לפעמים היתה אמא מדברת בשנתה, ואבא היה צוחק. הדבר לא גרע משלוות תרדמתם. בלילות טובים היו מדברים וצוחקים איש עם רעותו עד עלות השחר. לפרקים גם נתגלעו ביניהם חילוקי־דעות חמורים שנסתיימו ברוגז ובריב. אז היו “מפסיקים לדבר” זה עם זו כבר באשמורת השנייה. אבל תמיד היו משכימים עם בוקר טובי־לב ושמחים, ללא שום זכר מהחוויות שכה ריגשו אותם בלילה. בזיכרוני נחרת לילה אחד כזה, הלילה בו הורעשה תל־אביב.

באורח מופלא כרוכים אצלי מאורעות הלילה החשוב ההוא בשניים, שלושה דברים, תלושים זה מזה, וחסרי־שייכות לכאורה: “בית־הספר החדש” של הד“ר זבדי והקרע הגדול בין גובסייב ואבא. ואולי, לפני שאתחיל בד”ר זבדי, עלי לציין את רתיעתה הכללית של אמא מהמדויק והברור ואת אהבתה לראות את הדברים כשהם חוסים בערפל. כאשר ראיתי לראשונה את הינומת־הכסף האדמדמה העוטפת לעת לילה את העיר פיטסבורג, נזכרתי בה וחשבתי עד כמה נרגזת היתה לשמוע שהתופעה היפה הזאת אינה יצירה מעשה ידי אמן, אלא רק משהו המוסבר בחוקי הטבע, השתקפות התאורה המסחרית של העיר בענני הפיח והקיטור העולים ממעשנות כורי הפחם והפלדה. היא היתה נוטה להאמין שמישהו רגיש כמותה, שהאור והעצמים החשופים באור בהיר “חזקים” מדי לעיניו, טרח ועטף את העיר בצעיף מרכך ועלוף־דמיון.

מקרוב לא ראתה אמא את בית־ספרו של הד"ר זבדי אף לא פעם אחת. המקור היחיד לידיעותיה על אודותיו היה חברתה ריבה, שהתאהבה בחלוץ מבסרביה שנטש את המחרשה ועבר למוסד הזה בתור מורה לחקלאות וחצרן.

על סיפורי ריבה על השיטות החינוכיות החדשות הנהוגות במוסד, על גדולתם הפדגוגית של הד"ר זבדי ואברשה ועל החיים הנפלאים של חניכיהם, חזרה אמא באוזני בהתפעלות גדולה. אולם, לצערי נשתמר בזיכרוני רק קטע אחד, חלקה הראשון של שגרת־הבוקר: “הילדים מתעוררים בחריצות לפני אור ראשון, עורכים רחצה קלה וצועדים ברינה, צמדים־צמדים, אל ערוגות־הירק; לאחר עבודת־שדה מרעננת חוזרים הילדים בזוגות ובזמר אל חדריהם וממשיכים במרץ בתחרות השבועית בסידור־מיטות ושטיפת־רצפות; הילדים רוחצים היטב את ידיהם ומתקדמים בשורות עליזות אל חדר־האוכל, לשירה בציבור ולפת־שחרית צנועה, אבל מבריאה (צנון, קולרבי וכד').”

אבא, שלא הגה שום חיבה לריבה, רגז עליה ערב אחד והחליט להוכיח לאמא, אחת ולתמיד, ש“ריבה אינה יודעת מה פיה מדבר.” לפי אמא “נטפל” לריבה משום שאיזרסקי הספרן חלה ולאבא חסר אותו ערב חומר־קריאה. הוא קינא, אפוא, בה ובריבה, שישבו להן במטבח, כשתי חברות טובות, ופטפטו על כוס תה ועוגיות.

בבוקר הכריז ש“לקח על עצמו” לבדוק מיהו הד"ר זבדי. כהרגלו ניגש למלאכה בדייקנות וביסודיות ומצא שגרשון זבצקי יצא מהעיירה הפולנית זאבאדיי (“עם איגרק בסוף”), שירת בשירות בתי־הסוהר במחוז הצפון והשתחרר בדרגת סמל, וכי את התואר דוקטור רכש לו בזכות בהרה גדולה שעיטרה את פניו (זכר למי־חומצה שזרקו עליו האסירים) ואשר שיוותה לו, בעיניהם, מראה של מלומד.

