חלק חשוב מההיגיון הפנימי של העלילה שלפנינו, ודאי בכל מה שנוגע לנסיעה של אבא לדמשק – נבע מאמונתה הבלתי־מעוררת של אמא שפספורט וויסקי ירדו לעולם כרוכים זה בזה, והם מוציאים, לחוד אבל בעיקר ביחד, את האדם לתרבות רעה.
אם אני זוכר נכון, הרי זה בערך היה סדר דבריה: יושב לו אדם, עוסק בענייניו וחי לו עם בני משפחתו בנחת או שלא כל־כך בנחת. פתאום הוא צריך פספורט. אז נשאלת השאלה, הראה מישהו אדם מהוגן, מבסרביה או מאוקראינה, הזקוק לפספורט? עם תמונה?
ואם יש אדם כזה, הריהו דומה לאנגלי מהמנדט. שהרי אם תתבוננו היטב סביבכם תבחינו מיד שבפספורט מחזיקים בריטים; והללו, ללא יוצא מן הכלל, שותים ויסקי. ועתה תנו נא בהם מבט, בשוטריהם ובחייליהם: פשוטים, ראש מלא בריליאנטינה, פייפ בפה ושיניים חומות ולא טובות. רווקים כולם. וכי איזה אשה תרצה בהם? שהרי מוציאים הם את כל זמנם בהילולות, בקסרקטאות, בבתי־מרזח ובחברת נערות לא־טובות, עם ליפסטיק.
אני מסופק אם השכלתי בשורות הנ“ל להעביר את גודל החלחלה שהעבירו בי, כבשומעיה האחרים של אמא, דבריה אלה. ייתכן שלשם כך עלי לציין עוד את שני אלה: בעברית של אותם ימים כתבו ווהיסקי, בנאמנות לא־פונטית לכתיב האנגלי. ואמא, ככל דוברי רוסית מלידה, לא היתה מבטאה ה”א. היא היתה אומרת אני אלכתי, או אביא ואי אכינה (אני הלכתי, הוא הביא והיא הכינה) בלא שתחוש באובדן הה“א ובלי שתיגרם לה אי־נוחות כלשהי בשל כך. רק במקרים מיוחדים, כאשר קראה שיר בהטעמה או כשהנסיבות עשו זאת לדרוש ולהכרחי, כמו בדבריה על הוויסקי, היתה עושה מאמץ, דוחקת מפיה נשיפה של רוח, ומשמיעה ה”א גדולה מהדרוש. כלומר ווההיסקי, שהוא דבר שונה מסתם ויסקי, וקרוב הרבה יותר לתכונות השטניות והמשחיתות שמנתה בו. שנית, בלבה היתה משוכנעת שהגון החום של שיני האנגלים היה עדות המרמזת על מחלת־מין.
מה חלף בראשו של אבא למשמע דבריה – לא אדע אל נכון. אני משער ששמע על הפספורט והוויסקי באותו עניין בלתי־אישי שהיה שומע על משהו רחוק שאינו נוגע לו כלל, כמו מחלות אופייניות לאוכלי־אורז בסין או סכנת רככת העצמות האורבת לכושים החיים בצפון הרחוק. שהרי פספורט לא היה לו ואצל ווכסמן, אחרי המעי־הממולא, היה שותה כוס־תה, לא ויסקי.
זאת אומרת, עד שבא גובסייב.
אבל, שוב עלי להקדים עניין אחר. חשוב מאוד היה לאמא שאבא ייראה יפה, כלומר לבוש נקי, מגוהץ ומסודר. לשם כך, בין השאר, היתה הופכת את גרביו לצורך כביסתם, לעשותם טהורים ורעננים יותר, וכך אף היתה תולה אותם לייבוש. כדי לשמור על ניקיונם אף היתה מקפלת אותם כשעודם הפוכים. מדי פעם היתה מזכירה לאבא, בנחת ובקול טוב, שלא ישכח להפוך את גרביו, לצדם הנכון, בטרם ילבשם לרגליו.
אבא לא ניחן בכישרון הלבוש, וזו אולי הסיבה שהמריצה את אמא להקפיד על בגדיו. ללא השגחתה עשוי היה לצאת מהבית – כפי שעשה – בחולצה שלי, בלא לחוש כלל שהיא מתפקעת עליו. בדרך כלל לא היה זוכר להפוך את גרביו לצדם הנכון. עד שלעתים, כאשר הגיעה לכלל ייאוש, היתה אמא מקדימה להפכם ומניחה אותם בארון כשהם נכונים לשימוש. אבל דווקא אז היה אבא נזכר פתאום בדבריה והופך את הגרביים כמצוותה. כך שרק לעתים רחוקות נראו רגליו לבושות כהלכה.
