

התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.
(אבות ד)
ספר בלי הקדמה כגוף בלי נשמה.
(ר' מנדל מקוצק)
הצדיקות והחסידות 🔗
חסידות משמע תנועה גדולה של למעלה ממאתיים שנה ביהדות, שהקימה שושלות של צדיקים, שיצרו אלפי ספרים, בהם הובאה הגותם היונקת מספרי הקבלה וממעינות היהדות של קדמוני-קדמונים. הרעיונות, הדרשות, המשלים והאימרות, שנרשמו בידי הצדיקים או בידי חסידיהם מושכי עט, ונמסרו משך דורות כתורה שבעל-פה איש מפי איש, יצאו לאור בספרים גדושי פיוט והכרת ערך האדם. הם מקיפים תחומים שונים ומיגוון פעילויות הסטוריות ויצירה ספרותית ורעיונית ענפה, ובהם חנוך לטוהר מוסרי, לדבקות בטוב ובנעלה, למסירות לעם ישראל ולתורת ישראל, לאהבה לכל איש בעם אף לפשוטי העם, לחיים של עבודת ה' מתוך שמחה והתלהבות.
עדות החסידים נתגבשו סביב חצרות הצדיקים. כתר הצדיקות עבר תחילה מרב לתלמיד, ולאחר מכן מאב לבנו או מאב לחתנו, בהבדלים מעטים. האמונה במעלתו המיוחדת שלהצדיק, המעוגנת באישיותו ובמשפחתו ועוברת בירושה מדור לדור, יסודה בהגות הקבלית, שלפיה הצדיק הוא דמות מכוונת ומקשרת בין הציבור שבעולם הזה לבין עולם הספירות העליונות, שם נשמתו ונשמות חסידיו. כך מוחלף הקשר הישיר שבין עובד האלוקים ובין אלוקיו, כפי שהיה מקובל ביהדות לפני כן, בקשר מתווך, כאשר הצדיק הוא המעלה את תפלותיהם של בני עדתו לפני כסא הכבוד, והוא המאפשר להם בעבודתו תשובה על חטאיהם והוא המוריד מלמעלה בנים, חיים ומזונות. תמורת זאת מעניקה העדה לצדיק אמונה רוחנית, המסייעת לו למלא את המוטל עליו בעולם העליון, ו“פדיונות” המספקים את צרכיו הארציים בעולם הזה. היחוד הסגולי המציין את רוח החסידות של כל השושלות הוא הדבקות בתורת הצדיק מבחינה רעיונית ובשושלתו וחצרו בתחום החיים הרוחניים היומיומיים.
אכן, לא בסתם העלתה החסידות על נס את דמותו ואורח חייו של הצדיק. פשוטי העם האמינו, שהצדיק הוא בן בית בעולמות העליונים, ומכוח תפלתו ומופתיו מתברכים בגשמיות; ואילו תלמידיו המקורבים לו ראו בו מאור וביקשו לשהות במחיצתו כדי להתעלות. לשון אחר: ההמונים ביקשו לראות בצדיק בעל מופת, והתלמידים – צדיק שחיי היומיום שלו הם למופת. היטיב לבטא זאת “היהודי הקדוש” מפשיסחא: "אותות ומופתים באדמת בני חם” – לבני חם, להמונים, דרושים מופתים; העלאתם של אלו ממדרגתם הנמוכה לא תעשה באמצעות גדלות רוחנית אלא רק על ידי ירידה זמנית מהעולם הרקיעי אל צרכי הגשמיות. שתי התפיסות האלו לגבי המושג “צדיק” אינן מנוגדות, אלא משלימות זו את זו. שכן גם העיסוק בצרכי היומיום של החסידים יש בו שליחות רוחנית, כדברי ר' אלימלך מליז’נסק: רצון הבורא הוא שיניח הצדיק דביקותו לפעמים ויתפלל בעד העם. אכן, כשיהודי היה נכנס לצדיק כפוף ראש ממשא צרותיו ומקבל ממנו רק מימרה אחת, סיפור קצר, או משל – מיד קרני אורה לא-מזה זוֹרחו בתוך תוכו, גירשו המאופלל, יישרו קומתו. בכך כוחו של הצדיק הדומה לתומר עושה פירות, שרבים-רבים נהנים מהם (בניגוד לו, המתחזה כצדיק, הרי הוא צדיק בפרווה – אָ צדיק אין פּעלץ – כלשונו של ר' מנדל מקוצק, הדואג לחימום נפשו שלו ולא של אחרים).
בכוונת מכוון מובלט בסיפורי החסידים מוצאם הפשוט של רבים מהצדיקים, שמבני דלת העם היו, ללא יוחסין (בנים של כפרי, אופה, כורך ספרים עני, חייט וכדומה). החסידות רוממה את האיש הפשוט, אך אין פירוש הדבר שביטלה וסילקה לגמרי את הלמדן. ההדיוט אינו הדמות האידיאלית – אך כשהוא מאמין תמים הוא מתעלה, ויש להתיחס אליו בכבוד. החסידות היא אמנם תנועה של אנשי ההמון, אך לא של ההמוניות, המנוולת את היהודים רחוקי הלמדנות. ולפי שאין בכוחם של אלו לעלות מתוך המוניותם ולהרקיע, יש להוריד את השחקים אליהם – וזאת עושה הצדיק, האדמו"ר.
אחריות גדולה רובצת על הצדיק לגבי יהודים תועים וחוטאים. על כן הוא רואה חובה קדושה לעצמו לחנכם, להחזירם לדרך הנכונה, לתשובה.