אבא נסע פעמים אין־ספור במכונית הפתוחה של גובסייב לאזור כפר־סבא עד שעלה בידיו לגלות את המוסד, שהיה בסך הכל מחנה צריפים עלוב בתוך גדר־תיל גבוהה, אבל, עם זאת, נמוכה הרבה מהחרולים ומהקמשונים הסוגרים עליה כמו יער.

אבא לא התקשה, אפוא, לערוך תצפיות ומארבים. הקוצים היו מקום אידיאלי לשם כך. על סמך הידיעות שאסף קבע, כי אברשה פוטר מעבודתו בחנות למכונות חקלאיות בתל־אביב וזו היתה, כנראה האסמכתה היחידה לטענת־החזקה שלו על עבר חלוצי בהתיישבות.

אמא האזינה לדו“ח של אבא באדישות. שלוות־רוחה אבדה לה רק כאשר אמר שהמוסד המתכנה “בית־ספר לילדים קשי־חינוך” עשה עליו רושם של מוסד סגור לעבריינים שתקציביו הופסקו. היא אמרה שאין לאבא שום הבנה בענייני חינוך ואינו מסוגל להבחין בין משתלה לבית־ספר ערב. אם ריבה, גננת מוסמכת, אומרת ש”בית־הספר החדש" הוא מוסד חינוכי לטיפוח הילד, המכוון להעשיר את נפשו ואת דעתו, לעצב את כושר־מחשבתו במשמעת ולשכלל את עולם־הדמיון שלו מתוך חירות, לתת לו נפש יציבה במוסר וגמישה בהבנת־אנוש, וזאת על־ידי עבודה, לימודים וריקודים, לעשותו בעזרת שירה לאדם רגיש, יפה ובריא ולהרחיב את אופקיו על־ידי הסתכלות מתמדת בנוף מרהיב ומלבלב, חזקה עליה שהיא יודעת מה היא אומרת. מכל מקום, אם היא, אמא, תצטווה לבחור בין שתי חוות־דעת, זו של ריבה וזו של אבא, היא תעשה זאת ללא שום היסוס.

מדעתה זו לא זזה אף לאחר שאבא חזר והביא עמו הביתה את כל השלט שעקר משער המוסד. כתוב היה בפירוש “בית־ספר חדש לילדים קשי־חינוך”. היא עצמה עיניה, ובעיניים עצומות יצאה מהחדר ואמרה שהיא מכירה היטב את אבא ואת “המצאותיו”.

איך צץ בראשה הרעיון לשלוח אותי אל הד"ר זבדי? אין לי הסבר אחר פרט לזה המתרמז לעיל. שכן ברור לי שלו אכן הכירה את המוסד מקרוב ולו אכן היתה בוחנת אותו לאור המציאות, לא היתה מעלה בדעתה רעיון כזה בשום פנים ואופן, אף לא ברגע זעם. אבל אמא אהבה לחשוב שיש דברים טובים ויפים, שיש אנשים הנכונים להקריב את עצמם, ואת היקר להם, בחתירתם לנשגב. וודאי שהאמינה שיש אידיאלים השווים כל קורבן. לדידה ניתנו החיים לאדם לא בכדי. “רק בשביל לאכול, לישון ולהביא ילדים לעולם לא היה האל צריך להמציא את האדם, היו לו די חיות,” היתה אומרת. אני זוכר שהיתה קוראה לנו בקול נרגש על מר גורלם של מארי ופייר קירי, מגלי הרדיום, ועיניה היו דומעות בספרה על ילדיהם, אירֶן וז’ק־פרדריק ז’וליו־קירי, ממשיכי דרכם. סבלות כל הארבעה נעשו כדאיים מרגע שהוכתרו בפרסי־נובל לכימיה ולפיסיקה. שבועות – בעצם שנים – לא סר משפתותיה שמה של מַארִיָה סקולודובסקה, עד כדי כך שאבא החל לכנות את אמא, ולפנות אליה, בשם מדאם קירי.

דברי אבא רק חיזקו אותה בדעתה שבכפר־סבא מתרחש ניסיון כן לגבור על קושי ומחסור. הד"ר זבדי נדמה לה למחנך דגול, לא פחות מפסטאלוצי. מי שחרף ילדות קשה בעיר קטנה בפולין, שהשכלה מסודרת נשללה ממנו, שהנסיבות קלעוהו לשירות כפוי־טובה בבתי־הכלא, לא שקט ולא נח עד שזכה בתואר דוקטור לפילוסופיה – כמובן על־ידי לימוד עצמי. לימוד עצמי – זה היה בעיניה גולת הכותרת של רוח האדם.

