אין ספק, יעקב’לה נפל עלי למעמסה בילדותי. הוא עשה זאת בשתי דרכים. האחת, שהיה ילד טוב ותקופה ארוכה לא יכולתי לזוז בלא לשמוע את שמו, כדוגמה וכמופת. והשנייה, שהיה מרבה להלין עלי.

במה לא הצטיין הילד הזה! הכתמים היחידים במחברות היפות שלו היו הציונים “טוב מאוד” שהוחדרו אליהן בעט המתיז של המורה: האוזניים הגדולות שלו זכו תמיד לשבחי האחות על ניקיונן, ומה הפלא שהיה מקשיב בשיעורים? מכנסיו המגוהצים, שכיסו על ברכיו הצנומות, הכילו דרך־קבע ממחטה צחורה, וזה העניק לו את הזכות הנצחית להוביל אותנו ממסדר־הבוקר אל הכיתה: נרתיקי הפשתן שרקם בדייקנות בשיעורי המלאכה, תודות למשקפיו החזקים, שימשו לא־אחת עילה לריב בין המורות המצפות להשלמתם: באוסף הפרפרים שצבר וסידר באצבעותיו הדקות לא נמצא אף זבוב אחד (ואולי אף היה זוכה בפרסום ארצי, אלמלא שבר המנהל את רגלו כאשר מעד בעלותו במדרגות ארמון הנציב, כדי להגיש שם את האוסף כשי): הוא היה המחליף של המורה לזמרה, גם כשקולו היה צרוד מחמת סירוביו הרבים להשאיל את משאבת־האופניים שלו, שהיתה היחידה בשכונה שלא יצאה מכלל פעולה.

אדיר־חפצה של אמא היה שאקחנו לי כחבר וידיד. משום כך, היתה מקבלת במאור־פנים את זליבנסקי אביו, בבואו אלינו עם בנו להגיש קובלנות. אני זוכר ערב אחד. הם באו ובידי זליבנסקי משקפיו השבורים של יעקב’לה. לדבריו, נתנפצו כאשר נפל בנסותו להציל מרגלינו את הכדורגל החדש שלו. לדעת יעקב’לה בעטנו – ילדי השכונה – חזק מדי. והרי היתה זו עלילה שפלה. לאחר הפצרות רבות מצד ההורים הסכמנו לשתף את יעקב’לה במשחק, בתנאי שייתן את הכדורגל שלו (שהיה ישן, ורק נראה חדש מחוסר שימוש). סיבת נפילתו של יעקב’לה היתה אחרת: הוא חשב שאם הכדורגל שלו, זכאי הוא להחזיקו אצלו במשך רוב המשחק והכל חייבים למהר ולהחזירו לרגליו. כל אימת שהכדור היה עובר לאחר, היה פורץ בבכי ומתחיל לרוץ אחריו כשידיו פשוטות לפניו, כדי לתפסו ולקחתו הביתה. כך נפל.

גם היום אני זוכר מה מר היה רוגזי על אמא. הורים אחרים היו מצדדים תמיד בילדיהם, מצדיקים מראש את כל מעשיהם ודוחים על הסף את התלונות נגדם. ואילו אמא קרנה מאושר בראותה את יעקב’לה עם אביו. היא היתה פותחת את הדלת לרווחה, משמיעה קריאת־הפתעה של רוב־שמחה – כאילו אך־זה באו מאמריקה – ומזמינה אותם למסיבה בחדר־האורחים. בעת שהללו היו מגבבים שקרים באוזניה, היתה היא מאיצה בזליבנסקי לשתות מהתה שחלטה לו ומיעקב’לה היתה מבקשת לרוות מהלימונדה (את לימוניה אני סחטתי), ודוחקת בשניהם גם יחד להוסיף ולקחת מעוגת התפוחים שהוציאה למענם ממקום־מבטחיה, בארון־הבגדים. אם היו סוכריות בבית – היתה מציפה בהן את יעקב’לה כמו בשמחת תורה. אפשר היה לחשוב ששני אלה הצילו אותי מטביעה.

דומה לי שאמא לא שמעה כלל במה דברים אמורים. מכל מקום, הפרטים ודאי לא עניינו אותה. גם לא ניתן להזיזה מדעתה כי במשחק הכדורגל כל אחד משחק בכדור שלו. למשמע דבריהם, התרעמה אפוא עלי מאוד, אמרה שבשום פנים ואופן אינה תופסת מדוע במהלך המשחק אני גוזל מיעקב’לה את הכדור שלו, בעת שיש לי כדור יפה משלי (כדור טניס; אבל זה היה לדעתה פרט טפל), נזפה בי בחומרה ואף הבטיחה חגיגית לאורחיה, ששוב לא אתנכל ליעקב’לה ומעתה אהיה לו שומר וגואל.