אחד הצדיקים הגדיר זאת במימרה: נשמתו של הצדיק כלולה בנשמות כל בני הדור. על כן ניתן לו להשפיע. לשם כך עליו לרדת תוך ענוה יתירה לרוחו של החוטא ביותר כדי להעלותה.
משל לטובע, הבא להצילו חייב לרדת לעומקו של הנהר או של הים ולמשותו החוצה תוך אהבה ומסירות נפש. עדת החסידים ברחבי העולם מזדהים עם המימרה של המגיד ממזריץ': “הצדיק גוזר והקב”ה מקיים, הקב“ה גוזר והצדיק מבטל”.
המיוחד בחסידות אינו בכך שהצמיחה צדיקים גדולים, אלא בזה שטיפחה תלמידים הצמאים לדבוק ברבי שלהם עד שנעשים הוא והם חד; כשם שלא תיתכן עדת תלמידים ללא צדיק, כך אין צדיק בלא עדת תלמידים. הוא מאציל עליהם, והם המלוכדים סביבו מעניקים לו משלהם. זו זיקת הגומלין שביניהם: הצדיקים הם האותיות, והחסידים – הנקודות; אותיות בלי נקודות אין להן הגיה, ונקודות בלי אותיות תלויות באויר. נמצא, הצדיק בונה את מבנהו הרוחני לפי טיב החומר והלבינים שמביאים תלמידיו. האמונה בצדיק רחוקה בתכלית מ“פולחן האישיות”. משמעה – כמיהה לאישיותו בזכות רוחניותה, הערצת גדלותו הרוחנית. הצדיק עצמו לא היה רואה עצמו כאיש עליון מיוחד ומובחר, כמו שהמשיל ר' משה מקוברין: אילו היה מלך תולה כתרו על יתד עץ פשוט, האם היתה לה ליתד זכות להתפאר? כך כל מנהיג אינו אלא יתד, שעליו תולה המלך את כתרו. מכאן, האמונה באדמו"ר היא אמצעי בלבד לחיזוק האמונה בשם יתברך.
האגדה החסידית 🔗
תורת החסידות היא בעיקרה תורה שבעל פה. רוב הצדיקים לא העלו הגיגיהם על הכתב, ואף אלו שכתבו אמרות ודרשות העדיפו את המלה החיה, המחנכת ישירות. דברי הצדיק, סיפוריו ומשליו נאמרו בדרך כלל בפני תלמידיו ליד “השולחן” בשבת ובמועדים, והם הועברו על ידם מפה לאוזן ונתגלגלו מעיר לעיר ומדור לדור, כאמור לעיל, עד שהועלו על הכתב בידי תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, שלא תמיד הקפידו להביא את הדברים בשם אומרם.
יש וחוקרי החסידות מתייחסים אל הסיפור והאגדה החסידיים כאל תעודות היסטוריות. אך אין הם מוּדעים לכך שהאגדה החסידית אינה תעודה, אלא כלי אסתטי המכיל אידיאות שמעבר לזמן ומקום, ואין כל חשיבות לכך אם המסופר בה נתרחש באמת או לא. עיקרה – משמעותה הפנימית והשפעתה על השומע. וכשם שאין מבינים את האגדה המדרשית אלא על יד התעמקות בפנימיותה, כך אין משיגים את ניגון המעשיה החסידית אלא על יד האזנה לצליליו וגילוי ההגות הגרעינית שמתחת ללבוש האלגורי הנשמתי. לסיפורים תכלית נעלה: לחנך לאמונה תמימה בנפלאות ה' ובישועתו שמחוץ לדרך הטבע; להורות לכל יהודי, אף לפשוט שבפשוטים, איך להתעלות למדרגות גבוהות. שכן ה' משלם לכל אדם, כמה שהוא אדם, מידה כנגד מידה: לצדיק כצדקתו, לרשע כרשעותו. הבעש“ט, אבי החסידות, הוא שהוריד את גביעי זהבה למקום נמוך, ויורשיו-ממשיכיו הנמיכום עוד, עד שכל יהודי פשוט נקרן מזיוום. בגדלות רוחם, במופתים שבידיהם ובהליכותיהם שבקדושה נטלו הצדיקים את האצילות ממרומי עולמם של יודעי הח”ן, יחידי סגולה, והעניקו אותה לתלמידיהם ולהמונים, שהאמינו בהם, וכולם שתו סיפורי הצדיקים בצמא, רוו ונתרוו.
החסידות התייחסה לסיפור החסידי כאל מקור בעל ערך חינוכי קדוש, אמצעי מובהק לתורת האלוקות ומדרגותיה וסולם להתעלות.
הבעש“ט היה אומר: “כל מי שמספר בשבחי הצדיקים, כאילו עוסק במעשה מרכבה”. הבעש”ט היה גם מייחד יחודים בכוח הסיפורים: כשראה שנתקלקלו צינורות עליונים ונמנע ממנו לתקן על ידי תפלה, היה מתקנם בכוח סיפור המעשה.
ור' מנחם מנדל בעל “הצמח צדיק” גרס: אפילו כולנו נבונים, יודעים את התורה – חב"דים גמורים, מצוה עלינו לספר סיפורי חסידות. צדיק אחר הוסיף: סיפור מעשה הצדיקים תורה היא, ויפה שיחתם של עבדי אבות מתורתם של בנים. ר' נחמן מברצלב, המספר בחסד עליון, לימד לחסידיו: במעשיות שמספרים החסידים על הצדיקים – דברים נעלמים וגבוהים מאד. בכוחם מקרינים מאורו של המשיח ודוחים הרבה חושך וצרות מן העולם.
