דומה לי, כי הדים מן הוויכוח בין פרקליטי התורשה לדוגלים ביכולת החינוך והסביבה להשפיע על האדם ואף לשנותו מעיקרו, נשמעו לי כבר בילדותי, אמא היתה חסידה של החינוך, ובעיקר של החינוך העצמי. היא האמינה למשל שבטהובן היה בטהובן רק בכוח חינוכו העצמי. מכוח אמונתה זו היו לה תביעות מפליגות מאבא, החל בזו שיתרגל לשים את חפציו במקומם וכלה בזו שישכנע את עצמו לא להיות עקשן. לדעתה רק בגלל עקשנות קרא ספרי זיכרונות והיסטוריה בלבד ולא לימד עצמו לקרוא ולאהוב פיוט, ואולי אף לכתוב אלו שורות בכוחות עצמו. אבא התקומם, כמובן, ונעשה – שלא מדעת, אני חושב – לאחד מנציגיה המותקפים של תורת התורשה.
בואו של הדוד מאמריקה נפל לידי אמא כמציאה מהשמים. שכן היה הוא לדעתה דוגמא חיה של אדם בעל מטען תורשתי שלילי שעשה מעצמו איש המעלה. היא ביקשה להציגו לעיני אבא כמופת וכאמת־מידה ועל־ידי כך להעתיק את הוויכוח ביניהם מהמישור העיוני למבחן המעשי בחיי יום־יום. ומעשה שהיה, כך היה:
יום אחד, משהו לפני פסח 1936, נכנס גבר קשיש למשרדו של אבא ואמר לו בקול באס, “אני הדוד שלך פנחס, מאמריקה.” כמובן שאבא לא האמין לו ותבע ממנו הוכחות. אבל בטרם החל האיש להמציא אותן וכבר פרצו חבריו של אבא לעבודה בקריאות התפעלות על הדמיון המפתיע בין שניהם. אז לקחו אבא והביאו הביתה ואף הזמינו להסב עמנו לסדר פסח. אולם הדוד לא נעתר להזמנה. הוא הודיע לנו, כי לא בא לפקוד אותנו, קרוביו, וכי בגלל קרבת־משפחה לא היה מבזבז כסף ונוסע לארץ־ישראל, וודאי שלא בא להסב עמנו לסדר. כל כוונתו למכור את הפרדס ולחזור מיד לברוקלין, כדי לחגוג עם בני משפחתו. וכראיה לכך שלף מכיסו מפתח ייל לדירתו, הפכו פעם פעמיים בכף ידו, ואמר לנו בעינים מבריקות במשובה, “הם יחכו לאליהו הנביא – אבל אהיה זה אני שאכנס בדלת.”
למראה הדוד קראה אמא בסיפוק, “איזה דמיון! אותו ראש, אותו אף. עכשיו נראה אם זו גם אותה עקשנות.” ואכן הדוד ואבא נראו כתצלום אחד בשני פיתוחים, האחד בהיר מחמת חשיפת־יתר, והוא הדוד שסימלון של שער־כסף עיטר את קרחתו; והאחר כהה, והוא אבא, שהשיער שנותר בראשו עדיין שחור.
הדמיון המשפחתי שהומחש כל־כך על־ידי הדוד, האיר לי פרשה סתומה שהתחוללה לפני בואו. אבא היה חוזר מעבודתו ומספר לנו ברוגזה, כי לאחרונה כל פעם שהוא חוצה את רחוב הגשר הוא רואה את אביו צועד מול פניו. אלא שתכף ומיד נעלם מעיניו, כמו בלע אותו הכביש. מאחר שאביו מת בגיל צעיר בראשקוב, הבין אבא שלא ייתכן כלל שאביו משוטט לו במרכז המסחרי בתל־אביב ומשחק עם בנו במחבואים. מכאן – אבא אהב להסביר הכל על דרך ההיגיון, בעיקר לאמא ולי – שהיה זה אדם אחר לחלוטין. פעמים אחדות חקר אבא את הסבלים היושבים על המדרכה ברחוב הגשר לזהותו של האיש הנעלם, שלפי דעתו היה יהודי ספרדי דווקא. לסבלים לא היה מושג במי הוא מדבר. אבא ראה, אפוא, שישועה מאחרים לא תצמח לו, כי כמו תמיד גם הפעם יהיה עליו לעשות הכל בעצמו, בשתי ידיו, ולכן החליט לשים לאיש מארב, לתפסו ולהציל מפיו מיהו מהו ובעיקר היכן נולד, בראשקוב, בסלוניקי, או במקום אחר. וכך, כל בוקר, היה מדלג בפסיעות חתול אל פינת־הרחובות, כורע על ברכיו בסמוך לכותל ומצפה במארב, כשהוא משלח מדי פעם מבטים לעברה השני של הפינה. אלא שתמיד, ללא יוצא מן הכלל, הצליח האיש הדומה כל־כך לאביו לחמוק ולהיעלם מעיניו. ואולי היה אבא כורע על ברכיו ברחוב הגשר עד היום הזה לולא הבחין, בוקר אחד, בדמותו הנשקפת לו ממראה גדולה שנקבעה, ללא ידיעתו, בכותל החיצוני של חנות־צבעים, ממש בפינת הגשר ויפו. אז נפתרה לו כל התעלומה במחי־יד אחת. אבל לי הסיפור לא היה מוסבר עד שלא ראיתי את הדוד ולא נוכחתי בעיני מה רב כוחו של הדמיון המשפחתי. רק אז הבנתי כיצד דימה אבא שזה סבא הנשקף במראה.
