על רובע היהודים נחה שלוַת השינה והבטלה של שבת אחר הצהריים. דוּמיה ונמנום מבית ומחוץ. ברחובות, במבואות ובסימטאות הצרים והעקלקלים נודף ועולה באין מפריע ריח הצחנה המיוחד, הזולף בחשאי מאבן־קיר מזוהמה, מבּאשת שלולית מסותרה, מאַמת מים עכורים אשר לצידי דרכים ומשכבה דקה של זבל ואשפה, שאינה נגרפת עולמית – ריח רחוב היהודים ביום השבת.

בין האשנבים העתיקים והכבדים אשר לחלונות האטוּמים של ה“בנינים” הגבוהים באחד הרחובות – אלה החלונות הבולטים ויוצאים על גבי הרחוב הצר משני צדיו ושואפים להתקרב ולהידבק, להיות כולם כאחד לרשות אחת או להיסמך ולהישען אחד בחברו מחשש מפולת – עברו ונשתברו בשעת דומיה ונמנום זו הדים וקולות חצוצרה, תוֹף ונבל, הדים עזים וצוהלים. וההדים הלכו וגברו.

מהיכן הם? –

ואמנם לא בזה הפלא על כי נשמע קול “מוּזיקה” ביום השבת ברחוב היהודים: מנהג המקום הוא להזמין מנגנים מוסלמים לשמח לב יהודים בשעת מצות “ברית מילה”. ומחזה נפרץ הוא לראות בימי שבת המון חוגג עובר בסך בלוית תזמורת. כשהוא מוביל את הרך הנולד לבית־הכנסת, ולפני ההולכים מתאבקים אז גם “בּבּה־חסנים”¹ יהודים בהנפת “סיף ותריס” כמנהג ערביים.

אולם הפּליאה היתה משום שגלוי וידוע היה לכל שכני הרחוב, כי ילד לא נולד באותו שבוע וגם חתונה לא היתה – כי הן כל איש ואשה מקטן ועד גדול יודע וצופה וחוקר בכל אשר בבית השכן אשר בחצר, בסימטה ובכל ה“רחוב”².

בעד האשנבים והחלונות נראו ראשי גברים ונשים השואלים לפשר הדבר:

– אצל מי?

– מהיכן קול המוזיקה?

– מה “הענין”?

ואחרי דרישה וחקירה קצרה נשמע הקול: – סלחה נסטיה נותנת “ספר”. – נודע הדבר, הסקרנות שככה והשואלים הכניסו את ראשיהם מן החלונות פנימה במנוחה…

ואחרי רגע קט נראו רבים (כרגיל במקרה של שמחה באחד הבתים), גברים, נשים וטף, כשהם מטפסים מגג אל גג, מחצר לחצר, לחזוֹת ולהתבונן מלמעלה למקום השמחה.

…רבים רבים הגיעו ובאו סמוּך לגג חצרה של סלחה נסטיה ה“מרננת”.

והחצר מרווּחה ויפה היא, כרוֹב חצרות ה“מרננות”. הרצפה, רצפת שיש בהיר וזך, נקיה ומבריקה. עצי לימון ותפוחי־זהב אחדים יתנשאו ברוב הדר פה ושם, כמבליטים לקשט בירק צמרתם המבהיקה והרעננה את חלל החצר החפשיה… גם בריכת־המים העגולה, הנמצאת בכל חצר, תיראה פּה כעין פקוחה וגלויה לעין השמש… וקילוח המים יזל אל תוך הבריכה בשקשוק נוח ושקט – קול משדל מגבב אמרים על אמרים לבלי קץ ולבלי פשר, כציר נאמן הנתון תמיד לתפקידו: לנסוך שכרון־רשלנות ונמנום, טעם מנעמי־בטלה והעדר־דאגה על החצר ועל הדרים בה…

ובשעה קצרה היתה החצר מלאה אנשים ונשים וטף יושבים ועומדים בקרבת הליוואן³, ומלמעלה, על הגג מולו, עמדו על יד המעקה צפופים ודחוקים הרואים הרבים. והקהל מגוּון – רבים אשר על הגג מאשר הקרואים בחצר למטה.

