תולדותיו    🔗

הבעש“ט נולד בשנת תנ”ח¹ (נח"ת) בי"ח (ח"י) באלול בעיירה אוקופ שבאוקראינה. בן חמש היה כשמתו עליו הוריו. אביו, רבי אליעזר, השמיע לו בצוואתו דברים אלו: ישראליק, אל תירא משום דבר, רק מהקדוש ברוך הוא. אהוֹב בכל ליבך ובלהט נשמתך כל יהודי, בלי הבדל מיהו ומהו.

הנער השתוקק להלך בשדה ולהתבודד ביער שמחוץ לעיר. לפעמים היה גם ישן שם. פעם שמע קול תפלה ביער. מצא שם יהודי עטוף טלית ותפלין מתפלל בהתלהבות ואחרי התפלה אומר תהלים בדבקות. הנער בטוח היה שזהו אחד מל"ו הנסתרים. משקיפל אותו יהודי טלית ותפלין וספריו, הניחם בתרמיל ואמר ללכת, יצא ישראליק ממחבואו והתקרב אליו. שאלו היהודי: איך זה ילד לבדו ביער? השיב: חביבים עלי שדה ויער, כי אין בהם בעלי גאוה ושקדנים.

כשנודע ליהודי, שהילד הוא בנו של רבי אליעזר, הוציא מתרמילו גמרא “פסחים” ולימדו. מאז ואילך דבק בו הנער והיה נודד עמו בעיירות ובכפרים. כך לימדו ופירנסו משך שלוש שנים. לבסוף הניחו אצל ירא שמים ולמדן גדול, ר' מאיר, ואצלו זכה הנער לגילוי אליהו. ארבע שנים לימדו ר' מאיר בהתמדה. אף הוא היה צדיק נסתר, אך בעיני אנשי העיירה היה בעל מלאכה פשוט. מאז נודע לו לישראליק על קהל צדיקים נסתרים, נצטרף אליהם והתחיל נודד עמהם מישוב לישוב וממלא שליחויות שהטילו עליו.

כבן שבע־עשרה כבר ידע קבלה והתפלל לפי נוסח האר"י עם יחודי שמות (כוונות בנגלה ובנסתר).

במלאת לו שמונה־עשרה הוא מציע לצדיקים דרך חדשה: לסלול דרכי חינוך, להרים את רוח ההמונים, לשרש עם־ארצות ולהביאם ללימוד התורה ולעבודת ה' על ידי הושבת מלמדים בכל ישוב וישוב, ובמקום שיחסר מלמד – הוא מתנדב לתפקיד קדוש זה. ואכן בתחילה נעשה עוזר למלמד (ריש דוכנא) בברודי. היה מוליך ילדים ל“חדר”, אומר עמהם “שמע ישראל”, מברך עמהם על מצות ציצית ותוך כדי משחק מספר להם על משה רבנו וקבלת התורה מסיני, וכשמחזירם לביתם משנן עמהם פסוקי תפלה.

אהבתו לילדים היתה גדולה לאין שיעור: היה מחלק להם אגוזים ותפוחים ומרגילם לברך עליהם, והוא עונה “אמן” בדבקות; והיה מניח את ידו על ראש כל ילד וילד ומברכו: תהא יהודי חם, יהודי חם! (אַ ואַרימר איד!).

וסיפר הבעש"ט: כל ימי חשתי בנחת רוח של מעלה שגרמתי ובקנאתם של מלאכים בצאן קדשים אלו.

בברודי גר ר' גרשון. לימד ישראליק יתום אחד שנתחנך בביתו, ושם גם הכיר את חנה, אחותו של ר' גרשון, ונשא אותה לאשה.

התגלותו של אחיה השילוני אל הבעש"ט    🔗

בהיותו בן עשרים ושש, בערב שבת בצהרים, נפלה עליו תרדמה עמוקה וחלם שהוא רואה זקן אחד פלאי האומר לו:

דע לך, שנשלחתי משמים להודיעך, שבכל יום עליך להיות בין ההרים הגבוהים שבסביבה ושם אלמדך איך להתנהג. וחלילה לך לגלות זאת לאיש, ואפילו לא לאשתך. אלא בהמשך הזמן יוודע לך גם שמי.

הזקן נעלם, ור' ישראל הקיץ והלך למקוה. אך השקיע ראשו במים, חזה את הזקן בעינים פקוחות, ואימה גדולה נפלה עליו. הוא חש שנעשה לאיש אחר, ורוח של קדושה אופפת אותו. בליל שבת שוב נראה אליו אותו זקן בחלום ואמר לו:

כל שאתה חוזה בשינה אינו חלום ודמיון אלא דברי אמת. ביום ראשון תצא מחוץ לעיר ותפגוש אותי בין ההר השני והשלישי, ותטבול תחילה במקוה ארבע פעמים – ונעלם. כשהקיץ ר' ישראל הבין, שמשמים מגלים לו דברי פלא בזכות אבותיו הקדושים שהתפללו עליו שיגיע למדרגה גבוהה.

ביום א' ירד שלג גדול. בצהרי היום טבל במקוה ויצא אל המקום המיועד בין ההר השני והשלישי. והנה לפניו אותו זקן קדוש רומז לו ללכת אחריו. הלך אחריו לתוך מערה מלאה אורה. היו שם שולחן ושני כסאות. ישב הזקן על כסא אחד ורמז לו לשבת על השני. הוא פתח לפניו ספר. אך התחיל ישראל לקרוא בו, חש כאילו ניתנה בו נשמה יתירה ונהירין לו שבילי דרקיע ונפתחים לפניו שערי בינה. כעבור שעתים אמר לו הזקן: מספיק להיום, בני, בעזרת השם אמשיך ללמוד עמך מחר. ושוב ושוב הזהירו שלא לגלות זאת לאיש. לבסוף החזיק ביד ימינו ויצא עמו מן המערה וליווה אותו עד שער העיר. כאן הניח ידו על ראשו וברך אותו.

כך נמשכו הפגישות המופלאות עם הצדיק משך שנה תמימה. לבסוף גילה לו את שמו. מרוב התרגשות שזכה לקבל ח"ן (חכמת הנסתר) מקדוש זה, נפל ארצה בחלשות.

כשהתאושש יעץ לו מורו הנעלה לעבור לגור בכפר סמוך לקיטוב. שם שׂכר בית מזיגה שהתנהל על ידי אחר, והוא היה מתבודד בין ההרים ולומד רזין דרזין מפי רבו הקדוש ולכבוד שבת היה חוזר לביתו. באותן שנים חי ר' ישראל בעולם שכולו אור. הוא ראה דברים מסוף העולם ועד סופו, למד שיחות חיות ועופות ועצים וריחף בעולמות העליונים וסירב לצאת מתוך עולם ההתבודדות. סבור היה, שהמתבודד האמיתי מתעלה בכוח התבודדותו למדרגות הגבוהות ביותר, כוחותיו וחושיו וכל ישותו, כל ה“אני” שלו, מרחפים בפיסגה של קדושה. בשנות ההסתר הללו היה לבוש בבגדים של תושבי הכפרים ונמצא בחברת אנשים פשוטים, והיה מחזקם ומעודדם בעניני אמונה ומרגילם שלא ילמדו מהגויים השכנים ומזהירם מלשון הרע ומקללות.

יום אחד סח לו רבו הקדוש: דע לך, בני, כבר הגיעה שעתך שתתגלה, שכן כך נכתב ונחתם בשמים, שעם מלאת לך ל"ו שנה תתגלה.

הבין ר' ישראל שבשנת תצ"ד² יהא חייב לעשות זאת, ותמה על כך שדווקא הוא נבחר ליעוד הגדול מבין כל הצדיקים הנסתרים העולים עליו בגדלותם, והיה חושש ומיצר מחמת המחלוקת, שחזה מראש שתפרוץ בין החסידים והמתנגדים בגללו.

על ספקותיו ורתיעתו מהתגלות מספר הצדיק הנסתר ר' אדם בעל־שם במכתבו לבעש"ט:

פעם נכח ר' אדם בפגישה נסתרת שנערכה בין רבו הקדוש אחיה השילוני³ לבין ר' אליעזר, אביו של הבעש"ט. ביקש רבי אליעזר עצה, מה לעשות לבנו ישראליק שנצטווה להתגלות אך אינו רוצה בכך.

ענה לו השילוני, שבנוֹ חייב לעשות זאת כי כך נחתם בבית דין של מעלה, שכן תכלית ירידת נשמתו לעולם אינה אלא שיפוצו מעינותיו חוצה. והשילוני פסק: עד שלא יתגלה בנך, לא יוסיף לראות את פני.

כשהוחזר ר' אדם לביתו בסוד קפיצת הדרך, נתגלה אליו השילוני ופקד עליו, שמעתה והלאה יהא רק הוא, ר' אדם, המתווך והמקשר בין העליונים לבין ר' ישראל ויזרז את הנסתר להתגלות.

לא ידע ר' אדם היכן למצוא את ישראל. החל נודד בכפרים ובעיירות, אך לשוא. לבסוף, כשהחליט לשוב לביתו, שוב נתגלה אליו אחיה השילוני ואמר לו: מן השמים מעכבים שתוכלו להפגש, לכן עליך להעלות את כל מה ששמעת וראית עד עכשיו על הכתב, ואת הכתבים תן לבנך, והוא כבר ימצא הדרך למסרם.

כשלא הצליח גם הבן למצוא את ר' ישראל, אמר אחיה השילוני לר' אדם, שהבן יטמון הכתבים תחת אבן בין ההרים שמסביב לקיטוב. עשה כך, והבעש"ט מצאם.

שש שנים סירב הבעש"ט להתגלות. משום כך, מספרים החסידים, הפחיתו לו שש שנים מחייו. עם התגלותו לא פסק מלנסוע לעיירות ולכפרים ולעורר את ההמונים ללימוד התורה ולאהבת ישראל, אך במיוחד הרבה לנסוע לערים הגדולות, לישיבות, שם נפגש עם ראשיהן ותלמידיהן והיה מגלה להם רזי תורה.

והאדמו“ר הזקן בעל ה”תני“א” הסביר את ההבדל בין ראש ישיבה, הממתין שתלמידים יבואו אליו, לבין רבי, צדיק ההולך אל התלמידים כדי לגלות להם פנימיות התורה.

ועוד הסביר בעל ה“תניא”: כל זמן שהיה הבעש"ט נסתר, היה לעזר להמוני העם בעניני פרנסה ובריאות הגוף וריפא האנשים הפשוטים, שהם גופם של ישראל; כשנתגלה, התחיל לסייע לתלמידי חכמים, שהם נפשם של ישראל.

כשהתפשטה תורתו ונפוצה ברחבי פולין ואף בליטא, החלו המתנגדים להתארגן למלחמה בו, כפי שחזה. באחד הימים הגיעו אליו שלושה שליחים מ“ועד ארבע הארצות” ומסרו התראת בית דין, שאם לא יפסיק הנהגתו יטילו עליו חרם. קיבלם הבעש"ט בסבר פנים יפות, שוחח עמהם בסוגיות עמוקות בתורה שהפליאו אותם, וראו את קדושתו בנגלה ובנסתר ואת גדלותו כמנהיג בעל רצון תקיף, בעל שיטתיות ועקרונות יסודיים. שני ימים ושני לילות התווכחו, ועם שניצחם הסכים לבוא לוויכוח עם גדולי התורה.

לבסוף שאלוהו בתמיהה, מדוע ריכז סביבו רק שישים תלמידים־חסידים, בעוד שבישיבות של המתנגדים מצויים תלמידים למאות ולאלפים.

השיב להם הבעש"ט במשל זה:

יש הזורע את שדהו ונוטע את כרמו בלי להשאיר מקום פנוי, ויש הזורע ונוטע רק תלמים אחדים, אבל נותן נפשו עליהם לעדור ולנכש ולנקות ולהשקות הכל בעיתו. לשניהם צומחים פירות ותבואה. לראשון אמנם היבול רב יותר, אבל רובו מתולע, המוץ מרובה והקמח מעט וסולת אין בכלל, וכשנותנים ממנו לזרע אזי רוב תולדותיו רימה ותולעה; ואילו לשני צומח יבול מעט, אך הוא מלא דשן ורובו סולת, וכשנותנים ממנו לזרע – תולדותיו כיוצא בו.

הבעש"ט הורה, שאף בחמרי שוכנת רוח; גם את הנמוך והשפל ניתן לזקק ולרומם; האדם עשוי לעבוד את האלקים בגופו כמו בנפשו; הוא הורה וקיים בעצמו, שהחדוה, הריקוד, הניגון, מרוממים מאד את התפלה ומביאים אושר לבעליהם, מוסיפים יופי ותוכן לשבתות, לחגים ולמועדים ומגרשים צללי חולין אף מימות החול.

הבעש"ט גילה ניגוני־שמים גנוזים משך דורות והתקין להם כלי נגן והנגינם. ובידוע שכל המזקק דברים שהיו קיימים מכבר ונשתכחו, כבר הוא ראוי לתואר צפנת פענח.

משל למגלה הפשר לחרש, שנכנס לאולם ורואה מנצח על תזמורת, ולפי תנועת שרביטו נעות האצבעות של כל המנגנים. החרש אינו מסוגל להבין הקשר בין המנצח ואנשי התזמורת, היינו, להבין הזיקה שבין המצוה והכוונה, בין המוח והלב.

ואילו היה רבי ישראל הקדוש מגלה לדורו ולדורות זיקה זו בלבד, כבר היה ראוי לכתרו.

פטירתו    🔗

עשרים ושש שנים נהג הבעש“ט את קהל חסידיו, והמגיד הגדול ממזריץ' נתן סימנו: נשיאותו עשרים ושש שנים כמנין שם הוי”ה, וכמנין שתי פעמים אח"ד.

בל“ג בעומר תק”כ⁴ ניהל הבעש"ט סעודה גדולה.

בשעת הסעודה אמר:

“ואהבת את ה' אלקיך” (דברים ו, ה): ואהב“ת בגמטריא: שתי פעמים או”ר, אור ישר ואור חוזר. אור במספר קטן (הספרות הראשונות במספרים: א’–1, ו’–6, ר’–(00)2) = 9; פעמיים אור במספר קטן = 18 =ח“י. בעוד ח”י ימים אזכה לאור חוזר.

ומורנו הבעש“ט זצ”ל נסתלק לעולמו בראשון של חג השבועות תק"כ.

*

האגדה ציפתה את דמותו זהב שמימי מבפנים ועפר מבחוץ. מכאן עשתה אותו כלי יקר שופע זוהר, ומכאן – כלי חרס פשוט, כמקטורן הפשוט של יהודי פודוליה הסחופים בכל ימות החול ובירידים של אוקריאנה. יקר גדולתו של הבעש“ט ותכלית פשטותו בכך, אף על פי שהוא בהילוכו ודיבורו יהודי של הקרפאטים, של העיירה והכפר האוקראינים, הנה הוא יהודי בן כל הדורות וכל הארצות; יהודי של כל העולם ושל העולמות העליונים. יהודי בבחינת האר”י ובמדרגת רבי שמעון בר יוחאי ומניצוץ של משה רבנו. יהודי – אדם, אד"ם – אותיות אברהם, דוד, משה, או: אדם הראשון, דוד, משיח; היינו: אדם, מלך, גואל. ר' ישראל בעל שם טוב הוא יהודי אחד הכלול מכל הבריאה הישראלי.

סבא הבעש“ט, כפי שכינהו האדמו”ר בעל ה“תניא”, הוא אברהם אבינו של החסידות: נדיב בממונו, בגופו ובנפשו – כאברהם אבינו; מוסר נפשו לקרב פשוטים לאלוקות – כאבינו.

עד אברהם היה העולם מתנהג באפלה, ואף צדיקים שבדורם בבחינת אפלה היו, ואברהם הצדיק הראשון בא והתחיל להאיר; וכך עד לבעש"ט היה העולם כבית אפל, אמנם בבתיהם של בני תורה היה אור, אבל אצל כלל היהודים שלא היו מצויים בעולמה של תורה שררה אפלה, ובא הסבא והתחיל להאיר.