פעם, אם אינני טועה, כמעט והתגרשו בגלל לבוש. ימים רבים יצא לבה של אמא לכך שגם לאבא תהיה חליפה בנויה כהלכה. עד שיום אחד גמלה בלבה ההחלטה ועל דעת עצמה קנתה לו אריג כחול שהיה יפה מאוד בעיניה. אבא לא התנגד כלל שתהיה לו חליפה יפה, אף אמר שאולי יסכים ללבוש אותה; אבל תנאי מפורש היתנה, שלא יאלצוהו להתייצב אצל החייט. הוא מיאן לתת את עצמו – “להתמסר”, כלשונו – לכל מיני עמידות מגוחכות מול ראי, בחברתו של חייט מלא סיכות כמו קיפוד, וגם טען כי זמנו יקר לו. כך לא נותרה לאמא ברירה אלא ללכת בעצמה אל בוכמן, ברחוב העבודה, כשהיא נושאת בידיה לדוגמא בגדים שונים של אבא ומידע מעודכן בעל־פה על מידותיו. רק לבסוף, לאחר שהיא עצמה סרה אל בוכמן פעמים אחדות, ולאחר שידולים והפצרות, עלה בידה להוציא מפי אבא הבטחה, שיסור אל החייט למדידה יחידה, אחרונה. ואכן, הוא עמד בדיבורו. למרבה הפלא המעיל היה פחות או יותר בסדר. אבל המכנסיים היו צריכים תוספת בחלק העליון, בקו המתניים. אלא שלא נשתייר כלום מהאריג הכחול. איני זוכר היום בבירור מי הציע להשלים את המכנסיים בשארית של אריג אחר, ירוק דווקא. אבל אני זוכר שאמא סיפרה אחר־כך שבוכמן העיד לפניה בשבועה, אולי על הברכיים, שהיה זה אבא, שטען שכל העניין הוא לו לזרא, ואין זה כלל עולה בדעתו להטריח עצמו לאותה חנות בה קנתה אמא את האריג המקורי.
למראה החליפה, שנשלחה אליו למשרד, החל, כנראה, הספק לכסוס בלב אבא והוא נחרד מפני תגובתה של אמא. כך אני מסביר את הופעתו ערב אחד כשבידו האחת הוא נושא את החליפה העטופה נייר ובאחרת מוליך אחריו את גובסייב ומכניסו בפעם הראשונה לביתנו. מן הסתם בטח באמא שבנוכחות אורח, ועוד פנים חדשים, תחסוך ממנו את שבט לשונה. ואכן צדק. בידיים רוטטות פתחה אמא את העטיפה ופניה חוורו בבת אחת. אבל לא אמרה דבר. בשפתיים קמוצות הגישה תה לאבא ולגובסייב וישבה ביניהם.
אבא היה עליז מאוד. הוא התפעל, בקול רם מהרגיל, מכוחו של הגורל. איך יצא גובסייב מאמריקה, הפליג שבועיים בים, עלה לארץ־ישראל ולאחר שלושה שבועות בלבד פגע בו אבא שעה שרץ ברחוב הגשר והפילו למדרכה. תחילה ביקש אבא לשאול את גובסייב בגערה אם עיניו תקועות לו בגבו. אבל כשראה את פניו התמימים ואת חיוכו הנבוך, הושיט לו יד וסייע לו לעמוד על רגליו. תוך כדי כך נודע לו שגובסייב השתייך לפועלי־ציון והוא לא חיפש אלא אותו. “האין זה נפלא?” שאל אבא.
אמא לא אמרה דבר.
הוא קרא לה לרדת לרחוב, להזין עיניה במכונית הפתוחה של גובסייב, כמותה לא ראתה מימיה. אמא דחתה את ההזמנה בשתיקה והוסיפה לשבת מולו בלא לגרוע עיניה ממנו. אז שקע בשיחת־עסק עם גובסייב והשתדל להאריכה ככל האפשר, בתקווה שסבלנותה של אמא תפקע ותלך לישון. גובסייב שחש בסערה המתחוללת מתחת לפני השטח, קם פעמים אחדות על רגליו, ליטול פרידה. אבל אבא החזירו בכוח אל כיסאו, כדי להמשיך בדיון. אבל לשווא. אמא חיכתה לו, בתקיפות ובדריכות.
לאחר שהלך גובסייב שוחחו כל הלילה. מה אמרו לא שמעתי. אבל בבוקר ראיתי כי חזות פניהם קשה. במשך ימים אחדים לא החליפו ביניהם אלא מלים בודדות, הכרחיות. ואילו החליפה, עילת כל הריב, נשארה תלויה לה בארון למעצבה. אבא לא לבש אותה ואמא נהגה, למראית עין לפחות, כמו שכחה שהיא קיימת.