הציפיה לגאולה 🔗
במז’יבוז' עירו של הבעש“ט נזרע הגרעין ונבט וצמח על ניצניו; במזריץ' של “המגיד”, יורשו וממשיכו, נעשה השתיל לאילן ענף. הבעש”ט היה נע ונד בכפרים ובערים הקטנות הנידחות ומשמיע תורתו בשדה, בקצהו של יער, בכל מקום בו גילה נשמה גבוהה שיש להעלותה. ואילו “המגיד” לא לבש עוד פרוות איכרים אלא גלימת משי של אטלס לבן ונעל נעלים לבנות (לבן מסמל בקבלה מידת החסד), ולא נדד בדרכים. החסידות בימיו השילה מעטה ניידותה הכפרית ונעשתה קבע. דברי תורה לא הושמעו אלא ליד “השולחן” של הצדיק. במזריץ' נוצרו דפוסי ההתנהגות של ההנהגה החסידית, שנתפצלה אחרי מותו של “המגיד” לזרועות רבות ברחבי אירופה המזרחית. אלו נפרשו על ידי צדיקים שונים, מתלמידי הבעש“ט והמגיד וממשיכיהם, שהקימו מרכזי חסידות ואף יצרו שושלות אדמו”ריות. כך נוצרו במרוצת השנים שני זרמים חשובים: חסידות המגיד הקדוש ורוב תלמידיו מכאן, וחסידות ברצלב וחב“ד – מכאן. בתורת המגיד רעיונות קבליים, אך אין הם עיקר הבנין, ואילו חסידות ברצלב וחב”ד, על אף ההבדלים שביניהן, שותפות הן בחזרתן אל הקבלה המקורית ובפיתוח שיטותיה תוך מיזוג עם משנת הבעש"ט. אלא כל החסידים מכל הזרמים ציפו לביאת המשיח, ועבודת ה' שלהם כוּונה לתיקון היחיד כדי לקרב את גאולת הכלל.
במיוחד תפסה הציפיה לגאולה מקום מרכזי במשנתו של ר' נחמן מברצלב. רעיונותיו הנועזים לאור האידיאות הרווחות בחסידות מאז, עוררו התנגדות גדולה בקרב ראשי החסידות שבדורו (בעיקר התייצב נגדו “הסבא” משפולא). מסעי הרדיפות גרמו לכך שסופרו, ר' נתן, גנז רבים מכתביו, וכן שחסידיו נקטו שיטת הסודיות בדרך הדיבור למקוטעין, בלחישות וברמזים המלוּוים העוויות.
כשראה ר' נתן שהגחלת מתעממת, דאג לפרסם ולהפיץ הכתבים של ר“ן בהתלהבות ובדביקות, עד שהחסידים ראו בעצם ההתייחדות עמהם משום סגולה לזכות לגילוי השפע הגנוז בהם, והכתירו את “סיפורי המעשיות” של ר”ן בתואר “קודש הקדשים”. כאן גילו חזיונות גאולה מופלאים המשתקפים באסוציאציות קבליות וזיהו הדמויות המשיחיות עם ר' נחמן. כן היו מהם שלמדו אותם בשבתות אחר התפלה תוך שהם מסבירים בדביקות המשמעוּיות הנסתרות. אכן ר' נחמן “חכם הקדושה היה, גם אמן מצד הקדושה, וכאמן מסוג זה בהכרח שהשפיע על חסידיו גם מבחינה זו”.
ר“ן האמין שנועד לשליחות משיחית, ותודעתו זו כבעל היעוד נתחזקה לאחר פטירת בנו התינוק של שלמה אפרים, בן השנה וחודשיים, בשנת תקס”ו. אמנם היה שרוי באבל כבד ואמר, שהיה ראוי לעונש זה על שגילה סוד ביאת המשיח, ולמד קל וחומר מהאר“י הקדוש: לפי שגילה סוד הגאולה לר' חיים ויטאל נענש ובנו הלך לעולמו; והוא, ר”ן, גילה סודות הרבה לחסידים הרבה, כגון: הרמז ליום ביאת המשיח והתפקיד החשוב שנועד לבן זה, שלמה אפרים, בגאולה הקרובה – אך משמת, נתעכבה.
אולם אז התחיל ר' נחמן להכיר ביתרון כוחו הרוחני לעומת העבר, ואמר שהרמזים העליונים שנרמזו לו על מות הילד, עכשיו הוא יודעם כפי שלא יודע אותם שום צדיק בעולם. אז גם פירסם סיפורו האלגורי “בעל השדה”:
דע, כי יש שדה, ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונאים מאוד – אשרי עין ראתה זאת. והם בחינת נשמות קדושות הגדלות שם. ויש כמה וכמה נשמות ערומות שנעות ונדות מחוץ לשדה וממתינות לתיקון, שיוכלו לשוב אל מקומן, והן כולן מצפות לבעל השדה, שיוכל להתעסק בתיקונן. ומי שרוצה לאזור מתנים ולהכניס עצמו להיות “בעל השדה”, צריך להיות תקיף וגיבור חיל וצדיק גדול מאוד, אך אינו יכול לגמור הענין כי אם במיתתו. רק אם הוא אדם גדול ומופלג במעלה מאד מאד, יכול לעשות פעולת השדה כמו שצריך בהיותו בחיים. וכשזוכה לתקן הנשמות ולהכניסן לשדה אזי טוב ויפה להתפלל, כי התפלה באה על תיקונה. ודע לך, כשהנשמות עושות פירות, כשעושים רצונו של מקום, אזי מאירות עיני בעל השדה וצופות, אזי יכול להסתכל בכל אחת ואחת ולהביאה אל התכלית…
כשהבין ר“ן שפעולותיו כ”בעל השדה" גרמו לתוצאה הפוכה משציפה, נקט שיטה חדשה והכריז באזני סופרו:
“אתחיל לספר מעשיות”.