הוא פתח חלונות בעולם: אָמן – חלון; אמן יהא שמיה רבה – חלון; ברוך הוא וברוך שמו – חלון; וכך, בתפלה ובאמירת תהלים של יהודים פשוטים, האיר את העולם.

 

אליעזר הכפרי    🔗

ר' אליער כפרי תמים היה. במצות הכנסת אורחים היה נוהג מנהג אברהם אבינו. יום שלא בא אורח אל ביתו, ראה כיום שעבר עליו לבטלה, והיה שולח שליחים לפרשת דרכים לבקשם. כשבאו אליו, היה עומד עליהם, טורח עמהם, משמשם, מאכילם, משקם ומהנם מכל טוב ביתו. לבסוף היה מעניק להם מתנות בעין יפה.

ראו זאת במרומים, התגאו בו ושיבחוהו לפני כסא הכבוד. אמר מיכאל המלאך: דור דור ואברהם שלו; דור דור והל"ו הנסתרים שלו; בכוח מצוה אחת קונה לו הנסתר את עולמו. בזכותו מאירים עולמות.

באותה שעה חזר סמאל־השטן משוט בארץ. עוד אבק דרכים כיסה את כנפיו השחורות, פתח פיו המקטרג ואמר: העמידו נא בנסיון ל“צדיק” הזה, תראו איך יתנהג עם אורחים.

שלחו לאליעזר איש עני אחד בעיצומה של שבת אחר־הצהרים, שעה שהיה מעיין בפרקי־אבות. נכנס אותו עני מחופש לביתו במלבושים מזוהמים של חול. האוכל להתארח אצלך, רבי יהודי? – הביט בפני בעל הבית בחוצפה והמתין מה יאמר עליו.

חילול השבת שלו, הופעתו הגסה ואופן דיבורו התמיהו את ר' אליעזר, אלא כהרף עין התאושש ושקל בינו לבין עצמו: הן גדולה מצות הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה. מיד כיבה בנפשו כל כעס ופנה במאור פנים לאורח: ברוך הבא, ודאי רעב אתה, מדרך רחוקה באת, ודאי עיף אתה, בוא, תסב עמנו לסעודה שלישית.

בשעת הסעודה זימר איתו זמירות האר“י הקדוש, “בני היכלא”⁵. לאחר מכן, כשהחשיך, הבדיל על הכוס וכיבדו בהרחת בשׂמים, והלה הריח בלא ברכה; שוב רמז לו בשני הנרות: נו, נו… שיברך “ברוך… בורא מאורי האש”. אך העני הסב פניו ממנו בלעג ולא ברך. ואליעזר שקט ושלו, ובנפשו אין פירפור של עלבון. גם לסעודתו של דוד המלך, ל”מלוה מלכה", הזמינו בשמחה. אין צריך לומר, כי ללילה הציע לו משכב רך ונוח. ביום ראשון, עם השכמה, העניק אליעזר לאותו אורח־פורח מתנה, כמנהגו עם כל אורח, ואמר לו: צאתך לשלום.

משראה “העני” מה רבה אהבת הבריות בלב בעל הבית הזה, נפנה אליו ואמר לו:

דע לך, אני אינני עני סתם. מן העליונים נשלחתי אליך כדי להעמידך בנסיון, איך תתנהג בעניים מחללי שבת. ניצחתני, רבי אליעזר, ובזכות הנסיון הזה שעמדת בו, יוולד לך בן שיתנגן בו ניגון עליון.

אכן, נתקיימה בו ברכתו. בתום תשעה חדשים נולד לאשתו הילד ישראליק, שהיה ברבות השנים הצדיק רבי ישראל בעל שם טוב.

 

ישראליק אוהב ילדים    🔗

לא להיות כלוא ב“חדר” נברא ישראליק התם, קסמוהו המית המעין, השיח הרן, שירת היער, רזי ההר. כאן בדמע גהר. ממעמקים עלו דברי אביו האחרונים, נתפעמו בו כפעמונים:

אל תירא, בני, אל תירא, עם שתהיה יתום, קווה ליום, לפדיום. המאזין להמיה בלא קול, הוא יהא לך למגן, אתה תהיה לו לבן.

אילנות נראו לו כבריות, ענפים – אצבעות, כותבות בדיו תכולה פלאי שמים, בגווילים – מראות וצללים.

משהגדיל והיה לעלם, לא יכול להתעלם, מילדים עזובים ברחוב, כציפורי נוד, על כן אהבם מאוד.

בכל נשמה תמה, הציץ ישראליק, ותמיהות־תמיהות תמה: תינוקות הם שירים, הם טלאים תמימים, איך לא אהיה לכם רועה?

על כן אספם שלא ישוטטו בעיר, לא יגדלו פרא כקוצים, כשמיר, ולבית המדרש ליוום בזמן ושיר, אף הרקידם, ואגב כך לימדם, “ברכו”, “קדושה” ו“אמן”.

יום אחד מלמד במעשהו ראהו, מינה אותו לעוזרו.

היה משכים היתום, עם שחר יום יום, ומעורר ילדים חולמים:

קומו, אמרו “מודה אני” לאלוקים! כך הלבישם והאכילם, לזה צבט בלחי, לזה פיאה סילסל, ואגב היה מפזם בקול מצלצל; לזה מיישר הכיפה, לזה שרוך נעל קושר, כך כל פעוט ופעוט עוזר.

צאן קדשים! – היה מזרז בשיר, באהבה מציף משכנות העיר – קומו ללמוד תורה, כי בה מסוד האורה, היא טובה מכל סחורה: “אלף־בית” – האלף בינה; “גימל־דלת” – תגמול דלים, בינה ודעת מגרשות צללים.

וכך בסך וסדר, הפסיעו כגדיים בעדר, צעוד הישירו אל ה“חדר”. ובגשם, בשלג, בקור, בכפור, ניגונו אותם יחמם, ילהיבם האור. ואמהות מביטות בעד חלונים, איך הנער מגרש יגונים, מפסיקות מן התחינה, ולוחשות: על זה שרויה השכינה.

ולעת ערב כשהוליכם התם, חזרה לביתם, כשבאופק כרובים, בעבים, היה מזהירם משלולית ובוץ ופחת, ומחזקם בדברי חן ופעית שפתים, מבריח נובחי על ארבע ועל שתים.

*

ואמר על כך המגיד ממזריץ'

הלוואי שהייתי יכול לנשק ספר תורה באותה חיבה שהבעש"ט בנערותו היה מנשק ילד מישראל.

 

ישראליק והמכשף    🔗

כשישראליק הרועה היה נוהג עדרו על ה“חדר”, ושר עמו תפלה לפי הסדר, חרה הדבר מאוד לשטן. פנה אל לילית ואמר: ראי נא ראי, כוחו של אותו יקטן, “רב החן”: בשננו לצאנו לענות “אמן”, מזדעזעים מלאכים בשמי מרומים, וכשמלמד לתינוקות: “קדוש, קדוש, קדוש!” – מכסים העליונים הפנים, ואף הם “קדוש” עונים!

מה עשה הבליעל? נכנס לתוך מכשף טמא מלא מעל, אך ישראליק הרגיש בכך לאלתר, ובדבר רבי אליעזר אביו נזכר, ובעיקר שציווהו כשראשו על הכר: זכור ה', בני, ואל תירא מפני דבר, שיחרוש עליך ה“בעל־דבר”⁶.

הנער שהיה ער, אף בלילות שלג וכפור, נדלק בלבבו, להבו, זה נר נשמתו, וניצח הבליעל – ונרמס. ואף כי המכשף הלז, התחפש למפלץ, מרעיש רעשים, בשלושה ראשים, נרעד מקול השיר, שבקע רקיעים באוויר. בו ברגע הורם, מקלו המסוקס של ישראליק, ובמצחו של בן השחץ הלם.

עם אור הבוקר יהודי העיר ראו הנס: המכשף הערל בדמו מתבוסס. אז מינו את הנער לשמש בית המדרש. ביום התחזה כתם, סתם, אך בלילות היה לן בספרי ח"ן, ולשמע יחודיו, כל כוכב, היה רונן.

 

הנסתר שנתגלה    🔗

עני מרוד היה ישראליק, שעה שעמד לשאת את אחותו של רבי גרשון לאשה. פשטות, צניעות וענוה היו בו. איש לא הרגיש בהילה שעתידה להתקשר לראשו; איש לא פילל שיהיה פּנוֹסר בעולם.

בימים ההם היה מלמד דרדקי בסביבה, לובש פרוונת של איכרים וחוגר חגורה אדומה של קש. ככל שיכול היה מעמיד פנים שאינו בתורה, שאינו בחסידות. לפיכך לא הסכים רבי גרשון, רבה של ברודי, שאחותו חנה תינשא לו. הוא ביקש בשבילה בן־תורה, מפרנס קבע במקום קבע.

לא, לא, חנה, לא אסכים בשום פנים לשידוך זה – טען האח – נוסף למידת הנוודות שלו, עם הארץ הוא.

גרשון, גרשון, השיבה חנה, כלום שכחת שאבינו חתם על התנאים? ואם חתם, משמע שראה בישראליק זיווג משמים.

אך הוא שרוי תמיד בסכנות נפשות; הוא משוטט לו ביערות, בין הרים – טען האח בתוקף.

יע“ר אותיות עי”ר – השיבה חנה – יער עדיף, שכן ערי“ם אותיות רעי”ם הרים – בגימטריה: רנ"ה; צללי הר ויער טובים מצללי עיר, אף אורותיהם טובים מאורותיה; חלוני רקיע גלויים להם. מן ההר לומדים עליה מתמדת.

מי מדבר מגרונה של אחותי? – הרהר רבי גרשון – אולי אבא זצ"ל, אולי צדקתה ושקידתה על ספרי חסידים? פלא הדבר בעיני.

כששמע שהחתן חצב לו בהר שבקרפאטים שני חדרים כדירת קבע, אמר לדבק טוב.

חלפו שבע שנים קשות. שנים של דחקות גדולה. אך חנה בחושה הדק הבחינה מיהו־מהו ישראליק שלה, וקיבלה הכול באהבה.

פעם אחת נקלע לבקתתו של ישראל רב אחד ידידו של גיסו. הקבילו ישראל בסבר פנים יפות. היה עומד עליו ומשמשו וטורח עמו ככל שיכול. התארח אצלו הרב מספר ימים. ביום החמישי ביקש מהמארח שישׂכור לו סוס ועגלה כדי לחזור לברודי. איך אתפלל כאן בלא מנין? היאך אשבות בביתו של עם־הארץ שכזה? יהא בכך משום זילזול בשבת קודש!

תמה עליו ישראל: מדוע רוצה מר לנסוע מביתי? שמא לא נהגתי בו כבוד כראוי? שמא תבשילי אשתי אינם ערבים לחיכו?

חלילה, מידת הכנסת אורחים כאן ראויה לשבח, אלא מה צורה תהא לשבּתי במקום שכזה? – והניע ידו בביטול. שוב הפציר בו ישראל. אלא הלה עמד על שלו. שכר ישראל לאורח סוס ועגלה.

נסעו כברת ארץ, וגלגל אחד נשבר. אנוסים היו לחזור לכפר לחפש גלגל אחר. חיפשו כל היום ועד שמצאו גלגל אחר, שקעה עליהם החמה. סירב הרב לנסוע בלילה. לעולם יצא אדם בכי טוב, באור! – אמר. שוב לן בביתו של ישראל ההררי. ביום השישי השכים ונזדרז לצאת לדרך. אך הרחיקה העגלה כדי פרסה אחת, וגלגל אחר נשבר.

אמר הרב: משמע, שמן השמים נגזר עלי להתארח בשבת זו בביתו של אותו הררי.

חזר לביתו של ישראל ולא מצאו. שאל את אשתו: היכן בעלך?

בעלי משוטט בהרים – ענתה.

ישב הרב וקרא בפרשת השבוע, עיין ברש"י ובשאר מפרשים ואמר שיר השירים, וכשראה שהחמה כבר בראש האילנות, תמה על כך, שהכפרי עדיין לא חזר. התחיל מתכונן לקבלת השבת. ראה שבעלת הבית מניחה שתים־עשרה חלות קטנות על השולחן. השתומם ושאל: למי את עורכת כל החלות האלו? כלום תלמידי חכמים יבואו לשבות כאן?

מנהג נאה זה שמור עמי מבית אבא זצ"ל, אמרה, והוא קדוש לי לפאר את קדושת השבת. אישי שלי אמנם נראה כעם־הארץ, אבל יהודי כשר הוא.

ואיך אינו נזהר לשוטט בהרים וביערים, מקום חיות וגזלנים?

אלוקים עמו באשר ילך. אין בו פחד לא מפני חיות רעות ולא מפני דוֹבּוּש, ראש הגזלנים, וכלבו. וכשהכלב מריחו מרחוק, הוא קרב אליו ומכשכש בזנבו.

כלום קמיעות בידו? או שמא עושה הוא שימוש בשם המפורש? – ליגלג הרב.

ישראליק שלי יודע לומר פסוקי תהלים ברוב כוונה, והם מגינים עליו.

והנה חזר ישראל מן ההרים. משראה את האורח שוב בביתו, קרא ברגש: ברוך הבא, וברוך השם שזכיתי באורח יקר לכבוד שבת!

מיד עמד בתפלה חפוזה, כדרך הכפריים הפשוטים. ואמנם כבר קיבל השבת שעה ארוכה בהרים, בין שיחים ופרחים, שראה שהם מצטרפים עמו לשפך־השיח. לסוף ביקש מן האורח שיקדש על יין צימוקים.

בשעת הסעודה הרהר הרב בינו לבין עצמו: מה מחידושי תורה אוכל להשמיע ליד שולחן שכזה? אספר להם סיפורים מתוך החומש, על שיעבוד מצרים, על יציאת מצרים. כל אותה שעה שתקו ישראל וחנה. מדי פעם אף נדו בראשם לאות הסכמה וקורת רוח מדברי האורח. כשסיים לספר, ביקש ממנו ישראל שיזמר זמירות שבת, והיה מפזם חרש אחריו.

לבסוף ברכו ברכת המזון ושכבו לישון. עם עלות השחר ננער פתאום הרב. לבו נתפעם בו. הוא שמע ניגון ערב עולה וממלא את חלל הבית. שיפשף רואותיו. בקיטון הסמוך ראה אלומת אורה זורחת, והניגון היוצא משם גובר ומתגבר. הוא הבחין שאין זה מראה בחלום, אף ראה פלא בתוך פלא: כל עוד נשמע הניגון, אף אור הנוגה דלק; נדם הניגון – גם האור דעך. כך כמה וכמה פעמים. ביקש לקום לראות את המופלא מקרוב, אך חש כאילו עופרת נוצקה באבריו. נשאר שוכב על משכבו. עברו רגעים קשים; שמא מעשה כשפים כאן? שמא קוסם הוא ההררי התמהוני? והנה ישראל עומד לפניו ואומר לו: אל תחשוש, רבי, אל תחשוש, טוב הוא האור; אור בגימטריא: ר“ז; אור בגימטריא: אינסו”ף.

ביום ראשון חזר הרב לעיר. מיד הלך לרבי גרשון, גיסו של ישראל, וגילה לו כל מה שראה. רמז רבי גרשון לשני גדולי תורה שיסעו לכפר שבין הקרפאטים. נכנסו אל הדירה האפלולית החצובה בהר. מיד באו בדברים עם ישראל, אף שקלו וטרו עמו בדברי תורה. מצאוהו כלי מופלא בנגלה ובנסתר. חזרו לעיר, כינסו מנין תלמידי חכמים ויצאו עמהם להרים. היה ישראל מטייל עמהם שעה ארוכה עלה וירוד, עלה וירוד, חשו כאילו הוא מעלה אותם בסולמות ומורידם.