היו לה מן הסתם עוד סיבות ומסוג אחר לגמרי, של חולין דווקא. למשל, קשייה להעיר אותי בבוקר. קיבלתי בתורשה שינה טובה ולעתים, כדי שלא אאחר לבית־הספר, היה עליה לנער ולטלטל אותי, אף לסלק מעלי את השמיכה, החל משש בבוקר. אני משער שתוך כדי כך עלתה בעיני־רוחה תמונת חניכיו הנמרצים של הד"ר זבדי, שבאותו רגע ממש כבר היו חוזרים בשירה מערוגות־הירק. כלומר, כאן מתהפך בנה כמו שיכור, מצד לצד, ואילו שם הספיקו בני־גילו לגמוא כברת־דרך הגונה במרוץ להשכלה.

והיתה שאלת סידור המיטה והחדר. לא תמיד הספיק לי לכך יום אחד. לעתים תכופות נזקקתי לארכה של חצי־שבוע וגם אז לא עמדתי בדרישותיה של אמא. היא לא האמינה שאהיה מסוגל להתרכז בלימודי בכיתה, אם השארתי באמצע החדר זוג גרביים ומשאבת כדורגל. לדבריה השמיעו חפצים־שלא־במקומם צפצוף דקיק שנשמע רק לבעליהם וטרדם ללא הרף. אם לדון לפי התוצאות אולי צדקה, אף כי צפצוף כזה לא שמעתי מימי, לא בכיתה ולא במקום אחר. ושוב, תמונתם – בעיני רוחה – של חניכי הד"ר זבדי, העניים אבל המסודרים, היתה לי לרועץ. אולי עלה במחשבתה, כי במקום להטיף לי לשווא, לערנות ולסדר, מוטב לה, ואולי לכל הנוגעים בדבר, שאסע להתחנך בכפר־סבא.

אמא אמרה שהפינוק, הוא אשר היה בעוכרי. כלומר, מעצם היותי בנה הן היה מובן מאליו שבורכתי בכישרונות ובאופי טובים מלידה. בכך לא היה לה ספק. אבל היא היתה מודעת היטב לעובדה שכישרונותי נשארו סמויים, כאישיותי, ולא באו לידי שום ביטוי, לא בתעודות בית־ספר ולא בחוות־הדעת של המורים. אלה, כשדעתם היתה זחוחה, היו אומרים לה, “אל דאגה. כולם הסתדרו, גם שלך יסתדר,” כמה ששאלה אותם אם לא הבחינו בי סגולה כלשהי או רמז לכישרון, תשובתם לא נשתנתה ונותרה מאכזבת כשהיתה.

מה שהגדיל את חרונה היה שבנה של השכנה, שחקנית גרושה, צבועה ומגונדרת, שנראתה לה “פשוטה”, והבת של הסנדלר לו שבעה ילדים, זכו לציונים גבוהים לאין ערוך משלי. באסיפות־הורים היה המחנך מציין אותם כדוגמה, לא אותי. אמא היתה חוזרת מהפגישה עם המורים בלב שבור ואומרת, כשהיא פוכרת אצבעותיה: הכיצד אני, שהורי מחסרים מעצמם ובלבד שיהיה להם לתת לי את כל הדרוש, אני שהורי משפיעים עלי רוב אהבה ותשומת־לב, הכיצד אני נופל מבנה של איזו גרושה העסוקה תמיד בעצמה ובמחזריה, כשאינה שותה, והזוכרת בקושי אם אכל בנה ארוחת־ערב בטרם הלך לישון בבית קר וריק? הכיצד עולה עלי בת הסנדלר שלא ידע היכן בית־הספר, מעולם לא נכח באסיפות־הורים ואשר החיבה היחידה שגילה לבתו היתה השליחויות שהטיל עליה?

תרעומתה של אמא היותה מיוסדת על סתירה, למותר לציין. שהרי היא זו שאהבה כל־כך להעמיד נגד עיני דוגמאות מהצלחות־החיים של בני העניים, מדוע אפוא התפלאה והתמרמרה למשמע השגיהם בכיתתי? מדוע דווקא ילדי הגרושה והסנדלר היו לעדי קטגוריה בכתב האישום שערכה נגדי? אילו הייתי גם אני בן־עניים, אולי היה היגיון מוצדק בתרעומתה. אבל הן לא הייתי כזה, כלומר לא בר־השוואה, אז מה ההתפלאות הזאת עלי?