סיפורי מעשיות 🔗
ברור ששיטה זו לא היתה עולה בידו ללא אותו כוח יצירה אדיר שפיעמוֹ באותה תקופה וביקש את פורקנו.
לר"ן היתה השקפת עולם ברורה בנושאים שונים, כגון: דעתו על ההתקדמות המתמדת של האנושות. הוא גרס שהדעה הרווחת כי במרוצת הזמנים החכימו הדורות, נכונה היא. אמנם היו הקדמונים חכמים מאד, אולם האחרונים גילו יסודות ועקרונות והוסיפו עליהם חידושים משלהם.
אולם מאידך גיסא גינה את דרכי המחקר השכלתניות של המשכילים החותרות תחת אָשיות האמונה; “החכמות החיצוניות” (כגון" הפסיכולוגיה, הפילוסופיה והאנתרופולוגיה) נוגדות ועוינות את המסורת היהודית. בהן ספקות ולבטים, ואילו באמונה התמימה שלוות נפש וכוח עמידה תלאות החיים. בסיפור “מעשה בחכם ותם” משתקף הלך מחשבה זה של ר"ן. אף על פי כן עמד בקשרי ידידות הדוקים עם המשכילים תושבי אוּמאן, אף השתכן בביתו של משכיל. גם חסידיו היו מיודדים עם המשכילים. לפי הסברו של ר' נתן ראה רבי נחמן בכל מסעותיו בקהילות אוקראינה רזין עילאין, וביותר בנסיעתו לאומאן, וכך פירש:
מפני מה נשא משה רבנו את בת יתרו דוקא? שכן כך הוא מנהגו של השם יתברך לאחד הפכים.
ועוד אמר: כשהמשכיל משתחרר מעמקי הקליפות ומכניע עצמו תחת הקדושה, מתעלה ומתקדש שמו יתברך; ואף המשיל לכך משל (ראה להלן הסיפור: “הנגזל הפיקח”). המשכילים האפיקורסים נמשכו אחרי ר"ן בגין קסם אישיותו, עירנותו ורגישותו האינטואיטיבית להתרחשות בסביבתו, מתוך הערצה לנפשיותו הפיוטית ולכשרון המספר שבו, ובגין שיטתו הנועזת לגבי זרמי החסידות שקדמו לו.
היניקה מן הקבלה 🔗
המשנה והנשמה הן שתים משלושת מרכיבי החסידות: ההלכה – המשנה – החלק העיוני ההגותי הקבלי שבה; האגדה – הנשמה – היסוד הפיוטי: סיפור המעשיה והמשל; ההווי הוא אורח החיים, המנהגים המיוחדים: ניגון, ריקוד, צוותא ועוד (ראה להלן). ההלכה עוסקת בעיונים לידיעת האלוקות ורזי התורה והמצוות ומושרשת בלבטי האדם שבמעמקיו, ואילו האגדה מרנינה ומרוממת את הנפש; שילובם יחד מפיח רוח חיים אפילו ברחוקי תורה ואמונה.
בהלכה – גדולתה של החסידות, באגדה – קסמה, בהווי – כוחה. גדולתה בכך שלא סיגלה לעמה רעיונות זרים פרי התקופה. מקורית היא; צמחה מתוך תוכה של היהדות, מהגותה השורשית. מכאן, לא בחידוש כוחה אלא בהתחדשות, בהחייאת כל שקפא ונשתכח מן הלב.
וכך אמר ר' מנדל מרימנוב, שבן חייט היה: שני דברים למדתי מאבי, כשהביאו לפניו בגד ישן, היה משתדל לתקן אותו כהלכה; וכשהביאו לו בגד חדש היה נזהר מלקלקל.
אכן זו תכליתה של החסידות: לתקן את הישן ולא לקלקל את החדש. בראשיתה ינקה מהכתובים בתורה ובנביאים, וכמה מפרקיה – שרשיהם במדרשים ובפרשות. אולם יותר מאלו הושפעה מכתבי הדרוש והקבלה בצפת שמן המאה הט“ז וגם מספרים שהיו נפוצים אז באיטליה ובמערב אירופה, שלא היו אלא נסיונות טרום-חסידיים להפיץ את תורת הקבלה בין שכבות רחבות בעם. כן הושפעה מ”חובת הלבבות“, מכתבי ר' יונה גירונדי, מ”ארחות צדיקים" ועוד, ומן הפרשנים: הרמב“ן, איבן עזרא, אלשיך ומהמהר”ל מפראג.
המקור החשוב ביותר ממנו ינקה החסידות הוא הקבלה: “הזוהר” הקדוש וכתבי האר“י זצ”ל. מקבלת האר“י קיבלה ההגות החסידית את המושגים “אצילות” ו”עשר הספירות" וכן את האידיאות המרכזיות שלה, כגון: הצימצום, השבירה והתיקון, אלא שסיגלה אותם ברוחה, כשהיא מעמידה במרכז את עבודתו היחודית האינדיבידואלית של האדם להתעלותו.
