מעשה במלך אחד שהיה לעמו כאב, הניח גביעים של זהב, משובצי שוהם וספיר, בראשי מגדלים נישאים. מדי בוקר הכריז כּרוז בשיר, בשם השליט האדיר: מי שישיג הגביעים ללא סולם, יעשיר עצמו וכל עניי עולם.

לא נמצא בעל שיעור־קומה, נפיל, שיוכל בזרועו להעפיל. חיפשו וחיפשו אנשי־סגולה, שימציאו תחבולה, איך להגיע, ללא מעלות, ללא סולם, ללא יגיעה.

סוף סוף הגיע, לארמון אחד ענק, וללא סולם וחבל, ללא אחיזת עינים ומעשי הבל, אלא בסגולת קודש ויקר, הושיט כהרף עין, ידים, והוריד מראשי המגדלים, השיאים, את כל הגביעים. אך לא לעצמו נטלם, אלא הניחם ברוֹך, במקום נמוך־נמוך, כדי להזין עיני כול מזהרם, מיפים, של אבני הספיר והשוהם.

[הפרסום באדיבותם של נכדי הסופר: עמוס קורן, עידו קרוננברג, יעל קרוננברג שור]

תולדותיו

הבעש“ט נולד בשנת תנ”ח¹ (נח"ת) בי"ח (ח"י) באלול בעיירה אוקופ שבאוקראינה. בן חמש היה כשמתו עליו הוריו. אביו, רבי אליעזר, השמיע לו בצוואתו דברים אלו: ישראליק, אל תירא משום דבר, רק מהקדוש ברוך הוא. אהוֹב בכל ליבך ובלהט נשמתך כל יהודי, בלי הבדל מיהו ומהו.

הנער השתוקק להלך בשדה ולהתבודד ביער שמחוץ לעיר. לפעמים היה גם ישן שם. פעם שמע קול תפלה ביער. מצא שם יהודי עטוף טלית ותפלין מתפלל בהתלהבות ואחרי התפלה אומר תהלים בדבקות. הנער בטוח היה שזהו אחד מל"ו הנסתרים. משקיפל אותו יהודי טלית ותפלין וספריו, הניחם בתרמיל ואמר ללכת, יצא ישראליק ממחבואו והתקרב אליו. שאלו היהודי: איך זה ילד לבדו ביער? השיב: חביבים עלי שדה ויער, כי אין בהם בעלי גאוה ושקדנים.

כשנודע ליהודי, שהילד הוא בנו של רבי אליעזר, הוציא מתרמילו גמרא “פסחים” ולימדו. מאז ואילך דבק בו הנער והיה נודד עמו בעיירות ובכפרים. כך לימדו ופירנסו משך שלוש שנים. לבסוף הניחו אצל ירא שמים ולמדן גדול, ר' מאיר, ואצלו זכה הנער לגילוי אליהו. ארבע שנים לימדו ר' מאיר בהתמדה. אף הוא היה צדיק נסתר, אך בעיני אנשי העיירה היה בעל מלאכה פשוט. מאז נודע לו לישראליק על קהל צדיקים נסתרים, נצטרף אליהם והתחיל נודד עמהם מישוב לישוב וממלא שליחויות שהטילו עליו.

כבן שבע־עשרה כבר ידע קבלה והתפלל לפי נוסח האר"י עם יחודי שמות (כוונות בנגלה ובנסתר).

במלאת לו שמונה־עשרה הוא מציע לצדיקים דרך חדשה: לסלול דרכי חינוך, להרים את רוח ההמונים, לשרש עם־ארצות ולהביאם ללימוד התורה ולעבודת ה' על ידי הושבת מלמדים בכל ישוב וישוב, ובמקום שיחסר מלמד – הוא מתנדב לתפקיד קדוש זה. ואכן בתחילה נעשה עוזר למלמד (ריש דוכנא) בברודי. היה מוליך ילדים ל“חדר”, אומר עמהם “שמע ישראל”, מברך עמהם על מצות ציצית ותוך כדי משחק מספר להם על משה רבנו וקבלת התורה מסיני, וכשמחזירם לביתם משנן עמהם פסוקי תפלה.

אהבתו לילדים היתה גדולה לאין שיעור: היה מחלק להם אגוזים ותפוחים ומרגילם לברך עליהם, והוא עונה “אמן” בדבקות; והיה מניח את ידו על ראש כל ילד וילד ומברכו: תהא יהודי חם, יהודי חם! (אַ ואַרימר איד!).

וסיפר הבעש"ט: כל ימי חשתי בנחת רוח של מעלה שגרמתי ובקנאתם של מלאכים בצאן קדשים אלו.

בברודי גר ר' גרשון. לימד ישראליק יתום אחד שנתחנך בביתו, ושם גם הכיר את חנה, אחותו של ר' גרשון, ונשא אותה לאשה.

התגלותו של אחיה השילוני אל הבעש"ט

בהיותו בן עשרים ושש, בערב שבת בצהרים, נפלה עליו תרדמה עמוקה וחלם שהוא רואה זקן אחד פלאי האומר לו:

דע לך, שנשלחתי משמים להודיעך, שבכל יום עליך להיות בין ההרים הגבוהים שבסביבה ושם אלמדך איך להתנהג. וחלילה לך לגלות זאת לאיש, ואפילו לא לאשתך. אלא בהמשך הזמן יוודע לך גם שמי.

הזקן נעלם, ור' ישראל הקיץ והלך למקוה. אך השקיע ראשו במים, חזה את הזקן בעינים פקוחות, ואימה גדולה נפלה עליו. הוא חש שנעשה לאיש אחר, ורוח של קדושה אופפת אותו. בליל שבת שוב נראה אליו אותו זקן בחלום ואמר לו:

כל שאתה חוזה בשינה אינו חלום ודמיון אלא דברי אמת. ביום ראשון תצא מחוץ לעיר ותפגוש אותי בין ההר השני והשלישי, ותטבול תחילה במקוה ארבע פעמים – ונעלם. כשהקיץ ר' ישראל הבין, שמשמים מגלים לו דברי פלא בזכות אבותיו הקדושים שהתפללו עליו שיגיע למדרגה גבוהה.

ביום א' ירד שלג גדול. בצהרי היום טבל במקוה ויצא אל המקום המיועד בין ההר השני והשלישי. והנה לפניו אותו זקן קדוש רומז לו ללכת אחריו. הלך אחריו לתוך מערה מלאה אורה. היו שם שולחן ושני כסאות. ישב הזקן על כסא אחד ורמז לו לשבת על השני. הוא פתח לפניו ספר. אך התחיל ישראל לקרוא בו, חש כאילו ניתנה בו נשמה יתירה ונהירין לו שבילי דרקיע ונפתחים לפניו שערי בינה. כעבור שעתים אמר לו הזקן: מספיק להיום, בני, בעזרת השם אמשיך ללמוד עמך מחר. ושוב ושוב הזהירו שלא לגלות זאת לאיש. לבסוף החזיק ביד ימינו ויצא עמו מן המערה וליווה אותו עד שער העיר. כאן הניח ידו על ראשו וברך אותו.

כך נמשכו הפגישות המופלאות עם הצדיק משך שנה תמימה. לבסוף גילה לו את שמו. מרוב התרגשות שזכה לקבל ח"ן (חכמת הנסתר) מקדוש זה, נפל ארצה בחלשות.

כשהתאושש יעץ לו מורו הנעלה לעבור לגור בכפר סמוך לקיטוב. שם שׂכר בית מזיגה שהתנהל על ידי אחר, והוא היה מתבודד בין ההרים ולומד רזין דרזין מפי רבו הקדוש ולכבוד שבת היה חוזר לביתו. באותן שנים חי ר' ישראל בעולם שכולו אור. הוא ראה דברים מסוף העולם ועד סופו, למד שיחות חיות ועופות ועצים וריחף בעולמות העליונים וסירב לצאת מתוך עולם ההתבודדות. סבור היה, שהמתבודד האמיתי מתעלה בכוח התבודדותו למדרגות הגבוהות ביותר, כוחותיו וחושיו וכל ישותו, כל ה“אני” שלו, מרחפים בפיסגה של קדושה. בשנות ההסתר הללו היה לבוש בבגדים של תושבי הכפרים ונמצא בחברת אנשים פשוטים, והיה מחזקם ומעודדם בעניני אמונה ומרגילם שלא ילמדו מהגויים השכנים ומזהירם מלשון הרע ומקללות.

יום אחד סח לו רבו הקדוש: דע לך, בני, כבר הגיעה שעתך שתתגלה, שכן כך נכתב ונחתם בשמים, שעם מלאת לך ל"ו שנה תתגלה.

הבין ר' ישראל שבשנת תצ"ד² יהא חייב לעשות זאת, ותמה על כך שדווקא הוא נבחר ליעוד הגדול מבין כל הצדיקים הנסתרים העולים עליו בגדלותם, והיה חושש ומיצר מחמת המחלוקת, שחזה מראש שתפרוץ בין החסידים והמתנגדים בגללו.

על ספקותיו ורתיעתו מהתגלות מספר הצדיק הנסתר ר' אדם בעל־שם במכתבו לבעש"ט:

פעם נכח ר' אדם בפגישה נסתרת שנערכה בין רבו הקדוש אחיה השילוני³ לבין ר' אליעזר, אביו של הבעש"ט. ביקש רבי אליעזר עצה, מה לעשות לבנו ישראליק שנצטווה להתגלות אך אינו רוצה בכך.

ענה לו השילוני, שבנוֹ חייב לעשות זאת כי כך נחתם בבית דין של מעלה, שכן תכלית ירידת נשמתו לעולם אינה אלא שיפוצו מעינותיו חוצה. והשילוני פסק: עד שלא יתגלה בנך, לא יוסיף לראות את פני.

כשהוחזר ר' אדם לביתו בסוד קפיצת הדרך, נתגלה אליו השילוני ופקד עליו, שמעתה והלאה יהא רק הוא, ר' אדם, המתווך והמקשר בין העליונים לבין ר' ישראל ויזרז את הנסתר להתגלות.

לא ידע ר' אדם היכן למצוא את ישראל. החל נודד בכפרים ובעיירות, אך לשוא. לבסוף, כשהחליט לשוב לביתו, שוב נתגלה אליו אחיה השילוני ואמר לו: מן השמים מעכבים שתוכלו להפגש, לכן עליך להעלות את כל מה ששמעת וראית עד עכשיו על הכתב, ואת הכתבים תן לבנך, והוא כבר ימצא הדרך למסרם.

כשלא הצליח גם הבן למצוא את ר' ישראל, אמר אחיה השילוני לר' אדם, שהבן יטמון הכתבים תחת אבן בין ההרים שמסביב לקיטוב. עשה כך, והבעש"ט מצאם.

שש שנים סירב הבעש"ט להתגלות. משום כך, מספרים החסידים, הפחיתו לו שש שנים מחייו. עם התגלותו לא פסק מלנסוע לעיירות ולכפרים ולעורר את ההמונים ללימוד התורה ולאהבת ישראל, אך במיוחד הרבה לנסוע לערים הגדולות, לישיבות, שם נפגש עם ראשיהן ותלמידיהן והיה מגלה להם רזי תורה.

והאדמו“ר הזקן בעל ה”תני“א” הסביר את ההבדל בין ראש ישיבה, הממתין שתלמידים יבואו אליו, לבין רבי, צדיק ההולך אל התלמידים כדי לגלות להם פנימיות התורה.

ועוד הסביר בעל ה“תניא”: כל זמן שהיה הבעש"ט נסתר, היה לעזר להמוני העם בעניני פרנסה ובריאות הגוף וריפא האנשים הפשוטים, שהם גופם של ישראל; כשנתגלה, התחיל לסייע לתלמידי חכמים, שהם נפשם של ישראל.

כשהתפשטה תורתו ונפוצה ברחבי פולין ואף בליטא, החלו המתנגדים להתארגן למלחמה בו, כפי שחזה. באחד הימים הגיעו אליו שלושה שליחים מ“ועד ארבע הארצות” ומסרו התראת בית דין, שאם לא יפסיק הנהגתו יטילו עליו חרם. קיבלם הבעש"ט בסבר פנים יפות, שוחח עמהם בסוגיות עמוקות בתורה שהפליאו אותם, וראו את קדושתו בנגלה ובנסתר ואת גדלותו כמנהיג בעל רצון תקיף, בעל שיטתיות ועקרונות יסודיים. שני ימים ושני לילות התווכחו, ועם שניצחם הסכים לבוא לוויכוח עם גדולי התורה.

לבסוף שאלוהו בתמיהה, מדוע ריכז סביבו רק שישים תלמידים־חסידים, בעוד שבישיבות של המתנגדים מצויים תלמידים למאות ולאלפים.

השיב להם הבעש"ט במשל זה:

יש הזורע את שדהו ונוטע את כרמו בלי להשאיר מקום פנוי, ויש הזורע ונוטע רק תלמים אחדים, אבל נותן נפשו עליהם לעדור ולנכש ולנקות ולהשקות הכל בעיתו. לשניהם צומחים פירות ותבואה. לראשון אמנם היבול רב יותר, אבל רובו מתולע, המוץ מרובה והקמח מעט וסולת אין בכלל, וכשנותנים ממנו לזרע אזי רוב תולדותיו רימה ותולעה; ואילו לשני צומח יבול מעט, אך הוא מלא דשן ורובו סולת, וכשנותנים ממנו לזרע – תולדותיו כיוצא בו.

הבעש"ט הורה, שאף בחמרי שוכנת רוח; גם את הנמוך והשפל ניתן לזקק ולרומם; האדם עשוי לעבוד את האלקים בגופו כמו בנפשו; הוא הורה וקיים בעצמו, שהחדוה, הריקוד, הניגון, מרוממים מאד את התפלה ומביאים אושר לבעליהם, מוסיפים יופי ותוכן לשבתות, לחגים ולמועדים ומגרשים צללי חולין אף מימות החול.

הבעש"ט גילה ניגוני־שמים גנוזים משך דורות והתקין להם כלי נגן והנגינם. ובידוע שכל המזקק דברים שהיו קיימים מכבר ונשתכחו, כבר הוא ראוי לתואר צפנת פענח.

משל למגלה הפשר לחרש, שנכנס לאולם ורואה מנצח על תזמורת, ולפי תנועת שרביטו נעות האצבעות של כל המנגנים. החרש אינו מסוגל להבין הקשר בין המנצח ואנשי התזמורת, היינו, להבין הזיקה שבין המצוה והכוונה, בין המוח והלב.

ואילו היה רבי ישראל הקדוש מגלה לדורו ולדורות זיקה זו בלבד, כבר היה ראוי לכתרו.

פטירתו

עשרים ושש שנים נהג הבעש“ט את קהל חסידיו, והמגיד הגדול ממזריץ' נתן סימנו: נשיאותו עשרים ושש שנים כמנין שם הוי”ה, וכמנין שתי פעמים אח"ד.

בל“ג בעומר תק”כ⁴ ניהל הבעש"ט סעודה גדולה.

בשעת הסעודה אמר:

“ואהבת את ה' אלקיך” (דברים ו, ה): ואהב“ת בגמטריא: שתי פעמים או”ר, אור ישר ואור חוזר. אור במספר קטן (הספרות הראשונות במספרים: א’–1, ו’–6, ר’–(00)2) = 9; פעמיים אור במספר קטן = 18 =ח“י. בעוד ח”י ימים אזכה לאור חוזר.

ומורנו הבעש“ט זצ”ל נסתלק לעולמו בראשון של חג השבועות תק"כ.

*

האגדה ציפתה את דמותו זהב שמימי מבפנים ועפר מבחוץ. מכאן עשתה אותו כלי יקר שופע זוהר, ומכאן – כלי חרס פשוט, כמקטורן הפשוט של יהודי פודוליה הסחופים בכל ימות החול ובירידים של אוקריאנה. יקר גדולתו של הבעש“ט ותכלית פשטותו בכך, אף על פי שהוא בהילוכו ודיבורו יהודי של הקרפאטים, של העיירה והכפר האוקראינים, הנה הוא יהודי בן כל הדורות וכל הארצות; יהודי של כל העולם ושל העולמות העליונים. יהודי בבחינת האר”י ובמדרגת רבי שמעון בר יוחאי ומניצוץ של משה רבנו. יהודי – אדם, אד"ם – אותיות אברהם, דוד, משה, או: אדם הראשון, דוד, משיח; היינו: אדם, מלך, גואל. ר' ישראל בעל שם טוב הוא יהודי אחד הכלול מכל הבריאה הישראלי.

סבא הבעש“ט, כפי שכינהו האדמו”ר בעל ה“תניא”, הוא אברהם אבינו של החסידות: נדיב בממונו, בגופו ובנפשו – כאברהם אבינו; מוסר נפשו לקרב פשוטים לאלוקות – כאבינו.

עד אברהם היה העולם מתנהג באפלה, ואף צדיקים שבדורם בבחינת אפלה היו, ואברהם הצדיק הראשון בא והתחיל להאיר; וכך עד לבעש"ט היה העולם כבית אפל, אמנם בבתיהם של בני תורה היה אור, אבל אצל כלל היהודים שלא היו מצויים בעולמה של תורה שררה אפלה, ובא הסבא והתחיל להאיר.

הוא פתח חלונות בעולם: אָמן – חלון; אמן יהא שמיה רבה – חלון; ברוך הוא וברוך שמו – חלון; וכך, בתפלה ובאמירת תהלים של יהודים פשוטים, האיר את העולם.

אליעזר הכפרי

ר' אליער כפרי תמים היה. במצות הכנסת אורחים היה נוהג מנהג אברהם אבינו. יום שלא בא אורח אל ביתו, ראה כיום שעבר עליו לבטלה, והיה שולח שליחים לפרשת דרכים לבקשם. כשבאו אליו, היה עומד עליהם, טורח עמהם, משמשם, מאכילם, משקם ומהנם מכל טוב ביתו. לבסוף היה מעניק להם מתנות בעין יפה.

ראו זאת במרומים, התגאו בו ושיבחוהו לפני כסא הכבוד. אמר מיכאל המלאך: דור דור ואברהם שלו; דור דור והל"ו הנסתרים שלו; בכוח מצוה אחת קונה לו הנסתר את עולמו. בזכותו מאירים עולמות.

באותה שעה חזר סמאל־השטן משוט בארץ. עוד אבק דרכים כיסה את כנפיו השחורות, פתח פיו המקטרג ואמר: העמידו נא בנסיון ל“צדיק” הזה, תראו איך יתנהג עם אורחים.

שלחו לאליעזר איש עני אחד בעיצומה של שבת אחר־הצהרים, שעה שהיה מעיין בפרקי־אבות. נכנס אותו עני מחופש לביתו במלבושים מזוהמים של חול. האוכל להתארח אצלך, רבי יהודי? – הביט בפני בעל הבית בחוצפה והמתין מה יאמר עליו.

חילול השבת שלו, הופעתו הגסה ואופן דיבורו התמיהו את ר' אליעזר, אלא כהרף עין התאושש ושקל בינו לבין עצמו: הן גדולה מצות הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה. מיד כיבה בנפשו כל כעס ופנה במאור פנים לאורח: ברוך הבא, ודאי רעב אתה, מדרך רחוקה באת, ודאי עיף אתה, בוא, תסב עמנו לסעודה שלישית.

בשעת הסעודה זימר איתו זמירות האר“י הקדוש, “בני היכלא”⁵. לאחר מכן, כשהחשיך, הבדיל על הכוס וכיבדו בהרחת בשׂמים, והלה הריח בלא ברכה; שוב רמז לו בשני הנרות: נו, נו… שיברך “ברוך… בורא מאורי האש”. אך העני הסב פניו ממנו בלעג ולא ברך. ואליעזר שקט ושלו, ובנפשו אין פירפור של עלבון. גם לסעודתו של דוד המלך, ל”מלוה מלכה", הזמינו בשמחה. אין צריך לומר, כי ללילה הציע לו משכב רך ונוח. ביום ראשון, עם השכמה, העניק אליעזר לאותו אורח־פורח מתנה, כמנהגו עם כל אורח, ואמר לו: צאתך לשלום.

משראה “העני” מה רבה אהבת הבריות בלב בעל הבית הזה, נפנה אליו ואמר לו:

דע לך, אני אינני עני סתם. מן העליונים נשלחתי אליך כדי להעמידך בנסיון, איך תתנהג בעניים מחללי שבת. ניצחתני, רבי אליעזר, ובזכות הנסיון הזה שעמדת בו, יוולד לך בן שיתנגן בו ניגון עליון.

אכן, נתקיימה בו ברכתו. בתום תשעה חדשים נולד לאשתו הילד ישראליק, שהיה ברבות השנים הצדיק רבי ישראל בעל שם טוב.

ישראליק אוהב ילדים

לא להיות כלוא ב“חדר” נברא ישראליק התם, קסמוהו המית המעין, השיח הרן, שירת היער, רזי ההר. כאן בדמע גהר. ממעמקים עלו דברי אביו האחרונים, נתפעמו בו כפעמונים:

אל תירא, בני, אל תירא, עם שתהיה יתום, קווה ליום, לפדיום. המאזין להמיה בלא קול, הוא יהא לך למגן, אתה תהיה לו לבן.

אילנות נראו לו כבריות, ענפים – אצבעות, כותבות בדיו תכולה פלאי שמים, בגווילים – מראות וצללים.

משהגדיל והיה לעלם, לא יכול להתעלם, מילדים עזובים ברחוב, כציפורי נוד, על כן אהבם מאוד.

בכל נשמה תמה, הציץ ישראליק, ותמיהות־תמיהות תמה: תינוקות הם שירים, הם טלאים תמימים, איך לא אהיה לכם רועה?

על כן אספם שלא ישוטטו בעיר, לא יגדלו פרא כקוצים, כשמיר, ולבית המדרש ליוום בזמן ושיר, אף הרקידם, ואגב כך לימדם, “ברכו”, “קדושה” ו“אמן”.

יום אחד מלמד במעשהו ראהו, מינה אותו לעוזרו.

היה משכים היתום, עם שחר יום יום, ומעורר ילדים חולמים:

קומו, אמרו “מודה אני” לאלוקים! כך הלבישם והאכילם, לזה צבט בלחי, לזה פיאה סילסל, ואגב היה מפזם בקול מצלצל; לזה מיישר הכיפה, לזה שרוך נעל קושר, כך כל פעוט ופעוט עוזר.

צאן קדשים! – היה מזרז בשיר, באהבה מציף משכנות העיר – קומו ללמוד תורה, כי בה מסוד האורה, היא טובה מכל סחורה: “אלף־בית” – האלף בינה; “גימל־דלת” – תגמול דלים, בינה ודעת מגרשות צללים.

וכך בסך וסדר, הפסיעו כגדיים בעדר, צעוד הישירו אל ה“חדר”. ובגשם, בשלג, בקור, בכפור, ניגונו אותם יחמם, ילהיבם האור. ואמהות מביטות בעד חלונים, איך הנער מגרש יגונים, מפסיקות מן התחינה, ולוחשות: על זה שרויה השכינה.

ולעת ערב כשהוליכם התם, חזרה לביתם, כשבאופק כרובים, בעבים, היה מזהירם משלולית ובוץ ופחת, ומחזקם בדברי חן ופעית שפתים, מבריח נובחי על ארבע ועל שתים.

*

ואמר על כך המגיד ממזריץ'

הלוואי שהייתי יכול לנשק ספר תורה באותה חיבה שהבעש"ט בנערותו היה מנשק ילד מישראל.

ישראליק והמכשף

כשישראליק הרועה היה נוהג עדרו על ה“חדר”, ושר עמו תפלה לפי הסדר, חרה הדבר מאוד לשטן. פנה אל לילית ואמר: ראי נא ראי, כוחו של אותו יקטן, “רב החן”: בשננו לצאנו לענות “אמן”, מזדעזעים מלאכים בשמי מרומים, וכשמלמד לתינוקות: “קדוש, קדוש, קדוש!” – מכסים העליונים הפנים, ואף הם “קדוש” עונים!

מה עשה הבליעל? נכנס לתוך מכשף טמא מלא מעל, אך ישראליק הרגיש בכך לאלתר, ובדבר רבי אליעזר אביו נזכר, ובעיקר שציווהו כשראשו על הכר: זכור ה', בני, ואל תירא מפני דבר, שיחרוש עליך ה“בעל־דבר”⁶.

הנער שהיה ער, אף בלילות שלג וכפור, נדלק בלבבו, להבו, זה נר נשמתו, וניצח הבליעל – ונרמס. ואף כי המכשף הלז, התחפש למפלץ, מרעיש רעשים, בשלושה ראשים, נרעד מקול השיר, שבקע רקיעים באוויר. בו ברגע הורם, מקלו המסוקס של ישראליק, ובמצחו של בן השחץ הלם.

עם אור הבוקר יהודי העיר ראו הנס: המכשף הערל בדמו מתבוסס. אז מינו את הנער לשמש בית המדרש. ביום התחזה כתם, סתם, אך בלילות היה לן בספרי ח"ן, ולשמע יחודיו, כל כוכב, היה רונן.

הנסתר שנתגלה

עני מרוד היה ישראליק, שעה שעמד לשאת את אחותו של רבי גרשון לאשה. פשטות, צניעות וענוה היו בו. איש לא הרגיש בהילה שעתידה להתקשר לראשו; איש לא פילל שיהיה פּנוֹסר בעולם.

בימים ההם היה מלמד דרדקי בסביבה, לובש פרוונת של איכרים וחוגר חגורה אדומה של קש. ככל שיכול היה מעמיד פנים שאינו בתורה, שאינו בחסידות. לפיכך לא הסכים רבי גרשון, רבה של ברודי, שאחותו חנה תינשא לו. הוא ביקש בשבילה בן־תורה, מפרנס קבע במקום קבע.

לא, לא, חנה, לא אסכים בשום פנים לשידוך זה – טען האח – נוסף למידת הנוודות שלו, עם הארץ הוא.

גרשון, גרשון, השיבה חנה, כלום שכחת שאבינו חתם על התנאים? ואם חתם, משמע שראה בישראליק זיווג משמים.

אך הוא שרוי תמיד בסכנות נפשות; הוא משוטט לו ביערות, בין הרים – טען האח בתוקף.

יע“ר אותיות עי”ר – השיבה חנה – יער עדיף, שכן ערי“ם אותיות רעי”ם הרים – בגימטריה: רנ"ה; צללי הר ויער טובים מצללי עיר, אף אורותיהם טובים מאורותיה; חלוני רקיע גלויים להם. מן ההר לומדים עליה מתמדת.

מי מדבר מגרונה של אחותי? – הרהר רבי גרשון – אולי אבא זצ"ל, אולי צדקתה ושקידתה על ספרי חסידים? פלא הדבר בעיני.

כששמע שהחתן חצב לו בהר שבקרפאטים שני חדרים כדירת קבע, אמר לדבק טוב.

חלפו שבע שנים קשות. שנים של דחקות גדולה. אך חנה בחושה הדק הבחינה מיהו־מהו ישראליק שלה, וקיבלה הכול באהבה.

פעם אחת נקלע לבקתתו של ישראל רב אחד ידידו של גיסו. הקבילו ישראל בסבר פנים יפות. היה עומד עליו ומשמשו וטורח עמו ככל שיכול. התארח אצלו הרב מספר ימים. ביום החמישי ביקש מהמארח שישׂכור לו סוס ועגלה כדי לחזור לברודי. איך אתפלל כאן בלא מנין? היאך אשבות בביתו של עם־הארץ שכזה? יהא בכך משום זילזול בשבת קודש!

תמה עליו ישראל: מדוע רוצה מר לנסוע מביתי? שמא לא נהגתי בו כבוד כראוי? שמא תבשילי אשתי אינם ערבים לחיכו?

חלילה, מידת הכנסת אורחים כאן ראויה לשבח, אלא מה צורה תהא לשבּתי במקום שכזה? – והניע ידו בביטול. שוב הפציר בו ישראל. אלא הלה עמד על שלו. שכר ישראל לאורח סוס ועגלה.

נסעו כברת ארץ, וגלגל אחד נשבר. אנוסים היו לחזור לכפר לחפש גלגל אחר. חיפשו כל היום ועד שמצאו גלגל אחר, שקעה עליהם החמה. סירב הרב לנסוע בלילה. לעולם יצא אדם בכי טוב, באור! – אמר. שוב לן בביתו של ישראל ההררי. ביום השישי השכים ונזדרז לצאת לדרך. אך הרחיקה העגלה כדי פרסה אחת, וגלגל אחר נשבר.

אמר הרב: משמע, שמן השמים נגזר עלי להתארח בשבת זו בביתו של אותו הררי.

חזר לביתו של ישראל ולא מצאו. שאל את אשתו: היכן בעלך?

בעלי משוטט בהרים – ענתה.

ישב הרב וקרא בפרשת השבוע, עיין ברש"י ובשאר מפרשים ואמר שיר השירים, וכשראה שהחמה כבר בראש האילנות, תמה על כך, שהכפרי עדיין לא חזר. התחיל מתכונן לקבלת השבת. ראה שבעלת הבית מניחה שתים־עשרה חלות קטנות על השולחן. השתומם ושאל: למי את עורכת כל החלות האלו? כלום תלמידי חכמים יבואו לשבות כאן?

מנהג נאה זה שמור עמי מבית אבא זצ"ל, אמרה, והוא קדוש לי לפאר את קדושת השבת. אישי שלי אמנם נראה כעם־הארץ, אבל יהודי כשר הוא.

ואיך אינו נזהר לשוטט בהרים וביערים, מקום חיות וגזלנים?

אלוקים עמו באשר ילך. אין בו פחד לא מפני חיות רעות ולא מפני דוֹבּוּש, ראש הגזלנים, וכלבו. וכשהכלב מריחו מרחוק, הוא קרב אליו ומכשכש בזנבו.

כלום קמיעות בידו? או שמא עושה הוא שימוש בשם המפורש? – ליגלג הרב.

ישראליק שלי יודע לומר פסוקי תהלים ברוב כוונה, והם מגינים עליו.

והנה חזר ישראל מן ההרים. משראה את האורח שוב בביתו, קרא ברגש: ברוך הבא, וברוך השם שזכיתי באורח יקר לכבוד שבת!

מיד עמד בתפלה חפוזה, כדרך הכפריים הפשוטים. ואמנם כבר קיבל השבת שעה ארוכה בהרים, בין שיחים ופרחים, שראה שהם מצטרפים עמו לשפך־השיח. לסוף ביקש מן האורח שיקדש על יין צימוקים.

בשעת הסעודה הרהר הרב בינו לבין עצמו: מה מחידושי תורה אוכל להשמיע ליד שולחן שכזה? אספר להם סיפורים מתוך החומש, על שיעבוד מצרים, על יציאת מצרים. כל אותה שעה שתקו ישראל וחנה. מדי פעם אף נדו בראשם לאות הסכמה וקורת רוח מדברי האורח. כשסיים לספר, ביקש ממנו ישראל שיזמר זמירות שבת, והיה מפזם חרש אחריו.

לבסוף ברכו ברכת המזון ושכבו לישון. עם עלות השחר ננער פתאום הרב. לבו נתפעם בו. הוא שמע ניגון ערב עולה וממלא את חלל הבית. שיפשף רואותיו. בקיטון הסמוך ראה אלומת אורה זורחת, והניגון היוצא משם גובר ומתגבר. הוא הבחין שאין זה מראה בחלום, אף ראה פלא בתוך פלא: כל עוד נשמע הניגון, אף אור הנוגה דלק; נדם הניגון – גם האור דעך. כך כמה וכמה פעמים. ביקש לקום לראות את המופלא מקרוב, אך חש כאילו עופרת נוצקה באבריו. נשאר שוכב על משכבו. עברו רגעים קשים; שמא מעשה כשפים כאן? שמא קוסם הוא ההררי התמהוני? והנה ישראל עומד לפניו ואומר לו: אל תחשוש, רבי, אל תחשוש, טוב הוא האור; אור בגימטריא: ר“ז; אור בגימטריא: אינסו”ף.

ביום ראשון חזר הרב לעיר. מיד הלך לרבי גרשון, גיסו של ישראל, וגילה לו כל מה שראה. רמז רבי גרשון לשני גדולי תורה שיסעו לכפר שבין הקרפאטים. נכנסו אל הדירה האפלולית החצובה בהר. מיד באו בדברים עם ישראל, אף שקלו וטרו עמו בדברי תורה. מצאוהו כלי מופלא בנגלה ובנסתר. חזרו לעיר, כינסו מנין תלמידי חכמים ויצאו עמהם להרים. היה ישראל מטייל עמהם שעה ארוכה עלה וירוד, עלה וירוד, חשו כאילו הוא מעלה אותם בסולמות ומורידם.

פתאום ראו הילה של אור המקיפה את ראשו. מיד ערמו ענפים לערימה, קישטוה בפרחים, הושיבו עליה את הצדיק הנסתר וקראו רתת: רבי ישראל בן ר' אליעזר, רבנו הקדוש אתה!

רופא חולים

יומם וליל היה ר' ישראל הוגה ב“זוהר” ובספרי קבלה אחרים, אך גם על תורת הנגלה היה שוקד בחביוני הרים ויערות. כאן היה מפענח סוד סגולותיהם של עשבי מרפא. כל שברא הבורא, לטוב ברא: אף בלענה אצור מתוק; אף בארס גנוזה רפואה. הרבה לימדוהו הפרחים והדשאים: בכל עשב ועשב ניצוץ השכינה; ולא מעט קיבל מן ההאידמקים שמן ההרים.

מעט מעט הוציאוהו רחמיו מבדידותו ההררית, והחל בא בין הבריות ומרפא חליי הגוף בעזרת דשאים. אולם לא רק את אלו ריפא. הימים היו לאחר פורענויות ת“ח ותעתועי השבתאים והפרנקאים⁷, ומרובים היו חולי הנפש בפודוליה ובאוקראינה. הבעש”ט סובב בין הכפרים והעניק באהבה סעד־משנתו.

כל מימרה שלו היתה עלה מרפא. דבריו טובים היו לכל הפצעים, למעוטי תורה ולגדולי תורה. היו דולים ממעינותיו, ריוו עצמם וריוו בו אחרים. כל פסוק או מאמר חז"ל שהיה משמיע, קיבל הארה משלו. “ה' צלך”, דרש: “מה הצל עושה מה שאתה עושה, אף ה' כך”. מאז נתפרסם, היו מספרים עליו: נודד נסתר זה בלבוש איכרים הוא אחד פלאי, אגדי, עושה מעשי ניסים. וקראו לו בעל־שם.

חסידיו־חבריו שנתאגדו לחבורה קדושה אחת הלכו אחריו בנדודיו ורשמו על גבי נייר כל דיבור ודיבור שלו, שיננו בעל פה כל פתגם שלו והנחילו את משנתו לדורם ולדורות, וזו שלחה קרניה הרחק ממקומו. הוא היה להם למטיף, מנהיג, מחוקק, מושיע, אח, גואל; בעל השפעה פלאי: ללא צו, ללא חוק פתח שערי הלב. בפשטות מופלאה האציל אהבה וחמלה לכל נצרך, כי הרגיש בצערם, בסבלם וגעגועיהם.

מראשיתו פנה בעיקר אל פשוטי העם, אל העגלונים ובעלי המלאכות, חיזק ברכים כושלות, אימץ ידים רפות, נטע במיואשים תקוה ואמונה במחר טוב. כן נטע את האמונה בצדיק הדור, שהיהודי הפשוט מוצא סעד בו ומתעלה על ידו.

המשוגע שנרפא

מי את ישראליק בטלוּסק לא הכיר? כל אדם בעיר, זקן וזקנה, צעירה וצעיר. בגדיו קרועים, בלואים, מגפיו טלאי על גב טלאי, אך לו לא איכפת, אינו קובל, לא מקבל ממי שי. במקוה צוננים אף בחורף טובל, ניזון משׂכרו הדל כראש דוכן, מוצא בעבודת הקודש שלו טעמים הרבה כמו במן.

והימים בטלוסט ימי אכזב, מגואֵל־כזב, נגוז חלום המשיחים, ונתרבו כואבים ומטורפים. ובעיני אחד בחור חריף ולמדן היה שבתאי צבי אליל, אך כשנתאסלם “משיחו” ככלב שוטה ילל, ובלבו של ישרליק גל חמלה התגלגל.

פעם בבית המדרש בדימדומים, למראה זה הבחור בעיוות צלם האלקים, נרעש הנסתר ולא יכול עוד. שידל המטורף שיחדל לרקוד, כפיו הניח על כפיו, ועיניו על עיניו, ומילמל ניכחו ולחש לחישה, בחלל בית התפלה לא נשמעה רחישה, וגם מין עשב הגיש לאפו.

התעטש הבחור, שהיה “כלי” מפואר, ופתאום באישוניו הבריק זוהר, וראו כולם עין בעין איך נושע במלוא הישועה, וכל הקהל פרץ בתשואה.

לא לשכוח “יעלה ויבוא”

בטרם נתפרסם הבעש"ט בקדושתו ובנפלאותיו, נזדמן פעם לאסיפה של רבנים וראשי קהילה. אותו יום ראש חודש היה.

פנה אליו אחד הרבנים בשאלה: מה דינו של מתפלל ששכח לומר “יעלה ויבוא” בראש חודש, האם צריך הוא להתפלל שנית?

ענה הבעש"ט:

שאלה זו מכוונת לא לי אלא לאדוני. שכן אדוני ישכח גם בפעם השניה, ואני לעולם לא אשכח.

וכך היה: אותו רב שכח לומר “יעלה ויבוא” פעמיים באותו יום.

גילגולו של ניגון

ניגון־פלאים העלה דויד המלך מנשמתו, וכנפים נעלמות היו לו, והיה המלך שר בו שירי קודש ולימדו ללויים, והשביע אותם, שלעולם לא יזמרוהו על אדמת־נכר.

כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של המלך, ומדי לילה בחצות, כשנשבה רוח צפונית בכינורו, נרעדו הנימין ונתנגנו בניגון. אותה שעה היה דויד קם ממשכבו, מתגבר כארי ועוסק בתורה.

רועי־ישראל שהשכימו עם שחר, חיללו בחליליהם שירי י־ה. עלו צלילי ניגונו של דויד ונכנסו לנקבי חליליהם, הצלילו נגינתם, זיככו לבבם.

ובני האיכרים ובנותיהם, בנגנם בחגי הקציר והבציר, היו צלילי אותו ניגון מרעידים מיתרי־כליהם ומיתרי־לבבם, ונתמלאו רוח אמונה וגבורה.

ויהי היום ושלמה המלך נשא את בת פרעה לאשה. כשבאה לירושלים, הכניסה אלף מיני זמר ושמונים מיני ריקוד לארמונו, וכשחוללה עם נערותיה, נתגנבו צלילי־תועבה לתוך ניגונו של נעים־הזמירות. מנגני החצר אוהבי החיקוי עמדו לימין המצרית. כך נישבה הניגון ונכנס לארמון ירבעם בן־יואש וניגנוהו שם. ובמקדש בית־אל לפני עגל הזהב חיללוהו.

באותה שעה זעם הנביא מתקוע במר־רוחו:

כלום כדויד חשבו להם כלי שיר וניגון? הוי, ניגונו יחולל בצלילי נכר שאין להכירו עוד!

כשחרב הבית והלויים הובלו בבלה, ביקש נבוכדנצר שינגנו לפניו משירי דויד המהוללים. זכרו את השבועה שנשבעו אבותיהם לשמור על קדושת הניגון, תלו כינורותיהם על ערבים והסתירום, ונתנו אליוֹני ידיהם לתוך פיהם וריצצום וקיצצום. הראו לכובש ידיהם ואמרו: איך נשיר את שיר ה'?

כך שמרו הלויים הכשרים על הניגון במקורו. אולם שני יהודים הסכימו לנגנו לפני נבוכדנצר בצלילי בת־פרעה. מאז נדד ונתגלגל מגוי אל גוי, ובכל מקום הדביקו בו מנגנים צלילים זרים.

כשעלו עזרא ונחמיה מבבל, עלו עמהם מבני הלויים התמימים וחזרו לנגנו בטהרו בבית־המקדש השני. שוב נתנגן בשבעת צלילים עריבים באבוב הקדמון שמימות משה ובמגרפה, שקולה היה הולך למרחק של ק“ג פרסה על ק”ג פרסה, ומכל אחד מעשרת נקביה נתחלק הניגון למאה מיני זמר.

ומשחרב בית שני נשתכח הניגון הטהור, אך בקליפותיו היה עדיין מזדמר בארצות הגויים.

כך עברו הרבה מאות שנים.

יום אחד יצא הבעל שם טוב עם תלמידיו לטייל בהרי הקרפאטים. הגיעו לגיא אחד ולשדה מרעה. ראו שם רואה ועדרו. והרועה מחלל בחלילו ניגון ערב. נהנו התלמידים מן הנגינה, אך הבעש“ט חרד חרדה גדולה, וריתתו זקנו ופיאותיו. כשסיים הנכרי לחלל, הוציא הבעש”ט מטבע נחושת ונתן לו וביקש ממנו לחזור על הנגינה. שב לחלל, והבעש"ט שוב עמד רועד ומרעיד תחתיו. לאחר מכן נתן לו מטבע של כסף שינגן בשלישית, ולבסוף נתן לו מטבע זהב.

למראה מטבע זה אורו עיניו של הרועה, ניגב פיו והתחיל לנשוף בעוז בפי החליל ולפזז אצבעותיו על נקביו. אך החליל לא הוציא אלא בליל־צלילים עמומים. אז הרים הבעש"ט ידיו לשמים ואמר:

ברוך השם, סוף סוף עלה בידי לקיים מצות פדיון שבויים! הן זה הוא ניגונו של נעים זמירות ישראל, שהיה מתנגן בטהרה בבית־המקדש, אך מימות בת־פרעה נתחלל ומאז נתגלגל עד שהגיע לחלילו של רועה זה. עכשיו עלה בידי להחזירו לשרשו.

ציפורים מספרות

הבעל שם טוב התאכסן ביום מן הימים, בעיר קטנה, בבית חסיד תמים. בשלישי לביקורו, הראו לו לחזור למז’יבוז' עירו. ישב הבעש"ט בעגלה ועלה בה גם החסיד כדי ללוותו, כדי לראות נס בדרך ולנפנף בו ברבים.

ביער רמז הבעש"ט לעצור הסוסים, ונתרגש החסיד שצפה לניסים. ירד הצדיק מן העגלה ואמר לחסיד:

האזן נא לתצוויצה של הזמירים, לא שירת שחרית עכשיו אומרים, כבר צייצוה עם הנץ, אלא מה? הם מזכירים לי ששכחתי ספר ה“זוהר” בביתך פתוח, וכל שקיבלתי מתוכו בנפשי זרוח, כי אקדש מה שקיבלתי מרוחו, שעלי ללמוד הספר הזה עד תומו. הנה אותיות טוהר, נדלקו ויצאו מתוך ה“זוהר”, והתעופפו ובאו לבין הענפים – פלאי פלאים! – ועלו לגרונן של הציפרים, והן עלי מתרעמות, ועל הרזים מספרות. הבה נשוב לעיר, ונזכה שוב שהדפים המופלאים בחסדו יאיר, השם – זרז את חסידו הבעל־שם.

וכשנכנס לבית מארחו ונטל הספר הפתוח, נראה בו אור זרוח, על הפסוק בקוהלת י': “כי עוף השמים יוליך את הקול, ובעל הכנפים יגיד דבר”. והוברר לאותו חסיד סוף סוף, שרוח הקודש שורה על הבעל־שם־טוב.

ישראל הרואה

בימי קדם חי שמואל הרואה־הנביא, מי שאתונותיו נעלמו – לפניו המקרה הביא, וראה שמואל, היכן הן תועות, וגם עיני השואל, החלו רואות.

גם בטלוסט חי רואה, הוא ישראל בן אליעזר, שנעשה לכול אחיעזר, בעשבים ריפא חולים, ובעזרת ה“זוהר” זיקף כפופים, רפופים.

שוורים כי נגנבו לאיכר פלוני, לפניו קבל:

אוי לי, חבל, חבל! מהם לי מחיה, מהם כל מזוני! אנא, התפלל לשם, אדוני, ויחזיר לי השוורים, כי לבי ונפשי שבורים.

הרגע, ר' יהודי, הרגע – השיב ר' ישראל – בזה הרגע, אעיין בספר ה“זוהר”, כאן יפתח לי צוהר, ובעדו אראה היכן הם.

הו, ברוך השם, הנה הם!… שם, מאחורי היער, ליד המער – רוץ והחזירם!

ופעם לפני הבעש"ט עמד יהודי גביר, אדיר, בוכה מר:

הו, בני יחידי נסע לו, לא שמעתי ממנו דבר!

השקט, ר' יהודי, ב“זוהר” אעיין, והקדוש ברוך הוא לי יפקח עין, ואראה היכן הוא משוטט בינתים.

פתח הקדוש את הספר הקדוש, עילעל בו בריגשה, כשגביניו זה את זה נושכים, ורחשים לבו מושכים, והרגיע ללא מלים:

הנה, הנה… במרחק מאות מילין, הבן נוסע, ברוך הנותן לנבוכים דעה!

בנך, בעזרת השם, יגיע בשלום, ביום א' עד הלום. בכפר הסמוך לעיר, ישבות הצעיר, ואתה מן הראוי שתתן לשם שבח ושיר, ודאגה וצער מלבך תסיר.

ספר “הזוהר” מאיר באור הגנוז: נוסח ב

בעירו של הבעש“ט, מז’יבוז', התגורר סוחר עשיר מפורסם שנמנה עם המתנגדים, שלא האמינו בגדלותו של הבעש”ט.

ולעשיר הזה היה בן יחיד בעל מידות וסגולות תרומיות. פעם אחת נסע הבן יחיד שלו לעיר המחוז לקנות סחורה. משום מה נשתהה שם למעלה מעשרה שבועות, ושום ידיעה לא הגיעה ממנו. ברור, שהגביר ואשתו היו בדאגה גדולה. הפצירה האשה בבעלה שילך לבעש“ט לשאול לגורלו של הבן, אך הוא לא הסכים בשום אופן. התחננה לפניו בדמעות, עד שהסכים ובא לפני הבעש”ט ביום שישי אחד ושיטח לפניו את דאגתו.

פתח הבעש“ט את ה”זוהר", הציץ בו ואמר:

שלום לבנך, ברוך השם, בשבת זו ישבות בכפר פלוני שבמרחק מיל אחד מכאן.

סירב המתנגד להאמין. היתכן, אמר לאשתו, לוּ היה בננו כה קרוב, הלא היה עושה הכול כדי להגיע לשבת הביתה!

מה עשה הסוחר כדי לאַמת את דבריו? שלח גוי ממשרתיו לאותו כפר להווכח אם הבן כבר שם, ומה הסיבה שלא הגיע הביתה. הגוי המתין בכפר כל אותו יום שישי עד הערב, חזר לאדוניו ואמר: בנך לא הגיע. איש בכפר לא שמע עליו.

מיד פנה המתנגד לאשתו כשעל פניו הבעת נצחון: אַת רואה, אשה, אמרתי לך, אין ממש בדבריו של אותו רבי!

והנה במוצאי שבת חזר הבן וסיפר, שביום שישי לפני כניסת השבת נשבר גלגל בעגלתו, ובקושי רב הגיע אחר חצות לכפר פלוני הסמוך למז’יבוז', וכדי לא לחלל שבת חזר רק עכשיו הביתה.

ראה אביו שכּנים דברי הבעש“ט המפליאים, מיהר אליו וביקש ממנו שימחל לו על לשון־הרע שדיבר עליו. אמר לו הבעש”ט:

האור שברא הקדוש ברוך הוא – ראה בו אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו. האור הזה נגנז לצדיקים בתורה, וביותר – בתורת הח"ן. וכשאני מתעמק בה היא מאירה לי כל נסתר.

מאז נעשה אותו גביר לחסידו הנלהב של הבעש"ט.

הבעש"ט לימד לגיסו לכוון כוונות

כשחזר ר' גרשון מברודי, גיסו של הבעש“ט, מארץ ישראל, מיד בא למז’יבוז' לבית הבעש”ט. השעה היתה שעת בין השמשות בערב שבת. הבעש“ט התפלל “מנחה” והאריך בתפילתו עד שנראו כוכבים. הספיק ר' גרשון להתפלל “מנחה” וגם לעבור על ה”סדרה" (פרשת השבוע), שנים מקרא ואחד תרגום, ועדיין הצדיק עומד ב“שמונה עשרה”. שכב ר' גרשון על הספה לנוח, וגיסו עדיין שקוע בתפלה. סוף סוף סיים הבעש"ט תפלתו. לאחר קבלת שבת, כשישבו יחד לסעודה, שאלו ר' גרשון:

למה הארכת כל כך ב“שמונה עשרה”?

חייך הבעש“ט ושתק. לאחר רגעים שוב שאל ר' גרשון לסיבת עמידתו הארוכה בתפלה. השיב הבעש”ט:

כשאני מגיע ל“ברוך… מחיה מתים”, אני מכוון כוונות ומיד באות אלי נשמות מתים ברבבות, ועלי לשוחח עם כל נשמה לחוד כדי לדעת מדוע דחוּה ממחיצתה במרומים, ומשתדל לתת לה תיקון בתפלתי. ברור, שאין בידי לרומם אלא חלק מהנשמות. אילו הייתי רוצה למצוא תיקון לכולן, הייתי מוכרח לעמוד ב“שמונה עשרה” שלוש שנים.

שאלו ר' גרשון בצחוק: מדוע לא באות הנשמות אלי?

השיב לו הבעש"ט:

בוא אלי גם לשבת הבאה ואלמדך הכוונות, אז יבואו גם אליך.

ואמנם לשבת הבאה בא אליו, והבעש“ט לימדו הכוונות. וכשהגיע ר' גרשון ב”שמונה עשרה" של מנחה ל“ברוך.. מחיה המתים” – נראו אליו מתים, חיל גדול מאוד. נבהל ונפל לחלשוּת (נתעלף). עוררו הבעש"ט. בשעת הסעודה שאל אותו לסיבת התעלפותו.

השיב לו ר' גרשון:

כשכיוונתי הכוונות, הופיעו לפני המוני המונים של מתים, ולא יכולתי עוד.

אז פנה הבעש"ט לחסידיו ואמר:

רואים אתם, גיסי ראוי לנזיפה, שלא יעשה צחוק ממני.

התלמיד הצמא

יום אחד ציווה הבעל־שם־טוב לרתום הסוסים וקרא לאחד מתלמידיו לעלות לעגלה, ולעגלון אמר:

הנח את המושכות, אין אדם הולך אלא למקום שסוסיו מוליכים אותו.

החלו הסוסים דוהרים כנשרים. והתלמיד שראה מעשי־פלא בדרך לא שאל דבר, בטח ברבו שיסביר לאחר מכן פשר כל דבר.

טסו ועברו כפרים, שדות ויערים. לסוף הגיעו למקום ישוב נידח, מלא קוצים וברקנים. באותו רגע חש התלמיד בצמאון עז וביקש מים:

רבי, צמא אני מאוד, שפתי בוערות!

שתק הבעש"ט. שוב התחנן התלמיד:

רבי, אם לא אשתה מים מיד, אתעלף!

וכי אינך מאמין – השיב לו הבעש"ט – שכבר בששת ימי בראשית נחזה צמאונך זה? עוד מעט יביאו לך מים.

שתק התלמיד. לאחר רגעים פתח בקול שבור:

אני מאמין רבי, אלא אני עומד להחנק!

והבעש"ט בשלו:

הקדוש ברוך הוא הכין לך מים. המתן ותראה.

נסעו עוד כברת דרך, יצאו ממקום הישוב ונכנסו למדבר. פתאום ראו פועל כפרי נושא שני דליים מלאים מים.

קפץ התלמיד מן העגלה בבהלה ותפש בדלי אחד וברך בחפזון: “ברוך… שהכל נהיה בדברו”! – וגמע כמחצית הדלי.

שאל הבעש"ט את הפועל:

מה אתה עושה כאן במקום שומם כזה, ובשביל מי המים?

האדון שאני עובד אצלו יצא היום מדעתו – השיב הגוי – הוא הכריח אותי ללכת למדבר ולבקש מעין ומתוכו לשאוב שני דליים. ועכשיו כשגיליתי את המעין הנסתר ושאבתי שני דליים מלאים, איני יודע לשם מה עלי לטלטלם למרחק כה רב עד בית אדוני שבכפר, כשבחצרו שלוש בארות משופעות? אין זאת אלא שנשתגע.

סיכם הבעש"ט ואמר לתלמידו:

בוא וראה, בני, כמה גדולה היא ההשגחה הפרטית. כדי לרוות צמאונך בזו השעה ובזה המקום, כפי שחזה הקדוש ברוך הוא מראשית אחרית, סיבב את הדברים כך, שאדוניו של זה יעשה מעשה מבלי דעת טעמו ויביא לך מים לכאן ויצילך.

ציפור מצייצת לחתן וכלה

באחד ממסעותיו סרו הבעש"ט ותלמידיו לאכסניה בכפר אחד לנוח שם. לעת ערב הגיעו לאותה האכסניה מחותנים עם חתן כלה וקרוביהם וחגגו שם את החתונה כל הלילה.

בבוקר השכימו החסידים ויצאו עם רבם לשוח בין האילנות. באותה שעה יצאו גם המחותנים עם החתן והכלה כדי לנסוע למקומם.

עמדה ציפור על ענף וצייצה מולם. פנה הבעל־שם טוב לתלמידיו ושאל:

היודעים אתם, מה ציפור זו אומרת לבני הזוג? "לאלה תחלק הארץ".

לא הבינו התלמידים את פשר הדברים ולא העזו לשאול.

יצאו שנים רבות, והזוג הוליד בנים ובני בנים. כשהזקין האיש החליט לעלות לארץ־ישראל, אך אשתו התעקשה ובשום פנים ואופן לא הסכימה לכך.

תבעה האיש לדין־תורה, ופסקו: הואיל והיא מעכבת את העליה שלו, עליה לקבל גט־פיטורין. וכך היה.

כשהגיעה השמועה על הגט לתלמידי הבעש"ט, נזכרו בדברי רבם וירדו לסוף דעתו; הן אמר אז:

“אלה תחלק הארץ”, כלומר, ארץ־ישראל עתידה לחלק ולהפריד בין בני הזוג האלה.

ואמנם ראה האיש עוד ימים טובים הרבה בארץ הקודש, ואילו אשתו הניחה את עצמותיה הזקנות באדמת חוץ־לארץ.

מעשה הנר והאשה

בסעודת “מלווה מלכה” במז’יבוז' מסובים היו התלמידים ליד שולחנו של הבעש"ט. שני נרות דלוקים בפמוטות כממתיקים סוד. כמה מהתלמידים היו משוחחים ברמזים שבזמירות מוצאי שבת ובעניני רזין שבתורת רבם, ששמעו בסעודה השלישית. אחרים בימבמו ופיזמו ניגונים ערבים.

הבעש"ט החריש. שקוע היה בהתבוננות בגוני השלהבת הרומזים לכוחות העליונים. על גבי הכתלים ריקדו צללים כמלאכים; מהם גדולים, מהם קטנטנים מתלחשים.

פתאום כבה נר אחד. נבהל הבעש"ט. מיד הדליקו בנר אחר. גם הפעם נדעך. באחת קם הצדיק ויצא לחצר.

בינתים היו התלמידים מסיחים בחרם שהוטל על פראנק ועל הכת שלו⁸, גם על הפרעות של ההאידמאקים שוחחו ועל הוויכוח עם הכמרים על הגמרא. כלום יוציאוה הרשעים לשריפה בפרהסיה, חלילה?

עברה שעה ארוכה. הבעש“ט לא חזר. יצאו לחצר לחפשו – ואיננו. נכנס רכּבו הגוי של הבעש”ט, סיפר בבהלה שאחד מסוסיו נעלם. כלום נגנב? מעולם לא העז איש לפגוע בשׂערה אחת שלהם! נחרדו החסידים ודממו. אך רבי דוב בר, שעיניו היו רואות תמיד,לא איבד עשתונותיו. פיזר העננים שבחבריא וקרא לניגון, לריקוד. אלו יפים בכל שעה לחיזוק הלב. ידים חיבקו כתפים, ריקדו במעגל ובמעגל לפנים ממעגל, נתלקחו והיו לעיגולים של אש.

כשפסקו ראו שחידת רבם – חידה, והחרדה – חרדה.

כשצילצלה שעת חצות חזר הצדיק. ברוך השם! נאנחו אנחת רווחה. נכנס גם התלמיד, שכל אותה שעה שוטט בחצר ובסביבה בדאגה, וסיפר שהסוס חזר למקומו והוא מזיע ועיף מאוד. והצדיק שתק. אורות וצללים רקדו בפניו בלחשו: ברוך השם! פיקוח נפשות, פיקוח נפשות!

לימים נודעו פרטי המעשה הנורא:

בכפר אחד, הרחק ממז’יבוז', נתאלמנה אשת חוכר יהודי מבעלה. קלת דעת היתה ובעלת תאוות, רחוקה מיראת חטא. לבסוף נכשלה בעבירה עם גוי. חוצפנית היתה. בלא בושה סיפרה שהחליטה להמיר דתה בכנסיה הפראבוסלבית ולהנשא לגוי.

כשנודע המעשה המחפיר לאחיה, חרקו שן, קפצו אגרוף:

הוֹ, לא, לא תהי משומדת ומופקרת במשפחתנו! לא נסבול נבָלה שכזאת!

באותה שעת מוצאי שבת, כשראה הבעש"ט שהנר על שולחנו דעך, באותו רגע ניצנצה לעיני רוחו גם אש הרצח שבלב האחים. כרגע קם ויצא לחצר, עלה על אחד הסוסים ודהר בסוד קפיצת הדרך אל אותו כפר והגיע כשהאחים כבר ליטשו סכינים.

אמר להם בחומרה: רבותי, כלי משחית נחוצים בעולם, אלא חייבים לדעת על מי ומתי להשליכם.

מיד רמז להביא את אחותם לפניו.

כשנכנס הצדיק בשיחה עם אותה חצופה, האיר מחשכיה. דמעות עמדו בעיניה כשהתוודתה לפניו: יסוריה בבדידות אלמנותה יסורי גיהינום הם. לא יכלה עוד. ואותו גוי הבטיח לה הרים וגבעות.

לסוף התייפחה מאוד. אבני הבית נזדעזעו, אף האחים בכו עמה.

אמר לה הבעש"ט: הרגעי, הרגעי, אשה, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. לכל אדם הצרור שלו. אך אין להתיאש. יש ליהודים נשק פלאי. חד הוא כחרב בחמש אותיותיו: תשובה.

בכל מקום ובכל מעשה התשובה מהבהבת, אפילו בתוך תוכו של החטא. אף שם מדליקה את נר הנשמה. נר זה מגרש הרבה־הרבה חושך.

זכרי נא שיהודיה אַת, פנה אליה הצדיק בריגשה, קבלי עליך מהיום להיטיב דרך והאושר יבוא לשכון בליבך, ואני מבקש ממך בכל לשון, שתבטיחי לי שתעשי תשובה.

מיד עטף הבעש"ט את כפו בבגדו ורמז לה לתקוע תקיעת כף. היא עשתה כן ברטט. גם האחים הבטיחו שמהיום ירחמו על אחותם.

באותה “מלווה מלכה” ליד השולחן לא גילה הבעש"ט מאומה מכל אותו מעשה, אלא היה נאנח מרגע לרגע וממלמל: פיקוח נפש, פיקוח נפשות! אורות וצללים ריצדו אז בפניו, כמו הצללים־המלאכים שעל גבי הקירות והתיקרה בחוללם את נצחון הטוב על הרע.

סודו של בטחון

פעם ראה בחלום הבעל־שם, יהודי שׂם מבטחו בשם, אינו תולה תקוה באיש, ואינו חושש לריש, אינו דואג איך חובו ישלם.

השתומם הבעש"ט למראה החלום, ובלבו החליט לנסוע למקום, שם יושב אותו יהודי נלבב, שאוהב השם בכל לבב.

הגיע אל היהודי שחוכר שדה ויער, אצל גוי רשע ונבער. פתח לו האיש והקבילו במאור פנים, והוא לא הכיר הבעש“ט פנים אל פנים, וערך סעודה לכבודו, בכל נפשו ומאודו. בשעת הארוחה, הערוכה, ברוב טעם, קם הבעש”ט ושאל את המארח סתם, כמה הוא משלם דמי חכירה. השיב לו האיש: שלושת־אלפים ראיניש⁹.

האם משלם אתה לשיעורין, או כל הסכום השלם במזומנים?

אני משלם כל הממון, ביום האחרון.

כששמע הבעש"ט שזמן הפרעון בעוד שבוע, היה תמוה:

וכי יש לך לפחות אלף לשלם במועד?

לא, ענה האיש, כלל אינו חושש ורועד.

ובכן, תגיד לי, איך תשיג ביום האחרון,שלושת אלפים לפרעון?

בוטח אני בשם, וחסד מסובבני, מדי שנה אין השם עוזבני, כי ישועתו כהרף עין ולא איכפת לי שאין הסכום בידי עדיין.

השתומם הבעל־שם, האם באמת כזה בעל בטחון, ושאל אותו: האם לא כדאי שתלווה הסכום משכן, או מריע, ויהי לך מזומן, כשהיום יגיע?

“אל תבטחו בנדיבים” – כתוב בכתובים, “טוב לבטוח בה' מבטוח באדם” – השיב האיש התם.

ביקש הבעש"ט להשאר שם עֵד, לראות איך יפול דבר במועד. במארח התבונן וראה: בבטחה הוא צועד, וכלל לא דואג, הוא טורח, עם האורח, כרגיל, בגיל: עורך השולחן במיני מטעמים ומדליק כל כלי המאור, ואינו חושש למחסור, וכולו זורח וטוב לבב, כאילו בביתו אוצר רב.

ובבוקר השכם, ביום מועד התשלום, התפרץ משרתו של הפריץ, ואיים בקול גס כעריץ, אותו הרשע הזד (לכך היה הבעל־שם עד):

אם לא תשלם מיד שלושת אלפים ראיניש, יהי סופך ביש!

כעס עליו החסיד: איך אתה מתפרץ לביתי כשוֹר, בטרם הבוקר אור, הן שעת הפרעון חלה רק בפנות היום!

כשיצא הגוי, קרא הבעש"ט בתמהון:

איך תשיג עם ערב הכסף, הן אין בכיסך אף אסימון!

בוטח אני בה', שישלח לי הישועה, עם שהחמה לא תשקע עדיין, פתאום תבוא, מבלי דעת מאין.

גם באותו יום, ביד רחבה ערך השולחן, ולמד וקרא ועמד בתפלה כמנהגו יומיום, ואמר תהלים עד תום, ולא גילה דאַג אף במלה, חלילה.

והבעל שם לא חדל מהשתומם, כיצד זה התם, עומד כצוק איתן.

והנה אך סיימו ברכת המזון בארוחת הצהרים, והסוחר הופיע, וביקש ממנו להשפיע, על הפריץ שיוזיל התבואה, שעומד לקנות השבוע. והוא מוכן לשלם לו בעין יפה שכר הסיוע. ובכמה יעלה לי הדבר? – שאל.

שלושת אלפים ראיניש – ענה האיש.

לא יתכן, זה סכום עצום! – ענה כהמום – אלף אחד, אני מוכן לתת מיד. גם זה הון!

לא בא בחשבון! – קרא בעל הבטחון – אף פרוטה לא פחות, ואין להתמקח אתי עוד.

והסוחר יצא, לשלם לא רצה.

הבעש"ט עמד תחתיו כלא מאמין, למראה החוכר העקשן התמים. החמה כבר עומדת לערוב, והמשרת של הגוי בא סוף סוף:

יהודון, הב הפרעון! השמש שוקעת, עוד מעט!

המתן כאן, כבר אני יוצא להביא לך הממון.

נטל המקל, ויצא לשדה בצעד קל, בבטחון, למצוא הסכום ברגע האחרון. ובעוד הבעל שם, מלווהו, ראה הוא, ישועת השם: בא לקראתם הסוחר בעגלה, עצר הסוסים, וקרא בלי היסוסים: כל שלושת האלפים אני מסלק במקום, ובוא עמי לפריץ, ואקנה התבואה, ואסע לביתי עוד השבוע.

תקעו כף זה לזה וגמרו את העסק בגמר טוב, ובמזל טוב, ובעל הבטחון שילם חיש, לפריץ, שלושת אלפים ראיניש.

הימנון ליתום

כשתמה “קבלת שבת” קרא הבעש"ט לתלמידיו: התבוננו בפלוני האביון, איך הוא מתפלל ברון.

אמרו התלמידים: ודאי יש לשמחה זו טעם, שפניו זורחות הפעם, אפשר זכה בגורל, שעיניו נוצצות כטל?

השיב הבעש"ט:

בואו נלווהו, ונראה הפלא מהו.

הלכו בעקבותיו מחרישים. נכנס האיש לביתו והניח הדלת פתוחה מעט, וראו שבגיל, הקביל, פני מלאכי־השרת. אמנם נרות קטנים דלוקים, והאשה בבלויים ופניה ירוקים, אך האיש ברכה במאור־פנים:

שבת שלום לך, יונתי.

שבת שלום ומבורך, מחמדי.

ושר האביון: שלום עליכם, מלאכי־עליון!

אבקש ממך, מחמל־נפשי, הגישי, לי ל“קידוש” היין.

קמה והניחה לפניו בעיצום עינים, פתותיים: קדש נא על היין, אחר אין.

נטל ידיו וברך ובצע הפת, ואכל מעט, וגם לרעיתו פרס, וידיו פרשׂ, ואמר:

ראי נא, ראי, מעודי לא שתיתי יין שכזה, טעמו כיין המשומר, יהי ברוך מי שאמר, והיה העולם. האם שתינו פעם יין כזה – מעולם!

עכשיו רעייתי, אהובת לבבי, הדגים הגישי.

כן, אישי. קמה והביאה לו פולים, ודבריה צלולים: יהי רצון שיהוּ בפיך כטעם המן.

טעם העני מקצת מן הפולים, ופניו לא היו נפולים, וכך אמר:

יהי שם ה' מבורך, שעיטר שבתנו, ומילא נחת ביתנו, והשביענו מכל טוב, הרי זה יום שכולו טוב. דגים אלה באמת טעמם כמן, וכפרי מעדן־הגן.

אחרי הפולים שר זמירות בדביקות ונהנה מן התרנגולים המפוטמים, והיינות המבושמים, שבשיר “מה ידידוּת”.

ועכשיו, ציפור נפשי, לי המרק הגישי.

שוב מעט פולים לו הגישה, האשה, וגם לעצמה נטלה קצת והחרישה.

אמר האביון:

אַי, אֶי, אַי, איזה תבשיל, מחיה נפש, כל דאגה משיל, כל כף וכף, טעמה כמרק הזהב. מיד תיבל המאכל בזמר:

אחר ביקש בשר־עגלים, ושוב לו הגישה פולים, אכל ושוב התלהב, בזה הזמר הערב:

והבעש"ט ותלמידיו רואים עין בעין, כיצד זה שר כהלום־יין, כי התלהבותו גברה בינתים, ועלתה עד לב־השמים, וכרובים ירדו להאזין לשיר התם, ואור עליון הזריח ביתם.

נרות מקרח

בליל חורף, ליל כפור, ביקשה החבורה הקדושה להקביל פני הבעש"ט רבם, המאור. אך איך למענו ירבו בחדר האור? איך יקיפוהו בעיגול כזר, כשאין לא שמן, לא נר, ושום־שום מנורה, אלא אש התשוקה לתורה?

סוף סוף מצאו נר זעיר, אך זה ודאי לא יספיק כדי להאזין לסתרי תורה בניגון ושיר.

כשנכנס הבעש"ט, אמר: הכול צריכין ישע ואור, אלו יבריחו אופל וקור, מאחים יהודים נרדפים, פחודים, רעודים.

אבל איך, רבנו, איך בלא אור גואלים?

איך אתם שואלים? – תמה הבעש"ט – הביאו נא מתיתורות¹⁰ הבתים, נרות קרח מעטים, הן אש תמיד יוקדת על מזבח ליבנו, נדליק בה אורנו. אמן ואמן, ודאי יהי כן! כי בכל לב יהודי גועש, להב האש, כך נטיל אור, אף בנטיפי “נרות” הכפור!

פתאום ראו: ברקאי¹¹! – כל החדר נמלא זוהר רקיעי.

חופה של אש

בשמחת תורה, חדרי הבעש“ט נמלאו אורה, והחבורה, הסעודה, ריקדה בלהב ובכוונה טהורה, בעיגול לפנים מעיגול גועש, נראה בסחרור זר של אש. כשפסקו רגע מריקודים, מדבקות ויחודים, וביקשו עוד יין לא בסתם, הן זה משמח אלוקים ואדם. אך מאין יקחו? כבר ריקים כל הקנקנים, שנתכבדו בהם אלמונים. ידעו החסידים שבסתר המרתף יש עוד יין, שנשתמר ל”קידוש" ול“הבדלה”, שהובא מן הכפר בעגלה. אך הרבנית חששה שהשארית יכלוּ, וכי יקדש הצדיק על חלה? נכנסה לבעל־שם בהולה, ובפיה תחינה, שיפעל פעולה, ויודיע לחבורה, שיפסיקו מיד את השתיה!

חייך הבעש“ט ואמר: תלך חנה הרבנית להזהיר, שלא יעשו במשקה כלה, כי נחוץ הוא ל”קידוש" ול“הבדלה”.

כשפתחה חנה הדלת לחדר המחוללים, ראתה כי נפלאות מתחוללים: חופה של אש ראשם אופפת, ולהבה כאבנט מתניהם מקפת.

חיש נטלה כד, וירדה למרתף ברהט, ומזגה במו ידיה, וקראה בחיל: שתו, רבותי, ל“חיים” בגיל, כי קדושת אָשכם עולם תציל!

בזכות נעלים

בליל שמחת תורה, כשהילך בתלמידי הבעש"ט להב אורה, שמו יד על כתף ורקדו בשרשרת כמלאכים במרכבה, במעגל להבה.

עמדה אַדל בת הבעש"ט עצבה בששון תורה, כי היתה עקרה, ונראתה ממורמרת, כי לא נעתרת, שיוולד בן לה, עטרת. והנה הרגישה הבת, בתלמיד אחד, שעמד מן הצד, שלא יכול לרקוד, והצטער מאוד, כי נעלו קרועה, ועינו זלגה דמע, למראהו אדל אותו ריחמה, ולו כך אמרה:

אם תבטיחני, כי ישמעו לי שמים, ולא יהיו נעולים, ובן יוולד לי, דגול בדגולים – שי אתן לך – זוג נעלים.

הבטיח הבחור לאדל מיד, וכעת חיה בן לה נולד, היה הוא רבי ברוך, יהי זכרו ברוך.

סודה של הליכה

ביום מן הימים, בדמדומים, נכנס תלמיד לבעל־שם, כשלבו ונפשו עליו עגומים. שאלו הבעש"ט: על־מה תתעצב, למה תגרום לעצמך כאב, הרי אין שורה שכינה, אלא בשמחה ונגינה.

שפך התלמיד לפניו שיח כשדמעה בעינים:

רבי ומורי, אוי לי, וי לי, זה נורא ואיום, יום־יום בערוב היום, ידו של אי־מי עלומה, יורדה על ראשי כמהלומה, דוחה ומדיחה לבבי מיוצרי, מה אעשה, רבי וקדושי?

אל נא תצר, בני, אמשול לך משל, ואסביר לך את הנמשל: כשאב מבקש ללמד הליכה לבנו, יורידו מעל ברכים, ויזרזו: לך, בני, חת־שתים. אך מה עושה אב, שמבקש כי ילדו ילמד במהרה לפסוע? מתרחק ממנו כדי פסיעה, וצופה לו באהבה וחרדה לא מעט, מושיט זרוע רועדה, פתוחה, עד שיראה רגלי התינוק בפסיעה בטוחה, אף ניגון ושיר לו רן, עם כל פסיעת הבן לכאן או לכאן, אך לבו דאוג פן חלילה, יפול, וראשו יחבול.

אך התינוק רואה בשתי הזרועות מלאות חיבה וחום, כאילו הן מלאכי מרום.

בחכמה ינהג האב הזהיר, ומרגע לרגע ירחיב המעגל שלבנו מאיר. וכשרואה שבנו תפס הסוד והולך לבד, לבד, מעט מעט, ירחיק ממנו היד, ויגדיל התחום, האב הרחום.

*

הנמשל: אתה התינוק הלומד הלוך ופסוע, ועין אביך בשמים עליך פקוחה לא לרוע; זרוע השם באש־אהבה לך תאיר, כשתלך לבד, וכעוף השמים תנתר מבד אל בד. אך יש וממך תרחק ידו, ירחיב המעגל, כדי שתבטח במקום, ובכוח עצמך תרום.

יהודי תם גדול ממלאך

נכנס יהודי תם לבעש“ט, ראשו וגופו רכונים, צעריו מכאוביו נסוכים בפנים. הסתכל בו הבעש”ט ובאורו, כל־כולו האירו, עודדו והעירו. פתח התם בקול בוכים: הוי, רבי, רבי הרחים, ככלי מלא אני בושה וכלימה, אנא אפנה בשברי?

נדהם הצדיק, שאלו בחרדה: מה יש? מה קרה שכה תתיאש?

הוי, רבי וקדושי, אין אסון כאסוני: שנים הרבה יגעתי כדי שאעלה במדרגה, לא הסחתי מכך דעתי אף לרגע, והתגברתי על כל פגע ופגע, רבי, מה לעשות ולא עשיתי: להסתגף, להטהר, להצרף, להזדכך, וודאי השם עמלי יברך, יקבל תפלותי, צומותי. תהלים סיימתי בכל יום מימי, ובכוונות ב“סידור” נוסח האר"י, התגברתי כארי, ואף במשא ומתן ואכילה, לא פסקתי מהרהר בתורה ותפלה. ולסוף נורא ואיום, עומד אני במקום, שעמדתי אז – אף היום: הוי, רבי, רבי, עודני הדיוט כאז, ועני ממעש!

ניחמו הבעש"ט: נו, יהודי רחימאי, למה תתאונן, ותקבול ותתרעם? הלא הגעת למדרגת המדרגות שאין למעלה ממנה: להיות ענו, לעבוד השם בלב שבור, וכי מה אתה סבור? שום מלאך, עדיין לא עשה זה המהלך. הרגע והשקט, רבי ישראל, לואי וירבו כמוך בישראל!

מקטרת האציל

נוהג היה הבעש"ט לצאת לשדות עם תלמידיו בימי שישי אחר הצהרים כדי להתכונן לקבלת שבת. היה מהלך עם חבורתו שקוע במחשבות.

פעם קרא פתאום:

ריח קטורת עולה באפי. חשקה נפשי לעשן מקטרת.

נפנו התלמידים בשבילי השדות כדי לחפש בעל מקטרת, אך חזרו בידים ריקות.

זיקף הבעש"ט את קומתו, נשא עיניו למרחוק ואמר:

אני רואה אציל נכרי אחד מטייל שם. אולי מקטרת מצויה אצלו.

כשהתקרב האציל ניגשו אליו התלמידים ושאלו אותו, אם יש בידו מקטרת, כי רבם מבקש לעשן.

השיב: כן, יש לי. אביא לרבי את מקטרתי בעצמי.

כשהגיע לבעש“ט פיטם את המקטרת בטבק משובח, הקיש אבן באבן, הצית אותה והושיטה לבעש”ט.

בשעת העישון שאלו הצדיק:

האם הברכה מצויה השנה ביבול התבואה? האם השיבלים מלאות גרעינים?

השיב האציל האדיב מה שהשיב, אך התלמידים לא שמעו מאומה משיחתם, כי חזרו בינם לבינם על תורת רבם, ששמעו קודם לכן.

כשהלך האציל לדרכו, פנה הבעל־שם־טוב לבני החבורה:

כמה וכמה פעמים ביקשתם ממני שאפגישכם עם אליהו הנביא. בעל המקטרת הזה היה אליהו.

נדהמו התלמידים ותמהו:

רבנו, מדוע לא גילית לנו? מדוע לא הצגת אותו בפנינו?

אילו זוכים הייתם לגלות בעצמכם ושואלים אותי עליו ליתר ודאות, הייתי אומר לכם מיד. אבל בגלל שלא זכיתם, לא הורשיתי להציגו לפניכם. מכל מקום אגיד לכם מה ששאלתי אותו:

אם נתברכה התבואה השנה, כלומר, אם היתה התעוררות רוחנית של מטה, ואם השיבלים מלאות גרעינים, אם התעוררות שלמעלה הרעיפה כל טוב על ישראל.

ומה השיב אליהו? – שאלו התלמידים.

הלואי ויכולתי לגלות לכם סוד זה, השיב הבעש"ט.

תפלה ביער

יאיר, נער תמים, יקיר, חביב הבעש“ט וכל העיר, חלה לפתע חלי ממאיר, כל לב לו פילל, זקן וצעיר ובעת מנחה, שעת רחמים, בה יפה לבקש רפואה לתמים, יצא הבעש”ט ליער להתייחד עם האל, ובידו הרועדת נר של שעוה, כמנחת אהבה, לאורו להתפלל, ולשכך הצער מלבבו ומלב קהל ישראל, כי ישלח ליאיר מלאך רפאל.

וכשנדלק הנר, קמה כל ציפור וכל חי התעורר: למראה הצדיק ועוגת הזוהר, באו גחליליות, ודממו ליליות, סנאים וזמירים, ארנבות ועפרים, התייצבו בחרדה, עם גורי זאבים התפללו ברעדה. חיש הצטרפו לצקון־הלחש, כל רומשׂ וכל בעל רחש, ושומר היער אחוז התנומה, בשמעו מפי כלביו ילל אימה, התעורר, עין שיפשף, כרע ברך, ופתח בברכה זה כבר לא ברך. וראשי אילנות, פרחים השיח, אף האוב החרישי – נעו בשיח.

ככה, ביראה וחיל, ראו פלאי הליל, כל שוכני היער, יצורי האל. וכאשר בער הנר עד קץ, אור השחר הנץ, כל עוף התחיל שחרית לשיר, ומרפא־פתאום זרח על יאיר.

נער פלא

היה זה מאיר, האח הצעיר, עליו נספר בחרוז ובשיר, כי הבעל שם טוב הוקירו, אהבו, ופעם אחת פנה אליו: התזכור, מאיר, הימים ההם, כשעודך ילד, אולי בן חמש, והיית חוגג התחלת החומש, ודרשת דרשה, שכל האורחים הרעישה?

רבי, מר"ן, זכור אזכור: עמדתי על השולחן, ופני להבים, כל כולי לא כאן, כמרחף בעבים, העליתי תנאים, וראיתים מתפלפלים, עוקרים הרים, וסוללים שבילים. אזי בזרועותיה אמי אותי חטפה, במטפחת אותי עטפה, ורצה עמי החוצה. ואבא ניתר ממקומו, ושאל בתמהונו: למה הילד חטפת כשהקהל התמוגג, גרמת שהרושם יתפוגג!

מפני עין הרע, חס ושלום! – ענתה – כשהבטתי הנה והלום, ראיתי בפתח הבית עלם זר, מוזר, לבוש פרוונת כשל הנערים, היורדים מן ההרים, ולשולחן קרב, נדחק בקהל במרפקיו, ולטש עיניו, כלפי ילדנו, כששרף, ממעל מרעיד עליו כנף.

הפטיר הבעל שם: אכן, אותו נער פלמוני, הייתי אני. על ראשך ראיתי השכינה שורה, אזרתי עוז והאצלתי עליך נהרה, וחבל שאמך, חטפה אותך, מן השולחן, וניתקה את חוט הנוגה הרן.

ה“סידור” שומע תפלה

שני אחים חסודים, יצחק ומאיר, חביבי הבעל שם טוב, היו ידועים בעיר. פעם אחת רבם אליהם פנה:

יקירי, הן נפשי קשורה בנפשכם כבני, אולי בידכם משאלה, אמלא אותה ללא שאלה.

ענו האחים ואמרו: מוטב שנידום, לא נטריח רבנו כיום. ובלבם חשבו: מי כרבנו, יודע מה רצוי למעננו.

הרהר הבעש“ט מעט, והשיב מיד: בידי “סידור” כתב־יד, התפלות כתובות בכתב אשורי, והכוונות בכתב רש”י לשם צורי. אני מתפלל בו בכל יום, ומייחל שיעלו תחנוני לרום. כתבו נא בו שמותיכם ושם אמכם, ליד ברכה אחת ב“שמונה עשרה”, כך יהא מרחף לעיני זכרונכם.

הסתכל מאיר בפני יצחק והמתין לתשובתו הטובה. אמר הלה:

יעשה נא רבנו, חסד עמנו, ויזכירנו ליד הברכה “שומע תפלה”.

ה“סידור” הקדוש להם הבעש“ט הגיש, והשנים רשמו בו שמותיהם, איש איש, ושמו, ושם אמו, והבעש”ט סיים: אמן ואמן!

ומספרים: כל צרה שבאה מאז על ביתם, אך התפללו מלה במלה, “שומע תפלה” – מיד נושעו והודו לה' בתהילה.

היתום וה“סידור”

אין כילדים יודעי תפלה, מפיהם תעלה תהילה; כצלילי צלילים, למרומים יעלו פסוקי תהלים; כל שבלבבם הטהור, כל שאומרים ב“סידור”, ב“מחזור”, רב בו האור, בתוך תוכם יזדמרו המלים כחלילים; חינונם ברחמי אמא, נוצץ ורועד בדמע, וחד כחרב, חותך קורע בלי הרף, כל רקיע, עד כיסא הכבוד מגיע.

ומעשה בתינוק, הוריו מתו עליו בכפר, מה צר, שלקחו נכרי שכן, ואימצו לו לבן; לא חינכו לתורה, לתפלה, אף לא מלה יהודית לא לימדו דבּר, כאילו נולד לעם אחר. משהגדיל הנער, גילה לו בצער, מי הוא, מי אביו ואמו, וכדי לנחמו, הביא לו כל הירושה, כי טוב היה האיש, כלל לא רשע. בין החפצים גילה הנער “סידור” עב כרס, סידור “קרבן מנחה” את רוחה, בו אמו הניחה.

הגיעו “ימים נוראים”. כל יהודי הכפר לעיר באים, מתכנסים אל הרינה והתפלה, לבקש סליחה ומחילה. נבוך הנער, לבבו בו סער, מנוחתו ביום אבדה, שנת לילו נדדה, ובחלום ראה את הוריו: זקן רועד לאב, ומלחישה אמא, את נפשו מפעימה: רוחך, בני, אל נא תיפול, קח ה“סידור” הגדול־גדול, ורוץ לבית התפלה; ואף אם לא תבין מלה, פתח לבך למרום, כי חותכת ובוקעת תפלת יתום.

בראש השנה רץ לבית התפלה, עם כל ילדי הקהילה. וכששמע זעקת התחינה “שמע קולנו, חוס ורחם עלינו”! – נתמלא לבו גודש, הניח ה“סידור” ליד ארון הקודש, וקרא בלשון נכר:

בוז’ה, אלוהי, אני אף מלה, איני מבין בסידור התפלה, אך אתה יודע בו כל תהילה, הושע נא לי ולעמך, הבא במהרה הגאולה!

מיד כרובים זכי כנף, באו ביעף, חטפו תפלת היתום, ושיטחוה לפני כסא מרום.

קריאתו של הנער הכפרי

פעם אחת, כשעמד הבעש"ט בתפלת “נעילה”, הרבה בבכיות ובתחנונים. שמעו התלמידים והתאמצו אף הם בתפלות ובבכיות, כי הבינו שמשהו נורא מתרחש במרומים.

עמד שם נער כפרי, הסתכל כתם בפני החזן, גם לבו נשבר בקרבו, אך מכיוון שלא ידע קרוא ב“מחזור”, נזכר בקולו של התרנגול החביב עליו וקרא בקול גדול: קוקוריקו, אלוקים, רחם נא!

נבהלו כולם לשמוע קול קורא כזה בשעת התפלה, אך נרגעו כששמעו “אלקים, רחם נא!”, וראו שזה הכפרי הצעיר. קמו מהמתפללים שרצו לגרשו מבית־הכנסת, התחנן לפניהם: אף אני יהודי!

מיד נשמע קולו של הבעש"ט: הניחו לו, הניחו לו! – ופניו נהרו. בהתעוררות מיוחדת קרא פסוקי “נעילה” האחרונים וחזר שלוש פעמים: ברוך השם! ברוך השם!

וּבמוצאי יום כיפור סח לתלמידיו:

דעו לכם, ביום הכיפורים הזה היה קיטרוג גדול במרומים על קהילה אחת שמושיבה אנשיה בכפרים בפרשת דרכים, ששם עלולים ללמוד מחוקות הגויים. אך בזכות קריאה זו של הרועה מעומק לבו התמים בוטל הקיטרוג.

אשה פשוטה

מספרים בשמו של הבעש"ט:

פעם אחת גזרה המלכות הרשעה גזירה רעה. נקרא כל הקהל לבית הכנסת לקרוע שמים ולבטל הגזירה.

עלתה בכיה גדולה ומרה עם מזמורי התהלים.

אשה פשוטה שישבה בעזרת הנשים לא ידעה קרוא ב“סידור” ובספר התהלים כלל, אלא הזעקות והיללות שעלו מלמטה כלפי מעלה זיעזעו אותה. קמה רועדת ואמרה:

רבונו של עולם, אתה השומע כל בכיה, שמע איך בניך מתחננים לפניך. אני אֵם לשבעה, כשהם בוכים נשמתי יוצאת מצער, ואני עושה רצונם כפי יכולתי. ואתה, אבינו שבשמים, אביהם של מאות אלפים ילדים וגדולים, אפילו לבך לב אבן, בדין שיתעורר וירחם. אנא, ענה נא לבניך הקוראים: “הושיעה נא”!

כרגע בקעה תפלתה שבעת הרקיעים, עד לכיסא הכבוד הגיעה. מיד בטלה הגזירה.

הבעש"ט מקרב פשוטי־עם

הבעל שם־טוב היה מחבב מאוד יהודים פשוטים, מהם ניתן ללמוד תמימות, בטחון ואמונה.

לשבת אחת באו אליו אורחים הרבה: עובדי אדמה, סנדלרים ונפּחים, יוגבים ומגדלי בקר.

בשעת סעודת השבת נהג בהם כבוד וגילה להם חיבה יתירה: לזה נתן מיין ה“קידוש” של כוסו, לפלוני – שיריים מן הדגים שבצלחתו, לאלמוני – מן הבשר של מנתו, וכן לכולם.

עוררו הכיבודים פליאה בקרב חבריו־חסידיו: מה ראה רבם לקרב כל־כך פשוטי־עם אלה?

קרא הצדיק בפניהם את הרהוריהם ואמר:

דעו לכם, אנשים פשוטים עומדים במדרגה גבוהה מכוח הפשטות שבהם.

אחרי הסעודה נפנו האורחים לבית־המדרש, ומשום שלא היוּ לא במקרא ולא בגמרא, היו אומרים תהלים בלבד, מבלי דעת פירוש המלים.

באותה שעה התכוננו הבעש"ט ותלמידיו לפתוח בזמירות שבת. אמר לתלמידיו:

יניח איש ידו על שכם חברו, כדי שכל המסובים יהיו משולבים יחד, ועיצמו עיניכם ונזמר.

עשו כך. והבעש"ט הניח את ידו הימנית על כתף תלמידו שישב לימינו, ויד שמאלו שׂם על זה שישב משמאלו.

בו ברגע שמעה כל החבורה שירה עריבה מאוד מהולה בתחנונים נוגעים עד הנפש. קול אחד שר:

אוי, אוי, ריבונו של עולם, “אמרות ה', אמרות טהורות…”

קול אחר התחנן: “בחנני ה' ונסני, צרפה כליותי ולבי”

ושוב קול אחר השתפך בזמרה:

אבא יקר, “חנני, בצל כנפיך אחסה…”

לשמע אמירת תהלים כזו נזדעזעה חבורת החסידים ועיניהם העצומות זלגו דמעות.

באותה שעה איחל כל אחד מהם לעצמו: הלואי שאוכל אני להגיע למדרגה כזו.

וכשהסיר הבעש"ט את ידיו מעל כתפי תלמידיו, פסקה הזימרה המסתורית פקחו עיניהם וראו, שרבם שרוי עדיין בדבקות. לסוף אמר:

דעו, רבותי, זימרת התהלים ששמעתם יצאה מפי אורחינו היהודים הפשוטים היושבים עכשיו בבית־המדרש ושרים המזמורים בחמימות ובתמימות.

הרכינו התלמידים ראשיהם והתחרטו על שהרהרו אחר רבם המקרב ומחבב פשוטי עם.

בעל התהלים

בעיר רחוקה ממז’יבוז' ישב יהודי, שהיה עוסק בתורה יומם ולילה, מסגף עצמו בצומות ומתרחק מכל הנאה של עולם הזה. כשהיו תמהים להתנהגותו השיב: כך מקובלני מאליהו הנביא. ומחונן היה האיש גם בכוח הסברה; בא אליו אדם לשאול אותו דבר, היה נועץ בו השתים שלו החדות וחודר לתוך תוכו, וממנו ובו עומד על טיבו, על שיכלו, ולפי כוחותיו של האיש היה מכוון הסבריו ופוסק ואומר: כך מקובלני מפי אליהו.

באותה העיר ישב גם יהודי פשוט שבפשוטים, עם־הארץ, שפרנסתו על בורסקאות. ומנהג נאה בידו של הלה, לומר תהלים בכל יום. איש לא ראהו יושב או עומד בטל רגע אחד, מבלי ששפתיו ימלמלו פסוקים מנעים־הזמירות, והיו דוממות רק כשגופו לא טהור.

כשהגיעו הבעל שם טוב ותלמידיו לעיר ההיא, וסיפרו לו על הלמדן ועל עם־הארץ, אמר לתלמידיו:

כסבורים אתם, שכדאי לילך תחילה ללמדן, ללמוד ממנו התנהגות? לא, מוטב שנלך לבורסקאי תחילה.

עמדה פליאה בעיני התלמידים. שתקו ולא שאלו דבר, ובלבם אמרו: מן הסתם רואה הצדיק דברים, שאנחנו איננו רואים. נמתין ונראה.

נכנסו לביתו של בעל התהלים ועמדו במסדרון. אמר להם הבעש"ט: עיצמו העינים ושימו ידיכם על כתפי.

עשו כך. והצדיק החל לפזם ניגון חרישי.

פיקחו עיניכם! – קרא הבעש"ט. באותו רגע ראו שהחדר הסמוך מלא מלאכים ושרפים ומשק כנפים ממלא את חלל הבית, ובחדר, מקום שם יושב בעל התהלים, מהלכת אבוקה של אור לא–מזה.

עמדו והשתוממו, שאצל בעל מלאכה שכזה יתרחשו דברים כאלו.

מבלי להכנס בשיחה עם העני יצאו מביתו והלכו אל הלמדן.

שוב פנה הבעל־שם־טוב לתלמידים ואמר: עיצמו העינים והניחו ידיכם על כתפי.

עשו כך. ורבם החל מפזם ניגון חרישי. ומה רב היה תמהונם כשפקחו עיניהם, ראו שהחדר כולו מושרץ נחשים ועקרבים…

מלאי תהיה יצאו מבית הלמדן, כשעיניהם תלויות בפני רבם. מיד הניח הצדיק את דעתם ואמר: בידוע, שכל הצם ארבעים יום רצופים זוכה לגילוי אליהו, אך לא לגילוי נשמה. בלמדן זה מצויה גסות רוח, ומידה זו מלבּה ניצוצות של הנחש הקדמון בעולם. מוטב שנלך לקבל את ברכתו של מעבד העורות, שאמירת התהלים שלו בוקעת רקיעים ומלאכי שרת מאזינים לקולו.

מיד נפנו לביתו של הבורסקאי לקבל ממנו את ברכתו.

ציפור הפלאים

איש בעל עין חדה עמד עם חבריו ליד אילן אחד. כשנשא עיניו ראה שבראש האילן עומדת ציפור פלאים בשלל צבעים ואומרת שירה, אבל חבריו שהיו עמו לא ראו ולא כלום.

השתוקק בעל העין הטובה להגיע אל הציפור ולתפסה, אבל האילן גבוה וסולם לא היה לו. מה עשה? ביקש מחבריו שיעמדו איש על כתפי חברו. כך נוצר סולם חי. טיפס עליו עד שהגיע אל הציפור ותפס אותה.

חבריו, עם שעזרו לו, לא ידעו ולא כלום על עזרתם החשובה ולא על הציפור היפה. ברור שבלי הסכמתם לא היה יכול להגיע.

אילו היה רק אחד מהם מתחרט ויורד מחברו, כל אלו שעמדו על כתפיו היו נופלים. כל שכן בעל העין החדה, שטיפס בראש כולם, היה נופל מטה ושובר מפרקתו, ואין צריך לומר שלעולם לא היה משיג את הפלאית.

השמיע הבעש“ט את נמשלו ואמר לחבריו: כשאני עומד ב”שמונה עשרה" נגלים לפני סודות העולם, ואני משתוקק מאוד לעלות להיכלו של המשיח הנקרא: “היכל־קן־ציפור”.

אבל היום, כשיצאתם מבית מדרשי בעיצומה של עמידתי ב“שמונה עשרה”, נפלתי מן הסולם שאתם בונים לי בנשמותיכם, נפלתי מטה־מטה, על כן הקדמתי וסיימתי תפלתי.

פרורי משתה

מעשה בעשיר שערך משתה לאורחיו וכיבד אותם במעדני מלכים והזמין כלי זמר שינעימו זמנם. כשהסתיים המשתה בשעה מאוחרת, והאורחים קמו כדי להפרד מבעל הבית, יעץ להם שכל אחד יטול קצת פרורים מעל שולחנו – צידה לדרך.

איש לא שמע לו, כי שבעו מאוד מן הסעודה הדשנה, פרט לחכם אחד, שמילא כיסיו פרורים.

בדרך, שרחוקה היתה מביתם, התנפלו עליהם שודדים, שדדו מהם את מרכבתם ואת כל כספם והתעלמו מכיסי החכם. ובעוד החבורה השדודה רעבה ללחם, אכל החכם את הפרורים שנטל משולחנו של העשיר.

השמיע הבעש"ט את נמשלו ואמר:

אף אתם, תלמידים, קחו לכם קצת פרורים משולחני, צידה לדרך. אלה לא יגזלו מכם לעולם.

הטובע

המתנגדים היו מלגלגים על החסידים בגלל ההעוויות והתנועות שלהם בשעת התפלה מתוך דבקות והתלהבות. ענה הבעש"ט ואמר:

משל לשוחה בים, וגל גדול וזועף קם עליו לטבּעו. מה יעשה? האם לא יצעק ולא יתפלל ברעדה ולא יניע באבריו, כדי שיראוהו המצילים ויבואו לעזרתו? כך החסידים המוצפים בים הצרות, צרות הפרט וצרות הכלל.

ה“קידוש” העליז של הבעש"ט

בליל התקדש השבת דחוקים עמדו החסידים, כשבעליל, פעם כחליל, צליל הח"ן של מלאכים, וריצדו הצללים ברזין, וברמזים.

כשהגיע הבעש“ט ב”קידוש" ל“ברוך… מקדש השבת”, צחק צחוק רם, שפגע בקהל כרעם, אך הבינו שיש לצחוק טעם, ואין זה סתם.

במוצאי שבת נשמע בקהל רישרוש, ביקשו טעמים לצחוק ב“קידוש”, אך הבעש"ט ללא דיבורים והיסוסים, ציווה לרתום הסוסים. כל הלילה נסעו, והסוסים כנשרים נישאו.

וכשהשחר האיר, הגיעו לקוז''ניץ העיר.

בתחילה, פנו לבית המדרש לתפלה, ואחריה שלח הבעש"ט לקרוא לשבתי הכורך ולאשתו הרעיה, כעדה, כראיה.

אז פנה לזוג: ספרוּ, איך הדברים התרחשו, מאום אל תכחשו.

חלילה, אמר הכורך, לא אסתיר מלה. וכך סיפר לבעל שם: ברוך השם, מעודי הכנתי כל צרכי שבת ביום חמישי, ובשישי, בשעה העשירית פוסק הייתי ממלאכתי, וכשרעייתי, רכונה על הסירים, פניתי לבית הכנסת ל“שיר השירים”.

אך כשבאו ימי זיקנה, ואזלו האונים, ואנשים בספרים לא עוד פונים, לא היה מזון בבית, אלא כזית, לא ביום החמישי, ולא בשישי. אך בטחוני, בעליוני.

ובשישי שעבר, כשראיתי שהשעה העשירית הגיעה, ולי אין פרוטה למזון להציע, גזרתי על אשתי בקול רם, לא ליהנות מבשר ודם, והיא תקעה לי תקיעת כף, ללא חרון־אף; אז הלכתי לבית אלקים, ובלבי הבוטח אף שמץ ענן לא הענין.

בתום התפלה, לא יצאתי עם כל הקהילה, לבל יראו שבבית חושך, אין נר – מראה זה יהודים יסער, וירצו לרחם, אך בטחתי בשם, שעלינו ירחם.

כשהתקרבתי לביתי, ראיתי לתמהוני, אור זרוע בחלוני. נכנסתי לפנים, והנה השולחן ערוך בכל מיני מטעמים. קידשתי בתום, ובחום, ואכלתי מן הדגים בשלוה, בטחתי כי לא בא לי כל זה בעלוה.

בתחילה האשה, החרישה, אך קראה בעיני השאלה־התחינה, איך שפע זה הכינה? לבסוף סיפרה:

התזכור השרוולים שכפתוריהם כסופים, שחיפשתים בכּיסופים? לפתע מצאתים, ומכרתים, במחיר הגון למדי, והכנתי כל צרכי שבת, השבח לאל שדי !

בשמעי מפי אשתי על הנס, שיטחתי כפּי, דמעות זלגו עיני, ומרוב שמחה שמתי ידי בזרועה ועמה יצאתי במחול, ששבתי לא נעשתה חול. חוללתי עמה פעם, ואחר המרק עוד פעם, ובשלישית יצאתי במחול עמה אחר הלפתן, והודינו לשם שמידו בא הנס, שבכבוד שבתנו פירנס.

פנה הבעש"ט לתלמידיו אז, ובפניו זהר גילוי הרז:

מעולם לא שמעתי קולות גיל בפמליה של מעלה כמו בשעת “קידושי”, הן אף המלאכים חוללו עם זוג זה המלא תום, לכן צחקתי גם אני עם כרובי עליון.

אחר פנה לאשה ושאלה, מה בפיה משאלה.

לא נבקש עושר, אמרה, אך באין לנו בנים הננו מנועי אושר. לואי שיוולד לנו בן, שיהי צדיק וטוב – אמן!

יהי כן! –ענה הבעש"ט – כעת חיה לכם יורש, יוולד, נפלאות יהא בתורה דורש, ושמו כשמי יקרא בישראל, ישראל.

אכן נולד להם בן למזל־טוב, שהיה למגיד מקוז’ניץ, זכור לטוב.

הבעש"ט נוסע לארץ ישראל

כל ימיו השתוקק הבעש"ט לעלות לארץ הקודש. לימים קם ויצא לדרך עם בתו אַדל ועם רבי צבי סופר והגיע לקושטא יומים לפני חג הפסח. בגלל כל מה שקרה לו בדרכים חלה במחלת השיכחה. ומעשה שהיה כך היה:

בדרך התנפלו עליו ועל מלוויו שודדים, לקחו מהם כל כספם, אסרו אותם בכבלים ועמדו לרצחם. כששכבו כבולים, שאל ר' צבי סופר את הבעש"ט:

למה תחריש, מר, למה לא תפעיל כוח הקדושה שבך, כדי שנתיר הכבלים ונימלט?

השיבו הבעל שם טוב בעצב: אוי לי, כל תורתי נשתכחה ממני. אולי זוכר אתה משהו, הזכירני נא.

ענה לו ר' צבי:

איני זוכר אלא עשרים ושתים אותיות האלף־בית בלבד.

השמע באוזני את האותיות כסידרן – ביקש הבעש"ט.