לי לא הרשתה לפצות פה. היא חתרה לקצר ככל האפשר את הדיון בתלונות ולסיימו בהקדם. שכן, נחפזת היתה להיפנות לעניין שנחשב בעיניה פי־כמה מכל רגשי הקיפוח שלי. מגמתה היתה, מרגע שהופיעו בפתח, להפריד ולבודד ביניהם, כדי לייחד את יעקב’לה לי. וכך, לאחר שהיטיבו לבם במשקה ובמגדנות, ולאחר שגערה בי, היתה משתדלת לרתק את לב זליבנסקי בשיחה על ספרות רוסית. ויש שאף היתה מכניסה את אבא לפעולה ותובעת ממנו לפתוח בוויכוח פוליטי. ואז, תחת מסווה קולו הרועם של אבא, היתה מציעה בלחישה ליעקב’לה ולי כי נשב בחדרי ונכין יחדיו שיעורים. מבחינתה, היה שכרי זה שווה כל הפסד. אמא היתה מאמינה גדולה בהשפעות. כך, למשל, לא חסכה מעצמה מאמץ והעבירה אותי לכיתה של ישראל המורה־לטבע. הלה עשה עליה רושם מצוין באחת מאסיפות בית־הספר, שהיה מדבר תמיד בלחש, מחמת ניתוח במיתרי הקול. היא התפללה כי הדיבור הרך יעבור גם אלי.

אותו ערב היתה הצלחתה גדולה מכל המשוער. בעת שזליבנסקי ובנו אכלו מעוגת־התפוחים, שכנעה את אבא לצאת מחדר האמבטיה ולעסוק בטבילת רגליו בתוך קערה מלאה מי־מלח חמים בחדר־האורחים. כך עשה, והשחוק שפרח על פניו הוורודים מנחת הצית מיד את סקרנותו של זליבנסקי. לא ארכה העת והוא נטש את בנו ובא לשבת ליד אבא. שאלותיו היו מהירות והוא הקשיב לעיקרי תורת הריפוי העצמי של אבא כמו נפל עליו קסם. חרש הדריכה אמא את יעקב’לה ואותי לחדר שלי, ונעלה עלינו את הדלת.

אבא לא האמין ברופאים ולא ברפואותיהם. מימיו לא באה אל פיו גלולה כלשהי. היתה לו השקפה משלו בדבר בריאות הגוף והוא הכיר בזכות הקיום של אי־אלו תחלואים ומכאובים. כך, למשל, סירב לקחת כדורים נגד כאב־ראש. שום דבר לא הכעיסו יותר מהעצה הזאת. כאשר היה נכנס הביתה ומכריז שיש לו כאב־ראש מחריד, היה נעלב עד עמקי נשמתו אם אמרה לו אמא, “קח שני אספירנים וזה יעבור”. לפתע התחוור לו עד כמה בודד הוא, עזוב וחסר־אהבה; עד כמה הכל מתנכרים, אנוכיים וכפויי־טובה. הוא, שכל היום, מהנץ החמה, טרח, עמל ועשה לבני־ביתו, את נשמתו הוציא למענם, מה הוא מקבל בתמורה בשובו הביתה עם כאב־ראש? תנחומים? השתתפות? תמיכה? חום? אומרים לו לקחת אספירין, כמו לחיה. זה הכל. ככל שהתבהר לו עלבונו בפרט ומצב האדם בכלל, כך בערה בו חמתו. ואז, לפתע ובבת אחת נעשה עצמאי. מי שאינו זקוק לשום עזרה מהבריות. הוא לא רצה לטעום ממאכליה של אמא (הוא יבשל לעצמו, שלא תדאג): הוא יישן על הספה והוא לא יצטרך למלבושים כלשהם מארון־הבגדים (אם יהיה לו צורך במשהו, יקנה). כך, לבדו על הספה עם כאב־הראש הנורא בחייו, שרק איש חזק כמוהו מסוגל היה לאצור את כל המכאוב ולא לפרטו לפרוטות קטנות באנחות ובגניחות, ידע שהבדידות היא בת־הלוויה הנאמנה ביותר של האדם.

