רק לאחר שהכרתי את פוֹעלו של בן־גוריון התחוור לי, לפליאתי, שאמא אינה יחידה בדורה. לשניהם היה עקרון־חיים משותף, והוא לעולם לא להודות בספק או בפגם. אמנם, אצלו נגלה הדבר תוך עיסוקו בענייני מדינה, ואילו אצלה רק בענייני משפחה. אף־על־פי־כן, היתה זהות מהותית בגישותיהם. כך, למשל, בן־גוריון לא הודה מעולם שאכן נסע לצרפת ערב מבצע קדש, ואמא לא הכירה עד היום בעובדה שהיו עכברים בבית.

איני רוצה להרבות דברים בנושא זה. אבל לצורך הבהירות, אזכיר שתי תמונות החקוקות בזיכרוני. האחת, אני יושב במטבח ומסרב לאכול פרוסת־לחם בטענה שנמלה צהובה עברה עליה. “מה פתאום נמלה?” שואלת אמא. אני מצביע לעבר הרמש הזעיר והחווריין המתנהל על השולחן – עתה לעבר צנצנת הריבה. היא מקרבת פניה אליו, קצה חוטמה כמעט נוגע במפה, וטוענת שאין היא רואה “שום דבר”. אבל אני בשלי, והיא בשלה. עד שסוף־סוף נדמה לה שאולי באמת גם היא מבחינה במשהו, ואומרת “תכף נראה.” היא שולחת אצבע כדי להדביק אליה אותו “משהו” ולקרבו לעיניה לצורך אבחנה מדויקת, אבל תוך כדי כך היא מועכת כליל את הנמלה – בזדון, לא מחמת עודף כוח – וזה מאפשר לה לשאול אותי “איזה נמלה? תראה לי פה נמלה!” ולהצהיר ביושר לבב שזה “לא־כלום” ולהיפטר משיירי העדות המרשיעה על־ידי חיכוכים מהירים של האצבע בבוהן, כנראה כדי לחסל מראש קריאה כלשהי שלי לבחינה חוזרת. לדבריה היתה זו “סתם נקודה”, אולי רק פירור כמון שנשר מכיכר הלחם, “בשום פנים ואופן לא נמלה.” אצלנו נמלים? במטבח שלנו?

ותמונה שנייה. אחות בית־הספר שולחת ילדים אחדים הביתה ונותנת בידיהם מכתב להורים. אמא פותחת את המעטפה וסופקת כפיים. ביתר דיוק: חורקת שיניים. האחות מצאה בראשי ביצי־כינים ו“יש לגלח את הראש ולהדיחו בנפט פעמיים ביום.” לא פחות ולא יותר. “מה פתאום ביצי־כינים?” שואלת אמא. אצלנו? בבית שלנו? “האחות הזאת חולה,” היא פוסקת. אף־על־פי־כן, מגלחים את ראשי ואבא נושא ומביא הביתה פח נפט. וזה מעלה את חמתה עוד יותר. הן בסך הכל שאלה לבקבוק או שניים. אמנם, הוא הביא פח, בחתירתו המתמדת לעשות הכל טוב יותר. אבל היא ראתה בכך סימן שלילי כפול: אל“ף, שהוא מקבל כנכונים את דברי האחות; בי”ת, שהוא סבור שמחמת תנאי הניקיון השוררים בבית יחזרו הביצים לקרקפתי פעמים רבות ועל כן מוטב להצטייד בנפט רב.

הורים אחרים לא הוגיעו מוחם כלל בשאלה כיצד הגיעו ביצי־כינים לראשי ילדיהם והתייחסו לכך כאל אחת מטרדות הטבע. אמא לא נרדמה בלילות והעבירה בעצבנות לנגד עיניה הפקוחות חזור והעבר את רשימת החשודים שהדביקו אותי. הורים אחרים שחים זה לזה על הטיפול הניתן לילדיהם וממליצים על שיטות חדשות לחפיפה ולסריקה. לא אמא. בהיחבא, היא ממרקת באצבעות חזקות את ראשי, הכולל לצורך זה גם את אוזני. לאחר שנעלה פעמיים את בריח הדלת וסגרה כליל את התריסים, לבלי הותר סדק. בחוץ היא מכחישה הכל. לדבריה גולח ראשי לפי עצת רופא שאפשר לתת אמון בדבריו, מבסרביה, כדי לחזק ולהעשיר את שורשי שערי. על כינים, ביצים, היא שומעת בפעם הראשונה. וכך, לדבריה, לא ריח נפט נודף מגולגלתי הגלוחה למשעי, אלא ניחות של חלמוני ביצים סוג א' ומיץ לימון טרי. ואכן, נכון, באלה משחה את ראשי. מעל לשכבת־ביניים אוטמת של שמן־זית, אשר מתחתיה ביקשה לקבור את אדי הנפט.