גובסייב היה לא־גבוה, חיוור ובעל שיער אדמוני. שערו נדבק לקרקפתו ודומני, כי משום כך עלה בדעתי שאילו היה אדם מפורסם, אפשר היה לומר עליו שהוא דומה לפסל־השעווה של עצמו במוזיאון של מדאם טוסו: נטול־דם, שקיקי־דמעות מתחת לעיניו, בעל ארשת קפואה ועם זאת חייכנית. לפי מה ששמעתי אותו ערב הסתבר שנולד בפינסק, היגר עם הוריו לברוקלין ולאחר שהתאלמן עלה לארץ־ישראל. אבא התעניין מאוד לדעת ממה התפרנס בברוקלין ותשובותיו של גובסייב לא הניחו כלל את דעתו. היה לו עסק שהתבסס על כך שהיה מקבל מלקוחות בגדים ולבנים, מוסר אותם למכבסה, מקבלם נקיים ומגוהצים ומחזיר אותם תמורת שכר לבעליהם. אבא, בשום פנים ואופן, לא הבין לשם מה נזקקו הבריות בברוקלין דווקא לגובסייב כדי למסור את כבסיהם למכבסה, הן יכלו לעשות זאת במישרין. על כך היה הלה משיב, “זו השיטה האמריקאית, מהר יותר, גדול יותר.” תשובה שהסתום מרובה בה על המפורש.
בנוסף לידע בדרכי פעולה אמריקאיות הביא עמו גובסייב גם מעט הון להשקעה, עובדה שעוררה כלפיו תשומת־לב וכבוד. אף־על־פי־כן לא התפעלו האנשים שראו אותו מכישוריו ומיכולתו. לאחר התלהבות ראשונית קצרה היו מציידים אותו בהפניה לכתובת אחרת ומשלחים אותו מעל פניהם. וכך הגיע אל אבא.
בעיני אבא דווקא נשא חן. אני משער שהיו לכך טעמים אחדים. למשל, היותו נמנה בעבר עם פועלי־ציון. אבא היה הפועל הצעיר ומשום כך קסם לו מיד הרעיון שיהיה לו בר־פלוגתא צמוד בתוך המשרד, איתו יוכל להיכנס בנקל לוויכוח, כדי לשובב מעט את נפשו, כל פעם שהשיממון בעבודה יכביד עליו.
וכמובן, המכונית הפתוחה. זו היתה “פורד” מיד־שנייה שגובסייב רכש באחד המגרשים בברוקלין תמורת 200 דולר, בטרם עלותו ארצה. עובדה זו נודעה לאבא מאוחר מדי, כפי שעוד ניווכח. בראשונה היתה בעיניו שכיית כל אוצרות חמדה. בעיני רוחו כבר ראה את עצמו עם גובסייב גומע מדבריות ומקפץ על ההרים, שער ראשם מתבדר ברוח, חולצותיהם מתנפחות ותוך כדי ויכוח על פועלי־ציון והפועל הצעיר הם מתבוננים בנופים רחוקים ונושמים לתוך ריאותיהם אוויר צח ומבריא.
מדוע האמין לגובסייב שזו מכונית־ספורט שאינה יודעת מעצורים, והיא מהירה וחזקה מכל מכונית אחרת? מדוע לא ראה מיד את מגרעותיה? כאשר אני חושב על כך היום, נדמה לי שהמענה לשאלות האלה טמון בתלבושתו של גובסייב. הוא היה הגבר הראשון שאבא ראה לבוש מכנסי “שלושת־רבעי”. איך לומר זאת? הנעליים החצאיות המבריקות, גרבי־הצמר הקלועים, הצהובים, המתוחים על השוקיים, הבירית הנרכסת בכפתור־נחושת מתחת לברך ושקיקי־הרגל מטוויד חום־צהוב־אדום הנפרש מעליה – כל אלה זוהו על־ידי אבא כסימני־היכר של הספורטסמן. כך שבראותו לראשונה את גובסייב ניצב ליד מכוניתו הפתוחה, לא ראה את שקיקי הדמעות ולא את העיניים העצובות שמעליהם, אלא ראה לפניו בעל בעמיו וספורטאי מצטיין; ממילא רכבו הוא רכב מרוץ. גם לאחר מכן, כאשר כבר ידע שגובסייב רך כגבינה ושהפעולה היחידה הכרוכה בנהיגה שהשכיל לעשותה היטב היתה הפעלת הצופר, עוד האמין אבא שיש בגובסייב מאיש הספורט. קשה מאוד היה לעקור מלבו נאמנויות ראשונות, לאנשים ולרעיונות.
