תולדותיו    🔗

רבי נחמן נולד בראש חודש ניסן תקל“ב¹ בעיר מז’יבוז' ברוסיה. נינו של הבעש”ט היה. פייגה אמו היתה בתה של אדל, בת הבעש“ט. אביו היה ר' שמחה, בן בנו של רבי נחמן מהורודונקה, ממקורביו וחסידיו המובהקים של הבעש”ט.

כבר בנערותו נתגלה נחמן כפלאי. כבר אז היה נוהג לצום ולהסתגף בחשאי; היה מהלך ביערות, בשדמות ועל שפת הנהרות. קסמי הטבע היו לו כספרים פתוחים; אלו ליחשו לו חמודותיהם, כשם שהרקיעים הגלויים והסמויים פתחו לעיני רוחו חלוניהם.

בן שתים־עשרה היה כשהשיאו לו לאשה נערה אחת. היא נפטרה לאחר נישואיה ורבי נחמן נשא לו אשה שניה. בבחרותו התגורר במדבדבקה שבאזור העיר קייב. כבר אז משכה אישיותו הקורנת וריכזה סביבה תלמידים צעירים שהתרפקו על תורתו. לא יצאו שנים מעטות ושמו הלך לפניו כצדיק, כבעל סגולות, כרופא חולים ומתיר יסורי גוף ונפש.

בשנת תקנ"ח² עלה דרך אודיסה לארץ ישראל. הרפתקאות הרבה וטילטולי דרך קשים עברו עליו. לאחר שהיה קצרה בארץ חזר לגולה, לעיר שפולא. בשל מחלוקת שבין חסידי הרבי משפולא וחסידיו שלו אנוס היה לעזוב עיר זו ולעבור לברצלב. כאן זכה והגיע לשיא גדלותו וקדושתו. מכאן יצאו לו מוניטין כצדיק נערץ, כמספר אמן וכממשל משלים רצופי רזין.

בשנת תק“ע³ פרצה שריפה גדולה בברצלב, שכילתה את רוב בתי העיר. אז עבר ר”ן לגור בעיר אוּמן. עובדה זו מפליאה היא, כיוון שבאומן היו הרבה בעלי בתים משכילים פורקי עול מצוות, ומר"ן לא היה רצוי להם כלל. אלא הצדיק ביקש להתקרב למשכילים דווקא כדי להחזירם בתשובה, אולי תבוא תשובתן ותסייע לגאולת העם.

שנה לאחר מכן תקפה עליו מחלת השחפת. בשיעוליו ובמכאוביו היה רואה כוחות מדרבנים לתורה ותפלה ולהנהגה חסידית, שירית. וכך היה פוסק על עצמו באזני חסידיו: בעולם הזה אין זוכים במצוה אלא חוטפים אותה מיצר הרע.

על כן נחפז לעבודת הבורא על אף חולשתו, ולא נכנע לשכיבה במיטה אלא היה קופץ בהתעוררות ועומד על רגליו ומתלבש. וזו היתה מרגלא בפיו (בכלל היה פיו מפיק מרגליות): כל השוכב על משכבו מתעצל, ועצלות מביאה לידי עצבות, והעצוב כוחו תש. על כן עליו לעמוד על רגליו, כי נוח לו לשטן המסית לפתות אדם תוך כדי שכיבה. על כן כתוב: “אתם נצבים כלכם היום לפני ה'” – יש לשים דגש חזק ב“נצבים”.

אלא כשהתקרב קיצו, בחול המועד תקע"א⁴, לא היה מסוגל עוד לרדת מן המיטה והתבייש בפני עצמו ובפני חסידיו בחולשתו הגופנית והגיע לחולשת הדעת ולנפילת המוחין, והיה רומז לר' נתן, תלמידו, שהוא בוש ונכלם על שהוא בכלל בשר ודם, ונכנע על כרחו לתביעות הגוף. שעה ארוכה היה שוכב שרוי בדמדומים. באחת התעורר ופנה לחסידיו שהקיפו מיטתו כשפניהם חשכות. הסתכל בהם וקרא:

לא, לא, חלילה לכם כך להצטער בגללי, הלא לימדתיכם להיות אמיצים. חזקו ואמצו, חובה על יהודים להיות אמיצי לב ולהאמין בטוב. חלילה להגרר אחרי עצבות ומרה שחורה. אלו יוצרות מחיצה בינינו לבין אלקים. עלינו ללכת בעינים עצומות רק אחריו, וללכת וללכת וללכת…

ותיבה זו האחרונה היתה מתנגנת בפיו בנעימה מופלאה רבת משמעות ומזעזעת החבורה שליד מיטתו.

לאחר שנח קמעא הוסיף:

שירו נא, זמרו נא לאבינו שבשמים; “בכל דרכיך דעהו” – כל הדרכים מוליכות לשם יתברך כדי לדעת אותו, ובמיוחד השמחה. יש לשמוח ולשמוח, גילו ברעדה, שירו: אשרינו מה טוב חלקנו שככה לנו!

פסק לרגע, השתעל, רקק ליחה סמיכה, והמשיך: מה לכם, יהודים, לעמוד כאן בטלים מתורה. חובה על כל יהודי ללמוד מדרכי השם, מה הוא מחדש בכל יום תמיד חידושים מפליאים, אף על כל יהודי לעשות כן בתורה, לא להכנע לנפילות אלא להעפיל בסולם ממעלה למעלה ולהגיע לשיא, למקום המלאכים, לשכינה הקדושה. זכרו, חסידי ברצלב אתם ועליכם להעמיס סולם יעקב על כתפיכם!

כשראה זאת ר' נתן, תלמידו המקורב אליו ביותר, מירר בבכי על מיטת הצדיק וקרא:

רבי, רבי, למה רבנו עוזב אותנו?

איני עוזב אתכם, חס ושלום, אני אהיה ביניכם תמיד – השיב מר"ן. ועוד באותו יום נתבקש הקדוש לישיבה של מעלה.

* *

אכן מר“ן לא עזב את חסידיו לעולם. תורתו מלווה אותם כל הימים, וכל יהודי ויהודי יכול להפוך ולהפֵּך בה ולפרשה בעי”ן פנים. בתחילה היה שורף כתבי יד הרבה, שהוא כתבם או הכתיבם, וכך לא נותר מהתקופה ההיא אלא ספר קטן אחד, “ספר המידות” – אמרות קצרות על תפלה, צדיק, אהבה, אמת ונושאים אחרים שאובים מהתנ“ך ומכתבים תורניים מאוחרים. ר”ן לא היה מצטט אלא משׁכתב את הדברים ומרחיבם בלשונו.

סמוך לפטירתו יצא לאור חלקו הראשון של “ליקוטי מוהר”ן" (החלק השני הודפס לאחר הסתלקותו), שגדולי הצדיקים והרבנים סמכו ידיהם עליו. בספר חשוב זה כונסו דרשותיו המקוריות מגוונות התכנים וצורות ההבעה על דרכי האמונה והחקירה, על עניני חברה ובעיות כלל־ישראליות ונושאים על עמים שונים. כאן משתקפת המשנה העיקרית של חסידות ברצלב, המבוססת על מקורות המקרא, חז"ל והקבלה, וממנה שאבו דורות בחכמה והדרכה.

מר"ן גילה צורה ספרותית משלו כדי להסביר ולהשפיע: סיפורי מעשיות. בכלי אסתטי זה, סבור היה, יעמיק להחדיר את משנתו לרבים, והסביר בזה הלשון:

“אין אדם יכול לקלוט דברי תורה הנאמרים בגלוי, בלא מעטה. לפיכך צריכין להלביש לו את הפנים בסיפורי מעשיות מחמת שלושה טעמים: ראשית, כמו שמרפאים את העיוור צריכין לסגרו שלא יראה את האור פתאום; והטעם השני, שצריך להלבישו שלא יתאחזו החיצונים (כוחות הרע) בו; והטעם השלישי, שהחיצונים האוחזים בו לא מניחים אותו לצאת, על כן צריך להלביש את פניו כדי לשנותו, שלא יהיו מכירים בו”.

ר“ן מעיד על סיפוריו, שמובעים בהן עי”ן פנים שבתורה. אכן הם כלים המכילים בתוכם רזי התורה רבת הפנים בצורה מוסווית כל כך, עד שהתוכן מסתתר לגמרי משום ריבוי הסמלים, המשמעויות והדרגות השונות של אידיאה אחת. ביניהם אף סיפורים מורכבים ביותר המכילים סיפור בתוך סיפור, כגון: “מעשה בבעל תפלה” ו“מעשה בשבעה קבצנים”, לעומת אחרים החסרים סיום, כגון: “מעשה בזבוב ועכביש”.

הצורה הסיפורית אינה מטרה לעצמה אלא לבוש להשגת התכלית החינוכית, ולכן יש שמר“ן מזניח הצורות שמחייבות חוקיות מישזר הסיפור או מדלג עליהן, אבל הוא מקפיד לגבי הבלטת תמונה רבת משמעות, וסיפוריו נעשים מדויקים במבנם האלגורי ובפרטיהם הזעירים. חמרי הגלם לבניינם נטל מתוך המקרא וההלכה, ההיסטוריה היהודית והקבלה, הפולקלור היהודי וקורות תקופתו. הסמלים שאובים בעיקר מקבלת האר”י, אך חידושו של ר“ן בכך שמעניק להם חיוניות מיוחדת; בעוד שבקבלה הדימויים מחושבים כנתונים בנוסחאות מתימטיות, אצל ר”ן הם קורמים עור וגידים מאונשים. יתר על כן: אצלו אין מכשפים ומכשפות להטלת אימה על הקורא, אלא הסיטרא אחרא נכנע לשירה, לחסד ולטוב, כמודה בעל כרחו שאין העולם ומלואו אלא אור ונגן. בסיפוריו גנוז בטחון בנצחון החיים, בכוחו של האדם להתגבר על כל המכשולים, על היצרים־השטנים. ועם שהוא נתעה ונבוך וכואב וסובל, חזקה על המאמין שיתגבר על הכול וישוב למקום שנעקר ממנו; כמו בן המלך ובת המלך התועים והנתעים – השכינה וכנסת ישראל שבגולה – ששבים לארמונם, למלכות ירושלים. יש לציין שלא רק נושא המעשיות – כנסת ישראל והשכינה – הוא בבחינת סוד, אלא גם דרכי פירסומם אפופים סודיות. דחפים טמירים הולידו סיפורים אלה, שכן בטחונו המשיחי של ר' נחמן הוא מופשט ונעלה לאין שיעור, ללא כל דימוי והשוואה עם משיחיות השקר, וניתן למצוא בו הקבלה לרעיונות המשיחיים שהרים על נס המשורר המקובל ר' משה חיים לוצאטו – רמח"ל.

רבות מיצירותיו מכילות קורות חייו וחוויותיו, מעין שפך־לב אישי, ובכך שימש ר' נחמן דוגמא לחסידיו, שיתוודו איש לפני רעהו ובמיוחד ישפכו לבם לפני הבורא, ישיחו לבטיהם ומכאוביהם שבחוץ ובפנים. האישי שבסיפוריו מרמז לכך שבכל אירוע שלו ושל מקורביו מצוי רמז לעולמות עליונים. יש ואדם מגלה בחייו כל העולמות, בבחינת “מבשרי אחזה אלוה” (איוב יט) – רעיון מודגש בקבלה ובכל ענפי החסידות. אפילו גיבורי סיפוריו רומזים לאישיותו בהתגלותה רבת הפנים. ר' נחמן רואה את עצמו כסמל וכגיבור של עלילה בעלת משמעות קוסמית.

רבי נתן, חסידו המובהק, איש סגולה אף הוא, היה סופרו ונושא כליו. מספרים עליו שהיה סופר מהיר, חכם הניב ואמן ההרצאה, בעל תפיסה מהירה וזכרון מופלא, בור סוּד שאינו מאבד אף מימרה אחת של רבו. רבי נתן העלה את דברי מר"ן על הכתב, ניסחם, סידרם וערכם. הוא טרח גם בסידור אותיותיהם בדפוס והוא שהפיץ את הכתבים במסעיו מעיר לעיר. הוא כתבם מפי רבו באידיש, הלשון שהיתה שגורה בפיו, ואחר כך תורגמו לעברית ולשפות שונות ותוך כדי כך גם שוכתבו וסוגננו. התרגומים והשיכתובים הזיקו להם, כי במקור, בלשון האידיש בניב האוקראיני, הניח רבנו רמזים מחושבים שאבדו.

*

אכן גנוזים בסיפורי מר"ן מוסרי השׂכל המבליטים גדלות הבורא, תורת ישראל ועם ישראל. אין הם אלא בבחינת משנה צלולה, בה מהלך סוד תכליתו של האדם באשר הוא אדם: תיקון עולם במלכות שדי.

 

נחמן הכפרי    🔗

בין אלון ובית, בכפר שאנן, דר בן יו“ד־דל”ת, העלם נחמן. אציל בן טובים, נינו של הבעל־שם, בהר ובפלג מבקש את השם. דמו רן בו, נפשו תוהה: היכן שוכן רוח אלוה? להר יעלה לגיא ירד, יפנה לבקעה בדד ישב, דומם יביט באפיקה. היאך לבוא בסוד אלוה, מעומק אדם או משיא גבוה?

הרהור ניצנץ בלב הנער: אֵל שוכן באפלולית יער! בין תרזות, לבנים וסבכים, בין ערי נמלים ועלים מושלכים.

על סוס קל לעבי יער דהר, חיש ממנו צנח והסוס שב לכפר. הלך רגלי העלם ובא לדְמי, ולחש “שויתי ה'” שואג בי דמי! לאן אפנה ואמצא השם? תעמוד לי זכות זקני הבעל שם, ואולי עוד אצלול בסודו של יער, אולי אשוט בכחול הנהר?

הנער משוט תפס וחתר בסירה, הוא בתכלת – ונפשו בשירה: הנה בבדד מצאתי האֵל, כל היקום כולל, בו שוכן חסד ונוי ושיר, בורא עולם מרנין כל, מאיר; ממצולות נהר הומה בת־קול, דשא ופרח מניעים גבעול, מרטט לאל, מתפלל לשמו; העוף, האדם, הים ותהומו – תבל ומלואה – גוף חי אחד, מפלל בדמי ובשאַג לאחד.

לבדו, לבדו משוטט ביער, את האלקים מתהלך הנער, מאזין לסוד דשא ואילן וציץ, ומבין לרז עולם, ללבו מציץ; מקשיב לעלים ושומע כוסף השיח, ההומה בשיר ושופך השיח. כי בנחמן הומה המְתום, כל היקום, ממרום עד תהום, רן בניגון אחד, מעד אל עד.

 

האוצר    🔗

אמר ר' נחמן:

מכל מעשה טוב שאדם עושה, נברא לו נר. לאורו ניתן לו לחפש את שצריך לחפש. אם עשה רק מעשה טוב אחד, אין לו אלא נר אחד דל־אור לחיפושים. כבה – שוב מגשש באפלה ואינו מוצא החסר.

בעל נרות הרבה כוחו יפה מבעל האור החלשלוש.