שנים רבות לאחר מכן זעפה עלי כאשר הזכרתי לה אותה פרשה. מעולם לא היו לך כינים – אמרה לי – ולא ביצי־ביצים של ביצי־ביצים, מעולם לא היה לנו ידיד־משפחה רופא מבסרביה, והראש שלך לא גולח אף לא פעם אחת; תמיד היה זה ראש יפה ושופע תלתלי זהב. רב היה צערה על כך ש“משהו נסתר ובלתי־מובן” בנפשי מעוות בזדון את זיכרונותי מהבית.

הקדמה זו נדרשה, דומני, כדי להבין מדוע קיבלה אמא על עצמה לתת לעדו שיעורים פרטיים בחשבון ובהנדסה. אם היה דבר בחייה שנסתר מבינתה, היה זה חשבון והנדסה, ובעצם כל הכרוך במדע ובטכנולוגיה. אבל היא, כמובן, לא הודתה בכך.

קוצר השגתה בענייני מדע נבע לא כל־כך מחמת חוסר כישרון, כמו בזכות ראייה שונה של היקום. היא דגלה, למשל, בדעה שהמעגל נושק למישור בשלוש נקודות (“באמצע ובשני הצדדים, שלא ייפול”) משום שראתה את כדור החמה השוקע נתמך על קווי האופק “בשני אלכסונים” מאדימים, בטרם יישק לים. היא דחתה מכל וכל את דברי המורה ששני קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו. מיד ציירה לעדו, בלא היסוס או קושי, קווים מקבילים שנפגשים, ואחר־כך אמרה, “ובכלל, בחיים רואים הרבה מקבילים שנפגשים.” למשל, שתי רכבות. גם הכלל של המורה שסך־כל המעלות של הזוויות בכל משולש הוא בדיוק 180, לא פחות ולא יותר, לא התקבל על דעתה. יכול להיות משולש עם זווית אחת עגולה (אף אותו ושכמותו שרטטה לעדו בנקל וביד בטוחה), או רק עם שתי זוויות או אפילו אחת בלבד, “ובכלל, אסור להסכים בחיים לאכסיומה כלשהי, שמשהו רק כך ואך ורק כך.” הנה ריבה, חברתה לספסל¹ הלימודים בגימנסיום, “יפה, חכמה ונהדרת”, הכל נשבעו שלכשתגדל תהיה “אך ורק” רופאה, ותינשא “אך ורק” לצעיר יפהפה ועשיר. נו, ומה אירע באמת? זנחה לימודיה באקדמיה, הלכה אחרי קל־דעת, עם חיוך של מלצר, מנגן בסקסופון, שם בריליאנטינה ו“שותה בבארים” – שלבסוף נטשה למען אחרת, והיום היא גננת רווקה באזור פתח־תקווה.

אבא, שהצטיין במתמטיקה, שמעה יום אחד מרביצה תורה בעדו, והוא נחרד. עוד באותו ערב, נרגש ומשולהב, ביקש להעמידה על ההבדל בין האנושי והמדע המדויק. אולם היא הטתה לו אוזן בביטול. הנה, הזכירה לו, מה יצא ממפעל הזכוכית של יצחק לנדוברג ושלו? הבדיקות של “המדע המדויק” הוכיחו, כביכול, שאפשר להפיק זכוכית מחולות חדרה, ואילו למעשה ירדו כספי חסכונותיהם לטמיון. “אין מדע מדויק, פשוט מאוד, מפני שבחיים אין שום דבר מדויק. ולוּ היה, אז מדוע דווקא המדע צריך להיות מדויק, ולא האהבה, הספרות, החלומות או יתר הדברים? לא ייתכן עולם אחד שחלקו מדויק וחלקו מעורפל. כאן פועל הכלל הכל או לא־כלום, הא בהא תליא וצבת בצבת עשויה.” וכך, לפי הכרתה זו, הוסיפה לחנך את עדו, כלומר שיש משולשים שסך־הכל של מעלות זוויותיהם הוא באמת 180 – היא לא הוציאה דבר כזה מכלל אפשרות – אבל יש גם אחרים; יש קווים מקבילים שלעולם אינם נפגשים, ואילו אחרים נפגשים ונתקלים זה בזה ללא־הרף; יש מעגלים הנושקים למישור בנקודה אחת, אכן, באמת כדברי המורה, ואילו אחרים אינם חדלים מלהתנשק, כמו צרצרים. בקיצור – על עדו להיות ער למתרחש, דרוך לתגובה ונכון להפתעות.

