החולות, אחרי השמש אני חושב, היו האויב המר של אמא. נפשה יצאה לשבילים, דשא, פלג, עצים ירוקים ורעפים אדומים, כמו בבסרביה או בכל יישוב מתורבת דומה. היא אף היתה משוכנעת – לפחות בשנותיה הראשונות כאן – שפעם היתה כזאת גם תל־אביב, אלא שהחולות, בעזרת השמש, כבשו וקברו אותה תחתם. הדרך לביתנו היתה ארוכה וטובענית וכאשר היתה חוזרת ממרכז־העיר, הקטן והבנוי, היתה לה די עת לגבש את אמונתה שבעצם היא דורכת על שדרת תכלת וארגמן של פונציאנה, רק שיש צורך לתפוס איזה מטאטא טוב ולחושפה מחדש. היא תמיד חשבה איך לגרש את החולות. לולא מחשבותיה אלה ספק רב אם אי־פעם הייתי זוכה לשיעורי פסנתר.
נשלחתי לגב' מניוסה, כי לפי תפיסתה של אמא זו היתה פעולה אנטי־חולית. איך שהוא דימתה שבן יושב ליד פסנתר וצלילים רכים בדירה אפלולית ואטומה בפני השמש, מגרשים מסביבתה את החולות. אבא, אני חייב לציין, היה אדיש לעניין כולו. החולות לא הפריעו לו, בשמש לא חש ועד שפגש לראשונה בגב' מניוסה לא ראה פסנתר מקרוב. למעשה היתה בתגובתו נימה שלילית כלשהו. שכן בשום נגינה, לדעתו, לא היה משום תרגול פיסי מספיק. אם כבר מוציאים כסף על הילד, אמר לאמא, אז מוטב הרמת־משקולות. אבל שרירים מוגדלים, כמו בלוריות עבותות ומכנסיים קצרצרים, היו בעיני אמא חלק ממחנה האויב, עם השמש והחולות.
הדרך אל הגב' מניוסה עברה אף היא רובה בחולות, מהלך שניים ואולי שלושה ק"מ. עובדה זו חשובה, כי לפני כל שיעור הייתי מתרחץ במים ובסבון, בעיקר באוזניים שניקיונן, לדעת אמא, היה תנאי ראשון למוסיקה, מצחצח את נעלי ולובש חולצה לבנה, שאמא טרחה לעמלן ולגהץ. אלא שנצצתי רק דקות ספורות. כבר בתחילת דרכי נתכסיתי אבק, תחילה זהוב, אחר־כך אדמדם ולבסוף אפור. פעמים רבות הערתי לאמא על חוסר התוחלת שברחצה ובצחצוח לפני השיעור, אלא שהיא היתה איתנה בדעתה, אמרה שאיננו בדוויים. כוונתה לא היתה לרמז על ניקיונם דווקא. לפי תפיסתה הבדוויים היו אלה שכל חייהם הם רגע אחד ארוך, חסר־תכונה ובלתי־משתנה. הלא־בדוויים לעומתם ניכרים קודם כל בכך שהתכוננויות אין־ספור מזרזות את מהלך חייהם. “הדבר הכי חשוב,” היתה אומרת, “זה להתכונן.”
מכל מקום, במשך שלוש שנים זה היה מנהגה, להתייצב במרפסת וללוות אותי הרחק בעיניה, בן שבע, נקי ומגוהץ, צועד בחולות, תיק־נגינה בידי ובו – הוודאות הזאת הסבה לה אושר – תווי “פיר אֵליז” (לאָלִיסָה), מאת לודביג ואן בטהובן. לאחר מכן התחוללו תמורות שבעקבותיהן התחלתי לנגן דברים חדשים.
השיעור הראשון נחרת בזיכרוני. הדירה והאולפן של הגב' מניוסה היו בקומת־הקרקע, באגף השמאלי של מבנה דו־קומתי מעוגל כקשת, שהיה תחילתה של סמטה ששמה פלונית (בדיוק כך), בין סמטה אלמונית (בדיוק כך) ורח' העבודה. במרכז הקשת ניצב, על כן שגובהו מטר, אריה ענק, לועו הפעור אדום ועיניו הצהובות מנצנצות. זיהיתיו מיד לפי הציורים שבספרי ורגלי דבקו לקרקע. לא ברחתי מהחשש שמא ידלוק אחרי.