בליוואן בתווך נראים שני ספרי־תורה מונחים על שולחן לא גדול. האחד – תיקוֹ תיק־עץ מצופה כולו כסף טהור והשני מצופה כסף מוזהב נוצץ ומבריק – הוא ספר־התורה שסלחה נסטיה מקדישה לבית־הכנסת. הספר הראשון בן־לויה הוא שהובא, כמנהג, מבית־הכנסת ללווֹת את החדש בדרכו למקומו.

על הספות המתוקנות סביב הליוואן לשלושת כתליו יושבים הקרואים: אחדים מידועי העדה, שנים־שלושה “חכמים” בקירבתם, גם מוסלמים אחדים יושבים דוֹממים וסקרנים בין המסובים.

והספרים המוצגים לראוה עומדים עמידה זקופה, בודדת, אבלה. עגומה מראיתם וקפואה. נדמה: אילו ניתן להם פּה, כי עתה נשמעה מקרבם בת־קול מחרידה, תמהה:

– אֵיכה?… אֵיכה?…

עובר־אורח, סוחר “אשכנזי” מירושלים, העומד בין המשקיפים מעל הגג למטה, פונה לעומדים על ידו בלשון תמיהה בערבית:

– באמת?… נכון?… היא? היא בעצמה? בעלת זה הבית? נותנת ספר־תורה?

ואשה דמשקאית, בת דלת ההמון, הנושאת עוללה על זרוֹעה האחת ובשניה מחזיקה ילדתה הקטנה, נחפזת לענות לפני השואל ולפני הניצבים בני המקום, כאילו אך אותה שאלו ואך היא יודעת הכל לאשוּרוֹ:

– החצר – שלה היא… ודאי… חצר – אין בה מום… ארמון־מלכים… – קנתהו לפני עשר שנים. אני זוכרת – עלה לה בארבע מאות לירה זהב!… עתה שוה כפלי־כפלים… אין ספק… יש לה… יש לה רב. אל תדאגו… ואני זוכרת אותה בעודה בחוּרה – לא היתה כלום… רק יפה מעט היתה… זוכרת אני לנכון…

– אבל היא עצמה הנותנת את ספר־התורה? – שאל שוב הסוחר בהדגשה ובתמיהה.

בחור, מבני המקום, עונה לסוחר בעברית דברי נחת והסבר:

– כן…אדון. היא המרננת, הנותנת. היא עושה עתה מצוה (כאן מצטחק הבחור דרך ההיתול). היא, אומרים, נוסעת מפה. חפצה לנסוע לבגדד. את כל הכלים שלה מכרה. כך סיפּרוּ. וגם את החצר מכרה… ובשביל הנדר שנדרה, כי תהיה לה הצלחה בדרכה, נדבה ספר. בשבוע זה תסע – כך מספּרים…

– ולמה תסע לבגדד? היש לה משפחה שם?

– לא. – עונה הבחור לשאלתו של הסוחר ומצטחק בבת־צחוק קלה – לא. כך. משפחה אין לה.

– ולמה דוקא לבגדד?

– ככה… נוסעת… – מצטחק שנית הבחור – שם מקום טוב יותר בשבילה… אי… רוצה לאמור, גם שם תהיה מרננת… כך אומרים.

בחצר למטה גבר השאון והרעש. לפני הליוואן ישבו ועמדו צפופים גדולים וקטנים, גברים ונשים. שמעו בהנאה את קולות הזמר השואנים בעוז. לפניהם ולפני ספרי־התורה רקדו ועשו להטיהם המפליאים שני ה“בּבּה־חסנים” במחול “הסיף והתריס”. בזריזות ובקלוּת ריחפו החרבות על ראשי הרוקדים והסתובבו בידם, נתהפכו ימינה ושמאלה, מעלה ומטה ודמוּ בהתהפכן לגלגלים מבריקים, המתגלגלים בחפזון על ציריהם. בצעדים גדולים, בהכרת ערכם, ערך שולפי חרב, – ולוּ גם דרך משחק – צעדו המרקדים הלוך וסוב, הלוך והקף את ארבע אַמוֹת מעגל המערכה… ובנוח הזוג האחד מן הרוקדים, קם זוג שני כמתחרה בראשון. נראה כי המרקדים עושים את מלאכתם פה מתוך רצון, בלי סירוב ובלי הפסק, כמנהג “בני־בית” ומקורבים בשמחת המשפחה…

– ואלה הרוקדים, מוסלמים המה? – שואל שוב הסוחר שאלת זר.

