א.    🔗

רבי יוסף בן רבי גרשון לואנץ, הנודע בשם רבי יוזלמן איש רוסהיים, נולד במדינת עלזס בשנת מאתים ושלשים ותשע לאלף הששי, הוא היה בן משפחה רמה ונשאה בישראל. מצד אמו היה נצר מגזע רש"י וגם משפחת אביו “לואנץ” נודעה לתהלה על ידי האנשים הגדולים בתורה ובחכמה, אשר היו בקרבה. אחד מקרובי אביו, הוא רבי יעקב לואנץ, היה רופאו של הקיסר פרידריך השלישי, ויהי איש גדול בתורה וחכם בידיעת שפת עבר ורופא מהלל, חזון לא נפרץ בין יהודי אשכנז, וכמהו היו עוד חכמים במשפחה זו.

רבי יוזלמן חֻנך בדרך התורה והחכמה, וידע גם תורת הסוד, היא הקבלה. מימי נעוריו ישב בעיר רוסהיים אשר בעלזס, ויתעסק בעסקי ממונות, כי הלוה כסף את הנוצרים כמנהג יתר יהודי אשכנז בימים ההם, אחרי כי אסרו עליהם מושלי אשכנז לעסוק במסחר נכבד או במלאכה המחיה את בעליה, מלבד מלאכת החיטים והרצענים, שהותרה למו, וגם בה יכלו לעבוד רק למען אחיהם היהודים, ולא למען הנוצרים, ובמקצוע המסחר הותר להם לסחור בבגדים ישנים ובבלויי סחבות. ויען כי הנוצרים, וביחוד מושליהם, דרשו מאת היהודים כי יַלוום כסף ברבית, במאנם לפנות אל המלוים הנוצרים אשר פשטו עורם מעל עצמותם, בקבלם מאחיהם הלוים הנוצרים רבית גדולה, על כן הוכרחו היהודים בעלי הכסף לעסוק בהלואה ברבית, אשר היתה למורת רוח למו על פי מצות התורה והתלמוד. ויהי רבי יוזלמן כאחד מהם.

עוד בטרם נולד רבי יוזלמן מצאו את אביו ובני משפחתו רעות רבות, אשר המיטו עליהם הנוצרים בעלילותי שקר, אשר בדו על בני ישראל. בעיר ענדינגין בארץ שְׁויץ נמצא חלל נוצרי, ויעלילו על יהודי העיר ההיא כי ידם שפכה את הדם הזה וישימו במאסר שלשה אנשים מקרובי אביו: את רבי מרקלין, את רבי אילהו ואת רבי אברלין בני לואנץ, ויענום בענוים קשים ואחר שרפום חיים. גם רבי גרשון, אבי רבי יוזלמן, נתפש בידי הצוררים, וברב עמל נמלט מידם, ויעתק מושבו לעיר אוברנהיים שבעלזס. לא עברו ימים רבים מזמן העלילה ההיא וצבאות שְׁויץ התנפלו על ערי עלזס, ויחריבו קהלות ישראל רבות ועמהן גם קהלת אוברנהיים. אז אלץ רבי גרשון להמלט על נפשו הוא וביתו, ויסבלו תלאות רבות וחרפת רעב וצמא שנה תמימה, עדי עברה הרעה מעליהם.

ויהי כאשר גדל רבי יוזלמן וישא אשה, ויחל להתפרנס מעסקיו, ותקם גם עליו צרה, כי בעת מלחמת הקיסר מקסימיליאן הראשון באחד הדוכסים, התנפלו אנשי הצבא על בית יוסף, ויבוזו את כל אשר לו, ויצא נקי מנכסיו. אך בחריצות כפיו ובתבונתו בנה רבי יוזלמן את הריסות ביתו, ומצבו הוטב. מני אז שם את לבו להיות לעזר בעת צרה לבני עמו היושבים בעלזס, והוא עודנו צעיר לימים, טרם מלאו לו שלשים שנה, בזכרו את הספורים הנוראים, אשר ספרו לו אבותיו על דבר הצרות, אשר סבלו הם ומשפחתם ויתר אחיהם בני עמם במדינות שויץ ועלזס, ואחרי קום גם עליו צרה, החליט בנפשו להיות למגן לבני עמו בהתיצבו לפני המושלים הנוצרים, לבקש מהם רחמים על אחיו. הוא ידע לדבר כן בשפת אשכנז וה' נתן לו לשון למודים ושכל ישר לדבר את האויבים בשער, וימצא לו מהלכים בחצרות הדוכסים וההגמונים, וגם הרהיב עז בנפשו להתיצב לפני הקיסר מקסימיליאן הראשון, וימצא חן בעיני כלם במדברו הנאוה ובדעתו דרכי הנמוסים שבחצרות מלכים ורוזנים, וימצאו דבריו מסלות בלבבם להפוך אותו לטובה על ישראל ויצל רבי יוזלמן פעמים רבות את בני עמו מהצרות שהתרגשו עליהם.

בימים ההם דרוש היה לבני ישראל בארץ אשכנז איש אשר יוכל לצאת ולבוא לפניהם בחצרות המלכים, להשתדל בעדם להשיג זכיות להם או להגן על זכיותיהם, שקבלו כבר מאת המושלים לבל יגזלו אותן מידם. בּגלל השתדלותם זאת נקראו אנשים כאלה בשם “שתדלנים”. האנשים האלה לא קבלו כל פרס בעד עבודתם זאת ויהיו רֻבם גדולים בתורה וביראת ה'. עוד בדור אשר לפני רבי יוזלמן נודע באשכנז השתדלן רבי משלם זלמן המכונה זעמל הלוי בן רבי יעקב הלוי עפשטיין מפרנקפורט דמין, איש עשיר וגדול בתורה ושאר בשרו של רבנו נתן הלוי עפשטיין, רב בעיר ההיא, וקרוב ומודע להרב רבנו משה הלוי מינץ. בביתו הסתופפו רבני הדור ההוא, ויחלף עמהם אגרות, ויהי נכבד בעיניהם בגלל צדקתו, נדבת לבו וגדלו בתורה.