אך יש ואדם הדליק נר אחד מופלא, שזהרו עז מנרות הרבה.

בעל נר שכזה – בידו לחפש וסוף סוף למצוא אוצר, שכמותו רק בגנזי המלך, ובזה יוכל להחיות נפשו ונפשות בני דורו וכל הדורות.

 

לקבל הרעה בשמחה    🔗

שבוע לפני השריפה בברצלב שלח ר' נחמן שליח לעיר אוּמן לחפש שם דירה נוחה בשבילו. הביא השליח תשובה, שהחסידים באוּמן יראו בכך כבוד וזכות, שהצדיק יתגורר בעירם.

בשעת השריפה ראו החסידים במעשה זה פלא, שרבם חזה מראש הכורח להעתיק דירתו. וכשנסע עמהם לאומן, אמר להם בדרך: מיהרתי לצאת מברצלב כדי שהחסידים שלי לא יהיו שרויים בצער בגללי.

לא ירדו התלמידים לסוף דעתו. הסביר להם:

לולא פגעה השריפה גם בביתי, הייתי חייב להצטער כדין, כשיהודים שרויים בצער. אבל עכשיו, שגם כל רכושי נשרף, עלי לקבל היסורים באהבה ובשמחה גדולה כדבר המשנה: “חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה”, ופירשו בגמרא: “לקבל הרעה בשמחה”. הרי אילו הייתי נשאר בתוך אנשי, לא היה זה הגון כלל שהם יהיו שרויים בצער ואני בשמחה.

 

גדולתה של ארץ ישראל    🔗

אמר ר' נחמן:

לפני שמגיעים לגדלות הרוח צריכים להתנהג בפשטות ובענוה. וארץ ישראל היא שיא הגדלות. לכן לפני שזוכים לבוא לארץ ישראל, צריכים להיות פשוטים שבפשוטים. הבעש“ט זצ”ל רצה מאוד לעלות לארץ ישראל אך לא זכה לכך, משום שלא יכול היה לרדת למדרגת קטנות מופלגת, אמר, אבל אני התגברתי על כל המכשולים הגדולים שעמדו בדרכי, משום שהתנהגתי בפשטות שבפשטות.

ואכן כשהיה מר“ן בדרכו לארץ ישראל התעכב באינסטנבול שבטורקיה והתהלך שם בלבוש בלוי ויחף ונאבק עם אנשים פחותי ערך. ואירע שהגיעו לשם שני אנשים שחזרו מארץ ישראל והיו מעירו של מר”ן וידעו על גדלותו. כשפגשוהו לא הכירו אותו כלל. בזו לו והציקו לו וקיבל הכל באהבה. כששב לגולה פסק, שלולא היה מגיע לנפילה זו, לא היה מגיע לארץ ישראל שבגדלות.

 

רבי נחמן נוסע לארץ ישראל    🔗

בערב חג הפסח תקנ“ח⁵, אמר מר”ן: יהי שמו ברוך ומבורך, כבר השנה, יעלני אלוקים לארץ הבחירה.

כששמעה הרבנית זו הבשורה, נחרדה. שלחה את הבת לשאול: אבא, אם תלך לארץ הקודש מה יהא עלינו, מי יפרנסנו?

ברוך השם, השיב לה, קרובים ונדיבים יש, אין להתיאש: אַת, הבת הבוגרת, כאומנת תהי נשׂכרת, ואחותך הקטינה, צדקניות יראו את חינה, לביתן יאמצוה, ואמכן בבתי עשירים תבשל. ואני בעלייתי לארץ הקודש לא אתרשל, בעשרת השם אתגבר על כל מניעה ומניעה.

שמעו דבריו אשתו ובנותיו וגעו בבכיה, אך מר"ן יישב הפליאה, ואמר: הן נשמתי כבר שם שרויה, ללא היסוס או תהיה, אזכה אם ירצה השם לראות עיר אלוקים על תילה בנויה, ועל אף חבלי העליה, אזכה לקרב ביאת הגואל, בארץ ישראל.

תרמו החסידים בעין יפה וסיעו לרבנו מאודיסה להפליג בים, ומשמש נצטרף למר"ן, חסיד שבחסידים, יהודי שלם, תם, אך סיפורנו עוד לא תם.

כשירדו לספינה, נמלא ר"ן המיה ונגינה, וחרז סיפורים, ספירים, שהיום על גבי גווילין מזהירים. קרא למשמשו והזהירו, שלא יגלה מכל מה שכתב כל עוד חם בספינה.

בהמשך המסע סער הים, הבזיק הבזק והרעים הרעם, והספינה טולטלה פעם אחר פעם, אנשים החלו כושלים, ונופלים, בכל פינה ופינה, ועזה היתה הצינה, והנוסעים מקיאים, צער וחרטה מגלים, אך רבנו כחתן בין אבלים.

סוף סוף לאיסטנבול הגיעו. ירדו לחוף וחיפשו אכסניא. לא יכלו להבחין בין יהודי לבין ישמעאלי, עד שנדמן להם מתורגמן, מהימן, שהוליכם לעיבורה של העיר מהלך שעתים, אך מר"ן להתאכסן שם סירב מטעמי יראת שמים. לבסוף מצאו אכסניא ובה יהודים תירים, שלרוסיה חוזרים. הם סיפרו: פני הצרפתי לקרב, עם בני ערב. ובאיסטנבול הכריזה הקהילה: לעת כזאת סכנה, וכל איש מלהפליג ימנע!

אך רבנו לא השלים עם הגזר והודיע, שהוא כבר מוכן לנסיעה, אף אם כרוכה היא בסכנה, ולמשמשו פנה ואמר:

אתה פטור מלהסתכן, טול מידי מקצת ממון, וחזור לביתך בשלום. ואני אעבור בחשאי את הגבול, ובזכות אבותי, אגיע אם ירצה השם לארץ תקוותי.

אמר השמש: מכבוד רבנו איני מש, באשר תלך – אלך, יקרני אשר יקרני!

ואכן נתרחש נס בזכות חכם גלוי־עינים, שחזה כי הגיעה שעתו להטמן בירושלים, ומיד הזמינו מקומות בספינה, ורבנו נתן דעתו לילך לצפת ולטבריה, והשתוקק להקדים עליה, להר־המוריה.

אך הפליגו בים – אסון ושבר! סערה, האניה חישבה להשבר. קראו כל הנוסעים בתחנונים: הוי, אל נא נהיה טרף לתנינים!

אך מר"ן ישב בדומיה. אחר אמר: אם ישימו יד לפיהם, ישתוק הים עליהם.

וכך היה. זאת ראו עין בעין, ישועת ה' כהרף־עין. אך פסקו להרעיש עולמות, שככו גלי הסערות.

בהגיעם סוף סוף, ליפו אל החוף, לא הרשו הישמעאלים למר"ן, מן הספינה לרדת כי חשדו שהוא מבלשיו של נפוליון.

בינתיים נתן הקברניט דעתו סמוך לחוף לעגון, ומר"ן ומשמשו נמלאו דאגה ויגון: הן ראש־השנה בעוד יומים! אך הפלא ופלא – ניתן אות משמים, ובזה הפשר: הגלים קשרו קשר, להרתיח הים בלי די, הן בזו המצולה טיבעו ליונה בן־אמיתי!

ראה רב־החובל שלא יוכל על הספינה להגן, הרים עוגן, והפליג לים חיפה, והספינה הגיעה עיפה, בליל “זכור ברית”, ופג הצער, מול כרמל ההר.

באשמורת הבוקר “סליחות” אמרו ו“שחרית” התפללו, והודו על חסדי השם, וירדו מן האניה נינו של הבעל־שם, ומשמשו עלום־השם. ומי ישער שיעור החדווה של רבנו, שזכה להגיע סוף־סוף לארץ אבותינו, בכוח כיסופים, וגעגועים צרופים. אילו דיו כל הים, ועצי־הכרמל הרם, קולמוסים, וכל יושבי־ארץ־ישראל כותבי כמוסים, כלום יכלו לתאר סערת ההתרגשות?

בארץ האבות, זכיתי לקרינת האצילות משמי ערבות – אמר וטבל במקוה טהרה טבילה, ומשם פנה לבית התפלה, ושקע במזמורי תהילה, ובשובו קרא מפעם לפעם בדבקות: נודה ונהלל לאלקינו, שהחינו וקימנו, והגיענו לארצנו!

כך נתלהטו ונישנו גלי חדוה ורינה, בליל־ראש־השנה, עם כל דיבור ודיבור, אף בלחש, מכל מלה בתורה ובדרש.

אך למחרת היום היה זה תמוה, מדוע, ירדו על רבנו פתאום עצבות וחולשת הדעת, ומדי־פעם ריטט ורעד, והתעטף בענן, ולא דיבר עם שום אדם. ולמחרת ראש־השנה, דחה כל נטיה, לנסיעה.

אך שמשו השתוקק מאד לבקר בטבריה, וכבר שילם לחמרים, אך ר' נחמן השמיע לו דברים חמורים, ועל כרחו נשאר בחיפה, ורוחו עליו מדוכדכת ועיפה. אלא שהיה זה נס – אילו נסע היה שרוי במצב ביש, הן חלה האיש.

והנה שמעו קהילות צפת וטבריה כי האורח, בחיפה מתארח. מיד שיגרו גדוליהם, להזמינו אליהם. באו סמוך ליום­־הכיפורים, והעתירו על רבנו דברי־חן ואמרים, אך רבי נחמן לא שעה לדברים, ולא להפצרים, סרב לבוא אליהם אף לסוכות, וציווה למלווהו במיעוט־דיבורים, לקנות לולבים ואתרוגים הדורים.

נראה שרבנו חש וידע, שיבוא אליו עלם ישמעאלי, ואכן זה בא, וללא כל סיבה, העתיר על מר“ן שפע חיבה: לכל סעודה בסוכה הופיע, ודברי הפלגה באהבה השמיע. ופעם אחת הופיע, אותו עלם מתמיה, כשהוא מכף רגל עד ראש חמוש, וכחייל לבוש, ושיח קשה ומעליב הטיח כנגד מר”ן, ובדיבור יהיר־מהיר, גידופים המטיר.

איש לא הבין מה הסיבה, מדוע זעם כך, אולי הפיצו דיבה? שמא טמנו לרבנו פח?

אלא כעבור ימים, שוב בא הישמעאלי ואמר בחיוך ובמאור עינים: היכן האיש הקדוש? אני מאוהביו, אני משוחריו, אך יתן צו, ואמלא כל חפציו!

ישב הצעיר אצל רבנו לא סר, מן האתר, ולא עוד לחש צפע, בעיניו פיעפע, אלא מזוהר רבנו הפיקו יקר.

אכן, כל ענין הישמעאלי, הפלאי, ושהייתו אצל מר“ן, עוררו תמיהה אצל יודעי ח”ן. לאחר זמן רבנו העיר: דעו, אותו נכרי צעיר, מהיר, גרם לי צער ויסורים יותר בחינחוניו באהבה, מאשר בזעמו עלי מתוך איבה.

בחולו של מועד, היה הקהל צועד, למערת אליהו, וגם רבנו מהלך בתוכם, אך ירא ורועד. ובעוד כל החסידים, יצאו בריקודים, ישב הוא מדוכדך ולבבו הומה בריתותים. ולא ידע איש מדוע הוא שרוי מראש־השנה עד היום, בדיכאון איום, והלא בשמחת תורה נוהג היה לרקד בהקפות עם חסידיו בראש, באש וברנן, ואילו הפעם ישב בתילוי־ראש, ובפניו ענן.

אך לאחר החג כאילו זרחה שמשו, ואמר למשמשו: סוף־סוף פעלתי כרצוני על צד היותר טוב; עכשיו נזמין מקומות בספינה ונפליג לחו"ל, לחוף איסטנבול. אמנם היה בדעתי יותר כאן להתמהמה, כפי שאתה יודע, אלא יש לכך טעם, העולם⁶ מחכה לי שם.

הצטער משמשו, והתעקש והפציר בו, לנסוע לטבריה תחלה. ומר"ן הסכים הפעם והשכים. מיד שׂכר המלווה חמורים, ורכבו לטבריה בלא דיבורים. כשהגיעו לשם עם ערב, גדל הרעש בין החסידים מן הידיעה, שהצדיק לעירם הגיע, וכל אותו הלילה נהרו הטברינים, להקבילו פנים. לבסוף הציעו לארחו בבית הצדיק ר' אברהם – מקום מרווח לכינוס המון־עם.

ובליל שבת ראו פלא: לפני מארחו, הרכין מר“ן ראשו כי יברכו. קפץ הצדיק במיאון לאחור, ובחיל, להשמיע התחיל, דברי רז בלהבה, ובמעשה־מרכבה. לסוף ביקש הוא מרבנו שישמיע חידושי תורה, אך מר”ן סרב, כי נפל עליו מורא. השמיע רבי אברהם בהתלהבות חידושים, מרעישים, והילל מאוד תורתו רבנו ואמר: כבר שמעתי סתרי תורה מפי שונים, אך חכמת רבי אברהם מעידה עליו שהוא גאון בגאונים.

לאחר יומים חלה מר"ן. מה עשה מצער, ומן המיצר? שלח בו ביום “פדיון”, לרבי אברהם, שיתפלל בעדו לפני רבון העולם. נתרגש הצדיק וישב בצום, ויום יום, ביקר אצל רבנו, עד ששב לאיתנו.

בטבריה עברה על מר"ן כוס הפורענות משוֹנים, ואף מיהודים משונים, ובמיוחד ממלשין יהודי בליעל, שבנס נגאל: הוא נשבר ונכנע והתחרט בדרך פלא, ומיד שיחרר כל האסירים מן הכלא, שכן הצדיק בניצוץ הדליקו, הלהיט רוחו והעמיקו. וכשהגיע לצער וחרטה ולחולשה, על כל פשע ופשע, שעולל במשובה, חזר בו כליל ונעשה בעל־תשובה. כך רבנו ריפאו מן השחיתות, ורוממו לחסידות.

לאחר שנשמו לרווחה, רבנו וכל יהודי הקהילה, מאותה העלילה, הלך מר"ן, להשתטח על קברו של אבי־זקנו, ר' נחמן. עברו עמו חסידיו במערות הגליל בהר ובגיא, והגיעו לקברו של רבי שמעון ב־יוחאי. כאן עמדו בתפלה, וראו שבפני הצדיק – זוהר וסביב ראשו הילה. אחר שרוי היה בחדווה מופלאה כל הלילה, וזימר כמו בהילולא. עם עלות־השחר והנץ החמה, התפלל לעומת אחרים פי כמה וכמה.

משם נסעו למערת הלל, ופיו לא פסק קדושתו להלל, אך כשהגיעו לקבר שמאי, קפצה עליו עצבות עד בלי די. וכשכל החבורה היתה כבר עיפה, שלח את משמשו לחיפה, וניחשו כי מיפנה מיד יחול, שכן אמר לו שיבקש ספינה המפליגה לחו“ל. אלא בינתים הגיע לארץ הרבי משפטובקה, והמעות שהביא לנצרכי ארץ־ישראל הפקיד בידי המשמש של מר”ן, לכן חזרו לטבריה, אז סעודה האורח ערך, לכבוד רבנו, ואמנם ארך, השיח של גדולי האורה, בנועם ולהב בסתרי התורה.