דומני שרק תו אחד בדיוקנו הטוב של גובסייב השתנה לרע בעיניו. במקום בר־פלוגתא לוויכוחים על דרכי פועלי־ציון והפועל הצעיר – לו קיווה כל־כך – נמצא לו דברן שאין שני לו, המסוגל להכריע בנקל כל יריב בתחרות של דיבור ארוך, מעורפל וחסר־היגיון. לפעמים, לאחר ויכוח עם גובסייב, היה אבא חוזר הביתה מעולף למחצה ומראהו כשל דג שנותר עת ארוכה מדי על היבשה. אבל את כל זה עדיין צפן העתיד.
אבא היה אז חבר בקואופרטיב־להובלה הנאבק על קיומו. כיוון שהיה מחונן בדמיון מפותח ובתשוקה למעשים גדולים, הצליח גובסייב לשכנעו שהנהלת הכספים של הקואופרטיב פסולה מעיקרה. כל הקשיים והצרות של הקואופרטיב ייעלמו במחי־יד אחת, כלא היו, ברגע שתינקט, בהדרכתו, שיטה אמריקאית. הוא הציע להחליף את גביית המזומנים בשיטות אשראי מתקדמות, על־ידי שטרות ומסירת סחורות בגוביינא. אשראי נבון ונוח ימשוך ויביא לקואופרטיב לקוחות חדשים ורבים. מה גם שנציג הקואופרטיב יופיע אצל הלקוחות כשהוא נוסע במכונית פתוחה. הרושם יהיה גדול, אמר גובסייב, וזה כלל גדול בעסקים.
הוא המליץ גם על שיפור מערך התקשורת של הקואופרטיב. כלומר, כאשר המכונית הפתוחה לא תהיה עסוקה ברכישת לקוחות ובגבייה, תשמש – תודות למהירותה הטובה – ליצירת קשר בין נהגי המשאיות והמשרד הראשי. איך תקשר המכונית בין משאית שיצאה לחיפה לזו המגיעה לירושלים? את הפרטים השאירו אבא וגובסייב לעיון נוסף. בעיקרון הסכימו שניהם, ובצדק, שלתקשורת יעילה ומהירה נודעת חשיבות רבה.
אם נזכור את מצבו הכספי של הקואופרטיב; אם ניקח בחשבון שגובסייב היה מוכן לשלם מזומנים בעד מניה המקנה לו חברות בקואופרטיב ואף להעמיד לרשותו, תמורת התחשבנות מסוימת, את המכונית הפתוחה; ואם נוסיף לכך את טיעונו של אבא שמלכתחילה נזקק הקואופרטיב לאיש גבייה מהקליבר של גובסייב, “בעל ניסיון אמריקאי” – נבין מדוע קיבלה אותו האסיפה הכללית כחבר מן המניין, פה אחד ובתשואות.
במרכז מסחרי, בין הלקוחות, לא היו הדברים כה מובנים מאליהם. היו סוחרים ברחוב הגשר שתמהו לשם מה דרושה מכונית־קישור לקואופרטיב לא כל־כך גדול, לו לכל היותר שש או שבע משאיות, ובכל מקרה ודאי לא צי. אולם, גם הם, כמו האחרים, ששו להטבות שנשאה להם בכנפיה שיטת האשראי “האמריקאית”. קשה היום להאמין, אבל אני מבסס את דברי על אסמכתאות איתנות: גובסייב קיבל שטרות שמועד פרעונם חל לא רק לאחר שלושה או שישה חודשים, אלא אף לאחר שנה ואפילו שנה־וחצי. מה הפלא שתוך עת קצרה נעשה הקואופרטיב לפופולרי ומספר לקוחותיו הוכפל.
את קטני־האמונה מבין החברים, את אלה שגילו ספקות למראה צרור השטרות המצטבר בקופת־ברזל ריקה, הרגיע גובסייב. הוא אמר שאין כל קושי למכור את השטרות בדיסקונט לאחד הבנקים. הסיבה שאינו נחפז לעשות כך, היא ציפייתו המבוססת, לשיעורי־ניכיון נוחים יותר. מדוע יקנה בנק צרור גדול של שטרות ארוכי־מועד במחיר טוב יותר מאשר צרור קטן למועד קצר? על כך השיב גובסייב, כי הבנקים באמריקה מיטיבים דווקא עם אלה מלקוחותיהם המרחיבים עמם תדיר את היקף־עסקיהם.