שאלות רבות ושונות הציגה אמא לדוד, ותכלית כולן היתה להוכיח לאבא שחרף משקע תורשתי זהה הצליח הדוד – על־ידי חינוך עצמי כמובן – לעצב לעצמו תדמית נאה. אבל לי, אותה שעה, היה חשוב דווקא הרווח הצדדי שנפל בחלקי, קורטוב מתולדות המשפחה. מתשובות הדוד הסתבר שהכל החל בראשקוב על נהר דנייסטר באוקראינה.
הדוד היה אחיו הצעיר של שבתי טבצ’ניק, אבא של אבא, ואחד מחמשת הבנים ושלוש הבנות של צבי־הירש, שבחלקו נפל הכבוד להיות טבצ’ניק הראשון. שכן אביו של צבי־הירש נקרא דיחטיאר, הוא השם המקורי של המשפחה. הלה היה יערן כאבותיו ומהשרף של עצי האשוח היה רוקח מין עטרן (ברוסית דיחטיאר) למשוח בו צירי־עץ של אופני־עגלות וגם מגפיים (אילו פרנסות! חשבתי לי אז). היו לו לדיחטיאר בנים רבים, אלא שהיה צריך לקרוא לכל אחד מהם בשם־משפחה אחר, כדי לעשותם בדרך זו לבנים־יחידים ולפטור אותם על־ידי־כך מהגיוס לצבא. קצין הצאר בראשקוב היה מקבל את המגיע לו ומעיד בשבועה על בני דיחטיאר שהם בנים יחידים. כך רק הבכור נותר לשאת את שם האב. לאחרים בחר קצין־הצאר שמות חדשים כיד הדמיון הטובה עליו, כמו טבצ’ניק לאותו צבי־הירש, משום שבמשפחה גם טחנו ומכרו טבק להרחה; אחד כינה קניז’ניק על שנראה מעיין פעם בספר (ברוסית קניגה) ולאחר נתן את שם המשפחה גולובה, על צורת הראש המפורסמת של המשפחה, וכולי עוד שמות, עד שהגיע לצעיר, לו נקב את השם ברדקוֹב.
בתחילה עוד ידעו בני ראשקוב לומר בדיוק מיהו דיחטיאר, לפי צורת הראש והדמיון בשאר הסגולות. אבל במרוצת הימים, ובעיקר לאחר שאחדים מבניו של צבי־הירש, ועמם פנחס, היגרו לאמריקה, נפוץ הגזע הגא של הדיחטיארים וצלל כליל ביוון השכחה.
למשמע הדברים האלה העירה אמא בשקט, “במשפחה שלנו אף1 אחד לא נסע לאמריקה. שלנו היו אנשים סולידיים.” זה הרגיז את אבא, אשר על אף שלא הכיר את בני משפחתו הרבים, ואולי גם לא התאווה להכירם, חרד מאוד לכבודם.
הדוד נסע לאמריקה ב־1895, קיצר כאחיו את שמו לטבק ועסק בנגרות בניין. אחר־כך היה לקבלן מצליח. אבל לפני כן נשא לו אשה, את ינטה, שהייחוס שלה היה שבאה מרקולישטי, בעבר השני של הדנייסטר, עיירה שיהודה־ליב פישמן־מיימון זצ"ל שימש בה פעם כרב. משום כך ומשום שידעה קרוא וכתוב, היתה בעיניה לאינטליגנטית גדולה. וכך, לאחר שהדוד טבק התבסס ושלח כסף להביאה אליו עם שלושת ילדיהם, הביטה היא על ברוקלין מגבוה ולא נלאתה מלהזכיר לדוד שהיא והרב פישמן־מיימון באים מרקולישטי, כרך יותר מיוחס כביכול. לעובדה זו היו השלכות מפליגות, כפי שעוד ניווכח.