לפתע ראיתי ילדים יוצאים במרוצה זה אחר זה מקומת־הקרקע, פרוסות גדולות של עוגה בידיהם, מטפסים על הכן ואף מנתרים לרכיבה על גב האריה, שלמרבה הפלא לא נע ולא זע. היו אלה תלמידי המורה לפסנתר והם אמרו לי שהאריה יצוק בטון, צבוע ולא נושך. קרבתי אליו עקב בצד אגודל כשהספק כוסס בלבי, שכן הזנב היה משורג שרירים כמו חי ופומפון גדול בקצהו, כמו כן דימיתי שהבחנתי בבזק של ריר העוטף את מלתעותיו. אף לאחר שחשתי באבן הצוננת בין ברכי עוד חבט בתוכי הפחד ככנפי ציפור שנלכדה בפח. עדיין הייתי בדעה שאריה־האבן מסוגל לסגור את לסתותיו.
אגב, לא מזמן סרתי לסמטה פלונית, לראות את האריה הניצב שם על מכונו, ובשום פנים לא יכולתי להבין כיצד הטיל עלי אז מורא כה גדול. אבל עלי להוסיף שהוא זקן מאוד, צבעו התקלף ושוב אין לו עיני הזכוכית הצהובות ולא הלכה האדומה שהיתה לו בפיו בימי ילדותי.
מימי לא פגשתי אדם שיהיו לו ולו אך מחצית בני־משפחה שהיו לגב' מניוסה, וודאי לא מי שאלה יהיו חביבים עליו כל־כך. בנוסף לאם ולסבתה זקנות מאוד, לאחות אולגה ולדוד לובה שחיו כמותה ברווקות וידם לא משה מתוך ידה, ביקרו בדירה, בקצב של לפחות אחת לשבוע, עוד עשרים־ושלושה קוזינים וקוזינות שהכרתי בשמותיהם, בתוך קהל יותר רחב של קרובי־משפחה שנותרו בשבילי עלומי־שם עד היום הזה.
לנוכחות התדירה של הקרובים היו השלכות אחדות. האחת, כפי שכבר ראינו, היתה שלתלמידים לא נשתייר בדירה שום כיסא והם נאלצו להמתין בחוץ, בישיבה על גב האריה. האחרת, החשובה יותר, היתה טרדתה המתמדת של גב' מניוסה בהכנת כיבוד לאורחיה. היא יצאה מהמטבח רק לעתים רחוקות, שכן לא סרה ממשמרתה ליד סיר־הפלא בו נאפו העוגות במהירות כדי למלא אחרי העוגות הגדולות שנאפו באטיות בתנור. דווקא סבתה, אמה, אחותה אולגה ודודה לובה הפצירו בה שתניח להם לעשות את האפייה, אבל היא מיאנה בתוקף וחזרה ואמרה להם “נייאֵ נוז’נו”, כלומר אין צורך. אף כי סביר לשער שאפייה כה רבה מן הדין שתיעשה כדבר שגרה, הנה ההפך היה נכון: הגב' מניוסה וקרובי־הבשר שלה התנצחו ביניהם ללא הרף על קצף חלבונים, שמרים ואבקת־אפייה וכל עוגה שטעמו ממנה לאחר שיצאה מהתנור או מסיר־הפלא הסעירה את רוחם מחדש.
למען כבודה של האחות אולגה מן הראוי לציין שהשתדלה ככל יכולתה לגמול לגב' מניוסה על נדיבות לבה. היא היתה נושאת ומביאה מביתה עוגות שאפתה בעצמה וגם משרת־דובדבניות (למשתה התה), לפתנים בצנצנות ופירות מסוכרים. הגב' מניוסה היתה טועמת מכל אלה וקוראת “פריקראסניה” (נהדר!) והאחות אולגה היתה טועמת משל הגב' מניוסה וקוראת אף היא “פריקראסניה”. אחרי כל קריאה כזאת היו מחבקות אשה את אחותה. יש שהיו שולחות את הדוד לובה שיקראני מאצל הפסנתר, לבוא למטבח כדי לטעום ולדעת מהו טעם גן־עדן.