אבא עדיין לא יכול היה לדעת שהבנקים בתל־אביב לא נהגו כעמיתיהם באמריקה, ולא רק שלא קנו צרורות גדולים של שטרות, אלא שנזהרו ובדקו בשבע עיניים אף שטר זעיר בטרם קיבלוהו בניכיון; ודאי שטרם ידע על כך שהבנקים גזרו איסור מפורש על נציגיהם לשאת־ולתת עם גובסייב מחששם לאובדן זמן. שכן – הם גילו זאת די מהר – הוא היה בא עם בוקר, פותח בשיחה כללית על אבות הספרות הרוסית, עובר להשפעת הנארודניקים על התנועה המהפכנית ברוסיה, מתעכב על ערכו של בורכוב בהתפתחות המחשבה הציונית־סוציאליסטית, שם דגש על ציוני דרך בתולדות פועלי־ציון, ורק כאשר האווירה נעשתה אינטימית, עם הדלקתן של מנורות־השולחן, בבנק, היה מגיע לסיפור פרקים נבחרים – בחינת צימוקים בלבד – על הימים הקשים בפינסק ובברוקלין. כך שלא רק החשש פן השטרות שמביא גובסייב ימיטו עליהם שואה כלכלית הוא שאילץ אותם לנתק את המגע עמו; יותר מכך הדריכה אותם ההכרה שאם יוסיפו לשאת ולתת איתו, יצטרכו להיסגר בפני לקוחות ועסקים אחרים. עם זאת אני זוכר שאבא הכחיש את השמועה האומרת שבנקים אחדים הציבו בחוץ צופה שתפקידו היחיד היה להתריע על בואו של גובסייב.
הנכון הוא שאבא היה מסור מאוד לקואופרטיב וכדרכו שיקע בעבודתו למענו את כל כוחות הגוף והנפש. עם זאת קסם לו המסע במכונית הפתוחה. לפתע חש כאילו אינו מסוגל לזוז בלעדיה. היא נעשתה הציר המרכזי של כל תוכניותיו ותנועותיו.
גובסייב מסר ברצון את ההגה לידי אבא, אם משום שלא נהנה מהנהיגה, אם משום שהאמין לו שאורבת לו סכנה כל עוד אינו רגיל לסדרי התנועה בארץ. באמתלה שיש צורך להרגיל, לא רק את גובסייב, אלא גם את המכונית, לתנאי הארץ ולכבישיה, לקח אותה למסעות ארוכים. אבא בדק איך היא “עולה את הקסטל” בדרך לירושלים ואיך היא “לוקחת את הסרפנטינות” בכביש צפת־ראש־פינה. מדי פעם היה מנסה את הספידומטר שלה במסע מהיר אל המסעדה של שבתי בצומת חדרה, אשר לטחול הממולא שלו יצאו מוניטין. אני חושב שהמסע לדמשק עלה בראשו כאשר בדק אם היא “מתחממת” בקו טבריה–גשר בנות יעקב.
תחילה, לאחר ששוכנעה שהופעתו הראשונה בבית היתה תמימה, הגתה גם אמא רגשי חיבה לגובסייב. סיבת הדבר, לדעתי, היתה שבערבים הראשונים שבילה בביתנו שוחח איתה על אבות הספרות הרוסית. די היה שיזכיר את השמות הגדולים – טולסטוי, צ’כוב, טורגנייב וכולי – ויעשה כך באנחה של שברון־מותניים וכבר נראה ונשמע לה אדם אומלל שהחיים המרו לו; מי שהחיים כפו עליו להגר לברוקלין, ובמקום לאפשר לו לעיין בספרים האהובים עליו, השליכו אותו באכזריות לעמק הבכא של עסקי מכבסות. אף־על־פי־כן, בכוח משמעת פנימית וחינוך עצמי לא הוכרע ולא הושפל. גם בהיות גובסייב נושא על גבו משא כבד של כבסים – כך תיארה לעצמה את משלח־ידו – אל המכבסה הרחוקה, היתה ידו האחת מחזקת בשק והשנייה מזקיפה את ייבגני אונייגין לנגד עיניו.
אולם, דעתה עליו נשתנתה. גובסייב רכש באמריקה את המנהג שלפני הסעודה יש לחדד את התיאבון בלגימה. כאשר סעד עם אבא אצל ווכסמן היה מזמין כוסית ברנדי. אבל בביתו החזיק בקבוקים אחדים של ויסקי שהביא עמו מאמריקה. לפני שבתו לשולחן היה מוזג לו כוסית, גומע, פולט גיהוק ומתחיל בסעודה.
אבא טעם מהוויסקי של גובסייב ואני משער שהמשקה הנפלא הזה שבה מיד גם את לבו. שכן היה לו חוש בריא להבחין בין הטוב והרע. אולם, עצם המחשבה שיגידו עליו שהוא – חלוץ, הפועל הצעיר, איש הקואופרציה – שותה ויסקי, הדאיגה אותו. משום כך טען שהוויסקי מצטיין לדידו רק כתרופה נגד כאב־ראש.