כאב־הראש היה לו חלק אינטגרלי מהגוף הבריא, מצרור החיים, שאפשר לקבל או לדחות רק בשלמות, הכל או לא־כלום. יתר על כן, מנקודת־ראותו ייעדה הבריאה כאב זה – או דומים לו, כאב־שיניים וכיו"ב – לביטוי חיי המשפחה ולחיזוקם. כלומר, היתה זו הזדמנות שתוכננה מראש כדי שכל בני הבית ימהרו לצדו של החש בראשו וישתפו עצמם במכאובו. על כן אפשר לומר שהוא אהב ליהנות מכאב־ראש טוב. במרוצת הימים אף גיבש נוסחה מיוחדת לכך. הוא מצא שתה חם של בבונג מעלה ארוכה לראש ונותן הרגשה טובה לגוף. שלא ככדורי־האספירין הנבלעים בן־רגע, הצריך הטיפול הזה זמן רב ותשומת־לב שקדנית של בני המשפחה. וחשוב מכל, הכנת התה, הגשתו במידת החום הנכונה ושתייתו הממושכת טיפין טיפין שיוו לכל העניין מעמד של חולה אהוב שבני־ביתו מטפלים בו במסירות. זה היה שקול בעיניו כנגד כל חיסרון אחר, אף כנגד הקושי למצוא מקום לאחסן את עלי הבבונג שריחם עומד ואינו מתנדף. חסרונם זה הטריד את אמא במיוחד.

דומה לי, כי לדעתו התסריט הנכון לכאב־ראש כשלו היה צריך להתפתח כך: אבא נכנס ומכריז שיש לו כאב־ראש. קריאות של אכזבה וצער נשמעות מכל עבר. שואלים אותו אם הכאב חלש או חזק מן הקודם. הוא אומר שכאב־ראש כזה לא ידע מימיו. מגיבים ב“אוי וי”. תומכים בו בדרכו לכורסה. מניחים כר למראשותיו. חולצים נעליו. מחשיכים את הדירה. שואלים אותו איך אפשר להקל עליו. הוא אינו יודע. פותחים בשורת ניסויים: מטבילים שתי מגבות בקערה מלאה צוננים. מחליפים את הרטיות הלחות על מצחו. לעתים מנפפים באחת מהן כדי להצן את האוויר שעל פניו. אבל לשווא. הכאב בעינו עומד וגם מחריף. אמצעים אחרים נכשלים אף הם. אולי כוס תה־בבונג תביא לו ישועה? מתחילים לחפש. איש אינו זוכר איפה הוחבא לאחרונה. לבסוף מוצאים ומרתיחים מים. מביאים לו כוס תה־בבונג. בני הבית שאינם עסוקים לידו ממתינים במסדרון בעצב ובדריכות לחדשות. והנה, החל גומע מהכוס הירוקה, אט־אט. הכל מייחלים לשמוע את אנקת־הרווחה שתצא מחזהו. 

לא שהיה מפונק, חלילה. אדרבה, אבא היה למוד סבל וידע לשאת כאב בדומייה. פעם, במחצבה, נמחץ תחת אבן כבדה ולא הוציא הגה מפיו. אבל כאב־הראש היה עניין שונה, והוא לא ויתר – או ויתר במחאה – על זכותו ליחס אוהד מבני־המשפחה.

לצערי, הייתי כלוא בחדרי עם יעקב’לה ולכן, נבצר ממני להעיד על חבלי־הלידה הראשונים של הערצת זליבנסקי לאבא. אולם, אם לדון לפי ההמשך, החלה הפרשה בערך כך: אבא הפליא את זליבנסקי בידיעותיו על סגולות המרפא של עצמים וחומרים מהטבע. ושוב עלי להוסיף הערה: אבא לא היה מקורב, אך לא כהוא־זה, לחסידי הטבעונות או למרפאי־הטבע. במסעדה של ווכסמן היה אוכל כהלכה – דג ממולא, קורקבנים, שניצל – וכאשר חשב שהדבר מועיל, אף היה מקנח בפשטידת שזיפים. פעם ניסה גובסייב למשוך אותו, עם אמא, אל הד"ר מלחי ליד ראשון־לציון, שהיה מרפא מיחושי־גב בשתיית מיץ תרד, בעת ישיבה על אבנים חמות. אבא הסכים לנסוע לשם במכונית הפתוחה, אבל לאחר שהוריד את אמא וגובסייב נסע הוא עצמו למסעדה “בין־לאומית” ושתה בירה לקול הגרמופון.

באמונתו שהאדם הוא הרופא הטוב ביותר לעצמו, היו לו כמה תרופות בדוקות משלו. בהן תרופות־סבתא אחדות, שאת פעולתן מצא מיטיבה או נעימה – כמו תמצית־תה מָזוֹר צרי לפגעי־עיניים, חול מחומם לריפוי כאב־שיניים ותשעה זיתים שחורים לריפוי שלשול – וגם המצאות חדשות שלו, שעמדו בניסיון.

חום ומלח היו שני היסודות של תורתו. ראשית, טען, החום נותן לגוף הרגשה טובה ומרומם את רוח־החולה. מוראל גבוה לבדו הריהו כמעט רפואה שלמה. שנית, החום, כשהוא מתפשט והולך בגוף ובאבריו, דוחק ומוציא מלפניו כל מה שמיותר וזר לאנטומיה. מכאן הרגלו לרפא הצטננות בהטבלת הרגליים במי־מלח חמים.