כמוהו היה גם בן דורו רבי עקיבה הכהן מעיר אובן שבארץ הונגריה, אשר העתיק את מושבו לעיר פראג בירת בוהימיה, ויקרא בתאר "הנשיא, ומלבד עשרו וצדקתו היה גם אחד מגדולי התורה בזמנו, ואגדות רבות תסֻפרנה עליו ועל ביתו ועל רב בניו גדולי התורה. אולם פעולות שני השתדלנים האלה, רבי עקיבה ורבי זעמל, היתה אך לטובת יהודי עירם ולא לכלל ישראל. לא כן רבי יוזלמן, הוא דאג לכל בני ישראל אשר ישבו במלוא רחב ארץ אשכנז, ומכל מקום שהתרגשה איזו צרה לבוא על אחת מקהלות היהודים פנו לעזרתו, והוא מהר כרגע לחוש לרוחתה ולישועתה.

בצאתו לישע עמו השליך תמיד רבי יוזלמן את נפשו מנגד, ויפקיר את חייו, ופעמים רבות עמד במקום סכנה ולא חדל מהרבות תחנה לפני המושלים העריצים, גם אם ראה כי קשה לבם כאבן, ולא נואש מתקוה לעורר רחמיהם על אחיו, וישנה וישלש בקשותיו, עדי נכנסו דבריו בלב המושלים והתקיפים.

בהיות לו קרוב ומודע בחצר הקיסר, הוא רבי יעקב לואנץ הרופא, מצא רבי יוזלמן נתיבות גם הוא בחצר המלוכה, וימצא חן בעיני הקיסר מקסימיליאן הראשון, ומה גם אחרי התועלת הרבה שהביא לו רבי יוזלמן בהספיקו מזון ומכלת לאנשי צבאו בעת מלחמותיו. אז הכיר אותו הקיסר לטובה, וישימהו לפרנס ולמנהיג על כל יהודי אשכנז ויכנהו בשם “מושל היהודים”. ויהי המעט בעיני הקיסר כבדו את היהודי האהוב לו הזה, כי עוד נתן לו מכתב כתוב וחתום בידו אל יורש כסאו, אשר ימלוך תחתיו, ובמכתב הזה יזכר הקיסר את כל חסדי רבי יוזלמן שעשה עם המלוכה, וצדקתו, ישרו ותמת דרכיו עם אלהים ואנשים, ויבקש מאת יורש העצר אשר ימלוך אחריו, לקרב אליו גם הוא את היהודי הישר באדם הזה, כי ימצא בו תועלת רבה. וכתב חרות נתן הקיסר לרבי יוזלמן, כי פטור הוא וביתו וצאצאיו עד עולם משלם מסים וכי יש למו הזכות לעבור בכל מדינות הקיסר באין מפריע, ולשבת בכל מקום שיבחרו ולסחור בכל מסחר. –

 

ב.    🔗

ומצב בני ישראל בכל מדינות אשכנז בימים ההם היה נורא מאד. ההגמונים והכמרים הנוצרים שטמו אותם ויבאם בשאט נפש, ויבקשו לעקור אותם מן העולם, ויציתו אש הקנאה והשנאה אל זרע יעקב בלב ההמון הפרא. ביחוד גדלה שנאת הנזירים הדומיניקנים אל ישראל יתר משנאת כל חבורות הנזירים! כל חפצם ומגמתם היו שיעשה קיסר אשכנז כמעשה פרדיננד הקטולי מלך ספרד, לגרש את היהודים מכל מדינות אשכנז. אולם לעצה הזאת לא הטה הקיסר אזן קשבת, כי הוא ידע והבין, שאם יגרשו כל בני ישראל ממדינותיו יאבדו לו המסים הרבים שהביאו לאוצרותיו, והכסף היה דרוש תמיד לקיסרי אשכנז. לעמת זאת הרשה לפעמים את הנוצרים לגרש את היהודים ממדינה זו או אחרת. והיהודים המגרשים מאיזו מדינה אשכנזית נדדו למו למדינה אשכנזית אחרת, אשר בה משל דוכס יותר טוב, שמצא חפץ בשבת בני ישראל במדינתו. ובאופן כזה הניח הקיסר את רוח הנוצרים צוררי ישראל במקום זה ולא נשל בכל זאת את עבדיו היהודים נושאי מס ומנחה מארצו כליל, כי מצאו למו מנוחה במקום אחר.

ככה גרשו היהודים מעיר נירנבורג, ובתיהם וכל רכושם נפלו לחבל לאוצר הקיסר, והמגרשים באו לשבת בעיר פרנקפורט דמין. מצב רע היה ליהודי עיר ריגינשבורג, העיר אשר בה ישבו זה אלפי שנים, ואשר גם בימים היותר רעים לישראל, בימי המגפה השחורה וכדומה, לא עשו נוצרי העיר כל רעה למו. אך בעת הזאת התגברה השנאה לישראל בעיר הזאת, ויענום הנוצרים וילחצום מאד, עד כי לא מכרו להם גם קמח, והאופים הנוצרים לא מכרו להם לחם; ימים אחדים בשבוע לא נתנו את היהודים לבוא השוקה לקנות צרכי אכל, וימים אחדים הורשה להם לבוא שמה לקנות, רק אחרי אשר כבר כלו כל הנוצרים לקנות למו את כל צרכיהם. אחרי כן השתדלו הנוצרים לגרש את היהודים מן העיר, אך הקיסר לא נאות לעת עתה לעשות כהשתדלותם.