פתח ר' צבי ומנה את העשרים ושתים לפי הסדר והצדיק חזר עליהן בדבקות. מיד נתעלה שוב לגדולתו. בו ברגע ניתקו הכבלים מעליהם. אימת מוות נפלה על השודדים וברחו על נפשם, והבעש"ט עם בתו ועם ר' צבי סופר יצאו מכלל סכנה.

ויש מספרים שהגיע לקושטא עם בתו בלב שבור, כי עדיין לא זכר את תורתו.

הלכה אָדל לשפת הים לכבס הכבסים של אביה לכבוד החג, ואין יודע ממה הלבינו הלבנים יותר, ממי הים או מדמעותיה. באותה שעה נקלע לשם יהודי עשיר שחזר ממסעו בספינה. ראה מרחוק אשה צנועה יושבת ובוכה. ריחם עליה, ניגש ושאל:

מי את, ולמה תבכי?

ענתה לו אדל:

בת צדיק וקדוש אני, ואנו בדרכנו לארץ ישראל, אך מן השמים מעכבים: נתרוששנו לגמרי וגם התורה נשתכחה פתאום מאבא בשל מחלה, והוא יושב שומם ומדוכא בבית הכנסת. אוי לנו, ואבוי לנו, ערב פסח היום ולנו אין במה לערוך את “הסדר”, לא מצות, לא יין ל“ארבע כוסות”, לא כלום! – ושוב געתה בבכי מר. אמר לה היהודי:

אל תבכי, זה שמי וזו כתובתי, הביאי את אביך לביתי, אני מזמין אתכם לשולחני לכל ימי החג.

הלכה בשמחה וסיפרה לאביה על הזמנת הנדיב. מיד הלכו שניהם לביתו. הסוחר קידם את פני אורחיו בסבר פנים, אך התפלא שאינו רואה בפני הבעש“ט סימן היכר של צדיק. ומפני ששעת אחר הצהריים היתה, נפנה הבעש”ט לחדר, שייחד לו בעל הבית, התפלל “מנחה” שכב שם ושקע בשינה עמוקה. הלך הנדיב לבית הכנסת להתפלל, וכששב נדהם למצוא את אורחו שקוע עוד בשינה. אמר לאדל:

הגיעה השעה להסב ל“סדר”, לכי והעירי את אביך.

חלילה, בשום פנים ואופן לא אעשה זאת, לא אעבור על מצות כיבוד אב!

נכנס בעל הבית להקיצו, ראה שפני הבעש"ט לוהטים בלהב עליון ועיניו לטושות וזולגות דמעות. נבהל האיש, חיש יצא מן החדר וחרש־חרש סגר את הדלת. עכשיו ברור לי, שיהודי זה אינו סתם עובר־אורח – אמר לעצמו.

בינתים התעורר הבעש"ט וקם, נטל ידיו והתחיל להתפלל “מעריב” בהתלהבות. רוח הקדושה שוב החלה מפאמת אותו.

כשסיים תפלתו והסבו ל“סדר”, קרא את “ההגדה” בהתלהבות גדולה. אחר חצות הגיע ל“הלל” הגדול. פתאום קם וקרא בכל כוחו בזעקה את הפסוק: "עושה נפלאות גדולות לבדו!…

והקול נשמע למרחוק והחריד את המסובים. תמה והשתומם בעל הבית לזעקה זו, אך לא העז לשאול לפישרה. רק כשנסתיים ה“סדר” אמר הבעש"ט למארחו כי מחר, אם ירצה השם, בבית הכנסת יתברר לו הענין.

ואכן הוברר למחרת, שהגויים העלילו עלילת דם על יהודי קושטא. נתרחש נס וניצלו. הבעש“ט ראה זאת ברוח קדשו בליל ה”סדר", ולכן קרא בקול מחריד כזה את הפסוק מן ההגדה.

לצערו לא נסתייע בידו להגיע לארץ ישראל, ונאלץ לחזור עם בתו לעירו.

גורל השלל

מלך אחד את בנו לגדולה העלה, למצביא על כל חילו אותו מינה, ואמר לו:

ראה, בני, במלחמה כל צד נשקל במאזנים, אם לתבוסה, אם לנצחון וחיים. רגע תעלה הכף למלכות פלונית, ורגע לאלמונית; משולה המלחמה לגלגל החוזר: לזה השם עוזר, עולה ונוצח, ומזה יסתיר פנים, ואז נס הוא ובורח. על כן אצווך, בני כל שלל שתשלול, אל תעכב מכל וכול, שלח אלי בו ביום הכול!

אבי, ומלכי, שאל הבן, כלום לא מוטב שאצבור שלל כל המערכה, ובתום המלחמה ידע העם להעריכה, אם נערוך תהלוכה, בניפנוף דגלים, בתרועות, ותשואות?

לא, לא, בני, השיבו המלך, נא הבינני: לשון המאזנים, למוות או לחיים, אין ביד בני אדם, כשם שאין לנו המפתח, שערי מזלנו לפתוח.

אף כי בראשית הקרב תצלח, אין יודע מה יהא סופו של המערך.

שבח למתים

מלשין יהודי אחד הרבה להרע ליהודים שבעירו. כשמת ציווה תלמידו של הבעש"ט, המכונה המוכיח הקדוש, להודיע לו על זמן ההלוויה. כשראו אנשי העיר שהאיש הקדוש הולך ללוותו, הלכו גם הם, ובנו של המלשין שמח שחולקים לאביו כבוד כזה. פתח המוכיח בדברי הספד והמשיל משל:

לאדון אחד היה כלב ושמו בריטון…

כששמע בנו של המלשין את דברי הפתיחה חשב, שהמוכיח עומד לגנות את אביו. הלך להלשין עליו לפני השלטונות. רמז חסיד אחד למוכיח, שבנו של המת הלך להלשין, אך המוכיח לא שם לב לכך והמשיך במשל:

היה לכלב טוב, כי יצא לצוד חיות עם אדוניו. יום אחד מת הכלב – והמספיד הראה בידו על המת – ושמחו כל החיות שנפטרו ממנו. אמר להם השועל הפיקח: "הוי, טפשים, מה אתם שמחים? אילו מת הכלב קודם שלמדו ממנו שאר הכלבים של האדון לצוד חיות, אז כדאי היה לשמוח, אבל עכשיו, ששאר הכלבים למדו לצוד, טוב היה אילו חי; הלא בריטון זה נהג לחטוף מהם את טרפם ולהביאו לפני האדון, והם לא היו מטריחים עצמם לצוד עוד. אך עכשיו כדי למצוא חן בעיני האדון תתחיל תחרות ביניהם, מי צד יותר ולמה לכם לשמוח?

והמוכיח סיים בכתוב: “ושבח אני את המתים מן החיים” (קוהלת ד, ב).

הבין הקהל את הנמשל, שמהיום והלאה יזדרזו המלשינים במלאכתם יותר, כי אינם יראים שהמלשין הזה יחטוף את חלקם – ופרץ בבכי.

סיים המוכיח את דבריו, ישב בעגלה ונסע. בדרך ראה שגלגל אחד אינו מתגלגל. אמר: המלשין המת הוא שמעכב את העגלה ומודה לי על שגרמתי לו בזיון אך הפעם – ולא אוסיף.

והבעש"ט העיר למעשה זה: שכן באותה שעה כבר היה מוכן כלב בשם בריטון, וההספד המבזה של המוכיח הציל את נשמתו של המלשין להתגלגל בכלב הזה.

לב נשבר פותח שערים

בערב ראש השנה בהשכמה, ביקש הבעש"ט מתלמידו זאב הסכמה, לכוון הכוונות בסדר התקיעות, כי הוא יתקע התרועות.

מה עשה רבי זאב, למען יכוון היטב? נטל עפרון וגווילין ורשם הכוונות, לסדר התקיעות, בעל פה שינן, וחרש לעצמו רינן, כל אמרי הקודש וצורות השם, שרמז להם רבו הבעל־שם. ליתר הבטחון לזכירה, שׂם הגליון בכיסו לשמירה.

ברור שכתיבת כוונה ושם, ולא נראה בעיני הבעל־שם. בינתים, בעוד רבי זאב מכוון כוונה, גליונו מכיסו נשמט והוא לא ידע, על גודל האבידה.

והנה בבוא שעת התקיעה והשברים – אהה ואבוי! – לב זאב נשבר לשברים, הגליון – אין, אזי דמע מלאה העין. איך יתקע היטב, כשהמהומה קמה בו בלב, וצערו כים, האיך יתקע בשופר סתם?

לבסוף תקע, וכל תקיעה ושברים, יצאו משופר ממורמר, מן המיצר, מקרביו של זאב שהיו לשברים.

אחר התפלה הבעש"ט ריחמו, ניחמו: דע לך, בהיכל המלך חדרים הרבה ואין מספר לדלתות, ואין שיעור למפתחות. בגרזן הלב השבור, המלא צערים, נפתחים כל השערים.

חסיד ששבת ביום הכיפורים בשדה

בערב יום הכיפורים עם שחר יצא חסיד אחד מעירו הרחוקה וביקש להגיע למז’יבוז', עירו של הבעש"ט, עוד בשעות הבוקר.

כשהגיע למרחק של שעתים סמוך למז’יבוז', אמר בלבו: אני, ברוך השם, כבר סמוך לעיר, והסוס שסחב העגלה כל כך עיף, אתפלל שחרית כאן, והבהמה תנוח בינתים ותרעה בשדה.

לאחר שסיים התפלה אמר: אף אני עיף לא פחות מבהמה זו, אשכב קצת לנוח ואספיק להגיע עוד לפני הצהרים.

שכב בעגלה, ותרדמה גדולה נפלה עליו. כשהקיץ נבהל: השמש כבר ירדה לראש האילנות, ולא יספיק להגיע העירה לפני התקדש החג.

נאלץ, אם כן, לשבות בשדה לבדו ביום הכיפורים.

הצטער צער כפול ומכופל, שאינו יכול להתפלל בבית מדרשו של הבעש"ט שלשמו יצא לדרך הארוכה, ושאינו יכול להתפלל כראוי בציבור. התמרמר ובכה מאוד, ויצאה תפלת “כל נדרי” שלו וכמוה כל תפלות היום הקדוש מלב שבור ונדכא.

במוצאי יום הכיפורים מיהר בעגמת נפשו להגיע למז’יבוז' ונכנס מיד לבעש“ט. קיבלו הצדיק בסבר פנים יפות ובחיוך נלבב, אך היהודי הזה עמד לפניו מדוכדך מאוד מבלי יכולת להוציא הגה מפיו. אמר לו הבעש”ט:

דע לך, היית צריך להעלות בתפלותיך החמות והנרגשות את כל תפלות היהודים שבשדות, לכן נגזר עליך לשבות ביום כיפורים בשדה.

הבעש"ט והרב הבעל־תפלה

מספר ימים לפני ראש השנה הגיע הבעש"ט לעיר אחת. שאל מפי יהודים: מי אצלכם הבעל־תפלה בראש השנה?

אמרו לו: רב העיר.

ואיך הוא משמיע תפלותיו, מתי הוא שר את ניגוניו?

אמרו לו: אף הוידויים שב“שמונה־עשרה” כגון: “על חטא” ו“אשמנו” הוא שר בניגונים עליזים.

שלח הבעש"ט לקרוא לאותו רב ושאל אותו, על שום מה הוא נוהג כך.

השיב לו: ראה נא, רבי, העבד הנקלה והבזוי ביותר, כשהוא מנקה את חצר המלך ממי שופכין ומכל מיני זוהמה, בשעת מעשה הנקיון הוא מזמר לעצמו את מיטב שיריו בשמחה רבה, שכן הוא שמח שבכוח מלאכתו הוא גורם נחת רוח למלך. כך נוהג גם אני למלכי, מלך מלכי המלכים.

אמר לו הבעש"ט: אם כבוד הרב מתפלל בכוונה כזאת ומזמר ניגוניו בכוונה כזאת – לואי ויהי חלקי עמך!

הצדיק המדומה

יום אחד נפגש רבי ישראל דנן, עם חכם גדול ולמדן, ששמו יצא לתהילה, שאין כמוהו להועיל בתפלה. הזמינו ושאל הבעל שם: במה סוד כוחך, שיצאו לך מוניטין ושם?

כוחי בכך, שאני הפּקח, על החיוּת שבכל בריה ובריה, ואני מתלבש בה, מאציל עלי מרוחה וטוען מעמקה, בשעת התפלה.

אוי וי! אם כך אתה עושה – קרא הבעש"ט ברתת וחיל – מחריב עולם אתה כליל! הן בהעלותך כל החיוּת והרוח שבברואים למרום, הם נעשים נטולי שפע עליון, ואתה מעצים עין הריבון, הרי אין תפלתך תפלה, אלא תיפלה!

והיאך עלי להעלות למרום חיש, יסורים וצער של כל איש ואיש? – שאל.

בבואך להיכל, פנימה, העלה עצמך תחילה, בסוד ה“רצוא ושוב” היחזקאלי, במעשה החיות שבמרכבת, המשולהבת:

כך גם המתחנן בעד צריכי ישועה, חייב להבזיק חיותם ורוחם כלפי רוֹם, אך מיד להשיבם למשכנם בתום.

רב שנלכד ברשת השטן

פעם באו יהודים מעיר קטנה לבעש“ט לבקש שיבחר להם תלמיד מתלמידיו, שיכהן אצלם כרב. עשה הבעש”ט כרצונם. כשהגיע אותו תלמיד לעירם, חלקו לו כבוד גדול והטילו עליו לטפל בצרכי הקהילה וביותר – למצוא מקורות תמיכה לעניים. היה שם תלמיד חכם מיוחס שהיה מתפרנס מנדבות, שעסקן אחד היה אוספן למענו. הרב, תלמידו של הבעש"ט, ראה בכך מכשול, כי הנתבעים לנדבות טענו, שכבר תרמו בשביל אותו עני מיוחס – ודי! לכן הורה לצמצם ולסוף גם להפסיק התרומות לאותו תלמיד חכם עני. ביום חמישי אחד הלכה אשתו כרגיל למרכז קופת הצדקה לבקש לצרכי שבת, אך שבה ללא פרוטה הביתה. אז פרץ בעלה בבכי. עלו דמעותיו למרומים ונעשה קיטרוג גדול על הרב.

ועוד קיטרוג קם שם כנגדו בשל אי־תגובתו לגבי יהודי, שהסיג גבול בפרנסת חברו. כך יצא דינו של אותו רב בשמים שימסר לידי השטן, שפיתה אותו לשמד.

והרב הזה היה נוהג להתפלל בשבת “שחרית” בביתו והיה הולך לבית הכנסת לשמוע “קריאת התורה” ולהתפלל “מוסף”, והיה מכבד שם ביי“ש מכוס ה”קידוש" שלו.

והנה בשבת שלאחר כשלונותיו כלפי בני עירו, נתלקחה בקרבו פתאום תשוקה עזה להשתמד. ובעודו עטוף בטלית שתה כוס גדולה של יי"ש ורץ כמטורף לבית הכומר. הכומר השתומם ושמח שרב בישראל בא להמיר דתו, אמר לו באדיבות שימתין לו בחדר הסמוך, שם ערוך שולחן במשקאות ובמטעמים, עד שיתפנה אליו. שתה הרב כוסות אחדות, נשתכר, התחיל להקיא והתגלגל שיכור על הארץ. כשהקיץ שתה עוד ועוד והוסיף לישון כך עד שקיעת החמה.

במוצאי שבת נכנסו אנשי עירו לביתו כהרגלם ולא מצאוהו. נודע להם שאחוז תזזית רץ לבית הכומר להמיר דתו. נזדעזעו ופרצו בזעקות וביללות.

ומנהגו של הבעש"ט היה, שבכל שבת בשעת הסעודה השלישית היה תוהה על מדרגתו הנשמתית של כל תלמיד מתלמידיו.

והנה השתומם על הידרדרותו הנוראה של אותו רב – תלמידו, שנפל לידי השטן המתעלל בו. כששר הבעש"ט “בני היכלא” (מזמירות שבסעודה השלישית), חזר כמה פעמים על המלים “לבטלא כל קליפין”, כלומר שה' יבטל הקליפות – הרוחות הרעות המאיימות. בו ברגע התרומם להיכל במרומים ונוכח שם שתלמידו נפל נפילה כה גדולה בשל שני חטאיו.

חיפש הבעש"ט ללמד עליו זכות כדי להצילו מציפרני השטן

אמרו לו: הואיל ונזהר היה אותו תלמיד במצות “מלווה מלכה”, אם יקיימה שוב ינצל מן הצרה.

מיהר הבעש“ט ליטול פרוסה מ”המוציא" שלו שבסעודה השלישית וחלה משתים עשרה החלות שלו ומסרן לידי תלמיד אחד ואמר לו: קח אלו ולך, ושם יתברך יעזור. והתחיל חוזר בדביקות על הפסוק: “לבטלא כל קליפין”.

והתלמיד הלך והלך מבלי דעת לאן ולשם מה, עד שירד עליו החושך. וכשהתקדם כשני מילין נתגבבו בדרכו כל מיני אבנים ומכשולים, הבין שזה מעשה שטן. התחיל להתפלל בכל לבו שהשם יעזור לו בשליחותו.

פתאום חש בקפיצת הדרך. ראה עצמו עומד לפני ביתו של אותו כומר, שהרב התגלגל שם שיכור בקיאו על הריצפה.

כשנכנס השליח לפנים, הכיר שזה הרב של עירו, תלמידו של הבעש"ט. שאל את המשרת הגוי: מה עושה הרב כאן? אמר לו: הלא זה בא לכומר שלנו להמיר דתו.

הבין השליח מה טיב שליחותו ומה סיבת המכשולים שבדרכו.

כשהתעורר הרב ורצה לשתות עוד יין, תפס השליח בידו ואמר לו: בתחילה תרחץ ידיך ואחר תשתה. עשה כך ושוב רצה לשתות. אמר לו השליח: יברך תחילה ויטעם מן החלה שבידי.

שמע לקולו. אך אכל מפרוסת החלה שברך עליה הבעש"ט, התחיל צועק: אוי לי, שוד ושבר! מה עמדתי לעשות? להמיר דת אלקים חיים! אבוי לנפשי! – והיה בוכה ומורט שערות ראשו מחרטה.

כשראה השליח שהוא מתחרט מעומק הלב, אמר לו: אל נא תתייאש, מהר עמי לרבנו, והשם יתברך יביא לך הישועה.

יצאו משם ובסוד קפיצת הדרך הגיעו למז’יבוז' לבית הבעש“ט. למראה הצדיק וחסידיו המסובים לשולחן נפל הרב ונתעלף. כשהשיבו נפשו פרץ בבכיה וביללה על הפשע החמור שעמד לעשות. הרגיעו הבעש”ט ונתן לו תיקון, ומיד נעשה לבעל תשובה גמור.

המוכסן היהודי והגראף פוטוצקי

באחת החוות של הגראף פוטוצקי ישב מוכסן (ממונה על מיסי הכפרים) יהודי תלמיד חכם. פעם אחת לא הצליח לגבות כל המיסים ולשלם לגראף הסכום שמגיע לו. איים עליו הגוי שישליכו לסוהר ויתעלל גם בבני ביתו.

יעצה לו אשתו שיסע לבעש"ט, שנתפרסם כעושה מופתים וגדולי הדור הם מחסידיו. אך המוכסן סירב, כי לא האמין בגדלותו.

הרבתה האשה לבכות ולהפציר בו, עד שהסכים לנסוע.

נסע אליו. אמר לו הבעש"ט: ביום הראשון בבוקר תהלך לך ברחוב, וכשיגש אליך גוי כפרי ויציע לך חפץ כלשהו, אל תעמוד על המקח ולא על טיב החפץ, אלא קנה אותו מיד והבא אותו אלי, ואז אגיד לך מה לעשות בו.

ביום הראשון יצא האיש לרחוב כעצת הצדיק ובלבו ספק. והנה פגש בכפרי גוי, וזה הציע לו לרכוש עור של כבש בזהוב אחד.

בכיסו של המוכסן לא היה אז אלא זהוב אחד אחרון, ושילם לו מיד. וכהרף נעלם הגוי מעיניו.

כשחזר לביתו התחרט, שהוציא כל כספו על העור הזה, ושפך כעסו ומרירותו על אשתו, שפיתתה אותו לכך, כשבכיסו אין עוד פרוטה לפורטה.

אמרה לו: הלא עד עכשיו נתקיים הכול כמו שהבעש"ט חזה מראש. קום ולך אליו מיד כמו שדרש ממך.

כשבא לפני הצדיק אמר לו:

יפה עשית שקנית את העור הזה. בקרוב יחוג הגראף את יום הולדתו. שׂרים הרבה יבואו לחוג עמו ויעניקו לו מתנות. גם אתה לך לשם ותגיש לו מתנתך, העור.

שוב טען המוכסן שאשתו גורמת לו אסון:

הלא השרים יביאו לגראף אבנים טובות ומרגליות, ואני מה? העור הזה של הכבש? הלא יטען שבאתי לעשות אותו לצחוק לעיני כול ביום הולדתו, ויהרגני!

אבל אשתו בשלה: בעל מופת הוא הבעש"ט. אתה חייב לקיים עצתו בעינים עצומות.

ואכן ביום הולדתו של הגראף מיהר היהודי עם מתנתו העלובה לארמון. כשהתקרב לשם נתמלא פחד מסמרר וחשב לחזור. והנה יצא משרת לקראתו ונטל ממנו את התשורה שלו לאדון.

בתחילה כשקיבל הגראף המתנה לידיו נעלב וזעם:

היתכן שהיהודון הזה, שחייו וחיי משפחתו בידי, יעז ללגלג עלי לעיני שרים ורוזנים?

אך מיד חש שאין זה סתם עור והשתוקק לבדוק אותו מקרוב.

התבודד עמו בחדר לפנים מחדר, ולתמהונו ראה בו פלא גדול: הצמר שבו החל להסתלסל לאותיות, ואלו למלים, ואלו נתחברו ונצטיירו שמו ושם אביו ושם משפחתו וגם השנה, החודש והיום בו נולד.

השתומם מאוד על המתנה הפלאית, רץ לטרקלין ועבר משולחן לשולחן ובשמחה והתפעלות הראה אותה לכל האורחים. אמרו השרים: שום אמן בעולם לא היה מסוגל ליצור עור שכזה. אין זאת אלא כאן פלא על־טבעי.

מיד ציווה הגראף להכניס את המוכסן לארמון.

חשש האיש שמבקש להרגו, נפלה עליו אימת מוות ובכה לפניו וסיפר ברטט וחיל שעשה הכול כעצת הקדוש בעל המופתים.

הרגיעו הגראף ואמר לו: אל תפחד, לטובה ולברכה שלח אותך האיש אלי. מהעור הפלאי הזה יותקן כובע לראשי ואחבוש אותו בכל שנה ביום הולדתי. ופנה למוכסן ואמר: אני מוותר על כל חובותיך.

והגראף החזירו לביתו בכבוד גדול. מאז היה המוכסן מתעשר מיום ליום.

הנהר והלפיד

אשה חסודה ותמימה, מימים ימימה, להנות את הבעש"ט בביתו שמה לה ליעד, והמטעמים הכינה באהבה ורעד. ובלכתה עם משאת הקודש, עברה פלג קטן, מעולם לא פיכּו בו מים בגודש, כמי השילוח, תמיד היה נינוח.

יום אחד כשבּו עמדה, ומנחתה בידה, נעשו מימיו זועפים, נתקשרו השמים בעבים, מיד המו גלים, כדובים לבנים – הו, ישמור נא השם, את אם הבנים, המהדרת לבעל־שם, שבתות ומועדים!

התנחשלו הנחשולים ורעמו הרעמים, לא ידעו רחמים, שטפו וגרפו המסכנה והטביעוה. למחרת מן הנהר מתה משוה, וילדיה יתומים!

האסון פגע כרעם בכל יהודי הקהילה, וביותר ברבנו הבעל־שם, שקילל הנהר בקללה, בשם השם:

נהר אכזר, שעולל לצנועה קץ מר, אפיקו כליל ייבש, יקוץ בו טל הקיץ, וגשם עליו לא יומטר!

חרה אפו של שׂר הנהרות על הבעש"ט כאילו עשה עוולה, קבל לפני בית דין של מעלה. היו שם דנים ומדיינים, עד שהוציאו הקשה בגזר דינים:

ביום מן הימים, כשצאצא הבעל־שם, כשצאצא הבעל־שם, ולו יהא איש תמים, יבקש לעבור האפיק היבש של הנהר – יתמלא מים ובדער יסער.

כשנסתלק הבעל־שם, תעה בדרך צבי בנו, והגיע למקום השומם, לנהר. בפתע החשיכו שמים, נפתחו תהומות המים, נבקעו עינות בין חלוקי הנחלים, זרמים זעפו, החלו עולים: כל נחשול – שחל, וצבי נגרף בהם כזחל. קרא “שמע ישראל!” ווידוי מילמל…

מתוך הסער והשאון, הפעימו מראה חזון: על גדת הנהר, לפיד אש זהר, האיר אופל זעף הזרמים, באור שבעת הימים. ומה נדהם הבן, כשהבחין באבוקה, דמות אביו שבא להצילו, מתוך המצולה. כך ניצח הבעל־שם וניצל מטביעה צבי הבן.

חלומו של צבי הבן

לאחר שנפטר הבעל שם, נראה לבנו צבי בחזיון הליל. נפעם הבן וביקש למלל, ולשאול לפלאי האל, ולטיב עבודת השם, במרומי עליון, אך הדיבור נחנק לו בגרון.

סוף סוף התאושש, למראה קדושת האב, שירד מסתר פרגוד ועב, ופניו משולהבי אש, ושאל:

אבא, כיצד עובד לשם כל יש?

כתשובה, דומם הבעש"ט לראש הר העפיל, ששיאו בגבהי מרומים, והשליך עצמו לתהומים – הוי! כל עצמותיו נתפוקקו, אך כהרף עין שוב התלכדו, התאחו, קרמו בשר וגידים, העינים שוב כלפידים, והגוף כולו תוסס וחי בגאון – וצבי מילמל הודיה לעליון.

אך כרגע שוב העפיל הקדוש האב, אל הצוק שראשו בעב, וקפץ באחת מטה מטה לתהום, ושוב – הה, מחזה בלהה איום!

כך כמה וכמה פעמים, וכל קרביו של הבן באימה בו הומים. וכשעמד הבעל שם לקפוץ בחמישית קפיצת אימים, קרא:

כך, בני, עובדים בעליונים לאלוקים!

תולדותיו

רבי נחמן נולד בראש חודש ניסן תקל“ב¹ בעיר מז’יבוז' ברוסיה. נינו של הבעש”ט היה. פייגה אמו היתה בתה של אדל, בת הבעש“ט. אביו היה ר' שמחה, בן בנו של רבי נחמן מהורודונקה, ממקורביו וחסידיו המובהקים של הבעש”ט.

כבר בנערותו נתגלה נחמן כפלאי. כבר אז היה נוהג לצום ולהסתגף בחשאי; היה מהלך ביערות, בשדמות ועל שפת הנהרות. קסמי הטבע היו לו כספרים פתוחים; אלו ליחשו לו חמודותיהם, כשם שהרקיעים הגלויים והסמויים פתחו לעיני רוחו חלוניהם.

בן שתים־עשרה היה כשהשיאו לו לאשה נערה אחת. היא נפטרה לאחר נישואיה ורבי נחמן נשא לו אשה שניה. בבחרותו התגורר במדבדבקה שבאזור העיר קייב. כבר אז משכה אישיותו הקורנת וריכזה סביבה תלמידים צעירים שהתרפקו על תורתו. לא יצאו שנים מעטות ושמו הלך לפניו כצדיק, כבעל סגולות, כרופא חולים ומתיר יסורי גוף ונפש.

בשנת תקנ"ח² עלה דרך אודיסה לארץ ישראל. הרפתקאות הרבה וטילטולי דרך קשים עברו עליו. לאחר שהיה קצרה בארץ חזר לגולה, לעיר שפולא. בשל מחלוקת שבין חסידי הרבי משפולא וחסידיו שלו אנוס היה לעזוב עיר זו ולעבור לברצלב. כאן זכה והגיע לשיא גדלותו וקדושתו. מכאן יצאו לו מוניטין כצדיק נערץ, כמספר אמן וכממשל משלים רצופי רזין.

בשנת תק“ע³ פרצה שריפה גדולה בברצלב, שכילתה את רוב בתי העיר. אז עבר ר”ן לגור בעיר אוּמן. עובדה זו מפליאה היא, כיוון שבאומן היו הרבה בעלי בתים משכילים פורקי עול מצוות, ומר"ן לא היה רצוי להם כלל. אלא הצדיק ביקש להתקרב למשכילים דווקא כדי להחזירם בתשובה, אולי תבוא תשובתן ותסייע לגאולת העם.

שנה לאחר מכן תקפה עליו מחלת השחפת. בשיעוליו ובמכאוביו היה רואה כוחות מדרבנים לתורה ותפלה ולהנהגה חסידית, שירית. וכך היה פוסק על עצמו באזני חסידיו: בעולם הזה אין זוכים במצוה אלא חוטפים אותה מיצר הרע.

על כן נחפז לעבודת הבורא על אף חולשתו, ולא נכנע לשכיבה במיטה אלא היה קופץ בהתעוררות ועומד על רגליו ומתלבש. וזו היתה מרגלא בפיו (בכלל היה פיו מפיק מרגליות): כל השוכב על משכבו מתעצל, ועצלות מביאה לידי עצבות, והעצוב כוחו תש. על כן עליו לעמוד על רגליו, כי נוח לו לשטן המסית לפתות אדם תוך כדי שכיבה. על כן כתוב: “אתם נצבים כלכם היום לפני ה'” – יש לשים דגש חזק ב“נצבים”.

אלא כשהתקרב קיצו, בחול המועד תקע"א⁴, לא היה מסוגל עוד לרדת מן המיטה והתבייש בפני עצמו ובפני חסידיו בחולשתו הגופנית והגיע לחולשת הדעת ולנפילת המוחין, והיה רומז לר' נתן, תלמידו, שהוא בוש ונכלם על שהוא בכלל בשר ודם, ונכנע על כרחו לתביעות הגוף. שעה ארוכה היה שוכב שרוי בדמדומים. באחת התעורר ופנה לחסידיו שהקיפו מיטתו כשפניהם חשכות. הסתכל בהם וקרא:

לא, לא, חלילה לכם כך להצטער בגללי, הלא לימדתיכם להיות אמיצים. חזקו ואמצו, חובה על יהודים להיות אמיצי לב ולהאמין בטוב. חלילה להגרר אחרי עצבות ומרה שחורה. אלו יוצרות מחיצה בינינו לבין אלקים. עלינו ללכת בעינים עצומות רק אחריו, וללכת וללכת וללכת…

ותיבה זו האחרונה היתה מתנגנת בפיו בנעימה מופלאה רבת משמעות ומזעזעת החבורה שליד מיטתו.

לאחר שנח קמעא הוסיף:

שירו נא, זמרו נא לאבינו שבשמים; “בכל דרכיך דעהו” – כל הדרכים מוליכות לשם יתברך כדי לדעת אותו, ובמיוחד השמחה. יש לשמוח ולשמוח, גילו ברעדה, שירו: אשרינו מה טוב חלקנו שככה לנו!

פסק לרגע, השתעל, רקק ליחה סמיכה, והמשיך: מה לכם, יהודים, לעמוד כאן בטלים מתורה. חובה על כל יהודי ללמוד מדרכי השם, מה הוא מחדש בכל יום תמיד חידושים מפליאים, אף על כל יהודי לעשות כן בתורה, לא להכנע לנפילות אלא להעפיל בסולם ממעלה למעלה ולהגיע לשיא, למקום המלאכים, לשכינה הקדושה. זכרו, חסידי ברצלב אתם ועליכם להעמיס סולם יעקב על כתפיכם!

כשראה זאת ר' נתן, תלמידו המקורב אליו ביותר, מירר בבכי על מיטת הצדיק וקרא:

רבי, רבי, למה רבנו עוזב אותנו?

איני עוזב אתכם, חס ושלום, אני אהיה ביניכם תמיד – השיב מר"ן. ועוד באותו יום נתבקש הקדוש לישיבה של מעלה.

* *

אכן מר“ן לא עזב את חסידיו לעולם. תורתו מלווה אותם כל הימים, וכל יהודי ויהודי יכול להפוך ולהפֵּך בה ולפרשה בעי”ן פנים. בתחילה היה שורף כתבי יד הרבה, שהוא כתבם או הכתיבם, וכך לא נותר מהתקופה ההיא אלא ספר קטן אחד, “ספר המידות” – אמרות קצרות על תפלה, צדיק, אהבה, אמת ונושאים אחרים שאובים מהתנ“ך ומכתבים תורניים מאוחרים. ר”ן לא היה מצטט אלא משׁכתב את הדברים ומרחיבם בלשונו.

סמוך לפטירתו יצא לאור חלקו הראשון של “ליקוטי מוהר”ן" (החלק השני הודפס לאחר הסתלקותו), שגדולי הצדיקים והרבנים סמכו ידיהם עליו. בספר חשוב זה כונסו דרשותיו המקוריות מגוונות התכנים וצורות ההבעה על דרכי האמונה והחקירה, על עניני חברה ובעיות כלל־ישראליות ונושאים על עמים שונים. כאן משתקפת המשנה העיקרית של חסידות ברצלב, המבוססת על מקורות המקרא, חז"ל והקבלה, וממנה שאבו דורות בחכמה והדרכה.

מר"ן גילה צורה ספרותית משלו כדי להסביר ולהשפיע: סיפורי מעשיות. בכלי אסתטי זה, סבור היה, יעמיק להחדיר את משנתו לרבים, והסביר בזה הלשון:

“אין אדם יכול לקלוט דברי תורה הנאמרים בגלוי, בלא מעטה. לפיכך צריכין להלביש לו את הפנים בסיפורי מעשיות מחמת שלושה טעמים: ראשית, כמו שמרפאים את העיוור צריכין לסגרו שלא יראה את האור פתאום; והטעם השני, שצריך להלבישו שלא יתאחזו החיצונים (כוחות הרע) בו; והטעם השלישי, שהחיצונים האוחזים בו לא מניחים אותו לצאת, על כן צריך להלביש את פניו כדי לשנותו, שלא יהיו מכירים בו”.

ר“ן מעיד על סיפוריו, שמובעים בהן עי”ן פנים שבתורה. אכן הם כלים המכילים בתוכם רזי התורה רבת הפנים בצורה מוסווית כל כך, עד שהתוכן מסתתר לגמרי משום ריבוי הסמלים, המשמעויות והדרגות השונות של אידיאה אחת. ביניהם אף סיפורים מורכבים ביותר המכילים סיפור בתוך סיפור, כגון: “מעשה בבעל תפלה” ו“מעשה בשבעה קבצנים”, לעומת אחרים החסרים סיום, כגון: “מעשה בזבוב ועכביש”.

הצורה הסיפורית אינה מטרה לעצמה אלא לבוש להשגת התכלית החינוכית, ולכן יש שמר“ן מזניח הצורות שמחייבות חוקיות מישזר הסיפור או מדלג עליהן, אבל הוא מקפיד לגבי הבלטת תמונה רבת משמעות, וסיפוריו נעשים מדויקים במבנם האלגורי ובפרטיהם הזעירים. חמרי הגלם לבניינם נטל מתוך המקרא וההלכה, ההיסטוריה היהודית והקבלה, הפולקלור היהודי וקורות תקופתו. הסמלים שאובים בעיקר מקבלת האר”י, אך חידושו של ר“ן בכך שמעניק להם חיוניות מיוחדת; בעוד שבקבלה הדימויים מחושבים כנתונים בנוסחאות מתימטיות, אצל ר”ן הם קורמים עור וגידים מאונשים. יתר על כן: אצלו אין מכשפים ומכשפות להטלת אימה על הקורא, אלא הסיטרא אחרא נכנע לשירה, לחסד ולטוב, כמודה בעל כרחו שאין העולם ומלואו אלא אור ונגן. בסיפוריו גנוז בטחון בנצחון החיים, בכוחו של האדם להתגבר על כל המכשולים, על היצרים־השטנים. ועם שהוא נתעה ונבוך וכואב וסובל, חזקה על המאמין שיתגבר על הכול וישוב למקום שנעקר ממנו; כמו בן המלך ובת המלך התועים והנתעים – השכינה וכנסת ישראל שבגולה – ששבים לארמונם, למלכות ירושלים. יש לציין שלא רק נושא המעשיות – כנסת ישראל והשכינה – הוא בבחינת סוד, אלא גם דרכי פירסומם אפופים סודיות. דחפים טמירים הולידו סיפורים אלה, שכן בטחונו המשיחי של ר' נחמן הוא מופשט ונעלה לאין שיעור, ללא כל דימוי והשוואה עם משיחיות השקר, וניתן למצוא בו הקבלה לרעיונות המשיחיים שהרים על נס המשורר המקובל ר' משה חיים לוצאטו – רמח"ל.

רבות מיצירותיו מכילות קורות חייו וחוויותיו, מעין שפך־לב אישי, ובכך שימש ר' נחמן דוגמא לחסידיו, שיתוודו איש לפני רעהו ובמיוחד ישפכו לבם לפני הבורא, ישיחו לבטיהם ומכאוביהם שבחוץ ובפנים. האישי שבסיפוריו מרמז לכך שבכל אירוע שלו ושל מקורביו מצוי רמז לעולמות עליונים. יש ואדם מגלה בחייו כל העולמות, בבחינת “מבשרי אחזה אלוה” (איוב יט) – רעיון מודגש בקבלה ובכל ענפי החסידות. אפילו גיבורי סיפוריו רומזים לאישיותו בהתגלותה רבת הפנים. ר' נחמן רואה את עצמו כסמל וכגיבור של עלילה בעלת משמעות קוסמית.

רבי נתן, חסידו המובהק, איש סגולה אף הוא, היה סופרו ונושא כליו. מספרים עליו שהיה סופר מהיר, חכם הניב ואמן ההרצאה, בעל תפיסה מהירה וזכרון מופלא, בור סוּד שאינו מאבד אף מימרה אחת של רבו. רבי נתן העלה את דברי מר"ן על הכתב, ניסחם, סידרם וערכם. הוא טרח גם בסידור אותיותיהם בדפוס והוא שהפיץ את הכתבים במסעיו מעיר לעיר. הוא כתבם מפי רבו באידיש, הלשון שהיתה שגורה בפיו, ואחר כך תורגמו לעברית ולשפות שונות ותוך כדי כך גם שוכתבו וסוגננו. התרגומים והשיכתובים הזיקו להם, כי במקור, בלשון האידיש בניב האוקראיני, הניח רבנו רמזים מחושבים שאבדו.

*

אכן גנוזים בסיפורי מר"ן מוסרי השׂכל המבליטים גדלות הבורא, תורת ישראל ועם ישראל. אין הם אלא בבחינת משנה צלולה, בה מהלך סוד תכליתו של האדם באשר הוא אדם: תיקון עולם במלכות שדי.

נחמן הכפרי

בין אלון ובית, בכפר שאנן, דר בן יו“ד־דל”ת, העלם נחמן. אציל בן טובים, נינו של הבעל־שם, בהר ובפלג מבקש את השם. דמו רן בו, נפשו תוהה: היכן שוכן רוח אלוה? להר יעלה לגיא ירד, יפנה לבקעה בדד ישב, דומם יביט באפיקה. היאך לבוא בסוד אלוה, מעומק אדם או משיא גבוה?

הרהור ניצנץ בלב הנער: אֵל שוכן באפלולית יער! בין תרזות, לבנים וסבכים, בין ערי נמלים ועלים מושלכים.

על סוס קל לעבי יער דהר, חיש ממנו צנח והסוס שב לכפר. הלך רגלי העלם ובא לדְמי, ולחש “שויתי ה'” שואג בי דמי! לאן אפנה ואמצא השם? תעמוד לי זכות זקני הבעל שם, ואולי עוד אצלול בסודו של יער, אולי אשוט בכחול הנהר?

הנער משוט תפס וחתר בסירה, הוא בתכלת – ונפשו בשירה: הנה בבדד מצאתי האֵל, כל היקום כולל, בו שוכן חסד ונוי ושיר, בורא עולם מרנין כל, מאיר; ממצולות נהר הומה בת־קול, דשא ופרח מניעים גבעול, מרטט לאל, מתפלל לשמו; העוף, האדם, הים ותהומו – תבל ומלואה – גוף חי אחד, מפלל בדמי ובשאַג לאחד.

לבדו, לבדו משוטט ביער, את האלקים מתהלך הנער, מאזין לסוד דשא ואילן וציץ, ומבין לרז עולם, ללבו מציץ; מקשיב לעלים ושומע כוסף השיח, ההומה בשיר ושופך השיח. כי בנחמן הומה המְתום, כל היקום, ממרום עד תהום, רן בניגון אחד, מעד אל עד.

האוצר

אמר ר' נחמן:

מכל מעשה טוב שאדם עושה, נברא לו נר. לאורו ניתן לו לחפש את שצריך לחפש. אם עשה רק מעשה טוב אחד, אין לו אלא נר אחד דל־אור לחיפושים. כבה – שוב מגשש באפלה ואינו מוצא החסר.

בעל נרות הרבה כוחו יפה מבעל האור החלשלוש.

אך יש ואדם הדליק נר אחד מופלא, שזהרו עז מנרות הרבה.

בעל נר שכזה – בידו לחפש וסוף סוף למצוא אוצר, שכמותו רק בגנזי המלך, ובזה יוכל להחיות נפשו ונפשות בני דורו וכל הדורות.

לקבל הרעה בשמחה

שבוע לפני השריפה בברצלב שלח ר' נחמן שליח לעיר אוּמן לחפש שם דירה נוחה בשבילו. הביא השליח תשובה, שהחסידים באוּמן יראו בכך כבוד וזכות, שהצדיק יתגורר בעירם.

בשעת השריפה ראו החסידים במעשה זה פלא, שרבם חזה מראש הכורח להעתיק דירתו. וכשנסע עמהם לאומן, אמר להם בדרך: מיהרתי לצאת מברצלב כדי שהחסידים שלי לא יהיו שרויים בצער בגללי.

לא ירדו התלמידים לסוף דעתו. הסביר להם:

לולא פגעה השריפה גם בביתי, הייתי חייב להצטער כדין, כשיהודים שרויים בצער. אבל עכשיו, שגם כל רכושי נשרף, עלי לקבל היסורים באהבה ובשמחה גדולה כדבר המשנה: “חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה”, ופירשו בגמרא: “לקבל הרעה בשמחה”. הרי אילו הייתי נשאר בתוך אנשי, לא היה זה הגון כלל שהם יהיו שרויים בצער ואני בשמחה.

גדולתה של ארץ ישראל

אמר ר' נחמן:

לפני שמגיעים לגדלות הרוח צריכים להתנהג בפשטות ובענוה. וארץ ישראל היא שיא הגדלות. לכן לפני שזוכים לבוא לארץ ישראל, צריכים להיות פשוטים שבפשוטים. הבעש“ט זצ”ל רצה מאוד לעלות לארץ ישראל אך לא זכה לכך, משום שלא יכול היה לרדת למדרגת קטנות מופלגת, אמר, אבל אני התגברתי על כל המכשולים הגדולים שעמדו בדרכי, משום שהתנהגתי בפשטות שבפשטות.

ואכן כשהיה מר“ן בדרכו לארץ ישראל התעכב באינסטנבול שבטורקיה והתהלך שם בלבוש בלוי ויחף ונאבק עם אנשים פחותי ערך. ואירע שהגיעו לשם שני אנשים שחזרו מארץ ישראל והיו מעירו של מר”ן וידעו על גדלותו. כשפגשוהו לא הכירו אותו כלל. בזו לו והציקו לו וקיבל הכל באהבה. כששב לגולה פסק, שלולא היה מגיע לנפילה זו, לא היה מגיע לארץ ישראל שבגדלות.

רבי נחמן נוסע לארץ ישראל

בערב חג הפסח תקנ“ח⁵, אמר מר”ן: יהי שמו ברוך ומבורך, כבר השנה, יעלני אלוקים לארץ הבחירה.

כששמעה הרבנית זו הבשורה, נחרדה. שלחה את הבת לשאול: אבא, אם תלך לארץ הקודש מה יהא עלינו, מי יפרנסנו?

ברוך השם, השיב לה, קרובים ונדיבים יש, אין להתיאש: אַת, הבת הבוגרת, כאומנת תהי נשׂכרת, ואחותך הקטינה, צדקניות יראו את חינה, לביתן יאמצוה, ואמכן בבתי עשירים תבשל. ואני בעלייתי לארץ הקודש לא אתרשל, בעשרת השם אתגבר על כל מניעה ומניעה.

שמעו דבריו אשתו ובנותיו וגעו בבכיה, אך מר"ן יישב הפליאה, ואמר: הן נשמתי כבר שם שרויה, ללא היסוס או תהיה, אזכה אם ירצה השם לראות עיר אלוקים על תילה בנויה, ועל אף חבלי העליה, אזכה לקרב ביאת הגואל, בארץ ישראל.

תרמו החסידים בעין יפה וסיעו לרבנו מאודיסה להפליג בים, ומשמש נצטרף למר"ן, חסיד שבחסידים, יהודי שלם, תם, אך סיפורנו עוד לא תם.

כשירדו לספינה, נמלא ר"ן המיה ונגינה, וחרז סיפורים, ספירים, שהיום על גבי גווילין מזהירים. קרא למשמשו והזהירו, שלא יגלה מכל מה שכתב כל עוד חם בספינה.

בהמשך המסע סער הים, הבזיק הבזק והרעים הרעם, והספינה טולטלה פעם אחר פעם, אנשים החלו כושלים, ונופלים, בכל פינה ופינה, ועזה היתה הצינה, והנוסעים מקיאים, צער וחרטה מגלים, אך רבנו כחתן בין אבלים.

סוף סוף לאיסטנבול הגיעו. ירדו לחוף וחיפשו אכסניא. לא יכלו להבחין בין יהודי לבין ישמעאלי, עד שנדמן להם מתורגמן, מהימן, שהוליכם לעיבורה של העיר מהלך שעתים, אך מר"ן להתאכסן שם סירב מטעמי יראת שמים. לבסוף מצאו אכסניא ובה יהודים תירים, שלרוסיה חוזרים. הם סיפרו: פני הצרפתי לקרב, עם בני ערב. ובאיסטנבול הכריזה הקהילה: לעת כזאת סכנה, וכל איש מלהפליג ימנע!

אך רבנו לא השלים עם הגזר והודיע, שהוא כבר מוכן לנסיעה, אף אם כרוכה היא בסכנה, ולמשמשו פנה ואמר:

אתה פטור מלהסתכן, טול מידי מקצת ממון, וחזור לביתך בשלום. ואני אעבור בחשאי את הגבול, ובזכות אבותי, אגיע אם ירצה השם לארץ תקוותי.

אמר השמש: מכבוד רבנו איני מש, באשר תלך – אלך, יקרני אשר יקרני!

ואכן נתרחש נס בזכות חכם גלוי־עינים, שחזה כי הגיעה שעתו להטמן בירושלים, ומיד הזמינו מקומות בספינה, ורבנו נתן דעתו לילך לצפת ולטבריה, והשתוקק להקדים עליה, להר־המוריה.

אך הפליגו בים – אסון ושבר! סערה, האניה חישבה להשבר. קראו כל הנוסעים בתחנונים: הוי, אל נא נהיה טרף לתנינים!

אך מר"ן ישב בדומיה. אחר אמר: אם ישימו יד לפיהם, ישתוק הים עליהם.

וכך היה. זאת ראו עין בעין, ישועת ה' כהרף־עין. אך פסקו להרעיש עולמות, שככו גלי הסערות.

בהגיעם סוף סוף, ליפו אל החוף, לא הרשו הישמעאלים למר"ן, מן הספינה לרדת כי חשדו שהוא מבלשיו של נפוליון.

בינתיים נתן הקברניט דעתו סמוך לחוף לעגון, ומר"ן ומשמשו נמלאו דאגה ויגון: הן ראש־השנה בעוד יומים! אך הפלא ופלא – ניתן אות משמים, ובזה הפשר: הגלים קשרו קשר, להרתיח הים בלי די, הן בזו המצולה טיבעו ליונה בן־אמיתי!

ראה רב־החובל שלא יוכל על הספינה להגן, הרים עוגן, והפליג לים חיפה, והספינה הגיעה עיפה, בליל “זכור ברית”, ופג הצער, מול כרמל ההר.

באשמורת הבוקר “סליחות” אמרו ו“שחרית” התפללו, והודו על חסדי השם, וירדו מן האניה נינו של הבעל־שם, ומשמשו עלום־השם. ומי ישער שיעור החדווה של רבנו, שזכה להגיע סוף־סוף לארץ אבותינו, בכוח כיסופים, וגעגועים צרופים. אילו דיו כל הים, ועצי־הכרמל הרם, קולמוסים, וכל יושבי־ארץ־ישראל כותבי כמוסים, כלום יכלו לתאר סערת ההתרגשות?

בארץ האבות, זכיתי לקרינת האצילות משמי ערבות – אמר וטבל במקוה טהרה טבילה, ומשם פנה לבית התפלה, ושקע במזמורי תהילה, ובשובו קרא מפעם לפעם בדבקות: נודה ונהלל לאלקינו, שהחינו וקימנו, והגיענו לארצנו!

כך נתלהטו ונישנו גלי חדוה ורינה, בליל־ראש־השנה, עם כל דיבור ודיבור, אף בלחש, מכל מלה בתורה ובדרש.

אך למחרת היום היה זה תמוה, מדוע, ירדו על רבנו פתאום עצבות וחולשת הדעת, ומדי־פעם ריטט ורעד, והתעטף בענן, ולא דיבר עם שום אדם. ולמחרת ראש־השנה, דחה כל נטיה, לנסיעה.

אך שמשו השתוקק מאד לבקר בטבריה, וכבר שילם לחמרים, אך ר' נחמן השמיע לו דברים חמורים, ועל כרחו נשאר בחיפה, ורוחו עליו מדוכדכת ועיפה. אלא שהיה זה נס – אילו נסע היה שרוי במצב ביש, הן חלה האיש.

והנה שמעו קהילות צפת וטבריה כי האורח, בחיפה מתארח. מיד שיגרו גדוליהם, להזמינו אליהם. באו סמוך ליום­־הכיפורים, והעתירו על רבנו דברי־חן ואמרים, אך רבי נחמן לא שעה לדברים, ולא להפצרים, סרב לבוא אליהם אף לסוכות, וציווה למלווהו במיעוט־דיבורים, לקנות לולבים ואתרוגים הדורים.

נראה שרבנו חש וידע, שיבוא אליו עלם ישמעאלי, ואכן זה בא, וללא כל סיבה, העתיר על מר“ן שפע חיבה: לכל סעודה בסוכה הופיע, ודברי הפלגה באהבה השמיע. ופעם אחת הופיע, אותו עלם מתמיה, כשהוא מכף רגל עד ראש חמוש, וכחייל לבוש, ושיח קשה ומעליב הטיח כנגד מר”ן, ובדיבור יהיר־מהיר, גידופים המטיר.

איש לא הבין מה הסיבה, מדוע זעם כך, אולי הפיצו דיבה? שמא טמנו לרבנו פח?

אלא כעבור ימים, שוב בא הישמעאלי ואמר בחיוך ובמאור עינים: היכן האיש הקדוש? אני מאוהביו, אני משוחריו, אך יתן צו, ואמלא כל חפציו!

ישב הצעיר אצל רבנו לא סר, מן האתר, ולא עוד לחש צפע, בעיניו פיעפע, אלא מזוהר רבנו הפיקו יקר.

אכן, כל ענין הישמעאלי, הפלאי, ושהייתו אצל מר“ן, עוררו תמיהה אצל יודעי ח”ן. לאחר זמן רבנו העיר: דעו, אותו נכרי צעיר, מהיר, גרם לי צער ויסורים יותר בחינחוניו באהבה, מאשר בזעמו עלי מתוך איבה.

בחולו של מועד, היה הקהל צועד, למערת אליהו, וגם רבנו מהלך בתוכם, אך ירא ורועד. ובעוד כל החסידים, יצאו בריקודים, ישב הוא מדוכדך ולבבו הומה בריתותים. ולא ידע איש מדוע הוא שרוי מראש־השנה עד היום, בדיכאון איום, והלא בשמחת תורה נוהג היה לרקד בהקפות עם חסידיו בראש, באש וברנן, ואילו הפעם ישב בתילוי־ראש, ובפניו ענן.

אך לאחר החג כאילו זרחה שמשו, ואמר למשמשו: סוף־סוף פעלתי כרצוני על צד היותר טוב; עכשיו נזמין מקומות בספינה ונפליג לחו"ל, לחוף איסטנבול. אמנם היה בדעתי יותר כאן להתמהמה, כפי שאתה יודע, אלא יש לכך טעם, העולם⁶ מחכה לי שם.

הצטער משמשו, והתעקש והפציר בו, לנסוע לטבריה תחלה. ומר"ן הסכים הפעם והשכים. מיד שׂכר המלווה חמורים, ורכבו לטבריה בלא דיבורים. כשהגיעו לשם עם ערב, גדל הרעש בין החסידים מן הידיעה, שהצדיק לעירם הגיע, וכל אותו הלילה נהרו הטברינים, להקבילו פנים. לבסוף הציעו לארחו בבית הצדיק ר' אברהם – מקום מרווח לכינוס המון־עם.

ובליל שבת ראו פלא: לפני מארחו, הרכין מר“ן ראשו כי יברכו. קפץ הצדיק במיאון לאחור, ובחיל, להשמיע התחיל, דברי רז בלהבה, ובמעשה־מרכבה. לסוף ביקש הוא מרבנו שישמיע חידושי תורה, אך מר”ן סרב, כי נפל עליו מורא. השמיע רבי אברהם בהתלהבות חידושים, מרעישים, והילל מאוד תורתו רבנו ואמר: כבר שמעתי סתרי תורה מפי שונים, אך חכמת רבי אברהם מעידה עליו שהוא גאון בגאונים.

לאחר יומים חלה מר"ן. מה עשה מצער, ומן המיצר? שלח בו ביום “פדיון”, לרבי אברהם, שיתפלל בעדו לפני רבון העולם. נתרגש הצדיק וישב בצום, ויום יום, ביקר אצל רבנו, עד ששב לאיתנו.

בטבריה עברה על מר"ן כוס הפורענות משוֹנים, ואף מיהודים משונים, ובמיוחד ממלשין יהודי בליעל, שבנס נגאל: הוא נשבר ונכנע והתחרט בדרך פלא, ומיד שיחרר כל האסירים מן הכלא, שכן הצדיק בניצוץ הדליקו, הלהיט רוחו והעמיקו. וכשהגיע לצער וחרטה ולחולשה, על כל פשע ופשע, שעולל במשובה, חזר בו כליל ונעשה בעל־תשובה. כך רבנו ריפאו מן השחיתות, ורוממו לחסידות.

לאחר שנשמו לרווחה, רבנו וכל יהודי הקהילה, מאותה העלילה, הלך מר"ן, להשתטח על קברו של אבי־זקנו, ר' נחמן. עברו עמו חסידיו במערות הגליל בהר ובגיא, והגיעו לקברו של רבי שמעון ב־יוחאי. כאן עמדו בתפלה, וראו שבפני הצדיק – זוהר וסביב ראשו הילה. אחר שרוי היה בחדווה מופלאה כל הלילה, וזימר כמו בהילולא. עם עלות־השחר והנץ החמה, התפלל לעומת אחרים פי כמה וכמה.

משם נסעו למערת הלל, ופיו לא פסק קדושתו להלל, אך כשהגיעו לקבר שמאי, קפצה עליו עצבות עד בלי די. וכשכל החבורה היתה כבר עיפה, שלח את משמשו לחיפה, וניחשו כי מיפנה מיד יחול, שכן אמר לו שיבקש ספינה המפליגה לחו“ל. אלא בינתים הגיע לארץ הרבי משפטובקה, והמעות שהביא לנצרכי ארץ־ישראל הפקיד בידי המשמש של מר”ן, לכן חזרו לטבריה, אז סעודה האורח ערך, לכבוד רבנו, ואמנם ארך, השיח של גדולי האורה, בנועם ולהב בסתרי התורה.

עברו כשבועים ופרץ דבר בטבריה, ונאלץ רבנו לנוע מאכסניה, לאכסניה. לסוף נתן דעתו לעזוב את העיר, אך שעריה נעולים, בידי השליטים הערלים. ונתרחש לו נס ונמלט עם מלווהו במהרה, דרך מערה, ובלבבו אימה, ומהומה. הגיעו לחומה, שעל שפת הכינרת, והצליחו ממנה לרדת, ובאו לעכו העיר. אז נודע לגודל האסון, שלעכו מגיע נפוליון. מיד שלח מר"ן, המתורגמן, כשליח דחוף, לחוף, להזמין מקומות בספינה המפליגה לאיטליה, ונודע לו שאין עוד מקום בשבילם, ולא ידעו מה יעשו שם, לכן נאלצו בשבת בעכו לשבות, ורבנו הצטער מאוד.

בשבת הודיע המתורגמן, שמי שרוצה לצאת לחו“ל, יפליג לאיסטנבול, ואם שיש חשש לנסוע עם הישמעאלים, מוטב עמהם – מאשר ליהרג בידי החיילים. החליט מר”ן לצאת לאיסטנבול.

למחרת יצא הצו: כל הזרים ישובו לארצם, דרך הים. וניתן מועד יממה, וקמה מהומה, בשל הגזירה האיומה. מיד מר"ן הכל הניח, וכנמר מסוגרו הגיח, ורץ לחוף הים, ולא הרגיש במשמשו שנרדם. כשהקיץ האיש וראה שרבו נעלם, חשך עליו העולם. התחיל מחפשו, כל יהודי עוצר, ושואל, ולבבו בו מצר. ובחוץ המוני־המונים מתקהלים, צועקים, בוכים, הומים, ומהמים, ושואלים. חזר המשמש לאכסניה בזעקה מרה, אך בעלת הבית לו אמרה: רבך ודאי רץ דחוף, מן הרחוב אל החוף.

מיד נטל החסיד המטלטלים, והמצלצלים, שרבו השאיר, ואץ־רץ אל שפת הים מתוך העיר. ראה הרבה ספינות עוגנות, ילדים בוכים ונשים מקוננות.

כך מספינה, לספינה רץ, חיפש בכל פינה ופינה, עד שמצא את רבו יושב ופניו אפלים, בתוך אנית ישמעאלים, המלאה מפה אל פה אדם וכלים, ובה תותחים ערוכים ליריה, שעוררו בהם בהלה ותמיהה.

והנה נתברר להם שירדו לאנית מלחמה. נחרד לבבם: הרי שירדו לסכנה איומה, לבין חילים, ישמעאלים, פראי־אדם – הוי, להפליג עמהם ללב־ים!

אך נתרחש נס על ידי האחד, ששמו “אחד”, וייחדו למר"ן ולמלווהו תא מיוחד, מובדל, וגם נתנו לידי המשמש הנפחד רובה כמו לכל חייל. אך כיוון שלא שמעו ישמעאלית, לא יכלו לבקש לחם ומים, ומרעב ומצמא מרדו בהם המעיים. בלילה נעלו תא דלתם וקראו “שמע” בכוונה גדולה, כנגד מזיקים סגולה. פתאום נפרצה הדלת בכוח, ונכנס ברנש כרוח, מדבר רוסית: מה לכם פה בספינת חיילים, כשיירו עליכם, הן תפלו חללים!

פנו אל החובל והתחננו שיורידם לחוף, הן במקום שיפקדם בים הסוֹף, מוטב שיבואו לקבר־ישראל, בארץ־ישראל.

כשהציעו לו מטבע הגון מנחתם, כעצת אותו בן־אדם, גער בהם בקול רם: אין כאן לא רוסי, ולא פרוסי, ועליהם לחזור מיד לתאם.

בינתים הסתערו אויבים בתותחים, והים רתח רתחים־רתחים, והאניה נדה כשיכורה ורבנו ומשמשו למשכב נפלו מאימה, ומצמא. לבסוף ריחמם השם, ונשאו חן בעיני הטבח, שהביא להם כל יום פעמים, ספליים, קהווה מן המטבח.

פתאום טולטלה, הספינה טלטלה, כי גברה הסערה, ונתמלאה הספינה מים הכול הוכרחו לשאוב בדליים, כי הנחשולים זעפו, והתגבהו, כהרים, כעדר נמרים.

ראה משמשו של הצדיק שהמצב מייאש, וקרא: מוטב שנאמר וידוי, רק אם נס יתרחש, ננצל מטביעה!

כששמע הרבי כך, זעק: חלילה להתייאש, חלילה! הן גם בשעת קריעת ים סוף ניצלו בני ישראל – והם היו בלב ים, ברעש הגלים והמתייתם, ואנחנו באניה, נתפלל, וניחל לישועה.

אני איני יכול עוד! – קרא המשמש – ישטח נא רבנו בזעקה כפים, ויקרא השמים.

אמר מר"ן: מחמת גודל הסכנה, המוחין שלי בנפילה, לא אוכל לעמוד בתפלה, אך השם יודע ועד, שלבבי בי רועד, שמעולם לא נעזרתי בזכות אבות, אך הפעם אחנן לשמי ערבות: בזכות זקני הבעל שם־טוב, יוציאנו בכי־טוב, ובזכות זקנתי אָדיל יציל!

ונשתתק ולא הוסיף.

לפתע נראתה עננה אפלה, מטילה אימה, והיא עם הים מתקשרת, אזי בקעה עמוקה החלה נפערת, והספינה תהומה מידרדרת.

אז המרחם שלח רוח, בכנפיו הספינה טילטל, והטיסה מול העננה במהירות, ונהגה בזהירות אל הפער, שם נפתח שער, והרים עטרוה.

לבסוף שכך הסער, ושקט הצער, והספינה עברה בשמחה ובתרועה.

והנה בשבת בהיותם, בלב ים, שוב נידכדך מר"ן, בזכרו שימי הפסח ממשמשים, ובאים, ואיך מחרישים? מאין, יקחו מצות ויין?

בינתיים ירדו הישמעאלים בסירה, לעיר בנויה על סלע רם ובקניה מהירה, קנו ענבים וחרובים, ומכרו מהם גם לרבנו ולמשמשו הרעבים. אמר הצדיק: אם נגזר עלינו לפסוח בים הרחק מקהילה, נתפרנס מחרובים, ועוד חזון לישועה, אל נהיה עצובים!

מה עשה השם? נהג הספינה בנחת, והגיעם בשעה מוצלחת לעיר מעוז, לרודוס, שם מצויה קהילה של יהודים.

ואמנם בערב פסח, אך הבוקר האיר, חתר רב החובל אל חוף העיר, ולרבנו רמז שמלווהו יורשה לרדת עמו בסירה, השטח העירה.

חשש החסיד, אולי יחשדוהו, שמרגל הוא, אזי כשבוי ימכרוהו. לכן כשהגיע לבית־חכם של אותה קהילה, סיפר לו בדחילו, שצפויה לו ולרבו עלילה, חלילה!

השקיט רוחו אותו חכם ותם, ואמר לו דבר של טעם: כבר קוימה בך מצוות פדיון שבויים. מורגלים אנו בכך, שכן אותו רב חובל, עַמנו ממנו מאוד סובל, אין הוא אלא פיראט מפורסם מזרע סרני פלשת, הזומם הון־יהודים לרשת. לכן כשתעלה מחר בבית הכנסת לתורה, תברך “הגומל” ללא מורא.

וכששמע החכם מי עוד בספינה, פרשׂ כפיו לשמים, וקרא פעמים: ברוך השם, ברוך השם, שנזכה לקיים מצות פדיון שבויים לזרע הבעל־שם־טוב, הזכור־לטוב! ואתה המשמש, אחת ממך אבקש: כדי שלא תחשוש שמא אתרשל, ולא אהא במצוה במהירות פועל, מפני הישמעאלים, שזה את זה בעיר קוטלים, הריני ממשכן בידך כל חלקי בעולם הבא למען הפדות, להוציא אחים מעבדות לחרות. טול המצות והיין ומיני המאכלים, ושוט בסירה והבא לצדיק ברכת שלומים.

כששב השמש וסיפר למר“ן, על אותו חכם, שהוא מיודעי ח”ן. שכל חלקו בעולם הבא מישכן, בהבטיחו, כי במהרה יפדם – פג לבו.

בליל הפסח, ערכו ה“סדר” במצות, במרור, בפסח, ובארבע כוסות, והרבי פרש את ה“הגדה” על דרך הפשט והסוד.

וביום א' דחול המועד עלה החכם עם שנים מחסידי רודוס, על הספינה ואמרו לרב החובל בעוז: את שני היהודים שׁחרר!

מיד נדלקה אש־בצע בעיני הצורר.

שלי הם! – שאג כנמר – זכיתי בהם מן ההפקר! העברתי אותם באש ובמים – עדים השמים – וכלכלתים במיטב מאכלי, וגוננתי עליהם בתותחי, יכולתי להאכיל בהם דגי־הים, או לישמעאלים למכרם! אם תשלמו לי מחירם מאתים מטבעות זהב עוברים מיד ליד, אותם אשחרר מיד!

שילמו לו מאתים לפּיראט, ובעוד לב מר"ן בהודיה לשם רעד, מיד באמת שוחררו והגיעו ליעד. וכדי שלא יחשדום הישמעאלים שבאי, שהם בלשים, הלבישום מלבושים, של ספרדים כבני המקום, והקבילום בכבוד רב והודו למקום, שקיימו מצות־פדיון־שבויים, לבני טובים וראויים. ולאחר הפסח הזמינו להם מקומות באניה המפליגה לאיסטנבול.

סוף סוף הגיע מר“ן, לביתו בשלום, ומזה המסע זכה שלבבו יהא רן, ויבין כל ה”כאן“, וה”שם“, ונשמתו תתעלה ב”ספירות", בזוהר הסולם.

חלומות

חלום אלף

לילה אחד חלמתי שאני תועה ביער עבות וחשוך ובו חיות שואגות לטרף. הייתי גושש ומגשש בו. רציתי לצאת מתוכו ולא יכולתי. פתאום ניגש אלי אדם אחד ואמר לי:

מה אתה עושה ביער זה?

אמרתי לו:

אני מבקש להלך בו ולהגיע עד סופו.

ענה לי האלמוני:

מה אתה סח, בן אדם, אין קץ ואין סוף לו. יער של פלאות הוא, כל הכלים שבעולם מעציו נעשים.

הסתכלתי בפניו בתמיהה, איך לצאת משם. נפנה והורה לי שביל. באתי לגדת נהר. רציתי לשחות בנהר ולהגיע עד סופו, אך לא העזתי לעשות זאת. פתאום בא לפני איש אחד ואמר לי:

בן אדם, איך אתה מבקש לעבור נהר שאין לו סוף וכל הבריות שבעולם שואבים ממעינותיו?

התפלאתי מאוד ונתתי בו עינים שואלות, איך לעבור את הנהר. יעץ לי ונעלם מיד. שׂחיתי בין הגלים והגעתי לשפתו השניה של הנהר וראיתי טחנה עתיקה עומדת שם ומשתקפת בראי המים, כאילו שתי טחנות הן: אחת מתחת למים ואחת ביבשה.

עליתי על החוף וראיתי מבוי מפולש מוליך לטחנה. נכנסתי בה, אך לא ידעתי איך לצאת מתוכה. בו ברגע שוב ראיתי אלמוני אחד, ואמר לי:

דע לך, רגליך עומדות בטחנתו של עולם, כאן טוחנים בשביל כל הפיות של כל הבריות.

ונעלם האיש בלי שהיות, ועמדתי תחתי כולי תהיות. כשחזרה לאי השליטה על רגלי התחלתי להלך, עד ששוב נכנסתי לתוך יער. שמעתי קול פטיש הולם על סדן. הלכתי אחר הקול וראיתי מרחוק שלהבת אש וניצוצות הרבה ניתזים מתוכה. הלכתי אחר האש והגעתי לבית נפח. היו פניו וידיו שחורים ומושחרים כפחם. פלגי זיעה ירדו ממצחו ומלחייו ואינו מפסיק אף לרגע מהלום בברזל המלובן, כאילו מישהו עומד עליו ודוחקו במלאכתו. עמדתי משתומם, והנה הופיע פלמוני והסביר לי:

ראה, נפח זה עושה כלים, ולא ירפה מהלמות עמלים, שכן כל באי עולם, מעולם ועד עולם, באלה הכלים עולים ומתעלים.

הקצתי, והנה חלום.

חלום בית

לילה אחד בא לפני אורח והיינו מסיחים בתורה. שאלתיו:

איך מטפסים בסולם?

ענה לי:

אני אלמדך, אבל לא עכשיו.

קמתי וליויתיו עד הדלת, פתאום חטף אותי והניפני מעלה מעלה. קר היה לי. נתן לי האיש בגד ואמר:

כשתתלבש בו גם יחם לך וגם מאכל ומשקה יהיו לך. וכשתנסה לילך תראה שאינך בחוץ כלל, אלא יושב אתה בביתך.

ובאמת ראיתי עצמי בבית, מסיח עם החסידים שלי. פתאום הרגשתי שוב שאני מרחף במרומים. כך חזר הדבר כמה וכמה פעמים, עד שהורידני האורח לבין שני הרים גבוהים. טיילתי קצת בגיא וראיתי ספר פלאים מונח שם על הסלע. פתחתי אותו. ראיתי כלים יפים מצויירים בו ובהם אותיות נפלאות, שכל מיני צורות בשלל צבעים התנצנצו לעיני. הסתכלתי בהן וראיתי שניתן לעשות מן האותיות אותם הכלים שבספר. היה לי חשק ללמוד בספר. אך עד שהתחלתי לדפדף בו, נעלם המראה ואני שוב יושב בביתי.

כך עברה עלי שעה קלה, והנה שוב אני עומד בין ההרים ורוצה לטפס עליהם, כדי להשקיף על הסביבה, אולי אראה ישוב כלשהו. טיפסתי ועליתי עד שהגעתי לראש ההר, והנה אילן לפני, ענפיו זהב טהור, ועליהם תלויים אותם הכלים שראיתי מצויירים בספר המונח בגיא. ביקשתי ליטול הכלים ולא יכולתי, כי דבוקים היו בתוך סבך הענפים. ועד שאני פונה כה וכה, שוב אני רואה עצמי יושב בביתי. תמהתי על כך, שרגע אני שם ורגע אני כאן. אילו יכולתי לשאול את פי מישהו לפשר. והנה אני רואה מבעד החלון את האורח שהטיח לי ללמדני לטפס בסולם. תופפתי בזגוגית ורמזתי לו שיכנס אלי. קרב לחלון וקרא קריאה משונה:

אין לי פנאי, אין לי פנאי. הולך אני אליך.

שאלתיו בהשתוממות:

איך זה, הרי אני כאן?

ענה לי:

ראה, כשנתת דעתך ללוותני עד פתח ביתך, נתתי לך מלבוש מגן־העדן, וכשלבשת אותו לא נשתיירו בך אלא כוחות הנפש והרוח. כשעוררת מחשבתך וכיוונת לשם – היית שם, וכשנתת דעתך להיות כאן הנך כאן…

הקצתי, והנה חלום.

חלום גימל

בחלומי: בן־אדם על אדמה שרוע, האם הוא פצוע, או רדום? – איני יודע מאום, אין ידוע הפשר, אך למראות בודאי יש קשר. מדוע רובצים אנשים כאן בחדר, לפי סדר? ועל שום מה שלושה מעגלים, עיגול לפנים מעיגול – מדוע? הכל כה תמוה.

והנה התרומם האיש, שבפנים העיגולים, והכול החלו ממללים. בתחילה היה מחריש, אחר כקהל־סובביו שפתו הרחיש.

עודני למראה משתומם, והוא נעלם חיש, והכל הפסיקו שפתותיהם להרחיש.

שאלתי מי ששאלתי ואמרו לי: צמרור וקור אחזוהו, ריחוש שפתיו הפסיקוהו, בשיתוק החלוהו, ובריתוק. מכאן הניתוק, של כוחו בדיבור, יחד עם כל הציבור.

אחר התחילו רצים במרוצה, ואף אני בתוכם בתאוצה. פתאום נראו שני ארמונות, מתנוססים בין בוסתנים וגינות, בנויים ברוב הוד לתלפיות. עמדנו והשתוממנו פעורי־פיות.

והנה ראינו בעד החלון פקידים־ממונים. ניגשו אליהם בני אדם בטיעונים, בריגונים:

אי, אתם, נהגתם בנו ברמיה, למה גרמתם לנו תעיה?

קם אחר וצעק: נהרוג הממונים!

כן, כן, ענו אחריו, “אמן”! אך הממונים נשאו בעיני חן, חלילה לי שאהא עליהם רוטן.

אך יצאו ונמלטו חוצה, רצתי אחריהם במרוצה. ראיתי אוהל נטוי לתפארה, כל יריעה רקומה בריקמה יקרה, ומתוכו קורא קול אל הממונים:

חיזרו לאחור, ותשאו המאור, כי בו הזכויות מצויות, שכולן לכם ראויות!

חזרו לאחוריהם, ואף אני רצתי אחריהם. ראיתי נר דלוק באויר מחולל, ולהבו ממלל, שיר והלל. ניגשו הממונים והניחו הזכויות באור הנר, הבוער. ניתזו שביבי־שביבים, מלהיבים, לתוך פיהם של הממוּנים הנלהבים. באותה שעה פלא נתרחש: להב־אש, של הנר, נהפך למעין גועש, לנהר נוהר. ניגשו ושתו מן המים, ולא יאמן מה שראתה העין: כרגע נהפכו ליצורים ענניים, עליונים, דמויי כרובים. אזי ראיתי את הרודפים, מבקשים, לחזור למקומם.

אמר האחד: הן תעינו, אובדי דרך אנו.

השיב חברו: נשלח מישהו אל פלוני, התמהוני, שבידו חרב פיפיות, שארכה מן הארץ עד לשמי ערבות.

הלכו אל אותם הבריות שהיו ממונים, ונהפכו למשונים, ואני רץ בקהל האנשים, שלפלוני התמהוני חשים. וראיתי מקרוב, שאכן בידו חרב־פיפיות, מגעת עד לשמי ערבות. וכך לפניו התחננו: עשה נא למעננו, ואל מקומנו, השיבנו!

השיב איש החרב לכל הקהל: הרף! לשוא תתחננו, אין רחמים במעוננו.

חזרו וביקשו והפצירו: הנה בין הלהבים נראה פה, של מות וכליה. תן לנו זה הפה, וממך נרפה.

אך איש החרב לדבריהם לא שעה, ואמר: די, כבר הגדשתם הסאה!

ובחלומי נעלם זה הארוע, והמראה הראשון המתמיה, שוב הופיע: האחד ששכב על הארץ שרוע, והכול סביבו רובצים ומקיפים עיגול לפנים מעיגול, מבלי דעת מדוע.

והנה קם קהל־סובביו ורצו אל הממונים. והיטב התבוננתי בפני הממונים ונוכחתי שלא נתנו בתחילה הזכויות בלהבה, אלא אימצו לעצמם באהבה, ובשברון־לב ובתחנונים, עמדו לפני הנר ברינונים. שוב ניתזו שביבים מן הנר, ושוב נהפכה האש לנהר נוהר.

וכשעלו הבריות מן המצולה, אמרו שבידיהם החיים והגאולה, כי הראשונים, השליכו הזכויות לתוך הגצין, ולא הדליקו לבבם בחינונים, על כן הקיצו עליהם הקיצין.

שאלתי: מי יגלה לי הפשר?

אמרו לי: פנה לחדר פלוני, שם תמצא זקן אלמוני.

נכנסתי וראיתי זקן בעל הדרת פנים. שאלתיו: אנא, אדוני, הגידה, מה פשר לזו החידה?

תפס בזקנו הלבן, ואמר לי: כאן, הרי זקני, בכאן פתרוני.

אמרתי לו: אדון, עדיין לא מצאתי למראות פתרון!

שוב אמר לי: לחדר פלוני תפנה, שם תמצא חכמה, ובינה תקנה.

נכנסתי לחדר רחב־ידים, מלא כתבים עתיקים. והנה לתמהוני, בכל ספר בו עיינתי, כרגע האמנתי, מצאתי פתרוני.

חלום דלת

בחלומי, הובא לי, כיסא־רב־קסמים להפליא⁷ : שלהבת־אש עוטרתי כהילה, ובפי כל הקהילה, הוא לשבח ולתהילה, הנה באים אליו בסך, אנשים, נשים וטף, אף ראשי הדור, בזה המאור, מתבוננים, ומתפעלים. רגע, הכסא עד כדי הישג־כף, יקרב, ורגע ירחק מרחק רב. אך בטרם ממנו פורשים, ברוח־אהבה וחן ירשים, והכול מתחילים להתחנחן, להשתדך וגם להתחתן.

שאלתי: מדוע מהלך הכיסא רוח־חסד, על כל צמד? באיזו פעולה, אגלה בו זו הסגולה?

התחלתי מפסיע, כדי לכסא להגיע. יצאה בת־קול: ממשמש ובא ראש השנה, היכונו, היכונו במלוא הכוונה. פסחתי על הסעיפים, דילגתי על הסיפים, אם להשאר כאן ובכסא להתבונן, או לחזור ולהתכונן. שאלתי את עצמי מתפלא: בראש השנה היכן אתפלל?

גמרתי בלבי: הואיל וגופי חלוש וטעון מזור, לא כדאי לי לחזור.

נשארתי שם, מפועם, וזכיתי לכסא להתקרב במלוא הכוונה, בראש־השנה, אף ביום־כיפור ממקומי לא הייתי מש, היו אלו ימים נוראים של ממש, גם בסוכות שהיתי שם וכוחי לא תש, אכן היה זה חג של ממש!

פתאום שמעתי בת־קול מכרזת:

מה לכם כי תטלו עטרת, לתפארת, של חדשים ומועדים, ושל ימים רועדים? מה לכם לדון זה העולם, ראש־השנה עצמו ישפוט לעולם!

לשמע בת־קול שנצטלצלה כפעמונים, נתרטטו וברחו ההמונים, אף נזדעזעו מנהיגי הדור, ונסתלקו מפני זה הקול וזה האור.

אזי ראיתי בעינים פקוחות, כל הצורות של הברואים בכיסא פתוחות, ובבואת כל איש בו טבועה, ולצידה בת־זוגה שרויה.

מכאן, סגולת החסד והחינחונים, שהכיסא משרה על המונים, לקראת השתדכות וחיתונים.

ואמרו לי בחלומי, כי יעודי להיות שדכן בין שדכנים, ולמבין פתרונים.

סיפורים

ציפור כלילת יופי

פעם באו אל מלך אחד הוברי כוכבים, אמרו: חזינו שבני אדם יהיו רבים, בשל תבואת קיץ נקצרת, תרבה קנאה ותיגרה נמהרת. אך בידי הקוצר למנוע מדון, אם ישכים לקצור גבעול ברון.

קרא המלך לקוצר, וציווהו כי ישכים קום מהר, קמה לקצור כאשר תבכר, באנשים בטח השליט, לא איים, והלכו החכמים דברו לקיים. והמלך פנה לארמון בשלוה, הן מעתה תשבות תבל מעלוה. בינתיים התווכחוּ החכמים בשבעים דיעות, ולא השגיחו שהבשילו התבואות, וכשראו המעוות קראו: וי לנו! עברנו על דבר אדוננו, הלא יענישנו!

קם אחד פיקח וניחם החבורה: אין להשיב הנעשה, נקום נשיג דבר, בו פני המלך נכפר. הן ציפור תבוקש למלך בתבל כולה, עוף פלאים שחונן בסגולה, שאותה הכל חסרים, כדי שיהיו שלמים – למלך נביאנה מנחת שילומים.

תרו ושאלו לציפור הפלאים והוגד: הרחק מעיר, יושב בעבי היער זמיר, תמיד שר.

הלכו בגשם, הלכו ברוח, ברעם ובברק־הסער, עד שהגיעו ליער.

לפתע פתאום, הנה עוף שׂשׂ בגוֹן – אשרי עין ראתה אותו בחלום. אמרו לתפשו בתוך הצמרת, אך הציפור מבד אל בד מנתרת, והעץ רם, ולטפס סכנה, ובידם אין סולם. נמנו וגמרו: איש על חברו יעלה אל על, עד שיגיע המגיע על העוף ממעל. החלו זה עם זה מתווכחים: מי יעלה על מי, כל איש רצה להשיג את השיא, לרכוב על שכם חברו, ציפרנו לנעוץ בגופו, בעורו. ומאז ועד היום עודם מדיינים בלי קץ: איך עולים לראש העץ.

אילן פלאים

נתלקטו חסידים בחבורה, שׂמו פעמיהם היערה, ממהלכי על ארבע ללמוד בינה, מציפור־שמים לשמוע רינה. ענפי היער איוושו, תחתיהם עמדו והחרישו. נעו בדי הליבנה והאלה יחד, האלון והאורן וכל עצי המחט.

הביטו בני האדם בתמהון: כל אשל וערמון, לבני־כנף – ארמון, וכל ציפור – ענף לה מעון: הכיכלי רב־החן, על שיקמה שׂם לו קן; והזמיר בצל אמיר, ינעים שיר; ובשיטה – קוקיה תהלל י־ה.

השתאו בני הכת, לשלל צבעים שעל כל בד, לא גרעו עין, מעדיים, שבכל אילן ועפאים. הנמיכו עינם לחיות ארץ, לזחל ולכל שרץ, וראו פלא:

כל חיה חוסה בצל, שלשמה נברא בגיא, בתל: האילה – בצל האלה; השועל, בצל הגל; התן, בצל מעל; ולצבי – צל השׂיא, וצל עלים לכל סנאי.

פתח איש הכת, ושאל אט: היש אילן פלאים, שלו בדים ועפאים, בהם ישכון כל עוף שמים, ובצילו, כל החיות ירבצו?

שאלו, חקרו ומצאו: מופלא בעולם האילן, בנופו כל עוף רן, שבת אחים עם כל חי, יושבים ומתענגים עד בלי די, חיה ועוף שמחים יחדיו, ועצי היער מוחאים כף!

פתחו בריב החסידים, איזוהי הדרך להגיע לאילן הפלאים, וכך ימים חלפו, עד שמוויכוח עייפו. וחכם נקרה לכת, שמע ריבם וחייך מעט:

המתינו רגע קט, עד שתריבו בשל הצד, בו תפנו לאילן, דרשו תחילה מי ומי מחונן, וראוי להגיע לעץ. וזאת איעץ: כל איש מכם יתבונן, אם בנפשו מסגולות האילן, ומשלושת השרשים: אמונה, יראה וענוה, ואם יש בו להבה, ואם בגופו אמון ואוֹמן ואמת מושרשים.

היו רק במעטים מידות העץ. מיאנו לבדם להתפרץ, בלא החבר, גמרו להגיע כאחד לסבר. עמלו ויגעו וזכו לאורה, פתאום שרתה עליהם הבשׂורה, וגילו שקרובה ואחת היא הדרך הישרה. הלכו כולם כאחד, צועדים בהולם צעד. לפתע ראו נוגה מנצנץ, מרחוק הבהיק בזיוו העץ. ענפיו רמים, כקרני ראמים, כספירים, שרשיו מזהירים, ברוח חיה שרים, רצוא ושוב רצים, כל הענפים, וגוף האילן מרקד, כשלהבת במוקד. וקול, לא שמע אותו איש מעודו, רעם: “מלוא כל הארץ כבודו”!

הנסיך המשוגע

נסיך אחד דעתו נטרפה, גדולי הרופאים בדקוהו, אך לא מצאו לו תרופה. היה זה שגעון משונה, טיבו איש לא ידע לנסח, אך לא היה בכך כדי לבדח: הנסיך הכריז שהוא תרנגול, והמלך והמלכה אומללו מכול. לא שעה לשידולים, לדמעים, פשט מלבושיו, וערום תחת השולחן ישב. פירורים וגרעינים לא חטף בידים, אלא בפה זלל, ליקט ולקק בשפתים.

אך המלך לא אמר נואש, שאל עשיר ורש, שלח לחפש בכל עיר וכפר, בין יושבי עמק והר, אולי ימצא אדם לזה גהה, ויחזיר לנסיך צלילות הדיעה.

סוף סוף בא חכם ואמר: אני מבטיח להביא לבּן מזור, באמון וסבלנות אזור!

כשהביאוהו לפני הנסיך שאלוהו: מי אתה?

השיב בשאלה תחת שאלה: ומי אתה?

אני תרנגול! – השיב הנסיך בקול. אף אני תרנגול, השיב החכם. מיד פשט מלבושיו, וישב עם המטורף ליד האח, כאילו היה לו אח. כך כל יום נועדו, ישבו יחדיו עד שהתיידדו.

לא יצאו שלוש יממות, והחכם רמז להביא שתי כותונות, האחת לעצמו הלביש, השניה לנסיך הגיש, ואמר לו:

ראה, אף כי כתונת לבשתי, מהיות “תרנגול” לא התיאשתי, מי שחושב שאסור לנו, ה“תרנגולים”, להתלבש, אינו אלא טיפש.

בן המלך נתפתה, הכניס ראשו בכתונת ומשכה למטה. חלפו יומים, רמז החכם להביא שני זוגות מכנסים. לבש זוג ואמר לנסיך התמה: היכן כתוב שאסור לתרנגול ללבוש מכנסים, מי יודע? הנה לבשתי בגדים ללא בילבולת, ועדיין אני בעל כרבולת!

גם הפעם שמע בקולו. אחר הביאו לו, ברמזים, כל הכבסים, ושניהם לבשו בלי היסוסים. לבסוף לבש בן המלך כל הבגדים הראויים, לנסיכים שפויים.

לא יצא שבוע, והחכם שאלו: מדוע, אסור לתרנגול לאכול מאכלי מלכים?

מיד רמז לברנשים, להביא משולחן המלך מיני מאכלים כיאות לאנשים, ותבשילים מהבילים, מרקים מבושׂמים, ומשוממים, והנסיך אכלם ברוב תיאבון, וקינח הסעודה בליפתן ומלון.

לבסוף סח לו החכם: כלום חייבים תרנגולים לשבת תחת שולחן, או בלול? חוק כזה בשום ספר לא כלול! גם תרנגול מהלך כפי שישאוהו הרגלים, בן חורין הוא ככל מהלך על שתים.

אך יצא הנסיך עם החכם לטייל ברחוב, נרפא משגעונו. סוף סוף חוסל הטירוף ותם, כי התחיל מתנהג כבן אדם.

*

והמבין יבין הנמשלים.

מעשה בזבוב ועכביש

מלך אחד ציוה לסופריו לכנס בספר דברי לעג למנהגיהם של עמים שונים, וכשרצה לשעשע עצמו היה קורא בספר זה והיה צוחק הרבה. פעם אחת, בשעת הקריאה, ראה עכביש רומשׂ בקצה הדפים מזה, וזבוב מקצה הדפים מזה. כשהיה העכביש מתקרב אל הזבוב נשבה רוח והרימה את הדף וחסמה הדרך לעכביש. עשה את עצמו כחוזר בו ממזימתו, אך ברגע שחזר הדף למקומו שב וכיוון את רגליו כלפי בעל הכנפים הזעיר. רווח של אצבעותים בלבד הפריד בין הטורף לקרבנו. שוב נשבה הרוח ועילעלה בדף, וכך נשנה הדבר וחזר כמה וכמה פעמים. לסוף כשהרגישה הרוח שהעכביש התקרב לטרפו יותר מדי, נשבה נשיבה חזקה, והוא נהפך ונלכד בין דף לדף, מפרפר מבלי שיוכל לצאת משם. וחלפה הסכנה. הבין המלך שמראים לו כאן דבר מופלא. נפלה עליו שינה וחלם חלום:

אבן מאירה בידו ככוכב ומתוכה יוצאים אישונים־אצבעונים רבים כחול הים. פתאום כבדה האבן בידו ונפלה לארץ. קפצו האצבעונים, התנפלו על דיוקן המלך שעל הקיר, חתכו את ראשו, חטפו כתרו והשליכוהו לבוץ, גם שלפו חרבות זעירות ואמרו להורגו. אלא באותו רגע הונף דף מאותו הספר שקרא בו והיה לו לחומה מפני בעלי החרבות. פנו אליו עורף ורצו להתרחק ממנו, אלא כשחזר הדף למקומו שוב הסתערו עליו. נשבה הרוח והניפה שנית את הדף המגן, וכך נשנה וחזר המראה כמה פעמים.

ביקש המלך לדעת טיבו של הדף ואלו חוקים כתובים בו. היסס להסתכל בו והחל צועק: “הצילו”! שמעו השרים שישבו סביבו את צעקתו. הבינו שהוא חולם, ומפני הנימוס לא העזו להעירו. והמלך החולם, עם שהוא צועק: “הצילו”, בא לפניו הר גבוה והתרעם עליו: למה אתה צועק? אני נם לי כאן שנים רבות ושום קול שבעולם עדיין לא העירני, ואתה בקריאתך הקצת אותי.

וכי מה עלי לעשות? – שאל המלך – הרי אישונים אלו מאיימים עלי, ואילמלא הדף המגן ודאי שהיו עושים ממני גל עצמות.

אמר ההר: הרגע נא, גם עלי קמים אויבים, והדף הזה מצילני מידם. בוא ואראה לך היכן רבבות אישונים עורכים משתאות ומנגנים בכלי זמר. וודאי תשאלני: מה הסיבה לשמחתם? שכן הם בטוחים בנצחונם. אך מדי פעם בא אותו דף, שכתובים בו חוקים ומשפטים נפלאים ומגן עליך ומגן גם עלי.

בו ברגע ראה המלך, שהאישונים חוזרים להסתער עליו. ביקש שוב לצעוק מאימה. אלא הפעם ראה לתמהונו, שהם מרימים את כתרו מתוך הבוץ, רוחצים אותו ושׂמים אותו במקומו.

ברגע זה הקיץ, שיפשף עיניו וראה שבדף הספר הפתוח כתובות מצוות של עם ישראל. אמר בלבו: אם כזה כוחם, משמע שבחוקי דתם צפונה האמת לאמיתה, ואין לי אלא להמיר אמונתי באמונתם, ולא זו בלבד, אלא שעלי גם להכניס את כל נתיני ארצי תחת כנפי שכינתם.

הערה: ניתן כאן קטע מתוך הסיפור המקורי. הסיפור כפי שכתבו ר' נתן מפי ר' נחמן חסר סיום.

הפסל הענק

מעשה במלך עריץ ששלט בעמו ביד חזקה, אפילו שריו יראו מפניו, על כן שנאו אותו. יום אחד קשרו קשר לרצחו ולהשמיד כל משפחתו.

בין השרים היה שר מן האנוסים היהודים, שלא גורשו מהממלכה בימי שלטונו של המלך הקודם וקיבלו עליהם את דת המדינה למראית עין. אותו שר שקל בינו לבינו:

אם ירצחו את המלך, תהפך המדינה לתוהו ובוהו וממילא תהא נשקפת גם לי סכנה, מוטב שאגלה לו את דבר הקשר.

וכך עשה. חקר השליט כל אותה מחתרת נפשעת וגילה, שעדותו של השר היהודי אמת היא. מיד ציווה לאסור את המורדים ולהוציאם להורג. לאחר מכן הזמין את האנוס לארמונו וביקש לתת לו פרס על שהציל את חייו. אך היהודי השיב:

לא אבקש לא כסף ולא זהב, אלא השבע לי, הוד מלכותך, שתקיים כל שתבטיח לי עתה.

נשבע לו המלך בכתרו.

אמר השר: אדוני ומלכי, יהודי אנוס אני ועז רצוני לשוב ולשמור בגלוי את מנהגי אבותי, שאוכל להתפלל בטלית ותפלין לאלקי ישראל ולקיים מצוותיו באין מפריע.

רגז השליט על השר, שהעז לבקש ממנו דבר שנוגד לחוק, אולם מאחר שנשבע בכתרו לא יכול להפר שבועתו. למחרת קם היהודי והכריז קבל עם ועדה על יהדותו.

כעבור מספר שנים נפטר המלך ובנו ירש את כסאו. הוא היה חכם ונבון ולמד מוסר השׂכל מהתנהגותו הקשוחה של אביו, שסיכנה את חייו. לכן ניהל את מדינתו בחסד.

יום אחד שאל את איצטגניניו:

כיצד אמנע פורענות מממלכתי?

אמרו לו: אנו רואים, שאם אתה וצאצאיך תזהרו מפני המזלות “שור” ו“טלה”, תינצלו מרע.

רשמו סופרי החצר את עצת האיצטגנינים בספר הזכרונות.

אולם כשנפטר, עלה בנו על כס המלכות ושלט ביד חזקה ברשעות כסבו. ומשום שרצה לכבוש את חלקי תבל התעלם מאזהרת האיצטגנים־האסטרולוגים ונועץ בחכמיו. מדבריהם למד שקיימים שבעה חלקי תבל, בכל אחד מתכת מיוחדת לו, וקיימים שבעה כוכבי לכת⁸, המקרינים על המתכות ומשפיעים אל הארצות. ציווה המלך להכין פסל ענק משבע המתכות העולמיות: ראשו מזהב, גופו מכסף ושאר אבריו משאר המתכות, והעמידו בפיסגת הר גבוה. כשביקש לכבוש ארץ מסוימת, התיצב לפני האיבר המסוים שמתכתו נמשכת לאותה ארץ: כשהיה הכוכב המשפיע מקרין מאורו, היה האיבר נוצץ – סימן להצלחת הכיבוש; נתעמעם – סימן לכשלון. אלא הפסל פעל את פעולתו רק כשהמלך הוריד מגדולתם פקידים חשובים והעלה לגדולה בעלי דרגות נמוכות.

כך ציווה להוריד מגדולתו את השר היהודי הקשיש שהציל את סבו ממוות. לא ביקש היהודי אלא את הזכות המובטחת לו לשמור בגלוי את תורת אבותיו, אך השליט האכזר שלל אותה ממנו.

לילה אחד ראה השליט בחלומו שמים בהירים, וזורחים בהם שנים־עשר המזלות ⁹, וה“שור” וה“טלה” לועגים לו. הקיץ בבהלה וציווה להביא לפניו את ספר הזכרונות המלכותי ומצא כתוב: המלך ומשפחתו עלולים להשמד על ידי השור והטלה.

למחרת כינס את החכמים ופותרי החלומות וסיפר להם את חלומו. פתרו איש כדרכו, אך שום פתרון לא הניח את דעתו, עד שהציע מלומד אחד להוביל את המלך אל שבט הברזל המרפא את הסובל מאימה.

הלך המלך עם המלומד והלכו עמהם בני משפחת המלוכה. הגיעו לפרשת דרכים ופגשו שם את המלאך הממונה על הכעס, שמכוח הכעסים שבעולם הוא נברא ומהם הוא יונק חיותו.

שאלו לדרך המובילה לשבט הברזל המופלא. אמר להם:

יש דרך ישרה ודרך של טיט ודרך של בורות ומערות ודרך של אש. דרך זו, האחרונה, קצרה היא, אך האש בה רותחת, שכל העומד במרחק של שבעה מילין ממנה מיד נשרף. יעץ המלומד לא ללכת בה, אך המלך ראה מלכים שעטרותיהם בראשיהם ויהודים עטופים טליתות מהלכים בה בלא תקלה. אמר למלוויו: אם הללו עוברים שם בשלום, אף אנו נעבור בשלום.

ראה היועץ המלומד שהסכנה גדולה, נפרד מהם וחזר על עקבותיו. ואין צריך לומר שהמלך נשרף הוא וכל בני ביתו ולא נשתייר מהם שריד. כשחזר המלומד לארמון, סיפר לחכמים על כל מה שקרה ואמר: החוזים של המלך לא חוזי שוא היו. הם ראו ולא ידעו מה ראו. התפלין נעשות מעור השור, והציציות לטלית – מצמר הטלה. ומשום שאסר על היהודים לשמור מצוות אלו, על כן נכרתו הוא וזרעו. ועד היום מצליחים שליטים לעבור בדרך האש בזכות היהודים היושבים בארצם בשלווה, שמתירים להם להתעטף בטלית ובתפלין ולקיים תורת אלוהיהם. וזה פשר השחוק והלעג שלעגו ה“שור” וה“טלה” בחלומו של אותו מלך רשע שנשרף.

מבצר מוצף מים

בצאת שבת קודש עם ה“הבדלה” הקטיר ר' נחמן מקטרת גדולה, ואמר: לא עוד אשמיע בצער, דברי מוסר. מעשיות אספר וסיפורים, מאירים כספירים.

מעשה בבת מלכה, שמלך אחד חשק לקחתה לו לאשה. אך היא בו לא רצתה, כי אש זרה בנפשו הרגישה. זעם המלך וחיבל תחבולה, לשבות אותה בלי המולה. ואכן הובילוה לארמון, לחדרי חדרים, ונעלו הדלתות מכל העברים.

באותו לילה חלם המלך בלהה: הנסיכה הרגה אותו, אהה! זעם בהקיצו וקרא: חושו, הביאו כל פותר חלום!

באו חכמים, השמיעו באימה שׂבר איום: המת תמית העלמה את הפטרון.

נבוך ונדהם המלך ורוחו התפעמה: האם ימית הנסיכה הנעימה? ואולי יענישה, ומפניו ישלחנה? ואולי יחזיק בה ולא יהסס, ולא יחשוש פן יקום החלום, האיום?

בינתים הפכה האהבה, במורא החלום והיתה לאיבה. הרגישה הנסיכה בשנאתו וברחה לנהר, שם מתנוסס מבצר: כיפתו בדולח, עמודיו תכלת, קירותיו נדים נוטפים, אף העצים בגן עטורי פירות נוזלים – מה רבו שם הפלאים!

כשהוגד למלך: הנסיכה נמלטה, רץ עם דחופים לתפסה. תרה האומללה, מסתור במיצר והתפללה:

אלקי, הבט משמים, הן טוב לי לטבוע במים, מהיות אשה למלך ולראות עמו חיים.

נפלה ונתעלפה, אך נס נעשה לה וחיש התאוששה: מי המבצר היו לה למי ישועה. באה בשערי החומות וניצלה, והמלך ובעלי החיצים – אך למבצר באו, מיד הוצפו מי זעף וחיש טבעו.

זה סוף המעשה, ובקלות ימצא הפשר: “מלך אחד” – הוא היצר, שעל “בת המלכה” – הנשמה – קשר קשר; ה“מבצר במים” – אינו אלא תורה, הנמלט לתוכה – זוכה לאורה.

הנגזל הפיקח

מהלך יהודי יחידי ביער, ואף כי נקלע למער, אין תימה, כי תיפול עליו אימה. הן דמו הפקר בגלות החשכה, בין בימי שלום, בין בימי הפיכה. ובכיסו מעט ממון, שכר יגיעו במחט בכפר הגויי, בעצבון. והנה פגע בו רוצח, זד, ובידו כלי מוות לוהט:

הב כל הממון, או הנפש אטול, יהודון! – הרעים עליו הגזלון, ולב היהודי ירטוט כפעמון. חיש הריק הכיסים ללא קול, ונתן לרשע הכול־הכול.

התחנן המסכן: ראה נא וחון נא, עשה חסד למען השם! הן בזה הממון עלי לשלם לאיש שהלווה לביתי למחיה, הן תירא י־ה; כשאשוב לביתי ריקן, מי יאמין לטען, שכל שכרי מן המחט, נלקח מידי מפחד? גמול נא זה החסד עמי, אישי, ואוכל להשמיע לנושי, נימוקי וטעמי: טול כובעי, ירה בו יריות, נקוב בו נקבים, ויהי זה אות, לגזילת ממוני, שאיני מתעתע בכזבים.

נענה השודד מיד, למשאלת החייט, וירה בכובע מספר יריות, ללא כל שהיות. אחר חלץ הנגזל נעל, התחנן לפני הבליעל:

בל יחשדוני כי מעלתי מעל, ונתתי עיני בכוס – הציע היהודי בעוז – אנא, ירה גם בנעל, אזי יאמינו לכל דברי, שלא על יי"ש ביזבזתי כספיי.