עברו כשבועים ופרץ דבר בטבריה, ונאלץ רבנו לנוע מאכסניה, לאכסניה. לסוף נתן דעתו לעזוב את העיר, אך שעריה נעולים, בידי השליטים הערלים. ונתרחש לו נס ונמלט עם מלווהו במהרה, דרך מערה, ובלבבו אימה, ומהומה. הגיעו לחומה, שעל שפת הכינרת, והצליחו ממנה לרדת, ובאו לעכו העיר. אז נודע לגודל האסון, שלעכו מגיע נפוליון. מיד שלח מר"ן, המתורגמן, כשליח דחוף, לחוף, להזמין מקומות בספינה המפליגה לאיטליה, ונודע לו שאין עוד מקום בשבילם, ולא ידעו מה יעשו שם, לכן נאלצו בשבת בעכו לשבות, ורבנו הצטער מאוד.

בשבת הודיע המתורגמן, שמי שרוצה לצאת לחו“ל, יפליג לאיסטנבול, ואם שיש חשש לנסוע עם הישמעאלים, מוטב עמהם – מאשר ליהרג בידי החיילים. החליט מר”ן לצאת לאיסטנבול.

למחרת יצא הצו: כל הזרים ישובו לארצם, דרך הים. וניתן מועד יממה, וקמה מהומה, בשל הגזירה האיומה. מיד מר"ן הכל הניח, וכנמר מסוגרו הגיח, ורץ לחוף הים, ולא הרגיש במשמשו שנרדם. כשהקיץ האיש וראה שרבו נעלם, חשך עליו העולם. התחיל מחפשו, כל יהודי עוצר, ושואל, ולבבו בו מצר. ובחוץ המוני־המונים מתקהלים, צועקים, בוכים, הומים, ומהמים, ושואלים. חזר המשמש לאכסניה בזעקה מרה, אך בעלת הבית לו אמרה: רבך ודאי רץ דחוף, מן הרחוב אל החוף.

מיד נטל החסיד המטלטלים, והמצלצלים, שרבו השאיר, ואץ־רץ אל שפת הים מתוך העיר. ראה הרבה ספינות עוגנות, ילדים בוכים ונשים מקוננות.

כך מספינה, לספינה רץ, חיפש בכל פינה ופינה, עד שמצא את רבו יושב ופניו אפלים, בתוך אנית ישמעאלים, המלאה מפה אל פה אדם וכלים, ובה תותחים ערוכים ליריה, שעוררו בהם בהלה ותמיהה.

והנה נתברר להם שירדו לאנית מלחמה. נחרד לבבם: הרי שירדו לסכנה איומה, לבין חילים, ישמעאלים, פראי־אדם – הוי, להפליג עמהם ללב־ים!

אך נתרחש נס על ידי האחד, ששמו “אחד”, וייחדו למר"ן ולמלווהו תא מיוחד, מובדל, וגם נתנו לידי המשמש הנפחד רובה כמו לכל חייל. אך כיוון שלא שמעו ישמעאלית, לא יכלו לבקש לחם ומים, ומרעב ומצמא מרדו בהם המעיים. בלילה נעלו תא דלתם וקראו “שמע” בכוונה גדולה, כנגד מזיקים סגולה. פתאום נפרצה הדלת בכוח, ונכנס ברנש כרוח, מדבר רוסית: מה לכם פה בספינת חיילים, כשיירו עליכם, הן תפלו חללים!

פנו אל החובל והתחננו שיורידם לחוף, הן במקום שיפקדם בים הסוֹף, מוטב שיבואו לקבר־ישראל, בארץ־ישראל.

כשהציעו לו מטבע הגון מנחתם, כעצת אותו בן־אדם, גער בהם בקול רם: אין כאן לא רוסי, ולא פרוסי, ועליהם לחזור מיד לתאם.

בינתים הסתערו אויבים בתותחים, והים רתח רתחים־רתחים, והאניה נדה כשיכורה ורבנו ומשמשו למשכב נפלו מאימה, ומצמא. לבסוף ריחמם השם, ונשאו חן בעיני הטבח, שהביא להם כל יום פעמים, ספליים, קהווה מן המטבח.

פתאום טולטלה, הספינה טלטלה, כי גברה הסערה, ונתמלאה הספינה מים הכול הוכרחו לשאוב בדליים, כי הנחשולים זעפו, והתגבהו, כהרים, כעדר נמרים.

ראה משמשו של הצדיק שהמצב מייאש, וקרא: מוטב שנאמר וידוי, רק אם נס יתרחש, ננצל מטביעה!

כששמע הרבי כך, זעק: חלילה להתייאש, חלילה! הן גם בשעת קריעת ים סוף ניצלו בני ישראל – והם היו בלב ים, ברעש הגלים והמתייתם, ואנחנו באניה, נתפלל, וניחל לישועה.

אני איני יכול עוד! – קרא המשמש – ישטח נא רבנו בזעקה כפים, ויקרא השמים.

אמר מר"ן: מחמת גודל הסכנה, המוחין שלי בנפילה, לא אוכל לעמוד בתפלה, אך השם יודע ועד, שלבבי בי רועד, שמעולם לא נעזרתי בזכות אבות, אך הפעם אחנן לשמי ערבות: בזכות זקני הבעל שם־טוב, יוציאנו בכי־טוב, ובזכות זקנתי אָדיל יציל!

ונשתתק ולא הוסיף.

לפתע נראתה עננה אפלה, מטילה אימה, והיא עם הים מתקשרת, אזי בקעה עמוקה החלה נפערת, והספינה תהומה מידרדרת.

אז המרחם שלח רוח, בכנפיו הספינה טילטל, והטיסה מול העננה במהירות, ונהגה בזהירות אל הפער, שם נפתח שער, והרים עטרוה.

לבסוף שכך הסער, ושקט הצער, והספינה עברה בשמחה ובתרועה.

והנה בשבת בהיותם, בלב ים, שוב נידכדך מר"ן, בזכרו שימי הפסח ממשמשים, ובאים, ואיך מחרישים? מאין, יקחו מצות ויין?

בינתיים ירדו הישמעאלים בסירה, לעיר בנויה על סלע רם ובקניה מהירה, קנו ענבים וחרובים, ומכרו מהם גם לרבנו ולמשמשו הרעבים. אמר הצדיק: אם נגזר עלינו לפסוח בים הרחק מקהילה, נתפרנס מחרובים, ועוד חזון לישועה, אל נהיה עצובים!

מה עשה השם? נהג הספינה בנחת, והגיעם בשעה מוצלחת לעיר מעוז, לרודוס, שם מצויה קהילה של יהודים.

ואמנם בערב פסח, אך הבוקר האיר, חתר רב החובל אל חוף העיר, ולרבנו רמז שמלווהו יורשה לרדת עמו בסירה, השטח העירה.

חשש החסיד, אולי יחשדוהו, שמרגל הוא, אזי כשבוי ימכרוהו. לכן כשהגיע לבית־חכם של אותה קהילה, סיפר לו בדחילו, שצפויה לו ולרבו עלילה, חלילה!

השקיט רוחו אותו חכם ותם, ואמר לו דבר של טעם: כבר קוימה בך מצוות פדיון שבויים. מורגלים אנו בכך, שכן אותו רב חובל, עַמנו ממנו מאוד סובל, אין הוא אלא פיראט מפורסם מזרע סרני פלשת, הזומם הון־יהודים לרשת. לכן כשתעלה מחר בבית הכנסת לתורה, תברך “הגומל” ללא מורא.

וכששמע החכם מי עוד בספינה, פרשׂ כפיו לשמים, וקרא פעמים: ברוך השם, ברוך השם, שנזכה לקיים מצות פדיון שבויים לזרע הבעל־שם־טוב, הזכור־לטוב! ואתה המשמש, אחת ממך אבקש: כדי שלא תחשוש שמא אתרשל, ולא אהא במצוה במהירות פועל, מפני הישמעאלים, שזה את זה בעיר קוטלים, הריני ממשכן בידך כל חלקי בעולם הבא למען הפדות, להוציא אחים מעבדות לחרות. טול המצות והיין ומיני המאכלים, ושוט בסירה והבא לצדיק ברכת שלומים.

כששב השמש וסיפר למר“ן, על אותו חכם, שהוא מיודעי ח”ן. שכל חלקו בעולם הבא מישכן, בהבטיחו, כי במהרה יפדם – פג לבו.

בליל הפסח, ערכו ה“סדר” במצות, במרור, בפסח, ובארבע כוסות, והרבי פרש את ה“הגדה” על דרך הפשט והסוד.

וביום א' דחול המועד עלה החכם עם שנים מחסידי רודוס, על הספינה ואמרו לרב החובל בעוז: את שני היהודים שׁחרר!

מיד נדלקה אש־בצע בעיני הצורר.

שלי הם! – שאג כנמר – זכיתי בהם מן ההפקר! העברתי אותם באש ובמים – עדים השמים – וכלכלתים במיטב מאכלי, וגוננתי עליהם בתותחי, יכולתי להאכיל בהם דגי־הים, או לישמעאלים למכרם! אם תשלמו לי מחירם מאתים מטבעות זהב עוברים מיד ליד, אותם אשחרר מיד!

שילמו לו מאתים לפּיראט, ובעוד לב מר"ן בהודיה לשם רעד, מיד באמת שוחררו והגיעו ליעד. וכדי שלא יחשדום הישמעאלים שבאי, שהם בלשים, הלבישום מלבושים, של ספרדים כבני המקום, והקבילום בכבוד רב והודו למקום, שקיימו מצות־פדיון־שבויים, לבני טובים וראויים. ולאחר הפסח הזמינו להם מקומות באניה המפליגה לאיסטנבול.

סוף סוף הגיע מר“ן, לביתו בשלום, ומזה המסע זכה שלבבו יהא רן, ויבין כל ה”כאן“, וה”שם“, ונשמתו תתעלה ב”ספירות", בזוהר הסולם.

 

חלומות    🔗

 

חלום אלף    🔗

לילה אחד חלמתי שאני תועה ביער עבות וחשוך ובו חיות שואגות לטרף. הייתי גושש ומגשש בו. רציתי לצאת מתוכו ולא יכולתי. פתאום ניגש אלי אדם אחד ואמר לי:

מה אתה עושה ביער זה?

אמרתי לו:

אני מבקש להלך בו ולהגיע עד סופו.

ענה לי האלמוני:

מה אתה סח, בן אדם, אין קץ ואין סוף לו. יער של פלאות הוא, כל הכלים שבעולם מעציו נעשים.

הסתכלתי בפניו בתמיהה, איך לצאת משם. נפנה והורה לי שביל. באתי לגדת נהר. רציתי לשחות בנהר ולהגיע עד סופו, אך לא העזתי לעשות זאת. פתאום בא לפני איש אחד ואמר לי:

בן אדם, איך אתה מבקש לעבור נהר שאין לו סוף וכל הבריות שבעולם שואבים ממעינותיו?

התפלאתי מאוד ונתתי בו עינים שואלות, איך לעבור את הנהר. יעץ לי ונעלם מיד. שׂחיתי בין הגלים והגעתי לשפתו השניה של הנהר וראיתי טחנה עתיקה עומדת שם ומשתקפת בראי המים, כאילו שתי טחנות הן: אחת מתחת למים ואחת ביבשה.

עליתי על החוף וראיתי מבוי מפולש מוליך לטחנה. נכנסתי בה, אך לא ידעתי איך לצאת מתוכה. בו ברגע שוב ראיתי אלמוני אחד, ואמר לי:

דע לך, רגליך עומדות בטחנתו של עולם, כאן טוחנים בשביל כל הפיות של כל הבריות.

ונעלם האיש בלי שהיות, ועמדתי תחתי כולי תהיות. כשחזרה לאי השליטה על רגלי התחלתי להלך, עד ששוב נכנסתי לתוך יער. שמעתי קול פטיש הולם על סדן. הלכתי אחר הקול וראיתי מרחוק שלהבת אש וניצוצות הרבה ניתזים מתוכה. הלכתי אחר האש והגעתי לבית נפח. היו פניו וידיו שחורים ומושחרים כפחם. פלגי זיעה ירדו ממצחו ומלחייו ואינו מפסיק אף לרגע מהלום בברזל המלובן, כאילו מישהו עומד עליו ודוחקו במלאכתו. עמדתי משתומם, והנה הופיע פלמוני והסביר לי:

ראה, נפח זה עושה כלים, ולא ירפה מהלמות עמלים, שכן כל באי עולם, מעולם ועד עולם, באלה הכלים עולים ומתעלים.

הקצתי, והנה חלום.

 

חלום בית    🔗

לילה אחד בא לפני אורח והיינו מסיחים בתורה. שאלתיו:

איך מטפסים בסולם?

ענה לי:

אני אלמדך, אבל לא עכשיו.

קמתי וליויתיו עד הדלת, פתאום חטף אותי והניפני מעלה מעלה. קר היה לי. נתן לי האיש בגד ואמר:

כשתתלבש בו גם יחם לך וגם מאכל ומשקה יהיו לך. וכשתנסה לילך תראה שאינך בחוץ כלל, אלא יושב אתה בביתך.

ובאמת ראיתי עצמי בבית, מסיח עם החסידים שלי. פתאום הרגשתי שוב שאני מרחף במרומים. כך חזר הדבר כמה וכמה פעמים, עד שהורידני האורח לבין שני הרים גבוהים. טיילתי קצת בגיא וראיתי ספר פלאים מונח שם על הסלע. פתחתי אותו. ראיתי כלים יפים מצויירים בו ובהם אותיות נפלאות, שכל מיני צורות בשלל צבעים התנצנצו לעיני. הסתכלתי בהן וראיתי שניתן לעשות מן האותיות אותם הכלים שבספר. היה לי חשק ללמוד בספר. אך עד שהתחלתי לדפדף בו, נעלם המראה ואני שוב יושב בביתי.

כך עברה עלי שעה קלה, והנה שוב אני עומד בין ההרים ורוצה לטפס עליהם, כדי להשקיף על הסביבה, אולי אראה ישוב כלשהו. טיפסתי ועליתי עד שהגעתי לראש ההר, והנה אילן לפני, ענפיו זהב טהור, ועליהם תלויים אותם הכלים שראיתי מצויירים בספר המונח בגיא. ביקשתי ליטול הכלים ולא יכולתי, כי דבוקים היו בתוך סבך הענפים. ועד שאני פונה כה וכה, שוב אני רואה עצמי יושב בביתי. תמהתי על כך, שרגע אני שם ורגע אני כאן. אילו יכולתי לשאול את פי מישהו לפשר. והנה אני רואה מבעד החלון את האורח שהטיח לי ללמדני לטפס בסולם. תופפתי בזגוגית ורמזתי לו שיכנס אלי. קרב לחלון וקרא קריאה משונה:

אין לי פנאי, אין לי פנאי. הולך אני אליך.

שאלתיו בהשתוממות:

איך זה, הרי אני כאן?

