בתקופת ההסתכלות של אבא התאכסנו ייבגניה ושטולץ בחדרי. היא היתה ממרקת את ראשו, בוקר וערב, בנוזל ירקרק שקוף, שיצקה תחילה לכף־ידה הקעורה מתוך בקבוק גדול שהותיר בחדרי ריח של קופת־חולים. אני זוכר שהטיפול המסור הזה עשה עלי רושם רב. אף אני נדלקתי בציפייה, לפחות כמו ייבגניה, לגלות נביטה בראשו של שטולץ.

אפילו חשבתי אז, כי הציפייה המתמדת לצמיחה, היא אשר חרצה את דעתו של אבא, כי מקומו הנכון של שטולץ בחקלאות.

הוא חי בזיכרוני גם מטעמים אחרים. הוא היה כביר־כוח. כבר בערב הראשון ערך לנו הצגת־גבורה במטבח. הוא הזמין את כולנו לשבת על השולחן – אמא סירבה – והוא הניף אותנו כמו נוצות. תחילה ניסה אבא למעט בהישגו, בטענה שכל אחד מסוגל למעשים כאלה ו“זה רק שאלה של תרגול.” אבל בהמשך הערב לא נותר מקום לשום ספק ששטולץ אינו “כל אחד”.

כוחו היה מפוזר בכל גופו במידה שווה, אבל בעיקר בשיניו. בהן יכול היה להרים כל אחד מחפצי הבית. בתור “מסמר” הערב הציע להניף את אמא בשיניו. היא, שוב, סירבה. הפצרותינו לא הועילו. אז כרך מגבת למותניה העבים של ייבגניה, ששכבה פרקדן על הרצפה, כרע לידה על ארבע, תחב את קצות המגבת לתוך פיו, חישק את שיניו, הזדקף על רגליו והחל לשוטט בכל חדרי הבית, ומשאו בפיו. רק עורפו שהסמיק רימז על כובדה של ייבגניה.

כראות אמא את כל אלה התעטפה עליה נפשה. כוח הגוף לא נחשב בעיניה מעלה. חוששני שאף עמד בעיניה בסתירה, אם לא ביחס הפוך, לכוח השכל. אין לי ספק שבראותה את שטולץ מטלטל בשיניו את ייבגניה השמנמנה, היתה משוכנעת שלנגד עיניה מתרוצץ מטומטם והיא מיהרה לפתוח את כל חלונות הבית. אמא החזיקה תמיד בדעה שחיידקי הטיפשות, כמו חיידקי השפעת, עוברים באוויר, ועל כן חשה לפזרם על־ידי רוח פרצים. פעם כאשר הלכנו שנינו לרחוץ בים השביעה אותי, כי אם תטבע בין הגלים, לא אניח בשום פנים ואופן למציל החסון הקשור בסליפ שחור להצילה בהנשמה מפה לפה. טוב היה לה מותה.

אבא התרשם משטולץ עד כדי כך, שלאחר יומיים כלומר בתום ההכנות הדרושות, נטלו עמו למשרד. שם כרכו שניהם את המגבת למותניו של גובסייב ולנוכח עיניהם המשתאות של המוזמנים עבר שטולץ ברחוב הגשר, קרחתוֹ מאירה כשמש, גובסייב מפרפר בפיו. אחר־כך עלו המוזמנים וישבו על עגלה שהותרה מבהמותיה ושטולץ נשך את היצול הפנוי בשיניו והסיעם לטיול שהסתיים ליד המסעדה של ווכסמן. שם נערכה כרה הגונה והכל השיקו כוסיות לכבוד הגיבור.

לכאורה לא היה קל מאשר למצוא עבודה לשטולץ. עסקים רבים – די להזכיר בית־מסחר לפסנתרים – היו מקבלים אותו בזרועות פתוחות. אולם האמת, כמו תמיד, שונה מזו הנראית לעין. שטולץ התייחס אל כוחו כאל ספח צדדי, אף מרגיז לעתים. לאחר כל “הופעה” נתעכרה עליו רוחו והוא היה מדוכדך. הסבר־מה לכך נמצא בדברי ייבגניה לאמא, לאחר המשתה אצל ווכסמן. “שטולץ איננו פרד. הוא הרבה יותר מזה.” לדבריה אדיר חפצו לעבוד בספרייה, בין ספרים, בתוך ספרים, בתוך מצבורים של קרפיפי חוכמה ודעת. הנה בספרייה ישמח לשאת על גבו ארגזי ספרים לרוב, ביודעו שהוא נושא על שכמו אוניברסיטה שלמה.

