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת עֲבָדַי. אָמְרוּ לוֹ דָּבָר שֶׁל עֵצָה, אוּלַי יָשִׁיב אוֹתָם לְאַרְצָם. אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, אֵין הָאָרֶץ מְקַבֶּלֶת נָכְרִי שֶׁלֹּא נִמּוֹל וְשֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא בַּתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: “תְּנוּ לִי מִכֶּם שְׁנַיִם וְיֵלְכוּ וְיָמוּלוּ אוֹתָם וִילַמְּדוּ אוֹתָם תּוֹרָה” – וּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב. מִיָּד שָׁלְחוּ לְשָׁם אֶת רַ' דָסְתַּאי בֶּן יַנַּאי וְאֶת רַ' זְכַרְיָה וְהָיוּ מְלַמְּדִים אוֹתָם סֵפֶר תּוֹרָה בִּכְתָב נוֹטָרִיקוֹן וּבוֹכִים, וְהַגּוֹיִים הָאֵלֶּה הָיוּ הוֹלְכִים בְּחֻקּוֹת הַתּוֹרָה וּבְחֻקּוֹת אֱלוֹהֵיהֶם, עַד שֶׁעָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק וְהִתְחִילוּ בּוֹנִים בַּהֵיכָל. וּבָאוּ עֲלֵיהֶם הַשּׁוֹמְרוֹנִים לְמִלְחָמָה מֵאָה וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף (וְכִי שׁוֹמְרוֹנִים הָיוּ, וַהֲלֹא כּוּתִים הָיוּ? אֶלָּא עַל שֵׁם הֵעִיר שׁוֹמְרוֹן נִקְרְאוּ שׁוֹמְרוֹנִים), וְעוֹד בִּקְּשׁוּ לַהֲרֹג אֶת נְחֶמְיָה בְּמִרְמָה וּבִטְּלוּ מְלֶאכֶת בֵּית ה' שְׁתֵּי שָׁנִים. מָה עָשׂוּ עֶזְרָא וּזְרֻבָּבֶל וִיהוֹשֻׁעַ? קִבְּצוּ אֶת כָּל הַקָּהָל אֶל הַהֵיכָל, וְהֵבִיאוּ שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת כּוֹהֲנִים וְשׁוֹפָרוֹת בְּיָדָם וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת תִּינוֹקוֹת וְסִפְרֵי תוֹרָה בְיָדָם, וְהָיוּ תוֹקְעִין וְהַלְוִיִּים מְשׁוֹרְרִים וּמְזַמְּרִים וְנִדּוּ אֶת הַכּוּתִים בְּסוֹד שֵׁם הַמְפֹרָשׁ וּבִכְתָב הַנִּכְתָּב עַל הַלּוּחוֹת וּבְחֵרֶם בֵּית דִּין הַתַּחְתּוֹן וּבְחֵרֶם בֵּית דִּין הָעֶלְיוֹן, שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל פַּת כּוּתִי (מִכָּאן אָמְרוּ: כָּל הָאוֹכֶל פַּת כּוּתִי, כְּאִלּוּ אוֹכַל בְּשַׂר חֲזִיר) וְאַל יְגַיֵּר אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל כּוּתִי, וְאַל יְהֵא לָהֶם חֵלֶק בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְחֵלֶק וְנַחֲלָה וְזִכָּרוֹן בְּיִשְׂרָאֵל; וְשָׁלְחוּ אֶת הַחֵרֶם אֵצֶל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּבָבֶל, וְהֵם הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶם חֵרֶם עַל חֵרֶם, וְהַמֶּלֶךְ דָּרְיָוֶשׁ קָבַע עֲלֵיהֶם חֵרֶם עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וֵאלָהָא דִּי שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה יְמַגַּר כָּל מֶלֶךְ וְעַם דִּי יִשְׁלַח יְדֵהּ לְהַשְׁנָיָה לְחַבָּלָה בֵּית אֱלָהָא דֵךְ דִּי בִירוּשְׁלֶם” (עזרא ו, יב) (פדר“א לז; תנחומא וישב, ב; ילק”ש למלכים, רלד).

הַכּוּתִים – כינוי (שנתפס לגנאי) שהעניקו חכמים לבני העדה השומרונית (בעקבות הזכרת מוצאם מ“כותה” במלכים ב יז, כד).

שִׁבְעִים אֻמּוֹת – מספר אומות העולם שמנו חכמים ברשימת צאצאי נח (בראשית פרק י).

מִיֶּתֶר – משארית.

הוֹסִיף עֲלֵיהֶם – מנה בתור כותים (עמים נוספים).

עֲבָדָיוּ – הם הכותים.

שִׁכְּלָה – הרגה, גרמה לשכול.

אֵין לְהָשִׁיב – אי אפשר שלא לציית.

בִּכְתַב נוֹטָרִיקוֹן – בקיצור, בראשי פרקים בלבד.

בּוֹכִים – על שאולצו ללמד תורה לכותים.

עֶזְרָא, זְרֻבָּבֶל וגו' – ראשי העם בתקופת שיבת ציון.

בַּהֵיכָל – בית המקדש. נִדּוּ וגו' – החרימו, ואף חיזקו את החרם בכוח השם המפורש, לוחות הברית ובתי הדין של שמים וארץ.

“וֵאלָהֶָא” וגו' – ותרגום דברי מלך פרס: “והאלוהים אשר שיכן את שמו שם [=בבית המקדש] ישמיד כל מלך ועם אשר ישלח ידו לשנות ולפגוע בבית האלוהים הזה אשר בירושלים”.

*

קנא חִזְקִיָּהוּ – שֶׁחִזְּקוֹ יָהּ; דָּבָר אַחֵר: שֶׁחִזֵּק אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמָיִם (סנהדרין צד ע"א).

שֶׁחִזְּקוֹ יָהּ – שמו של המלך נדרש כרומז למחלתו ולהחלמתו בעקבות תפילתו (מלכים ב פרק כ).

חִזֵּק אֶת יִשְׂרָאֵל וגו' – הידק את הקשר באמצעות רפורמות דתיות שביצע (שם, פרק יח).

*

קנב “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן” (ישעיה י, כז) – אָמַר רַ' יִצְחָק נַפָּחָא: חֻבַּל עֹל שֶׁל סַנְחֵרִיב מִפְּנֵי שַׁמְנוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ שֶׁהָיָה דּוֹלֵק בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. מָה עָשָׂה? נָעַץ חֶרֶב עַל פֶּתַח בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זוֹ. בָּדְקוּ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְלֹא מָצְאוּ עַם הָאָרֶץ; מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפַּטְרִיס וְלֹא מָצְאוּ תִּינוֹק וְתִינֹקֶת, אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁלֹּא הָיוּ בְּקִיאִין בְּהִלְכוֹת טֻמְאָה וְטָהֳרָה. וְעַל אוֹתוֹ הַדּוֹר הוּא אוֹמֵר: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן” (שם ז, כא), וְאוֹמֵר: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף” (שם שם, כג) – אַף עַל פִּי שֶׁאֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כֶּסֶף “לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה” (שם) (סנהדרין צד ע"ב).

חֻבַּל עֹל שֶׁל סַנְחֵרִיב וגו' – העול שביקש סנחריב להטיל על ישראל ייהרס בזכות השמן שדלק לשם לימוד תורה בבתי המדרש של חזקיהו.

עַם הָאָרֶץ – אדם שאינו בקיא בתורה ואינו מקיים מצוות בדקדוקן.

מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפַּטְרִיס – גבולות ממלכת יהודה (מן הערבה שבדרום עד אזור ראש העין של היום).

הִלְכוֹת טֻמְאָה וְטָהֳרָה – שקשה להבינן ולקיימן במלואן.

אוֹתוֹ הַדּוֹר – דורו של חזקיהו.

“וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא” וגו' – הפסוקים נדרשים כאומרים כי העיסוק המרובה בלימוד תורה הוא שיגרום לאנשים לחדול מעיסוק בחקלאות (ומכאן מיעוט בני בקר והזנחת הכרמים). אַף עַל פִּי וגו' – אף שאפשר לקבל תשלום גבוה בעבור הגפנים, בכל זאת הכרמים יעלו קוצים.