ענה לי:

ראה, כשנתת דעתך ללוותני עד פתח ביתך, נתתי לך מלבוש מגן־העדן, וכשלבשת אותו לא נשתיירו בך אלא כוחות הנפש והרוח. כשעוררת מחשבתך וכיוונת לשם – היית שם, וכשנתת דעתך להיות כאן הנך כאן…

הקצתי, והנה חלום.

 

חלום גימל    🔗

בחלומי: בן־אדם על אדמה שרוע, האם הוא פצוע, או רדום? – איני יודע מאום, אין ידוע הפשר, אך למראות בודאי יש קשר. מדוע רובצים אנשים כאן בחדר, לפי סדר? ועל שום מה שלושה מעגלים, עיגול לפנים מעיגול – מדוע? הכל כה תמוה.

והנה התרומם האיש, שבפנים העיגולים, והכול החלו ממללים. בתחילה היה מחריש, אחר כקהל־סובביו שפתו הרחיש.

עודני למראה משתומם, והוא נעלם חיש, והכל הפסיקו שפתותיהם להרחיש.

שאלתי מי ששאלתי ואמרו לי: צמרור וקור אחזוהו, ריחוש שפתיו הפסיקוהו, בשיתוק החלוהו, ובריתוק. מכאן הניתוק, של כוחו בדיבור, יחד עם כל הציבור.

אחר התחילו רצים במרוצה, ואף אני בתוכם בתאוצה. פתאום נראו שני ארמונות, מתנוססים בין בוסתנים וגינות, בנויים ברוב הוד לתלפיות. עמדנו והשתוממנו פעורי־פיות.

והנה ראינו בעד החלון פקידים־ממונים. ניגשו אליהם בני אדם בטיעונים, בריגונים:

אי, אתם, נהגתם בנו ברמיה, למה גרמתם לנו תעיה?

קם אחר וצעק: נהרוג הממונים!

כן, כן, ענו אחריו, “אמן”! אך הממונים נשאו בעיני חן, חלילה לי שאהא עליהם רוטן.

אך יצאו ונמלטו חוצה, רצתי אחריהם במרוצה. ראיתי אוהל נטוי לתפארה, כל יריעה רקומה בריקמה יקרה, ומתוכו קורא קול אל הממונים:

חיזרו לאחור, ותשאו המאור, כי בו הזכויות מצויות, שכולן לכם ראויות!

חזרו לאחוריהם, ואף אני רצתי אחריהם. ראיתי נר דלוק באויר מחולל, ולהבו ממלל, שיר והלל. ניגשו הממונים והניחו הזכויות באור הנר, הבוער. ניתזו שביבי־שביבים, מלהיבים, לתוך פיהם של הממוּנים הנלהבים. באותה שעה פלא נתרחש: להב־אש, של הנר, נהפך למעין גועש, לנהר נוהר. ניגשו ושתו מן המים, ולא יאמן מה שראתה העין: כרגע נהפכו ליצורים ענניים, עליונים, דמויי כרובים. אזי ראיתי את הרודפים, מבקשים, לחזור למקומם.

אמר האחד: הן תעינו, אובדי דרך אנו.

השיב חברו: נשלח מישהו אל פלוני, התמהוני, שבידו חרב פיפיות, שארכה מן הארץ עד לשמי ערבות.

הלכו אל אותם הבריות שהיו ממונים, ונהפכו למשונים, ואני רץ בקהל האנשים, שלפלוני התמהוני חשים. וראיתי מקרוב, שאכן בידו חרב־פיפיות, מגעת עד לשמי ערבות. וכך לפניו התחננו: עשה נא למעננו, ואל מקומנו, השיבנו!

השיב איש החרב לכל הקהל: הרף! לשוא תתחננו, אין רחמים במעוננו.

חזרו וביקשו והפצירו: הנה בין הלהבים נראה פה, של מות וכליה. תן לנו זה הפה, וממך נרפה.

אך איש החרב לדבריהם לא שעה, ואמר: די, כבר הגדשתם הסאה!

ובחלומי נעלם זה הארוע, והמראה הראשון המתמיה, שוב הופיע: האחד ששכב על הארץ שרוע, והכול סביבו רובצים ומקיפים עיגול לפנים מעיגול, מבלי דעת מדוע.

והנה קם קהל־סובביו ורצו אל הממונים. והיטב התבוננתי בפני הממונים ונוכחתי שלא נתנו בתחילה הזכויות בלהבה, אלא אימצו לעצמם באהבה, ובשברון־לב ובתחנונים, עמדו לפני הנר ברינונים. שוב ניתזו שביבים מן הנר, ושוב נהפכה האש לנהר נוהר.

וכשעלו הבריות מן המצולה, אמרו שבידיהם החיים והגאולה, כי הראשונים, השליכו הזכויות לתוך הגצין, ולא הדליקו לבבם בחינונים, על כן הקיצו עליהם הקיצין.

שאלתי: מי יגלה לי הפשר?

אמרו לי: פנה לחדר פלוני, שם תמצא זקן אלמוני.

נכנסתי וראיתי זקן בעל הדרת פנים. שאלתיו: אנא, אדוני, הגידה, מה פשר לזו החידה?

תפס בזקנו הלבן, ואמר לי: כאן, הרי זקני, בכאן פתרוני.

אמרתי לו: אדון, עדיין לא מצאתי למראות פתרון!

שוב אמר לי: לחדר פלוני תפנה, שם תמצא חכמה, ובינה תקנה.

נכנסתי לחדר רחב־ידים, מלא כתבים עתיקים. והנה לתמהוני, בכל ספר בו עיינתי, כרגע האמנתי, מצאתי פתרוני.

 

חלום דלת    🔗

בחלומי, הובא לי, כיסא־רב־קסמים להפליא⁷ : שלהבת־אש עוטרתי כהילה, ובפי כל הקהילה, הוא לשבח ולתהילה, הנה באים אליו בסך, אנשים, נשים וטף, אף ראשי הדור, בזה המאור, מתבוננים, ומתפעלים. רגע, הכסא עד כדי הישג־כף, יקרב, ורגע ירחק מרחק רב. אך בטרם ממנו פורשים, ברוח־אהבה וחן ירשים, והכול מתחילים להתחנחן, להשתדך וגם להתחתן.

שאלתי: מדוע מהלך הכיסא רוח־חסד, על כל צמד? באיזו פעולה, אגלה בו זו הסגולה?

התחלתי מפסיע, כדי לכסא להגיע. יצאה בת־קול: ממשמש ובא ראש השנה, היכונו, היכונו במלוא הכוונה. פסחתי על הסעיפים, דילגתי על הסיפים, אם להשאר כאן ובכסא להתבונן, או לחזור ולהתכונן. שאלתי את עצמי מתפלא: בראש השנה היכן אתפלל?

גמרתי בלבי: הואיל וגופי חלוש וטעון מזור, לא כדאי לי לחזור.

נשארתי שם, מפועם, וזכיתי לכסא להתקרב במלוא הכוונה, בראש־השנה, אף ביום־כיפור ממקומי לא הייתי מש, היו אלו ימים נוראים של ממש, גם בסוכות שהיתי שם וכוחי לא תש, אכן היה זה חג של ממש!

פתאום שמעתי בת־קול מכרזת:

מה לכם כי תטלו עטרת, לתפארת, של חדשים ומועדים, ושל ימים רועדים? מה לכם לדון זה העולם, ראש־השנה עצמו ישפוט לעולם!

לשמע בת־קול שנצטלצלה כפעמונים, נתרטטו וברחו ההמונים, אף נזדעזעו מנהיגי הדור, ונסתלקו מפני זה הקול וזה האור.

אזי ראיתי בעינים פקוחות, כל הצורות של הברואים בכיסא פתוחות, ובבואת כל איש בו טבועה, ולצידה בת־זוגה שרויה.

מכאן, סגולת החסד והחינחונים, שהכיסא משרה על המונים, לקראת השתדכות וחיתונים.

ואמרו לי בחלומי, כי יעודי להיות שדכן בין שדכנים, ולמבין פתרונים.

 

סיפורים    🔗

 

ציפור כלילת יופי    🔗

פעם באו אל מלך אחד הוברי כוכבים, אמרו: חזינו שבני אדם יהיו רבים, בשל תבואת קיץ נקצרת, תרבה קנאה ותיגרה נמהרת. אך בידי הקוצר למנוע מדון, אם ישכים לקצור גבעול ברון.

קרא המלך לקוצר, וציווהו כי ישכים קום מהר, קמה לקצור כאשר תבכר, באנשים בטח השליט, לא איים, והלכו החכמים דברו לקיים. והמלך פנה לארמון בשלוה, הן מעתה תשבות תבל מעלוה. בינתיים התווכחוּ החכמים בשבעים דיעות, ולא השגיחו שהבשילו התבואות, וכשראו המעוות קראו: וי לנו! עברנו על דבר אדוננו, הלא יענישנו!

קם אחד פיקח וניחם החבורה: אין להשיב הנעשה, נקום נשיג דבר, בו פני המלך נכפר. הן ציפור תבוקש למלך בתבל כולה, עוף פלאים שחונן בסגולה, שאותה הכל חסרים, כדי שיהיו שלמים – למלך נביאנה מנחת שילומים.

תרו ושאלו לציפור הפלאים והוגד: הרחק מעיר, יושב בעבי היער זמיר, תמיד שר.

הלכו בגשם, הלכו ברוח, ברעם ובברק־הסער, עד שהגיעו ליער.

לפתע פתאום, הנה עוף שׂשׂ בגוֹן – אשרי עין ראתה אותו בחלום. אמרו לתפשו בתוך הצמרת, אך הציפור מבד אל בד מנתרת, והעץ רם, ולטפס סכנה, ובידם אין סולם. נמנו וגמרו: איש על חברו יעלה אל על, עד שיגיע המגיע על העוף ממעל. החלו זה עם זה מתווכחים: מי יעלה על מי, כל איש רצה להשיג את השיא, לרכוב על שכם חברו, ציפרנו לנעוץ בגופו, בעורו. ומאז ועד היום עודם מדיינים בלי קץ: איך עולים לראש העץ.

 

אילן פלאים    🔗

נתלקטו חסידים בחבורה, שׂמו פעמיהם היערה, ממהלכי על ארבע ללמוד בינה, מציפור־שמים לשמוע רינה. ענפי היער איוושו, תחתיהם עמדו והחרישו. נעו בדי הליבנה והאלה יחד, האלון והאורן וכל עצי המחט.

הביטו בני האדם בתמהון: כל אשל וערמון, לבני־כנף – ארמון, וכל ציפור – ענף לה מעון: הכיכלי רב־החן, על שיקמה שׂם לו קן; והזמיר בצל אמיר, ינעים שיר; ובשיטה – קוקיה תהלל י־ה.

השתאו בני הכת, לשלל צבעים שעל כל בד, לא גרעו עין, מעדיים, שבכל אילן ועפאים. הנמיכו עינם לחיות ארץ, לזחל ולכל שרץ, וראו פלא:

כל חיה חוסה בצל, שלשמה נברא בגיא, בתל: האילה – בצל האלה; השועל, בצל הגל; התן, בצל מעל; ולצבי – צל השׂיא, וצל עלים לכל סנאי.

פתח איש הכת, ושאל אט: היש אילן פלאים, שלו בדים ועפאים, בהם ישכון כל עוף שמים, ובצילו, כל החיות ירבצו?

שאלו, חקרו ומצאו: מופלא בעולם האילן, בנופו כל עוף רן, שבת אחים עם כל חי, יושבים ומתענגים עד בלי די, חיה ועוף שמחים יחדיו, ועצי היער מוחאים כף!

פתחו בריב החסידים, איזוהי הדרך להגיע לאילן הפלאים, וכך ימים חלפו, עד שמוויכוח עייפו. וחכם נקרה לכת, שמע ריבם וחייך מעט:

המתינו רגע קט, עד שתריבו בשל הצד, בו תפנו לאילן, דרשו תחילה מי ומי מחונן, וראוי להגיע לעץ. וזאת איעץ: כל איש מכם יתבונן, אם בנפשו מסגולות האילן, ומשלושת השרשים: אמונה, יראה וענוה, ואם יש בו להבה, ואם בגופו אמון ואוֹמן ואמת מושרשים.

היו רק במעטים מידות העץ. מיאנו לבדם להתפרץ, בלא החבר, גמרו להגיע כאחד לסבר. עמלו ויגעו וזכו לאורה, פתאום שרתה עליהם הבשׂורה, וגילו שקרובה ואחת היא הדרך הישרה. הלכו כולם כאחד, צועדים בהולם צעד. לפתע ראו נוגה מנצנץ, מרחוק הבהיק בזיוו העץ. ענפיו רמים, כקרני ראמים, כספירים, שרשיו מזהירים, ברוח חיה שרים, רצוא ושוב רצים, כל הענפים, וגוף האילן מרקד, כשלהבת במוקד. וקול, לא שמע אותו איש מעודו, רעם: “מלוא כל הארץ כבודו”!

 

הנסיך המשוגע    🔗

נסיך אחד דעתו נטרפה, גדולי הרופאים בדקוהו, אך לא מצאו לו תרופה. היה זה שגעון משונה, טיבו איש לא ידע לנסח, אך לא היה בכך כדי לבדח: הנסיך הכריז שהוא תרנגול, והמלך והמלכה אומללו מכול. לא שעה לשידולים, לדמעים, פשט מלבושיו, וערום תחת השולחן ישב. פירורים וגרעינים לא חטף בידים, אלא בפה זלל, ליקט ולקק בשפתים.

אך המלך לא אמר נואש, שאל עשיר ורש, שלח לחפש בכל עיר וכפר, בין יושבי עמק והר, אולי ימצא אדם לזה גהה, ויחזיר לנסיך צלילות הדיעה.

סוף סוף בא חכם ואמר: אני מבטיח להביא לבּן מזור, באמון וסבלנות אזור!

כשהביאוהו לפני הנסיך שאלוהו: מי אתה?

השיב בשאלה תחת שאלה: ומי אתה?

אני תרנגול! – השיב הנסיך בקול. אף אני תרנגול, השיב החכם. מיד פשט מלבושיו, וישב עם המטורף ליד האח, כאילו היה לו אח. כך כל יום נועדו, ישבו יחדיו עד שהתיידדו.

לא יצאו שלוש יממות, והחכם רמז להביא שתי כותונות, האחת לעצמו הלביש, השניה לנסיך הגיש, ואמר לו:

ראה, אף כי כתונת לבשתי, מהיות “תרנגול” לא התיאשתי, מי שחושב שאסור לנו, ה“תרנגולים”, להתלבש, אינו אלא טיפש.

בן המלך נתפתה, הכניס ראשו בכתונת ומשכה למטה. חלפו יומים, רמז החכם להביא שני זוגות מכנסים. לבש זוג ואמר לנסיך התמה: היכן כתוב שאסור לתרנגול ללבוש מכנסים, מי יודע? הנה לבשתי בגדים ללא בילבולת, ועדיין אני בעל כרבולת!