אין לי מענה לשאלה מדוע כל תלמידי הגב' מניוסה ניגנו את “פיר אֵליז” כל הזמן. אמנם אמת נכון הדבר, בבושקה – הסבתה – אהבה מאוד לחן זה. אבל הזהו הסבר מספיק? סביר לשער שהיו לדבר טעמים נוספים. ייתכן מאוד, למשל, שהאימון במנגינה אחת הקל על הגב' מניוסה לנהל את השיעורים מהמטבח; הן את הקטע הזה יכולה היתה להורות גם באוזניים אטומות. אפשרות אחרת – מתקבלת מאוד על הדעת – שהקרובים שלה, שנתבקשו לעתים לפקוח עין על התלמיד המתרגל בפסנתר, היתנו זאת בכך שלא יבלבלו להם את ראשיהם במנגינות שונות זו מזו. במרוצת השנים למדו רבים מהם לנגן את “פיר אֵליז” בעצמם ומהם שאף היטיבו לעשות זאת מהתלמידים מן המניין. כמעט כל הקרובים ידעו לפזם את הלחן גם בשנתם. יש שאפילו בבושקה היתה חשה מהמטבח במרוצה, ותוך כדי פיזור פירורים סביבה (בחוּץ תמיד ליווה ציפוֹרים) אומרת בקול דק, “אוצ’ין חרושו, אֵטא אוצ’ין חרושו בייטחובן!” שפירושו, “באמת טוב מאוד.” התפרצות כזאת היתה מאורע לא שכיח, בהתחשב בכך שבבושקה נעשתה למהדרת שבמהדרין בכל מה שנוגע ל“פיר אֵליז”. אבל כאשר נפל הדבר והתרחש היו הגב' מניוסה והאחות אולגה באות בעקבות בבושקה, סופקות כפיים וזועקות יחד “פריז! פריז!” כלומר, מגיע פרס. אגב, בתוך שלוש שנים רכשתי לי לא רק כמה סודות בתורת האפייה, אלא גם את היכולת לבטא התפעלות ברוסית.
החשד שמא הגב' מניוסה כלל אינה מסוגלת לנגן בפסנתר טרד לא אחד מהורי תלמידיה. אבל בעניין זה יכולתי להעיד: אל“ף – שאני עצמי ראיתיה, לפחות פעם אחת, מנגנת את “פיר אֵליז”, באוזני בבושקה; ובי”ת – החשד הזה התעורר באיחור רב וייתכן מאוד שכבר היה תוצרת מכוערת של קנאה וצרות־עין מצד יריביה. אבל דברים אלה יתבררו מאליהם.
הגב, מניוסה התייחסה אלינו, תלמידיה, כמו היינו ילדיה, ובתור כאלה שלחה אותנו בריצות למכולת, לקנות קמח וביצים וכיו“ב. בערבים היינו נלווים לבבושקה, להדליק את החשמל ולסייע לה לעלות במדרגות ביתה. עובדות אלה סייעו להפיץ את שמה של הגב' מניוסה כמורה לפסנתר הטובה בעיר, וככזאת הגיע שימעה גם לרחוב פרישמן. שכן ההורים שבעו נחת מכך שילדיהם זוכים בשיעורים הנמשכים שלוש ואף ארבע שעות ובסתר לבם החמיאו לעצמם שאריכות כזאת היא עדות חותכת לכישרון גדול המצוי בילדם; איזה מורה ייתן שיעור ארוך לסתום? ועוד, כל ההורים, ללא יוצא מן הכלל, התרשמו מהעלייה המהירה במשקל־הגוף של ילדם זמן קצר לאחר תחילת לימודיו. לי, למשל, נוספו 5 ק”ג כבר בחודש הראשון. אני זוכר שבוע אחד בו נרשמו אצל הגב' מניוסה תשעה תלמידים חדשים, מהם חמישה אחרי מחלה קשה ואחד ששני הוריו עבדו מחוץ לעיר.
אין צורך להסביר מדוע תלמידיה היו כה מאושרים והגדילו את שמה בכל מקום. אולם, בכל זאת, כדאי אולי לציין עוד זאת: מדי פעם, בשבת, היתה הגב' מניוסה עורכת בדירתה “קונצרט תלמידים”. אמנם בכך לא היה משום ייחוד, שהרי גם מורים אחרים קיימו “קונצרטים”. אבל הללו לא הזמינו את קרוביהם, ומכל מקום אפילו עשו יד אחת לא היה להם סיכוי להשתוות אליה במספר המוזמנים. מה גם שכל הקרובים שלה, כולל זקנים וטף, כמו היתה זו חובה קדושה, היו נענים ובאים לקונצרט. יתר על כן, לאחר הכיבוד הם היו לקהל ער ומגיב. מחיאות הכפיים שלהם לא ארכו בשום מקרה פחות משלוש דקות רצופות.