*

קנג “מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע” (משלי ג, לג) – זֶה פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ, שֶׁהָיָה אוֹכַל אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה; “וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ” (שם) – זֶה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁהָיָה אוֹכַל לִיטְרָא יָרָק בִּסְעֻדָּה (סנהדרין צד ע"ב).

פֶּקַח – מן הרשעים שבמלכי ישראל (מלכים ב טו, כז).

שֶׁהָיָה אוֹכַל וגו' – כמות אדירה של עופות רק כקינוח סעודתו ולא שבע (הסאה היא כשישה ק"ג).

לִיטְרְָא – כמות קטנה (יש אומרים כ־250 גרם).

*

קנד “גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה” (משלי כה, א) – מְלַמֵּד שֶׁגְּנוּזִים הָיוּ. דָּבָר אַחֵר: אֵין “הֶעְתִּיקוּ” אֶלָּא פֵּרְשׁוּ. (ילק“ש למשלי, תתקסא; מדמ”ש כה, א).

גְּנוּזִים הָיוּ – ספר משלי הוסתר מן העין עד שנגאל בידי חזקיהו ואנשיו.

פֵּרְשׁוּ – ומבין “העתיקו” כעניין של העברה ממקום למקום, מלשון ללשון, ביאור והסבר.

*

קנה שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלוֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ וְעַל שְׁלוֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ. עַל שְׁלוֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ: גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת וְהוֹדוּ לוֹ, כִּתֵּת נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וְהוֹדוּ לוֹ, גֵּרֵר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים וְהוֹדוּ לוֹ; וְעַל שְׁלוֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ: סָתַם מֵי גִיחוֹן וְלֹא הוֹדוּ לוֹ, קִצֵּץ דַּלְתוֹת הֵיכָל וְשִׁגְּרָן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא הוֹדוּ לוֹ, עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן וְלֹא הוֹדוּ לוֹ (ברכות י ע"ב).

הוֹדוּ לו – אישרו (חכמים) את מעשיו.

גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת – חיבור קדום ובו תרופות שונות, ועשה כך כדי שיתפללו האנשים לקב"ה ולא יסמכו על הספר.

נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת – שנותר עוד מימי משה (מלכים ב יח, ד), ובני ישראל עבדו לו כאילו היה אל.

גֵּרֵר וגו' – הוביל את אביו, אחז, לקבורה בביזיון, בגלל חטאיו בעבודה זרה.

סָתַם מֵי גִיחוֹן – הסיט את מי מעיין הגיחון (השילוח) בשעת המצור על ירושלים, כדי שלא ייפלו לידי האויב (דברי הימים ב לב, ל).

קִצֵּץ דַּלְתוֹת הֵיכָל – הפשיט את דלתות בית המקדש מן הזהב שעליהן ושלח אותו כמנחה למלך אשור (מלכים ב יח, טז).

עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן – הוסיף חודש לשנה ועשאה לשנה מעוברת, אך עשה זאת לאחר שכבר החל חודש ניסן, והחליט להפוך אותו לחודש אדר ב.

*

קנו אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי ה' עָלִיתִי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁחִתוֹ? ה' אָמַר אֵלַי עֲלֵה עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ” (מלכים ב יח, כה)? – שֶׁשָּׁמַע הַנָּבִיא אוֹמֵר “יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט” (ישעיה ח, ו) – אֵלּוּ מַלְכֵי בֵּית דָּוִד שֶׁמַּנְהִיגִים אוֹתָם בְּנַחַת כְּמֵי הַשִּׁילוֹחַ הַהוֹלְכִים בְּנַחַת, “וְלָכֵן הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר” (שם שם, ז) – אֶלָּא מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ? הַנָּבִיא הִתְנַבֵּא עַל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, וְהוּא נָתַן דַּעְתּוֹ עַל יְרוּשָׁלַיִם כֻּלָּהּ. בָּא הַנָּבִיא וְאָמַר לוֹ: “כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ” (שם שם, כג) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בַּר בֶּרֶכְיָה: אֵין נִמְסָר עַם עָיֵף בְּתוֹרָה בְּיַד הַמֵּצִיק לוֹ: “כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל, אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי, וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד, דֶּרֶךְ הַיָּם, עֵבֶר הַיַּרְדֵּן, גְּלִיל הַגּוֹיִם” (שם) – לֹא כָרִאשׁוֹנִים, שֶׁהֵקֵלּוּ מֵעֲלֵיהֶם עֹל תּוֹרָה, אֲבָל הָאַחֲרוֹנִים שֶׁהִכְבִּידוּ עֲלֵיהֶם עֹל תּוֹרָה וּרְאוּיִים הַלָּלוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם נֵס כְּדוֹרְכֵי הַיָּם וּכְעוֹבְרֵי הַיַּרְדֵּן.

“עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד” (ישעיה י, לב) – אָמַר רַב הוּנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם נִשְׁתַּיֵּר מֵעֲווֹנָהּ שֶׁל נֹב. אָמְרוּ לוֹ הַכַּלְדִּיִּים לְסַנְחֵרִיב: אִם תֵּלֵךְ הַיּוֹם אַתָּה יָכוֹל לָהּ, וְאִם לֹא – אֵין אַתָּה יָכוֹל לָהּ. עָשָׂה בְיוֹם אֶחָד מַהֲלַךְ עֲשָׂרָה יָמִים. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם הֵטִילוּ תַּחְתָּיו מַצָּעוֹת עַד שֶׁעָלָה וְיָשַׁב עַל הַחוֹמָה, עַד שֶׁרָאָה אֶת יְרוּשָׁלַיִם כֻּלָּהּ. כְּשֶׁרָאָה אוֹתָהּ קָטְנָה בְעֵינָיו, אָמַר לְחֵילוֹתָיו: “הֲלֹא זֹאת הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהֶחֱרַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת כָּל חֲיָלַי וְעָלֶיהָ כִּנַּסְתִּי כָּל מְדִינָתִי; הֲלֹא הִיא קְטַנָּה וְחַלָּשָׁה מִכָּל כְּרַכֵּי הָעַמִּים שֶׁכָּבַשְׁתִּי בְּחֹזֶק יָדִי”. הָיָה עוֹמֵד וּמֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בְּיָדוֹ עַל הַר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁבְּצִיּוֹן וְעַל הָעֲזָרָה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. אָמְרוּ לוֹ: נִשְׁלַח בָּהּ יָד הַיּוֹם. אָמַר לָהֶם: יְגֵעִים אַתֶּם הַיּוֹם, שֶׁבָּאתֶם מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה. לִינוּ עַכְשָׁו וּלְמָחָר כָּל אֶחָד מִכֶּם יָבִיא לִי צְרוֹר אֶחָד מִן הַחוֹמָה.

הֵצִיץ רַבְשָׁקֵה עַל הַחוֹמָה וְשָׁמַע שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרְאִים אֶת הַהַלֵּל. אָמַר לְסַנְחֵרִיב: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ, נִסִּים נַעֲשׂוּ לָהֶם הַלָּיְלָה. הָיָה סַנְחֵרִיב מְבַזֶּה בְּדָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בַּת צִיּוֹן” (שם). מִיָּד “וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֶה אַשּׁוּר… וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים” (מלכים ב יט, לה; והשוו ישעיה לז, לו; דברי הימים ב לב, כא). אָמַר רַב פַּפָּא: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: “לָן הַדִּין – בָּטֵל הַדִּין” (סנהדרין צד ע“ב־צה ע”א; תרגום יונתן לישעיה י, לב; ילק"ש למלכים, רמא).

מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר – דברי רבשקה, שר צבא אשור, הצר על ירושלים, וטוען שעשה זאת על פי רצון הקב"ה.

מֵי הַשִּׁילוֹחַ – מעיין הזורם בנחת.

מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ – מלך אשור, אם בא לירושלים ברצון האל?

עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים – שבטי ממלכת ישראל.

נָתַן דַּעְתּוֹ – חשב.

עָיֵף – יגע ועמל.

“כָּעֵת הָרִאשׁוֹן” וגו' – והפסוק נדרש כעוסק במלכות הצפון (“הראשון הֵקֵל”, שזילזלו בתורה) ומלכות יהודה (“האחרון הכביד”, שיָגעו תחת עולה של תורה).

כְּדוֹרְכֵי הַיָּם וּכְעוֹבְרֵי הַיַּרְדֵּן – העוברים בים סוף והחוצים את הירדן בימי משה ויהושע.

“עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד” – והפסוק נדרש כאומר כי נותר רק יום אחד שבו היה אפשר לנקום בירושלים על מעשה הריגת הכוהנים בנוב בימי שאול (שמואל א פרק כב). הַכַּלְדִּיִּים – החוזים בכוכבים, אסטרולוגים.

מַצָּעוֹת – שטיחים.

הְֶחֱרַדְתִּי – הבהלתי וזירזתי.

מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בְּיָדוֹ – מנופף בידו בדרך של זלזול.

נִשְׁלַח בָּהּ יָד – נתקיף אותה.

צְרוֹר – אבן.

קוֹרְאִים אֶת הַהַלֵּל – קוראים את פרקי התהלים הנאמרים בליל חג הפסח.

מְבַזֶּה – מזלזל.

לָן הַדִּין – בָּטֵל הַדִּין – פתגם האומר כי כאשר דוחים גזר דין או עונש ליום המחרת, לעיתים הם מתבטלים.

*

קנז אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בָּא עֲלֵיהֶם סַנְחֵרִיב הָרָשָׁע בְּאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ בְּנֵי מְלָכִים יוֹשְׁבִים בִּקְרוֹנוֹת שֶׁל זָהָב וְעִמָּהֶם שִׁגְלוֹנוֹת וְזוֹנוֹת, וּבִשְׁמוֹנִים אֶלֶף גִּבּוֹרִים לְבוּשֵׁי שִׁרְיוֹן קְלִפָּה, וּבְשִׁשִּׁים אֶלֶף אִישׁ אֲחוּזֵי חֶרֶב רָצִים לְפָנָיו, וְהַשְּׁאָר פָּרָשִׁים.

תְּנָא: אֹרֶךְ מַחֲנֵהוּ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָא, רֹחַב צַוַּאר סוּסָיו אַרְבָּעִים פַּרְסָא, סַךְ מַחֲנֵהוּ מָאתַיִם וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא אֶלֶף חָסֵר אֶחָד.

רִאשׁוֹנִים עָבְרוּ בִשְׂחִי, אֶמְצָעִים עָבְרוּ בְקוֹמָה, אַחֲרוֹנִים הֶעֱלוּ עָפָר עַל רַגְלֵיהֶם וְלֹא מָצְאוּ מַיִם בַּנָּהָר לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁהֵבִיאוּ מַיִם מִמָּקוֹם אַחֵר וְשָׁתוּ.

(וַהֲלֹא כָּתוּב: “וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים” [מלכים ב יט, לה]? אָמַר רַ' אַבָּהוּ הַלָּלוּ רָאשֵׁי גֵּיסוֹתֵיהֶם).

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: מַגָּלְךָ נְטוּשָׁה? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נְטוּשָׁה וְעוֹמֶדֶת מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אָמַר: אוֹתוֹ הַפֶּרֶק זְמַן בִּשּׁוּל פֵּרוֹת הָיָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: כְּשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לְבַשֵּׁל פֵּרוֹת הִזָּקֵק לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִדֵּי עָבְרוֹ יִקַּח אֶתְכֶם כִּי בַבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יַעֲבֹר בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה וְהָיָה רַק זְוָעָה” (ישעיה כח, יט). אָמַר רַב פַּפָּא: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: “אַגַּב הֲלִיכָתְךָ הַרְאֵה עַצְמְךָ לְאוֹיֶבְךָ”.

“עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ” (שיר השירים א, יב) – אָמַר רַ' יוּדָן: עַד שֶׁחִזְקִיָהוּ וְסִיעָתוֹ מְסֻבִּים וְאוֹכְלִים פִּסְחֵיהֶם בִּירוּשָׁלָיִם – כְּבָר הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּלַּיְלָה הַהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר” (מלכים ב יט, לה) (סנהדרין צה ע“ב; שהש”ר א, נז).

בָּא עֲלֵיהֶם – על תושבי ירושלים.

שִׁגְלוֹנוֹת – פילגשים.

שִׁרְיוֹן קְלִפָּה – שריון קשקשים.

פַּרְסָא – יותר מארבעה ק"מ. סַךְ מַחֲנֵהוּ – 2,599,999,999 חיילים.

בִּשְׂחִי – חצו (נהרות) בשחייה.

בְּקוֹמָה – בהליכה בתוך המים (שהתמעטו בשל מעבר הראשונים).

הֶעֱלוּ עָפָר עַל רַגְלֵיהֶם – עברו בנהרות שהתייבשו (בשל מספרם האדיר של החוצים אותם).

הַלָּלוּ – אותם 185,000 איש.

רָאשֵׁי גֵּיסוֹתֵיהֶם – המפקדים.

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

מַגָּלְךָ נְטוּשָׁה – חרבך מושחזת (להכות באשורים).

עוֹמֶדֶת – מוכנה.

הַפֶּרֶק – הזמן.

בִּשּׁוּל פֵּרוֹת – הבשלת הפרי, וגבריאל המלאך אחראי על כך.

הִזָּקֵק לָהֶם – עסוק בהם, באשורים.

אַגַּב הֲלִיכָתְךָ וגו' – פתגם שמשמעותו: לך לכאורה לפי תומך, אך הבהל כך את אויבך.

עַד – בעוד.

מְסֻבִּים וגו' – יושבים ואוכלים את קורבן הפסח.

הִקְדִּים – וגאלם מיד האויב הצר על ירושלים.

*

קנח יֵשׁ אוֹמְרִים: בְּחָטְמוֹ נָשַׁף בָּהֶם וּמֵתוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ” (ישעיה מ, כד). רַ' יִרְמִיָּה בַר אַבָּא אָמַר: כַּפַּיִם סָפֵק לָהֶם וּמֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי וַהֲנִיחֹתִי חֲמָתִי” (יחזקאל כא, כב). רַ' יִצְחָק נַפָּחָא אָמָר: אָזְנַיִם גָּלָה לָהֶם וְשָׁמְעוּ שִׁירָה מִפִּי חַיּוֹת וּמֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “מֵרוֹמְמֻתֶךָ נָפְצוּ גּוֹיִם” (ישעיהו לג, ג). וְכַמָּה נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם? אָמַר רַב: עֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ מִסְפָּר יִהְיוּ וְנַעַר יִכְתְּבֵם” (שם י, ט). כַּמָּה נַעַר יָכוֹל לִכְתֹּב? י‘. רַ’ אֱלִיעֶזְר אָמַר: שִׁשָּׁה, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל נַעַר לִהְיוֹת שׂוֹרֵט שְׂרִיטָה (סנהדרין צח ע“ב; איכ”ר ד, טו).

נָשַׁף בָּהֶם – המלאך גבריאל (וראו בקטע הקודם).

כַּפַּיִם סָפַק – מחא כף אל כף.

אָזְנַיִם וגו' – גילה את אוזניהם ושמעו את קולן המבהיל של חיות הקודש שבמרכבה האלוהית.

נִשְׁתַּיֵּר – נותרו.

נַעַר – המתחיל בלימוד הכתיבה ויכול לשרטט בנקל את האות יו"ד (שערכה המספרי 10).

שׂוֹרֵט שְׂרִיטָה – הנראית כמו האות וי"ו (שערכה 6).