המלח היה לדבריו תמציתם המרוכזת ביותר של יסודות הטבע, וממילא הכיל גם כל מה שמסוגל לרפא. פעמים אחדות נסע אבא במכונית הפתוחה עם גובסייב לים־המלח וחזר משם עמוס גבישי־מלח. וכך, כדי לנהוג חסכון, היה מרפא מיחושים קלים בטבילות בים ואת האמבטיות החמות בתמיסות ים־המלח שמר לתקלות מסובכות יותר. תורתו היתה נקייה מסתירות והתירה את השימוש בכמה מתרופותיו באותה עת. כלומר, יכול היה, אילו רצה, לטבול באמבט חם של תמיסת ים־המלח ולגמוע תה־בבונג, יתרון חשוב מבחינת החיסכון בזמן.

אני משוכנע כמעט שזליבנסקי בא לביתנו ובידו משקפיו השבורים על יעקב’לה, לאחר שאבא כבר נוכח בסגולות הטובות של שתי דרכי־ריפוי חדשות. האחת היתה שטיפת הפה בווֹדקה קרה, במקום שקית־החול החמה, לשיכוך כאב־שיניים; והשנייה, טבילות בלתי־פוסקות בים, למניעת הזעה מופלגת.

בעניין הווֹדקה אין זיכרוני ברור. אבל דומה לי שאני רואה בעיני־רוחי את המקרר שפתחתי, כדי להביא ליעקב’לה לימונדה, ונזכר בקושי להבחין בין בקבוק־ווֹדקה מלא־כמעט לבקבוק המים הקרים. שכן, האחרון היה אף הוא בקבוק וודקה לשעבר. כדי להבחין ביניהם, הקפיד אבא בדרך־כלל לאחסן את הווֹדקה במדף העליון של המקרר, ואילו את המים הקרים על המדף התחתון. מקום שני הבקבוקים היה, אפוא, סימן האבחנה העקרי והיחיד ביניהם. הוא כעס מאוד אם מישהו מבני הבית שכח כלל זה והחליף מקומם.

ואילו לגבי הטבילות בים, אני חזק בדעתי. כאשר פתחה אמא סוף־ סוף את דלת חדרי וחזרתי עם יעקב’לה לחדר־האורחים, שמעתי את סופה של השיחה על בעיות ההזעה של שרגא הנפח. למעשה היה זה אינסטלטור רגיל ואיני יודע להסביר היום מדוע נקרא אז נפח. אולי מפני שרצו לחלוק כבוד לבריאוּת־גופו. הוא היה גבוה וחזק, בלוריתו שחורה וסמיכה ושרווליו קרובים להיפרם, מחמת תפיחות שריריו. הוא נשא אשה צעירה, שעלתה מפולין והרשימה את כל אנשי השכונה ביופיה. כדי לחזות בה, היו הכל – בעיקר נערים וגברים – ממהרים לרוץ לדירת שרגא בבית סמוך, כדי להודיע לה על כל קלקול ביתי, ובהיעדרו של הנפח, אף האריכו בהסברים. יום אחד, הופיעו על הדלת פנקס ועיפרון והודעה בכתב־ידו של שרגא: “הזמנות לנפח נא לרשום כאן”. כך נודע שאשתו היפה נטשה אותו.

שרגא הסביר שהסיבה לכך היתה נטייתו להזעה מופלגת. אבא קיבל את הדבר כפשוטו, כיתר אנשי השכונה. הוא יעץ לשרגא להרבות בטבילות־ים ולא להדיח עצמו לאחריהן במי־מקלחת, כדי להניח למלח שדבק בגופו שהות ממושכת ככל האפשר לצורך פעולתו המיטיבה. ייתכן שאף אני הייתי סבור כמוהו, אלמלא הוברר לי כעבור שנים רבות, מרמז לא־זהיר של אמא, שהיא כומסת בלבה את הסוד ששחה לה האשה. התקלה בחיי הנישואים של שרגא¹ היתה, כנראה, היעדר־הילדים; ואלה בוששו לבוא לעולם, לאו דווקא מחמת הזעת־יתר שלו. ואכן, רחצותיו התכופות בים לא סייעו לו להכניס אשה חדשה אל קינו.