למה כך? שאלה אמא. קל יותר לקרוא בספר מאשר לשאתו בארגז. במקום לסחוב את האוניברסיטה על הגב, שיקרא לו באנציקלופדיה בריטניקה (אמא היתה אז בתקופה האנגלית שלה). לשמע דבריה נדלקו עיני שטולץ. “זהו, זהו!” קרא ובו במקום נשבע לעשות כן.

עלי לציין עוד תכונה בשטולץ, ואיני יודע אם נכון לכנותה עקשות, או דבקות במטרה. עדות לכך כבר מצאנו בעיסוי הבלתי־נלאה שהעניק לראשו, ואשר בו הוא ממשיך, דומני, עד עצם היום הזה. כך העובדה שלא ידע מלה אנגלית לא ציננה את התלהבותו למפעל. לפי חישוביו די היה לו ללמוד על־פה עשרים מלים יום־יום ותוך חמש שנים בלבד עתיד היה לדעת על בוריו את המילון האנגלי־עברי השלם (קאופמן). ואז הדרך לעולם הדעת פרוצה לפניו.

שנתיים לאחר שהחל לשנן מהמילון ראיתיו במשקו ליד רעננה. הוא לא היה מסוגל להבין את הסיפור “מנורת אלדין” בספר כיתה ו' שלי. לדבריו היתה הסיבה היחידה לכך זיכרונו הרפה, ולא חיסרון כלשהו, כמו חוסר שקידה או חוסר שכל. הוא אף מצא שלימוד האנגלית קל הרבה מהמשוער. כלומר זאת אותה שפה רק עם מלים אחרות. “אין באנגלית איזה מלים, אני יודע מה, כמו אפרוח על שלוש רגליים,” אמר. הוא הבין, אפוא, את המלים במילון ואת ההסברים לידן. הוא ידע ש“DOOR זה דלת ודלת זה DOOR” מה שהעיד על תפיסה. אולם המלים פרחו מראשו כמו פרפרים. שעה קלה לאחר שסגר את המילון יכול היה DOOR להיות, לדידו, כל דבר בעולם, סירת־מנוע או חרק. אבל תמיד משהו שכבר שמע עליו בעברית. הקלה זו צמצמה את שדה לימודיו וחיזקה אותו ברוחו, שאם יהיה צורך יחזור על המילון מראשיתו גם פעם שלישית ורביעית.

בטרם נעבור לקורותיו כחקלאי נזכיר לרגע את ניסיונו כספרן. זה היה קצר ימים. בהמלצת אבא קיבל אותו איזרסקי לעבודה בספריית־ההשאלה הרוסית שלו ואף התרשם תחילה לטוב מיחסו אל הספר והקוראים. כך שהיה צידוק לקורת הרוח של אבא ולאמונתו שעתידו של שטולץ בספרייה מובטח. אלא ששטולץ אהב לשמוע מפי הקוראים את תוכן הספרים שקראו. יש שהיה מחזיק בכתפם עד שסיימו לספר לו את העלילה כולה ויש שהיה נלווה אליהם, לאותו צורך, עד לסף ביתם.

לא כל המנויים השתוקקו להמציא לשטולץ דו"ח־קריאה. מה גם שדבר לא דבק בזיכרונו והוא היה מסוגל לשאול על הכתוב באותו ספר פעמים רבות. חלקם אף הלינו באוזני איזרסקי. זכור לי מנהל בית־ספר של זרם העובדים שהיה קורא צמא בירחונים הפדגוגיים “דאשקולניי ווספיטאני” מברית־המועצות. ממנו היה מבקש לא רק תמצית המאמרים אלא גם שיסביר לו מונחים מקצועיים. הלה הודיע שיפסיק את המינוי שלו ויפנה לספריית־השאלה אחרת, אם לא ירחיקו מעליו את שטולץ. כך, על אף התועלת שהביא לספרייה, בסידור האצטבות ובהובלות לכריכייה וממנה, נאלץ איזרסקי לפטרו ולחפש ספרן־עוזר אחר.