אצל הגב' מניוסה כל התלמידים “הופיעו” בקונצרט וכל התלמידים זכו בפרס הראשון. היה זה, אפוא, תענוג רב, להיות מוצף במחיאות־כפיים, בקריאות התפעלות ולקבל פרס. גם היום אני יכול למנות את הפרסים שצברתי: חמישה בקבוקים זעירים דמויי אקדח, ארבעה המכילים בושם צהוב ואחד ירוק: שלושה מסרקות בתיקים אדומים: תרווד למרק; שני ארנקים למטבעות: שלושה פנקסים של מדבקות־מצוירות ומדחום־כספית אחד.
אני יודע, היום ההרכב הזה נראה מוזר במקצת. לכן עלי לבאר מיד שדווקא היו לה מחסנים גדולים של פרסים־ראשונים. אבל לעתים אפילו אלה אזלו בגלל מספר המשתתפים בקונצרט – שהרי אפילו תלמידי השבוע הראשון נטלו בו חלק. בלית ברירה, אפוא, היתה צריכה לחטט ולהמציא פרסים מתוך חפצי־הבית. כך זכה אחד התלמידים בפומפייה. מה שכלל לא ציער את אמו.
בעיני אבא נשאו הקונצרטים חן. הוא אהב ילדים, הוא אהב עוגות ותה עם משרת־דובדבניות, הוא אהב למחוא־כף בכוח, הוא אהב את קרוביה של הגב' מניוסה, או לפחות את טוסקה; ובעיקר אהב את האתגרים החדשים שניקרו לפניו. בגלל הקונצרטים נשתנה לטובה דעתו על הנגינה.
טוסקה היתה הגבוהה בכל קרוביה של גב' מניוסה ורווקה כמותה. היא היתה נקייה מאוד, תמיד בחולצה־רוסית לבנה וסרפן ירוק ועיניה היו כעיני פרה. אבל – ובזאת רכשה את חיבת אבא, בכך אין לי שום ספק – היו לה מחלפות־שיער ארוכות ובהירות, אותן קלעה בצמה שערמה על קדקודה כעטרה. מבנה־שיער כזה היה בעיני אבא לא רק מיצוי ושיא של היופי, העדנה והרוך הנשי, אלא גם הצדיק מבחינתו את התואר מלכה. מרגע שראה את העטרה הקלועה של טוסקה נתעטפה כל דמותה קסם: עיניה היו לעיני מלאך, פקוחות, זכות וגדולות כשני אגמי בדולח, ואי־אפשר היה להזיז אותו מדעתו זו אף בהוכחה הפשוטה שאין בעולם כולו בדולח חום; קומתה היתה כמובן למלכותית, ולא הועילו לאמא טענותיה שתיאור זה אינו הולם אשה הגבוהה בשני ראשים מארון הבגדים; גם מה שאמרו לו בדבר נעליה הגבוהות והמחוזקות, השרוכות עד למעלה מקרסוליה, לא צינן את התפעלותו. בעיניו היתה מלכותית ונהדרת.
האתגר שמשך את לבו ביותר היה למצוא פתרון לבעיית הצפיפות. שני החדרים צרו מהכיל את באי הקונצרט, אפילו כאשר טוסקה, הדוד לובה ואבא ישבו במטבח. הוא הוגיע מוחו ואף ניסה לשרטט סדרי ריהוט וישיבה חדשים. אבל לשווא, הצפיפות נשארה בעינה, כאשר הנתונים הבלתי־משתנים הם מאה איש בשני חדרים.
כמובן, אפשר היה לחשוב על מקום אחר, באחד האולמות, למשל. אבל המחיר שלל פתרון כזה מראש. משום כך יצא אבא עם התוכנית הבאה: הקונצרט ייערך בחולות הים; הפסנתר יוצב על משאית שהוא ימציא במחיר אפסי: המשתתפים בקונצרט יעלו וירדו בסולם־עץ קטן; העוגות וכל הכיבוד יוטענו אף הם על המשאית; והמאזינים יישבו על שטיחים קטנים שייפרשו על החולות הרכים וייהנו הן מהאוויר הצח הן מהצלילים הנפלאים.
הבטחתו שמחיר המשאית יהיה אפסי התבססה על ההנחה שאפשר לשלב את שיעורי הנהיגה של ישה ווסקובויניק עם הקונצרטים של הגב' מניוסה. הן ישה ממילא נוסע, מה משנה אם ייסע לים, במקום למרכז המסחרי? אבא תמיד אהב לשלב דברים, ובעיקר נופש ועבודה. פעם הבטיח לאמא ולי נסיעה לחיק הטבע, “לחדרה, לבושם הפרדסים, לצל האקליפטים.” אבל ברגע האחרון מצא שאפשר לשלב את הטיול עם העברת הרהיטים של שטולץ, שנעשה לפתע חקלאי, כדי להשיג במכה אחת גם טיול וגם חיסכון בהוצאות. כך הגענו, מיטלטלים על חפצי־בית בארגז המשאית, לאזור לולים ליד רעננה.