כאשר השמיע טענה זו באוזני אמא – לה נודע מה שתה אצל גובסייב – נתקל בחוסר־אמון מוחלט. היה זה כמו אמר לה שלצורך שיכוך מחושי שיניים הוא נפגש עם אשה אחרת. שבועותיו שלא שתה מהוויסקי אלא את המעט הדרוש להחזרת צלילות הראש, נפלו על אוזניים אטומות.
“אתה שותה ויסקי!” אמרה לו.
והוא, הוא לא ידע לאן יוליך את חרפתו.
“עכשיו הוויסקי, ומה הלאה, פספורט?”
איני זוכר היום כיצד גילה לה שהגיש בקשה לפספורט, לצורך המסע לדמשק, במפתיע או בהדרגה. אני מבכר להאמין שבדרך השנייה, כי גם כך קיבלה את הידיעה בצורה קשה, ואין לדעת מה עלול היה לקרות לה, חס וחלילה, בלא הכנה מוקדמת. מכל מקום, כאשר בא אבא הביתה והפספורט בידו – משום מה, בשמץ של גאווה – לא תקפה אותו במלים ולא במחאות. להפך, היא היתה שקטה. שקטה הרבה מהרגיל. ימים אחדים לא יצאו מפיה אלא המלים ההכרחיות בלבד. אבא, לעומתה, הרבה שיח. הוא סיפר לה בהרחבה על תוכניותיו לפרוש רשת קווי־הובלה עבריים על פני המזרח־התיכון, כי הקו העתיד לדמשק הוא התחלה מיזערה בלבד בכיוון זה וכי תודות לכך נשקפת התפתחות גדולה למשק היהודי בארץ־ישראל. בנוסף לכך נעשה לפתע איש־חברה ושאלה אם ברצונה לצאת לתיאטרון, בית־קפה, קולנוע או לבלות במסיבת־חברים. אולם, אמא נהגה כאדם שעולמו חשך עליו. לכל שאלותיו השיבה בקול יבש ולחשושי, “מה זה חשוב עכשיו?” כמו היתה אדם הנוטה למות והוא נשאל איזו אופנה של בגד־ים רצויה לו.
ההיסטוריון שירצה לכתוב פעם תולדותיו של אותו סכסוך, רשאי יהיה, לדעתי, לקבוע שכל מהלכיה של אמא נועדו להבהיר לאבא שטוב לה מותה מחיים משותפים עם איש השותה ויסקי, מחזיק בפספורט ונוסע בחברת שתיין ויסקי אחר ועוד לדמשק. אולי יגיע אותו חוקר למסקנה שהציגה את הדברים באורח אולטימטיבי.
אבא נהג, כאמור, באורך־רוח. אבל באותה עת היה ברור שככל שהמתיק קולו כלפי חוץ כך בערה חמתו מבפנים. עד שלא יכול היה לאצור עוד את רוגזו. ההתפוצצות אירעה לגמרי במפתיע, לפחות לדידי. בוקר אחד ראיתיו הופך את גרביו ולובשם במרץ לרגליו, אחר־כך חטף מזוודה, תחב לתוכה במהירות את החליפה הכחולה, בגדים אחרים, כלי־רחצה, ובטעות גם את הפיז’מה שלי. הוא הפטיר שלום, טרק אחריו את הדלת, ירד את המדרגות בדילוגים וקפץ לתוך המכונית הפתוחה.
אבא חזר מדמשק מהר מהצפוי, לאחר ארבעים־ושבע שעות בלבד. הוא היה כה רצוץ שקשה היה להציל מפיו מה אירע לו שם בדיוק. גובסייב לא היה מסוגל להוציא הגה במשך שבועיים ואף לאחר מכן מיאן לפרט אותו מסע לפרטיו, מהחשש שמא יחיה מחדש את חוויותיו. אבל מקטעי־תשובות, משברי־משפטים, מרסיסי־מלים ומגרגירי־רמזים אפשר לשחזר את המסע לדמשק בערך כך:
הנסיעה לדמשק היתה נעימה. המכונית הפתוחה החליקה על הכביש בלא מאמץ ואבא הראה לגובסייב – בעיקולים היורדים לטבריה – איך הוא נוהג בה ביד אחת. הכיצד השכילה אותה מכונית להצניע עד כה את חולשתה הכללית, זו באמת חידה. ייתכן שאווירא דארץ־ישראל השפיע קוממיות גם עליה. למרבה הצער לא לאריכות ימים.