פתאום ראו הילה של אור המקיפה את ראשו. מיד ערמו ענפים לערימה, קישטוה בפרחים, הושיבו עליה את הצדיק הנסתר וקראו רתת: רבי ישראל בן ר' אליעזר, רבנו הקדוש אתה!

 

רופא חולים    🔗

יומם וליל היה ר' ישראל הוגה ב“זוהר” ובספרי קבלה אחרים, אך גם על תורת הנגלה היה שוקד בחביוני הרים ויערות. כאן היה מפענח סוד סגולותיהם של עשבי מרפא. כל שברא הבורא, לטוב ברא: אף בלענה אצור מתוק; אף בארס גנוזה רפואה. הרבה לימדוהו הפרחים והדשאים: בכל עשב ועשב ניצוץ השכינה; ולא מעט קיבל מן ההאידמקים שמן ההרים.

מעט מעט הוציאוהו רחמיו מבדידותו ההררית, והחל בא בין הבריות ומרפא חליי הגוף בעזרת דשאים. אולם לא רק את אלו ריפא. הימים היו לאחר פורענויות ת“ח ותעתועי השבתאים והפרנקאים⁷, ומרובים היו חולי הנפש בפודוליה ובאוקראינה. הבעש”ט סובב בין הכפרים והעניק באהבה סעד־משנתו.

כל מימרה שלו היתה עלה מרפא. דבריו טובים היו לכל הפצעים, למעוטי תורה ולגדולי תורה. היו דולים ממעינותיו, ריוו עצמם וריוו בו אחרים. כל פסוק או מאמר חז"ל שהיה משמיע, קיבל הארה משלו. “ה' צלך”, דרש: “מה הצל עושה מה שאתה עושה, אף ה' כך”. מאז נתפרסם, היו מספרים עליו: נודד נסתר זה בלבוש איכרים הוא אחד פלאי, אגדי, עושה מעשי ניסים. וקראו לו בעל־שם.

חסידיו־חבריו שנתאגדו לחבורה קדושה אחת הלכו אחריו בנדודיו ורשמו על גבי נייר כל דיבור ודיבור שלו, שיננו בעל פה כל פתגם שלו והנחילו את משנתו לדורם ולדורות, וזו שלחה קרניה הרחק ממקומו. הוא היה להם למטיף, מנהיג, מחוקק, מושיע, אח, גואל; בעל השפעה פלאי: ללא צו, ללא חוק פתח שערי הלב. בפשטות מופלאה האציל אהבה וחמלה לכל נצרך, כי הרגיש בצערם, בסבלם וגעגועיהם.

מראשיתו פנה בעיקר אל פשוטי העם, אל העגלונים ובעלי המלאכות, חיזק ברכים כושלות, אימץ ידים רפות, נטע במיואשים תקוה ואמונה במחר טוב. כן נטע את האמונה בצדיק הדור, שהיהודי הפשוט מוצא סעד בו ומתעלה על ידו.

 

המשוגע שנרפא    🔗

מי את ישראליק בטלוּסק לא הכיר? כל אדם בעיר, זקן וזקנה, צעירה וצעיר. בגדיו קרועים, בלואים, מגפיו טלאי על גב טלאי, אך לו לא איכפת, אינו קובל, לא מקבל ממי שי. במקוה צוננים אף בחורף טובל, ניזון משׂכרו הדל כראש דוכן, מוצא בעבודת הקודש שלו טעמים הרבה כמו במן.

והימים בטלוסט ימי אכזב, מגואֵל־כזב, נגוז חלום המשיחים, ונתרבו כואבים ומטורפים. ובעיני אחד בחור חריף ולמדן היה שבתאי צבי אליל, אך כשנתאסלם “משיחו” ככלב שוטה ילל, ובלבו של ישרליק גל חמלה התגלגל.

פעם בבית המדרש בדימדומים, למראה זה הבחור בעיוות צלם האלקים, נרעש הנסתר ולא יכול עוד. שידל המטורף שיחדל לרקוד, כפיו הניח על כפיו, ועיניו על עיניו, ומילמל ניכחו ולחש לחישה, בחלל בית התפלה לא נשמעה רחישה, וגם מין עשב הגיש לאפו.

התעטש הבחור, שהיה “כלי” מפואר, ופתאום באישוניו הבריק זוהר, וראו כולם עין בעין איך נושע במלוא הישועה, וכל הקהל פרץ בתשואה.

 

לא לשכוח “יעלה ויבוא”    🔗

בטרם נתפרסם הבעש"ט בקדושתו ובנפלאותיו, נזדמן פעם לאסיפה של רבנים וראשי קהילה. אותו יום ראש חודש היה.

פנה אליו אחד הרבנים בשאלה: מה דינו של מתפלל ששכח לומר “יעלה ויבוא” בראש חודש, האם צריך הוא להתפלל שנית?

ענה הבעש"ט:

שאלה זו מכוונת לא לי אלא לאדוני. שכן אדוני ישכח גם בפעם השניה, ואני לעולם לא אשכח.

וכך היה: אותו רב שכח לומר “יעלה ויבוא” פעמיים באותו יום.

 

גילגולו של ניגון    🔗

ניגון־פלאים העלה דויד המלך מנשמתו, וכנפים נעלמות היו לו, והיה המלך שר בו שירי קודש ולימדו ללויים, והשביע אותם, שלעולם לא יזמרוהו על אדמת־נכר.

כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של המלך, ומדי לילה בחצות, כשנשבה רוח צפונית בכינורו, נרעדו הנימין ונתנגנו בניגון. אותה שעה היה דויד קם ממשכבו, מתגבר כארי ועוסק בתורה.

רועי־ישראל שהשכימו עם שחר, חיללו בחליליהם שירי י־ה. עלו צלילי ניגונו של דויד ונכנסו לנקבי חליליהם, הצלילו נגינתם, זיככו לבבם.

ובני האיכרים ובנותיהם, בנגנם בחגי הקציר והבציר, היו צלילי אותו ניגון מרעידים מיתרי־כליהם ומיתרי־לבבם, ונתמלאו רוח אמונה וגבורה.

ויהי היום ושלמה המלך נשא את בת פרעה לאשה. כשבאה לירושלים, הכניסה אלף מיני זמר ושמונים מיני ריקוד לארמונו, וכשחוללה עם נערותיה, נתגנבו צלילי־תועבה לתוך ניגונו של נעים־הזמירות. מנגני החצר אוהבי החיקוי עמדו לימין המצרית. כך נישבה הניגון ונכנס לארמון ירבעם בן־יואש וניגנוהו שם. ובמקדש בית־אל לפני עגל הזהב חיללוהו.

באותה שעה זעם הנביא מתקוע במר־רוחו:

כלום כדויד חשבו להם כלי שיר וניגון? הוי, ניגונו יחולל בצלילי נכר שאין להכירו עוד!

כשחרב הבית והלויים הובלו בבלה, ביקש נבוכדנצר שינגנו לפניו משירי דויד המהוללים. זכרו את השבועה שנשבעו אבותיהם לשמור על קדושת הניגון, תלו כינורותיהם על ערבים והסתירום, ונתנו אליוֹני ידיהם לתוך פיהם וריצצום וקיצצום. הראו לכובש ידיהם ואמרו: איך נשיר את שיר ה'?

כך שמרו הלויים הכשרים על הניגון במקורו. אולם שני יהודים הסכימו לנגנו לפני נבוכדנצר בצלילי בת־פרעה. מאז נדד ונתגלגל מגוי אל גוי, ובכל מקום הדביקו בו מנגנים צלילים זרים.

כשעלו עזרא ונחמיה מבבל, עלו עמהם מבני הלויים התמימים וחזרו לנגנו בטהרו בבית־המקדש השני. שוב נתנגן בשבעת צלילים עריבים באבוב הקדמון שמימות משה ובמגרפה, שקולה היה הולך למרחק של ק“ג פרסה על ק”ג פרסה, ומכל אחד מעשרת נקביה נתחלק הניגון למאה מיני זמר.

ומשחרב בית שני נשתכח הניגון הטהור, אך בקליפותיו היה עדיין מזדמר בארצות הגויים.

כך עברו הרבה מאות שנים.

יום אחד יצא הבעל שם טוב עם תלמידיו לטייל בהרי הקרפאטים. הגיעו לגיא אחד ולשדה מרעה. ראו שם רואה ועדרו. והרועה מחלל בחלילו ניגון ערב. נהנו התלמידים מן הנגינה, אך הבעש“ט חרד חרדה גדולה, וריתתו זקנו ופיאותיו. כשסיים הנכרי לחלל, הוציא הבעש”ט מטבע נחושת ונתן לו וביקש ממנו לחזור על הנגינה. שב לחלל, והבעש"ט שוב עמד רועד ומרעיד תחתיו. לאחר מכן נתן לו מטבע של כסף שינגן בשלישית, ולבסוף נתן לו מטבע זהב.

למראה מטבע זה אורו עיניו של הרועה, ניגב פיו והתחיל לנשוף בעוז בפי החליל ולפזז אצבעותיו על נקביו. אך החליל לא הוציא אלא בליל־צלילים עמומים. אז הרים הבעש"ט ידיו לשמים ואמר:

ברוך השם, סוף סוף עלה בידי לקיים מצות פדיון שבויים! הן זה הוא ניגונו של נעים זמירות ישראל, שהיה מתנגן בטהרה בבית־המקדש, אך מימות בת־פרעה נתחלל ומאז נתגלגל עד שהגיע לחלילו של רועה זה. עכשיו עלה בידי להחזירו לשרשו.

 

ציפורים מספרות    🔗

הבעל שם טוב התאכסן ביום מן הימים, בעיר קטנה, בבית חסיד תמים. בשלישי לביקורו, הראו לו לחזור למז’יבוז' עירו. ישב הבעש"ט בעגלה ועלה בה גם החסיד כדי ללוותו, כדי לראות נס בדרך ולנפנף בו ברבים.

ביער רמז הבעש"ט לעצור הסוסים, ונתרגש החסיד שצפה לניסים. ירד הצדיק מן העגלה ואמר לחסיד:

האזן נא לתצוויצה של הזמירים, לא שירת שחרית עכשיו אומרים, כבר צייצוה עם הנץ, אלא מה? הם מזכירים לי ששכחתי ספר ה“זוהר” בביתך פתוח, וכל שקיבלתי מתוכו בנפשי זרוח, כי אקדש מה שקיבלתי מרוחו, שעלי ללמוד הספר הזה עד תומו. הנה אותיות טוהר, נדלקו ויצאו מתוך ה“זוהר”, והתעופפו ובאו לבין הענפים – פלאי פלאים! – ועלו לגרונן של הציפרים, והן עלי מתרעמות, ועל הרזים מספרות. הבה נשוב לעיר, ונזכה שוב שהדפים המופלאים בחסדו יאיר, השם – זרז את חסידו הבעל־שם.

וכשנכנס לבית מארחו ונטל הספר הפתוח, נראה בו אור זרוח, על הפסוק בקוהלת י': “כי עוף השמים יוליך את הקול, ובעל הכנפים יגיד דבר”. והוברר לאותו חסיד סוף סוף, שרוח הקודש שורה על הבעל־שם־טוב.

 

ישראל הרואה    🔗

בימי קדם חי שמואל הרואה־הנביא, מי שאתונותיו נעלמו – לפניו המקרה הביא, וראה שמואל, היכן הן תועות, וגם עיני השואל, החלו רואות.

גם בטלוסט חי רואה, הוא ישראל בן אליעזר, שנעשה לכול אחיעזר, בעשבים ריפא חולים, ובעזרת ה“זוהר” זיקף כפופים, רפופים.

שוורים כי נגנבו לאיכר פלוני, לפניו קבל:

אוי לי, חבל, חבל! מהם לי מחיה, מהם כל מזוני! אנא, התפלל לשם, אדוני, ויחזיר לי השוורים, כי לבי ונפשי שבורים.

הרגע, ר' יהודי, הרגע – השיב ר' ישראל – בזה הרגע, אעיין בספר ה“זוהר”, כאן יפתח לי צוהר, ובעדו אראה היכן הם.

הו, ברוך השם, הנה הם!… שם, מאחורי היער, ליד המער – רוץ והחזירם!

ופעם לפני הבעש"ט עמד יהודי גביר, אדיר, בוכה מר:

הו, בני יחידי נסע לו, לא שמעתי ממנו דבר!

השקט, ר' יהודי, ב“זוהר” אעיין, והקדוש ברוך הוא לי יפקח עין, ואראה היכן הוא משוטט בינתים.

פתח הקדוש את הספר הקדוש, עילעל בו בריגשה, כשגביניו זה את זה נושכים, ורחשים לבו מושכים, והרגיע ללא מלים:

הנה, הנה… במרחק מאות מילין, הבן נוסע, ברוך הנותן לנבוכים דעה!

בנך, בעזרת השם, יגיע בשלום, ביום א' עד הלום. בכפר הסמוך לעיר, ישבות הצעיר, ואתה מן הראוי שתתן לשם שבח ושיר, ודאגה וצער מלבך תסיר.

 

ספר “הזוהר” מאיר באור הגנוז: נוסח ב    🔗

בעירו של הבעש“ט, מז’יבוז', התגורר סוחר עשיר מפורסם שנמנה עם המתנגדים, שלא האמינו בגדלותו של הבעש”ט.

ולעשיר הזה היה בן יחיד בעל מידות וסגולות תרומיות. פעם אחת נסע הבן יחיד שלו לעיר המחוז לקנות סחורה. משום מה נשתהה שם למעלה מעשרה שבועות, ושום ידיעה לא הגיעה ממנו. ברור, שהגביר ואשתו היו בדאגה גדולה. הפצירה האשה בבעלה שילך לבעש“ט לשאול לגורלו של הבן, אך הוא לא הסכים בשום אופן. התחננה לפניו בדמעות, עד שהסכים ובא לפני הבעש”ט ביום שישי אחד ושיטח לפניו את דאגתו.

פתח הבעש“ט את ה”זוהר", הציץ בו ואמר:

שלום לבנך, ברוך השם, בשבת זו ישבות בכפר פלוני שבמרחק מיל אחד מכאן.

סירב המתנגד להאמין. היתכן, אמר לאשתו, לוּ היה בננו כה קרוב, הלא היה עושה הכול כדי להגיע לשבת הביתה!

מה עשה הסוחר כדי לאַמת את דבריו? שלח גוי ממשרתיו לאותו כפר להווכח אם הבן כבר שם, ומה הסיבה שלא הגיע הביתה. הגוי המתין בכפר כל אותו יום שישי עד הערב, חזר לאדוניו ואמר: בנך לא הגיע. איש בכפר לא שמע עליו.

מיד פנה המתנגד לאשתו כשעל פניו הבעת נצחון: אַת רואה, אשה, אמרתי לך, אין ממש בדבריו של אותו רבי!

והנה במוצאי שבת חזר הבן וסיפר, שביום שישי לפני כניסת השבת נשבר גלגל בעגלתו, ובקושי רב הגיע אחר חצות לכפר פלוני הסמוך למז’יבוז', וכדי לא לחלל שבת חזר רק עכשיו הביתה.

ראה אביו שכּנים דברי הבעש“ט המפליאים, מיהר אליו וביקש ממנו שימחל לו על לשון־הרע שדיבר עליו. אמר לו הבעש”ט:

האור שברא הקדוש ברוך הוא – ראה בו אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו. האור הזה נגנז לצדיקים בתורה, וביותר – בתורת הח"ן. וכשאני מתעמק בה היא מאירה לי כל נסתר.

מאז נעשה אותו גביר לחסידו הנלהב של הבעש"ט.

 

הבעש"ט לימד לגיסו לכוון כוונות    🔗

כשחזר ר' גרשון מברודי, גיסו של הבעש“ט, מארץ ישראל, מיד בא למז’יבוז' לבית הבעש”ט. השעה היתה שעת בין השמשות בערב שבת. הבעש“ט התפלל “מנחה” והאריך בתפילתו עד שנראו כוכבים. הספיק ר' גרשון להתפלל “מנחה” וגם לעבור על ה”סדרה" (פרשת השבוע), שנים מקרא ואחד תרגום, ועדיין הצדיק עומד ב“שמונה עשרה”. שכב ר' גרשון על הספה לנוח, וגיסו עדיין שקוע בתפלה. סוף סוף סיים הבעש"ט תפלתו. לאחר קבלת שבת, כשישבו יחד לסעודה, שאלו ר' גרשון:

למה הארכת כל כך ב“שמונה עשרה”?