ראה השודד בכך, משאלה של מה בכך, מעין משחק ושעשוע, וירה מספר כדורים בנעל בלי מיהמוּה. בו ברגע פשט העני את המעיל, והפציר בגזלן בחיל:

ראה נא ללב עני, בהגיעי לאשתי ולילדיי, מגודל אסוני, לא אוכל לפתוח שפתיי, לספר על שברוני. אך למראה בגדי המנוקב מכדורים, יאמינו ללא דיבורים.

השיב הגזלן ואמר בנחת: לפי שעל מתק שפתיך אשתעשע, וגם ממורא פן אותי במבול של רוק תטביע, אשמע לך, אגב שחוק, ואירה כדורים גם במעיל, ואעשנו ככברה ובלבד שאפטר ממך, צרה צרורה!

ועם שהידק על הדק רובהו, החל מגדף בבילבולת, והחייט ראהו בזו המפולת, כי הוא לא הוא, תש כוחו, היה לאָין, אזלו כדוריו, לבו נמס כמים. חיש כיבדהו הנגזל באגרופיים, מנה אחת אפיים. עכשיו דיבר אליו בלא חונף שפתיים: החזר לי הממון, חת־שתיים! ותפסו בגרונו, והזד התחנן: למען השם, חוסה נא עלי רחם, טול הכסף וסלח, שלחני ואברח!

נטל היהודי את ממונו, היה זה כל הונו, ואת רובהו של הזד, נטל לעֵד, וקרא אליו: טול רגלים והתנדף מן היער, חיש כסער!

*

הגזלן הוא השטן, הוא היצר הרע. ואף כי בנו ירה, בכל חיצי האש, אין להתיאש; אלא בחכמה ובבינה לו נוכל, נחזיר לעצמנו כל שנגזל.

קורות נסיכה אחת

בעיר מרפא שבאי אחד בים נפגשו קיסר ומלך והיו משוחחים בעניני מדינה. קמה ידידות ביניהם.

רואה אתה, עברו כבר עשר שנים מיום שבאתי בברית הנישואין – גילה הקיסר למלך – ואשתי עקרה עדיין. באתי עמה לכאן כדי שתתרפא.

אמר המלך: גם אשתי עקרה, ולשם ריפויה באתי גם אני לכאן. אני מציע: אם אשתי תלד בן זכר ואשתך בת – נתחתן.

תקעו כף לאות ברית. נפרדו ושבו איש למקומו.

עברו תשעה חדשים. אשתו של הקיסר ילדה לו בת, וגם המלכה ילדה בן. אך כמנהגו של עולם מוטרדים המלכים בעניני מדינה ושכחו מתקיעת הכף.

גדלה בתו של הקיסר ונשלחה לאחת האסכולות המפורסמות בחוץ לארץ, וגם בן המלך נשלח ללמוד שם. הכירו זה את זו. הסיר הנסיך את טבעתו מעל אצבעו וענד אותה על אצבעה של הנסיכה ונשבעו אמונים זה לזו לנצח. לבסוף נפרדו בדמעות.

כשחזרה הנסיכה לארמון אביה, החלו באים שרים ממדינות הים ובפיהם הצעות נישואין מטעם מלכים ונסיכים, אך היא אטמה אזנה וסירבה להינשא לאיש מהם. כך נהג גם הנסיך לגבי השדכנים בני ארצו. לא חלפה שנה והנסיך חלה מרוב כיסופים. שאל אביו המלך ברופאים, אך איש לא גילה סיבת חליו. חקרו בסתר את משרתו, שהיה עמו בעיר האסכולה, וגילה להם ששורש המחלה נעוץ באהבתו לבת קיסר פלונית שלמדה עמו. נזכר המלך בתקיעת הכף שתקעו הוא והקיסר זה לזה, כשנשותיהם עדין עקרות היו, מיד כתב איגרת לקיסר:

ודאי זכורה לך, הוד מעלתו, תקיעת הכף שבינינו; דע לך, שבני, יורש העצר, נפשו יוצאת לבתך הנסיכה, וידוע לי שגם היא שומרת שבועתה לבני, ואין מנהג מלכים להפר הסכם.

קיבל הקיסר את האיגרת ומיד כתב תשובה למלך, הביע את צערו על המחלה והודיע שהוא מסכים שהחתן יבוא אל ארמונו, כדי שיתהה עליו אם ראוי הוא לבתו.

בא הנסיך לארמון הקיסר. הושיבוהו בחדר מיוחד והגישו לו גל של כתבים (שקורין היום: מיסמכים דיפלומטיים), שיעיין בהם. תחילה ניסה לחוות דעה עליהם, אלא מרוב כיסופים אל הנסיכה, שרק כתלים מעטים חצצו ביניהם, נמנע ממנו ליתן דעתו על משמעותם.

למחרת ראה פתאום את בבואתה של הנסיכה באחת המראות הקבועות בכתלי הטרקלין. כמעט שנתעלף. חרדה לו הנסיכה, השיבה עליו רוחו ואמרה לו: הרגע נא, שבועתי חיה בתוכי לנצח, לא אינשא לאיש אחר בעולם.

ענה בן המלך בעצב: דעי לך, לא נוכל להנשא כי נכשלתי בנסיונות שאביך העמידני בהם. הם קשים מדי בשבילי. מה נעשה?

ישבו וחשבו והחליטו להתחפש בבגדי עניים, לשׂכור ספינת מפרשׂים ולהמלט בה למרחקים. וכך עשו. שטו יום־יומים. פתאום נתנחשלו נחשולים סוערים ואיימו לטבעם בדרך נס הגיעו סוף סוף לחוף בלתי נודע ובו יער, עצי פרי ומעין מים. עיפים היו וישבו לנוח ביער. הסירה הנסיכה את הטבעת ונתנה אותה לנסיך להחזיקה שעה שהיא תנוח על הדשא. ואמנם נרדמה מיד.

החזיק הנסיך את הטבעת עד שראה שהנסיכה פוקחת עיניה, אז הניח אותה אצלה בחשבו שמיד תענוד אותה. אך הנסיכה, שמנומנמת היתה ומבולבלת, לא הרגישה בדבר. כששבו לספינה שאלה בחרדה:

היכן הטבעת?

הרי הנחתיה על ידך, השיב הנסיך.

אם כן, לך שוב ליער והבא לי אותה. היא יקרה לי מכל אוצר. הלא אותה ענדת על אצבעי כשנשבענו אמונים זה לזו.

הלך בן המלך לחפש את הטבעת. חיפש וחיפש ולא מצאה, עד שתעה בעבי היער ולא ראה כל שביל לחזור את הספינה. והנסיכה בקוצר רוח המתינה לו, וכשראתה שאינו בא, הלכה גם היא ליער לחפשו, תעתה בין העצים. החלה לזעוק בקולי קולות: או־הו, או־הו, ושמעה שלוש קריאות, אך לא מגרונו של אהובה יצאו, אלא הד היער היה מתעתע בה.

והנסיך היה מהלך ותועה ביער ימים ושבועות, עד שסוף סוף יצא מתוכו והגיע לישוב. ולפי שפרוטה לא היתה בכיסו וגם שום מלאכה לא ידע שתפרנסו, היה נע ונד בעולם.

והנסיכה אף היא היתה משוטטת ביער ותועה. לבסוף הגיעה לשפת הים, מקום שגדלו שם פירות, וגמרה בלבה לשבת שם עד שיזדמנו בני אדם לחוף. ביום היתה צופה לספינה שתתקרב, ובלילה היתה עולה על צמרתו של אילן רם ומסתתרת מפני החיות.

לילה אחד חלמה ששודדים מקיפים אותה. אלא שבערמתה היא טומנת להם פח ונחלצת מידיהם בשלום.

הקיצה וחלמה שנית: רופאה היא, לבושה בלבוש גברים ובסינר לבן, ומוזמנת לרפא נסיכים. צחקה, שאין מבחינים בה שאשה היא, והיא רואה שמצאה את בן המלך אהוב נפשה.

הקיצה ובעיניה דמעות שלצער וכיסופים. היקום החלום? – שאלה את עצמה. אלקים יודע כמה הרפתקאות וכמה סכנות צפויות לי עוד, אמרה.

בימים ההם השתוקק בנו של סוחר עשיר להפליג לים ולעסוק בסחר ימים. פנה לאביו שיסכים לתוכניתו והפציר בו, עד שהסכים האב לנסיעה.

הפליג הבן עם משרתו ועם סחורות הרבה. יצא ונכנס לערים ומדינות, מכר וקנה וצבר הון רב.

בוקר אחד התקרבה ספינתו לחוף. השקיף בן הסוחר על פני הים וראה בבואה של בחורה בראי המים. בתחילה חשב שאין זה אלא מיקסם כזב, קרא למלחים ואמר להם: הביטו גם אתם לשם.

ראו אף הם: אילן ניבט במים ובראשו דמות יפת תואר, והיה הדבר לפלא בעיניהם. ציוה בן הסוחר להשליך עוגן לחוף זה. עלה ליבשה, ניגש סמוך לאותו אילן שבצמרתו נמה לה בת הקיסר (שאהובה הנסיך נע ונד בעולם), וקרא אליה:

הי, הי, רדי משם, אל תראי, כל רעה לא תאונה לך; מי את? אוציאך מכאן בספינתי.

אבוא עמך, ענתה, אך בתנאי שלא תשאל לשמי ולא למוצאי ולא תגע בי עד שאגיע לביתך, ושם, אם תרצה תשא אותי לאשה.

הבטיח לה בן הסוחר לעשות כך. ירדה מן האילן ונכנסה לספינתו. מיד הפליג בדרך המובילה לארץ מולדתו. בדרך נוכח לדעת שבקיאה היא בלשונות ומנגנת בכלי נגן שונים. שמח שנזדמנה לו בת כזאת.

כשהגיעה ספינתו לחוף, שקל בינו לבין עצמו: מן הדין שלא אפתיע את אבי בנערה זו שמצאתי בחוף רחוק, בת ללא יוחסין, אלא אבוא בעצמי תחילה ואבשר לו את הבשורה, ויקביל פניה כראוי לה. וכשתופיע לפניו במלוא חכמתה, תהיה לו הפתעה גדולה.

סיפר בן הסוחר לנסיכה על תוכניתו. הסכימה עמו.

אך יצא מן הספינה, השקתה הנסיכה את המלחים יין חריף, דחפה אותם מתוך הספינה ונתגלגלו שיכורים על שפת הים. מיד הרימה עוגן, פרשׂה המפרשׂים ונמלטה.

מוטב לי לנוע לבדי בלב ים, אמרה, מאשר להינשא לאדם זר, ובפרט שאני נאמנה לנסיך שלי.

בינתים בא בן הסוחר עם אביו ובני משפחתו אל החוף, והנה שוד ושבר! אין ספינה, אין ארוסה, אין כלום, רק מלחים מתגוללים שיכורים על שפת הים. הביטו עליו אנשי ביתו כעל שוטה משטה. החלו חוקרים את המלחים: מה אירע כאן?

סיפרו שבאו בספינה שעגנה כאן מלאה סחורה וגם נערה נאה שמצאו ביער ושאדונם הצעיר אהב אותה והחליט לחוג בבית את כלולותיהם. משום מה הסכימו לשתות יין, ומשנשתכרו אינם זוכרים עוד מאומה. כעס האב על בנו, שאיבד הון רב, וגירשו מביתו. היה הבן מהלך נע ונד בעולם.

ובת הקיסר לא חדלה מלחתור מזרחה.

הו, רבוני, התפללה, אתה בורא התהומות, ראה נא בצרתי והושיעני!

בימים ההם בנה לו מלך אחד ארמון באי אחד, בגין אויר הים שנצרך לו בעצת רופאים, וישב שם בחודשי קיץ. נוהג היה להשקיף במשקפת ולתור אחר ספינות עוברות ושבות. כשנתקרבה ספינת הנסיכה לאותו אי והיא ראתה את הארמון מרחוק, הבינה שמלך זר יושב בו. החלה לחתור לשם, אלא מיד נמלכה ואמרה בלבה: הרי כשבויה יחזיקו אותי וידרשו מאבי הון רב כופר נפשי, מוטב שאסתלק.

מיד החלה חותרת לכיוון ההפוך. ראה זאת המלך במשקפת, מיד שלח חיילים בסירות לתפוס את הספינה. ראתה שאין מוצא ומפלט, שלחה להודיע למלך שהיא מסכימה לבוא לארמונו בתנאי שאוצרה שבספינה ישאר כרכושה. הסכים. כשראה שיפת תואר היא וגם אצילה ומלומדת, בנה ארמון לכבודה והזמין מלכים ושרים ליום הכלולות. בינתים חיבלה הנסיכה תחבולה איך להמלט. הצטיידה במזון הרבה ושלחה למלך: הבא לארמוני אחת עשרה בנות־שרים שישמשוני וישעשעוני, ובנה לכל אחת מהן טרקלין מיוחד סמוך לטרקליני.

עשה המלך כרצונה. יום יום היו נכנסות לארמונה בנות־השרים, מנגנות ומחוללות לפניה.

פעם אחת אמרה להן: בנות, בואו לספינתי ואראה לכן אוצרות.

ליוו אותה לספינה. חשפה להן את כל הסחורות היקרות של אותו בן הסוחר, והתפעלו מאוד. אז השקתה אותן מיינה החריף ונשתכרו כולן ונפלו רדומות. מיד הרימה עוגן, פרשׂה מפרשי הספינה והפליגה במהירות מחוף ארצן.

והמלך השתומם שארוסתו איננה. התחיל מבקשה בארמונה – איננה, בטרקליני החדרניות שלה איננה, וגם הן אינן. חיפשו את הספינה והנה נעלמה, שוד ושבר! בינתים קפצו על המלך צרות מעיסקי המדינה ואויביו קשרו עליו קשר והורידו אותו מכסאו, גירשוהו מארצו ונעשה נע ונד בעולם.

כשהקיצו בנות השרים ונתפכחו משיכרותן, שבו לשעשע את בת הקיסר ולא הרגישו שהספינה רחקה ממולדתן. לבסוף אמרו: השעה מאוחרת, נשוב הביתה.

המתינו, בנות, שׂחקו עוד קצת לפני, שידלה אותן הנסיכה.

פתאום נתקדרו השמים, סערה גדולה התחוללה. כשראו הבנות כך התחננו שתחזירן הביתה לאלתר.

כבר הרחיקה הספינה מרחק רב ממולדתכן ואי אפשר לחזור, אמר הנסיכה.

למה עשית לנו זאת? – שאלו.

משום שחששתי כשתתחולל סערה תישבר הספינה בסלעים שבחוף, לפיכך מיהרתי להרים עוגן, ועכשיו טילטלה אותנו הסערה הרחק מן החוף.

היתה הספינה מהלכת בימים שבועות וחדשים. בת הקיסר העמידה פנים כמצטערת, ובנות השרים לא פסקו מלנגן ולחולל לכבודה.

יום אחד ראו ארמון של מלך מרחוק. ביקשו הבנות: כבר קצנו בשיוט שאין לו סוף, נחתור לאותו ארמון.

הו, פתיות, פתיות, לא די לי שהתקרבתי לארמון מלככן, שביקש לשאת אותי לאשה, ושמפניו ברחתי, עכשיו אפנה למלך אחר?

שוב טולטלו בלב ימים עד שהתקרבו אל אי אחר. עמד שם בית ובו ישבו שנים־עשר גזלנים (שקורין פיראטים). ראו הגזלנים את הספינה ואת הנשים שבתוכה. קפצו לתוכה להרגן.

מי כאן ראש החבורה? – שאלה בת הקיסר. הצביעו על ראש השודדים, ענק אחד שתום עין, אדום פנים וחמוץ בגדים, ושיער זקנו זהוב ומדובלל פרע.

מה מעשיכם כאן? – שאלה אותו.

גזלנים אנחנו, וחיים על שוד ספינות.

אף אנחנו גזלניות, השיבה הנסיכה, אלא שאתם שודדים בכוח החרב, ואנחנו בכוח הנוי. לא כדאי לכם להרגנו, מוטב שתשאו אותנו לנשים ותקחו לכם את העושר הרב הטמון בספינה שלנו (כפי שזוכרים אתם, היתה זו הסחורה של בן הסוחר). הסכימו עמה, אף שמחו על כך.

שוב אמרה בת הקיסר: אנו מסכימות להנשא לכם בתנאי, שלא תשאו אותנו בבת אחת, אלא כל אחת לחוד, לפי גורל, כדי שנחוג כל חתונה במשתה לחוד.

הסכימו גם לכך. מיד הלכו עמהן והראו להן במערה אחת את שפע הזהב והאבנים הטובות השדודים.

ביום הכלולות של הבת האחת העלתה בת הקיסר את הגזלנים לספינתה, הראתה להם את אוצרותיה וזימנה אותם למשתה היין. היא ונערותיה העמידו שנים־עשר גביעים, גביע גביע לשודד, ומילאו אותם פעם ופעמים ושלוש, והללו הריקו אותם באחת והשתכרו ונפלו רדומים.

עימדו ליד השיכורים – פקדה הנסיכה – איסרו אותם בכבלים וגלגלום לים!

וכך עשו, שמחו בת הקיסר ונערותיה שאימת השודדים סרה מהן. מיד קפצו על האי והביאו משם את האוצרות הטמונים במערה וטענו אותם לספינתן. כן מצאו שם חליפות של בגדי גברים. נלבש מלבושי גברים, הציעה בת הקיסר, כדי שבטוחות נהיה מפני הסכנות האורבות לנו בים. עשו כך ונראו כגברים ממש. החלו חותרות והפליגו.

בימים ההם השיא מלך זקן אחד אשה לבנו. ביקש המלך שבנו ואשתו הצעירה יתענגו בירח הדבש שלהם במסע שיט בים, וערך משתה והילולא על סיפון האניה המלכותית. לאחר שרקדו החלו החוגגים מתחרים זה בזה, מי יצליח להגיע לראש התורן. והספינה של בת הקיסר התקרבה לאותה אוניה בשעה שעל תורנה התחיל מטפס הנסיך הצעיר. אמרה לנערותיה: בעוד רגע אפיל את המטפס הימה.

תמהו ושאלו: איך תעשי זאת ואת רחוקה ממנו?

אתן רואות זכוכית זו, היא מרכזת קרני שמש במקום אחד. כשאחזיק אותה מול השמש ואכוון את הקרנים אליו מרחוק, אגרום לו סחרחורת ויפול.

עשתה כך, וכשהגיע הנסיך לראש התורן, נסתחרר ראשו ונפל הימה.

פרצו זעקות שבר באניה המלכותית. נשאו עיניהם במבוכה, מאין יבוא עזרם? ראו ספינה מתקרבת, היא הספינה של בת הקיסר ונערותיה. ומשום שלבושות היו בגדי גברים, חששו אנשי האניה ששודדים הם.

אל תראו, פנינו לשלום, קראה בת הקיסר בשפופרת מגבירת קול, ספרו לי תחילה מה אירע כאן ומדוע עצובים אתם?

סיפרו לה על האסון ושאלו: אולי יש רופא אצלכם? נסיכנו חלה מאוד.

אני רופא! – קראה הנסיכה המתחפשת.

כשהניחו את המתעלף לפניה, מיששה את דופקו ואמרה: קרני השמש היכוהו. אגיש לו סמי מרפא וירפא. השקתה אותו סמי תרופה והחלים.

התפעלו השרים מחכמתה וסבורים היו שהיא רופא מומחה שבמומחים וגם בקיא בהלכות מדינה. ומשום שזה כבר זעמו על המישנה למלכם, החליטו להדיחו מכסאו ולהושיב עליו את הרופא, היינו את בת הקיסר המוסווית, והכריזו על חג ומשתה. לקראת יום ההכתרה קישטו את כל הבתים בדגלים ושטיחים והכינו חביות יין ושיכר וטבחו פרים ואילים, צלו אווזים וברבורים, ותזמורות הכינו כדי לחוג את יום ההכתרה של המישנה למלך ברוב פאר והדר.

כשראתה בת הקיסר שהגיעה לגדולה, נזכרה בחלומה וקיוותה שיתממש בשלימות. אז ציוותה להכריז שיוזמנו לחג כל תושב, כל נע ונד במדינות, איש בל יעדר בשמחתה. וכן ציוותה שיכרו בארות סביב עיר הבירה, ועל יד כל באר יציבו את ציור דיוקנה – דיוקן המישנה למלך – ויעמידו שוטרים שישגיחו בשבע עינים על כל אדם שיבוא לשתות מן הבארות. וכשיראו שהאיש הצמא מרבה להסתכל בדיוקן ופניו מביעים צער או השתוממות, שיאסרוהו מיד.

כך באו אל הבארות כל השלושה: בן המלך הראשון, חתנה האמיתי של בת הקיסר, זה שנתעה ביער בחפשו את הטבעת; ובן הסוחר, שאביו גירשו על שאיבד ספינת הסחורות; והשלישי – המלך שגורש על שבנות השרים נעלמו עם בת הקיסר. שלושתם הסתכלו בדמע בדיוקנו של המישנה למלך, ושלושתם נעצרו לחקירה.

קראה בת הקיסר להם לארמון, כשהיא לבושה במלבושי המישנה המפוארים. ברור שהכירה אותם, אך הם לא הכירוה. פנתה למלך ואמרה: אני מביט ביהלום הזה שבטבעתי ואני רואה, אני רואה… אתה מלך אתה, שריך גירשו אותך מממלכתך, כי בנותיהם נעלמו בגללך. טול אותן ושוב בשלום לארצך (כמובן, הבנות נשבעו לה לא לגלות סודה).

שוב סובבה היהלום שבטבעת ואמרה אל בן הסוחר:

אתה גורשת מבית אביך כי אבדה לך ספינה וכל עושרך שהיה בתוכה, טול הספינה עם כל הסחורות וחזור לבית אביך – וימחל לך.

באותה שעה ציוותה על כל הנאספים לצאת מן הטרקלין, פנתה אל בחיר לבה האמיתי ואמרה: הנה אני מסירה את הכתר מראשי ותראה מיד מי אני.

וכשעשתה כך, נתפזרו תלתליה והכיר אותה, וקרא נדהם: אל אלקים, הלא זאת את, אהובת נפשי, שאליה נכספתי ימים רבים!

היא נפלה על צווארו, חיבקה אותו ונשקתו על עיניו ואמרה: ראה, חלומי קם ונתממש.

אמר בן המלך: סוף סוף זכיתי וחזרתי אליך, תהילה לאל! הבה נשוב גאולים יחד אל ביתנו, ונבנה את מלכותנו, ונפאר את היכלנו, ולא ניפרד עוד מנחלתנו עד עולם.

* *

וזה אחד הנמשלים:

בת המלך – השכינה שגלתה ונדדה בנכר.

בן המלך – עם ישראל ונדודיו בגלויות.

ויש עוד הסברים ונמשלים אחרים.

הנסיכה האבודה

היה היה מלך ולו בת יחידה בעלת עינים צלולות. וסגולה מופלאה היתה לעיניה: כל שהסתכל בהן זכר את דמותה, והיה דומה עליו שניגון בוקע מתוכן. אך כל ששכח את עיניה, גם בבואתה טושטשה בו.

יום אחד רגז המלך על בתו. נעלבה מאוד, סגרה עצמה בחדרה ומילמלה בצערה: הלילה אברח!

אמרה ועשתה: קמה בלילה ויצאה על בהונות מן הארמון. אמרה בלבה: אלך למקום שישאוני רגלי.

בבוקר התחרט המלך על שעלב את יחידתו. מיד שלח אתה המישנה למלך לפייסה. נכנס המישנה לבקשה בחדרה, ובכל חדרי הארמון ובגן, אך – הוי ואבוי, הנערה איננה! חזר המישנה והתייצב לפני המלך ובישר את הבשורה הרעה.

קרע המלך את בגדיו, הסיר את כתרו ושם אפר על ראשו וגעה בבכי: הוי, בתי, בתי, אַיך בתי, גדול שברי כים!

התאבלו כל שריו ועבדיו עמו.

והמישנה, אוהבו של המלך, ניגש אליו ואמר: אדוני המלך, אקח סוס אביר וחייל גיבור אחד שילווני וכיס עם דינרי זהב ואצא חיש לשוטט בכל הדרכים לחפשה. וחי ראשי, שלא אשוב בלעדיה!

והנסיכה הלכה ימים והלכה שבועות, התרחקה מאוד מבית אביה והגיעה ליער עבות. כשהחשיך שמעה חיות נוהמות לטרף. נפלה אימה עליה, טיפסה על אילן רם והתחבאה בין הענפים.

עם עלות השחר הקיצה, ראתה אור מנצנץ במרחק. אמרה בלבה: אפשר אמצא שם ישוב.

הלכה לעבר האור עד שזרחה השמש. ראתה לפניה בוסתן מגודר ובתוכו מתנוססת טירה. דפקה על שער הטירה וחייל פתח לפניה הדלת, הכניסה פנימה והוליכה אל המלך. כשראה אותה הבין, שלא נערה נודדת לפניו, אלא אצילה. מיד ציווה על נערות החצר להשקותה, להאכילה ולהלבישה שמלות פאר. וכך הציגוה שנית לפני המלך. באה והשתחוותה לפניו בגינונים של מלכות. הבין המלך כי נסיכה היא. שאל אותה: בת מי את, וכיצד הגעת לכאן לבושת קרעים?

החרישה וסירבה לספר דבר.

הרפה ממנה ולא הוסיף לשאול אותה עוד.

והמלך הזה ישב בטירה שכבש זה עתה ממושל אויבו. לא יצאו ימים והמלך הניח חיל מצב לשמור על הטירה ועל כל המקומות הכבושים, וחזר עם חילו לארצו. מיד ציוה להקים אפיריון של זהב על גבי פיל מקושט ולהושיב בו את הנסיכה, והחליט לשאת אותה לאשה כשישוב לארצו.

יצאה השיירה הגדולה למסע ארוך. נסעו שבועות, נסעו ירחים, עברו יערות ומדבריות, עד שסוף סוף הגיעו לארצם. אז חגגו בארמון ובכל המדינה את נצחונם ואת חג כלולות המלך עם הנסיכה האבודה, שבעה לילות ושבעה ימים.

אך הנסיכה הפצירה בו שלא יגע בה, עד שתיתן לו אות בבוא השעה.

עכשיו נשוב אל המישנה למלך שהלך לבקש את הנסיכה האבודה. רכוב על סוסו יצא עם משרתו לחפשה. שאל מפי עוברי אורח, חקר רועים ונודדי בדרכים. כך עבר ביערות ובמדבריות שעברה בהם שיירת המלך, עד שהגיע לעיר שבה אותו המלך נשא אותה בעל כרחה לאשה.

שמח ואמר למשרתו: ראה, כדאי היה שניטלטל בדרכים, סוף סוף הגענו. נגאל את השבויה ונחזירנה לאביה השרוי בצער.

אבל מה שנראה פשוט וקל בעיני האדם אינו כך בעיני אלקים. נמתין ונראה.

פיזר המישנה דינרי זהב הרבה לשומרי הסף עד שנתקבל בכבוד גדול על ידי המלך. ברור שלא גילה את מטרת בואו. בינתים ציווה המלך להביא לפניו את המלכה (היא הנסיכה האבודה) כדי להציגה לפני המישנה האורח. נכנסה עדויה באבנים טובות ומרגליות. מיד הכיר המישנה את בת מלכו, ואף היא הכירה אותו ושאלה בתמהון:

היאך באת לכאן ולשם מה באת?

השיב: באתי כדי להוציאך לחרות. הרי רחוקה אַת ממולדתך ומביתך, ואביך המלך – עיניו כלות אליך. קומי נא, חיש נצא מכאן. עוד הלילה אחזירך לארמון אביך.

אמרה לו המלכה: ראשית עליך להתייחד במקום טהור ושם תהיה כל מחשבתך נתונה רק לי, ובכל שעה שתיזכר בי, תגביר הכיסופים אלי, אף תצום כפעם בפעם עם תום השנה, חלילה לך מלישון כל אותו לילה, ורכז כל מחשבותיך רק בי – ראה הזהרתיך!

הבטיח המישנה לעשות כך. נפרד מהמלך ומן הנסיכה ופנה עם משרתו להתבודד בין יער ומדבר.

כך עברו עליו שנים עשר חודש. כשראה שהוא עומד כבר בסוף השנה והגיעה שעתו לחזור אל הארמון, צם כל היום והחליט לא לנוח כל הלילה, כמו שציוותה עליו הנסיכה. וכבר באותו ערב הלך אל בוסתן הארמון כדי לעמוד הכן עם בוקר אור להכנס אל הנסיכה להוציאה מחדרה.

והנה ראה תפוחים. מעולם לא ראה תפוחים בשלל צבעים ובניחוח משכר כל כך. והוא לא ידע כי קסם נסוך בתפוחים, כל האוכל מהם נרדם. הרכיבו משרתו על סוסו והוליכו לאותו מקום שהיה מתבודד שם.

כעבור ימים רבים הקיץ המישנה ושאל: היכן אני בעולם?

סיפר לו המשרת שישן שלוש שנים. הצטער מאוד, כי ראה בעיני רוחו מה גדול עדיין אבלו של המלך.

הלך המישנה שנית אל הנסיכה. שפך לפניה את ליבו והתחרט על שלא עמד בנסיון באותו לילה, ושאל אותה: ובכן, מה לעשות עכשיו?

אמרה לו: מצא לך מקום טהור להתבודד שם שנית, אך הפעם משיגיע היום האחרון של השנה רשאי אתה לאכול כחפצך, רק יין אל תשתה, ובמיוחד אני מזהירה אותך בכל לשון, חלילה לך לישון באותו לילה, פן יקשה עליך שבעתים לפדות אותי מכאן.

הלך לו להתבודד בין יער ומדבר עד תום שנה.

וביום האחרון התגבר כארי וכיוון מחשבותיו כלפי הנסיכה והתאמץ לא לשתות יין ולא לנום. עם שקיעת החמה שׂם פעמיו אל הארמון, ובלבו אמר: אך יעלה השחר, אוציאה משם.

בדרך ראה מעין, שנוזלים אדמדמים נובעים מתוכו וריחם כריח היין. אמר למשרתו: ראה נא, ראה, הרי זה מעין, ובמקום מים זורם כאן יין אדום.

לא יכול המישנה להתאפק עוד וטעם מן היין. מיד נפלה עליו תרדמה עמוקה יותר מן הראשונה, והפעם גם המשרת וגם כל חיות והעופות שסבבוהו שקעו בתרדמה.

זמן רב ישן המישנה. בינתים החליטה הנסיכה להמלט בעצמה מהארמון. נטלה עמה מנאמניה שילווּה, ועברה באותו מקום ממש שהמישנה נרדם שם. עברו על פניו עגלות, גמלים, סוסים וחמורים, שיירה רועשת למדי, והוא לא נע ולא זע. והנה הגיעה המרכבה בה ישבה הנסיכה האבודה. ראתה את המישנה ישן תחת עץ, יצאה ממרכבתה, ניגשה והתכופפה עליו והחלה להקיץ אותו: מה לך, נרדם? עורה נא, התעורר!

ראתה שלשוא עמלה, כי לא יקיץ האיש ולא יקום, שפכה את מרי נפשה בבכי, והדמעות החמות נשרו על פניו ולא הרגיש. וכך אמרה בגודל צערה: כמה שנים כבר עמלת לגאולתי, כמה נדודים נדדת, כמה צומות צמת וכמה יסורים כבר נתייסרת למעני, ובשל יום אחד שלא משלת ביצרך איבדת את עולמך. אוי ואבוי לי, שוב אשב בודדה ועצובה רחוקה ומרוחקת מבית אבי ומארץ מולדתי!

באותה שעה הסירה את מטפחתה, שהיו רקומים בה כל מיני פרחים, ועל כולם התנוססו בגאון מלכות שושנת המים והאיריס ההדור, וכל פרח וציץ שבמטפחת ידע לשיר, וגם בוסתן וארמון היו רקומים בה בגוונים שונים. כן כתבה בדמע במטפחתה דברי מוסר ודברי קינה ורשמה את המקומות שנוסעת לשם. הניחה המטפחת אצלו וחזרה למרכבתה וציוותה על כל מלוויה לחזור לארמון.

כך חלפו שנים עד שהקיץ המישנה, והמשרת וכל החיות והעופות הקיצו עמו. שוב שאל בתימהון: היכן אני בעולם?

אותה שעה ראה זקן אחד מלקט חרובים. שאלו: מי נטע את החרוב?

ענה לו: בני נטע, שכן רק לשבעים שנה נושא החרוב פרות.

נזכר המישנה שראה היאך בניו של זה נטעו את החרוב והבין, שנם שבעים שנה כחוני המעגל בשעתו, ולא עשה כלום למען גאולת בת מלכו, וקרא ביגון: אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי?

הרגיש במטפחת הפלאים, הרימה וקרא בה את הדברים שנכתבו בדמעות, וכך נודע לו שהנסיכה נסעה להר הזהב ולארמון הבדולח.

אמר למשרתו: הניחני לבדי וחזור לארצנו.

נפרד ממנו המשרת והלך לו, והוא לבדו פנה למדבריות. היה יוצא ממדבר ונכנס למדבר, יוצא מכבשן ונכנס לכבשן, כי כל אותם המקומות החמה לוהטת בשפודין של אש. אך המישנה לא אמר נואש. כך נדד שנים על שנים בין ציה וישימון, בין הרים ובקעות, בין נחשים ועקרבים, לא היה קץ לסבלותיו. היו ימים שצמא מים והיה שוכב תחת אטד אחד בלא צל ולשונו בפיו כעלה של צבר, ופתאום ראה מרחוק נאות דשא ומעין, קם והתחיל לילך בשארית כוחו לעבר המראה. אך וי לעינים, כששינתה השמש את מהלכה מערבה, מיד נעלם המעין. לא היה זה אלא מיקסם תעתועים של שרב המידבר. באותה שעה היה נופל על פניו ובוכה ומתפלל לנס, שימצא עד מהרה את המקום שהנסיכה הלכה לשם.

יום אחד ראה את עצמו עומד לפני הר גבוה ועליו ענק הנשען על אילן. טיפס ועלה על ההר. משהגיע לאמצעו קרא בכל כוחו: ומי אתה?

ענה הענק: אני שר החיות, ומי אתה?

אני בן אדם – השיב המישנה.

אתה בן אדם? חה, חה, חה – צחק הענק, מה לך כאן בישימון, לך למקום ישוב!

סיפר לו התועה האומלל כל מעשה בת המלך האבודה ושאל אותו:

אולי אתה יודע את מקומם של הר הזהב וארמון הבדולח?

שוב צחק הענק ואמר: אין כאלה בעולם. לוּ היו הייתי יודע. אין זאת אלא משטים בך.

געה המישנה בבכי, והיו הדמעות מתגלגלות על גבי הסלע ומרתיחות את הסיד שבו עד שהעלה אדים. נכמרו רחמי הענק עליו ואמר לו: אכנס את כל החיות ואשאל את פיהן.

מיד שרק שריקה משונה ונהם בקול אדיר שהרעיד הסלעים. הופיעו כל חיות המדבר.

שאל הענק: הראיתן אי פעם הר כזה וכזה?

לא ראינו! – השיבו החיות באלפי קולות דומים לשבעים ושבעה רעמים. ראה השר שהמישנה מצטער מאוד, אמר לו:

ראה, יש בידי לעוץ לך עצה טובה. אך לא אעשה זאת, אלא אם תלחץ יום תמים בלבך על האילן הקשה, עד שיבואו חזיזים החדים שבקליפה בבשרך, וכשיזלו טיפות דמך על הקליפה יתעטף האילן בעלים ירוקים ויציץ ציץ, ואשמח גם אני, כי יבוא האביב בגבולי, אז אגיד לך אנה תפנה.

כשעלה השחר, פשט המישנה את כתנתו והתחיל מתרפק בחזהו הערום על קליפת העץ, והתאנח ובכה חרש. ועם עלות הירח נראו אגלי דם לבו מטפטפים ומאדימים את האילן. מיד ליבלבו הענפים והציצו פרחים.

אמר לו שר החיות: כיוון שראיתי מה עזה תשוקתך לגאול את בת מלכך, איעץ לך: צא ממדבר זה ופנה מזרחה ותבוא למדבר אחר, שם תמצא את אחי, שר העופות. ומשום שהעופות מגביהים עוף, ודאי ראו ממרומים את ההר והארמון שאתה מבקש.

יצא המישנה את המדבר בו חי שר החיות, והלך משך שנה אחת והגיע למדבר אחר, שם משכנו של שר העופות. הגיע למערה אחת וישב לנוח שם. פתאום יצא מתוך המערה ענק בעל כנפים לבנות כשלג, שאלו הענק: מי אתה, ואיך העזת לבוא לכאן?

הבין המישנה ששׂר העופות לפניו. סיפר לו שאחיו שלח אותו אליו, והתחנן לפניו שיכנס כל העופות וישאל אותם.

השמיע הענק ציוץ משונה וכהרף עין באו עופות השמים ועופות הארץ להקות להקות. שאל אותם השר: הראיתם הר כזה וכזה וארמון כזה וכזה?

לא ראינו! – השיבו כל העופות בצריחה וצויחה, עד שהמישנה נפל על פניו ארצה.

עשה הענק אות לעופות, פרשׂו כנפיהם ומיהרו להתעופף לדרכם.

ראה השר את גודל עצבותו של המישנה, ריחם עליו ואמר לו:

שמעני, זאת עשׂה, אחר כך אומר לך לאן לפנות. הנה תומר יבש ליד המערה. זה שנים רבות שנעשה ערום מאשכולות תמרים ומלולבים, כי מעינו דלל ויבש לגמרי. כרע על ברכיך והזל דמעות מאה יום לתוך גומת התומר, עד שהמעין יתעורר וירוה האילן ושוב ילבלב ויתן פריו. בו ברגע תשיג מבוקשך.

למחרת כרע המישנה על ברכיו והתחיל בוכה אל גומת התומר ולא פסק, עד שהחמה השוקעת האדימה את מקוה הדמע כדם. כך עשה מאה ימים, וביום המאה ואחד קם הפלא: הדמעות החמות חדרו לאדמה ועוררו את המעין הישן, והתחיל נובע מים חיים. מיד קם התומר לתחיה וליבלב והוציא אשכולות תמרים.

אז אמר השר למישנה: כיוון שראיתי מה עזה מסירות נפשך למצוא הנסיכה האבודה ולגאול אותה, אגלה לך מה תעשה: צא ממדבר זה ולך למדבר שני מהלך שנה אחת מכאן ותראה שם את אחי, שר הרוחות. הן בלי ספק יודעות היכן הר הזהב וארמון הבדולח.

הלך המישנה יומם ולילה עד שהגיע לאותו המדבר וחיכה בקוצר רוח להופעת ענק הרוחות. לפתע הוא בא, נורא ואיום, מראהו גבוה פי כמה משני אֶחיו ולבושו עננים ורוח סוערת בהם, ובכל רגע ורגע מתחלפים עליו הלבושים. חש המישנה צינה גדולה באיבריו והיה מרטט ושיניו נקשו.

שאל שר הרוחות: מי אתה, ואיך באת לכאן, ומה רצונך?

רמז המישנה בתנועת יד כי בגלל גודל הקור לא יוכל להסביר לו ולא כלום. מיד מחא השר כף אל כף ורוח באה במן הדרום ואפפה את המישנה. אז סיפר לו כל קורותיו.

אמר שר הרוחות: מיד אכנס את כל הרוחות שבעולם ואשאל את פיהן.

מיד נשב בפיו ושרק שריקה גדולה. כרגע הופיעו כל הרוחות.

שאל אותן: הראיתן בהר או בבקעה, במידבר או בערבה, הר כזה וכזה וארמון כזה וכזה?

לא ראינו! – השיבו כולן בקול ציפצוף ושריקה כאלפי נשים מיללות.

נתן השר אות לחזור למקומן, ופירשׂו כנפיהן והסתלקו.

אמר השר למישנה:

הרי כבר אמרו לך האחים ואומר לך גם אני, רק דברי שקר הכניסו בלבך, ואתה מאמין בהם.

געה המישנה בבכי ואמר: אותה מטפחת הפלאים ואותן הדמעות של הנסיכה לא יוליכוני שולל. אנא, עזור לי.

אמר השר: סקל נא כל הטרשים והסלעים אשר סביב ההר ורווה את האדמה הצחיחה בפלגי זיעה מגופך מאה יום ויום, אז ינצו כאן כל הציצים והפרחים המצויירים במטפחת הקסמים של הנסיכה והם יספרו לך היכן מקומה.

לא נרתע המישנה אף מנסיון זה, ועבד מאה יום ויום, עד שאמת זיעה זרמה לרגל ההר כפלג מים שהחיה את המדבר.

וכתום יום המאה והאחד צצו עם שחר כל הפרחים שרוקמו במטפחת הנסיכה והם פתחו עלי כותרתם וסיפרו: מהלך שנה אחת מכאן נמצאים במדבר הר הזהב וארמון הבדולח. ובכנפי רוח ניתן להגיע לשם תוך שבוע ימים.

שאל המישנה את הפרחים: כלום יתנו לי להיכנס פנימה?

כן, השיבו, אך תצטרך לתת אלפי דינרי זהב לשומרי הסף.

התאונן לפני שר הרוחות: אוי ואבוי לי, אין בכיסי אף אסימון אחד, הרי שילמתי את כל הדינרים שלי לשומרי הסף של אותו מלך שאמר לשאת את הנסיכה לאשה, ומה אעשה?

אמר לו השר: מאחר שראיתי שעמדת בנסיונות אין קץ ולא התייאשת, לפיכך הא לך תיבת קסמים במתנה. כשתצטרך זהב תקיש בה שלוש פעמים – ומיד תתמלא התיבה זהב.

רמז השר לרוח אחת שתשא את המישנה בכנפיה אל הארמון. לא יצאו שבעה ימים והוא עמד לפני הר שכולו פז, ועליו ארמון ועל יד השער עומדים שישים גיבורים חמושים. הקיש המישנה בתיבה וחזר על הלחש שלוש פעמים ומיד נתמלאה דינרי זהב. הוציא את הדינרים ונתנם לשוטרים. הרשו לו להכנס לארמון ולהתהלך בו. הגיע לכסא עשוי אבנים טובות ומרגליות, ועליו ישבה מלכת הדוכיפתים.

שאל אותה: האם ראית כאן נערה אחת, היא הנסיכה, היא בת מלכי שאבדה?

ענתה הדוכיפת: אמנם ראיתיה, אך עברה לארמון הבדולח, מהלך יום אחד מכאן.

פנה המישנה לארמון הבדולח. כשהגיע לשם סונוורו עיניו, כי הארמון היה כולו משובץ אבנים טובות וליד השער עמדו מאה גיבורים חמושים ולא הרשו לאיש להכנס.

נטל המישנה את התיבה, חזר על לחש הקסמים שלוש פעמים ונתמלאה זהב. נתנם לשומרים ונכנס פנימה, והנה הנסיכה האבודה נתגלתה לעיניו. המה בו לב המישנה ונפל על ברכיו, בכה והתחנן לפניה, שתסלח לו על שנרדם באותם הלילות ולא עמד בנסיון.

אמרה לו הנסיכה: סלחתי כדבריך! מעתה שוב נתעלית בעיני, כי התגברת על המכשולים ועמדת בכל הנסיונות הקשים, ובזכות מעשיך הגדולים אוכל לשוב לארמון אבי.

מיד פרשׂה את מטפחת הפלאים, עלתה עליה ורמזה גם למישנה שיעלה עליה. התרוממה המטפחת עם שניהם למרומים והתעופפה במהירות עצומה, ועד ששקעה השמש כבר עמדו רגליהם בבוסתן הארמון של אביה המלך.

כשנכנסו לארמון הכיר המלך את בתו האבודה ונפל על צוווארה ובכה וחיבק את המישנה וקרא: הוי, אחי ורעי, כמה נעלה אתה בעיני שהחזרת לי את בתי!

אז הכריז המלך חגיגית באזני כל השרים: על כן תהי בתי הנסיכה לאשה לבנו של המישנה למלך.

וכך היה. ובכל מדינות מלכותו חגגו ארבעה עשר יום: שבעה ימים על ששבה הנסיכה לבית אביה, ושבעה ימים אחרים, בהם חגגו את חג הכלולות של הנסיכה עם בן המישנה.

* *

דע לך, הסיפור הזה אינו אלא משל, והנמשל אגלה לך ברמז בלבד, והשאר תבין מדעתך, דבר מתוך דבר.

הנסיכה האבודה אינה אלא ירושלים שלאחר החורבן. היא גם השכינה שנסתלקה מארץ ישראל שנים רבות, והיא אבלה ובוכיה בגלותה. והמישנה למלך אינו אלא עם ישראל המתגעגע ונכסף בכול דור ודור לירושלים הבנויה ומתפלל: “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”, וקורא: “לשנה הבאה בירושלים”, ונשבע: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. והמטפחת הרקומה בריקמת פלאים היא תורת ישראל, והמדבריות אלה הגלויות.

תולדותיו

ר' דוב בּר נולד בשנת ת“ע¹. כבר בילדותו ניכר במוחו החריף. כשרב העיר עמד על סגולותיו של הנער, יעץ לשלוח אותו לישיבה בלבוב (גליציה). כשסיים הישיבה התחתן ונעשה מלמד. אז החל להתעמק בקבלה בנוסח האר”י והתמסר גם לקבלה המעשית: היה מסתגף וצם כמה ימים בשבוע, כי האמין שכדי לגרש את יצר הרע יש לעקרו מן השורש. סיגופיו וחיי הדחקות שלו גרמו לחולשת גופו. לבסוף, כשנולדו לו כמה ילדים ופרנסה כמעט שלא היתה בבית, יצא לנדוד בערי פולין והיה דורש בבתי מדרשות, ונתפרסם כמגיד. בינתים נחלש יותר ויותר. יעצו לו שיפסיק סיגופיו, אך הוא בשלו. לבסוף נסע לבעש"ט.

המיפגש היה גורלי. ר' דוב בר דבק בבעש“ט. והיה תלמידו הנלהב והחשוב ביותר, עד שנעשה יורשו וממשיך דרכו. הבעש”ט גילה לו כל סודות החסידות ודרכי ההנהגה, והמגיד העיד על רבו: הוא לימדני לא רק להכיר חכמת הפרצוף ולראות המכוסה, אלא לימדני גם שפת הציפרים ושפת האילנות וסודות הקדושים וסגולות ולחשים כנגד מרעין בישין.

שתים־עשרה שנים היה ר' דוב בר, המגיד הקדוש, מנהיגם של החסידים בעיר מזריץ‘. בין תלמידיו החשובים יש לציין את האדמו"ר ר’ שניאור זלמן מליאדי זצ“ל, בעל ה”תניא“, מייסד חב”ד, סבו של האדמו“ר הנודע ר' מנחם־מנדל מלובאביץ' שבברוקלין, יבדל לחיים ארוכים, מנהיגם של חסידי חב”ד בימינו. ר' שניאור זלמן היה אומר על רבו:

אצל המגיד היו שואבים רוח הקודש בדליים, והמופתים היו מתגלגלים מתחת לספסלים, ולא היה איש שיאספם – רמז לשפע שהקרינה אישיותו.

המגיד לא כתב בחייו שום תורה על חסידות, אלא תלמידיו רשמו מלה במלה ממשנתו, ור' שלמה מלוצק אסף הדברים וכינסם בספר: “מגיד דבריו ליעקב”.

“המתנגדים” שרדפו אותו ואת חסידיו קיצרו את חייו. המגיד הקדוש נפטר בכסלו תקל"ב² בעיר אניפולי. זכר צדיק לברכה.

איך התקרב ר' דוב בר לבעש"ט

ר' דוב בר היה מתגורר בטורצ’ין, בחדר אחורי של אחד מפרנסי העיירה. חסיד אחד עבר פעם ליד דירתו ושמע איך הוא מלמד נער אחד. נתלהב לשמע אימרתו. מיד נכנס לראות, מי זה המפליא להסביר. התחיל משוחח עמו וראה שהוא חלוש וחולני. אמר לו:

סע לבעש"ט, הוא בלי ספק ירפא אותך.

השיב לו רבי דוב:

“טוב לחסות בה' מבטוח באדם” – אין אני מאמין בבעל שם טוב ואיני מחסידיו.

כשהגיע החסיד לבעש“ט, סיפר לו על אותו בעל שאר רוח מטורצ’ין המסרב לבוא לפניו. השיב הבעש”ט:

לזה אני צופה ומצפה כבר מספר שנים. כשיגיע אלי, אם ירצה השם, אעשה ממנו “כלי” מפואר.

סוף סוף נסע המגיד לבעש“ט, כי חוליו גבר עליו. בפונדק שבדרך פגש באחד מחסידיו של הבעש”ט שחזר ממז’יבוז'. שאל אותו: האם אמצא את הבעש"ט בביתו? האם הוא באמת צדיק גדול?

השיב לו: סע אליו, תמצאנו ותעמוד על גדלותו.

בדרך נפגשה עגלתו של החסיד בעגלת הבעש“ט. קפץ וניגש לרבו וסיפר לו על המלמד הספקן העושה דרכו למז’יבוז'. נשא הבעש”ט ידיו לשמים וקרא:

ברוך הוא וברוך שמו, יהי שם ה' מבורך!

אולם המיפגש ביניהם איכזב את ר' דוב בר. כשנכנס, שאלו הצדיק מה הוא צריך, והמגיד ביקש ממנו שירפאו.

קרא הבעש"ט: סוסיי אינם אוכלים מצות!

יצא המגיד נרעש. פנה לחסידים שפגש שם שיבקשו מרבם רפואה בשבילו, אולי בעזרתם ירפא אותו, שוב נכנס לבעש"ט, ושוב הסב הצדיק את השיחה וסיפר לו מעשיות על סוסיו ועל עגלונו.

הצטער המגיד מאוד על שבא לכאן וביטל תורה ופנה לעגלון שהביאו, שיתכונן לנסיעה עם שחר.

למחרת בהשכמה בא אליו שליח מהצדיק ואמר לו:

הבעש"ט קורא לך.

בא לפניו כשהוא תמה, מה עוד ישמיע לו על סוסים ועגלון. אז שאלו הבעל־שם:

היודע אתה משהו בקבלה?

הניד ראשו לאות “כן”.

פתח הבעש“ט הספר “עץ חיים” והצביע על קטע אחד. רגעים עיין בו המגיד ואחר הסבירו לפי דרכו. אמר לו הבעש”ט:

דבריך נכונים, אלא הם כגוף בלי נשמה. קום ואגיד לך.

נתפעל המגיד לשמע רזין דרזין וחש שמלאכים מרחפים בחדר. מיד שׂכר לו חדר במז’יבוז' להתבודדות, ויום יום עם שחר היה הבעש“ט סר אליו בחשאי ומחנכו בנסתר. ופעם סח לאחד מתלמידיו המקורבים אליו ביותר, זאב קיצס: אל נא תקנא, בני, מעולם לא היה לי “כלי” מפואר כזה, שיהא בכוחו לקבל ממני שפע הח”ן כמו אברך זה.

כשגברה מחלתו של המגיד, קנה רבו פנינה יקרה, ניפץ אותה לרסיסים והאכיל בהם את החולה.

לימים סח ר' דוב בר על גדלותו של הבעש"ט:

כשהיה מלמד אותי ב“זוהר” על מטטרון שר הפנים וכו', טעמתי ממש טעם קבלת התורה ליד הר סיני, כי באותה שעה ריתת הבעש"ט וציווה עלי לשכב במיטה, והוא הקיף את המיטה ונתעלם מעיני, רק קולו שמעתי, וראיתי קולות וברקים ולפידים מתלקחים. לו הייתי יושב או עומד, לא הייתי יכול לשאת את כל הפלאות והנוראות.

לבסוף, כשבא המגיד להפרד מרבו, בירכו הבעש"ט, ומיד ביקש ממנו שאף הוא יברך אותו.

נרתע המגיד וסירב. נטל הבעש“ט כפות ידיו של המגיד והניחן על ראשו. אז בירך ר' דוב בר ממזריץ' את הבעש”ט.

המגיד יורש כס האדמו"רות

כשנסתלק הבעש"ט ירש בנו, ר' צבי, את הרבנות והחל להנהיג את תלמידי אביו.

כעבור שנה, בחג השבועות תקכ"א³, כשכל התלמידים ישבו מסובים לשולחן, קם ר' צבי ופנה אל ר' דוב בר המגיד ממזריץ' ואמר לו:

היום ביקר אצלי אבי מורי זצ"ל והודיע לי, שהשכינה וכל הפמליא של מעלה עמה עברו לכבודו.

בו ברגע פשט ר' צבי את בגדו הלבן ובמו ידיו הלביש אותו למגיד הקדוש. והמגיד לא סירב וישב על כס הרבנות במקומו.

לא פת במלח

פעם בא עשיר גדול למגיד ממזריץ'. שאל אותו הצדיק: מה אתה אוכל בכל יום?

פת במלח כמו עני, השיב העשיר.

נזף בו המגיד הקדוש וגזר עליו שיאכל מהיום ואילך מאכלי בשר וישתה מי דבש כמו כל העשירים.

לאחר שהלך האיש, שאלו התלמידים את רבם לפשר הנזיפה והגזירה. השיב להם:

אם יאכל העשיר בכל יום בשר וישתה מי דבש, ידע שהעני צריך לאכול לפחות פת במלח; אבל אם הוא יאכל בכל יום פת במלח, יחשוב שהעני צריך לאכול אבנים.

ויכוחם של אחים צדיקים

האחים ר' אלימלך מליז’נסק ור' זושא מאניפולי התווכחו על סדר העבודה של האדם: הואיל וחייב הוא להתבונן גם ברוממות השם וגם בשיפלות עצמו, במה יתחיל?

אמר אחד האחים: חייב האדם שיהיה קודם כל שפל רוח כל כך, עד שיבין גדולת הבורא.

והאחר טען להיפך: על האדם להסתכל תחילה בגדולת הבורא, ומתוך כך יגיע לענווה.

מה עשו? הציעו השאלה לפני המגיד ממזריץ' יפסוק.

פסק המגיד: בפי שניכם דברי אלקים חיים, אלא זה שחושב תחילה על נמיכות רוחו – הוא בעל מדרגה יותר גדולה.

לכך העיר חסיד אחד: בעצם, זוהי המחלוקת של בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי סבורים: השמים נבראו תחילה, ובית הלל סבורים: הארץ נבראה תחילה.

שנתו של המגיד

פעם ישבו חסידי המגיד הגדול וחזרו על תורת רבם. באותה שעה התבודד ר' אהרון מקארלין, מגדולי תלמידיו של המגיד, בחדרו, והיה מלחש בשפתיו. פתאום שמע דפיקה בדלת. היה זה משמשו של המגיד שקרא:

היכן הוא ר' אהרון?

במה הענין? – שאל הקארליני.

רבנו ציווה שיפסיק ללחוש “שיר השירים”, כי בלחישותיו הוא מרעיש עולמות, ורבנו אינו יכול לישון.

אמרו החסידים: מכאן יש לעמוד על גדלותו של המגיד הגדול, שאפילו שנתו אינה שינה סתם אלא יש בה עירנות נשמתית קדושה.

איך להיות חסיד עשיר וחכם

בעיר מזריץ' גר “מתנגד” עשיר ולמדן. כל שעות היום היה עוסק בתורה, ואשתו מנהלת את חנותם, והיה נכנס לחנות רק לשעתים בכל יום.

פעם ראה בבית המדרש אברכים שלא מבני העיר. שאלם: מה מעשיכם כאן?

באנו אל המגיד הקדוש, השיבו.

חשב האיש בלבו: הנה אנשים באים אל הרבי הזה ממרחקים, ואני, שגר בעירו, עדיין לא ראיתיו אף פעם! אבטל פעם אחת את שהותי בחנות ואלך אליו.

כשבא אל המגיד וחש בזיו הקדושה שאפף אותו, חל בלבו מהפך. מיד נעשה לחסיד נלהב, פסק ללמוד ולעבוד, וכל עיתותיו החל להקדיש לשהיה במחיצת הקדוש.

לפתע חדלו עסקיו לפרוח ואף החלו מידרדרים. תמה האיש: למה זה ירדתי ככה דווקא כשנתקרבתי אל הצדיק?

כשירד לגמרי מנכסיו בא למגיד ושטח לפניו קובלנתו בכאב.

השיב לו המגיד בשאלה:

הרי למדן אתה, ובוודאי ידוע לך מאמר חז"ל: “הרוצה להחכים – ידרים, להעשיר – יצפין” (לפי שהמנורה בבית המקדש עמדה בצד דרום, ושולחן לחם הפנים בצד צפון); ומה יעשה מי שרוצה להיות גם חכם וגם עשיר? איך אפשר להיות בדרום ובצפון בו־זמנית, הלא רב המרחק בין השניים?

לא ידע האיש לענות.

השיב המגיד:

כשהאדם רואה עצמו כאין ואפס, הוא נעשה רוחני, ורוחני אינו תופס מקום כלל. רק כך הוא יכול להיות גם פה וגם שם.

הבין האיש את כוונת הרבי, ומאותו יום ואילך החל מתנהג בענווה יתירה – והעֶשיר כמקודם.

בעל הבית

בא יהודי למגיד הגדול והתאונן לפניו:

רבי וקדושי, אינני יכול בשום פנים ואופן לטהר את מוחי ממחשבות רעות. הן נכנסות אלי בעל כרחי ומבלבלות אותי, מה אעשה?

אמר לו המגיד: סע לר' זאב מז’יטומיר, שם תמצא את התשובה.

הגיע היהודי לז’יטומיר ושאל על ר' זאב. אמרו לו שלרבי זאב יש בית מזיגה בכפר הסמוך. כשהגיע לשם כבר ירד הלילה. דפק בדלת, אך איש לא פתח לו. חשב שלא שמעו ודפק בחזקה, אך גם הפעם לא נענה. עמד לפני הדלת והתחנן שיכניסוהו – ולשוא. הקור החל לחדור לעצמותיו, וביהודי קם כעס וצעק:

איך זה אינכם מרחמים על יהודי להכניסו לבית?!

ובני הבית אינם עונים. רק בבוקר פתחו הדלת והכניסוהו. התאכסן שם כמה ימים ובלבו מכרסם הספק: על שום מה שלח אותי המגיד לכאן?

לבסוף, כשהחליט לחזור לביתו, פנה לרבי זאב ואמר לו:

רבנו שלח אותי אל כבודו, ואיני יודע מדוע.

השיב לו ר' זאב:

אגיד לך מדוע: שתלמד ממני, כי האדם הוא בעל הבית, ולמי שאיננו רוצה – אינו נותן להכנס.

המגיד הגדול מציל נשמות

בעיר ליפוביץ גר עשיר גדול ולו בן יחיד, עילוי. הציעו לו שידוכים שונים של גבירים ועשירים, אך הצעיר סירב לשמוע על כך. וכך חלפו שנים וכבר הגיע לעשרים.

יום אחד נעלם הבן, וגם בת השכן נעלמה עמו. כנראה ברחו יחד. האב וקרוביו התחילו לחפשו בכל הסביבה, אך לשוא – הילד איננו.

בכתה האם תמרורים, הפצירה והציקה לבעלה שיסע לערים ולכפרים שבאיזור, יחקור ויחפש. והנה נודע לו על מופתיו של המגיד ממזריץ'.

כשסיפר לאשתו, עמדה בתוקף על כך שיסע מיד לרבי.

בעמדו לפני המגיד געה בבכי מר. הרגיעו הצדיק ואמר לו:

סע לקייב ותסתובב שם בבתי־מרזח עד שתגלה עקבותיו. והא לך גם מכתב אליו. ואם לא תוכל למסרו לידו, תשים אותו בכיס בגדו שישאיר באחד החדרים. וכשמישהו ינסה לעצור בעדך מלהכנס לבית שבו הוא נמצא, תגיד פסוק זה: “ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים”.

נסע הגביר ללא שהיות לקייב העיר, הסתובב בכל בתי המרזח ולא גילה כלום. חלפו שבועות של חיפושים. לבסוף נקלע האיש לבית מרזח קטן בפרברי העיר, שהיה מלא איכרים ערלים מפה לפה. תוך כדי שתית כוסית יין שמע איך איכר אחד מספר לחברו:

אותו צעיר יהודי שבבית הכומר ימיר בקרוב את דתו יחד עם אשתו.

החל לבו של הגביר להלום בו בחזקה. מיד רמז למלצר, שיכבד את האיכרים האלו ביין הרבה, וגילגל שיחה עמהם עד שבית המרזח התרוקן מאדם, ונשאר עם האיכר לבדו. לבסוף קם והלך עמו לביתו. בדרך קנה בקבוקי יין אחדים, ובהכנסו לבית הגוי כיבד את כל בני הבית, עד שגילו לו יחס של ידידות.

שאל המיסכן את האיכר: אולי יודע אתה את שם הצעיר היהודי שאצל הכומר?

לא, השיב, אך יודע אני שהוא מהעיר ליפוביץ.

נרעדה נימה של תקוה בלבו הדווי: אכן הוא כבר בעקבות הבן.

בבוקר ביקש האיש להתפלל בבית יהודי. הראה לו הגוי בית אחד. ביקש ממנו האב: המתן לי כאן, אגמור שם את התפלה שלי ואשוב אליך.

סיפר האב לבעל הבית את גודל אסונו, והיהודי יעץ לו להשׂכּיר את הגוי שנטפל אליו עד שיגלה לו מקומם. ואכן, כשהשתכר מאד הוליך את האב למנזר אחד. כאן מסתתר הזוג, אמר לו.

רץ היהודי למנזר ורצה להכנס פנימה, אך השומרים גירשוהו בגסות. הצטער מאוד. אז נזכר בעצתו של המגיד הקדוש. מיד אמר את הפסוק: “ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים”. כרגע נעשה רואה ואינו נראה ונכנס פנימה באין מפריע.

בו ברגע נראה לו הכומר. הלך בעקבותיו, והכומר לא הרגיש בו. לבסוף נכנס לחדר קטן. ראה שם את בנו יושב לבדו. אורו עיניו ולבו הלם בו. אך כשראה הבן פתאום את אביו, קפץ ממקומו כנשוך וברח. מבולבל ומאוכזב נשאר האב עומד לבדו במנזר. הוי, מה יעשה עכשיו? והנה שוב נזכר בעצתו של המגיד. נתקל מבטו במלבוש של הבן התלוי על הקיר. בחיפזון הניח המכתב של הרבי בכיסו ומיד יצא את המנזר. כששב הבן ולבש את הבגד, מצא מכתב בכיסו. ראה שכתוב בו פסוק אחד בלבד: “דע את אלוקי אביך ועבדהו”.

קרא הפסוק והתחיל מרתת. הניצוץ היהודי התלקח בו.

היכן אני בעולם? – שאל את עצמו – לאן הגעתי, איך נפלתי?

עיניו חשכו. מצפונו חתך בו כמו בסכינים. חיש נשא רגליו ונמלט מהמנזר ורץ אחרי אביו.

מרחוק קרא לו: אבא! אבא!

וכשהשיגו נפל על צוארו בבכי מר ובגמגומי חרטה. שאלו האב, היכן בת השכן.

היא עוד שם, אך אני מפחד לחזור שלא יתפסוני – השיב.

השיב האב: סגולה בידי מהמגיד הקדוש, מיד נהפך לרואים ואינם נראים.

וכך היה, והצליחו להוציא את בת השכן מהמנזר. אז אמר האב לבנו:

עכשיו נמהר לרבי ונשאל מה לעשות עוד.

כשבאו אל הצדיק אמר להם:

עליכם להעניק סכום כסף לבחורה, דמי פיוס, ולומר את הפסוק: “ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וישלחם”.

והבן חזר בתשובה שלמה ונעשה תלמיד חכם.

יש ללמוד משירת הצפרדעים

לאחר שנפטר המגיד הגדול ממזריץ‘, היו תלמידיו מסיחים בגדלותו. פנה אליהם ר’ שניאור זלמן (לימים בעל ה“תניא”) בשאלה:

מי יודע לשם מה היה נוהג רבנו לשׂוּח עם עלות השחר על שפת נהרות ואגמים, מקום שהצפרדעים מקרקרות?

איש מהם לא ידע להשיב.

אמר להם רש"ז:

אגיד לכם את כוונת רבנו: הוא היה יוצא לשם כדי להאזין לשירתן של הצפרדעים מלאת התשבחות לשם יתברך. הלא ידוע המדרש על דוד המלך: “כשסיים ספר תהלים זחה דעתו עליו. אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יש בריה שבראת בעולמך שאומרת שירות ותשבחות יותר ממני? באותה שעה נזדמנה לו צפרדע אחת, אמרה לו: דוד, אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך”.

תולדותיו

ר' ישראל נולד באפטא בשנת תצ"ג¹. היה מגדולי המטיפים של החסידות בפולין, תלמידם של המגיד ממזריץ‘, ר’ שמילקא מניקלשבורג, ר' אלימלך מליז’נסק ור' לוי יצחק מברדיצ’ב. במיוחד הושפע מר' לוי יצחק והיה קשור בו בלב ונפש.

מנעוריו היה ר' ישראל נוהג להסתגף. לאחר מות אביו, שכורך ספרים עני היה, עבר לפשיסחא ונעשה מלמד. כשהתישב בקוז’ניץ שבפולין המרכזית, נתפרסם בגין דרשותיו בקהילה והוכתר בתואר “המגיד מקוז’ניץ”. דרשותיו הנאות והבהירות, עם שהצטיינו בפשטות ובעממיות, יש בהן רמזים קבליים; ולפי שלא הופיע בהן כמוכיח אלא הטיף בדברים ערבים משופעים באהבת ישראל, ריתן מאד את שומעיו. חיבורו “עבודת ישראל” בעניני קבלה מעיד על בקיאותו הרבה בתורת הח"ן (מספרים עליו, שבטרם חיברו הגה בשמונה מאות ספרי קבלה).

ר' ישראל סבור היה, שעיקר חובתו של הצדיק היא להעניק לחסידיו דרכי התנהגות בקדושה ולרומם את רוחו של כל יהודי, אף של הפשוט ביותר או של החלש ביותר, ולקרבו לעבודת הבורא. ואכן זכה להערצת חסידיו על שראה לדאוג להליכותיהם, לעידונן וזיכוכן, וכן היה עומד לימינם, דואג לשלומם, למצבם החמרי ולבריאות בני ביתם ומרפא חולים ועקרות בעזרת קמיעות, ששמו היה כתוב בהן, עד שכינוהו “הבעש”ט השני“. בגלל פעולותיו אלו, ובמיוחד בגלל הקמיעות, יצא עליו זעמם של “המתנגדים”, והם ביקרו אותו קשות ורדפו את חסידיו. הוא נלחם בהם על ידי כך שהשתדל למנוע הדפסת ספר אנטי־חסידי שעמד להופיע בסוף המאה הי”ח, אך לא הצליח.

הוא עצמו היה חולה מגיל צעיר, קומתו נמוכה כקומת גמד, ורגליו משותקות. אף על פי כן היה מתגבר על חליו ומתעלה בתפלתו שבדבקות יתירה. רבים מגדולי החסידות הלכו בעקבותיו תוך שסיגלו עבודת השם האקסטטית שלו והנהגתו הרוחנית כצדיק. במיוחד הושפע ממנו “החוזה” מלובלין, שהיה מגדולי מעריציו וחסיד גדול של משנתו, שינקה מתורת הבעש"ט.

המגיד מקוז’ניץ נודע גם בבקיאותו בהלכה והשתתף עם גדולי חכמי ישראל בוויכוח גדול בבעית העגונה בישראל. ספרו ההלכתי בשם “בית ישראל” נתפרסם בוורשה אחרי מותו. המגיד הקדוש התפרסם גם בקרב האצולה הפולנית שהעריצה אותו, והנסיך הפולני צ’אריורסקי אף קשר עמו ועם משפחתו קשרי ידידות.

ר' ישראל נפטר בשנת תקע"ד². זכר צדיק לברכה.

נס חנוכה

עוד נער היה ישראל כשלמד בישיבה ונודע כמתמיד גדול, שוקד על הגמרא לילות שלמים.

בליל חנוכה חשש אביו, שמא יתפתה לחברים וישחק בקלפים בבית המדרש, ולא הסכים שילך לשם; ובבית לא היה הנער יכול להשאר, כי היה שם עוני משווע ללא ספרים וללא נרות. ביקש מאביו שירשה לו ללכת לבית המדרש והבטיח לו שיקנה נר בפרוטה וילמד לאורו עד שיכלה, וישוב הביתה מיד, ויהיה זה אות שלא שיחק בקלפים.

והנה נתרחש לו נס חנוכה: הנר דלק כל הלילה, ולא זז מהגמרא.

עם עלות השחר חזר הביתה. אביו בטוח היה שנתפתה. כיסה את ראשו בכר וייסר אותו קשות בשבטים, עד שכל גופו האדים.

כששאלוהו לאחר זמן, מדוע לא סיפר לאביו שנתרחש לו נס בנר שלו, השיב: אמנם לוּ הייתי מספר היה אבא מאמין, כי ידע שאיני משקר לעולם, אך לא רציתי לעשות שימוש בכבוד התורה כדי להציל עצמי מעונש.

הגמד הקדוש

“הגמד הקדוש” מי יודע? “הגמד הקדוש” אני יודע, לכן שיבחו אמלל, ושמו אהלל, כי היה הוא המגיד מקוז’ניץ, שכמאור ניצנץ, אף כי חולני היה, ובלכתו כילד ריצרץ. חלוש היה, צנום חוורוור, כלולב זערער, הצדיק הקדוש, כואב מכף רגל עד ראש. תמיד שכוב בדרגש, ולמראהו, כל רואהו, התרגש. כבר בנערותו פסק גידולו, חזהו ולחייו נפולים, אך גדולות ניבאו לו, כי רוח עליונים בערה בו, כמו בבן־נפילים. אכן על כל שטן וענן, התגבר רבנו דנן, היה כאבוקה, דלוקה, החיש ישע לכל מועקה.

וכששעת התפלה הגיעה, מיד הגישו לו בלי שהיה, סנדלים, בעור רפודים. קם ונעלם במאמצים מרובים. ולפי שמתלמיד זה של רבי אלימלך, ברגל לבית התפלה נמנע לילך, נשאוהו כמו נס, כפלא היה על זה הכס. אך עמדו בבית התפלה על הסף, כנשר מעליו עף, טס בין המתפללים, ופיזם מילים וצלילים. וכשהגיע לכותל המזרח, אור־לא־מזה זרח. כאן הושיבוהו על מושב רם, כמו שולחן, וראו כל אנשי הקהל, איך הננס הקדוש בתפלתו רן וצהל, ופתאום קפץ, ונפל על הארץ, ולא ניזוק – ניסי־ניסים – ושוב קם ורן ומפזז ומחולל, ונופל וצולל, וסולל ומגולל, כל חינון, ורינון, וברוח נפילים, מניף כל המלים, שב“סידור” ושבלבבות, לפני כסא הכבוד.

וכששב לביתו ושכב ונרדם, לא נדם, כי התפלל, אף בחלום, וכל מלה ומלה, שמלמל, נתגלגלה, כספיר וכיהלום.

וזה לא סוד, שרבנו המגיד אהב בלי סוף, כל הבריות: יהודים, ולא יהודים, ולא אחת עירבב מלים, בלשון־פולין, בהלל ורינונים, אף במזמורי תהלים.

ופעם קרא לאלקים: רבונו של עולם, אם אינך גואל את אחי הדוויים, גאל נא גאל כל הגויים!

המגיד מחזיר למוטב

ר' ישראל מקוז’ניץ ביקר בעיר אחת. באו לבקש ממנו שידרוש בשבת בבית הכנסת. סירב ואמר:

וכי פעלתי משהו אשתקד בדרשתי?

הצטערו מאוד יהודי העיר.

נכנס אל הצדיק בעל מלאכה פשוט ואמר לו:

אינני מבין מדוע הודיע רבנו לאנשי הקהילה, שלא פעל כלום בדרשה שלו בשנה שעברה. הרי מיום ששמעתי שכל יהודי חייב לקיים “שויתי ה' לנגדי תמיד” – מאז מרחף שם ה' לנגד עיני, והאותיות בולטות באש שחורה על גבי אש לבנה, ואני אחוז רטט בכל שעה.

אמר המגיד: אם כך, אלך לדרוש בבית כנסת.

ואמנם דרש דרשה נלהבת, שהחזירה רבים למוטב.

השולחן מזבח

פעם אחת באו אל המגיד מקוז’ניץ שלושה צדיקים: ה“יהודי” הקדוש מפשיסחא, ר' פישלי מסטריקוב ור' דוד מללוב. מצאו את המגיד יושב במיטתו בשל חולשתו, ושולחנו סמוך למיטה. הורה המגיד לערוך ארוחה של מאכלי חלב לכבוד האורחים והושיב את ה“יהודי” סמוך אליו, ור' פישלי ור' דוד ישבו זה כנגד זה משני צידי השולחן. המגיד ו“היהודי” היו מתלחשים, ור' פישלי היטה עצמו וביקש להאזין לשיחתם, ואילו ר' דוד אכל לחם מרוח בחמאה. פנה המגיד לר' פישלי ואמר לו:

מדוע אינך רואה דוגמא אצל האברך ר' דוד? הוא עוסק בקרבנות, ואתה מה?

לא ירד ר' פישלי לסוף דעתו. אמר לו המגיד הקדוש:

הלא שולחנו של היהודי השלם הוא בבחינת מזבח, ולכן באכלו פרוסת לחם הוא מקריב קרבן, עוד פרוסה אחת – עוד קרבן.

מעשה באוצר

כפרי אחד שחי ליד קוז’ניץ, רגליו היה מריץ, למען האשה והטף, מבית לבית, למען לחם וזית. ומדי שנה בפורים, כשהעצים עוד בכפור עטורים, בתענית אסתר, יצאה נפשו למגילת אסתר. ראה מזחלת, מחליקה בשלג, על גבי קרח הפלג. רחמי העגלון העיר, שיאספו לעיר, ועם צילצול המצילה, בא לבית התפלה, לשמוע המגילה.

והקורא היה המגיד הקדוש, שקרא במגילה בלהב קדוש. כששמע אותו היהודי מן הכפר, נעלמו ממנו כל דאגה וצער, וזקנו רעד והתנוסס, בשמעו על הנס, ולבו בו רן, על מפלת המן. כשנסתיימה קריאת המגילה שאלו המגיד:

אתה רבּ פלוני, מכפר אלמוני? למה לא הבאת לי “משלוח מנות”, כנהוג מאבות־אבות?

החריש האיש, בתוכו מרירות וזעף, הלא בביתו אין לחם לטף, ואיך “משלוח מנות” יגיש, למגיד העיר? בצר לו החריש, לשונו לא התיר. והמגיד אמר, בראותו כי מר לו מר:

פורים היום, בוא לביתי ומשקה תטעם.

הלך לבית המגיד ושתה י"ש, ומיד הרגיש, כי נהפך לאיש. וכשהיה בגילופין, יצא בריקודין, וכשהלך לעיר, נתן קולו בשיר. סר לביתו של גביר, לסוחר יין, וקרא אליו בברק עינים:

תן לי בבקשה, חת־שתים, בקבוק יין! אמנם כסף לי אין, אך פורים היום, אצא מזה בשלום. נתן לו מבוקשו, הגביר, ודבר לא העיר. מכאן לחנות של ירק סר האביון, דרש סלקים, כרובים למרקים, עשרה תפוח ועשרה לימון, הרי פורים היום! – טען בתום – ודאי אצא מזה בשלום!

מיד צעדיו החיש ולבית המגיד שב, יין ופירות שׂם לידיו – “משלוח מנות”.

היטבת להביא מתן, שיבח המגיד את הכפרי דנן, מהיום והלאה אל תגיד אין, בביתך לחם ויין, ומדי פורים אל תשכח, לי להביא “משלוח מנות” כך וכך!

נזכר העני, שבבית האשה והטף, עטופי רעב. שוב הלך ליינן, וטען:

פורים היום, תנו לי יין! ודאי אצא מזה בשלום!

נתן לו היינן בקבוק, וכך נהגו עמו האופה והחנווני שבשוק, גם הקצב העניק לו רב, לאשה ולטף.

וכשנכנס לבית האפל, גרש ענן וערפל, בשמחה הדליק נר אחר נר, וכל הבית מחושך לאור התעורר. ואשתו וילדיו לגמו כוסיות ולא שאלו, אלא צהלו, ועם אביהם בריקודים יצאו, בששון, בחום, ושרו: פורים, פורים היום!

פתאום בדלת דפקו. מיד לרקוד פסקו.

אַל תפתחו הדלת! – קרא האיש – ודאי גוי בא, ימנע ממנו השמחה!

הביט בחרכים וראה שזה גוי, נאנח: אוי, ואבוי! והגוי פצוע, זב דם, ופניו משחתים, לא צורת בן־אדם. מיד ריחמו עליו, הכניסוהו, רחצוהו וחבשו פצעיו, השקוהו והאכילוהו עד ששׂבע.

עכשיו, אמר הגוי, אודה באהבה, על הכול וכול, החייתם נפשי.

פתאום בכה בקול, וסיפר:

בוש אני ונכלם ממה שקרה, ביני לבין בני הרשע. המטומטם היכני ופצעני, וככלב חוצה השליכני, ולולא אותי השקיתם, והחייתם, הייתי גווע, ונפשי נופח.

כך סיפר והתייפח, ודמעותיו כגשם זעף. וכשנח מעט וכוחו שב, פתח פיו והשמיע דבריו:

בני האכזר ארור יהיה, ולכם סודי אגלה: בואו עמי אל היער, ואַראה לכם אוצר. אמרתי: הוני, לבני, אנחיל, אך חיש, לכם אוצרי אוריש, ויירש המנוול רק עוני וריש.

הוליך הגוי את הכפרי מיטיבו, אל המקום בו טמון אוצרו. כעבור ימים מספר, הגוי נפטר. הלך הכפרי אל היער, ובמקום הסתר חפר, ומצא המטמון, זהב וכסף ואבני חן, כן! זהו הגמול לאיש חסד וחן.

ומאז הכפרי העשיר, בא לעיר, ומביא “משלוח מנות” ביד נדיבה ובכובד ראש, למגיד הקדוש, ובקבוקי יי"ש לכל נצרך בחום, ובתום, ובכל העיר, נותן קולו בשיר:

פורים, פורים היום!

סלחתי כדבריך

בשנת חייו האחרונה, כשעבר המגיד מקוז’ניץ לפני התיבה בליל “כל נדרי” והגיע לפסוק: “ויאמר ה' סלחתי כדבריך” – הפסיק והתחיל טוען:

רבונו של עולם, הרי גלויה וידועה לך חולשת גופי, הלא השנה לא אוכל לעבור לפני התיבה ולהתפלל כל התפלות. אמנם בחודש אלול עברתי לפני התיבה בכל יום, הכול למען עמך ישראל, והרי קל וחומר: אם אני, עבדך התגברתי על חולשתי ומכאובי ולא נכנעתי לה והעמסתי עלי כל צרות עמך ישראל ­– לך, ה', קשה עליך לומר שתי התיבות: “סלחתי כדבריך!”? רבון כל העולמים, אפשר תאמר שהסיבה לכך היא שאין עוד בידינו האורים ותומים; הלא חי בקרבנו ה“חוזה” מלובלין, המאיר כאורים ותומים!

כך חזר על דבריו גימ"ל פעמים. מיד ציווה למשוררים שבמקהלה שלו לשיר הפסוק בסילסול ובקול ערב, לבסוף פתח בהתעוררות יתירה ובהתלהבות גדולה וקרא בקול מזעזע:

“ויאמר ה' סלחתי כדבריך”!

כעבור זמן סיפרו המתפללים שנכחו אז בבית הכנסת לרבי ישראל מרוז’ין והוא העיר ואמר:

אני מאמין באמונה שלמה שהמגיד מקוז’ניץ שמע מפי הבורא בכבודו ובעצמו התשובה: “סלחתי”, כשם ששמע משה רבנו כך.

תולדותיו

ר' שניאור זלמן זצ“ל, המכונה האדמו”ר הזקן, נולד בי“ח אלול בשנת תק”ה¹ בלאזנא שבמחוז וויטבסק (רוסיה הלבנה). שרשו — מצאצאי המהר"ל. כבר בילדותו נתגלה כעילוי. בן שתים־עשרה – וכבר בגמרא ופוסקים. גם סגולות נפש יחודיות פעמו בו, ותעיד עובדה זו:

אביו, ר' ברוך, היה קורא בתורה בשבתות ובחגים בבית התפלה. פעם אחת קרא אחר במקומו. היתה זו פרשת התוכחה שבספר דברים (פרשת “כי תבוא”). כששמע הנער את הקללות נפל לחלשוּת. לאחר שהתאושש אמרו לו: הרי בכל שנה אתה שומע את התוכחה!

כן, השיב, אך כשאבא קרא בתורה לא הורגשו הקללות כלל.

כשעמד מלמדו על חריפותו אמר לאביו: הנער אינו זקוק עוד לשום עוזר. כבר יוכל לשׂחות בעצמו בים הגמרא ומפרשיה ובכל ספרי חז"ל.

בבחרותו החל לעסוק בספרי קבלה. היה מרבה להתבודד ומתפלל בהתלהבות ומכוון כוונות בדבקות. לאחר שהתחתן התרעם עליו חותנו בשל התבודדותו והתנגד להתנהגותו וצימצם תקציבו למחית משפחתו. מה עשה העילוי הצעיר בערבי חורף, כשנפשו יצאה לתורה ונרות אָין? היה עומד בחוץ, בקור, ולומד לאור הירח.

במלאות לר' שניאור זלמן עשרים החליט לנסוע אל אחד ממאורות התורה ולקבל ממנו. אמנם שמע על גדלותו של הגאון מוילנא, אך העדיף את ר' דוב בער, המגיד ממזריץ‘, וכך טען: בוילנא – עמוד התורה, אך במזריץ’ – עמוד התפלה; תורה למדתי קצת, אך איך להתפלל איני יודע כלל – ונסע למזריץ'.

בדרך נפל הסוס שהיה רתום לעגלה בה נסע ונאלץ ללכת ברגל ולהתפרנס מחטיבת עצים. כשהגיע למזריץ' וראה את הפנים המאירות של המגיד, קרא: ברוך השם שהנחני בדרך האמת!

המגיד חיבבו מאוד ועודדו לפרסם חיבורו המקיף על ארבעת חלקי “השולחן ערוך”. רש“ז נעשה חברו ומעריצו של בנו, ר' אברהם “המלאך”, ולמדו יחד: שלוש שעות ביום לימד ר' שניאור זלמן את “המלאך” בנגלה, ושלוש שעות לימדו “המלאך” בנסתר. אף המגיד בעצמו היה מלמדם רזי החסידות שקיבל מהבעש”ט, רבו.

חבריו ללימוד קבלה מפי המגיד היו: ר' מנים־מנדל מויטבסק, ר' שמילקא מניקלשבורג, ר' אהרון הגדול מקארלין ור' לוי יצחק מברדיצ’ב. וכך העיד עליו ר' לוי יצחק: גדול היה כבודו של ר' שניאור זלמן בעיני המגיד, שהיה משבחו ומהללו לאין שיעור.

ומספרים: בתחילה בא ר' שניאור זלמן גם אצל ר' פנחס מקוריץ ואצל ר' מיכל מזלוצ’ב. כשהחליט סופית לקבל עליו את מרותו של המגיד, דבק בו ולא זז ממנו עד יום פטירתו. וכך היה אומר: עיקרי תורתי קיבלתי ממורי ורבי ר' דוב בר; מדרגות של אמת וענווה – מרבי פנחס מקוריץ; וניגונים – מרבי מיכל מזלוצ’ב, שקיבלם מפי הבעל שם טוב.

רש"ז הצטיין בענוותנותו והיה בורח מן התארים ומן הכתרים, שכן ידע: הצל יפה לאצילות, לגדלות הנפש, לרוממות הנשמה. כן נודע בהתבודדותו. הוא ראה שמקור הצמיחה וצבירת הכוח מצויים בחדרי־חדרים; רק בהתבודדות ניתן ללבות הניצוצין ללהבות־כיסופים עד־כלות לאינסוף ברוך הוא. וכך היה רגיל לומר: רבונו של עולם, איני רוצה בגן העדן שלך, אינני רוצה בעולם הבא שלך, רוצה אני אותך בלבד.

כשדרש לפני קהל חסידיו היה מקדים רגעי שתיקה ממושכים. ולא התכוון להשתיק הקהל אלא לצמצם נביעת המוחין שלו, שלא תהא חזקה מדי. דבריו השמיע ברתת ובהתלהבות עצומה, עד שנעשו השומעים אותם בו־במקום לבעלי תשובה גמורים והיו נסחפים באישו. כשהיה מתפלל ביחידות היה מתפלל בלחש, אך בהתפללו בציבור היה מרעיש עולמות, ויש שהאריך בתפלה עד שעה שתים אחר חצות היום. ובימים נוראים היה מאריך ביותר ומכה בכוח ובהתלהבות בכותל, עד שכפותיו זבו דם. לכן נהגו לרפד הכתלים בבית מדרשו בבדים רכים.

סגולתו המופלאה לצמצם השפע ולהנחילו לרבים עשתה אותו לאדריכל ענק ברוח. הוא יצר את תורת חב“ד ורוממה, ושיא נדבכיה הניח בספרו הקבלי־ההגותי העמוק: ה”תניא", עליו העיד ר' לוי יצחק מברדיצ’ב: ר' שניאור זלמן הכניס אלקים גדול בתוך ספר קטן.

ה“תניא”

למעלה מעשרים שנה כתב האדמו“ר הזקן את ה”תניא“, כשהוא מזקק כל תיבה ותיבה. לבסוף נתן רשות להעתיקו ולהפיצו ברבים. אך בשל אלפי ההעתקות בכתב־יד של שונים נפלו שיבושים בספר. אז שלח רבנו שליחים לצדיקים שונים להתיעץ, והחליטו לבסוף בהסכמת רש”ז להדפיסו.

ב“תניא” באות לכלל ביטוי האידיאות הנעלות ביותר לגבי בריאת העולם, נשמת האדם, תורת ישראל ומצוותיה. כל הענינים שלמעלה מן הטבע ולמעלה מהשגתנו האנושית הובעו בו. כאן מוגשת תורת הבעש"ט לא רק ליחיד סגולה אלא לכל שכבות העם, לפיכך נקרא הספר גם “ספר של בינונים”².

ה“תניא” בנוי במבנה אדריכלי מיוחד מסוגנן ומלוטש, כך שכל תיבה וכל אות שקולות וקצובות. חמישה חלקים בו:

“ליקוטי אמרים”, ובו ג“ן פרקים כנגד ג”ן סדרים דאוריתא (פרשיות התורה);

“ליקוטי אמרים” חלק ב', הקרוי “שער היחוד והאמונה” ובו י"ב פרקים;

“איגרת התשובה”;

“איגרת הקודש” — קובץ איגרות המדריכות קהל החסידים לתפלה והנהגה חסידית;

“קונטרס אחרון”.

מאז ועד היום יצא ה“תניא” לאור בעשרות רבות של מהדורות – כמיליון עותקים. ניתרגם לאידיש, לאנגלית, איטלקית, צרפתית, רוסית, ערבית ועוד, ונפוץ ברחבי העולם כולו.

ה“תניא” – מקור ושורש לתורת חב"ד. תורה זו יחודה בכך, שפותחת לפני כל יהודי שערי חכמה, בינה ודעת להכיר את בורא העולם בהשגה שכלית ובהתעוררות שבלב, כלומר, לעבוד את ה' גם במוחו וגם בלבו. המוח והלב – שני ניגודים הם. המוח קר ומיושב, והלב רותח ומבוהל. על האדם להשליט מוחו על לבו. רק כשהשגת המוח בעניני אלוקות תהא נרגש בלב – רק אז תיתכן עבודת ה' בשלימות. דבקות היהודי באלקיו, התלהבותו בשעת תפלתו ועבודתו את בוראו מתוך שמחה – כל אלו עושים לתיקון נפשו ומעניקים לו סיפוק רוחני עמוק.

האדמו“ר הזקן היה גם בעל רגש פיוטי סגולי. הוא העלה ורומם את ניגוני הבעש”ט; הבעש“ט הטיל בניגון נשמת חיים, ורש”ז גילה לרבים את פנימיות הנשמה הזו. עשרת הניגונים שחיבר בעצמו בוערים באש של קדושה, נובעים מלפני ולפנים של נשמתו ונערצים על ידי חסידיו עד שנעשו בבחינת “מישנה” לכל ניגוני חב“ד. בניגוד לשאר הניגונים החסידיים קלי המרוצה ומעוררי השמחה, ניגוני חב”ד הם כבדי משקל ומעידים על עמקות המחשבה תוך התעוררות נפשית. הם מבע למצבי הנפש, הם שירת עמקי הלב.

כל ימיו היה ר' שניאור זלמן כמעין המתגבר, לא פסק מליצור ולחבר ספרים וקונטרסים ואיגרות תשובה והדרכה לחסידיו.

אמנם ביקש פעם לעלות עם בני משפחתו ועם שלושת אחיו ומשפחותיהם לארץ־ישראל. אך באמצע המסע, לאחר שיקולים מרובים, החליט לחזור לליטא ולהפיץ ברבים ביתר שאת את תורתם של הבעש"ט והמגיד ממזריץ'. בדרכו חזרה נתקבל רבנו הזקן בכבוד גדול על ידי חסידים ומתנגדים כאחד.

כששב לליאזנא כינס אברכים בעלי־כשרונות והורה להם תורתו ומשם עבר לליאדי. החסידות החב“דית החלה אז להתפשט ולחדור לכל קהילות ליטא. התחזקות השפעתה בעקבות הדפסת ה”תניא" והפצתו עוררה התנגדות כלפיה, והמתנגדים חידשו מאבקם ורדיפותיהם כשהם מכוונים חיציהם אל רש"ז.

בימי המאסר

מתנגדיו הלשינו לפני שלטונות הקיסר ברוסיה, שר' שניאור זלמן מורד ומאסף כספים לשלטון הטורקי שילחם בקיסר, ובאמת אסף כספים ל“כולל חב”ד" שבארץ ישראל. כן הוסיפו במלשינותם, שהרבי דורש שאין ממש ב“מלכות” – הספירה העשירית בעשר הספירות, שהיא הדרגה הנמוכה ביותר – ופירשו, שהוא מזלזל במלכות הקיסר ומבטל אותה.

בראש השנה תקנ“ט³ הרגישו החסידים בר' שניאור זלמן מרירות עמוקה, וכך גם בשמחת תורה בשעת ההקפות ובשעת קריאתו בתורה. חש וידע שעומדת להתרחש לו פורענות. כבר בחול המועד סוכות בא פתאום לעירו קצין בלווית שוטרים חמושים לאסרו, אך רבנו התחמק והצליח להתחבא עד לאיסרו חג. אז שבו הקצין והשוטרים, והפעם עלה רש”ז במתינות על העגלה הממלכתית, שחיפויה המתכתי שחור היה ונקראה “העגלה השחורה”, המיועדת להובלת מורדי במלכות ונידונים למוות. בה הובילו את רש"ז לפטרבורג, היא פטרוגרד, בירת רוסיה.

נחרדו המוני חסידיו ונתאספו לטכס עצה איך לשחררו. נבחר ועד לשם נקיטת דרכים לטפל בפרשה המכאיבה, והחליטו שכל שהועד יטיל על העדה, עליהם למלא בשלימות, ומי שיתנגד יוציאוהו מקהלם. הוציא הועד צו לצום כל שני וחמישי בשבוע, ושבשאר ימות השבוע יסתפקו בלחם ומים בלבד, רק בליל שבת ולמחרתו יטעמו גם תבשיל אחר; כן ידחו כל אירוסין וחופה, פרט לאלו שבר נקבע להם מועד, ויחוגו ללא נגינה ויסתפקו בסעודה אחת בלבד ללא בשר; שכל המלמדים החסידים יאמרו עם תלמידיהם תהילים בכל יום; שכל חסיד יסביר לבני ביתו כראוי פרשת המאסר והצער שבגללו, ויספר להם גודל השׂכר של המשתתפים בסבלו של הצדיק; ואם ימות, חס ושלום, איש מן החבורה, ישׁביעו אותו שנשמתו תעלה ותגיע אל הבעש"ט והמגיד ממזריץ' ותספר להם על גודל האסון, ויעשו זאת לפני סתימת הגולל לקברו, וכל העדה תצום באותו יום.

והועד מינה שלוש קבוצות:

אחת תפעל לקראת השיחרור; השניה – לאסוף כספים ותכשיטים למטרה זו, והשלישית – לעודד את קהל החסידים. והוטל על קבוצה א' לפעול בסודי סודות בפטרבורג ולאסוף מידע לגבי מצבו של רבנו והיחס אליו ועל מועד המשפט. כן ישבו מהם גם בוילנא, עירם של המתנגדים שהלשינו, ועקבו אחריהם, וכך עשו גם בעיר שקלוב; קבוצה ב' נדרשה לנסוע בכל רחבי המדינה לגייס הכספים, והורו לשנים מוותיקי החסידים לערוך רשימת כלי כסף וזהב ותכשיטים שאצל כל חסיד לשם פדיון הרבי; קבוצה ג' נסעה מעיר לעיר ומכפר לכפר להפיץ תורת הרבי ולעשות לה נפשות ולחזק הלבבות.

“העגלה השחורה” עם רבנו נסעה בדרכה לבירה מספר שעות לפני הדלקת נרות שבת. ביקש רש"ז מהשוטרים שיעצרו. אטמו אזנם משמוע. פתאום נשבר ציר מצירי העגלה. שהו שם עד שתיקנוהו. רצו להמשיך בנסיעה, והנה נפל סוס אחד ונתפגר במקום. רתמו סוסים אחרים. אך אלו עמדו כמסומרים במקומם ולא זזו. הבינו השוטרים, שללא הסכמת רבנו לא יוכלו לנסוע הלאה. ביקשו ממנו שיסכים לנסוע עד לכפר הסמוך, ולא הסכים. החליטו לשבות בשדה בצד הדרך, והסכים. חנו בצל אילן גדול ענף. לאחר שנים סיפרו חסידים: כשבאו לבקר ליד אותו אילן, זכו להתעוררות גדולה.

כשהובא רבנו לפטרבורג חבשוהו במבצר הפטרופבלי. נ“ג ימים היה נתון במעצר כנגד נ”ג פרקי ליקוטי אמרים שב“תניא”. בתחילה היה נתון במשמר חמור בחדר צר ואפל, לאחר מכן הועבר לחדר יותר נוח. חקירתו התנהלה במועצה הרוסית החשאית. מדי פעם היו מעבירים אותו בסירה דרך נהר הניבה שבין המבצר ובין בית המועצה. תוך כדי השיוט הלילי ביקש פעם ר' שניאור זלמן מהשוטרים המשיטים, שיעצרו הסירה כדי שיוכל לקדש הלבנה. סירבו. אמר להם: אין דבר, היא תיעצר מאליה. וכך היה, ורבנו קידש הלבנה ללא ברכה והסירה זזה. אחד המשיטים התפעל מקדושתו של הרבי וביקש ממנו מזכרת. כתב לו ברכה על גבי פתק. לאחר זמן נתקיימה הברכה, והאיש עלה לגדולה ונתעשר. מיסגר הרוסי את הפתק במסגרת של זהב והורישה לצאצאיו אחריו לדורות, שהתגאו במזכרת הקדושה.

עשרים ושתים שאלות שאלו החוקרים את רש"ז בשעת החקירה: על שום מה שינה בנוסח התפלה, מדוע המלכות קרויה במשנתו “ארץ”, לשם מה הכספים שהוא שולח לארץ ישראל, ועוד.

השאלה האחרונה היתה הקשה שבשאלות: איך זה העז רש“ז לכתוב בסוף פרק א' ב”תניא", שנפש האמצעית מבין שלוש הנפשות שבכל אדם מישראל היא מקליפת הנוגה, שיש בה גם מן הטוב, ואילו נפשות אומות העולם הן מקליפת הטומאה, ואין בהן טוב כלל.

על עשרים ואחת שאלות השיב בחכמה, והתשובות הניחו את דעתם של החוקרים. כשהגיעו לשאלת הכתוב ב“תניא”, חייך רבנו ולא השיב. והחוקרים קיבלו זאת כתשובה מניחה את דעתם. כשהשתחרר שאלוהו, מדוע לא השיב על השאלה האחרונה, ואיך זה שהחוקרים עברו על כך בשתיקה? השיב: הלא הם נוכחו לדעת שכל תשובותי נכונות, ובוודאי גם מה שאשיב להם על נפש הגוי יהיה נכון, והבינו שלא כדאי להם לשמוע התשובה…

רש“ז השתחרר מהכלא בי”ט בכסלו. בדרכו חזרה מפטרבורג ליוו אותו אלפי חסידים. בויטבסק העיר יצאו לקראתו אלפי איש להקביל פניו ולחוג עמו שמחת השיחרור וחג החנוכה ונסעו לליאזנא. שם המתינו לו אלפי חסידים, מהם שכבר חיברו “מגילת י”ט בכסלו" במתכונת “מגילת אסתר”, שרבנו הופיע בה כגיבור הראשי, ושמרו על כך בסודי סודות. כשבאו אליו לבקש הסכמתו לפרסמה, התנגד לכך אך פסק: י“ט בכסלו יקבע כמועד בישראל לתמיד, כי בו יתגדל ויתקדש שמיה רבה (שם השם הגדול) ויתעוררו אלפי לבבות בתשובה, שכן המאורע חקוק בלב ישראל דלעילא (בשמים) ובלב ישראל דלתיתא (כאן למטה). אכן מאז ועד היום חוגגים החסידים את “חג הגאולה” בי”ט בכסלו.

הסתלקותו

יומים לפני פטירתו קרא ר' שניאור זלמן לנכדו האהוב עליו ביותר, בעל ה“צמח צדק”, שלו היה מגלה מדי פעם את כיסופיו להכלל ברוח עצמותו של הקב"ה.

הגביה הרבי אצבעו כלפי התקרה ושאל:

מה אתה רואה שם למעלה?

השיב לו הנכד: אני רואה תקרה.

אמר ר' שניאור זלמן: ואני איני רואה תקרה עוד אלא את מחיה החיים, את נשמת הבורא.

חולה היה מאוד. במוצאי שבת, לאחר שהתפלל ערבית והבדיל בדבקות מופלאה, ביקש שיושיבוהו במיטתו ויביאו לו עט ופיסת נייר, ורשם ביד רועדת דברי הגות נשגבים. אחר כך ציווה לכנס את בניו, בנותיו ונכדיו שליווהו בנדודיו ואמר להם בדעה צלולה:

… בני, אל תלכו בדרך גאים. אל תישענו עלי, כי אני אביכם אהיה מליץ יושר עליכם לפני בית דין של מעלה. למתים אין קשר לנעשה בעולם התחתון. הנפש האלקית, כיוון שהיא מתפרדת מן הגוף להתדבק בשרשה ומקורה בחיי החיים, שוב אין כל חיבור בינה לבין העולם הגשמי. וזה לכם האות: אילו ידעו המתים את המעשים בארץ, היו מונעים בוודאי הרבה מקרים בעולם הזה, שבחייהם היו להם למורת רוח, ואבותינו נוחם־עדן בוודאי לא היו מסכימים שבמקום בית מקדשנו יעמוד בית ישמעאל. בני, חזקו והתחזקו ביראת ה'. אל תסורו חס ושלום מדרך התורה והמצוה, והשם יתברך ישמור עליכם.

ובדל“ת התיבות האחרונות החזיר נשמתו הקדושה לישיבה של מעלה במוצאי שבת, כ”ד בטבת תקע"ד⁴.

חותמו, רוחו ושיטתו של ר' שניאור זלמן זצ“ל טבועים בחסידות חב”ד עד היום. נכדו הגדול ויורשו, יבדל לחיים ארוכים, האדמו"ר ר' מנחם־מנדל שניאורסון מלובביץ', נרו יאיר, ממשיך תורתו בתנופה, ורבבות הרבה מחסידיו פועלים בעולם.

שיחת ציפרים

רש"ז, בנסעו פעם אחת למגיד ממזריץ', סר בדרכו לרבי פינחס מקוריץ.