*

קנט פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְתִרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס, שֶׁבָּאוּ לְסַיֵּעַ לְחִזְקִיָהוּ. הִרְגִּישׁ בָּהֶם סַנְחֵרִיב. וּמָה עָשָׂה לָהֶם סַנְחֵרִיב הָרָשָׁע? בְּעַרְבִית כְּפָתָם, בַּחֲצִי הַלַּיְלָה יָצָא הַמַּלְאָךְ וּנְגָפָם לְחֵילוֹתָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב. בְּשַׁחֲרִית הִשְׁכִּים חִזְקִיָּהוּ וּמְצָאָם כְּפוּתִים. אָמַר: דּוֹמֶה שֶׁלֹּא בָּאוּ אֵלּוּ אֶלָּא לְסַיְּעֵנִי, הִתִּירָם וְהָלְכוּ וְסִפְּרוּ נִסָּיו וּגְבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שהש"ר ד, יט).

פַּרְעֹה… וְתִרְהָקָה – ראו ישעיה לו, ו לז, ט.

אוֹתוֹ הַנֵּס – של הצלת ירושלים מידי האשורים.

בְּעַרְבִית כְּפָתָם – אסר אותם בשעת הערב.

*

קס כְּשֶׁבָּא סַנְחֵרִיב וְצָר עַל יְרוּשָׁלַיִם כָּתַב שֶׁבְנָא פִּתָּק וּזְרָקוֹ בְּחֵץ: “שֶׁבְנָא וְסִיעָתוֹ הִשְׁלִימוּ, חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ לֹא הִשְׁלִימוּ”. הָיָה חִזְקִיָּה מִתְיָרֵא וְאָמַר: שֶׁמָּא, חָס וְשָׁלוֹם, נוֹטָה דַעְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַחַר הָרֹב? בָּא נָבִיא וְאָמַר לוֹ: “לֹא תֹּאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר” (ישעיה ח, יב) – כְּלוֹמַר, קֶשֶׁר רְשָׁעִים הוּא וְקֶשֶׁר רְשָׁעִים אֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן.

הָלַךְ שֶׁבְנָא לַחֲצֹב לוֹ קֶבֶר בְּקִבְרֵי בֵּית דָּוִד, בָּא נָבִיא וְאָמַר לוֹ: “מַה לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה כִּי חָצַבְתָּ לְךָ פֹּה קָבֶר?… הִנֵּה ה' מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר” (שם כב, טז־יז) – גּוֹלֶה בֶּן גּוֹלֶה, אֵי זֶה כֹּתֶל בָּנִיתָ כָּאן, אֵי זֶה עַמּוּד הֶעֱמַדְתָּ כָּאן, אֲפִלּוּ אֵי זֶה מַסְמֵר קָבַעְתָּ כָּאן?

כְּשֶׁיָּצָא בָּא גַּבְרִיאֵל וְסָגַר אֶת הַשַּׁעַר בִּפְנֵי חֵילוֹ. אָמְרוּ לוֹ: חֵילְךָ הֵיכָן? אָמַר: חָזְרוּ בָּהֶם. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, מְשַׂחֵק הָיִיתָ בָּנוּ – נְקָבוּהוּ בַעֲקֵבָיו וּתְלָאוּהוּ בְּזַנְבֵי סוּסֵיהֶם וְהָיוּ מְגָרְרִין אוֹתוֹ עַל הַקּוֹצִים וְעַל הַבַּרְקֳנִים (סנהדרין כו ע“א־ע”ב; ויק"ר ה, ה).

שֶׁבְנָא – משריו של חזקיהו (ישעיה כב, טו).

פִּתָּק – פתק.

זְרָקוֹ – אל מחנה האשורים.

הִשְׁלִימוּ – מוכנים להיכנע.

אַחַר הָרֹב – אחר שבנא ותומכיו.

אֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן – לא מובא בחשבון בקביעת רוב ומיעוט.

גּוֹלֶה בֶּן גּוֹלֶה – רמז למוצאו הזר של שבנא, שהיטלטל ובא מארץ אחרת.

כְּשֶׁיָּצָא – שבנא מירושלים, להצטרף אל מחנה אשור.

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

חֵילְךָ – התומכים בך.

חָזְרוּ בָּהֶם – התחרטו ונשארו בעיר.

מְשַׂחֵק – מהתל.

מְגָרְרִין – גוררים.

*

קסא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה אוֹתוֹ רָשָׁע לִקְרוֹתוֹ “אָסְנַפַּר רַבָּא וְיַקִּירָא” (עזרא ד, י)? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא סִפֵּר בִּגְנוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם” (מלכים ב יח, לב). רַב וּשְׁמוּאֵל – אֶחָד אָמַר: מֶלֶךְ פִּקֵחַ הָיָה, שֶׁאִלּוּ אָמַר לָהֶם: “אֶרֶץ טוֹבָה מֵאַרְצְכֶם”, הָיוּ אוֹמְרִים: מְשַׁקֵּר אַתָּה; וְאֶחָד אָמַר: מֶלֶךְ טִפֵּשׁ הָיָה, אִם כֵּן – מָה יִתְרוֹנָהּ? (סנהדרין צד ע"א).

רָשָׁע – סנחריב.

אָסְנַפַּר וגו' – אסנפר הגדול והמכובד (כפי שסנחריב מכונה בספר עזרא).

שֶׁנֶּאֱמַר וגו' – דברי סנחריב הם, שאומר רבשקה ליושבי ירושלים בעת המצור עליה.

אִם כֵּן וגו' – אם הארץ שאליה יצאו בגלות טובה כמו ארץ ישראל, מה טעם להציע לבני ישראל לעבור מכאן לשם?

*

קסב אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: שׁוֹטֶה הָיָה זֶה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ לְפַתּוֹת. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָלַךְ לִשָּׂא אִשָּׁה, אָמַר לָהּ: אָבִיךְ מֶלֶךְ וַאֲנִי מֶלֶךְ, אָבִיךְ עָשִׁיר וַאֲנִי עָשִׁיר, אָבִיךְ מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן, וַאֲנִי מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן, וְאֵין זֶה פִּתּוּי. כֵּיצַד פִּתּוּי? אוֹמֵר לָהּ: אָבִיךְ הֶדְיוֹט וַאֲנִי מֶלֶךְ, אָבִיךְ עָנִי וַאֲנִי עָשִׁיר, אָבִיךְ מַאֲכִילֵךְ יָרָק וְקִטְנִית וּמַשְׁקֵךְ מַיִם וַאֲנִי מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן, אָבִיךְ מוֹלִיכֵךְ לְמֶרְחָץ בְּרֶגֶל וַאֲנִי מוֹלִיכֵךְ בִּגְלֶקְטִיקָא (ספרי דברים, לז; ילק"ש למלכים, רלח).

שׁוֹטֶה – סנחריב (וראו בקטע הקודם).

לְפַתּוֹת – לשכנע אנשים להיענות להצעתו.

לִשָּׂא – לשאת.

הֶדְיוֹט – אדם פשוט.

גְלֶקְטִיקָא – מרכבה מפוארת, אפריון.

*

קסג רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' אֶלְעָזָר אָמָר: רָאוּי הָיָה חִזְקִיָּהוּ לוֹמַר שִׁירָה עַל מַפֶּלֶת סַנְחֵרִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ” (דברי הימים ב לב, כה) – לָמָּה? – “כִּי גָבַהּ לִבּוֹ” (שם)! בּוֹא וּרְאֵה, חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ וְצַדִּיק וְאַתָּה אוֹמֵר “כִּי גָבַהּ לִבּוֹ”? אֶלָּא גָבַהּ לִבּוֹ מִלּוֹמַר שִׁירָה. בָּא יְשַׁעְיָהוּ אֵצֶל חִזְקִיָּהוּ וְסִיעָתוֹ, אָמַר לָהֶם: “זַמְּרוּ ה'!” (ישעיה יב, ה), אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה? – “כִּי גֵאוּת עָשָׂה” (שם). אָמְרוּ לוֹ: כְּבָר “מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ” (שם). אָמַר רַ' אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: אָמַר חִזְקִיָּהוּ: תּוֹרָה שֶׁאֲנִי עוֹסֵק בָּהּ מְכַפֶּרֶת עַל הַשִּׁירָה. (שהש"ר ד, יט).