מדוע אומרות הבריות שכולכם עקשים? חקרה אמא. הדוד השיב, כי בגלל ריב שפרץ בין האחים דיחטיאר ב־1867, עוד בטרם בא לעולם, ואשר נמשך גם לאחר שהיגרו לאמריקה, ניתק ביניהם המגע ולכן אין הוא יודע הרבה על קרוביו האחרים בארצות־הברית. אבל עד כמה שידיעתו שלו מגעת, ייתכן ששורש השמועה נעוץ בברדקוב. הלה ייתכן שהיה עיקש גדול. שכן כמה שדיברו על לבו שישנה את שמו, עמד הוא בשלו ואמר שאדם עושה את שמו ולא להפך. רק נכדיו באמריקה נעתרו סוף־סוף ללחץ ילדיהם ושינו את השם ל־BRADDOCK.
האם העקשנות היא תכונה שאי־אפשר להיפטר ממנה? שאלה אמא. לדעת הדוד זו גוזמה מפליגה לומר שהעקשנות היא נחלת כל בני המשפחה, ודי לו לבחון את עצמו – אדם גמיש, ותרן ונוח – כדי להיווכח בכך.
זאת אומרת חינכת את עצמך, אמרה אמא ושלחה מבט רב־משמעות באבא.
סיפורי הדוד ודמיונו לאבא העסיקו אותי מאוד. הנה, הייתי אומר לעצמי, יש ילד – של קניז’ניק, למשל – הרץ ומשחק לו בחוצות ברוקלין, והוא דומה לי בכל: אותו ראש, אותו אף, ממש אני: אלא שאני כאן והוא שם. הייתי מרים זרוע ומשתאה לדעת אם גם הילד ההוא, מעבר לים, הרים את זרועו בה בעת? הפוקדים גם אותו בלילה אותם חלומות? הייתי מציג לעצמי שאלות כדי לנחש מה תשובות ניתנות להן באמריקה. חשבתי שזה מצחיק, ששנינו אותו דבר, ועם זאת אחרים, במקומות שונים ולא יודעים דבר איש על רעהו.
לאחר מלחמת העולם הראשונה בשנות ה־1920, מכרו ליהודים בברוקלין פרדסים ומגרשים בארץ־ישראל. הדוד קנה, מאחד פרידלנדר, חלקת חולות ו־50 דונם פרדס במה שנקרא אז פרדס הגדוד, ליד נתניה. אולם השפל של שנות ה־1930 פגע גם בו והוא ביקש למכור את רכושו בארץ־ישראל כדי למלא מעט את מחסורו בכסף. כך סיפר לנו בפסח תרצ"ו.
כבן שישים היה הדוד בבואו אלינו. הוא היה נקי ומגוהץ, בחליפת פשתן לבנה, עניבת פרפר, לראשו מגבעת־קש נוקשה ובידו קנה דק שגולתו כסף. נדף ממנו בושם שלאחר־רחצה, כנראה של סבון שקדים. קולו היה באס מרשים. הנה נראה הוא איש מהוגן בהחלט שכדאי לרכוש מידיו פרדס.
אבא שמח, כמובן, שמחה גדולה, על שנזדמן לו קרוב הצריך להסתייע בעצתו. מיד רתם עצמו למשימה והחל מחפש קונים. הוא גם מצא את קוראלניק, “קונה טוב ביותר” לדבריו, שהיה נכון לשלם לדוד בעין יפה. השניים כבר עמדו לחתום בשעה טובה על העסקה וקוראלניק אף אכל אצלנו סלט־חצילים. אבל ברגע האחרון חזר בו הדוד וביטל את העסקה.
את מעשהו הסביר כך: בחלומו ראה את אביו, צבי־הירש, רץ אחריו כשהוא עטוף טלית, קשור בתפילין ומנפנף כנגדו בסידור שלו, של הדוד, ספרו היחיד; גם את ינטה אשתו ראה מעקמת אף ומטיחה באוזניו דברים קשים; ואת BRADDOCK ראה מסתתר בעלווה של עץ וחורץ לשון נגדו, ועוד ועוד. לדעת אמא הסיבה האמיתית היתה לא חלום בלהות, אלא אי־אמון באבא. לדבריה היה זה פלא שלא ייאמן: הטבצ’ניקים היו כולם אנשים ישרי־לב וישרי־דרך הנותנים אמון מלא בזולת, יהא אשר יהא – אבל לעולם לא בבן־משפחתם.
ואכן, מניסיוני נוכחתי בצדקת דבריה. אבא לא היה מאמין לי. כאשר היה שואל אותי ואני הייתי משיב כי קיבלתי מספיק בבחינה בחשבון, היה טופח על שכמי בחיבה ואומר לי, “טוב, בן, אני יודע שאתה לא רוצה להתגאות בטוב־מאוד שלך.” הייתי אומר לו שלא קיבלתי טוב־מאוד, והוא היה מנחם אותי, “בן כמעט־טוב־מאוד וטוב־מאוד ־ כחמור ופרד, היינו הך.”