קיבלו הרבי בכבוד גדול ובחיבה יתירה והציע לו שישאר אצלו, וילמדו שיחת עופות ושיחת דקלים, מעשה בראשית ו“מעשה המרכבה” (לפי פרשת הבריאה ולפי מעשה המרכבה ביחזקאל).

הודה לו רש"ז אך סירב וענה:

במזריץ' לומדים היטב מה שהאדם צריך ומחויב ללמוד.

שנים לאחר מכן סח על שיחת העופות, כשנסע עם נכדו, בעל ה“צמח צדק”, כשעוד ילד היה, והיו ציפרים פורחות ממולם ומצפצפות. הוציא רבנו הזקן את ראשו מתוך העגלה המכוסה כילה ואמר לנכדו:

צפצופן של הציפרים האלו זה דיבורן, ויש להם א"ב שלם, ומי שיש לו חוש שמיעה טוב ותפיסה טובה יכול להבין מה שהן מדברות.

שער החמישים

כשר' מנחם־מנדל, בעל ה“צמח צדק”, היה עדיין ילד, שאל אותו סבו:

האם למדת כבר מגילת אסתר?

כן, סבא, למדתי – השיב.

האם הבנת את המגילה?

לא הכל, סבא, לשם מה צריך היה המן הרשע לעשות עץ גבוה חמישים אמה, וכי מרדכי הצדיק היה ארוך כל כך?

שתק רש"ז. בפורים דרש לפני חסידיו דרוש מפליא על הפסוק “יעשו עץ גבוה חמישים אמה”: המן הרשע ביקש להגביה את עצמו עד לשער החמישים, שהוא דרגת בינה הגבוהה ביותר (לפי הקבלה), ומאותו גובה ממש נפל המן במפלתו.

לא לנקד ה“תניא”

בימי בחרותו החליט מנחם־מנדל לנקד את ה“תניא” ולחלקו לפסוקים.

חלם בלילה שהוא לומד הלכות כתיבת ספר תורה. באותה שעה באה לפניו שאלה: מה הדין לגבי ספר תורה שנכתב כדין, אלא שניקדוהו וחילקוהו לפסוקים – האם כשר או פסול?

אמנם בחלום הכשרתיו לאחר פילפול ממושך – סיפר בעל ה“צמח צדק” – אך כשהקצתי הבנתי הרמז שבספק ולבי פעם בי. באותו יום נזדמנתי לסבי, ר' שניאור זלמן, לא הזכרתי הענין בפניו, ואף הוא לא שאל. שעמדתי לצאת אמר: ספר תורה שניקדוהו וחלקו אותו לפסוקים, פסול, שכן כל התורה כולה – שמותיו של הקב"ה עולים כאחד לצירופים שונים.

התנגדות לפאר חיצוני

ר' שניאור זלמן היה מייחס הגזירות הרעות שנגזרו מטעם השלטון הרוסי על היהודים ללהיטותם אחר מלבושי משי וקטיפה ואחר עטרות זהב לטליתות. פעם אחת נזקקו הקהילות היהודיות לכסף רב כדי לקיים מצות פדיון שבויים מידי המלכות.

כינס ר' שניאור זלמן מועצה של רבנים ורביים והכריז, שכל מי שעטרה של זהב בטליתו ינדב אותה, וכן כל החתנים של אותה שנה יתרמו רבע מהנדוניה שלהם.

קם ויכוח בקרב הנאספים. היו שצידדו בעמדתו של רש"ז, ואחרים כשליחיו של ר' ברוך ממז’יבוז', התנגדו וטענו: אפילו הגזירות בימי מרדכי ואסתר לא היו רעות כאלו.

כששמע זאת רש"ז, קם ואמר:

לאחר שר' ברוך משווה אותנו למרדכי ואסתר, הרי בגזירתם אנו מצווים לעשות כך לעטרות ולנדוניות.

גדולה האמונה התמימה

האדמו"ר הזקן היה נוהג חסכון בהוצאות בני ביתו ואומר: פרנסתי מידי הציבור, עלי לצמצם בהוצאותי.

פעם לבש נכדו, האברך מנחם־מנדל אבנט יקר. בדרך כלל היה פושטו בטרם נכנס לזקנו, אך באותה שעה נקרא לבוא אליו בדחיפות ושכח להסיר את האבנט.

שאל אותו האדמו"ר: מה מחירו של זה?

חמישה עשר רוּבל – ענה.

וכי אתה עשיר גדול כל כך, שאתה מרשה לעצמך לשלם מחיר יקר שכזה בעד האבנט?

שתק הנכד. שוב שאלו:

מה סכום הנדוניא שלך?

אלפיים רובל.

ומה תעשה בסכום כזה?

אלווה לעשיר אחד וארוויח.

ומה תעשה כשלא יחזיר לך לא הקרן ולא הרווח?

האיש נאמן הוא ועשיר גדול הוא – אמר הנכד.

ומה בכך? – העיר האדמו"ר בתוקף – היום עשיר ומחר עני. ומה תעשה אז?

אם כן, סבי היקר, מה אעשה בכספים האלו?

עצתי, שתניח כל הנדוניא שלך לתוך תיבה זו של צדקה לעניים.

חשב הנכד שסבו מתלוצץ, והסתכל בפניו בתמיהה. אבל הרבי הקדוש הוסיף והדגיש:

אני מתכוון באמת שתתן את כספך לצדקה. אם תלווה לעשיר, עלול אתה להפסיד הכול.

שתק מנחם־מנדל ויצא, ובכל זאת מסר את כספו לאותו עשיר מהימן.

כעבור מספר חדשים נשרף כל רכושו של העשיר, ונתרושש כל כך עד שהיה מחזר על הפתחים. ברור, שמנחם־מנדל הצעיר הפסיד כל הנדוניא שלו.

לימים אמר לו סבו בעל ה“תניא”:

דע לך, הפסדת ממונך כי לא האמנת בתום לב בזקנך. ולא רק בי יש להאמין בשלמות, אלא בכל הצדיקים. בוא ואספר לך גודל האמונה בצדיקים מהו:

פעם נסעתי ממזריץ' בחורף, בכפור גדול, ורגלי היו כשני גלידי קרח. הגעתי למלון, שבעליו זקן ותלמיד חכם. הכניסני פנימה ושיפשף רגלי בשלג ויי"ש, עד שחיממן והשיב רוחי. שאלתי אותו: כמה זמן אתה כאן?

למעלה מחמישים שנה – השיב לי.

היש לך כאן מנין לתפלה?

לא. לימים הנוראים אני נוסע לעיר הסמוכה.

וכי הגון וראוי הוא ליהודי תלמיד חכם שכמוך, שיתפלל כל ימיו ללא שמיעת “קדושה” ו“ברכו” בציבור?

ואם אעבור לדור בעיר, ממה אתפרנס שם? – שאל בעל המלון.

כמה יהודים שם? – עניתי בשאלה.

מאה בערך.

אמרתי לו: למאה יהודים הקדוש ברוך הוא דואג, ולך לא ידאג?

ושוב אמרתי לו: דע לך, שאני תלמידו של המגיד הגדול ממזריץ', מברך אותך שתצליח!

לא יצאה מחצית השעה, וראיתי שהזקן עומד לפני עגלות עמוסות מטלטלין.

שאלתיו: מה זאת?

אני מעתיק דירתי לעיר כמצות כבודו – ענה.

ועכשיו, נכדי היקר, בוא וראה גודל אמונתו של אותו זקן. אף על פי שצעיר הייתי אז, אך שמע מפי שאני תלמידו של המגיד הגדול, מיד עקר דירתו ממקום פרנסתו זה חמישים שנה. ואתה שמעת מפי פעמיים, שיש לחשוש שתפסיד הקרן עם הרווח, ולא האמנת לי.

השטרימל של בעל ה“תניא”

במנינו של האדמו“ר הזקן בעל ה”תניא" היה נהוג, שכל העולה לתורה חייב לחבוש שטרימל, ומי שלא היה לו, חבש של חברו או זה שבידי השמש.

פעם אחת נתכבד חסיד ב“עליה” ולא היה שטרימל לא בידו ולא בידי השמש. השאיל לו השמש זה של רש"ז.

לאחר שברך החזיר החסיד את השטרימל לשמש, וזה הוחזר למקומו.

לאחר התפלה רצה האדמו"ר לחבוש את שלו ולא יכול, כי הבחין במשהו משונה בו. קרא לשמש ושאלו: האם חבש מישהו את השטרימל שלי?

סיפר לו שהשאילו לזה שעלה לתורה. הזמין הרבי כובעני ואמר לו: קח את זה לבית מלאכתך, פרום בו כל התפרים ופזר אותו לחלקים, ותחזור ותתפּרם כבתחילה.

נטל בעל המלאכה את השטרימל והביאו לבית מלאכתו ועשה כדברי הרבי. לבסוף הניחו בתנור החם לייבשו. בינתים הסיח דעתו ממנו, ונשאר מונח שם כל הלילה. בבוקר נזכר וקרא: אוי ואבוי! מי יודע מה קרה שם בתנור!

ניגש וראה שהשטרימל נשרף כליל. הצטער צער רב. מה יגיד עכשיו לרבי? בעגמת נפש וחרדה הלך לרבנו ועמד לפניו ללא יכולת להוציא הגה מפיו.

מה אירע, שאלו הצדיק, ודאי נשרף השטרימל שלי?

כן, רבי, לאסוני הרב, מה אעשה עתה?

אין דבר, אמר רש“ז, השטרימל שלי, שחבש אותו יהודי פלוני לראשו, ראוי היה שישרף, וד”ל⁵.

איכּה

כשרבי שניאור זלמן ישב בבית הסוהר ראה המפקח הרוסי את הדרת פניו, גילה לו חיבה והרבה לשוחח עמו בעניני אמונה.

פעם אחת שאלו: איך להסביר שאלת האלקים לאדם הראשון: “איכּה”, הלא הבורא הכל יודע!

השיב לו רש"ז: שאלה זו מכוונת לכול אדם בכל דור, שישאל עצמו: היכן אני בעולם? עשׂה נא חשבון נפשך גם אתה, אדוני המפקח, ואמור: הרי אני כבר בן ארבעים ושש, מתי אשאל את עצמי: “איכּה”?

כששמע המפקח שהאסיר רואה בו את גילו המדויק, אמר בהתפעלות:

רואה אני שכבודו אמנם איש קדוש הוא!

סוד הזמן

החוקרים הרוסים כלאו את רש"ז למשך כמה ימים בתא חשוך, רק נר תמיד דלק בו. לבסוף נכנסו אליו ושאלו:

איך זה שאתה לבוש בגדי יום בחצות לילה ואינך שוכב לישון?

השעה עכשיו אינה שתים־עשרה בלילה אלא שתים ועשרים דקה ביום – ענה להם.

התפלאו החוקרים: איך תדע זאת בחשכת המרתף, ושעון אין בידך? ודאי עוסק אתה בכשפים.

חלילה, חלילה, השיב, אלא בשעות היום מאירים י“ב צירופים של אחד מהשמות של האלקים, ובלילה מאירים י”ב צירופים של שם אחר שלו יתברך. ועל ידי הצירופים מבחין אני בין יום ללילה ומכוון השעות.

שמחת תורה

בחקירתו שאלוהו: למה אתם, היהודים, שמחים ועושים חג עם סיום חומשי התורה, הרי כתוב בסופם: “וימת משה” — עליכם לבכות ולספוד ולא לשמוח!

השיב ר' שניאור זלמן:

דוקא גדולה שמחת עמנו שמשה רבנו מת. אילו היה חי לעולם היו עושים ממנו אליל ומשתחווים אליו. עכשיו לאחר שמת, ברור לכול שכל האותות והמופתים שעשה לא בכוחו עשה, אלא בכוח בורא העולם, שולחו.

פגישת הקיסר הרוסי עם רבנו

ראש המשטרה סיפר פעם בשבחו של רבנו הזקן לקיסר רוסיה, שרבנו חכם גדול הוא ואיש קדוש, ולפי דעתו בדו מתנגדיו עלילת שוא והלשינו עליו מחמת קנאה.

נעשה הקיסר סקרן להכיר את רבנו פנים אל פנים. מה עשה? התחפש בבגדי אזרחים ונכנס אליו לסוהר. בהכנסו קם רש"ז בהתעוררות יתירה וחלק לו כבוד מלכות.

מדוע אתה נוהג בי גינוני מלכות, אינני מלך כלל? – העיר הקיסר.

אני בטוח שאתה אדוני הנך הקיסר, בכבודו ובעצמו. מלכות הארץ דומה במשהו למלכות הרקיע, וכשנכנסת לכאן חשתי באימה ויראה בעומק נפשי. לא הרגשתי ככה במחיצת שום שר משריך, הוד מלכותך.

נדהם הקיסר והבין שלפניו איש אלקים. ביקש ממנו:

תוכיח לי שיש אלקים בעולם.

השיב לו:

תגיד לי, כבוד הקיסר, על דבר אחד שאינו בעולם.

השיב לו בתמיהה:

איך אני יכול לציין דבר כלשהו שאינו בעולם?

ככה, הרי זו הוכחה גדולה וברורה שיש אלקים בעולם!

שקל הקיסר וראה שאכן בּדו מתנגדיו של האסיר הקדוש עלילת שוא, ופעל לשיחרורו.

בחגיגת י"ט בכסלו

מעשה ביהודי עשיר, שהיה בן ונכד לחסידי חב"ד, אך נתרחק מן הדרך ונעשה בעל עבירות. כבר בהיותו בן ארבע עשרה הגיע לפטרבורג ונידרדר. כאן הקים משפחה ועסק במסחר. הלכו עסקיו והמריאו מאוד, אך ככל שעושרו גדל כן גברה אצלו רוח ההתבוללות, ובניו כבר התנהגו ממש כגויים ושכחו לגמרי את שרשם.

יום אחד פנה אותו עשיר בדחיפות בענין מסחרי לעשיר אחר, חסיד חב"ד. כשנכנס לביתו ראה לתמהונו חגיגה גדולה, והבית מלא אורחים מזמרים והשולחנות ערוכים בכל טוב.

קיבלו בעל הבית בסבר פנים יפות והוליכו למשרדו. עם תום השיחה העיסקית שאל המתבולל את החסיד לפשר השמחה שבביתו. אכן גדולה שמחתנו, השיב, זה עתה שוחחנו טלפונית עם אבות אבותינו שבגן־עדן.

העשיר נבוך. מה קורה כאן? מה פשר ההתלוצצות של מארחו?

ראהו החסיד בכך והסביר לו ברצינות:

היום, י“ט בכסלו, גדולה השמחה בהיכל מרומים של רבנו האדמו”ר הזקן בעל ה“תניא”. כל הצדיקים שבגן־עדן מתאספים אליו לברכו במזל טוב על שזכה עוד בחייו להקים רבבות חסידים, וכל אבותינו חסידי חב"ד גם הם משתתפים בחגיגה, שם למעלה. על כך גם אנחנו שמחים וחוגגים עמהם כאן.

ריגשו הדברים את הגביר ונזכר בילדותו החסידית, כשחגגו חסידים בבית אביו את חג י"ט בכסלו. תקפו פתאום חשק עז להכנס לאולם ולהשתתף בהילולא. לרגע נרתע בהיסוס: איך מעז הוא, המופקר לחילול שבת ולאכילת טריפות, להכנס לבין יראי השמים האלו?

עודדו החסיד ואמר לו: אל תהסס ואל תחשוש, בינתים תקבל שם דרישת שלום טובה מקרוביך שבגן־עדן.

נכנס לאולם החוגגים, וראו פלא: בו־ברגע נתפס להתלהבות גדולה, הוא שכח עצמו ואת כל עסקיו הדוחקים עוד באותו ערב לסידורם. הוא נזכר בסבו המנוח שהיה בא מלובביץ' בליווי חבורת חסידים שרים ורוקדים, וסבתא שלו מכינה לכבודם סעודה גדולה, ואמו עם כל דודותיו עוזרות לה בבישול ובעריכת השולחנות.

לאחר שעות של שמחה בבית החסיד שב הגביר לביתו והשעה קרובה לחצות. התייצב נרגש לפני ציור הפורטרט של רש“ז זצ”ל ושל בעל ה“צמח צדק”, שהיו תלויים בטרקלינו משך שנים, והתפלל “מעריב” בדביקות ובבכי – מה שלא עשה למעלה מארבעים שנה. באותה שעה חש שנולד מחדש.

למחרת נתן צו לבני ביתו להכשיר המטבח וכליו ונעשה לבעל תשובה גמור ולחסיד חב"ד נלהב.

מעשה בבעל עגלה

מעשה בבעל עגלה מלובביץ' שנכנס פעם לבית מדרש ביום חול ושמע איך חסיד מחסידי חב"ד מתפלל בהתלהבות עצומה.

נתרגש גם הוא ונלהב, כלפיד נדלק, תפס מחזור ליום הכיפורים ואמר את ה“עבודה” ודפק על לבו “על חטא” ובכה וצעק:

איני רוצה להיות שרוי כל ימי במחיצת הסוס, שלא הרי בהמה כהרי אדם!

וכבר למחרת עזב את העגלונות ונעשה שמש בבית הכנסת וחסיד נלהב.

תולדותיו

ר' אריה נולד בשנת תפ“ה¹, וכבר בנעוריו נתגלה כעילוי. פעם אחת נסע לבעש”ט בלי ידיעת אביו. אביו הקפיד על כך, וכשרצה לנסוע אליו שנית לא הרשה לו. (לימים, כשנתפרסם כצדיק מופלא בעל־מופתים, אמר שאביו גרם לו רעה כשלא הניח לו לנסוע שנית לבעש"ט. שכן בביקורו הראשון אמנם קיבל מרזי החסידות, אך עם ביקור נוסף היה עולה למדרגה גבוהה יותר בעבודת הבורא). אלא כשראה האב שאינו יכול לפרנס מלמד בשביל בנו, שלח את הנער לבית מדרשו של ר' פנחס מקוריץ, ושם למד בהתמדה גדולה ארבע שנים.

לאחר מות אביו נדד משך שנים אחדות בכפרים שונים והיה מלמד שם תינוקות ועובד בכל מיני מלאכות קשות, כגון: השקאת בהמות, הסקת תנורים וכדומה. לבסוף למד שחיטוּת ונעשה מומחה להשחזת חלפים (סכינים) כשרים לשוחטים. אלא התרחק מהעיר והעדיף לעבוד בכפר והיה עוסק בתורה, בתפלה ובחכמת הנסתר.

לימים נעשה ר' אריה דיין באחת הערים ולבסוף מינוהו שם לרב, אך הוא נקט הכלל של חכמי המשנה: “שְׂנא את הרבנות”; וביותר התרחק ממנה כשפרץ ויכוח סוער בינו לבין רבני הסביבה בדבר התרת עגונה אחת לנישואין. הוא התיר והם אסרו. אזי לבש בגדי עני ואביון ויצא לערוך גלות כאחד נסתר.

באותה תקופה לא זו בלבד שלא הסתופף בצל גדולים, אלא אף התרחק מהם, כמו שאירע כשהגיע הצדיק ר' מיכל מזלוצ’ב לעיר בה התאכסן, ובא ר' אריה אליו עם כל המתפללים כדי לקבל ברכתו. בו ברגע שהניח הצדיק ידו על ראשו של ר' אריה, חש מה גדולה הנשמה השרויה בנסתר שלפניו. רצה להסתכל היטב בפניו, אך הוא השתמט ממנו והלך לו.

לבסוף התיישב בעיר שפולא שבאיזור קייב וכאן נתפרסם בגדלותו ובמופתיו, והחלו נוסעים לעירו מקרוב ומרחוק, מביאים לו פדיונות ומתנות – והוא מחלקם בין אביונים. היה נוהג לשעשע ילדים באגוזים ולשחק עמהם במשחקי ילדים שונים, ובאותה שעה מייחד יחודים ומתקן תיקונים להתאחדות עם אלוקים, כשם שהיה נוהג בריקודיו בהתלהבות עצומה.

עממיותו ואהבת הבריות שלו חיבבוהו כל כך על פשוטי העם, עד שכינוהו בשם: הסבא משפולא. אולם לא רק להמונים היה אב דואג וסב אוהב אלא גם לגדולי תורה הרבה.

ר' אריה נפטר בשנת תקע"ב². זכר צדיק לברכה.

הבעש"ט חזה את גדלותו של “הסבא”

כשגברו הדחקות וסבל הרעב בביתו של הבעש"ט, כשהיה עדיין צדיק נסתר, יעצו לו עניים נודדים שיסע עם אשתו לכפר הגדול שליד העיר אוּמן, לביתו של רבּ ברוך העשיר הנדיב. שמע לעצתם. לאחר טילטולי דרך קשים הגיעו הוא ואשתו סוף סוף אל הכפרי הנדבן. הקביל האיש את האורחים בכבוד והאכילם מכל טוב. לאחר שסיפר לו האורח שהוא בעל עגלה עני, שסוסו חלה, קם המארח, נטל סוס מסוסיו ונתנו לו במתנה, ולאחר מכן הציע לבני הזוג שישבתו בביתו.

במוצאי שבת נדדה שנתו של ברוך. יצא לחצר וראה אור זורח באחד החלונות. התפלא על כך, שכן לא היה הלילה מלילות הירח. אץ לראות, שמא נפלה דליקה באותו אגף של ביתו. כשנתקרב ראה שהאור יוצא מחלון של חדר האורחים העניים. ניגש בלאט אל הדלת והיטה אזנו ושמע קול מזמר ובוכה. הציץ בעד חור המנעול פנימה וראה מראה פלא:

בעל העגלה, שקיבל ממנו את הסוס במתנה, יושב על הארץ ועורך “תיקון חצות”, ידיו מורמות למעלה ועיניו פלגי דמעות, ולידו ניצב איש גבה קומה בעל זקן ופיאות כסף, פניו להובים.

נפל ברוך מהתרגשות ונתעלף. שמע הבעש“ט קול חבטה וחש לשם, אך ברוך בנפלו נלחץ בכובד גופו על הדלת. התאמץ הבעש”ט בכל כוחו עד שהזיז את גופו של האיש, וסוף סוף פתח את הדלת. מיד הכניס את המתעלף לחדרו והתיז עליו צוננים והחזירו להכרתו. אותה שעה הבין ברוך, שלפניו לא בעל עגלה סתם אלא צדיק נסתר. וכשהתחיל לשאול ולחקור מי הוא, ענה הבעש"ט שאינו יכול לגלות לו, אך מבקש שישמור סודו ולא יספר לאיש דבר מכל שראה.

הרהיב ברוך עוז ושאל: ומי היה האיש הפלאי, שעמד לידך בחדר?

דע לך, השיב הבעש“ט, זה היה אבי זקנך, הצדיק הקדוש רבי לייב, המהר”ל מפראג. הגיעה השעה שנשמתו תרד לבנך אשר אשתך תלד, והוא יהיה צדיק גדול ויקרא בישראל אריה (לייב).

נתקשרו דמעות בעיני האיש משמחה והתרגשות, שכן עד עתה ילדה לו אשתו בנות בלבד, וביקש להיטיב עם אורחו ולספק לו מאותה שעה ואילך כל פרנסתו. אך הבעש"ט חזר ואמר לו:

לא אגלה לך שמי ומקום מגורי, אלא דע לך: גם בנך זה שיוולד – נגזר עליו לחיות בראשיתו כנסתר בצער ובדלות. רק לאחר זמן יתגלה במלוא גדלותו. ראה הזהרתיך, הוסיף, אל תגלה לאיש שמץ דבר מכל אשר שמעת וראית הלילה, ואל נא תחלוק לי כבוד בפומבי, אלא תתנהג עמי גם להבא כמו עם אחד העניים שמתאכסנים בביתך, וכבר מחר אנו נוסעים מכאן.

לא יצאה שנה ונתקיימה ברכת הבעש"ט. אין צריך לומר, שלאשרם של רבּ ברוך ואשתו לא היה גבול.

שלח ברוך הזמנות לחשובי הערים הסמוכות וביחוד הזמין את כל עניי הסביבה ליום הכנסת בנו בבריתו של אברהם אבינו, וקיווה שגם אותו נסתר מבשר הבשורה יבוא לברית בין שאר העניים. וכך היה. כשראהו הרתיע ממקומו ורץ אליו בשמחה גדולה וברכו לשלום. אך הבעש"ט רמז לו, שיעמוד בדיבורו ולא יבדילו מן הקהל ויזהר מכיבודים יתרים.

ומנהג היה באותו כפר, שהסנדק מהלך עם הרך הנימול בין האורחים ואלו מברכים את התינוק. רמז ברוך לסנדק שיעביר את התינוק גם בין העניים. כשהגיע הסנדק אל הבעש"ט, הניח את ידיו על ראש התינוק ואמר:

עם־הארץ אני, ואיני יודע לברך בלשון הקודש, אבל זוכר אני מה שלימדני אבי ז"ל בחומש: “ואברהם זקן” – פירושו, שאברהם אבינו נעשה הסבא שלנו. אני מברך, על כן, את הרך הנימול הזה שיהיה סבא לכל ישראל כמו אברהם אבינו.

קם צחוק בקהל לשמע הפירוש המשונה של העני. אולם מאז ואילך החלו ההורים והקרובים לקרוא לתינוק סבא, סבא’לה שלנו, בנוסף על שמו לייב’לה.

כשמלאו ללייב שמונה שנים, כבר בקיא היה בתורה, בנביאים, בכתובים ומשניות. תהחילו מלמדים אותו גם גמרא ומפרשים. לא יצאו ימים רבים והנער הוכתר בכתר של עילוי.

בין כה ובין כה נהפך הגלגל על ברוך אביו: אשתו מתה עליו, חשך עליו עולמו. בנוסף על כך גם התרושש. קם ושלח את הנער לרבי פנחס מקוריץ. ארבע שנים למד שם הנער, ביום למד תורת הנגלה ובלילות לימדו ר' פנחס תורת הנסתר. לא ארכו הימים ונתפרסם כגדול בתורה ובחסידות. וכשנשא לאשה את בת הרב של הכפרים, היה סמוך על שולחן חותנו והמשיך ללמוד ולהתעלות.

יום אחד אמר לו חותנו: עליך ללמוד מקצוע, כדי שתוכל לעמוד ברשות עצמך.

למד מה שלמד והתחיל מסייע לחותנו בפרנסה. כשנזדקן הרב, דרשו היהודים שלייב הצעיר ינהל הקהילה במקומו. חשש “הסבא” לקבל על עצמו תפקיד זה ונסע לרבו, ר' פנחס מקוריץ, לשאול בעצתו. יעץ לו הצדיק לנסוע לבעש"ט, אף נלווה אליו בנסיעה.

כשנכנסו לחדרו של הבעש"ט תפס האברך בזרועו של ר' פנחס וקרא בחלחלה: אוי, אוי! הלא זהו זה! וכמעט שנתעלף.

אותה שעה חייך הבעש"ט ואמר לר' פנחס: חשבתי שהוא בר עמוד ברזל, והנה אני רואה שאינו אלא אברך.

כשהתאושש ר' לייב’לה, פנה אליו הבעש"ט ואמר: דע לך, את השם “סבא” נתתי לך מתוך כוונה להמשיך עליך כוח של מידת החסד והרחמים, ככתוב אצל אברהם אבינו, והשם אריה מרמז שתהיה כאריה בין החיות.

באותה שעה התחיל “הסבא” לחוש באורו של הבעש“ט ונשתהה אצלו עוד שבוע ימים. למחרת השבת קרא לו הבעש”ט ואמר:

הלא באת אלי לשאול מפי, אם אסכים שתהיה שוחט בישראל. איני מסכים. אתה לא נוצרת לעסוק בגופות אלא בנשמות; נשלחת לעולם הזה להיות אריה, כפי שאמרתי לך, שתוכל להכניס חיוּת של קדושה בלב אחינו בני ישראל ולתקן הנשמות. שכן אם אתה לא תתקנן, שוב לא יתוקנו לעולם!

נדהם ונבוך שאל ר' לייב’לה:

מי אני ומה כוחי, שאוכל לתקן נשמות?

נכון, ענה הבעש"ט, עליך להתייגע ולהגיע תחילה להיות אילן, “כי האדם עץ השדה”: כשם שהעץ אינו עושה פירות כל עוד לא היה בתחילתו בבחינת אָין, זרע נרקב בארץ, כך האדם אינו מגיע למדרגת צדיק אלא בכוח עריכת גלות, סבל ובזיונות, עד שנעשה בבחינת אָין.

הבין ר' אריה שהבעש"ט רומז לו כי יניח הכול, ויצא לערוך גלות. שבע שנים נדד מעיר לעיר ומכפר לכפר וחי כנסתר. בשנים האחרונות לגלותו היה שמש בבית הכנסת בזלטופולי. שם חולל פלאות בסתר, והיה הדבר לחידה. סוף סוף נודע ברבים, כי השמש של בית הכנסת הוא בעל מופתים. מיד נתפרסם, והתחילו נוהרים אליו ולהשכים לפתחו כמו לבעל שם טוב. בשנה השמינית בא לעיר שפולא. כאן הושיבוהו על כס הרבנות, ואלפי חסידים דבקו בו והחלו חוסים בצלו.

איך גאל “הסבא” יהודי־צועני?

כשהיה “הסבא” נודד בין הכפרים כאחד נסתר, הגיע פעם אחת לכפר נידח ונתארח אצל החוכר היהודי שם. נתן דעתו לשבות אצלו בשבת. נזדמן לאותו בין אורח אחר, ש“הסבא” הכיר בפרצופו, שעם שבן תורה הוא במקצת, אין תוכו כברו. בין כה וכה בא האורח בדברים עם הצדיק, והחליטו לצאת לדרך יחד ביום הראשון. כשיצאו מן הכפר, ואף כשהתרחקו ממנו, לא פסק בן־הלוויה להפנות ראשו לאחור. והיה הדבר לפלא בעיני “הסבא”. כך הגיעו לקצה היער. פתאום שמעו קול שיקשוק של גלגלי עגלה דוהרים אחריהם.

החזק לי התרמיל רגע, ביקש בן־הלוויה, שכן במחילת כבודך אחזוני כאבי בטן, ואשוב מיד.

קיבל ר' אריה ממנו את צרורו, והברנש נכנס ליער ונעלם.

בו־ברגע הופיעו בעגלה החוכר וראש הכפר.

הנה הגנב! – קרא החוכר והצביע על ר' אריה – זהו בן־הבליעל שגנב אצלי את גביע הכסף ושתי כפות הכסף. נחפש בתרמילו!

פתחו את התרמיל שהניח הגנב שנמלט, וברור שמצאו בו את הגניבה. התנפל החוכר על החף מפשע, היכה אותו וגידפו:

נבזה שכמוך, אני כיבדתיך במאכל ובמשקה ובאכסניה, ואתה משלם לי רעה תחת טובה? – והוסיף להלקותו מכות נמרצות.

מיד כבלו ידיו ורגליו. ר' אריה כל כך נדהם, שלא יכול היה בתחילה להצטדק ולהוכיח את חפותו. כשכבר שכב בעגלה והדמעות הפיגו חריפות העלבון והכאב, קרא:

הצרור הזה אינו שלי, זה של הגנב שהניחו בידי בערמה והוא עצמו נמלט ליער!

אך החוכר וראש הכפר לא שעו לדבריו, בעטו בו וליגלגו להצטדקותו, הובילוהו תוך בזיון לעיר המחוז והשליכוהו לבית הסוהר, לבין גנבים ושודדים גויים.

כשראתה הכנופיה הפושעת מיהו שהובא לפניהם, החלו להתעלל בו: זה משך בפיאותיו וזה בזקנו. נפצע לבו וקרא:

רבונו של עולם, הזקן שלך, והפיאות שלך, וכל כולי שלך – אל נא יהיו בהם ידים טמאות!

אותה שעה מתחוהו על ספסל, פושע אחד ישב על צווארו, השני – על רגליו, והשלישי הניף ידו להנחית עליו מהלומה.

אך הניח הפושע את ידו על הגוף הקדוש, התחיל צועק: וי לי, וי לי! – כי ידו התנפחה וזבה דם. נבהלו חבריו, חבשו את פצעו והניחו לר' אריה. נפנה הצדיק לפינה והחל משבח לה' על ישועתו. מאותה שעה החלו פוחדים מפניו. אלה אמרו: מכשף הוא; ואלה אמרו: קדוש הוא; והיו נוהגים בו כבוד.

ובין האסירים נמצא אחד, שקראו לו אנדרי הצועני. מיד נתברר ל“סבא” שאינו אלא יהודי ושמו יעקב, שנטמע בין צוענים, ובשל גניבת סוס נאסר והושלך לבית הסוהר הזה.

הבין הצדיק, שצרת המאסר והעינויים שבאו עליו, לא באו אלא כדי לגאול את היהודי־הצועני.

שאל אותו: איך הגעת לכאן?

סיפר לו כל קורות חייו:

בילדותו נתייתם מאביו ומאמו. בני עיירתו גידלוהו עד שנכנס למצוות. אז אמרו: די, הנער בריא ויוכל לפרנס את עצמו. נעשה עוזר לבעל עגלה, ולאחר זמן היה לסוחר סוסים. התיידד עם צוענים, נתן עינו באחת מבנותיהם ונשׂאה אשה, והיא ילדה לו שני בנים. כך התדרדר עד שהושלך לבית הכלא.

נכמרו רחמי הצדיק על היהודי האומלל, ועוררו לדרך המוטב ולימדו “קריאת שמע”, פרקי תפלה והנחת תפלין והזהירו מאכילת טריפות. כן גזר עליו לשבת בתענית יומים בשבוע, בשני וחמישי, כדי למרק עוונותיו. כעבור מספר ימים קיבל היהודי־הצועני מכתב, שאשתו וילדיו נסעו בדרך הרים ונפלו מהעגלה לגיא עמוק ושלושתם נהרגו.

מששמע “הסבא” כך, אמר לבעל־התשובה:

משמים הראו אות לטובה. תשובתך נתקבלה בשלמות. עוד מעט תשוחרר מבית הסוהר.

ובליל תשעה באב חלם, שאליהו הנביא נתגלה אליו ואמר לו לצאת מיד את בית הכלא וללכת לעיר זלאטופולי ולהיות שם שמש בית־הכנסת. הקיץ ועורר מיד את היהודי:

אחוֹז באבנטי ולך עמי ותחריש כל הדרך.

עשה היהודי כך. כשבאו לדלתות, היו פתוחות, וכשהגיעו לשער, היה המפתח הגדול בחור המנעול. פתחו ויצאו לחופשי. הלכו והלכו כל הלילה עד שהגיעו לכפר. נכנסו לפונדק יהודי ונחו מן הדרך. אחר נפנו ללכת לעיר זלאטופולי. מיד פנה “הסבא” לבית הכנסת כדי להציע עצמו לכהן שם כשמש, ואת בעל־התשובה שלח למקום אחר.

מכאן אנו למדים, הפטיר “הסבא” לחסידיו כשסיים סיפורו, שאין לך רעה שלא תצמח טובה ממנה:

“עת צרה היא ליעקב – ממנה יושע” (ירמיהו).

יוסילי גנב

ל“סבא” משפולא היו ידידים, אף בין הגנבים היהודים, את כולם היה מחבב, ומי שנאסר – מזון לו מגבב. וכך היה אומר: ראו נא ראו את הגנבים שלי, את גנבי “הסבא” משפולי, אף הגרוע שבהם מלא מעלות כרימון.

ופעם תלה השטן וילון, בין תחנוני ישראל לבין העליון, ונפלה על הצדיק אימת הדין, ובשרו נעשה חידודין. מיד קרא לזכויות של הגנבים היהודים, וגירשו מלאכי הדין, ובאו ביעף מלאכי הרחמים חטפו התפלות של צריכי ישועה, והחושך הבקיעו בתרועה; לפני כסא הכבוד הביאון בכנפים, ונגוהות מלאו שמי שמים.

אך ביותר התגאה הצדיק משפולי, בגנב הצעיר יוסילי.

פעם אחת החליטו ה“תכשיטים”, לגנוב מהכנסיה אבני חן ותכשיטים. ובית היראה היה בנוי מגדל רמים, והדלתות נעולות בשבעה מנעולים. ובמרום המגדל היה חלון, קטון, ורק יוסילי הרזה, הגמיש, מסוגל להכנס לבית היראה הזה, חיש.

בחצות לילה, באישון האפלה, באה כל החבריה: ברל, שמרל, מנדל ושעיה; הגנבים היהודים משפולי, ובתוכם יוסילי, שטיפס לראש המגדל, והגיע לחלון ממעל, ניפץ השימשה, נכנס פנימה, וחיש ביצע המזימה, אסף צלמי הזהב ואבני החן, צררם ולצאת התכונן. טיפס לחלון שבראש המגדל, ובידו הצרור בסל. אך עד שהגיח חוצה הגנב הצעיר, הרגיש בדבר שומר העיר, מיהר את חבריו להעיר. שמעו הגנבים צעדי אנשים, נבהלו ונמלטו כעכברושים. רק יוסילי בידי השומרים נלכד. שׂמוהו בכלא, בסד, וחיכו ליום המשפט. כשהובא לפני שופטיו טען:

באתי לפני האליל להעמידו במבחן. אליל, אמרתי, אליל, אני יוסילי מטוּפל באשה וטפליא, נצרכים אנו למחיה, אם תעשה נס, ותפרנס, אותי את אשתי וילדי, אעבדך כל ימי חיי.

אך לא שמעתי מפיו כל מענה, כי לא שמעו האזנים, ולא ראו העינים, ולא מיללו פה ושפתים, כי מזהב המה. לכן עליו חימה שפכתי, ובזעם קראתי: איך תרמה אנשים? ראוי אתה לענשים! אינך אֵל כלל! מוטב שאקח ממך אבני החן, לפרנס בהן, הפרט והכלל; הבלים, אתם האלילים, הקטנים והגדולים, מעכשיו יחדלו לעבדכם אנשים אווילים!

שמחו לדברי יוסיל בשמי שמים, אך גזר דינו מאת הכמרים יצא להשרף חיים. והשופט אליו פנה:

אם דתך תמיר, בחיים אותך נשאיר, ונעשה אותך עשיר.

קרא הצעיר:

אני, יוסיל, גנב ופושע, אך מה אני מפיך שומע, לי זה אינו נוגע; יוסיל לא ימיר אלקיו לעולם, אף בכל היסורים שבעולם! וכי מי אני כי אשתטה, שאת אמונתי אטה, מאלקים חיים, לאליל מעשה ידים? אילו היה בו ממש, למה לעזרה לא חש, לחבריו, שיצילו מידי את תכשיטיו? אמנם יוסילי גנב, הוא יוסילי גנב, אך איש אותו לא יניע, באלקים להפשיע!

וכשהוליכוהו התליינים, בכידונים, אל חבית הזפת הבוערה בלהבה, זיקף ראשו בגאווה.

אז קרא הכומר דברי פיתוי ואמר:

שמעני, בחור, אם את אֵלך תמיר, ננשׂא אותך בין גדולי העיר, ואם לאו – השרף תשרף, ואתה צעיר!

ענה יוסילי בעוז:

יוסילי גנב אני, לקדש השם הנני!

מיד שמוהו בלהבה, והוא “שמע־ישראל” שר באהבה.

וכשנקבר בבית העלמין, במקום קדושים, חרתו על מצבתו בראש:

“פה נטמן יוסילי, הגנב הקדוש”.

דין תורה

רחבה היתה כתיפו של ר' אריה ככתיפו של שמשון הגיבור, כי הצדיק הזה הטעין על עצמו דאגת כל ישראל העזה, משערי עזה; אלמנות ויתומים, וסתם עניים, בני עירו וכל המחוז, פירנס כאָב ובכל צרה נלחם בעוז.

יום אחד היה רעב בשפולא, ובכל הסביבה, לחם מן השוק כלה, וצעקות הרעבים עלו לשמים, ואל ר' אריה באו רצים־שליחים, שיבקש רחמים, על זקן וטף, שיפסק הרעב.

היתה נפשו של הצדיק עליו מרה, מכתבים עשרה, הריץ, לתלמידי המגיד ממזריץ', אל עמודי הדור, שיבואו דחופים עם בוקר אור.

כשנתכנסו ובאו המאורות לבית רבנו, הושיבם לשולחן, וזימן כל אחד שיהא דיין, כי טען, שדין־תורה לו עם הרבון, וכך שאל כל גאון וגאון:

האם תסכים לישב בדין עם העליון, להיות שופט צדק בינינו, לבין אלקינו?

ענו ואמרו כל עמודי האורה: אנו מסכימים לישב בדין תורה.

דממת קודש הילכה בקרב השופטים צדיקי הדור, ופני “הסבא” רגע נתעננו, ורגע מלאו אור. המשיך ואמר:

על פי דין פונים התובעים, למקום הנתבעים, אך אלקינו, עמנו פה בדיננו, מלוא הארץ כבודו, וגם כאן שרוי הודו, ומשום שעשרה הננו, כל שכן ששכינה שרויה בינינו. המסכימים אתם עם רבונו של עולם להתדיין?

ענו כולם פה אחד: אמן!

והצדיק, אמר לשמשו אייזיק, להכריז בזה הלשון:

בגזירת בית הדין הקדוש והנורא, היושב כאן, הנני מכריז ומודיע, שרבי לייב בן רחל (הוא “הסבא”), תובע האל, יתברך לדין, וגזר הדין ינתן, כעבור שלושה ימים.

מיד קיבלו עליהם צום, עד תום, הוצאת גזר הדין, והחלו להתפלל בצעקות ובבכיות, שפלחו לבבות וכליות. ובבוקר הרביעי לתענית, אחר “שחרית”, ישבו עטופי טלית ותפלין, במושב בית הדין, חרדים ורועדים, והצדיק הקדוש, “שחרית”, ישבו עטופי טלית ותפלין, במושב בית הדין, חרדים ורועדים, והצדיק הקדוש, שעמד כתובע בראש, התחיל לטעון, בזה הלשון:

"בשם כל הזקנים, הנשים והטף, הנתונים ברעב, בשם כל היהודים הסובלים, אני פונה לרבון העולמים, ותובעו לדין־תורה: עד מתי תשלוט זו הצרה? מדוע לא ישלח לנו הצלה? עד מתי יעשה בנו הרעב כלה? מדוע לא יחיש הנס, ואת צאן מרעיתו יפרנס? אם תורה נתן לנו, הרי הוא בעצמו חייב לקיים כל שציוונו! ומשום שאנחנו, בניו, משולים לעבדיו, חייב הוא לכלכל כל יהודי, כדין עבד עברי, ולדאוג שיהא שׂבע ובריא. ולפי הדין, כפי שאתם, הדיינים, בקיאים, חייב הנתבע בשבועה לפטור עצמו, ממתן מזון לעמו, התובע, שבים צרותיו טובע, ואם ממאן הנתבע להשבע, עליו לשלם כדין! עכשיו, רבותי, הוציאו פסק דין!

מיד נכנסו העשרת בדיונין, זה טען בְכה, וזה בְכה, גילו חריפות בהלכה, ובערה שם המערכה, וענני אש הקיפום, ומלאכי שרת נחפזו, אפופי חיל ורעדה, ואף מטטרון, ראש המלאכים, נרעש ונפחד מזה הרון, ומקולות התורה שנישאו ברום.

אז קמו כל הדיינים, שדלקו כלפידים והכריזו:

אנו, עדת ישראל, בית הדין בשפולא, מכירים בצידקת התביעה של רבי לייב בן רחל, ועל האל, יתברך, להפסיק מיד הרעב! וכשם שהסכים לכך כאן, בית הדין של אנשי מעלה, כך יסכים גם בית הדין של מלאכי מעלה.

הכריזו על פסק הדין הזה שלוש פעמים, ו“לחיים” שתו הצמים, ויצאו במחול בשמחה, כי בטחו ברבון שיבטל הגזרה, במהרה.

ואכן כך היה. לא יצאו שלושה ימים, ועגלות חיטה הרבה נהרו ממרחקים, לשפולא ולכל הגליל, ושמו קץ לרעב, כליל.

סנגורם של ישראל

יש שראו בר' אריה סנגור לעם ישראל לא פחות מר' לוי יצחק מברדיצ’ב. וכך היה טוען לפני הקב"ה:

רבונו של עולם, אני נותן לך תקיעת כף, שעל ידי יסורים ופורענויות לא תחזיר את עמך למוטב, ולמה לך להענישם לחינם? הלא צופה אתה ויודע את הנולד, לכן אני מבקש ממך, רבוני, שתנהג בעמך ברחמים, כרחם אב על בנים.

דבריו אלו השמיע לקהל חסידיו בקול חוצב להבות, וגעו בבכיה.

ויש שהיה משמיעם גם בשעת התבודדותו בחדרו. פעם אחת בראש השנה שהה בחדרו ארוכות, ולא ידעו חסידיו את הסיבה לכך.

אחד מהם, סקרן, התגנב בחשאי, הציץ וראה את הצדיק משתטח בידים ורגלים על הקרקע ומתחנן:

רבונו של עולם, מה אתה רוצה מעמך? תאמין לי, שלולא ראיתי במו עיני מצוות ומעשים טובים שלהם, לא הייתי מאמין שהם מסוגלים בחשכת הגלות המרה הזאת לקיים אפילו מצוה אחת!

ופעם סח על עצמו:

שמי אריה, ובכל הגילגולים שלי היה שמי אריה, וכמוני כל עם ישראל הוא אריה, ולפני הארי משתחוות כל החיות. על כן, רשעי הגויים, אל תעזו להרע לישראל!

כיצד מרקדין

בעלי עבירה, כשהיו רואים את “הסבא” בריקודיו שבדבקות, היו פורצים בבכי של חרטה וחוזרים בתשובה ולבסוף מגיעים לחדווה חסידית לאינ־שיעור. ואמרו:

“הסבא” שלנו מטהר ומקדש אבריו כל כך בריקוד, שרגליו נעשות קדושות ומייחדות יחודים ומכוונות כוונות בכל פסיעה ופסיעה.

ומספרים:

ר' שלום, בן “המלאך”, נכדו של המגיד ממזריץ', שבת אצלו פעם. בליל שבת לאחר הסעודה שאלו הצדיק:

היודע אתה לרקוד?

השיב לו: לא.

אם כן, אַראה לך כיצד מרקדין.

יצא עמו בריקוד, ונכנסו לתוך התלהבות ואהבה וחדוה עילאית. ראה ר' שלום ניצוצין מתחת רגליו של הצדיק ונרעש והחל קורא:

סבא, עוד! סבא, עוד!

“סבא” צופה באתרוג

האריה הוא מלך החיות, ורבי לייב משפולא – ארי לבריות. היו עיניו צופיות אל על, רואות הנעשה בכל מזל ומזל.

יוסף הצדיק ניחש בגביע, בטלסקופ מביטים חכמים לרקיע, אך אתרוגו של סבא – משקפת פלאים, שוהם שקוף כל גרעין וגרעין.

אך נטל אתרוגו וריחו בו עלה, גורל אנוש חזה וגזירת מעלה: מה חיסר אדם ומה קנה, מראש השנה עד ראש השנה; על מי נגזרה הגלות לעד, ומי לארץ ישראל יעלה מיד.

צדיק תמים

כשסיפרו לר' אריה, שר' נחמן מברצלב מיטיב לספר מעשיות, אמר:

אמת הדבר, שבעקבות המשיח יספרו החסידים מעשיות של צדיקי הדורות הראשונים.

ואם, חס ושלום, לא יהיו צדיקים שיתענגו על הסיפורים, מה יהיה אז? – שאלו החסידים.

השיב “הסבא”: בוודאי יהיו צדיקים, גם אם הם לא יהיו במדרגתם של צדיקי הדורות הראשונים. משל לאתרוג, אף על פי שהוא כשר בדוחק, בכל זאת מותר לברך עליו ולכוון הכוונות; אבל יש להבחין תמיד בין אתרוג כזה לבין אתרוג הדוּר. ברור שההדוּר מענג את הנפש יותר.

ענין זה מרומז בפרשת “נח”. על הכתוב: “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו” אמרו: יש דורשים אותו לגנאי: בדורו, שהיו רשעים, נחשב לצדיק, ואילו היה חי בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום (רש"י).

נשאלת השאלה: אם אפשר לדרוש לשבח, למה לדרוש לגנאי? הלא אמרו: הוה דן את כל אדם לכף זכות? אלא אלה שדרשו את נח לגנאי עשו טובה גדולה לישראל, כי בעקבות המשיח לא יהיו צדיקים גדולים כמו בדורות הראשונים, אלא צדיקים בהשוואה לבני דורם. לכן נזכר בפירוש, שאף אלו נקראים צדיקים מן התורה, וגנוז בהם הכוח להמשיך השפע כמו הראשונים.

המטמון

בעיר יאסי שברומניה ישבו שני בחורים אחיינים, חברים טובים, דומים בקומתם ובשמם. לאחד קראו מנדיל א‘, ולחברו קראו מנדיל ב’. ראו שני המנדילים שאין עבודה בעירם והחליטו לנסוע לרוסיה. נדדו ממקום למקום עד שהגיעו לעירו של הצדיק ר' אריה, שיסד אז “תלמוד תורה” לילדי העניים. שמח לבואם והזמינם כעוזרים למלמדים. כך גדלו שניהם ונשאו חן בעיני כול, עד שהיו ראויים לחופה. אז החליטו לחזור ליאסי, עיר מולדתם.

כשבאו לשם יסדו “חדר” משותף ונשאו להם שתי אחיות לנשים והתגוררו בבית אחד. פרנסתם היתה מצויה, והיו שמחים בחלקם.

ליד ביתם היו חורבות של ארמון עתיק, ולפי שמלחמה היתה אז ברומניה, הגיעו גדודי צבא לעיר, שיחזרו את חרבות הארמון ועשו אותו לקסרקטין שלהם.

לילה אחד נדדה שנתו של מנדיל א'. קם ממיטתו ויצא לטייל ליד החורבה. השעה היתה אחר חצות. לפתע ראה חייל יוצא מן הקסרקטין ופונה להריסות. הסתתר מאחורי חומה ועקב אחרי החייל. ראה שהוא חופר גומה באדמה ומחביא שם בבהלה ארגז קטן. המתין עד שהתרחק. אז ניגש הבחור למחבוא, חפר בידיו, הוציא את הארגז ורץ עמו הביתה. הוא פחד, אולי אבק שריפה בפנים, אולי יוכרח להשתמש בגרזן כדי לפתוח הארגז ויעיר הישנים. החביאו במרתף ביתו ולא סיפר לאיש על המציאה.

למחרת קמה מהומה בקסרקטין. שר הצבא ציווה על כל החיילים להסתדר שורות־שורות והחל בחיפוש מדוקדק אצלם, ביחוד חיפש אצל משרתו, כי בליל אמש נגנב מחדרו ארגז ובו עשרת אלפים דינרי זהב. והשר הכריז על מתן פרס של אלף דינרים למי שימצא הגנב. אך איש לא ידע על כך דבר.

בינתים נתפרסמה השמועה בכל העיר והגיעה גם לאזני מנדיל א'. הבין, שלא אבק שריפה בארגז אלא אוצר, ושמח מאוד.

והשר החשדן ציווה להלקות את משרתו באכזריות, עד שהתוודה שגנב הארגז והטמינו. הוליך את השר למקום המחבוא, חפר וחפר ולא מצא כלום. נשבע המשרת בכל לשון של שבועה שאמת דיבר, וכנראה נגנב הארגז. בינתים יצא השר לחזית ונהרג.

כששמע מנדיל א' על כך, חיכה עד שתשתתק הפרשיה. באחד הלילות ירד למרתף, העלה את הארגז הקטן ובהתרגשות פתח אותו. ברק הזהב סינוור את עיניו. הניח את הזהב בקדירה והחביאה שוב במרתף, ואת הארגז שרף באש.

באותו לילה לא יכול היה לעצום עין. מה יעשה באוצר מבלי לעורר חשד? לבסוף החליט לגלות את הסוד לחברו הנאמן. מיהר אל מנדיל ב' והזמינו לצאת עימו לשדה לטייל.

בהיותם לבדם דרש מחברו שיתקע לו תחילה “תקיעת כף” שלא יגלה סודו לאיש. מיד תקע מנדיל ב' את כפו, ואז סיפר לו מנדיל א' כל המעשה ואף נתן לו אלף דינרים, שלא יהיה עוד מלמד.

אז שאל מנדיל א' את חברו, מה יעשה בזהב. יעץ לו הלה לעקור מיאסי לקישינב, שם איש אינו מכירו, ויוכל להופיע בגלוי; ואילו הוא, מנדיל ב' ימשיך ללמד ביאסי את הילדים, אחר כך יעסוק במסחר עצים ויפיץ שמועה, כי הרוויח רווחים גדולים.

קיבל מנדיל א' את עצתו, נפרד ממנו בברכות ונסע לקישינב, קנה לו שם בית מפואר ורהיטים יקרים, עסק במסחר ועלה מעלה מעלה.

עכשיו נראה מה עשה מנדיל המלמד ביאסי. כתום חצי שנה של הוראה ב“חדר” הודיע להורי התלמידים שלבו נחלש וה“מלמדות” אסורה עליו. התחיל לסחור בעצי בנין והפיץ שמועה שנתעשר מן המסחר, ושוב לא חשש להופיע עם כספו.

אך באמת לא נתמזל מזלו. לא יצאה שנה אחת והפסיד את כל כספו. מיד ישב וכתב מכתב לחברו בזה הלשון:

חברי כאח לי, שלום וברכה, לצערי עלי להודיעך, שלא הצלחתי בעסקי ומצבי רע מאוד, לכן עליך להלוות לי שלוש מאות רובלים.

אך קיבל מנדיל א' את מכתבו, מיד שלח לו את מבוקשו. כעבור מספר חדשים שוב התאונן המלמד במכתבו שהפסיד את כספו וביקש ממנו עוד כסף. וכך כמה וכמה פעמים: הקישינבי היה שולח לו מדי פעם מאות רובלים, ואלו יורדים לצרור נקוב.

ברבות הימים גדלה חוצפתו של מנדיל ב', ושלח מכתב נמרץ לחברו:

שמעני, חבר, נמאס עלי לבקש ממך בכל פעם סכומים קטנים. אני דורש ממך שתשלח לי מחצית המטמון. אמנם כבר קיבלתי ממך אלף אחד, אך אתה חייב לי עוד ארבעת אלפים דינרים. אם תסרב לשלוח לי, אבוא לביתך ואתבע בחזקה ותתחרט מאוד.

כשקיבל מנדיל א' את המכתב הזה, חשכו עיניו. התחרט שגילה לחברו את סודו, גם נתן לו אלף דינרים וגם שלח לו מדי פעם מאות רובלים. וביותר חרה לו בשל גסות רוחו: מה קרה לו, מה יש לו, הלא מנעוריו כאח היה לי, איך נהפך לבו פתאום ונעשה רע כל כך?

נזכר ב“סבא” משפולא שנתפרסם כבר כבעל מופת, מיד נסע אליו וסיפר לו צרתו.

אמר לו רבי אריה:

אל תירא ואל תדאג. בעזרת השם תינצל מכל רע. אך שמע בקולי: אל תענה למכתב של חברך. וכשיבוא בטענות, הגד לו שיסע אלי, ואם יסרב בחוצפה, תרמוז למשרתיך שישליכוהו החוצה. סע לשלום הביתה וכתוב לי איך יתגלגלו הדברים, ואז אודיעך מה תעשה. אך תן לי תחילה ארבע מאות רובלים בשביל להשיא חתן וכלה עניים.

כעבור חודש בא מנדיל ב' למנדיל א' ותבע ממנו בגסות מחצית המטמון. בתחילה דיבר אתו הקישינבי בנחת ובאדיבות, אך החבר השיב באיומים: אם לא תתן לי הכסף מיד, אלשין עליך לפני הממשלה!

ניסה מנדיל א' להשקיט את רוחו ודיבר אליו רכות: בוא וניסע ל“סבא” משפולא, ומה שיגיד לנו נעשה.

לא אסע, ואין לי כל ענין בו! – צעק – אינני עוד עוזר למלמד ואיני חייב לשמוע בקולו של אותו זקן.

ראה בעל המטמון כך, רמז למשרתים שישליכוהו החוצה. וכן עשו. ומנדיל ב' נסע משם מלא זעם וחימה ומזימות נקם.

אך חזר ליאסי ומיד פנה לשׂר העיר הרומני והלשין על חברו שהוא הגנב, שנטל את הארגז עם הזהב מתוך החורבה, ולפי החוק שייך הכסף לממשלה הרומנית. ראיה לדבר, הלא אותו איש נמלט לרוסיה מאימת המלכות.

קיבלה ממשלת רומניה את המלשינות ושלחה מיד הוראות לממשלת רוסיה לאסור את מנדיל א' ולהעמידו לדין באשמת גניבה מאוצר המדינה הרומנית. כשנתקבלה הפקודה, הזמינו שלטונות רוסיה אליהם את בעל המטמון והראו לו את הנייר שהגיע מיאסי. אך הוא הציג את תעודתו והוכיח שהוא אזרח רוסי זה כבר, ואם תובעים אותו לדין מהראוי שהמשפט יתנהל בקישינב ולא ביאסי.

הסכימה ממשלת קישינוב והודיעה ליאסי, כי הרשות בידם לשלוח ליום המיועד למשפט קטיגור ועדים משלהם. מיד נסע מנדיל א' ל“סבא” וסיפר לו את כל הענין. הרגיעו הצדיק:

אל תירא, הכל יסתיים בכי טוב; אך השתדל נא שהמשפט יחול בפורים, ואל תשלח שום עורך דין, אלא עורך הדין שלי יגן עליך.

ובכמה יעלה שכר טרחתו? – שאל.

הואיל ושוב עלי להשיא חתן וכלה עניים ויתומים –השיב הצדיק – תן לי עוד ארבע מאות רובלים, ועורך הדין שלי יפעל על חשבוני.

וכמה ישאר לכלה העניה? – התפלא האיש.

עורך הדין יעשה הכל בחינם.

ומה שמו?

אין לך צורך בידיעת שמו. תכירו לפי הסימנים האלה: כובעו לבן ושרווליו אדומים. וכן אל תשכח להעמיד עדים שראו כי השלכת מביתך את המלמד מיאסי, שבא לסחוט ממך כסף באיומים.

מיד נתן מנדילי א' עוד ארבע מאות רובלים ל“סבא”, נפרד ממנו בברכה ונסע לביתו. בינתים הצליח לדחות את המשפט לפורים. כשהגיעה ההזמנה לביתו, לא היתה שום דאגה בלבו. בטח בה' וקיווה לחסדו של “הסבא” בעל המופתים. ובפורים שלח לצדיק בעין יפה “משלוח מנות” ומתנות לעניים.

ביום הפורים אמר הסבא למקורביו, כי יתחפשו כמשפטנים ויביימו “משפט” רוסי כמקובל בבית המשפט הממשלתי בקישינב, והוא מינה את רב העיר לאב בית הדין. לימינו ולשמאלו הושיב שני חסידים כשופטים ולחסיד שלישי אמר, שישחיר פניו בפיח ויופיע בתפקיד קטגור רומני.

“הסבא” עצמו עטף את השטרימל שלו בעטיפה לבנה ולבש שרוולים אדומים והכריז על עצמו סנגור, ועוד ארבעה אנשים התחפשו: אחד בדמות מנדילי הנתבע, השני בדמות מנדילי המשלין, והשניים האחרים שימשו בתפקיד עדים שראו איך משרתיו של הנתבע השליכו את המלשין מביתו.

עם שקיעת החמה לפני סעודת פורים ניגשו לערוך המשפט, במהלכו חיקו הכול את הנהוג בבית הדין הרוסי: קראו תחילה את כתב האישום ונתנו רשות הדיבור ל“קטגור הרומני”, לאותו חסיד שפניו מפוייחים היו. וכאשר פתח את פיו והתחיל לקטרג, פרצו כל הנוכחים בצחוק ועשו דבריו ללעג ולקלס.

אז פנו החסידים ה“שופטים” אל “הסבא”, הסנגור, שישמיע את דבריו. נשא הצדיק נאום נפלא והדגיש: המלשין בדה מלבו עלילת שוא מקנאה ונקמה, שהלא שום יהודי לא יכנס לחורבה יחידי אחר חצות מחשש של מזיקין. וגם אם נניח לרגע שהכול אמת, אין מקום לתביעה כספית מצד ממשלת רומניה: הרי הם טוענים שאותו חייל גנב את הכסף, והיהודי גנב מן הארגז הגנוב, והדין הוא: הגונב מגנב פטור. לכן מובטח אני בם, שופטים נכבדים, כי תשפטו בצדק את האברך מנדיל מקישינב ותזכוהו בדין.

אך סיים הצדיק את נאום הסנגוריה שלו, והשופטים קמו על רגליהם והכריזו חגיגית: מנדילי א' מקישינב זכאי!

ומיד הסבו כולם בשמחה גדולה אל השולחן ופתחו בסעודת פורים ושתו בצהלה: לחיים, יהודים, לחיים! וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר!

וכבר באותו לילה הגיעה הידיעה, שמנדילי יצא זכאי ושלמחרת עומד לבוא לשפולא. כשהגיע לבית המדרש, הקיפוהו החסידים ושמחו בנצחונו.

שאלו חסיד אחד: מה השפיע ביותר על מהלך המשפט?

הסנגור שלי בעל הכובע הלבן והשרוולים האדומים.

ומה היה תוכן נאומו?

מיד חזר מנדילי על הנאום מלה במלה. אך שמעו החסידים את הדברים, מלאו התפעלות והשתוממות: הרי זהו ממש נאומו של “הסבא”, כפי שהשמיע לפני סעודת פורים, וכזה ממש היה לבושו!

כשנכנס ר' אריה לבית המדרש, ניגש אליו מנדילי וברכו ב“שלום” והודה על הישועה. אמר לו הצדיק:

נו, מנדילי, שלחתי לך עורך דין טוב, מליץ יושר, מה? דע לך, שלא היה זה אלא מלאך, שנברא בכוח שמונה מאות הרובלים שתרמת כדי להשׂיא ארבעה יתומים עלובים.

תולדותיו

ר' לוי יצחק, מהאדמו“רים המפורסמים בדור השלישי שרומם את התנועה החסידית, נולד בשנת ת”ק¹ למשפחת רבנים מיוחסים. אביו היה רב בהושקוב שבגליציה. בבחרותו נשא ר' לוי יצחק לאשה בת עשירים ועבר להתגורר בבית חותנו. אז פגש ברבי ר' שמילקא מניקלשבורג, והוא שקירבו לחסידות, וכשהפנה אותו למגיד ממזריץ‘, הכניסו לפני ולפנים של היכלה. לימים נעשה ר’ לוי יצחק לאחד מתלמידיו הנלהבים והמקורבים ביותר של המגיד.

כעבור זמן כיהן כרב בז’לוכוב, שם נקט עמדה חריפה לגבי “המתנגדים”, עד שהוכרח לעזוב את העיר ונתמנה לרב בפינסק. גם כאן סבל מרדיפות “המתנגדים”, שבראשם עמד הגאון מווילנא. באותה תקופה הזמין לויכוח פומבי את “המתנגד” הקיצוני, הרב אברהם כצנלבוגן, רבה של ברסט־ליטובסק שבליטא.

לבסוף עבר לברדיצ’ב. כאן נתפרסם כצדיק וכמנהיג לחסידים וכאן כיהן עד יום הסתלקותו, כשהוא פעיל גם בעניני ציבור רבים, כגון: ועידת המנהיגים שכינס כדי לדון ברדיפות ובמיגבלות הממשלתיות על היהודים, וכן התייצבותו בראש תומכים ומסייעים למאמצי השלטונות ברוסיה נגד פלישת הצבא הצרפתי.

ר' לוי יצחק נחשב למבסס ולמעמיק חסידות פולין המרכזית ומארגן התנועה בליטא ובאוקראינה. הוא רומם את סוד השמחה ואת עקרון הדבקות באלוקות והערגה להתפשטות הגשמיות בשעת התפלה. כשהאדם מתפלל בהתלהבות גדולה, רוחו נדלקת ומתרוממת והוא מתפשט מהעולם החמרי, רק הרוח מתפעמת בו. על כן כל יהודי חייב לעבוד את בוראו ברטט ובשמחה יתרה.

ר' לוי יצחק נתפרסם כסנגורם של ישראל וכמלמד זכות עליהם לכל דבר. אף באפלה ראה אור; אף על עוברי עבירה לימד זכות.

היה מרבה לשוטט בין הרים וכפרים מלווה ב“מנין” שלו, ואגב כך מפיץ את תורתו. הוא לא היה מטיף מוסר ולא הטיל מרה כדרך המטיפים והמגידים, אלא היה מנחם ומעודד בדברי נועם ערבים, בהבלטת הטוב שבנשמת כל יהודי. לפיכך זכה להערצת המוני העם אליו.

כן היה נוהג לתבל תפילותיו בניבים של חינון ובקשה באידיש, וכך נתפרסם ה“קדיש” שלו בארץ ישראל וברחבי התפוצות.

את תורתו והגותו העלה על הכתב בספרו “קדושת לוי”, שענינו גם מנהגי ישראל. הספר יצא לאור עוד בחייו והורחב על ידי בניו לאחר הסתלקותו.

ר' לוי יצחק נפטר בשנת תק"ע². הוא לא יסד שושלת, אך הקים תלמידים הרבה. הוא הטביע חותם עמוק משלו על החסידות כולה.

בין אמירה לידיעה

כשחזר ר' לוי יצחק לביתו מביקורו הראשון אצל ר' שמילקא מניקלשבורג, שאלו חותנו:

מה למדת שם?

למדתי שיש בורא כל העולמים.

צחק חותנו וקרא למשרתת:

האם יש בורא לעולם?

בודאי!

היא אומרת, ואני יודע – השיב ר' לוי יצחק.

הוויכוח עם יצר הרע

כשהיה ר' לוי יצחק אברך הסמוך על שולחן חותנו, כיבדו אותו בשמחת תורה לומר “אתה הראית”. נטל הטלית להתעטף, אבל מיד הניחה. כך עשה כמה וכמה פעמים. לבסוף קרא נמרצות לחלל בית הכנסת: אם אתה למדן וחסיד, אמור אתה “אתה הראית”! – וחזר למקומו.

עוררה התנהגותו תמהון, וחותנו הנכבד התבייש מאוד. אחר ה“הקפות” שאל אותו לסיבת הזילזול שנהג בשעת התפלה.

לא צחקתי, חלילה, אלא באותה שעה קפץ כנגדי יצר הרע: גם אני רוצה לומר “אתה הראית!” – אמר.

שאלתי אותו: מי ומה אתה?

וענה בשאלה: ומי ומה אתה?

אני למדן, עניתי.

גם אני למדן!

אצל מי למדת ש"ס ופוסקים? הלא אני תלמידם של גאונים, אבל אתה?

הייתי עמך אצלם ולמדתי שם – עמד על שלו.

ואצל מי קיבלת חסידות? אני קיבלתי מפי צדיקים גדולים, ואתה?

גם אני הייתי שם עמך!

ראיתי – סיים ר' לוי יצחק סיפורו – שיצר הרע אינו מרפה ממני ומתעקש לומר עמי הפסוקים וגם לנהל ה“הקפות”, על כן קראתי: אם אתה למדן וחסיד, אמור אתה בעצמך, בלעדי!

נתפרסם הדבר והחלו הכול להעריצו.

צחוקם של צדיקים

כשישב ר' לוי יצחק על כס הרבנות בפינסק, שלח להזמין את הצדיק ר' שלמה מקארלין. נענה לו ובא אליו. ישבו שעות יחד ושתקו. פתאום פרצו בצחוק. לאחר זמן סיפר ר' לוי יצחק פשר אותו הצחוק:

קיטרוג גדול היה על אזורנו: השרים שונאי ישראל עמדו לגזור עלינו גזירת גירוש והתאספו כדי לחתום על כתב הרשעה. הרביתי בתפלה כדי לבטל הגזר, ולא עלה בידי. רמזו לי מן השמים שאקרא לקארליני, כי אליהו הנביא מצוי אצלו. מגודל החרדה שנחרדנו שנינו, כשראינו שהרשעים כבר עומדים לחתום, ישבנו כמאובנים. ואז נכנס בין השרים “פריץ” זקן לא מוּכר ומחה נמרצות וסירב לחתום. קם רעש באולם, שכן מקובל אצלם, אם שר אחד מתנגד להצעה כלשהי היא מבוטלת. נסתכסכו עד עד שקרעו את הכתב הזדוני.

שמחנו, שאליהו הנביא עמד לנו, ופרצנו בצחוק: כמה שוטים הם השרים הללו, נכנס זר ביניהם – מיד מבטלים החלטתם.

כוחו של הצדיק

אפיקורס אחד היה לועג לר' לוי יצחק ולחסידיו. אמרו לו החסידים:

אילו היית בבית הכנסת בשעת תפלתו של רבנו, היית חוזר בתשובה.

צחק: אראה לכם שלא ישפיע עלי כלל.

בא לשם ועמד, כשבת צחוק של ביטול משייטת על פניו. הגיע הצדיק לפסוק: “ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב”, וחזר עליו כמה וכמה פעמים בכוונה ובדבקות.

נרעש האפיקורס. לא יצאו ימים רבים וחזר בתשובה שלמה.

תקנה חדשה־ישנה

כשנתמנה ר' לוי יצחק לרב בברדיצ’ב התנה עם ראשי הקהילה, שלא יטריחוהו לכל אסיפה, אלא כשירצו להנהיג מנהג חדש.

יום אחד נתכנסו לתקן תקנה חדשה: גמילת העניים מהחיזור על הפתחים על ידי כך שיספקו להם קיצבה חדשית מקופת הקהילה. הזמינו את הצדיק לאסיפה, והתרעם: הלא ביקשתי מכם לא לבטלני מתורה לקראת מנהג ישן!

רבנו, קראו, הלא לתקנה חדשה נתאספנו!

אין זה אלא מנהג ישן נושן מימי סדום ועמורה, שלא לתת צדקה לעניים! – קרא.

מיד הורידו הצעתם מעל הפרק.

בעל התקיעה

כבר אומרים “סליחות” ראשונות, ורבי לוי יצחק דואג: מי כשר, יתקע לפני בשופר?

באו לפניו הרבה בעלי תקיעה, שהשתוקקו לזכיה, איש איש מן הקבלה כוונות הביא, והתחרה בחברו בגימטריאות, ברמזין, אך כל אלה הצדיק דחה:

איש מכם לא יעמוד כנגד השטן במערכה.

לסוף בא לפניו בעל תקיעה, ונראה לו בתחילת הראיה. אף על פי כן שאלהו, מה בשעת התקיעה יכוון הוא.

רבי הקדוש, בפניך לא אקל ראש, יהודי פשוט אני, דחוק ועני, איני יודע כוונות נסתרות. לי ארבע בנות בוגרות, ובידי אין נדוניא, לכן בתקעי אכוון לי־ה, שיחוס על הרחלות:

ראה נא ראה, האל, כך אתפלל, מצותך, אני עושה כרצונך, עשׂה רצוני, הצליחני, להשׂיא הבנות. וכשאתקע בשופר המריע, את מר לבי אשמיע.

בו־ברגע קרא הצדיק: אתה, רבי יהודי, תהיה לי לבעל תקיעה.

התלתל – נוסח אלף

רבי לוי יצחק ראה בימי ה“סליחות” קיטרוג בעליונים. התחיל מחפש זכות לכלל ישראל ולא מצא. פנה עם משמשו לשכונת העניים וראו זֵר נהרה מקיף אחת. נכנסו פנימה. ראו שם אשה צעירה צנועה קוראת ב“תחינה”.

למראה הצדיק נתחלחלה וקראה: הוי, רבנו, באת לייסרני על חטאי!

חס ושלום, צדקת את, ספרי נא לי על כל שעבר עליך.

התעודדה וסיפרה: להורי בכפר הסמוך לברדיצ’ב היתה מחלבה שׂכוּרה מידי “פריץ”. פתאום נפטרו שניהם. פניתי לגוי שלא יפטרני מהמחלבה. כשראה אותי נדלקה בו תאוותו. ביקשתי לברוח, אך הוא תפס אותי בחוזקה ונשק בגסות לצמותי.

ברחתי הביתה. כל הלילה לא עצמתי עין. עם שחר גזזתי צמותי, ותלתל אחד החבאתי למישמרת. אז נמלטתי לברדיצ’ב והשׂכרתי עצמי כמשרתת בבתי יהודים. כאן התחתנתי, אך לפני שנה נפטר בעלי, ואני אלמנה בודדה. מדי פעם, כשאני מתמלאת צער רב, אני מוציאה את התלתל מהמגירה ומבקשת מרבונו של עולם, שיאיר מזלי בזכות חרטתי.

ביקש ר' לוי יצחק את התלתל מידה, ובראש השנה, כשעלה על הבמה ל“תקיעות”, הרימו כלפי מעלה וקרא רתת:

רבונו של עולם, יכפר נא התלתל הקדוש הזה ויניע הכף לזכות כלל ישראל!

מיד אורו פניו, והקהל הבין שנסלחו כל חטאיהם.

התלתל – נוסח בית

בשחרית של “סליחות”, עם ילל הרוחות, עמד רבי לוי יצחק ופניו להבים, כי שמי ברדיצ’ב נתקדרו בעבים. אמר הצדיק: גדול הפער בין מחילה לעוון. השטן, שתלה וילון, בין ישראל לעליון, מקטרג על קהלנו, ומה נעשה בראש השנה, איך אמצא נשק להגנה?

רועד יצר זכות לבקש, בין ביקתות ברדיצ’ב. פתאום ראה הילה של אורה, זרוחה על גגה של ציפורה. נכנס עם משמשו לביקתה והבחין שמעל ראשה של הצעירה, שבשביס עטוף, כנפים של כרוב.

ליחשה הצדקת באימה: הוי, רבי, אשה חטאה אני, וכי לא נתקבלה תפלתי מתוך יגוני?

אל נא תתעצבי, כי האורה, שעל ביתך זרוחה, מכריזה שניצחת במערכה, שאַת טהורה, כיונה צחורה. אך נא ספּרי הקורות, שבגללן זכית לאורות.

סיפרה ציפורה:

מחלבה מ“פריץ” שׂכורה היתה להורי. פתאום מתו עלי, נותרתי יתומה, בכפר מלא גויים שיכורים, ופירפרתי מאימה ומרורים. הלכתי ל“פריץ” לבקש לבל יפטרני מהמחלבה. אך נכנסתי לביתו, בכוח תפסני, ונשק לתלתלי. כדובה פצועה, שניתקה הרצועה, ידיו נשכתי, ולביתי נמלטתי. מיד גזזתי הצמות, העליתים כקרבן בלהבות, ותלתל אחד הנחתי למשמרת, למזכרת. אז פניתי לברדיצ’ב, עמלתי ונשאתי לאיש, אך לימים פקדני מזל ביש, נפטר אישי צעיר, במוות מהיר. ואני באלמנותי מקווה שיחזקני, רבוני, ביגוני.

די, די, ציפורה, נא תני לי התלתל שי, אמר הצדיק, ונטל, התלתל. ובראש השנה עלה לבמה, והניפו ברמה, וקרא: רבונו של עולם, זה התלתל של האלמנה ציפורה אני מניח בכף המאזנים, בזכות היותו רווי חרטה ויגון, כפר יכפר על כל פשע ועוון!

וכל הקהל ענה: לואי ויהי כן, אמן ואמן!

“לחיים” של חייט

בבית־המדרש, נרות “כל־נדרי” לוחשים לחש, ובקהל לא נשמע רחש. הכול עוטים טלית ו“קיטל” וסוד, וצללי מלאכים מרקדים על הכתלים עוד, וכל איש, מחריש, נשימה עוצר, אינו שואל למה הצדיק לפני התיבה אינו עובר.

סוף־סוף ר' לוי יצחק אל התיבה ניגש, לשכך במרום הרעש, דמעיו המסו ה“מחזור”, במררו על ענן־השחור, של השטן מחשיך האור.

כך עברו שעתים. פתאום נפתחו דלתים, וחייט נכנס לבית המדרש, מבוהל, מבולבל, ורחש, של פליאה עבר בקהל, כי באותו רגע ממש, כשהצדיק בחייט חש, פתח ב“כל־נדרי” בניגון, בחינון, וכל נרות הנשמה, וכל אנשי הקהל לרווחה נשמו נשימה.

אחרי התפלה הפצירו בחייט שיספר מיהו, מהו, שבגללו עיכב הצדיק תפלתו, ולמה לתפלה לא הקדים, שאלו אחד הצמים.

נבוך האיש וגימגם, ולא ידע מה רוצים הם. ביקש לברוח, אך לא עמד בו הכוח. לבסוף סיפר:

בושתי מפני הצרה, בבוקר לגמתי מן “הטיפה המרה”, ונפלה עלי תנומה, וכשהקצתי קמה בי מהומה: הוי, מאוחר, החמה כבר נוטה לערוב, “סעודה המפסקת” לא אוכל כלל, הן לתפלה כבר בא הקהל!

מזגתי לי כוסית יי“ש, אך בבית לא היה עוד איש, שאוכל לברכו ב”לחיים". התעכבתי רגעים, ואז בלבי החלטתי לשתות, עם יוצר המאורות.

רבוני, אמרתי לו, ראה עניי ויגוני, ואת יגון העם, שגרמת סתם, שאילמנת אלמנות, שייתמת יתומים ויתומות, שבנים לקחת מאבות, וגזרת גזרות רעות. אף על פי כן, סולח אני לך, האל, הכל – אמן! על כן תאמר לכל ישראל: “סלחתי כדבריך”!

אז הכוסית לגמתי בבהלה, ואצתי לבית התפלה.

במוצאי־יום־כפור לא היה עוד עצוב, הצדיק מברדיצ’ב, ולחסידים אמר: ה“לחיים” של החייט הגיע לשיאים, ובקע כל הרקיעים.

עולם הבא תמורת סוכה

סמוך לחג, רבי לוי יצחק דאג, כי אין להשיג אתרוג. ביקש מהחסידים, לעמוד בפרשת דרכים אולי יראו עובר אורח ובצרורו אתרוג, אותו אליו יזמין, ויקיים מצות ארבעת המינים.

והנה בערוב היום הופיע יהודי זר, ובידו אתרוג הדור. מיד הביאוהו לפני הצדיק.

סוף סוף, מלאך טוב, הביא אותך הלום, כדי לזכות את כל יהודי האתר, במצות פרי עץ הדר!

סירב האורח בברדיצ’ב להשאר, הרחק מאשה, מכל שׁאֵר, אך הצדיק בו הפציר, שיחוג בעיר, והבטיחו בזכות זה עושר ובנים.

צחק היהודי להבטחה: הן בכל מעשיו שרויה הצלחה, גם בנים לו, גם עושר וברכה. אז הבטיח לו הרבי כי בעולם הבא יזכהו, שישכון עמו בהיכל ממעל, אם יחוג סוכות בזה הקהל, והסכים האורח, ובחלקו היה שמח.

בינתים הצדיק הזהיר, שלא יתנו לזה הגביר, בשום פנים בסוכה לשבת, ואל ישאלו מדוע, מזו המצוה הוא מנוע.

כשחזר האורח מן התפלה, סירב בעל האכסניה להכניסו לסוכתו הגדולה. פנה לשכנים, אך גם שם נתקל במיאונים. סוף סוף לו הוברר, שהיה זה צו, של הרב.

מיד בבהלה אל הצדיק רץ, וקבל מר: מה חטאי, מה פשעי, וכי עברתי על חוּקה, מדוע עלי לשבת מחוץ לסוכה?

לא עברת כל עבירה, אלא אם תוותר על חלקך, שזיכיתיך, בעולם הבא – מיד לכל סוכה אתה בא.

רגש היהודי והשתומם: אוי, אוי, וכי אוכל בחג כגוי? כל ימי נזהרתי זו המצוה לקיים, ודוקא כשזיכיתי באתרוג את הצדיק וכל הקהל, אהיה בעבירה נכשל?

בינו לבינו שקל, והחליט לרבי למחול, ולוותר על זכותו. ביקש ממנו הצדיק תקיעת כף, וישב האורח, כל ימי החג שמח.

במוצאי החג אמר לו הצדיק:

עכשיו אחזיר לך את חלקך, את זכותך. לא רציתי שתזכה בזיו השכינה בדרך סחר־מכר ונטית גרון, על כן העמדתיך בנסיון. אך כיוון שנפשך מסרת, על מצות סוכה, הגון אתה, וראוי עמי לשכון, בגן־עדן עליון.

בנות ברדיצ’ב

חצות. כבר נאספו כוכבים, מזלות החליפו אשמוּרה, הכול שכובים על משכבים. אך במאפיה של מצות, עמלות הבנות, נפשן המצרה, נמוגה במררה. נאנחות בדומיה, משתוחחות בשביה. סינרים לבנים כשלג, פנים כלובן הפלג, כפופות הן לשות, רכונות על בצקן מעסות, בחייהן מואסות. רצות־אצות, במצות, בפרך יגעות, בוער לבבן במכאוב האלמון והיְתום, כתבערת התנור כאש גיהינום.

אך לא אומללות תשתכחנה, עינים עליהן תשגחנה, העין מן התכלת ועיני רבי לוי יצחק, נפשו מתהומה תזעק:

עבוּדה, גלמודה, להקת חסידות כפותה בכפיה, באש חרון המאפיה, דמעתן רותחה, זלוגה, עד תהום תוּקד ללא הפוגה!

כבש הצדיק זעמו יום־יומים, אך הצער הבקיע לב השמים. אז כינס את צאן מרעיתו בבית המדרש להשמיע, להרתיע. מחה וזעק, רב לוי יצחק:

שקר וכזב בעלילת העמים, כי ישראל לשׁים בדמים, של נוצרים, שבמצוֹת שׂמים. אך אמן, אומר אני, כן, באמת אופים בעלי המאה, בזיעה, ובנטפי דמן של בנות ישראל, את בצק המצות האל; וזו איננה עלילה, זו אמת מרה כולה, המשוועת מן המאפיה, לקום הרקיע.

ענשו של קנתרן

בברדיצ’ב התגורר למדן עני ואביון, ובעלי הבתים שבעיר היו מפרנסים אותו. אך בעל גאווה היה וקנתרן, ומדי פעם שר' לוי יצחק היה דורש בבית הכנסת, היה מסתער עליו בקושיות חמורות. ביקש ר' לוי יצחק ממנו שיסור לביתו, ושם יתרץ לו כל הקושיות, אך הלה לא טרח לבוא כלל.

חסו יהודי ברדיצ’ב על כבוד רבם, פנו לר' ברוך ממז’יבוז' וסיפרו לו על הקינתורים מגאוה של אותו איש.

ענה להם: ברגע שיבוא אלי, יראה שאינו יודע כלום,

סיפרו לאותו למדן את הערת הצדיק.

בקרוב אסע למז’יבוז', אמר, אכנס אליו ואשאל אותו לגבי פיסקה סתומה ב“זוהר” הקדוש.

כשנכנס לר' ברוך, מצא אותו כבר יושב לפני ספר “הזוהר” הפתוח באותו דף ממש שעמד להקשות. שאל אותו הצדיק:

היודע אתה ללמוד?

מה השאלה, בוודאי!

ומה אתה יודע?

ש"ס ופוסקים וספרי קבלה.

בגמרא נידה כתוב: “כשהתינוק במעי אמו נר דלוק על ראשו ומלמדים אותו כל התורה כולה, וכשמגיע לצאת לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ושוכח מה שלמד”. דע לך, המלאך הזה כל כולו שיכחה, כנראה ששכח לסטור על פיך. הוא שכח אבל אני אעשה זאת, פסק ר' ברוך, ובכן חזור על אותה מימרא מן הגמרא.

התחיל הליטאי לגמגם: כשהתינוק ו… ו… ושכח את ההמשך. נתמלא נחיתות ובושה ויצא מביתו של הרבי.

בדרך ניסה להזכר בדברים מן המקרא, מהמשנה, מהגמרא, וראה שכל שלמד משך חייו נשתכח ממנו, ונעשה עם־הארץ מדאוריתא (מן התורה) ומדרבנן.

תולדותיו

ר' פנחס שפירא נולד בשקלוב בשנת תפ“ח¹. היה למדן ליטאי מובהק, הצטיין בפילוסופיה ברוח הרמב”ם ועסק גם בקבלה. התקרב לבעש“ט, כשהיה בשנות חייו האחרונות, ודבק בו עד שנעשה תלמיד־חבר לו, ועוד בחייו הקים בעיר קוריץ שבאוקראינה מרכז חסידי ברוח רבו. אלא בקוריץ שלטה אז הרוח החסידית של המגיד ממזריץ‘, המנוגדת לזו של ר’ פנחס. תפיסתו שלו העממית־הבעש”טית שללה את ההתעמקות היתרה באלוקות, שאיפינה את תורת המגיד, ורוממה התפלה מלב שבור בניגוד לתפלה שמתוך התבוננות. כן הדגיש את חשיבות המעשה, ולא ראה אותו ככלי בלבד. כשהחריף הפולמוס עם פטירת הבעש“ט, ורוב החסידים ראו במגיד ממזריץ' את ממשיכו ויורשו, עזב ר' פנחס את קוריץ. הוא ניסה לעלות לארץ, אך לא עלה בידו. תורתו לא פירסם בכתב, אך דרשותיו כונסו לאחר הסתלקותו והוצאו לאור במספר ספרים. נסתלק בשנת תקנ”א². זכר צדיק לברכה.

האוצר שנשרף

ילד בן ארבע היה פנחס’ל עדיין, כשתכלת שמים הציצה בפניו מכל עין, בעל לב זהב, בישר שיזרח ככוכב, מרגליות הפיק פיו, וכל כולו חכמה וזיו.

והנה נפלה שריפה בבית אביו, ועד שהספיקו לכבות המכבים, נשרף הבית ובתוכו ספרים רבים, רק הדיירים יצאו בעזרת השם מכלל סכנה.

ישב אבי הילד ליד החורבות ומר קונן, וישב עצוב לידו פנחס’ל הבן, אבל מנע עין מדמעה. לסוף קם בעיקום שפתים קמעה, ושאל: אבא מהו האוצר עליו כה תקונן?

לא על הבית וכליו אני בוכה, בני, אלא על מכתב היוחסין שלנו שלא ניצל, זה שהיה מחיה לבי כטל, כי בו סופר שאנו צאצאי גדולי תורה ואשלים, אך מהיום – נורא ואיום! – מי יספר עלינו, מי אנו, מי היו אבותינו? הוי, בני, סוער הלב, סוער, דעך הנר!

אל נא תבכה, אבא, אל נא תצטער, ניחמו הילד, יחוּס חדש ממני יפתח, וידלק שוב הנר.

אכן ניבא הילד ולא ידע מה ניבא: משהגדיל, נעשה לרבי פנחס מקוריץ, שעלה ככוכב בשמי החסידות, הנציץ וההיל.

שבועה שביטלה שבועה

בין חסידיו של “הסבא” משפולא היה עשיר אחד חשׂוך־בנים. היה מפציר בצדיק שיתפלל בעדו שיתברך בפרי בטן, ור' אריה דחה אותו בכל פעם, אך הוא היה נחוש בדעתו לא להרפות מהצדיק עד שיעתר לו. פעם אחת, לאחר שהפציר בו בעקשנות והרבי סירב וענה: השעה אינה כשרה לכך, קרא החסיד בכל תוקף:

לא אזוז מפה עד שכבוד רבנו יתפלל בעדי ובעד אשתי!

בו־ברגע נשבע “הסבא”: לא תזכה לבנים לעולם!

נותר החסיד הלוּם על עמדו. כנראה אין מקומי כאן, אמר לעצמו בדכדוך, נפרד מהצדיק ונסע לו משם. כעבור זמן נזדמן לעיר קוריץ ובא לבית המדרש, ששם התפלל ר' פנחס לפני שנתגלה, ומצא אותו הוגה בתורה. עקב אחריו בתשומת לב והבחין מיד, שקדוש נסתר לפניו. שאל את השכנים למצבו של ר' פנחס, ואמרו לו: עני ואביון הוא, ודחקותו גדולה ביחוד בימים אלו הקרובים לפסח.

מה עשה אותו חסיד? סר לביתו והעניק למשפחתו צרור כסף בעין יפה שהיה בו כדי להכין כל צרכי החג וגם לרכוש שולחן ומיטות וכסאות חדשים, וביקש מהאשה להסתיר סוד זה מבעלה עד ל“סדר”, שכן ברצונו להתאחר אצלם בחג.

ורבי פנחס, שהיה שוקד על התורה יומם ולילה, לא נתן דעתו על כך שמתקרב ערב פסח ובבית תכונה גדולה. וכשחזר מבית התפלה אחרי “ערבית”, מצא שהבית מלא אורה ושמחה והשולחן החדש ערוך בכל טוב.

שאל את אשתו, מנין לקחה כל אלו, והחווה בידו עיגול רומז על הכול.

האורח הזה, שבא להסב ולחוג עמנו, קנה זאת – ענתה.

נתן ר' פנחס “שלום” לאורח ולא שאל אותו מאומה, ומיד התחיל לערוך ה“סדר” בהתלהבות ובדבקות. והחסיד עוקב אחריו בהתפעלות. רק כשהגיעו לכוס השלישית מארבע הכוסות, פנה אליו הצדיק ושאל:

מה לך פה, ומה בקשתך?

סיפר לו על השבועה הנוראה של “הסבא” וביקש ממנו שיבטלה ויברכו שיזכה לבנים.

קם ר' פנחס וקרא בהתעוררות: רבונו של עולם, אם יש לי זכות כלשהי בשמים, אני נשבע כי עוד השנה תלד אשתו של זה בן – למזל טוב!

עשתה השבועה רעש בפמליא של מעלה. הניחו על המאזנים שתי השבועות של שני הצדיקים: איזו תתקיים ואיזו תבוטל? והחליטו: מי מהשניים, שלא נשבע מימיו, שבועתו תתקיים. חקרו ומצאו שר' פנחס מקוריץ לא נשבע מעולם אפילו שבועת אמת.

ועוד באותה שנה נולד לחסיד בן.

גביע של זהב

ליל שבת קודש בביתו של רבי פנחס. אור־הרוממות ממלא את הבית. באוויר מרחף משק כנפי שני המלאכים שמלווים לו ליהודי מבית הכנסת. זגוגיות החלון מרטיטות מקול שירת “שלום עליכם” וממגע קצות הכנפים של מלאכי השרת. כשסיים הצדיק לזמר: “צאתכם לשלום”, נשא עיניו ליין וכיוון לבו לקדש על הכוס והנה נתקלו עיניו בגביע חדש נוצץ לאור הברכה, ונתרעד כולו. רחישה עברה בקהל. פתאום קרא בהקפדה:

מה לגביע של זהב בביתי?!

הדממה העיקה. רק פעימות הלבבות ותיקתוק האורלוגין נשמעו. אז נכנסה הרבנית הצדקת לקהל, קרבה לשולחן הערוך ואמרה בפשטות:

אני קניתי את הגביע לשם הידור מצוה לכבוד שבת קודש.

הביט הרבי בעיניה בתרעומת:

וכי רוצה את שאבוא חלילה לכלל גאווה? מה לכלי זהב בביתי?

הצטדקה בתום לב: אינו עשוי זהב ממש, אלא מצופה בציפוי מוזהב.

אם כן, מכשול כפול הכנסת לביתנו: גם גאווה וגם גניבת דעת הבריות!

מיהרה הרבנית והניחה במקומו את גביע היין הישן.

נשמו החסידים לרווחה, ושלהבות הנרות אורו במשנה זוהר וחן.

שיעור התענוגות קצוב

בדחן אחד היה מופיע בחתונות ובשמחות אחרות ומשמיע דברי ליצנות. עם זאת היה עני ואביון, והיתה אשתו מציקה לו בצעקות זעומות על שאינו דואג לפרנסת ביתם.

בלב שבור בא לר' פנחס מקוריץ וסיפר לו על מצבו הקשה ועל סבלו הרב שבא לו מאשתו.

אמר לו הצדיק: ברגע שתשמור לשונך מליצנות ומבדיחות שבקלות ראש, תגדל פרנסתך.

ונימק הרבי:

בידוע שמזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה. ואין הכוונה לכמויות לחם ויין ומצרכי מזון אחרים, אלא קוצבים לו שיעור של הנאות. ואתה, בליצנותך ובליגלוגים שלך, שאתה כל כך מהנה את עצמך בהם, אתה מבזבז את כל התענוג הקצוב לך מראש השנה. כשתרסן עצמך, תשׂתכר יותר ותתפרנס בכבוד.

בשבח הכיסנים

צדיק אחד חלה. שלח את שני בניו לר' פנחס מקוריץ, שיתפלל עליו. אמר ר' פנחס לאשתו, שתכבד את האורחים בכיסנים ממולאים בגבינה.

בשעת הסעודה, כשטעם מהכיסנים, קרא מדי פעם: מאכל טעים! מאכל גן עדן! – וחזר על כך כמה פעמים.

תמהו על כך האורחים, בני הצדיק, אך לא העזו לשאול. בשעת הפרידה אמר להם:

לכו לשלום, והשם יתברך ישלח רפואה שלמה לאביכם.

לאחר יצאו נשאל ר' פנחס, מדוע שיבח כל כך את הכיסנים, וענה:

אותו צדיק שחלה לא טעם מעולם טעם גבינה ולא סייע לאותו מאכל להעלותו לשרשו ולהביא לו תיקון³. נתעורר עליו קיטרוג בעליונים, וחלה. ועל ידי כך שבניו אכלו מן הגבינה שבכיסנים, ששיבחתים כל כך, הושתק הקיטרוג.

ואכן נתרפא החולה ברפואה שלמה.

הבחור שנרדם ביום הכיפורים

אחד מחסידי הבעש"ט היה נוהג לנסוע, לאחר פטירתו של רבו, לר' פנחס מקוריץ. פעם נסע אליו בערב יום הכיפורים כדי לשהות במחיצתו ביום הקדוש והזמין בחור אחד שיסע עמו.

שתה הצעיר בערב יום הכיפור הרבה מי דבש (בידוע שריבוי אכילה ושתיה ביום זה מצוה היא, המעלה עליו כאילו צם יומים) – ונשתכר ונרדם ב“סעודה המפסקת” וישן כל הלילה וכל היום והתעורר סמוך ל“נעילה”.

אוי ואבוי לי! – זעק – היום הקדוש עבר עלי ללא תפלה וללא בית כנסת וללא מחיצת הצדיק!

התמרמר מאוד ובשעת “נעילה” הרעיש עולמות ביללות, בבכיות ובזעקות, עד שהקהל נחרד והשתומם.

אחרי ההבדלה שאל ר' פינחס את החסיד הבעש"טי: מי הוא זה אותו צעיר שהתנהג כך בשעת התפלה?

הוא בן עירי, ונסע עמי להתפלל במחיצת רבנו ונרדם. ואלו היו זעקות חרטתו וצערו.

דע לך, אמר לו הצדיק, ביום הכיפורים הזה גבר הקיטרוג עלינו. ענן כיסה שמינו ונעל תפילותינו. דאגתי והצטערי מאוד. והנה, בכוח היללות של אותו בחור נתבטלו כל הקיטרוגין ונחתמה שנה טובה לכל ישראל.

הבחור שהתגבר על יצר הרע

ר' פנחס מקוריץ היה מוקף חבריא קדושה. לאחד מהם היו שלוש בנות, אך לא היו לו האמצעים להשיאן. מה עשה? היה נוסע לכל עיר שישב שם מישהו מקרוביו כדי לאסוף כספים.

פעם אחת לפנות ערב הגיע לכפר. נכנס לפונדק יהודי ללון. ראה את בנו של הפונדקאי מסתובב הלו וחזור בחדר ומדבר לעצמו:

רבונו של עולם, כשבראת את האדם, לשם מה יצרת גם את יצר הרע? וכשכבר יצרת את יצר הרע, לשם מה בראת את הבנאדם?

שמע זאת החסיד ונכנס עמו בשיחה וסיפר לו נפלאות על גדולי הצדיקים ובמיוחד על גדלותו של רבו, ר' פנחס.

לשמע הסיפורים חש הבחור סיפוק רב. חיוּת חדשה הילכה בו. נכנס עם החסיד לחדר מיוחד וישב עמו לסעוד פת ערבית, וכשגמרו הארוחה הציע לאורח משכב נוח. הפונדקאי היה מרוצה מאוד מהשפעת האורח על בנו: סוף סוף התאושש הצעיר לאחר שבועות של דכדוך, ובבת אחת חזר לאיתנו. למחרת שוב סיפר לו החסיד סיפורי אדמו"רים, והבחור התמוגג מהנאה. כך לא זז ממנו והחזיקו מספר ימים. כשעמד החסיד לנסוע לדרכו, הודה לו האב מאוד והעניק לו מתנה נאה.

אולם אך נסע החסיד, שוב נפל הבן לתוך מרה שחורה, תאבונו סר, והחל משמיע דיבורים ושאלות משונות למגינת לבם של הוריו.

איך מוצאים אותו חסיד מקוריץ? – שאל האב עוברי דרך שסרו לפונדקו, אך לא הצליח לאתרו.

הגיעו ימי ה“סליחות”. קם הפונדקאי ויצא עם בני ביתו העירה, כמנהגו בכל שנה, כדי לשהות שם עד מוצאי יום כיפור. מדי לילה, באשמורת האחרונה, היה שמש הקהילה דופק על הדלתות ומעיר את הישנים בקראו:

“ישראל, עם קדושים, קומו לעבודת הבורא!”.

שלח הפונדקאי לקרוא לו וביקש ממנו ללכת לאכסניא שלו לקרוא לבן, שיקום ל“סליחות”, ולא ידע שהבן כבר הקיץ והתלבש והיה מוכן ללכת. אלא בקיטון סמוך לחדרו ישנה המשרתת של האכסניא, עודנה נערה. התחיל יצר הרע לפתותו:

הרי לך שעת כושר לספק את כל תאוותיך!

בו־ברגע שמע את הקריאה בקול רועד: “עם קדושים, קומו לעבודת הבורא!” נחרד הבחור, באחת נסתלקה תאוותו ויצא אל השׁמש. אמר ה“סליחות” ברטט, וביום כיפור התפלל בכוונה. אף על פי כן לא חדל המצפון לייסרו, והציק לו מאוד גם לאחר ששבו לביתם שבכפר:

על איזו עבירה חמורה עמדתי לעבור, דוקא בשעה שקהל ישראל עומדים במקום קדוש לבקש כפרה על עוונותיהם של כל השנה. ולולא השמש וּפּטישוֹ אוי ואבוי לי.

רחשי חרטתו בילבלו אותו כל כך, עד שעמד כמעט על סף היציאה מדעתו. שוב פסק מלאכול והיה מתבודד בחדרו וממלמל קושיותיו המשונות. התחננו הוריו לפניו שיגלה להם הסיבה, אך הוא – פיו סגור ומסוגר. הבין הפונדקאי שעליו למצוא בלא שהיות אותו חסיד, שהתארח אצלו אז והשפיע כל כך על בנו. מיהר לקוריץ, חיפש וחיפש שם עד שמצא אותו. הפציר בו שיבוא לכל החורף לביתו וילמד את בנו ויבוא על שכרו בעין יפה:

חשוֹב נא, אדוני, מה גדולה המצוה שתעשה, הרי זה פיקוח נפש ממש!

הסכים, ונסע עמו ולימד עם הבן, עד שהבריא לגמרי. וכשביקש לנסוע לביתו לקראת פסח, חשש הפונדקאי ששוב תחזור המחלה לבנו, אך לא העז לומר לו זאת. וכי איך ימנע מיהודי מלחוג את החג עם בני ביתו, שלא ראם מחצית השנה?

קרא החסיד בפני ההורים את צערם ויעץ:

שילחו עמי את בנכם לרבי פנחס. לא יחסר לו מאומה שם. ואני מבטיח לכם שאשתדל לפני הצדיק שיתפלל לשלומו.