בקיצור, אמא חשבה שהפינוק הוא אשר קלקל את תכונותי הטובות מלידה. לא פעם אמרה לי שלו הייתי צריך למכור עיתונים, כמו ילדים אחרים, הייתי מעריך מה שיש לי, ולא אומר שעל החלב יש קרום ושאת הפודינג אי־אפשר לאכול, כי הוא “רועד”. כך או אחרת, ייתכן שהגיעה למסקנה שיש עדיין לאל ידה לתקון את המעוות וכי משטר של מחסור ומשמעת בבית־ספרו של הד"ר זבדי יאלץ אף אותי להצטיין.

לימים שוחחתי עם אבא על פרשת הד“ר זבדי. שאלתיו אם לא היה כאן ניסיון נוסף של אמא להשתחרר. שכן מדי פעם היתה חשה עצמה כבולה למקום שאינו שלה והיתה מבקשת לנתק אזיקים, לפרוש כנפיים ולהמריא לעולם נשגב של רוח, אמנות ויופי, לעולם שכולו שלה. אולי מצאה שעיסוקיה הרבים בי מכבידים עליה וברגע שתשתחרר¹ ממני תוכל להיפנות יותר לעצמה? אבא ביטל את חששותי ואמר, “אמא עוד לא עוזבת אותנו.” לדבריו לא חרגו דיבוריה על הד”ר זבדי ממסגרת חוש ההומור המיוחד לה. אם נשתמע מהם איום, הרי היה זה אך ורק כדי לזרזני בלימודי, ותו לא.

כאשר שמעתי לראשונה מפי אמא שבדעתה לשלחני אל הד“ר זבדי נפל עלי פחד גדול. שכן שמעתי את הדברים נאמרים ברצינות כה רבה שלא יכול היה להיות שום ספק בלבי ביחס למשמעותם הקודרת. לילה אחד נכנסתי לחדר הורי ולתימהוני שמעתי את אמא מדברת על הד”ר זבדי, על המוסד הנפלא שלו, על שיטת החינוך העמלני ועל הסגולות המרפאות של העבודה בשדה. אבא שמע את הדברים וצחק. צחוק של הסכמה, לדעתי. תגובתו, נוכחתי אפוא לדעת, היתה שונה מזו שנקט מלכתחילה. כה נבהלתי לשמע שיחתם ששכחתי לשם מה באתי ויצאתי חרש על בהונותי. חזרתי לחדרי, למיטה המתקפלת, ושכבתי בעיניים פקוחות ללא יכולת להירדם, הן מחמת הפחד המשנק אותי, הן מחמת ביעותי־הלילה של גובסייב שישן במיטתי, שהיו כנראה הסיבה המקורית לביקורי בחדר הורי.

מדוע ישן גובסייב במיטתי? הקואופרטיב של אבא פתח סניף בירושלים וגובסייב נבחר לנהל אותו. זה היה פתרון טוב, מכל הבחינות. היעדרו מתל־אביב לא הסב שום נזק ואילו נוכחותו בירושלים – בתנאי שהמכונית הפתוחה שלו תישאר לרשות המשרד בתל־אביב – עשויה היתה להיות לתועלת, בטיפוח קשרים עם פקידי ממשלת המנדט, בזכות האנגלית השגורה בפיו. אבל הציפייה הזאת לא התגשמה מיד. הפרישה מתל־אביב, ובמיוחד מהמכונית הפתוחה, קשתה עליו, והוא היה “יורד” אלינו לביקורים תכופים.

למיטב זיכרוני התעוררו הבעיות הנובעות מהרגלי השינה בבית בימים שגובסייב ישן אצלנו, או, ייתכן מאוד, שרק אז נודע לי עליהן. שכן לא לילות רבים שכב בחדרי. עד מהרה הוציאוהו מעלי. ביעותי־הלילה שלו – הוא היה מייבב כתינוק, משמיע זעקות־זוועה של נמלט ופצוע, גונח כנחנק לא! לא! לא! ומושיט ידיו לפניו, מייבב כתינוק וחוזר חלילה – היו כה עזים בטבעיותם שגזלו את השינה אפילו מעיני. אף־על־פי־כן, לו הסתיימו ביעותים אלה בכך, קרוב לוודאי שהיו עוברים עלינו כאפיזודה נשכחת.