חייך הבעש“ט ושתק. לאחר רגעים שוב שאל ר' גרשון לסיבת עמידתו הארוכה בתפלה. השיב הבעש”ט:

כשאני מגיע ל“ברוך… מחיה מתים”, אני מכוון כוונות ומיד באות אלי נשמות מתים ברבבות, ועלי לשוחח עם כל נשמה לחוד כדי לדעת מדוע דחוּה ממחיצתה במרומים, ומשתדל לתת לה תיקון בתפלתי. ברור, שאין בידי לרומם אלא חלק מהנשמות. אילו הייתי רוצה למצוא תיקון לכולן, הייתי מוכרח לעמוד ב“שמונה עשרה” שלוש שנים.

שאלו ר' גרשון בצחוק: מדוע לא באות הנשמות אלי?

השיב לו הבעש"ט:

בוא אלי גם לשבת הבאה ואלמדך הכוונות, אז יבואו גם אליך.

ואמנם לשבת הבאה בא אליו, והבעש“ט לימדו הכוונות. וכשהגיע ר' גרשון ב”שמונה עשרה" של מנחה ל“ברוך.. מחיה המתים” – נראו אליו מתים, חיל גדול מאוד. נבהל ונפל לחלשוּת (נתעלף). עוררו הבעש"ט. בשעת הסעודה שאל אותו לסיבת התעלפותו.

השיב לו ר' גרשון:

כשכיוונתי הכוונות, הופיעו לפני המוני המונים של מתים, ולא יכולתי עוד.

אז פנה הבעש"ט לחסידיו ואמר:

רואים אתם, גיסי ראוי לנזיפה, שלא יעשה צחוק ממני.

 

התלמיד הצמא    🔗

יום אחד ציווה הבעל־שם־טוב לרתום הסוסים וקרא לאחד מתלמידיו לעלות לעגלה, ולעגלון אמר:

הנח את המושכות, אין אדם הולך אלא למקום שסוסיו מוליכים אותו.

החלו הסוסים דוהרים כנשרים. והתלמיד שראה מעשי־פלא בדרך לא שאל דבר, בטח ברבו שיסביר לאחר מכן פשר כל דבר.

טסו ועברו כפרים, שדות ויערים. לסוף הגיעו למקום ישוב נידח, מלא קוצים וברקנים. באותו רגע חש התלמיד בצמאון עז וביקש מים:

רבי, צמא אני מאוד, שפתי בוערות!

שתק הבעש"ט. שוב התחנן התלמיד:

רבי, אם לא אשתה מים מיד, אתעלף!

וכי אינך מאמין – השיב לו הבעש"ט – שכבר בששת ימי בראשית נחזה צמאונך זה? עוד מעט יביאו לך מים.

שתק התלמיד. לאחר רגעים פתח בקול שבור:

אני מאמין רבי, אלא אני עומד להחנק!

והבעש"ט בשלו:

הקדוש ברוך הוא הכין לך מים. המתן ותראה.

נסעו עוד כברת דרך, יצאו ממקום הישוב ונכנסו למדבר. פתאום ראו פועל כפרי נושא שני דליים מלאים מים.

קפץ התלמיד מן העגלה בבהלה ותפש בדלי אחד וברך בחפזון: “ברוך… שהכל נהיה בדברו”! – וגמע כמחצית הדלי.

שאל הבעש"ט את הפועל:

מה אתה עושה כאן במקום שומם כזה, ובשביל מי המים?

האדון שאני עובד אצלו יצא היום מדעתו – השיב הגוי – הוא הכריח אותי ללכת למדבר ולבקש מעין ומתוכו לשאוב שני דליים. ועכשיו כשגיליתי את המעין הנסתר ושאבתי שני דליים מלאים, איני יודע לשם מה עלי לטלטלם למרחק כה רב עד בית אדוני שבכפר, כשבחצרו שלוש בארות משופעות? אין זאת אלא שנשתגע.

סיכם הבעש"ט ואמר לתלמידו:

בוא וראה, בני, כמה גדולה היא ההשגחה הפרטית. כדי לרוות צמאונך בזו השעה ובזה המקום, כפי שחזה הקדוש ברוך הוא מראשית אחרית, סיבב את הדברים כך, שאדוניו של זה יעשה מעשה מבלי דעת טעמו ויביא לך מים לכאן ויצילך.

 

ציפור מצייצת לחתן וכלה    🔗

באחד ממסעותיו סרו הבעש"ט ותלמידיו לאכסניה בכפר אחד לנוח שם. לעת ערב הגיעו לאותה האכסניה מחותנים עם חתן כלה וקרוביהם וחגגו שם את החתונה כל הלילה.

בבוקר השכימו החסידים ויצאו עם רבם לשוח בין האילנות. באותה שעה יצאו גם המחותנים עם החתן והכלה כדי לנסוע למקומם.

עמדה ציפור על ענף וצייצה מולם. פנה הבעל־שם טוב לתלמידיו ושאל:

היודעים אתם, מה ציפור זו אומרת לבני הזוג? "לאלה תחלק הארץ".

לא הבינו התלמידים את פשר הדברים ולא העזו לשאול.

יצאו שנים רבות, והזוג הוליד בנים ובני בנים. כשהזקין האיש החליט לעלות לארץ־ישראל, אך אשתו התעקשה ובשום פנים ואופן לא הסכימה לכך.

תבעה האיש לדין־תורה, ופסקו: הואיל והיא מעכבת את העליה שלו, עליה לקבל גט־פיטורין. וכך היה.

כשהגיעה השמועה על הגט לתלמידי הבעש"ט, נזכרו בדברי רבם וירדו לסוף דעתו; הן אמר אז:

“אלה תחלק הארץ”, כלומר, ארץ־ישראל עתידה לחלק ולהפריד בין בני הזוג האלה.

ואמנם ראה האיש עוד ימים טובים הרבה בארץ הקודש, ואילו אשתו הניחה את עצמותיה הזקנות באדמת חוץ־לארץ.

 

מעשה הנר והאשה    🔗

בסעודת “מלווה מלכה” במז’יבוז' מסובים היו התלמידים ליד שולחנו של הבעש"ט. שני נרות דלוקים בפמוטות כממתיקים סוד. כמה מהתלמידים היו משוחחים ברמזים שבזמירות מוצאי שבת ובעניני רזין שבתורת רבם, ששמעו בסעודה השלישית. אחרים בימבמו ופיזמו ניגונים ערבים.

הבעש"ט החריש. שקוע היה בהתבוננות בגוני השלהבת הרומזים לכוחות העליונים. על גבי הכתלים ריקדו צללים כמלאכים; מהם גדולים, מהם קטנטנים מתלחשים.

פתאום כבה נר אחד. נבהל הבעש"ט. מיד הדליקו בנר אחר. גם הפעם נדעך. באחת קם הצדיק ויצא לחצר.

בינתים היו התלמידים מסיחים בחרם שהוטל על פראנק ועל הכת שלו⁸, גם על הפרעות של ההאידמאקים שוחחו ועל הוויכוח עם הכמרים על הגמרא. כלום יוציאוה הרשעים לשריפה בפרהסיה, חלילה?

עברה שעה ארוכה. הבעש“ט לא חזר. יצאו לחצר לחפשו – ואיננו. נכנס רכּבו הגוי של הבעש”ט, סיפר בבהלה שאחד מסוסיו נעלם. כלום נגנב? מעולם לא העז איש לפגוע בשׂערה אחת שלהם! נחרדו החסידים ודממו. אך רבי דוב בר, שעיניו היו רואות תמיד,לא איבד עשתונותיו. פיזר העננים שבחבריא וקרא לניגון, לריקוד. אלו יפים בכל שעה לחיזוק הלב. ידים חיבקו כתפים, ריקדו במעגל ובמעגל לפנים ממעגל, נתלקחו והיו לעיגולים של אש.

כשפסקו ראו שחידת רבם – חידה, והחרדה – חרדה.

כשצילצלה שעת חצות חזר הצדיק. ברוך השם! נאנחו אנחת רווחה. נכנס גם התלמיד, שכל אותה שעה שוטט בחצר ובסביבה בדאגה, וסיפר שהסוס חזר למקומו והוא מזיע ועיף מאוד. והצדיק שתק. אורות וצללים רקדו בפניו בלחשו: ברוך השם! פיקוח נפשות, פיקוח נפשות!

לימים נודעו פרטי המעשה הנורא:

בכפר אחד, הרחק ממז’יבוז', נתאלמנה אשת חוכר יהודי מבעלה. קלת דעת היתה ובעלת תאוות, רחוקה מיראת חטא. לבסוף נכשלה בעבירה עם גוי. חוצפנית היתה. בלא בושה סיפרה שהחליטה להמיר דתה בכנסיה הפראבוסלבית ולהנשא לגוי.

כשנודע המעשה המחפיר לאחיה, חרקו שן, קפצו אגרוף:

הוֹ, לא, לא תהי משומדת ומופקרת במשפחתנו! לא נסבול נבָלה שכזאת!

באותה שעת מוצאי שבת, כשראה הבעש"ט שהנר על שולחנו דעך, באותו רגע ניצנצה לעיני רוחו גם אש הרצח שבלב האחים. כרגע קם ויצא לחצר, עלה על אחד הסוסים ודהר בסוד קפיצת הדרך אל אותו כפר והגיע כשהאחים כבר ליטשו סכינים.

אמר להם בחומרה: רבותי, כלי משחית נחוצים בעולם, אלא חייבים לדעת על מי ומתי להשליכם.

מיד רמז להביא את אחותם לפניו.

כשנכנס הצדיק בשיחה עם אותה חצופה, האיר מחשכיה. דמעות עמדו בעיניה כשהתוודתה לפניו: יסוריה בבדידות אלמנותה יסורי גיהינום הם. לא יכלה עוד. ואותו גוי הבטיח לה הרים וגבעות.

לסוף התייפחה מאוד. אבני הבית נזדעזעו, אף האחים בכו עמה.

אמר לה הבעש"ט: הרגעי, הרגעי, אשה, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. לכל אדם הצרור שלו. אך אין להתיאש. יש ליהודים נשק פלאי. חד הוא כחרב בחמש אותיותיו: תשובה.

בכל מקום ובכל מעשה התשובה מהבהבת, אפילו בתוך תוכו של החטא. אף שם מדליקה את נר הנשמה. נר זה מגרש הרבה־הרבה חושך.

זכרי נא שיהודיה אַת, פנה אליה הצדיק בריגשה, קבלי עליך מהיום להיטיב דרך והאושר יבוא לשכון בליבך, ואני מבקש ממך בכל לשון, שתבטיחי לי שתעשי תשובה.

מיד עטף הבעש"ט את כפו בבגדו ורמז לה לתקוע תקיעת כף. היא עשתה כן ברטט. גם האחים הבטיחו שמהיום ירחמו על אחותם.

באותה “מלווה מלכה” ליד השולחן לא גילה הבעש"ט מאומה מכל אותו מעשה, אלא היה נאנח מרגע לרגע וממלמל: פיקוח נפש, פיקוח נפשות! אורות וצללים ריצדו אז בפניו, כמו הצללים־המלאכים שעל גבי הקירות והתיקרה בחוללם את נצחון הטוב על הרע.

 

סודו של בטחון    🔗

פעם ראה בחלום הבעל־שם, יהודי שׂם מבטחו בשם, אינו תולה תקוה באיש, ואינו חושש לריש, אינו דואג איך חובו ישלם.

השתומם הבעש"ט למראה החלום, ובלבו החליט לנסוע למקום, שם יושב אותו יהודי נלבב, שאוהב השם בכל לבב.

הגיע אל היהודי שחוכר שדה ויער, אצל גוי רשע ונבער. פתח לו האיש והקבילו במאור פנים, והוא לא הכיר הבעש“ט פנים אל פנים, וערך סעודה לכבודו, בכל נפשו ומאודו. בשעת הארוחה, הערוכה, ברוב טעם, קם הבעש”ט ושאל את המארח סתם, כמה הוא משלם דמי חכירה. השיב לו האיש: שלושת־אלפים ראיניש⁹.

האם משלם אתה לשיעורין, או כל הסכום השלם במזומנים?

אני משלם כל הממון, ביום האחרון.

כששמע הבעש"ט שזמן הפרעון בעוד שבוע, היה תמוה:

וכי יש לך לפחות אלף לשלם במועד?

לא, ענה האיש, כלל אינו חושש ורועד.

ובכן, תגיד לי, איך תשיג ביום האחרון,שלושת אלפים לפרעון?

בוטח אני בשם, וחסד מסובבני, מדי שנה אין השם עוזבני, כי ישועתו כהרף עין ולא איכפת לי שאין הסכום בידי עדיין.

השתומם הבעל־שם, האם באמת כזה בעל בטחון, ושאל אותו: האם לא כדאי שתלווה הסכום משכן, או מריע, ויהי לך מזומן, כשהיום יגיע?

“אל תבטחו בנדיבים” – כתוב בכתובים, “טוב לבטוח בה' מבטוח באדם” – השיב האיש התם.

ביקש הבעש"ט להשאר שם עֵד, לראות איך יפול דבר במועד. במארח התבונן וראה: בבטחה הוא צועד, וכלל לא דואג, הוא טורח, עם האורח, כרגיל, בגיל: עורך השולחן במיני מטעמים ומדליק כל כלי המאור, ואינו חושש למחסור, וכולו זורח וטוב לבב, כאילו בביתו אוצר רב.

ובבוקר השכם, ביום מועד התשלום, התפרץ משרתו של הפריץ, ואיים בקול גס כעריץ, אותו הרשע הזד (לכך היה הבעל־שם עד):

אם לא תשלם מיד שלושת אלפים ראיניש, יהי סופך ביש!

כעס עליו החסיד: איך אתה מתפרץ לביתי כשוֹר, בטרם הבוקר אור, הן שעת הפרעון חלה רק בפנות היום!

כשיצא הגוי, קרא הבעש"ט בתמהון:

איך תשיג עם ערב הכסף, הן אין בכיסך אף אסימון!

בוטח אני בה', שישלח לי הישועה, עם שהחמה לא תשקע עדיין, פתאום תבוא, מבלי דעת מאין.

גם באותו יום, ביד רחבה ערך השולחן, ולמד וקרא ועמד בתפלה כמנהגו יומיום, ואמר תהלים עד תום, ולא גילה דאַג אף במלה, חלילה.

והבעל שם לא חדל מהשתומם, כיצד זה התם, עומד כצוק איתן.

והנה אך סיימו ברכת המזון בארוחת הצהרים, והסוחר הופיע, וביקש ממנו להשפיע, על הפריץ שיוזיל התבואה, שעומד לקנות השבוע. והוא מוכן לשלם לו בעין יפה שכר הסיוע. ובכמה יעלה לי הדבר? – שאל.

שלושת אלפים ראיניש – ענה האיש.

לא יתכן, זה סכום עצום! – ענה כהמום – אלף אחד, אני מוכן לתת מיד. גם זה הון!

לא בא בחשבון! – קרא בעל הבטחון – אף פרוטה לא פחות, ואין להתמקח אתי עוד.

והסוחר יצא, לשלם לא רצה.

הבעש"ט עמד תחתיו כלא מאמין, למראה החוכר העקשן התמים. החמה כבר עומדת לערוב, והמשרת של הגוי בא סוף סוף:

יהודון, הב הפרעון! השמש שוקעת, עוד מעט!

המתן כאן, כבר אני יוצא להביא לך הממון.