גם הפעם שמע בקולו. אחר הביאו לו, ברמזים, כל הכבסים, ושניהם לבשו בלי היסוסים. לבסוף לבש בן המלך כל הבגדים הראויים, לנסיכים שפויים.

לא יצא שבוע, והחכם שאלו: מדוע, אסור לתרנגול לאכול מאכלי מלכים?

מיד רמז לברנשים, להביא משולחן המלך מיני מאכלים כיאות לאנשים, ותבשילים מהבילים, מרקים מבושׂמים, ומשוממים, והנסיך אכלם ברוב תיאבון, וקינח הסעודה בליפתן ומלון.

לבסוף סח לו החכם: כלום חייבים תרנגולים לשבת תחת שולחן, או בלול? חוק כזה בשום ספר לא כלול! גם תרנגול מהלך כפי שישאוהו הרגלים, בן חורין הוא ככל מהלך על שתים.

אך יצא הנסיך עם החכם לטייל ברחוב, נרפא משגעונו. סוף סוף חוסל הטירוף ותם, כי התחיל מתנהג כבן אדם.

*

והמבין יבין הנמשלים.

 

מעשה בזבוב ועכביש    🔗

מלך אחד ציוה לסופריו לכנס בספר דברי לעג למנהגיהם של עמים שונים, וכשרצה לשעשע עצמו היה קורא בספר זה והיה צוחק הרבה. פעם אחת, בשעת הקריאה, ראה עכביש רומשׂ בקצה הדפים מזה, וזבוב מקצה הדפים מזה. כשהיה העכביש מתקרב אל הזבוב נשבה רוח והרימה את הדף וחסמה הדרך לעכביש. עשה את עצמו כחוזר בו ממזימתו, אך ברגע שחזר הדף למקומו שב וכיוון את רגליו כלפי בעל הכנפים הזעיר. רווח של אצבעותים בלבד הפריד בין הטורף לקרבנו. שוב נשבה הרוח ועילעלה בדף, וכך נשנה הדבר וחזר כמה וכמה פעמים. לסוף כשהרגישה הרוח שהעכביש התקרב לטרפו יותר מדי, נשבה נשיבה חזקה, והוא נהפך ונלכד בין דף לדף, מפרפר מבלי שיוכל לצאת משם. וחלפה הסכנה. הבין המלך שמראים לו כאן דבר מופלא. נפלה עליו שינה וחלם חלום:

אבן מאירה בידו ככוכב ומתוכה יוצאים אישונים־אצבעונים רבים כחול הים. פתאום כבדה האבן בידו ונפלה לארץ. קפצו האצבעונים, התנפלו על דיוקן המלך שעל הקיר, חתכו את ראשו, חטפו כתרו והשליכוהו לבוץ, גם שלפו חרבות זעירות ואמרו להורגו. אלא באותו רגע הונף דף מאותו הספר שקרא בו והיה לו לחומה מפני בעלי החרבות. פנו אליו עורף ורצו להתרחק ממנו, אלא כשחזר הדף למקומו שוב הסתערו עליו. נשבה הרוח והניפה שנית את הדף המגן, וכך נשנה וחזר המראה כמה פעמים.

ביקש המלך לדעת טיבו של הדף ואלו חוקים כתובים בו. היסס להסתכל בו והחל צועק: “הצילו”! שמעו השרים שישבו סביבו את צעקתו. הבינו שהוא חולם, ומפני הנימוס לא העזו להעירו. והמלך החולם, עם שהוא צועק: “הצילו”, בא לפניו הר גבוה והתרעם עליו: למה אתה צועק? אני נם לי כאן שנים רבות ושום קול שבעולם עדיין לא העירני, ואתה בקריאתך הקצת אותי.

וכי מה עלי לעשות? – שאל המלך – הרי אישונים אלו מאיימים עלי, ואילמלא הדף המגן ודאי שהיו עושים ממני גל עצמות.

אמר ההר: הרגע נא, גם עלי קמים אויבים, והדף הזה מצילני מידם. בוא ואראה לך היכן רבבות אישונים עורכים משתאות ומנגנים בכלי זמר. וודאי תשאלני: מה הסיבה לשמחתם? שכן הם בטוחים בנצחונם. אך מדי פעם בא אותו דף, שכתובים בו חוקים ומשפטים נפלאים ומגן עליך ומגן גם עלי.

בו ברגע ראה המלך, שהאישונים חוזרים להסתער עליו. ביקש שוב לצעוק מאימה. אלא הפעם ראה לתמהונו, שהם מרימים את כתרו מתוך הבוץ, רוחצים אותו ושׂמים אותו במקומו.

ברגע זה הקיץ, שיפשף עיניו וראה שבדף הספר הפתוח כתובות מצוות של עם ישראל. אמר בלבו: אם כזה כוחם, משמע שבחוקי דתם צפונה האמת לאמיתה, ואין לי אלא להמיר אמונתי באמונתם, ולא זו בלבד, אלא שעלי גם להכניס את כל נתיני ארצי תחת כנפי שכינתם.

הערה: ניתן כאן קטע מתוך הסיפור המקורי. הסיפור כפי שכתבו ר' נתן מפי ר' נחמן חסר סיום.

 

הפסל הענק    🔗

מעשה במלך עריץ ששלט בעמו ביד חזקה, אפילו שריו יראו מפניו, על כן שנאו אותו. יום אחד קשרו קשר לרצחו ולהשמיד כל משפחתו.

בין השרים היה שר מן האנוסים היהודים, שלא גורשו מהממלכה בימי שלטונו של המלך הקודם וקיבלו עליהם את דת המדינה למראית עין. אותו שר שקל בינו לבינו:

אם ירצחו את המלך, תהפך המדינה לתוהו ובוהו וממילא תהא נשקפת גם לי סכנה, מוטב שאגלה לו את דבר הקשר.

וכך עשה. חקר השליט כל אותה מחתרת נפשעת וגילה, שעדותו של השר היהודי אמת היא. מיד ציווה לאסור את המורדים ולהוציאם להורג. לאחר מכן הזמין את האנוס לארמונו וביקש לתת לו פרס על שהציל את חייו. אך היהודי השיב:

לא אבקש לא כסף ולא זהב, אלא השבע לי, הוד מלכותך, שתקיים כל שתבטיח לי עתה.

נשבע לו המלך בכתרו.

אמר השר: אדוני ומלכי, יהודי אנוס אני ועז רצוני לשוב ולשמור בגלוי את מנהגי אבותי, שאוכל להתפלל בטלית ותפלין לאלקי ישראל ולקיים מצוותיו באין מפריע.

רגז השליט על השר, שהעז לבקש ממנו דבר שנוגד לחוק, אולם מאחר שנשבע בכתרו לא יכול להפר שבועתו. למחרת קם היהודי והכריז קבל עם ועדה על יהדותו.

כעבור מספר שנים נפטר המלך ובנו ירש את כסאו. הוא היה חכם ונבון ולמד מוסר השׂכל מהתנהגותו הקשוחה של אביו, שסיכנה את חייו. לכן ניהל את מדינתו בחסד.

יום אחד שאל את איצטגניניו:

כיצד אמנע פורענות מממלכתי?

אמרו לו: אנו רואים, שאם אתה וצאצאיך תזהרו מפני המזלות “שור” ו“טלה”, תינצלו מרע.

רשמו סופרי החצר את עצת האיצטגנינים בספר הזכרונות.

אולם כשנפטר, עלה בנו על כס המלכות ושלט ביד חזקה ברשעות כסבו. ומשום שרצה לכבוש את חלקי תבל התעלם מאזהרת האיצטגנים־האסטרולוגים ונועץ בחכמיו. מדבריהם למד שקיימים שבעה חלקי תבל, בכל אחד מתכת מיוחדת לו, וקיימים שבעה כוכבי לכת⁸, המקרינים על המתכות ומשפיעים אל הארצות. ציווה המלך להכין פסל ענק משבע המתכות העולמיות: ראשו מזהב, גופו מכסף ושאר אבריו משאר המתכות, והעמידו בפיסגת הר גבוה. כשביקש לכבוש ארץ מסוימת, התיצב לפני האיבר המסוים שמתכתו נמשכת לאותה ארץ: כשהיה הכוכב המשפיע מקרין מאורו, היה האיבר נוצץ – סימן להצלחת הכיבוש; נתעמעם – סימן לכשלון. אלא הפסל פעל את פעולתו רק כשהמלך הוריד מגדולתם פקידים חשובים והעלה לגדולה בעלי דרגות נמוכות.

כך ציווה להוריד מגדולתו את השר היהודי הקשיש שהציל את סבו ממוות. לא ביקש היהודי אלא את הזכות המובטחת לו לשמור בגלוי את תורת אבותיו, אך השליט האכזר שלל אותה ממנו.

לילה אחד ראה השליט בחלומו שמים בהירים, וזורחים בהם שנים־עשר המזלות ⁹, וה“שור” וה“טלה” לועגים לו. הקיץ בבהלה וציווה להביא לפניו את ספר הזכרונות המלכותי ומצא כתוב: המלך ומשפחתו עלולים להשמד על ידי השור והטלה.

למחרת כינס את החכמים ופותרי החלומות וסיפר להם את חלומו. פתרו איש כדרכו, אך שום פתרון לא הניח את דעתו, עד שהציע מלומד אחד להוביל את המלך אל שבט הברזל המרפא את הסובל מאימה.

הלך המלך עם המלומד והלכו עמהם בני משפחת המלוכה. הגיעו לפרשת דרכים ופגשו שם את המלאך הממונה על הכעס, שמכוח הכעסים שבעולם הוא נברא ומהם הוא יונק חיותו.

שאלו לדרך המובילה לשבט הברזל המופלא. אמר להם:

יש דרך ישרה ודרך של טיט ודרך של בורות ומערות ודרך של אש. דרך זו, האחרונה, קצרה היא, אך האש בה רותחת, שכל העומד במרחק של שבעה מילין ממנה מיד נשרף. יעץ המלומד לא ללכת בה, אך המלך ראה מלכים שעטרותיהם בראשיהם ויהודים עטופים טליתות מהלכים בה בלא תקלה. אמר למלוויו: אם הללו עוברים שם בשלום, אף אנו נעבור בשלום.

ראה היועץ המלומד שהסכנה גדולה, נפרד מהם וחזר על עקבותיו. ואין צריך לומר שהמלך נשרף הוא וכל בני ביתו ולא נשתייר מהם שריד. כשחזר המלומד לארמון, סיפר לחכמים על כל מה שקרה ואמר: החוזים של המלך לא חוזי שוא היו. הם ראו ולא ידעו מה ראו. התפלין נעשות מעור השור, והציציות לטלית – מצמר הטלה. ומשום שאסר על היהודים לשמור מצוות אלו, על כן נכרתו הוא וזרעו. ועד היום מצליחים שליטים לעבור בדרך האש בזכות היהודים היושבים בארצם בשלווה, שמתירים להם להתעטף בטלית ובתפלין ולקיים תורת אלוהיהם. וזה פשר השחוק והלעג שלעגו ה“שור” וה“טלה” בחלומו של אותו מלך רשע שנשרף.

 

מבצר מוצף מים    🔗

בצאת שבת קודש עם ה“הבדלה” הקטיר ר' נחמן מקטרת גדולה, ואמר: לא עוד אשמיע בצער, דברי מוסר. מעשיות אספר וסיפורים, מאירים כספירים.

מעשה בבת מלכה, שמלך אחד חשק לקחתה לו לאשה. אך היא בו לא רצתה, כי אש זרה בנפשו הרגישה. זעם המלך וחיבל תחבולה, לשבות אותה בלי המולה. ואכן הובילוה לארמון, לחדרי חדרים, ונעלו הדלתות מכל העברים.

באותו לילה חלם המלך בלהה: הנסיכה הרגה אותו, אהה! זעם בהקיצו וקרא: חושו, הביאו כל פותר חלום!

באו חכמים, השמיעו באימה שׂבר איום: המת תמית העלמה את הפטרון.

נבוך ונדהם המלך ורוחו התפעמה: האם ימית הנסיכה הנעימה? ואולי יענישה, ומפניו ישלחנה? ואולי יחזיק בה ולא יהסס, ולא יחשוש פן יקום החלום, האיום?

בינתים הפכה האהבה, במורא החלום והיתה לאיבה. הרגישה הנסיכה בשנאתו וברחה לנהר, שם מתנוסס מבצר: כיפתו בדולח, עמודיו תכלת, קירותיו נדים נוטפים, אף העצים בגן עטורי פירות נוזלים – מה רבו שם הפלאים!

כשהוגד למלך: הנסיכה נמלטה, רץ עם דחופים לתפסה. תרה האומללה, מסתור במיצר והתפללה:

אלקי, הבט משמים, הן טוב לי לטבוע במים, מהיות אשה למלך ולראות עמו חיים.

נפלה ונתעלפה, אך נס נעשה לה וחיש התאוששה: מי המבצר היו לה למי ישועה. באה בשערי החומות וניצלה, והמלך ובעלי החיצים – אך למבצר באו, מיד הוצפו מי זעף וחיש טבעו.

זה סוף המעשה, ובקלות ימצא הפשר: “מלך אחד” – הוא היצר, שעל “בת המלכה” – הנשמה – קשר קשר; ה“מבצר במים” – אינו אלא תורה, הנמלט לתוכה – זוכה לאורה.

 

הנגזל הפיקח    🔗

מהלך יהודי יחידי ביער, ואף כי נקלע למער, אין תימה, כי תיפול עליו אימה. הן דמו הפקר בגלות החשכה, בין בימי שלום, בין בימי הפיכה. ובכיסו מעט ממון, שכר יגיעו במחט בכפר הגויי, בעצבון. והנה פגע בו רוצח, זד, ובידו כלי מוות לוהט:

הב כל הממון, או הנפש אטול, יהודון! – הרעים עליו הגזלון, ולב היהודי ירטוט כפעמון. חיש הריק הכיסים ללא קול, ונתן לרשע הכול־הכול.

התחנן המסכן: ראה נא וחון נא, עשה חסד למען השם! הן בזה הממון עלי לשלם לאיש שהלווה לביתי למחיה, הן תירא י־ה; כשאשוב לביתי ריקן, מי יאמין לטען, שכל שכרי מן המחט, נלקח מידי מפחד? גמול נא זה החסד עמי, אישי, ואוכל להשמיע לנושי, נימוקי וטעמי: טול כובעי, ירה בו יריות, נקוב בו נקבים, ויהי זה אות, לגזילת ממוני, שאיני מתעתע בכזבים.

נענה השודד מיד, למשאלת החייט, וירה בכובע מספר יריות, ללא כל שהיות. אחר חלץ הנגזל נעל, התחנן לפני הבליעל:

בל יחשדוני כי מעלתי מעל, ונתתי עיני בכוס – הציע היהודי בעוז – אנא, ירה גם בנעל, אזי יאמינו לכל דברי, שלא על יי"ש ביזבזתי כספיי.

ראה השודד בכך, משאלה של מה בכך, מעין משחק ושעשוע, וירה מספר כדורים בנעל בלי מיהמוּה. בו ברגע פשט העני את המעיל, והפציר בגזלן בחיל:

ראה נא ללב עני, בהגיעי לאשתי ולילדיי, מגודל אסוני, לא אוכל לפתוח שפתיי, לספר על שברוני. אך למראה בגדי המנוקב מכדורים, יאמינו ללא דיבורים.