אם קנה עדו חוכמה אצל אמא, על כך יכולות הדעות להיחלק. אבל לא היה שום ספק לגבי העובדה שציוניו בחשבון והנדסה נשארו כשהיו. בכיתה סיפרו שאירע פעם שבחינה שלו בהנדסה השתרבבה בטעות לתיק הקרוע של המורה לספרות, והוא ציין אותה ב“כמעט־טוב־מאוד” – הציון הגבוה ביותר שעדו זכה לו מעודו. אבל מקרה זה הפיס את דעת אמו של עדו רק לימים אחדים. כאשר פגה תדהמתה, חזרה ללחוץ על בנה שיחליף את אמא במורה־פרטית אחרת. אולם, הוא עמד כנגדה בגבורה, גם כנגד לחצו של המורה לחשבון והנדסה בכבודו ובעצמו; תוך נכונות לסכן את הישארותו באותה כיתה שנים אחדות. דבקותו באמא היתה חידה, שפשרה נתבהר לי רק במרוצת השנים.

עדו גר עם אמו בקומת־הקרקע בביתנו. שכן, זמן־מה לאחר שעדו נולד, התגרשו הוריו, אביו נשא לו אשה אחרת, עמה חי בעושר בבית גדול ויפה בלב העיר. פעם בשבוע, בימי ד' אחרי־הצהריים, היה הולך לבית אביו, לבלות בחברתו שעה קלה. בתום הביקור היה אביו מעניק לו מעטפה ובה שטרי־כסף, דמי מזונות לאמו, ומתנות בשבילו. היו אלה חפצים שלב כל ילד משתוקק אליהם: כדור, אולר, נעלי־כדורגל, חגורה צופית, חולצת־טריקו לבנה, מימייה, סקטים, ארנק, ילקוט־גב ועוד. פעמים רבות ביקשני להילוות אליו בלכתו אל אביו ובשובו ממנו, ותמיד נעניתי לו ברצון. הייתי יושב על הגדר וממתין לו, כולי ציפייה דרוכה לקראת מתנת־השבוע. אך בקושי הצלחתי – כך נדמה לי – להצניע את קנאתי. אף אני השתוקקתי לשני בתים ולשני הורים נפרדים, המתחרים זה בזו בהרעפת מתנות. עד כדי כך שבשבתי על הגדר הייתי הוזה בהקיץ ומצייר לי את עצמי במקומו של עדו. אבל החלום לא היה שלם. לא היה לי מושג איך נראה אביו. תמיד, כאשר הגעתי לרגע בו אבא של עדו מעניק את המתנה (אופני־ספורט ראלי), היה החלום גז, מפני שחסר לי דיוקנו; לא ידעתי אם גבוה הוא או נמוך, שמן או רזה, קרח או מתולתל. הפצרתי בעדו שיתיר לי, לפחות, לזרוק מבט באביו במסדרון, ללוותו עד סף הדלת. אולם הוא מיאן בתקיפות, כמו ידע את סודי, ואיים עלי שייקח לו במקומי בן־לוויה אחר, אם אך ארהיב עוז ואקרב לשער הגן. מקומי המותר האחד היה על גדר הבית הסמוך.

לעומת זאת, הוא לא עייף מלשאול לפרטי־פרטים על חיי בבית הורי; מה עושה אמא כשאבא קורא, על איזה כיסא הוא יושב, איך אנו יושבים לשולחן בליל־שבת, על אילו כיסאות ובאיזה מרחק איש מרעהו, על איזה כיסא יושב אבא, היכן אנו ישנים (שאניח יד על חלקו של אבא במיטה הגדולה), האם הורי רבים בגללי, ומתי כועס עלי אבא, האם הוא מרביץ לי ומה עוצמת ידו, המכה הוא ברפיון או במלוא הכוח. פעם הדגמתי לו, לבקשתו, והוא נמלא הערצה לאבא.