לפעולה הנמרצת של אמא להפסקת המעורבות של אבא בתכנון ובהפקת הקונצרטים של הגב' מניוסה לא היה גורם אחד ויחיד שאפשר להצביע עליו; אני סבור שזו היתה תולדה של התפתחות מורכבת למדי.
קודם כל, כבר בקונצרט הראשון נולד בלבה אי־שקט שלא ידעה להסבירו. שכן קשה היה להבחין בכך שכל משתתפי־הקונצרט מנגנים אותה מנגינה, בגלל ההבדלים בקצב, בעוצמה ולעתים גם בתווים. אפילו מוסיקאים ותיקים היו מזהים את “פיר אֵליז” רק לאחר מאמץ ולא בתחילת הקונצרט. ולאמא לא היה שום חינוך מוסיקלי. אלא שחושיה היו מחודדים והיא ידעה, כפי שאמרה אחר־כך, שמשהו לא בסדר. היא נתקפה אי־שקט והיתה מתעוררת בלילות.
אי־השקט גבר בה מקונצרט לקונצרט, שכן את “פיר אֵליז” שלי הכירה היטב והיא תמהה מדוע בכל קונצרט אני חוזר עליו. קצת מרגוע מצאה בכך שאחרי הכל אני הולך בחולות עם בטהובן תחת ידי, שאני אוהב את שיעורי הפסנתר שלי ושמעולם לא נראו פני טוב יותר.
מדי פעם נעור בה רוגזה מחדש. בהגיונה גזרה מסקנה שאם זו תמיד אותה יצירה, משמע אינני חייב להתכונן כראוי לנגינתה. חיים חסרי־תכונה היו בעיניה, כידוע, חיים חסרי־תוחלת, וההיפוך הגמור של שאיפותיה. נוסיף לכך את העובדה שלא הגתה שום חיבה לטוסקה, וכבר יש לנו די והותר נימוקים לפעולה נמרצת.
אולם, מן היושר לציין פרט נוסף, אשר לדעתי, בסוף החשבון, היה מניע מכריע: עולים מגרמניה החלו להגיע לתל־אביב ובהם גם מורים לפסנתר. יש לי חשד שעל אף תרבותה וגידולה בסביבה רוסית, פזלה אמא ביראת־כבוד אל דוברי גרמנית. באותו שלב בחייה היו הם הלא־בדוויים ביותר. לאחר שנים תחבב את האנגלית ואף תלמד אותה בכוחות עצמה.
על סמך מה אני מבסס את דברי? לכאורה על זוטות של מה בכך. לפתע החלה לסור אל מכס כהן, חנות־המעדנים הגרמנית החדשה ברחוב אליעזר בן־יהודה, שבכל מדפיה לא נמצא משהו אחד שאדם רוסי אוכל. יום אחד הביאה משם קפה טוב, אחר־כך שינקן ופעם אחרת גבינת לימבורגר. ניחוחה של זו לא יישכח במהרה במשפחתנו. אבא ואני רק נגענו בגבינה ותו לא, אף־על־פי־כן פקדה עלי למחרת המחנכת שלי לצאת מהכיתה ואבא נכשל כעבור יומיים בבחירות להנהלת הקואופרטיב שלו.
בעוד אבא שרוע על מיטתו פרקדן ומחזיק ביד אחת לנגד עיניו את “נוביא וורמיה”, “אוקטיאבר”, “נוביי מיר” או משהו משל שבצ’נקו, היתה אמא מנסה בכורסה זקופה לכבוש באידיש שלה את גיתה, היינה ושילר. בדבריה צצו לפתע ניבים גרמניים והמלה “גייסטרייך” חזרה ונשנתה במשפטיה. למשל, לאבא אמרה פעמים אחדות שמה שאין לטוסקה בכלל, אבל בכלל, זה “גייסטרייך” (שאר־רוח).
תחילה ניסתה להניא את אבא מתוכניתו בלשון רכה ובהומור. איך הוא מתאר לעצמו קונצרט בחולות? מהיכן יקחו הבריות שטיחים קטנים? איך יגיעו כולם לחולות הים? ובכלל, מי ייתן לישה ווסקובויניק להסיע פסנתר, שלא לומר את בבושקה (אבא קבע שהיא תשב בתא הנהג)?