ליד רעננה יסד לו שטולץ משק חקלאי שיסודו לול־עופות. כלומר, היו לו שם פרה או שתיים, תרנגולי־הודו אחדים, גינת ירק ונטיעות שונות. אולם הלול היה הענף העיקרי וכל היתר בחינת תגבורת והשלמה. הדו"חות הראשונים שהגיעו אל אבא היו טובים מאוד. שטולץ הצטיין ככוח־עבודה ממדרגה ראשונה וייבגניה היתה עזר מצוין כנגדו. דווקא זיכרונו הרפה שהיה לו לרועץ בספרייה ובתחומי חיים אחרים הוכח כאן כיתרון מובהק. הוא היה שוכח שכבר האביס את העופות והבהמות וכבר עדר בערוגות וחרש במטע והיה חוזר על אותן פעולות פעמיים ושלוש. מאחר שכוח ומרץ לא חסרו לו כלל נמצאו הוא ומשקו רק נשכרים מכך, הוא בשמחת יצירה, והמשק בפריחה ובשגשוג שאין דוגמתם. כדי לא להיתפס לגוזמה אחזור מלה־במלה על דברי חקלאים מנוסים מרעננה: “המלפפונים של שטולץ היו גדולים כל אחד כקישוא, הקישואים כמו מלון, המלונים כמו דלעת, הדלעות כמו דלעת־בהמות וזו היתה בגובה שולחן.” אני עצמי זוכר שהביא לאמא תרנגול־הודו שחוט לראש השנה. לדבריו היה רק אפרוח. אבל היא לא הצליחה בשום אופן להכניסו למקרר, אף לא לאחר שפירקה אותו לארבעה רבעים.

ייתכן מאוד שלולא מכת התנים היו שטולץ וייבגניה נשכחים מלבנו כליל. כה שקועים בעבודת המשק וכה שבעי־נחת מפרי עמלם היו שלא נזקקו עוד לחברת הבריות בעיר והוקירו רגליהם מתל־אביב. גם היום אין בפי הסבר שיניח את הדעת לשאלה איך גברו התנים של רעננה על העופות של שטולץ. כאשר סיפר לנו לראשונה על צרותיו נדמו לי הדברים כמי שמחפש תרופה נגד חתול המאיים לחסל קרוקודיל. שכן לפי המראה היתה כל תרנגולת שלו מסוגלת לבלוע שני תנים בנקירה אחת. אבל מראה לחוד וגבורה לחוד. העולם שוקק יצורים קטנים המתאכזרים לגדולים מהם.

לשמע קינתו של שטולץ לא היה ספק שבמלחמה בתרנגולות יד התנים על העליונה. “כל לילה הם נכנסים ללול שלי, אוכלים להם שתיים שלוש תרנגולות, שותים להם דמן של אחרות והולכים להם הביתה כמו אורחים מהחתונה.” בגלל עבודתו המאומצת ביום לא היה שטולץ שומר ער ליד לולו בלילה. באיזו דרך מסתורית, לדבריו, ידעו התנים בדיוק מתי תיפול עליו התנומה. אין זה הישג כה גדול, חשבתי אז, בהכירי את נחרתו.

שטולץ חש לתל־אביב כדי לברור לו אמצעי־מלחמה יעילים בתנים, כפי שרצה הגורל, ימים אחדים לאחר שאבא חזר הביתה מהמסעדה של ווכסמן בחברת כלב. עד היום איני יודע אם אמיץ – כך נקרא אחר־כך – היה נצר גמדי של גזע ענק, או גור מגודל של גזע ננסי. רצוני לומר, איש לא ידע מה גילו. רגע אחד התנהג כבקיא ורגיל נבון, שקול ואחראי, ואילו רגע אחר היה מסוגל לכל מעשה קונדס, ללא שום רגש אחריות, עד כי היה טעם לחשוש שנכנסה בו רוח תזזית. נקל מכאן להבין שלא היה לנו שום מושג על משפחתו, אם בא מזרע הדוברמן או הצ’יוואווה, מהדני הגדול או מהדקס הזעיר, מהבוקסר או ממשפחת כלבי־הדם וכו' וכו', או – וזה הקרוב לאמת – מכולם גם יחד. הוא היה נרגז, רך, שליו, נבחן, שאנן, יבבן, אדיש, תוקפן, צמחוני, צמא דם, שתיין ונוטה לצום, הכל לפי העונה והעניין.