אולם, אף תשובותי היותר מפורטות לא ריצו את דעתו. הוא ביקש לחוש באירועי הבית מקרוב, על עצמו ובשרו, מבפנים. משאלתו זו התגשמה על־ידי השיעורים שנתנה לו אמא. אבל רק המעט מתשומת־לבו היה נתון לשיעור. עיקר מעייניו היה במתרחש סביב. הוא נתן יד לעבודת הבית, היה רץ למכולת, מסייע בהדחת כלים ובעיקר השתתף איתי כל יום ו' במירוק הרצפות בשעווה.

רצפה מבהיקה היתה שיגעון של אמא ועדו ואני נענינו בחדווה לאתגר שהעמידה לנו, לעשותה נוצצת וחלקה יותר ויותר. הפכנו את עבודת־הליטוש המפרכת למשחק. כדי לתת למרצפות ברק אחרון היינו גוררים איש את רעהו חליפות על יריעות־בד רחבות, ומשמיעים צהלת־סוסים כמו נרתמנו למגררת־שלג, או מחליקים עליהן בנעלים עטויות־סחבות, כעל זירת־קרח. תוך עת קצרה היתה הרצפה מבריקה וחלקלקה כבדולח. אורחים לא־זהירים היו משתטחים עליה בפישוט אברים, צעד, או שניים לכל היותר, לאחר כניסתם בדלת. המראה היה כה מבדח בעיני אמא ששום דיבור של אבא על סכנת־נפשות לא היה בכוחו לגמול אותה מהדיבוק שלה. רק לאחר שאבא נפל מלוא קומתו אפיים ארצה ושבר תוך כדי כך את האגרטל האהוב עליה, הבטיחה לו הפוגה ממושכת. היא אמרה – וכולנו שמענו – שעד ערב פסח הרצפה לא תמורק, ואך לאחריו ייעשה הדבר רק פעם או פעמיים בשנה. למתן תוקף לדבריה אפילו הריקה לאשפה, לעיני אבא, את כל מלאי השעווה שלה. אבל היא לא עמדה בדיבורה. מקץ שבוע קנתה שעווה חדשה ועדו ואני חזרנו, לבקשתה, למלאכת הליטוש במשנה מרץ. אלא ששוב לא עודדה אותנו בקריאות־גיל. מכאן ואילך דיברה אלינו בלחישה וציוותה עלינו ללחוש כמותה. לדבריה היה זה תרגיל בדוק להמתקת הקול. אולם שנינו ידענו שירדנו למחתרת ומעתה עלינו לפעול באיפול מלא.

שיעוריו של עדו התארכו, אפוא, עד לאחר שובו של אבא מהעבודה. יש שהיה נשאר בביתנו לסעודת־ערבית ונפרד מאיתנו רק בסמוך לעלותנו על משכבינו. אולם, תוחלתו לראות את אבא בנחיתה חדשה, נכזבה. אמנם אמת, אבא השתומם, מצד אחד, על הברק המסנוור של רצפה שכבר אין ממרקים אותה. אולם, מצד שני, נקט אמצעי זהירות והיה חולץ את נעליו לפני הסף ונכנס הביתה בגרביו.

לכאורה הייתי צריך לקבל בשמחה את עדו הנעשה אחד מבני הבית. שהרי בן־גילי היה ויכולתי למצוא בו אח ורע, חבר למשחק ולמשובה ושותף לצער ולכאב. אף־על־פי־כן שמחתי לא היתה שלמה. פעם הייתי סבור שסיבת הדבר בהיותו ספקן. הוא היה היחיד בכיתה שהטיל ספק בדברי המורה שהוא מתייחס להוראה כאל שליחות קדושה, ואלמלא כן היה אף הוא מתנחל עם החלוצים בגליל העליון ושולח יד במחרשה. עדו טען שהמורה בא לכיתה כל בוקר רק בגלל המשכורת. לשמש בית הספר ששאלו מדוע לא גרף כראוי את החצר בתורנותו השיב, “ובשביל מה משלמים לך?” ילדים אוהבים, כידוע, דעת־קהל אחידה, התומכת בדרך כלל במורה, ומסתייגים מהספקנים.