הסכימו, והבן נסע לקוריץ. אך הגיעו העירה, מיהר החסיד כמנהגו לרבי, אך הצדיק נתן לו “שלום” רופף, כלאחר יד, ולבחור לא שם לב כלל. נבוך החסיד ותמה על כך אך ניחם את הבחור שבשבת, אם ירצה השם, ישב עמו ליד ה“שולחן” בתוך קהל החסידים.

וכך עשה בליל שבת. בשעת הסעודה קם רבי פנחס ופתח בדברים מגמרא סוטה:

“ויבוא (יוסף) לעשות מלאכתו” – כאן שתי דעות: של רב ושמואל: חד (רב) אמר: לעשות מלאכתו נכנס, וחד (שמואל) אמר: לעשות צרכיו (לחטוא עם אשת פוטיפר), אלא דיוקנו של אביו נראה לו ונמנע מחטא.

ואז התחיל הרבי צועק: שמואל, שמואל, מה אתה סח! איך אתה מוציא שם רע על יוסף הצדיק?

וחזר על צעקתו שלוש פעמים, כשמפיו הקדוש ניתזים ניצוצין.

איש לא הבין הקשר, מה ענין זה לפרשת השבוע? אך הבחור החולה הבין מיד, שהצעקה מכוונת אליו. חש כאילו חץ פולח לבו, ובא לידי חלשוּת.

למחרת, בשעת הסעודה, שוב זעק הרבי שלוש פעמים: שמואל, שמואל, איך אתה מוציא שם רע על יוסף הצדיק?

הפעם נפל הבחור בחלשות יותר גדולה. שיפשפו מצחו, זלפו צוננין על פניו הקימו אותו והוליכוהו לאכסניא שלו.

ביום ראשון בבוקר שוב נכנס החסיד עם הבחור לרבי פנחס, והפעם קיבל אותם בספר פנים יפות ובחמימות, ובמיוחד קירב את הבחור.

התקרבות זו של הצדיק השפיעה עליו שיחזור בתשובה שלמה. ואז אירע הפלא: כל מיחושיו, תעיותיו ומילמוליו נעלמו, והבריא לגמרי. דבק הצעיר ברבי פנחס והחליט להשאר בקוריץ, ואף השפיע בהסכמת הרבי על הוריו שיעזבו את הכפר וישבו בעיר, והצליחו מאוד.

תולדותיו

ר' לייב שרהס נולד בשנת ת“צ¹. נודע כצדיק שנרקמו עליו אגדות הרבה. היה מתלמידי הבעש”ט והמגיד ממזריץ'. נהג לחזר בעיירות ובכפרים של פולין בדרכי פלא ובעילום שם ולקבץ כספים לפדיון שבויים ולכלכלת צדיקים נסתרים. היה מופיע בירידים, פותח חנות ועוסק ברזין. מסופר עליו שנסיעותיו המרובות עשה בסוד קפיצת הדרך ובסוד רואה ואינו נראה, כפי שעשה כשחייב הקיסר יוסף השני את היהודים לשרת בצבא, והצדיק נכנס לחדרו בהעלם ואילצו לבטל הגזירה. האגדות עליו ודבריו שדרש כונסו בספר “גבורת ארי”.

ר' לייב שרהס נסתלק בשנת תקנ"א². זכר צדיק לברכה.

ר' לייב שרה’ס – בן שרה: נוסח אלף

בכפר נידח התגורר יהודי עני עם אשתו, שהתפרנסו בדוחק ממחלבה ששכרו מ“פריץ”, ולהם בת יחידה יפהפיה ושמה שרה. ול“פריץ” הגוי בן, שהתאהב בשרה ורצה לשאת אותה לאשה.

כרעם פגע הדבר בחלבן ובאשתו. עולמם חשך עליהם. אך לא אמרו נואש. נזדמן לביתם מלמד זקן, אלמן עני. שאלוהו:

התשא את בתנו לאשה?

כששמע ההצעה, עמד פעור־פה תחתיו. חשב שעושים אותו לצחוק. ראו הורי הנערה במבוכתו והבהירו לו:

מציעים אנו לך זאת, כדי שתעשה חסד ותציל את בתנו מצפרני הגוי.

אם כן, קראו לנערה ונשאל את פיה, השיב.

קראו לשרה ושאלוה:

התסכימי להנשא למלמד כדי שתנצלי מאותו שאיגץ?

כן, אמרה הנערה, אני מסכימה.

לימים נתברר לה, לשרה, שבעלה הוא אחד מל"ו הנסתרים. ערב אחד אמר לה:

הואיל ומאסת בחיי עושר ותפנוקים אצל אותו גוי והעדפת להנשא לי, אברכך שיולד לך בן ממני, שכוחו בתורה יהיה כאריה, ויפליא עולם במופתיו.

וכך היה: לשרה נולד בן, וקראו לו לייב (אריה) שרהס, על שם אמו.

פעם, כשמלאו לליב שרהס חמש עשרה שנה, נכנס לביתו של הבעל שם טוב והתחיל מקפץ לאורכו ולרחבו של הבית. כעסו עליו התלמידים וביקשו לגרשו בחרפה, אך רבם מנעם מכך, פנה אל הנער ואמר:

ידועים לי כל מעשיך שאתה עושה בגלוי ובסתר. אבל דע לך, בני, דרכך זרועה סכנות, אתה מהלך כעל חודה של חרב ומקפץ בין שבילי שלג ושבילי אש. הנח אלה והחזק בי, ונהלך יחד.

בדממה קיבל עליו לייב בן שרה את ששמע. מאז התחיל להלך בדרכו של הבעש"ט.

כשנתבגר נעשה לבעל התנהגות קדושה משלו והתפרסם במופתיו. היה תר אחרי ל"ו הצדיקים המתלבשים כאיכרים פשוטים ומסתתרים ביערות, כשהוא מסתייע בכוח סוד קפיצת הדרך. כשהיה מגלה את יחידי סגולה האלה, נהג לפרנסם מנדבות שקיבץ אצל עשירים.

חסידים קשרו כתרים לראשו ואמרו: רבי לייב שרהס יודע סוד שׂיחם של מלאכים ושרפים.

ר' לייב שרה’ס – בן שרה: נוסח בית

בכפר אחד ליד העיר ווהלין התגורר פונדקאי יהודי ולו בת יחידה יפת תואר ושמה שרה. היתה עוזרת לאביה בכל עבודה שבפונדק, ששכרו מבעל־השררה הגוי.

יום אחד נזדמן לשם בן ה“פריץ”, שאיגץ צעיר. ראה את שרה והתאהב בה ממבט ראשון. סיפר על כך לאביו וביקש שיעזור לו לשאת אותה לאשה.

אמנם האב ניסה למאס עליו את הבת של היהודים, אך ללא הועיל: הצעיר בשלו. בינתים חלה מרוב אהבה. החל לרזות. קראו לרופא וזה פסק: אם לא יעשו את רצונו של הצעיר – ימות. מיד הסכים האב למלא את רצונו ומסר לידו מכתב לפונדקאי ובו הודיע לו על החלטת בנו בהסכמתו, והבן יצא לדרך בליווי בריונים.

בדרך התעכב בפונדק אחד, שבעליו אף הוא יהודי היה. פגש שם בחברו הגוי, וישבו לשתות. סיפר הצעיר לחברו על מטרת נסיעתו, ולא הרגיש שהפונדקאי היהודי מקשיב לכל מלה.

ואצל הפונדקאי הזה היה מלמד קבוע לבניו. אלמן היה, זקן ועני. סיפר האיש למלמד איזו סכנה צפויה לשכנו. אמר לו המלמד:

אל תחשוש. ארוץ אליו מיד ואספר לו הכול ונחפש עצה איך להציל את הבת.

כששמעו הוריה של שרה מה צפוי להם, התחילו פוכרים כּף ובוכים. הרגיעם הזקן:

יש בידי עצה. בידוע לכם שאלמן אני. איספו מיד “מנין” יהודים והזמינו גם את ראש הכפר הגוי והעמידו חופה ואקדש את בתכם.

ואמנם נתקיימה החופה במזל טוב. אך הקרואים התפלאו, איך נערה כה צעירה ויפה הסכימה לשידוך עם אלמן עובר־בטל שכזה.

והנה נפתחה הדלת ואל שמחת המשתה נכנס בן הפריץ בליווי בריוניו.

מה מתרחש כאן?! – שאל נבוך ומבולבל.

הנה רואה אתה, באת לשמחה – השיב לו אבי הכלה – חיתנתי את בתי וזה החתן שלה. זה מזמן הציקה לי: אבא, אני רוצה להתחתן, להתחתן, ולא לשבת בוגרת עד שצמתי תלבין. יהיה מי שיהיה. נערה פתיה שכזאת!

כהלום רעם עמד הצעיר תחתיו ומיד חזר לאביו שבור ומיואש. נהנה הפריץ שכך נסתיימה פרשת התאהבותו של בנו וניחמו: כשנערה יפהפיה מתחתנת עם זקן, סימן שאינה נורמלית.

כשיצא אחרון האורחים מבית הפונדקאי, אמר לו המלמד: עכשיו ניסע העירה לרב ואכתוב גט לבתך. הלא קידשתי אותה רק כדי להצילה.

לא! – קראה שרה הצדקת – מלמד זה הציל אותי מידיים טמאות, כבר אני שייכת לו כאשתו לעולם, לעולם!

בזכות זו נולד לשרה בעל נשמה קדושה שהאיר בעולם כולו – הוא ר' לייב שרהס.

העני הפלאי

בכפר אחד התגורר יהודי עשיר וקמצן. לילה אחד, כשכל בני הבית נרדמו כבר, שמע רשרוש. קם, הביט כה וכה, וראה עני עומד לפניו. איך נכנסת לביתי, שאלו נבהל, הלא הבית סגור ומסוגר?

ענה העני בקול נמרץ: תן לי גמילות חסד חמש מאות דינרים בשביל עניים.

החוצפה של העני וקולו העז השפיעו על אותו עשיר, ובלי דבּר דבר נתן לו את הסכום שדרש.

כשנטל העני את הכסף, הניח פתקה על השולחן בה רשם, שביום פלוני אחר חצות יחזיר לו ההלוואה. לאחר שיצא העני את הבית, התאושש הקמצן וצעק צעקה גדולה. התעוררו בני ביתו והשתוממו לשמע סיפורו. מיד החליטו להיות ערים באותו לילה, שהועיד הלווה שיבוא להחזיר את הכסף. אך באותו לילה, עד שהגיעה שעת חצות, נרדמו כל כני המשפחה במקום שישבו שם, פרט לעשיר שנשאר ער. כשצילצל השעון שתים עשרה נכנס העני ומסר לו את כל הסכום. כשעמד לצאת ביקש ממנו העשיר שיגיד לו את שמו.

שמי לייב בן שרה – השיב ויצא לדרכו.

עפר ואפר

רבי לייב בן־שרה, אש קודש בוערה, צדיק יסוד עולם, מבני ל"ו, נסתר ותם, מדי פעם היה נעלם. בקפיצת הדרך למרחקים הגיע, כדי לפדות יהודים מן השביה. כספים לוֹוה היה משמאל ומימין, כדי לעשותם בני חורין. תמיד אץ לו הדרך, לעולם לא חס על הטורח, למראה הכורח, להחיש עזרה לסובל, בתבל.

פעם הטילו עליו לסלק דמי פדיון, ובחגורה שלו אין אגורה, לא פרוטה, לא פרוטותים. ציווה לרתום הסוסים השניים ותוך שעתיים, עברו הרים וכפרים, טסו כנשרים, והגיעו אל יהודים עשירים.

כך הגיע לליפציג העיר, ובלי שהיה ותהיה, אך נכנס לאכסניה, פנה למשרת פלוני, שילך בשמו לגביר האלמוני, וידרוש ממנו סך מאה אדומים, בשביל שבוי לפדיון.

והשליח, שהצדיק שלחו לגביר, העיר:

רבי, הלא פלוני הוא הכילי של העיר! אמנם הוא עשיר, מתגורר בהיכל, אך מטיל אימה על כול וכול. מוקף יוצאי משרתים, בהיכלו אין קץ לרהיטים, גנו ובוסתנו לשם ולתהילה, אין כמותם אצל איש מן הקהילה.

איך אעז ואוכל, אני המשרת הדל, להכנס לזה ההיכל, לבקש מאה אדומים, למען שבויים? הן ישרפני בהבל פיו, איך אוכל לבוא עמו בויכוח וריב, והוא גם נוגד ומתנגד, על כל חסיד זועף, לבלעו חיים הוא שואף!

ענה רבי לייב וקולו לוהב: השפל עינך למטה ותראה: לא בהט ודר, אלא עפר. וכי מהו ארמונו היקר לא עפר? ומה תכשיטי זהבו וכל השפר, לא אפר? הכל אפס ואָין; אף כל שפעת העדיים, וכל אבניו, ומרגליותיו – בעיני השם – כעפרותיו, וכל המשרתים שלו וכל הכבודה, למי יעודה? ולפי שאינו יודע ספר, הריהו בוודאי עפר ואפר! ואתה מפני עפר אתה פוחד?

הדליקו הדברים את לב השמש, ובכוח המצוה להיכל העשיר החל צועד, ושם דיבר בלהב ממש, בחום.

הודה הגביר בגודל התום, ובכורח הנדבה, ומיהר לתרום מאה אדומים, שילומים, לפדיון השבוי, כי ראה שהצדיק לגמול ראוי וראוי.

מעשה בעשירי למנין

כשר' לייב שרהס היה פעם בדרך נדודיו לאסוף כספים לצדקה, התחוללה סערה גדולה. כולו רטוב ועיף הגיע בקושי לכפר אחד. כאן נאלץ לשבות ביום הכיפורים. לא היו שם אלא שמונה יהודים ועוד שניים ביער הסמוך.

לאחר שטבל בנהר וסעד סעודה מפסקת, מיהר ר' לייב לבית התפלה הכפרי. באו גם השמונה. עמדו וחיכו לשניים, אך אלה לא באו, כי בינתים נאסרו. עם הרבי יחד לא היו אלא תשעה אנשים, ועשירי למנין מנין? תלו עיניהם בצדיק. שאל אותם: אולי ישנו בכפר יהודי מומר?

השתוממו על כך.

שערי תשובה פתוחים אפילו למשומד, הסביר להם, לפעמים מוצאים ניצוץ גם באפר.

סיפרו לו ששר הכפר, ה“פריץ”, מומר הוא. בת ה“פריץ” שקדם לו התאהבה בו, ואביה הבטיח לו שאם יתנצר ויתחתן עם בתו יוריש לו כל נכסיו. נתפתה ועשה כן.

האם יש לו עכשו אשה וילדים? – שאל ר' לייב.

לא, אשתו מתה עליו לאחר נישואיהם.

והיכן ארמונו?

הראו לו. מיד פשט טליתו, וכשעודנו בקיטל ובכיפתו הלבנים מיהר לשם, דפק על הדלת ומבלי להמתין לקריאת “יבוא” נכנס פנימה ועמד לפני השר פנים אל פנים. לרגע חשב ה“פריץ” לקרוא למשרתיו שישליכו יהודי זה לסוהר, אך נתרשם מאוד מזיו פניו וכמסומר עמד על עמדו. ור' לייב אמר לו:

שמי לייב שרהס, ואני מתלמידיו של הבעש"ט שהיה אומר: כל יהודי חייב להתפלל כדוד המלך: “הצילני מדמים, אלקים!” (תהילים נא, טז), כלומר שדמים (כסף) לא יהיו אצלי כאלוקים. הנה אמי, זכרונה לברכה, גם לה הציע פריץ אחד הון תועפות שתינשא לבנו, אך היא קידשה השם והתחתנה עם מלמד עני וזקן כדי להנצל מצפרניו – אבל אתה יצאת לשמד בשל כסף!

אך דע לך, שערי תשובה פתוחים לפניך. ערב יום הכיפורים היום. בוא ותשלים המנין, ותהיה “קודש לה'”.

חוורו פניו של המומר כמלבושיו ש הרבי. קם והלך עמו לבית התפלה. שם התעטף בטלית בריגוש כשבעיניו דמעות. הוציא הצדיק שני ספרי תורה, אחד לקח לעצמו ואחד מסר למומר, ופתח בניגון בחרדת קודש:

“על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העברינים”.

נתאנח המומר אנחות מזעזעות עד שהקהל בכה. כל ליל “כל נדרי” וכל יום הכיפורים עמד האיש על רגליו והתפלל בבכי, וביותר כשדפק על לבו באגרופו ב“על חטא”.

בסוף תפלת “נעילה” הכניס את ראשו לתוך ארון הקודש וקרא בכל כוחו:

“שמע ישראל”! מיד הוציא את ראשו וזעק שבע פעמים:

“ה' הוא האלקים!”.

בפעם השביעית יצאה נשמתו ב“אלקים”.

והנה ביקשו להתפלל ערבית – ושוב אין מנין, הלא נשארו רק תשעה.

אמר להם רבי לייב:

לאחר שיצאה נשמתו ב“אלקים” הרי הוא צדיק, וצדיקים אף במיתתם קרויים חיים, ומותר לצרפו למנין.

ור' לייב עבר לפני התיבה ובהתעוררות קרא: “והוא רחום יכפר עוון”…

למחרת נקבר המומר כבעל תשובה בחשאי בבית העלמין היהודי, ומאז ואילך היה ר' לייב נוהג לומר “קדיש” לעילוי נשמתו.

המופת של רבי לייב

כשהזקין הצדיק ובא בימים, עדיין נדד בדרכים, בין יערות ואגמים, להציל נצרכים, לפדות שבויים, לאסוף כספים, למען עניים, פדויים. ליווהו במסעיו תלמיד “המגיד”, באשר ישלחו דברו יגיד. יום אחד הגיעו לבית היי"ש הסמוך לוילנא העיר, ובעליו מאוד עשיר. כאן קבעו להם מקום מנוח, גם נתנו לסוסים להחליף כוח.

בבוקר אמר ר' לייב לתלמיד:

בעל הבית אלי קרא, עלי לחלצו מצרה.

בא האיש במהרה, לפני רבי לייב בן שרה. אמר לו הצדיק:

מהר ולך אל פלוני הנסיך האציל, אם נפשך תרצה להציל, והביאהו לפני חיש. ואם יסרב האיש, תפציר בו עד שיסכים. לך אל תחווה דיעה, אל תתמהמה.

נדהם בעל האכסניה, וענה בתמיהה:

איך לאותו רחוב אשים פעמיי? הן שם גויים, גוב אריות – שמיים עדיי – שם כלבים בני אשמדאי, והנסיך עצמו רשע מרושע, שום יהודי לא יצא משם חי!

ורבי לייב ביהודי גער, וציווה לילך חיש, אם לאו – יהי מצבו ביש, והוסיף:

דע, אנוכי לייב בן שרה. איש עוד לא דיבר אלי סרה.

היסס האכסנאי, ולא שמע לגערה, של ר' לייב בן שרה. אך למחרת נפלו למשכב, אשתו ושני בניו. ראה שהם בסכנה, מיד הסיק המסקנה, ובא לפני הצדיק והתחנן שישלחהו, מאלמנוּת ושׁכול יצילהו.

אך שׂם בעל האכסניה פעמיו לארמון, ברוב אימה, נרפאו בני ביתו ברפואה שלימה. נכנס האיש בפיק ברכּים, לרחוב האשמדאים. לגן הנסיך הגיע, ונאלמו הכלבים מנבוח, והמשרתים באו השערים לפתוח. כשהובא היהודי מפחד כושל, לפני העריץ המושל, שאלו הלה מה רצונו, ודיבר בחרי אף.

הבאתי הצו, מרבי לייב בן שרה, אליו מיד תסורה!

שמע השליט את שם הצדיק דנן, ונפלה עליו אימה, וחיש יצא מן הגן, והלך לבית המזיגה, והתייצב בכניעה ופיק, לפני הצדיק. התייחד בן שרה, עם נסיך השררה, חדר לפנים מחדר, ללא גינון והדר. יחד סוד המתיקו, מלים מפי הגוי נעתקו, וציווהו הצדיק שלא יגלה התעלומה, והסתלק המושל מבלי לומר מאומה, והלך לו לארמון. ציווה רבי לייב העגלה לרתום, ומיד נסעו משם, להושיע אביונים, מצרות ויגונים.

אך כעבור יום קרה מעשה איום: לבעל בית המזיגה העברי, היה משרת נכרי, וסמוך לפסח, הוי, שוד ושבר! – המשרת נעלם, והכמרים העלילו עלילת דם, וכל קהל ישראל, מאימה נאלם, ובשלשלאות של ברזל אסרו האכסנאי, וגזר דין מוות היה צפוי לו, אללי, כי בסתר עינוהו הרשעים עינויי שאול, שיודה על הפשע, על הכול.

נשבר ביסורים, ו“הודה” בבית האסורים, ששחט הגוי, כדי דמו במצות לשים, ועל פסק הדין השופט אותו החתים. אך הגזר־דין, המתין, עד שהשופט את השליט יחתים.

כששמע על כך השליט, הוא הנסיך שנפגש עם הצדיק, החלטה משונה החליט:

היהודי האסיר, מומחה הוא לבחירת סוס אביר, אתי יסע ליריד, ואני באחריותו אשא, ואשיבו לכאן, ואחר כך בידכם אתננו להמית.

והיהודי עם הנסיך האמיד, בא ליריד.

הנסיך לעניניו פנה, והיהודי מוקף שומרים הסתובב אנה ואנה. פתאום הכיר מרחוק, משרתו שנעלם, הגוי, ומתדהמה קרא: אוי!

נפל המשרת בגיל, על צואר בעל־ביתו שאחזהו חיל.

מה טוב כי הכרתני, נא עמך קחני, כי רע ומר לי כאן! – הגוי טען.

שאלו היהודי בלי שהיה, אך בתמיהה:

מדוע מביתי נעלמת, והאסון לי גרמת?

בכה על גורלו המר, ואמר:

אדוני ואלופי, אל תאשימני בחרי אף, טוב לי אתה מאב, אל תדיחני, בשוא אל תאשימני. הכמרים סבבוני בכחש וברמיה, כומר אחד הסית, הטעה: הבטיח לי שדה, בית, מגדלי אוויר לי בנה. לבסוף הבנתי הכוונה. אמרתי: מוטב ארעב, מאשר אגרום רעה לאדוני, מגיני. אך לילה אחד החוצה קראני פלוני, ופתאום אסרוני, בעגלה הושיבוני, ולעיר רחוקה טילטלוני. ברחתי משם כציפור מכלוב, ביקשתי אליך לשוב, אך הדרך רחוקה וגדולה הכמיהה, וכסף בידי אין לנסיעה. ואמש בחצות, כשתקפו הגעגועים מאוד, בא אלי יהודי זקן עם משרת צעיר, הושיב אותי בעגלה וחיש הביאני לגן העיר. בבוקר, אמר לי הזקן, חפשׂ ביריד ותמצא את אדונך, שאותך יחונן, ואתה עליו תגונן.

הבין בעל בית המזיגה, שכל זה מעשה רבי לייב בן שרה, ששם קץ לצרה. אמר למשרת: המתן לי בפונדק זה, אל תזוז מהמקום, ודאי יביאו אותי לכאן ואאסוף אותך עוד היום.

בינתים הוליכו השומרים את האסיר, אל הנסיך הצעיר, שעמד בשוק והמתין ליהודי, שיבחן המחירים, וינסה הרכשים הדוהרים. ואכן קנו הסוסים ורתמום במרכבה. מיד השתוללו כלהבה, שעטו ולפונדק הגיעו, שם ישב המשרת הגוי (זה שבגללו העלילו והוציאו גזר הדין), והמתין.

אמר היהודי לנסיך, כשהגיע, והצביע, על המשרת הנעלם: הנה עגלון מצוין, ממחוזנו, קחהו, הוא ינהג את סוסינו. ונסעו בשלום בעגלה, ללא תקלה.

בדרך שאל הנסיך את היהודי: התזכור כי באת לארמוני, בשליחות של רב זקן אלמוני, ולקחתני אליו מגני?

כן, השיב האסיר, אני זוכרו יפה אך למה תשאל?

ובכן שמעני, ידידי, אגלה לך סוד: מעכשיו איני מבין כוונתו של הרב עוד. הוא ציווה, שאם אי פעם ידרשו שאחתום על גזר דין אותך להמית, אסע עמך ליריד, לקנות סוסים, כי כאן יתרחשו ניסים; ולך, הנידון, תבוא הישועה. ועתה הדבר לי תמוה: הנה כעצתו עשיתי, סוסים קניתי, והיכן הישועה? הלא בשובי לעיר הכמרים, עלי למסור אותך לתליינים.

אם כן, הרגע, אדוני, כבר בטל דיני, כבר באה הישועה – היהודי הרגיע. הנה רואות עיניך את העגלון, זהו משרתי שנעלם שגרם לאסון.

חקור נא אותו ויספר כל שקרה!

חקר הנסיך את הנוהג בעגלה, וגילה את שורש העלילה, ובשובם לעיר, הציג הנסיך במשפט את הצעיר, הוא המשרת, לפני עדים שניים, שהכירוהו ונתגלתה האמת לעינים, והכריעה כף המאזנים. על כרחו הודה הכומר הרשע וענה: כן.

אכן צדיק מצרה נחלץ ורשע כפרה היה ונאמר: אמן!

תולדותיו

ר' יעקב יצחק נולד בשנת תק"ה¹. היה תלמידם של המגיד ממזריץ‘, ר’ לוי יצחק מברדיצ’ב ור' אלימלך מליזנסק. החל להתפרסם כצדיק בעיירה לנצוט בהיותו כבן שלושים וחמש, אך לא קבע כאן את בית מדרשו והיה נודד בעיירות השונות ומרחיב חוג חסידיו עד שנשתקע, לאחר עשרים שנה, בעיר לובלין ושם נודע בתואר “החוזה” עד הסתלקותו.

עיקר כוחו היה בהנהגת הציבור ולא בגיבוש שיטה עיונית מקורית בחסידות. התנגד לסיגופים ותעניות ולימד גודל חשיבותה של הענוה, הנובעת מהכרת האדם בקטנותו מול גדלות האלוקות. מלבד הענוה הדגיש כל המידות שבין אדם לחברו ולא ראה בהן דרכי התנהגות בלבד אלא כוח פועל בנסתר. בכוחות אלו על האדם תמיד לתקן את עצמו משום פגימותו מראשית. כך מעשיו כולם מכוונים לתכליתו, שהיא גם תכלית ההויה כולה – הגאולה השלמה: האישית, הלאומית, הקוסמית.

חסידיו־מעריציו ייחסו לו סגולת ראיית העתיד והעבר, כגון: מהי שושלת היוחסין של נשמת האדם ותיקונה בכל גלגוליה. לכן כינוהו “החוזה” או “הנביא”. כל איש מהם שילם פדיון תמורת העצה והברכה, והכסף שימש להחזקת “החצר” של הצדיק ולתמיכה בנזקקים. “החוזה” היה מעורה בחיי היהודים בפולין ופעל למענם, עם שלא היה מיודד עם חוגי השלטון. במיוחד פעל נגד חובת גיוס היהודים לצבא הפולני, עד שביטל הגזירה. הדי המאורעות המדיניים בתקופתו מהלכים בדרשותיו, במיוחד מלחמת נפוליון ברוסיה, בה ראה את ראשית מלחמת גוג ומגוג. אז כינס את המגיד מקוז’ניץ ואת רבי מנחם־מנדל מרימנוב וביקש שיפעלו עמו בתפלתם לקרב הגאולה. שלושת הצדיקים נפטרו באותה שנה, והסתלקותם, ובמיוחד זו של “החוזה”, נקשרה במסורת החסידית בהשתדלותו לדחוק הקץ.

ל“חוזה” קמו מתנגדים לא רק מבין “המתנגדים” אלא גם מקרב ראשי החסידות. אלו סלדו מהנהגתו כצדיק, שגבלה לדעתם בהתנשאות. אולם הוא לא נלחם באיש כדי לא להרבות מחלוקת ושנאת חינם, וגדלותו זו סייעה לו להרחיב חוג מעריציו ברחבי פולין.

ארבעה בנים היו לו, אך הוא לא העמיד שושלת. מבין תלמידיו – “היהודי” הקדוש מפשיסחא, ר' מאיר הלוי מאפטא, ר' נפתלי מרופשיץ ועוד. כן הותיר אחריו חיבורי דרושים וליקוטים.

ה“חוזה” מלובלין נפטר בשנת תקע"ה². זכר צדיק לברכה.

חתיכת הדג הקשורה בחוט

בנעוריו היה רבי יעקב יצחק מבקר תכופות בבית המגיד ממזריץ'.

ביקורו הראשון שם בערב שבת היה. נכנס למטבח ואמר למשמשים המבשלים דגים:

דגים לשבת קודש – אני נוהג לטרוח בהכנתם בעצמי. הרשו לי לעשות כך גם היום.

הסכימו. נטל חתיכת דג, מלח אותו והלך לו. תמהו עליו תלמידי המגיד: איך ידע אברך זה איזו חתיכת דג תגיע לידו במנה שלו, הלא תתערבב בין שער המנות ובין כל המסובין?

היה בין התלמידים ר' שניאור זלמן (לימים בעל ה“תניא”), שנקרא אז בחיבה “זלמניו”. נטל חוט וקשרו באותה חתיכה לסימן, אם תתגלגל לידו של אותו אברך. ברור שר' יעקב יצחק לא ידע על הסימן.

בשעת הסעודה ראה ר' שניאור זלמן, איך המשמש מושיט אותה מנה מסומנת לאיש אחר – והנה פלא: ברגע שהאיש רצה ליטול אותה בידו, אחזתו רעדה, ונאלץ להניחה בקערה של זה שישב לצידו – הוא ר' יעקב יצחק, שלימים נעשה “החוזה” מלובלין.

הבין רש"ז שבאברך זה גנוזות גדלות וקדושה.

בזכות שליטה ברוח

רב יששכר דב, צדיק חסיד וטוב, סיפר מעשה מרבו “החוזה”, ולא החסיר מהסיפור כי־הוא־זה:

פעם בראש השנה, נשתהה “החוזה”, לא הופיע, והציפיה גברה מרגע לרגע בדומיה ובפליאה.

סוף סוף הצדיק הגיע, וסיפר הסיבה שעיכבה התקיעה, כי בבקשו זכות להריע, בחכותו במתח, בחפשו בכל השטח, נזכר בדבר בו לא ייבוש:

הן מעולם לא כעס על איש, לא על זקן ולא על צעיר, לא בבית ולא בעיר. ופעם אחת שכח המשמש להכין לו מים, לנטילת ידים, שעליו לנטול עם הנץ החמה. לא גער, אלא השמיע המאמר, שחכם מחכמינו אמר: “כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה”, כך כתוב בגמרא, והוסיף: בגלל נטילת ידים, אעלה כעס על שפתים, ואעבור על דברי הגמרא, ואהיה חלילה כעובד עבודה זרה? ומשנכנס המשמש לחדר “החוזה” לפנים, האיר רבו לו פנים, ושמח שמצא זכות להריע, ולהתחיל בתקיעה. כולו קורן מאור, רמז לפתוח ב“למנצח לבני קורח מזמור”.

מופלאה דרך הרוח

כשביקר הרבי ר' נפתלי מרופשיץ אצל “החוזה” והלכו יחד להתפלל, נתחוללה סערה. נתעכבו בפינה אחת ולא יכלו להמשיך דרכם. אמר ר' נפתלי ל“חוזה”:

יעשה נא רבנו שתשקוט הסערה, שנוכל ללכת להתפלל.

לא ענה לו “החוזה”. חזר על דבריו שלוש פעמים, ו“החוזה” הוסיף לשתוק.

העז ר' נפתלי ואמר:

אם רבנו לא ישקיט הרוח, אעשה זאת אני, הלא סכנת נפשות!

עצם ר' נפתלי עיניו, וכרגע שקטה הסערה.

למחרת נחפזו הכפריים אל ה“חוזה” בזעקה ובבכיה, שבכל הסביבה פרצה מגיפה. שלח הצדיק לקרוא לר' נפתלי ואמר לו בתרעומת: ראה נא, ראה, מה גרמת. דע לך, כשהשם יתברך שולח רוחות, הן מבריחות חליים רעים למדבריות שאין שם איש. אך אתה, במעשה בלימת הסערה גרמת למגיפה בכפרים, ואתה חייב לתקן את שקילקלת.

הביט בו ר' נפתלי כמבקש עזרה. רמז לו “החוזה”, ונעמדו שניהם בתפלה ביחודים וכוונות.

מיד החלה רוח בריאה נושבת, והמגפה פסקה.

המתרושש והמתעשר ברגע אחד

חסיד אחד שמע מפי “החוזה” מלובלין הסבר לפסוק: “ה' מוריש ומעשיר” – ברגע אחד.

תמה החסיד: היתכן, ברגע אחד? ואם לפלוני נכסים רבים, איך יתכן שיאבד הכל ברגע אחד?

סע לדרכך ותראה, ענה “החוזה”.

בדרך היה צריך לעבור ליד ביתו של כומר אחד, שהיה ממכיריו. פתאום נתייקדה בו אש זרה. נכנס לכומר וביקש להמיר דתו.

שקר בפיך! – קרא הכומר בתמהון – באת ללגלג עלי.

אך החסיד עמד על שלו בתוקף.

לבסוף אמר לו הכומר: אם תחתום לי על חוזה, שכּל שלך – שלי, אאמין לך ואגש מיד לטכס ההמרה.

והחסיד חתם כרצון הכומר. אך ברגע שמסר לידו החוזה, החל מצפונו לייסרו באש נקיפה איומה. כולו נבוך ומבולבל ברח משם בהניחו בידי הכומר את החוזה, ובלבו אמר: מוטב לאבד כל הוני ולא לאבד נשמתי.

בדרך נזכר שתמה לפירושו של רבו ל“מוריש ומעשיר”, ומה שהשיב לו “החוזה”. נסע אליו וסיפר לו מה שעבר עליו. אמר לו “החוזה”: נו, עכשיו כבר אתה מאמין שה' מוריש ברגע אחד?

השיב החסיד בקול רועד: אבל, רבי, אני רוצה גם להבין את החצי השני של הפסוק – “ה' מעשיר” ברגע אחד.

סע הביתה, והשם יתברך יושיעך – השיב הצדיק.

והנה בטרם הגיע לעירו וברק פגע בבית הכומר ושרף את ביתו וכל אשר בו וגם החוזה, שחתם עליו החסיד, נשרף. וחזר להיות עשיר ברגע אחד.

כך נתאמת פירושו של “החוזה” מלובלין.

המיטה הגורמת לדקירות

לרב חסיד נודע, שהרבי מלובלין יעבור דרך עירו וינוח שם. והיה ידוע לו, שבכל מיטה זרה ש“החוזה” שוכב בה, הוא צועק: דקירות, דקירות!

מה עשה אותו חסיד? הזמין מיטה חדשה אצל נגר ירא שמים ואמר לו, שיטבול תחילה וינגר מתוך מחשבה טהורה.

עשה הנגר כהוראת הרב והכניס המיטה לבית מיוחד והניח עליה כלי מיטה לבנים ומגוהצים, העמיד שם כסא, שולחן ומנורה וסגר את החדר, והמפתח שמר אצלו.

כשהגיע “החוזה” יצא הרב החסיד לקראתו והזמינו לאכסניא המיוחדת שהכין לו וסיפר לו על תהליך התקנת המיטה. אולם אך שכב הצדיק על המיטה, התחיל צועק: גוואלד! הוי, דקירות, דקירות!

נתחלחל החסיד והציע לרבו שישכב במיטה שלו. הסכים הצדיק. כששכב, לא זו בלבד שלא צעק אלא אף נהנה.

כאן טוב מאד, אמר, מחיה נפשות ממש!

לסוף שאלו החסיד: רבי, מדוע חשת דקירות במיטה החדשה, הרי ירא שמים עשה אותה?

השיב לו:

אמנם המיטה כשרה, אלא שהנגר עשאה בימי “בין המצרים” (שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב), וחשתי במרה שחורה ובעצבות גדולה של הנגר, שנתעצב על חורבן המקדש.

קול הומה מבגדים

סיפר ר' שמחה בונם מפשיסחא:

בין חסידי הרבי מלובלין היו גדולים וטובים ממני. אלא שהם לא עמדו על גדלותו כמוני.

פעם נכנסתי אליו ולא היה בביתו. נכנסתי לחדרו ושמעתי קול הומה ומלחש ממלבושיו המכריז על קדושתו של לובשם.

החסיד והשר הגוי

מעשה בשר גוי שהיה אנטישמי גדול, וביותר היה שונא חסיד אחד שקדן על תורה ותפלה יומם ולילה, שמנהגו היה להשכים בקיץ ובחורף ועטוף בטלית לילך לבית המדרש ללמוד וללמד.

רקם אותו שר מזימה, איך לסכן את חייו של החסיד. ציוה על משרתיו לחפור בור בלילה באותו השביל ממש, בו היה מהלך החסיד עם השכמה ולהסוותו בכיסוי דק.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? זימן לו ליהודי אורח חשוב, והיה מסיח עמו בתורה עד שעה מאוחרת בלילה, ולמחרת לא השכים אלא כשהחמה כבר זרחה בגבורה, קם והלך כדרכו לבית המדרש. ממילא הבחין בבור ועקף אותו.

באותו בוקר מיהר הגוי אל המקום בחשבו ברשעותו, שהחסיד ודאי כבר מת בבור העמוק. אך מה גדל תמהונו כשראהו מהלך לו בשלום ובנחת בריא ושלם, כדרכו בוקר בוקר. למה איחרת היום ללכת לבית התפלה שלכם? – שאל אותו.

סיפר לו החסיד, שבגלל השיחה הארוכה בדברי תורה עם אורחו איחר לקום הבוקר.

נתן הגוי על כרחו שבח לאלוקי ישראל, סיבת הסיבות להצלת יהודיו־חסידיו.

פסק החוזה מלובלין ואמר:

עכשיו מובן לי הפסוק “הללו ה' כל גויים, כי גבר עלינו חסדו”.

אין בעל הנס מכיר בניסו. אבל שונאי ישראל לפי גודל רשעותם ומזימותיהם יודעים גם יודעים גודל חסדי ה' לישראל.

פלא התשובה

לר' אברהם מרדכי האביון, שלוש בוגרות שהגיעו לפרקן, אך מאין יקח כסף להשיאן? יעצה לו אשתו בלי הרבות במילין, לנסוע ל“חוזה” מלובלין. בא לצדיק ושפך לפניו מר לבו. יעץ לו לנסוע לקרשניק העיר, כי שם מזלו יאיר. הגיע ר' אברהם לשם ונכנס למלון, חשבו בעל האכסניא לבעל הון, כי גדול היה צקלונו ומלא ספרים, על כן כיבדו במאכלים יקרים.

ישב שם שבועות, למד וקרא, ועיין בגמרא, לבסוף הגיש לו בעל המלון, חשבון, ודרש התשלום במיטב הדינרים, פן מביתו יגרשו וחפציו יחרים.

באותו לילה בא בחשאי, המלמד של ילדי האכסנאי, אל החסיד המסכן, ולפניו התוודה וקונן:

לפני עשר שנים, כשבעל הבית נסע ליריד, וחזר אמיד, עם זהובים רבבה, נתפתיתי ליצרי וביצעתי גניבה, מתוך מגירת שולחנו. למחרת קם במלונו רעש גדול ואיום, שנמשך כל היום. התחרטתי, שנכשלתי, וביקשתי לילך להתוודות, אך תקפה אותי חלשות, והלב דאוב, זה עשר שנים שהכסף הגנוב, מונח בביתי לא יחסר זהוב, ועכשיו אני מוסר בידך הצרור שהיה עמי צפון, כדי שאשקיט המצפון.

למחרת קרא ר' אברהם לאכסנאי, והוציא מפיו הבטחה, שלא ישאל איך זה ומנין ואיפה, ודבר הגניבה הזכירו, ומיד החזיר לו כל צרורו.

נדהם האכסנאי, ושאלו, איך זה מצא לו, פנאי, לקבוע במעונו ישיבתו, ולשנות משנתו.

ענהו החסיד שכך היה הצו הזה, של “החוזה”, והוסיף שעני הוא ומרוד, וגם טרוד, בזו הבעיה: איך להשׂיא שלוש בוגרות ללא נדוניא?

מיד הוציא בעל המלון, מכיסו שלושה סכומים – ממש הון! – ומסרם לחסיד שי, שישׂיא בנותיו וירוה נחת בלי די.

וכששב ר' אברהם ל“חוזה”, וסיפר לו על הנס הזה, ועל החזרת הגניבה, השיב לו: תשוקתו של אותו מלמד לתשובה, לנחמה, לא הניחה לעפעפי תנומה.

תולדותיו

ר' יעקב יצחק נולד בשנת תקכ“ו¹. בבחרותו היה מלמד ילדים בכפרים, עד שהגיע אל “החוזה” מלובלין, דבק בו ונעשה תלמידו הקרוב ביותר, ו”החוזה" ראה בו מישנה לאדמו"רותו ומינהו למדריך אברכים למדנים בדרכי החסידות. שמו היה כשם רבו, משום כך כינוהו בשם “היהודי”. ובשל סיגופיו נודע גם בכינוי “הקדוש”.

ל“יהודי הקדוש” משייכים יסודה של חסידות פשיסחא, שעיקרה לימוד תורה תוך עיון והתעמקות. הוא הדריך חסידיו, שיגלו דרך של מזיגה בין הלמדנות שעיקרה שׂכלי לבין החסידות שעיקרה רגשי, וזו היתה סיסמתו: דע את עצמך, ועקור גאוותך מן השורש, ובכל יום תמיד התעלה במדרגה, קיים המצוות ללא שמץ פניה אישית, ללא שמץ כבוד או תועלתיות גשמית.

שיטתו בחסידות עוררה התנגדות בקרב “החוזה” ותלמידיו, עד ש“היהודי” נאלץ לעזוב את לובלין ולהתייצב בראש קהל חסידיו בפשיסחא. הוא השתדל אמנם לפני ר' מנחם־מנדל מרימנוב שיעשה שלום בינו לבין חסידי “החוזה” – אך לשוא.

“היהודי” הקדוש נסתלק בשנת תקע"א. זכר צדיק לברכה.

הנער הקדוש

ויהי היום, כחום היום, יצא השמש, האביון והרש, מבני “למ”ד וא“ו”, לשוח עם אב, הוא אבי יעקב יצחק הנער, בשדמה וביער, להאזין לאשוח הרן, לענות בעניין ח"ן, לשמוע שיח השיח, ולב ללב להסיח.

באו לערמונים, לבין ליבנים ואלונים, להפיג יגון וצער, על שפת פלג ביער, דילגו על כל בריה רוחשת, אולי ירעו – נשמתם חוששת.

דבריהם קלחו כרביבים ביער, ולב הנער, שנתלווה אליהם, המה וסער.

כשהגיעו למער, ראו עדרים שניים, כבשים וגדיים, מפה הגיחו ומשם, חמקו מרועם הנם, ורבוּ על דשאים. פתאום קפצו האיילים, מבין לצאלים, ואמרו לנגוח, בכוח, איש את אחיו, ולמרבה הריב, עמדו על שתים, וזקפו קרנים: גש הלאה בן־כלאיים!

חרד הנער למראה, חיש קפץ למרעה, שלום שׂם בין היריבים, ודשא חילק בין נדיבים.

הכבשים לא פעו, על הנער השופט תהו, כי נגע הצדיק ללב תמימים, תחתיהם עמדו אילמים, לעשב פה לא פתחו, סביב הנער השתטחו.

והנער חרש סח באחו: על מה תריבו? "מה – " שלום לעולם השיבו! יבול אֵל ברא בשפע, ויניב לאחת – שבע, והתענגו בטבע!

נדהם והשתאה האב, והשמש, מן הנער לא מש, ולחש: אף זה מלמ“ד– וא”ו! רועה יהיה לאנשים, במרעית צאן קדשים.

ואכן, כשגדל הנער היה לרבי קדוש, הלא זה “היהודי הקדוש”.

שכן למפחה

רבי יעקב יצחק מפשיסחא כשהיה עדיין צעיר והיה סמוך על שולחן חותנו ועסוק בתורה, היה גר בשכנותה של מפחה. כשהיה עובר על פניה יום יום, שם לבו לניצוצות הניתזים מן הברזל המלובן והיה רואה בזה סמל ללימוד תורה, שאפילו הברזל, אם הוא מלובן באש, ניתן לכופף אותו לכל צד. בבוקר, כשהיה הנפח הולם בפטישו והצילצולים עלו באזניו, היה יעקב יצחק קופץ ממיטתו, מתפלל ויושב לעסוק בתורה לשמה.

באותה שעה אמר בלבו: באמת עלי להתבייש, נפח זה משכים לקום כל כך לשם גשמיות בלבד, כל שכּן אני, שעלי להשכים מוקדם ממנו לעבודת הבורא.

למחרת השכים הבחור לפני הנפח. כשנכנס הנפח למפחה, שמע איך קול תורה כבר עולה בניגון ערב מביתו של השכן הצעיר. אמר בלבו: ראה, בן־אדם, צעיר זה אינו לומד לשם פרנסה, אף־על־פי־כן הוא כבר ער ועוסק במלאכתו. אני, שפרנסת אשתי וילדי עלי, הרי שאני חייב להשכים מוקדם ממנו. וסוף סוף מה כוחו של אותו בחור עדין לעומת שרירי הבריאים. אני מתערב עם עצמי שאתחרה בו ואנצח.

ביום השלישי הקדים הנפח במלאכתו לפני יעקב יצחק. שוב חש האברך חולשת הדעת כששמע שהנפח מנצחו בפטישו. החליט לקום לפני עלות השחר. אז משך הנפח ידו מן התחרות.

לימים, כשרבי יעקב יצחק נעשה ל“יהודי הקדוש”, היה מורגל לומר: על כל שהשגתי ועל כל שיש בי, אסיר תודה אני לאותו נפח.

מעשה בבעל עגלה

בידוע ש“היהודי” הקדוש היה נודד מעיר לעיר ומכפר לכפר כדי להתבונן וללמוד מה שניתן ללמוד ולתקן כל הטעון תיקון ולעזור עד היכן שידו מגעת.

פעם אחת עבר בכפר וראה עגלה אחת שנתהפכה. כל כמה שהתאמץ העגלון להקים את העגלה, לא עלתה בידו. נזדמן לשם יהודי אחד, קרא אליו האיכר: יהודי, עזור נא לי להקים את העגלה.

ניגש וניסה לעזור לו, אבל העגלה לא זזה ממקומה. רמז לו בעל הסוסים שידחוף בכוח. השיב היהודי: איני יכול! נתן בו הכפרי עינים זעומות ואמר: יכול אתה, אבל אינך רוצה!

כך גם אנחנו – סיים “היהודי” את סיפורו – יכולים אנו להקים את השכינה מעפר, אבל אין אנו רוצים.

השתיקה המצערת

הרבנית, אשתו של “היהודי”, דרכה היתה להמטיר עליו צעקות מציקות, אך הצדיק שתק ושתק ולא השיב לה דבר. הרגיזה אותה שתיקתו, והוסיפה יותר ויותר דברי עלבון וגידוף.

פעם שהה בביתו תלמידו, ר' שמחה בונם, תמה עליו: היתכן, רבי, שהוא אינו מגיב לדבריה כלל?

לא ענה לו הצדיק, אך למחרת שינה לפתע ממנהגו והשיב לה כפל כפליים.

שאלו ר' שמחה בונם: רבי, מה הסיבה שהפעם הפר שתיקתו?

ראיתי שהיא מצטערת מאוד בגלל שתיקתי וריחמתי עליה – השיב הצדיק.

מעשה בשעון

ירחמיאל, בנו בכורו של “היהודי”, בקי היה בשענוּת והשתלם בה כשהיה סמוך על שולחן חותנו, שגם הוא ידע משהו במקצוע זה. יום אחד ביקש הצעיר לנסוע לצדיק אחד שישב בעיר רחוקה כדי ללמוד מדרכיו, ולא היה לו כסף להוצאות הדרך. באותה שעה התקשה חותנו לתקן את שעון הכיס שלו ונתיאש ממנו. אמר לו ירחמיאל: אם תיתן לי עשרה זהובים להוצאות הדרך, אפרק את שעונך ואתקנו כראוי.

הסכים. כשפרק האברך את השעון, הוברר לו שהקפיץ הדק כשערה נתעקם. מיד יישר אותו והשעון החל לפעול.

מספרים: כששמעו החסידים סיפור זה יוצא מפי בנו של “היהודי” הקדוש – זלגו עיניהם דמעות.

הנפילה מן “המדרגות”

ר' מאיר מאפטא, מתלמידיו המפורסמים של “היהודי”, נכנס אליו לקבל ברכתו לפני הנסיעה.

אמר לו הצדיק:

דע לך, כשיהודי אומר “שמע ישראל” בכל כוחו, מיד מתיאש ממנו השטן. אלא הוא מחבל לו תחבולה זו: הוא מעניק לו “מדרגות”² גבוהות ובאלו טומן לו פח להכשילו כרצונו. ומה יעשה אז האיש? יצעק לקדוש ברוך הוא שיטול ממנה כל ה“מדרגות”.

יצא ר' מאיר לדרכו, כשהוא מתפלא למה רמזו דברי רבו.

והנה, כעבור זמן קם בבוקר וחש שהוא שומע ומבין צפצופי הציפרים, נעירת החמורים, געית הפרות, ובכלל מבין שיחת כל הברואים.

מנין לי פתאום חכמה זו? – שאל את עצמו, ובו ברגע נזכר בדברי רבו הקדוש.

הבנתי שזה מעשה שׂטן, סיפר ר' מאיר לחסידיו, שהעלני ל“מדרגות” כדי להפילנו מהן, ועשיתי כל שבידי עד שניטלו ממני. אולם “מדרגה” אחת שמועילה לנשמה נשארה בידי ומבקש אני שתלמדו ממני איך להשיגה, והיא: שליחת הנשמה לטבול בנהר די־נור, וכשתחזור תהא זכה ומאירה מאד.

כשסיים דבריו אלו נפל ר' מאיר לחלשוּת. כך שכב כשעה. מעט מעט שבה אליו רוחו. אז פנה לתלמידיו ואמר:

לא אוכל לתאר לכם את גודל התענוג, הנעימות, היופי והצחות ששרויים בי ברגע זה, לאחר שנשמתי טבלה באותו נהר.

התלמיד ורבו

באחרית חייו של “היהודי” הקדוש מפשיסחא בא לרבו, “החוזה” מלובלין, לקראת ראש השנה. לפני שנפרד ממנו ביקש “היהודי” לשוחח עמו ביחידות. מיד יצאו החסידים מן החדר. סח “היהודי”, שבעיינו בספר “רזיאל המלאך” מצא שהגיעה שעתו להסתלק מיד אחרי ראש השנה.

השיב לו “החוזה”:

תשאר כאן, אצלנו, וכך נעכב הקץ ולא תסתלק מן העולם.

אך “היהודי” לא קיבל עצת רבו ויצא לדרכו לעירו.

בדרך הסביר לתלמידיו:

רבנו באמת יכול היה להאריך את חיי, אך בכך היה נוטל ממני כל “המדרגות” – וחיים בלא הם אינם חיים.

ובליל ראש השנה סח להם:

שמעתי שמכריזים בשמים שאני או רבי, “החוזה”, עומדים לעלות לשם מיד אחרי ראש השנה, ונתנו בידי הברירה: לבחור בי או בו. ובחרתי בי.

אמנם אילו בחרתי בו, היה בכוחי למנוע הסתלקותו, כשם שהוא ביקש לפעול למעני, אך התביישתי מפני המלאכים. הלא הם אינם יודעים שבכוחי למנוע הסתלקותו, והיו אומרים: ראו נא, ראו, איזה תלמיד הוא זה, את רבו הוא משלח מעולם הזה ובעצמו הוא רוצה להשאר בחיים.

תולדותיו

ר' שמחה בונם נולד בשנת תקכ“ה¹. עסק במסחר וניהל עסקי היערות של היהודי העשיר ד' ברגסון ואשתו תמר מוורשה – פטרוני חסידות פולין דאז. כן למד רוקחות בדנציג ועסק בה. ידע פולנית, גרמנית, ולאטינית והתלבש כאירופאי, וייצג בהצלחה עניני היהודים לפני השלטון הפולני־רוסי. אף על פי כן לא זנח את דרך החסידות, שקיבל תחילה מהמגיד מקוז’ניץ, מרבי משה לייב מסאסוב ומר' דוד מלילוב, ולאחר מכן מ”החוזה" מלובלין. לבסוף נעשה לתלמידו המובהק של “היהודי” מפשיסחא, ולאחר פטירתו ירש את מקומו בהנהגת העדה החסידית. כרבו הקדוש דגל ר' שמחה בונם בלמדנות ובחקר התורני־פילוסופי בדרכם של הרמב“ם והמהר”ל מפראג. אחד מתלמידיו העיד עליו: רבי מתפלסף וחוקר, בקי בלשונות, לוקח את כל חיל צבאו מבני עליה תורניים מופלגים.

עם זאת נודע ר' שמחה בונם בעממיותו ובאהבת ישראל שלו ובשיטותיו המיוחדות לקרב בעלי עבירה לחסידות.

ר' שמחה בונם זצ“ל נסתלק בשנת תקפ”ז². עם פטירתו עברו חסידיו לר' מנחם־מנדל מקוצק.

ר' שמחה בונם כרוקח

לפני שנתמנה ר' שמחה בונם לרב, היה לו בית מרקחת. והימים ימי מלחמת הצרפתים ברוסים.

בתשרי תקע“ב³ חנה בעיר מחנה צרפתים בליווי רופא. והנה בליל יום הכיפורים בתפלת “כל נדרי” באו חיילים דחופים לבית התפלה של רש”ב והמירשם בידם מהרופא להכין התרופה בדחיפות עבור שר הצבא. ר' שמחה בונם עמד באותה שעה ב“שמונה עשרה” שבלחש. המתינו עד שיסיים ומסרו לו הרצפט הדחוף. עיין בו ואמר לשליחים, שלא יכין התרופה אלא מיד אחר התפלה יבוא בעצמו לשר המטה. לאחר התפלה שב הביתה ומצא שם את הרופא ממתין לו בקוצר רוח בליווי יהודים מחשובי הקהילה. סיפר לו הרופא בדמעות כי כתב המירשם בכוונה רעה, כדי לבלבל את הרב בתפלתו, ורשם רעל מסוכן והוא מתחרט מאוד ומבקש ממנו סליחה ומחילה ומתחנן שלא ילך לשר.

תהה עליו רש"ב אם לסלוח לו. אך הרופא עם בני לויתו היהודים הפצירו ברבנו מאוד, והרופא כרע לפניו והבטיח, שמהיום ואילך לא ירע עוד לשום יהודי. ואז מחל לו הרב שמחה בונם.

ר' שמחה וסוחר העצים

הרבי ר' שמחה בונם מפשיסחא היה מספר, שפעם אחת נתקבלה תפלתו במרומים לאלתר. יום אחד הוביל עצים על גבי רפסודה בנהר ויסלה לעשיר אחד שבדנציג כדי למכרם. כשהגיע ליעדו ירדו המחירים כל כך, שאותו סוחר עמד לפשוט את הרגל.

מה עשה ר' בונם? ישב בדנציג מספר שבועות, עיכב המכירה והמתין לעליית המחירים. אולם המחירים המשיכו לרדת. לבסוף פרץ בבכי בחדרו שבאכסניא וטען לפני ה':

אנא, הושיעה נא, כשם שפוטיפר נתברך בזכות יוסף, יתברך נא גם אדוני סוחר העצים היהודי בגללי, אף על פי שאיני צדיק כיוסף, גם אדוני אינו כאותו השר המצרי.

בו־ברגע נפתחה הדלת ונכנס סוחר אחד והודיע שמחיר העצים האמיר. מיד קם ר' בונם ומכר את כל העצים ברווח גדול.

ר' שמחה כאליהו

מי ימלל מופתי רבנו, זכותו תגן עלינו, פלאי שמחה בונם, מי ינאם, הן רבנו, דומה לאליהו נביאנו:

ביום בהיר, מצא בשדה חורש צעיר, אלישע נוהג בשוורים כאיכר, בתילום תלמים ראה עיקר. והבחור הפשוט – אותו ביקש לעשות נושא מורשתו, עליו השליך אדרתו.

בין רגע נעשה הכל בהיר, לאיכר הצעיר, ולא שאל דבר עוד, כי נתלקח בו היקוד; ושחט ושרף ובישל וחילק לעם, וראה כי בכך יעודו של התם, ואדרת אליה, תעטהו כשלהבת י־ה.

וכי מה נתן לו אליהו, שלנביא עשהו?

הו, הרבה הרבה מאוד: הדליק בנפשו ערגה לסוד, על כן עזב בית ושדה והורים, ונמשך בחבלי קסם אחר איש האלקים.

ומשום שהתלקחה בו הכמיהה לשמים, זכה לקבל מאליהו כפל כפליים.

כך גם בונם רבנו: אך נגע בידו של עגלון פשוט, עני מרוד, נתלקחו בו חיש רשפי י־ה, כאש אלישע מאדרת אליה, ותשוקת לימוד התורה יקדה בו יקוד, עד מסור נפשו עליה מאוד.

משחק האישקוקי (השחמט)

צעיר היה עדיין ר' שמחה בונם מפשיסחא, כשנעשה לצדיק מפורסם. אמנם עסק במסחר, אך התנהג בענווה וביושר עם בני האדם. העידו עליו: כל שעשה, לשם שמים עשה.

פעם אחת שיחק באישקוקי עם בעל עבירות. התפלאו חסידיו:

איך זה לשחק עם שכזה!

אחד מידידיו התבונן במשחק והאזין לכל דיבור שיצא מפי הצדיק. מיד הוברר לו לשם מה בחר דווקא בזה כחבר למשחק.

כשהגיעו להפסקה שבין מהלך למהלך, למשל, בין מהלך “הרץ” המאיים על “המלכה”, התחיל שמחה בונם לפזם: בים־בום, בים־בום, וחרז חרוז זה: “הווה זהיר ועֵר, שלא תצטער”.

אותו ברנש שעמד אז לפני חטא, תפס את העקיצה של הצדיק. התבייש מאוד וחזר בו והחליט, שלא יבצע את העבירה המתוכננת.

הרי רבי שמחה בונם לא הטיף מוסר לבחור אלא רמז לו כלאחר־פה דיבר שהמשחק מחייבו, דיבר דו־משמעי.

לבסוף נעשה אותו בחור לחסיד ירא שמים.

ושוב שיחק באישקוקי עם עבריין גדול. לאחר הסעת כלי אחד ביקש ממנו שירשה לו לחזור בו מטעותו. הסכים, וכן בשניה, אך משביקש שמחה בונם לחזור בו בשלישית, סרב האיש בתוקף וקרא: לכול יש גבול! ויתרתי לך פעם ופעמיים, לא אוותר לך עוד. אין חוזרים ממהלך לאחר מעשה!

לשמע הדברים האלה קרא שמחה בונם בצער:

אוי להם, לאנשים, ששקעו כל כך בתהום החטא עד ששום דרך לא תזיז אותם לחזור בהם!

נדהם האיש. עיניו נלטשו מחוריהן וזיעה קרה כיסתה אותו.

בנשמתו נתלקח ניצוץ של חרטה ותשובה. לא עברו ימים רבים והיה לחסיד שבחסידים.

סוסים חשבו שצמחו להם כנפים

פעם אחת רצה הבעש"ט לנסוע לדרך רחוקה. שכר לו עגלה ושני סוסים ואמר לעגלון: בכל הדרך אל תשאל שאלות, ואם תראה דבר פלא, שמור אותו בסוד.

כידוע, היה הבעש"ט בקי בסוד קפיצת הדרך. אך עלה עם עגלונו על העגלה, מילמל לחש קדוש ומיד נתקפל הדרך, נתקצרו מרחקים מאות מילין. לא הספיקו הסוסים לצהול צהלות אחדות, וכבר עמדו ליד האכסניה הראשונה שבדרך. בנסיעה רגילה היה העגלון עושה כאן חניה ומאכילם. אף הפעם הניעו ראשיהם, מוכנים לקבל מידיו את מנת השיבולת שועל. אך לא הספיקו להסב ראשם לאחור וכבר דהרו בסערה. כשחלפה גם האכסניה השניה ביעף על פניהם חשבו הסוסים: כנראה נעשינו לבני אדם! גם הם לא אוכלים בכל שעה. רק לפנות ערב, באכסניא האחרונה, נאכל את ארוחת הערב.

כשהחשיך, והסוסים עדיין הוסיפו לטוס בלא אוכל, אמרו זה לזה: כנראה היינו למלאכים!

סוף סוף הגיעו לאכסניה האחרונה וחנו שם. ניגש העגלון, התיר ריתמתם והובילם לאורווה. כאן הושיט להם שיבולת שועל. הרעבים שיקעו ראשיהם באבוס המלא ושכחו הזיותיהם שבדרך.

זו עצתי גם לך – השיב הצדיק ר' שמחה בונם ליהודי אחד, שהתאונן בפניו כי עברו עליו ימים רבים בתענית ועדיין לא זכה לגילוי אליהו הנביא: עשׂה כאותם הסוסים, השקע ראשך בתורה ותשכח את הזיותיך.

מי הדבש

פעם אחת בא רבי שמחה בוּנם לסעודה שערכו תלמידיו. בשעת הסעודה סיפר להם משל זה: איש אחד שמובטל היה ממלאכה, חיפש עבודת קבע. יעצו לו ידידיו שילמד להכין מי־דבש, משקה שרבים קופצים עליו בחורף ובקיץ. נסע האיש לעיר המחוז ופנה למומחה ולמד אצלו הכנת מי דבש. כשידע את המלאכה, כך חשב, שילם למומחה בעין יפה ונסע שמח הביתה. מיד זימן את קרוביו ומיודעיו לכבדם מן המשקה המשובח שלמד להכין כדי שיפרסמוהו בכל העיר.

אך כשהגיש את כוסות המשקה לאורחים וטעמו ממנו, עיקמו אפם ורקקו רקיקות: טפו, טפו! – המשקה מר, מעורר בחילה!

נעלב האיש, כעס על המומחה ונסע בסערה לעירו, אך נכנס לביתו המטיר עליו גידופים:

רמאי שכמוך! וכי לא שילמתי לך ממיטב כספי? החזר לי כל ששילמתי ופיצויים בגלל העלבון!

נבוך האיש ותמה עליו, והחל חוקרו: הגד לי, רבי יהודי, האם שמת במי הדבש כל התבלינים כפי שלימדתיך?

כן!

האם בישלת כשיעור הזמן שלימדתיך?

כן.

ומה מידה של דבש שמת?

מה, דבש? – קרא השוטה בהשתוממות, על דבש לא חשבתי כלל!

כך גם אצלכם, רבותי, אמר רבי שמחה בונם, טובה סעודת חברים, אך חייבים לשים בתוכה מידה הגונה של חסידות.

לא תחמוד

יום אחד הגיע ר' שמחה בונם לעיר אחת, והזמינו החסידים מקום בשבילו באכסניא מפוארת. כשנכנס לשם ישב בפרוזדור והמתין שיפרקו מטלטליו מן העגלה. בינתים הסתכל בפאר שבאותו מלון. פתאום פנה למשמשיו ואמר להם להחזיר כל המטלטלין לעגלה ולעזוב את המקום. השתוממו החסידים, אך לא שאלו דבר. לבסוף מצאו לו חדר קטן וצר בביתו של שוחט העיר. סבל שם הצדיק מהדוחק ומן החום הקיצי הגדול.

כששב לביתו אמר לחסידיו: ודאי סבורים אתם, שאיזה דבר מבהיל ודוחה ראיתי באותו מלון ועזבתי אותו מיד? כלל לא, אלא כדי להזהר מלעבור על לאו: “לא תחמוד”. בגלל הקישוטים ההדורים חששתי שאעבור על לאו זה. ולא עוד אלא חשתי שבעל הבית אינו מרוצה כלל שאתאכסן אצלו, רק נענה להפצרתכם.

יש לנצור הלשון

סיפר ר' שמחה בונם:

פעם אחת בשעת ההקפות בשמחת תורה ניצנצה במוחי פתאום התיבה “דוּד” (קסיל). נבהלתי מאוד, כי לא ידעתי למה היא רומזת. ודאי הייתי חייב לפעול במשהו והזנחתיו.

לא שקטתי עד שבמוצאי החג נתגלתה לי הסיבה. באותה שעה בא אלי יהודי כפרי ואמר, שהדוּד שעליו סיפר לי בקיץ, הוחזר לו ע"י הגנבים כפי שהבטחתי לו. ביקשתי שיזכיר לי פרטי המעשה, וסיפר שבא לפני אז והתאונן בבכי שנגנב אצלו הדוּד, והוא נחוץ לו מאוד, ואין בידו לקנות חדש במקומו. פלטתי באזניו: בשעת ההקפות יוחזר לך.

אכן, אינני יודע משום מה אמרתי כך, וגם החסידים שעמדו במחיצתי תמהו על תשובתי המשונה. והמקרה נשכח ממני לגמרי.

על כן נענשתי, אמר הצדיק, שבשעת ההקפות נצנצה בי מחשבה של חול.

ראו נא ראו, הוסיף, עד כמה צריך אדם לנצור לשונו.

היופי האמיתי

חסידיו של ר' שמחה בונם ישבו פעם בחבורה, כשנכנס לחדרם יהודי מן המשכילים וביקש לראות את הצדיק. חשדו בו, שבא לזלזל ברבם ולצערו, ודחוהו. אך כשראו עגמת נפשו, חזרו בהם וסיפרו על המקרה לרבם. נרעד ר' שמחה בונם וציווה שיכניסוהו אליו מיד. בינתים הרחיק האיש משם. רצו החסידים אחריו עד שהשיגו אותו והביאוהו אל הצדיק.

כשנכנס לא ביקש לשהות עמו ביחידות, והתלמידים שמעו את שאלתו:

נזדמנו לפני שני שידוכים: אחד עם יפת־תואר אך לא מיוחסת, והאחר עם מיוחסת אך לא יפת תואר. באיזה מהם אבחר, רבי?

תמהו החסידים על כך, שלא זו בלבד שמעז להטריד את רבם בשאלה כזו, אלא שהצדיק גם מקשיב בכובד ראש ושוקל בדעתו. לבסוף השיב:

יופי הוא באמת יופי.

קיבל המשכיל התשובה בשמחה ויצא לדרכו.

אז אמר הצדיק לתלמידיו:

יהודי זה שאל אותי, אם ללמוד קבלה על פי הרמ“ק ז”ל או על פי האר“י ז”ל, והשבתי לו שילמד קבלת האר"י⁴.

תולדותיו

ר' אהרון בן יעקב, המכונה אהרון הגדול, היה מראשוני האדמו“רים בליטא. נולד בשנת תצ”ו¹. רבו בחסידות היה המגיד ממזריץ‘. כבר בחיי רבו, בשנת תקכ"ה², הקים “חצר” משלו בקארלין הסמוכה לפינסק והפך אותה למרכז חסידות בצפון ליטא בדומה למזריץ’ שבדרומה.

ר' אהרון הגדול עשה רבות להתפשטות החסידות בערי ליטא, ובכך עורר עליו את זעמם של “המתנגדים”; ה“מנינים” שהקימו חסידיו בערים השונות נסגרו בכוח וכתביהם שיצאו אז לאור הועלו באש.

דרכו בחסידות היתה ברוח הבעש"ט. העלה על נס את השמחה, שכן מקורה בקדושה, כך גרס, לעומת העצבות באדם שהיא כשאוֹל, ופירושה תחושת חסר משום הרצון לספק טובת עצמו. כן התנגד להסתגפות לפי שהיא עצת היצר הרע.

ר' אהרון הגדול סייע להמוני העם העניים. לחסידיו ציווה ללמוד משניות וספרי מוסר בכל יום.

בנו המשיך השושלת בעיר סטולין, ומאז נקראים החסידים קארלינים־סטולינים.

ר' אהרון נסתלק בשנת תקל"ב³. זכר צדיק לברכה.

“אני”

חסיד אחד, מרבו המגיד נפרד; עיניו זורחות, לחייו פורחות, ובליבו המיית רוויה. מרבו ממזריץ' ספג דיוֹ, מנגלה ומנסתר, כבר עמד על סוד הניגון, והתיקון, אף למד להאזין לבת קול שבטבע תרנין. כך הגיע לעיר קארלין. בחצות הגיע, ובלי שהיה, פנה לבית הצדיק ר' אהרון, והקיש על החלון:

ר' אהרון, לי פתח, אל תתנני ללון כעני ודך!

הצדיק כלל לא נם, מעל הגמרא השתוחח התם, חרש למד בעיון, התעמק בסוגיה בדיון, שמע הקול הדופק בחלון, מן הספר לא נע, רבי אהרון, וענה: מיהו זה המבקש באישון ליל לבוא למעוני?

“אני”. השיב החסיד במקצת מבוכה, דעתו עליו זחוחה, ובליבו פליאה על רעו, שבקולו, לא משגיח. דפק בשנית, ובשלישית, אך הצדיק ראשו מהספר לא הרים, כלא שומע עצמו השׂים. הגביר דפיקה ברביעית, ולאחר שהיה, שאל בתמיהה:

ר' אהרון, האם שכחתני, כלל לא הכרתני, בקראי אליך: “אנכי”, “אני”, לביתך בחצות לא תכניסני?

אט אט הצדיק זע, וענה, ברוב כוונה: וכי מי זה מעז לאמור “אני”, “אנכי”, בגאווה? רק השם בסיני הבוער בלהבה, מעז, “אנכי” להכריז. שׂנוי עלי איש יהיר, ששבילו אינו מאיר, כשעודנו צעיר…

הבין התלמיד אצל החלון, את מענה אהרון, ובעוד זקנו ופיאותיו נוטפים רסיסי טל, נתחלחל:

אכן, עמך הדין, רבי, כולי המום, לא למדתי מאום! עלי לשוב ליצוק מים על ידי המגיד, שמנגלה עוד לי יגיד, ואולי גם יורני מתורת הח"ן, אמן!

מחיקת חטאים ביסורים

פעם אחת קרא הצדיק ר' אהרון ביום כיפורים מתוך ה“מחזור”: רבונו של עולם, כל שחטאתי לפניך, מחוק ברחמיך הרבים על ידי יסורים! (במקום הכתוב ב“מחזור”: “אבל לא על ידי יסורים!”)

והנה למחרת יום כיפורים התחיל סובל מכאובים חזקים בשל פצעים מלאי מוגלה בכל גופו.

אך כשהגיע באותה שנה ב“סדר” בהגדה של פסח, ל“שפוך חמתך על הגויים” – רקע ברגלו על הריצפה כך, שנפתחו כל הפצעים והמוגלה שזבה מהם חדרה דרך כל בגדיו ונספגה בקיטל הלבן, ונרפא.

בעיר סטולין שמרו משך שנים את הקיטל כדבר שבקדושה.

גדול כוח האמונה בצדיקים

הרבי ר' אהרון מקארלין סיפר מעשה זה בשמו של מחותנו, הרבי ר' ישראל מרוז’ין:

היו שני יהודים בשני כפרים סמוכים. אחד מהם האמין בכוחם של צדיקים ואשתו לא, והשני – להיפך.

והנה חלה היהודי המאמין ברביים במחלה קשה. באו אליו רופאים, רשמו לו כל מיני תרופות – וללא הועיל. ביקש מאשתו שתסע לצדיק אחד שיתפלל בעדו. האשה, שלא האמינה בצדיקים, נענתה לבעלה מרחמים ונסעה לר' ישראל מרוז’ין. בדרכה הגיעה לכפר השכן, שם התגורר היהודי שלא האמין ברביים, ומצאה אותו שרוי בדאגה, כי לא היה לו כסף לשלם דמי השכירות ל“פריץ” הגוי בעד בית המזיגה.

כשראתה אשת החוכר המאמינה בצדיקים, שאשת הכפרי השכן (הידועה כלא מאמינה) נוסעת לרוז’ינאי, נסעה גם היא עמה. לפני הכניסה לרבי, כנהוג, ניגשו הנשים למשמש, שיכתוב לכל אחת מהן את בקשתה בפתק.

והנה קרה משהו מוזר: הוחלפו הפתקאות שלהן כך, שאשת החולה מסרה פתקה של אשת החוכר, שבעלה במצוקה כספית, וזו מסרה הפתק שהצדיק יברך את בעלה ברפואה שלמה.

השיב הצדיק לאשת החולה: “ה' יושיעך”! ולאשת החוכר אמר, שיעמידו לבעלה כוסות רוח ועלוקות.

האשה הפשוטה האמינה בתמימות גמורה, שתרופת הרבי תעזור להתגבר על המצוקה הכספית ויוכלו לשלם החוב. כשחזרה הביתה התפלא בעלה על הסגולה המוזרה שנתן לו הרוז’ינאי, ואף על פי שלא האמין בצדיקים, קיבל על עצמו לקיים הכול.

והנה קרב יום פרעון החוב, ובידו אין פרוטה. שכב במיטה. העמידו לו כוסות רוח ועלוקות, שמצצו את דמו, וכל גופו נתכסה בפצעים. אמנם רגז והתאונן על אשתו, אך היא ניחמה ועודדה אותו, שבאלו יוושע.

והנה בא שוטר מטעם ה“פריץ” ובידו התראה: אם לא ישלם חובו היום, יגורש מבית המזיגה. חזר השוטר־השליח וסיפר לאדוניו, שמצא את היהודי במיטה וכולו מתבוסס בדמו. לא האמין ה“פריץ” וציווה להביאו עם מיטתו אליו. כשהובא החולה לבית הגוי, ראתה אשת ה“פריץ” את פצעיו ונכמרו רחמיה עליו, ניגשה אליו ושאלה: איך קרה לך אסון זה?

ניצנץ סיפור בדוי בראשו ואמר לה: לאחר יגיעה רבה השגתי אתמול את כל הסכום כדי לשלם את חובי לבעלך, אלא לאסוני, כשחזרתי ברגל מהעיר לכפר החשיך היום, והתנפלו עלי גזלנים ושדדו כל כספי והכוני ופצעוני כל כך.

פנתה הגויה העדינה לבעלה ואמרה:

הנה בגללנו באה עליו הצרה הזאת, עלינו לרפאו ולהבריאו.

הסכים בעלה להצעתה, והיא הוסיפה: בגלל המילווים שבוודאי לווית בעיר נעשית בעל חוב, הרי שתוכל להחזיק את בית המזיגה עוד שלוש שנים ללא תשלום.

והעיר כאן הרבי מקארלין: כשמחותני, הצדיק מרוז’ין, סיים לספר לי את המקרה הזה אמר לי:

תאמין לי, כשעמדה לפני האשה לבקש עצה בדבר חובם לפריץ, לא היה בידי מה ליעץ לה, רק בכוח אמונתה התמימה זכתה לישועה מן השמים.

תולדותיו

נולד בשנת תצ"ח¹. היה תלמידם של ר' דב בר המגיד ממזריץ' ושל ר' אהרון הגדול מקארלין, מיסד השושלת הקארלינית. ר' שלמה כיהן בראש החסידות הקארלינית אחרי הסתלקותו של ר' אהרון הגדול. לא הניח אחריו כל כתבים, אך אמרותיו וסיפוריו שגורים היו בפי חסידיו.

רוב הצדיקים שקמו בליטא, אחריו, היו מתלמידיו או מתלמידי תלמידיו.

ר' שלמה נפטר בשנת תקנ"ב². זכר צדיק לברכה.

קללה שהיא ברכה

בפינסק העיר התגורר “מתנגד” אחד שלמד “זוהר” ונתקל בענין שנתקשה להבינו. החליט להכנס לאדמו"ר ר' שלמה מקארלין ולבקש ממנו פירוש.

אמר לו הרבי: אגלה לך הפירוש, בתנאי שתקלל את הגאון מוילנא כפי שאגיד לך.

נבהל האיש, מעריצו של הגאון, והלך לו.

כשנתייגע להבין הענין ב“זוהר” ולא הצליח, שב אל הצדיק ר' שלמה, נכנס אליו ואמר לו, שהוא מסכים לתנאי שלו, ובלבד שיפרש לו הפיסקא.

אמר לו ר' שלמה: “תקלל” את הגאון בשמי, שמצאצאיו יוולדו חסידים.

התפעל ה“מתנגד” לשמע ההצעה ו“קילל” הגאון בשמחה.

ואכן נתקיימו הדברים: נכדיו של הגאון מוילנא היו רבנים חסידים מפורסמים, מתלמידיו של האדמו“ר בעל ה”צמח צדק" מלובביץ'.

המכה הגואלת

יהודי שסבל ממחשבות כפירה והרהורי עבודה זרה בא לפני צדיק אחד וביקש ממנו דרך לתשובה. ענה לו הצדיק, שילך לר' שלמה מקארלין.

בא אל הרבי ר' שלמה בחנוכה. עמד בתוך קהל חסידיו וראה, שהאדמו"ר מדליק הנרות ולאחר ההדלקה אומר מזמורי תהלים.

כשהגיע לפסוק: “ויפרקנו מצרינו כי לעולם חסדו” – פנה לפתע אל האיש, היכהו על כתיפו ושאל:

המאמין אתה שהשם יתברך יכול לפרוק מכל הצרים והקליפות?

בו ברגע חש האיש שנשתחרר מכל הרהורי הכפירה שהטרידוהו.

אהבת ישראל

לפני שנפטר הצדיק ר' שלמה, ציווה על תלמידיו, שאחרי מותו ילכו לצדיק ר' מרדכי מנישחיז. היה בין תלמידיו גם ר' אורי, “השרף” מסטרליסק. כששמע הצו, מיהר לצדיק מנשחיז והמתין בין הבאים להכנס אליו. ראה בין הממתינים גביר אחד, שבא לקבל ברכת הצדיק להצלחה במסחר, והצדיק קיבלו בסבר פנים יפות.

התפלא הסטרליסקי מאוד, שכן הבחין בפני האיש שלא מכבר עבר עברה חמורה, ונזדעזע על כך שהצדיק מקרב איש כזה.

ראה זאת ר' מרדכי ואמר אל “השרף” בתוקף:

לך מפה, מה אתה רוצה אצלי?

יצא ר' אורי מאוכזב וממורמר והלך לבית המדרש.

לאחר זמן קצר הגיע לבית המדרש גם ר' מרדכי, שחיפש אותו עד שמצאו, ואמר לו:

וכי סבור אתה, שאני לא ראיתי את שראית אתה? אלא רבך הקדוש מקארלין שלחך אלי כדי שתלמד לדעת, שמי שאין אהבת ישראל מקננת בלבו ושולטת בו עד שאוהב כל יהודי, ואפילו את זה שעבר עבירה גדולה – אדם כזה אינו מגיע אפילו לחצי העבודה שהוא צריך לעבוד את השם יתברך. שכן רק בכוח אהבת ישראל ניתן לקרב את החוטא ולעשותו בעל תשובה גמור.

שתק “השרף” והבין כוונתו של רבו בציוויו האחרון לגבי גדלותו של הצדיק מנישחיז.

תולדותיו

ר' שמואל (שמילקא) נולד בשנת תפ“ו¹. היה תלמידו של הבעש”ט, מראשוני תנועת החסידות ומפיציה בפולין ובגליציה.

ר' שמילקא כיהן כרב בערי גאליציה השונות, ובשנותיו האחרונות – כרב וכצדיק כאחד בניקלשבורג שבקיסרות הגרמנית, למרות שרבים התנגדו אז למינויו כרב בעיר־מדינה זו, משום שלא היה בקיא בלשון הגרמנית ולא מעורה בחיי הקיסרות.

דרכו בהנהגה החסידית היתה רחוקה מדרך רבו הבעש"ט. נהג להתרחק מן ההמון והרבה להסתגף ולהשמיע באזני חסידיו – רובם אברכים בני תורה – מחאתו כנגד ההווי החסידי שהיתה בו, לדעתו, קלות־ראש הרבה. אף על פי כן נקשרו לדמותו סיפורי נסים.

ר' שמילקא נסתלק בשנת תקל"ח². זכר צדיק לברכה.

איך התמנה ר' שמליקא לרב בניקלשבורג

האחים הצדיקים ר' שמילקא ור' פנחס נתבקשו לכס הרבנות בפרנקפורט ובניקלשבורג, ויהודי אותן ערים לא יכלו להכריע מי מהם יכהן בפרנקפורט, שהיתה בה קהילה גדולה וחשובה יותר, ומי בניקלשבורג.

ביקשו מהאחים להחליט. אך גם הם לא הצליחו להגיע לכלל הסכמה: כל אחד מהם הציע לאחיו את הכבוד לשמש ברבנות פרנקפורט.

קמו ונסעו למגיד ממזריץ' לשאול בעצתו.

כשהגיעו אל הצדיק ועמדו ליד חדרו, שוב פתחו בוויכוח, מי יכנס אליו הראשון, כי כל אחד מהם נתן הזכות הזאת לאחיו.

פתח המגיד את הדלת ואמר:

הרב מניקלשבורג יכנס תחילה, כי הוא גדול האחים.

וכך היה, ר' שמילקא נתמנה לרבנות בקהילת ניקלשבורג.

הנסיון שנכשל לבזות צדיק

בעיר ניקלשבורג היה יהודי עשיר שנודע כ“מתנגד” גדול. בערב יום הכיפורים בא האיש אל רב העיר, הרבי ר' שמילקא, והביא לו במתנה יין חריף, כדי שהצדיק ישתה וישתכר ויהיה ללעג בפי חסידיו. ולשמחתו אכן שתה הצדיק כוסות אחדות. לאחר “כל נדרי” ו“מעריב” אמר הצדיק תהלים עם הקהל: הוא קרא פסוק, והציבור ענה אחריו. כשהגיע לפסוק “בזאת ידעתי כי חפצת בי, כי לא ירע אויבי עלי”, חזר עליו כמה וכמה פעמים ואף תירגם אותו לאידיש וקרא בקול:

בזאת אדע כי אתה, ה', חפץ בי, אם לא תעשה, חס וחלילה, רעה לאויבי בגללי; ואפילו אויבי חפצים בבזיוני – מחל להם!

נזדעזעו כל המתפללים. עמד ביניהם גם אותו “מתנגד”, שהבין היטב אלי מי מרמזים הדברים. ניגש אל ר' שמילקא וביקש סליחה, אף התוודה ברבים על מזימתו. השיב לו הצדיק:

דע לך, בני, שלא משום הכבוד קיבלתי עלי את הרבנות בניקלשבורג, אדרבא, לו היית מבייש את שמילקא, טובה גדולה היית עושה לו בכך, מכמה וכמה עבירות היית מנקה אותו; ועכשיו ראה, כמה ציערת אותו כשלא הצלחת לבזותו.

כששמע האיש כך, פרץ בבכי מר.

מאותו יום ואילך נעשה לחסידו הנלהב של ר' שמילקא.

שירת הים השיטה סירה

בימיו של הרבי ר' שמילקא מניקלשבורג יצאה גזירה רעה על העיר מטעם שלטונות אוסטריה. נסע הצדיק עם תלמידו ר' לייב מסאסוב לוינה לחצר המלך להשתדל שתבוטל הגזירה. הגיעו לנהר דנובה לקראת האביב, בעונה של הפשרת השלגים. צפו אז בנהר גושי קרח גדולים, ואי אפשר היה לעבור אותו בספינה גדולה. נכנסו ר' שמילקא ותלמידו לסירה קטנה ואמרו “שירת הים” בדביקות ועברו בין גושי הקרח והגיעו לשפת הנהר השניה בשלום.

אנשי וינה, שעמדו על שפת הנהר, ראו זאת, התפעלו והשתוממו. מיד פשטה השמועה בכל העיר.

כשנודע למלך על הנס שהתרחש בנהר מגודל קדושתו של ר' שמילקא, ביטל מיד את הגזירה.

תענית מבטלת תורה

הרבי ר' אלימלך מליז’נסק שבת פעם אצל רבו ר' שמילקא מניקלשבורג. כשעבר ברחוב שמע מתוך אחד הבתים קול של לומד תורה בהתלהבות. נכנס לשם. ראה אברך שקוע בעיון בגמרא. עמד והתבונן בו כשעה, והלומד הגאון לא הרגיש בו כלל. לבסוף אמר לו ר' אלימלך:

אחי, עליך לעשות תשובה!

חלשה דעתו של אותו אברך. בצאת השבת בא אל ר' שמילקא וסיפר לו על דברי ר' אלימלך וביקש לדעת פשרם.

אתה התענית כל השבוע, ענה לו הצדיק, ובכך גרמת לביטול תורה. דע לך, תלמיד חכם שכמותך חייב ללמוד תורה מתוך שמחה, ואסור לך לצער עצמך בתענית.

תולדותיו

ר' אלימלך ליפמן היה אדמו“ר מפורסם בדור השלישי של החסידות ואחד המייסדים של חסידות גליציה. נולד בשנת תע”ז¹. בנעוריו נהג לנדוד עם אחיו, ר' זושא מאניפולי, ולערוך גלות בעיירות פולין. לבסוף התקרב למגיד ממזריץ' ונעשה לתלמידו המובהק.

לאחר הסתלקותו של רבו עבר ר' אלימלך לעיר ליז’נסק שבגליציה, בה ישב שתים עשרה שנה והפך אותה למרכז חסידי חשוב. דמותו המיוחדת משכה לשם אלפי חסידים שבאו לשמוע תורתו וללמוד ממידותיו.

ר' אלימלך הרבה בסיגופים כדי להגיע להתפשטות הגשמיות, בהדגישו שזו הדרך להגיע ל“שבירת הכלים” (מושג קבלי המציין פגיעה בספירות, שמקורה בימי בראשית), ומכאן – להשגת “התיקון”. עם זאת סבור היה שהסגפנות אינה הדרך היחידה, וכשם שצדיק אחד משיג “תיקון” בהסתגפות, אחר משיג באכילה – וודאי שאין היא הדרך הנאותה לחסידיו. להם הורה בתוקף להתרחק מסיגופים לפי שאין בכוחם לעמוד בכך.

ר' אלימלך העמיק וביסס את המושג “צדיק” בתורת החסידות. הוא ראה בצדיק מתווך בין האלקים לבין היהודי, הסולל דרכו בין חיים של דבקות עליונה לבין חיי החומר. לפי השקפתו גבוהה מדרגת הצדיק ממדרגת המלאכים, ומחונן בסגולה יחודית להשפיע על העולמות העליונים, בבחינת “צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים”. בספרו “נועם אלימלך” מכונה הצדיק “חבר לאלקים, שעל ידי מעשיו הקדושים יכול לפעול הכול”.

עוד גרס ר' אלימלך: יש שתי מדרגות של נפילה: נפילה לתכלית התיקון ונפילה מחמת השטן. נפילה א' מתרחשת אצל הצדיק כשהוא מנמיך עצמו ביודעין לשעה ומתקרב לחסידיו כדי לרוממם, להשיג להם “תיקון”. באותה שעה הוא מזדהה עמהם, ממילא נעשה להם מורה דרך כיצד להגביה מחשבות זרות שפלות, חולי־חולין, ולהמירן בקדושה.

השקפותיו על הצדיק, תיאור עבודת ה' שלו וכן צוואה לגבי ההנהגה החסידית העלה ר' אלימלך על הכתב, ובנו הוציא לאור לאחר הסתלקותו את הספרים “נועם אלימלך” ו“ליקוטי שושנים”.

מבית מדרשו קמו צדיקים מפורסמים, כגון: “החוזה” מלובלין, המגיד מקוז’ניץ, ר' אברהם יהושע מאפטא, ר' מנחם מנדל מרימנוב ועוד.

ר' אלימלך נסתלק בשנת תקמ"ז². זכר צדיק לברכה.

הנחת יד על המזוזה

עם פטירתו של המגיד ממזריץ' זצ"ל התווכחו החסידים בדבר מינוי רב על מקומו. לבסוף החליטו למנות את רבי אלימלך מליז’נסק. נכנסו לאכסניא שלו וקראו לפניו: “יחי רבנו ר' אלימלך!”.

לאחר מכן נסעו עמו יחד. באמצע הדרך שקעה השמש. נמנעו החסידים מלנסוע בלילה. נכנסו כולם למלון אחד ורמזו לבעל המלון לייחד חדר בשביל ר' אלימלך. והוא עשה כך. כשנכנס הצדיק לאותו חדר, ביקש שיציעו את המיטה ושכב, ושקע בשינה עמוקה למספר שעות רצופות. התביישו חסידיו: היתכן שרבם החדש, שנתמנה במקום המגיד הגדול, לא ישב ויעסוק בתורה אלא ישקע בתרדמה כה ארוכה?

התחרטו על בחירתו. פנו לאחיו ר' זושא, שהיה עמהם, וביקשוהו שיעורר אותו. הלך האח והניח ידו על המזוזה. מיד הקיץ ר' אלימלך וקם ממיטתו.

שאלו החסידים את רבי זושא בתמיהה: איך זה השפיעה הנחת ידך על המזוזה על יקיצת אחיך?

השיב להם: בידוע שהכתוב “שויתי ה' לנגדי תמיד” מרחף לעיני היהודי תמיד, אך בשעת שינה כשהעינים עצומות, לא יתכן שאותיות הכתוב ירחפו לפניהן. מוכרחים אז אנו לסמוך על השם שכתוב על המזוזה. לכן כשהנחתי ידי על המזוזה וכיסיתי השם, הקיץ אחי מיד כדי לקיים את ה“שויתי” ולראות האותיות לנגד עיניו הפקוחות.

כששמעו החסידים דברים אלו קראו בהתרגשות:

ברוך השם שלא הניח אותנו כצאן בלי רועה!

מעשה בזקנים

בימיו של הרבי ר' אלימלך כיהן בעיר קטנה רב, שהיה צדיק נסתר. והנה ראה השמש של בית הכנסת, ששני זקנים בעלי הדרת פנים מפליאה מופיעים בכל יום לפני הרב, ומיד כשהולכים להם בא איש אחד ושואל, אם ביקרו אצל הרב שני זקנים ולאן הלכו. תופעה זו חזרה על עצמה יום יום.

התפלא השמש על כך, ויום אחד העז ושאל את הרב: מי הם השניים האלו, ומדוע באים אליו בכל יום, ומיהו האיש השואל עליהם?

אותו רב צדיק היה סבור, שאלו הזקנים מופיעים לפני כל יהודי העיר, וענה לשמש:

למה לא תדע? הלא הם אליהו הנביא ואלישע תלמידו, והשואל בכל יום עליהם הוא גיחזי, משרתו של אלישע, וזהו עונשו, שרודף אחריהם תמיד מבלי יכולת להשיגם, כי עז רצונו שימצאו לו תיקון על מה שקילקל, אך אינו ראוי לכך.

לשמע הדברים נתפעל השמש מאוד ומיהר לפרסם בעיר, וקמה התרגשות גדולה בקהילה, כי לא ידעו עד היכן מגיעה גדלותו של רבם.

מאותו יום ואילך חדל השמש לראות את הביקור הפלאי אצל הרב. לבסוף שאל את הרב: מדוע חדלו הזקנים לבוא?

השיב לו הרב: לתומי חשבתי, שאליהו ואלישע מתגלים לפני כל יהודי העיר, אך משנוכחתי שקם רעש בעיר שהם באים אלי בלבד, אמרתי להם: שוב איני רוצה בביקורכם.

ה“כפרות” של כפרי

חסיד ותיק בא פעם אחת לרבי אלימלך והפציר בו, שיראה לו איך הוא מסובב “כפרות” בתרנגול הלבן בערב יום הכיפורים.

אמר לו הרבי: אצלי לא תראה שום חידוש ב“כפרות”. אך סע לכפרי פלוני שבכפר פלוני ותלמד ממנו.

הגיע החסיד לכפר ושאל על אותו איש. הלך אליו וראה שהוא בעל בית מזיגה המלא ערלים שיכורים ואפוף עשן המקטרות.

ביקש החסיד מבעל הבית ללון אצלו.

יש בכפר בתים יותר נאים, שתוכל למצוא שם מקום ללינה – ענה הכפרי.

אך החסיד הפציר בו בעקשנות עד שהסכים.

ואיפה תשכב? – שאל.

לא אשכב, אשב לי כאן מכורבל בבגדי עד הבוקר.

סמוך לחצות התפזרו השיכורים, והמוזג קרא לאשתו:

שרה־לאה, הביאי לי החוברת של החובות.

כשקיבל לידו החוברת התחיל קורא בה: ביום פלוני השנה עברתי על זמן “קריאת שמע” בבוקר, ביום פלוני לא ברכתי “ברכת המזון”, ביום פלמוני – שיקרתי, וכו'.

הוי, ריבונו של עולם – קרא בבכי – הלא בשנה שעברה הבטחתי לך להיות בעל תשובה גמור, לא לחטוא כלל, ולבסוף לא עמדתי בנסיון, ראה נא מה עוללתי לך! – ונאנח אנחות שוברות לב.

הפסיק, נח קמעא ושוב קרא לאשתו:

שרה־לאה, הביאי לי החוברת השניה של הזכויות!

הגישה לו, והתחיל קורא בה:

ביום פלוני בחודש פלוני הלכתי ליער להביא לי עצים והתנפלו עלי איכרים רשעים, הכוני, פצעוני ושברו עצמותי.

הוא הפך את הדף וקרא בבכי: ביום פלוני מתה עלי בתי, וביום פלמוני באו על בני ביתי כל מיני פורענויות מידי גויים שיכורים – ושוב מרר בבכי – הוי, רבונו של עולם, ראה נא מה עוללו לי הרשעים!

פסק מבכיות ואנחות, הרים ידיו כלפי מעלה וקרא: הרי ערב יום כפור היום, יש להתפייס עמך, רבונו של עולם: אתה לא חייב לי עוד מאומה, ואני לא חייב לך עוד כלום, נמצא שחשבוננו שקול ומאוזן.

מיד נטל החוברות, חיברן יחד והקיף בהן את ראשו שלוש פעמים וקרא:

“זה כפרתי, זה חליפתי, זה תמורתי…” וזרק שתי החוברות יחד החוצה דרך החלון כלפי מעלה.

למחרת חזר החסיד לרבי מליז’נסק וסיפר לו כל אותו מעשה. פסק הצדיק: ה“כפרות” של הכפרי עשו רושם במרומים ונסלחו לו כל חטאיו, שכן רחמנא ליבא בעי – אלוקים מבקש כוונות הלב, ונתקיים בו הפסוק: “ואנחתי ממך לא נסתרה” (תהלים לח, י).

אכילה לשם עבודת הבורא

חסיד אחד למדן בא פעם אל הרבי אלימלך. ראה בו הצדיק, שתאוות האכילה שלו אינה הולמת אותו כחסיד. מה עשה? הזמינו לסעוד יחד אתו ארוחת הבוקר. שמח החסיד על הזכיה הזאת. ערכו השולחן והניחו עליו לחם ומלח וסכין. נטלו ידים ובירכו ברכת “המוציא”.

טעם הרבי מפרוסת “המוציא”, התחיל להתמרמר: מלך, מלך (באידיש מקצרים השם במקום אלימלך), ראה נא איך אתה אוכל, באיזו תאווה אתה לועס ורוצה לבלוע כל הלחם בבת אחת, תאוותך גדולה מתאוות בהמה!

הפסיק רגע והוסיף, כשהוא משנה נימת הדיבור:

לא! אני איני אוכל מחמת תאווה, אלא כדי לשבור רעבוני, שאוכל ללמוד תורה ולעבוד את הבורא.

פרס לו עוד כזית לחם ובלעו ואמר לעצמו: מלך, מלך, את מי אתה מטעה? למי אתה מספר שכוונתך באכילה זו לשם עבודת הבורא בלבד? הלא כל אבריך מלאים תאוות בהמיות!

מיד שינה שוב הנימה ואמר:

לא! באמת איני אוכל מחמת תאווה, אלא נאלץ אני לשרת כלי גופי ולהשׂביעם, אחרת יחדלו לשרתני. הרי שאני אוכל בהכרח כדי להחיות עצמי.

ושוב טעם כזית לחם.

והחסיד, שהיה נוכח בשעת ה“דו־שיח” הזה, קפא במקומו, הוא הבין, שכל שיאכל מעתה ואילך לא מתאווה יאכל, אלא לשם עבודת הבורא. כשהרגיש הרבי ש“תרופתו” הועילה, ברך “ברכת המזון”. והחסיד התרומם מאז ואילך ממדרגה למדרגה.

איך חוזרים בתשובה

יהודי בעל עבירות ביקש לחזור בתשובה. בא לרבי אלימלך וסיפר לו, שרב גדול ציווה עליו להתענות ולהסתגף, וניסה אותו יהודי לעשות זאת אך לא עמד בכך ונחלש מאד, ולתשובה עדיין לא הגיע.

אמר לו רבי אלימלך:

מבטיח אני לך שתשוב, אך אתה חייב להבטיחני שלא תסתגף ולא תתענה עוד.

מיד קרא הצדיק לבנו ואמר לו:

עליך להשגיח על האיש הזה שיאכל וישתה עד שיתחזק, רק אז תביא אותו אלי.

עשה הבן כדברי אביו, וכשהבריא היהודי הביאו לפניו. פתח רבי אלימלך ואמר: הוי, בני, כמה גרועים החטאים שעשית בעיני השם יתברך! כמה פגמים הטלת בנפשך בכל פעם שעברת על גזירת המלך והמרית את פיו!

וחזר ואמר את הדברים בכוונה יתירה, עד שהיהודי התחרט מאוד ופרץ בבכי גדול.

אז אמר לו הרבי:

בני, אמור נא את התיבה הראשונה מוידוי: “אשמנו”!

אמר האיש תיבה זו במרירות ובכאב ונפל לחלשוּת. כשעוררוהו אמר לו הרבי: עכשיו לך לנוח ואל תסתגף, חלילה, וכשתרגיש שאתה מסוגל שוב לבוא אלי – בוא!

לאחר ימים אחדים חזר אל ר' אלימלך. שוב החל הצדיק לגנות את החטא, וכשראה שבאיש מתעוררת חרטת אמת, ציווה עליו לומר תיבה נוספת מוידוי: “בגדנו”! וגם הפעם נתעלף היהודי. כך נהג עמו הרבי כמה וכמה פעמים, ובכל פעם אמר עמו רק מלה אחת, עד שסיים כל הוידוי כולו.

אז שילחו לביתו לשלום, והאיש נעשה לבעל תשובה גמור.

תולדותיו

ר' מנחם מנדל שניאורסון היה האדמו“ר השלישי לבית חב”ד, נכדו של בעל ה“תניא”. נולד בליאדי בשנת תק“ו¹. בילדותו נתייתם מהוריו ונלקח לבית סבו רש”ז. בן שלוש־עשרה נשא אשה. כבר אז החל לכתוב על עניני חסידות, ומאמרו “שורש מצות התפלה” נעשה למאמר־יסוד בתורת חב“ד. אכן לא בסתם ראה בו סבו את ממשיכו ויורשו. בהיותו בן שלושים ושמונה בלבד הוכתר לאדמו”ר לכל חסידי חב“ד. התפרסם כגדול בתורה, ושו”ת (שאלות ותשובות) שלו כונסו לאחר פטירתו בספרים הידועים בשם “צמח צדק” (וילנה תרל“א – תרמ”ד)², בהם גם חידושיו ופירושיו למשנה ולתלמוד. לאחר מכן יצאו לאור ספרים נוספים, ביניהם “דרך מצוותיך”, שבו ניתוח של שיטות וזרמים שונים תוך בקיאות מפליאה ושילובם ברוח חב"ד.

רמ“מ פעל להעמקת חסידות חב”ד ויסד ישובים חקלאיים לפרנסת חסידיו. כן פעל נגד חטיפת ילדים יהודים לשירות בצבא הרוסי בימי הצאר ניקולאי הראשון.

רמ"מ היה דמות רבגונית מקובלת ואהודה על חוגים שונים. סמוך לפטירתו השתתף באסיפת רבנים בפטרבורג נגד תנועת ההשכלה. כאן השתתפו גם גדולי הרבנים “המתנגדים”. משעמדו על גדלותו חדלו לרדוף את החסידים, וכך החל להתאחות הקרע ההיסטורי בין שני המחנות. אף הממשלה הרוסית העניקה לו תואר כבוד.