אבל היה לגובסייב הרגל נוסף. בשנתו היה מאבד את הצפון והיה נדמה לו שראשו במקום שמונחות רגליו, ולהפך. הוא היה מתעורר לפתע, לרגע קצר, כדי לבחון היכן הוא. בימים כתיקונם, לאחר שהתברר לו מקומו, היה חוזר למשכבו וישן עד אור הבוקר. אולם העברתו לירושלים שיבשה את חוש האוריינטציה שלו לגמרי והוא אפילו לא ידע היכן הלך לישון, או היכן התעורר, בפינסק, לודז', ברוקלין, תל־אביב או ירושלים.

אף קימתו הפתאומית היתה יכולה להיחשב הפרעה של מה בכך. לולא דבר נוסף, שהעניק להרגלו נופך של חומרה. גובסייב היה קם בחצי הלילה וטוען שמרעישים את העיר (איזו עיר? זה היה תלוי בממצאיו הקודמים). אני זוכר לילה אחד. זעקותיו חדרו בעד מסך התרדמה שלי וחשבתי שאני שומע את אבא מדבר אלי בתוכחה ותובע ממני במפגיע “לקפוץ למטה” להביא סודה. בימים ההם האספקה הסדירה של מי־סודה, בקבוקי־סיפון, מהחנות לבית, היתה מוטלת עלי, בתור אחת מחובותי כילד. חובה שלא תמיד עמדתי בה בכבוד.

התחולל מאבק עז ביני לגובסייב, החוסם את דרכי וזועק במלוא ריאותיו. תוך כדי כך הפלנו מנורת־רגל, אהובה במיוחד על אמא, והיא התעוררה מיד. לשמע זעקותיו המחרידות של גובסייב העירה את אבא. היא ידעה איך. מהמלים החנוקות ומהמשפטים המקוטעים שבפי גובסייב הבינונו שבשנתו הוא רואה את עירו מורעשת מהאוויר ואת כל מטוסי האויב דולקים אחריו ומטילים בעקבותיו סדרה של פצצות־תבערה צהובות. היו מטוסים שהצליחו לחדור, לצורך זה, למטבח ואף לחדר שלי. היה זה ימים אחדים לאחר שאיטליה הצטרפה למלחמה ואבא טרח שעה ארוכה, בעזרת אמא, להסביר לגובסייב שלנו, בארץ־ישראל, לא נשקפת כל סכנה אווירית מצד איטליה. אבא אף “לקח על עצמו” לברר את גודל חיל־האוויר האיטלקי ואת טווח־הפעולה שלו, וכך לשכנע את גובסייב בעובדות בדוקות. אבל מסופקני אם גובסייב שמע מבעד ליבבותיו את הסברו השקט של אבא.

המעניין מכל היה שבבוקר, ליד פת שחרית, איש מהם לא זכר דבר ממאורעות הלילה הקודם, לא אבא, לא אמא ולא גובסייב. שלושתם אמרו פה אחד שאין להם מושג על מה אני מדבר.

אף־על־פי־כן, הורי נעתרו לי והפרידו בינינו. אולם לשכור בשביל גובסייב חדר במלון – אף לו היו למי מהם האמצעים לכך – לא בא בחשבון. עלבון צורב מזה לא היה, ולא יכול להיות. הן גובסייב היה חבר, חבר־קואופרטיב, איש תנועת העבודה, מפועלי־ציון, אז מה פתאום יגור במלון, כמו היה זר וחולה בעיר נוכרייה? בימים ההם נהגה הכנסת־אורחים אחרת. במקרה הצורך אף היו פורשים שמיכה על הרצפה, כדי להלין אורח, ובלבד למנוע חרפת־מלון. בקיצור, לא היתה ברירה. העבירו למענו את מיטתי לחדר של הורי.

היום, במבט לאחור, זה נראה שיגעון. להכניס לחדר בו אמא מדברת ואבא צוחק את גובסייב הגונח. הרי ברור שלתוצאות טובות אי־אפשר היה לקוות. אבל אז חשבו אחרת, אולי מחמת כך שלא הכירו בעובדות, וודאי גם מחמת כך שלא חששו כל־כך מהקשיים שהן יוצרות. לכן חושבני שאפילו צפה מישהו את העתיד להתרחש, היו הורי אומרים “אין דבר” ולא היו נוהגים אחרת. מכל מקום, לגבי אבא אין לי כל ספק. קשיים ותקלות לא רק שלא הרתיעו אותו, אלא אדרבה, התוו את דרך־חייו: ייבוש ביצות, קדחת, עבודה במחצבה וכולי.