לדברי אבא, הלך אמיץ בעקבותיו, בלי ששרק או מצמץ לו. פרטים אלה יצאו לאור בעת ההתנצלות שהשמיע לאמא. כל חייה מיאנה היא לאכסן חיות־בית ואת תחנוני שלי לכלב ולחתול דחתה בתקיפות. התברר, לפי אבא, שהכלב בחר בו מתוך שורה ארוכה של לקוחות שיצאו מהמסעדה. מדוע מצא חן בעיניו דווקא אבא? מדוע, למשל, לא הלך אחרי גובסייב? לכך לא היה מענה בפי אבא, אף לא לשאלתה מאין לו, לכלב, קולר ורצועה אדומים וחדשים. כל מה שאבא ידע היה שכך מצא את הכלב, כלומר הכלב מצא אותו.

משך כל השיחה הזאת נהג אמיץ כמו היה שפן־בובה. הוא נח לרגלי אמא וחימם אותן, כאחד היודע עד כמה סובלת היא מהקרה. אפשר היה לחשוב שהוא מציע עצמו כנעלי־בית של פרווה. אולם כאשר נכשל אבא לפייס את אמא במלים וניסה לשכך את חמתה בלטיפה, זינק אמיץ כירוי־תותח ולכד את ידו של אבא, בעודה תלויה באוויר.

במבט לאחור דומה לי, כי מהרגע הראשון הבין שכדי להישאר איתנו עליו לצדד, לפחות למראית עין, בדעותיה של אמא. אחרת לא אדע להסביר מדוע התנפל על אבא וקרע את מכנסיו כאשר נפלט מפיו שנמאס לו לשמוע כל ערב מה גדול היה צ’כוב, או מדוע השחית את הכדורגל שלי לאחר שאמא העירה כדרכה שאני מרבה לשחק וממעט ללמוד. אין לי ספק שבסתר לבה היא קיבלה בברכה תמיכה כה בלתי־צפויה בעמדותיה וודאי שנהנתה מהאפשרויות החדשות שניגלו לה, לדבר באוזנינו על פושקין, גוגול ולרמונטוב באין¹ מפריע.

אף־על־פי־כן לא יכולנו, אבא ואני, להביאה לכלל הסכמה שהכלב יישן בביתנו. הבית אינו מלונה, אמרה, והיא לא תסכים בשום פנים ואופן לחלוק את קורת־הגג היחידה שלה עם כלב. המעניין, כמובן, היה שהנוקשות שלה לא הפיגה את נאמנותו לה, אלא דווקא הגבירה אותה. מה שמלמד, כי העמידה על העקרונות, ולא הוויתורים, היא הדרך הנכונה בחינוך. עם־זאת, יש להזכיר כי אוכל נתנה לו ולעתים אף עלה בי הרהור של חשד, שבהיות שניהם לבד בבית נתנה לו תוספת מבשר המרק.

לא כאן המקום לתאר את כל מעלליו של אמיץ, אף לא את מעשיו על משטח־המדרגות, בין קומה ג' שלנו והגג, שנהפך בעזרת ארגז־תפוזים לחדר־המיטות שלו. הדבר יצריך ניתוח ארוך ומלומד של קנה־המידה המורכב, לפיו קבע את יחסו אל הבריות; כלומר, את מי יקבל במאור־פנים ובכשכוש־זנב ועל מי יתנפל בשצף־קצף. ברור לנו היום שהמרכיבים שלו היו לא רק ריח, מקצוע ודעות בספרות רוסית.