לדמשק הגיעו לפנות ערב ומיד נכנסו לבית־מלון עליו שמעו טובות. אבא הציע שינצלו את הערב והלילה למנוחה. כלומר, שמיד לאחר סעודת הערב יפנו לחדרם וישכבו לישון, כדי להיות רעננים למחרת במשא־ומתן עם הלקוחות־בכוח. ואכן כך עשו. לאחר לגימה קטנה מבקבוק הוויסקי שהביא עמו, התקין גובסייב את עצמו לשינה ופרש על ראשו רשת־שחורה שנועדה לשמר את תסרוקתו בשנתו. אבא – בלי לגימה, לדבריו – התקין אף הוא את עצמו לשינה. אבל הוא לא נכנס בנקל לפיז’מה שלי. מדוע לא הלך לישון בתחתונים ובגופייה? לדבריו הזהירו אותו מפני גנבים במלון והוא לקח מראש בחשבון את האפשרות שיהיה עליו לדלוק אחריהם במרדף־לילה.
על אף היותו דחוס כנקניקייה הצליח אבא להירדם כהרף עין במיטתו (הוא היה מסוגל להירדם אף בשעה שניגנתי אטיודים לפסנתר מאת בורגמילר). אולם השינה נדדה מעיניו של גובסייב. כנראה לא הוציא עדיין את מנת־יומו בדיבור ובתקשורת. הוא קם, אפוא, ממיטתו, לבש את בגדיו, שכח להסיר את הרשת השחורה מעל ראשו, ויצא לשוט ברחובות דמשק, בתקווה – אולי ימצא מישהו מפועלי־ציון.
מה היתה תגובתם של מוכרי ה“סוּס”, התמרהינדי והסומסום אליהם פנה גובסייב – דבר זה נשאר מעורפל עד היום. מה שברור הוא שגובסייב נאסר. שוטר שמן ומשופם כבל את ידיו באזיקים והובילו לתא המעצר בדמשק־מערב. שם לא הצליח לשכנע את חוקריו בתום לבו אף לאחר שהסיר את הרשת השחורה מעל ראשו. הללו היו משוכנעים שהוא שייך לכנופיה שסימן ההיכר שלה, ואולי אף שמה, הוא “הרשת השחורה”, בדומה לכנופיות “הכף השחורה”. חוקריו ביקשו לדעת יותר על אודות המכרים אותם ציפה לפגוש בחשכת הליל, היכן הם גרים, למשל, ומהי הכתובת של עסקיהם. על שאלות אלה חזרו פעמים אחדות. כך שבשומעם את שמו של אבא – הן הוא היה המכר היחיד של גובסייב בכל סוריה כולה – שמחו שמחה גדולה, שכן סבורים היו שהוא תושב דמשק ותיק והעובדה שהוא מתגורר במלון בחדר אחד עם גובסייב חיזקה אותם בדעתם שסוף־סוף תפסו בידם קצהו של חוט.
מה היה מספר השוטרים והקצינים שהקיפו את מיטתו של אבא? על כך נחלקו הדעות. גובסייב טען שרק שבעה, בהם שני קצינים זוטרים ואחד בכיר שהוזעק מביתו. לעומתו נשבע אבא, כי כאשר נעור ופקח את עיניו, לאחר שהטלטלות והגערות גברו על תרדמתו, ראה לנגד עיניו המון רב; אפילו יאמר שלושים או חמישים, עדיין לא יהיה נתפס לגוזמה. הוא ראה אותם בכל מקום.
השוטרים דווקא חייכו למראה אבא, שרוע במיטתו כשהוא מפותל ולחוץ בפיז’מה שלי. אבל הקצין הבכיר, ובגללו גם הקצינים הזוטרים, התייחסו ללבוש־הלילה שלו בחומרה יתרה. הגיונם אמר להם שפיז’מה כה קטנה ובלתי־מתאימה היא עדות חותכת לאחת משתיים, או שאבא סילק אותה מחבל־כביסה לאחר בריחתו מבית־כלא, או שעשה כך במנוסתו לאחר שביצע פשע מחריד. הם ציוו, אפוא, על אבא להתלבש ולהילוות אליהם לדמשק־מערב, להמשך החקירה.
לשבחו של אבא ייאמר ששמר על קור רוחו. עד כדי כך שהיה מסוגל לשקול בנחת איזה לבוש יעטה על עצמו. לרגע היה סבור שהופעה פועלית תזכה אותו באהדת השוטרים, השייכים למעמד־העמלים הסורי. לבסוף הכריע לטובת החליפה הכחולה, בהניחו שהכלל “הבגדים עושים את האדם” יפה לדמשק כלכל מקום אחר, ומראהו המכובד וההדור יפיג לפחות חלק מהחשדות בלב חוקריו.
שוב חזרה על עצמה אותה תופעה. שניים או שלושה שוטרים חלקו לאבא קומפלימנטים למראהו בחליפה, ואחד אפילו שאל היכן השיג מכנסיים כאלה. בסך הכל נכון יהיה לומר שרובם הוקסמו מהחליפה הכחולה. אבל הקצונה ראתה את הרצועה הירוקה במכנסיים הכחולים בעין שונה. סתם אדם אירופי, אמר הבכיר לזוטרים, אינו מתקשט באבנט כזה, בנוסח המזרח. מן הסתם יש דברים בגו. חשדותיהם התעבו והפרשה כולה נראתה להם עתה טעונה חקירה מדוקדקת יותר.