הצימצום פירושו: האלוקות האינגבולית-האינסופית צימצמה עצמה למען נבראיה בתורה, ואילו היהודי בכוח לימוד תורה חושף את גדלותה של האלוקות;
השבירה משמעה: שעה שהאציל הבורא מאור האינסוף שלו לעשר הספירות, רק האורות העליונים ביותר יכלו להכיל הניצוצות. הספירות הנמוכות נשתברו והניצוצות נתפזרו לכל רוח. כשיחזרו למקומם, תבוא הגאולה. ולפי שהם מצויים בכל מקום בעולם, הרי מחובת היהודי להעלותם בטהרם, דהיינו: “לתקן הכלים”;
התיקון פירושו: רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו של האדם שקולים כנגד רמ“ח מצוות עשה ושס”ה מצוות לא תעשה; כשחוטא, מתקלקל בגופו אבר או גיד מקביל לזה שבנשמתו, וכעוסק בתורה, מתקן גופו ונשמתו.
והוא הדין לגבי האצלה: לפי שקדושת ה' בכל מקום בעולם: “מלוא כל הארץ כבודו”, והיא נוכחת תמיד, הרי אף בחיי יום-יום, בתחומי הגשמיות אפשר ליהודי להיות קרוב לה', כשכל מעשיו לשם שמים.
עשר הספירות 🔗
כשהבורא, המכונה אינסוף, עלה ברצונו לברוא את כל עולמותיו, חולל מתוך האינסוף את החלל הקוסמי והאציל ממרומיו את אילן הספירות המשמשות מתווכות בין אינסוף לבין היקום ושאר העולמות, הנמצאים גם הם בחלל הקוסמי האינסופי. עשר הספירות הן מדרגות של קרינה ושפיעת כוחות נאצלים מן האינסוף הנמצאים בתנועה מתמדת. אצילות משמע, חשיפת השרשים הקדמונים מתוך ההעלם אל הגילוי.
עשר הספירות נקראות גם מדרגות, כוחות, תחומים, מבּועים, לבושים, שערים, פתחים. ועם שהמספר אינו חל כלל וכלל על שום מושג מטאפיסי, אף על פי כן ננקטו על ידי חכמי הקבלה מספּרים, כדי לאפשר הגדרות של העולמות והכוחות הנאצלים.
כתר, ספירת עליון גובלת עם אינסוף. בה רצון הרצונות, ראשית ההתעוררות בתוך תוכה של האלוקות, בטרם נפנתה חוצה, אל הבריאה.
חכמה, היא הספירה השניה, היא המחשבה האלוקית, הבראשיתית לכל ההויות והמציאויות. בחכמה צייר הצייר העליון כל הציורים וגילף כל הגילופים בגליפות המקוריות של מעלה. שכן כל מציאות שבעולם התחתון, מקבילה לה מציאות מושלמת ונשגבה לאין שיעור באינסוף. התכנית המופלאה של כל העולמות באה לכלל התממשות בבינה, היא הספירה השלישית. כל הגילופים הדקים בחכמה מתגבשים ומתממשים בבינה. כאן גם נבראה התורה.
חסד, היא הספירה הרביעית, בה מתגלה הטוב המוחלט של אלוקים השופע אור ברכה. מידת החסד והרחמים גושרת בין ספירת החסד לספירת הגבורה, שהיא כולה ספירת-הדין.
ספירה זו שרויה בחשכות וקדרות. אלא שקדרות זו אינה אופל גמור, היא מין אש שצבעים וגוונים מתלהטים בה בשיעור עצמת החטא והדין. אך כוח החסד והרחמים מבטיח את קיומו של עולם.
הספירה השישית היא תפארת; ושש הספירות שלמטה מבינה, זיקה להן לתפארת. היא משמשת להן כגזע והן כענפים הצומחים מן הגזע. כדי לשבר את האוזן ציירו חכמי הקבלה את הספירות כעולם מיקרוקוסמי באברי גוף האדם כשלימות: האדם עולם קטן הוא; מתגלמות בו עשר הספירות. והלב משמש בו תפארת.
תפארת אינה נאצלת במישרין מכתר, אלא הדעת מגשרת ביניהן והיא נעשית פנימיותה של תפארת. נצח והוד – אלו הן בבחינת תאומות המסמלות את מקור הנביעה והקרינה של הנבואה. נצח והוד מצטיירות בדמות סימבולית כשתי השוקיים של האדם.
השוקיים המשוות זקיפות למין האנושי, בניגוד לשאר החיות, נותנות לאדם את הודו, שראשו מתמשך בקו אַנכי כלפי שמים. היינו, הוא שואף להתרומם ולהתחבר עם הנצח.
יסוד, היא הספירה התשיעית, המצטיירת בדמות הסימבולית של האדם באות ברית הקודש שבגבר. זו ברית קודש בין האלוקות לישראל, והבטחת שפע ופוריות האדמה והאדם.
והספירה התחתונה היא מלכות, היא בקצה התחתון של עולם האצילות ובראש העולמות הרוחניים והפיסיים כאחד.
מלכות מוציאה אל הפועל את מידותיו של אלוקים, שבהן נגלית ומתגלמת מלכותו.