ולפרקים הייתי סבור שהסיבה קנאה. נדמה לי שאמא נהנית מעדו. ראשית, משום שאת דבקותו בשיעוריה ואת התעניינותו בנעשה בביתנו פירשה כהערצה מוצדקת. כלומר שהנה, אף כי באיחור, נמצא לה סוף־סוף ילד היודע להעריכה כערכה. שנית, משום שהאמינה שהיא המורה האידיאלית בשבילו, שכן רק היא נתברכה באורך־הרוח הדרוש כדי לארוב להזדמנות “לתפוס” את רגעי הריכוז המעטים שפקדוהו פה ושם. לדבריה היה מוכשר לחשבון והנדסה, אבל נכשל בבחינות משום שלא היה מסוגל להתרכז כראוי. שלישית, מתוך הדדיות, שכן אין ספק שיחסו אליה היה שונה מיחסו ליתר הבריות. היא היתה האדם היחיד שעדו התחשב בדעתו. בתחום זה היו לה השגים מרשימים, כמו זה ששכנעה אותו להרים בט“ו בשבט תרומה לקרן הקיימת ולהשתתף בטכס הנטיעות עם חבריו לכיתה. שעד להתערבותה זו, טען עדו שאם פקידי הקק”ל רוצים יערות, שיטעו אותם בעצמם ומכיסם שלהם, שהרי הם העתידים להתפרנס מעצים עד לשיבה טובה, ולא הוא. בקיצור, היא ראתה לעיניה ילד המקבל השפעה חינוכית ברוכה.

היום אני יודע מה העיב על שמחתי בחברת עדו. כדי לדייק בדברי עלי להביא דוגמה מרחוק, מהמטה־הכללי הקיסרי הבריטי. זה היה שולח לכל זירת־מלחמה “עד ראייה” מטעמו. בלשוננו קצין־קישור אישי של המפקד העליון, לו דיווח במישרין, בנוסף ובנפרד לדיווחי המפקדים בשדה. קשה לי למצוא תואם הולם מזה בשביל עדו.

כ“עד ראייה” מטעמה היו שירותיו רבים ומגוונים. הוא היה מדווח לה על הנעשה בבית־הספר ובשכונה ופוטרה מהסתמכות בלעדית על הדו"חות של המורים, השכנים ושלי. עד כדי כך שהורגלתי, כאשר הטילה ספק בדברי, למשל שהמורה לא נתן שיעורים, לומר לה, “תשאלי את עדו.” ואילו היא, כאשר טענתי שהחלב חמוץ ואי־אפשר לשתותו, היתה אף היא אומרת לי, “תשאל את עדו”, מתוך בטחה, שתמיד הוצדקה, בנאמנותו. כאשר רצתה לומר “לא אמרתי” על דברים שאמרה, היתה מעידה עליה את עדו וזוכה מפיו לאישור מלא. כך, יום אחד, מצא אבא את עצמו לפתע במצב חדש ולא־מוכר. הוא הביא איתו הביתה את גובסייב וקריצ’מן, לצורך ישיבה דחופה, וכל השלושה מעדו על הרצפה בחדר־האורחים ונפלו אפרקדן. גובסייב חזר לביתו צולע על ירכו וקריצ’מן חש לקופת־חולים, שם חבשו על קרש את זרועו השמאלית, ובפי שניהם שבועה, שכף רגלם לא תדרוך לנצח בביתנו. אבא האשים את אמא ואמר שמירקה את הרצפה בזדון, כדי להרחיק מעליו את חבריו־לעבודה ולסייע לאויביו בבחירות להנהלת הקואופרטיב. אמא דחתה את האשמותיו בבוז והוא הטיחן בפניה מחדש, הן בלא כוונה מפורשת להרע לוֹ לא היתה מפרה את הבטחתה. אמא טענה שהיא שומעת בפעם הראשונה על הבטחה כזאת וכי מעולם לא יצא מפיה הדיבור שעד פסח לא תמורק הרצפה. מה גם שזה שלושה שבועות תמימים שהרצפה לא טעמה שעווה. הוויכוח ביניהם התלהט והשתלהב, עד שהחליטה שהגיעה שעת ההכרעה. היא הצביעה על עדו, היושב לימינה, ואמרה לאבא, “תשאל אותו.” כך נסתתמו טענותיו וניצחונה היה שלם. 