קורותיהם של אבא וגובסייב בתא־המעצר אותו לילה הם עניין לסיפור אחר. כאן די לומר שהמכות שספגו מידי שוביהם לא היו אכזריות במיוחד, ובשום פנים ואופן אין בהן להצדיק, ולוּ במשהו, את יבבותיו החדות של גובסייב. עם זאת יש להכיר בכך שבגללן – שטרדו את השינה לא רק מעיני הכלואים והסוהרים בתחנת המשטרה, אלא מאוכלוסי הרובע כולו – הצליח אבא לקנות את שחרורם. תמורת סכום כסף במצלצלין והמכנסיים של החליפה הכחולה, ניאות האחראי על תא־המעצר להרשות לאבא ולגובסייב לצאת לרחוב בטרם שחר, כדי לקנות לעצמם פת שחרית. בה בעת הזהיר אותם, כי לאחר רבע־שעה בדיוק יזעיק את המשטרה לדלוק בעקבותיהם, כבורחים מיד החוק.
כל עוד נפשם בם הגיעו אל המכונית הפתוחה ואבא ישב ליד ההגה. המנוע נענה בשאגה להתנער, הראשונה והצמיגים השמיעו צווחה כאשר נקרעו מהכביש וסוחררו על־ידי הסרן למהירות מופלגת. ההתחלה היתה כה טובה עד שלאחר מסע של עשרים ק"מ חשב אבא שנוצר כבר פער בטוח בינו לרודפיו וכי הוא יכול להיפנות לטיפול בגובסייב, כדי לשים קץ ליבבותיו.
לאחר ההפסקה לא חידשה עוד המכונית הפתוחה את מהירותה. קשה להאמין שלקולו של גובסייב היתה השפעה כלשהי על מנוע הבנזין או על לחץ האוויר בגלגלים, אבל זו היתה המסקנה העגומה שהתבקשה משתיקתו של גובסייב. שכן שקע באלם מוחלט ממנו נחלץ, כאמור, רק לאחר שבועיים. ראשון פקע הצמיג הימני מאחור, הגלגל הרזרבי החזיק מעמד שני קילומטרים ואחריו פקע הצמיג הקדמי משמאל; המנוע החל להשתעל כנחנק, מכסה תיבת־המים נורה אל על וסילון מים וענן קיטור פרצו מהרדיאטור. דלת הנהג ניתקה מציריה והידרדרה לתהום, אלא שהגלגל השמאלי מאחור הקדים והגיע לשם לפניה.
קולות רודפיהם, במכוניות ובאופנועים, נשמעו להם מרחוק. אבא וגובסייב קפצו מהמכונית, שלמרבה הפלא המשיכה לנסוע בלעדיהם במורד הצמוד לכביש.
אבא משך את גובסייב למורד ואדי, לעבר עזים אחדות שחיפשו לעצמן מזון בין חרכי סלעי בזלת שחורים כמותן. הוא חטף עז והשתטח על הקרקע המטורשת כשהוא חובקה ללבו בעוז. על גובסייב ציווה לעשות כמותו. כך, מכוסים בעזים, הסתתרו שעה ארוכה. כאשר חשו שהם בטוחים מפני רודפיהם – אותם ראו גוררים את המכונית הפתוחה לעבר דמשק – פתחו בריצה לעבר אפיק הירדן. רק במחצית הדרך לשם נוכח גובסייב לדעת שעודנו חובק אל לוח חזהו את העז השחורה ששימשה לו למסתור. אבל רק הניח אותה על הקרקע ואז דלקה בעקבותיו, חשפה ניבים ריריים ופרצה בנביחות מבשרות רע. לפיתתו האיתנה של גובסייב מנעה, כנראה, מכלב הרועים לעשות כן לפני כן. מכל מקום, ריצתו של גובסייב נעשתה עתה מסוגננת ואבא התקשה להשיגו.
בקיצור, לאחר מסע רגלי מפרך ולאחר שצלחו את מימיו השוצפים של הירדן, הגיעו עם ערב למשמר הירדן ונרדמו על ערימת חציר. משם חזרו – בעגלה, ברגל, במשאית ולבסוף באוטובוס – הביתה.
זה היה, אפוא, סיפורו של אבא. אבל אמא לא האמינה לאף מלה אחת שלו. לה היתה דעה משלה, לגבי טיב תלאותיהם בדמשק והסיבות שגרמו להן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.