אבל לשווא. אבא לא היה מסוגל להאמין במשהו, או לעשותו, בחצי־לב; הוא היה מאלה שלבם נשרף, מאש פנימית או מלהבות המוקד. וכך לכל שאלותיה של אמא היה בפיו מענה חד וחלק. איך יגיעו כולם לחולות? הוא יקשור קרון־גרר – זה של פוזננסקי – למשאית ובו יוכלו הכל לנסוע לחולות “ברווחה ובנחת”. ובבושקה? בכלל בדעתו לבקש מגובסייב שרק זה בא מאמריקה שייקח את בבושקה במכוניתו הפתוחה. ובאשר לווסקובויניק אין שום סיבה לדאגה, במקום שאין מדרכות וכבישים מפריעים לו הוא דווקא מיטיב לנהוג.
אמא שאלה אם הבינה נכון שלמעשה ייצאו באי הקונצרט לא במשאית אחת, אלא בשיירה שלמה. למשמע התשובה – שאמנם אכן כך – רצתה להוסיף ולשאול היכן מקומו של אבא בשיירה ומי עוד ייסע במכונית הפתוחה של גובסייב? אבל היא גזרה על עצמה שתיקה. למחרת רשמה אותי אצל אליהו רודיאקוב. אין זאת כי ערכה בינתיים חקירה חשאית בדבר מורים־לפסנתר דוברי גרמנית. לי אמרה, “גמרנו עם הגב' מניוסה,” ולאבא הודיעה שאם רצונו בכך הוא רשאי לנסוע לחולות עם הגב' מניוסה, קרוביה ותלמידיה, גם עם טוסקה – אבל בלעדיה ובלעדי.
כדי לדייק, אליהו רודיאקוב נולד ברוסיה ואת חינוכו המוסיקלי קיבל בתל־אביב. אולם הוא יצא להשתלמות ממושכת בגרמניה ואף נשא לו שם אשה. הגב' רודיאקוב – לוטי – היתה יפהפייה כחולת־עין וזהובת תלתלים. היא היתה ענוגה ולא ידעה שום לשון זולת הגרמנית ואולי משום כך היתה מחייכת אל הרבים המבקשים לשוחח איתה עברית, אידיש או רוסית. ביתה הבהיק מניקיון ובשעה חמש אחרי־הצהריים נמלא ריח נעים של קפה ועוגיות.
לא זכורה לי תגובתו של אבא. במצבו, של מי שהשמיטו את הקרקע מתחת רגליו, נותר לו רק לכבוש את זעמו ולהרהר מה יגיד לגב' מניוסה, לישה ווסקובויניק ולגובסייב, כדי לצאת מהסבך במינימום של בושת־פנים. אולם עניינו בנגינה שלי התמעט באורח דרמטי, עד כדי כך שהיא לא מנעה ממנו להירדם לכשרצה ולא טרדה אותו משנתו ואפילו לקריאתו לא הפריעה. הייתי יכול להכות במנענעי הפסנתר בשני אגרופי והוא האזין לחדשות הרדיו בנחת.
רודיאקוב רשם לי במחברת־תווים סולמות ולימד אותי מהו שלם, חצי, רבע, שמינית וכו'. ספרי תרגילים הייתי צריך לקנות במחסן המוסיקלי החדש של ליטאואר שנפתח ברחוב אליעזר בן־יהודה. תקופה ארוכה לא נזכר בטהובן בבית, מה שציער ואולי הדאיג את אמא. השמות בוּרגמילר, קלמנטי וקארל צ’רני לא אמרו לה דבר.
חוששני שגם תלמידיה האחרים של גב' מניוסה פרחו ממנה, שכן אחדים מהם פגשתי במחסן של ליטאואר, מחפשים אף הם אחרי קלמנטי וקארל צ’רני שספריהם אזלו לפתע. שנים אחר־כך, כאשר הייתי תלמיד בתיכון, עברתי ליד דירתה (בבית חדש, לא ליד האריה). מתוך סקרנות הצצתי לתוכה. בבושקה ישבה בכורסה, שמיכה על רגליה. על השולחן העגול היתה רק עוגה אחת שחציה כבר נפרס ממנה. הגב, מניוסה ישבה ליד הפסנתר. דומה כי רק שתיהן היו בבית, לבדן. זאת היתה הפעם היחידה הזכורה לי שראיתי את הגב' מניוסה מנגנת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.