מכל מקום, היתה השיחה ביניהם מה שהיתה, לאבא נמצא בזליבנסקי חסיד בעל כושר־דבקות מצוין. שכן, מותר היה לצפות שחסידות שהחלה באש כה גדולה תלך ותדעך במרוצת הימים. אבל אירע דווקא ההפך, וחסידותו השתלהבה והתעצמה. בהיפרדם בערב, נתן לו אבא גבישים אחדים מים־המלח, לנסותם, וכבר למחרת, עם שחר, דפק זליבנסקי על דלתנו ועוד הוא בפתח, בישר בקול שמח כי חזרה אליו יכולתו לכפוף את ברכיו. מאז, תכפו ביקוריו אצלנו. בהביטי לאחור, אין לי ספק שאילו היה זליבנסקי איש עשיר, ואין פרנסתו על עבודתו כחשבונאי בלשכת־המס, היינו רואים אותו בחברת אבא לא רק לפני זריחת החמה ולאחר שקיעתה, אלא כל שעות היממה.

למותר לציין מה רב היה אושרה של אמא. בכל ימי בית־הספר שלי לא ראתה ימים יפים מאלה. בעיני רוחה, כבר ראתה אותי מקבל, אחרי יעקב’לה, את פרס התלמיד המצטיין. אבא אף הוא היה מרוצה. זליבנסקי הופיע בחייו בדיוק ברגע של משבר ביחסיו עם גובסייב. ואבא אהב חברת אנשים, לא היה מסוגל להיפרד מעליהם אלא כשהיה קרוב לאפיסת כוחות. לא אחת תמהתי על תכונה זו שלו. שהרי אהב ספר והרבה לקרוא. לקולנוע הלך רק פעם אחת, שהספיקה לו, לדבריו, לתמיד. ואל התיאטרון – לאחר שנחרד מצעקותיהם של שחקני “אוהל” ב“פישקה החיגר” – שוב לא עלה בידי אמא להחזירו, בטוב או ברע. ממסיבות־רעים הוקיר רגליו ואני רשאי לומר בביטחון שמעולם לא ישב בעיגול סביב הכיבוד בבתי חבריו. אבא היה איש יושב־בית ומרגע שובו מעבודתו היה שוקע בקריאה, ולעתים אף נרדם וספר פתוח על חזהו. אהבתו לחברת־אנשים עמדה, אפוא, לפחות למראית־עין ראשונה, בסתירה לצמא שלו לספר.

לאמיתו־של־דבר, לא היתה כל סתירה בין השניים. הוא אהב חברה רק בביתו, ובצאת האנשים, פנה אל חברת הספרים. את האנשים היה מביא עמו הביתה מהמשרד באמתלות שונות, לרוב בתירוצי עבודה. לשווא התריסה אמא כנגדו וצעקה עליו: “למה אתה סוחב את המסכנים האלה הביתה?”

השאלה מדוע נענו חבריו־לעבודה מלכתחילה ללוותו הביתה, ולא קמו על רגליהם לאחר שעה קלה והלכו לדרכם, לא היתה שאלה. לדברי אמא, תקע אבא בלב כל מכריו את ההרגשה שפרידה ממנו כמוה כבגידה, וכך הפיל עליהם מורא מתגמול חסר־רחמים. לדעתה, היה לוכד אותם כפרפרים ומחזיקם אצלו בשבי, בעוד כל רצונם אינו אלא להשתחרר ממנו ולחזור אל המשפחות המחכות להם. משהו מן האמת היה בדבריה, שכן רק לעתים רחוקות היה מניח להם פתחון־פה. בדרך כלל, נצרך להם כמקשיבים וכעדים להרהוריו.

כאשר עייף מדיבורים, או כאשר ראה שעיני שומעיו כבר מזוגגות, היה אומר, “נו, טוב, גובסייב” – או, “טוב, קריצ’מן”, הכל לפי המקרה – וזה האות שלא תהיה עוד התנגדות ללכתם הביתה. מאז התעלף קריצ’מן במדרגות, נהג ללוות את אורחיו אל הרחוב, להיווכח שהם איתנים על רגליהם ובכוחם להגיע לביתם.

אף־על־פי־כן, נותר לו עדיין זמן רב לקריאה, כי להירדם יכול רק לאחר שכלו כל כוחותיו. היתה זו אמא שעמדה על חילופי־המשמרות שעורכים לו האנשים והספרים: האנשים הקשיבו לו, והוא הקשיב לספרים. כדי להוציא את מרצו, ששפע ממעיינות בלתי־נדלים, נזקק לאלה גם לאלה. לבסוף, נרדם כמי שהכו על ראשו באלה.

זליבנסקי נפל לידיו בשעה טובה. הוא היה יכול להוכיח לגובסייב – שפעמיים נטל ממנו פרידה מוקדמת מדי – שאין הוא תלוי בו ואף מסוגל לוותר על חברתו בכלל. זליבנסקי היה מקשיב נפלא ובלתי־נלאה. אפילו “הן” הפטיר לעתים רחוקות, ורק בעתות של אתנחתות ארוכות. לרוב הסתפק במנוד ראש, לאשר כל מלה של אבא.