מי יודע עד להיכן היו הדברים מתגלגלים, אלמלא לילה אחד נראו עכברים בבית. שכן ככל שגדלה קרבת־הלבבות בין אמא ועדו כך נפלה רוחנו, שלי ושל אבא. מימי לא ראיתיו מעורר חמלה כה רבה, כמו לאחר אותו ויכוח. הוא הצטנף בתוך עצמו, חדל להביא הביתה חברים־לעבודה, הפסיק לתקוף את ההיסטוריה הפוליטית של פועלי־ציון, לא יצא למסעות במכונית הפתוחה של גובסייב ונמנע ככל האפשר משיחה עם אמא. הוא היה חוזר הביתה בגפו, מעניק לרגליו אמבטיית־מלח קצרה, מכלה פת־ערבית בדממה ופורש למיטתו לקרוא. לדידו – כך ניתן להבין מחזות פניו – יכולים היו חבריו בקואופרטיב לבחור לעצמם הנהלה בת שני חמורים וסוס. לו לא היה אכפת. לבי נכמר עליו, אף־על־פי שהיו לי די והותר מכאובים משלי, מאמא האוהבת ילד אחר.

חיי המשפחה קרבו עד פי־תהום. עוד יום, יומיים, כך נדמה לי אז, והיינו מתפזרים לכל עבר. אולם, כרגיל בחיים – ודאי בחיי שלי – הישע בא תמיד באקראי, כאשר הוא בא, וממקור בלתי־צפוי. במקרה שלפנינו, למשל, איני מסוגל להבחין בשום קשר בין השתלשלות־הדברים כפי שסופרה לעיל לבין הופעת העכברים להלן. גם בדמיון הפרוע אי־אפשר לחזות זיקה כלשהי ביניהם. ואף־על־פי־כן נקשרו החוליות המרוחקות לשלשלת רצופה – ומשמחת – אחת.

את העכברים ראתה ראשונה דווקא אמא. והיא היתה משוכנעת מעל לכל ספק שאבא הביאם מרחוב הגשר הביתה בכוונה תחילה, כדי לגמול לה, לפי דרכו, על שבירת זרועו של קריצ’מן (כך התברר בבדיקה חוזרת בקופת־חולים) והפסדו בבחירות. אבא הכחיש זאת מכל וכל. אבל היא בשלה: “תתבייש, אחרי הכינים להכניס עכברים.” הוא תהה, איך ישכנע אותה שהעכברים באו לביתנו מרצונם החופשי, עד שנצנץ לו הרעיון, והוא אמר לה, “תשאלי את עדו.” למשמע ההצעה נבעתה ופניה חוורו, “מה אתה סח, בושה כזאת להוציא החוצה, לזרים?” זה היה הסימן הראשון לכך שעדיין לא אבדה לנו כליל.

השיחה לעיל התנהלה ביניהם לאחר חצות, במטבח. אמא העירה את אבא, לוודא שאכן ראתה עכברים. לפני־כן נדדה שנתה והיא ביקשה להסדיר לעצמה את הגיגיה על כוס תה, במטבח. לפתע ראתה דולגים, זה־אחר־זה בטור, שלושה עכברים קלים. תחילה חשבה שאלה תיקנים שמנים וניסתה לחסלם בבעיטה. אבל לשמע הציוץ הפתאומי נחרדה ונסה אל בעלה, אל אבא. שניהם הכו בכלים שונים כדי להחריד את העכברים ממרבצם. מהמהומה שחוללו התעוררתי גם אני והצטרפתי למפעלם.

לאחר שעה קלה, עייפנו, ואבא – בעינים מנומנמות – הציע לדחות את המשך המלחמה למחר. ביעור עכברים, הסביר, הוא תורה הצריכה לימוד. אמא כבר ראתה אותו בעיני רוחה – בחתירתו לעשות הכל טוב יותר – גורר הביתה שקים וארגזים של חומרי־הדברה בכמות המספיקה למחסני הצי הבריטי. בשום פנים ואופן לא, אמרה לנו, עלינו לחסל את העכברים בו־במקום ומיד, בטרם ייוודע הדבר לציבור הרחב. הן עדו עלול לראותם בשעת שיעורו, ואם עייפנו או נפלנו ברוחנו, היא תמשיך במערכה לבדה, תילחם עד לניצחון. דבריה עשו עלינו רושם עמוק. לכן סייענו לה עת מה. אבל לשווא. העכברים נדמו כמו לא היו. אבא ואני חזרנו לכן למשכבינו, ואילו אמא, חמושה במטאטא, נשארה לפטרל כל הלילה באזור המטבח.