ונאה הוא משל הנר ופתילה, שהם כנגד ההוויה החמרית הגסה; האור התכול-שחור שבקצה הפתילה מסמל מלכות, האור הלבן מאיר כנגד תפארת, וּבאור הסתום שבהילת הנר משתקפת בינה. ומשחק הצבעים שבאור התחתון, שלעיתים הוא תכול ולעיתים נוטה לשחרות, ויש שנראית בו אדמומית, רומז לתנודות במהותה של מלכות, המושפעת מכוחות החסד והדין.
והתכלת כוללת את כל הגוונים. כשהדין גובר בתוכה, מתלהטת בה האדמומית, ובהיותה מנותקת מן הספירות היא נעשית שחורה, חסרת אור.
והלובן מציין את מהותו הקבועה של אלוקים במידת הרחמים. והאור הסתום המקיף את הנר מסמל בינה, המסתתרת מעל לספירות שלמטה ממנה, אבל היא חובקת אותם כחבק אם את הבנים.
ספירת מלכות זיקתה לעולמנו הפיסי. מכאן משוך השפע לשבע הספירות העליונות המתאחות באחווה ללא הפרד.
התבודדות 🔗
המתבודד אינו בודד כלל. הגיגיו, הלך רוחו, לחישותיו מנשמתו נובעים, ממעמקיו. הוא חש כאילו מאזין למשק כנפי מלאכים. התרוממות הנפש מצויה בשעת התבודדות והתיחדות בחדרי חדרים או בשדה, ביער, בהרים, כמו שנהגו הבעש"ט וסיעתו, וביותר מה שמסופר על ר' נחמן מברצלב, שאמר: למתפלל בשדה באים עשבים ואילנות ומצטרפים לתפלה.
הבודד זרוק, מנודה מחברתו, מדורו, מעמו. הוא אומלל ומדוכדך. הוא שרוי בבהיה, מעורר רחמים. הרתוק למיטה או הנכה חש כבילות בשלשלאות ברזל כאסיר בכלאו. זרועותיו מושטות לסורגים, משוועות. ואילו המתבודד, הלך-רוחו מרומם ומתרומם לעולמות עליונים.
הצדיק בהתבודדותו בן חורין, כמשורר הוא מפועם השראה עילאית. התבודדותו – כור מצרף לנשמתו ודוגמא מאלפת לחסידיו לקראת זיכוך הנפש ועידון המידות, לקראת עבודת השם ואהבה אליו, לקראת עשית חסד עם בריותיו. אז מוצא הצדיק תיקון לעצמו, לחסידיו, לעולם כולו.
בכוח ההתבודדות מגיעים להתפשטות הגשמיות, לקדושה, לראית נסתרות, לגילוי אליהו, כן זוכים לגילוי שכינה, לאור נגוהותיה. בהתבודדות של קדושה נעשה הצדיק גשר וסולם לעילה לספירות האלוקות.
בשעת ההתבודדות וההתבוננות מתוך התרכזות חייב יהודי לדעת, “שירגיש תחילה שהוא בעולם העשיה ואחר כך שהוא בעולם היצירה ואחר כך שהוא בעולם הבריאה, עד שיראה עצמו כמרחף בעולם האצילות, וכמו שאדם מהלך מחדר לחדר כן יהלך בדמיונו בעולמות העליונים, אבל עליו לרסן עצמו ולבנות גדר סביב עצמו כדי שלא יפול למטה”. יש ואפשר להתבודד גם בבית שיש בו אנשים, ויש שאפילו צפצופי עופות יכולים להפריע. הכול לפי רוח המתבודד ואישיותו.
דביקות 🔗
חסידים נוהגים להניח תפלין של רבנו תם בנוסף על אלו של רש“י1, לכוון כוונות לפני התפלה (אמירת “לשם יחוד קודשא בריך הוא”), להתפלל בהתלהבות יתירה ובדביקות, בניגונים שחיברו הצדיקים ובריקוד, עד להתגלגלות על הארץ כדי להגיע להתפשטות הגשמיות. הדביקות שבתפלה שרשה אמנם בהוגי הדעות הקדמונים, כגון הרמב”ם, שגורס: “המתפלל יפנה אל השם יתברך שימצא נפשו בעולם השכלים ויביט עם כוח המדמה ויראה וישמע מה שלא יהיה בו שום ספק ומביט בעתיד כמו בעבר”. ובמיוחד הדבקות היא רעיון קבלי ידוע: הזיווג האלוקי בין ספירת “תפארת” לספירת “מלכות”. אלא החסידות הפכה אותו למרכזי בחייו של היהודי: דביקות האדם באלוקיו, המושגת בעזרת הנשמה.
הנשמה היא אחד מחמשת חלקי הנפש, שקרויה נר“ן-ח”י: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, המקבילים לעולם הספירות האלוקיות. הניגוד בין הגוף לנשמה מקביל לניגוד בין היצר הטוב ליצר הרע. הנשמה כולה אלוקית, והגוף משכנו של היצר הרע. על היהודי לשאוף להעלות הגוף למדרגת רוחניות גבוהה בעזרת החלק האלוקי שבו, המתדבק באלקים שמסביבו ומעליו.
מכאן שדביקות משמע, התמסרות בלב ונפש מתוך אהבה, יראה ואמונה שלמה לה‘, לבריתו ולמצוותיו: "ואתם הדבקים בה’ אלקיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ד). היא מושגת בעזרת הכוונות שמכוונים תוך ריכוז המחשבה, הלב והדמיון לפני התפלה, ובשעת התפלה – תוך התלהבות והתפעלות: “חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין” – שעה זו הקדישו להתבוננות, למדיטציה בהתבודדות (ברכות ל, ב).