יחד עם המצב השפל הזה ירדה גם דעת התורה בקרב ישראל באשכנז. אחרי מות רבנו יעקב ווייל, הוא הנודע בשם מהרי“ו, תלמידו של מהרי”ל, ואחרי צאת מהר"ם הלוי מינץ לארץ פולניה, לא היו עוד רבנים גדולי התורה כמוהם בארץ מלבד אחד, הוא רבנו יעקב מרגליות מנירנברג, שמת לפני הגרוש. הוא היה רב גדול בתורה, אך אוהב לחרחר ריב, ונודע בריבו את רבנו אברהם הלוי מינץ הרב בפרואה בן רבנו יהודה הלוי מינץ. כמוהו היה גדול בתורה גם תלמידו רבנו יעקב פולק יליד ארץ פולניה. הוא היה רב בעיר פראג בירת בוהימיה, ותהי לו ישיבה מהללה ברב תלמידיה, אשר נהרו מכל המדינות, והוא המציא למו דרך הפלפול או “החלוק” והוא דרך למוד התלמוד באופן מחדד, להקשות ולתרץ בסברות עקמות, בלי הגיון ישר, כי אם ברב דברים והשערות התלויות בשערה דקה. הפלפול הזה היה אהוב מאד לתלמידיו, כי שעשע נפשם ברוב חדודיו. אולם רבנו יעקב פולק היה איש ישר בלבו, ומעודו לא השתמש בפלפול להורות הלכה על פיו, כי אם עשה אותו לענג ולשעשועים לחדד בו שכל תלמידיו ולקרבם אל התורה.

---

ויהי המעט לישראל מצבם הרע הזה החמרי והרוחני באשכנז, והנה קמה עליהם צרה חדשה, להשכיחם את תורתם, אשר בכל ימי גלותם היתה למו למשיבת נפש ולרוח החיים להחיותם ולעודד את רוחם. איש יהודי קצב היה במדינת מורביה, ושמו יוסף פֶפֶרקורן, איש בור וגס, אשר לא ידע תורה, מלבד קרוא עברית בספר התפלה, מבלי הבן באור המלים. ויהי איש משחת המדות. פעם אחת שבר מנעול בבית איש אחד, ויגנב ויתָפש בכף. ויהי כאשר אמרו השופטים לעשות בו שפטים כדת, וילך וימר את דתו בנצרות. והנוצרים שמחו לקראת בן בריתם החדש הזה, ויקבלוהו באהבה רבה. הוא התפאר באזני הכמרים, כי בן משפחה רמה בישראל הנהו, משבט נפתלי, וכי למד תורה הרבה. ויאמינו בו כמרי העיר קולוניה (=קילן), ויקרבוהו האינקביזיטור הוכשְטרַטן הקנאי, צורר היהודים, כרת עמו ברית, להצר לבני ישראל ולהעליל עליהם עלילות שוא וכזב. ואליהם נלוו עוד נבלים כמוהם: הפרופיסור ארנולד מטונגרן, איש רע מעללים, ואורטואין גראיס, צורר יהודים מאין כמוהו, והמומר ויקטור מקורבין. חֶבר האנשים הרשעים האלה שמו להם למטרה, לרדוף לא רק את היהודים כי אם גם את תורתם, וביחוד את התלמוד, באמרם, כי משחתו בו והוא האשם בקשיות ערף בני ישראל, הממאנים לקבל עליהם את האמונה הנוצרית.

הוכשטרטן ויתר כמרי הדומיניקנים ראו בפפרקורן איש אשר כלבבם, אך יען אשר היה איש נבער מדעת לשון וספר, כתבו הם ספרים, ויקראו את שמו עליהם, ובהם נאצו את עם ישראל ואת התלמוד, וידרשו כי ישרפו את הספר הקדוש הזה לישראל. הספר הראשון שנכתב על שם פפרקורן הוא: “ראי התוכחה”. בו יפנה המחבר אל העם העברי, ויפתהו לעזוב את דת אבותיו ולבוא להחסות בצל הנצרות. אחרי הופיע הספר הזה כתבו עוד ספר על שם המומר, והוא: “ודוי היהודים”, אשר בו יחרפו מערכות ישראל, וידרשו מאת מושלי הארץ לגרש את כל היהודים ממדינותיהם. ובספר השלישי, שכתבו על שם פפרקורן, דרשו מאת המושלים לא רק ללחוץ את בני ישראל, כי אם גם לקחת מהם את כל ספריהם, מלבד התנ"ך, ולשרפם, לבלי ילכו אחר היהדות, ואז יכנסו ברצונם הטוב בברית הנצרות.

אך גם היהודים לא שמו ידם בצלחת, ויתעוררו בתחבולות על פפרקורן, ויוכיחו לדעת את הות לבו לעיני כל, וכי נוכל וצבוע הוא ואיש אשר אין ברוחו נכונה. אך לאסון בני ישראל קמה אחות הקיסר מקסימיליאן לסכל את עצתם. היא היתה אלמנת מלך בַבַריה, ומרב דבקה באמונתה היתה לנזירה ותשב באחת המנזרות. ואל האשה הזאת בא פפרקורן עם מכתבי מליצה מאת הדומיניקנים, ותקבלהו בסבר פנים יפות, ותט אזנה להשתדלותו לשרוף ספרי ישראל, ותדבר על לב הקיסר לתת צו לעשות בספרי היהודים כחפץ פפרקורן. והקיסר היה אז טרוד בסבך מלחמות ולא חשב מעשיו, ויעש כעצת אחותו, ויתן צו להמומר לעשות בספרי ישראל ככל אות נפשו.