לו נאזרה סבלנות והמתינה עד לסיום המחקר שאבא החל בו, היתה יודעת שהופעת העכברים בביתנו נגרמה על־ידי הבנייה והסלילה באזור. כך אף היה נודע לה שהיו אלה עכברי־שדה תמימי־דרך שהגיעו בטעות למטבחה והיתה חוסכת מעצמה עוגמת־נפש וחרפה עצמית. שכן, בדעתה לא היה ספק שעכברים בבית הם עדות חותכת לזיהום ולהזנחה. שלא כדרכה, מיאנה אמא להיפגש עם אמה בחלומותיה. מגודל הבושה. לדבריה לא היתה מסוגלת להיישיר מבט בעיני אמה. איך, היתה מקוננת ושואלת עצמה בקול, איך הופיעו דווקא במטבח המצוחצח שלה, למה ומדוע חדרו דווקא לבית שלה, שדוגמת רצפתו המלוטשת לא תמצאו אפילו בארמונות המלכים, לא בשיינברון ולא בוֶרסאי? אמא אמרה – שמעתיה בשתי אוזני – שאצבע אלוהים בדבר. מהשמים גזרו וענשו אותה, בלא שתדע מהו החטא שחטאה.

לאחר שבוע של עיון ומחקר מצא אבא את עצמו מוכן ומצויד לפתוח בהדברה שיטתית של העכברים. הוא עשה זאת בזהירות ולפי כל כללי המדע. הוא הזיז ממקומם את רהיטי הבית וערכם בסדר חדש. ערב־ערב היה זוחל על ארבעותיו בחיפוש אחרי שיירי עכברים, כדי לפזר בקרבם, בכפית, גרגירי צליו. אולם הפיתיון המורעל לא עשה את שליחותו. אדרבה, העכברים גדלו במספר ובאומץ. ערב אחד ראינו לא פחות מחמישה, שזינקו מן הדלי במרפסת, התחרו זה בזה בדילוגים ובציוץ בחדר־האורחים וסיימו בבלט מודרני על השיש של הכיור במטבח. אבא רטן שאמא היא האשמה בכישלונו, שאין היא נוהגת לפי הכללים, שהיא נוגעת במתכוון בידה בגרגירי הצליו ומוסיפה עליהם בשפע. וזאת לאחר שאמר וחזר ואמר לה שעכברים אינן אוכלים שום פיתיון שיד אדם נגעה בו, ועל אחת כמה וכמה לא בעת שהיא מהלכת עליהם אימים כל הלילה בצעדתה עם המטאטא. היתה בדבריו מידה לא־מבוטלת של אמת. הכנותיו המדוקדקות והקפדניות, סדר־הרהיטים החדש ופיזור גרגירי הצליו בכפית זעירה מיוחדת לדבר עוררו בה מורת־רוח. היא חשדה באבא שאין הוא נעצב כלל, אלא להפך, לאמיתו של דבר הוא נהנה מכל העניין. משום כך בערה בה חמתה שבעתיים והיא איבדה משליטתה העצמית. בצוק עליה רוחה, בלילות הבדידות הארוכים של משמרתה, היתה מריקה לכל עבר את שקי הצליו של אבא, הופכת את סדר הרהיטים וחובטת בכלי־הבית במטאטא שבידה. לפעמים אף היתה מנגנת על הפסנתר.

ככל שכבדה המלחמה, קצרה רוחה. כשראתה את אבא נושא ומביא צרור גדול של מלכודות־עכברים נתקפה חולשה. רק לאחר שנשבע לה שרכש אותן הרחק בפתח־תקוה, ולא בשום חנות מוכרת בסביבה, נחה מעט דעתה והיא השתעשעה בתקווה שסודה לא ייצא לרשות הרבים. אבל גם אמצעי בדוק זה נכשל. העכברים לא נתפתו לטעום מהפיתיון ולא התגנבו לתוך המלכודות. גם לא לאחר שניסינו גבינה שווייצרית מוצקה ומשובחת. שוב הטיל אבא את האשם באמא, על שבקוצר רוחה היתה רצה כל חמש דקות לראות מה המצב במלכודות.