הדוד חשד אפוא באבא, שאותו קוראלניק שהביא לו, לא היה אלא סרסור החותר להוציא מידיו את הפרדס בחצי־מחיר. אז נקט לראשונה כלל שהיה אחר־כך למורה הדרך, לאורים ותומים שלו – לשאול בעצת אבא ולעשות את ההפך. אלא שאז טרם ידענו זאת ורק במרוצת הימים נתבררה לנו תחבולתו.
הדוד הסב עמנו לסדר ברחוב פרישמן. לבני משפחתו בברוקלין שלח כרטיס־ברכה. לאחר הפסח פרצו מאורעות תרצ"ו. הארץ געשה והשעה לא האירה למגדלי הדרים. לפרדס של הדוד לא נמצא קונה. לפי אמא כבר עמד לארוז את חפציו כאשר יעץ לו אבא, לחזור לברוקלין ולהמתין שם לימים ולמחירים טובים יותר. מיד, לשמע העצה הזאת, פרק את מזוודותיו וגמר אומר להישאר בארץ ולחפש קונה.
שלוש שנים ארכו המאורעות, עד קיץ תרצ"ט. לאחריהם פרצה מלחמת העולם השנייה וסגרה לשבע שנים את מוצא התפוזים אל מעבר לים. מצבם של הפרדסנים היה בכל רע ומהם שהגיעו עד לפת לחם. מכאן לשם חלפו עשר שנים, ולפרדס הדוד לא נמצא קונה.
כיוון שאבא הזמינו להתארח בביתנו, החליט הדוד להתגורר בתוך פרדסו. הוא ניגש למלאכה במרץ – הן בבחרותו היה נגר־בניין – ובנה לעצמו צריף על רחבת הבאר. בצריף בישל לו את ארוחותיו, כיבס את בגדיו וחי את חייו. בעזרת פועל ששכר עיבד את הפרדס, השקה אותו ואף קטף מעט מפיריו, למשלוח העירה בתיבות שהתקין במו ידיו.
אלינו, לרחוב פרישמן, היה מגיע לחגים ולעתים גם לשבתות, כשהוא נושא עמו את סידור התפילות שלו. אמא היתה מתפעלת ממנו ואומרת לאבא איזה חולצות צחורות יש לו, כמה מגוהצות חליפותיו, נעליו ממורטות ומה נפלא בושם סבון־שקדים שלו. בפיה היה הוא תמיד “גבר אלגנטי”, ולא כמו אבא שכיסיו מלאים תמיד ניירות וחשבונות וחולצתו מכופתרת בעיקום. וכמו לא די בכך היא לא חדלה להלל באוזני אבא את סגולות ההסתפקות במועט שלו. “הדוד,” היתה אומרת, “אינו טועם מהמעי־הממולא והקורקבנים במסעדה של ווכסמן.” זה שהדוד הדיר עצמו מהנאות הגוף היה לדעתה מופת מובהק לכך שאף על פי שיצא ממשפחה בעלת תיאבון גשמי, ידע לכפות על עצמו משמעת וחיים רוחניים פנימיים, עשירים ועמוקים.
אבא לא האמין שהדוד חי לבדו בפרדס, מבשל את ארוחותיו ומכבס ומגהץ את בגדיו (בעוד הוא עצמו אינו מסוגל למצוא את נעליו בלא עזרתה של אמא). הוא כפר בקיומו של הצריף ושאל מדוע לא מספרים לו שהדוד בנה במו ידיו גם בית־חרושת למיץ.
לדעתו העיד השיזפון הבריא בפני הדוד על כך שהוא מרבה לנמנם בצל אילנותיו, מן הסתם לאחר אכילה גסה ושתייה כדת, ומכאן שכלל אינו מונע עצמו מהנאות הגוף. וזה שהדוד מעשן במקטרת כסף חצאי סיגריות רק מעיד על קמצנות, לא על הסתפקות במועט.
אמא היתה משוכנעת שהדוד כותב שירים. כך אמרה לאבא ואף השתדלה לנמק באוזניו את דעתה. ראשית, רק פייטן מסוגל לעמוד ברשות עצמו, כמו הדוד, לא להזדקק לאיש ולחיות את חייו במנוד ראש וחיוך סלחני לעבר הבריות. שנית, משום שראתה אותו מרבה לכתוב. גם בבואו אלינו היה ממלא גיליונות רבים בדיו חומה. הן לא ייתכן שאלה מכתבים הביתה, וכי מה יש לו לספר באריכות כזאת לינטה, שבישל עוד דייסה לעצמו וחפר עוד גומה בפרדסו? ומכל מקום, לתיאור חיי דיומא שלו הספיקו בשפע שורות ספורות בלבד. והדוד כתב כמי שחרד פן יחסיר שורה. מכאן שהיה מעלה בכתובים מחשבות והרהורים. באלה לא היה לינטה שום עניין, כלום זקוקה היא להגיגי הדוד כדי לרוות את צימאונה הרוחני? ככל אשה סברה גם אמא שזולתה אינה משכילה להבין ולהעריך כמותה גבר שהיא מחבבת. לא היה לה, אפוא, שום ספק בכך שהדוד כתב דברי־פיוט לעצמו.