 

ג.    🔗

כמעט החל פפרקורן לעשות מעשהו בפרנקפורט דמין לאסוף ספרי ישראל, והנה שלחו היהודים מכתב בקשה אל ההגמון אוריאל איש גיממינגן, כי יתן צו להכמרים, שלא יעזרו על יד הצורר, ועל פי מצות הקיסר רק בעזרת הכמרים יכל היה המומר לאסוף את הספרים. וההגמון אוריאל עשה כבקשת היהודים. ובאפן כזה סֻכלה עצת הצורר. בין ההגמונים ויועצי העיר נמצאו אנשים ישרים, אשר עמדו לימין ישראל, וההגמון אוריאל ועוד נוצרים הציעו, כי יגישו את הספרים למשפט החכם הנוצרי יוחנן רֵיכלין. –

יוחנן ריכלין היה החכם הנוצרי הראשון באשכנז, אשר עמל להשכיל את בני עמו על ידי למוד ספרי יון ורומא והמדעים ששררו בימים ההמה, ויהי לו תלמידים מקשיבים לקולו, ויהיו לאגודה אחת, אשר נודעה בשם “אגדת ההומניסתים”. הוא היה אדוק באמונתו, ולא אהב את היהודים, ופעם אחת, במכתבו אל אחד המושלים באשכנז, דבר רעה עליהם, וייעץ לאלצם עד כי ימירו את דתם. אולם ככל אשר הוסיף ללמוד את השפות העתיקות, כן התקרב אל בני ישראל, כי באה תאוה בלבו ללמוד גם את שפת עבר, למען ידע את כתבי הקדש במקורם. ממורהו הראשון, ויזל מעיר בַזל, יכל ללמוד אך מעט. באיטליה התודע ריכלין אל החכם הנוצרי פיקו־די־מרינדיללה, אשר למד תורת הקבלה, ויחל גם הוא ללמוד את תורת הסוד. ויפן אל הרב רבנו יעקב מרגליות מנירנברג בבקשה, שימציא לו ספרי קבלה. אך הרב הזה יעצהו לחדול מלמוד התורה הנסתרה הזאת. עברו שנים אחדות וריכלין בא אל חצר הקיסר פרידריך השלישי וימצא שם את הרופא רבי יעקב לואנץ, ויחל ללמוד תורת שפת עבר מפי העברי המלֻמד הזה. אחרי כן, בהיותו ברומא בהיכל האפיפיור, התקרב אל הרופא החכם רבי עובדיה ספורנו, אשר כתב באור לרב ספרי כתבי הקדש, וישמע לקח גם מפי החכם הזה בידיעת הלשון העברית. ככה התקרב ריכלין אל היהודים למרות רצונו, וככל אשר ידע אותם יותר, כן שֻׁנתה השקפתו עליהם לטובה, ומה גם לטובת ספרות ישראל, אשר אהבה אהבה עזה מאד, ויהפך מאויב לאוהב ישראל. –

כאשר הציע פפרקורן לפני ריכלין על פי עצת הדומיניקנים, כי ישתתף גם הוא בבקרת ספרי ישראל, ענה הוא, כי רק אז יוכל למלא בקשתו, אם ידָרש לזה מאת הקיסר בעצמו. ויסע הצורר אל הקיסר ובידו מכתב מאת אחות הקיסר, קוניגונדו. גם היהודים שלחו צירים אל הקיסר, להתחנן לפניו על תורתם. אך הקיסר שמע לקול אחותו, ויתן צו ביד המומר, כי יקחו את הספרים מידי היהודים לבקרם. ולמבקרים נמנו ההגמון אוריאל, יוחנן ריכלין ועוד חכמים נוצרים.

אז התאספו היהודים בפרנקפורט דמין, לטכס עצה, איך להפר עצת המומר הרעה, ויגמרו אמר, לשלוח עוד פעם צירים אל הקיסר, להפיל תחנתם לפניו על ספריהם הקדושים. גם הגמונים ושרים נוצרים ישרי לב נמצאו אז, אשר עמדו לימין ישראל, ויוכיחו את הקיסר לדעת, כי לא טוב יעשה, בהטותו אזן לקול מלחש, צר ואויב ואיש נבזה כפפרקורן. ואף כי לא נואש פפרקורן מתקותו להצר לישראל, ויכתב מגלות מלאות חרופים וגדופים על עם היהודים, אך הפעם שב הקיסר ממחשבתו הראשונה, ויבטל את פקודותיו הראשונות, ויצו להשיב ליהודים את כל הספרים אשר לקחו מידם.

בעת ההיא קרה מקרה במדינת ברנדנבורג, כי העלילו על היהודים לאמר: קנו היהודים מיד גנב נוצרי את החלה הקדושה לנוצרים ויחללוה. ויצו יויכין הראשון מושל ברנדנבורג לתפוש שלשים ושמונה יהודים ולשפטם משפט מות. שלשים וששה מהם נשרפו חיים, ושנים, אשר המירו דתם, הומתו בחרב. המקרה הזה נתן אמץ להמומר הצורר לחדש עלילותיו על התלמוד וספרי ישראל לאמר, כי רק הם ישניאו את הנצרות בעיני היהודים. אז צוה הקיסר את ההגמון אוריאל ממגנצא, לשוב לקחת ספרי ישראל ולהוציא משפט עליהם לחובה או לזכות.

ויהי כאשר הוטל על ריכלין להגיד את דעתו על דבר ספרי ישראל, ויכתב מכתב גדול, אשר בו הוכיח לדעת, כי נקיים התלמוד ויתר ספרי היהודים מכל דבר רע נגד הנוצרים או הנצרות, מלבד מקומות אחדים בתלמוד, ששם ידֻבר על אדות ישו, וזולת הספר “תולדות ישו”, אשר בו אמנם יתאר המחבר את ישו בצבעים שחורים וידבר בו דפי. זולת זאת הוכיח ריכלין, כי כל ספרות ישראל דרושה היא לדעת יסודי הנצרות, ועל כן החובה על כל נוצרי מלֻמד ללמדה ולא לבערה.