על מה דיברה אמא בשנתה אין לי מושג ברור. אבל זאת אדע, בעיות לא חסרו לה. בראש ובראשונה, אני משער, עצם הצורך להשיח את לבה. שהרי כל היום, מבוקר עד לילה, היתה עובדת וממהרת. ייתכן, אפוא, שהפנאי היחיד שנמצא לה לכך היה בשנתה. ולאחריו כל הדברים שלא נתנו לה מנוח, ואלה, עדים השמים, היו רבים. די להזכיר את הבעיות המענות שיצר למענה צ’כוב – כמו קוצר־ידו של אנוש לגבור על גורלו ולשנות את נסיבות־חייו, ואובדן הטבע; ובמישור הקרוב לה יותר, הליקויים בחינוכי ובהתפתחותי. ולבסוף הקשיים החומריים, המשכורת שאבא אינו מביא בגלל הגרעון בקופת הקואופרטיב, המשכורת הדחויה שלה, ועומס העבודה המוטל עליה, תחילה בגן־הילדים המרוחק ואחר־כך בניהול הבית. לפיכך עשויה היתה לילה אחד לדבר על הדוד ואניה, לילה שני על הד"ר זבדי ולילה אחר להתמרמר על כך שהספה היפה שראתה בחנות עודנה רחוקה מביתה.

ומהו שהצחיק כל־כך את אבא? שוב, אני מוסמך להביע השערה בלבד. הצחוק היה ביטוי לנכונותו להיענות לכל אתגר ולאמונתו האיתנה שבארץ־ישראל הכל יסתדר והכל יסתיים בכי טוב. אבל גם הוא היה טרוד לעייפה וכל עוד עמד על רגליו לא נמצאה לו שהות – ואולי אף לא סיבה – לצחוק.

לילה אחד התעורר גובסייב לקול צפירות ארוכות. לאחר שבחן את סביבתו בפקחות רבה הגיע לשתי מסקנות: אל“ף שרגליו בכיוון הקיר והוא מצוי בתל־אביב; בי”ת, שהוא שומע צופרי־אזעקה. ליתר ודאות אטם את אוזניו בשתי ידיו והאזין פעמים אחדות ברוב קשב לתוך עצמו, ולא שמע צפירות כלשהן. לעומת זאת, כאשר שחרר את אוזניו שמע היטב אות אזעקה ונהמה קרבה של מנועי־מטוסים.

איש אחר היה אולי חש קודם כל סיפוק עצמי, כמו נביא שאיש לא שעה לאזהרות־החורבן שלו; איש אחר היה אולי זורק בשני הורי הישנים מבט של ניצחון. אבל לא גובסייב. ראשית, לבו חישב להישבר מפלצות. שהרי כל אשר יגור בא וקיצו קרוב. הוא לא היה פנוי, אפוא, אפילו לקורטוב של נחת עצמית והתחשבנות. שנית, הוא זכר היטב את החשוב בכללי הג"א, למצוא מיד מחסה במקלט־אווירי בטוח, וזה מה שהפעיל אותו עכשיו ככוח עליון. הוא אפילו לא התעכב כדי לנעול כהלכה את נעליו ורץ למקלט כשהן הפוכות ודורסות את שולי מכנסי־הפיז’מה האדומים שלו. איני יודע היכן נזכר בחובתו לזולת, אם לאחר שישב כבר במקלט בחברת שכנינו ונשאל עלינו, או שנזכר לפני כן, בעודו בחדר־המדרגות. כך או אחרת, הוא חזר להעירנו, וזו היתה טעות שוודאי הצטער עליה.

לפי גרסתו של גובסייב ניסה תחילה להעיר את הורי ורק לאחר שנכשל פנה אלי, כדי לגייס את עזרתי. ואילו לי, משום מה, זכור אחרת: גובסייב נכנס לחדרי בחברת אבא. גם היום אני שומע, בזיכרוני, את אבא שואלני בבהירות אם יש סודה, ונדמה לי שאני שומע את גובסייב מתלונן בקול ניחר על צמא. היה ברור ששניהם התעוררו מחמת יובש בגרון. לפתע, איני יודע איך, שמעתי את אמא מדברת “על הצורך” לשלחני להתחנך אצל הד"ר זבדי. ההקשר היה חד־משמעי, בגלל הסודה שולחים אותי לכפר־סבא. 