השיב הגזלן ואמר בנחת: לפי שעל מתק שפתיך אשתעשע, וגם ממורא פן אותי במבול של רוק תטביע, אשמע לך, אגב שחוק, ואירה כדורים גם במעיל, ואעשנו ככברה ובלבד שאפטר ממך, צרה צרורה!

ועם שהידק על הדק רובהו, החל מגדף בבילבולת, והחייט ראהו בזו המפולת, כי הוא לא הוא, תש כוחו, היה לאָין, אזלו כדוריו, לבו נמס כמים. חיש כיבדהו הנגזל באגרופיים, מנה אחת אפיים. עכשיו דיבר אליו בלא חונף שפתיים: החזר לי הממון, חת־שתיים! ותפסו בגרונו, והזד התחנן: למען השם, חוסה נא עלי רחם, טול הכסף וסלח, שלחני ואברח!

נטל היהודי את ממונו, היה זה כל הונו, ואת רובהו של הזד, נטל לעֵד, וקרא אליו: טול רגלים והתנדף מן היער, חיש כסער!

*

הגזלן הוא השטן, הוא היצר הרע. ואף כי בנו ירה, בכל חיצי האש, אין להתיאש; אלא בחכמה ובבינה לו נוכל, נחזיר לעצמנו כל שנגזל.

 

קורות נסיכה אחת    🔗

בעיר מרפא שבאי אחד בים נפגשו קיסר ומלך והיו משוחחים בעניני מדינה. קמה ידידות ביניהם.

רואה אתה, עברו כבר עשר שנים מיום שבאתי בברית הנישואין – גילה הקיסר למלך – ואשתי עקרה עדיין. באתי עמה לכאן כדי שתתרפא.

אמר המלך: גם אשתי עקרה, ולשם ריפויה באתי גם אני לכאן. אני מציע: אם אשתי תלד בן זכר ואשתך בת – נתחתן.

תקעו כף לאות ברית. נפרדו ושבו איש למקומו.

עברו תשעה חדשים. אשתו של הקיסר ילדה לו בת, וגם המלכה ילדה בן. אך כמנהגו של עולם מוטרדים המלכים בעניני מדינה ושכחו מתקיעת הכף.

גדלה בתו של הקיסר ונשלחה לאחת האסכולות המפורסמות בחוץ לארץ, וגם בן המלך נשלח ללמוד שם. הכירו זה את זו. הסיר הנסיך את טבעתו מעל אצבעו וענד אותה על אצבעה של הנסיכה ונשבעו אמונים זה לזו לנצח. לבסוף נפרדו בדמעות.

כשחזרה הנסיכה לארמון אביה, החלו באים שרים ממדינות הים ובפיהם הצעות נישואין מטעם מלכים ונסיכים, אך היא אטמה אזנה וסירבה להינשא לאיש מהם. כך נהג גם הנסיך לגבי השדכנים בני ארצו. לא חלפה שנה והנסיך חלה מרוב כיסופים. שאל אביו המלך ברופאים, אך איש לא גילה סיבת חליו. חקרו בסתר את משרתו, שהיה עמו בעיר האסכולה, וגילה להם ששורש המחלה נעוץ באהבתו לבת קיסר פלונית שלמדה עמו. נזכר המלך בתקיעת הכף שתקעו הוא והקיסר זה לזה, כשנשותיהם עדין עקרות היו, מיד כתב איגרת לקיסר:

ודאי זכורה לך, הוד מעלתו, תקיעת הכף שבינינו; דע לך, שבני, יורש העצר, נפשו יוצאת לבתך הנסיכה, וידוע לי שגם היא שומרת שבועתה לבני, ואין מנהג מלכים להפר הסכם.

קיבל הקיסר את האיגרת ומיד כתב תשובה למלך, הביע את צערו על המחלה והודיע שהוא מסכים שהחתן יבוא אל ארמונו, כדי שיתהה עליו אם ראוי הוא לבתו.

בא הנסיך לארמון הקיסר. הושיבוהו בחדר מיוחד והגישו לו גל של כתבים (שקורין היום: מיסמכים דיפלומטיים), שיעיין בהם. תחילה ניסה לחוות דעה עליהם, אלא מרוב כיסופים אל הנסיכה, שרק כתלים מעטים חצצו ביניהם, נמנע ממנו ליתן דעתו על משמעותם.

למחרת ראה פתאום את בבואתה של הנסיכה באחת המראות הקבועות בכתלי הטרקלין. כמעט שנתעלף. חרדה לו הנסיכה, השיבה עליו רוחו ואמרה לו: הרגע נא, שבועתי חיה בתוכי לנצח, לא אינשא לאיש אחר בעולם.

ענה בן המלך בעצב: דעי לך, לא נוכל להנשא כי נכשלתי בנסיונות שאביך העמידני בהם. הם קשים מדי בשבילי. מה נעשה?

ישבו וחשבו והחליטו להתחפש בבגדי עניים, לשׂכור ספינת מפרשׂים ולהמלט בה למרחקים. וכך עשו. שטו יום־יומים. פתאום נתנחשלו נחשולים סוערים ואיימו לטבעם בדרך נס הגיעו סוף סוף לחוף בלתי נודע ובו יער, עצי פרי ומעין מים. עיפים היו וישבו לנוח ביער. הסירה הנסיכה את הטבעת ונתנה אותה לנסיך להחזיקה שעה שהיא תנוח על הדשא. ואמנם נרדמה מיד.

החזיק הנסיך את הטבעת עד שראה שהנסיכה פוקחת עיניה, אז הניח אותה אצלה בחשבו שמיד תענוד אותה. אך הנסיכה, שמנומנמת היתה ומבולבלת, לא הרגישה בדבר. כששבו לספינה שאלה בחרדה:

היכן הטבעת?

הרי הנחתיה על ידך, השיב הנסיך.

אם כן, לך שוב ליער והבא לי אותה. היא יקרה לי מכל אוצר. הלא אותה ענדת על אצבעי כשנשבענו אמונים זה לזו.

הלך בן המלך לחפש את הטבעת. חיפש וחיפש ולא מצאה, עד שתעה בעבי היער ולא ראה כל שביל לחזור את הספינה. והנסיכה בקוצר רוח המתינה לו, וכשראתה שאינו בא, הלכה גם היא ליער לחפשו, תעתה בין העצים. החלה לזעוק בקולי קולות: או־הו, או־הו, ושמעה שלוש קריאות, אך לא מגרונו של אהובה יצאו, אלא הד היער היה מתעתע בה.

והנסיך היה מהלך ותועה ביער ימים ושבועות, עד שסוף סוף יצא מתוכו והגיע לישוב. ולפי שפרוטה לא היתה בכיסו וגם שום מלאכה לא ידע שתפרנסו, היה נע ונד בעולם.

והנסיכה אף היא היתה משוטטת ביער ותועה. לבסוף הגיעה לשפת הים, מקום שגדלו שם פירות, וגמרה בלבה לשבת שם עד שיזדמנו בני אדם לחוף. ביום היתה צופה לספינה שתתקרב, ובלילה היתה עולה על צמרתו של אילן רם ומסתתרת מפני החיות.

לילה אחד חלמה ששודדים מקיפים אותה. אלא שבערמתה היא טומנת להם פח ונחלצת מידיהם בשלום.

הקיצה וחלמה שנית: רופאה היא, לבושה בלבוש גברים ובסינר לבן, ומוזמנת לרפא נסיכים. צחקה, שאין מבחינים בה שאשה היא, והיא רואה שמצאה את בן המלך אהוב נפשה.

הקיצה ובעיניה דמעות שלצער וכיסופים. היקום החלום? – שאלה את עצמה. אלקים יודע כמה הרפתקאות וכמה סכנות צפויות לי עוד, אמרה.

בימים ההם השתוקק בנו של סוחר עשיר להפליג לים ולעסוק בסחר ימים. פנה לאביו שיסכים לתוכניתו והפציר בו, עד שהסכים האב לנסיעה.

הפליג הבן עם משרתו ועם סחורות הרבה. יצא ונכנס לערים ומדינות, מכר וקנה וצבר הון רב.

בוקר אחד התקרבה ספינתו לחוף. השקיף בן הסוחר על פני הים וראה בבואה של בחורה בראי המים. בתחילה חשב שאין זה אלא מיקסם כזב, קרא למלחים ואמר להם: הביטו גם אתם לשם.

ראו אף הם: אילן ניבט במים ובראשו דמות יפת תואר, והיה הדבר לפלא בעיניהם. ציוה בן הסוחר להשליך עוגן לחוף זה. עלה ליבשה, ניגש סמוך לאותו אילן שבצמרתו נמה לה בת הקיסר (שאהובה הנסיך נע ונד בעולם), וקרא אליה:

הי, הי, רדי משם, אל תראי, כל רעה לא תאונה לך; מי את? אוציאך מכאן בספינתי.

אבוא עמך, ענתה, אך בתנאי שלא תשאל לשמי ולא למוצאי ולא תגע בי עד שאגיע לביתך, ושם, אם תרצה תשא אותי לאשה.

הבטיח לה בן הסוחר לעשות כך. ירדה מן האילן ונכנסה לספינתו. מיד הפליג בדרך המובילה לארץ מולדתו. בדרך נוכח לדעת שבקיאה היא בלשונות ומנגנת בכלי נגן שונים. שמח שנזדמנה לו בת כזאת.

כשהגיעה ספינתו לחוף, שקל בינו לבין עצמו: מן הדין שלא אפתיע את אבי בנערה זו שמצאתי בחוף רחוק, בת ללא יוחסין, אלא אבוא בעצמי תחילה ואבשר לו את הבשורה, ויקביל פניה כראוי לה. וכשתופיע לפניו במלוא חכמתה, תהיה לו הפתעה גדולה.

סיפר בן הסוחר לנסיכה על תוכניתו. הסכימה עמו.

אך יצא מן הספינה, השקתה הנסיכה את המלחים יין חריף, דחפה אותם מתוך הספינה ונתגלגלו שיכורים על שפת הים. מיד הרימה עוגן, פרשׂה המפרשׂים ונמלטה.

מוטב לי לנוע לבדי בלב ים, אמרה, מאשר להינשא לאדם זר, ובפרט שאני נאמנה לנסיך שלי.

בינתים בא בן הסוחר עם אביו ובני משפחתו אל החוף, והנה שוד ושבר! אין ספינה, אין ארוסה, אין כלום, רק מלחים מתגוללים שיכורים על שפת הים. הביטו עליו אנשי ביתו כעל שוטה משטה. החלו חוקרים את המלחים: מה אירע כאן?

סיפרו שבאו בספינה שעגנה כאן מלאה סחורה וגם נערה נאה שמצאו ביער ושאדונם הצעיר אהב אותה והחליט לחוג בבית את כלולותיהם. משום מה הסכימו לשתות יין, ומשנשתכרו אינם זוכרים עוד מאומה. כעס האב על בנו, שאיבד הון רב, וגירשו מביתו. היה הבן מהלך נע ונד בעולם.

ובת הקיסר לא חדלה מלחתור מזרחה.

הו, רבוני, התפללה, אתה בורא התהומות, ראה נא בצרתי והושיעני!

בימים ההם בנה לו מלך אחד ארמון באי אחד, בגין אויר הים שנצרך לו בעצת רופאים, וישב שם בחודשי קיץ. נוהג היה להשקיף במשקפת ולתור אחר ספינות עוברות ושבות. כשנתקרבה ספינת הנסיכה לאותו אי והיא ראתה את הארמון מרחוק, הבינה שמלך זר יושב בו. החלה לחתור לשם, אלא מיד נמלכה ואמרה בלבה: הרי כשבויה יחזיקו אותי וידרשו מאבי הון רב כופר נפשי, מוטב שאסתלק.

מיד החלה חותרת לכיוון ההפוך. ראה זאת המלך במשקפת, מיד שלח חיילים בסירות לתפוס את הספינה. ראתה שאין מוצא ומפלט, שלחה להודיע למלך שהיא מסכימה לבוא לארמונו בתנאי שאוצרה שבספינה ישאר כרכושה. הסכים. כשראה שיפת תואר היא וגם אצילה ומלומדת, בנה ארמון לכבודה והזמין מלכים ושרים ליום הכלולות. בינתים חיבלה הנסיכה תחבולה איך להמלט. הצטיידה במזון הרבה ושלחה למלך: הבא לארמוני אחת עשרה בנות־שרים שישמשוני וישעשעוני, ובנה לכל אחת מהן טרקלין מיוחד סמוך לטרקליני.

עשה המלך כרצונה. יום יום היו נכנסות לארמונה בנות־השרים, מנגנות ומחוללות לפניה.

פעם אחת אמרה להן: בנות, בואו לספינתי ואראה לכן אוצרות.

ליוו אותה לספינה. חשפה להן את כל הסחורות היקרות של אותו בן הסוחר, והתפעלו מאוד. אז השקתה אותן מיינה החריף ונשתכרו כולן ונפלו רדומות. מיד הרימה עוגן, פרשׂה מפרשי הספינה והפליגה במהירות מחוף ארצן.

והמלך השתומם שארוסתו איננה. התחיל מבקשה בארמונה – איננה, בטרקליני החדרניות שלה איננה, וגם הן אינן. חיפשו את הספינה והנה נעלמה, שוד ושבר! בינתים קפצו על המלך צרות מעיסקי המדינה ואויביו קשרו עליו קשר והורידו אותו מכסאו, גירשוהו מארצו ונעשה נע ונד בעולם.

כשהקיצו בנות השרים ונתפכחו משיכרותן, שבו לשעשע את בת הקיסר ולא הרגישו שהספינה רחקה ממולדתן. לבסוף אמרו: השעה מאוחרת, נשוב הביתה.

המתינו, בנות, שׂחקו עוד קצת לפני, שידלה אותן הנסיכה.

פתאום נתקדרו השמים, סערה גדולה התחוללה. כשראו הבנות כך התחננו שתחזירן הביתה לאלתר.

כבר הרחיקה הספינה מרחק רב ממולדתכן ואי אפשר לחזור, אמר הנסיכה.

למה עשית לנו זאת? – שאלו.

משום שחששתי כשתתחולל סערה תישבר הספינה בסלעים שבחוף, לפיכך מיהרתי להרים עוגן, ועכשיו טילטלה אותנו הסערה הרחק מן החוף.

היתה הספינה מהלכת בימים שבועות וחדשים. בת הקיסר העמידה פנים כמצטערת, ובנות השרים לא פסקו מלנגן ולחולל לכבודה.

יום אחד ראו ארמון של מלך מרחוק. ביקשו הבנות: כבר קצנו בשיוט שאין לו סוף, נחתור לאותו ארמון.

הו, פתיות, פתיות, לא די לי שהתקרבתי לארמון מלככן, שביקש לשאת אותי לאשה, ושמפניו ברחתי, עכשיו אפנה למלך אחר?