אבא אמר שהדוד מעלה על הכתב טענות משפטיות. לקראת איזה משפט? זאת לא ידע, אף כעס שדקדקו עמוֹ בפרט מעין זה, כמו היה חטטן. “אבל הדוד יודע שיהיה משפט, והוא מכין עצמו לקראתו. ואולי הוא חוזה יותר ממשפט אחד.”
מה חבל, אמרה אמא, שאבא מסרב ללמוד מהדוד. “אתה רק צריך להגיד לעצמך וגם אתה תהיה מצוחצח, אלגנטי, ופייטן כמותו.”
לבסוף החליטו לשים קץ לוויכוח על־ידי ביקור אצל הדוד, בפרדסו. אמא הציעה שיסעו שניהם באגד. אולם אבא נזכר שעליו לנסוע עם גובסייב – עוד נכיר אותו – באיזה עניין לחדרה והוא חשב שבדרך יסורו הוא ואמא אל הדוד, ליד נתניה. במכונית הפתוחה של גובסייב יהיה זה טיול־בוקר נעים. הם חזרו מהמסע סמוך לחצות, רצוצים ונרגזים. בחדרה התקשו במציאת הכתובת. אחר־כך שקעה המכונית הפתוחה בחולות ואבא וגובסייב חפרו שעה ארוכה בידיהם, כדי לחלצה, אבא פשט את חולצתו ונצרב בקרני השמש. אחר־כך נטל את ההגה לידיו, בטענה שהוא מכיר קיצור־דרך, והם נתקעו בחולות עמוקים יותר. בקיצור, הוויכוח בין שניהם נעשה עז מבראשונה.
ראשית, אמר אבא, המכונית הפתוחה נתקעה בחולות באשמת אמא. זאת הסביר, כדרכו, על דרך ההיגיון: גובסייב והוא היו שקועים בבירור העניין שלשמו נסעו, ואילו אמא ישבה כמו לורד במושב האחורי ולא טרחה להשקיף על הדרך שלפניהם ולהזהיר בעוד מועד את גובסייב שהוא נוהג את המכונית ישר לתוך החולות. שנית, היא צחקה כאשר ראתה את גובסייב ואותו חופרים בידיהם מתחת לצמיגי המכונית. צחוק זה הרגיז ובלבל אותו ורק משום כך טעה בדרך ושיקע את המכונית בחולות חדשים. אבא הצהיר בשבועה שאמא צחקה בכוונה תחילה.
רשמיהם מהביקור אצל הדוד עמדו בסתירה כזאת שאפשר היה לחשוב שביקרו, כל אחד, במקום אחר. אבא אמר שצדק כאשר פקפק בסיפור שהדוד בנה צריף במו ידיו, שכן חלקו התחתון היו יסודות ומבנה מבטון, חלק שנותר מבריכת השקאה ישנה; כמו כן לא גר הדוד בצמצום, ולא בתוך קיתון כדברי אמא, אלא ברחבות, שכן שטח הרצפה היה כשל שני חדרים לפחות; וחשוב מכל, הוא לא חי בבדידות כנזיר. כאשר נכנסו לצריף מצאוהו בחברת אנשים. אבל כאן באמת נחלקו הדעות ביניהם.
אמא אמרה שהאנשים שהתארחו אצל הדוד היו פרידלנדר ואשתו, אמריקאים שהיו בשעתם אחראים בברוקלין, במידה מסוימת, למכירת הפרדס לדוד. אמא טענה שפרידלנדר ישב בכיסא שהביא עמו במיוחד לשם כך. לפיכך החליטה שהיה חולה־מתנת אנוש, ואילו באשתו הבחינה אותות מדאיגים של קצרת. ברור היה לה שהדוד נטל על עצמו לסעוד את שניהם בחוליים, מה שהאדיר בעיניה עוד יותר את תדמיתו.
אבא אמר שלא פגשו אצל הדוד שום פרידלנדר ושמו של זה אף לא נזכר ברמז. אורחי הדוד היו חרפ“ק ואשתו, וחרפ”ק לא היה אמריקאי אלא ירושלמי דור שלישי ואשתו מצפת, דור חמישי. אבל כאשר נכנסו לצריף מצאו בחברת הדוד רק את האשה, כי חרפ"ק היה עדיין בבית־הכנסת, “וכאשר הוא בא, בא יהודי בריא, אדום, חזק, ז’לוב, ובלי שום כיסא.”