רָאוּי… לוֹמַר שִׁירָה – צריך היה לשיר דברי תודה.

לָמָּה? – מדוע לא אמר שירה?

“גָבַהּ לִבּוֹ” – התגאה.

“גֵאוּת עָשָׂה” – מעשים גדולים ומרשימים.

כְּבָר “מוּדַעַת” וגו' – מעשיו הגדולים (של הקב"ה) כבר ידועים בכל הארץ.

תּוֹרָה – הנרמזת במילת “זאת” (שנאמר: “וזאת התורה” [דברים ד, מד]).

מְכַפֶּרֶת – באה במקום, מפצה.

*

קסד אַרְבָּעָה מְלָכִים הָיוּ, מָה שֶׁתָּבַע זֶה לֹא תָּבַע זֶה, וְאֵלּוּ הֵם: דָּוִד וְאָסָא וִיהוֹשָׁפָט וִיחִזְקִיָּהוּ.

דָּוִד אָמַר: “אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם” (תהלים יח, לח). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם” (שמואל א ל, יז), וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר לוֹ בַּלֵּילוֹת בְּזִיקִים וּבְרָקִים, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי, ה' אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי” (תהלים יח, כט).

עָמַד אָסָא וְאָמַר: אֲנִי אֵין בִּי כּוֹחַ לַהֲרֹג לָהֶם, אֶלָּא אֲנִי רוֹדֵף אוֹתָם וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ… כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי ה' " (דברי הימים ב יד, יב) – “לִפְנֵי אָסָא” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא "לִפְנֵי ה' ". עָמַד יְהוֹשָׁפָט וְאָמַר: אֲנִי אֵין בִּי כּוֹחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף, אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן… וַיִּנָּגֵפוּ” (שם כ, כב). עָמַד חִזְקִיָּהוּ וְאָמַר: אֲנִי אֵין בִּי כּוֹחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף וְלֹא לוֹמַר שִׁירָה, אֶלָּא אֲנִי יָשֵׁן בְּמִטָּתִי וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר” (מלכים ב יט, לה) (איכ“ר פתיחתא ל; ילק”ש לשמואל, קסג).

תָּבַע – ביקש.

זִיקִים – כוכבי שביט.

*

קסה “לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ” (ישעיה ט, ו) – אָמַר רַ' תַּנְחוּם: דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא בְּצִפּוֹרִי: מִפְּנֵי מָה כָּל מֵ"ם שֶׁבְּאֶמְצַע תֵּבָה פָּתוּחַ וְזֶה סָתוּם? בִּקַּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת חִזְקִיָּהוּ מָשִׁיחַ וְסַנְחֵרִיב גּוֹג וּמָגוֹג; אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמָה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמַר כַּמָּה שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְפָנֶיךָ, לֹא עֲשִׂיתוֹ מָשִׁיחַ, – חִזְקִיָּה, שֶׁעָשִׂיתָ לוֹ כָּל הַנִּסִּים הַלָּלוּ וְלֹא אָמַר שִׁירָה לְפָנֶיךָ, תַּעֲשֵׂהוּ מָשִׁיחַ? לְכָךְ נִסְתַּתֵּם. מִיָּד פָּתְחָה הָאָרֶץ וְאָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי אֹמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה תַּחַת צַדִּיק זֶה וַעֲשֵׂהוּ מָשִׁיחַ. פָּתְחָה וְאָמְרָה שִׁירָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק” (שם כד, טז) – אָמַר שַׂר הָעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשֵׂה צִבְיוֹנוֹ לְצַדִּיק זֶה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמָרָה: “רָזִי לִי, רָזִי לִי” (שם) – אָמַר נָבִיא: “אוֹי לִי” (שם), אוֹי לִי! עַד מָתַי? יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמָרָה: “בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ” (שם). תְּנָא מִשּׁוּם רַ' פַּפְיַס: גְּנַאי הוּא לְחִזְקִיָהוּ וְסִיעָתוֹ שֶׁלֹּא אָמְרוּ שִׁירָה עַד שֶׁפָּתְחָה הָאָרֶץ וְאָמְרָה שִׁירָה (סנהדרין צד ע"א).

תֵּבָה – מילה.

זֶה סָתוּם – ונכתבה מ"ם סופית באמצע המילה (“לםרבה”), בפסוק שנדרש על הגואל העתידי.

גּוֹג וּמָגוֹג – אויבי ישראל במלחמה עתידית איומה כנגד עם ישראל, אשר תקדם לביאת המשיח (יחזקאל, פרקים לח־לט).

שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת – ספר תהלים.

כָּל הַנִּסִּים – הצלתו מאשור ורפואתו הפלאית.

לֹא אָמַר שִׁירָה – ראו בקטע קסג.

לְכָךְ נִסְתַּתֵּם – החלפת מ“ם פתוחה במ”ם סופית באה לומר שתוכנית הקב"ה לא יצאה לפועל.

“צְבִי לַצַּדִּיק” – מילים אלו נדרשות כאמירת שבח לקב"ה, צדיקו של עולם.

שַׂר הָעוֹלָם – מלאך הממונה על היקום (ויש המזהים אותו עם המלאך מטטרון).

עֲשֵׂה צִבְיוֹנוֹ וגו' – דרשה אחרת על “צבי לצדיק” כבקשה למלא את בקשתו, צביונו, של חזקיהו להיות משיח.

יָצְתָה בַּת קוֹל – קול נשמע מן השמים.

רָזִי לִי – ישנו סוד גנוז (רז) שבגללו נדחית בקשת הארץ והמלאך.

עַד מָתַי? – כמה עוד נחכה לביאת הגואל?

“בֹּגְדִים בָּגָדוּ” וגו' – עד שאויבי ישראל, ועד שגם אויביהם שלהם, ייעלמו מעל פני האדמה.

מִשּׁוּם – בשם.

קסו מִי כְּהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים, בֵּין חִזְקִיָּהוּ לִישַׁעְיָהוּ. חִזְקִיָּהוּ אָמַר: יָבוֹא יְשַׁעְיָהוּ אֶצְלִי, שֶׁכָּךְ מָצִינוּ בְּאֵלִיָּהוּ שֶׁהָלַךְ אֵצֶל אַחְאָב; וִישַׁעְיָהוּ אָמַר: יָבוֹא חִזְקִיָּהוּ אֶצְלִי, שֶׁכָּךְ מָצִינוּ בִּיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב, שֶׁהָלַךְ אֵצֶל אֱלִישָׁע. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הֵבִיא יִסּוּרִים עַל חִזְקִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ לִישַׁעְיָהוּ: לֵךְ וּבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה.

“וַיָבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ… וַיֹּאמֶר… כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה” (ישעיה לח, א) – “מֵת אַתָּה” – בָּעוֹלָם הַזֶּה, “וְלֹא תִחְיֶה” – בָּעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לוֹ חִזְקִיָּהוּ: כָּל כָּךְ לָמָּה? אָמַר לוֹ: מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נָשָׂאתָ אִשָּׁה. אָמַר לוֹ: מִשּׁוּם שֶׁנִּרְאָה לִי בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁעֲתִידִים לָצֵאת מִמֶּנִּי בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים. אָמַר לוֹ: מָה לְךָ אֵצֶל כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? מָה שֶׁנִּצְטַוֵּיתָ עֲשֵׂה – וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲשֶׂה כִּרְצוֹנוֹ. אָמַר לוֹ: עַכְשָׁו תֵּן לִי בִּתְּךָ; אֶפְשָׁר תִּגְרֹם זְכוּת שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ וְיֵצְאוּ מִמֶּנִּי בָּנִים מְהֻגָּנִים. אָמַר לוֹ: כְּבָר נִגְזְרָה עָלֶיךָ גְּזֵרָה. אָמַר לוֹ: בֶּן אָמוֹץ, כַּלֵּה נְבוּאָתְךָ וְצֵא! כָּךְ מְקֻבָּלְנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: “אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם – אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים”. לְסוֹף נָתַן לוֹ יְשַׁעְיָהוּ בִּתּוֹ. יָצְאוּ מִמֶּנּוּ מְנַשֶּׁה וְרַבְשָׁקֶה. פַּעַם אַחַת הִרְכִּיבָם עַל כְּתֵפָיו לְהוֹלִיכָם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר אֶחָד מֵהֶם: רָאוּי רֹאשׁוֹ שֶׁל אַבָּא שֶׁיַּעֲלוּ בּוֹ דָּגִים. אָמַר הַשֵּׁנִי: רָאוּי רֹאשׁוֹ שֶׁל אַבָּא שֶׁיַּקְרִיבוּ עָלָיו קָרְבָּן לַעֲבוֹדָה זָרָה. חֲבָטָם בְּקַרְקַע. מְנַשֶּׁה חָיָה וְרַבְשָׁקֶה מֵת (ברכות י ע"א).

חִזְקִיָּהוּ אָמַר וגו' – כי כל אחד מהם ראה עצמו חשוב מן האחר.

אֵלִיָּהוּ – מלכים א כא, יז.

יְהוֹרָם – מלכים ב ג, יב.

מְהֻגָּנִים – ראויים.

כִּבְשׁוֹנוֹ – סתריו, סודותיו.

מָה שֶׁנִּצְטַוֵּיתָ – לקיים מצוות “פרו ורבו”.

נִגְזְרָה עָלֶיךָ גְּזֵרָה – למות.

בֶּן אָמוֹץ – ישעיהו.

כַּלֵּה – סַיים.

מְקֻבָּלְנִי – יש בידי מסורת.

אֲבִי אַבָּא – דויד.

אַל יִמְנַע… הָרַחֲמִים – אל יימנע מלבקש שהקב"ה ירחם עליו.

מְנַשֶּׁה – מן הרשעים שבמלכי יהודה.

רַבְשָׁקֶה – לפי אחת המסורות (תרגום קהלת י, ט) הצטרף רבשקה אל אויבי ישראל (וראו קטע קנו).

רָאוּי – מתאים.

חֲבָטָם – השליך אותם (בכעס).

*

קסז “וַיִּשְׁכַּב יְחִזְקִיּהוּ עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּמַעֲלֵה קִבְרֵי בְנֵי דָוִיד” (דברי הימים ב לב, לג) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: “בְּמַעֲלֵה” אֵצֶל מְעֻלִּים שֶׁבַּמִּשְׁפָּחָה, וּמִי הֵם? דָּוִד וּשְׁלֹמֹה. “וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ” (שם) – שֶׁיָּצְאוּ לְפָנָיו שְׁלוֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף חֲלוּצֵי כָּתֵף, דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: וַהֲלֹא לִפְנֵי אַחְאָב עָשׂוּ כֵּן! אֶלָּא שֶׁהִנִּיחוּ סֵפֶר תּוֹרָה עַל מִטָּתוֹ וְאָמְרוּ: קִיֵּם זֶה מָה שֶׁכָּתוּב בָּזֶה (בבא קמא טז ע“ב־יז ע”א).

יָצְאוּ לְפָנָיו – בהלווייתו.

חֲלוּצֵי כָּתֵף – חשופי כתף, סימן לאבלות.

וַהֲלֹא לִפְנֵי וגו' – והרי גם במותו של מלך רשע זה נהגו כך.

מִטָּתוֹ – שבה נשאו את חזקיהו לקברו.

זֶה, בָּזֶה – חזקיהו ומצוות התורה.

*

קסח מֵאֵימָתַי תַּמָּה זְכוּת אָבוֹת? אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִיְּמֵי חִזְקִיָּה (שבת נה ע"א).

זְכוּת אָבוֹת – זכות אבות האומה שהגנה עד כה על העם.

מִיְּמֵי חִזְקִיָּה – שנאמר בפסוק שנדרש כעוסק במלך זה: “מעתה ועד עולם קנאת ה' צבאות תעשה זאת” (ישעיה ט, ו), ולא זכות אבות.

קסט מְרֹאדַךְ־בַּלְאֲדָן עוֹבֵד לַחַמָּה הָיָה וְהָיָה רָגִיל בְּכָל יוֹם לֶאֱכֹל בְּשָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת וְיָשֵׁן עַד תֵּשַׁע. כֵּיוָן שֶׁחָזַר גַּלְגַּל חַמָּה בִּימֵי חִזְקִיָּה יָשַׁן לוֹ, וְעָמַד וּמָצָא שֶׁהוּא שַׁחֲרִית. בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת כָּל עֲבָדָיו וְאָמַר לָהֶם: הִנַּחְתֶּם אוֹתִי לִישֹׁן כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה? אָמְרוּ לוֹ: הַיּוֹם הוּא שֶׁחָזַר. אָמַר לָהֶם: וְאֵי זֶה אֱלוֹהַּ הֶחֱזִירוֹ? אָמְרוּ לוֹ: אֱלוֹהָיו שֶׁל חִזְקִיָּהוּ. אָמַר לָהֶם: וְכִי יֵשׁ אֱלוֹהַּ גָּדוֹל מֵאֱלוֹהַי? אָמְרוּ לוֹ: אֱלוֹהַּ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ גָּדוֹל מִכָּל אֱלוֹהוּת שֶׁבָּעוֹלָם. מִיָּד – “בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ” (ישעיה לט, א), וְכָתַב: “שָׁלוֹם לְחִזְקִיָהוּ הַמֶּלֶךְ וְשָׁלוֹם לִירוּשָׁלַיִם וְשָׁלוֹם לֶאֱלוֹהַּ הַגָּדוֹל”. לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ הַסְּפָרִים לֹא נִתְיַשְּׁבָה עָלָיו דַּעְתּוֹ, אָמַר: לֹא עָשִׂיתִי כְּהֹגֶן, שֶׁהִקְדַּמְתִּי שְׁלוֹם חִזְקִיָּהוּ וְעִירוֹ לִשְׁלוֹם אֱלוֹהַּ הַגָּדוֹל; עָמַד מִכִּסְּאוֹ וּפָסַע שָׁלוֹשׁ פְּסִיעוֹת לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים וְכָתַב אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, וְכָתַב תְּחִלָּה: “שָׁלוֹם לֶאֱלֹוהַּ הַגָּדוֹל וְשָׁלוֹם לִירוּשָׁלַיִם וְשָׁלוֹם לְחִזְקִיָהוּ”. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה עָמַדְתָּ מִכִּסַּאֲךָ וּפָסַעְתָּ שָׁלוֹשׁ פְּסִיעוֹת לִכְבוֹדִי – אֲנִי מַעֲמִיד מִבָּנֶיךָ שְׁלוֹשָׁה מְלָכִים, שַׁלִּיטִים מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְאֵלּוּ הֵם: נְבוּכַדְנֶאצַּר וֶאֱוִיל מְרֹאדַךְ וּבֵלְשַׁאצַּר (תנחומא כי תשא, ה; אסת"ר ג, א).

מְרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן – מלך בבל.

עוֹבֵד לַחַמָּה – לאל השמש.

שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת – לאחר שחלפו רבע משעות האור.

עַד תֵּשַׁע – עד שחלפו שלושה רבעים משעות היום.

כֵּיוָן שֶׁחָזַר גַּלְגַּל חַמָּה – בשעה שחזרה השמש אחורנית, כאות שניתן לחזקיהו (ישעיה לח, א־ח).

עָמַד וגו' – התעורר וראה שבוקר הוא, וחשב שישן כמעט יממה שלמה.

הַיּוֹם – השמש.

נִתְיַשְּׁבָה עָלָיו דַּעְתּוֹ – נרגע.

נְבוּכַדְנֶאצַּר וגו' – מלכים ב כד, יא; שם כה, כז; דניאל ה, א.

קע תְּנִי, שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: מָצָאתִי מְגִלַּת יֻחֲסִין בִּירוּשָׁלַיִם וְכָתוּב בָּהּ: “מְנַשֶּׁה הָרַג אֶת יְשַׁעְיָה”; שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס מְנַשֶּׁה אֶת הַצֶּלֶם לְהֵיכָל, הִתְחִיל מִתְנַבֵּא יְשַׁעְיָה לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם בְּשֵׁם ה': מָה אַתֶּם מִתְגָּאִים בְּבַיִת זֶה שֶׁבְּנִיתֶם לִי? הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים אֵינָם מַחֲזִיקִים כְּבוֹדִי – וּבַיִת זֶה שֶׁבְּנִיתֶם לִי אֲנִי צָרִיךְ? “אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי?” (ישעיה סו, א) – הֲרֵי נְבוּכַדְנֶאצַּר עוֹלֶה וּמַחֲרִיב אוֹתוֹ וּמַגְלֶה אֶתְכֶם. מִיָּד כָּעַס עָלָיו מְנַשֶּׁה וְאָמַר: “תִּפְשׂוּהוּ!” – רָצוּ אַחֲרָיו לְתָפְשׂוֹ, בָּרַח מִפְּנֵיהֶם לַיָּעַר. אָמַר שֵׁם – וְנִבְלַע בְּאֶרֶז, וְהָיוּ צִיצִיוֹת טַלִּיתוֹ נִרְאוֹת בַּחוּץ. בָּאוּ וְאָמְרוּ לִמְנַשֶּׁה, הֵבִיא חָרָשִׁים וְנִסְּרוּ אֶת הָאֶרֶז וְהָיָה הַדָּם שׁוֹתֵת. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְפִיו שֶׁל יְשַׁעְיָה יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁאָמַר: “וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב” (שם ו, ה) (פס“ר ד, ג; יבמות מט ע”ב; ירושלמי סנהדרין י, ב).

מְגִלַּת יֻחֲסִין – ספר על תולדות בני אדם.

הַצֶּלֶם – מלכים ב כא,ז.

הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וגו' – כל העולמות אינם מסוגלים להכיל את כבוד הקב"ה.

שֵׁם – שם המפורש, שמו של ה' כקריאתו בארבע אותיותיו, והוא מעניק ליודעיו כוחות בלתי רגילים.

חָרָשִׁים – נגרים.

כְּשֶׁהִגִּיעַ – המסור.

מִשּׁוּם שֶׁאָמַר וגו' – עונש במידה כנגד מידה על דבריו כנגד עם ישראל.

*

קעא מְנַשֶּׁה נִרְאָה לוֹ לְרַב אָשֵׁי בַּחֲלוֹמוֹ: אָמַר לוֹ רַב אָשֵׁי: מִפְּנֵי מָה הֱיִיתֶם עוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה? אָמַר לוֹ: אִלּוּ הָיִיתָ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר – הָיִיתָ תּוֹפֵס בְּשׁוּלֵי בִּגְדִּי וְרָץ אַחֲרַי (סנהדרין קב ע"ב).

בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר – בתקופתו של מנשה.

רָץ אַחֲרַי – לעבוד עבודה זרה.

*

קעב “גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה” (משלי כה, א) – וְכִי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לִמֵּד תּוֹרָה וְלִמְנַשֶּׁה בְּנוֹ לֹא לִמֵּד תּוֹרָה? אֶלָּא מִכָּל טֹרַח שֶׁטָּרַח בּוֹ וּמִכָּל עָמָל שֶׁעָמַל בּוֹ לֹא הֶעֱלָהוּ לְמוּטָב אֶלָּא יִסּורִין ((סנהדרין קא ע"ב).

הֶעֱלָהוּ לְמוּטָב וגו' – רק הייסורים (ראו בקטע הבא) החזירו את מנשה לדרך הישר.

*

קעג “וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה… וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם” (דברי הימים ב לג, יא) – עָשׂוּ לוֹ כְּמִין מֻלְיָאר שֶׁל נְחשֶׁת, וְעָשׂוּ אוֹתוֹ נְקָבִים נְקָבִים, וּנְתָנוּהוּ לְתוֹכוֹ, וְהִתְחִילוּ מַסִּיקִין תַּחְתָּיו. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה צָרָתוֹ צָרָה – לֹא הִנִּיחַ עֲבוֹדָה זָרָה בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא הִזְכִּירָהּ: צֶלֶם פְּלוֹנִי, צֶלֶם פְּלוֹנִי, בּוֹא וְהַצִּילֵנִי! כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא הוֹעִילוּהוּ כְּלוּם, אָמַר: זָכוּר אֲנִי, שֶׁהָיָה אַבָּא מַקְרִיא אוֹתִי הַפָּסוּק הַזֶּה: “בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה… וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלהֶיךָ” (דברים ד, ל). הֲרֵי אֲנִי קוֹרֵא אוֹתוֹ; אִם יַעֲנֵנִי – מוּטָב, וְאִם לָאו – הַכֹּל אַחַת, כָּל הַפָּנִים שָׁוִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְסָתְמוּ כָּל הַחַלּוֹנוֹת שֶׁל מַעְלָה, שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה תְפִלָּתוֹ לִפְנֵי הַמָּקוֹם, וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אָדָם שֶׁהֶעֱמִיד צֶלֶם בְּהֵיכָל – כְּלוּם אַתָּה מְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה? אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אֵינִי מְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה – הֲרֵינִי נוֹעֵל פֶּתַח בִּפְנֵי כָּל בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? חָתַר לוֹ כְּמִין חֲתִירָה אַחַת תַּחַת כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ וְשָׁמַע תְּחִנָּתוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ” (דברי הימים ב לג, יג) – וַיֵּחָתֵר (ירושלמי סנהדרין י, ב; פדר“כ כד, יא; רו”ר ה, ו).

“וַיִּלְכְּדוּ” – שרי צבא אשור.

מֻלְיָאר – קלחת גדולה להרתחת מים.

מַסִּיקִין – מדליקים אש.

הִנִּיחַ – זנח, שכח.

צֶלֶם – כינוי לעבודה זרה.

אַבָּא – המלך חזקיהו.

הַכֹּל אַחַת, כָּל הַפָּנִים שָׁוִים – ניבים שפירושם: אין הבדל בין זה לזה.

הֶעֱמִיד צֶלֶם – ראו בקטע קע.

נוֹעֵל פֶּתַח וגו' – מונע ומרפה את ידיהם.

חָתַר… חֲתִירָה – חפר פתח.

וַיֵּעָתֵר – נענה לו, והמילה נדרשת בחילופי עי“ן וחי”ת (ויעתר־ויחתר).

קעד “עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה” (איכה א, טז) – רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: עַל סִלּוּק דַּעַת וְעַל סִלּוּק שְׁכִינָה – אֶפְשָׁר שֶׁהָיָה צִדְקִיָּהוּ רוֹאֶה אֲחֵרִים שֶׁהָיוּ מְנַקְּרִים אֶת עֵינָיו וְלֹא הָיָה לוֹ דַּעַת לְהָטִיחַ אֶת רֹאשׁוֹ בְּכֹתֶל עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ?! (איכ"ר א, נא).

סִלּוּק דַּעַת – חוסר תבונתו של צדקיהו. סִלּוּק שְׁכִינָה – שעזבה את ירושלים עם החורבן. אֲחֵרִים – אנשים שאינם נוהגים כהלכה, רשעים. מְנַקְּרִים אֶת עֵינָיו – מלכים ב כה, ז.

וְלֹא הָיָה לוֹ דַּעַת וגו' – האם לא הבין מעצמו שעליו להתאבד?

לְהָטִיחַ – לחבוט ולהכות.

קעה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע לֹא נִמְצָא שְׂחוֹק בְּפִי כָּל בְּרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ פָּצְחוּ רִנָּה” (ישעיה יד, ז) – מִכְּלָל שֶׁעַד עַכְשָׁו לֹא הָיְתָה רִנָּה (שבת קמט ע"ב).

אוֹתוֹ רָשָׁע – נבוכדנאצר.

כָּל בְּרִיָּה – בני האדם.

שֶׁנֶּאֱמַר – בשירת הלעג על מפלתו של מלך בבל.

מִכְּלָל – מכאן נלמד.

*

קעו “וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסְפַת לִי” (דניאל ד, לג) – אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַ' יִרְמִיָּה בַר אַבָּא: מְלַמֵּד שֶׁרָכַב עַל אֲרִי זָכָר וְקָשַׁר תַּנִּין בְּרֹאשׁוֹ, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ” (ירמיה כז, ו) (שבת קנ ע"א).

“וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסְפַת לִי” – דברי התפארות של נבוכדנאצר: וגדולה יתרה נוספה לי.

וְקָשַׁר וגו' – השתמש בנחש כמושכות לראש האריה.

קעז אָמְרוּ: כֵּיוָן שֶׁעָלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם, עָלֶה וְיָשַׁב לוֹ בְּדַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא. יָרְדָה סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה לִקְרָאתוֹ. אָמְרוּ לוֹ: הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל בַּיִת זֶה לֵחָרֵב? אָמַר לָהֶם: לָאו, אֶלָּא יְהוֹיָקִים מָרַד בִּי, תְּנוּהוּ לִי וַאֲנִי הוֹלֵךְ. בָּאוּ וְאָמְרוּ לִיהוֹיָקִים: נְבוּכַדְנֶאצַּר מְבַקֵּשׁ נַפְשְׁךָ. אָמַר לָהֶם: כָּךְ עוֹשִׂין – דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ? דּוֹחִין נַפְשִׁי וּמְקַיְּמִין נַפְשְׁכֶם? וַהֲלֹא נֶאֱמַר: “לֹא־תַּסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו?” (דברים כג, טז)? אָמְרוּ לוֹ: לֹא כֵן עָשְׂתָה זְקֶנְתְּךָ לְשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי – “הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה” (שמואל ב כ, כא)? כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהֶם, עָמְדוּ וּנְטָלוּהוּ וְשִׁלְשְׁלוּהוּ לִנְבוּכַדְנֶאצַּר.

מָה עָשָׂה לוֹ נְבוּכַדְנֶאצַּר? רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ בְּכָל עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַהֲרָגוֹ, וְקָרַע אֶת הַחֲמוֹר וְהִכְנִיסוֹ לְתוֹכוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר” (ירמיה כב, יט). רַ' נְחֶמְיָה אוֹמֵר: נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ בְּכָל עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַהֲרָגוֹ, וְהָיָה מְחַתֵּךְ מִבְּשָׂרוֹ כְּזֵיתִים וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר” – הֵיכָן קְבוּרָתוֹ שֶׁל חֲמוֹר – לֹא בִּמְעֵי הַכֶּלֶב?

כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱרַג יְהוֹיָקִים הִמְלִיךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר אֶת יְכָנְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו וְיָרַד לוֹ לְבָבָל. וְיָצְאוּ כָּל בְּנֵי בָבֶל לְקַלְּסוֹ. אָמְרוּ לוֹ: מָה עָשִׂיתָ? אָמַר לָהֶם: יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה מָרַד בִּי וַהֲרַגְתִּיו וְהִמְלַכְתִּי יְכָנְיָה בְּנוֹ תַּחְתָּיו. אָמְרוּ לוֹ: הַמָּשָׁל אוֹמֵר: “גּוּר טוֹב מִכֶּלֶב רַע לֹא תְּגַדֵּל”, גּוּר רַע מִכֶּלֶב רַע עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִיָּד שָׁמַע לָהֶם וְיָשַׁב בְּרִיסֵי אַנְטוֹכְיָא. יָרְדָה סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה לִקְרָאתוֹ. אָמְרוּ לוֹ: הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל בֵּית ה' לֵחָרֵב? אָמַר לָהֶם: לָאו, אֶלָּא אוֹתוֹ שֶׁהִמְלַכְתִּי תְּנוּהוּ לִי וַאֲנִי הוֹלֵךְ לִי. הָלְכוּ וְאָמְרוּ לִיכָנְיָה: נְבוּכַדְנֶאצַּר מְבַקֵּשׁ נַפְשְׁךָ. מָה עָשָׂה? עָמַד וְכִנֵּס כָּל מַפְתְּחוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ לִהְיוֹת גִּזְבָּרִין לְפָנֶיךָ – הֲרֵי מַפְתְּחוֹתֶיךָ לְפָנֶיךָ. יָרְדָה כְמִין יָד שֶׁל אֵשׁ וּנְטָלָתַם מִמֶּנּוּ. מָה עָשָׂה נְבוּכַדְנֶאצַּר? נְטָלוֹ לִיכָנְיָה וַחֲבָשׁוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְכָל מִי שֶׁהָיָה נֶחְבָּשׁ בְּיָמָיו לֹא הָיָה יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם (ויק“ר יט, ו; ירושלמי שקלים ו, ב; ילק”ש למלכים ב, רמט־רנ).

דַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא – פרוור של אנטיוכיא שבצפון סוריה.

יְהוֹיָקִים מָרַד – מלכים ב כד, א.

מְבַקֵּשׁ נַפְשְׁךָ – רוצה להמיתך.

דּוֹחִין נֶפֶשׁ וגו' – מפקירים חיי אדם אחד כדי להציל חיי אחר.

זְקֶנְתְּךָ – אישה חכמה, שהציעה להרוג את שבע בן בכרי כדי להציל עיר שלמה.

שִׁלְשְׁלוּהוּ – הורידו אותו בשרשרת מעל החומה.

נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ – לקח וסובב אותו.

קָרַע אֶת הַחֲמוֹר – ביקע את בטנו של חמור.

כְּזֵיתִים – נתחים קטנים בגודל זית.

לְקַלְּסוֹ – לשבחו.

הַמָּשָׁל אוֹמֵר וגו' – פתגם עממי שפירושו: אל תצפה שמדבר רע יצא דבר טוב.

רִיסֵי – אצטדיון.

גִזְבֶָּרִין – המופקדים על אוצרות בית המקדש.

נְטָלָתַם – לקחה אותם.

חֲבָשׁוֹ – אסר אותו.

*

קעח אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אֲבוּיָה: כָּתוּב עַל גֻּלְגָּלְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים: “זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת”. זְקֵנוֹ שֶׁל רַ' פְּרִידָא מָצָא גֻלְגֹּלֶת אַחַת, שֶׁהָיְתָה מֻטֶּלֶת בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם וְהָיָה כָתוּב עָלֶיהָ: “זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת”. קְבָרָה – וְחָזְרָה וּבִצְבֵּצָה; קְבָרָה – וְחָזְרָה וּבִצְבֵּצָה. אָמַר: זוֹהִי גֻּלְגָּלְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: “קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר, סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם” (ירמיה כב, יט). אָמַר: מֶלֶךְ הוּא, וְאֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְבַזּוֹתוֹ. נְטָלָהּ וּכְרָכָהּ בְּשֵׁירָאִים וּנְתָנָהּ בְּתֵבָה. בָּאָה אִשְׁתּוֹ וְרָאֲתָה – יָצְאָה וְאָמְרָה לִשְׁכֵנוֹתֶיהָ. אָמְרוּ לָהּ: שֶׁל אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה הִיא – שֶׁאֵינוֹ שׁוֹכְחָהּ. הִסִּיקָה תַּנּוּרָהּ וּשְׂרָפַתָּה. כְּשֶׁבָּא רַ' חִיָּא אָמַר: זוֹהִי שֶׁכָּתוּב עָלֶיהָ: “זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת” (סנהדרין פב ע"א).

זְקֵנוֹ – סבו (והוא ר' חיא בר אבויה).

בִּצְבְּצָה – צצה מן הקבר.

כְּרָכָהּ בְּשֵׁירָאִים – עטף אותה באריגי משי.

תֵּבָה – ארגז.

בָּאָה אִשְׁתּוֹ – של ר' חיא.

“זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת” – פעם אחת כבר נתבזתה הגולגולת (כשנתגלגלה ברשות הרבים) וכעת נתבזתה בשנייה (עם שריפתה).

*