לבסוף, לילה אחד, בעת שאבא ואני היינו שקועים בתרדמה עמוקה של אפיסת־כוחות, החליטה לקחת לידיה את הנהגת־המלחמה. היא פינתה מהבית את כל המלכודות וחומרי־ההדברה ויצאה ללחום בעכברים בקפא"פ (ראשי־תיבות: קרב פנים־אל־פנים).

בהתחשב ברצפה החלקלקה היתה זו מלחמה לא־קלה. פעמים אחדות, ברוצה אחרי העכברים – היא צדקה, מרגע שסולקו חומרי־ההדברה והמלכודות הם יצאו בהמוניהם – החליקה ונפלה. פעם עשתה על גחונה את כל הדרך מהמטבח עד חדר השינה. אולם, רוחה לא נשברה והיא התקינה לעצמה נעלי־לבד ולימדה עצמה להחליק עליהן כבמגלשי־סקי. במרוצת הימים אף סיגלה לעצמה מהירות וסגנון. מכל מקום, היא האפילה לחלוטין על אבא ועלי. היא היתה מסוגלת להחליק לעבר העכבר ולהמם אותו במכת־מטאטא מכוונת היטב תוך שתי שניות בלבד. בלילה טוב היתה פוגעת בשישה עכברים. וכך, את ביעור העכברים יש לזקוף לזכותה. אני קובע זאת, לאחר ששקלתי ובדקתי היטב את טענותיו של אבא: אל“ף, לו הניחו לו לפעול, בשיטתו, היה מביא לנו ניצחון מוקדם ומכובד יותר; ובי”ת, לא אמא גירשה את העכברים, אלא הם ברחו מעצמם, מפני שלא יכלו להסכין לרעש הנורא בלילות.

תחילה ניסתה אמא להרחיק את עדו באמתלות שונות. אבל כמה זמן יכולה היתה לדחותו בלך־ושוב? מה גם, שחששה שמא מראה הבית המסוגר והחשוך ביום והזוהר בשלל אורות בלילה, יכניס לראשו כל מיני חשדות. מקץ שבוע נאלצה, אפוא, לקבלו לשיעור, הפעם לא במטבח, אלא הרחק ככל האפשר ממנו, במרפסת הפונה לרחוב פרישמן. שאר חדרי הבית היו נעולים ותריסיהם מוגפים. השיעור התנהל כהלכה ועדו נראה כמבין יפה את משפט פיתגורס לפי אמא. דרגת ריכוזו היתה כה גבוהה – מבטו לא שוטט כרגיל, אלא ננעץ כל העת בנקודה אחת – שהיא התפלאה על עצמה, מדוע מלכתחילה לא בחרה במרפסת־הרחוב כבית־אולפנא לעדו. אבל לפתע הוא קרא, “תראו איזה יופי, תשעה עכברים!” בזה נחרץ גורלו אצל אמא.

איני זוכר היום איך בדיוק נפרדו דרכיהם. אם איני טועה התחולל אז ביניהם ויכוח מר. עדו טען שראה עכברים יוצאים מהדירה אל המרפסת, ואילו היא הפריכה זאת מכל וכל, והאשימה אותו בהפצת דיבה. ברוגזה אסרה עליו להיכנס עוד לביתנו. “ילד הרואה בכוונה עכברים בכל מקום, לא יוכל להיות תלמיד או אורח שלי,” כך, נדמה לי, אמרה לו. כך או אחרת, הוא מצא לו מורה־פרטית חדשה. לא־כל־כך רעה, אם נזכור שעדו גדל והיה למהנדס.

לימים, ניסיתי לברר עם אמא את פרטי אותו ריב. אבל היא הכחישה הכל. עדו לא היה אביר חלומותיה, מעולם לא סעד אצלנו פת־ערבית וודאי שלא היה תלמיד שלה, ועוד בחשבון ובהנדסה? נו, נו! את הרצפה אכן מירקו בשעווה – בלא שום סיוע מעדו – אבל איזה קשר יכול להיות בין הסטנדרדים הגבוהים שלה לניקיון לבין הבחירות להנהלת הקואופרטיב של אבא? ועכברים? בבית? אצלנו? במטבח? והיא מתופפת כל לילה על סירים עם מטאטא? אפילו להד"ם חבל לבזבז על מעשייה כה מגוחכת. וחוץ מזה, מי אמר שעדו מהנדס?