שטולץ לא הודיע לנו על בואו. מלכתחילה היה בדעתו למהר ולחזור למשקו. אלא שמרוב חיפוש אמצעי־מלחמה בתנים איחר את האוטובוס האחרון לרעננה, ובאין לו מקום אחר בעיר סר אלינו. אולי משום כך, אולי בגלל ריח הרעלים שדבק בו בחנויות לחקלאים ואולי בגלל כל סיבה אחרת – לדעתי היה זה הבושם של הסם הירוק להבראת השיער, מי יודע? – תקף אותו אמיץ בחימה שפוכה, שכמוה טרם ראינו. ממשטח־המדרגות, מתוך הארגז, בזינוק שהיה טיסה מעל עשר מדרגות לפחות, נחת אמיץ על שטולץ, הכריעו ודבק בערפו. איש יותר חלש היה נכנע מיד. אין לדעת מה היה עולה בגורלו של שטולץ לולא נסתיימה למזלו מהדורת החדשות ברדיו וזעקת ה“הצילו” האחרונה שלו מצאה את אבא קשוב ופנוי.

שנינו (אבא העיר אותי) לא הצלחנו להפריד בין הדבקים. להפך, כל מה שאמרנו ועשינו, צפצפנו וביקשנו, דווקא הגביר וליהט את תוקפנותו של הכלב. רק כאשר חזרה אמא – מהצגת תיאטרון – שככה חמתו ולחץ מלתעותיו רפה. כעבור רגע כבר היה מוטל דומם, כשמיכת־צמר, למרגלותיה, רק לשונו הוורודה משורבבת לחוץ. שה תמים.

כאשר שבה אליו רוחו, חש שטולץ ברעב נורא. מאז עלה השחר לא בא אל פיו דבר, אמר לאמא. כהפגנה של רצון טוב שנועדה להפיג במקצת את הרושם החמור של קבלת הפנים ליד הדלת ולא רק כמצווה של הכנסת אורחים, אמרה לו אמא ללכת לרחוץ ובינתיים תערוך לו שולחן. שטולץ הלך לחדר האמבטיה והיא שמה פניה אל המזווה. שם עמדה תחתיה לרגע ארוך.

אבא אכל את כל הקציצות. כנראה בעת שהיא חזתה בהצגה “כבלים” עשה הוא סדר במטבח וחיסל גם את השעועית, האורז והעוף לשבת, כפי שהתברר לה לתדהמתה מהסירים הריקים. בעצם שום מאכל לא נותר, לא עגבנייה, זית, תפוח־אדמה או לחם. כלומר, פרט למרק חמציצים שעמד כל השבוע.

“שטולץ,” אמרה לו בשובו מהרחצה, “יש לי בשבילך סעודת־מלכים. משהו שכמותו לא טעמת מימיך, אפילו לא בבסרביה.”

היא ידעה לפאר ולקלס כל מה שהגישה לשולחן ועתה החלה למנות אילו מעדנים מצפים לו: “כוכבי צנימים טבולים בתמחית חמציצים הולנדית ומפולפלים בתבלין טורקי, פתיתי מצות בנוסח בלקני, בשום ובפטרוסיליה וטבולים בציר חמציצים קר (את שאריות הצנימים והמצות מצאה בדיוטה העליונה של ארון המטבח), שמן חמניות מהביל בפפריקה לטבילת כדורי חמציצים, חמאה, מלח, מרק חמציצים עם כדורי חמציצים ופתיתי צנימים מיובשים, מלח וחמאה, ולקינוח סעודה – תה חם, לימון טרי, סוכר, ריבה, דבש ולביבות חמות ומתוקות מבצק של חמציצים, צנימים ומצה שמורה.” לשמע התפריט העשיר הזה נתלחלח לא רק החך של שטולץ. גם אבא קם על רגליו וזקף אוזניו בסקרנות. אבל מבט אחד של אמא החזירו לכיסאו. את החשבון איתו תעשה אחר־כך.

שטולץ הנקי ישב ליד השולחן והביט על ארוחתו. אולי מחמת הרעב, אולי מחמת הכלב שחשף שיניו נגדו, הוא נראה בהחלט כמי שסעודתו מוצאת חן בעיניו. מכל מקום, אמא עמדה על גבו והמריצה אותו, בהגשת צלחת ובמלים, לטעום מזה ומזה, פעם מחמציצים אלה ופעם מאלה. שטולץ אכל לשובע מכל מה שניתן לו, ביקש תוספת מרק, לגם שתי כוסות תה, הודה לאמא והילל אותה עד מאוד.