רמ“מ נסתלק בשנת תרכ”ו³. זכר צדיק לברכה.

איך התמנה בעל ה“צמח צדק” לאדמו"ר

לאחר שנפטר ר' דוב בר, בנו של רש“ז, בעל ה”תניא“, החליטו החסידים למנות לרבם את חתנו, ר' מנחם מנדל (שנקרא לימים בעל ה“צמח צדק”) – אבל הוא סרב לקבל את הכהונה הרמה הזאת וטען שדודו, ר' חיים אברהם, בנו של “התניא”, חשוב ממנו. אבל ר' חיים אברהם רמז לחסידים: לכו אליו, ואני אבוא אחריכם ואסיר כל מכשול בדרככם, כי לו נאה ירושת האדמו”רות.

הם עשו כך ובאו לר' מנחם מנדל, ומיד אחריהם הגיע גם ר' חיים אברהם. כשנכנס לפנים, קם ר' מנחם מנדל לכבודו. אמר דודו:

ישב נא במקומו. אמנם אני הדוד, אך הוא הרבי.

איך אוכל להיות רבי, קרא ר' מנחם מנדל, הלא רבי חייב לדעת רזי תורה, ואני מה? לוא נודעתי לכך משמים, הייתי מקבל רמז מסבא שלי הגאון זצ"ל.

אמרו לו: בחלום שחלמת פעם קיבלת רמז לכך.

ומהו החלום?

שבוע לפני פטירת רש"ז חלה מנחם־מנדל, ובהזיתו המדומדמת התחיל צועק. שאלו סבו: מה אתה צועק?

סיפר לו: חלמתי שספר תורה נפל לארץ, ואיש אינו יכול להרימו. רצתי בכל כוחי והרמתי את ספר התורה והעמדתי אותו בארון הקודש.

נתפעל אז בעל ה“תניא” ואמר: אכן, רק אתה הרמת והגבהת.

לבסוף, בכוח פשר החלום והפצרות החסידים, קיבל רמ“מ על עצמו לעמוד בראש קהל החסידים, והפיץ ביניהם תורת חב”ד בנגלה ובנסתר משך שלושים ושמונה שנים.

גמילות חסד של צדיק

ר' מנחם מנדל היה רגיל לראות בהקיץ ובחלום את סבו, האדמו“ר הזקן בעל ה”תניא", גם לאחר פטירתו, והיה הסב הקדוש מחנכו בנגלה ובנסתר.

יום אחד שקע במשנתו ונתקל בבעיות שהתקשה לפתרן ונכסף לסבו הצדיק שיתגלה אליו, אך לא בא. הצטער מאוד. כעבור מספר ימים כשהלך לבית הכנסת (אותו יום יום השוק היה בלובביץ'), ניגש אליו יהודי וביקש ממנו גמילות־חסד שלושה רובלים עד למחר. השיב לו ר' מנחם מנדל: סור לביתי לאחר התפלה ואלווה לך.

כשנכנס לבית הכנסת ועמד להתעטף בטלית, נזכר בבקשת האיש.

מה עשיתי? – אמר בלבו תוך נקיפות מצפון – הרי יום השוק היום, אילו הלוויתי לו מיד, היה מרויח משהו, ועכשיו יתכן שאני גורם לו הפסד.

מיד הוריד הטלית מכתפיו ורץ לביתו, נטל חמשה רובלים (ולא שלושה) ומיהר לשוק, שכבר היה מלא איכרים, נדחק בקושי במרפקיו עד שמצא אותו יהודי נצרך ונתן לו הגמילות־חסד ומיהר לבית הכנסת.

מיד חש אורה ושמחה בלב, וכשנתעטף בטלית ותפלין הופיע לפניו בעל ה“תניא” במאור פנים ופתר לו את כל בעיותיו במשנתו ואמר לו:

הגומל חסד עם אדם מישראל בלב שלם, באהבה, הריהו מקיים “ואהבת לרעך כמוך” – אז נפתחים לפניו השערים של היכלי מעלה.

שכרו של המקבל יסורים בשמחה

רבי מנחם־מנדל מלובביץ' קירב מאד חסיד אחד. תמה בנו של הצדיק, מה טעם ראה אביו לכך, שהרי אותו חסיד לא היה מפורסם וגם לא התבלט ב“מדרגות” שלו. לבסוף שאל את אביו.

בעל יסורים שכמותו אין למצוא – ענה לו הצדיק – ואף על פי כן הוא מקבלם בשמחה. אין הכוונה שיוצא בריקודים, אלא שסובל בלי טרוניה ומתוך אמונה שלמה. גם ענו גדול הוא, לא איכפת לו שכולם מבטלים אותו. אכן, ראוי הוא לכל טוב – סיים הצדיק.

מיד לאחר מכן עזב החסיד את לובביץ', ולאחר שלוש שנים הופיע שם כעשיר גדול.

התלמיד שנרפא

החסיד הרב ר' אליהו יוסף היה מגדולי תלמידיו של בעל ה“צמח צדק”, והיה האדמו"ר שולח לתלמידו זה שבפולוצק העיר תלמידים הרבה. והנה חלה ר' אליהו יוסף במחלה קשה, ורופאיו אמרו נואש לחייו.

ומה היה טיב מחלתו?

ב“שולחן ערוך” נחלקו ר' יוסף קארו ור' משה איסרליש במחלה דומה לגבי בהמה: “הבית יוסף” (ר' יוסף קארו) מכשיר, והרמ"א (ר' משה איסרליש) מטריף.

אמר ר' אליהו יוסף: אעלה לארץ ישראל, שם מכהן בעל ה“בית יוסף”, ושם תהיה הלכה כמותו, היינו – כשר.

ואכן נסע לארץ ישראל וחי כאן למעלה מעשרים שנה ונפטר בירושלים. ממנו אנו למדים קל וחומר לגבי גדלותו של רבו, בעל ה“צמח צדק”.

איך ניצל שוחט־מוהל משדים

במסיבה אחת עם הרבי ר' מנחם מנדל היה נר דלוק על השולחן וסביבו חסידים, שהיו מגלגלים במעשי צדיקים. יצא הרבי לרגע מחדרו, וכשחזר שאל את הנוכחים: על מי מספרים?

אמרו: על ר' מנדיל מהורודוק שחי בארץ ישראל.

אמר להם: כשמספרים על רבי זה יש להדליק נרות הרבה, כי הוא היה צדיק אמת ואור אמת. אספר לכם על גדלותו:

בהורודוק העיר היה שוחט־מוהל תלמיד חכם וחסיד. אמר לו ר' מנדלי, שיזהר מאד מפני החיצונים (השדים) האורבים לו להפילו ברשתם, אך הוא לא שם לב לאזהרה. חזר הרב והזהירו מפניהם כמה וכמה פעמים.

יום אחד הזמינו את השוחט־מוהל לכפר סמוך למול את בנו של כפרי אחד. אך יצא את העיר תעה העגלון ונקלע ליער עבות, והעגלה הוקפצה על הרים וגבעות, עד שהגיעו לבית היולדת. כשנכנסו לשם, חש החסיד שנישבה למקום טמא. נזכר באזהרת הרבי, והיה מצפונו נוקפו שלא ציית לרבו.

כשראתה אותו היולדת נתרגשה וסיפרה לו בבכי מר, שלפני שנים נתפסה לכאן, לבין שדים, והיא שבויה ביניהם, ואבי התינוק הוא מנהיגם.

שאל אותה המוהל: איך משתחררים מכאן?

אמרה לו: אם תשלוט ברוחך ולא תטעם מאומה מן הסעודה, תצא בשלום, ואם לא – תשאר כאן לעולם.

בלילה הגיעו לשם מאות אנשים והביאו עמהם כל מיני מאכלי מלכים, שריחם גירה מאד את תאבונו של השוחט־מוהל, אף הפצירו בו שיאכל. אך הוא התאפק ולא טעם כלום. למחרת שוב נתכנסו שם מאות אנשים וערכו ברית מילה בסעודה גדולה, וגם הפעם הגישו כל מיני מעדנים. אך החסיד שלט ברוחו, אף על פי שהיה רעב.

עם גמר הסעודה ביקש לחזור לביתו. מיד החזירוהו. בינתים ציוה ר' מנדילי למשמשים: כשיבוא אותו שוחט, אל תתנו לו להכנס. תגידו לו שהרבי אמר: צא, טמא! צא, טמא!

עשו כך וגירשוהו מבית הרבי. נזדעזע השוחט והפציר בחסידים חשובים, ידידיו, שישתדלו אצל הרבי שירשה לו לבוא לפניו. סוף סוף קיבלו ואמר לו:

הרי הזהרתיך לא פעם מסכנה זו, ולא שמעת. אף אני הצטערתי בגללך מאד והתפללתי עליך הרבה, שחס ושלום לא תרד עם החיצונים שאולה. אמנם לא תפסו אותך הפעם, אך עדיין אתה בסכנה, ועוד תעמוד לפני סכנות ונסיונות קשים. וזאת עשה: כשיזמינו אותך אליהם שוב – תסכים, וכשתבוא לשם תגיד למנהיגם בביטול גמור: אין אתה ולא כלום! ובזה הלשון תאמר לכל אחד מהם. דע לך, בביטולך המוחלט שתבטלם גנוז תיקונך, ותיפטר מהם לגמרי.

שוב הזמינו אותו השדים. ניגש תחילה לרבי ר' מנדילי וקיבל ממנו ברכתו ואחר נסע אליהם. רק נכנס לביתם, פנה לכל אחד מהם ואמר: אתה הנך ולא כלום! בהחלט אתה לא כלום!

סיפרו זאת למנהיגם, והוא ציוה להביאו לפניו. אך אפילו אצלו, במעמד קהלו, חזר החסיד על דברו בביטול גמור: כולכם אָין ואפס, אין אתם ולא כלום!

רמז המנהיג לכנופייתו, והתחילו להבהילו בכל מיני להטוטים מפחידים, אבל השוחט לא הפסיק מדבריו התקיפים, שהחלו לפעול: אנשי הכנופיה הלכו ופחתו ונעלמו יותר ויותר. צעק עליו המנהיג: איך זה אתה מעז בחוצפה שכזו לבטל את כולנו! הרי בידי להעיפך לעולם אפל שלא תצא משם לעולם!

ענה לו השוחט: דע לך, שלא בכוחי אני נאבק עמכם אלא בכוח הרבי ר' מנדילי מהורודוק.

כששמע את שמו של הרבי, קרא לאנשיו והורה להם להביא הפנקסים, שרשומים שם שמות כל הרביים ותורותיהם, והעיר: אם שמו של רבי מנדלי לא יהיה רשום שם, אהיה נאלץ להחזיר את הברנש הזה בשלום לביתו.

הביאו הפנקסים, דיפדפו ועילעלו בהם, ושמו של ר' מנדלי לא מצאו. מיד שיחררוהו ושב בשלום לביתו. בא לר' מנדלי, והצדיק אמר לו: מעתה שלום לך ולביתך ולכל אשר לך שלום.

סיים בעל ה“צמח צדק” את סיפורו ואמר: על כן ציויתי עכשיו להדליק נרות הרבה, כי הרבי הזה היה צדיק אמת ואור אמת.

תולדותיו

מראשי החסידות ומפיציה בפולין ובגליציה במאה הי“ח. התקרב לחסידות כשהגיע לבית מדרשו של ר' שמילקא מניקלשבורג, אך עיקר תורתו קיבל מר' אלימלך מליז’נסק, והיה בין גדולי תלמידיו ויורשיו. תחילה הקים מרכז חסידי בפריסטוק, אך בשנת תקנ”ה¹ עבר לרימנוב, ושם נודע כצדיק עד פטירתו.

ר' מנחם מנדל היה קנאי במזגו, בהשקפותיו ובתפלתו שבדבקות. כן פירסם תקנות חמורות לגבי מידות ומשקלות ועניני צניעות שבלבוש, והרים על נס את מצות ישוב ארץ ישראל. הוא צידד בהתלהבות בנפוליון במלחמה בין צרפת לרוסיה, בה ראה מלחמת גוג ומגוג.

ר' מנחם מנדל מרימנוב לא הקים שושלת, אך העמיד תלמידים גדולים כר' נפתלי מרופשיץ. דרשותיו יצאו לאור בכמה ספרים. נסתלק בשנת תקע"ה². זכר צדיק לברכה.

בזכות גמילות חסדים

מעשה ביהודי פשוט גובה מיסים מן הכפרים שבאחוזת “פריץ” עשיר.

יום אחד בא אליו ה“פריץ” ואמר לו: דע לך, החלטתי למכור את כל רכושי ולהגר לארץ אחרת. ומשום שהיית נאמן לי כל השנים, אעדיף למכור לך הכל בעשירית ערכם של נכסי, אבל בתנאי שאקבל הסכום במזומנים תוך שבוע ימים.

שמח המוכסן על המציאה המוצעת ואמר בלבו: האחוזה שוה הון רב ואתעשר בבת אחת. אבל מאין אקח סכום זה?

התיעץ עם אשתו. אמרה לו: נמכור הבית והתכשיטים וכלי הכסף במזומנים, ואם יחסר עוד סכום כלשהו נלוה מקרובינו.

הסכים האיש. מכר כל רכושו והצליח לגייס כל הממון תמורת הנכסים של בעל האחוזה ופנה לילך אליו כשהכסף בכיסו.

בדרך שמע פתאום יללות ובכיות. מהיכן באים הקולות? – שאל את עצמו. ראה בית אחד, נכנס אליו וראה נפטר מוטל על הארץ, והאלמנה ושבעת ילדיה יושבים אצלו ומתייפחים על המת שעזבם בחוסר כל.

נכמרו רחמיו של המוכסן ונתן לה את כל כספו ואמר לה: בסכום זה תוכלי לפרנס עצמך ואת ילדיך הקטנים משך שנים.

בכתה האשה והודתה לנדיב, שהיה כמלאך מושיע בעיניה.

עשתה המצוה רושם בשמים. החליט בית־דין של מעלה להעניק לחסיד הזה שכר רב. אלא השטן דרש להעמידו בנסיון.

בא אליהו הנביא והציע את עצמו לכך.

והאיש שנתרושש לגמרי החליט לא לחזור לביתו בידים ריקות, אלא יצא לנדוד בערים, אולי יזדמן לו משהו שיפרנס בו את משפחתו. בא לעיר אחת והלך לבית הכנסת וחיכה שמישהו יזמינו כאורח, אך איש לא פנה אליו, ונשאר שם לבדו רעב ועיף. נטל ספר ועיין בו. והנה נכנס לבית הכנסת זקן אחד, ניגש אליו ושוחח עמו. והאיש סיפר לו על מעשה החסד שעשה.

הציע לו הזקן סכום עצום תמורת המצוה שעשה. רגע הרהר האיש ומיד השיב, שבשום מחיר שבעולם לא ימכור לו את המצוה. הציע לו הזקן שימכור לו מחציתה.

לא בא בחשבון בשום פנים ואופן! – השיב נמרצות.

אך גומל החסד עמד על שלו בעקשנות. אז אמר לו הזקן:

דע לך, אני אליהו הנביא, נשלחתי אליך לנסותך. אכן עמדת במבחן בגבורה. עכשיו בחר לך כמתת שמים אחד מן השלשה: אריכות ימים לך ולאשתך, או עושר, או לזכות בבן שיהיה צדיק וקדוש.

מבלי להרהר הרבה השיב: אני רוצה שיוולד לי בן צדיק וקדוש, הרי מה טעם לעושר ולאריכות ימים ללא בנים!

הבטיח לו אליהו שיהא לו בן שיאיר כשביט, וכך היה. שב לביתו וכעבור תשעה חדשים נולד להם בן וקראו לו מנחם, שלימים נודע כצדיק ר' מנחם־מנדל מרימנוב שהאיר העולם בקדושתו.

עולם הבא תמורת לחם

בטרם נודע ר' מנחם־מנדל מרימנוב כאדמו"ר, היה סמוך על שולחן חותנו ושקד על התורה, ובחשאי היה שרוי מדי פעם בתענית ובסיגופין, כגון: התגלגלות בשלג בחורף, טבילה במקוה בצוננים וכדומה. כשחותנו שם לב להתנהגותו זו, דרש שבתו תתגרש ממנו. לא שמעה לו, כי ידעה את צדיקותו של בעלה.

מה עשה האב? גירשם מביתו והדירם מנכסיו.

מצאו להם דירה קטנה וחיו בעוני ובדחקות. האשה נשאה סיבלה בדומיה, וכדי לפרנס עצמם היתה מקבלת מדי פעם עבודת תפירה וריקמה.

פעם אחת עברו עליהם שלושה ימים ללא פת לחם, כי האשה לא השׂתכרה מאומה. הלכה לאופה וביקשה: תן לי בהקפה ככר לחם אחת, כי בעלי הצדיק צם כבר שלושה ימים.

סרב האופה לתת לה הלחם. פרצה בבכי. אמר לה: אם תתני לי חלקך בעולם הבא, אתן לך ככר לחם.

פיקפקה האשה. לבסוף אמרה בלבה: בעלי יקר לי מאד, לא אתן לו למות ברעב, יקרה לי מה שיקרה.

פנתה לאופה ואמרה לו: אני מבטיחה לך את חלקי בעולם הבא תמורת ככר לחם.

מיד נתן לה גם לחם וגם גבינה. והיא הלכה לבית המדרש והגישה לבעלה. נטל ידיו וברך ואכל, ואשתו כמסומרת למקומה, תוהה בעצב על מצבה בגלל המעשה שעשתה.

שאל אותה: למה תתעצבי, יש לעבוד את ה' בשמחה. הרי בכל מעשיך שותפה את לזכויותי.

סיפרה לו ברטט, שתמורת הלחם והגבינה ויתרה על חלקה בעולם הבא. ניחם אותה ר' מנחם מנדל:

חלילה, חלילה לך להצטער. לולא הבאת לי המזון הזה הייתי ממש גווע ברעב. ועכשיו, שהחיית אותי, זכית בחזרה בעולם הבא. שכן אמרו חכמינו: “כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא”.

הילד הרעב

פעם אחת, באותם ימי דחקות ועוני, בא אל ר' מנחם־מנדל בנו הקטן וביקש בבכי: אבא, אני רעב, אני רעב מאד…

הסתכל הצדיק בעיניו של הילד ופסק:

דומני שאין רעבונך כה נורא. אילו באמת היה כך, היה הקדוש ברוך הוא שולח לי דבר מה לשבור בו את רעבונך, ככתוב: “פותח את ידך ומשׂביע לכל חי רצון”.

נשך הילד את שפתיו, כבש בכיו והבליג. אך כהרף עין קרה הפלא: בטרם הגיע הילד לפתח הבית ראה האב הצדיק מטבע של נחושת בן שלוש פרוטות נוצץ על השולחן. חטף את המטבע וקרא:

בוא אלי, יקירי, עוול גדול גרמתי לך, באמת רעב אתה מאוד. הא לך מטבע, מהר ורוץ לאופה וקנה לך לחם.

רודף הכבוד

חסיד אחד בא לפני רבי מנדל מרימנוב ואמר לו:

רבי הקדוש, זה חדשים אחדים שאני חש בעומק לבי שעליתי משלב לשלב בסולם והגעתי למדרגה עליונה להעניק שפע לעולם, לתקן “כלים שבורים” ולסייע לגאולה. על כן באתי בתחינתי לפניך שתסמוך ידך עלי ותעלני לדרגת רבי, רועה לדור.

תילם הצדיק את מצחו, השפיל גביניו. אחר הסתכל באיש עמוקות ואמר:

שמע נא מה שאספר לך. בימי נעורי שומע הייתי בכל לילה סמוך לחצות קול קורא אלי:

מנדל, קום לתיקון חצות!

התרגלתי להתעורר מיד ללא שהיות לילה־לילה, ושוב לא עשה עלי הקול הקורא כל רושם עוד. כשהתבגרתי שמעתי פתאום לילה אחד את הקול קורא אלי:

רבי מנדל, קום לתיקון חצות!

מששמעתי התואר “רבי” נפלה עלי אימה גדולה. נרגש ומזועזע שכבתי ער עד הבוקר וכל אותו היום לא נרגעתי מעוצם הפחד, וחשבתי שבודאי לא היטבתי להאזין לקול כראוי, אלא נמלאתי גאווה, והיא שצירפה לי את התואר “רבי”. לא יצאו ימים מעטים ושמעתי שוב:

רבי מנדל, קום לתיקון חצות!

שוב שכבתי על משכבי כל הלילה בהתרגשות של דאגה גדולה. מיום המחרת ישבתי בתענית ארבעים יום והתפללתי לשמים שיקחו ממני בחזרה את התואר “רבי”. אך שערי השמים ננעלו בפני בענין זה והקול לא הרפה ממני לילה לילה, עד שהשלמתי ביראה וכניעה. ואתה, בר־נש, באת לבקש ממני סמיכה ותואר!

הרכין החסיד את ראשו ויצא נכנע מבית רבו.

גדולה מצות הכנסת אורחים

יהודי התאונן לפני ר' מנחם מנדל מרימנוב:

מדי פעם, כשהוא רוצה לקיים מצות הכנסת אורחים, חושש הוא מפני אשתו המתנגדת לכך, שתקים לו מהומה בבית.

השיב לו הרבי: למדנו מרבותינו: “גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה”. מדוע הדגישו חז"ל התיבה יותר, וכי לא די בהשוואתה לקבלת פני השכינה?

אלא אמרו: איש ואשה ששלום ביניהם, שכינה שרויה ביניהם, וזוהי משמעות “קבלת פני השכינה”. לו היו משווים הכנסת אורחים לקבלת פני השכינה, לא היה ניתן לשום אדם לקבל אורחים בגלל האשה, שעינה צרה בהם, ואם למרות רצונה היה עושה זאת היה מעורר ריב, והשכינה היתה מסתלקת מביתו. על כן אמרו: הכנסת אורחים גדולה יותר מקבלת פני השכינה, על אף הריב שתעורר האשה ותגרום להסתלקות השכינה מן הבית.

המידה הפגומה

כל ערב ראש חודש היה ר' מנדל, או משמשו, הולך לחנויות של היהודים בעירו לבדוק את המידות והמשקלות שלהם אם כשרות הן. הלא מרוב שימוש ומישמוש פוחתות הן, או נדבקים בהן חמרים שמכבידים עליהן, בכך עוברים בשוגג על לאו בתורה: בל ימצאו “אבן ואבן, איפה ואיפה” בבית יהודי.

פעם אחת מצא אחד השליחים של רבי מנדל שמידת הנוזלים של חנווני עשיר פגומה. העיר לו, שהוא חייב להוציא כלי פסול ומכשיל זה מן החנות. טען החנווני, שממילא אינו משתמש בכלי, ולא איכפת לו אם נמצא בין הכלים. ענה משמשו של הרבי:

לפי הדין אסור אפילו לעשות ממידה זו רקקית, אלא חייבים להשליכה לאשפה.

מאימתי שמש נעשה בקיא בדת ודין? – ליגלג החנווני.

כעס המשמש, חטף את המידה הפסולה ורמס אותה ברגליו. כשחזר לר' מנדל, לא סיפר לו ולא כלום על כל אותו מעשה. בעקיפין נודע הדבר לרבי, מיד ציווה לאחד השמשים שלו שיחזר על כל הדלתות של חנויות היהודים וידפוק בהן בפטיש העץ שלו, סימן שקוראים לעצרת דחופה לבית הכנסת, ועל גבי דלתו של החנווני הממרה לא ידפוק.

כשראה החנווני שהכול סוגרים החנויות והולכים לבית־הכנסת, סגר גם הוא והלך לשם. מיד עלה הצדיק על הבמה ודרש דרשה חוצבת להבות בפרשת “אבן ואבן, איפה ואיפה”, ועל גודל החטא בזיוף משקלות ומידות, והזכיר לשבח כל מי שנזהר בהן, אך עבר במכוון בשתיקה על הלה שליגלג להוראות השליח.

הרגיש אותו סוחר עשיר בכוונתו של הרבי והתבייש מאוד, ומצפונו ייסר אותו. אך סיים הצדיק את הדרשה, ניגש אליו והתוודה לפניו וביקש ממנו סליחה וקיבל על עצמו, שמאותו יום והלאה ידקדק במידות ובמשקלות ויקביל בסבר פנים את שלוחיו של הרבי.

תולדותיו

ר' ישראל פרידמן נולד בשנת תקנ“ז¹. היה נכדו של “המלאך” – בנו של המגיד ממזריץ'. בילדותו נתייתם מאביו, כבן י”ג נשא אשה ובן י"ז כבר נתמנה כרבם של חסידים במקום אביו. אז יסד ואירגן את המרכז החסידי ברוז’ין שבאוקראינה והצליח לרכז סביבו אלפי חסידים.

הרוז’ינאי הנהיג בביתו ובחצרו פאר וגינוני מלכות. היה נוסע במרכבה בעלת ידיות כסף רתומה לארבעה סוסים אבירים והיה מוקף משרתים כשׂר ושליט. וכך היה מנמק: “צריך להתנהג בדרך העשירות כדי להמשיך השפע לעולם”.

מנהגי הפאר משכו לחצרו מעריצים רבים כמו לארמונו של מלך, אך מאידך קמו עליו עוררין ומקטרגין בקרב חסידי פולין.

בשנת תקצ"ח² נאסר על ידי השלטונות הרוסיים בשל עלילת שוא וישב בכלא קייב שנתיים. כששוחרר לא פסקו הפקחים הרוסים להציק לו בחשדם שהוא מתכנן להמליך עצמו על העם היהודי. לפיכך עקר לגליציה ולרומניה, שם נדד מעיר לעיר, עד שלבסוף הורשה להתיישב בעיר סאדיגורה, וגם לבני משפחתו הותר להצטרף אליו. גם כאן ניהל חצר בפאר של מלכות, והשפעתו כצדיק היתה עצומה.

בדרך כלל היה נוהג מתינות בחסידות: התפלל ללא התלהבות חיצונית ומיעט להשמיע דברי תורה בהעדיפו שיחות למקוטעין. עם זאת כונסו דבריו בשלושה ספרים.

זמן מה כיהן גם כנשיא “כולל ווהלין” שבארץ ישראל, ובית־הכנסת “תפארת ישראל” שבעיר העתיקה בירושלים נקרא על שמו.

לר' ישראל היו שישה בנים, וכל אחד מהם יסד שושלת חסידית.

הרוז’ינאי נסתלק בשנת תר"י³. זכר צדיק לברכה.

על כף המאזנים

בכפר אחד ישב עני, אב לשמונה ילדים. סמוך לפסח נמלא דאגה, החג מתקרב ובביתו אין פרוטה. והרי גם אביו ואמו הזקנים דלי־דלים הם ותמיד מוזמנים לשולחנו לכל החג. מה לעשות?

רתם את סוסתו הדלה לעגלה ונסע לעיר סמוכה להוביל עצים לבתי יהודים. אמנם הצליח העני, וכשראה ששכרו יספיק לקנות מצות, יין ושאר צרכי פסח, היפנה את סוסתו לדרך המוליכה לכפרו. יום גשום היה היום. נוסע לו הכפרי ולבו מלא שמחה שיעלה בידו לקיים את הפסח כראוי. פתאום שקעו גלגלי עגלתו בבוץ עמוק.

דיוֹ דיו, המריץ את סוסתו העלובה שתמשוך ביתר כוח את עגלתו, ולא הצליח. ירד מן העגלה, שקעו גם רגליו וגם רגלי סוסתו בבוץ. נאנחה הבהמה ונאנח היהודי, כי נכמרו רחמיו על בהמתו ועל עצמו וגעה בבכי. באותו רגע עברה מרכבה רתומה לשלושה סוסים אבירים ובתוכה ישב יהודי. שמע קול בכי. הציץ בעד חלון מרכבתו וראה יהודי מסכן שקוע בבוץ בוכה, קפץ מתוך מרכבתו, רתם אחד מסוסיו הטובים ליד הסוסה הדלה, ובין רגע חילץ את העגלה מתוך הבוץ.

הודה הכפרי לעשיר ורצה להפרד ממנו. אך העשיר הפציר בו, כי ברצונו ללוותו עד ביתו.

קשר את העגלה העלובה מאחורי המרכבה ואת העני הושיב על ידו במרכבה, שייחם לו, ונסעו.

כשנכנס העשיר לבית הכפרי ראה את שמונת ילדיו והוריו הזקנים וכל גודל העוני השׂורר שם. הוציא שטר כסף ונתן לו במתנה לצרכי החג ולקניית מלבושים חדשים לכל בני הבית, נפרד מן הכפרי ונסע לדרכו.

לימים נפטר העשיר, וכיון שעבר עבירות הרבה יצא דינו לגיהנום. באותו רגע הופיע מלאך טוב לפני בית דין של מעלה ואמר:

לא ייתכן שאיש זה יהא כולו חייב, הלא הוא עשה מעשה טוב עד מאוד בחייו; הציל כמה נפשות מרעב ומחרפה ו“כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא!”

מיד ציווה בית הדין של מעלה לשים על כף מאזנים אחת את המצוה שעשה האיש ועל השניה את כל חטאיו. ירדה כף המאזנים לחובה.

מה עשה המלאך הטוב? רץ אל ביתו של הכפרי והביא את אשתו וילדיו והוריו הזקנים והניחם בכף, אך החובות היו כבדות יותר.

רץ המלאך הטוב אל אותו מקום שעגלתו של הכפרי שקעה בבוץ בערב פסח, נטל מן הרפש וחזר לבית־דין של מעלה ושׂם את הרפש על כף המאזנים. וראו פלא, מיד כבדה הכף וירדה והניפה כל החטאים של העשיר כלפי מעלה ויצא זכאי. מיד הוליכוהו מלאכי חסד בכבוד גדול לשערי גן העדן.

מעשה זה סיפר הרבי ישראל מרוז’ין לעשיר אחד, שבביתו התאכסן פעם, והחסידים שבאו לבקרו ליכלכו את השטיחים היקרים בבוץ שבנעליהם, ואותו עשיר התרגז עליהם. מששמע האיש את הסיפור הבין לרמז, ביקש סליחה ומחילה מרבי ישראל והבטיח לו שמהיום והלאה לא יקפיד עוד על חסידיו.

הסוס המיוחס

בחור אחד תם עסק בחסידות הבעש"ט והמגיד ממזריץ'. כאן מצא אימרה סודית:

“כל הנזהר ארבעים יום מדברים בטלים זוכה לרוח הקודש”.

אמר בלבו: אתנזר בהחלט מפטפוטי סרק חודש ועוד עשרה ימים, ובלי ספק אוכל לראות עתידות ונסתרות.

החליט וקיים. ארבעים יום לא הוציא הגה של סתם מפיו מלבד דברי תורה ותפלה.

בתום הארבעים נתאכזב, לא חש אפילו ברגע אחד של התרוממות וסגולות לראות המכוסה.

מחמת עגמת נפש נסע לר' ישראל מרוז’ין כדי לשאול אותו לסיבת כשלונו.

כשהגיע לשם לא יכול הצדיק לקבלו. המתין הבחור והתבונן להתנהגותו של הצדיק כשׂר ושׁוע הן במלבושיו וברהיטיו והן במרכבתו, שסוסים אבירים היו רתומים אליה.

ביטל הצעיר השוטה בלבו את צדיקותו של הרבי בשל התנהגותו בתפארת מלכות ואמר:

לרבי שכזה אגש לשאול בעניני רוח הקודש?

כשעמד לחזור לביתו ראה לתמהונו איך ר' ישראל ניגש לסוסיו ומלטף סוס אחד. הרהיב עוז, ניגש אליו ושאלו: היתכן שהרבי הנחשב כאיש קדוש ילטף כך צווארו של סוס?

ענה לו הרוז’ינאי בחיוך: סוס זה מיוחס הוא, כבר עברו עליו ארבעים יום מבלי שהשמיע דברים בטלים.

איש שראשו ראש סוס

פעם אחת בתחילת החורף, כשהדרכים היו בוציות ומשובשות וחצרו של ר' ישראל מרוז’ין כמעט ריקה מחסידים, הופיע פתאום איש בהול עם בקשה דחופה ונתן סכומים גדולים למשמשי הצדיק שלא יעכבוהו בכניסתו. הכניסוהו מבלי ליטול רשות מרבם. כשיצא אמר להם הרוז’ינאי:

מדוע זה הרשיתם לאיש הזה להכנס אלי מבלי להודיעני תחילה? דעו לכם, זקוק אני להכנה נפשית לפני כניסתו של כל אדם אלי, כדי שהבריות יראו בעיני כדמויות בני אדם. אך זה שביקר אצלי עכשיו – היה לו ראש סוס על כתפיו.

איך עושים תשובה?

יום אחד בא יהודי לצדיק הרוז’ינאי ושפך שיחו לפניו:

הו, רבי וקדושי, חוטא ופושע אני ומבקש מאוד לעשות תשובה, אבל איני יודע איך עושים זאת.

ואיך ידעת לעשות עברות?

נכשלתי ועשיתי, אך לאחר מכן נודע לי שחטאתי.

אם כן, השיב הצדיק, עשה כך גם לגבי התשובה: חזור בך, לבסוף יבוא ממילא סיכום החשבון.

סוד שיווי המשקל

מוצאי שבת קודש אחר ה“הבדלה” נתעטף חדרו של רבי ישראל מרוז’ין בענני קטורת שעלו ממקטרתו. ישבו לפניו חסידיו והיו מסיחים זה עם זה, איך לגלות שבילים חדשים בעבודת הבורא. ראו שהשעה שעת רצון היא, פנו אל רבם בשאלה:

ילמדנו רבנו, איך עלינו לעבוד את השם.

משך רבי ישראל בכתפיו ואמר:

וכי יודע אני? אך מיד פתח לספר סיפור זה:

היה היו שני חברים מאהובי המלך, שנתנו יד לרצח ושוד ונתפסו בקלקלתם ונידונו למוות.

אך כיוון שהמלך אוהבם היה, ביקש תחבולה איך להמתיק דינם ולהקל עונשם. מה עשה? ציווה למתוח חבל ארוך מעל תהום, וקשרו היטב קצה החבל בסלע מזה, וקצהו השני – בסלע מזה. והמלך הכריז: מי משני הנידונים למוות שיעבור בשלום מעל התהום, יזוכה. אחד מהם אמיץ היה, קפץ הראשון על החבל ועבר את התהום בשלום. ואילו השני פחדן היה, ישב על שפת התהום מזה והמתין בפחד איך יפול דבר. כשראה הפחדן שחברו עבר בשלום, שאל אותו: הגד לי, חביבי, מה עשית כדי להצליח במעבר מעל התהום הנוראה הזאת?

לא עשיתי כלום, השיב חברו, פשוט בתכלית: כשהרגשתי שגופי מושך אותי לצד אחד, הטיתי עצמי לצד השני.

הוא הדבר שקוראים שיווי־משקל בחיים – הפטיר הרוזינאי.

הרוכל הפלאי

פעם אחת בא חסיד לרבי ישראל והתאונן לפניו:

מה לעשות, רבנו, בתי יחידתי עומדת להתעוור, מה לעשות?

פנה לרופא עינים – השיב הרבי.

כבר הייתי עמה אצל כמה וכמה מהם, אך אינם מוצאים לא תרופה ולא מרפא.

החריש הרבי. חזר החסיד עם בתו לביתו. בינתים גברה החשכה בעיני הנערה מיום ליום. חרד האב ונסע שוב לרבו עם בתו החולה והפציר בו שיתן לו “סגולה” שתמנע ממנה עיוורון. מרוב צער בכה והתחנן:

הו, רבי, רבי, רחם נא על עלובה זו. הרופאים גילו לי שתתעוור לגמרי.

בירכה הרבי ואמר:

לואי ורופא כל חולה ישלח לעיניה הכשרות רפואה שלמה במהרה, אמן!

כשחזר האב עם בתו לביתו, נתעוורה הנערה לגמרי.

קם החסיד ונטל את האומללה ושב לרבי ועמד לפניו זועק לישועה, עד שאבני הבית זעקו עמו:

ראה נא, רבי וקדושי, לעלובה זו, ליל נצח ירד עליה, לא תראה עוד זיו־עולמו של הקדוש־ברוך־הוא!

קימט הצדיק את מצחו ועננה הילכה בו. עברו רגעים של דממה כבדה.

פתאום נהרו פניו. פנה לחסיד ואמר:

סע לעיר לבוב, ליריד, ותבוא עם בתך בין הרוכלים הסובבים בשוק המכריזים על סחורותיהם, וכשתשמע שאחד מהם מכריז בניגון ערב מאוד, דע כי הוא האיש שבכוחו לפקוח עיני בתך.

עשה החסיד כמצות רבו ונסע עם בתו ליריד.

הם התערבו בין הסוחרים והאזינו לקולות המכריזים. לבסוף שמעו איך רוכל אחד קורא ושר:

כעכים חמים! כעכים יפים! כעכים נאים! כעכים טובים! – בקול ניגון ערב ומזעזע. הבינו שזהו. ניגש אליו אבי הנערה וקנה ממנו כעכים וביקש ממנו שיבוא גם מחר לאכסניה שלהם עם סחורתו. למחר כשנכנס הרוכל למלונם, הזמינו החסיד לטרקלין ששם ישבה העיוורת, נעל את הדלת ופנה אליו בקול בוכים:

בגזירת רבנו הקדוש, רבי ישראל מרוז’ין, אנא, אדוני, רפא נא לה!

הציץ בו האיש בעינים כעוסות ואמר:

הניחני לצאת, ר' יהודי, אם לאו, אעשה אותך גל עצמות!

נבהל האב האומלל ופתח לפניו את הדלת והרוכל – הצדיק הנסתר – ברח ונעלם.

אך הנס נתרחש מיד – הנערה פקחה עיניה ובירכה ברכת האור.

תולדותיו

ר' שלמה נולד בשנת תקס"ג¹. היה למדן חריף עד שהתקרב לחסידות בבית מדרשו של ר' מאיר מאפטא, תלמידו של “החוזה”. כבן שלושים הוכתר לרב של העיירה רדומסק, ותשע שנים לאחר מכן החל לכהן שם גם כרבי.

אישיותו מרשימה היתה, ובכוחה משך אליו חסידים רבים. נודע בתפלתו שבדבקות, בניגוניו המיוחדים ובאימרותיו החריפות. רעיונותיו החסידיים כינס בספרו “תפארת שלמה”, המכוון לחסידים למדנים.

ר' שלמה הקים שושלת אדמו"רית, שקיימה בפולין רשת רחבה של “ישיבות”, עד שאחרון בניה נרצח בידי הנאצים.

ר' שלמה זצ“ל נסתלק בשנת תרכ”ו².

נשיקת הצדיק

מנהג היה בקהילות ישראל, שבערב שבת לפני השקיעה היו באים לבית הכנסת, וכל ילד היה קורא אז “שיר השירים” בקול באזני אביו.

פעם התאכסן “היהודי” הקדוש מפשיסחא בעיר אחת, וכשבא בערב שבת לבית הכנסת שמע ילד קורא “שיר השירים” לפני אביו. פנה אליו “היהודי” ואמר:

דע לך, ילדך אומר “שיר השירים” כשלמה המלך.

ומיד נגש לילד ונשקו בראשו.

משגדל הילד היה לצדיק מפורסם, הוא הרבי מראדומסק. וכך סח הצדיק לחסידיו:

חשתי אז את טעם הנשיקה וכוחה עד שהגעתי לבר מצוה. רק כשהתחלתי להניח תפלין באותו מקום בראשי, פג כוחה.

אז הוברר לי, כי נשיקת “היהודי” הקדוש כמוה כהנחת תפלין.

מן העם אל ההר

קרבים הימים, לחג־הביכורים, מלבלבים אילנות, בפרחים עטורים, וחסידים נוהרים, אל הצדיק ר' שלמה, בעל “תפארת שלמה”, להכתירו בכתר האדמו"רות, כדי ממנו לקבל תורה ומרות.

אך רבי שלמה הענוותן סבור היה שאינו ראוי לכבוד והיקר, שחסידי עיר וכפר, באים לקשור לראשו עטרה, ביום מתן־תורה.

כשנפתחו הדלתות ונכנסו אליו בסך, ראה עצמו אומלל ודך:

יהודים, ה' עמכם, לכו לכם! – זעק רתת – אינני רבי, ואין בי מה לתת.

בקהל קם רעש, אך ממקומו לא מש, והמתין סמוך לחדר־הקבלה. למחרת, ב“שלושת ימי הגבלה”, קם בעל “התפארת” ונמלט מן העדה, לקוזמיר, לרבי יחזקאל.

הקבילו הרבי ב“שלום” והשהה ידו בידו שהיה, ותמה עליו תמיהה: היתכן, לעשות כן, להמלט, להניח הצאן, ביגון, תועה, ללא רועה, בחג־מתן־התורה, ללא אורה? וכי לא פרש רש"י על ירידת משה רבנו “מן ההר אל העם” – לא ירידה סתם, “ומן העם אל ההר”, לא כדי להניח העם במיצר?

הן בפרוש, למדנו בזה הפרוש, כי לא פנה משה לעסקיו במדבר, בין קוץ ודרדר. וכי אחר אלו עניינים היה שם תר? איזו עשיה העסיקה אותו במדבר־הציה? אלא ללמדנו: משה רבנו התרוצץ מן העם, אל ההר ומן ההר אל העם, לא סתם, אלא בדאגה, כיצד להכינם, איש איש לפי מדרגה, לפי שיש בו הכוח והמהות, לקראת התגלות האלוקות. ואף־על־פי שבלב משה פעמה בת־קול:

היכון, היכון לנעלה מכול! – לעליותיו שלו לא דאג, אלא מעצמו חרג. רק לטובת העם! זה הרוח פעם בו פעם: מן העם אל ההר, דהר כסער, ומן ההר אל העם, ירד ורעם.

ואתה, רבי שלמה, אמר רבי יחזקאל, היאך עזבת עדת־אל?

אך רבי שלמה לא נכנע, וענה:

משה רבנו בטוח היה למדי, בקדושת שדי, הן התרוצץ במרומי הר־סיני; אף אני באתי לבקש קדושת שדי, אצל סיני!

עצם עיניו רבי יחזקאל והחריש, כי ראה שניצחו זה האיש, ולא הרבה עוד מלים, ובכבוד אותו הלין, ונשאר שם בחג חוגג, וכל קהל־החסידים מקדושה ותענוג התמוגג.

וכשנתכבד רבי שלמה לשיר, לא היה גבול לערבות הניגון, שהפליא ברינון, פיוט “אקדמות”, שכמותו אוזן לא שמעה עלי־אדמות.

אילו היו גווילין יריעות־השמים, ודיו כל הימים, וכל עצי היער קולמוסין, לא היו יכולים לספר את כל עוצם התענוג והתפארת, כש“בעל התפארת”, הופיע עם שמונים משוררים, וקולו במקהלה הרים, לשיר ברננים. אז הקולות ראו כל העם, מעונג ומתיקות פג לבבם.

האמן והשוליא

חסיד ולמדן עמד לתקוע בשופר בראש השנה בבית מדרשו של הצדיק מראדומסק. פתאום נסתם השופר.

קרא הצדיק לאברך אחד, וזה תקע כל התקיעות בהצלחה.

חלשה עליו דעתו של אותו חסיד. לאחר התפלה קראו אליו הצדיק וסיפר לו משל זה:

בארץ אחת בחרו במלך והתקינו לו כתר חדש. ביקשו לשבץ בו יהלומים, אך לא מצאו מומחה שלא יחשוש שמא יחבל בכתר. לבסוף בא אומן אחד וקיבל על עצמו את ביצוע המלאכה, אך ביקש חודש ימים לתיכנון.

אמנם תיכנן בקפידה, אך מחמת ספקות והיסוסים נשתהה עד סמוך לתאריך האחרון שנועד לו. רק אז נטל ברטט את הכתר. אך מחמת אימה לא הצליח לשבץ אבני החן. מה עשה? קרא לשוליא שלו, שלא ידע שזה כתר המלך, והראה לו איך משבצים את האבנים, והנער עשה זאת בהצלחה רבה.

הנמשל: האומן הוא אתה, החסיד, שכיוונת תוך אימה ונכשלת, ואילו השוליא הוא כאותו יהודי פשוט, שלא היה בעל מדרגה כמוך והיה משוחרר מכל אימה, על כן הצליח בתקיעות.

קדושת הכתב של צדיק

האדמו"ר ר' שלמה מראדומסק, בכל מקום שהניח כתב יד שלו, אף כשחלפו שנים מאז שכתב אותו, לא דהה הכתב אף במשהו, כאילו נכתב היום. אך במכתבים שכתבו אחרים בשמו דהתה הדיוֹ ללא הכר. רק חתימתו נשתיירה ללא שינוי, וצבע הדיו נותר שחור ובולט לעין.

ואמרו החסידים: עדות לקדושתו של רבנו. וראיה ממגילת אסתר: “כי כתב אשר נכתב בשם המלך – אין להשיב”, כלומר: כתב הנכתב בקדושה בשם מלכו של עולם או נחתם בקדושה – אין להשיבו, הוא קיים לעולם.

תולדותיו

ר' מנחם מנדל מקוצק היה מגדולי האדמו“רים של החסידות במקוריותו ויחודו. נולד בגראי שליד לובלין בשנת תקמ”ז¹ למשפחת מתנגדים־למדנים. רק לאחר שנשא אשה, את בתו של אחד מעשירי טומאשוב, נמשך לחסידות והגיע אל בית מדרשו של “החוזה” מלובלין. אלא כאן לא מצא את שביקש, כי לבו נמשך אחר העיון והלימוד ולא אחרי מופתים. לבסוף נעשה תלמידו של “היהודי הקדוש” מפשיסחא, ולאחר מכן – של ר' שמחה בונם. כשנסתלק רש"ב בחרו חלק מתלמידיו ברבי מנחם מנדל לרבם. לאחר שנתים בטומאשוב עבר להתגורר בעיר קוצק, ושם הנהיג את חסידיו במשך שלושים שנה בדרך סגולית משלו תוך שהוא מחולל מהפך בדרכי החסידות:

בעוד הבעש"ט הרים על נס אהבת הבריות, תוך שמחה ומעשים טובים בעולם הזה, גרס הקוצקאי התבודדות, פרישות מהעולם הזה, הסתגרות וריחוק מחברת בני אדם, אפילו מחסידיו, פרט לבני משפחה ומספר מקורבים ביותר; בעוד שהחסידות בראשיתה התאמצה למקד סביבה כל יהודי, אף הפשוט ביותר, קרבה חסידות קוצק יחידי סגולה בלבד, למדנים מובהקים. במז’יבוז' שלט האור, בקוצק – האש. ר' מנחם מנדל היה כסנה בוער באש, אש הקנאות של נביאי הזעם. הוא הרים על נס את האמת האלוקית, ריכז בה כל מעיניו והדגיש: כל יש שמחוץ לאמת – שקר הוא, אך גרוע מהשקר הוא חיקוי האמת. הדרך אליה היא בהסתגפות, בהסתגרות, במיקוד הכול בכיוון ובכוונה לשם שמים. אם יהודי מתפלל היום כי התפלל אתמול כמצות אנשים מלומדה, חוטא הוא; עליו לחוש שהתפלה מתחדשת לו בכל יום; כל יום עליו לנסות מחדש לגלות האמת, כאילו לא ידעה מעולם. ולא על ידי לחץ או מאבק חיצוני, אלא תוך מאבק פנימי, מאבקו שלו עם עצמו.

להשקפתו זו נתפסו תלמידיו, אברכים שעזבו מאחוריהם את לימודיהם, נשיהם וילדיהם ועברו לבית מדרשו לבקש את עבודת האלוקים האמיתית, שאין עיקר תכליתה במציאתה אלא במאבק לחפשה בכל מקום. הם קיבלו גירסתו: ההשתקעות בעיון התורה היא אמנם דרך הצלה לישראל, אך אינה הבלעדית, וגם מסוכנת היא. לבסוף החל ר' מנדל להתבודד לגמרי בחדר לפנים מחדר על יד בית מדרשו, ותלמידיו־חסידיו היו מגישים לו מזון דרך חלון קטן בחדרו.

מפליא הדבר שעם שהיה ר' מנדל גדול בתורה, לא העלה על הכתב שום רעיון ושום פירוש משלו ולא השאיר אחריו ספרים או כתבי יד. עוד בחייו, וכן עם הסתלקותו (בשנת תרי"ט²) קמו עוררין בקרב התנועה החסידית בפולין, שהסתיגו נמרצות מהתנהגותו הקיצונית. אולם שני דורות לאחר מכן כבר התקבלה שיטתו והתפשטה ברחבי פולין החסידית, לאחר שחלו בה שינויים שהקהו חוּדה.

הבחילה לממון

רבי מנדל מקוצק היה שוהה חדשים רצופים בפשיסחא אצל הרבי ר' שמחה בונם. היה מתהלך שם בבגדים קרועים ובלויים כעני ולא ביקש חס ושלום מאיש עצה או נדבה כלשהי.

ניגש אליו ר' פייבל הצדיק ואמר לו:

יודע אתה מי באה לכאן? הגבירה הנדבנית הגדולה תמר’ל מווארשא. אם תפנה אליה, היא תעניק לך ממון לצרכי לבוש ומחיה בעין יפה.

כששמע זאת הקוצקאי, קרא ברגש של סלידה: מה, געלט? (ממון?) פויא!

תגובה זו של הקוצקאי השפיעה על ר' פייבל כל כך, שבמשך חודשים סלד מכל כסף, וכשמישהו הזכיר ממון, חש ממש בחילה ורצה להקיא. רק לאחר חדשים התגבר על כך והיה מסוגל להביט על כסף.

עולם הזה של עשיר

פעם הלך רבי מנדל ברגל לרבו ר' שמחה בונם. באמצע הדרך ראה חבר נעורים שלו שנתפקר נוסע בכרכרה מפוארת שלו, רתומה לסוסים אבירים. כשראה את הקוצקאי הזמינו לנסוע עמו, ור' מנדל קיבל ההזמנה. בדרך שוחחו בדברי תורה.

פתאום שאלו הקוצקאי: היכן עולם הזה שלך?

צחק העשיר: יש לי מכל טוב, נכסים רבים, בית מפואר, שדה, סוסים משובחים – וחי כקיסר.

אמר לו הצדיק: זה עולם הבא שלך, אבל אני שואל אותך, היכן הוא עולם הזה שלך?

תפס העשיר את העוקץ והכוונה של הקוצקאי ושתק.

יצאו ימים מועטים ונעשה לבעל תשובה גמור.

מי באש

ר' מנדל מקוצק לא חיבב חזנים העוברים לפני התיבה בימים נוראים ומאריכים נגן בפיוטים.

פעם אחת נתכבד החסיד המפורסם, ר' הירש פורצ’וור, לעבור לפני התיבה בבית התפלה של ר' מנדל, שכן מקובל היה כבעל תפלה טוב עוד אצל ר' בונם מפשיסחה. אך מדי פעם נשמע קולו של הקוצקאי הקורא אליו: הירש, תקצר!

לאחר ימים נוראים פרצה שריפה בביתו של ר' הירש וכל רכושו עלה באש. מיהר לר' מנדל וסח לו צרתו וביקש ישועה. אמר לו הקוצקאי: נענשת, משום שסילסלת בקולך יותר מדי ב“מי באש” שבפיוט “ונתנה תוקף”.

לא להסתגר

הרבי ר' יחיאל מאיר מגוסטינין בא פעם אחת בפורים לקוצק, בתקופה שהקוצקאי היה שרוי בהתבודדות גמורה.

העז הרבי מגוסטינין ודפק בחוזקה על דלתו של הצדיק. פתח הקוצקאי את הדלת וקרא בתמהון: מי זה דופק כל כך?

רבנו הקדוש, הרי דין מפורש: “בפורים כל הפושט יד ליטול, נותנים לו”, והנה אני עומד לפניו ערום ויחף ומבקש שכבודו ילבישני וינעילנו!

אם כך, בוא עמי לחדרי – ענה הצדיק.

התייחדו שעה ארוכה. כך עלה בידו של ר' יחיאל מאיר למנוע המשך הסתגרותו של הקוצקאי.

כוונתו של הרבי

כשהרבי ר' אברהם מסוכצ’וב היה עדיין נער, חלה מאוד. נסע אביו לרבי מנדל מקוצק לבקש ממנו רפואה שלמה, והילל לפניו את נערו המפליא בתורה. הניע הרבי את ידו בביטול: גם זה נקרא לימוד!

נזדעזע האב, כי חשש שמא מקטרג הצדיק על בנו השרוי בסכנה.

כשחזר הביתה ראה שהנער הולך ומבריא. הפציר הילד באביו שיספר לו, מה אמר הרבי.

השתמט וענה: איני מבין מה שאמר לי.

לאחר שהפציר בו הנער גילה לו את התשובה.

אמר הילד העילוי לאביו: אגיד לך, אבא, מה היתה כוונתו של הרבי בתשובתו. הלא מסופר בירושלמי על ר' טרפון שחלה, ונכנסו חכמים לבקרו. אמרה להם אמו: התפללו על טרפון בני, שהוא נוהג בי כבוד יותר מדי. אמרו לה: איך? סיפרה: פעם אחת ירדתי לחצר בשבת. הניח רבי טרפון שתי ידיו תחת כפות רגלי והייתי מהלכת עליהן עד שהגעתי למיטתי. אמרו לה: אפילו עושה כן אלף פעמים, עדיין לחצי כיבוד אם שאמרה התורה לא הגיע.

וכאן העיר הנער העילוי:

וכי באו החכמים להמעיט זכותו של התנא הגדול, שעה שהיה זקוק לרחמים בחליו? אלא חששו שמא היתה זו שליחותו היחידה בעולם הזה, ומשעשה אותה אין לו עוד לשם מה לחיות. על כן אמרו כך בביטול ובהגזמה, כדי שיוסיף לחיות ויקיים המצוה שנים הרבה.

וכך עשה גם הרבי מקוצק לגבי: כשסיפרת לו על התמדתי בתורה עכשיו, בנערותי, חשש שמא סיימתי בכך שליחותי בעולם הזה. על כן התיחס אליה בביטול, כדי שאוסיף לחיות עוד שנים הרבה ואלמד תורה.

התפעל האב מחריפותו של בנו, וכשבא שנית לרבי מנדל סיפר לו את פירושו.

הפטיר הקוצקאי בתמיהה: אה, הוא אפילו כבר יודע את כוונתי!

כשנתבגר נעשה הנער לצדיק מפורסם, לרבי אברהם מסוכאצ’וב.

תולדותיו

ר' מרדכי מלכוביץ' נולד בשנת תק"ב¹. היה תלמידו של ר' שלמה מקארלין. מחמת הרדיפות מצד “המתנגדים” נאלץ ר' שלמה לעזוב את ליטא ור' מרדכי גלה עמו ללודמיר.

בשנת תקנ"ג² חזר ר' מרדכי לליטא ויסד שושלת בעיר לאכוביץ', שנעשתה לאחד ממרכזי החסידות החשובים בצפון מזרח ליטא. הצלחתו לרכז סביבו המוני חסידים עוררה עליו זעמם של המתנגדים, והלשינו עליו לפני השלטונות, ואלו אסרו אותו. יום שיחרורו, שחל בנר חמישי של חנוכה, היו חסידיו חוגגים מדי שנה.

ר' מרדכי נמנה עם עורכי המגביות הגדולות ביותר בדורו למען חסידי ארץ ישראל. הוא החשיב מאוד את תפקידו של הצדיק בחיים הגשמיים של חסידיו וגרס, שעליו לדעת מה חסר כל אחד ואחד מהם ולדאוג להם שיקבלו כל צרכיהם, ואם אינו עומד בכך – אינו ראוי להיות מנהיג.

ר' מרדכי העמיד שושלת ובנו ירש את כס האדמו"רות. דרשותיהם ואימרותיהם של האב והבן על התורה והמועדים כונסו בספר “תורת אבות”.

ר' מרדכי נסתלק בשנת תק"ע³. זכר צדיק לברכה.

כוחה של תפלה

פעם אחת קם רבי מרדכי בתוך קהל חסידיו והתאונן בדאגה ובעצב:

גלוי וידוע בעולם, שהברבור המרגיש כי בא יומו, אומר שירה לשם בכל כוחו, עד שגופו נסדק ונקרע לשניים. ואני רבכם מתפלל ומתפלל ועודני בריא ושלם. אם כן, מה טעם לתפלתי?

מאותה שעה ואילך היה קולו של הצדיק מתגבר והולך בתפלה, עד שרעדו שמשות הבית.

יום אחד, כשקולו בתפילה היה נשמע כשאגת אריה, נשתתק פתאום ונתעלף. דם זב מאפו ומפיו. התחלחלו החסידים, השיבו אליו רוחו והבהילו רופאים מלבוב העיר. כשבדקוהו מצאו כי ריאתו נסדקה ואמרו נואש לחייו.

אותה שעה לחש הרבי:

וכי חפצתי להתפלל כך רק תפילה אחת? תן בי כוח, ריבונו של עולם, להתפלל בכל רמ"ח אבריי תמיד!

נעתר לו השם ונתרפא.

לימים כשנזדמן רבי מרדכי ללבוב וקהל חסידיו עמדו סביבו ושאבו תורה מפיו, עבר רופא אחד על פניהם ושאל:

מי האיש הדורש שם בקול ערב כל כך?

הרי זה הרבי מלאכוביץ' – הזיבו החסידים.

האמנם עודנו חי? – קרא הרופא בתמהון – אם כך ראו פלא, הריהו חי כמעט בלא ריאה!

סוכת הסנדלר

ערב סוכות אחר הצהרים, והסנדלר הדל, עדיין לא חדל, מחפש בעגמת נפש, קרשים לסוכה, בגשם, בשלוליות וברפש.

הסנדלר, איש בעניוֹ ובעצבו לא יאשים, שהוא וילדיו ואמם חסרי מלבושים. אך הוא מלא יאושים, שסוכתו חסרה ארבעה קרשים. ובצר לו זלגו העינים, דמעים. לפתע רעיון בו צץ: לרבי מרדכי יסור ויתחנן, שבמעט קרשים אותו יחונן.

אך הצדיק ענה לו שכבר חילק לעניים כל הלווחים, ולא נשתייר לו אף עץ בן־גימ"ל טפחים. הלך ממנו הסנדלר, מלא צער, רוחו נשברה, צליעתו הלכה וגברה.

ראה הצדיק בזה הצער, כי לבו של האיש עליו מר־מר, שבין חצרות האנשים, מבקש קרשים, נכמרו רחמיו על העני, וכה שפך שיחו:

רבוני! ראה, יהודי זה חסר כל הוא, אך יקרה אשר יקרהו, למען המצוה ימסור הנפש, יבוסס בגשם, ברפש, ראה רבוני, איך נעליו זולגות כדליים, עד נפשו הגיעו המים. השקיפה נא ממרום, איך הגיע ישראל עד הלום, פרוס עליהם סוכת שלום!

ברטט עלה הצדיק לעליה, שמע ימצא מציאה, ויתננה לעני ורוחו ירגיע. ואכן בדרך נס דל"ת עצים מצא. חיש קרא לשמש:

רוּצה, החוצה, ותן אותם לסנדלר, הקל עליו הצער, המצוה בשלמות עזרהו לקיים, כי במסירות־נפשו עולם הוא מקיים.

העני התמהוני

ר' מאיר, חסידו של ר' מרדכי מלאכוביץ', סר פעם אחת בדרכו למלון. באותה שעה הגיעה לשם שיירת עגלות עם עניים נודדים, נשים וטף.

הבחין החסיד ביניהם זקן עני אחד בעל הדר פנים ועקב אחריו. ראה שכל העניים חוטפים מן המאכלים המוגשים לשולחן, אך העני הזה נוטל תחילה נַטלה (כלי לנטילת ידים) ובודקה אם היא כשרה, אחר נוטל ידיו כדין. ניגש לשולחן ורוצה לברך על הפת – אך מניחה, ובמקומה מוציא לו כעך ומברך “המוציא” ולבסוף מברך ברכת המזון.

הפליאה התנהגותו זו את ר' מאיר. כשיצאו העניים לדרך פנה לבעלת המלון ושאלה: מתי אפית את הלחם?

אתמול או שלשום – ענתה.

האם הפרשת חלה?

אוי ואבוי! – קראה – שכחתי לגמרי.

הבין החסיד שאותו עני צדיק נסתר הוא.

מיד רתם סוסים לעגלה ורדף אחרי השיירה. לבסוף השיגם ביער – אך הזקן איננו.

שאל: היכן הוא? והשיבו לו:

אתה מתכוון לאותו תמהוני? משך שבועות הוא נטפל אלינו ונוסע עמנו לכל מקום שאנו נוסעים, וכשעוברים ביער הוא מסתתר בין העצים, ואיש אינו יודע מה הוא עושה שם. ופעם אחת ראינו איך הוא שובר הקרח של הבריכה וטובל בתוכה.

שאלם ר' מאיר: לאיזה כיוון הלך?

הראו לו. הלך לשם ומצא אותו עומד תחת עץ שקוע במחשבות ומראהו כלפיד אש.

פנה אליו ברטט: רבי, ברכני!

אמר לו: אם תתן לי סך כזה וכזה צדקה לעניים, אברכך.

נתן לו וברכו.

כשבא ר' מאיר לרבו, ר' מרדכי מלאכוביץ', וסיפר לו כל שחווה בדרכו, אמר לו הצדיק:

אשריך, שזכית לכך שהצדיק ר' לייב שרהס יברכך.

תולדותיו

נולד בשנת תקכ“ה¹. בבחרותו היה מלמד ב”חדרים" בערים ציצ’ין ומלניק שבפולין. לחסידות הגיע לאחר שביקר בחצרות צדיקים שונים וקיבל יניקה והשפעה מ“החוזה” מלובלין, מ“היהודי הקדוש”, מר' יהושע מאפטא ומהמגיד מקוז’ניץ. בשנת תקע“ה² עלה לכהונת אדמו”ר בראדושיץ. היה נערץ על ההמונים ונתפרסם בתואר “סבא קדישא”, במיוחד בגלל סגולתו לרפא חולים במעשי מופתים.

“קידושו” של הרבי

בחור אחד היה בעיר, שידע לחקות עד להפליא את “קידושו” של הרבי מראדושיץ: היה מתנועע ועושה עוויות בפניו ומניע ידיו, מקמט מצחו ומעמיד פנים של מכוון כוונות ואחר פותח בסילסול הניגון ובקולו של הרבי.

סיפרו לרבי על מעשה החיקוי של תלמידו. קרא אליו ושאל:

נודע לי, שאתה יודע לחקות את ה“קידוש” שלי. האמת הדבר?

אמת, רבי.

אם כן, הצג נא את ה“קידוש” לפני.

אם כבוד הרבי לא יתרעם עלי, מוכן ומזומן אני לעשות זאת.

אל תירא – אמר הרבי.

ואכן התחיל הבחור “לקדש”, אך כשהגיע לפסוקים: “ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, זכרון למעשה בראשית”, “קידש” בפשטות ואמר את הפסוקים ללא ניגון וללא עוויות.

מדוע לא המשכת באותו הניגון ובאותן התנועות? – שאל הצדיק.

בפסוקים אלה הרבי מוסר את נפשו ממש, ודבר זה לא אוכל לעשות בשום פנים ואופן – השיב הבחור.

שעון פלא

לאחר שנסתלק “החוזה” מלובלין, ירש בנו, ר' יוסף, את מלבושי המשי של שבת, החגורה ושעון הקיר, שהיה תלוי תמיד בחדרו של אביו הצדיק. בדרכו חזרה לעירו ירדו גשמים עזים, ונאלץ להתאכסן אצל יהודי כפרי אחד. נמשכו הגשמים ימים אחדים. משפסקו התכונן ר' יוסף לצאת לדרכו, אך הכפרי תבע ממנו דמי איכסון.

כסף אין בידי, אבל יש בתרמילי חפצים יקרים – ענה והוציא כל שירש מאביו ורמז ליהודי שיבחר בחפץ הטוב בעיניו.

התייעץ הלה עם אשתו והחליטו לבחור בשעון, שיראה להם בכל בוקר שעת חליבת הפרה.

כעבור שנים נזדמן לאותה אכסניא הצדיק ר' יששכר דוב מראדושיץ ולן באותו החדר ששעון “החוזה” היה תלוי על הקיר. כל אותו לילה לא עצם ר' דוב עין, אלא שר ורקד עד אור הבוקר. שאלו האכסנאי לסיבת התנהגותו המוזרה.

ענה לו הרבי בשאלה: מאין השגת שעון זה?

מיהודי שלן אצלי ושילם בו תמורת דמי האיכסון, כמדומני שר' יוסף שמו.

כששמעתי את תיקתוק השעון הזה, קרא ר' דוב בר מראדושיץ, ניחשתי מיד שזה ירושתו של רבנו הקדוש. שהרי כל שעון, עם תזוזת מחוגיו, מודיע על התקרבות שעה אחת אל קץ החיים, ולכן קולו מלא עצבות; אך שעון זה של “החוזה” זצ"ל מתפעם בקול שמחה וחדווה, כי הוא מודיע על התקרבות שעה אחת לביאת המשיח. על כן שמחתי ורקדתי כל הלילה.

המשחה הפלאית

איש אחד סבל יסורים גדולים ממורסה בראשו. ראו הרופאים בכך סכנה לחייו בחששם שהמוגלה תתפשט למוחו. חיפשו תרופה ולא מצאו.

נסע האיש לרבי ר' יששכר מראדושיץ, הקרוי “סבא קדישא”. הוציא הצדיק משחה, מרח ממנה על מטלית והניחה על המורסה, ולחולה אמר:

המטלית תהא מונחת כך עשרים וארבע שעות, ואחר כך תבוא אלי.

כשבא לפניו, הסיר הקדוש את האיספלנית והנה כמעט הגליד המקום הנגוע. התפעל האיש מאוד וביקש מהרבי, שישים לו איספלנית אחרת, והודה לו בריגשה ויצא לדרכו.

ראה חסיד אחד שלרבו משחה פלאית וביקש מעט ממנה, ואגב שאל לסמי המרפא שבתוכה.

השיב לו ר' יששכר: מה אתה סבור, ששמתי בה סממנים מעשה רוקחים? אין היא אלא רסק משארית התפוח, שטבלתי בדבש ובירכתי עליו בליל ראש השנה.

הברכה הרמוזה

חסיד אחד בא ל“סבא קדישא” ושפך לבו לפניו:

רבי, איני יודע מה אעשה, בני מתים עם הוולדם או בשנת חייהם הראשונה, הושיעה נא, רבי וקדושי!

אמר לו הצדיק:

כשתגיע שעתה של אשתך ללדת, בוא אלי.

לאחר זמן שב האיש אל ה“סבא קדישא” וסיפר לו, שאשתו בשביעי להריונה.

שאל אותו הצדיק: מה היה שם אביך?

ירמיה – ענה החסיד.

ובכן, לבנך שיוולד לך תקרא בשם חיים־ירמיה – אמר הצדיק וברכו, שבן זה יאריך ימים, וסיים הברכה בפסוק: “ובני דן חושים”.

לא העז החסיד לשאול את הרבי לפשר הדברים ונסע לביתו. ואכן ילדה אשתו בן ונקרא שמו בישראל חיים־ירמיה.

אין צריך לומר שהאיש שמח מאוד, אולם הסיפא של הברכה, שלא ידע את פירושו, הטריד אותו. סיפר על כך לתלמידי החכמים והחסידים שבעירו, ואף לגדולים מחוץ לעירו, ופירשו לו הדברים איש איש כדרכו – אך שום פתרון לא נתיישב על לבו.

עברה שנה, והפסוק הוסיף להטריד את האיש ולתבוע את פתרונו. שוב העלה החסיד את סיפורו לפני החסידים שבעירו, ואז אמר מישהו פירוש שנתקבל על דעת כולם:

הצדיק התכוון לכך, שלדן היה אמנם רק בן אחד ושמו חושים, אולם הכתוב מדבר עליו בלשון רבים: “ובני”, משום שמהיחיד הזה יצאו רבים, עד ששבטו שלדן היה מרובה באוכלוסין, ולכן גם נקרא שמו חושים, “שהיו מרובים כחושים של קנה” (בבא בתרא קמ"ג). ורמז הצדיק לאותו חסיד, שלא יוליד עוד בנים אלא הבן הזה בלבד, והוא שירחיב השבט.

וכך היה, ונתקיימה ברכת הצדיק במלואה, חיים־ירמיה, הבן היחיד, הוליד בנים ובנות רבים.

תולדותיו

ר' אורי בן פנחס מסטרליסק היה תלמידו של ר' שלמה מקארלין. אין יודע מתי נולד והיכן, וכן לא ידועות קורותיו. עיקר עבודתו של היהודי ראה ר' אורי בהשתלמות מוסרית תמידית, ולכן דרש מתלמידיו־חסידיו, שעניים מרודים היו כמוהו, התנהגות מוסרית למופת.

ר' אורי נתפרסם בגין תפלתו הנלהבת מאוד, ומספרים עליו שבכל יום לפני התפלה היה מבקש מחילה מאשתו ומבני משפחתו מחשש שמא תפרח נשמתו בגלל הלהבה הבוערת בתפלתו. לפיכך הוכתר בתואר “השרף”.

פעם אחת סח לחסידיו:

בספר התורה מצויות שש מאות אלף תיבות, ובעם ישראל מצויות שש מאות אלף נשמות. הרי כשם שספר תורה נפסל אם תיבה אחת חסרה בו, כך אין השכינה שורה עלינו אם נשמה אחת נפסלת בישראל.

“השרף” נסתלק בשנת תקפ"ו¹. בנו ר' שלמה, שירש את כסאו, נפטר זמן קצר לאחר הסתלקותו מגעגועים אליו באמרו: איך אפשר לחיות בלא אב כזה!

ר' אורי העמיד תלמידים הרבה, ואחד מהם הוציא לאור את ספרו היחיד של רבו: “אמרי קדוש”.

המפרנסים באמת

בבחרותו היה ר' אורי בא תכופות לרבי ר' שלמה מקארלין. כבר בביקורו הראשון, כשהצדיק נתן לו “שלום”, נפל עליו פחד והסיק, שזהו רבו האמיתי, ככתוב באבות ד: “מורא רבך כמורא שמים”.

כל אותן שנים ששהה אצל הקרלינאי, היתה אשתו הצדקת עובדת כעוזרת בבית האב־בית־דין בלבוב. לחג הפסח, כששב ר' אורי לביתו, הוזמן לסעוד על שולחנו של האב־בית־דין, שכן ידה של אשתו לא הגיעה להכין צרכי החג.

לאחר שאמר את ה“הגדה” בהתלהבות ונתגלה במלוא גדלותו, פנה אליו המארח בשאלה:

הלא כתוב בכתובּה: “אנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכי” (אני אעבוד ואוקיר ואפרנס אותך), ואתה אינך מקיים הבטחתך!

השיב לו השרף:

קרא נא בסיפא של הכתובּה (תרגום מארמית): “כאנשים יהודים שמפרנסים נשיהם באמת” – ועל כן נסעתי תחילה אל הרבי כדי לבקש ולמצוא את האמת.

לבעל שמחה פותחים היכלות

הצדיק ר' אורי מסטרליסק אמר בשם רבו, ר' שלמה מקארלין: כשיהודי זוכה לשמחה של מצוה, כגון: ברית מילה או חתונה של אחד מבניו וכדומה, זוכה שפותחין לפניו כל ההיכלות. ואם מישהו בא ומצער אותו אפילו לרגע, הריהו מסלקו מן ההיכלות. יש לו, אם כן, למצער עבירה גדולה.

חסידים שונאי כסף

חסידי ר' מסטרליסק עניים היו. שאלוֹ פעם צדיק אחד: וכי לחסידיך אין כל רצון להתעשר?

במקום תשובה קרא “השרף” לאחד מחסידיו ואמר לו: ברגע זה, כשאני והצדיק הזה האורח יושבים יחד, תוכל לבקש כל שתבקש – כן יקום ויהי!

כל מבוקשי שאזכה לומר בכל יום: “ברוך שאמר והיה העולם” באותה כוונה ודביקות כמו רבנו – השיב החסיד.

*

גם אשתו של “השרף” תמהה על הסתפקותם במועט של חסידיו.

מדוע לא תעשה משהו כדי לשפר את מצבם? – שאלה אותו.

מחר תראי במו עיניך, שהם אינם מעונינים כלל בעושר.

למחרת בשעת “שחרית”, כשהגיע לתפלה “ויברך דוד… העושר והכבוד מלפניך” – הרים הצדיק את כנף בגדו ואמר לחסידיו:

מי שרוצה להתעשר, יתחוב ידו לתוך בגדי וימצא הון עתק.

אך איש מהם לא זז ממקומו.

אדם – עץ השדה

רבי אורי מסטרליסק היה מקפיד שלא יפשפשו תמיד במעשיהם של נערים. וכך היה אומר:

האדם משול לעץ בגן: אם תעמוד על ידו ותסתכל בו בכל יום, מבוקר עד ערב, איך הוא גדל וכמה טפחים כבר גדל, לא תראה ולא כלום. אך אם תשגיח עליו, תשקהו שעה שיצמא, תדשנהו שעה שיזדקק לדישון, תגזום אותו כשלולבים טפלים ילבלבו, ותשמור עליו מפני חרקים ומזיקים, מובטח אתה שהעץ יכה שורש, יגדל וגם ישא פרי.

כך גם האדם: הנה הוא שתיל רך, אם תטפל בו כראוי שתספק לו כל המזון הרוחני וכל המים שהוא זקוק להם – ואין מים אלא תורה – ותעמוד לו להתגבר על יצרו ועל כל שמונע את גידולו, עד מהרה ישגשג ויגיע למלוא שיעור קומתו.

הרוז’ינאי כאליהו

כשסיפרו ל“שרף” על מנהגי מלכים שנוהג הצדיק ר' ישראל מרוז’ין, נינו של המגיד ממזריץ‘, על הפאר שבביתו, במלבושיו ובמרכבתו ועל חבר המנגנים בנבל וכינור לפניו – ביקש ר’ אורי שיתארו לפניו את הרוז’ינאי בשעה שמנגנים לפניו, והעיר:

אצל אליהו הנביא כתוב: “ואזור עור אזור במתניו”. יש לפרש פסוק זה, שמתניו גופם היו אצלו כאזור עור: ברצותו לובשם, ברצותו פושטם. וכך גם ר' ישראל: כשרוצה הוא מפשיט עצמו כליל מהגוף שלו, וברצותו – מתלבש כל־כולו בגוף שלו.

תולדותיו

ר' מרדכי מנישחיז נולד בשנת תקי“ב¹. רבו בחסידות היה ר' יחיאל מיכל מזלוצ’ב, אותו הכיר בימי נדודיו בגליציה. בתחילה כיהן כרב העיר לשניוב, ובשנת תק”ן² התישב בנישחיז והחל לכהן שם כרבי, גם יסד שושלת. עיקר פירסומו קנה כבעל מופת, ו“השרף” ר' אורי מסטרליסק העיד עליו ש“היה יודע מעשה מראשית”.

ר' מרדכי נסתלק בשנת תק"ס³. זכר צדיק לברכה.

המלקות שריפאו

בבחרותו היה ר' מרדכי מנישחיז מתלמידיו המסורים של המגיד ממזריץ‘. פעם בא אליו נערו־משרתו של המגיד וביקש ממנו מתנה. ציווה ר’ מרדכי לחבריו שימתחו את הנער על השלחן וילקוהו מלקות. וכך עשו. הלך לו המשרת זעוף ומתאנח ממכאובו.

כשנודע הדבר למגיד, שתק ולא נשף בר' מרדכי ובתלמידיו האחרים.

לימים, לאחר שנפטר המגיד, חלה אותו משרת בשיתוק ידיו ורגליו. הביאה אותו אמו אל הצדיק ר' מרדכי מנישחיז, שכבר נתפרסם במופתיו, והתחננה לרפואה.

יצא ר' מרדכי מחדרו, הסתכל בחולה והכירו מיד. אמר לו: כבר יסרו אותך די בנעוריך, אינך חייב לסבול עוד. קום ועמוד על רגליך, בריא אתה!

מיד קם המשותק על רגליו בריא ושלם.

לא להתאונן

יהודי אחד בא אל הרבי ר' מרדכי ושפך לבו לפניו, שהוא מתפרנס בדוחק וביגיעה רבה.

אמר לו הצדיק: הרי פסוק מפורש בתורה: “בזעת אפיך תאכל לחם”!

כן, השיב היהודי, אילו היה לי לפחות לאחר היגיעה הקשה מזון ברווח לא הייתי מתאונן.

מקובל מפי הרופאים, שלא טוב לאכול הרבה לאחר שמזיעים – פסק הצדיק.

הפרופסור הגדול

חסיד חולה מאוד פנה לרופאים, שתה תרופות הרבה, וללא הועיל.

בא לצדיק מנישחיז לבקש עצה וברכה. אמר לו:

סע לפרופסור שבעיר אניפולי, הוא בוודאי ימצא לך התרופה הדרושה.

המרחק מנישחיז לאניפולי היה רב, ומסילת ברשל לא היתה קיימת עדיין, ונאלץ החולה לסבול מטילטולי הדרך הקשים עד שהגיע לשם. כשהגיע מיד שאל לפרופסור המומחה למחלתו.

שום פרופסור אין כאן, אפילו רופא, אפילו חובש אין בעירנו – השיבו לו יהודי המקום.

התפלא מאוד: וכי הצדיק מנישחיז יוליכו שולל, הלא מפורסם הוא בישרו ובצידקותו?

הצטער על איבוד הזמן ועל איבוד הכוחות בשל הנסיעה הקשה, ומיד פנה חזרה לנישחיז, לצדיק רבי מרדכי. בא וקבל לפניו בדמע. שמע הרבי על אכזבתו ותמיהתו ושאל אותו:

ומה עושים כל החולים באניפולי ללא רופא וחובש?

באין ברירה הם בוטחים בשם יתברך, שישלח להם רפואה שלמה משמים.

זהו הפרופסור מאניפולי – קרא הרבי – כמו שאמרו לך שם, ומי שמרפא אותם הוא ירפא גם אותך!

וכך היה. אך יצא מבית הצדיק, חש החסיד שהוא מחלים והולך.

שני בתי צואר לטלית קטן

הצדיק ר' מרדכי ביקש מאד להשיג טלית קטן מארץ ישראל. השתדלו החסידים, וסוף סוף עלה בידם לעשות רצונו והשיגו למענו טלית קטן. פנה אליו אחד מתלמידיו בבקשה, שהוא רוצה לעשות נחת רוח לצדיק ולהתקין לו את הטלית קטן, שיהא ראוי ללבשו.

נתן לו הצדיק את הטלית קטן, אך התלמיד טעה ונכשל: קיפל הלבוש פעמים, ולאחר שגזר יצאו שני בתי צואר. נפלו על אותו בחור פחד ובהלה: כמה יגיעות יגעו החסידים וכמה מאמצים התאמצו, עד שהשיגו את החפץ היקר הזה מארץ ישראל, שרבו השתוקק אליו כל כך, והנה השחיתו בטעותו! מה יעשה?

כששאל אותו הצדיק, אם התקין הטלית קטן בשבילו, גימגם באימה:

מה אומר ומה אדבר, אוי לי, אוי לי, רבי הקדוש, שגיתי ויצאו לי שני בתי צואר!

ובדברו עמד תחתיו רועד כולו, מי יודע איך יוכיחו הרבי בכעסו.

מה אתה מפחד? – הרגיעו הצדיק – באמת דרושים בלבוש זה שני בתי צואר: אחד כמקובל, והשני לנסות את מרדכי אם לא יכעס. הלא אמרו חז"ל: “כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה”!

המנורה של מעלה

בנו של הרבי מנישחיז, הרב יצחק, היה דורש בשם אביו את הפסוק לגבי מנורת הזהב: “ועשית מנורת זהב טהור מקשה תיעשה” (“תרומה”). פסוק זה בא ללמדנו, שחייב אדם להיות זהב טהור – שמעותיו יהיו נקיות ושכל עסקיו ומעשיו טהורים יהיו. איש כזה הוא בבחינת מנורה בעולם העליון.

תולדותיו

ר' משה נולד בשנת תקמ"ד¹. היה תלמידם של ר' מרדכי מלכוביץ' ושל ר' נח בנו. הקים מרכז חסידי בקוברין שבליטא, שם כיהן כרבי עד הסתלקותו. חסידיו נהרו אליו ללמוד ממידותיו ומשאיפתו התמידית להתעלות, והוא השפיע עליהם באמרותיו השנונות ובריבוי משלים ודוגמאות. הדגיש את מידת האמת, ונהג לקבל יסורים באהבה, וחי בצניעות שגבלה בעוני, אך לא הטיף לתעניות וסיגופים.

אמרותיו כונסו בספר “אמרות טהורות”.

ר' משה מקוברין נסתלק בשנת תרי"ח². זכר צדיק לברכה.

ילד צדיק

הילד משה נולד בבית הורים כפריים עניים שהתפרנסו מעבודה קשה.

בימים ההם היה רעב כבד בליטא. משפחות־משפחות היו נודדות מעיר לעיר ומכפר לכפר כדי למצוא לחם ועבודה. כשהיתה מגיעה חבורה לכפר מגוריו של משה’לה, היתה אמו נוהגת להשכים קום, להדליק אש בתנור, ללוש בצק ולאפות לחם לעניים.

פעם אחת הגיעה לכפרם שיירת רעבים גדולה מאוד, והלחם לא הספיק לכל הפיות.

ראתה האם שעוד נשתייר בצק וגם התנור חם, מיהרה ללוש ככרות נוספות.

בינתיים החלו עזי הפנים שבקבצנים צועקים על האם, אף קיללו אותה. הקללות הכאיבו מאוד את לבה, אך החרישה. דמעות רותחות זלגו מעיניה, שנתגלגלו ונילושו בתוך הבצק.

ראה משה’לה את אמו בוכיה. אמר לה:

אל תבכי, אמא, לושי, לושי ואפי להם לחם ואל תשימי לב לגידופים. העיקר שאת מקיימת עכשיו את הצו “פרוס לרעב לחמך”, ומתוך צער ודמעות המצוה שלמה בידך. אילו היו העניים האלה משבחים ומודים על המצוה, לא היתה שלמה כלל.

החנווני המתאונן

חנווני אחד בא לר' משה והתאונן לפניו על מיעוט פרנסתו, בעוד שלשכנו החנווני המוכר אותה סחורה יש פרנסה בשפע.

אמר לו הצדיק: תהיה לך פרנסה ברווח רק כשתודה לשם יתברך על הפדיון הרב של שכנך ותאמר: ברוך השם שנותן ליהודי פרנסה ברווח! אמנם בתחילה יהיה קשה לך לומר זאת, אך כשתרגיל עצמך לכך כבר תאמר בלב שלם, כמו שנאמר: “בפיך ובלבבך לעשותו” – קודם “בפיך”, ואחר כך “בלבבך”.

המהרהר אחרי רבו

הצדיק ר' משה מקוברין ביקר פעם בעיר אחת ברוסיה הלבנה. ערכו החסידים שם סעודה לכבודו, ובאו ראשי הקהילה לשמוע דברי תורה מפיו. הכול הקשיבו לתורתו בדרך ארץ, ורק חסיד אחד עמד ודיבר כל הזמן עם חברו.

העיר לו חברו:

שתוק כבר, אין זה ממידת דרך ארץ לפטפט כשהרבי מנהל “שולחן”!

אך המשוחח לא שם לב לגערה ובלבו חשב: הלא זה לא הרבי שלי.

פתאום השמיע הרבי מקוברין משפט שלא לענין תורתו:

“המהרהר אחרי רבו – כמהרהר אחרי השכינה”.

לא הבינו החסידים למי התכוון.

והרבי חזר ואמר: המהרהר, שרבו הוא לא זה אלא אחר, הרי הוא כמהרהר אחרי השכינה.

כשחזר בשלישית על אותה מימרה, הבין אותו חסיד שהצדיק מתכוון אליו וחדל לפטפט.

שהכול נהיה בדברו

חסיד מחסידיו של רבי משה מקוברין חשש שיאבד את עבודתו הקבועה באחת המצודות הממשלתיות. שרוי היה בעגמת נפש. לא יכול היה לסור לביתו, אלא קם ומיהר לרבו.

שעה שנכנס לבית הצדיק הגישו לרבי כוס חלב בארוחת הבוקר. נטל רבי משה את הכוס וברך:

“ברוך… שהכל נהיה בדברו”.

שמע החסיד את הברכה ולא אמר כלום. המתין עד שיסיים רבו את ארוחתו ויברך ברכת המזון, ואז ניגש אליו לשפוך לפניו את מרי־שיחו. אך הצדיק הקדימו ואמר לו:

זלמן, סבור הייתי שדומה אתה לאבא שלך, עכשיו אני רואה שאינך דומה לו כלל. פעם אחת גם אביך בא לפני בלב מלא צערים. גם אז ישבתי וסעדתי פת שחרית, כמו עכשיו. אך כשברכתי ברכת “שהכל”, קם פתאום ונפנה ללכת. אמרתי לו:

אברהם, האם לא באת לבקש ממני דבר?

אמנם כן, אבל נמלכתי בדעתי.

מבין אתה, הפטיר הצדיק, כשיהודי שומע “שהכל נהיה בדברו”, מסתתמות כל טענותיו, כי נפתרו ספקותיו.

החריש האיש וחזר לביתו ולעבודתו בלב מלא בטחון.

מלכת־השבת מתפייסת

מעשה ביהודי שנהג לקדש השבת ביד רמה, חלה פתאום בחלי־תרדמה. מדי ליל־שבת, כשהשלחן עטור־חלות, נרות ויין, ומשק כנפי המלאכים בחדר עדיין, ובעל הבית על הכוס היה צריך לקדש, אסון נתרחש:

על היהודי נפלה פתאום תרדמה, ועל כולם נפלה אימה, חרדו לשלומו ולא יכלו להקיצו, חששו שכבר הקיץ עלינו קיצו. רופאים הבהילו, אך אלו כלום לא הועילו. כך גם עד הבוקר אור, ושב לאיתנו שעה שנעור.

ובהגיע ליל־השבת הבא, שוב אסונו בא, ואותו חלי השינה, עליו נשנה.

רץ היהודי בחיפזון, ובלבו שיברון, לרבי שמואל אבא מז’יכלין, כי ירפאו מזה המיסתורין, ובכה לפניו מרה, שיחלצו מזו הצרה.

ענה הצדיק ואמר: מילא סיבה יש לדבר וטעם, שבת חיללת מן הסתם, והמלכה בך מורדת, מידה כנגד מידה לך מודדת, לכן לא תצלח לקדשה ביין עוד, זה כל הסוד.

והתמים בכה שוב ויילל, והוכיח באותות שמעולם שבת לא חילל.

אך הצדיק חזר, על מה שאמר, והיהודי יצא מעמו ממורמר. כשחזר לביתו סיפר, שהרבי מז’יכלין לא ריפאו אלא מאשים אותו בחילולה, של שבת, חלילה.

אותה שעה נזכר בנו במאורע, וסיפר ללא מורא:

אמנם כנים דברי הצדיק: פעם בליל שבת כשאבא נם, פתאום נעור וקם, כי צמא למים, העלה נר, ואחרי שתותו, כיבה אותו, למשכבו חזר כצל, ושכח ששבת חילל, ונרדם, ומעשה החילול מזכרונו נעלם.

שוב רץ לרבי מז’יכלין וסיפר לו סיפור הבן, והתחנן, שעליו מעונש יגונן.

ענה הרב: עליך, רבי יהודי, לעמוד בנסיון, לקדש השבת באמונה שלמה, אזי תרפא מחלי התרדמה.

נרגע היהודי והחליט לתקן את שקילקל, לעמוד בכל נסיון עקב שבת שחילל.

והמעשה שהיה, כך היה:

ליהודי זה היתה טחנת רוח שׂכורה, מגוי “פריץ” בעל שררה. בימות החול טחנו הריחיים, אך בשבת־קודש שבתו מכל מלאכה, כדת כדין, כהלכה.

יום אחד שלח ה“פריץ” לטוחן והודיע, כי הטחנה ירחיב, כי שביתת שבת עסקו תחריב, על כן עליו גם בשבת לטחון, הן כבר הפסיד הון!.

נזכר היהודי שהבטיח לרבו הקדוש, למסור נפשו על היום הקדוש. מיד סרב לצו, אם כי ידע מה לו צפוי, לאשה, לטף.

אך הוי ואבוי, הפריץ הגוי, מריחיים הטוחן גירש, הוא וביתו הגיעו לעוני וריש. אך גם מחלי התנומה, לא נרפא במאומה.

אץ היהודי אל הצדיק בבכי תמרורים, וקבל על חייו המרים. הרגיעו הרבי ואמר:

ראה, מלכת השבת כבר מתפייסת מן העלבון, הן בגבורה עמדת בנסיון, הרפואה, ועמה הישועה, יפקדוך יחד, בשעה אחת.

וכך היה: הגוי חוכר בחוכר המיר, הטחנה לאחר השׂכיר, והסכים הלה אף בשבת לטחון.

אך אוי, לגוי, עליו פתאום ירד אסון, והפסיד הון: בכל יום, פעם ופעמים, נפלו קילקולים בריחיים.

מיהר ה“פריץ” בסערה ליהודי שעמד בנסיון, לו התחנן, שאותו יחונן, שישוב לטחנה ויעשה בה כרצונו, ובלבד שיציל את הונו.

ברור שהבטיח לו, כי יתננו לשמור שבת, כדת, והיהודי נרפא ושבע רוב נחת.

שורר בביתו

האדמו“ר ר' שמואל אבא מז’יכלין היה קורא הפסוק במגילה “להיות שׁוֹרר בביתו” – בשי”ן, והסביר הטעם:

שורר מלשון “אשורנו ולא קרוב” (במדבר, פרשת “בלק”) שמשמעו – הסתכלות וחזות לעתיד. מכאן, שכל אדם חייב להשגיח היטב בביתו שהכל יתנהג כראוי.

פורים הוא חג

ר' שמואל אבא היה מרבה בשמחת פורים ומקפיד על כל איש שלא התלבש כראוי במלבושי חג בבואו לקריאת המגילה.

פעם נתכנס קהל גדול בבית מדרשו בתענית אסתר. היו הכול מלובשים בבגדי חג פרט לאחד. כששאלו אותו, מדוע לא החליף בגדיו, השיב:

פורים אינו חג, וקדחת אינה מחלה. בו ברגע נכנס הרבי לבית המדרש ואמר לו: פורים הוא חג, וקדחת – מחלה!

ועוד באותו לילה, כשחזר האיש לביתו, חש ברע, הבהילו אליו רופא, וזה קבע שחלה בקדחת.

כשגברה מחלתו שלח היהודי בקשה לרבי, שיברכו ברפואה שלמה.

השיב לו הצדיק: מאחר ונודע לך כבר שקדחת היא מחלה, עליך עוד לדעת שגם פורים הוא חג.

כך קדח האיש עד לפורים הבא, ואז החלים.

תולדותיו

ר' אברהם יהושע היה מתלמידיהם של ר' אלימלך מליז’נסק ור' מיכל־יחיאל מזלוצ’ב.

נהג לתבל את סיפוריו החסידיים בגוזמאות, על כן אמרו עליו שחונן בניצוץ של האמורא רבה בר בר חנא, שהרבה בגוזמאות.

את משנת רבותיו היה מסביר לעומקה ומבליט בה אהבת ישראל, יראת שמים והאמונה בצדיקים. הוא שהורה: אהבת ישראל – מצות עשה מן התורה היא, כמוה כאהבת השם יתברך. ואהבה כפולה זו – חד היא. לגבי יראת שמים אמר, שהיא עיקר העיקרים בחסידות וביהדות בכלל. וזו לשונו: “אם יש לאדם חכמה, בינה ומדע ושאר מידות טובות, אבל אין לו יראת שמים, אזי כולן כאפס וכאין נחשבו והולכין לטמיון, ותם לריק כוחותיו ומידותיו”. מכאן שורש המחלוקת בינו לבין חסידות פשיסחא, שראתה את עיקר העיקרים בלימוד התורה תוך התבוננות והתעמקות.

ר' אברהם יהושע היה מגדיר טיב המדרגה של רב והמדרגה של צדיק; לכל אחד מהם יעוד מיוחד:

הרב "מורה לעדתו את דרכי התורה והמצוות, כל החוקים והדינים באיסור והיתר, והצדיק “מאחד ומקשר לבבות ישראל לאביהם שבשמים ומוריד להם שפע וברכה וחיים ממקור הברכות”.

הוא עצמו זכה לכתר רב ולכתר צדיק כאחד, וכיהן כרב בקהילות קולבישוב, אפטא ויאסי, אך נודע במיוחד בשם “הרב מאפטא”. מסופר עליו שאמר על עצמו שעברו עליו כמה וכמה “גילגולים” וכבר היה מלך, כוהן גדול, ריש גלותא ועוד.

לפני הסתלקותו ציווה לא לחרות על מצבתו שום תארים וכתרים אלא שתי מילים: “אוהב ישראל”.

מישנתו לא פירסם בחייו, אלא נכדו הוא שהביא כתביו לדפוס כשלושים ושמונה שנים אחרי פטירתו והוציאם לאור בשם “אוהב ישראל”. כן חוברו עליו מספר ספרים. לא מזמן הופיע במוסד הרב קוק ספר מאת ד“ר חיים יהודה ברל, המכיל לקט ממשנתו של הרבי, מאימרותיו, מפירושיו לפרשת השבוע ועוד. ר' אברהם יהושע נסתלק בשנת תקפ”ה¹. זכר צדיק לברכה.

מתנות לאביונים

פורים בעיר יאסי הגיע, ועל כס הרבנות אז עלה רבי יהושע. כל הקהילה קידמה אותו בתרועה, ובפורים היתה אורה ליהודים, וששון וריקודים, בעיר, לכבוד הרב היקיר.

היו מרבים צדקה לעניים, ומתן לאביונים, והיו מעניקים נדבה בעין יפה לרבם הגאון בגאונים. ונהר המטבע, מידי בעלי מאה, כדי להדר הרבי אברהם יהושע, איש מן המצוה לא היה מנוע.

ובאו לרב בעלי תחפושת בסך, וביקשו נדבה כך וכך. ביניהם עניים נסתרים, אולי מל"ו נסתרים, שמתן בסתר, מעטר אותם בכתר.

והרב אברהם יהושע דנן, פיזר דינרים לכאן ולכאן, לאלמונים, לימין ולשמאל, לחסידים וליהודי חול.

לבסוף שׂם הרב אצבעותיו לבין תילי דינרים, גילגל מהם, הניח מהם בין הבוהן והאמה, ליטפם והשתעשע בהם באהבה, כאילו חס ושלום, נדלקה בו התאוה, לזה הממון.

ראה בנו במעשה האב, הרב, השתומם וקרא:

אבא, הן שונא אתה כסף ומואס בזהב, האם טעמך שינית ותחשק בהם בתאַו?

חלילה, בני, שמעני, הביע הגאון, רעיון, לבנו ששאל בהגיון. אכן, בני, נכונה הטענה, יחסי לזהב בי כלל לא השתנה, לא שיניתי הדעה, בוז אבוז למטבע, אלא אם אוסיף לבטל הזהב והכסף, שיהו בעיניי כאין וכאפס, איך אקיים המצוה ליתן מתנות לאביונים? ואיך מצוה קונים, ואסימונים, איך לעניים מונים? הלא כדי לאהוב הריע, עלי לעורר בי חיבה למטבע, כדי שיהא הכסף חשוב בעיניי, עד בלי די, ואזי, אחלקו עשרת מונים, ואקיים בשלימות הצו – מתן לאביונים.

חיי סוס

אברך אחד מעיר סמוכה לאפטא היה נוהג להסתגף, נזהר מלאכול בשר ודגים, ולא היה ישן במיטה אלא על הארץ, והרבה להיות ער בלילות.

פעם אחת נסע לאפטא, לרבי אברהם יהושע, ובלבו אמר:

אם הצדיק יעמוד על מהותי, אדבק בו ואהיה חסידו, ואם לא – אשוב מיד לביתי.

והנה כשנכנס לרבי ראה, שהוא יושב וסועד צהרים, לא שם לב אליו ולא קיבלו ב“שלום” ולא כיבדו כלל. נתיאש האברך ממנו ויצא ועמד לשוב לעירו.

אך הצדיק שלח לומר לו שימתין עד גמר ארוחתו, כי הוא רוצה לשוחח עמו. כשבא לפניו, נתן לו “שלום” והזמינו לטייל עמו בגן והראה לו אורוות הסוסים שלו.

תמה האברך על ר' אברהם יהושע: לשם מה הוא מראה לי הסוסים שלו?

אמר לו הרבי:

ראה נא ראה, הסוסים האלו ישנים מעט, ורק על האדמה, ואינם אוכלים לא בשר בהמה ועוף ואפילו לא דגים, ממש מסתגפים – ואינם אלא סוסים.

הבין האברך, שהרבי ראה ברוח הקודש את התנהגותו, ונשאר אצלו וקיבל עליו הדרכתו בחסידות.

חזותו של צדיק

בחנוכה לאחר הדלקת הנרות יצא הצדיק ר' אברהם יהושע מביתו וחזר לאחר מספר דקות כשהוא שרוי בעצבות. ושוב יצא, ומיד חזר הביתה בשמחה. שאלוהו חסידיו לפשר התנהגותו המוזרה, והשיב:

כשיצאתי בפעם הראשונה הסתכלתי בשמים וראיתי, שיהודי עירנו כילו עד חנוכה מה שנקצב להם בראש השנה לשנה שלימה, והתעצבתי מאד. אחר כך נמלכתי בדעתי ושוב יצאתי לראות, אולי טעיתי באותה הסתכלות ראשונה ולא נגלתה לי האמת. נוכחתי לשעת שלא טעיתי, אלא שגם בשנה שעברה היה כך, והשם יתברך פירנסם בכבוד כל השנה. הבנתי שגם השנה יפרנסם ברחמיו, ושמחה גדולה ירדה עלי.

שלום בית

בערב פסח היו הגבאים עוברים מבית לבית לקבלת “קמחא דפסחא” – מצות וצרכי החג עבור העניים. כשהגיעו לבית הצדיק ר' אברהם יהושע, מצאו את הרבנית טרודה בהכנות לחג וביקשו מצות לעניים. ראו בני הבית חבילת מצות עטופה במפית מונחת בפינת החדר וחשבו שמיועדת לצדקה ונתנו אותה לגבאים. אלא בחבילה היו “מצה שמורה” שהכינה הרבנית לרב לכבוד החג.

כשהוברר לה שהמצות האלו ניתנו לצדקה, נחרדה. מה תעשה? איך תספר זאת לבעלה הקדוש?

לבסוף לקחה מצות פשוטות והניחה במקום השמורות והתנהגה כאילו לא אירע דבר, והרב רבי אברהם יהושע ערך את ה“סדר” במצות פשוטות.

לאחר החג באו לפניו זוג להתגרש. שטח הבעל טענתו לפני הרב:

אשתי מתעקשת להכשילני ב“מצה שרויה” (מאכל ממצה שהושרתה במים תחילה), ואילו אני נזהר בכך ואיני אוכל. אין לי אלא לגרשה.

ציווה הצדיק לקרוא לרבנית ושאל אותה:

הגידי את האמת: אלו מצות הנחת לפני ב“סדר”?

שתקה הרבנית, חששה להגיד.

הגידי, בבקשה, אל תפחדי – ביקש הרב.

לבסוף גמגמה:

מצות… מצות פשוטות – ובדמעות בעיניה סיפרה כל מה שקרה.

פנה הרבי לאותו איש המתאונן על אשתו ואמר:

ראה, בני, אני אכלתי מצה פשוטה בליל ראשון של פסח והעמדתי פנים כאילו איני יודע ואיני מרגיש, כדי שלא לבוא לידי ריב, חלילה. ואתה רוצה לגרש את אשתך בגלל “מצה שרויה”?!

מיד נרגע האיש ונתפייס ויצא עם אשתו לשלום.