ביחד עם הגנתו על ספרי ישראל דבר טוב גם על היהודים, ויוכיח את הנוצרים על אשר ירדפום באף ובשנאה על לא חמס עשו. ודבריו הגיעו אל הקיסר, אשר נוכח, כי צדק בפי ריכלין, ויצו להשיב ליהודים את כל ספריהם.

---

אז התעוררו הדומיניקנים ויכתבו ספר בשם “ראי היד” על שם פפרקורן נגד ריכלין, ויחרפוהו ויאשימוהו במקח שוחד מאת היהודים. אך ריכלין לא החשה אף הוא, ויכתב ספר “ראי העין”, אשר בו יגלה תרמית פפרקורן לעיני כל, ויוכיח צדקת ספרי ישראל. דבריו, שנכתבו ברגש וברוח האמת, מצאו מסלות בלב כל האנשים הישרים מנוצרי אשכנז, רק הדומיניקנים חרקו שן. לעמת זאת עוד גדל שם ריכלין וכבודו וכל המפלגות בעם האשכנזי ברכו את שמו, ויפארוהו ויגדלוהו.

אולם גם רעות רבות מצאו את ריכלין על אשר הוציא לאור משפט התלמוד. הדומיניקנים ופפרקורן לא החרישו. הם עוררו את ההמון האשכנזי בדרשות של דפי נגד היהודים וספרותם, ויחשבו מזמות לגולל על ריכלין עון כפירה בנצרות. אך ריכלין לא נסוג אחור, וימצא לו מגינים בחצר הקיסר, שהיה גם הוא למגן להחכם הישר באדם הזה, וגם דעת הקהל האשכנזי היתה לימין ריכלין. ואם כי הוסיפו הדומיניקנים לצאת בספרי חרוף וגדוף נגדו, אך הוא ערך מגלה אל הקיסר, ויתאונן באזניו על הדומיניקנים. –

ובין כה וכה והוכשטרטן האינקביזיטור הועיד את ריכלין למשפט בעיר מגנצא, בהאשימו אותו בעון כפירה, ויקו כי יצא הנאשם חייב בדין. אז התערב ההגמון אוריאל ממגנצא בדבר המשפט ותקות הוכשטרטן היתה לאל. בראות הדומיניקנים, כי נוחלה תקותם להרע לריכלין, הביאו את דבר המשפט לפני האפיפיור ליאון העשירי. ויפחד ריכלין מפני אימת האב הרומאי, ויפן אל הרופא היהודי בוניטו די לַטיש, שהיה רופא האפיפיור, כי ידבר עליו טובות באזני ליאון. וימהר האפיפיור לשלוח פקודה להגמוני וורמס ושפיאר להוציא כאור משפט ריכלין והדומיניקנים. אך הוכשטרטן לא בא אל בית המשפט, והדומיניקנים שרפו בין כה וכה ברחובות את ספרי ריכלין. אך סוף סוף הָצדק ריכלין, ועל הוכשטרטן הוטל להשיב לו את כל הוצאות המשפט.

ויהי כראות הוכשטרטן, כי לא יכל לשונאו, ויגש משפטו אל האפיפיור, והדומיניקנים הגישו את ריבם לפני הכמרים אשר בפריז, להחרים ספר “ראי העין” שכתב ריכלין. אך רב השרים האשכנזים היו הומניסתים, וביחוד בני הנעורים, וגם הנזירים הפרנצישקנים, משנאתם אל הדומיניקנים, היו בעצה אחת עם השרים, ויעמדו לימין ריכלין. ותטש המלחמה ברב חמה בין שני הצדדים. האפיפיור צוה להועיד את ריכלין והוכשטרטן לרומא לעמוד למשפט. והוכשטרטן אמר לזכות בדין בעזרת הכסף הרב שהביא אתו, לתתו שחד לשופטים, וריכלין שהיה עני נשען על ישרת השופטים ועל עזרת מכבדיו שבחצר האפיפיור, וגם הקיסר כתב מכתב מליצה בעדו אל האב הרומאי.

ובין כה וכה יצא אחד ההומניסתים בספר מלא לעג על הדומיניקנים. בדברי חדודים הרבה צחוק על מעשי תעתועיהם, על השקר שבו יתכסו הצבועים האלה. כל קוראי הספר מלאו צחוק פיהם, ויהי שם הדומיניקנים מנאץ בפי כל נוצרי אשכנז. והיהודים השתדלו להפיץ את הספר הזה בארץ, ולהרבות קוראיו לאלפים בקרב הנוצרים. אך גם הדומיניקנים לא החשו, ואם לא יכלו להרע ליהודים בעטם, התאמצו להצר צעדיהם בחיים. באחת ערי עלזס הקטנות העלילו על היהודים “עלילת דם”, ויתָּפשו רבים מהם וגם רבי יוזלמן לואנץ עמהם. אך מהרה יצאה צדקת הנאשמים כנגה לאור, ויצאו לחפשי. אז השתדלו הצוררים לגרש את כל היהודים מעלזס, ויקם רבי יוזלמן למושיע לעמו, ויתחנן אל הקיסר, וגזרת הגרוש בטלה.

גם בפרנקפורט דמין נאספו צוררי ישראל ויחליטו לגרש את היהודים משלש הקהלות הגדולות פרנקפורט דמין, וורמש וריגינשבורג ומיתר הערים הקטנות שישבו בהן יהודים. אך גם בפעם הזאת השתדל רבי יוזלמן לבטל את הגזרה, והקיסר לא נאות לחפץ הצוררים.