כן היו שוהים בין תפלה לתפלה עד שהתחוננה דעתו של המתפלל, דהיינו שיתפלל בלשון תחנונים, או שתתחולל דעתו עליו, שתתחזק דעתו, ומסתמכים על “ואתחנן אל ה'” (דברים ג) ועל “ויחל משה” (שמות לב). הדביקות בתפלה צריכה להיות כה גדולה, שאפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך בעקבו לא יפסיק (ברכות ל, ב). גם משורר התהלים פוסק: “עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה” (ב, יא). ברור שמשה רבנו וכל הנביאים הגיעו לדביקות מוחלטת בדרגותיה העליונות. כללו של דבר: בכוח הדביקות מגיע החסיד לרוח הקודש.
ר' שלמה מקארלין הקים בית-מדרש למתפללים בהתלהבות גדולה; תלמידו ר' אורי מסטרליסק נקרא “השרף”, שכן תפלתו היתה כל-כולה להבות. בדביקות מלאה שלהבת י-ה התפללו גם חסידיו. אלו סיפרו על רבם, שראוהו בשעת תפלה איך ראשו מתנשא ומגיע עד לשמים. כן מספרים עליו: פעם אחת התפלל בבית-כנסת שהיה שייך לפנים לשבתאים, פעלה תפלתו כך שלמחרת בערב נשרף בית הכנסת באש.
ר' מרדכי מלכוביץ' הורה, שהדביקות בתפלה צריכה להגיע להתפעלות והתלהבות כה גדולה, עד שתורגש בה מסירות נפש והקרבה עצמית ממש – מזבח ה'. ומסופר עליו שמרוב תפלה בדביקות נסדקה ריאתו (ראה להלן).
אכן השער לדביקות הוא התפלה. כשאדם שרוי בתפלה בכוונה עצומה הוא מתעלה ממדרגה למדרגה וכשזוכה – מגיע לשלב הדביקות המתמדת, הממשיכה להתקיים גם לאחר התפלה ובכל מעשי היום-יום שלו ומקדשת אותם. להשגתה של זו המתמדת זקוק האדם לסיעתא דשמיא, המוענק לו בזכות מעשיו הטובים, כפי שגרסו: “הבא ליטהר מסייעין אותו” (שבת קד).
אולם לדביקות גמורה עם השכינה מגיעה נשמת האדם רק לאחר פטירתו, כשהיא נפרדת מהגוף. ובימות המשיח יזכו כל ישראל לנוכחות השכינה לנצח. ובספר “הזוהר” הקדוש מוזכרים גם זמנים אחרים של דביקות והתמזגות מוחלטת של הנשמה עם השכינה.
בדביקות העילאית תטפס הנשמה ממדרגה למדרגה מספירה לספירה, ביחוד מיסוד לתפארת ומכאן לחסד. הנשמה הנאצלת, הצרופה תנתק כל הכבלים שכובלים הגוף ותתאחד עם הקדושה העליונה, עם האינסוף.
המקובלים מבחינים בדביקות המחשבה, המתרכזת בהגות האנושית, בחכמה היהודית הקדושה, ובדביקות החזון – זו דביקות האדם עם רצון ה' שמשיגים בכוח התפלה. גם שלבי ההתלהבות מזדהים עם דרגות בדביקות. ויש מציינים סוג נאצל של דביקות הגובלת עם נבואה – זה הגשר בין האלוקות והאדם.
במכתב שכתב הבעש“ט לבעל “התולדות” הוא מציין: בכל בוקר בשעת לימודיו ידבק עצמו היהודי באותיות בדביקות גמורה לעבודת בוראו, ואז ימתיק הדינים בשרשם. וכן כותב בעל “התולדות” בשם הבעש”ט: “שידבק עצמו אל פנימיות אור אין סוף שבתוך האותיות”.
הבעש"ט הורה לחסידיו:
הדביקות אינה התכלית הסופית בעבודת ה', אלא היא ראשית דרכה, היא מתמדת וחלה על כל אדם. ולא רק התפלה מחייבת דביקות אף עניני חולין מחייבים אותה. כל מעשה האדם חיב להיות לשם שמים.
גם השמחה היא אחד מעמודי התווך של החסידות, וב“ספר החסידים”, שקדם לבעש"ט, הוראה ליהודי איך להתפלל: באותו ניגון שנעים ומתוק בפיך, ניגון המשמח את הלב, למען ימלא פיך אהבה ושמחה למי שרואה לבבך.
השמחה מסמלת התגברות על פיתויי היצר הרע, שמתגלמים בעצבות. היא באה לכלל ביטוי מיוחד בתפלה ומשתלבת בדביקות.
בתפילת היהודי לא רק הודיה לה' ותחינה והפצרה לישועתו בצר לו, אלא בכוחה מתקרב המתפלל להקב"ה. נפשו נפתחת, נדלקת ומעלה בהתלהבותו דברי התפלה לפני השוכן במרומים. הדביקות וההתלהבות מגיעים לשם עד כדי התנתקות מן הגשמיות ומכל הסובב, עד להתפשטות המציאות, כאמור לעיל.
גם לימוד התורה חייב לעלות במהותו על סתם לימודים ב“ישיבות” או בבתי מדרשות. החסידות מחייבת לראות בכל אות ואות בתורה עולם-מלא, שכן אור עילאי גנוז בהן. התבוננות, התעמקות מתוך כוונה טהורה ונעלה בדברי התורה ובאותיותיהם הן המוליכות את הלומד לרוממות, לקרבת האלוקות.