אחר־כך התברר שהשם פרידלנדר נתקע בראשה של אמא כאשר שמעה מפי הדוד, בנסיבות שונות לגמרי, בביתנו, כיצד התגלגל לידיו הפרדס. למשמע אותו סיפור ציירה לעצמה את פרידלנדר כיהודי חולה הרתוק לכיסאו ואת אשתו כסובלת מקוצר־נשימה. מדוע? כי כך חשבה נראים, או צריכים להיראות, יהודים המוכרים בברוקלין פרדסים בארץ־ישראל. זו היתה תכונה מובהקת של אמא, לברוא בדמיונה את דיוקן הבריות על אודותיהן היא שומעת. משום כך היתה תועה תמיד בין המורים שלי, בבואה לקבלת־הורים בבית־הספר, וללא יוצא מן הכלל היתה פונה אל השמש ישראל, כאשר רצתה לברר מדוע אני מפריע בשיעורי־התעמלות. מורה להתעמלות הצטייר בדמיונה כגבר מיוזע במכנסי־חאקי קצרים.
בין אמא והדוד נקשרו יחסי חיבה. עד כדי כך שיום קיץ אחד בא נרגש לביתנו והזמין אותה לצאת עמו, באומרו “זה יום חשוב ואני רוצה לחוג בחברתך.” הוא היה לבוש כדרכו בחליפתו הצחורה ובנעליו הממורקות. בדש מעילו תקע ציפורן אדומה, וזה שיווה לו מראה חגיגי במיוחד. אמא הבינה שהדוד הזמין אותה לבית־קפה והיא נרעשה מאוד, הן מעצם הרעיון שהדוד יסב לשולחן בית־קפה הפעם הראשונה מאז בואו לארץ־ישראל, והן מנכונותו לשלם גם בעד הכיבוד שלה. שכן היתה צריכה להודות שהיה קורטוב של אמת בדברי אבא בדבר קמצנותו של הדוד. לכן לבשה את השמלה החדשה והוציאה מהעטיפה את הארנק הלבן שלה.
לדבריה גברה הלמות לבה עד כדי כך שעוברים ושבים ברחוב הפנו כלפיה מבטים משתאים. אבל דרכם לא ארכה. הדוד עצר ליד הקיוסק הראשון שנקרה לפניהם, והזמין פעמיים גזוז אדום, לה ולו. כשהוא מניף את המשקה הקר בידו האחת ונשען על קנהו בידו האחרת, אמר לה שזה יום־הולדתו השבעים־וחמש וכי חש כורח נפשי לציינו.
יחסיו עם אבא לא השתפרו, ואולי להפך. דומה, כי הסיבה לכך היתה נעוצה בשניהם. אבא, מצדו, גילה שהדוד שואל בעצתו רק כדי לעשות את ההפך. הוא רגז על כך והשתדל ככל שיכול למעט במתן עצות והנחיות. את משאלתה של אמא, שישיא מראש עצות הפוכות כדי שהדוד ינהג לפי כוונתו המקורית, דחה אבא בשתי ידיים. טעם אחד לכך היה, שהדוד פיקח וערמומי ותוך זמן קצר יגלה את התחבולה ואז תהיה לו גושפנקה מאמתת לכל חשדותיו הקודמים. ואילו הדוד, מצדו, נעלב מחמת סירובו הגובר של אבא לשתף־פעולה עמו, ועל־ידי כך גברה חשדנותו שבעתיים, מה שהעלה את חרונו של אבא ודחפו לסרבנות כוללת יותר, וחוזר חלילה.
מן הראוי, אולי, להמחיש את הדברים בדוגמה. לאחר כינון מדינת ישראל התאוששו מגדלי ההדרים ועל מוכרי פרדסים קפצו קונים רבים. לכאורה זה היה הרגע לו ייחל הדוד. הוא זכה בשבחיה של אמא, על שקדנותו בטיפוח הפרדס שנים כה רבות, עבודה קשה שעשה בנקל רק מחמת אהבתו העזה לינטה ולילדיהם, למענם הקדיש שנים כה רבות וחי בבדידות בפרדס; ובעיקר, הדוד הוכיח כיצד ניתן על־ידי חינוך עצמי להפוך עקשנות תורשתית לחריצות כפיים ולמסירות משפחתית.
הדוד נרגש מאוד, הרכין ראשו והודה לאמא מעומק לבו. אולם הוא דחה את ההחלטה ולא מכר את הפרדס, לא בתש“ח, לא בתש”ט ולא בשנה שלאחריה. לא חסרו לו תירוצים. פעם ביקש לראות מהי עונת יצוא כהלכתה, פעם תמה אם בכלל כדאי למכור פרדס שהחל לשאת רווחים ופעם שאל אם אין זה נבון להשביח תחילה את הפרדס ולשכלל את ציודו כדי לזכות במחיר גבוה יותר. אמא נבוכה בגלל הססנותו של הדוד, אבל אחר־כך נשאה גם זו חן בעיניה. מה נפלא האיש – אמרה לאבא – היודע להכשיר עצמו לכל עת, שאינו דבק בתו אחד. עם זאת החלה להסביר לנו שהדוד אינו מוכר את הפרדס כי ניצתה בו אהבה לאדמת ישראל.