נטל המקל, ויצא לשדה בצעד קל, בבטחון, למצוא הסכום ברגע האחרון. ובעוד הבעל שם, מלווהו, ראה הוא, ישועת השם: בא לקראתם הסוחר בעגלה, עצר הסוסים, וקרא בלי היסוסים: כל שלושת האלפים אני מסלק במקום, ובוא עמי לפריץ, ואקנה התבואה, ואסע לביתי עוד השבוע.

תקעו כף זה לזה וגמרו את העסק בגמר טוב, ובמזל טוב, ובעל הבטחון שילם חיש, לפריץ, שלושת אלפים ראיניש.

 

הימנון ליתום    🔗

כשתמה “קבלת שבת” קרא הבעש"ט לתלמידיו: התבוננו בפלוני האביון, איך הוא מתפלל ברון.

אמרו התלמידים: ודאי יש לשמחה זו טעם, שפניו זורחות הפעם, אפשר זכה בגורל, שעיניו נוצצות כטל?

השיב הבעש"ט:

בואו נלווהו, ונראה הפלא מהו.

הלכו בעקבותיו מחרישים. נכנס האיש לביתו והניח הדלת פתוחה מעט, וראו שבגיל, הקביל, פני מלאכי־השרת. אמנם נרות קטנים דלוקים, והאשה בבלויים ופניה ירוקים, אך האיש ברכה במאור־פנים:

שבת שלום לך, יונתי.

שבת שלום ומבורך, מחמדי.

ושר האביון: שלום עליכם, מלאכי־עליון!

אבקש ממך, מחמל־נפשי, הגישי, לי ל“קידוש” היין.

קמה והניחה לפניו בעיצום עינים, פתותיים: קדש נא על היין, אחר אין.

נטל ידיו וברך ובצע הפת, ואכל מעט, וגם לרעיתו פרס, וידיו פרשׂ, ואמר:

ראי נא, ראי, מעודי לא שתיתי יין שכזה, טעמו כיין המשומר, יהי ברוך מי שאמר, והיה העולם. האם שתינו פעם יין כזה – מעולם!

עכשיו רעייתי, אהובת לבבי, הדגים הגישי.

כן, אישי. קמה והביאה לו פולים, ודבריה צלולים: יהי רצון שיהוּ בפיך כטעם המן.

טעם העני מקצת מן הפולים, ופניו לא היו נפולים, וכך אמר:

יהי שם ה' מבורך, שעיטר שבתנו, ומילא נחת ביתנו, והשביענו מכל טוב, הרי זה יום שכולו טוב. דגים אלה באמת טעמם כמן, וכפרי מעדן־הגן.

אחרי הפולים שר זמירות בדביקות ונהנה מן התרנגולים המפוטמים, והיינות המבושמים, שבשיר “מה ידידוּת”.

ועכשיו, ציפור נפשי, לי המרק הגישי.

שוב מעט פולים לו הגישה, האשה, וגם לעצמה נטלה קצת והחרישה.

אמר האביון:

אַי, אֶי, אַי, איזה תבשיל, מחיה נפש, כל דאגה משיל, כל כף וכף, טעמה כמרק הזהב. מיד תיבל המאכל בזמר:

אחר ביקש בשר־עגלים, ושוב לו הגישה פולים, אכל ושוב התלהב, בזה הזמר הערב:

והבעש"ט ותלמידיו רואים עין בעין, כיצד זה שר כהלום־יין, כי התלהבותו גברה בינתים, ועלתה עד לב־השמים, וכרובים ירדו להאזין לשיר התם, ואור עליון הזריח ביתם.

 

נרות מקרח    🔗

בליל חורף, ליל כפור, ביקשה החבורה הקדושה להקביל פני הבעש"ט רבם, המאור. אך איך למענו ירבו בחדר האור? איך יקיפוהו בעיגול כזר, כשאין לא שמן, לא נר, ושום־שום מנורה, אלא אש התשוקה לתורה?

סוף סוף מצאו נר זעיר, אך זה ודאי לא יספיק כדי להאזין לסתרי תורה בניגון ושיר.

כשנכנס הבעש"ט, אמר: הכול צריכין ישע ואור, אלו יבריחו אופל וקור, מאחים יהודים נרדפים, פחודים, רעודים.

אבל איך, רבנו, איך בלא אור גואלים?

איך אתם שואלים? – תמה הבעש"ט – הביאו נא מתיתורות¹⁰ הבתים, נרות קרח מעטים, הן אש תמיד יוקדת על מזבח ליבנו, נדליק בה אורנו. אמן ואמן, ודאי יהי כן! כי בכל לב יהודי גועש, להב האש, כך נטיל אור, אף בנטיפי “נרות” הכפור!

פתאום ראו: ברקאי¹¹! – כל החדר נמלא זוהר רקיעי.

 

חופה של אש    🔗

בשמחת תורה, חדרי הבעש“ט נמלאו אורה, והחבורה, הסעודה, ריקדה בלהב ובכוונה טהורה, בעיגול לפנים מעיגול גועש, נראה בסחרור זר של אש. כשפסקו רגע מריקודים, מדבקות ויחודים, וביקשו עוד יין לא בסתם, הן זה משמח אלוקים ואדם. אך מאין יקחו? כבר ריקים כל הקנקנים, שנתכבדו בהם אלמונים. ידעו החסידים שבסתר המרתף יש עוד יין, שנשתמר ל”קידוש" ול“הבדלה”, שהובא מן הכפר בעגלה. אך הרבנית חששה שהשארית יכלוּ, וכי יקדש הצדיק על חלה? נכנסה לבעל־שם בהולה, ובפיה תחינה, שיפעל פעולה, ויודיע לחבורה, שיפסיקו מיד את השתיה!

חייך הבעש“ט ואמר: תלך חנה הרבנית להזהיר, שלא יעשו במשקה כלה, כי נחוץ הוא ל”קידוש" ול“הבדלה”.

כשפתחה חנה הדלת לחדר המחוללים, ראתה כי נפלאות מתחוללים: חופה של אש ראשם אופפת, ולהבה כאבנט מתניהם מקפת.

חיש נטלה כד, וירדה למרתף ברהט, ומזגה במו ידיה, וקראה בחיל: שתו, רבותי, ל“חיים” בגיל, כי קדושת אָשכם עולם תציל!

 

בזכות נעלים    🔗

בליל שמחת תורה, כשהילך בתלמידי הבעש"ט להב אורה, שמו יד על כתף ורקדו בשרשרת כמלאכים במרכבה, במעגל להבה.

עמדה אַדל בת הבעש"ט עצבה בששון תורה, כי היתה עקרה, ונראתה ממורמרת, כי לא נעתרת, שיוולד בן לה, עטרת. והנה הרגישה הבת, בתלמיד אחד, שעמד מן הצד, שלא יכול לרקוד, והצטער מאוד, כי נעלו קרועה, ועינו זלגה דמע, למראהו אדל אותו ריחמה, ולו כך אמרה:

אם תבטיחני, כי ישמעו לי שמים, ולא יהיו נעולים, ובן יוולד לי, דגול בדגולים – שי אתן לך – זוג נעלים.

הבטיח הבחור לאדל מיד, וכעת חיה בן לה נולד, היה הוא רבי ברוך, יהי זכרו ברוך.

 

סודה של הליכה    🔗

ביום מן הימים, בדמדומים, נכנס תלמיד לבעל־שם, כשלבו ונפשו עליו עגומים. שאלו הבעש"ט: על־מה תתעצב, למה תגרום לעצמך כאב, הרי אין שורה שכינה, אלא בשמחה ונגינה.

שפך התלמיד לפניו שיח כשדמעה בעינים:

רבי ומורי, אוי לי, וי לי, זה נורא ואיום, יום־יום בערוב היום, ידו של אי־מי עלומה, יורדה על ראשי כמהלומה, דוחה ומדיחה לבבי מיוצרי, מה אעשה, רבי וקדושי?

אל נא תצר, בני, אמשול לך משל, ואסביר לך את הנמשל: כשאב מבקש ללמד הליכה לבנו, יורידו מעל ברכים, ויזרזו: לך, בני, חת־שתים. אך מה עושה אב, שמבקש כי ילדו ילמד במהרה לפסוע? מתרחק ממנו כדי פסיעה, וצופה לו באהבה וחרדה לא מעט, מושיט זרוע רועדה, פתוחה, עד שיראה רגלי התינוק בפסיעה בטוחה, אף ניגון ושיר לו רן, עם כל פסיעת הבן לכאן או לכאן, אך לבו דאוג פן חלילה, יפול, וראשו יחבול.

אך התינוק רואה בשתי הזרועות מלאות חיבה וחום, כאילו הן מלאכי מרום.

בחכמה ינהג האב הזהיר, ומרגע לרגע ירחיב המעגל שלבנו מאיר. וכשרואה שבנו תפס הסוד והולך לבד, לבד, מעט מעט, ירחיק ממנו היד, ויגדיל התחום, האב הרחום.

*

הנמשל: אתה התינוק הלומד הלוך ופסוע, ועין אביך בשמים עליך פקוחה לא לרוע; זרוע השם באש־אהבה לך תאיר, כשתלך לבד, וכעוף השמים תנתר מבד אל בד. אך יש וממך תרחק ידו, ירחיב המעגל, כדי שתבטח במקום, ובכוח עצמך תרום.

 

יהודי תם גדול ממלאך    🔗

נכנס יהודי תם לבעש“ט, ראשו וגופו רכונים, צעריו מכאוביו נסוכים בפנים. הסתכל בו הבעש”ט ובאורו, כל־כולו האירו, עודדו והעירו. פתח התם בקול בוכים: הוי, רבי, רבי הרחים, ככלי מלא אני בושה וכלימה, אנא אפנה בשברי?

נדהם הצדיק, שאלו בחרדה: מה יש? מה קרה שכה תתיאש?

הוי, רבי וקדושי, אין אסון כאסוני: שנים הרבה יגעתי כדי שאעלה במדרגה, לא הסחתי מכך דעתי אף לרגע, והתגברתי על כל פגע ופגע, רבי, מה לעשות ולא עשיתי: להסתגף, להטהר, להצרף, להזדכך, וודאי השם עמלי יברך, יקבל תפלותי, צומותי. תהלים סיימתי בכל יום מימי, ובכוונות ב“סידור” נוסח האר"י, התגברתי כארי, ואף במשא ומתן ואכילה, לא פסקתי מהרהר בתורה ותפלה. ולסוף נורא ואיום, עומד אני במקום, שעמדתי אז – אף היום: הוי, רבי, רבי, עודני הדיוט כאז, ועני ממעש!

ניחמו הבעש"ט: נו, יהודי רחימאי, למה תתאונן, ותקבול ותתרעם? הלא הגעת למדרגת המדרגות שאין למעלה ממנה: להיות ענו, לעבוד השם בלב שבור, וכי מה אתה סבור? שום מלאך, עדיין לא עשה זה המהלך. הרגע והשקט, רבי ישראל, לואי וירבו כמוך בישראל!

 

מקטרת האציל    🔗

נוהג היה הבעש"ט לצאת לשדות עם תלמידיו בימי שישי אחר הצהרים כדי להתכונן לקבלת שבת. היה מהלך עם חבורתו שקוע במחשבות.

פעם קרא פתאום:

ריח קטורת עולה באפי. חשקה נפשי לעשן מקטרת.

נפנו התלמידים בשבילי השדות כדי לחפש בעל מקטרת, אך חזרו בידים ריקות.

זיקף הבעש"ט את קומתו, נשא עיניו למרחוק ואמר:

אני רואה אציל נכרי אחד מטייל שם. אולי מקטרת מצויה אצלו.

כשהתקרב האציל ניגשו אליו התלמידים ושאלו אותו, אם יש בידו מקטרת, כי רבם מבקש לעשן.

השיב: כן, יש לי. אביא לרבי את מקטרתי בעצמי.

כשהגיע לבעש“ט פיטם את המקטרת בטבק משובח, הקיש אבן באבן, הצית אותה והושיטה לבעש”ט.

בשעת העישון שאלו הצדיק:

האם הברכה מצויה השנה ביבול התבואה? האם השיבלים מלאות גרעינים?

השיב האציל האדיב מה שהשיב, אך התלמידים לא שמעו מאומה משיחתם, כי חזרו בינם לבינם על תורת רבם, ששמעו קודם לכן.

כשהלך האציל לדרכו, פנה הבעל־שם־טוב לבני החבורה:

כמה וכמה פעמים ביקשתם ממני שאפגישכם עם אליהו הנביא. בעל המקטרת הזה היה אליהו.

נדהמו התלמידים ותמהו:

רבנו, מדוע לא גילית לנו? מדוע לא הצגת אותו בפנינו?

אילו זוכים הייתם לגלות בעצמכם ושואלים אותי עליו ליתר ודאות, הייתי אומר לכם מיד. אבל בגלל שלא זכיתם, לא הורשיתי להציגו לפניכם. מכל מקום אגיד לכם מה ששאלתי אותו:

אם נתברכה התבואה השנה, כלומר, אם היתה התעוררות רוחנית של מטה, ואם השיבלים מלאות גרעינים, אם התעוררות שלמעלה הרעיפה כל טוב על ישראל.

ומה השיב אליהו? – שאלו התלמידים.

הלואי ויכולתי לגלות לכם סוד זה, השיב הבעש"ט.

 

תפלה ביער    🔗

יאיר, נער תמים, יקיר, חביב הבעש“ט וכל העיר, חלה לפתע חלי ממאיר, כל לב לו פילל, זקן וצעיר ובעת מנחה, שעת רחמים, בה יפה לבקש רפואה לתמים, יצא הבעש”ט ליער להתייחד עם האל, ובידו הרועדת נר של שעוה, כמנחת אהבה, לאורו להתפלל, ולשכך הצער מלבבו ומלב קהל ישראל, כי ישלח ליאיר מלאך רפאל.

וכשנדלק הנר, קמה כל ציפור וכל חי התעורר: למראה הצדיק ועוגת הזוהר, באו גחליליות, ודממו ליליות, סנאים וזמירים, ארנבות ועפרים, התייצבו בחרדה, עם גורי זאבים התפללו ברעדה. חיש הצטרפו לצקון־הלחש, כל רומשׂ וכל בעל רחש, ושומר היער אחוז התנומה, בשמעו מפי כלביו ילל אימה, התעורר, עין שיפשף, כרע ברך, ופתח בברכה זה כבר לא ברך. וראשי אילנות, פרחים השיח, אף האוב החרישי – נעו בשיח.

ככה, ביראה וחיל, ראו פלאי הליל, כל שוכני היער, יצורי האל. וכאשר בער הנר עד קץ, אור השחר הנץ, כל עוף התחיל שחרית לשיר, ומרפא־פתאום זרח על יאיר.

 

נער פלא    🔗

היה זה מאיר, האח הצעיר, עליו נספר בחרוז ובשיר, כי הבעל שם טוב הוקירו, אהבו, ופעם אחת פנה אליו: התזכור, מאיר, הימים ההם, כשעודך ילד, אולי בן חמש, והיית חוגג התחלת החומש, ודרשת דרשה, שכל האורחים הרעישה?

רבי, מר"ן, זכור אזכור: עמדתי על השולחן, ופני להבים, כל כולי לא כאן, כמרחף בעבים, העליתי תנאים, וראיתים מתפלפלים, עוקרים הרים, וסוללים שבילים. אזי בזרועותיה אמי אותי חטפה, במטפחת אותי עטפה, ורצה עמי החוצה. ואבא ניתר ממקומו, ושאל בתמהונו: למה הילד חטפת כשהקהל התמוגג, גרמת שהרושם יתפוגג!

מפני עין הרע, חס ושלום! – ענתה – כשהבטתי הנה והלום, ראיתי בפתח הבית עלם זר, מוזר, לבוש פרוונת כשל הנערים, היורדים מן ההרים, ולשולחן קרב, נדחק בקהל במרפקיו, ולטש עיניו, כלפי ילדנו, כששרף, ממעל מרעיד עליו כנף.

הפטיר הבעל שם: אכן, אותו נער פלמוני, הייתי אני. על ראשך ראיתי השכינה שורה, אזרתי עוז והאצלתי עליך נהרה, וחבל שאמך, חטפה אותך, מן השולחן, וניתקה את חוט הנוגה הרן.