כך נפל עלי כל הנטל. זליבנסקי היה עולה לרגל אל אבא בחברת יעקב’לה. כאשר בא פעם, פעמיים, לבדו, לא הניחה לו אמא לעבור בפתח הדירה. עד מהרה תפס את האל“ף־בי”ת של כללי המשחק שלה. בעצם רצתה היא ביעקב’לה לבדו. העדיפה שאביו יישאר בבית. אבל עד־כדי־כך לא שיתף זליבנסקי פעולה, אם מפני שלא ירד עד סופם של הכללים, ואם מפני שהיטיב דווקא להבינם והחליט למאן. כך היה יעקב’לה כרטיס הכניסה של אביו לביתנו. פשרה זו הרגיזה את אמא. חברת האנשים של אבא מרטה את עצביה ולא היתה זקוקה לשום תוספת בדמותו של זליבנסקי. היא ניסתה תחבולות שונות כדי להיפטר ממנו, ואף העלתה את הרעיון, שמיד לאחר הבחינות נחליף דירה. אבל זליבנסקי נשאר נאמן לאבא. כיוון שכך, כמסה יפה את רגשותיה מאחורי חזות שוחקת של מארחת אדיבה.

יעקב’לה היה ילד משעמם להפליא. בכדור ובמשחקי־תנועה לא אהב לשחק מחמת דאגתו המתמדת לבגדיו. תמיד היה לו משהו חדש שהיה מצווה לשמור עליו. את אופניו היה מוליך רוב הזמן על המדרכה מחשש שיאונה להם תקר. ממעשי קונדס נרתע, בשל פחדנות. לשוטט איתו בעיר אי־אפשר היה, מפני שנצרך לרשיון מיוחד לכל יציאה, ובחשכה אף נאסר עליו בכלל לזוז מהבית. משחקי־החדר שהתמחה בהם היו לי לזרא. בעצם נותר לי בחברתו רק תחום אחד בלתי־מוגבל למשחקים: להתל בו. הוא היה פתי מאמין לכל דבר. לכאורה, היה בזה פתח לאפשרויות גדולות. אבל הוריו עמדו אף הם על תכונתו זו ואסרו עליו להחליף בולים, פקקים ותמונות־ספורטאים של סיגריות “דובק”. כך נמנע ממני לסחור איתו ב“החלפות”. גם השעשוע שבמתיחתו היה קצר־ימים, שכן החל לחזור בשגרה. כמה פעמים אפשר היה לומר לו שהמקל המגולף שלי הוא מתנת קוסם סיני, ואם רק ייגע בו כשאלחש, ייהפך בן־רגע לנחש; או שאבא שלי ויתר לאחיו הצעיר על כס המלוכה בחבש?

הכנת־השיעורים נעשתה אפוא לעיסוק היותר מעניין בחברתו. אבל זה היה יתרון מיצער, שהרבה מגרעות בצדו. הוצאתי מקבוצת הכדורגל של השכונה, לא הוזמנתי למגרש לצליית קארטושקעס, לא שותפתי בסחיבת עצים למדורת ל"ג בעומר ולא נתבקשתי עוד לצאת לטיולים מעבר לירקון. אף ילדי השכונה היריבה, שהיו חייבים לי מכות, חדלו לארוב לי. לדעתי אף נעשיתי חיוור וצנום־ברכיים.

תחינותי להפסיק את ביקוריו של יעקב’לה, או לפחות להגבילם במִכסה, נדחו על־ידי אמא מיד ובתקיפות. כשאגדל, אמרה, אכיר לה טובה על כל רגע שביליתי בחברתו. היא קבעה שרישומו הטוב עלי כבר ניכרים אותותיו. קולי נעשה רך ומתוק קמעה, פני נתעדנו, שער־ראשי היה לפתע חלק וישר ותלונות השכנים עלי פחתו. זו לה הפעם הראשונה, אמרה בסיפוק, שיש ביסוס לתקוותה – ורק בזכותו של יעקב’לה – שאהיה פעם בן־אדם. בלילות הייתי נושא עיני לבורא ושואלו מאין יבוא עזרי.