שוב טולטלו בלב ימים עד שהתקרבו אל אי אחר. עמד שם בית ובו ישבו שנים־עשר גזלנים (שקורין פיראטים). ראו הגזלנים את הספינה ואת הנשים שבתוכה. קפצו לתוכה להרגן.

מי כאן ראש החבורה? – שאלה בת הקיסר. הצביעו על ראש השודדים, ענק אחד שתום עין, אדום פנים וחמוץ בגדים, ושיער זקנו זהוב ומדובלל פרע.

מה מעשיכם כאן? – שאלה אותו.

גזלנים אנחנו, וחיים על שוד ספינות.

אף אנחנו גזלניות, השיבה הנסיכה, אלא שאתם שודדים בכוח החרב, ואנחנו בכוח הנוי. לא כדאי לכם להרגנו, מוטב שתשאו אותנו לנשים ותקחו לכם את העושר הרב הטמון בספינה שלנו (כפי שזוכרים אתם, היתה זו הסחורה של בן הסוחר). הסכימו עמה, אף שמחו על כך.

שוב אמרה בת הקיסר: אנו מסכימות להנשא לכם בתנאי, שלא תשאו אותנו בבת אחת, אלא כל אחת לחוד, לפי גורל, כדי שנחוג כל חתונה במשתה לחוד.

הסכימו גם לכך. מיד הלכו עמהן והראו להן במערה אחת את שפע הזהב והאבנים הטובות השדודים.

ביום הכלולות של הבת האחת העלתה בת הקיסר את הגזלנים לספינתה, הראתה להם את אוצרותיה וזימנה אותם למשתה היין. היא ונערותיה העמידו שנים־עשר גביעים, גביע גביע לשודד, ומילאו אותם פעם ופעמים ושלוש, והללו הריקו אותם באחת והשתכרו ונפלו רדומים.

עימדו ליד השיכורים – פקדה הנסיכה – איסרו אותם בכבלים וגלגלום לים!

וכך עשו, שמחו בת הקיסר ונערותיה שאימת השודדים סרה מהן. מיד קפצו על האי והביאו משם את האוצרות הטמונים במערה וטענו אותם לספינתן. כן מצאו שם חליפות של בגדי גברים. נלבש מלבושי גברים, הציעה בת הקיסר, כדי שבטוחות נהיה מפני הסכנות האורבות לנו בים. עשו כך ונראו כגברים ממש. החלו חותרות והפליגו.

בימים ההם השיא מלך זקן אחד אשה לבנו. ביקש המלך שבנו ואשתו הצעירה יתענגו בירח הדבש שלהם במסע שיט בים, וערך משתה והילולא על סיפון האניה המלכותית. לאחר שרקדו החלו החוגגים מתחרים זה בזה, מי יצליח להגיע לראש התורן. והספינה של בת הקיסר התקרבה לאותה אוניה בשעה שעל תורנה התחיל מטפס הנסיך הצעיר. אמרה לנערותיה: בעוד רגע אפיל את המטפס הימה.

תמהו ושאלו: איך תעשי זאת ואת רחוקה ממנו?

אתן רואות זכוכית זו, היא מרכזת קרני שמש במקום אחד. כשאחזיק אותה מול השמש ואכוון את הקרנים אליו מרחוק, אגרום לו סחרחורת ויפול.

עשתה כך, וכשהגיע הנסיך לראש התורן, נסתחרר ראשו ונפל הימה.

פרצו זעקות שבר באניה המלכותית. נשאו עיניהם במבוכה, מאין יבוא עזרם? ראו ספינה מתקרבת, היא הספינה של בת הקיסר ונערותיה. ומשום שלבושות היו בגדי גברים, חששו אנשי האניה ששודדים הם.

אל תראו, פנינו לשלום, קראה בת הקיסר בשפופרת מגבירת קול, ספרו לי תחילה מה אירע כאן ומדוע עצובים אתם?

סיפרו לה על האסון ושאלו: אולי יש רופא אצלכם? נסיכנו חלה מאוד.

אני רופא! – קראה הנסיכה המתחפשת.

כשהניחו את המתעלף לפניה, מיששה את דופקו ואמרה: קרני השמש היכוהו. אגיש לו סמי מרפא וירפא. השקתה אותו סמי תרופה והחלים.

התפעלו השרים מחכמתה וסבורים היו שהיא רופא מומחה שבמומחים וגם בקיא בהלכות מדינה. ומשום שזה כבר זעמו על המישנה למלכם, החליטו להדיחו מכסאו ולהושיב עליו את הרופא, היינו את בת הקיסר המוסווית, והכריזו על חג ומשתה. לקראת יום ההכתרה קישטו את כל הבתים בדגלים ושטיחים והכינו חביות יין ושיכר וטבחו פרים ואילים, צלו אווזים וברבורים, ותזמורות הכינו כדי לחוג את יום ההכתרה של המישנה למלך ברוב פאר והדר.

כשראתה בת הקיסר שהגיעה לגדולה, נזכרה בחלומה וקיוותה שיתממש בשלימות. אז ציוותה להכריז שיוזמנו לחג כל תושב, כל נע ונד במדינות, איש בל יעדר בשמחתה. וכן ציוותה שיכרו בארות סביב עיר הבירה, ועל יד כל באר יציבו את ציור דיוקנה – דיוקן המישנה למלך – ויעמידו שוטרים שישגיחו בשבע עינים על כל אדם שיבוא לשתות מן הבארות. וכשיראו שהאיש הצמא מרבה להסתכל בדיוקן ופניו מביעים צער או השתוממות, שיאסרוהו מיד.

כך באו אל הבארות כל השלושה: בן המלך הראשון, חתנה האמיתי של בת הקיסר, זה שנתעה ביער בחפשו את הטבעת; ובן הסוחר, שאביו גירשו על שאיבד ספינת הסחורות; והשלישי – המלך שגורש על שבנות השרים נעלמו עם בת הקיסר. שלושתם הסתכלו בדמע בדיוקנו של המישנה למלך, ושלושתם נעצרו לחקירה.

קראה בת הקיסר להם לארמון, כשהיא לבושה במלבושי המישנה המפוארים. ברור שהכירה אותם, אך הם לא הכירוה. פנתה למלך ואמרה: אני מביט ביהלום הזה שבטבעתי ואני רואה, אני רואה… אתה מלך אתה, שריך גירשו אותך מממלכתך, כי בנותיהם נעלמו בגללך. טול אותן ושוב בשלום לארצך (כמובן, הבנות נשבעו לה לא לגלות סודה).

שוב סובבה היהלום שבטבעת ואמרה אל בן הסוחר:

אתה גורשת מבית אביך כי אבדה לך ספינה וכל עושרך שהיה בתוכה, טול הספינה עם כל הסחורות וחזור לבית אביך – וימחל לך.

באותה שעה ציוותה על כל הנאספים לצאת מן הטרקלין, פנתה אל בחיר לבה האמיתי ואמרה: הנה אני מסירה את הכתר מראשי ותראה מיד מי אני.

וכשעשתה כך, נתפזרו תלתליה והכיר אותה, וקרא נדהם: אל אלקים, הלא זאת את, אהובת נפשי, שאליה נכספתי ימים רבים!

היא נפלה על צווארו, חיבקה אותו ונשקתו על עיניו ואמרה: ראה, חלומי קם ונתממש.

אמר בן המלך: סוף סוף זכיתי וחזרתי אליך, תהילה לאל! הבה נשוב גאולים יחד אל ביתנו, ונבנה את מלכותנו, ונפאר את היכלנו, ולא ניפרד עוד מנחלתנו עד עולם.

* *

וזה אחד הנמשלים:

בת המלך – השכינה שגלתה ונדדה בנכר.

בן המלך – עם ישראל ונדודיו בגלויות.

ויש עוד הסברים ונמשלים אחרים.

 

הנסיכה האבודה    🔗

היה היה מלך ולו בת יחידה בעלת עינים צלולות. וסגולה מופלאה היתה לעיניה: כל שהסתכל בהן זכר את דמותה, והיה דומה עליו שניגון בוקע מתוכן. אך כל ששכח את עיניה, גם בבואתה טושטשה בו.

יום אחד רגז המלך על בתו. נעלבה מאוד, סגרה עצמה בחדרה ומילמלה בצערה: הלילה אברח!

אמרה ועשתה: קמה בלילה ויצאה על בהונות מן הארמון. אמרה בלבה: אלך למקום שישאוני רגלי.

בבוקר התחרט המלך על שעלב את יחידתו. מיד שלח אתה המישנה למלך לפייסה. נכנס המישנה לבקשה בחדרה, ובכל חדרי הארמון ובגן, אך – הוי ואבוי, הנערה איננה! חזר המישנה והתייצב לפני המלך ובישר את הבשורה הרעה.

קרע המלך את בגדיו, הסיר את כתרו ושם אפר על ראשו וגעה בבכי: הוי, בתי, בתי, אַיך בתי, גדול שברי כים!

התאבלו כל שריו ועבדיו עמו.

והמישנה, אוהבו של המלך, ניגש אליו ואמר: אדוני המלך, אקח סוס אביר וחייל גיבור אחד שילווני וכיס עם דינרי זהב ואצא חיש לשוטט בכל הדרכים לחפשה. וחי ראשי, שלא אשוב בלעדיה!

והנסיכה הלכה ימים והלכה שבועות, התרחקה מאוד מבית אביה והגיעה ליער עבות. כשהחשיך שמעה חיות נוהמות לטרף. נפלה אימה עליה, טיפסה על אילן רם והתחבאה בין הענפים.

עם עלות השחר הקיצה, ראתה אור מנצנץ במרחק. אמרה בלבה: אפשר אמצא שם ישוב.

הלכה לעבר האור עד שזרחה השמש. ראתה לפניה בוסתן מגודר ובתוכו מתנוססת טירה. דפקה על שער הטירה וחייל פתח לפניה הדלת, הכניסה פנימה והוליכה אל המלך. כשראה אותה הבין, שלא נערה נודדת לפניו, אלא אצילה. מיד ציווה על נערות החצר להשקותה, להאכילה ולהלבישה שמלות פאר. וכך הציגוה שנית לפני המלך. באה והשתחוותה לפניו בגינונים של מלכות. הבין המלך כי נסיכה היא. שאל אותה: בת מי את, וכיצד הגעת לכאן לבושת קרעים?

החרישה וסירבה לספר דבר.

הרפה ממנה ולא הוסיף לשאול אותה עוד.

והמלך הזה ישב בטירה שכבש זה עתה ממושל אויבו. לא יצאו ימים והמלך הניח חיל מצב לשמור על הטירה ועל כל המקומות הכבושים, וחזר עם חילו לארצו. מיד ציוה להקים אפיריון של זהב על גבי פיל מקושט ולהושיב בו את הנסיכה, והחליט לשאת אותה לאשה כשישוב לארצו.

יצאה השיירה הגדולה למסע ארוך. נסעו שבועות, נסעו ירחים, עברו יערות ומדבריות, עד שסוף סוף הגיעו לארצם. אז חגגו בארמון ובכל המדינה את נצחונם ואת חג כלולות המלך עם הנסיכה האבודה, שבעה לילות ושבעה ימים.

אך הנסיכה הפצירה בו שלא יגע בה, עד שתיתן לו אות בבוא השעה.

עכשיו נשוב אל המישנה למלך שהלך לבקש את הנסיכה האבודה. רכוב על סוסו יצא עם משרתו לחפשה. שאל מפי עוברי אורח, חקר רועים ונודדי בדרכים. כך עבר ביערות ובמדבריות שעברה בהם שיירת המלך, עד שהגיע לעיר שבה אותו המלך נשא אותה בעל כרחה לאשה.

שמח ואמר למשרתו: ראה, כדאי היה שניטלטל בדרכים, סוף סוף הגענו. נגאל את השבויה ונחזירנה לאביה השרוי בצער.

אבל מה שנראה פשוט וקל בעיני האדם אינו כך בעיני אלקים. נמתין ונראה.

פיזר המישנה דינרי זהב הרבה לשומרי הסף עד שנתקבל בכבוד גדול על ידי המלך. ברור שלא גילה את מטרת בואו. בינתים ציווה המלך להביא לפניו את המלכה (היא הנסיכה האבודה) כדי להציגה לפני המישנה האורח. נכנסה עדויה באבנים טובות ומרגליות. מיד הכיר המישנה את בת מלכו, ואף היא הכירה אותו ושאלה בתמהון:

היאך באת לכאן ולשם מה באת?

השיב: באתי כדי להוציאך לחרות. הרי רחוקה אַת ממולדתך ומביתך, ואביך המלך – עיניו כלות אליך. קומי נא, חיש נצא מכאן. עוד הלילה אחזירך לארמון אביך.

אמרה לו המלכה: ראשית עליך להתייחד במקום טהור ושם תהיה כל מחשבתך נתונה רק לי, ובכל שעה שתיזכר בי, תגביר הכיסופים אלי, אף תצום כפעם בפעם עם תום השנה, חלילה לך מלישון כל אותו לילה, ורכז כל מחשבותיך רק בי – ראה הזהרתיך!

הבטיח המישנה לעשות כך. נפרד מהמלך ומן הנסיכה ופנה עם משרתו להתבודד בין יער ומדבר.

כך עברו עליו שנים עשר חודש. כשראה שהוא עומד כבר בסוף השנה והגיעה שעתו לחזור אל הארמון, צם כל היום והחליט לא לנוח כל הלילה, כמו שציוותה עליו הנסיכה. וכבר באותו ערב הלך אל בוסתן הארמון כדי לעמוד הכן עם בוקר אור להכנס אל הנסיכה להוציאה מחדרה.

והנה ראה תפוחים. מעולם לא ראה תפוחים בשלל צבעים ובניחוח משכר כל כך. והוא לא ידע כי קסם נסוך בתפוחים, כל האוכל מהם נרדם. הרכיבו משרתו על סוסו והוליכו לאותו מקום שהיה מתבודד שם.

כעבור ימים רבים הקיץ המישנה ושאל: היכן אני בעולם?

סיפר לו המשרת שישן שלוש שנים. הצטער מאוד, כי ראה בעיני רוחו מה גדול עדיין אבלו של המלך.

הלך המישנה שנית אל הנסיכה. שפך לפניה את ליבו והתחרט על שלא עמד בנסיון באותו לילה, ושאל אותה: ובכן, מה לעשות עכשיו?

אמרה לו: מצא לך מקום טהור להתבודד שם שנית, אך הפעם משיגיע היום האחרון של השנה רשאי אתה לאכול כחפצך, רק יין אל תשתה, ובמיוחד אני מזהירה אותך בכל לשון, חלילה לך לישון באותו לילה, פן יקשה עליך שבעתים לפדות אותי מכאן.

הלך לו להתבודד בין יער ומדבר עד תום שנה.

וביום האחרון התגבר כארי וכיוון מחשבותיו כלפי הנסיכה והתאמץ לא לשתות יין ולא לנום. עם שקיעת החמה שׂם פעמיו אל הארמון, ובלבו אמר: אך יעלה השחר, אוציאה משם.

בדרך ראה מעין, שנוזלים אדמדמים נובעים מתוכו וריחם כריח היין. אמר למשרתו: ראה נא, ראה, הרי זה מעין, ובמקום מים זורם כאן יין אדום.