עוד הצוררים מתנכלים להרע לישראל, ומשפט ריכלין ברומא נגמר בין כה לטובתו וספרו “ראי העין” לא נאסר לבוא בקהל הקוראים, ואף כי האפיפיור לא הסכים לפסק דין זה, על פי בקשת הוכשטרטן, אך גם הדומיניקנים שבעו די רגז ועגמת נפש, כי דעת הקהל היתה כנגדם. וחיי הוכשטרטן היו בסכנה, כי בעלי ברית ריכלין חרצו להמיתו, לולי ריכלין שונאו ואיש ריבו שהצילהו ממות.

 

ד.    🔗

הריב על דבר התלמוד פקח עיני רבים מהנוצרים לראות עמל ואון במעשי הדומיניקנים והכמרים הקטולים, ועמודי הנצרות הקטולית רפפו. ופתאם קרה מקרה שעזר להחיש מפלת העמודים האלה: האפיפיור ליאון העשירי, שכל עניני הדת כאין נחשבו בעיניו, אשר היו אך לבצעו ולמלא אמתחותיו זהב, הוציא כתבי סליחה (אינדולגינציה), אשר כל קטולי הקונה אותם ימָּחלו כל עונותיו וחטאיו שעוה ושחטא בימי חייו ואשר יחטא בעתיד, ואם גם ימות בלי ודוי לא יירש גיהנום, ונשמתו תבוא אל גן העדן. והדומיניקנים התעסקו במכירת הפתקאות האלה, וההמון הנבער האמין בקדושתן. ביחוד הרבה להפיצן הנזיר הדומיניקני יואן טיטציל, נבל ומשחת המדות, ויכריז בכל בערים, כי הקונה אותן פטור מקיום כל מצוה, ויוכל לעבור על כל העבירות החמורות, ונפשו בכל זאת תירש גן העדן.

ראו זאת אנשים ישרי דרך ותמימים וירגזו תחתם. ויקם איש בעל רוח כביר ואוהב אמת, נזיר מחברת האוגוסטינים, ושמו מרתין לותר, ויכתב תשעים וחמשה כללים, ובהם הוכיח לדעת, מה מאד הרע האפיפיור לעשות בכתבי סליחתו לשחת את המוסר ולהרבות חטאים בקרב העם: גזל, גנבה, נאוף ויתר העבירות החמורות. אז התאמץ הוכשטרטן להבאיש ריח לותר בעיני האפיפיור, אשר אִשר וקים שוב תקף קדושת כתבי הסליחה. ויוכח לותר לדעת, כי האפיפיור איננו איש קדוש, שאינו שוגה לעולם, כאשר יאמינו הקטולים, ויגמר אמר להלחם לא רק בהאב הרומאי לבדו כי אם גם בקטולות עצמה.

ומקסימיליאן קיסר אשכנז מת, וימלך תחתיו בן בנו, קרלוס החמשי, שהיה גם בן בתו של פרדיננד הקטולי, ויהי אז צעיר לימים וימלך בספרד. ההומניסתים עזרו בדבר, כי יקום הוא לקיסר, אף כי האפיפיור התנגד לבחירה זו. – וריכלין ולותר מצאו למו מחסה במבצר אחד הפרשים האבירים פריץ זיקינגן, אשר הודיע, כי מלחמה לו ולרעיו האבירים בהדומיניקנים לעולם. ויחרדו הדומיניקנים, ויתחננו אל ריכלין, כי יסלח למו, אך הוא דרש כי יקַים הוכשטרטן את פסק הדין שחרצו עליו. ויאלץ הצורר הזה לשלם לריכלין את כל הוצאות המשפט וגם הוסר ממשמרתו, והתלמוד נחל כבוד תחת השרפו, ויתעורר מדפיס נוצרי, דניאל בומבירגו, וידפיסהו בשנים עשר כרכים, והאפיפיור בעצמו העירו לגשת אל ההדפסה הזאת, ועיני הדומיניקנים רואות וכלות, וחרפה ודראון היא מנת חלקם.

ומרתין לותר הודיע גלוי, כי הוא ואנשי בריתו נפרדו מהכנסיה הקטולית, וכי יתאמץ מעתה לתקן את הדת הנוצרית וליסדה על יסודות חדשים, חזקים ומוצקים, נקיים מכל פגול. ואל היהודים התיחס בראשית פעולתו בעין טובה והיה אומר, כי אין פלא שבני ישראל ממאנים לבוא בברית הנצרות אחרי ראותם מעשי הקטולים, כי “טוב להיות חזיר מהיות קטולי”. –

בעת הסכסוכים בין הכנסיה הקטולית ובין לותר באה על יהודי ריגינשבורג שואה, כי פפרקורן הצורר הסית את ההמון האשכנזי להצר שם ליהודים, ויקו לראות בהגרש היהודים מהעיר הזאת ומפרנקפורט דמין ומווֹרמס. אולם אם בנוגע לשתי הערים האחרונות לא באה תקותו שמח לראות את הסכסוכים אשר נולדו בין היהודים ובין אזרחי ריגינשבורג הנוצרים. ויבואו דברי הריב לפני הקיסר מקסימיליאן, אך הוא הגין על זכיות היהודים ולא הטה אזן לשונאיהם. אבל כמעט מת הקיסר וטרם נבחר אחר תחתיו, וישתמשו אויבי ישראל במקרה הזה, לגרש את היהודים מתוך העיר. ולעזר למו קם המומר הצורר אנטון מרגריתא והוא בן רבנו יעקב מרגליות מנירנבורג, אשר עזר בספרי נאצה להגדיל המשטמה בלבות יועצי העיר ריגינשבורג אל ישראל. ויגרשו היהודים מאת העיר, שמצאו בה מחסה גם בעתים הרעות להם.