אלמלא בקבוק־הוודקה שבמקרר, ספק אם היה בא מענה לתפילותי. המאורעות שבהם מילא בקבוק זה תפקיד מרכזי התרחשו ביום שרב באמצע אוגוסט. אני זוכר אותו יום כאילו היה אתמול. אמא לא היתה בבית כאשר נכנס אבא בלוויית שני חברים־לעבודה. לפי התיקים והניירות שנשאו בידיהם התכוננו לישיבה חשובה. אף־על־פי־כן לא פתחו בה מיד. תחילה התירו את חולצותיהם, להצטנן מעט, ושתו בצמא מבקבוק המים הקרים – עד גמר. אחר־כך, חש אבא בשיניו ופתח בקבוק־וודקה חדש, להראותם שיטה בדוקה לשיכוך הכאב. הוא מזג לעצמו כוסית, הריק אותה לפיו ועיכב את הלוגם במקום התורפה, עד שבלעו, מקץ רגע או שניים. הוא חזר על הטיפול עד שהוטב לו. לפתע חשו גם חבריו בשיניהם והם ביקשו מרפא לעצמם, באותה שיטה. לאחר שהכל חשו בטוב, הציע להם אבא לפשוט את החולצות ולהישאר בגופיות. כך עשו והוא, בהיסח־הדעת, ואולי מחמת הטיפול הרפואי, הטיל את הבקבוק הריק לפח ואת האחר, המלא למחצה, הניח בזהירות על המדף התחתון במקרר. עתה, בריאים וצוננים ישבו השלושה לעבודתם ורוחם מרוממת.

זליבנסקי בא כעבור זמן לא־רב. יעקב’לה חולה ורק בגלל חומו הגבוה נשאר במיטה, הכריז האיש בקול – הוא חשב שאמא במטבח – ולא עבר את הסף. אף־על־פי־כן, קיבלו אבא בטפיחה על כתפו, הציג אותו לפני חבריו בתרועה והזמינו לשבת כבוד, על הכורסה הגדולה שבפינה. הוא לא חשש שנוכחות זליבנסקי תפריע לעבודה. להפך, אבא אהב קהל ושאב ממנו עידוד בכל מעשיו. ואכן, גם הפעם, על כל שאלה שלו “נכון, זליבנסקי?” השיב הלה ב“הן” גדול, אף כי לא היה לו צל של מושג במה המדובר.

מטורף מרוב אושר, על הדרור הפתאומי שקורא לי, תפסתי כדור ורצתי כל עוד נפשי בי למגרש. וכך לא הייתי עד ראייה למאורעות שהתרחשו בבית בהיעדרי. מכאן מבוסס סיפורי על עדות שמיעה בלבד. לא אדע, אפוא, לבטח אם בעברה ברחוב ראתה אותי אמא במו־עיניה, משחק עם חברי בניגוד למצופה, או רק שמעה על כך מפי אבא בשובה הביתה.

כך או אחרת, אין ספק שהיתה נרגזת. יש לזכור שעבר עליה יום ארוך ומייגע. שמש תמוז הוציאה אותה תמיד מכליה, ואותו יום במיוחד. כל יגיעותיה היו לריק, מה שחיפשה לא מצאה, מה שמצאה לא הניח את דעתה וכמו להכעיס, ניקרו לה על דרכה כל הבריות שביקשה לחמוק מהן. וזה מפני שקצרה רוחה להמתין לאוטובוס והלכה כברת־דרך הגונה ברגל. היא חזרה אדומה, מלוהטת, שטופת־זעה, מרוטת־עצבים וצמאה. משאת נפשה אותו רגע היתה לשתות שפע מים קרים, להתקלח, להחליף בגדים ולנוח ביחידות, בחדר אפלולי, בעצימת עיניים, בלא לומר או לשמוע מלה. כמו שאמרה אחר־כך, לא היתה מסוגלת לראות אותו יום “שום פרצוף אנושי”. 

איני יודע מה קדם למה, אם שתתה תחילה מהבקבוק שבמקרר, באמונה שיש בו מים, או שראתה קודם את זליבנסקי בלי יעקב’לה, או שעינה נפלה על אבא וחבריו העליזים בגופיות, והבינה מיד שנשלל ממנה חופש התנועה והיא לא תוכל להתקלח, ללבוש בגדים קלים ולנוח כרצונה. אף אין להטיל ספק שמראה החולצות הפרושות על הרהיטים הוציאה מגדרה.

מכל מקום, לאחר שנטלה את הבקבוק מהמקרר, הצמידה אותו לשפתותיה וגמעה ממנו לגימות גדולות. לפי מדידות שנעשו אחר־כך, הריקה אל תוכה לא פחות מרביעית הלוֹג. עקב צינתו, לא עורר המשקה שבפיה את החשד שאינו מים, אלא רק בטיפותיו האחרונות.