לפי גרסתו של אבא, עליה היה מוכן להישבע בכל בית־משפט, מעולם לא ביקש ממני סודה בחצי־הלילה, וודאי לא כדי לשבור את הצמא של גובסייב. לדברי אבא היה עליו להחזיק בגובסייב ולהיאבק בו, משום שהלה השתולל והחל להפיל את רהיטי הבית, בזה אחר זה, וחולל רעש שאפילו אמא והוא התעוררו. לדברי גובסייב היו אלה הפצצות שהטיל חיל־האוויר האיטלקי על תל־אביב שחוללו את הרעש והניעו את אמות הסיפים, וכלל לא הוא, כפי שהאשימו אבא. ואילו אמא מצדה, הכחישה מכל וכל שדיברה בשנתה על הד"ר זבדי או על הדוד ואניה. לה היתה, כדבריה, “דעה ברורה משלה”, על הנעשה אותו לילה. אבל היא הבטיחה לפרסמה ברבים רק בבוא העת.

אני חש שסיפורי לוקה, ודאי בשלב זה, בחוסר־בהירות. לצערי זה נתון שלא אוכל לשנותו. שהרי אני עצמי לא הייתי בבית. תחילה הן היה עלי לחפש, בחושך, בקבוקי־סיפון ריקים, הם הערבון שבלעדיו אי־אפשר היה לקבל בחנות בקבוקי־סיפון מלאים. עד שמצאתים, במרפסת דווקא, הפכתי במטבח סירים אחדים והפלתי את המגרה של הסכינים והמזלגות. אחר־כך יצאתי בבהילות מהבית. רצתי לחנות שהיתה, למרבה התימהון, סגורה. לא היה בי עוז לחזור הביתה ללא סודה ומיהרתי לקיוסק שבפינה. כיוון שאף זה היה סגור רצתי לקיוסקים אחרים שהכרתי והגעתי עד קולנוע מוגרבי. אם אכן כך היה, הרי עברתי רצוא ושוב בתוככי גזרת ההרעשה, בין לשונות אש ומפולת, בית אחד ברחוב פינסקר נהרס מפגיעה ישירה. כה הייתי עסוק בשליחותי וכה אחוז חרדה שמא לא אמצא סודה, שלא נתתי דעתי על הסובב אותי. מכל המסע הלילי ההוא זכורה לי רק תחושה איומה של ייאוש, שאני חוזר הביתה בידיים ריקות. ואכן בשובי התגנבתי לחדרי בחשאי, כדי שלא להיתקל במבט שואל של הורי, ונפלתי על מיטתי שדוד. נכון יותר, מת. כלומר, ללא רצון להתעורר. 

בסַפרי, אפוא, על מה שהתרחש בבית בהיעדרי, עלי להסתמך בלית ברירה על דברי אחרים, על הסתירות והפרכות שבהם. ובכן, כנראה שגובסייב ביקש להעיר את אבא כדי להעמידו על הסכנה הנשקפת לו ולאמא בשנתם (הוא חשב שריצתי המבוהלת היתה בכיוון למקלט ולכן כבר לא דאג לי). לפי הצחוק שעל שפתי אבא חשב גובסייב שאין הוא מתעורר בכוונה, כדי להרגיזו. עוד הוא מנער את אבא, שמע את אמא מדברת. לפי גובסייב כינתה אותו אומלל, מסכן ומקופח־גורל ואמרה לו שטוב לו מותו מחייו. דיבורים שאבא שמע בצחוק של הנאה גלויה. חוששני שגובסייב לא טרח דיו להבין לעומק את המחשבה המסתתרת בדברי אמא ונתפס מהר מדי לקליפתם החיצונית. לו גילה אז אורך־רוח, ודאי שהיה חוסך מעצמו תחושה של עלבון. שהרי אמא חלמה מן הסתם על הדוד ואניה, ולכן הֶקשר דבריה היה בערך כזה: למה לך גובסייב כל המאבק הזה? הרי אתה איש אומלל, משום שאת הגורל ואת הנסיבות לא תצליח לשנות. את מעט הנחת שייתכן וחייך עוד צופנים לך תוכל לקבל רק אם תסכין להם. במלים אחרות, גובסייב, אם תכיר באומללותך אולי תזכה באושר. וכאמור, גובסייב נחפז להסיק מסקנות וחשב שדבריה מכוונים לא למאבק־חייו, אלא למאבקו העז בתרדמתו של אבא.