לא יכול המישנה להתאפק עוד וטעם מן היין. מיד נפלה עליו תרדמה עמוקה יותר מן הראשונה, והפעם גם המשרת וגם כל חיות והעופות שסבבוהו שקעו בתרדמה.

זמן רב ישן המישנה. בינתים החליטה הנסיכה להמלט בעצמה מהארמון. נטלה עמה מנאמניה שילווּה, ועברה באותו מקום ממש שהמישנה נרדם שם. עברו על פניו עגלות, גמלים, סוסים וחמורים, שיירה רועשת למדי, והוא לא נע ולא זע. והנה הגיעה המרכבה בה ישבה הנסיכה האבודה. ראתה את המישנה ישן תחת עץ, יצאה ממרכבתה, ניגשה והתכופפה עליו והחלה להקיץ אותו: מה לך, נרדם? עורה נא, התעורר!

ראתה שלשוא עמלה, כי לא יקיץ האיש ולא יקום, שפכה את מרי נפשה בבכי, והדמעות החמות נשרו על פניו ולא הרגיש. וכך אמרה בגודל צערה: כמה שנים כבר עמלת לגאולתי, כמה נדודים נדדת, כמה צומות צמת וכמה יסורים כבר נתייסרת למעני, ובשל יום אחד שלא משלת ביצרך איבדת את עולמך. אוי ואבוי לי, שוב אשב בודדה ועצובה רחוקה ומרוחקת מבית אבי ומארץ מולדתי!

באותה שעה הסירה את מטפחתה, שהיו רקומים בה כל מיני פרחים, ועל כולם התנוססו בגאון מלכות שושנת המים והאיריס ההדור, וכל פרח וציץ שבמטפחת ידע לשיר, וגם בוסתן וארמון היו רקומים בה בגוונים שונים. כן כתבה בדמע במטפחתה דברי מוסר ודברי קינה ורשמה את המקומות שנוסעת לשם. הניחה המטפחת אצלו וחזרה למרכבתה וציוותה על כל מלוויה לחזור לארמון.

כך חלפו שנים עד שהקיץ המישנה, והמשרת וכל החיות והעופות הקיצו עמו. שוב שאל בתימהון: היכן אני בעולם?

אותה שעה ראה זקן אחד מלקט חרובים. שאלו: מי נטע את החרוב?

ענה לו: בני נטע, שכן רק לשבעים שנה נושא החרוב פרות.

נזכר המישנה שראה היאך בניו של זה נטעו את החרוב והבין, שנם שבעים שנה כחוני המעגל בשעתו, ולא עשה כלום למען גאולת בת מלכו, וקרא ביגון: אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי?

הרגיש במטפחת הפלאים, הרימה וקרא בה את הדברים שנכתבו בדמעות, וכך נודע לו שהנסיכה נסעה להר הזהב ולארמון הבדולח.

אמר למשרתו: הניחני לבדי וחזור לארצנו.

נפרד ממנו המשרת והלך לו, והוא לבדו פנה למדבריות. היה יוצא ממדבר ונכנס למדבר, יוצא מכבשן ונכנס לכבשן, כי כל אותם המקומות החמה לוהטת בשפודין של אש. אך המישנה לא אמר נואש. כך נדד שנים על שנים בין ציה וישימון, בין הרים ובקעות, בין נחשים ועקרבים, לא היה קץ לסבלותיו. היו ימים שצמא מים והיה שוכב תחת אטד אחד בלא צל ולשונו בפיו כעלה של צבר, ופתאום ראה מרחוק נאות דשא ומעין, קם והתחיל לילך בשארית כוחו לעבר המראה. אך וי לעינים, כששינתה השמש את מהלכה מערבה, מיד נעלם המעין. לא היה זה אלא מיקסם תעתועים של שרב המידבר. באותה שעה היה נופל על פניו ובוכה ומתפלל לנס, שימצא עד מהרה את המקום שהנסיכה הלכה לשם.

יום אחד ראה את עצמו עומד לפני הר גבוה ועליו ענק הנשען על אילן. טיפס ועלה על ההר. משהגיע לאמצעו קרא בכל כוחו: ומי אתה?

ענה הענק: אני שר החיות, ומי אתה?

אני בן אדם – השיב המישנה.

אתה בן אדם? חה, חה, חה – צחק הענק, מה לך כאן בישימון, לך למקום ישוב!

סיפר לו התועה האומלל כל מעשה בת המלך האבודה ושאל אותו:

אולי אתה יודע את מקומם של הר הזהב וארמון הבדולח?

שוב צחק הענק ואמר: אין כאלה בעולם. לוּ היו הייתי יודע. אין זאת אלא משטים בך.

געה המישנה בבכי, והיו הדמעות מתגלגלות על גבי הסלע ומרתיחות את הסיד שבו עד שהעלה אדים. נכמרו רחמי הענק עליו ואמר לו: אכנס את כל החיות ואשאל את פיהן.

מיד שרק שריקה משונה ונהם בקול אדיר שהרעיד הסלעים. הופיעו כל חיות המדבר.

שאל הענק: הראיתן אי פעם הר כזה וכזה?

לא ראינו! – השיבו החיות באלפי קולות דומים לשבעים ושבעה רעמים. ראה השר שהמישנה מצטער מאוד, אמר לו:

ראה, יש בידי לעוץ לך עצה טובה. אך לא אעשה זאת, אלא אם תלחץ יום תמים בלבך על האילן הקשה, עד שיבואו חזיזים החדים שבקליפה בבשרך, וכשיזלו טיפות דמך על הקליפה יתעטף האילן בעלים ירוקים ויציץ ציץ, ואשמח גם אני, כי יבוא האביב בגבולי, אז אגיד לך אנה תפנה.

כשעלה השחר, פשט המישנה את כתנתו והתחיל מתרפק בחזהו הערום על קליפת העץ, והתאנח ובכה חרש. ועם עלות הירח נראו אגלי דם לבו מטפטפים ומאדימים את האילן. מיד ליבלבו הענפים והציצו פרחים.

אמר לו שר החיות: כיוון שראיתי מה עזה תשוקתך לגאול את בת מלכך, איעץ לך: צא ממדבר זה ופנה מזרחה ותבוא למדבר אחר, שם תמצא את אחי, שר העופות. ומשום שהעופות מגביהים עוף, ודאי ראו ממרומים את ההר והארמון שאתה מבקש.

יצא המישנה את המדבר בו חי שר החיות, והלך משך שנה אחת והגיע למדבר אחר, שם משכנו של שר העופות. הגיע למערה אחת וישב לנוח שם. פתאום יצא מתוך המערה ענק בעל כנפים לבנות כשלג, שאלו הענק: מי אתה, ואיך העזת לבוא לכאן?

הבין המישנה ששׂר העופות לפניו. סיפר לו שאחיו שלח אותו אליו, והתחנן לפניו שיכנס כל העופות וישאל אותם.

השמיע הענק ציוץ משונה וכהרף עין באו עופות השמים ועופות הארץ להקות להקות. שאל אותם השר: הראיתם הר כזה וכזה וארמון כזה וכזה?

לא ראינו! – השיבו כל העופות בצריחה וצויחה, עד שהמישנה נפל על פניו ארצה.

עשה הענק אות לעופות, פרשׂו כנפיהם ומיהרו להתעופף לדרכם.

ראה השר את גודל עצבותו של המישנה, ריחם עליו ואמר לו:

שמעני, זאת עשׂה, אחר כך אומר לך לאן לפנות. הנה תומר יבש ליד המערה. זה שנים רבות שנעשה ערום מאשכולות תמרים ומלולבים, כי מעינו דלל ויבש לגמרי. כרע על ברכיך והזל דמעות מאה יום לתוך גומת התומר, עד שהמעין יתעורר וירוה האילן ושוב ילבלב ויתן פריו. בו ברגע תשיג מבוקשך.

למחרת כרע המישנה על ברכיו והתחיל בוכה אל גומת התומר ולא פסק, עד שהחמה השוקעת האדימה את מקוה הדמע כדם. כך עשה מאה ימים, וביום המאה ואחד קם הפלא: הדמעות החמות חדרו לאדמה ועוררו את המעין הישן, והתחיל נובע מים חיים. מיד קם התומר לתחיה וליבלב והוציא אשכולות תמרים.

אז אמר השר למישנה: כיוון שראיתי מה עזה מסירות נפשך למצוא הנסיכה האבודה ולגאול אותה, אגלה לך מה תעשה: צא ממדבר זה ולך למדבר שני מהלך שנה אחת מכאן ותראה שם את אחי, שר הרוחות. הן בלי ספק יודעות היכן הר הזהב וארמון הבדולח.

הלך המישנה יומם ולילה עד שהגיע לאותו המדבר וחיכה בקוצר רוח להופעת ענק הרוחות. לפתע הוא בא, נורא ואיום, מראהו גבוה פי כמה משני אֶחיו ולבושו עננים ורוח סוערת בהם, ובכל רגע ורגע מתחלפים עליו הלבושים. חש המישנה צינה גדולה באיבריו והיה מרטט ושיניו נקשו.

שאל שר הרוחות: מי אתה, ואיך באת לכאן, ומה רצונך?

רמז המישנה בתנועת יד כי בגלל גודל הקור לא יוכל להסביר לו ולא כלום. מיד מחא השר כף אל כף ורוח באה במן הדרום ואפפה את המישנה. אז סיפר לו כל קורותיו.

אמר שר הרוחות: מיד אכנס את כל הרוחות שבעולם ואשאל את פיהן.

מיד נשב בפיו ושרק שריקה גדולה. כרגע הופיעו כל הרוחות.

שאל אותן: הראיתן בהר או בבקעה, במידבר או בערבה, הר כזה וכזה וארמון כזה וכזה?

לא ראינו! – השיבו כולן בקול ציפצוף ושריקה כאלפי נשים מיללות.

נתן השר אות לחזור למקומן, ופירשׂו כנפיהן והסתלקו.

אמר השר למישנה:

הרי כבר אמרו לך האחים ואומר לך גם אני, רק דברי שקר הכניסו בלבך, ואתה מאמין בהם.

געה המישנה בבכי ואמר: אותה מטפחת הפלאים ואותן הדמעות של הנסיכה לא יוליכוני שולל. אנא, עזור לי.

אמר השר: סקל נא כל הטרשים והסלעים אשר סביב ההר ורווה את האדמה הצחיחה בפלגי זיעה מגופך מאה יום ויום, אז ינצו כאן כל הציצים והפרחים המצויירים במטפחת הקסמים של הנסיכה והם יספרו לך היכן מקומה.

לא נרתע המישנה אף מנסיון זה, ועבד מאה יום ויום, עד שאמת זיעה זרמה לרגל ההר כפלג מים שהחיה את המדבר.

וכתום יום המאה והאחד צצו עם שחר כל הפרחים שרוקמו במטפחת הנסיכה והם פתחו עלי כותרתם וסיפרו: מהלך שנה אחת מכאן נמצאים במדבר הר הזהב וארמון הבדולח. ובכנפי רוח ניתן להגיע לשם תוך שבוע ימים.

שאל המישנה את הפרחים: כלום יתנו לי להיכנס פנימה?

כן, השיבו, אך תצטרך לתת אלפי דינרי זהב לשומרי הסף.

התאונן לפני שר הרוחות: אוי ואבוי לי, אין בכיסי אף אסימון אחד, הרי שילמתי את כל הדינרים שלי לשומרי הסף של אותו מלך שאמר לשאת את הנסיכה לאשה, ומה אעשה?

אמר לו השר: מאחר שראיתי שעמדת בנסיונות אין קץ ולא התייאשת, לפיכך הא לך תיבת קסמים במתנה. כשתצטרך זהב תקיש בה שלוש פעמים – ומיד תתמלא התיבה זהב.

רמז השר לרוח אחת שתשא את המישנה בכנפיה אל הארמון. לא יצאו שבעה ימים והוא עמד לפני הר שכולו פז, ועליו ארמון ועל יד השער עומדים שישים גיבורים חמושים. הקיש המישנה בתיבה וחזר על הלחש שלוש פעמים ומיד נתמלאה דינרי זהב. הוציא את הדינרים ונתנם לשוטרים. הרשו לו להכנס לארמון ולהתהלך בו. הגיע לכסא עשוי אבנים טובות ומרגליות, ועליו ישבה מלכת הדוכיפתים.

שאל אותה: האם ראית כאן נערה אחת, היא הנסיכה, היא בת מלכי שאבדה?

ענתה הדוכיפת: אמנם ראיתיה, אך עברה לארמון הבדולח, מהלך יום אחד מכאן.

פנה המישנה לארמון הבדולח. כשהגיע לשם סונוורו עיניו, כי הארמון היה כולו משובץ אבנים טובות וליד השער עמדו מאה גיבורים חמושים ולא הרשו לאיש להכנס.

נטל המישנה את התיבה, חזר על לחש הקסמים שלוש פעמים ונתמלאה זהב. נתנם לשומרים ונכנס פנימה, והנה הנסיכה האבודה נתגלתה לעיניו. המה בו לב המישנה ונפל על ברכיו, בכה והתחנן לפניה, שתסלח לו על שנרדם באותם הלילות ולא עמד בנסיון.

אמרה לו הנסיכה: סלחתי כדבריך! מעתה שוב נתעלית בעיני, כי התגברת על המכשולים ועמדת בכל הנסיונות הקשים, ובזכות מעשיך הגדולים אוכל לשוב לארמון אבי.

מיד פרשׂה את מטפחת הפלאים, עלתה עליה ורמזה גם למישנה שיעלה עליה. התרוממה המטפחת עם שניהם למרומים והתעופפה במהירות עצומה, ועד ששקעה השמש כבר עמדו רגליהם בבוסתן הארמון של אביה המלך.

כשנכנסו לארמון הכיר המלך את בתו האבודה ונפל על צוווארה ובכה וחיבק את המישנה וקרא: הוי, אחי ורעי, כמה נעלה אתה בעיני שהחזרת לי את בתי!

אז הכריז המלך חגיגית באזני כל השרים: על כן תהי בתי הנסיכה לאשה לבנו של המישנה למלך.

וכך היה. ובכל מדינות מלכותו חגגו ארבעה עשר יום: שבעה ימים על ששבה הנסיכה לבית אביה, ושבעה ימים אחרים, בהם חגגו את חג הכלולות של הנסיכה עם בן המישנה.

* *

דע לך, הסיפור הזה אינו אלא משל, והנמשל אגלה לך ברמז בלבד, והשאר תבין מדעתך, דבר מתוך דבר.

הנסיכה האבודה אינה אלא ירושלים שלאחר החורבן. היא גם השכינה שנסתלקה מארץ ישראל שנים רבות, והיא אבלה ובוכיה בגלותה. והמישנה למלך אינו אלא עם ישראל המתגעגע ונכסף בכול דור ודור לירושלים הבנויה ומתפלל: “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”, וקורא: “לשנה הבאה בירושלים”, ונשבע: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. והמטפחת הרקומה בריקמת פלאים היא תורת ישראל, והמדבריות אלה הגלויות.