הוודקה פעלה עליה שלא כרגיל. רגליה לא כבדו ודעתה לא נתערפלה. להפך, אבריה נמלאו חיות, רצונה לנוח פג והיא החלה לראות את הדברים בבהירות נפלאה, כנראה לפי הסדר הבא: בכל הבית הזה אין לה פינה משלה, אין לה לאן לזוז, אבא תמיד עם חבריו, תמיד היא תלויה בבני־הבית וחייבת לדאוג לכל צרכיהם, ואילו רצונותיה שלה תמיד אחרונים בשורה. הנה אבא וחבריו משחקים קלפים (כך נראו לה בישיבתם), והיא, הרוגה וסחוטה, צריכה לנקות סביבם ולאסוף את חולצותיהם; הנה בנה מתפרחח ברחובות עם כדור והיא, מתה בצמא, חייבת לדאוג² לציוניו וצריכה לרוץ בשבילו אחרי זליבנסקי כדי שיביא לו את יעקב’לה; והרי זליבנסקי האב מאוס עליה. בהשפעת הסרט “אוהל הדוד תוֹם” נראו לה אבא וחבריו – בקומם על רגליהם כשראו אותה חוזרת מהמטבח – כבעלי־מטעים דרומיים עירומים עד למותניהם, מצליפים על תוֹם המסכן בשוטים ארוכים. ולא היה לה ספק מי הדוד תוֹם במקרה זה. כך נותר לה רק מוצא אחד של כבוד: למרוד!

אבא אמר שהוא וחבריו קמו על רגליהם בבואה מהמטבח מפני שהחזיקה בידיה את שק גבישי ים־המלח שלו, ואחד מהם כבר היה מוכן בידה לקליעה. זליבנסקי, שישב בפינה ולא ראה אותה בכניסתה, אמר כי קם מפני שנחרד מזעקת־הקרב ששמע. הוא והאחרים לא זכרו אם נערך דין־ודברים כלשהו. אפשר להסיק מכך שהיא נכנסה מיד לפעולה והחלה ממטירה גבישי־מלח על ימין ועל שמאל. שכן, הם נמלטו מהבית זה אחר זה, בגופיותיהם. זליבנסקי היה האטי שבחבורה, ולכן סבל יותר מן האחרים. היא הדביקה אותו במנוסתו ורשמה לזכותה שתי פגיעות ישירות. אם להאמין לדבריו, היתה אחת הפגיעות מצנצנת תה־הבבונג.

מה עשתה בשובה אל הבית הריק? לעולם לא נדע. שכן, אמא הכחישה מכל־וכל את כל המסופר למעלה. להד"ם. לדבריה, אין זו אלא מעשייה שבדה אבא, כהרגלו, בדמיונו הפרוע. מדוע ירצה דווקא הוא, בעלה, לשוות לה דיוקן שכזה, דיוקן אשה שאינה רק שתיינית, אלא גם מטורפת, הלוגמת וודקה ישר מפי־הבקבוק וזורקת אבנים על אורחיה; זו באמת שאלה שגם היא רוצה לשאול. את ההוכחות שבאמצעותן ביקש אבא לנקות עצמו מהאשמותיה, דחתה בתוקף בטענות משפטיות: עדות של מי הוא מביא, של חבר מרעיו? של שני לצים נודעים, יושבי־קרנות מלכחי־פנכה התלויים בו למחייתם, כרוכים אחריו כצל ומוכנים, בשכר מילת־חסד קטנה אחת שלו, לגדף את הקדוש והיקר, ואף את אמם יולדתם? ואולי עדותו של זליבנסקי, הדבק הזה? האדם המהימן שאפשר לסמוך על מלה שלו! חה! כמה פעמים הבטיח כי לא יעז להציג את פניו בביתנו בלי יעקב’לה? שלוש? שבע־עשרה? ובאמת, איפה היה יעקב’לה? הן אילו היה במקומו בביתנו היו הדברים מתגלגלים באופן אחר ואבא לא היה צריך כלל לבדות מדמיונו³ מעשייה כה מגוחכת. ואם טוען זליבנסקי ששוב לא תדרוך כף רגלו בביתנו, אלא אם תבקש את סליחתו תחילה, ותפצה אותו על החולצה שהוכתמה ללא תקנה, הנה יש לה בשורה גם בשבילו: אפילו יזחל על ארבע ויביא איתו שלושה יעקב’לה, ולא אחד, לא תפתח לו את הדלת לעולם. בקצרה, לדברי אמא, נשאה בידיה את שק גבישי המלח של אבא רק מפני שלעולם אינו מחזיר דברים למקומם, וכדי לציין זאת ביקשה להניחו לידו. ואם בשעת מעשה היו עיניה מזרות אימה, היה צידוק לכך.

במחלוקת שנתגלעה לאחר־מכן אני נוטה להסכים כי אמא האמינה במה שאמרה. ייתכן שכל המאורע נשתכח מדעתה, כמו לא היה. שכן, בשובנו הביתה, עם חשכה ראשונה – אבא השאיר אותי בבית השכן באמתלות שונות – מצאנו את הבית דומם ולא מסודר. הרצפה היתה מכוסה מלח. כמה מהחולצות עדיין היו תלויות על הרהיטים. ואמא עצמה היתה מוטלת על מיטתה, בבגדיה, ולא התעוררה משנתה אלא למחרת, באחת־עשרה ורבע לפני־הצהריים.