 

ה“סידור” שומע תפלה    🔗

שני אחים חסודים, יצחק ומאיר, חביבי הבעל שם טוב, היו ידועים בעיר. פעם אחת רבם אליהם פנה:

יקירי, הן נפשי קשורה בנפשכם כבני, אולי בידכם משאלה, אמלא אותה ללא שאלה.

ענו האחים ואמרו: מוטב שנידום, לא נטריח רבנו כיום. ובלבם חשבו: מי כרבנו, יודע מה רצוי למעננו.

הרהר הבעש“ט מעט, והשיב מיד: בידי “סידור” כתב־יד, התפלות כתובות בכתב אשורי, והכוונות בכתב רש”י לשם צורי. אני מתפלל בו בכל יום, ומייחל שיעלו תחנוני לרום. כתבו נא בו שמותיכם ושם אמכם, ליד ברכה אחת ב“שמונה עשרה”, כך יהא מרחף לעיני זכרונכם.

הסתכל מאיר בפני יצחק והמתין לתשובתו הטובה. אמר הלה:

יעשה נא רבנו, חסד עמנו, ויזכירנו ליד הברכה “שומע תפלה”.

ה“סידור” הקדוש להם הבעש“ט הגיש, והשנים רשמו בו שמותיהם, איש איש, ושמו, ושם אמו, והבעש”ט סיים: אמן ואמן!

ומספרים: כל צרה שבאה מאז על ביתם, אך התפללו מלה במלה, “שומע תפלה” – מיד נושעו והודו לה' בתהילה.

 

היתום וה“סידור”    🔗

אין כילדים יודעי תפלה, מפיהם תעלה תהילה; כצלילי צלילים, למרומים יעלו פסוקי תהלים; כל שבלבבם הטהור, כל שאומרים ב“סידור”, ב“מחזור”, רב בו האור, בתוך תוכם יזדמרו המלים כחלילים; חינונם ברחמי אמא, נוצץ ורועד בדמע, וחד כחרב, חותך קורע בלי הרף, כל רקיע, עד כיסא הכבוד מגיע.

ומעשה בתינוק, הוריו מתו עליו בכפר, מה צר, שלקחו נכרי שכן, ואימצו לו לבן; לא חינכו לתורה, לתפלה, אף לא מלה יהודית לא לימדו דבּר, כאילו נולד לעם אחר. משהגדיל הנער, גילה לו בצער, מי הוא, מי אביו ואמו, וכדי לנחמו, הביא לו כל הירושה, כי טוב היה האיש, כלל לא רשע. בין החפצים גילה הנער “סידור” עב כרס, סידור “קרבן מנחה” את רוחה, בו אמו הניחה.

הגיעו “ימים נוראים”. כל יהודי הכפר לעיר באים, מתכנסים אל הרינה והתפלה, לבקש סליחה ומחילה. נבוך הנער, לבבו בו סער, מנוחתו ביום אבדה, שנת לילו נדדה, ובחלום ראה את הוריו: זקן רועד לאב, ומלחישה אמא, את נפשו מפעימה: רוחך, בני, אל נא תיפול, קח ה“סידור” הגדול־גדול, ורוץ לבית התפלה; ואף אם לא תבין מלה, פתח לבך למרום, כי חותכת ובוקעת תפלת יתום.

בראש השנה רץ לבית התפלה, עם כל ילדי הקהילה. וכששמע זעקת התחינה “שמע קולנו, חוס ורחם עלינו”! – נתמלא לבו גודש, הניח ה“סידור” ליד ארון הקודש, וקרא בלשון נכר:

בוז’ה, אלוהי, אני אף מלה, איני מבין בסידור התפלה, אך אתה יודע בו כל תהילה, הושע נא לי ולעמך, הבא במהרה הגאולה!

מיד כרובים זכי כנף, באו ביעף, חטפו תפלת היתום, ושיטחוה לפני כסא מרום.

 

קריאתו של הנער הכפרי    🔗

פעם אחת, כשעמד הבעש"ט בתפלת “נעילה”, הרבה בבכיות ובתחנונים. שמעו התלמידים והתאמצו אף הם בתפלות ובבכיות, כי הבינו שמשהו נורא מתרחש במרומים.

עמד שם נער כפרי, הסתכל כתם בפני החזן, גם לבו נשבר בקרבו, אך מכיוון שלא ידע קרוא ב“מחזור”, נזכר בקולו של התרנגול החביב עליו וקרא בקול גדול: קוקוריקו, אלוקים, רחם נא!

נבהלו כולם לשמוע קול קורא כזה בשעת התפלה, אך נרגעו כששמעו “אלקים, רחם נא!”, וראו שזה הכפרי הצעיר. קמו מהמתפללים שרצו לגרשו מבית־הכנסת, התחנן לפניהם: אף אני יהודי!

מיד נשמע קולו של הבעש"ט: הניחו לו, הניחו לו! – ופניו נהרו. בהתעוררות מיוחדת קרא פסוקי “נעילה” האחרונים וחזר שלוש פעמים: ברוך השם! ברוך השם!

וּבמוצאי יום כיפור סח לתלמידיו:

דעו לכם, ביום הכיפורים הזה היה קיטרוג גדול במרומים על קהילה אחת שמושיבה אנשיה בכפרים בפרשת דרכים, ששם עלולים ללמוד מחוקות הגויים. אך בזכות קריאה זו של הרועה מעומק לבו התמים בוטל הקיטרוג.

 

אשה פשוטה    🔗

מספרים בשמו של הבעש"ט:

פעם אחת גזרה המלכות הרשעה גזירה רעה. נקרא כל הקהל לבית הכנסת לקרוע שמים ולבטל הגזירה.

עלתה בכיה גדולה ומרה עם מזמורי התהלים.

אשה פשוטה שישבה בעזרת הנשים לא ידעה קרוא ב“סידור” ובספר התהלים כלל, אלא הזעקות והיללות שעלו מלמטה כלפי מעלה זיעזעו אותה. קמה רועדת ואמרה:

רבונו של עולם, אתה השומע כל בכיה, שמע איך בניך מתחננים לפניך. אני אֵם לשבעה, כשהם בוכים נשמתי יוצאת מצער, ואני עושה רצונם כפי יכולתי. ואתה, אבינו שבשמים, אביהם של מאות אלפים ילדים וגדולים, אפילו לבך לב אבן, בדין שיתעורר וירחם. אנא, ענה נא לבניך הקוראים: “הושיעה נא”!

כרגע בקעה תפלתה שבעת הרקיעים, עד לכיסא הכבוד הגיעה. מיד בטלה הגזירה.

 

הבעש"ט מקרב פשוטי־עם    🔗

הבעל שם־טוב היה מחבב מאוד יהודים פשוטים, מהם ניתן ללמוד תמימות, בטחון ואמונה.

לשבת אחת באו אליו אורחים הרבה: עובדי אדמה, סנדלרים ונפּחים, יוגבים ומגדלי בקר.

בשעת סעודת השבת נהג בהם כבוד וגילה להם חיבה יתירה: לזה נתן מיין ה“קידוש” של כוסו, לפלוני – שיריים מן הדגים שבצלחתו, לאלמוני – מן הבשר של מנתו, וכן לכולם.

עוררו הכיבודים פליאה בקרב חבריו־חסידיו: מה ראה רבם לקרב כל־כך פשוטי־עם אלה?

קרא הצדיק בפניהם את הרהוריהם ואמר:

דעו לכם, אנשים פשוטים עומדים במדרגה גבוהה מכוח הפשטות שבהם.

אחרי הסעודה נפנו האורחים לבית־המדרש, ומשום שלא היוּ לא במקרא ולא בגמרא, היו אומרים תהלים בלבד, מבלי דעת פירוש המלים.

באותה שעה התכוננו הבעש"ט ותלמידיו לפתוח בזמירות שבת. אמר לתלמידיו:

יניח איש ידו על שכם חברו, כדי שכל המסובים יהיו משולבים יחד, ועיצמו עיניכם ונזמר.

עשו כך. והבעש"ט הניח את ידו הימנית על כתף תלמידו שישב לימינו, ויד שמאלו שׂם על זה שישב משמאלו.

בו ברגע שמעה כל החבורה שירה עריבה מאוד מהולה בתחנונים נוגעים עד הנפש. קול אחד שר:

אוי, אוי, ריבונו של עולם, “אמרות ה', אמרות טהורות…”

קול אחר התחנן: “בחנני ה' ונסני, צרפה כליותי ולבי”

ושוב קול אחר השתפך בזמרה:

אבא יקר, “חנני, בצל כנפיך אחסה…”

לשמע אמירת תהלים כזו נזדעזעה חבורת החסידים ועיניהם העצומות זלגו דמעות.

באותה שעה איחל כל אחד מהם לעצמו: הלואי שאוכל אני להגיע למדרגה כזו.

וכשהסיר הבעש"ט את ידיו מעל כתפי תלמידיו, פסקה הזימרה המסתורית פקחו עיניהם וראו, שרבם שרוי עדיין בדבקות. לסוף אמר:

דעו, רבותי, זימרת התהלים ששמעתם יצאה מפי אורחינו היהודים הפשוטים היושבים עכשיו בבית־המדרש ושרים המזמורים בחמימות ובתמימות.

הרכינו התלמידים ראשיהם והתחרטו על שהרהרו אחר רבם המקרב ומחבב פשוטי עם.

 

בעל התהלים    🔗

בעיר רחוקה ממז’יבוז' ישב יהודי, שהיה עוסק בתורה יומם ולילה, מסגף עצמו בצומות ומתרחק מכל הנאה של עולם הזה. כשהיו תמהים להתנהגותו השיב: כך מקובלני מאליהו הנביא. ומחונן היה האיש גם בכוח הסברה; בא אליו אדם לשאול אותו דבר, היה נועץ בו השתים שלו החדות וחודר לתוך תוכו, וממנו ובו עומד על טיבו, על שיכלו, ולפי כוחותיו של האיש היה מכוון הסבריו ופוסק ואומר: כך מקובלני מפי אליהו.

באותה העיר ישב גם יהודי פשוט שבפשוטים, עם־הארץ, שפרנסתו על בורסקאות. ומנהג נאה בידו של הלה, לומר תהלים בכל יום. איש לא ראהו יושב או עומד בטל רגע אחד, מבלי ששפתיו ימלמלו פסוקים מנעים־הזמירות, והיו דוממות רק כשגופו לא טהור.

כשהגיעו הבעל שם טוב ותלמידיו לעיר ההיא, וסיפרו לו על הלמדן ועל עם־הארץ, אמר לתלמידיו:

כסבורים אתם, שכדאי לילך תחילה ללמדן, ללמוד ממנו התנהגות? לא, מוטב שנלך לבורסקאי תחילה.

עמדה פליאה בעיני התלמידים. שתקו ולא שאלו דבר, ובלבם אמרו: מן הסתם רואה הצדיק דברים, שאנחנו איננו רואים. נמתין ונראה.

נכנסו לביתו של בעל התהלים ועמדו במסדרון. אמר להם הבעש"ט: עיצמו העינים ושימו ידיכם על כתפי.

עשו כך. והצדיק החל לפזם ניגון חרישי.

פיקחו עיניכם! – קרא הבעש"ט. באותו רגע ראו שהחדר הסמוך מלא מלאכים ושרפים ומשק כנפים ממלא את חלל הבית, ובחדר, מקום שם יושב בעל התהלים, מהלכת אבוקה של אור לא–מזה.

עמדו והשתוממו, שאצל בעל מלאכה שכזה יתרחשו דברים כאלו.

מבלי להכנס בשיחה עם העני יצאו מביתו והלכו אל הלמדן.

שוב פנה הבעל־שם־טוב לתלמידים ואמר: עיצמו העינים והניחו ידיכם על כתפי.

עשו כך. ורבם החל מפזם ניגון חרישי. ומה רב היה תמהונם כשפקחו עיניהם, ראו שהחדר כולו מושרץ נחשים ועקרבים…

מלאי תהיה יצאו מבית הלמדן, כשעיניהם תלויות בפני רבם. מיד הניח הצדיק את דעתם ואמר: בידוע, שכל הצם ארבעים יום רצופים זוכה לגילוי אליהו, אך לא לגילוי נשמה. בלמדן זה מצויה גסות רוח, ומידה זו מלבּה ניצוצות של הנחש הקדמון בעולם. מוטב שנלך לקבל את ברכתו של מעבד העורות, שאמירת התהלים שלו בוקעת רקיעים ומלאכי שרת מאזינים לקולו.

מיד נפנו לביתו של הבורסקאי לקבל ממנו את ברכתו.

 

ציפור הפלאים    🔗

איש בעל עין חדה עמד עם חבריו ליד אילן אחד. כשנשא עיניו ראה שבראש האילן עומדת ציפור פלאים בשלל צבעים ואומרת שירה, אבל חבריו שהיו עמו לא ראו ולא כלום.

השתוקק בעל העין הטובה להגיע אל הציפור ולתפסה, אבל האילן גבוה וסולם לא היה לו. מה עשה? ביקש מחבריו שיעמדו איש על כתפי חברו. כך נוצר סולם חי. טיפס עליו עד שהגיע אל הציפור ותפס אותה.

חבריו, עם שעזרו לו, לא ידעו ולא כלום על עזרתם החשובה ולא על הציפור היפה. ברור שבלי הסכמתם לא היה יכול להגיע.

אילו היה רק אחד מהם מתחרט ויורד מחברו, כל אלו שעמדו על כתפיו היו נופלים. כל שכן בעל העין החדה, שטיפס בראש כולם, היה נופל מטה ושובר מפרקתו, ואין צריך לומר שלעולם לא היה משיג את הפלאית.

השמיע הבעש“ט את נמשלו ואמר לחבריו: כשאני עומד ב”שמונה עשרה" נגלים לפני סודות העולם, ואני משתוקק מאוד לעלות להיכלו של המשיח הנקרא: “היכל־קן־ציפור”.

אבל היום, כשיצאתם מבית מדרשי בעיצומה של עמידתי ב“שמונה עשרה”, נפלתי מן הסולם שאתם בונים לי בנשמותיכם, נפלתי מטה־מטה, על כן הקדמתי וסיימתי תפלתי.

 

פרורי משתה    🔗

מעשה בעשיר שערך משתה לאורחיו וכיבד אותם במעדני מלכים והזמין כלי זמר שינעימו זמנם. כשהסתיים המשתה בשעה מאוחרת, והאורחים קמו כדי להפרד מבעל הבית, יעץ להם שכל אחד יטול קצת פרורים מעל שולחנו – צידה לדרך.

איש לא שמע לו, כי שבעו מאוד מן הסעודה הדשנה, פרט לחכם אחד, שמילא כיסיו פרורים.

בדרך, שרחוקה היתה מביתם, התנפלו עליהם שודדים, שדדו מהם את מרכבתם ואת כל כספם והתעלמו מכיסי החכם. ובעוד החבורה השדודה רעבה ללחם, אכל החכם את הפרורים שנטל משולחנו של העשיר.

השמיע הבעש"ט את נמשלו ואמר:

אף אתם, תלמידים, קחו לכם קצת פרורים משולחני, צידה לדרך. אלה לא יגזלו מכם לעולם.

 

הטובע    🔗

המתנגדים היו מלגלגים על החסידים בגלל ההעוויות והתנועות שלהם בשעת התפלה מתוך דבקות והתלהבות. ענה הבעש"ט ואמר:

משל לשוחה בים, וגל גדול וזועף קם עליו לטבּעו. מה יעשה? האם לא יצעק ולא יתפלל ברעדה ולא יניע באבריו, כדי שיראוהו המצילים ויבואו לעזרתו? כך החסידים המוצפים בים הצרות, צרות הפרט וצרות הכלל.

 

ה“קידוש” העליז של הבעש"ט    🔗

בליל התקדש השבת דחוקים עמדו החסידים, כשבעליל, פעם כחליל, צליל הח"ן של מלאכים, וריצדו הצללים ברזין, וברמזים.