תולדותיו

ר' דוד מללוב נולד בשנת תק“ו¹. היה תלמידם של ר' אלימלך מליז’נסק ו”החוזה" מלובלין. דרכו בהנהגה החסידית היתה שונה מהמקובל בחסידות בזמנו. הוא לא יסד “חצר”, שכן לפי דעתו היו הצדיקים מתנשאים בדרך זו מעל פשוטי העם. הוא קירב אליו חבורת חסידים קטנה שהיו מתבודדים כמוהו בטבע ומרבים בתעניות ובדבקות שבתפלה והחזיקו קופה משותפת לצדקה ולסיוע הדדי. בכוח אישיותו המיוחדת השפיע עמוקות על יחידים, כגון על “היהודי” מפשיסחא וכן על רופאו הפרטי של הקיסר וילהלם הראשון, שקירבו לחסידות, ולאחר זמן נתפרסם כצדיק ר' חיים דוד. כן היה נערץ על ידי ר' שניאור זלמן מלאדי. אף הנוצרים בסביבתו כיבדוהו.

ר' דוד לא הניח אחריו כתבים. אמרותיו מצויות בחיבורי חסידים שונים. נסתלק בשנת תקע"ד². זכר צדיק לברכה.

הילד החסיד

בעודנו ילד “שובב”, כבר ניכר החסד במעלליו. באו ימי סתיו. בוכות רוחות, הילד רועד מקור, שיניו לשיניו מקישות, מכחיל העור. חורף. יורד שלג לחצר, וללב הדווי, ובגד הקיץ בלוי, טלאי על גב טלאי, לובש התמים, אינו מבקש מתן ושי.

אך אבי דויד הומה לבו מיגונים, למראה הבן הלובש קרועים כאביונים: איך ל“חדר” יוליך בלבוש בלוי, ברוח, בכפור, את ילדו העילוי? הן לומד הילד בחשק “סידור” וחומש, מן הספר לא מש. ומה יעשה האב שבבנו סגולה, יראה מאור וקרן גאולה? פרוטה יחסוך מפיתו, כדי לתפור מלבוש לעילויו.

וביום כפוֹר, כששמשות צויירו בפרחים, חייט מעיל חדש הביא לילד הרחים, ברך דויד’ל בחום: “ברוך מלביש ערומים”, פיאתו סילסל, נשק לאם ולאב, התמים, נישק למזוזה ונטל חומשו והלך ל“חדר”, לרבי ולתלמידים חבריו.

מלאו צאן קדשים “החדר” שזרח באור, תורה, התנועעו אף רעדו מכפור. תחתיו עמד דויד’ל על הסף והביט בעצב, עורפלו עיניו מעלבון וקצף: מדוע לי לבדי נעים וחם, ואברמ’ל הרך ממני הרזה והתם, יושב שםכקיפוד כחול, כטחול, עצמותיו רועדות, ימין בשמאל משפשף, מהביל על אצבע ונושף.

טול! – קרא דויד לחברו, ורעד מחמלה הקול, קורע לב. חיש פשט מעילו, והושיטו לחבר, מכפור קופא מולו: מהר, אברמ’ל, לבש החדש, ולי בגדך תן, ולא תראה כבן רש!

ודויד’ל לבש סמרטוטין ולמד במישנה חום, כי החסד הדליקו ושינן חומש כל היום. ולעת “מנחה” הביתה שם ובפיו הבשׂורה, בשׂורת החסד שגמל, וסיפר לאם המאורע. (האב בבית התפלה היה ולא ראה בבוא הילד מן “החדר”, בין “מנחה” ל“מעריב” מלמד משניות לפי הסדר).

אבוי לי, מה עשית? – קראה האם מתחלחלת, חיש לבש מעילך הישן ושוב לאותו ילד, ומעילך החדש החזר, כי אבא יימלא חימה, ייסרך קשות כהמה!

אמא, טוב טוב שייסרני אבי, ויפוג צערו, אך בגדי לא אביא, כי בי לוחשת נשמתי: עדי־עד למעני, החסד יאיר שגמלת עם ילד עני.

מן הוא – מי הוא?

צדיק אחד פגש את ר' דויד מללוב בדרכו חזרה מרבו “החוזה” מלובלין ושאל אותו:

איזה חידוש חידש הרבי בתורה?

ענה ר' דויד: רבנו חידש בפרשת המן שירד במדבר, “ויאמרו איש אל אחיו: מן הוא, כי לא ידעו מה הוא”: המן היה לחם שמימי, רוחני, ובאכלם אותו נתעלו עד כדי כך, שלמחרת לא הכיר איש את חברו והיו תוהים זה על זה: “מן הוא” – מי הוא?

והעיר “החוזה”:

הנה למשל יש כאן בינינו אברך אחד, שמסתובב בחוץ בין האילנות, ואיש אינו יודע את טיבו ומעלתו. למחר בודאי ישאלו: מי הוא?

מיד קמתי – הוסיף ר' דויד – והלכתי לראות מי הוא זה המתבודד לו שם וראיתי את ר' שמחה בונם.

אכן, לאחר זמן היה אותו אברך לרבי שמחה בונם האדמו"ר מפשיסחא.

טעמו של גן־עדן

הרבי ר' דוד ביקר בבית חברו הגדול שבכפר הסמוך, כדי לנסוע עמו יחד ל“חוזה”. אותו חסיד היה צדיק עני מרוד. לקראת בואו של האורח אמר לאשתו:

האורח חשוב מאוד. בבקשה ממך, הכיני ארוחה טובה לכבודו.

הצטערה האשה, כי בביתם לא היה שום מזון פרט למעט קמח, אפילו עצים לא היו לה.

מה עשתה? יצאה ליער וליקטה ענפים יבשים, חזרה עמהם ולשה בצק כלשהו ממעט הקמח ומים והבעירה הענפים ובישלה מה שבישלה והגישה המאכל הדל הזה לשני הצדיקים. אכלו וברכו בשמחה “ברכת המזון” ונסעו לרבם. כשחזר ר' דוד לביתו סיפר לאשתו: כשביקרתי בבית חברי החסיד בכפר אכלתי שם תבשיל שהיה בו טעם גן־עדן.

הרבנית, שהקפידה לגרום קורת רוח והנאה במאכלים לבעלה הצדיק, מיהרה לאותו כפר לשאול את האשה, אלו תבלינים שׂמה באותו תבשיל.

סיפרה לה המסכנה כל האמת והוסיפה:

כשהכנתי אותו “מאכל”, התחננתי לפני ה': רבונו של עולם, אתה יודע ועֵד שביתי ריק ומרוקן, והלא האורח ראוי למאכל מלכים, ולך, רבוני, יש גן־עדן, אָנא, שים קצת מטעם גן־עדן לתבשיל שלי הדל. כנראה שמע הקב"ה לתפלתי, ולכן נהנה בעלך הצדיק כל כך מכיבודי.

החסיד העשיר והשר הגוי

פעם אחת הלך הרבי ר' דוד ברגל לר' אלימלך מליז’נסק. כסף לנסיעה לא היה לו. בדרך פגש בעשיר אחד חסיד נוסע בעגלתו, שאף הוא עשה דרכו לר' אלימלך. העלה אותו העשיר ונסעו יחד.

תוך כדי הנסיעה ליגלג עליו אותו עשיר. ור' דוד שתק. כשהגיעו לליז’נסק נכנס אותו עשיר לרבי הראשון ושהה אצלו כמה ששהה. כשנכנס ר' דוד אליו שוחח איתו כשעתים. כשיצא פגש באותו חסיד שהסיעו ואמר לו:

סע לבדך לדרכך, כי עלי עוד להתעכב כאן, אבל זכור, כשתגיע ליער ותשמע צעקות: “הצילו”! תלך אחר הקול ותעשה מה שיש לעשות.

הפעם לא צחק עוד העשיר והסיק, כשרבי אלימלך משוחח עם עני זה שעה כה ארוכה, ודאי שהוא חסיד גדול או צדיק נסתר, והתחרט על כך שבשעת הנסיעה פגע בו בליצנותו.

נסע לו החסיד העשיר לדרכו, ואך הגיע לקצה היער שמע צעקות: “הצילו!” נזכר בדברי ר' דוד, מיד הלך אחר הקול והגיע לביצה עמוקה וראה בה שר אחד שוקע בה עם מרכבתו וסוסיו ועומדים לטבוע. מה עשה אותו חסיד עשיר? לקח חבל וקשר קצה אחד לעגלתו וקצה השני למרכבת השר, הצליף על הסוסים והם משכו החוצה את הטובעים.

ברור שהניצול, שהיה שר המחוז של ווארשה, היה מלוכלך מאוד ברפש, גם מצונן וגם רעב. הסיע אותו החסיד לביתו, כיבס וייבש בגדיו, כיבדו בארוחה טובה והלין אותו בביתו. למחרת חש השר שחזר לאיתנו ונפרד בהודיה לבבית מהיהודי העשיר שעשה חסד כה גדול עמו

כעבור שבוע שלח לקרוא לאותו חסיד ושאל אותו: בקש מה שתבקש ממני ואמלא מיד, הלא הצלת את חיי.

איני מבקש כל שכר, דייני שהצלתי נפש אדם מטביעה, זה שכרי הגדול.

אם כך, מצילי היקר, תגיד לי שמך וכתובת, וארשום אותך לזכרון.

עברו שנים. אותו חסיד עשיר הפסיד כל כספו במסחרו ופשט את הרגל ונאלץ למכור את ביתו, עד שנעשה לפושט יד, ונדד ברגל מעיר לעיר ומכפר לכפר לקבץ נדבות.

יום אחד בנדדו בדרך עברה על פניו מרכבתו המפוארת של שר המחוז. הסיר היהודי את כובעו בברכה וביקש נדבה. הסתכל השר היטב בפניו ואמר לו: גש נא אלי.

נפל עליו פחד וביקש לברוח. רמז השר למשרתו, וזה תפס אותו והביאו לפניו. אמר לו: התדע מי אני?

לא, אמר החסיד.

אני שר המחוז של ווארשה, שהצלת אותי לפני שנים מטביעה בביצה שביער. ואתה, איך זה ירדת כך?

סיפר לו היהודי כל קורותיו.

מיד כתב לו השר המחאה בסך שני אלפים רובלים.

הודה האיש לשר. שוב התחיל בעסקים והצליח מאוד והתעשר.

בינתים נתפרסם ר' דוד מללוב כצדיק, כרבם של קהל חסידים גדול. נסע אותו עשיר אליו מבלי שידע, שזהו אותו עני שליגלג עליו כשאסף אותו לעגלתו בדרך. אך רבי דוד הכירו מיד וביקש ממנו, שיספר לו כל קורותיו מאז ועד היום. עשה החסיד כרצונו. לבסוף אמר לו ר' דוד:

דע לך, שעה שהתלת בי, נגזרה עליך מיתה בידי שמים. נכנסתי אז לרבי אלימלך להתיעץ עמו ולמצוא דרך לבטל הגזירה. הצלחנו והגענו לפשרה: שתהיה עני, ובידוע עני חשוב כמת, ובשל עניותך יכופר עוונך. אך כיוון שאספת אותי בדרך נדודי לעגלתך והבאת אותי לרבי אלימלך, על כן השתדלתי שבתום עשר שנים של עניות תשוב למצבך הראשון ושוב תהיה עשיר.

תולדותיו

ר' יצחק מקאלוב נולד בשנת תקי“א¹ למשפחה אמידה בהונגריה. בשנת תקל”ו נתמנה לרבה של הקהילה בקאלוב. בהנהגתו נתלכדה הקהילה, נתקנו תקנות ונבנה בית־כנסת חדש. כאן החל לכהן גם כרבי, והיה האדמו"ר הראשון שנולד בהונגריה.

היה תלמידם של ר' שמילקא מניקלשבורג ור' אלימלך מליז’נסק.

ר' יצחק נתפרסם בשיריו וניגוניו, ואגדות נרקמו בעקבות שירו “קורא השכווי”.

נסתלק בשנת תקפ"ט². זכר צדיק לברכה.

הרועה בעל הניגונים

ר' לייב שרה’ס ראה פעם אחת, שבעיירה בהונגריה נמצא נער יהודי בעל נשמה, שיש להגביהה.

אמר הצדיק לעגלונו: מהר ורתום הסוסים, עלינו לצאת לנסיעה רחוקה. אך הגיע העגלון מחוץ לעיר, נטל הצדיק את המושכות וכרגע היו מרחפים על פני עיירות וכפרים בסוד קפיצת הדרך.

בבוקר הגיעו ליעדם, ואחרי “שחרית” יצא הצדיק לטייל בחורשה. פגש שם נער בן שמונה לבוש קרעים, רועה אווזים. כשנכנס עמו בשיחה הוברר לו, שאמו אלמנה עניה מרודה. מיד פנה הצדיק לבית אמו והציע לה לאמץ את בנה וגם נתן לה כסף לצרכי מחיה. מיד נסע ר' לייב שרה’ס עם הנער לרבי ר' שמילקא מניקלשבורג ואמר לו: הבאתי נשמה קדושה מתוך היכל השירה והניגון, בודאי כבוד רבנו יעשה ממנו “כלי” מפואר.

גדל רועה האווזים בבית ר' שמילקא, וכל שירי הרועים שידע וכל הניגונים שלו, העלה תחת כנפי הקדושה.

ובחסידות הלא ידועה ההשקפה על הניגון:

כל הניגונים שבעולם שרשם בקדושה. הטומאה אינה יודעת ניגון ושמחה מה הם, לפי שהיא מקור העצבות. אלא יש ניגונים, כאותם שירי רועים, שהם ניצוצות נודדים של הנגינה הקדושה שנישבו בידי הקליפה. ואותו נער היה מחזירם למקורם. הוא ידע שיר זה:

ואותו השיר באותו הניגון עצמו נתעלה ונזדמר בפיו כך:

כשהגדיל הנער היה לצדיק ר' יצחק טויב, שנודע בשם הרבי מקאלוב. ושעה שהרבי מקאלוב היה מזמר ניגון זה נעשה רעש בעולמות העליונים, וכיתין כיתין של מלאכים באות לקבל את פניו של רבי לייב שרה’ס והם מודים לה':

“ברוך שנתן לנו את הנפש הנעלה הזאת”.

המרחף בענן

רבי יצחק אייזיק, הצדיק, התפלל תמיד רתת, כי מרוב אהבה, לקיים המצוה, נפשו לשם ביקש לתת. ושעה שהיה קורא בתורה, ראו בעליל האורה, שנעשתה לו עטרה, סביב ראשו, בהדבקו בשם קדושו.

ובקראו ב“עשרת הדברות”, בשבועות, ראו סביביו מוראות, אזי איש לא נע, לא זע, הכול עצרו נשימה, הכול נתקסמו בנעימה, בדממה, באוויר רווי־נשמה. חסידים נתעלו להתפשטות היש, ראו רבם מרחף בענן בוער באש, ובפיו דברי אלקים חיים: "אנכי… לא תעשו… שמור… כבד… " וגומר, עד ששׂער החסידים היה סומר.

פעם אחת בקראו “אקדמות” היו פניו להבים, כחמה המבקיעה עבים, כמלאך היה דש ומדשדש, באש.

פקח עליו תלמידו עינים באימה וסונוור מן הזוהר העליון שבפני הרבי בער, ולבבו רעד וסער. כשסיים הצדיק “אקדמות”, ניגש אליו החסיד ביראה ורטט, וסיפר את אשר קרהו לשמע הפיט מנוגן רתת.

ענה לו רבו והפטיר: דע בני, ממך לא אסתיר, לפי שקשורה נפשך בנפשי, זכית לראותני במעלת קדושת־שדי, במעמד הר־סיני, ובאותו רגע שדרכתי בין גושי “חושך ענן וערפל”, שנקשרו להר, ראית עצמך כמוני מסונוור, מעורפל, עוטה טלית של ענן וטל.

פרי־פלא בט"ו־בשבט

בחמישה עשר בשבט, בכיסופים לא מעט, לארץ־ישראל ולפריה, נתכנסה כל החבריא, לבית הצדיק, רבי יצחק אייזיק. נתבסמו החסידים מחרובים, ומענבים, מתאנים ורימונים, ומכל שבעת המינים, והתנגנו בניגונים, שתו מיין־הכרמל, והתחיו בחיוּת אֵל; אכלו צימוקים, ופיסתוקים, ולבסוף בירכו ברכת־הנהנין.

בינתיים קהל־חסידים נהר, סער, גדל מרגע לרגע, ולא נרגע, כי השתוקקו לשמוע באהלה של תורה, וליהנות מן האמירה, ומן השירה, ומזימרת הארץ. על כן פרצו פרץ, ובאו בהמונים, ולא הספיקו לכולם התמרים והרימונים.

הצטער הצדיק שרבים קופחו, לא נהנו מן הפרי, ולביתו באו בכדי, ומנועים משבעת המינים, כלום די להם רק בניגונים? רגע בעננים, התעננו פניו, ורגע לבשו להב:

אם בפירות חשקה נפשכם, אחיי ורעיי, אל נא תצטערו, הרבה הרבה עוד נשתיירו, אמנם אינם נראים על השולחן, אך בשפע הם בגן, זה בוסתן המורשת, מאיר בכל צבעי הקש; שם בנוי היכל מפואר, כראוי לא יתואר, בחקל תפוחין, יטיילו גדולי המוחין, אוכלם יאושר בזה ובבא, קרנם קיימת מעולם עד עולם. על כן, קהל־קדושים, אל תשבו כמיואשים, היכונו להכנס לגן, לאכול בשמחה פרי־אל, לטעום שבעים ושבעה טעמי ארץ ישראל.

דממה הילכה על בהונים, ליחשה רזי־רזים. מתוך צללי־צלילים מלאכים ניפנפו כנפים, מיד באו ביעף עצי תומר מהרי אפרים, מחאו כפיים, ונתחבקו עצי זית ורימון, מהר מירון. מיד החסידים התלכדו, בזמר ושיר רעמו, יחדיו התנופפו בסער, זקן ושׂיער, געשו גל בתוך גל, ריקדו מעגל תוך מעגל, כל חסיד – לפיד אש מסתחרר, ור' יצחק אייזיק, כבזק, כעמוד אש בוער־סוער.

תולדותיו

ר' משה לייב נולד בשנת תק"ה¹. היה תלמידם של המגיד ממזריץ‘, ר’ שמילקא מניקלשבורג ור' אלימלך מליז’נסק. הקים “חצר” בסאסוב והפך אותה למרכז חסידי. נודע באהבת ישראל שבו, במעשי הצדקה שלו, בעיקר פדיון שבויים, וכן בתפלתו שבדבקות. במיוחד הרים על נס את הניגון והריקוד.

הוא חיבר חידושים לתלמוד, שיצאו לאור עוד בחייו ולאחר פטירתו. נסתלק בשנת תקס"ז². זכר צדיק לברכה.

הגלימה הלבנה

משה לייב התם, למד אצל רב שמלקי מניקלשברג לא לימוד סתם, אלא ניגלה וניסתר, כי זה הקדוש בער, כסיני ההר.

כך אצלו הבחור שינן, שבע שנים תורה וח"ן. עם תחום, זו התקופה, נרמז פתאום, לרבי דבר ממרום. קרא לתלמידו האברך, ואמר לו: די למדת אצלי, די. עכשיו לביתך לך, ושלושה דברים אני נותן לך שי: מטבע זהב, כיכר לחם, וגלימה.

והתם נתלהב מן המתן, ולא שאל לשם מה, זו הגלימה. אך לא נרבה כאן מלים, נטל צרור ובו טלית ותפלין, ולדרך יצא. נכנס לגיא ויצא להר, ועם דמדומים בא ליער, עיף היה. ישב להחליף כוח, מיד נעצמו עיניו. כשהקיץ, מיצמץ בעיניו: האם חלם חלום, האם ראה חזון? כנראה הרבי נתן לו הדורון, להחיש לשבוי פדיון.

מרחוק נראה כפר, החיש פעמיו ולבו סער: בודאי יהודי שרוי כאן בצער.

מיד הגדיל פסיעה, ולבתי הכפר הגיע, ושמע קולו של נתון בצרה, זועק כבוקע ממערה. והוליכו הקול למרתף, בו חלבן יהודי מעונה, רעב, כואב, בשל חובו לפריץ הרשע נכלא בכלא הזועף. כשניגש לאשנב סיפר לו האומלל, מה לו הרשע עולל, סבל שאין לשער כלל! בו ברגע כיכר לחם משה לייב גילגל, דרך חלון המרתף ודברים מלבו מילמל. מיד רץ לעריץ נרגש וסוער, וקרא: היהודי שחרר! הא לך זהב, מטבע, וּקרא לו דרור, לב השמים קולו קורע!

אך הפריץ צחק: הוא חייב לי שלוש מאות זהובים!

ומיד ציווה להשליך גם את הרחום למגדל הכלבים. חשׂפו שן הכלבים האל, כאריות בגוב דניאל. מיד התעטף בלובן הגלימה, ולחש בנעימה, ולשם התפלל.

אך מה קרה לכלבים? כשראו את התם, כישכשו בזנבים, והתחנחנו לפניו כבעלי נבח אוהבים. וכשבא הגוי לראות איך נטרף “היהודון”, קפא במקומו בתמהון: הילה של אורה, זרוחה על ראש בן התורה, ובני השחץ אל רגליו מתרפקים, ברטט־חיבה סביבו מתלכדים.

אני קורא לך דרור, איש האלהים! – קרא הזד האַלים, אך משה לייב התם, ענה בקול רם:

טול זה המטבע ושלח מיד האסיר מאופל הבור, אל האור!

זע ונרעד לבו של הגוי העקשן, והלך עם האברך אל הכלא ושיחרר החלבן. אך ראהו חפשי, משה לייב, קם ויצא לדרך ורחב בו הלב, שהדורון, של רבו זיכהו לקיים מצות הפדיון. ואכן סיפורנו הגיע לסוף, אך אגלה לכם סוד: זה הבחור, הטוב, נעשה לרבי משה לייב מסאסוב.

הווה לומד מכל אדם

הווה לומד מכל אדם? – שאל פעם אחת בן את אביו – היתכן, אבא, באמת יש ללמוד מכולם, אפילו מגנב?

כן, אפילו מגנב יש ללמוד את הטוב שבו.

ואיך? הלא גנב עושה רע!

צדקת, בני, אך חכמינו צדקו ממך. הקשב נא לסיפור שמספרים על הצדיק ר' משה לייב מסאסוב.

יום אחד קיבל על עצמו הרבי לאסוף סכום כסף גדול כדי לקיים בו מצות פדיון שבויים. לא חס הצדיק על כבודו ועל כוחותיו, אלא יצא לדרך ונדד מעיר לעיר ומכפר לכפר כדי לאסוף את הכסף. אך לא עלה בידו לצבור אפילו רבע מהסכום הדרוש, והצטער מאוד והחליט להשאר בביתו ולחזור לשקידתו על התורה ועל העבודה. והנה שמע, שיהודי בן־עירו שנתפס בגניבה, הולקה ונחבש בבית הסוהר. הצטער הצדיק, הלך לשופט העיר וביקש ממנו שישחרר את האסיר, והבטיח להשפיע על הגנב שלא יגנוב עוד. הסכים השופט ושיחרר את האסיר היהודי. כשבא לפני הרבי, הוכיחו בדברים קשים ואמר לו:

זכור את המלקות שהלקוך ואת החרפה שבאה עליך. הזהר, אם כן, מהיום והלאה לא לגנוב עוד.

מדוע לא? – התפלא הגנב, מעשה שלא עלה יפה פעם אחת, אפשר שיצליח בפעם הבאה. יש לנסות שנית.

אם כן, אמר הרבי בלבו, אם לא הצלחתי במסעי הראשון לאסוף הכספים לפדיון השבויים, עלי לנסות שנית, אולי אצליח!

מיד ציווה לקרוא לבעל עגלה שיסיעו אל הערים והכפרים, כדי לסיים המצוה בכי טוב. ואכן עלה בידו לקבץ את הסכום הדרוש לקיים מצות פדיון שבויים במלואה.

רואה אתה, בני, לימדו האב, יש ויש ללמוד מידה טוב אפילו מגנב.

אהבת הבריות מהי?

פעם אחת שאלו את רבי משה לייב, מנין שאב אהבת הבריות בשפע כה רב. ענה:

כיצד לאהוב אין זה עניין פשוט כלל. צריך ללמוד מידה זו. אני למדתיה מהתנהגותו של גוי שיכור. יום אחד ראיתי איכר גוי שותה לשכרה עם איכרים אחרים בבית המרזח. היה השיכור שותק כל הזמן. פתאום נתעורר מיינו ושאל את חברו:

הגד לי, האוהב אתה אותי, או אין אתה אוהב אותי?

השיב לו חברו: אני אוהב אותך מאוד.

התפלא השיכור:

איך אתה יכול לומר: “אני אוהב אותך מאוד”? הלא אינך יודע כלל מה אני חסר. אילו אהבת אותי באמת, היית יודע.

אמר רבי משה לייב:

אותה שעה למדתי פירושה של אהבת בני־אדם: להכיר בצרכיהם, להרגיש במחסורם ולבקש דרך איך לעזור להם בכול.

הדוב הפלאי

כאלף חסידים באו לחתונת נכדתו של ר' משה לייב מסאסוב, שכבר לא היה בחיים. לפני החופה דרש החתן, כמקובל, דרוש חריף, אף על פי שצם כל היום. הכלה אף היא צמה. חיוורת היתה, תשושה, גם הרבתה לבכות בצומה, שהיה לה כיום כיפור.

אחרי החופה החלה החגיגה. תחילה המשתה ואחריו ההכרזה על “מתנות הדרשה”, מתנות הכלולות. בבדיחות הדעת הכריז הבדחן את שמות התורמים, ובחרוזים הגדיר את חפצי היקר ותיבלם בדברי תורה מפולפלים.

הכול היו שרויים בשמחה גדולה. מיד הסיטו הצידה שולחנות וכיסאות ופינו רחבה לריקודים ויצאו במחולות “קוזאקים” נלהבים, כשמטפחותיהם האדומות מתנפנפות מעל ראשיהם כלהבות. לבסוף ריקדו “מחול המצוה” – בקצה האחד של המטפחת אחזה הכלה ובקצה השני לפי התור – המחותנים.

אלא צהלת האורחים לא דבקה בכלה, ולא הצליחה להסיר מעל פניה את דוק המבוכה והעצב. פתאום נפתחה הדלת ולתוך מעגל הרוקדים קפץ איש רם־קומה מחופש בעורו של דוב. החתן־כלה וכל האורחים דממו על מקומם. הילדים החווירו, מהם פרצו בבכי. רמז “הדוב” לכלי־זמרים שיוסיפו לגן והתחיל מרקד בהתלהבות. נשמו האורחים לרווחה והצטופפו בעיגול סביב לו והחלו מוחאים כפים לקצב המחול שלו. ועלפני הכלה שייטה לה בת צחוק של הנאה.

אך נפסקה הנגינה, והאיש המחופש נעלם כהרף עין. איש לא ידע מי זה היה.

כשחזרו החסידים מהחונה, סרו בדרך לר' מאיר מפרמישלאן וסיפרו לו על אותו “דוב” פלאי. חייך הרבי ואמר:

דעו לכם, לא היה זה אלא מורנו ורבנו הקדוש ר' משה לייב מסאסוב, שבא מהגן־עדן לחתונת נכדתו כדי לשמח חתן וכלה. זכותו יגן עלינו.

תולדותיו

ר' זושא היה אחיו של ר' אלימלך מליז’ינסק, ועמו התקרב לחסידות בבית מדרשו של המגיד ממזריץ‘. היה נוהג להסתגף וחי בעוני וסבל, אך לזולתו היה מאחל “הרחבת הלב וכל טוב”, ואופיינית ברכתו השגורה בפיו: “לואי ותהיה חזק ובריא כמו גוי”. ר’ זושא נודע במידותיו, במיוחד בענוותנותו. דאג ליהודים הפשוטים כאב אוהב ופעל לפדות שבויים מיד “פריצים”. לפיכך כינוהו “אוהב ישראל”. בדרשותיו כשביקש להוכיח את הקהל היה מוכיח את עצמו ותולה חטאיהם בו. על מצבתו חרותות המלים: “עובד השם מאהבה ושמח ביסורים ורבים השיב מעוון”.

מחסידיו־מעריציו המפורסמים היו ר' שניאור זלמן מליאדי (בעל ה“תניא”) ו“החוזה” מלובלין. הותיר אחריו ספר “מנורת זהב” ובו דברי תורתו.

ר' זושא נסתלק בשנת תק"ס¹. זכר צדיק לברכה.

גם על הרעה יש לברך

ר' שמילקא מניקלשבורג שאל את רבו, המגיד ממזריץ':

איך אפשר לקיים דברי חז"ל: “חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה”?

השיב לו המגיד, שבבית המדרש נמצא תלמידו, ר' זושא, והוא יענה לו על שאלתו.

ור' זושא היה כל ימיו עני ואביון. הלך אליו ר' שמילקא ושאלו:

בשם רבנו אני מבקש מכבודו, שיסביר לי המשנה הזאת.

השיב לו ר' זושא: תמה אני על רבנו, ששלח אותך לשאול דוקא אותי. שאלה זו יש לכוון לאדם שעברה עליו כוס פורענות, חס ושלום; ואילו לי יש כל טוב, ברוך השם, מיום הוולדי, ומנין לי לדעת טיבו של הרע מהו כדי לקבלו בשמחה?

אז הבין ר' שמילקא את עמקה של המשנה הנ"ל:

חייב אדם להיות שרוי בשמחה כל כך, עד שלא יחוש ברעה כלשהי.

אשת ר' זושא והחייט

אשתו של ר' זושא הפצירה בו, שיזמין בשבילה שמלה חדשה לכבוד שבת. אך ר' זושא, שהיה עני ואביון, לא השיגה ידו למלא רצונה. הצטער מאד. לאחר זמן ומאמצים השיג סוף סוף סכום כסף, קנה אריג ונתן לרבנית. הלכה לחייט בשמחה והזמינה השמלה.

ביום ששי באותו שבוע ראה ר' זושא, שפני אשתו חשכים.

מה לך, הלא יש לך כבר, ברוך השם, בגד חדש לשבת?

איזה בגד, השיבה אין לי שום בגד!

איך זה? – תמה ר' זושא – הלא במו ידי קניתי לך הבד, מה קרה?

סיפרה לו: כשהחייט הביא לי את השמלה תפורה יפה ומוגמרת, שמעתי אותו נאנח ובפניו ענן של צער. שאלתי אותו: מדוע אתה עצוב כל כך?

ענה לי: אירסתי את בתי, וכשהחתן נכנס אלי וראה שאני תופר שמלת אשה, בטוח היה שזו מיועדת לארוסתו. אך כשנודע לו שזאת בשביל אחרת, התרגז עלי מאוד. על כן שרוי אני בדאגה ובעגמת נפש.

לשמע סיפורו נתתי לו מיד את השמלה שלי בשביל בתו המסכנה מתנה לחתונתה.

שאל אותה ר' זושא: ושכר תפירה שילמת לחייט?

איך זה? - השיבה בתמיהה – הלא נתתי לו במתנה את כל הבגד!

איך העזת לנצל בעל מלאכה עני ולקפח שכרו? – התרעם הצדיק – הלא כל השבוע עבד אך ורק בשבילך, וחיכה בכליון עינים לסוף השבוע שיוכל סוף סוף לקנות מזון לילדיו בשכרו, ועכשיו מה יעשה? הלא אין הוא אשם כלל, שאת נתת את השמלה מתנה לבתו!

מיד נזדרזה האשה, לוותה סכום כסף מקרובים ושלחה לחייט שכר עבודתו.

סוד כוחה של שמחת מצוה

ערב אחד ריקדו ברחובות מחותנים ואורחים בשמחה וצהלה לכבוד חתן וכלה בחופתם. ראה אותם רבי זושא בעד החלון, יצא אליהם והשתתף בריקודים.

כשחזר הביתה העירו לו בני ביתו: אין זה לפי כבודו של רבי לרקד כך בחתונה זרה.

השיב להם רבי זושא בסיפור זה:

בנעורי, כשעדיין הייתי תלמידו של רבי הקדוש, ר' יחיאל מיכל מזלוצ’וב, נזף בי פעם והעליב אותי ואחר כך פייס אותי ואמר לי:

ר' זושא, מחל לי על שהעלבתיך.

השבתי: רבי, אני מוחל.

לפני שהלכתי לישון שוב נכנס אלי הרבי וביקש ממני סליחה ומחילה.

והשבתי לו: רבי הקדוש, אני מוחל וסולח!

ובלילה, אך עליתי על משכבי ואני עודני ער, נגלה אלי אביו של הזלוצ’ובי, הרבי ר' יצחק מדרוהוביץ', ואמר לי: בן אחד יקר הנחתי בעולם התחתון, ואתה רוצה, חלילה, לאבדו משום שהעליבך?

השבתי לו: רבי וקדושי, הלא כבר סלחתי ומחלתי לו פעמים בכל לבי, ומה עלי לעשות עוד?

אבל אין מחילתך מחילה גמורה, בוא ואראך איך סולחים.

קמתי ממשכבי והלכתי עמו עד למקוה. כאן אמר לי לטבול שלוש פעמים ומדי פעם לומר: אני מוחל לבנך הצדיק, ר' יחיאל מיכל. עשיתי כדבריו, ואז ראיתי את פני הצדיק שמעולם העליון זוהרים בזיו לא־מזה. הרגיש בי שאני תוהה על קרינתו העילאית, סח לי:

ראה, אני זכיתי לקרני האור כי נזהר הייתי כל ימי בשלושת הדברים של ר' נחוניה בן הקנה, שבזכותם האריך ימים: לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מיטתי קללת חברי, וותרן בממוני הייתי (מגילה כח).

והוסיף ר' יצחק: מה שהשגתי בכוח שלושת הדברים האלו אפשר להשיג על ידי שמחה.

ולכן – סיים ר' זושא את דבריו לבני ביתו – כשראיתי בעד החלון את חוגגי החתונה, מיהרתי גם אני להשתתף עמהם בשמחה של מצוה.

סעודת מצוה – סגולה

מעשה בר' פנחס מקוריץ שמל פעם תינוק. נוצר שטף דם פתאום, ונמנע ממנו לעצרו. נזדמן לשם ר' זושא מאניפולי. ראה זאת וציוה: מהר לערוך סעודת מצוה!

כשישבו הנוכחים לאכול ולשתות, נעצר דמו של הרך הנימול.

העיר ר' זושא: כתוב בתורה: “ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו” (פרשת “משפטים”), ובידוע שהשם אלקים רומז למידת הדין (שם הוי"ה רומז למידת הרחמים). כשגוברת מידת הדין, מצוה לאכול ולשתות ולשמוח, ובכך ממתיקים הדין.

וכשחלה ר' זושא ציוה לערוך סעודה לתלמידי חכמים, והיה חוזר על הפסוק: “סעדני ואושעה” (תהלים קיט) – עשו נא סעודה למעני ואוושע מחליי!

צלב בקבר

פעם אחת בא חסיד לר' זושא וסיפר לו בחרדה:

לילה לילה אני חולם שאבי עליו השלום, שנפטר לא מזמן, בא אלי ומצווה שאלך לכומר להמיר דתי, רחמנא ליצלן, ואף מאיים עלי באיומים שונים, אם לא אעשה מעשה נורא זה. רבי, מה לעשות?

אמר לו הצדיק: יש לבדוק את הקבר, מונח שם צלב. רק לאחר שיסלקו השיקוץ ינוח אביך על משכבו בשלום, ואתה לא תחלום עוד.

מה עשו? פתחו הקבר ומצאו בו מטבעות של מתכת, ועליהם חקוק צלב. סילקו אותם מיד משם, והבן חדל לחלום את חלומו הרע.

סיפרו מעשה זה לגאון מוילנא. העיר הגאון:

אין כאן שום מעשה מופת כלל. על דבר דומה מסופר ב“ירושלמי”. אלא אני מתפלא, מנין לרבם של חסידים דברי הירושלמי.

הביאו הערתו לרבי זושא. פסק:

נכון שלא עיינתי ב“ירושלמי”, אלא ראיתי אותו ליד הקבר, עומד שם ומביט ורואה הצלב.

תולדותיו

ר' חיים בן אריה הלברשטם נולד בשנת תקנ"ג¹, וכבר בנעוריו נתפרדם כעילוי. בן שבע־עשרה נשא אשה ושנה לאחר מכן נתמנה לרב בעיירה רודניק. אז התקרב לחסידות בבית מדרשו של ר' נפתלי מרופשיץ. כעשרים שנה לאחר מכן נתמנה לרב בעיר צאנז שבגליציה והקים בה “חצר” והפך אותה למרכז תורני וחסידי. כאן כיהן כרב עד הסתלקותו.

ר' חיים היה גדול בתורה. פירסם חיבורים מקיפים בהלכות מקוואות וגיטין והשיב על שאלות בענינים שונים שהגיעו אליו מקהילות ברחבי אירופה המזרחית. נודע כתקיף ונחוש בדעתו ולא חשש להביע בגלוי דיעות מנוגדות לאלו של גדולים בדורו. התנגד בחריפות לכל נסיונות הרפורמה באורח החיים היהודי והורה לשמור במיוחד את צורת הלבוש והחינוך.

גם בחסידות גדול היה. נודע בעבודת השם שלו בדבקות, בתפלתו הנלהבת “המרעידה מלאכים ושרפים”, ובהקפדתו על טבילה במקוה טהרה יומיום, אף שהיה חולני וחלוש בגופו. כל כספי ה“פדיונות” והמתנות שקיבל חילק לצדקה וגם הורה לחסידיו לעשות כן. לעיתים, כשביקש לסייע להכנסת כלה יתומה ועניה או ליורד מנכסיו ולא נמצאו בידו הסכומים, התנה עריכת ה“שולחן” שלו לחסידיו בנתינתם הכסף הדרוש.

ר' חיים העלה על נס את הניגון. ב“חצרו” נתחברו ניגונים רבים, שחסידיו היו שרים אותם בשעת התפלה בחגים או בשעת עריכת “השולחן”.

בשנות חייו האחרונות פרצה מחלוקת חריפה בינו לבין הצדיקים לבית רוז’ין־סדיגורה. הדיה הגיעו לקהילות רבות ורבנים שונים, צדיקים ו“מתנגדים” כאחד, ניסו לשכך אותה.

ר' חיים העמיד בנים, והם כיהנו ברבנות ובאדמו“רות בערי גליציה. נסתלק בשנת תרל”ו². זכר צדיק לברכה.

בזכות לימוד תורה

לצדיק הצנזאי רב חיים, היתה התורה עץ חיים, שתול על פלגי מים, ויבוא זה המעשה ויזכיר את מעשה־הלל, ואהבת רבּ חיים לתורה נהלל:

רבּ יצחק אַיזיק הצעיר, היה נודד מכפר לכפר, מעיר לעיר, כדי למצוא דעת ובינה, ולעבוד אלוקים ברעד ורינה. תקופת טבת, קודרים השמים, שלגים מגיעים עד לברכים. דרכים ושבילים שובשו בינתים, קפאו כל נהרות המים, ולסוסים וכלי רכב אין מוצא ביניים. על כרחו התאכסן בבית רבּ חיים, כשבועיים. אך פיו לא פסק מתורת שמים, לא ביום ולא בליל, והיה נע מעל הגמרא בלהב כלפיד, כמוהו לא היה מתמיד.

באחד מלילי הכפור, ראה רבּ חיים אור, בבית המדרש, הלך לאורו ושמע סוד ודרש, מתנגנים בפי רבּ איזיק. נתלקח בו זיק, ונמשך אחר הניגון, בדיון, של ישראל סבא: “הוי, אמר אביי, הוי, אמר רבא”… והדלת לפתוח לא ההין, אלא ראשו עליה השעין, כדי להאזין, לדברי הרזין. ולפי שדברי איזיק קרנו מחום, ופיאותיו מאור, לא חש רבּ חיים בקרח וכפור. אז זקנו ופאותיו נדבקו לכפות המנעול, ולא היה כלל בהול, הוסיף שם לעמוד, להתחמם באש הסוד.

כשראו בבית שהרבי נעדר, ובחוץ הקור גבר, הדליקו פנסים, והחלו בחיפושים מדוקדקים, ומצאוהו שזקנו ופיאותיו מודבקים, בקרח הדלת של בית המדרש, מאזין בלהט וממקומו לא מש. מיד הביאו חמים, והפשירו הקרח מרבּ חיים. וכששאלוהו לכך טעמים השיב:

כשקולו של רבּ איזיק עלה למרומים, ומילא עולם בשׂמים, נתפעלתי בהמיה, כי שמעתי קול יונה הומיה. ואילו היו אומרים לי אז: הסתלק מזה הרז, ותכנס לגן עדן! – ממקומי לא הייתי זז.

תפוחים טובים

אלמנה אחת עניה, שכנתו של רבי חיים מצאנז, התפרנסה בדוחק ממכירת תפוחים בקיוסק שלה. ביום שישי אחד באה לפני ר' חיים והסיחה לבה בדמעות:

הנה ערב שבת קודש, ועדיין לא השׂתכרתי מאומה לכבוד שבת.

ומדוע אינך מוכרת את התפוחים שלך?

איש אינו רוצה לקנותם, רבי.

מדוע?

אומרים שהם חמוצים.

כששמע ר' חיים כך, קם מיד ויצא עם האלמנה ועמד לפני חלונו של הקיוסק והכריז:

תפוחים טובים, תפוחים מתוקים, מי רוצה לקנות תפוחים?

כשראו האנשים מיהו המוכר, נתקהלו ליד הקיוסק בהמונם וחטפו את התפוחים במחיר כפול ומשולש, והיו גם שפתחו ארנקיהם בעין יפה והמטירו גשם של מטבעות על העניה, עד שלא יכלה למנותם.

ואין צריך לומר שמהפדיון הכינה האלמנה שבתות הרבה.

כשביקשה האלמנה להודות לצדיק, אמר לה בפשטות:

ראי נא אשה, התפוחים טובים היו, אלא האנשים לא ידעו על כך.

אהבת הצדקה

ר' חיים היה נוהג להעניק בעין יפה כספים לנצרכים.

והנה בא אליו בנו ר' ברוך ואמר לו, שהוא עומד לחתן את בתו ואין לו לנדוניא ולא לצרכי חתונה.

השיב לו אביו: אין לי כסף עכשיו.

לא יצאו ימים מעטים, ועשירים העניקו לר' חיים סכומים גדולים. בו ברגע שלח הצדיק לקרוא לעני אחד, שבנותיו בוגרות היו, והעניק לו כל הסכום שהיה בידו.

כששמע הבן ר' ברוך על מתנתם של העשירים, נכנס אל אביו בשמחה ושוב השמיע לו אותה בקשה, אך האב הצדיק סיפר לו שכל הכסף מסר לעני פלוני.

פרץ הבן בבכי ואמר:

אבי, קדושי, איך אחתן את נכדתך? וכי באמת נופל אני בכול מאותו עני?

חלילה, אלא אתה, בני, כשתסע למקומות שחסידינו העשירים מצויים שם, בלי ספק יעניקו לך לצרכי נדוניא וחתוה בעין יפה, אך העני הזה, אילו הייתי מונע ממנו האמצעים להשיא את בוגרותיו – מי היה עוזר לו?

כשראה ר' חיים שבנו לא התעודד, הוסיף:

הרי ידוע לך שהייתי נוסע לכמה וכמה צדיקים כדי ללמוד מדרכיהם, והייתי אצל ר' צבי, משמשו של הרבי מרימנוב, כדי ללמוד ממנו מעשה צדקה, ולא הצלחתי לקבל ממנו משהו, כי כל סכום שהיה בידו היה מחלק מיד לעניים והוא עצמו היה שרוי בעוני ובדחקות; ואפילו כשלא נתן לעניים כלום, היה שרוי בשמחה. אך אני, אם אין לי כל ממון להעניק לעניים בדחקם, נעשה בשרי חידודין חידודין ואני הולך ונרזה מיום ליום מרוב צער.

ניחוחו של צדיק

האדמו"ר ר' חיים מצאנז עבר פעם דרך כפר אחד וראה מלון קטן. ציווה לעגלון לעצור הסוסים, ירד מהמרכבה ונכנס למלון. שאל:

האם יש כאן זקן או זקנה?

אמרו לו: לבעל המלון אֵם בת תשעים.

ביקש הצדיק להביאה לפניו. שאל אותה:

האם התאכסן כאן אי פעם צדיק מן הצדיקים?

השיב לו: זכור לי שר' לוי יצחק מברדיצ’ב התאכסן אצלנו כשבועים.

פסק ר' חיים לחסידיו־מלוויו:

אך נכנסתי לכפר זה, חשתי בניחוח מבשׂם של צדיק. עכשיו הוברר לי שזה מריחו ומרוּחו הקדושה של האדמו"ר ר' לוי יצחק מברדיצ’ב.

חשד שווא כרציחה

בכפר שליד צאנז ישב יהודי בעל בית מזיגה ומלון. פעם בא אליו עני לבוש קרעים. נתן לו הכפרי לאכול, ואחרי ברכת המזון רצה לתת לו גם נדבה. סירב העני לקבל. שאל בעל בית המלון: אולי זה מעט ואוסיף לך?

חס ושלום, אל תפציר בי לקבל נדבה! ברוך השם, עשיר גדול אני.

תמה עליו: אם כן, על שום מה נע ונד אתה בדרכים כקבצן?

פתח הקבצן וסיפר:

יש לי כפרים, שדות וכרמים. פעם נגנב ממני סכום גדול. החשד נפל על המשרתת היתומה שבביתי, והבאנו אותה לראש המשטרה בעיר לחקירה. היכוה השוטרים מאוד כדי שתודה, אך היא טענה בעקשנות שלא גנבה הכסף. כשהוחזרה לביתה חלתה ומתה ממכות השוטרים. לאחר שבועים נמצאה הגניבה. נקף מצפוני מאוד, הלא בשל חשד השוא שלי מתה עלובה זו. מרוב יסורי נפשי נסעתי לרבי ר' מאיר מפרמישליאן, שיתן לי תשובה ותיקון.

סח לי הרבי: בחר לך אחת משלוש אלו: מוות, ויהיה לך עולם הבא; או מחלה קשה לשלוש שנים; או עריכת גלות, כדין הורג נפש בשגגה.

קשה היה לי לקבל עונש אחד מן השלושה. חזרתי הביתה. פתאום חשתי מכאובים בכל אברי גופי ונפלתי למשכב. קראו לרופא, וזה אמר נואש לחיי. אמרתי בלבי: ודאי הועיד לי הרבי מיתה לכפרת עווני. מיד שלחתי לו סכום כסף לפדיון נפש וכתבתי לו שיתפלל להבראתי, ואז אסע אליו ואקבל כל מה שיטיל עלי. וכך היה.

כשהבראתי נסעתי לפרמישליאן ובאתי לפניו. אמר לי: למות יש לך זמן, וחולה כבר היית, אלא לזמן קצר. על כן עליך לערוך גלות למשך שלוש שנים.

הסכמתי, והצדיק הוסיף: עכשיו אלמדך איך עורכים גלות:

כל שבידך בשעה זו, בגדים וכסף, תניח אצלי ותלבש קרועים ותצא לנדודים; במקום שתלין לילה זה, לא תשהה שם למחרתו; לא תבקש נדבה ולא מזון, רק ממי שיגיש לך מתוך רחמנות תקח; לא תסע בעגלה, אלא תלך ברגל; ולא תבוא לביתך אלא כשיתמו שלוש השנים. אז תלך בכיוון לעירך ותשאר ממתין מחוצה לה ותשלח שליח לאשתך שתמציא לידך הפנקסאות מכל עסקיך, ורק כשתראה שיש לך הפסדים, תהא ראוי לחזור לביתך. אלא תחילה תבוא אלי ואחזיר לך כל חפציך שהפקדת בידי, ואזי אתן לך הוראות איך להתנהג כל ימיך.

אתה רואה, אם כן, אמר הנודד לבעל המלון, כבר שנתים אני בגלות, ועכשיו שמעתי שהרבי ר' מאיר מפרמישליאן נפטר, ואיני יודע מה לעשות.

נאנח האיש, נשתהה לרגע והוסיף:

הנה שמעתי שבעיר צאנז ישנו צדיק גדול. אלך אליו ואספר לו כל שנתארע לי, והוא בודאי יגיד לי מה לעשות.

שמע בעל המלון את סיפורו של העשיר־העני ונתעוררה בו סקרנות. קם והלך עמו לר' חיים מצאנז כדי לשמוע מה יגיד לו. כשרק נכנס האיש לבית הצדיק ועמד לפניו, אמר לו:

סע לביתך דרך פרמישליאן ותסור שם לקברו של הצדיק ר' מאיר ותאמר לו כך:

הרבי מצאנז אמר לי: די לך בשתי שנים, כי קיימת אותן במסירות נפש.

עשה האיש כדברי ר' חיים והוסיף לחיות שנים רבות עם בני ביתו בעשירות.

תולדותיו

ר' זאב בן ר' אברהם לנדאו הולד בשנת תקס"ה¹ אביו היה הצדיק מצ’כאנוב.

ר' זאב היה תלמידם הוותיק של ר' מנחם מנדל מקוצק ושל ר' יצחק מאיר מגור.

כתב מאמרים בלשון מליצית על נושאי מוסר. גם שירים כתב. הספר “זר זהב” נמנה ע כתביו.

נסתלק בשנת תרנ"א². זכר צדיק לברכה.

במה הם משוחחים

פעם אחת עמד ר' זאב בפינה בבית המדרש וראה שני חסידים עומדים בזוית שממולו ומשוחחים.

פנה לחברו ואמר:

ראה, לפי ניע שפתותיהם אומר לך במה הם משוחחים.

דגים לכבוד שבת

יום אחד סר רבי זאב וולף לעירם של קרוביו שהיו דרים בשתי שכונות מרוחקות זו מזו. בשעת ביקורו בביתם נתן לו כל אחד מהם דגים לכבוד שבת. משחזר לביתו ראתה אשתו ששני הדגים תואמים כשתי טיפות מים. התקינה והמליחה אותם, ומה גדל תמהונם של בני הבית כשרבי זאב וולף הצביע על הדגים לאחר שנתבשלו ואמר: דג זה קיבלתי מקרוב פלוני ודג זה מאלמוני.

היתום

יום אחד טייל רבי זאב בעגלה עם חסידים בשדה, ראה מרחוק נערים רועים ליד עדריהם.

פנה לחבריו ואמר: רואים אתם, נער פלוני יתום הוא. התפלאו החסידים והתקשו להאמין. ירדו מן העגלה, ניגשו לאותו נער רועה, שאלו את פיו, והוברר שבאמת יתום הוא. חזרו לרבם בדומיה של הערצה. הסתכל בהם וחייך, החריש רגעים ואמר להם: סבורים אתם שברוח הקודש ראיתי זאת? כלל וכלל לא! על פי לבושו ומראיתו הבנתי כי יתום הוא, הנה מגבעת הקש שלו גדולה עליו כי ירושה מאביו היא, גם אופן ישיבתו ודיבורו מעידים על יתמותו.

הפגם באתרוג

פעם אחת הציעו אתרוג הדור לרבי מקוצק. שאל רבי מנדל לדעת חסידיו אם הדור הוא כל צרכו. החלו החסידים לשבח ולהלל את הפרי, את גידולו הנאה, את בליטותיו ושקעיו, את פיטמו ועוּקצו, בקיצור: כשר למהדרין מן המהדרין.

לבסוף שאל הקוצקאי: והיכן רבי זאב?

הבינו שרוצה לשמוע את דעתו. כשבא והסתכל גילה בו פגם. ענה אחריו הרבי מקוצק ואמר: כיוונת דעתך לדעתי. השתוממו החסידים על כך.

אמר להם זאב וולף: לא אליהו גילה לי רז זה, אלא מעצמי הבנתי; אם אין רבנו מרוצה מן האתרוג ונזקק לשמוע דעתנו, ברור שהרגיש בו פגם. בדקתי ומצאתי.

תולדותיו

נפתלי־צבי נולד בשנת תק“כ¹ (לפי המסורת החסידית – ביום פטירת הבעש"ט), ונמנה עם המנהיגים הראשונים של חסידות גליציה. רבותיו היו ר' מנחם מנדל מרימנוב, והמגיד מקוז’ניץ ו”החוזה" מלובלין.

ברופשיץ הקים ר' נפתי “חצר” וכיהן גם כרב העיר. נודע בחריפותו וחידודי לשונו שבבדיחות הדעת מחד גיסא, ובדביקות סגפנות מאידך גיסא. אישיותו המגוונת שימשה מקור לסיפורי מעשיות רבים שסיפרו עליו חסידיו־מעריציו, תוך שהם משמרים בקפידה כל אימרה וכל מעשה שלו.

דבריו כונסו בספרים “אילה שלוחה” ו“זרע קודש” – פירושים לתורה וקובץ שיחותיו וסיפורים עליו יצא לאור לאחר פטירתו.

ר' נפתלי העמיד שושת אדמו“רית. נסתלק בשנת תקפ”ז² זכר צדיק לברכה.

קצין

בימי מלחמת הרוסים עם היפנים יצא פעם הקיסר הרוסי בכבודו ובעצמו לסייר בחזית, לבדוק את תכסיסי הגנרלים ולעקוב אחר עמדות האויב.

שעה שרכב הקיסר סביב אחת הסוללות שהוקמו בידי צבאו, ראה שלישו איך אחד הקשתים של האויב דורך קשתו לקלוע בקיסר. שרק השליש והבהיל את סוסו של השליט שהרתיע ממקומו. החץ החטיא את המטרה והקיסר ניצל ממוות. ראה זאת השליט, פנה למצילו ויאמר לו:

מה פרס תבקש לך כאות הצטיינות?

איני מבקש אלא זאת, שהוד מעלתו יחליף את הקצין המתאכזר עלי ועל חבריי ומכה אותנו מכות נמרצות.

שוטה שכמותך, קרא הקיסר, היה בעצמך קצין ולא תצטרך להתלונן עוד!

כך גם אנחנו, הפטיר הרבי מרופשיץ את נמשלו, אנו מתפללים על דברים של מה בכך ולא על הגאולה השלמה.

ליצר הרע אין יצר רע

הצדיק נפתלי מרופשיץ הוכיח פעם את אליעזר בנו (שנעשה לימים לצדיק ר' אליעזר מזיקוב) בגלל מעשה שובבות שעשה.

ענה הילד:

מה לעשות, יש לי יצר רע והוא הסית אותי!

אדרבא, התבונן במעשיו של היצר הרע ותלמד לקח: כשהוא מפתה את האדם הריהו ממלא בנאמנות את שליחותו.

השיב הילד:

אבל ליצר הרע אין יצר רע כמו שיש לי…

מי שוטה?

יהודי היה ברופשיץ, שחשב עצמו לחסיד גדול והיה מסתגף" בלבשו שק מתחת לכותנתו. קראו לו החסידים בעיר: “לייבלה שוטה”. פעם, כשנכנס לבית הרבי ר' נפתלי, הוציא קצה השק מחוץ לכותנתו כדי שהצדיק יראה גודל “חסידותו”. בעמדו לפניו שמע את הרבי מדבר כמו לעצמו: אינו שוטה, כלל וכלל אינו שוטה!

רבי, קרא המתחסד, אם גם רבנו הקדוש סבור שאיני שוטה, מדוע מכנים אותי כך בעיר?

לא אליך התכוונתי, השיב ר' נפתלי, אלא ליצר הרע, שמכונה בפי שלמה המלך: “מלך זקן וכסיל”. איני חושבו לשוטה כלל אם הצליח להכניס אותך לתוך השק.

אוהב ישראל

אביו של הצדיק ר' נפתלי מרופשיץ היה נוהג לחתום מכתביו בשמו בצירוף התואר “אוהב ישראל”. פעם, כשעמד לחתום כדרכו, נפל העט מידו. הרימו וניסה לחתום שנית, ונכשל שוב ולא יכול. הבין שמן השמים מעכבים. פרץ בבכי:

הנה ניטלה ממני המידה הטובה שהייתי מתעטר בה – מידת אהבת ישראל, במה קילקלתי, רבונו של עולם, שמא פגעתי בכבודו של מישהו וזה עונשי?

שתק רגע, אחר אמר: אך לא, איני מוצא כל סיבה לכך.

קרא לבני ביתו ושאלם: אולי פגעתם, חלילה, בכבודו של מישהו?

נזכרו, שבאותו בוקר עמד ליד דלת ביתם איש מגושם חבוש כובע כפריים גס, ולא נתנו לו להכנס פנימה. נעלב והלך לו.

מיד ציווה הרב למשמשיו, שיחפשו בכל העיר עד שימצאו אותו ויביאו אותו אליו. שאלו עוברים ושבים, לבסוף אמר להם אחד מהם, שראה ברנש כזה נכנס למקום שאינו הגון. הלכו לשם ומצאוהו.

אמרו לו: הרבי קורא לך.

סירב ללכת עמהם. החזיקו בו בחזקה והביאוהו לפני הרבי וסיפרו לו, היכן מצאו אותו “תכשיט”. אך הצדיק לא שם לב לכך וקיבלו בסבר פנים יפות וביקש ממנו סליחה על שהעליבו אותו. מיד ציווה לאנשי ביתו לכבדו ביין ובארוחה טובה.

כשראה הברנש שהרב מכבדו כל כך, התחרט מכל מעשיו וחזר בתשובה. כשהלך לו האיש, הסביר הצדיק מדוע נהג בו בכבוד כל כך:

בימות המשיח יהיו יהודים כאלה, שימתינו עד שגויים יביאו אותם ברכב ובכרכרות למקדש בירושלים. ומי הם אותם הממתינים? בוודאי שלא חסידים, לא יתכן שימתינו עד שגויים יביאום; אלא הכוונה לעבריינים השקועים במ"ט שערי טומאה, אותם יביאו “מנחה” לה'.

ו“מנחה” כזו, אמר הרב, העלבנו, הרי שעלינו לפייסה ולכבדה.

הריקוד האמיתי

לפני שהתפרסם הרבי ר' צבי הכוהן, בא לחסות בצלו של הצדיק מרופשיץ. ענו היה, ולא התבלט. אף על פי כן חזה בו רבו את גדולתו לעתיד.

וכך אמר עליו עם סיום סקירתו היומית, שהיה עורך בטיילו בין תלמידיו ובחינתו מדרגת כל איש מהם בשעת התפלה:

עברתי היום בין השורות וראיתי את ר' צבי רוקד. בריקודיו הוא מכוון כוונות ומייחד יחודים. הוא יהיה אילן גדול. לעומתו יש בין החסידים שלי כאלו שרוקדים ומרקדים לחינם. חבל על הנעלים שלהם!

תולדותיו

ר' יצחק קאליש היה אחד האדמורים הבולטים בפולין המרכזית במחצית הראשונה של המאה הי“ט. נולד בשנת תקל”ט¹. רק בהיותו כבן חמישים החל לכהן כרבי בווּרקא שבפלך וארשה, וישב שם על כס האדמו"רות עד הסתלקותו.

רבו בחסידות היה ר' דוד מללוב, והוא שהביאו אל חצרם של “החוזה” מלובלין ושל ר' שמחה בונם מפשיסתא.

ר' יצחק נודע בהשתדלותו לפני שלטונות רוסיה לבטל גזרות על היהודים וכן לשחרר נערים יהודיים שגוייסו לצבא למשך עשרות שנים. כן הצליח לבטל את הגזירה על הלבוש החסידי. כדי להגיע ביתר קלות להשגיו הסתייע במשה מונטיפיורי, שמטעם השלטון הבריטי היתה לו השפעה על הצאר (הקיסר) ניקולאי הראשון.

בזכות מעשיו הוכתר הוורקאי בתואר “אוהב ישראל”; שמו היה נערץ ביותר בקרב חסידיו, וסיפורי מעשיות מפליאים נתרקמו עליו. עם שלא עשה מופתים ולא הנהיג חידושים בחסידות, אלא היה מעניק ברכה או עצה טובה כאב אוהב.

ר' יצחק העמיד בנים והם הקימו שושלת אדמו“רית, נסתלק בשנת תר”ח². זכר צדיק לברכה.

מלבוש לכעס

ר' יצחק מוורקי – איש לא ראה אותו מעולם בא לכלל כעס. פעם הרגיזה אותו אשה אחת, וראה כורח לגעור בה. היסס. לבסוף אמר למשמשו:

כדי לכעוס עלי ללבוש ה“קפוטה” (הבגד) המיוחדת שלי.

ורמז לו שיביא אותו מלבוש. לאחר שהתלבש בו פנה למשמשו ואמר:

נו, פייבל, עכשיו געור בה!

כיבוד אם

ר' יצחק מוורקי היה נוהג זהירות רבה במצות כיבוד אם. כשהגיע לעיר הולדתו לשבת היה מסב אל השולחן יחד עם אמו, והיו החסידים מצטופפים סביב שולחנו לקלוט דברי תורתו.

פעם ביקשה אמו:

יצחק, הבא לי בבקשה כוס מים.

נזדרז אחד מן התלמידים, ביקש למנוע טרחה מהרבי, ומיהר למלא את בקשתה. סירבה לגעת בכוס ופנתה לבנה:

יצחק, אמרתי לך שתביא לי.

קם הצדיק ורץ להביא לה המים.

באמת אינני צמאה – אמרה לו, כשחזר עם הכוס בידו – אלא רציתי לזכות אותך במצוה זו, ששכרה – אריכות ימים.

כיצד מכניסים אורחים?

כשנודע לחסידו של רבי יצחק, שרבו עומד לבוא לעירו ויתאכסן בביתו, ציווה לעשות בדק בית; לסייד הכתלים, לצבוע החלונות והדלתות, להחליף את הוילאות, לפרושׂ על הרצפות שטיחים ולהכין סעודה כסעודת שלמה בשעתו.

כשנכנס הצדיק לפרוזדור של בית מארחו העשיר וראה שפע המותרות, עמד שבור ומדוכדך תחתיו.

שאל בעל הבית את רבו בדרך ארץ:

אולי לא נהגתי כראוי בהכנות לכבודו של רבנו?

ודאי שלא נהגת כדין, כי בגלל הפאר הזה שהנחת כאן איני יכול להכנס אצלך.

ובכן מה עלי לעשות? – שאל בעל הבית הנבוך.

אם תכבה את הפנסים והנברשות ותפנה השטיחים ותסיר מזה והלאה את כל המותרות, ותחזיר את הבית למצבו הרגיל כמו לקראת הכנסת אורחים עניים – אכנס אליך; או שתבטיח לי, שאתה מתחייב לקבל בפאר זה כל אורח, אפילו אביון שבאביונים.

לא הועילו הפצרותיו של החסיד שרבו יחזור בו מסירובו. כשראה שלא יוכל לקיים את ההבטחה שיקבל כל האורחים באותה תפארת, כיבה את הפנסים והמנורות, סילק השטיחים והחזיר את הבית לפשטותו.

יוסף הצדיק התנהג כרבי

לאחר שנפטר האדמו"ר מוורקי, עלה על כסאו בנו, ר' מנחם מנדל. חש מנחם מנדל שאותם החסידים, שהיו ידידיו ומקורביו, מתרעמים עליו שביקוריהם מוגבלים לימים ושעות קבועים ותלויים ברשות הגבאי שלו, כמנהגם של צדיקים בימיו.

כשנכנסו אליו, דרש לפניהם פסוק זה בפרשת “ויחי”: “ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו: לו ישׂטמנו יוסף” – מפרש רש"י: שהיו רגילין לסעוד על שולחנו והיה מקרבן, ומשמת יעקב, לא קירבן. ומדוע? אלא יעקב אבינו בחייו היה הרבי של כל בניו וכל משפחתו; כשנפטר, נעשה יוסף הרבי וקבע שעות קבלה כדרך כל מנהיג, והאחים חשבו שבשל שנאה עשה זאת.

תולדותיו

ר' מאיר נולד בשנת תק"ם¹. רבותיו בחסידות היו “החוזה” מלובלין ור' מרדכי מקרמניץ, כן הושפע מר' לי יצחק מברדיצ’ב. בהיותו בן שלושים ושלוש שנים הוכתר לרבי. נודע באהבת ישראל שבו וכונה כמו הברדיצ’בי “סנגורם של ישראל”; אף על עוברי עבירה היה מלמד זכות. בגין חיבתו לפשוטי העם נהג לסגל דברי תורתו לכוח הבנתם ותפיסתם תוך שהוא מפרש מקראות ומאמרות בהומור ובשנינות לשון.

אמנם היו שהסתייגו מהתנהגותו זו, אך צדיקים שהכירוהו מקרוב כיבדו אותו והעריצוהו בגין ענוותנותו וגדלותו הרוחנית.

ר' מאיר נתפרסם כאיש פלא, פועל ישועות, גלוי עיניים, ואלפים נהרו אליו לקבל ברכתו. כן היה מגלה לחסידיו מראות שחזה, ובכך עורר עליו זעמם של צדיקים כר' אורי מסטרליסק.

דבריו ואימרותיו וכן האגדות שנרקמו על דמותו כונסו בכמה ספרים.

ר' מאיר נסתלק בשנת תר"י². זכר צדיק לברכה.

בעל המחלבה היהודי הכפרי

יהודי כפרי שׂכר מחלבה מ“פריץ” וכל פרנסתו היתה ממנה. יום אחד החליט הגוי לנשלו מהמחלבה.

נסע הכפרי לפרמישליאן, לרבי מאיר והתחנן לפניו שיתפלל בעדו.

ומנהג היה בידי ר' מאיר לערוך ה“שולחן” ולכבד חסידיו בזמירות שבת. בשבת זו זימר בעצמו “כל מקדש שביעי”, והיה מתרגם גם לאידיש כל מלה ומלה. וכשהגיע לתיבות: “ושכרו הרבה מאד על פי פעלו, איש על מחנהו ואיש על דגלו”, פרש כך: שכרו של השומר שבת הרבה מאוד. ומהו? על פי פעלו, כמו שהוא פוסק בפיו, כך גם גוזרים בשמים. כמאמר חז"ל: צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים.

מיד פנה לחסידיו בשאלה:

מה אתם חושבים, מאיר שומר שבת כהלכתה?

הן, הן, ודאי! – השיבו כולם פה אחד.

אם כן, הוסיף הצדיק, מאיר גוזר ואומר: “איש על מחנהו ואיש על דגלו” – ששום איש לא יזוז ממקומו!

איש מבין החסידים לא הבין את הרמז, ואף לא אותו יהודי פשוט, שׂוכר המחלבה.

באותו רגע ממש, כשר' מאיר זימר “כל מקדש” – נפל הגוי ברחוב ולא יכול לקום. נשאוהו לביתו וקראו לרופא. בדק אותו וקבע שהוא חולה אנוש, ואין מרפא לחליו. שכב החולה והתיסר ותהה, איך ולמה קפצה עליו הרעה הזאת, הלא לפני שעות מספר היה עדיין בריא כשור. לפתע ניצנץ בו רעיון:

ודאי אין זה אלא עונש על שזממתי לנשל את היהודי ומשפחתו מהמחלבה!

מיד שלח לקרוא לאותו יהודי, אלא שלא היה בבית, שכן ישב אצל “השולחן” של ר' מאיר. המתין הפריץ עד ששב היהודי לביתו, ואז שלח להודיע שהוא מוותר לו דמי השכירות, והחלים מיד.

בעל תפלה עשיר

בעיירה ליד פרמישליאן היה עשיר אחד אלים ושנוא, שרצה בכל תוקף להיות שליח ציבור (חזן) ב“ימים הנוראים” בבית הכנסת. התנגדו לו בני עירו בלבם, אך מפחד לא גילו לו זאת. מה עשו? שלחו שליחים לצדיק ר' מאיר לבקש ממנו עצה.

השיב להם:

אל תחששו. הלא בין כלל בעלי התפלות הבאים אלי לקראת ראש השנה לקבל ברכה, יבוא גם אותו עשיר, אדבר עמו.

ואכן באו לצדיק סמוך לראש השנה כל בעלי התפלות מהסביבה ובתוכם בא גם עשיר בלתי הגון.

אמר לו רבי מאיר:

ישנן שלוש תפלות בראש השנה: “תפלה למשה”, “תפלה לדוד” ו“תפלה לעני”; משה רבנו היה אבי הנביאים, דוד המלך היה “נעים זמירות ישראל”, ולעני, כידוע, אין כל, כי אם לב נשבר, ככתוב: “לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה”. גם בעלי התפלות שבימינו הם בעלי גימל מדרגות:

יש מי שאינו יודע נגן, אבל הוא צדיק, ותפלתו בחינת “תפלה למשה”; וישנו יהודי שאינו צדיק כל כך, אבל הוא מנגן נפלא, ותפלתו בחינת “תפלה לדוד”; ויש מי שאינו לא זה ולא זה, אבל הוא עני ולבו נשבר, ותפלתו “תפלה לעני”.

ואתה – הדגיש וסיכם ר' מאיר – צדיק אינך, נגן אינך יודע, גם עני, ברוך השם, אינך, ואף על פי כן אתה רוצה להיות שליח צבור!

אם תרצה שאתפלל בעדך כעל צדיק ויודע נגן, הלא תהא זו תפלת שוא. אין לי ברירה, אם כן, אלא שאתפלל בעדך כמו בעד עני.

לא! לא! – צעק העשיר בבהלה גדולה – איני רוצה להיות בעל תפלה כלל!

“אני הגבר”

כפרי אחד בא סמוך לערב יום כפורים לרבי מאיר, כשבידו תרנגול לבן ל“כפרה”, וביקש מהצדיק את ברכתו. אמר לו ר' מאיר:

אגיד לך מה שהתרנגול אומר: “אני הגבר” (בארמית: גברא – אדם) “ראה עני בשבט עברתו” (ראה סבל משבט כעסו של ה') “ויולך חושך ולא אור” (בטרם האיר היום) “אך בי ישוב” – הוא סבור שבי, התרנגול, הוא עושה תשובה על כל עוונותיו, אך טעות בידו. שכן “מה יתאונן אדם חי? – גבר על חטאיו!”

וסיים רבי מאיר: לא זו הדרך. התחרט אתה על מעשיך שבעבר וקבל עליך לעשות רק טוב להבא. רק בכך התשובה.

השליחות הגורלית

חסיד אחד הגיש פתק לרבי מאיר מפרמישליאן. קימט הצדיק מצחו, שקע במחשבה ואמר לו:

דע לך, בצרה גדולה אתה וזקוק לרחמים, אך עצה בידי להצילך: מדי שנה אני שולח לעניי ארץ ישראל שב“ת (702) אדומים³ : מחצית הסכום לפני פסח ומחציתו לראש השנה. והנה ימי הפסח ממשמשים ובאים, ובידי אין פרוטה. תן לי מיד שנ”א (351) אדומים ואשלחם לארץ הקודש, וממילא תינצל מכל רע.

אבל אין בידי הסכום הזה – השיב החסיד.

אם כן, תמצא פדיונך בדרך אחרת: סע בשליחותי לאדמו"ר מרוז’ין, ואשחררך מלתת סכום הכסף לעניי ארץ ישראל.

הסכים החסיד לקבל השליחות ושמח שדרך אגב יבקר אצל הרוז’ינאי. והצדיק ר' מאיר הוסיף:

סע מיד לעירו של ר' ישראל ותגיע לביתו בערב שבת. למשמשיו תגיד שבידך שליחות דחופה ממני, וכשתכנס לצדיק תאמר לו כך:

מאיר פקד עליו: הדרכונים (“הפספורטים”) שלנו כבר נחתמו, ונרשמו בהם תאריכים, וניתנה הרשות לעבור כל הגבולות. אמנם ממתינים לכבודו שמונה מאות אלף נשמות לקבל את פניו, אך למאיר מחכים הרבה יותר, אלא תוקף “הפספורט” של מאיר פג בטרם יפוג זה של כבודו.

כששמע החסיד טיב השיחות, חוורו פניו, והתנצל לפני הרבי שאינו יכול לקבלה, ובמקום זה יעשה מאמץ וילווה מיד הסכום הדרוש לעניי ארץ ישראל. אך רבי מאיר דרש ממנו בתוקף לנסוע מיד לרוז’ינאי, ונסע.

כשהגיע לבית הרבי ר' ישראל מרוז’ין, לא הרשו לו הגבאים להכנס, כי השעה לא היתה שעת קבלה. אמר להם החסיד: שליחות דחופה בידי מהצדיק ר' מאיר מפרמישליאן.

הלכו לשאול את רבם, והוא ציווה להכניסו מיד.

נכנס ואמר: אנא, יברכני נא רבנו בטרם אגיד את השליחות, כי רבי מאיר ראה לגבי קיטרוגים קשים.

לאחר שברכו הצדיק, מסר לו החסיד את דברי רבו בתכלית הדיוק, אך ר' ישראל לא נזדעזע, ישב על כסאו בלי לזוז, כאילו לא בו מדובר.

כעבור מספר חודשים אמר ר' מאיר לחסידיו: מי שאינו רוצה שהשבת הזאת תהיה לו "שבת מופרת, יסע לביתו.

לא הבינו החסידים את הרמז ונסעו להם. ובאותה שבת נפטר ר' מאיר.

במוצאי שבת אותה שבת ישב ר' ישראל לשולחן, כששני נרות ה“ההבדלה” דולקים לפניו. פתאום כבה נר אחד. כשהדליקוהו, כבה הנר השני, אמר הרוז’ינאי לחסידיו: חשכה גדולה ירדה עכשו לעולם.

למחרת נודע על פטירתו של האדמו“ר מפרמישליאן זצ”ל. כעבור מספר חדשים נקרא לישיבה של מעלה גם הצדיק מרוז’ין. זכותו יגן עלינו.

תולדותיו

ר' יחיאל מיכל היה מראשי החסידות בגליציה ובפודוליה במחצית השניה של המאה ה־י“ח ובראשית המאה ה־י”ט, חי ופעל בימיהם של “החוזה” מלובלין, ר' מנחם מנדל מרימנוב ועוד. כיהן בקהילות שונות והקים שושלת ענפה שהמשיכה דרכו בהפצת החסידות ברחבי גליציה.

ר' יחיאל מיכל היה למדן מובהק וחיבר ספרים בענינים תלמודיים־הלכתיים. נסתלק בשנת תר"ד¹. זכר צדיק לברכה.

בעל־העגלה והנרות

בעיר זלוצ’ב, ישב בעל עגלה בעל מזג טוב, מתפרנס מיגיע כפיים, מאד מכבד שבת, מעטרה, מהדרה, בזמירות, ובשירות.

חורף. צהרי־יום ששי. הסוסים עיפים עוד מיום חמישי. העגלה התבוססה בשלג, בנס עברה קרח הפלג, ותעו ביער, והיהודי נתמלא דאגה וצער, גם המית הזאבים, הרעבים, הטילה בו מהומה, איומה. החמה כבר נטתה לערוב, ולמדבר־השלג אין־סוף.

סוף־סוף הגיע לעיבורה של העיר, אך לבו נתכווץ, את יומו קילל, בהכנסו לעיר ראה, ששבת חילל. מחלונות יהודים לאין מספר, הנרות כאלפי עינים הבריקו בזעם, כהרעם הרעם.

וביום הראשון, בטרם העדה קמה, התפלל בהשכמה, ורץ לרב העיר לבקש תיקון מנפשו בשוגג, כי בגלל החטא לבו נתפוגג. זו הפעם הראשונה בחייו אסון כזה קרה לו, סיפר עצוב, וביקש העלוב, מעשה תשובה על חילול הקודש, מוכן לכול שממנו נדרש.

ראה הרב ללבו ואמר לו, שיכפר על שבשבת נסע, בנרות שנים־עשר, שידליק בבית־האל, כנגד שנים־עשר שבטי־ישראל, באלה מחטאו ייגאל. הסכים העגלון בלבו הטהור, ולבית־השם מיהר להעלות תיקונו באור.

אך אהה, בטרם מצא אש, התייאש. כשהניח הנרות בצד, הגיח כלב גדול והסתער עליהם וזללם, אף אחד לא נשאר. מיהר העגלון לרב וקבל מר:

הו, מה גדול השיברון, השם לא סלח העוון!

ניחמו הרב, כי לשבת הבאה יביא שוב י“ב נרות־מנחה, וידליקם ל”מנחה", ואל ידאג מאומה, מלבו ייסיר מהומה.

ביום הששי הבא הדליק שוב על העגלה י"ב נרות, אך כרגע גססו, תססו־נמסו.

שוב הלך לרב בלב שבור, הן משמים מעכבים התשובה, לכן נפשו מאוד כאובה.

ובראות הרב את גודל הצער, ציוה עליו להעלות בשלישית נרות שנים־עשר.

דלקו הפעם הנרות בלהבה, אך סיימו תפלת “מנחה” כל נר ונר כבה. שוב רץ לרבו והתחנן לפניו, שיחוס עליו ועל אשתו והטף. שלחו הרב לבעל־שם־טוב, הצדיק הזה ודאי ישים לזה סוף, והוסיף: ספר לבעל־שם, שאברך אחד הלומד כאן כצדיק נסתר שמו מיכל יחיאל, אפשר שידו בכל אלה?

נסע העגלון בלב ממורמר לבעש"ט בכה לפניו וסיפר לו כל המאורע, והתחנן להחלץ ממצבו הנורא. השיבו הבעל שם:

למען השם, לביתך חזור, על קור רוחך שמור, הסר ממך הצער, הדלק ברביעית נרות שנים־עשר. הפעם היה בטוח, לא תשלוט בהם כל רוח, והא לך אגרת לאברך מיכל, המסתתר בתוך הקהל.

וברביעית שנים־עשר נרות הדליק העגלון, שהאירו באור יום, ושמח וראה בזה האות, כי התשובה שלו נתקבלה מאוד.

וכשקרא מיכל מזלוצ’ב, איגרת בעל־שם־טוב, היה תמוה. מיהר לשכור עגלה ביום דל"ת בשבוע, כדי להגיע בהקדם, לבעל־שם. אך בדרך הסוסים, שלושה ימים תעו, ובמקום שבו ביום יגיע מיכל יחיאל, לרבי ישראל, תעה תעיה, והגיע, רגעים לפני־שבת, וחיללה כמעט.

כשעמד לפני הבעש“ט זצ”ל, הצדיק עליו קבל:

הצלתיך, מיכל, מחילול שבת, עוד מעט קט נרות מדליקים, האם אתה צדיק מצדיקים? יהודי תמים שבחילול מצווה נכשל, אין לבו עליו קל, לבו בו נשבר, מחרטה וצער, דיו להדליק נרות מעט, כדי למצוא תיקון לחילול שבת.

הצדיק ועגלונו

ר' יחיאל מיכל היה נוסע כחסיד נלהב לרבו, המגיד ממזריץ'. פעם אחת סמוך לנסיעתו חזרה לביתו, שלח המגיד להזמין אותו ואת עגלונו לסעוד יחד עמו – מה שלא עשה מעולם, שכן אפילו בשבתות לא היה המגיד יוצא מהתבודדות בחדרו והיה סועד ביחידות, ולקהל חסידיו היה בא רק להשמיע תורה.

בסוף הסעודה כיבד הצדיק את העגלון בברכת המזון בזימון. היה המעשה תמוה בעיני ר' מיכל, לאחר מכן שאל את המגיד ביחידות לטעמו של כיבוד זה.

השיב לו:

מתפלא אני שצדיק כמוך לא ידע, שעגלונו זוכה לגילוי אליהו.

שתק ר' יחיאל מיכל והחליט לבדוק הענין, הלא כשר' דוב בר אומר דבר מה – זה אמת ויציב.

כשחזר הביתה היה מביט מן הצד להתנהגותו של העגלון, אך לא גילה שום סוד בהליכותיו.

בוקר אחד השכים ופנה לבית העגלון. כשראה האיש מי הבא אליו בהשכמה, עשה עצמו מופתע ומבוהל, אף על פי שידע יפה את מטרת בואו.

באתי אליך שתלמדני תורת הח"ן – אמר הצדיק.

מה רבי סח, מי אני ומה אני שאוכל ללמד לרבנו?

אל תסתתר ואל תתענו, המגיד הקדוש גילה לי סודך.

אם כן, עלי להמתין שלושה ימים עד שאקבל רשות מהעליונים.

חזר הצדיק לביתו בחשש והתפלל שיקבל העגלון רשות ללמדו.

המתין יום, יומים – והעגלון לא בא. ביום השלישי שלח לחקור. התברר, שברח בעגלתו עם אשתו וילדיו מן העיר מבלי שאיש ידע על כך.

אכן, אותו עגלון צדיק נסתר היה, וטרם הגיעה שעתו להתגלות. הצטער הזלוצ’בי על העלמו של הנסתר – העגלון שזכה לגילוי אליהו.

הצדיק שכבש כעסו

ר' יחיאל מיכל מזלוצ’ב היה עני ואביון. היו לו תפלין ירושה מאביו, שהיו קדושות בעיניו. לא אחת פנו אליו חסידים עשירים, למכור אותן בסכום עצום, אחד מהם אף הציע חמשים ראיניש תמורתן, אך הצדיק דחה את כל ההצעות. אמנם אשתו, שסבלה מהדחקות, ביקשה ממנו שימכרן וישפר את מצבם, לא כל שכן שהיה לו זוג תפלין נוסף, אך הצדיק לא הסכים לכך בשום פנים ואופן.

והנה התקרב חג הסוכות, ואין אתרוג לא לרבי, לא לחסידיו ולא לשום יהודי בעיר כולה. בסוף הגיע יהודי עם אתרוג הדור ודרש תמורתו חמישים ראיניש. מה עשה ר' יחיאל מיכל? מסר לו את התפלין היקרות תמורת האתרוג.

כששמעה אשתו על העיסקה, המטירה עליו דברים קשים ברוב זעם:

היתכן?! כל הימים לא התחשבת במצוקה שלנו ואטמת אזניך מלשמוע להצעת רבים, ועכשיו מסרת אותן תמורת אתרוג?!

ומרוב כעס חטפה מידו את האתרוג והשליכה אותו ארצה.

כבש הצדיק כעסו, עמד על עמדו ולא הוציא מלה רעה כלפי אשתו. לבסוף אמר: אם זה רצונו של רבונו של עולם, שאתרוגי יהא פסול לברכה לשמו בכל החג, הרי שכך נגזר, ועלי לקבל זאת באהבה.

בלילה נראה לו אביו זצ"ל בחלום ואמר לו:

דע לך, בני, כיבוש כעסך עשה רושם במרומים הרבה יותר מקניית האתרוג בתפלין שלי.

תולדותיו

יעקב קראנץ נולד בשנת תק"א¹ בעיר זיאטל שבאיזור וילנא. בן עשרים וכבר נודע כלמדן והיה דורש בבית המדרש בעירו. מאז ואילך היה נודד בערים שונות ונתקבל לכהונת דרשן ומגיד. את התואר “המגיד מדובנו” קיבל בסוף כהונתו לאחר שמונה עשרה שנה. אז קשר קשרים עם הלמדנים המפורסמים בדורו, כגון הגאון מוילנא, ומספרים שבשעה שהיה הגאון חולה מאוד, ביקש שהמגיד יבקר אצלו ויקרא לפניו את סיפוריו ומשליו.

ר' יעקב הצטיין בכשרון לפרש דברי מקרא, חז"ל ומנהגים בדרך משל. הוא הסתייג מן הפלפול ההלכתי והיה מתעמק בדרש ובאגדה. משליו שימשו להם פרושים והסברים מרשימים ומרגשים. בשילוב משליו, סיפוריו והאמרות המחכימות שלו כבש את לב שומעיו.

כאן דוגמא מפרושו לפיסקה “הא לחמא עניא” שב“הגדה של פסח”:

מעשה ביהודי עני שהיה סובב בכפרים ותרמילו על שכמו ובו תשמישי קדושה, כגון: מזוזות, קמעות, “ארבע כנפות” וכדומה. פעם אחת קפצו עליו קונים הרבה ומכר סחורתו ברווח הגון. החליט להתיישב באותה עיר שהאירה לו פנים. קנה שם בית ופתח לו חנות. הפרנסה זרמה בשפע והתעשר. אך היה שומר על התרמיל שהיה נושא על שכמו בנדודיו, ומדי פעם היה מוציאו ומספר לילדיו קורותיו בימים ההם. היו הילדים יודעים שהשעה אז שעת רצון היא לפני אביהם, וכל מה שביקשו קיבלו ממנו. כעבור שנים נהפך עליו הגלגל ונתרושש. יעצה לו אשתו שישוב לעיסוקו הישן. כשהניח התרמיל על שכמו קפצו ילדיו מרב שמחה, חשבו שגם הפעם ישיגו כל שיבקשו. אך אביהם פרץ בבכי: ילדים, בכל השנים הטובות כששׂמתי התרמיל על שכמי היה זה כדי לזכור את ימי הסבל והעוני שחלפו, אך היום, ילדים, התרמיל לא אות זכרון הוא לי, אלא חפץ ממשי שבאמצעותו עלי להתפרנס, אוי ואבוי לי!

הנמשל: לפנים כשהיו אבותינו יושבים שלוים בארצם ונהנים מכל טוב, היו מניחים את המצה ואומרים “הא לחמא עניא” – המצה באה רק לשם זכרון יציאת מצרים בחפזון. ואילו עכשיו, שכל היהודים נרדפים ונדכאים, לחם־עוני זה הוא סמל למצבנו הירוד.

כל חיבוריו ויצירותיו של המגיד הודפסו לאחר פטירתו: “אוהל יעקב” ו“קול יעקב” הם אסופות דרשותיו, ספר המידות ענינו פילוסופי־דתי ברוח “חובת הלבבות” שמן המאה הי“א, ו”משלי יעקב" – בו כונסו משליו.

המגיד מדובנו נסתלק בשנת תקס"ה². זכר צדיק לברכה.

המוכר והקונה

לחנות גדולה של חפצי אמנות נכנס קונה אחד. הביט סביבו ונתן עינו במנורה מפוארת עתיקה ושאל למחירה. אמר לו המוכר:

חמישים דינרים.

מיד התחיל ביניהם ויכוח ממושך, זה אמר כך וזה טען כך.

עבר סוחר סקרן על פני חלון הראוה, הציץ פנימה וראה את המשא ומתן בין בעל החנות והלקוח. עמד תחתיו מהורהר:

יתכן שהמוכר דחוק הוא ונאלץ למכור את המנורה בפחות משוויה. ודאי אומר הקונה עכשיו בלבו: הן זו מציאה ממש, מדוע לא אקנה? אמנם איני נזקק למנורה, אבל אין להחמיץ הזדמנות.

לאחר שהסתכל הסוחר דיו באותו חלון, חזר בו מהרהורים אלו ופינה אותם לאחרים:

וניתן לנחש גם אחרת: יתכן שהקונה מעונין מאוד ברכישת המנורה לפאר טרקלינו לקראת חתונת בנו או בתו, וכששמע הסוחר כך, הסיק מסקנה: כאן הזדמנות להרויח רוח הגון, והעלה את המחיר.

אך כאן נשאלת שאלה: מה ענין לו לאותו סוחר סקרן־סתכלן במשא־ומתן זה?

התשובה פשוטה: אם בעל החנות מוכרח היה למכור את המנורה בגלל מצבו הקשה, הרי שמכרה בזיל הזול, והסוחר שבחוץ זמם, שאך ייצא הקונה מן החנות יציע לו רוח, ואז יקנה אף הוא מציאה.

אך אם הקונה לכתחילה נזקק לחפץ זה, ישלם טבין ותקילין (טובים ושקולים), ולא יעלה כלל על דעתו של הסוחר שבחוץ להציע לו שימכור לו סחורתו שקנה כל כך ביוקר.

*

הנמשל: כשירשו ישראל את כנען חשבו שהארץ ניתנה להם אם בזכותם ואם בגלל רשעת הכנענים, אך חלילה לישראל להתפרנס מקללת הגוים, אלא מברכת אלוקים, לכן – סור מרע ועשה טוב!

סערה בים

מעשה בסוחרים שהפליגו למדינת הים. השמים בהירים היו. הים רוגע, רוח נשבה והספינה הלכה לדרכה. כך נסעו כל היום. אך שקעה החמה ורוח דרומית החלה נושבת בחזקה. השמים התקדרו בעבים. הים נראה כמצולה של דיו ונחשולים שחורים קמו ונהמו. נפלה אימה גדולה על הנוסעים. היה ביניהם סוחר עשיר. בחבילותיו ובמזודותיו היו כלי כסף וכלי זהב רבים וגם טלית ותפלין. כשראה רב־החובל שסכנת טביעה נשקפת. בא מבוהל לאותו סוחר וביקש: גדולה הצרה, מהר השלך מזודותיך ותקל על הספינה!

מה עשה הסוחר? נטל הטלית והתפלין שלו והשליכם הימה.

אמר לו משרתו:

מה עשית, אדוני, למה הקדמת להשליך חפצי הקודש למצולות? הלא כל חבילה מחבילותיך מלאה כלי כסף וזהב כבדה פי כמה מאלו, למה לא השלכת מהם הימה?

*

הנמשל: כשצפוי משבר לעשיר, אין הוא מקצץ במותרותיו, אלא קודם כל מפסיק תרומותיו למוסדות תורה וצדקה.

התרנגולת הצחורה

איש אחד גידל תרנגולת בביתו והיתה מורגלת אליו ואל הבית. חפשית התהלכה בחצר וניקרה באדמה שיירי מאכלים, אך ידעה תמיד לחזור למקומה, להטיל שם ביצים. היא גם הכירה את קולו של בעל הבית, שהיה קורא לה בלשונה: קו־קו־קו, ונענתה לקראתו.

יום אחד, סמוך לשקיעת החמה, קרא לה בעל הבית בקוקי"ן הרבה ולא חזרה. מבוהל רץ לחפשה בין השכנים והנה מצאה קשורה לכרעי מיטה של שכן אחד. אמר לו:

ידידי, תרנגולת זו שלי היא, שברחה מחצרי, ואני מחפש אותה שעה ארוכה.

לא נכון, אמר השכן, התרנגולת שלי היא. קניתי אותה מפלוני בעל הכנפים.

ראה האיש שרמאי לפניו, אמר לו: אוכיח לך מיד שזאת היא, בת טיפוחי. התר רגליה מכרעי המיטה ופתח הדלת ונראה.

עשה השכן כן, והתרנגולת הידסה ועפה לחצר בעליה.

*

הנמשל: כנסת ישראל שבויה בגולה. אך כשתוּתר שרשרת הגלות יקויים בה:

“מי אלה כעב תעופינה אל ארובותיהן” [ישעיה ס, ח].

הפקיד הנאמן

לסוחר מפורסם היה פקיד נאמן, הכול כיבדוהו בגין הדיוק והמסירות שבמילוי חובותיו והגינותו ונקיון־כפיו בכל מעשה שעשה במשרה ובחוץ, כי בעליו מילא ידו לפעול כבא־כוחו בכל מיני תערוכות וירידים בארצם ובמדינות הים והפקיד בידו הון רב בסחורה ובמזומנים.

ברור שהתנה עמו עם ראשית מינויו, שמכסף הפדיון שיקבל מהסחורות או מן המזומנים אין הוא רשאי להפיק טובת הנאה, אפילו כשלא ישתמש בכספי אדוניו אלא כמילוה בלבד, ויחזיר לקופה את כל הכסף לאחר שימכור את הסחורה שלו.

יום אחד באו שונאי חינם והוציאו דיבה על הפקיד הישר ואמרו לבעליו: ראה נא ראה את גודל הרוחה והעשירות שהוא חי בהם, מאין לקח כסף? וכי מן המשכורת החדשית שלו עשה את כל החיל הזה? אפשר שאינו מועל בכספך ובקופה הכל בסדר, אבל בסתר הוא מנהל עסקים לטובתו ומשתמש בכספך, ואתה אינך יודע מזה ולא כלום.

מה עשה הסוחר כדי להוכיח את נאמנותו? שלח אליו שעון זהב משובץ אבנים טובות בידי איש אחד שיציע לו לקנותו במחצית שויו. אמנם בא האיש אל הפקיד הנאמן וניסה להשפיע עליו בכל לשון של פיתוי בהוכיחו באותות ומופתים ש“מציאה” לפניו. כדי לשלם סכום גדול כזה בודאי שהיה צריך להשתמש בכספי בעליו.

אני רואה כמעילה גמורה וכגניבת דעת חמורה אם אשתמש אפילו בדינר אחד מכספי אדוני לטובתי – השיב הפקיד.

הלך האיש והביא את תשובתו לסוחר וסיפר לו על סירובו המוחלט.

נשם הסוחר לרוחה ואמר:

עכשיו, יותר מתמיד, לבי סמוך ובטוח בנקיון־כפיו של פקידי.

*

הנמשל: נביא שקר נשלח לנסות בני־אדם, חלילה להאמין בו אף במקצת מן המקצת, שכן דין שקר קטן כדין שקר גדול.

המלך ושני השרים

למלך אחד היו בין שריו שני חברים נאמנים זה לזה, אנשי־חיל, ישריי־לב ושונאי בצע. מינה אותם לשרי האוצר: האחד – על מטבעות הכסף והנחשת, והשני – על האבנים הטובות והמרגליות.

לילה אחד נשׁתכר שר המטבעות ונרדם. עוזריו אף הם שקעו בהוללות ובשיכרות. באותה שעה התגנבו שודדים לבית האוצר וגנבו את כל אוצר המטבעות. בבוקר, משנודע למלך על הגנבה הגדולה, ציוה לאסור את שר המבעות.

כששמע שר האבים הטובות על מאסר חברו, התעצב מאד וביקש תחבולות לחלצו מצרתו. עוד הוא מתלבט, ורץ דחוף הביא לו הזמנה לבא אל המלך מיד. שמח השר על ההזמנה, אולי ימצא שם פתח לעורר רחמים על חברו. בחדר הכתר אמר לו המלך: לאחר שהשלכתי לכלא אותו שוטה, אני קורא עכשיו לסופר המלך שיכתוב קלף־המינוי בשבילך. מהיום ואילך אני ממנה אותך להיות שר גם על אוצר המטבעות.

כששמע השר כך, אמר:

אל נא תכעס עלי, אדוני המלך, על מה שאספר: לפני חודש ימים נגנב גם מאוצר היהלומים והפנינים יהלום קטן ששויו עולה על כל אוצר מטבעות הכסף והנחושת גם יחד. אם תגזור לאסור אותי, הושב נא אותי בתא אחד עם חברי שר המטבעות ואם פניך לסליחה, אשטח בקשתי למחול גם לשר המטבעות.

מששמע המלך כך, שקע בהרהורים ולבו נסער. הוא לא ידע שלא אמת דיבר השר ושלא נגנב אצלו ולא כלום. אך משום שאי־אפשר היה למצוא בכל מדינות מלכותו שר נאמן וחכם כמוהו, מוכרח היה למחול לו ולחברו יחד, ואמר:

סלחתי כדבריך!

*

הנמשל: קריאת משה לאלוקים: “מחני נא מספרך!” ותשובת אלוקים: “סלחתי כדבריך!”

הרובה והמקל

נודד אחד עבר ביער סמוך לחשכה. פתאום הגיח זאב רעב מאחורי השיחים הסבוכים. ניפנף האיש מקלו כעומד לירות בחיה הרעה. חשב לו שבכך יפיל פחד על הזאב.

באותו רגע עבר צייד ביער, ירה בזאב והרגו.

וכי לא שוטה ורברבן סתם היה האיש שהתפאר לאחר מכן, שמקלו הצילו משיני הטורף ולא בעל הרובה?

*

הנמשל: אל יתהלל אדם במה שאין בו.

היתוש והאריה

בבוקר קיץ אחד שמע יתוש שאגת אריה. שאגה זו החרידה את כל שוכני היער. השתומם היתוש ואמר: אעוף ואראה מה סוד גבורתו. קרב אל האריה, ראה ששׂער מכסה כל גופו. הנמיך טוס עד לאפו ומצא שסביב נחיריו אין כל שׂער. שמח היתוש ואמר: כל שוכני היער פחדנים הם מיד אַראה כוחי במלחמה עם “המלך”. ניגש לאזנו של הארי ותקע בה תקיעה גדולה: היכון טורף אכזר, אני יוצא למלחמה עליך!

שאג הארי, ניפנף בזנבו וּבכפתורו וקרא בחרון:

זמזמן שפל שכמוך, אך תיפול בין ציפרני אעשה ממך עפר ואפר!

בו ברגע עקץ אותו היתוש בנחיריו ומצץ מהם טיפה של דם. נתבלבלה עליו דעתו מעוצם הכאב והחרפה. אז שאל היתוש בגאוה את קרבנו:

התיכנע?

אני נכנע, ניצחתני. אסלח לך תעלוליך, ובלבד שתניחני לנפשי.

הניחו היתוש והתעופף לו שיכור ניצחון. באותו רגע עבר ליד רשת קורי עכביש, לא נזהר ונלכד ברשת. פירפר ולא יכול לצאת וקרא בייאוש:

עכשיו משלם לי אלוקים מידה כנגד מידה. הנה עכביש אכזר כבר זוחל וקרב אלי לטרפני, אוי לי וּוי לי! לפני רגע התיהרתי בנצחוני על מלך הטורפים. ועכשיו אפול אל פי שרץ מאוס שכזה!

הסעודה הטובה

מעשה בנדיב נודע בעם, שיצא שמו לתהילה בכל קצות הארץ, שאין מכניס אורחים כמוהו. היה מתקין פתחים הרבה בביתו, והעמיד משרתים בפרשת דרכים ובמבואות העיר שיזמינו על עובדי דרך וכל עני ורעב לביתו.

מבוקר עד ערב היו השולחנות ערוכים, לא סרו מעליהם לא עגלות־מרבק ולא בשר־פסיונים; לא חלות־סולת ולא עוגות־דבש; לא צנון וחזרת בחורף ולא שלג וקרח בקיץ. ותמיד היתה שם השתיה כדת: דם־עינב מכרמי עין־גדי; חלב־עזים וצפרים ומי־דבש; ומיצי פירות של שבעים ושבעה מינים. בקיצור: כל יום נערכה שם סעודה כסעודת שלמה בשעתו, הכול כדי לקיים מצות הכנסת אורחים בלב שלם.

פעם נקלע לביתו אורח־פורח, ידוע חולי־מעים. רעב היה. כל המאכלים הדשנים וכל המשקאות החריפים שערוכים היו על השולחנות אסורים היו עליו בתכלית, שכן ידוע: מעים משלשלים – צום יפה להם. אבל אורח זה היה זולל־וסובא, רעבתן שברעבתנים. לא כבש את יצר הזלילה אכל אכילה גסה מכל המעדנים ושתה מכל היינות. טוחנותיו היו טוחנות ברעש ושפתיו שורקות ומתמצמצות.

לא יצאה שעה קלה ותקפה עליו מחלתו, נפל אין־אונים ארצה. מיד זלפו עליו מי ורדים. כששבה אליו רוחו התחיל מקלל את מארחו קללות נמרצות והאשים אותו שהרעיל את מעיו בתבשילים ומשקאות נפסדים.

נבוך ומבולבל עמד תחתיו הנדיב, גימגם והצטדק לפניו בענווה:

חלילה לך לחשדני במה שאין בי, בבקשה ממך, שאל את פי כל המסובים כאן ואת פי הבריות, שהיו מסובים לשולחני מאז עד היום, אם מאכלי ומשקאותי הזיקו להם, חלילה, במשהו. שכן כל אלה שסעדו בצל קורתי, קיבותיהם ומעיהם בריאים היו. ואילו אתה, ר' יהודי, אתה צריך להמנע מזלול מטעמים כה דשנים. אשמתך היא, כי ירדת לסכנה גדולה.

*

הנמשל: הככר והמקל ירדו כרוכים משמים. זכה – נעשה לו סם חיים; לא זכה – נעשה לו סם מוות.

מעשה בסוחר ובכפרי

סוחר מפורסם נסע בכרכרה בדרך המובילה מן הכרך לעירו. לבו היה טוב עליו, כי ראה ברכה במסחר וקנה שטיחים מפוארים וגלילי משי צבעוניים. והסוסים גם הם כנשרים טסו. השדות פרחו בזיוו של ניסן, והנוסע נתן קולו בשיר.

פתאום – חריק! חרק! הוי, אסון!