באיזה רגע בדיוק התעורר אבא, ומחמת איזו סיבה, קשה לדעת. לדברי אבא נפקחו לפתע עיניו והוא שמע את גובסייב מפזר בדירה סכינים ומזלגות. יש לשער שבשלב זה הגיע לאוזני אבא שאון חזק במיוחד והוא נמלא חימה בבת אחת: הנה הוא מכניס את גובסייב לביתו, מארח אותו כמו מלך וחרד לשנתו בלילות, והנה, במקום לומר תודה, מתנפל עליו גובסייב באמצע הלילה, מפיל רהיטים, משותלל כמטורף ותוקף אותו בשנתו. ברגע הראשון רצה אבא לזרקו החוצה. אבל דבריה של אמא על אומללותו של גובסייב שכנעו אותו והוא החליט לנהוג בו בחמלה. ליתר דיוק, להחזירו למיטתו ולכפות עליו, הר כגיגית, שינה שלווה ומטהרת. כך גבר אבא על גובסייב המנסה לברוח, הכניסו למיטתו, אף ישב לידו והחזיקו בכוח כדי להביאו למצב של מנוחה מושלמת. אבא אמר לו מלים רכות, נוסח “כן, כן, אנחנו יודעים גובסייב, מרעישים את תל־אביב, כן, כן, אבל תנסה לישון קצת” והיה קרוב לשיר לו שיר ערש.

לגובסייב לא היה ספק שאבא ואמא – מתוך שהם נושאים עיניהם למכונית הפתוחה – מנסים להמיתו באמתלה של רצח מתוך רחמים, לגאלו כביכול מייסורי החיים. הוא השים עצמו כמת וברגע שאבא חזר תשוש למיטתו, קפץ כארנבת ונס אל המקלט.

איך הגיעו הורי למקלט, אף זאת לא אדע. אולי דלק אבא אחרי גובסייב. מכל מקום, שם התבררה להם האמת והם נתקפו חרדה לשלומי. זו גברה שבעתיים לאחר שחזרו במהירות לדירה ולא מצאוני בחדרי. אני מבין ששניהם יצאו לחפש אחרי ברחובות המורעשים של תל־אביב, קוראים בשמי בקול גדול ומטיחים זה בזו האשמות הדדיות. אמא אמרה שאבא אמר כך, ואבא אמר שאמא אמרה כך. אחר־כך רצו ל“הדסה”, כשאמא מפלסת לשניהם דרך בין האמבולנסים הצופרים ומכוניות מכבי־האש הצורחות. כאשר שוטטו בין מיטות הפצועים בחדרי המיון שכחו את ריבם ודיברו בלחש. שעות ארוכות שוטטו במסדרונות בית־החולים, מספרים זה לזו איזה ילד נהדר הייתי. אמא בכתה חרש ואבא אמר לה, ברוך דווקא, “וילד כזה רצית לשלוח אל הד”ר זבדי?"

על חיפושיהם אחרי ב“הדסה” נודע לי רק לאחר זמן. כאשר התעוררתי בבוקר ולא מצאתים בבית הייתי משוכנע ששניהם כבר יצאו לעבודתם. ואילו הם, כאשר חזרו ומצאוני בריא ושלם, היו הלומי־שמחה. על מה שאירע באמת העדיפו לעבור בשתיקה ועשו עצמם כמו האמינו לסיפור שלי. אני יודע שזה נשמע מוזר, ואולי אפילו מוזר מאוד, אבל במרוצת הימים דבקו בשתיקתם עוד יותר. בעצם, כה נחושים היו בהחלטתם לבלי לומר לי דבר שהחלו להגיב על האינפורמציה שליקטתי ב“לא היו דברים מעולם”. לדבריהם נתערבבו בזיכרוני, עד לבלי הכר, מאורעות וזמנים שונים ורחוקים, כי בלילה בו הורעשה תל־אביב ישנו כל בני־הבית, כולל גובסייב, שנת־ישרים. איש לא התעורר וגובסייב אפילו אחר לישון והחמיץ את האוטובוס היוצא לירושלים וכעס משום כך על אבא.

ייתכן. אולם, שתי עובדות – הקרע עם גובסייב, שמאז מיאן בתוקף ללון בביתנו, והיעלמו המוחלט של הד"ר זבדי, ששמו לא נזכר יותר – מעודדות אותי לחשוב שאכן היו דברים מעולם.