המרק שאכל שטולץ היה ניסיונה הראשון של אמא להכין חמיצה מחמציצים. הרעיון נולד בראשה יום אחד בראותה אותי וחברי לועסים להנאתנו חמציצים שקטפנו מעבר לירקון. פרטי פרטיו של המתכון שלפיו בישלה את הנזיד, אינם שמורים עמי. אבל בטוחני שעשתה אותו על בסיס של חלב וביצים טרופות בסיר סגור על אש קטנה. תחילה ניסתה אותו עלינו חם, ואחר־כך קר. אלא שטעמו לא נשתפר כלל. אפילו אבא לא כילה את הכף השנייה. אז העמידה את התבשיל במזווה, בתקווה שההתיישנות תהיה לו לברכה. 

איני מאמין שהתוכנית לגדל במשקו חמציצים בקנה־מידה מסחרי התבהרה לשטולץ כבר באותו ערב. הן מעולם לא היה איש הרעיונות המהירים, מה עוד שחלק עיקרי מתשומת־לבו היה נתון לכלב הצמוד לרגלי אמא. אולם דבריה, שאין מזון טבעי ובריא מהחמציצים, נרשמו בלבו.

עיקר שיחתו היה על הכלב. הוא שאל עליו שאלות רבות, וכולן ללא יוצא מן הכלל, ביראת־כבוד. עכשיו אנו יודעים שההתנפלות² ליד הדלת חוללה בו התפעלות גדולה מאוד. מהמקרה הזה הוציא גזירה שווה, כלומר, כלב כזה גם את התנים יתקוף ליד שער הלול באותה חימה שפוכה. אולי כבר אז דימה לעצמו איך הוא קורא לכלבו להפסיק את הקטל בתנים והלה מטיל עצמו כהרף עין לרגליו, רגוע, נינוח ונכון לפעולות חדשות. לוּלוֹ ועתידו נראו לו מובטחים.

לשאלה לשם הכלב השיב אבא “אמיץ”, שם שקסם לשטולץ מיד. עד אז, לא עלה בדעת איש לכנותו כך. התקפתו החזיתית על שטולץ היתה ראשונה מסוגה. בדרך־כלל, פרק את האגרסיביות שלו על חפצים דוממים, בגדים ורהיטים. יצורים חיים היה תוקף רק במרמה, בנשיכות נוסח פגע־וברח. ושוב, רק לצורכי גניבה. שכן אהב מאוד לקֵרדה טורקית מעושנת, ולא פעם היה יושב במארב ליד המכולת, כדי לחטפה מסלי־הקניות של נשים מסכנות. הוא היה מתגנב אליהן מאחור ובסדרה מהירה מאוד היה נותן בכף ידן הפנויה לקיקה ארוכה בלשונו ומיד לאחריה מעניק לחלק הרך של העכוז נעיצת־שיניים קלה כצביטה. את הבהלה שיצר היה מנצל לחטיפת הלקֵרדה.

בקיצור, שטולץ ביקש לקנות את הכלב. התשובה לשאלתו כמה שילמנו בעבורו – שום דבר – נשמעה לו כמו אמרנו שאין לו מחיר. העובדה שנפגש עם כלב כה יקר החריפה יותר את תשוקתו להיות לבעליו. הוא הציע לשלם כל מחיר שנשית עליו. לדבריו, נפקחו עיניו בבת אחת והוא ראה את האור: הוא, ייבגניה ואמיץ נועדו זה לזה, כמו השילוש־הקדוש.

לאמיתו־של־דבר, לא היה צר לאיש מאיתנו להיפרד מהכלב. אבא נטר לו איבה על בוגדנותו, שהתבטאה בנאמנות מופגנת לאמא. לי לא היה כלל חבר למשחק, שהרי היה מרבה לברוח ממני אל המכולת. אמא, על אף התועלת שהביא לה, מצאה ששכרה יוצא בהפסדה בגלל התלונות הבלתי־פוסקות של השכנות. לדבריהן, לא היתה זו כלל כעין צביטה בעכוז, אלא נשיכה של ממש, כפי שביקשו להוכיח בעזרת תצלומים רפואיים. חלקן טענו שאמא שולחת במתכוון את אמיץ להביא לה מהן לקֵרדה.