הכרכרה נטתה על צידה וננעצה בחול. קפץ האיש ממקומו וראה סדן אחד נשבר ואופן נפל ונתגלגל. איך יעשה הדרך לביתו? מהלך של יממה עד עירו, מה לעשות? אימץ כוחו, סעד עד קצה הכרכרה בכתפיו ודחפה הלוך ודחוף עד שהגיע לכפר אחד. נכנס לבית כפרי ובקש לשׂכור אצלו עגלה. הסכים הכפרי. רתם שני סוסים בריאים לעגלה פשוטה והעביר את סחורתו היקרה מן הכרכרה לעגלתו. מיד רץ והביא קדרה עם גבינה, לחם ושמנת וסיר עם שמן זית, וגם אשתו הכפרית הביאה כדי חלב חמוץ, ואמרו לשים את כל הכלים המלאים, שפיותיהם פתוחים, בין השטיחים וגלילי המשי. ראה זאת הסוחר, נחרד וצעק:

הה, מה אתם עושים? איך עלה בדעתכם להעמיד תוצרת מלכלכת בין הסחורה שלי? הלא כשתיטלטל העגלה ישפכו הנוזלים ויושחת כל רכושי!

לא דבר חכמה השמעת, אדוני הסוחר, ענה האיכר, הנה רחוקה מאוד הדרך אל עירך. אם לא אקח עמי צידה, נגווע אני ואשתי ברעב. וכי תשווה אותי, האיכר העני, אליך הגביר? אתה, בעברך על פני אכסניות תקנה לך מזון בכסף מלא, אבל אני לא אוכל לבזבז כספי המועט לצרכי אוכל.

ענה לו הסוחר ואמר:

אף־על־פי־כן שמע ועשׂה כדברי. חלילה לך לשים כליך המלאים חלב בין סחורותי. ואשר לצידה בשבילך ובשביל אשתך, אל תדאג, כל מחסורך עלי, בן־אדם, מכיסי אשלם כל דבר מזון שתקנה באכסניות, ובלבד שלא תשים לכלוך בין האריגים יקרים האלה.

*

והמבין יבין נמשלים ומוסרי השכל שונים.

אבן הריחים

מלך אחד שלח את בנו למדינת הים, ללמד שם. באסכולות מפורסמות, לקנות חכמות.

כעבור שנים, חזר הנסיק ובכיסיו אותות הצטינות ופרסים שונים. עשה המלך משתה והזמין רוזנים ושרים, מחוללים ושׁרים.

וכטוב לב המלך ביין, ראו הקרואים עין בעין, שהשליט מבקש לחוד חידה, או להעמיק שאלה לבנו לפני עם ועדה. נרמז הנסיך, קם וקד קידה.

פתח המלך ואמר: בן, הפשל הווילון, והבט: מה הדבר הכבד, שתראה בעד החלון?

אבן ריחיים – השיב וזקף בתמהון עינים, כלפי האב, ששאלו שאלת סתם, יאה לטף.

קום, בני, הוסיף המלך, טול אבן הריחים, העלה אותה לגג, חת שתים!

נבוך הנסיך החלש, ולבבו בו פעם ולחש: איך יעבור על צו, ועל כיבוד אב?

בקרקע מבושה כבש פניו, פכר כפיו, נשך שפתיו, ובעיניו זעקה מן המיצר, כי אביו ירחמנו ויחלצנו מן הצער.

הרגע, בני, הרגע, חשוב והבן, אביך המלך לא התכון, שידי בנו הענוגות, המורגלות, לגלילת מגילות, יטלטל טלטלה, אבן ריחים – בידיים… התכוונתי, בני, שתיטול פטיש, ותפוצץ האבן לרסיסים, ולא שתצפה לניסי־נסים, אזי תעלה האבן מעלה מעלה, ותקיים הצו – כיבוד אב.

*

הנמשל: כך יש להתייחס למעינות התורה וסודותיה.

געגועי הבן לאביו

בן אחד נסע למדינת הים ורחק מאביו אלפי מילין.

לימים באו בו געגועים על אביו. באותו זמן נכסף גם האב לבנו.

כתב הבן מכתב לאביו:

אבא יקירי, כבר יצאו שנים שלא ראיתי את פניך. החלטתי לארוז חפצי ולשוב הביתה.

בו ביום ששלח הבן מכתבו קיבל מכתב:

בני יקירי, כבר ימים רבים עברו משנסעת, ולבי הומה בי מגעגועים אליך. משום שאיני יכול עוד, על כן ארזתי מטלטלי, אפליג בים עד שאגיע למקומך

כך נסעו ונסעו זה לקראת זה, והדרך קפצה לפניהם כדי מחציתה ולא נותרו ביניהם אלא שני מילין בלבד. חשש האב שדוקא בכברת דרך קטנה זו לא יוכל לעמוד בצער געגועיו, וכך חשב גם הבן, שמעוצם ערגה ואהבה לאביו יתעלף. בתוך כך הופיע פרש על סוס אביר, חטף את הבן וטס עמו כנשר והביאו אל זרועות אביו.

היש לשער מה רב היה האושר שהפרש גרם לאב שהביא לו את בנו?

*

הנמשל: האב – אבינו שבשמים; הבן – בנו בכורו ישראל; הפרש – הצדיק, המקצר את המרחק בין ישראל לאלוקיו.

מעשה בשר צבא ובן מלך

מלך אחד מלך במדינות הרבה ולו שרים רבים, כל אחד מהם היה ממונה על תחום מיוחד לו: היה שר לימים ושר לאגמים, שר לחיות ושר לעופות, שר לערים ושר לכפרים, שר לרופאים ושר לאופים, שר לשדמות ושר לבהמות, שר לגנים ושר ללומדים קטנים. אבל החשוב מכולם היה שר הצבאות, על־כן ישב ראשונה במלכות.

והיה למלך היכל פלאים ובו חלונות זעירים, ועל גבי הזגוגיות מצויירים חיות ועופות ופרחים. והיתה אפלולית של בין השמשות בהיכל. ציוה המלך לתלות בסיפון הארמון אבן חן בשיעור ראש אדם, שהאירה כשמש בצהרים.

והיו למלך גם מנגנים ומנגנות, מחוללים ומחוללות, ולא היה חסר דבר. אף־על־פי־כן נתעצב, כי למלכה לא היו ילדים. שאל ברופאים ובחכמים – אך לשוא, ידם קצרה מהושיע.

בוקר אחד קם המלך וקרא בלב רגש:

אנא, ה', אם תתן לנו בן זכר, אחנך אותו לצדקה וליראת שמים לאהבה ורחמים על כל בריותיך!

נעתר ה' לתפילתו, ולמלכה נולד בן, שלא היה כמוהו לנוי בכל מדינות מלכותו. גדל הילד והיה לנער שעשועים של המלך ונערץ על כל העם. ענוג היה וטוב, ועיניו בארות חכמה. כל דבר שביקש נתן לו אביו, כי אהב אותו מאוד. ולא זז הנער מאולם הכתר כל הימים, כי כך ציוה המלך; יישב יורש העצר שלי ליד כס המלכות תמיד, שתשמענה אזניו עניני מדינה ושלטון.

רק כשהיה שר הצבאות נכנס להמתיק סוד עם המלך, קרא לבנו:

צא נא, שר הצבא בא!

והנער קם ויצא מיד.

כששמע השר את הצו החוזר ונשנה על הנער, החל להתפאר לפני ידידיו בלחש: ראו נא ראו, כמה חשוב אני בעיני המלך, אהוב אני עליו יותר מבנו יחידו!

יצא הסוד והתגלגל לאזני רבים, עד שהגיע לאזני הנער. נתעצב הנסיך והתמרמר, ומרב צער חלה. חיש הובהלו אליו הרופאים, בדקו אותו, והגיעו למסקנה: חלה הנער במחלת העצב שקורין מלנכוֹליא והתרופה היחידה – שחוק ושעשועים.

מיד ציוה המלך להביא מקהלה ותזמורת. שרו המשוררים וניגנו המנגנים, אך ללא הועיל: ענן זועף כיסה בלי הרף את פני הנער. קרא המלך לשריו וחכמיו לטכס עצה, איך לשמח את הנער העצוב. קם אחד מהם ואמר:

זאת עצתי, יתחפשו השרים וילבשו עורות של חיות וירקדו לפני החולה, אז יצחק וירוח לו.

באו השרים המתחפשים ורקדו כשׁדים, אך לא הצליחו לעורר חיוך כלשהו על שפתי בן המלך.

סוף סוף הגיע תורו של שר הצבאות שבגללו חלה הנער. כשראה הנער את גדול השרים מרקד כקוף וכדוב ועושה העויות של פתיות, פרץ בצחוק רם, בו ברגע ראו הכול פלא: הענן סר מעל פניו.

באותה שעה לחש אחד השרים בלעג באזני המתפאר, שעדיין היה בעורו של קוף: שוטה שכמוך, איך יכולת להאמין שהמלך אוהב אותך יותר מבנו, וכבודך יקר מכבודו של יחידו? הלא כל השעשועים האלה לא ערך המלך אלא בשביל בנו היקר לו מכול.

*

הנמשל: עם ישראל, ילד שעשועיו של ה', יקר לו יותר מכל המלאכים – שריו.

מעשה בעיר ללא רופאים

בעיר אחת, שעמדה באי מאיי הים, לא היו רופאים. בכל שנה עלה מספר המתים מחליים על מספר הילדים.

והמחלות שונות ומשונות, מהן רעות וקשות ומהן בינוניות; קדחת, אסכרה, אבעבועות, חלי הריאה, חלי המעים ועוד.

אילו היו שם רופאים בודקים את החולים ורושמים תרופות, היו מבריאים את העם.

אמנם היו בעיר זקנים וזקנות הבקיאים בעשבים ובלחשים, אך הדור החדש כבר לא האמין בהם. בין כך וכך היו ההלויות מרובות מן החופות והלידות.

התכנסו זקני העיר לפני בית המושל והשמיעו זעקה: אדוננו, לו היה רופא אחד בודק רק החולים, היו ניצלים אלפים!

המושל היה בעל רחמים, אך ידו קצרה מהושיע. כבר נשלחו מכתבים למדינות הים, אך איש מן הרופאים שבעולם לא הסכים לבוא לאי נידח זה.

פנו המושל והזקנים אל המלך, שאותו אי שלהם נכלל בתחומי ממלכתו, והתחננו:

היות ולמלך רופא גדול ומפורסם, שיושב עמו בארמונו בעיר הבירה, יבוא נא הרופא אל אי החולים לזמן קצר ויושיע.

אך המלך התנגד בתוקף. היה לו חשש מההפלגה בים, שלא יקרה אסון, חלילה, לרופאו. הלא האי מרוחק מן הבירה מרחק של מאות מילין! ואילו המלך לא היה אוכל ולא שותה מבלי שנבדק בוקר בוקר על ידי רופאו וקיבל את רשימת המאכלים, שתיכנן לו הרופא לאותו יום לפי מזג האויר בחוץ ולפי מצב הרוח של המלך בבית.

והנה קרה, שהמושל באי החולים חש בראשו, והא חרד והצטער באותו יום יותר מתמיד, לא בשל קו בריאותו אלא בגלל צרת עמו. כי בימים האחרונים הלכו לעולמם אחדים ממקורביו, אנשי שם.

מה עשה אותו מושל, שיה חביבו של המלך? התחיל צווח:

אוי לי, וי לי! ראשי, ראשי! מעי, מעי! חליי אנוש! הוי, ימי ספורים, הביאו נוצה וקלף ואכתוב צוואה!

ראו זקני העיר את שׂרם השרוי בכל רע, מיהרו לשלוח שליח לארמון ומכתב דחוף בידו:

חוסה המלך ושלח מיד את הרופא, כי השׂר נוטה למות.

אך אנשי ביתו וקרוביו של המושל, שידעו שמחלתו אינה מסוכנת התפלאו ושאלו:

מה פשר הצווחות האלה, כאילו צירי לידה אחזו אותך, הרי כל מחלתך אינה ולא כלום, ולשם מה להבהיל אליך את רופא המלך?

השיב המושל: וכי למעני שלחתי להביא את רופא המלך? אני איני חולה כלל, אבל אני דואג מאוד לבני עמי הגוועים ללא מרפא. כל גניחותי וצווחותי לא באו אלא בגלל שאני כואב את צרות עמי. הלא רק בהודע למלך שמחלתי אנושה יסכים לשלוח את הרופא הנה, וממילא יבדוק את כל חולי העיר וירפא אותם.

*

הנמשל: הצדיק מתפלל מתוך ומכאוב בשל צרות כלל־ישראל ומעורר את רחמי המלך – הקב"ה, שישלח מרפא לכל עמו.

מעשה בלמדן ומורה

מעשה ביהודי למדן שישב בכפר והיה מבורך בבנים גדולים וקטנים, יום אחד הזמין לביתו מורה גדול בקי במקרא, במשנה בהלכה ובאגדה; פיו מפיק מרגליות.

למדו הבנים הגדולים אצל רבם ועשו חיל. כתום שנה אחת של לימודים בחן אותם האב ופניו קרנו: כל ספר קדוש שהוציא מארון הספרים, פתחו בעינים עצומות והצביע על הדף, מיד תלו הבנים בפסוקים הרי הלכה ואגדה.

הודה האיש להשם יתברך שחננו ברב שכזה ובבנים שכאלה.

באותו רגע ניגשו אליו שני התינוקות והחלו להתפנק לפניו כגורי חתולים.

הציץ האב בעיניהם וראה בתכלתן אור עמום. הבין שאף הם צמאים לתורה. קם ונסע לעיר והזמין לביתו מורה ל“אלף־בית” ולקריאה ב“סידור”. כשראה רבם של הבנים הגדולים את המלמד לקטנים, תמה ושאל:

סלח נא לי, בעל הבית, על שאלתי: האם סבור אתה שאיני מסוגל ללמד לגדיים אלה צורות אותיות ו“ברכת המזון” ותפלות ב“סידור”?

חיך האב הלמדן וענה:

ידעתי שגאון אתה בתורה, אלא מוטב שתשאל, מדוע איני מלמד את הקטנים שלי בעצמי? מטעם פשוט: בשל עמקות התורה שבי לא אגיע למדרגת הקטנים. גם אתה, אדוני תורתך במדרגה גבוהה היא, ולא תהא להם השגה בה, אתה לא תוכל ללמדם ראשית קריאה, לכן הבאתי מלמד היודע את כוח התפיסה שלהם.

*

הנמשל: “חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה” (משלי כב).

היהלום הפגום

שליט אחד ערך משתה מלכים לשרי המדינות.

כשראה שטוב לבו ביין, קם ושאל כל אורח ואורח מאין הוא בא, מי עמו, במה הוא מאמין עדיין, ומיהו האל הגדול, בו ידגול?

כדי לשליט להחניף, ולא להכעיס אותו בויכוח וריב, סיפרו על מייסד אמונתם שהיה “נביא”.

כששאל פי השר היהודי: האם גם אתה מאמין בכך? לא היסס וחיוה דעתו שלו:

אותו “בן אלוהים” שלכם אמנם מגזע ישראל, אך חוטא היה ופושע ישראל.

ראה היהודי שהכעיס את המושל, אמר: משל לך אמשול: ליהלומן אחד, בקיא בטיב ספירים ושוהמים, שידע להבחין בכל מיני פגמים וכתמים, היתה אבן אחת, פחותה שבפחותות, לא היתה שוה אפילו פרוטות, כולה רימה ותולעה, ירכשנה רק איש חסר דעה.

מה עשה היהלומן? החליף מלבושיו, חידד חושיו, שינה לשונו, וקולו בגרונו, והתחפשׂ כאיכר, כתם, שמצא אבן חן בסתם, שאינו יודע מה ערכה ומחירה, והביאה למכירה, ודרש בתמורה תשלום הון!

בא קונה תמים, שאינו יודע טיבם של שהמים, ושילם לו בעין יפה חופן שקלים, טבין ותקילין.

מה עשה הקונה? הילל ושיבח את האבן לפני סוחרים, הטיב שלה והגון כהמה וכהמה, כמובן מכרה ברוח הגון – על כך אין תימה. כך התגלגלה מיד ליד, האבן המתולעת, ממחוז למחוז, מפלך לפלך, עד שהגיעה לידו של המלך. כינס השליט את כל היהלומנים, הבוחנים, הנבונים, והמבינים, שיעריכו האבן ויעמדו על טיבה, כך המלך ציווה.

אכן שיבחו הכול והיללו היהלום, בכל לשון, כדי להחניף למלכם בחלקלקות – כל גון וגון. לבסוף הזמין המלך את בעל האבן וזה סח למושל הלה, שהאבן כולה רימה ותולע, וזה ששילם המחיר היקר הוא חסר דעה. משראה האיש שחרה אף השליט ונפלו פניו, אמר: אדוני, אל נא באפך, זוהי אבני, אני הייתי בעליה, ואין כמותי מכיר פגמיה.

וסיים היהודי ואמר: אותו איש שייסד אמונתכם, אמנם ענף היה מגזע ישראל, אך מי כמוני יודע שלא היה אלא עוכר ישראל!

החזרת כתר סיני

משל למלך, שזימן אבירים, וזירים, למשתה בארמון.

בכורסא של זהב הושיב כל איש ואיש, ועל שולחן זהב הוגשו מעדני הבירה, וזמנם הונעם במחול ושירה. אך הועלו על שולחן המלך מטעמים, כלים משובצי שהמים, ניצנץ ספק בליבו, אמר אהובו:

איך יכירוני, שאני שליט המוכתר בארמוני?

מחא־כפים, הורה לשלישו להביא כוסותים, מאבני חן וזהב, בהן יין “לחיים” ישתה, ויכירו שהוא בעל המשתה.

זריז, אך מרושל, היה השליש בזה המשל, משפתח ארון יקר, בבית האוצר, וסונוורו עיניו מספירים מאדמים. לסוף הוציא כוסותים: אחת מזכוכית־הדר, בפז מוּפז, השניה עשויה דר יקר. נשעם מברק האוצר. כמעט רוחו ממנו פרח, הפיל כוס הדר – ונשבר. נפל מוראו של מלכו עליו, חרד מפני עונש, ממקומו לא מש.

אז המלך תמה: למה משרתי מתמהמה? חיפשׂוהו, ומצאוהו, רוטט־מרטט. סיפרו למלך, אמר: תעמוד נא הכוס האחת על שולחני, ויכירו שאני המלך בארמוני.

*

הנמשל: בשעת מתן תורה השיבו ישראל “נעשה ונשמע” והוכתרו בשני כתרים. משעשו העגל, סולקו מהם העטרות, אך ביחדם השם בכל יום ב“שמע”, מחזירים לעצמם אחד הכתרים.

מעשה בבן מלך־שחטא

למלך אחד היה בן זקונים מפונק. אהב אותו מכל בניו ונתן לו כל שרצה. בקש סוס ננס, ניתן לו סוס ננס, ביקש סחרחרת (קרוסלה) ובה סוסים עולים ויורדים לקול נגינת פעמונים, קנה לו מיד. כשנפלה עליו רוח משוגעת היה רותם לעגלה צבי ועופר, נשר ועייט, ולצדדים קשר צב ועייר קטן; ישב בעגלה, הניף שוטו והצליף. הנשר והעייט ניסו לעוף, הצב נמשך לים, הצבי והעופר משכו ליער, והעייר הישיר דרכו – אך העגלה לא זזה. התרגז והיכה את בעלי החיים באכזריות. כך התנהג גם עם הילדים של עבדי המלך. היה שמו לשימצה במדינה. כשסיפרו זאת למלך, אמר: אין בכך כלום, עודנו נער, כשיגדל ייטיב דרכו.

מסונוור היה המלך מה“תכשיט” שלו, שירד וירד עד לפשע פלילי. אז העמידוהו לדין. התחנן המלך שינהלו את המשפט בדלתיים סגורות, כי התבייש. לבסוף יצא דינו לגלוֹת לארץ רחוקה.

והמלך הכיר שר באותה ארץ, אליה שלח את בנו, ונתן בידי שליחו מכתב לאותו שר:

ידידי, תשגיח על בני, תמוך בו בסתר מאוצרי, אשלח אליך מכל טוב. וכאשר תראה שהיטיב דרכו – כתוב אלי מיד, ואביאו הביתה.

עברה שנה, עברו שנתיים ושלוש, הבן לא סר מדרכו הרעה. בינתיים תקפו געגועים את האב, ונבוך מאוד. מה יעשה? אם יפייס את בנו ויחזירו לביתו ירשיע מבתחילה.

יום אחד נכנס לטרקלין איש ממקורביו של המלך וראה ענן צער בפניו. שאלו לפשר הדבר. שפך המלך את לבו לפניו:

אולי תעוץ לי מה לעשות, איך להחזיר את בני הביתה? מדי דברי בו גוברים געגועי גם שנתי נודדת מעיניי.

חשב השר רגע ואמר:

אדוני ומלכי, כל עוד חי בנך בנעימים בארץ גלותו ונהנה מכל טוב, לא יפשפש במעשיו ולא יתקן דרכו. אם לא תוסיף לשלוח לו עוד בסתר מאוצרך, אלא תביאו לידי מצוקה, אזי יצטער מאוד ויהרהר בסיבת גלותו, ויריץ אליך מכתבי חרטה מלאי תחנונים לסליחה ובהם יתוודה על כל חטאיו. ואתה בהיותך אב חנון ורחום, תכתוב לבן זקוניך: סלחתי כדבריך – ותשיבו לביתו, לתפארתו ולכבודו הראשון.

*

הנמשל כלול במשל.

השען הרשלן

סוחר חיפש שותף לבית המלאכה.

לבסוף בא אליו שען־צורף והסכים להיות שותף עמו.

אמר לו הסוחר:

אני מעמיד לרשותך חדר גדול שישמש לך סדנא, ומיד אספק לך את הכלים הנחוצים להתקנת שעונים ולתיקונם וצריפת זהב וכסף כדי לעשות מהם טבעות לקידושין, פמוטות לשבת וכלי אוכל. ותנאי אחד אני מתנה: כל מה שתעשה נמכור ברווח בחנותי ונחלקו בינינו חלק כחלק: מחצית בשבילי כבעל הבית, מחצית בשבילך. בודאי תעבוד בחריצות ובנאמנות ובקרוב שנינו נתעשר.

הסכים השען.

נסע הסוחר לעיר המחוז והביא משם פטישונים ומלקחים זעירים, מברגים קטנים, פצירות דקות ומלבן פלדה בעל חורים, מלבד אלה הביא הסוחר עין מגדלת, שבכוחה השען עושה את מלאכתו.

כשהניח את המכשירים על השולחן אמר השען: יפה, אדוני, אבל היכן כלי הצריפה?

פתח בעל הבית ארגז קטן, הוציא מכונת ספירט ומברשות ושאל:

ואיך תעבוד בזה?

בגוש הפחם אשים פירורי המתכת וקצת מלחים, אמר השען, ואדליק הפתילה ואפח במפוח, וכשיאדים הפחם תותך המתכת ל“מרק” צהוב, ואז איצק אותו תוך תבנית. כשייצאו התכשיטים מהתבניות אצחצח אותם עד שיבריקו.

מיד ישב האיש אצל מלאכתו ובעל הבית פנה לעסקיו, באותו יום הביא חתן לתיקון את שעון הכלה שלו, שהיה משובץ אבנים טובות. לצערי הרב, אמר החתן, כשאמרתי לשלוח שעון זה מתנה לכלתי, שבוע לפני יום החופה, התקלק פתאום, והזמן דוחק.

הבטיח השען שבעשרים וארבע שעות יתקן, והחתן נרגע ויצא. חיפש האיש את העין המגדלת, פתח את כל המגירות ובארון הזעיר, חיפש וחיפש, והעין – אָין. היתה לו עגמת נפש. מה יעשה?

הרגיש בעל הבית באי שקט שבסדנא, נכנס ושאל: מה קרה כאן?

איני יכול למצוא את העין המגדלת דווקא עכשו, כשקיבלתי מחתן את שעון המתנה לכלתו, והכלה לא תדע לכוון עצמה לזמן.

כעס בעל הבית מאוד והחל לגדף את השען:

רשלן שכמוך, בטלן לא יוצלח, איך יכולת לאבד את העין? קום, קח חפציך והסתלק!

מבולבל גימגם השען והצטדק: אדוני, איני מבין מה הרעש? אם באמת אבדה העין אקנה בכספי אחרת במקומה, ודי.

אך בעל הבית לא נרגע והוסיף לצעוק: עמוד, ברנש, והתבונן למה שקרה ותראה שצדקתי. בחרתי בך כשותפי, כי האמנתי ביושרך, קיויתי שתצליח ויקפצו הקונים על סחורותינו. כשאיבדת את העין הוכחת, שעשית מלאכתך רמיה למן היום הראשון. לכן אבדה. הא ראיה שלעולם לא אראה ברכה במלאכתך. כל הקונים יסתלקו מחנותי. משום כך השותפות בטלה ומבוטלת!

הארמון האצבעוני

אדריכל אחד השאיל לחברו תכנית מיניאטורית של היכל מפואר. והתוכנית פלאית מעשה אמנות כולה: על נייר בגודל אצבע שירטט בעזרת זכוכית מגדלת תכנית מקיפה: מאות חדרים, טרקלינים ואכסדראות ומרחצאות משיש צבעוני ועוד ועוד. כשתושלם בניית הארמון לא ישווה לו כל ארמון שבעולם.

כשקיבל האמן מחברו התכנית המופלאה הזאת, הסתכל בה בזכוכית מגדלת והתפעל מאד. אז קרא לעוזרו ואמר לו:

הא לך התכנית, העתק אותה. הקפד על כל קו ונקודה – הלא אני מכיר אותך כאחראי וכדייקן. אולי יפנה אלי אחד המלכים בהזמנה לשרטט לו ארמון, ותהיה בידי התוכנית המוקטנת, אעתיק אותה בהגדלה ואתעשר.

הרכיב השוליה על אפו זכוכית מגדלת והתאמץ להקפיד על קווים דקים מן הדקים, ואכן עשה מלאכה מפליאה. אז פנה לאדוניו:

ראה, אדוני, סיימתי את שהטלת עלי, והרי לך טופס חדש, ואת התכנית המקורית אני מחזיר לך.

נטל האמן את השירטוט המועתק והחל להשוות את קווקוויו עם אלו של המקור.

פתאום קפץ כנשוך נחש והתחיל ממטיר דברי גידוף על עוזרו:

הרי החסרת כאן פרט בגודל נקודה, הרסת את כל התכנית, לא יוצלח שכמוך! וכי זוהי האחריות שקיבלת עליך? וכי כך לימדתיך כל השנים? הכזבתני, בחור!

נדהם המשׂרטט הצעיר מרוגזו של האיש ואמר לו:

אדוני, וכי בגלל נקודה אחת ראוי אני לגידופים?

השיב לו האמן ביתר זעם: תמיד חשבתיך כטוב בתלמידי, לכן הטלתי עליך את הדבר הזה. איך לא העלית על דעתך, שכל נקודה בשירטוט המוקטן היא שטח רחב ידים בהיכל כולו! החסרת פרט כנקודה – החרבת את הכול, כי אגף שלם נמצא חסר ופגום בבנין. הרי כל המחסיר נקודה אחת שבמוקטן, מחריב עולם מלא שבמוּגדל.

*

הנמשל: עולמנו, העולם של מטה, הוא בבואה מיניאטורית לעולם של מעלה. לכל יצור כאן יש הקבלה רוחנית שם. לכן על האדם להזהר במעשיו, שכל קילקול קטן שלו כאן, הורס הרבה שם.

המלך והבאר

מלך אחד יצא בלווית שריו ועבדיו לציד ביער. יום אביב היה. שרביטין של אור הבוקר ננעצו בצמרות העבותות ובפזזם פיזרו דינרי זהב על פני האזוב הירוק. סנאי פיצח אגוזי יער. צרצרים וחרגולים הצטרפו למקהלת היער העליזה.

באותה שעה כיון שר אחד את רובהו לירות במפצח האגוזים. תפסו המלך בזרועו ואמר לו:

עמוד, אל תבלבל את נגינת היער.

מחרישים עשו דרכם הלאה.

פתאם צנח השר מסוסו והתעלף.

חרדו אליו המלך והשרים והחלו להשיב אליו רוחו. לבסוף פקח המתעלף את עיניו ומילמל חרש: מי־ם, מי־ם.

כרגע ציוה המלך על חלק מאנשיו שידהרו חיש לישוב ויביאו כד מים, והאחרים שיתחילו מיד לחפור באר.

תמהו השרים:

אדוננו מלכנו, הלא כבר שלח רצים להביא מים, לשם מה לחפור באר ביער השומם מאדם?

נעץ המלך עיניו בפניהם ואמר:

ראו, אם אשקה רק את השר המתעלף במים שיביאו, אציל אותו ואיש לא יזכור הטובה בעתיד. ואם תעבור כאן ביום מן הימים שיירה של תועים וצמאים ומהם גם שיתעלפו, האם יוכלו להשיב רוחם בסיפור המעשה: מעשה במלך שהשקה את שרו המתעלף במים שהובאו אליו?

מוטב שתחפר כאן באר מים חיים יהיו נובעים מתוכה לרויה ויספרו זה עם זה:

מלך אוהב אדם ושוחר שלום יצא פעם אחת לצוד ביער. פתאום התעלף אחד השרים מיד הציל אותו בצוותו לחפור את הבאר הזאת במעבה היער השומם ודאג גם לדורות הבאים.

יהי זכרו של המלך הטוב ברוך ומבורך מעתה ועד עולם, כי מן הבאר הזאת שואבים דורות וירוו ממנה כל התועים ביער.

*

הנמשל: באר המים החיים, שנתן המלך־הקב"ה, היא התורה, הנובעת לעולם ביער האנושות ומספקת צמאונם של התואים.

הצייר והמצוייר

מלך אחד הזמין אליו צייר ואמר לו:

מספרים עליך, שזריז אתה במכחול ובהרכבת צבעים להחיות דוממים. ובכן, השתדל לצייר לי את פלוני השר. אך אל תציירו כשרוחו טובה עליו, אלא בשעת רוגזו. כי הרגל רע לאיש הזה, הוא נוח לכעוס. ובכעסו מתעוותים פניו ונראים כפני חיה, אז קשה לעמוד במחיצתו, הוא מטיל אימה על סובביו ומעורר שנאה על עצמו. אילולא היה נאמן ביתי, הייתי מדיחו. ראה, אם תצליח לציירו בשעת כעסו, אתלה את התמונה בחדר הכתר, ומדי פעם, כשיתייצב לפני ויראה את פרצופו המפלצתי, יתבייש מפני עצמו ואולי ימנע מהרגלו הרע המשׂניא אותו עלי ועל השרים.

הסכים הצייר. הלך לבית השר וביקש ממנו שיישב לפניו. אך הספיק לשבת בתנוחה מסוימת, וכבר החל הצייר לסובבו הנה והנה ולטלטלו לכל מיני אופנים של ישיבה, גם נתן קולו עליו:

איך אתה יושב? לא כך, הפנים אלי! הגבה עצמך. לא, הנמך עצמך! הטה את פניך לאלכסון! כוון ראשך כלפי מטה, לא, כלפי מעלה!

זעם החל להתפשט על פני האיש, והצייר הוסיף לעצבן אותו:

רואה אני שאינך ראוי בכלל לשבת לפני צייר כמוני. ספק אם אפשר לעשות תמונה אמנותית מפרצוף שכזה!

זעם השר וסטר על לחיו של הצייר חת־שתיים־ושלוש וקיללו קללות נמרצות.

אך הצייר הבליג וחייך. בזריזות ובהתלהבות הבליט בקווים חריפים את כל המעוות שבפרצוף החייתי. וככל שהוסיף להתבונן בשקט ולציירו בחיוך, כך גאתה החימה בשר והפליא סטירותיו וקללותיו.

האנשים, שהיו בטרקלין, השתוממו על הצייר. כנראה יצא האיש מדעתו, חשבו, הלא זה משפילו עד עפר וזה עושה מלאכתו בנחת.

אך הפיקח מכולם היה הצייר. הוא ידע את הסוד: זו בלבד שלא חש כל עלבון אלא אדרבא, שמח שהצליח להרגיז את השר, עד שנראה במלוא זעמו וכיעורו, וכך ציירו בדייקנות והביא את התמונה הכעוסה לפני המלך.

*

הנמשל: השר הוא הכעס – מידה כה רעה וחמורה, עד שאמרו: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. ניתן לו לאדם להתגבר על כעסו, רק אם יבליג וישתוק ויתבונן ממרחק בחיוך ובנחת כמעשה הצייר.

המלך והשעון

מלך אחד שלח שליחים להודיע לעיר אחת במדינה, שיבוא לביקור. דאגו אנשי העיר, שעניים היו, איך יוכלו להביא מתנה הראויה למלך.

התגורר שם עשיר שהיה עושה טובות לכל אומן. וכששמע על בוא המלך קרא אל ביתו את בעלי המלאכות. נכנסו לטרקלין וישבו שם בציפיה.

אמר הנדיב: עלינו להגיש שי למלך. יש לי רעיון, לעשות לכבודו שעון. אתה, הצורף, תעשה את הגלגלים והברגים הזעירים ואת הקפיץ – לב השעון – מזהב; ואתה, העושה בנחושת, תעשה את הדפנות; והמומחה לשן פילים יעשה שני מלאכים קטנים, שיסתובבו בראש השעון, וכשיצלצל ישירו וינגנו פסוקים מתהילים:

והמומחה במלאכת העץ יעשה הקופסא, והצבע יצפה בכל מיני גוונים, והזגג יכסה את פני השעון בזגוגית יקרה. וכשיופעל המנגנון שלו יורה הזמן.

נאנחו המסובים, כאילו אבן נגולה מעל ליבם, ולמחרת ניגשו בהתלהבות למלאכה. לא יצאו שלושים יום והשעון פעל כהלכה.

והנה בא המלך עם מלויו עטור זהב ולבוש בגדי תכלת, ארגמן ושני. מיד יצא לקראתו הנדיב נושא את שעון הפלאים, והיו הולכים עמו כל בעלי המלאכה. כשהגיע לבית בו התאכסן המלך, אמר למלויו שימתינו בפרוזדור, והוא נכנס פנימה, נפל אפים ארצה לפניו ואמר:

אדוני ומלכי, מתנה זו תהא נא חשובה לפניך כאילו הקרבתי עדר כבשים.

מיד סבב האיש בבורג והשעון פתח בניגון:

החרוזים התנגנו מפי שני הכרובים וכפות ידי השעון נפרשו בתפלה, ורגליו רקדו:

“קדוש, קדוש, קדוש”.

התפעל המלך ושאל:

מי הם המומחים שידעו ליצור שעון כזה?

מיד קרא הנדיב לכל מלוויו והציגם לפני המלך זה אחר זה, וסיפר על חלקו של כל אחד מהם.

כששמע זאת המלך, האיר פניו כלפי בעלי המלאכה הפשוטים, המאושרים.

*

הנמשל: העשיר הוא משה רבנו, והשעון הוא המשכן, והאומנים – כל מי שנטל חלק בהקמת המשכן, איש איש כפי כשרונו וכוחו (ויש גם נמשלים אחרים).

טוב לב

לאציל מפורסם היה משרת בעל נשמה טובה. לא זו בלבד שהיה עושה כל שהוטל עליו, אלא התאמץ מעצמו לחפש דרכים איך לגרום שביעות־רצון לבעליו. במיוחד היתה נודעת לו אהבה עמוקה לבן אדוניו. ילד עדין היה זה, מפונק עד מאוד. יום יום, בשעת הארוחות, שרתה רוח עליזות על העוזר הנאמן. היה עורך השולחן לילד ברוב טעם, הניח עליו מפיות רקומות ובישׂמן בבשׂמים.

וכן עשה כל שבידו בהכנת המאכלים לפי טעמו. ובטרם הגיש לו את המטעמים היה רוקד לפניו ריקודי גיל, וכשראה שהילד סועד ונהנה, היה מאושר, ונדמה לו שהוא עצמו טועם במאכלים מאה טעמים.

פתאום חלה הילד האהוב. ענן צער עטף את כל הבית וגם את העוזר הטוב. האב מיהר להבהיל רופא מפורסם לביתו. בא הרופא, בדק את הילד, הניח אזנו על לבו, האזין לדפיקותיו, לנשימותיו, לבסוף הודיע, שהילד חולה אנוש, ועליו לגמוע תרופות שרשם לו.

מיד שלחו להביא את התרופות ועל המשרת הנאמן הוטל להגמיע מהנוזלים המרים לילד חביבו.

מדי פעם כשהיה ניגש להשקותו מן הסמים היה מתעצב מאד ואמר בלבו:

כמה משתוקק אני לאותם הימים בהם הייתי מאכיל אותו מעדני מלכים והייתי נהנה כשטעמו לו המאכלים והפירות. אך כיום כמה יכאב לבי שהילד היקר, בשמעו את צעדי מיד גועה בבכי. יודע הוא מה טעם “המשקה” שאני מביא לו, כבר לא יביט עלי כעל אוהב ודואג אלא כעל איש מרורים.

*

הנמשל מקופל בתוך המשל, ויש מגלים נמשלים שונים.

כלים יקרים וילדים יחפים

שני חברים היו בעיר אחת, ישראל ויוסף והם קשורים בלב ונפש כדויד ויונתן. יחד למדו בבית רבם, יחד יצאו לשוט ולשוטט.

גדלו הנערים והיו לאנשים ונשאו נשים והולידו ילדים. זה יושב עם משפחתו בעיר זו, וזה – בעיר אחרת. והיו מחליפים ביניהם מכתבים.

והנה באו על יוסף שנות מצוקה, וחדל לכתוב לחברו. נתעוררו געגועים בישראל וכתב אליו:

במה קילקלתי, חברי היקר, שחדלת לכתוב אלי? וכי נשכחו ממך הימים הטובים ההם, הטיולים וכל ההרפתקאות שלנו, כשרכבנו על סוסים וקיפצנו על גבי תעלות? האם אתה זוכר איך פעם שטנו בסירה והיא התהפכה פתאום וניצלנו בנס? ואיך פחדנו כשחיפשנו גמדים באפלולית היער, כי האמנו בלב תמים בקיומם שם? התזכור, ידידי, כל אלה?

וחתם המכתב בברכות נלבבות.

כשקרא יוסף את הדברים, עלה באזנו ניגון עתיק ומראות רוננים צפו לעיניו. כרגע ישב וכתב תשובה:

יקירי, אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, בוא, למען השם ולמען ריעות עולם שבינינו, בוא להתארח בביתי, ואל תדחה את ההזמנה. נפשי יוצאת לראות אותך!

קיבל ישראל את מכתב התשובה, מיהר לארוז מזוודה ויצא לדרך. כשהגיעה הרכבת לעיבורה של העיר, כבר המתין שם יוסף בעינים כלות. אך נעצרה, וישראל קפץ מתוכה. הכירו איש את רעהו, חיבקו ונשקו זה לזה ולא יכלו לדבר בהתרגשות. כך הגיעו לביתו של יוסף.

כשנכנס ישראל לטרקלין עמד תחתיו הלום. האם חולם הוא? שטיחים ועליהם צורות אריות ונמרים וצביים, וכל מיני ציפרים ודגים מכסים את הריצפה מקיר לקיר, ורהיטים מפוארים מעשי אמנות. יצא האורח מן הטרקלין ונכנס לחדר האוכל. אף כאן פלאי פלאים: על שולחן עץ הבנה מונחים כלים יקרים והסעודה כסעודת שלמה בשעתו.

השתומם ישראל מאוד ונמלא שמחה וגאון: אכן עשיר גדול הוא חברי, ולי חולק כבוד רב כזה!

אך בשעת הסעודה, כשהוגשה לשולחן המנה השביעית, נפתחה הדלת וילדי יוסף נכנסו ברעש והמולה. נדהם ונבוך האורח כשראה שהילדים לבושים קרועים ורגליהם יחפות. הבין שחברו עני הוא באמת, וכל הכלים המפוארים שאולים מזרים. בלעו נתקע בגרונו ועצבות ירדה עליו בחשבו: בוודאי גם המאכלים אינם שלו אלא שאולים מזרים.

*

הנמשל: “יש מתעשר ואין כל” (משלי יג) – רק מעמיד פנים שעשיר הוא. אל תיתפס לצורה החיצונית האופנתית; חפש שרשיות מקורית: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.

שלושה חברים

בעיר אחת היו שלושה חברים. יום אחד אמרו זה לזה: נסע למדינת הים ונהיה שם שנה אחת ונלמד חכמה. ענה אחד ואמר; מוטב שכל איש מאיתנו יפנה למדינה אחרת, כדי שיחפש שם חידוש שמיוחד לה.

אמרו ועשו. הפליגו זה למזרח, זה למערב, והשלישי לצפון. לאחר שנים חזרו לעירם. כשנפגשו ירדה עליהם התרגשות וסיפרו זה לזה על מה שלמדו.

אמר אחד: למדתי לעשות ראי, כשאני מסתכל בו אני רואה את מדינות הים.

אמר השני: ואני למדתי לעשות מרכבת פלאים, כשאני מתיישב בה ולוחץ על כפתור, המרכבה נוסעת מאליה במהירות עצומה.

אמר השלישי: ואני למדתי רפואה, ובידי מין תרופה, שמרפאה כל מחלה שבעולם.

כשישבו באכסניא לאחר שאכלו ונחו, הוציא האחד מחיקו את הראי והסתכל בו. ראה שמארמון המלך רצים מבוהלים ונראים כזועקים לעזרה. כי חלתה בת המלך והרופאים אובדי עצות. סיפר לחבריו את שראה.

אמר השני: מיד אכין מרכבה ונגיע לשם בין־רגע.

אמר השלישי: ואני בינתים אכין את תרופת הפלא.

וכך עשו. התישבו במרכבה, ועד שהספיקו להגיד: “נפלא”! כבר היו ליד הארמון. מיד הוכנס הרופא לחדר החולה. הוציא קופסה והגישה לאפה של הנסיכה. אך הריחה מהתרופה, נתעטשה וקמה על רגליה בריאה ושלימה. אז ציוה המלך לערוך תהלוכה חגיגית בעיר, ואת שלושת החברים הוליכו תחת חופה בתופים ובחצוצרות. המונים עמדו על הגגות ועל המרפסות, המטירו עליהם פרחים והריעו.

בסיום החגיגה קרא המלך אל חדרו את החברים ואמר:

מה מגיע לכם עבור החסד שעשיתם עם בתי?

שתקו. אמר המלך:

החלטתי לתת לאחד מכם את היקר באוצרותי – את בתי היחידה לאשה. בחרו מכם את האיש הראוי לה.

התחילו מתווכחים: בעל הראי אומר: לי הזכות לשאתה לאשה, כי לי נודע דבר מחלתה תחילה. וזה אומר: לי הזכות, כי מה מועיל הראי לולא מרכבת הפלאים שלי?

אמר השלישי: רק לי הזכות הזאת מגיעה, כי התרופה שקולה כנגד הראי והעגלה גם יחד! בכוחה נרפאה הנסיכה.

שמעה בת המלך מאחורי הוילון את הויכוח, נכנסה ואמרה לבעל הראי ולבעל המרכבה: באמת נכון שגם אתה חשובים במעשי הפלא שבידכם, אבל אלו שייכים כבר לעבר. מה שהיה – היה! מהיום והלאה לשם מה לי הראי, לשם מה לי המרכבה? אבל תרופת הפלאים תהיה נחוצה לי בכל יום. ודאי ובודאי זכותו של הרופא גדולה מזכותכם!

*

הנמשל: תורת ישראל לעומת ההשכלה והמדע.

המשרת

בעיר אחת חיתה משפחה באושר. פתאום מת האב.

נתפרנסו היתום, שעוד נער היה, ואמו האלמנה מספר חודשים מן הכסף שהניח אחריו האב, אך עד מהרה נאכלה הירושה. אמרה האם:

עכשיו נשארנו ללא מחיה, בני, סע לקרובינו שבחו"ל ושם תמצא את פרנסתך, וגם תזכור את אמך ותשלח לי ממה שתרויח.

שמע הבן בקול אמו. נפרדו בבכי והנער הפליג בספינה. לא יצאו מספר ימים והספינה תעתה והגיעה לעיר נמל הרחק מיעדו של היתום.

התחנן הנער לפני רב החובלים שיוליכו לעיר של קרוביו, אך הקברניט סרב. באין ברירה נטל את צרורו ופנה לעיר הנכריה. באין לו שם ידיד וקרוב, נכנס לחנות מכולת אחת והשׂכיר עצמו לעבודה. מצא הנער חן בעיני החנוני וקיבלו כמשרת. עבד בחריצות והשתדל להצליח. והיה יוצא ונכנס בחנויות ובשוקים כדי להסיע משם סחורה לחנות בעליו. ובאמת בא על שכרו, במחציתו פירנס עצמו והמחצית שלח לאמו.

יום אחד, בבואו לשוק, שאלו אחד הירקנים: מאין אתה, הנער? מדיבורך ניכר שאינך בן העיר הזאת.

סיפר לו הנער בקיצור את קורותיו.

מה שם אמך, ומי היה אביך? – שאל שוב הירקן.

רבי משה בן מנחם היה אבי, זכרונו לברכה. ואמי שרה־לאה שמה.

אם כן, קרא האיש בהתלהבות, קרובי אתה! ראה בחור, אך תגמור את מלאכתך היום סור מיד לביתי ותכיר את משפחתי.

כשננעלה המכולת, לבש הנער בגדי שבת והלך לבית קרוביו. שמחו הכול לקראתו וערכו לו קבלת פנים נאה במאכל ובמשתה כאילו בנם היה, שנעלם ושב ממרחקים.

סיפר עמהם עד שהשעון צילצל שתים עשרה של חצות. כשנפרד מהם ופנה ללכת, ביקשו ממנו שיבקר אצלם לעתים קרובות.

הבטיח וקיים. היה סר אליהם מדי שבוע, וכשראה שהם טורחים בעבודה כלשהי, היה נותן ידו לעזרה, וכן היה מתקן כל שנשבר שם, כי ידי זהב היו לו.

ראו השכנים, שבחור זה טוב לב הוא ותמים ואפשר להפיק תועלת ממנו, קירבוהו ופיתוהו:

ראה, בחור, גם אנחנו קרוביך, ולמה אתה עוזר רק לפלוני הירקן? זה לא בצדק!

נתפתה והיה גומל חסדים עם כל שכן שביקש את קירבתו, כי האמין לכל אדם.

ראה החנוני, בעליו, שהנער טורח הרבה בבתי אחרים, והתפלא על כך ושאלו:

רואה אני שאתה עובד יום יום בבתי אחרים בעיר, בודאי אתה חוסך הון תועפות. מה תעשה בו?

איני משׂתכר אלא אצלך, אדוני. מן השכר הזה אני ואמי מתפרנסים. וחלילה לי לקבל שכר מבני משפחתי.

צחק בעל הבית ושאלו בתמהון: האם באמת חושב אתה שכל ידידיך אלה מבני משפחתך הם? אל תהיה כל כך תמים! הם החניפו לך כדי להפיק תועלת ממך בחינם. וכי הוכיחו לך שקרוביך הם? אל תהי פתי מאמין לכל איש. אך זכור, בחור, עד שאתה מתקן את העולם בעמלך, כדאי שתתקן את עולמך בעמלך!

מעשה במחותנים עשירים ומחותנים עניים

עשיר אחד מפורסם התגורר בעיר גדולה במדינה ולו בת עדינה, צנועה וחסודה ובקיאה בשבע לשונות.

הקציב אביה תרפ"ט (689) אלף דינרי זהב נדוניה למענה. בחורים הרבה בני טובים ומיוחסים היו מועמדים להשתדך עמה.

אך אביה החליט לא להשׂיאה לא לנסיך ולא לעשיר אלא לבחור עני ירא שמים וגדול בתורה. לכן דחתה הנערה את פני כולם.

לבסוף באו והציעו לגביר בחור עני ואביון למדן מופלג. קם הגביר ונסע אל בית העני כדי להכירו. וכשבא לשם מצא בו כלי מפואר מלא וגדוש מן הישן ומן החדש. מיד כתבו “תנאים”, שברו צלחות למזל טוב והועידו החתונה לחנוכה.

כשהסתכל הגביר במלבושים העלובים של אותו בחור ושל הוריו אמר למחותן:

השתדל נא, בבקשה, לתפור בגדים חדשים לחתן, לעצמך ולאשתך לכבוד החתונה כדי לא לבייש אותנו בעיני האורחים.

וכך נפרדו שני הצדדים זה מזה מרוצים.

כשהתקרב מועד החתונה לווה אבי החתן כסף ורכש לבני משפחתו בגדים חדשים, פשוטים, ויום לפני החתונה יצאו בעגלה רתומה לסוסה עלובה לעיר הכלה. וכיוון שהסוסה חולה היתה ולא ראויה אלא להפשט עור בלבד, על כן נסעו ונסעו שעות על שעות והגיעו סוף סוף בחצות הלילה לפונדק אחד.

לא עליכם כל עוברי דרך לילה שכזה שעבר עליהם: מהכתלים והמזרנים יצאו כל מיני שרצים ונהגו באכזריות ולא התחשבו כלל בחתן הדומה למלך ביום חופתו. רק לפנות בוקר נרדמו.

כשקמו כבר זרחה השמש במלוא כוחה. כשקמו ורצו להתלבש ראו לאסונם שכל הבגדים החדשים שלהם נגנבו.

כשבא הגביר עם בני משפחתו להקביל פני החתן והחותנים מצאו אותם יושבים תחתיהם מדוכדכים ועצובים.

מה קרה לכם, מחותנים? וכי מתחרטים אתם על השידוך, חלילה, או בבשורה רעה נתבשרתם?

סיפרו על גנבת בגדי החתונה שלהם. צחק הגביר:

האם כדאי לכם להתעצב בגלל דבר של מה בכך? אצוה מיד להביא לכם ממיטב המלבושים, והכול על מקומו יבוא בשלום.

לא יצאו שלוש שעות והחתן והוריו מקושטים היו בבגדי פאר.

אמנם בתחילה התנחמו שמעז יצא מתוק, במקום הבגדים הזולים זכו עכשיו למלבושים יקרים שלא ראו כדוגמתם אף בחלום. אבל במרוצת החתונה, כשהאכילה והשתיה היו בשיאן והכלי־זמרים לא פסקו מלנגן והאורחים לא פסקו לרקוד, והבדחן הצחיק בחרוזיו את כולם, באותה שעה נראה אבי החתן יושב תחתיו קודר.

שאל אותו אחד האורחים:

מחותן, מה לעצבות זו לך ביום כלולות בנך? האם הכלה אינה לפי כבודכם? אולי פגם מצאת במשפחתה?

חלילה, הכלה מחוננת בכל המעלות.

אלא מאי?

כלום לא שמעתם שנגנבו ממנו בפונדק כל מלבושינו?

כן, שמענו, השיבו המסובים שישבו ליד המחותן, אבל גם שמענו שהגביר קנה לכם מכספו בגדים חדשים, ואתם צריכים לשמוח.

השיב אבי החתן בעצב:

בגדינו שהבאנו עמנו מעירנו – קנין כספנו היו, פרי עמלנו, וחביבים היו, ואילו אלה כלים זרים. נתונים לנו במתנה.

לשמע תשובה זו פרצו המסובים בצחוק ואמרו לו:

מה אתה שׂח, אילו באתם במלבושים שלכם הפשוטים שנתפרו בידי חייטי עיירתכם, היו האורחים העשירים מגלים בהם פגמים ומבזים אתכם בלבם. אבל עכשיו כל איש חושב: ודאי היו הבגדים שנגנבו יפים יותר מאלה שקיבלתם ממחותנכם. כך שאתם עכשיו מכובדים יותר בלב כל באי החתונה, והגנבה הביאה לכם טובה מרובה. על כן מזל טוב, גילו ושימחו, מחותנים!

*

הנמשל: בישעיהו מ': “נחמו נחמו עמי… כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה”, כלומר: העוונות נעשו זכויות, הרי שישראל נשׂכרים.

העיר הנצורה

עיר אחת היתה בנויה על אי קטן בלב האוקיינוס, מרוחקת מהלך שלושה ימים מעיר הבירה, בה ישב מלך נורא ואיום ששלט על מדינות רבות.

ימים רבים היתה העיר שבאי הקטן משלמת למלך מס עובד ומס סוחר, מס זהב ומס כסף ומס גולגולת, והיתה נאמנה לו בכול, גם מתנות יקרות היתה שולחת לו מדי שנה ומגייסת מצעיריה לעבודה ולצבא.

יום אחד התקוממו התושבים, מרדו במלכם והפסיקו לשלוח לו מס אדם ומס רכוש. קצף המלך מאוד ושלח ספינות מלחמה מלאות חיילים חמושים בכל מיני כלי נשק ותחמושת לשים מצור על העיר.

המצור חמור היה, אין יוצא את העיר ואין בא, ושום מזון לא הגיע לתושבים, ובגלל הרעב פרצה מגיפה, אך הנצורים קשי עורף היו ונלחמו בגבורה.

כשראו זקני העיר שעוד מעט והעם כולו יגוע ברעב ובמגיפה, קראו לאסיפה כדי להחליט ברוב קולות במה לבחור: בכליון חרוץ או בכניעה לצבא. בינתים שלח המלך פקודה למורדים ואזהרה, אם לא יפתחו מיד שערי העיר – ישלחוה באש.

נבוכו זקני העיר ולא ידעו מה יעשו. רוב התושבים כבר היו תשושים ואיש מהם לא יכול לבוא לאסיפה, והזקנים נמנע מהם להכריע את הכף לכאן או לכאן.

כשראה המלך שלא נכנעו ציוה להבעיר אש בחומות סביב סביב ולזרוק מעל הסולמות לפידים בוערים לפנים העיר.

ראו המורדים, שבתיהם כבר אחוזים בלהבות, שלחו מיד שליחים אל המלך להודיע על כניעה וחרטה. וכך כתבו באיגרת שנתנו בידי השליחים:

לאדוננו מלכנו, אליך שלוחות ברכות שלומים! חטאנו לפניך. היום הקצנו מחלומנו הרע ופקחנו עינינו לראות, כוילון נתלה על פנינו ולא ראינו האמת. לא הבינונו שאם נאמנים נהיה לך, מלכנו, שלום יהיה לנו, ואם נוסיף להקשות ערפנו יבוא עלינו, חלילה, כליון. על כן סלח ומחל לעווננו, כי חנון ורחום אתה.

ואם אחרנו לבוא עד כה לפניך, הרי לא בזדון עשינו זאת, אלא עצורים היינו בבתינו בשל חליינו ומכאובינו, ולא עמד לנו כוחנו לבוא וליפול על פנינו לפניך. אנא, הנח לנו שארית, למען נוכל לעלות אל עירך להודות לך בכנור ועוגב ונוכל לחלות פניך במנחה וקרבן ונהללך בשעריך עד עולם.

המלך והיהודים הפשוטים

מלך אחד בבגדי צייד התחפש, וקרא לשׂרים בשער: בואו נצא ליער, על הרים נטפס, נמצא חיה או בעל כנף מטרה לחץ.

עלו על הסוסים. מלכם בראשם – כדרך, כל מלך. פתאום התקדרו השמים, ומטר עז זרם, פיזר את השרים זה לכאן, וזה לשם. הניחו מלכם בבדד, בזה הסער, בעבי היער, והוכרח לבדו מן הסוס לרדת. סילוני מים ניגרו ממנו כממרזב, והוא גם רעב, ועל בגידת שריו זועף.

לבסוף תר, אחר כפר, ומצא בקצהו ביקתה. התדפק על דלתה. פתח איכר יהודי הדלת לרווחה, ואף שלא הכיר מיהו, הקבילו במאור פנים, בברכה. מיד פנה המארח למלתחה, הוציא משם מלבושים יבשים, ונתנם לאורח להחלפה, וגם לסוס דאג, הכניסו לאורוה, וכיסהו בפרוה.

שהאורח צמא ורעב האיכרת הבינה, וכרגע הגישה לו חלב, לחם וגבינה. שיבח המלך לפני מארחו האיכרת, שמעשה גברת, ערכה השולחן כיד המלך, והוסיף: לזו אין לומר: “אין אשה אלא בפלך”…

לאחר שסעד ושׂבע והוּחם, הציעו לו משכב ליד התנור החם. בטרם עצם העפעפים, מילמל בשפתים:

אח כי נולד לצרה לו יאה עטרה; אך אותם השרים, אנשי בליעל, להם שלם אשלם על מעלם מעל.

כשנרדם חלם חלום: את כסאו מקיפים אנשי תום, אביונים, לו נאמנים עשרת מונים, מכל השרים והרוזנים, והם הממונים, על עיסקי המלכות וסידרי ההמונים.

פסק הגשם, השמים נתבהרו. השרים בצער נזכרו, בדברים שעברו: הוי, מה צר ומה גדולה האימה!

הבגידה, את לבם הרעידה, שנמלטו נפשם להציל, והפקירו אדונם האציל. תרו וחיפשוהו, עד שמצאוהו, בביקתה. ברטט התוודו, והתנצלו בקידה, אך המלך לא סלח לבגידה. וכשערכו הסוסים ואמרו אותו להרכיב, גירשם בחרפה:

צאו! – קרא ולא הוסיף, ולאיכר הטוב אמר: אתה, אף לא ידעת, מי אני, כך כיבדתני, בי נשבעתי, בעגלתך תלווני, לארמוני תכניסני, ושם אמנך למישני.

*

הנמשל: בעקבות המשיח אף על רוזנים ושועים ירדו גשמים רעים, חוצפה וכפירה ועוד דברים רעים. רק היהודים, ששמים יראים, יהיו ראויים, ללוות המשיח לכסאו, לשים הכתר על ראשו.

החרוץ והעצל

מעשה בשני אחים, שירשו מאביהם בתים ושדות וחילקו ביניהם חלק כחלק. אבל שונים ונבדלים היו זה מזה: האח הבכור היה חרוץ ושקדן, אוהב כל עבודה ומלאכה ודואג ליום מחר, חי בצנע, ומעל הכול אהב את ביתו ונחלתו. היה חורש וזורע ומתפלל לגשמים וליבול מבורך. ואכן נתקבלה תפילתו, וקצר את יבולו ברינה. ומדי שנה היה מחזק את ביתו, ומקשטו ונוטע סביבו עצי פרי הרבה. כך גדל האח הבכור והעשיר והיכה שרשים.

לא כך היה אחיו הצעיר. מין שגעון נכנס בו, שטילטל אותו מעיר לעיר וממדינה למדינה. אף שבוע לא ישב בביתו; היה מפליג למדינות הים, היה עולה להרים ויורד לגאיות, נכנס לכרכים ויוצא מכרכים, בקיצור: נע ונד כל הימים. אמנם גם בחו"ל היה עוסק במסחר. בתחילה אף האירה לו ההצלחה פנים. אולם יום אחד נהפך עליו הגלגל וירד מנכסיו. במקלו ובכותנתו בלבד חזר לביתו. מה גדול היה שיברו כשראה שהשדה שלו כולו קוצים וחרולים, מלא נחשים ועקרבים, וביתו תל חרבות.

דך ומדוכדך הסתכל בכפותיו ובשריריו וראה שהם מרושלים וזנוחים ולא יצלחו לא למחרשה ולא למשדדה, לא למגל ולא לחרמש. התעצב אל לבו ובכה מר.

היש מי שיחלצו מצרה שהמיט על עצמו?

מעשה בירושה

לחשׂוּך בנים נולד בן לעת זקנה, ואהבו אהבת נפש. מדאגה לעתידו היה חוסך כסף בשבילו. לבסוף הגיע חסכונו לאלף דינר. אז קרא לאחד מנאמניו ואמר לו:

ראה, ידידי, אני מפקיד בידך אלף דינרים והיה אפוטרופוס לבני. שמור עליו וחנכהו למידות טובות, וכשיגדל תמנה אותו פקיד במישרדך ושים לב בל יבזבז את כספי הירושה.

כשנפטר הזקן אסף האפוטרופוס את בנו לביתו, חינכו והדריכו ודאג לכל מחסורו וכשהגדיל מינה אותו לפקיד במישרדו. לאחר זמן נודע לבחור שאביו הפקיד בידי האיש את ירושתו, אלף דינרים. הירהר בינו לבין עצמו: לשם מה עלי להתיגע כל כך בעבודה קשה במשרד, מוטב שאתבע את ממון ירושתי ואהיה עצמאי.

בא לאפוטרופוס ואמר:

תן לי את כספי ואעמוד ברשות עצמי.

ענה לו האפוטרופוס:

רצונך בכסף, בבקשה, לא אמנע ממך את ירושתך. אבל זכור, בחור, ממון אינו נצחי. היום הוא בידך ומחר איננו. ולאחר שיתבזבז מה תעשה, ממה תמצא מחייתך? שמע לעצתי, בחור, משוך ידך מזה. מוטב שתשׂתכר ממלאכתך, וכסף הירושה יהא שמור בידי בשבילך לשעת הדחק, כשתזדקק לו מאוד.

*

הנמשל: אל נסמוך על זכות אבות בלבד, שהפקידו בידי האפוטרופוס העליון. מוטב שנעסוק בעצמנו בתורה ובמעשים טובים.

מעשה בתמים וברמאי

בעיר אחת ישב איש טוב־לב וגומל חסדים. אך תמים היה. מעולם לא חשד באיש.

פעם בא איש זר לגור בבית ממול ביתו. והאיש שבע תועבות בלבו. נכנס הזר לבית שכנו התמים לשאול כף למרק. שמח שבידו להיטיב והשאיל לו את הכלי. כעבור יום החזיר לו הזר שתי כפות.

אמר המשאיל לשואל:

טעות בידך, אני לא השאלתי לך אלא כף אחת, ולמה זה תתן לי שתים?

לאות שכנוּת טובה אני נוהג בך כך, השיב הזר.

כעבור שבוע נכנס שוב הערמומי אל התמים ושאל ממנו קערה. עברו מספר ימים והשואל החזיר שתי קערות. התפלא התמים ואמר לשכנו:

כשהחזרת לי כפותיים תחת כף אחת, אמרתי בליבי: לא כדאי להתווכח בגלל דבר של מה בכך, וטוב שתהא מזכרת קטנה בביתי משכן טוב. אבל שתי קערות תחת האחת השאוּלה לא אוכל לקבל, כי קערה זו עלתה לך בכסף לא מעט.

ענה השואל:

הלא תבין, ידידי, דבר פשוט, מדי פעם שאתה משאיל לי כלי, הכלי יוֹלד בביתי כלי שני דומה לו: כף ילדה כף, והקערה – קערה. ואין לי כל רשות להחזיק את הנולד בביתי כי שלך הוא.

האמין האיש הטוב לדברי הערמומי וקיבל ממנו את הקערה הנוספת.

ברור שהמתנות הביאו שמחה בלבו של התמים, וכאשר עמד הזר לצאת, אמר לו:

דע, לך, ידידי, ביתי פתוח לפניך לרווחה. כל כלי שתרצה לשאול בוא ושאל, כי מאד שמח אני לגמול חסד עמך בכל עת.

יום אחד נכנס הערמומי לשכנו וביקש ממנו שישאיל לו את מנורת הכסף שלו.

שמח התמים, מיד עלה על כסא והוריד את מנורת הכסף, שתלויה היתה בתיקרה. ובלבו אמר: בודאי יחזיר לי מנורה נוספת.

עבר שבוע, עברו שבועים, שלושה שבועות, והשואל, לא זו בלבד שאינו מחזיר שתי מנורות, אלא שאינו מביא בחזרה אפילו את המנורה האחת. קם התם ונכנס לביתו ודרש ממנו להחזיר לו את המנורה שלו. העמיד הרמאי פנים עצובות ואמר:

צר לי מאד להודיעך, ידידי, המנורה שלך… בשעת הלידה פרחה נשמתה פתאום, זכרה לברכה…

כעס התמים מאד ושאלו ברוגזה:

וכי נשמה יש למנורה? וכי בעלת חיים היא כי תאמר שמתה, נבל שכמוך, החזר את מנורת הכסף שלי!

ענה הרמאי בחיוך קר:

מדוע לא התרגשת אז, אדוני, כשהבאתי לך כפותיים תחת כף אחת ומדוע קיבלת ברצון מה שאמרתי לך: “הכלים ילדו כלים”? וכי מי שמע שחבית תלד בת וגיגית – בן? כשם שקיבלת בשמחה את התוספת והרווח, קבל עתה באהבה גם את ההפסד.

יוסף היתום

מעשה באיש אחד, שמתה עליו אשתו הראשונה והניחה לו בן יחיד, יוסף שמו. עברה שנה והאלמן נשא לו אשה אחרת. והאשה היתה אם חורגת, מרשעת ליוסף היתום: היתה מעבידה אותו בפרך בבית ובשדה. מבוקר עד ערב לא פסקו הפקודות והגערות:

יוסף, טול הדליים ושאב מים. יוסף, חטוב עצים, האכל הברווזים והתרנגולים ואל תעמוד כגולם!

לא פעם קרה שנכשל בעבודה, או ששהה על שפת הפלג שעה קלה ונהנה מזיו הטבע – אז הרביצה לו עד שגופו היה כולו פצע וחבורה. היה רובץ תחת כובד עולה, בוכה ושותק. אמנם מפעם לפעם התערב האב, כי ריחם על בנו יחידו, אך החורגת המרשעת היתה מכבדת גם אותו במנה של גידופים. והאב הרחום היה מתייחד מדי פעם עם בנו המסכן ומנחם אותו:

עוד מעט תכנס למצוות, בני, ואז אמצא לך כלה נאה ומחותן טוב ועשיר, ותעזוב את הגיהינום הזה.

וכך היה. אך היה יוסף ל“בר מצווה”, מיד הוצע לאביו שידוך בשבילו: נערה בת טובים צנועה ויפת תואר, בת לאב למדן, עשיר ונדיב.

מצאה הנערה חן בעיני אבי יוסף, וגם אביה נשא חן לפניו. מיד הסכים לשידוך וחשב:

הנה משלם אבי היתומים שבעתיים וייטב לבנו תחת הרעה שהרעה לו החורגת.

כתבו “תנאים” והועידו את יום החופה לראש חודש ניסן, חודש הגאולה והחרות.

שם האב הביתה וסיפר בשמחה על “התנאים”, וליוסף אמר:

מיום החופה והלאה יבוא עליך אושר והצערים שציערה אותך החורגת ישתכחו ממך.

התרגש יוסף והתחיל סופר את השבועות והימים עד לחתונתו.

סוף סוף הגיע היום המיוחל. אך הנץ השחר והאב העירו ובישר לו שהעגלה כבר ממתינה בחצר. קם והתלבש בזריזות, ומיד ישב עם אביו בעגלה ויצאו לדרך המוליכה לעיר הכלה. בלבו הרוגש הילכו שתי קריאות:

אשרי, שככה לי, וברוך… שהחינו… והגיענו ליום הזה!

החלה הנסיעה האיטית של העגלה לעורר בו קוצר רוח ושאל את בעל העגלה:

תאמר לי, מר, כמה מילין כבר התרחקנו מעירנו?

שלושה מילין, השיב בעל העגלה.

כעבור שעה שאל שוב את בעל העגלה:

איזה מרחק כבר עברנו מעירנו?

ששה מילין, השיב.

כך שאל שלוש־ארבע פעמים וקיבל תשובות נכונות.

לבסוף שאל גם האב: תגיד לי, כמה יש לנסוע עוד עד לבית הכלה שבעיר פלונית?

עוד שבעה מילין, השיב בעל העגלה.

תמה החתן ושאל את אביו:

אבא, בבקשה, מדוע שאלת אתה באופן שונה מששאלתי אני?

השיב לו האב בחיוך:

חביבי, שנינו שאלנו איש לפי טעמו וגורלו. השאלה שלך הולמת את מצבך, ושלי – את מצבי. אתה, שלא ראית את כלתך ואת בית אביה ואינך יודע כלל מה טיב העושר והטוב הצפונים לך שם, ואתה רואה רק את הסבל שסבלת בבית, ובלבך יוקדת תשוקה לברוח ממנו – משום כך אתה שואל כמה מילין כבר התרחקה העגלה מן הבית; אבל אני, ששואף בכל לב להכניסך עד מהרה לבית הטוב – לכן שאלתי כמה מילין עלינו לנסוע עוד עד שנגיע לבית הכלה.

*

אחד הנמשלים: בני ישראל בעבדות מצרים, הכיסופים לגאולה ובשׂורת קבלת התורה־הכלה בהר סיני.

מעשה באורח ובעל הבית

מעשה ביהודי עני, שהגיע מדרך רחוקה לעיר מערי המדינה והוא עיף ושבור, מעופר בעפר ושזוף משמש.

עודנו ברחוב העיר, שאל את פי העוברים ושבים:

האם יש כאן מכניס אורחים?

הראו לו מקומו של בית מפואר ואמרו:

דע, שבעל הבית עשיר מופלג הוא ונדיב לב. ביתו כביתו של כלבא שבוע בשעתו: כל שנכנס אליו רעב יוצא שׂבע.

הרים הנודד את תרמילו על שכמו וצעד עד שהגיע לבית בנוי קומות־קומות מצופות שיש ומוקף עמודים מגולפים. דפק על הדלת ולבו הומה בו, הלא מעולם לא דרכה רגלו בארמון שכזה, והצטער שכולו מאובק ובגדיו קרועים.

כרגע הופיעו שני משרתים, קיבלוהו בשמחה ובכבוד, כאילו לא אורח־פורח הוא אלא אדם חשוב. הכניסוהו לאמבט שבקירותיו קבועות מראות. ראה העני את בבואתו ועמידתו הדלה, מיהר להתפשט ולהכנס למים הריחניים. עודנו באמבט והמשרתים הביאו לו כותונת לבנה ובגדים עליונים חדשים ומצנפת של תכלת־לבן. הלמו אותו הבגדים ונראה בהם כחתן. כך הופיע בטרקלין.

יצא לקראתו בעל הבית עטור זקן ופאות מכסיפים, ואורה מופלאה מבהיקה בעיניו.

בואך לשלום, אמר לעני בשמחה, ולחץ ידיו והעתיר עליו דברי נועם. רמז לו ליטול ידים ולגשת לסעודה הערוכה. אחר ברכת המזון אמר לו:

אני מזמינך לסעוד אצלי גם מחר.

יישר כוחך על החסד שעשית עמדי היום, והיה ברוך ומבורך על הטוב שעתיד אתה לעשות אתי מחר – אמר העני.

למחרת אחר הסעודה קם האורח ואמר למארחו:

חייב אני לך ברכה כפולה, שהואלת להזמין אותי גם היום לסעודה שהיתה מלאת מעדני מלכים.

תמה בעל הבית ואמר:

הלא כשהזמנתיך אתמול כבר הודית לי על ההזמנה לארוחתי היום, ולמה זה תודה לי שוב?

ענה האורח:

אתמול כשבישׂרת לי שאני קרוא לארוחות היום, עדיין הייתי שׂבע מכל המאכלים הטובים. אמנם ידעתי שגם למחרת רעב אהיה, אך באותה שעה לא חשתי ברעבון כלשהו, ואיך יכולתי להרגיש טעם שׂובע, שיבוא בי מחר? לא כן עכשיו, לאחר שהאכלת אותי שוב בכוחי להעריך את טובתך, לכן גם טעם אחר לתודתי של עכשיו, היא יוצאת מעומק הלב.

*

כך הוא האדם־האורח בעולמו של הקדוש ברוך הוא: מברך ומודה על כל חסדיו בכל יום מחדש.

לבוש גס ולבוש משי

מעשה באיכר שבא ביום חורף לעיר לבוש בגדים גסים: חולצת צמר על גבי כותונת בד ועליה פרוות כבשים גסה. לראשו כובע שעיר, ולצווארו מטפחת צמר, כי שלג כיסה את השדות.

כך הופיע בשוק ונכנס לחנות של בגדי משי. פנה לחנווני ואמר:

אדוני הסוחר, מכוֹר לי לבוש משי לכבוד החגים.

בבקשה, הנה תלויים שם בגדים לפי מידתך, בחר לך את הנראה בעיניך – אמר המוכר ואץ לבוא בדברים עם קונה שקדם לאיכר.

בחר האיכר בגד אחד.

התחיל דוחק ידיו לשרוולים ומשך בכוח כדי להכנס לתוכו. כעס וניגש לסוחר וצעק:

איך אתה מעז לשים אותי לצחוק? וכי זהו בגד תפור לפי מידתי?

חייך הסוחר ואמר:

לא עלה בדעתי להתלוצץ. כשאמרתי שתבחר לך מהמלבושים שנתפרו לפי מידתך לא התכוונתי אלא שתפשוט תחילה את הפרווה העליונה ושאר הבגדים, ואז אם תמדוד את לבוש המשי שלי, תראה שהוא יפה לגופך, תפור ממש לפי מידתך.

*

כך כל עוד מכוסים אנו בלבושים גסים (מידות רעות), הלבוש העדין, האצילי (המידות הטובות) לא יעלה עלינו.

מעשה במכתב

אב אחד שלח ארבעה מבניו למדינת הים ללמוד מדעים. האחד למד חכמת הרפואה; השני למד חכמת החשבון; השלישי למד תורת הסוד והרביעי חכמת האדריכלות.

כפעם בפעם היו מתכנסים למסיבה. והיה כל אחד מהם מספר מן הפלאים שנודעו לו בלימודיו.

אמר האחד:

למדתי להבחין בכל מיני עשבים שהם תרופות לכל המחלות שבעולם: לחליי מעים ועינים, לאוזנים ולשינים ולכל האברים. כשהחולה לועס את העשבים מרגיש אמנם מרירות בפיו, אך כשמחלים רואה שמן המר יצא מתוק.

היה הדבר לפלא בעיני שאר האחים.

אמר האח השני:

ואותי לימדו חכמים איך לחשב מראש בנית בתים וערים.

היה הדבר לפלא בעיני שאר האחים.

אמר האח השלישי:

ואני למדתי להקים היכלות וארמונות וגשר תלוי מעל לנהרות.

ואני יודע לצרף צרופים של אותיות, פסוקים ושמות מלאכים, בהם אוכל לעשות אותות ומופתים.

והיה הדבר לפלא בעיני שאר האחים.

אמר האח הרביעי:

והיו הדברים לפלא בעיני שאר האחים.

קם החלוש שביניהם, זה שלמד תורת הסוד, ואמר בהמיה ובגעגועים:

שמעו אחי, התזכרו את אשר הבטחנו לאבינו, שנכתוב לו מכתבי שלום מפעם לפעם ושנספר לו על חיינו ועל לימודינו.

רעיון טוב, אמרו, הבה נכתוב מכתב לאבינו במשותף.

האחד כתב:

אבא יקר, שלח לי בטובך שעון קטן, שאדע לכוון את שעות יומי ללמודיי.

השני כתב:

אבא, עטרת ראשי, שלח לי כסף ואזמין עוד מורה, כי חשקה נפשי לדעת.

השלישי כתב:

אבי הטוב, שלח נא לי חליפה חדשה. שלא אתביש בפני חברי העשירים.

והרביעי כתב:

אבי הרחום, שלח לי כסף במהרה, שאוכל לקנות בד לבן ואתן לחייט שיתפור לי תכריכים בטרם אמות, כי חולה אנוש אני, וכן אקנה לי אחוזת קבר, כי קיצי קרוב.

ישב על ידם חבר פיקח וקרא במכתב את ארבע הבקשות. חייך חיוך מר ואמר לאחים:

שוטים שכמותכם, כשאתם רואים שאחיכם חולה אנוש, איך יעלה על לבכם לבקש מאביכם מעות ובגדים חדשים ומורה שעות נוסף? הלא כשיקבל אביכם את המכתב ויקרא בו את בקשת אחיכם הנוטה למות, לא ישים לב כלל וכלל לדבריכם. הלא כל מעייניו יהיו נתונים בתפלה: מי יתן לי כנפי נשר ואעוף אל בני החולה ואבהיל אליו רופאים, אולי אצילו ממוות.

בנאדם שהפליג לאי

פעם אחת נפלה דליקה גדולה בביתו ובשדותיו של בעל אחוזה. בין־לילה התרושש והוכרח לצאת לנדודים. נפרד בבכי מאשתו ובנותיו, עלה על ספינת מפרשׂים והפליג בים.

שטה הספינה עד שהגיעה לאי אחד עטור אילנות והומה מעינות ותושביו מכניסי אורחים. עלה הנוסע על האי ושלח ידו במסחר וראה ברכה.

החליט להתישב שם בקביעות, אך הצער והגעגועים לקרוביו והדאגה להם לא נתנו לו מנוחה.

מה טעם לכסף שהוא צובר, כשרעייתו ובנותיו רחוקות ממנו, ושום שמועה עליהן לא הגיעה אליו? אולי חולה מישהי מהן, ואולי רעבות ללחם, ואולי אחת מהן הלכה לעולמה, חלילה?

כעבור שנים בא לאותה העיר שעל האי בן־עירו, מקבץ נדבות. כשראה אותו הסוחר הכירו מיד, חיבקו ברגש וביקש ממנו שיספר פרטי פרטים על שלום ביתו, כי זה שנים שלא ראה אותם ולא שמע עליהם מאומה.

ענה הקבצן: הנח לי, באתי לכאן לחזר על הפתחים, ואם אכנס בשיחה בטלה עמך אני מפסיד, וספינת המפרשׂ שבאתי בה מפליגה בעוד שלושה ימים.

שאלו הסוחר:

וכי כמה כסף מכניס לך ה“עסק” הזה של קיבוץ נדבות ביום?

כעשרה זהובים, השיב הקבצן.

הא לך עשרה זהובים, ושב עמי כאן וספר כל מה שאתה יודע על אשתי ובנותיי.

פתח פיו והחל לספר:

לפני מספר חודשים ראיתי את אשתך עומדת בשוק ומוכרת כעכים. בריאה היא, אך חיה כאלמנה, עניה ומרודה. גם בנותיך בריאות ונאות, משרתות הן בבתים זרים. אין הן רעבות ללחם, חלילה, כי אנשי עירנו, רחמנים בני רחמנים, תומכים בהן.

שמע זאת הסוחר, נתרגש מרחמים ודמעות עירפלו את עיניו. בינתיים הפסיק העני דיבורו והתחיל מתנמנם.

חשב הסוחר:

אמתין רגעים מספר, מסכן שכזה, לא כדאי להעירו.

סוף סוף פקח הקבצן עיניו לרגע ומילמל:

עיף אני. אני רוצה לשכב במיטה… ומיד נדבקו עפעפיו מאליהם ונרדם שוב. כעס עליו הסוחר והחל מטלטלו ומעירו:

רבי יהודי, ראה נא ראה, איזה בן אדם אתה, לולא נתתי לך עשרה זהובים הלא נע ונד היית כל היום, ורגליך היו בצקות מרוב הליכה עד שהיית מקבל סכום כזה. עכשיו, בזכותי ובנדיבותי, אתה יושב כאן בחדר מוסק ונח בכורסה רכה, אך שכחת מיד שהסכום שקיבלת הוא כדי שתספר לי קורות בני ביתי.

מה לך נרדם, קום, עצל, פתח פיך וספר!

פקיד רודף כבוד

מעשה בשׂר ששלח אחד מפקידיו, לעיר שבאיי הים, שיגבה שם מיסים, מסוחרים, מאיכרים, מאריסים. אך הפקידוֹן דעת השׂר גנב, והתנהג באותה עיר ברהב: כל מקום שאליו סר, הציג עצמו כי הוא הוא השר.

לכן החניפו לו כל אזרחי העיר, מי בשוחד מי בשיר. עטרוהו בשבחי אמרים, ואף קשרו לו כתרים והיו לפניו כורעים: “השר, ירוּם הודו!” – היו קוראים.

גאותו הצמיחה לו קרנים: התלבש בפוּרפוּריה וענד עדיים, וכבר האמין שהוא, הפקידון, נעשה אדון; לא עוד נתינו של השליט, אלא בעל עטרה וטלית.

לימים נסע השׂר לאותה עיר, כדי לחקור את שליחו היהיר. בינתים נקראו לביתו שוטריו, ממלאי מצוותיו. השתחוו לפני הפקידון, השמיעו דברי חונף, כדרך שנהגו בו כל יום, ולא שעו כלל וכלל לאורח, השר המושל בכל הארץ ובאי זה, ולא חלקו לו כבוד כי־הוא־זה.

פתאום אימה נפלה על האויל, חש בענן טעון בפני האציל. אכן גילה השׂר כהרף עין, כמה הזיק עבדו גבה־העין; כמה פגע בו והשפילו, זה כסילו. מיד החליט להענישו, על רשעו, עד שיסיר הגאוה, והתאוה, לכבוד ולגדולה, שהפגין לראוה. והכול ילמדו לקח ויכירו, שהשר הוא שהסמיכו, וברצותו ינמיכו.

אכן, עבד גאוותן המצמיח לעצמו קרנים, כסיל הוא, וראוי לעונש שבעתים.

שני ענקים מכים

מעשה בשני מלכים, שמלכו על איי־ים סמוכים. היתה שנאה גדולה ביניהם. כל איש מהם זמם לכבוש את איוֹ של חברו.

פעם יצאו בת המלך האחד ונערותיה לרחוץ בים. היה הים רגוע. נכנסו לבין הגלים והחלו שׂוחות. פתאום התקרבה אליהן במהירות ספינת האויב. כחיות טרף קפצו החיילים מעל הסיפון, התנפלו עליהן, כבלו אותן והביאון לארמונו של מלכם.

כשהגיעה הבשורה הרעה לאזני המלך, אבי השבויה, קרע את בגדיו ונשבע: חרבי אשלוף מתערה ולא אניחה עד שים האויב יאדים!

מיד שלח ספינותיו מלאות גיבורים להלחם בשודדים שעל האי השכן. אך גם המלך הזה שלח לקרב צי ספינותיו, עליהן קשתים וקולעי חיצים למול הספינות הלוחמות, עד שהים געש וסער.

רק ספינות מעטות מצי זה ומעטות מן הצי שכנגד הבקיעו להן דרך והמטירו ברד חיצים, וגם לפידי אש ממחנה למחנה.

כך עברו שבועות, ובשני המחנות נופלים חללים ומשניהם עולות זעקות הפצועים. באותה שעה גם קמו סערות וכמה מהספינות עמדו ליהרס, אך לא פסקו מללחום, כי סער לבם משנאה גבר על סער הים.

ראו המלכים שהמלחמה לא תיגמר במהרה, ריחמו על בני עמם. בוקר אחד הופיע כרוֹז של המלך האחד על סיפון אחת הספינות וקרא בשפופרת גדולה:

הקשיבו, הקשיבו, שרים מפקדים, הקשיבו! הקץ לדמים הנשפכים! בחרו לכם את העז בגיבורים מחילכם, ואנחנו אביר הגיבורים מצבאנו, ויעלו השניים להאבק באי הקטן שבגבולנו. מלכנו ושרינו יצפו מעל הסיפון מזה, ואנשיכם – מזה. אם יפיל גיבורכם לים את גיבורנו, נהיה אנחנו לכם לעבדים, ואם שלנו יפיל את שלכם, תהיו אתם לנו לעבדים.

למחרת נשמע קול יוצא משפופרת של הצי שכנגד:

הקשיבו, הקשיבו! כבר בחרנו בגיבור, בחרו גם אתם! מחר בצהרים מאבק הבינים!

וכך עשו. למחרת ראו הצבאות שבציים שתי סירות, שבכל אחת מהן יושב ענק ערום למחצה וחותר אל האי הקטן. כך הגיעו אל החוף. שניהם יצאו מתוך הסירות ועלו אל האי. והנה, עד שהאחד פנה כה וכה, התנפל עליו יריבו, תפסו בשתי ידיו־צבתותיו הברזליות, העמיסו על כתפיו ורץ עמו לכיוון הים. אנשי הצבא של בני עמו ניפנפו בכידונים ובדגלים וקראו בהתלהבות:

בן חיל אתה!

השליכהו כנבלה!

גיבור מושיע!

כתר לראשך! השליכהו, השליכהו!

ובמחנה שממול – דממת מוות. נשימתם של הצופים נעצרה. תחושה של נידונים לתליה העיקה על לבם. פתאום, כשהתקרב הענק לחוף, עוד חמש פסיעות בלבד בינו לבין המים, קפץ הרכוב מעל כתפי תוקפו, נעץ ציפרניו בצוארו, הפילו ארצה ובבעיטה חזקה הטילו לים.

יחי המנצח! יחי המושיע! פרצו קריאות־שאגות מתוך ספינות המחנה המנצח, מפיות האנשים שיכורי הניצחון. מיד חתרו אל הענק שלושים איש והניפוהו תנופת כבוד וקראו: יחי! יחי! יחי!

כשהעלו אותו אל ספינת מלכם שאל אותו המלך:

אני תמה ומשתומם עליך, על שום מה לא תפסת בערפה של אותה חית טרף ולא השלכת אותה מיד הימה, אלא נתת לבזות עצמך, שיטלטלך כשׂק של מלח? הלא נשמתנו כמעט יצאוה מאימה, פן נהיה עבדי עולם לשונאינו.

השיב הגיבור ואמר:

אדוני המלך, בכוונה עשיתי זאת. ידעתי, לאחר שירכיב אויבי על כתפיו את כל כובד גופי, יחלש מטילטול המשא עד שיתקרב לים. ואמנם בהתקרבו לחוף כבר חשתי בנשיפותיו הכבדות. ידעתי: כוחו תש. באותו רגע התגברתי עליו והטלתי אותו לים.

*

הנמשל: איזהו גיבור – הכובש את יצרו. וכך היא מלחמתו ביצר הרע: בערמומיות מחליש אותו, ואז כובש אותו.

אב שר וילד בער

שׂר נודע היה בארץ, לבזהב שמו. וכשמו כן היה: בעל לב חם וטוב ורחום. כל שנכנס לשער ביתו – ממנו סר הצער.

והשר ישב בהיכל מפואר. עמודי שיש ורוד ולבן במבוא ההיכל, ובראשי העמודים היו גולות מגולפות ציצים ופרחים, ובאולמות האירו נברשות של בדולח, והרהיטים עשויים היו מעצי אלמוגים מעוטרים בשנהב.

וההיכל היה מוקף גן פלאים – כל מיני אילנות, שצמחו לפנים בגן העדן, ליבלבו ופרחו בו. ולעת ערב, כשנשבה הרוח, נעו העלים, וקול ניגון עלה מתוכם. וצמחו גם פרחים שרוח חיה היתה בהם. קשה היה להבחין בינם לבין הציפרים. ומדי בוקר, כשהקיצו הציפורים והפרחים נתנו קול, דומה היה כאילו מלאכים אומרים שירה.

וכאשר זרחה השמש הקיץ גם הנער, הנקרא בפי כול, בלחש ללא קול: הבער בן השׂר. אכן שנאוי היה על מהלכי על שתים ועל מהלכי על ארבע, ועל בני אדם. כי לבו לב אבן, היפוכו של לבזהב האב: את כאֵב הרעֵב לא כאב, עינו לא ראתה כל נוי בהיכל, אזנו לא שמעה כל ניגון בגן. זועף היה ועקשן. במעשים אינו בורר, תמיד ממרה וסורר.

וכשכעס היה משליך אגרטל על ריצפת הפסיפס, ושבר את הכלי ואת הריצפה הצבעונית גם יחד; היה זורק צלחות של חרסינה יקרה על תמונות ומנפצן לרסיסים. ועוד תעלולים רעים עשה: היה נכנס לגן וזורק צרורות אבנים על הציפרים. מרוגז התעופפו לכל עבר ועזבו את הגן לימים תמימים. ויש שהיה קוטף מן הפרחים הגדולים שנראו כציפורים, ולא שעה כלל לאגלי הדמעות שזלגו עם רסיסי הטל. אכן ציער הבן הרע את אביו לבזהב צער רב.

ראה השר שבנו יצא לתרבות רעה. הזמין אליו שני מורים זקנים. השתדלו המורים להאיר מחשכיו של הבער, אך לשוא, לא הצליחו להחזירו למוטב, כי אטום כאבן היה לבו והתורה לא נשרשה בו. וכך גדל הבן הזה ונשאר זר ומוזר, בקרבו לא שכך הסער. והאב זקן נמלא דאגה רבה לעתידו:

מה יהא עליו? – חשב בעצבות – הלא אחרי מותי יבזבז את כל הוני וסופו לחזר על הפתחים.

מה עשה השר החכם? ישב ימים על ימים וכתב מכתבי תחנונים והמלצות נלהבות לכל ידידיו, והניח את המכתבים בקופות של ברזל, ועליהן הסדיר שפע של שקלי זהב וכסף שורות־שורות. ואמר בלבו: לאחר שיבזבז בני את כל כספי ויתרושש לגמרי, ימצא מכתבים אלה, יקחם ויפנה אל ידידי שהיטבתי עמהם, והם יזכרו את חסדיי וירחמו על בני ויטיבו עמו.

טירת פלאים

בן יחיד היה לאב, והוא אהב אותו כבבת־עינו, מפיתו אכל ומכוסו שתה וידו לא זזה מידו. יום אחד קרא הילד בספרים שילדים בני גילו מטיילים בחוץ לארץ ורואים במרחקים פלאי־פלאים.

אבי יקירי, ביקש מאביו, שלח אותי לטיול עם חבורת ילדים. מדוע נגזר עלי להיות כלוא בבית כל הימים מבלי לראות כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו: גנים, ונהרות, גשרים ובניני פאר עתיקים וחדשים, ועוד ועוד?

ענה לו האב:

מיום שאימך מתה עלי, אתה נשמת החיים שלי. ואם תצא למרחקים אדאג מאוד שלא יקרך אסון, חלילה.

אם כן, אבא, צא עמי לטיולים בארץ.

הסכים האב, ובבוקר בהיר יצאו לדרך.

היה הבן הולך בצד האב. כשהגיעו לקוצים וברקנים הרימוֹ באויר, שלא ידקר בהם; וכשהגיעו לגשר צר, לקחוֹ בזרועותיו והעבירו; ובהגיעם לגבעה שקשה לטפס עליה הרכיבו על שכמו. וכך עשה בנהר, וכך עשה כששועל או זאב עבר בדרך.

יום אחד הגיעו לטירה עתיקה מוקפת חומה גבוהה, ושערי הטירה סגורים ומסוגרים. השתוקקו האב ובנו להכנס פנימה ולא יכלו.

החלו לסובב את החומה, אולי יגלו פתח קטן וייכנסו בו פנימה. כך הקיפו את החומה כשעתים, עד שנתעיף הילד והאב הרכיבו על שכמו.

לבסוף גילה האב אשנב קטן בנדבך העליון שבחומה, רק גופו של ילד רזה יוכל לעבור בתוכו.

אמר האב לבנו:

שמע בני, כרועה נאמן הייתי לך. בכל דרך שהלכנו שמרתי עליך ומנעתי ממך כל מכשול. אבל עכשיו, כשאנו עומדים לפני החומה הגבוהה הזאת שאבניה חלקות והאשנב בה צר, רק אתה בגופך הרזה ובגמישות שבך תוכל להכנס פנימה, וכשתגיע לצד השני מיד תפתח את השער מבפנים, אז אוכל גם אני להכנס.

*

אחד הנמשלים: תפלת ילדים זכה וטהורה, פותחת כל השערים. הדור הזקן חייב להוליך את הדור הצעיר ולסלול לו דרך עד שיגיע לאשנב שבחומה המקיפה את טירת הפלאים – התורה והחכמה.

כאן יטפס הדור הצעיר לגבהים ויפתח שער לדור הזקן.

חלום

איש נודע במסחר, חשב זה כבר: סוף סוף אסע ליריד, ואתעשר פעם ולתמיד.

רתם הסוסים למרכבה, כי עזה התאוה, להיות עשיר, ועם שחר יצא את העיר. כשזרחה השמש בגבורה, קרא לבהמה: “עורה!”, והסוסים כנשרים דוהרים, דרך גיאיות והרים.

הגיע ונשתקע ברעש ומהומה: תגרים מכל אומה ואומה, זה מוכר טלה פועה, ופלוני עגל גועה, אלמוני מוכר פרה אדומה, ופלמוני קונה פרי אדמה, אחד מוכר דגת ימים, ואחר קונה סרטני אגמים; שם גוי מבולבל כתם, שתה לשכרה וכספו תם, וכאן עיוור שר רעב, ניבלו ינגן עצב וכאב, ופרוטת נחושת יורדת לפחית – צילצול יתום ביריד.

והסוחר דנן, רץ מדוכן לדוכן, מחנות לחנות, ללא ליאות, בין מכריזים בקול: הי, אתה, בוא וטול, במהרה, במהרה, בשקל ובגירה, חיש קל, בסלע ובמשקל; אל תעמוד בוהה, אל תביט תוהה, הכול קנה: בושׂם וקנה, לבונה וציפורן, ושעורה מן הגורן, פטריות ואיטריות, כתפיות ומטריות.

והסוחר התיר הכיסים, וקנה קמח וגריסים, חגורות ועורות, וספרים להורות.

כך יצא שוק, ונכנס לשוק, עד שבא לכיכר האופים ונכנס לרחוב הרופאים. כאן הקיזו לו דם, ומכרו לו לעכברים סם, ובשוק הצעצועים, נזכר בצאצאים, הוסיף סוסי עץ וחיילי עופרת, וגולות צבעוניות עשרת.

כבר נטתה השמש לערוב, ולקניותיו אין סוף; דבר ביריד לו לא נמאס, והרעש לא הביאו לכלל כעס. והנה – קירקס. לחזות במשחק נכנס, יצאו דוב ופיל, סובבים בגיל, וגמדים, לבושי מדים, מתהוללים ורוקדים ועושי להטים, בולעים סרטים, ופולטים להבים, והקהל נלהבים, וצוהלים, לתעלולי הקופים.

פתאום הסוחר ברעב חש, יצא מן הרעש, ונכנס לבית היין, למלא המעים. שתה כוס גדולה “לחיים”, ולא רוה עדיין, כי בשתותו מדם ענב, נפקחו עיניו.

אין זה אלא מים, לנטילת ידים! צעק כעגור, אני מפה לא אסור! הביאו מגיתו של לוט ומיקבו של נוח, הלא ביריד מצווה לשמוח!

החישו המלצרים פעמים, והגישו מיני מטעמים: בשר ודגת אגמים, ברבורים צלויים ממוחיים, ברוטב ובמילואים מעים, ומוח של פר, וכבדי פרגיות כהר.

כה לחי! קרא הסוחר, בחיי, אַל יגונים! יש ויש בכיסים עשרת מונים! והזולל טוחן, לקערות ולקדרות כאל מצולות גוחן, אברים־אברים קורע ומשסע, ומחתך את הריאה, שׁוחק ומשחק ומפמפם, ואינו משתעמם.

וכאשר שרשרות הדקין, נמשכו לפיו מן המרקין, והגיע לפרפרת, הכריזו מעיו מרד. אך כוחו טרם תשׁ, וקינח הסעודה בכוס ענק של יי"ש. לבסוף קם הברנש, כספינה רעועה, מתנודד בקול ובתרועה, שכב לישון וחלם חלום:

הוא מצא מטמון, בחצר המלון: זמרגדים וספירים, ככוכבים ומזלות מאירים, מטמון ממש, ככתוב בשירים!

הנה האוצר אאסוף חיש, חשב האיש, ובלי כל טורח, עשיר אהיה כקורח!

חפר וחפר, מברק הפז מסונור, ופתאום נמלך, רעד בו עבר: הן באי המלון, יראו המטמון, יגזלוהו על אתר, וסופו יהי מר! לכן כיסה האוצר ברגבי אדמה והחליט למהר, לקנות הבית עם החצר.

*

כשהתעורר מן התרדמה, ביריד לא התמהמה, חזר לעירו בריצה, ולאשתו סיפר בדיצה, על כל שבחצר הבית מצא, ושכח שאין זה אלא חלום. ביתו ורכושו מכר בזול, ומיהר לעיר היריד פרוּק כל עול, כאן קנה הבית בטבין ותקילין, ומיד העמיד הבנים, למצוא היהלומים. כל היום חפרו ביזע, עקרו כל עץ, כל גזע; כבר נטתה השמש לשקוע, אורה עמד לגווע.

פתאום נפל הסוחר אין־אונים: הוי, מה רבו היגונים! אהה ואבוי, היכן אני?! – נזעק ביאוש, הן אבד לי כל רכוש! אין כאן אלא חלום! מה אומללתי, מה רוששתי, שהגעתי עד הלום!

פרופ' ישעיה תשבי, ערך חסידות, באנציקלופדיה העברית, כרך יז; פרופ' יוסף דן, שם וב“ידיעות” כט באלול, תשמ"ה.

אליעזר שטיינמן, באר החסידות.

הרש ש"י זוין, סיפורי חסידים.

אנציקלופדיה יודאיקה – חסידות.

מאיר אוריין – מדרגות.

הלל צייטלין, פרדס החסידות והקבלה.

מנדל פיקאז', חסידות ברצלב.

הרב א"ח גליצנשטיין, ר' ישראל בעל שם טוב.

אמנון רובר, “החסידות”, נושאים מרכזיים בתולדות העם והמדינה (בסטנסיל).

יוסף דן, הסיפור החסידי.

גרשום שלום, דברים בגו.

דר' יוסף שכטר, תורתו של הבעש"ט, הוצאת “אלף”.

א. היידו, ניגוני מירון (יובל, כרך ב, 1970).

הורודצקי, “חסידות, מנהגי החסידים”, 1928.

א. מרכוס, “החסידות”, 1901.

ז. פפר, ספר השנה ליהודי פולין, 1938.

יצחק רפאל, החסידות וארץ־ישראל, 1940.

א. ורטהיים, “הלכות והליכות בחסידות”.

מאיר אוריין, “הסנה בוער בקוצק”.

הרב עדין שטיינזלץ, “ששה סיפורי מעשיות של רבי נחמן ברצלב”.

סוף סוף הגעתי, ברוך השם, אל המוגמר, לאחר שנות עמל, בהדליקי בספר זה נר“ן (300) סיפורים ותולדות האדמו”רים ומבוא מקיף להיכל החסידות.

ותוּרם כאן על נס הזכות הגדולה שזכיתי לקבל מכתב-עידוד לקראת חיבור ספרי זה מהג“ג האדמו”ר רבנו מנחם מנדל שניאורסאהן, שליט“א מלובביץ' – ברוקלין – המנהיג הדגול של תנועת חב”ד והוגה הדעות שלה, יורשו הנעלה של סבו האדמו“ר הגאון ר' שניאור-זלמן מליאדי זצ”ל – מיסד חסידות חב“ד, שחיבר ספר ה”תניא" הקבלי-ההגותי-פיוטי הנפוץ בקרב רבבות בעולם. ואלו דבריו באיגרתו של כת“ר אדמו”רנו:

ויישר כוחו של הרב ב“צ ליפסקר שליט”א, רבה של ערד, המלמדני בקביעות ב“תניא” בכשרון-הסבּר מלהיב.

עומד אני תוהה ומהרהר: שמא נתקיימה בי המימרה הפיוטית של ר' נחמן מברצלב: "מכל מעשה טוב שאדם עושה נברא לו נר דל-אור; אך יש ואדם הדליק נר אחד מופלא שזהרו עז מנרות הרבה – – ".

יהי רצון ו“גביעי זהב” יעשו שליחותם כמו ט“ל ספרי האחרים לנוער ולעם שיצאו לאור משך כשלושים שנה, בתוכם פירושים ומבואות לספרי יהושע, ירמיהו, יחזקאל, עמוס; חמישה כרכים: אגדות ארץ ישראל, שלושה כרכים “יוסף משנה למלך”; “חיי הרב קוק” זצ”ל; ספר שירים::שירי ערב ובוקר ועוד.

ועלי לתת שבח והודיה ליוצר האור שהאירני וחיזקני בשׂיבתי והוליך את קולמוסי והגיגי למישרין.

ומודה אני לברוריה אשתי שעמדה לימיני במיטב שעותי למלאכת קודש זו. ותודות לגברת ישראלה זוהר, שהתייחדה בביתה עם ההגהות, תיקנה שגיאות דפוס והעירה גם לבעיות סגנון. כן מודה אני לדפוס “צור-אות” על מלאכת ההדפסה הטובה הראויה לשבח.

בס“ד, ערד, תמוז תשמ”ה אפרים צורף