– יהודים, יהודים הם. יודעים כמו ה“גויים” ממש, ועוד יותר מן הגויים. יש מהם יודעים יותר – עונה תהילות יהודי מקומי כבן חמישים.

הסוחר מנדנד ומעוות פניו מתוך פליאה – והנה היא, בעלת השמחה, אשר לא נראתה במשך השעה הקלה, יוצאה מן החדר הסמוך לליוואן.

– הנה… הנה סלחה… זאת היא – אמרו בבת־אחת אחדים מן העומדים על הגג.

אשה כבת ארבעים, מלאת־גו, לבושה שחורים, שמלה רשמית, הולמת והדוקה באופן נאה לגופה, כשמלת כבוד ליום חג מפואר… פניה וצוארה, החשוף בעיגול רחב, נראים צחורים ומבהיקים ביותר מחמת השמלה השחורה “הרשמית”, שׂערותיה, גם הן שחורות כשמלה, מעשה־מקשה, מקושטות במסרק משובץ פנינים נוצצות.

היא עברה בין הקרואים העומדים. חפשיה וקלה בתנועותיה, מסבירה פנים פה ושם, מחליפה שיחה ומכבדת את האורחים בישיבה ראויה ונכונה לפי כבודם.

– הביטו נא, “ולי עליה” (אוי לה)… כמה הולמת ומתאימה לה שמלה זו – אומרות הנשים העומדות על הגג אחת לרעותה – הביטו… אף פעם אין אלו לובשות שחורים…

– “חזיתה” (לדאבונה) – אומרת אחרת – דומה, רוצה היא להיראות פעם אחת ככלה… בשמלה שחורה…

– כן, נכון, בחיי – עונה בחורה שחרחורת – נראית היא ככלה… אלא שעליה, “חזיתה”, גם לקבל את האורחים, גם להיות כלה וגם “כוסכואיגרה” (מחותנת)…

היא ישבה למעלה בליוואן בין הנשים ושוחחה עם היושבות בצדה.

הסוחר הירושלמי מילמל כמתוך בוז בין העומדים על ידו: ימח שמה… הרי לכם חג… שמחה… נו… נו… חתונה עושה לה… באמת, חושב אני – זה חלום… כמו חלום… פרוצה… ספר־‏תורה… גויים בשמחת תורה… ואנשים באים אצלה… “חכמים”… ולא כלום. מקבלים ממנה ספר־תורה… שגעון! מצח־אשה… הלא כתוב, בזה “ספר־תורה” כתוב: לא תביא אתנן… יהודים – פוי!

עלמה כבת עשרים, דמשקאית, פונה בעברית אל הירושלמי ומביעה הסכמתה מכל לבה: – באמת… שפלות… זה נורא! איך מקבלים ממנה לבית־הכנסת? לוּ הייתי יכולה לא הייתי נותנת לקבל ממנה… ריבונו־של־עולם! – –

…ובעלת השמחה ישבה במקומה ונראתה צוהלת ועליזה. אותות שמחה גלויה בפניה. מביטה היא למולה אל “הקהל” הצפוף בחצי מעגל על יד הרוקדים בחצר, המשתוללים בלהטי משחק החרבות, ולרגעים תעיף עיניה אל הקרואים הרבים מעל לגגות – ובת־הצחוק אשר בשפתותיה לא תיפּסק…

אשה נושאת טבלה של “כּיבּוּד”, מתיקה וסוכריות, עוברת ומחלקת לנמצאים, לגדולים ולקטנים. בעלת השמחה קמה לרגעים ומחלקת גם היא בידה כראוי. המנגנים נחו מעבודתם, הפייטנים, שישבו במסיבה, שרים בקול רם מזמורי תהילים במנגינה מקובלה לשמחת תורה.

עתה ישבה בעלת־הבית בפינת הליוואן מרוחקה קצת מן המסוּבּוֹת. היא שותקת כשקועה בקרב עצמה וכמקשיבה בכוָנה אל שירת הפייטנים, שירת דת, פיוטי קודש… רגעי מספר יושבת היא שקטה, דוממה… בת־הצחוק הקלה עודנה מרחפת בין שפתותיה… מבטה, הנראה כטרוד, נפסק ונמשך לרגע קל אל הקהל השואן והרועש, ותהי בת־צחוקה הקלה והממושכה כאות גלוי להיותה מרוצה לחלוטין מן המראה אשר לעיניה, מענין היום בחצרה זו, אשר לא ראתה מעולם קהל אנשים גדול – – – ונעימה היא ורבת עונג למאד זו השמחה הפומבית שנפלה בחצרה היום… ככה לא חשה עצמה מעוֹדה… נוח לה וטוב לה זה הקהל החוגג, הקהל המשתתף בשמחתה בגלוי… בגלוי… שׂבעת־רצון היא לגמרי מעצמה, מנדבתה; הרי פעם אחת חג… גם לה חג… יום גדול של פרהסיה… יום כלולות… היום אשר אבד לה… אשר לא זכתה בו… יום חדש… חדש… והנה היא צוחקת צחוק סיפּוּק… צחוק כלה, צחוק נחמה… צחוק מפויסה.– –

ושמש בית־הכנסת עובר בין הקהל וזולף עליו מתוך בקבוק נאה טפּין טפּין של מי ריח נעים, מי שושנים ופרחים…

אז תקום ותביא מן החדר הסמוך גם היא בקבוק לא גדול של בּוֹשׂם יקר, תזלף ותזרוק בשפע רב ובפנים צוהלים ונדיבים על כל הנמצאים למגדול ועד קטן – ותהי אז בעיני הרואים כנערה עוּלת ימים, אשר תשתובב לפני האורחים מתוך גיל נעורים. – –

הגיעה שעת בין־ערבים – שעת הובלת ספר־התורה לבית־הכנסת.

הקהל קם. היא נכנסה לחדר ויצאה נחפזה וזריזה עטופת צעיף על ראשה: בחוץ תהינה עינים רבות צופות ונמשכות אליה מן החצרות ומן הגגות. רגילה היא אמנם בכך, אולם היום תימשכנה העינים לא אל סלחה נסטיה המרננת, כי אם אל האשה הנותנת ספר, אל בעלת המצוה.

השמש נטתה לערוב. כל הקהל הלך. איש לא נשאר בבית ובן רגע והחצר היתה גלמודה בודדה, כאבלה וחשוכה – –

…ועם תחילת הלילה נשמעו דפיקות, דפיקות חזקות וממושכות על דלת החצר, ואחר נישאו באויר קולות מפעמי קבקבי־עץ, הדופקים ברדתם ממעלות העליות והולכים והולמים בחצר הריקה כרינת הדי ליל מנצחים ומריעים מפינות חשכות. – –

צרחה הדלת ונפתחה וקולות צחוק, מהתלה וצהלה נזרקו כמאז באפלה, חדרו ומילאו את החצר וחזרו ויכבשוּה…

מראד אפנדי חלפון – זכות חשובה ומיוחדת נתונה לו להנות עצמו מנשיקות פיהו אשר הוא מנשק לבנות־החמד הנאות שב“רחוב”, מן המקורבות ושאינן מקורבות.