אך ישב הקיסר קרלוס החמשי על כסא מלכותו, ויתאוננו באזניו צירי יהודי ריגינשבורג המגרשים ויבקשו ממנו להשיבם העירה. אך הוא נאות למעשה יועצי העיר, בגלל אשר וִתרו על הזכיות המיחדות שהיו לעיר הזאת, ויספח את יושביה אל נתיניו. ותמורת זאת נתן להם הרשות לבלי קבל יהודים אל עירם לעולם, לשמחת פפרקורן, שקוה, כי ככה יעשו גם אזרחי וורמס ופרנקפורט. אך תקותו לא באה.

ויהי כאשר גבר לותיר מעט, וייסד את כתתו, שנודעה בשם “לותרנים”, ויאמן בלבבו, כי עתה יכירו בני ישראל לדעת ערך הנצרות הטהורה ויבואו בלי כל כפיה להחסות בצלה. אך הוא טעה, כי לא ידע את מהות היהדות, כי היא לא תוכל לנצח להשלים את הדעות הנוצריות הזרות לרוחה, ואפילו אם יטהרו המתקנים את הנצרות אלף פעמים מכל סיג, עוד ישארו בה עקרים רבים, אשר לא יוכלו היהודים לקבלם בשום אופן. על כן נהפך לותיר פתאם מאוהב לאויב ישראל, ויחל לדבר תועה על היהודים והיהדות ולדרוש את רעתם, ויכתב ספרי נאצה מלאים רעל וחמת עכשוב, ויעורר את הנוטים אחריו להצר צעדי היהודים, לשדד רבצם, ולהרוס בתי תפלתם ויהיו מאז הלותרנים האויבים היותר נוראים ליהודים. והמומר מרגריתא נלוה אל לותר, ויעליל עלילות שוא ושקר על בני דתו לפנים, ומושלים רבים שהיו ללותרנים רדפו את היהודים במדינותיהם, וביניהם הנשיא מברנדנבורג יויכין השני, בן יויכין הראשון אשר שרף בברלין לפני שנים רבות שלשים וששה יהודים בגלל עלילת שקר שבדו עליהם. –

ושנאת לותר אל היהודים היתה נצחת ולא עזבתו עד יום מותו, עד כי לפני מותו דרש דרשה באזני צאן מרעיתו ויעוררם לגרש כלה את בני העם הזה, הדומה בעיניו לבני העם הצועני (ציגנים), ויאמר: “אם בני ישראל עודם מחזיקים בטעותם ואינם מכירים לדעת טוב הנצרות המתֻקנה על ידי, אז לא נוכל לשאת אותם עוד לשבת אתנו יחד, והחובה עלינו לגרשם כליל מקרבנו”. זאת היא תכונת הדת הנוצרית, עד כי הטובים בבניה כלותר וחבריו אינם נקיים מקנאה ושנאה לכל איש, אשר לא כמחשבותיהם מחשבותיו, והבוחר לו דרך אחרת בעבודת אלהים! –

 

ה.    🔗

בכל המקרים הרעים והצרות והתלאות, שבאו על ישראל על ידי שונאיו הרבים והשונים, היה רבי יוזלמן מרוסהיים מתנשא כלביא, להגן על עמו, ויהי נכון גם להקריב את חייו, למען הביא פדות לאחיו הנענים ואליו פנו כל קהלות ישראל מקרוב ומרחוק, כי יחיש לישועתם, ובעד כל עמלו הרב לא לקח כל פרס, ואם נתנו לו להוצאות דרכו סכום כסף, היה מתאמץ להוציא פחות ממה שנתנו לו והשאר השיב לשולחיו.

כאשר כתב המומר הצורר אנטון מרגריתא ספר נאצה נגד היהודים, ויאשימם, כי מקללים הם את הנוצרים ומיסד דתם בתפלותיהם ומפתים את הנוצרים להתיהד, ויגש את הספר לפני הקיסר קרלוס החמשי, התיצב רבי יוזלמן לפנ קרלוס גם הוא, ויכתב ספר התנצלות, ויבטל את עלילות המומר, וישימן לאל. וישם הקיסר את מרגריתא בכלא, ואחר גרשהו מעל פניו, ויצו עליו, כי לא יוסיף לבוא עוד עירה אונסבורג, ששם ישב הקיסר בעת ההיא. גם על דברי האשמות שכתב לותר על היהודים ענה רבי יוזלמן בטוב טעם ודעת ודבריו נכנסו בלב שרים רבים שהיו מהלותרנים, וביחוד הוכיח את ביטצר תלמידו של לותר, שכתב ספר שטנה על ישראל, כי הרע מאד לעשות בטפלו על עם נקי מעון פשעים שלא פשע, ובזה יעורר את ההמון להתנפל עליו. ודבריו הפיקו רצון כל השרים הנאספים בהתוכחו את הצורר הזה.

כאשר התקוממו האכרים באשכנז מול אדוניהם הדוכסים וההגמונים ואזרחי הערים, ויהרגו בהם, ויבוזו רכושם, ויגיעו גם עד העיר רוסהיים ולא ידעו האזרחים הנוצרים, איך להנצל מהרעה, אז שם רבי יוזלמן נפשו בכפו, ויבוא אל מחנה האכרים, ויבקר את ראש צבאותם, ויוכיחהו לדעת, כי היהודים לא אשמו בהמצוקות אשר יציקו למו אדוניהם, כי גם בני ישראל נרדפים על צואריהם תמיד על ידי האדונים ההם. אז רפתה רוח האכרים, ויעלו מעל העיר, גם לא הוסיפו מהעת ההיא עשות כל רעה ליהודים בכל מקום בואם, כי נוכחו מדברי רבי יוזלמן שגם בני העם הזה אמללים הם. –

במקרה נודע, אחרי עבור שנים רבות, כי הנשרפים בברלין על פי מצות נשיא ברנדנבורג היו חפים מפשע, אז הוכיח רבי יוזלמן לפני השרים את העול שעושים הנוצרים, בהעלילם על בני ישראל עלילות שוא, ונשיא ברנדנבורג יויכין השני נהפך מאויב היהודים לאוהבם, ויקרבם אליו ויתן למו זכיות.