כשיש לאדם משאלות והוא מביען בתפלה, יש והן מתגשמות, ויש שאינן מתגשמות. “התפלה-הבקשה שלא נענתה מהווה בעיה ומנסים להתמודד איתה”. ועוד נמסר לנו בשם הבעש"ט: סימן זה מסור ביד האדם שאם הוא יכול להכין לבו להתפלל בלי שום מחשבה זרה או בדחילו ורחימו, כל אחד לפי מדרגתו, יכול הוא לדעת אם נענתה.
“כשאדם מתפלל לטובת עצמו בלבד, הוא מכניס גופניות לתוך התפלה, והיא נעשית מסך המבדיל בין הקדוש ברוך הוא לבין האדם”.
התפלה האמיתית צריכה להיות רוחנית, ולא לתועלת העולם הזה. בניגוד למחשבת רבים, שהעיקר הוא שתתגשם בקשתם למטה בעולם הזה, ואם אינה מתגשמת כביכול תפלתם היתה לשוא. והבעש"ט מציין כלל גדול בתפלה: שלא יכנס המתפלל בעבי הקורה שיעשה מבוקשו בהכרח בעולם הזה. שכן התפלה היא צורך גבוה ועליה להיות מכוונת לתיקון למעלה. וצריך האדם להתפלל שיזכהו ה' ויאיר עיניו לקבל את כל הבא עליו באהבה.
הניגון החסידי 🔗
הניגון החסידי רווח בלבושים שונים: בקטעי תפלה ובפסוקים מהמקורות, ובאמצעותו הורמו על נס השמחה וההתלהבות במיוחד בסעודות שבת וחג, בראש חודש וסעודות של מצוה. את הניגונים יש לסווג ולהבחין בין אלו שחיברו הצדיקים בעצמם ובין אלו ששילבו לתוכם קטעים, צלילים וקצבים של ניגוני הונגריה, אוקראינה ואחרים. הניגון החסידי משמש כאיפיון מוסיקלי מרכזי של חיי החסידות ומזדהה עם הרוחניות היהודית הכללית. כשהחסידים שרים ניגון בלי מלים מלווים אותו בהברות וקריאות, כגון: אה, או אוי, הי, בם, יה-גם-בם וכדומה ושוזרים באותו ניגון תכנים שונים, כאמור לעיל.
כשהניגון מלובש במלים הוא מקדים את המלים התואמות, אפילו אותם הניגונים שחוברו לכתחילה לתפלה או למימרה מסוימת.
המלים מתנגנת בהרמוניה מנעימה. את הניגונים יש לסווג לניגוני "שולחן“2, היינו: הניגונים העיקריים שמושרים ליד ה”שולחן" של הרבי בשעת הסעודה כשהחסידים הרבים מסובים אליו; ניגוני מחשבה, ניגוני דבקות, ניגוני מוסר, ניגוני התייחדות וכו'. ניגונים אלה מתחלקים לקצובים או בעלי ריתמוס חופשי. לפעמים הם באים בתרכובת קיצבית או חופשית כאחד. אלו שבקצב חופשי קרובים לדיקלום שירה חזני. רבים מהניגונים החסידיים מושפעים מן הקצב ההונגרי. בשושלות חסידיות מסוימות, כגון: חב"ד וויז’ניץ, מעידים הניגונים על השפעת המוסיקה העממית של מזרח אירופה, כגון: “דוינא” הרומני, ואילו ניגוני מודז’יץ ובובוב הושפעו מן המוסיקה המערב אירופית.
הרכב הניגונים שונה; יש מחולקים לבבאות (בבא – מארמית שער) משתיים עד שבע בבאות, ובניגודים יוצאים מן הכלל עד כדי ל"ב בבאות, כגון: בתפלה “אזכרה” של ר' ישראל טאוב ממודז’יץ.
רוב ניגוני הריקוד החסידי הטונים שלהם מטיפוס אחד. מיבנם מקורב לניגון הרווח לתפלת “אהבה רבה” שלפני “שמע”.
במחצית ניגוני הריקוד המלים שאובות מפסוקי מקרא ותפלה. הם קצרים ומוטעמים למלודיה ולפעמים חוזרים חלקית על עצמם כפי שהניגון והקצב מחייבים. קרובים להם ניגוני “השמחה”, אלו מושרים לאט יותר ובלי ריקוד.
בתוך הוולסים והמרשים של עמים שהושאלו לניגוני הריקוד החסידיים הושקעו תכנים של החסידות, בעיקר למסיבות “השולחן” ולתפלות בציבור. אלו אינם קשורים לתנועה הריקודית וחלו בהם שינויים קצביים.
הניגונים שהיו מצויים בעיקר בידי “כלי זמרים” לשמחות מצוה, כגון: לחתונות ועוד, אופיים מורכב מיסודות מזרח-בלקניים, טורקיים וממקורות מהמזרח הקרוב, מוטיבים שונים השאולים מפודוליא, וילנא ואוקראינה המערבית הם מצומצמים ואין בהם כדי להעיד על השפעה ניכרת על הסגנון החסידי בניגון.
אבל אצל חסידי בובוב, גור, מודז’יץ, ויז’ניץ, מרמרוש, סאטמר, מונקץ' וקאלוב חלה השפעה מוסיקלית מרומניה והונגריה. בשושלות של אדמו"ורים שונים חלה השפעה גם מטרנסלווניה והרי הקרפאטים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות