על רובע היהודים נחה שלוַת השינה והבטלה של שבת אחר הצהריים. דוּמיה ונמנום מבית ומחוץ. ברחובות, במבואות ובסימטאות הצרים והעקלקלים נודף ועולה באין מפריע ריח הצחנה המיוחד, הזולף בחשאי מאבן־קיר מזוהמה, מבּאשת שלולית מסותרה, מאַמת מים עכורים אשר לצידי דרכים ומשכבה דקה של זבל ואשפה, שאינה נגרפת עולמית – ריח רחוב היהודים ביום השבת.

בין האשנבים העתיקים והכבדים אשר לחלונות האטוּמים של ה“בנינים” הגבוהים באחד הרחובות – אלה החלונות הבולטים ויוצאים על גבי הרחוב הצר משני צדיו ושואפים להתקרב ולהידבק, להיות כולם כאחד לרשות אחת או להיסמך ולהישען אחד בחברו מחשש מפולת – עברו ונשתברו בשעת דומיה ונמנום זו הדים וקולות חצוצרה, תוֹף ונבל, הדים עזים וצוהלים. וההדים הלכו וגברו.

מהיכן הם? –

ואמנם לא בזה הפלא על כי נשמע קול “מוּזיקה” ביום השבת ברחוב היהודים: מנהג המקום הוא להזמין מנגנים מוסלמים לשמח לב יהודים בשעת מצות “ברית מילה”. ומחזה נפרץ הוא לראות בימי שבת המון חוגג עובר בסך בלוית תזמורת. כשהוא מוביל את הרך הנולד לבית־הכנסת, ולפני ההולכים מתאבקים אז גם “בּבּה־חסנים”¹ יהודים בהנפת “סיף ותריס” כמנהג ערביים.

אולם הפּליאה היתה משום שגלוי וידוע היה לכל שכני הרחוב, כי ילד לא נולד באותו שבוע וגם חתונה לא היתה – כי הן כל איש ואשה מקטן ועד גדול יודע וצופה וחוקר בכל אשר בבית השכן אשר בחצר, בסימטה ובכל ה“רחוב”².

בעד האשנבים והחלונות נראו ראשי גברים ונשים השואלים לפשר הדבר:

– אצל מי?

– מהיכן קול המוזיקה?

– מה “הענין”?

ואחרי דרישה וחקירה קצרה נשמע הקול: – סלחה נסטיה נותנת “ספר”. – נודע הדבר, הסקרנות שככה והשואלים הכניסו את ראשיהם מן החלונות פנימה במנוחה…

ואחרי רגע קט נראו רבים (כרגיל במקרה של שמחה באחד הבתים), גברים, נשים וטף, כשהם מטפסים מגג אל גג, מחצר לחצר, לחזוֹת ולהתבונן מלמעלה למקום השמחה.

…רבים רבים הגיעו ובאו סמוּך לגג חצרה של סלחה נסטיה ה“מרננת”.

והחצר מרווּחה ויפה היא, כרוֹב חצרות ה“מרננות”. הרצפה, רצפת שיש בהיר וזך, נקיה ומבריקה. עצי לימון ותפוחי־זהב אחדים יתנשאו ברוב הדר פה ושם, כמבליטים לקשט בירק צמרתם המבהיקה והרעננה את חלל החצר החפשיה… גם בריכת־המים העגולה, הנמצאת בכל חצר, תיראה פּה כעין פקוחה וגלויה לעין השמש… וקילוח המים יזל אל תוך הבריכה בשקשוק נוח ושקט – קול משדל מגבב אמרים על אמרים לבלי קץ ולבלי פשר, כציר נאמן הנתון תמיד לתפקידו: לנסוך שכרון־רשלנות ונמנום, טעם מנעמי־בטלה והעדר־דאגה על החצר ועל הדרים בה…

ובשעה קצרה היתה החצר מלאה אנשים ונשים וטף יושבים ועומדים בקרבת הליוואן³, ומלמעלה, על הגג מולו, עמדו על יד המעקה צפופים ודחוקים הרואים הרבים. והקהל מגוּון – רבים אשר על הגג מאשר הקרואים בחצר למטה.

בליוואן בתווך נראים שני ספרי־תורה מונחים על שולחן לא גדול. האחד – תיקוֹ תיק־עץ מצופה כולו כסף טהור והשני מצופה כסף מוזהב נוצץ ומבריק – הוא ספר־התורה שסלחה נסטיה מקדישה לבית־הכנסת. הספר הראשון בן־לויה הוא שהובא, כמנהג, מבית־הכנסת ללווֹת את החדש בדרכו למקומו.

על הספות המתוקנות סביב הליוואן לשלושת כתליו יושבים הקרואים: אחדים מידועי העדה, שנים־שלושה “חכמים” בקירבתם, גם מוסלמים אחדים יושבים דוֹממים וסקרנים בין המסובים.

והספרים המוצגים לראוה עומדים עמידה זקופה, בודדת, אבלה. עגומה מראיתם וקפואה. נדמה: אילו ניתן להם פּה, כי עתה נשמעה מקרבם בת־קול מחרידה, תמהה:

– אֵיכה?… אֵיכה?…

עובר־אורח, סוחר “אשכנזי” מירושלים, העומד בין המשקיפים מעל הגג למטה, פונה לעומדים על ידו בלשון תמיהה בערבית:

– באמת?… נכון?… היא? היא בעצמה? בעלת זה הבית? נותנת ספר־תורה?

ואשה דמשקאית, בת דלת ההמון, הנושאת עוללה על זרוֹעה האחת ובשניה מחזיקה ילדתה הקטנה, נחפזת לענות לפני השואל ולפני הניצבים בני המקום, כאילו אך אותה שאלו ואך היא יודעת הכל לאשוּרוֹ:

– החצר – שלה היא… ודאי… חצר – אין בה מום… ארמון־מלכים… – קנתהו לפני עשר שנים. אני זוכרת – עלה לה בארבע מאות לירה זהב!… עתה שוה כפלי־כפלים… אין ספק… יש לה… יש לה רב. אל תדאגו… ואני זוכרת אותה בעודה בחוּרה – לא היתה כלום… רק יפה מעט היתה… זוכרת אני לנכון…

– אבל היא עצמה הנותנת את ספר־התורה? – שאל שוב הסוחר בהדגשה ובתמיהה.

בחור, מבני המקום, עונה לסוחר בעברית דברי נחת והסבר:

– כן…אדון. היא המרננת, הנותנת. היא עושה עתה מצוה (כאן מצטחק הבחור דרך ההיתול). היא, אומרים, נוסעת מפה. חפצה לנסוע לבגדד. את כל הכלים שלה מכרה. כך סיפּרוּ. וגם את החצר מכרה… ובשביל הנדר שנדרה, כי תהיה לה הצלחה בדרכה, נדבה ספר. בשבוע זה תסע – כך מספּרים…

– ולמה תסע לבגדד? היש לה משפחה שם?

– לא. – עונה הבחור לשאלתו של הסוחר ומצטחק בבת־צחוק קלה – לא. כך. משפחה אין לה.

– ולמה דוקא לבגדד?

– ככה… נוסעת… – מצטחק שנית הבחור – שם מקום טוב יותר בשבילה… אי… רוצה לאמור, גם שם תהיה מרננת… כך אומרים.

בחצר למטה גבר השאון והרעש. לפני הליוואן ישבו ועמדו צפופים גדולים וקטנים, גברים ונשים. שמעו בהנאה את קולות הזמר השואנים בעוז. לפניהם ולפני ספרי־התורה רקדו ועשו להטיהם המפליאים שני ה“בּבּה־חסנים” במחול “הסיף והתריס”. בזריזות ובקלוּת ריחפו החרבות על ראשי הרוקדים והסתובבו בידם, נתהפכו ימינה ושמאלה, מעלה ומטה ודמוּ בהתהפכן לגלגלים מבריקים, המתגלגלים בחפזון על ציריהם. בצעדים גדולים, בהכרת ערכם, ערך שולפי חרב, – ולוּ גם דרך משחק – צעדו המרקדים הלוך וסוב, הלוך והקף את ארבע אַמוֹת מעגל המערכה… ובנוח הזוג האחד מן הרוקדים, קם זוג שני כמתחרה בראשון. נראה כי המרקדים עושים את מלאכתם פה מתוך רצון, בלי סירוב ובלי הפסק, כמנהג “בני־בית” ומקורבים בשמחת המשפחה…

– ואלה הרוקדים, מוסלמים המה? – שואל שוב הסוחר שאלת זר.

– יהודים, יהודים הם. יודעים כמו ה“גויים” ממש, ועוד יותר מן הגויים. יש מהם יודעים יותר – עונה תהילות יהודי מקומי כבן חמישים.

הסוחר מנדנד ומעוות פניו מתוך פליאה – והנה היא, בעלת השמחה, אשר לא נראתה במשך השעה הקלה, יוצאה מן החדר הסמוך לליוואן.

– הנה… הנה סלחה… זאת היא – אמרו בבת־אחת אחדים מן העומדים על הגג.

אשה כבת ארבעים, מלאת־גו, לבושה שחורים, שמלה רשמית, הולמת והדוקה באופן נאה לגופה, כשמלת כבוד ליום חג מפואר… פניה וצוארה, החשוף בעיגול רחב, נראים צחורים ומבהיקים ביותר מחמת השמלה השחורה “הרשמית”, שׂערותיה, גם הן שחורות כשמלה, מעשה־מקשה, מקושטות במסרק משובץ פנינים נוצצות.

היא עברה בין הקרואים העומדים. חפשיה וקלה בתנועותיה, מסבירה פנים פה ושם, מחליפה שיחה ומכבדת את האורחים בישיבה ראויה ונכונה לפי כבודם.

– הביטו נא, “ולי עליה” (אוי לה)… כמה הולמת ומתאימה לה שמלה זו – אומרות הנשים העומדות על הגג אחת לרעותה – הביטו… אף פעם אין אלו לובשות שחורים…

– “חזיתה” (לדאבונה) – אומרת אחרת – דומה, רוצה היא להיראות פעם אחת ככלה… בשמלה שחורה…

– כן, נכון, בחיי – עונה בחורה שחרחורת – נראית היא ככלה… אלא שעליה, “חזיתה”, גם לקבל את האורחים, גם להיות כלה וגם “כוסכואיגרה” (מחותנת)…

היא ישבה למעלה בליוואן בין הנשים ושוחחה עם היושבות בצדה.

הסוחר הירושלמי מילמל כמתוך בוז בין העומדים על ידו: ימח שמה… הרי לכם חג… שמחה… נו… נו… חתונה עושה לה… באמת, חושב אני – זה חלום… כמו חלום… פרוצה… ספר־‏תורה… גויים בשמחת תורה… ואנשים באים אצלה… “חכמים”… ולא כלום. מקבלים ממנה ספר־תורה… שגעון! מצח־אשה… הלא כתוב, בזה “ספר־תורה” כתוב: לא תביא אתנן… יהודים – פוי!

עלמה כבת עשרים, דמשקאית, פונה בעברית אל הירושלמי ומביעה הסכמתה מכל לבה: – באמת… שפלות… זה נורא! איך מקבלים ממנה לבית־הכנסת? לוּ הייתי יכולה לא הייתי נותנת לקבל ממנה… ריבונו־של־עולם! – –

…ובעלת השמחה ישבה במקומה ונראתה צוהלת ועליזה. אותות שמחה גלויה בפניה. מביטה היא למולה אל “הקהל” הצפוף בחצי מעגל על יד הרוקדים בחצר, המשתוללים בלהטי משחק החרבות, ולרגעים תעיף עיניה אל הקרואים הרבים מעל לגגות – ובת־הצחוק אשר בשפתותיה לא תיפּסק…

אשה נושאת טבלה של “כּיבּוּד”, מתיקה וסוכריות, עוברת ומחלקת לנמצאים, לגדולים ולקטנים. בעלת השמחה קמה לרגעים ומחלקת גם היא בידה כראוי. המנגנים נחו מעבודתם, הפייטנים, שישבו במסיבה, שרים בקול רם מזמורי תהילים במנגינה מקובלה לשמחת תורה.

עתה ישבה בעלת־הבית בפינת הליוואן מרוחקה קצת מן המסוּבּוֹת. היא שותקת כשקועה בקרב עצמה וכמקשיבה בכוָנה אל שירת הפייטנים, שירת דת, פיוטי קודש… רגעי מספר יושבת היא שקטה, דוממה… בת־הצחוק הקלה עודנה מרחפת בין שפתותיה… מבטה, הנראה כטרוד, נפסק ונמשך לרגע קל אל הקהל השואן והרועש, ותהי בת־צחוקה הקלה והממושכה כאות גלוי להיותה מרוצה לחלוטין מן המראה אשר לעיניה, מענין היום בחצרה זו, אשר לא ראתה מעולם קהל אנשים גדול – – – ונעימה היא ורבת עונג למאד זו השמחה הפומבית שנפלה בחצרה היום… ככה לא חשה עצמה מעוֹדה… נוח לה וטוב לה זה הקהל החוגג, הקהל המשתתף בשמחתה בגלוי… בגלוי… שׂבעת־רצון היא לגמרי מעצמה, מנדבתה; הרי פעם אחת חג… גם לה חג… יום גדול של פרהסיה… יום כלולות… היום אשר אבד לה… אשר לא זכתה בו… יום חדש… חדש… והנה היא צוחקת צחוק סיפּוּק… צחוק כלה, צחוק נחמה… צחוק מפויסה.– –

ושמש בית־הכנסת עובר בין הקהל וזולף עליו מתוך בקבוק נאה טפּין טפּין של מי ריח נעים, מי שושנים ופרחים…

אז תקום ותביא מן החדר הסמוך גם היא בקבוק לא גדול של בּוֹשׂם יקר, תזלף ותזרוק בשפע רב ובפנים צוהלים ונדיבים על כל הנמצאים למגדול ועד קטן – ותהי אז בעיני הרואים כנערה עוּלת ימים, אשר תשתובב לפני האורחים מתוך גיל נעורים. – –

הגיעה שעת בין־ערבים – שעת הובלת ספר־התורה לבית־הכנסת.

הקהל קם. היא נכנסה לחדר ויצאה נחפזה וזריזה עטופת צעיף על ראשה: בחוץ תהינה עינים רבות צופות ונמשכות אליה מן החצרות ומן הגגות. רגילה היא אמנם בכך, אולם היום תימשכנה העינים לא אל סלחה נסטיה המרננת, כי אם אל האשה הנותנת ספר, אל בעלת המצוה.

השמש נטתה לערוב. כל הקהל הלך. איש לא נשאר בבית ובן רגע והחצר היתה גלמודה בודדה, כאבלה וחשוכה – –

…ועם תחילת הלילה נשמעו דפיקות, דפיקות חזקות וממושכות על דלת החצר, ואחר נישאו באויר קולות מפעמי קבקבי־עץ, הדופקים ברדתם ממעלות העליות והולכים והולמים בחצר הריקה כרינת הדי ליל מנצחים ומריעים מפינות חשכות. – –

צרחה הדלת ונפתחה וקולות צחוק, מהתלה וצהלה נזרקו כמאז באפלה, חדרו ומילאו את החצר וחזרו ויכבשוּה…