אף־על־פי־כן, נענתה הצעתו של שטולץ בשתיקה. איש לא רצה לוותר ראשון. זה הביאו לדמעות. תחנוניו הרטובים כה נגעו ללב, שכאשר פצתה אמא סוף־סוף את פיה, דיברה בשם כולנו. אין דבר יקר לאדם מהאושר, אמרה. לכן אין אנו מבקשים שום תמורה, זולת אושרם של שטולץ, ייבגניה ואמיץ. אם יבטיח שהכלב יישאר אצלו לצמיתות, הריהו שלו.

אין בכוחי לתאר את ההודיה הנרגשת שפרצה משטולץ. זכור לי רק שכולנו שמחנו על שאבא הזדרז להעביר את השיחה למסלול טכני. כלומר, סדרי העברתו של אמיץ. שטולץ בתמימותו חשב כי הדבר פשוט בתכלית, הוא ייקח עמו את הכלב באוטובוס הראשון לרעננה. אבל אבא, שמאז ומתמיד ביקש לעשות הכל טוב יותר, ניצל את הטענה שיש סכנה לנוסעים מהכלב והעלה את ההנמקה שמאורע כה חשוב בחיי שטולץ וייבגניה מן הדין לשוות לו טכס והדר. לכן הציע שהוא עצמו יסיע את הכלב לביתו החדש במכונית הפתוחה של גובסייב שהוחזרה אותו שבוע מדמשק. תוכנית יפה – וחבל שירדה מהפרק. הסיכוי שגובסייב ישאיל את מכוניתו לכלב שנשכו פעמיים והשמיד לו זוג מכנסי שלושת־רבעי חדשים מאמריקה – כפי שהעירה אמא – היה באמת אפסי. אבא העלה הצעה חדשה: הכלב יוסע כנוסע יחיד בארגז של משאית “אינטרנציונל” חדשה בת מעמס של שבע טונות שאך־זה נפרקה בנמל. כך יגיע אמיץ לרעננה בליווי המכובד של בודק אגף הרישוי. אמא חששה מהאפשרות שהכלב יברח בקפיצה מארגז המשאית הנוסעת. היא הדגישה את הצורך – היתה לה ראיית הנולד! – לשמור על אמיץ שמירה מתמדת. לבסוף נמצא הפתרון: שטולץ יחזיק את אמיץ על ברכיו במושב האחורי של האופנוע של כרמי. כך, אמרה אמא, תהיה להם הזדמנות להתיידד בדרך.

על אשר אירע ברעננה ידוע לנו רק מפיו של שטולץ. מקץ שבועיים הופיע בביתנו בחברת אמיץ, הקשור בחבל עבה. היה זה הראשון בשורה ארוכה של ביקורים. שטולץ בא כדי לבטל את העסקה. שוב לא היה מוכן להחזיק אצלו את הכלב לצמיתות ואמר שהוא מוכן לשלם כל מחיר, ובלבד שניקח ממנו את אמיץ. כמו בראשונה גם הפעם היו דמעות בעיניו. כשם שאז היה אמיץ מושיע ופודה כך היה עתה מלאך־המוות ושטן.

מנקודת־ראותו של שטולץ היה אמיץ אכזבה. לא שהיה שוטה. חס וחלילה; אדרבא. אבל נאמנותו היתה בספק. לאחר יומיים בלבד מצא אמיץ שתחת ללחום בתנים מוטב לו לחבור אליהם. כך חשבה ייבגניה ושטולץ העיד על עצמו שלא האמין לה תחילה ופקפק באמיתות סיפורה, כי במו־עיניה ראתה איך פותח אמיץ את שער הלול לתנים, מתיישב על הגדר ומצפה בנחת להשלמת ההכנות לסעודה. אבל המצב המידרדר בלול אילץ את שטולץ לבדוק את חשדותיה והוא החל לעקוב אחר כלבו. ואכן, לילה אחד, לאור הסהר המלא, ראה איך מזמין אמיץ את התנים לתוך הלול ומשתף עצמו במשתה.