כשהגיע הבעש“ט ב”קידוש" ל“ברוך… מקדש השבת”, צחק צחוק רם, שפגע בקהל כרעם, אך הבינו שיש לצחוק טעם, ואין זה סתם.

במוצאי שבת נשמע בקהל רישרוש, ביקשו טעמים לצחוק ב“קידוש”, אך הבעש"ט ללא דיבורים והיסוסים, ציווה לרתום הסוסים. כל הלילה נסעו, והסוסים כנשרים נישאו.

וכשהשחר האיר, הגיעו לקוז''ניץ העיר.

בתחילה, פנו לבית המדרש לתפלה, ואחריה שלח הבעש"ט לקרוא לשבתי הכורך ולאשתו הרעיה, כעדה, כראיה.

אז פנה לזוג: ספרוּ, איך הדברים התרחשו, מאום אל תכחשו.

חלילה, אמר הכורך, לא אסתיר מלה. וכך סיפר לבעל שם: ברוך השם, מעודי הכנתי כל צרכי שבת ביום חמישי, ובשישי, בשעה העשירית פוסק הייתי ממלאכתי, וכשרעייתי, רכונה על הסירים, פניתי לבית הכנסת ל“שיר השירים”.

אך כשבאו ימי זיקנה, ואזלו האונים, ואנשים בספרים לא עוד פונים, לא היה מזון בבית, אלא כזית, לא ביום החמישי, ולא בשישי. אך בטחוני, בעליוני.

ובשישי שעבר, כשראיתי שהשעה העשירית הגיעה, ולי אין פרוטה למזון להציע, גזרתי על אשתי בקול רם, לא ליהנות מבשר ודם, והיא תקעה לי תקיעת כף, ללא חרון־אף; אז הלכתי לבית אלקים, ובלבי הבוטח אף שמץ ענן לא הענין.

בתום התפלה, לא יצאתי עם כל הקהילה, לבל יראו שבבית חושך, אין נר – מראה זה יהודים יסער, וירצו לרחם, אך בטחתי בשם, שעלינו ירחם.

כשהתקרבתי לביתי, ראיתי לתמהוני, אור זרוע בחלוני. נכנסתי לפנים, והנה השולחן ערוך בכל מיני מטעמים. קידשתי בתום, ובחום, ואכלתי מן הדגים בשלוה, בטחתי כי לא בא לי כל זה בעלוה.

בתחילה האשה, החרישה, אך קראה בעיני השאלה־התחינה, איך שפע זה הכינה? לבסוף סיפרה:

התזכור השרוולים שכפתוריהם כסופים, שחיפשתים בכּיסופים? לפתע מצאתים, ומכרתים, במחיר הגון למדי, והכנתי כל צרכי שבת, השבח לאל שדי !

בשמעי מפי אשתי על הנס, שיטחתי כפּי, דמעות זלגו עיני, ומרוב שמחה שמתי ידי בזרועה ועמה יצאתי במחול, ששבתי לא נעשתה חול. חוללתי עמה פעם, ואחר המרק עוד פעם, ובשלישית יצאתי במחול עמה אחר הלפתן, והודינו לשם שמידו בא הנס, שבכבוד שבתנו פירנס.

פנה הבעש"ט לתלמידיו אז, ובפניו זהר גילוי הרז:

מעולם לא שמעתי קולות גיל בפמליה של מעלה כמו בשעת “קידושי”, הן אף המלאכים חוללו עם זוג זה המלא תום, לכן צחקתי גם אני עם כרובי עליון.

אחר פנה לאשה ושאלה, מה בפיה משאלה.

לא נבקש עושר, אמרה, אך באין לנו בנים הננו מנועי אושר. לואי שיוולד לנו בן, שיהי צדיק וטוב – אמן!

יהי כן! –ענה הבעש"ט – כעת חיה לכם יורש, יוולד, נפלאות יהא בתורה דורש, ושמו כשמי יקרא בישראל, ישראל.

אכן נולד להם בן למזל־טוב, שהיה למגיד מקוז’ניץ, זכור לטוב.

 

הבעש"ט נוסע לארץ ישראל    🔗

כל ימיו השתוקק הבעש"ט לעלות לארץ הקודש. לימים קם ויצא לדרך עם בתו אַדל ועם רבי צבי סופר והגיע לקושטא יומים לפני חג הפסח. בגלל כל מה שקרה לו בדרכים חלה במחלת השיכחה. ומעשה שהיה כך היה:

בדרך התנפלו עליו ועל מלוויו שודדים, לקחו מהם כל כספם, אסרו אותם בכבלים ועמדו לרצחם. כששכבו כבולים, שאל ר' צבי סופר את הבעש"ט:

למה תחריש, מר, למה לא תפעיל כוח הקדושה שבך, כדי שנתיר הכבלים ונימלט?

השיבו הבעל שם טוב בעצב: אוי לי, כל תורתי נשתכחה ממני. אולי זוכר אתה משהו, הזכירני נא.

ענה לו ר' צבי:

איני זוכר אלא עשרים ושתים אותיות האלף־בית בלבד.

השמע באוזני את האותיות כסידרן – ביקש הבעש"ט.

פתח ר' צבי ומנה את העשרים ושתים לפי הסדר והצדיק חזר עליהן בדבקות. מיד נתעלה שוב לגדולתו. בו ברגע ניתקו הכבלים מעליהם. אימת מוות נפלה על השודדים וברחו על נפשם, והבעש"ט עם בתו ועם ר' צבי סופר יצאו מכלל סכנה.

ויש מספרים שהגיע לקושטא עם בתו בלב שבור, כי עדיין לא זכר את תורתו.

הלכה אָדל לשפת הים לכבס הכבסים של אביה לכבוד החג, ואין יודע ממה הלבינו הלבנים יותר, ממי הים או מדמעותיה. באותה שעה נקלע לשם יהודי עשיר שחזר ממסעו בספינה. ראה מרחוק אשה צנועה יושבת ובוכה. ריחם עליה, ניגש ושאל:

מי את, ולמה תבכי?

ענתה לו אדל:

בת צדיק וקדוש אני, ואנו בדרכנו לארץ ישראל, אך מן השמים מעכבים: נתרוששנו לגמרי וגם התורה נשתכחה פתאום מאבא בשל מחלה, והוא יושב שומם ומדוכא בבית הכנסת. אוי לנו, ואבוי לנו, ערב פסח היום ולנו אין במה לערוך את “הסדר”, לא מצות, לא יין ל“ארבע כוסות”, לא כלום! – ושוב געתה בבכי מר. אמר לה היהודי:

אל תבכי, זה שמי וזו כתובתי, הביאי את אביך לביתי, אני מזמין אתכם לשולחני לכל ימי החג.

הלכה בשמחה וסיפרה לאביה על הזמנת הנדיב. מיד הלכו שניהם לביתו. הסוחר קידם את פני אורחיו בסבר פנים, אך התפלא שאינו רואה בפני הבעש“ט סימן היכר של צדיק. ומפני ששעת אחר הצהריים היתה, נפנה הבעש”ט לחדר, שייחד לו בעל הבית, התפלל “מנחה” שכב שם ושקע בשינה עמוקה. הלך הנדיב לבית הכנסת להתפלל, וכששב נדהם למצוא את אורחו שקוע עוד בשינה. אמר לאדל:

הגיעה השעה להסב ל“סדר”, לכי והעירי את אביך.

חלילה, בשום פנים ואופן לא אעשה זאת, לא אעבור על מצות כיבוד אב!

נכנס בעל הבית להקיצו, ראה שפני הבעש"ט לוהטים בלהב עליון ועיניו לטושות וזולגות דמעות. נבהל האיש, חיש יצא מן החדר וחרש־חרש סגר את הדלת. עכשיו ברור לי, שיהודי זה אינו סתם עובר־אורח – אמר לעצמו.

בינתים התעורר הבעש"ט וקם, נטל ידיו והתחיל להתפלל “מעריב” בהתלהבות. רוח הקדושה שוב החלה מפאמת אותו.

כשסיים תפלתו והסבו ל“סדר”, קרא את “ההגדה” בהתלהבות גדולה. אחר חצות הגיע ל“הלל” הגדול. פתאום קם וקרא בכל כוחו בזעקה את הפסוק: "עושה נפלאות גדולות לבדו!…

והקול נשמע למרחוק והחריד את המסובים. תמה והשתומם בעל הבית לזעקה זו, אך לא העז לשאול לפישרה. רק כשנסתיים ה“סדר” אמר הבעש"ט למארחו כי מחר, אם ירצה השם, בבית הכנסת יתברר לו הענין.

ואכן הוברר למחרת, שהגויים העלילו עלילת דם על יהודי קושטא. נתרחש נס וניצלו. הבעש“ט ראה זאת ברוח קדשו בליל ה”סדר", ולכן קרא בקול מחריד כזה את הפסוק מן ההגדה.

לצערו לא נסתייע בידו להגיע לארץ ישראל, ונאלץ לחזור עם בתו לעירו.

 

גורל השלל    🔗

מלך אחד את בנו לגדולה העלה, למצביא על כל חילו אותו מינה, ואמר לו:

ראה, בני, במלחמה כל צד נשקל במאזנים, אם לתבוסה, אם לנצחון וחיים. רגע תעלה הכף למלכות פלונית, ורגע לאלמונית; משולה המלחמה לגלגל החוזר: לזה השם עוזר, עולה ונוצח, ומזה יסתיר פנים, ואז נס הוא ובורח. על כן אצווך, בני כל שלל שתשלול, אל תעכב מכל וכול, שלח אלי בו ביום הכול!

אבי, ומלכי, שאל הבן, כלום לא מוטב שאצבור שלל כל המערכה, ובתום המלחמה ידע העם להעריכה, אם נערוך תהלוכה, בניפנוף דגלים, בתרועות, ותשואות?

לא, לא, בני, השיבו המלך, נא הבינני: לשון המאזנים, למוות או לחיים, אין ביד בני אדם, כשם שאין לנו המפתח, שערי מזלנו לפתוח.

אף כי בראשית הקרב תצלח, אין יודע מה יהא סופו של המערך.

 

שבח למתים    🔗

מלשין יהודי אחד הרבה להרע ליהודים שבעירו. כשמת ציווה תלמידו של הבעש"ט, המכונה המוכיח הקדוש, להודיע לו על זמן ההלוויה. כשראו אנשי העיר שהאיש הקדוש הולך ללוותו, הלכו גם הם, ובנו של המלשין שמח שחולקים לאביו כבוד כזה. פתח המוכיח בדברי הספד והמשיל משל:

לאדון אחד היה כלב ושמו בריטון…

כששמע בנו של המלשין את דברי הפתיחה חשב, שהמוכיח עומד לגנות את אביו. הלך להלשין עליו לפני השלטונות. רמז חסיד אחד למוכיח, שבנו של המת הלך להלשין, אך המוכיח לא שם לב לכך והמשיך במשל:

היה לכלב טוב, כי יצא לצוד חיות עם אדוניו. יום אחד מת הכלב – והמספיד הראה בידו על המת – ושמחו כל החיות שנפטרו ממנו. אמר להם השועל הפיקח: "הוי, טפשים, מה אתם שמחים? אילו מת הכלב קודם שלמדו ממנו שאר הכלבים של האדון לצוד חיות, אז כדאי היה לשמוח, אבל עכשיו, ששאר הכלבים למדו לצוד, טוב היה אילו חי; הלא בריטון זה נהג לחטוף מהם את טרפם ולהביאו לפני האדון, והם לא היו מטריחים עצמם לצוד עוד. אך עכשיו כדי למצוא חן בעיני האדון תתחיל תחרות ביניהם, מי צד יותר ולמה לכם לשמוח?

והמוכיח סיים בכתוב: “ושבח אני את המתים מן החיים” (קוהלת ד, ב).

הבין הקהל את הנמשל, שמהיום והלאה יזדרזו המלשינים במלאכתם יותר, כי אינם יראים שהמלשין הזה יחטוף את חלקם – ופרץ בבכי.

סיים המוכיח את דבריו, ישב בעגלה ונסע. בדרך ראה שגלגל אחד אינו מתגלגל. אמר: המלשין המת הוא שמעכב את העגלה ומודה לי על שגרמתי לו בזיון אך הפעם – ולא אוסיף.

והבעש"ט העיר למעשה זה: שכן באותה שעה כבר היה מוכן כלב בשם בריטון, וההספד המבזה של המוכיח הציל את נשמתו של המלשין להתגלגל בכלב הזה.

 

לב נשבר פותח שערים    🔗

בערב ראש השנה בהשכמה, ביקש הבעש"ט מתלמידו זאב הסכמה, לכוון הכוונות בסדר התקיעות, כי הוא יתקע התרועות.

מה עשה רבי זאב, למען יכוון היטב? נטל עפרון וגווילין ורשם הכוונות, לסדר התקיעות, בעל פה שינן, וחרש לעצמו רינן, כל אמרי הקודש וצורות השם, שרמז להם רבו הבעל־שם. ליתר הבטחון לזכירה, שׂם הגליון בכיסו לשמירה.

ברור שכתיבת כוונה ושם, ולא נראה בעיני הבעל־שם. בינתים, בעוד רבי זאב מכוון כוונה, גליונו מכיסו נשמט והוא לא ידע, על גודל האבידה.

והנה בבוא שעת התקיעה והשברים – אהה ואבוי! – לב זאב נשבר לשברים, הגליון – אין, אזי דמע מלאה העין. איך יתקע היטב, כשהמהומה קמה בו בלב, וצערו כים, האיך יתקע בשופר סתם?

לבסוף תקע, וכל תקיעה ושברים, יצאו משופר ממורמר, מן המיצר, מקרביו של זאב שהיו לשברים.

אחר התפלה הבעש"ט ריחמו, ניחמו: דע לך, בהיכל המלך חדרים הרבה ואין מספר לדלתות, ואין שיעור למפתחות. בגרזן הלב השבור, המלא צערים, נפתחים כל השערים.

 

חסיד ששבת ביום הכיפורים בשדה    🔗

בערב יום הכיפורים עם שחר יצא חסיד אחד מעירו הרחוקה וביקש להגיע למז’יבוז', עירו של הבעש"ט, עוד בשעות הבוקר.

כשהגיע למרחק של שעתים סמוך למז’יבוז', אמר בלבו: אני, ברוך השם, כבר סמוך לעיר, והסוס שסחב העגלה כל כך עיף, אתפלל שחרית כאן, והבהמה תנוח בינתים ותרעה בשדה.

לאחר שסיים התפלה אמר: אף אני עיף לא פחות מבהמה זו, אשכב קצת לנוח ואספיק להגיע עוד לפני הצהרים.

שכב בעגלה, ותרדמה גדולה נפלה עליו. כשהקיץ נבהל: השמש כבר ירדה לראש האילנות, ולא יספיק להגיע העירה לפני התקדש החג.

נאלץ, אם כן, לשבות בשדה לבדו ביום הכיפורים.

הצטער צער כפול ומכופל, שאינו יכול להתפלל בבית מדרשו של הבעש"ט שלשמו יצא לדרך הארוכה, ושאינו יכול להתפלל כראוי בציבור. התמרמר ובכה מאוד, ויצאה תפלת “כל נדרי” שלו וכמוה כל תפלות היום הקדוש מלב שבור ונדכא.

במוצאי יום הכיפורים מיהר בעגמת נפשו להגיע למז’יבוז' ונכנס מיד לבעש“ט. קיבלו הצדיק בסבר פנים יפות ובחיוך נלבב, אך היהודי הזה עמד לפניו מדוכדך מאוד מבלי יכולת להוציא הגה מפיו. אמר לו הבעש”ט:

דע לך, היית צריך להעלות בתפלותיך החמות והנרגשות את כל תפלות היהודים שבשדות, לכן נגזר עליך לשבות ביום כיפורים בשדה.

 

הבעש"ט והרב הבעל־תפלה    🔗

מספר ימים לפני ראש השנה הגיע הבעש"ט לעיר אחת. שאל מפי יהודים: מי אצלכם הבעל־תפלה בראש השנה?