מי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים לולא אבא שלא עצר עוד כוח לכבוש את יצרו להשיא עצות ואמר לדוד שמוטב לו שלא למכור את הפרדס והחולות, משום שאין ספק שמחיריהם יאמירו. תוך ימים אחדים מכר הדוד את הפרדס והחולות גם יחד. הוא העתיק את מגוריו לדירה בנתניה. מדוע לא נסע לברוקלין2? משום שלאחר שנים כה רבות, רצה להביא לינטה ולילדיו מתת־כסף גדולה יותר. מה שקיבל בעד הפרדס והחולות לא הצדיק שנים כה ארוכות של היעדרות מהבית. לכן בא לשאול את פי אבא במה ישקיע את כספו, היכן יניב פירות רבים יותר. שבוע ימים לא נעתר לו אבא ומיאן להשיב לשאלותיו. לבסוף גברו עליו הפצרות אמא והוא ניאות לומר לה שתגיד לדוד מה לעשות. במישרין לא אהב לדבר איתו עוד בענייני כסף. כך יעץ לדוד לרכוש מגרשים בתל־אביב. למשמע הדברים האלה מיהר הדוד ונתן כספו בהלוואות בריבית. כך עשה עצמו נוח להיפגע מפיחות הלירה ־ מ־4 דולר ל־2.8 ־ וצמצם הונו לשני־שלישים.
כספו עדיין הספיק לו לכרטיס־נסיעה לארצות־הברית. הפעם אמא ואבא, שניהם כאחד, דיברו על לבו שיחזור לביתו בברוקלין, אל ינטה רעייתו, אל ילדיו, נכדיו וניניו. לעת־מה היה לנו יסוד להניח כי סוף־סוף עשה הדוד נכוחה, כדברי העצה היעוצה. שכן בסמוך לפסח תשי"ב ביקשנו להזמינו לסדר ולא מצאנו אותו ואף לא את עקבותיו. הוא מכר את הדירה בנתניה ונעלם כמו מיהר להפליג כדי לא להחמיץ את הסדר בביתו בגלל גינוני פרידה. מצפים היינו למכתב מברוקלין המודיע לנו על בואו לשם בריא ושלם. אמא אף ציפתה ממנו לשורות אחדות שיתארו לה כיצד שלף מכיסו את המפתח ששמר עמו כל השנים, תחב אותו לחור המנעול, פתח את הדלת לרווחה על בני משפחתו המסבים לשולחן הסדר וקרא, “חיכיתם לאליהו הנביא – אבל זה אני הנכנס בדלת.” כפי שהבטיח לעשות, אז, בפתח ביקורו בארץ.
אולם המכתב שהגיע אלינו נשלח מרמת־גן, מבית־אבות. סרנו אליו, לראותו ולקבל מפיו הסבר. הוא אמר בפשטות, כי עייף, עייף מאוד. למרבה הצער שוב לא קל לו לבשל את אוכלו, לכבס ולגהץ את בגדיו, לתקן את הכיסאות ולכבד את הרצפה. הוא זקוק למנוחה, ומשום שאינו רוצה ליפול למעמסה על אחרים החליט להחליף כוח בבית־אבות.
אבל עכשיו כבר אין פרדס, מכרת אותו, מדוע אינך חוזר לביתך, תוכל לנוח שם? שאלה אמא, נכזבת.
הדוד הצהיר חגיגית, כי אכן זו כוונתו לאמיתה. אדיר מאוויו לחזור לביתו, למשפחתו. הן לכך נשא נפשו כל השנים, ורק הבעיות הכרוכות בפרדס והייעוץ הרע שקיבל עיכבו בעדו; בגלל אותו ייעוץ פגע בו הפיחות והפר את שלוות־נפשו ואין דעתו נתונה עכשיו לנסיעות. ובכלל החיים ארוכים מדי ומן ההכרח להינפש מהם פה ושם. כך או אחרת הוא זקוק למנוחה קצרה בטרם ייצא לדרך כה ארוכה. אבל, רק יחליף מעט כוח והוא פורש כנפיו, הביתה.
בעת שהיה נח ומתאושש בבית־האבות חביב היה עליו לשבת בחליפתו הלבנה על ספסל בגן הזעיר, בצל איזדרכת ענפה, לעשן חצי־סיגריה במקטרתו, להפוך בכף ידו את מפתח־ביתו ולהביט נכחו, כנראה לתוך הזמן. שלווה ירדה עליו, והוא קיבל את כולנו במאור פנים. גם את אבא, לו אמר כי סלח ומחל לו על קוראלניק ועל שאר העצות היפות שהשיא לו.