אולי חלום רע? לא. בלילה שני חזר החיזיון. לשטולץ אף נוסף הרושם שאמיץ וראש התנים החליפו ביניהם לחיצות־יד בשער הלול.

הסכמתנו לקבל ממנו את אמיץ היתה בבחינת דבר המובן מאליו שהרי כה אומלל היה האיש וחסר־ישע. אבל הוא הציג את כל העניין כשאלה של פיקוח נפש, נוסח או שתיקחו ממני את אמיץ או שאני הרוס. כאן חשב אבא שהוא שומע כי ממנו למד הכלב את דרכיו הרעים, וכי אבא הוא שהיה לו לדוגמא רעה והעניק לו חינוך קלוקל (ראה מקרה חטיפת הלקֵרדה). בקיצור, מאשימים אותו בשיתוף־פעולה עם התנים של רעננה. זו היתה השמצה נוראה, הוא לא יכול להסכין לה, ובוודאי, לא לעבור עליה בשתיקה. לא הועילו לו לשטולץ כל הכחשותיו־הצטדקויותיו. רוגזו של אבא בער בו להשחית. כעבור שנים רבות עדיין היו שפתיו נחשקות ופניו מסמיקים לשמע זכרו של שטולץ.

לעובדה זו נודעה חשיבות במרוצת הימים. שכן, אף־על־פי שבסופו של דבר הסכמנו לקחת מידיו את הכלב גם בטרם יינתן לאבא פיצוי מלא על עלבונו, היה אמיץ חוזר תדיר לרעננה. לאחר שטעם מהתרנגולות של שטולץ לא אבה עוד להישאר בביתנו. באמת, מתקשה אני להסביר כיצד מצא כה מהר את דרכו לרעננה. ארבע שעות בלבד לאחר ששטולץ חזר בטכסי לביתו כבר היה אמיץ במקומו ליד שער הלול. וכך התחולל חיזיון שאין לו סוף, שטולץ היה מחזיר את הכלב לביתנו וזה היה בורח אל שטולץ. אפשר, אפוא, להבין מדוע החל האיש מאמין וטוען כי אבא הוא הרוח הרעה שמאחורי הקלעים. לדבריו, הציע אבא להסיע את אמיץ במכונית הפתוחה של גובסייב, או על ארגז המשאית החדשה, ולבסוף על האופנוע, כדי שייטיב הכלב לראות את הדרך לרעננה ולהכיר את סימניה. אחר־כך, טען שבמתכוון מלינים את הכלב על משטח־המדרגות, ולא בתוך הבית, כדי שייקל עליו לברוח אליו.

יעצו לשטולץ להרוג את הכלב בירייה. אבל הוא לא היה קלע מנוסה ובניסיון האחד שעשה פצע את החמור של השכנים. בנס לא חיסל את הילדים – אח ואחות – שרכבו על גבו. אז נשבע שהוא איש השלום והעבודה השומר בכל נפשו על טוהר הנשק.

ברור שבנסיבות שנוצרו לא יכול הלול של שטולץ להאריך ימים. ואכן, בייאושו מכר מה שנותר לו מהעופות ופנה במרץ לגידול חמציצים. והנה, כבמטה־קסם, נפטר לתמיד מהכלב. אמיץ לא שב אליו עוד. לדברי החקלאים בסביבה חבר, כנראה, אל אחת מלהקות התנים בשרון.

שוב לא שמענו משטולץ, אף כי עקר מרעננה לתל־אביב והתגורר בשכונה סמוכה אלינו. הוא לא החזיר לנו שלום ויש שהיה סוטה מעלינו ועובר למדרכה שמנגד. וזה חיזק את אמא יותר מתמיד בדעתה, שאסור לעשות טובות, שאין הן מולידות בלב הבריות הכרת־תודה אלא אך ורק תרעומת. וכך, הזכר האחרון שנותר לנו מייבגניה ומאהרון היתה ידיעה קטנה ב“דבר” מאת כתבו בשרון, שעבר ליד רעננה וגילה חמציצים בגובה קני־סוף.