אמרו לו: רב העיר.

ואיך הוא משמיע תפלותיו, מתי הוא שר את ניגוניו?

אמרו לו: אף הוידויים שב“שמונה־עשרה” כגון: “על חטא” ו“אשמנו” הוא שר בניגונים עליזים.

שלח הבעש"ט לקרוא לאותו רב ושאל אותו, על שום מה הוא נוהג כך.

השיב לו: ראה נא, רבי, העבד הנקלה והבזוי ביותר, כשהוא מנקה את חצר המלך ממי שופכין ומכל מיני זוהמה, בשעת מעשה הנקיון הוא מזמר לעצמו את מיטב שיריו בשמחה רבה, שכן הוא שמח שבכוח מלאכתו הוא גורם נחת רוח למלך. כך נוהג גם אני למלכי, מלך מלכי המלכים.

אמר לו הבעש"ט: אם כבוד הרב מתפלל בכוונה כזאת ומזמר ניגוניו בכוונה כזאת – לואי ויהי חלקי עמך!

 

הצדיק המדומה    🔗

יום אחד נפגש רבי ישראל דנן, עם חכם גדול ולמדן, ששמו יצא לתהילה, שאין כמוהו להועיל בתפלה. הזמינו ושאל הבעל שם: במה סוד כוחך, שיצאו לך מוניטין ושם?

כוחי בכך, שאני הפּקח, על החיוּת שבכל בריה ובריה, ואני מתלבש בה, מאציל עלי מרוחה וטוען מעמקה, בשעת התפלה.

אוי וי! אם כך אתה עושה – קרא הבעש"ט ברתת וחיל – מחריב עולם אתה כליל! הן בהעלותך כל החיוּת והרוח שבברואים למרום, הם נעשים נטולי שפע עליון, ואתה מעצים עין הריבון, הרי אין תפלתך תפלה, אלא תיפלה!

והיאך עלי להעלות למרום חיש, יסורים וצער של כל איש ואיש? – שאל.

בבואך להיכל, פנימה, העלה עצמך תחילה, בסוד ה“רצוא ושוב” היחזקאלי, במעשה החיות שבמרכבת, המשולהבת:

כך גם המתחנן בעד צריכי ישועה, חייב להבזיק חיותם ורוחם כלפי רוֹם, אך מיד להשיבם למשכנם בתום.

 

רב שנלכד ברשת השטן    🔗

פעם באו יהודים מעיר קטנה לבעש“ט לבקש שיבחר להם תלמיד מתלמידיו, שיכהן אצלם כרב. עשה הבעש”ט כרצונם. כשהגיע אותו תלמיד לעירם, חלקו לו כבוד גדול והטילו עליו לטפל בצרכי הקהילה וביותר – למצוא מקורות תמיכה לעניים. היה שם תלמיד חכם מיוחס שהיה מתפרנס מנדבות, שעסקן אחד היה אוספן למענו. הרב, תלמידו של הבעש"ט, ראה בכך מכשול, כי הנתבעים לנדבות טענו, שכבר תרמו בשביל אותו עני מיוחס – ודי! לכן הורה לצמצם ולסוף גם להפסיק התרומות לאותו תלמיד חכם עני. ביום חמישי אחד הלכה אשתו כרגיל למרכז קופת הצדקה לבקש לצרכי שבת, אך שבה ללא פרוטה הביתה. אז פרץ בעלה בבכי. עלו דמעותיו למרומים ונעשה קיטרוג גדול על הרב.

ועוד קיטרוג קם שם כנגדו בשל אי־תגובתו לגבי יהודי, שהסיג גבול בפרנסת חברו. כך יצא דינו של אותו רב בשמים שימסר לידי השטן, שפיתה אותו לשמד.

והרב הזה היה נוהג להתפלל בשבת “שחרית” בביתו והיה הולך לבית הכנסת לשמוע “קריאת התורה” ולהתפלל “מוסף”, והיה מכבד שם ביי“ש מכוס ה”קידוש" שלו.

והנה בשבת שלאחר כשלונותיו כלפי בני עירו, נתלקחה בקרבו פתאום תשוקה עזה להשתמד. ובעודו עטוף בטלית שתה כוס גדולה של יי"ש ורץ כמטורף לבית הכומר. הכומר השתומם ושמח שרב בישראל בא להמיר דתו, אמר לו באדיבות שימתין לו בחדר הסמוך, שם ערוך שולחן במשקאות ובמטעמים, עד שיתפנה אליו. שתה הרב כוסות אחדות, נשתכר, התחיל להקיא והתגלגל שיכור על הארץ. כשהקיץ שתה עוד ועוד והוסיף לישון כך עד שקיעת החמה.

במוצאי שבת נכנסו אנשי עירו לביתו כהרגלם ולא מצאוהו. נודע להם שאחוז תזזית רץ לבית הכומר להמיר דתו. נזדעזעו ופרצו בזעקות וביללות.

ומנהגו של הבעש"ט היה, שבכל שבת בשעת הסעודה השלישית היה תוהה על מדרגתו הנשמתית של כל תלמיד מתלמידיו.

והנה השתומם על הידרדרותו הנוראה של אותו רב – תלמידו, שנפל לידי השטן המתעלל בו. כששר הבעש"ט “בני היכלא” (מזמירות שבסעודה השלישית), חזר כמה פעמים על המלים “לבטלא כל קליפין”, כלומר שה' יבטל הקליפות – הרוחות הרעות המאיימות. בו ברגע התרומם להיכל במרומים ונוכח שם שתלמידו נפל נפילה כה גדולה בשל שני חטאיו.

חיפש הבעש"ט ללמד עליו זכות כדי להצילו מציפרני השטן

אמרו לו: הואיל ונזהר היה אותו תלמיד במצות “מלווה מלכה”, אם יקיימה שוב ינצל מן הצרה.

מיהר הבעש“ט ליטול פרוסה מ”המוציא" שלו שבסעודה השלישית וחלה משתים עשרה החלות שלו ומסרן לידי תלמיד אחד ואמר לו: קח אלו ולך, ושם יתברך יעזור. והתחיל חוזר בדביקות על הפסוק: “לבטלא כל קליפין”.

והתלמיד הלך והלך מבלי דעת לאן ולשם מה, עד שירד עליו החושך. וכשהתקדם כשני מילין נתגבבו בדרכו כל מיני אבנים ומכשולים, הבין שזה מעשה שטן. התחיל להתפלל בכל לבו שהשם יעזור לו בשליחותו.

פתאום חש בקפיצת הדרך. ראה עצמו עומד לפני ביתו של אותו כומר, שהרב התגלגל שם שיכור בקיאו על הריצפה.

כשנכנס השליח לפנים, הכיר שזה הרב של עירו, תלמידו של הבעש"ט. שאל את המשרת הגוי: מה עושה הרב כאן? אמר לו: הלא זה בא לכומר שלנו להמיר דתו.

הבין השליח מה טיב שליחותו ומה סיבת המכשולים שבדרכו.

כשהתעורר הרב ורצה לשתות עוד יין, תפס השליח בידו ואמר לו: בתחילה תרחץ ידיך ואחר תשתה. עשה כך ושוב רצה לשתות. אמר לו השליח: יברך תחילה ויטעם מן החלה שבידי.

שמע לקולו. אך אכל מפרוסת החלה שברך עליה הבעש"ט, התחיל צועק: אוי לי, שוד ושבר! מה עמדתי לעשות? להמיר דת אלקים חיים! אבוי לנפשי! – והיה בוכה ומורט שערות ראשו מחרטה.

כשראה השליח שהוא מתחרט מעומק הלב, אמר לו: אל נא תתייאש, מהר עמי לרבנו, והשם יתברך יביא לך הישועה.

יצאו משם ובסוד קפיצת הדרך הגיעו למז’יבוז' לבית הבעש“ט. למראה הצדיק וחסידיו המסובים לשולחן נפל הרב ונתעלף. כשהשיבו נפשו פרץ בבכיה וביללה על הפשע החמור שעמד לעשות. הרגיעו הבעש”ט ונתן לו תיקון, ומיד נעשה לבעל תשובה גמור.

 

המוכסן היהודי והגראף פוטוצקי    🔗

באחת החוות של הגראף פוטוצקי ישב מוכסן (ממונה על מיסי הכפרים) יהודי תלמיד חכם. פעם אחת לא הצליח לגבות כל המיסים ולשלם לגראף הסכום שמגיע לו. איים עליו הגוי שישליכו לסוהר ויתעלל גם בבני ביתו.

יעצה לו אשתו שיסע לבעש"ט, שנתפרסם כעושה מופתים וגדולי הדור הם מחסידיו. אך המוכסן סירב, כי לא האמין בגדלותו.

הרבתה האשה לבכות ולהפציר בו, עד שהסכים לנסוע.

נסע אליו. אמר לו הבעש"ט: ביום הראשון בבוקר תהלך לך ברחוב, וכשיגש אליך גוי כפרי ויציע לך חפץ כלשהו, אל תעמוד על המקח ולא על טיב החפץ, אלא קנה אותו מיד והבא אותו אלי, ואז אגיד לך מה לעשות בו.

ביום הראשון יצא האיש לרחוב כעצת הצדיק ובלבו ספק. והנה פגש בכפרי גוי, וזה הציע לו לרכוש עור של כבש בזהוב אחד.

בכיסו של המוכסן לא היה אז אלא זהוב אחד אחרון, ושילם לו מיד. וכהרף נעלם הגוי מעיניו.

כשחזר לביתו התחרט, שהוציא כל כספו על העור הזה, ושפך כעסו ומרירותו על אשתו, שפיתתה אותו לכך, כשבכיסו אין עוד פרוטה לפורטה.

אמרה לו: הלא עד עכשיו נתקיים הכול כמו שהבעש"ט חזה מראש. קום ולך אליו מיד כמו שדרש ממך.

כשבא לפני הצדיק אמר לו:

יפה עשית שקנית את העור הזה. בקרוב יחוג הגראף את יום הולדתו. שׂרים הרבה יבואו לחוג עמו ויעניקו לו מתנות. גם אתה לך לשם ותגיש לו מתנתך, העור.

שוב טען המוכסן שאשתו גורמת לו אסון:

הלא השרים יביאו לגראף אבנים טובות ומרגליות, ואני מה? העור הזה של הכבש? הלא יטען שבאתי לעשות אותו לצחוק לעיני כול ביום הולדתו, ויהרגני!

אבל אשתו בשלה: בעל מופת הוא הבעש"ט. אתה חייב לקיים עצתו בעינים עצומות.

ואכן ביום הולדתו של הגראף מיהר היהודי עם מתנתו העלובה לארמון. כשהתקרב לשם נתמלא פחד מסמרר וחשב לחזור. והנה יצא משרת לקראתו ונטל ממנו את התשורה שלו לאדון.

בתחילה כשקיבל הגראף המתנה לידיו נעלב וזעם:

היתכן שהיהודון הזה, שחייו וחיי משפחתו בידי, יעז ללגלג עלי לעיני שרים ורוזנים?

אך מיד חש שאין זה סתם עור והשתוקק לבדוק אותו מקרוב.

התבודד עמו בחדר לפנים מחדר, ולתמהונו ראה בו פלא גדול: הצמר שבו החל להסתלסל לאותיות, ואלו למלים, ואלו נתחברו ונצטיירו שמו ושם אביו ושם משפחתו וגם השנה, החודש והיום בו נולד.

השתומם מאוד על המתנה הפלאית, רץ לטרקלין ועבר משולחן לשולחן ובשמחה והתפעלות הראה אותה לכל האורחים. אמרו השרים: שום אמן בעולם לא היה מסוגל ליצור עור שכזה. אין זאת אלא כאן פלא על־טבעי.

מיד ציווה הגראף להכניס את המוכסן לארמון.

חשש האיש שמבקש להרגו, נפלה עליו אימת מוות ובכה לפניו וסיפר ברטט וחיל שעשה הכול כעצת הקדוש בעל המופתים.

הרגיעו הגראף ואמר לו: אל תפחד, לטובה ולברכה שלח אותך האיש אלי. מהעור הפלאי הזה יותקן כובע לראשי ואחבוש אותו בכל שנה ביום הולדתי. ופנה למוכסן ואמר: אני מוותר על כל חובותיך.

והגראף החזירו לביתו בכבוד גדול. מאז היה המוכסן מתעשר מיום ליום.

 

הנהר והלפיד    🔗

אשה חסודה ותמימה, מימים ימימה, להנות את הבעש"ט בביתו שמה לה ליעד, והמטעמים הכינה באהבה ורעד. ובלכתה עם משאת הקודש, עברה פלג קטן, מעולם לא פיכּו בו מים בגודש, כמי השילוח, תמיד היה נינוח.

יום אחד כשבּו עמדה, ומנחתה בידה, נעשו מימיו זועפים, נתקשרו השמים בעבים, מיד המו גלים, כדובים לבנים – הו, ישמור נא השם, את אם הבנים, המהדרת לבעל־שם, שבתות ומועדים!

התנחשלו הנחשולים ורעמו הרעמים, לא ידעו רחמים, שטפו וגרפו המסכנה והטביעוה. למחרת מן הנהר מתה משוה, וילדיה יתומים!

האסון פגע כרעם בכל יהודי הקהילה, וביותר ברבנו הבעל־שם, שקילל הנהר בקללה, בשם השם:

נהר אכזר, שעולל לצנועה קץ מר, אפיקו כליל ייבש, יקוץ בו טל הקיץ, וגשם עליו לא יומטר!

חרה אפו של שׂר הנהרות על הבעש"ט כאילו עשה עוולה, קבל לפני בית דין של מעלה. היו שם דנים ומדיינים, עד שהוציאו הקשה בגזר דינים:

ביום מן הימים, כשצאצא הבעל־שם, כשצאצא הבעל־שם, ולו יהא איש תמים, יבקש לעבור האפיק היבש של הנהר – יתמלא מים ובדער יסער.

כשנסתלק הבעל־שם, תעה בדרך צבי בנו, והגיע למקום השומם, לנהר. בפתע החשיכו שמים, נפתחו תהומות המים, נבקעו עינות בין חלוקי הנחלים, זרמים זעפו, החלו עולים: כל נחשול – שחל, וצבי נגרף בהם כזחל. קרא “שמע ישראל!” ווידוי מילמל…

מתוך הסער והשאון, הפעימו מראה חזון: על גדת הנהר, לפיד אש זהר, האיר אופל זעף הזרמים, באור שבעת הימים. ומה נדהם הבן, כשהבחין באבוקה, דמות אביו שבא להצילו, מתוך המצולה. כך ניצח הבעל־שם וניצל מטביעה צבי הבן.

 

חלומו של צבי הבן    🔗

לאחר שנפטר הבעל שם, נראה לבנו צבי בחזיון הליל. נפעם הבן וביקש למלל, ולשאול לפלאי האל, ולטיב עבודת השם, במרומי עליון, אך הדיבור נחנק לו בגרון.

סוף סוף התאושש, למראה קדושת האב, שירד מסתר פרגוד ועב, ופניו משולהבי אש, ושאל:

אבא, כיצד עובד לשם כל יש?

כתשובה, דומם הבעש"ט לראש הר העפיל, ששיאו בגבהי מרומים, והשליך עצמו לתהומים – הוי! כל עצמותיו נתפוקקו, אך כהרף עין שוב התלכדו, התאחו, קרמו בשר וגידים, העינים שוב כלפידים, והגוף כולו תוסס וחי בגאון – וצבי מילמל הודיה לעליון.

אך כרגע שוב העפיל הקדוש האב, אל הצוק שראשו בעב, וקפץ באחת מטה מטה לתהום, ושוב – הה, מחזה בלהה איום!

כך כמה וכמה פעמים, וכל קרביו של הבן באימה בו הומים. וכשעמד הבעל שם לקפוץ בחמישית קפיצת אימים, קרא:

כך, בני, עובדים בעליונים לאלוקים!