שמונה שנים נח הדוד בבית־האבות עד שיצא לדרך, בסמוך לפסח תש"ך. יושב היה בחדרו, מגלגל באצבעותיו את מפתח ביתו ומעיין בסידור שלו, כאשר בא המלאך לקרוא לו לישיבה של מעלה. בן שמונים־ושש היה לפי הדרכון האמריקאי שלו וכבן תשעים־ואחת לפי חישובו של אבא, שהביא בחשבון את שיבוש תאריך־לידתו בראשקוב, שנועד לפטור אותו מעבודת הצבא.
השאלה העיקרית היתה היכן לקברו ולמי למסור את מפתחו. נכון היה לשלוח את שניהם לאלמנה ינטה בברוקלין וכך להגשים סוף־סוף את מה שהשתמע כמשאת־נפשו כל השנים. על כך הסכימו אמא ואבא. אבל כאשר עלעלו בניירות שהשאיר אחריו הדוד, מצאו מכתב אותו קיבל ימים לפני פטירתו, המודיע לו כי ינטה רעייתו החזירה את נשמתה לבורא בשנתה.
על כן שינתה אמא את דעתה ואמרה כי מן הראוי לטמון את עצמות הדוד ואת מפתחו ברגביה של ישראל. לדעתה לא חזר הדוד לאמריקה לאחר שמכר את הפרדס משום שהגיע לכלל מסקנה כי ישראל היא ביתו. אבא גרס אחרת. תפיסתה הרומנטית של אמא, שהדוד נעשה ציוני על־ידי חינוך עצמי, לא נראתה לו. החשד שלו בדוד לא רפה לאחר מותו, אלא אדרבה, החריף. עתה טען אבא שהפרדס לא שימש לדוד אלא אמתלה והתעסקותו כל השנים במכירתו היתה הסוואה לעניין אחר, שאת מהותו היטיב הדוד לכמוס. גם היתה סיבה של ממש לכך שעשה תמיד בהיפוך לעצות שקיבל. בטרם יקבעו במסמרות שהדוד בחר לו בישראל כבית־עולם מן הראוי לערוך חקירה מדוקדקת. אבא הזכיר לנו כי מלכתחילה גרס שלא פיוט כתב הדוד בדיו החומה שלו, אלא אסמכתאות למשפט.
הדוד השאיר אחריו מאות מכתבים ששלחה לו ינטה והעתקים של כל מכתביו אליה. אבל עיון חטוף בלבד הוכיח שהמכתבים מחזקים את גרסתו של אבא, שהיו תעודות למשפט העתיד להיערך. רובם ככולם עסקו בנושא אחד: פעם נמאס לדוד לשמוע על ייחוסה של ינטה ועל הלאנדסמנשאפטסמאן שלה הרב פישמן־מיימון והוא אמר לה זאת במלים ברורות. היא אמרה שלא תשמע תוכחה מבן משפחה שהחזיקה ספר אחד בלבד, לא מהקניז’יניקים תלמד משהו. כך פרצה מריבה ובמהלכה העליבה ינטה את ראשקוב וכינתה את כל בני דיחטיאר, טבק והאחרים בשם ברדקוב, שלדעתה היה השם היחיד שהלם את המשפחה. אז אמר הדוד שאם לא תבקש סליחה, ייצא מהדלת ולא יחזור. ינטה אמרה שאין היא דואגת – לחג הפסח יחזור מאליו, זנבו בין רגליו. הדוד אמר שאפילו לימים הנוראים לא יחזור. ינטה תחבה לידו מפתח של הדירה ואמרה לו שכאשר יחזור באישון לילה שיפתח את הדלת חרש, שלא יעירה משנתה. הדוד אמר שהוא ייסע ולא יחזור אפילו תשכב על ערש דווי, אלא אם תבקש סליחה. והיא אמרה לו שאפילו עד ברונקס לא ירחיק לנסוע, כי מכירה היא את בני ברדקוב. הדוד אמר בקשי סליחה והיא אמרה תשכח מזה. הדוד אמר שהוא טבצ’ניק והוא ייסע אפילו עד ארץ־ישראל, וינטה אמרה יופי, אז תמסור דרישת־שלום לרב יהודה־ליב פישמן־מיימון.
זאת לא עשה, כך התברר מהמכתבים שהמשיכו על הנייר את הוויכוח שהחלו בעל־פה. במכתבים אף סתרו זה את דברי זו וטענו כל אחד שהאחר חייב לבקש סליחה שכן היה ראשון לעלוב. כיוון שינטה לא ביקשה מחילה וכיוון שיש אפשרות, אף כי קלושה, שהיא והדוד ימשיכו את הדיון שלהם במקום אחר, הוחלט לטמון בינתיים את עצמות הדוד ואת מפתחו בבית־העלמין הנאה של נתניה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.