---

בעלות הקיסר קרלוס החמשי על כסאו מהר רבי יוזלמן להתיצב לפניו, טרם יבואו הדומיניקנים אליו לבקש ממנו לגרש את כל היהודים מכל מדינות אשכנז. ויסע רבי יוזלמן לבריסל אשר בארץ השפלה, מקום שם נח הקיסר בדרך מסעו מספרד לאשכנז, ויתחנן אליו, כי יתן זכיות ליהודי אשכנז, והקיסר הבטיחהו לעשות כבקשתו. וכאשר באו הדומיניקנים אחריו אל הקיסר לדבר רעה על היהודים כבר אחרו את המועד, כי דבר יצא מפי הקיסר להיטיב את בני ישראל לא ישוב. –

כאשר הציקו מאד אזרחי העיר ענהיים אשר בעלזס ליהודים, ויאמרו לרצחם נפש ולבוז את רכושם, התיצב רבי יוזלמן עוד פעם לפני הקיסר בנירנברג, והקיסר הטה אזנו לבקשתו, ויצו את אחד משריו לחקור את הדבר, והשר, שהיה איש טוב וישר, הוציא לאור משפט היהודים ויצילם מרעתם.

אחרי אשר שקטה מרידת האכרים העלילו על היהודים, כי ידם היתה את המורדים האלה, ותבוא אז עת צרה ליעקב, כי רבים מהדוכסים האמינו בעלילה הזאת, אחרי ראותם כי האכרים לא נגעו ביהודים לרעה, ועל כן הוציא הארכידוכס פרדיננד אחי הקיסר פקודה לגרש את כל היהודים ממדינת עלזסי. אז מהר רבי יוזלמן להתיצב לפני פרדיננד, ויאֻלץ לנסוע בדרך רחוקה עד בואו אל הארכידוכס, והנה בדרכו מת תחתיו סוסו, אשר רכב עליו, וילך רבי יוזלמן רגלי ועל שכמו נשא משא כבד, כי לקח תמד אתו את ספריו, אשר הגה בהם גם בדרכו, ואחרי רב עמל ותלאה בא אל הדוכס ויוכיחהו לדעת, כי נקיים היהודים מכל אשמה. ויבטל פרדיננד גזרת הגרוש למרות רוח אזרחי עלזס.

בהונגריה העלילו על היהודים עלילת דם ויתפשו שלשים וששה אנשים מהם וישימום בכלא, ויאמרו לשפט אותם משפט מות. אז פנו אל רבי יוזלמן, והוא מהר ויכתב ספר התנצלות, ויוכיח לדעת, כי שקר בפי המעלילים, יען כי אין בני ישראל צריכים לדם הנוצרים. ודבריו המתחכמים עשו פרי, והכלואים הוציאו לחפשי. אך בין כה וכה ושלשה מהם נשרפו חיים והילדים הפחותים מבני עשר שנים נטבלו לשמד. –

כאשר פרצו מריבות בין אזרחי הערים: וירטמברג, נירנברג, גינצבורג ופרנקפורט דמין וערי עלזס ובין היהודים היושבים בהן, נסע רבי יוזלמן לפלנדריה, ששם ישב אז הקיסר, להתיצב לפניו, ובמדינה הזאת, שנחשבה לאחת מאחזות ספרד, אסור היה ליהודים לבוא אליה וגם לעבור בה. ותארב האינקביזיציה לרבי יוזלמן ותשימהו במאסר בבואו שמה. אך הוא נצל מידה, ויבוא אל הקיסר, אשר קבלהו בפנים מאירות ובחבה, ויט אזנו לבקשותיו, ויבטיחהו להציל את היהודים מרעתם. –

ככה היו חיי רבי יוזלמן נתונים כליל לעניני כלל ישראל. אם אך התרגשה איזו צרה לבוא עלֵי אחיו, אם בבטול זכיותיהם, או בהגבלתן, או אם אמרו המושלים או אזרחי הערים לגרשם או ללחצם. בכל אופן שיהיה, מיד התיצב רבי יוזלמן לפני הקיסר, או לפני המושלים האחרים, ויגן על הנלחצים בכל עז רוחו, ובדברי השכל ודעת, ורֹב השתדלויותיו הצליחו, לבטל את הגזרות.

וכמה מעצורים, כמה מכשולים פגש על דרכו, אשר הכשילו לפעמים כחותיו! אך הוא עמד כסלע איתן, ויגבר על כלם, וישאף אך למטרתו הקדושה עדי השיגו אותה.

ובכל עסקי הצבור שעסק רבי יוזלמן לא שכח גם את תורת ה', כי עסק בה גם במסעותיו, ויכתב ספרים אחדים, אשר לא הגיעו אלינו מהם, כי אם מעט מזעיר. וגם זה מונח בכתב יד בבתי עקד הספרים הגדולים.

רבי יוזלמן מת לערך בשנת העשרים למאה הרביעית לאלף הששי. שמו וזכרו הטוב נשארו לתהלה ולברכה בקרב כל יהודי אשכנז עד היום הזה, ועוד כיום נשמע בבתי התפלה ליהודים בארץ ההיא בעיר האנוי תפלת “יזכור”, אשר בה יזכרו נשמת רבי יוזלמן לואנץ שעמד חמשים שנה לפני שני קיסרי אשכנז מקסימיליאן וקרלוס ללמד זכות על ישראל. –