וכך דרכו לעתים: בפגשו בימי שבת, או בימי חג, בסימטה שעל יד ביתו, או באחת החצרות של אנשי המשפחה, בקבוצה מן הנערות הנכבדות והטובות ביותר, המתהלכות פה ושם, יעמוד, יתן צו, בבת־צחוק על שפתיו ובנעימות, ויאמר:

– בשוּרה! עמודנה, בנות, בשוּרה, אין מנוס! – והוא מתקרב ו“לוקח לו נשיקה” מן הפנים הצחים והזכים, כשהנערות המסרבות סירוּב קל בצהלת צחוק של מבוישות, כדוחות ואינן רוצות – – ואולם אחת אחת כסדרן תתן חלקה בבחינת מס־מלכות…

וכאשר קרה פעם כי נזדמנה בביתו, בחברת אנשים שלא מבני המקום, היפה והטובה שבבנות, זו המכוּנה ב“רחוב” “ורד־הבנות” (והיא נארסה לחתנה האשכנזי, ותרחק לרוב מחברות נעוריה) – ניגש אליה מראד אפנדי, בקוּמה ללכת, לקחת כדרכו את המגיע לו – והשיבה הבחורה את פניו בקול לחש, בינה לבינו, בבקשה סליחה:

– יסלח לה אך הפעם… אך הפעם… ידחה לפעם אחרת… יסלח לה עתה פעם… בפעם אחרת… באמת… – ובפני הנערה נסתמנו בקשת תחינה והבטחה מוחלטת. רק באופן זה נעתר מראד אפנדי לבקשתה, כי אמנם הבין שקשה לנערה למלא את רצונו לעיני זרים…

מראד אפנדי איננו צעיר לימים, גם לא מבני סובין של העדה הוא. הוא כבן חמישים וחמש ומעלה ושׂיבה ניכרת נזרקה מכבר בשׂערותיו. נשׂוא פנים הוא ונחשב לאחד הסוחרים ההגונים והאנשים הטובים.

… מה איפוא פשר זכותו זו המופלאה?

אליבא דאמת זכותו היא – חשקוֹ, יכלתוֹ; יכלתו זו עצמה להישאר בחור עד ימי זקנה או לאצול הדר הזקנה על מעשי בחרוּת…

ואולם יכולת זו נשענת גם על יסוד איתן: מראד אפנדי חשׂוּך בנים הוא. וכאן המפתח לזכותו…

… מעין חנינה ורחמים, הכרת טובה וחסד, נודעים לו למראד אפנדי מאת כל בני המשפחה. גברים ונשים, בחורים ובחורות, על טוּב אָפיוֹ ולבו – על אשר לא הפר ברית אהבתו עם בעיתו בַּהִיָה ולא לקח עליה אשה שניה. ואי לזאת יודו הכל, הקרובים, כי בעל רוח יתירה הוא. על בנים ויתר ולא עשה כאשר יעשו אחרים במקרה כזה, אשר יקחו להם אשה שניה, או יתנו גט לאשה.

מראד אפנדי שׂריד הוא מהמשפחות המיוחסות העתיקות ביותר, שהיו ידועות גם בעושר גם בתורה בקרב העדה. מקומו נמנה בין “פני העדה”, שנוהגים בהם מנהג כבוד, ושמו ושם משפחתו נישאים בפי חבריו בהכרת יחשׂ. ואולם בעיניו הוא, בעיני עצמו, יראה שמו כדל וקל: הן זכה לא זכה להיקרא על שם יוצא חלציו, הבן הגדול, ככל חבריו באֵי שער עירו: אבּוּ ג’מיל, אבּוּ צאלח, אבּוּ יוסף… ובשבתו בין חבריו בשל עניני ציבור או בישיבת חברוּתא, ויזכרו לעת מצוא שמות חבריו על שם בניהם, הבחורים הגדולים, יחוש אז מראד עד עומק נפשו בחולשת שמו, שמו היבש… הם, חבריו, גורסים אמנם בהדגשת כבוד: מראד אפנדי, אך הוא כאילו ישנן לעצמו: מראד חלפון… עץ יבש… מחוּסר פרי חיים…

ולזאת יש אשר יקרה, כי בשבתו בסוד מרעים תכהה הבעת פניו לרגעים ארוכים ומבטו יועם ויקפא ויהי כפורש מן החברה… אז יאמרו עליו חבריו: “נעוֹרוּ עצביו… עצבני הוא”… ואולם מחוץ למקרים בלתי שכיחים כאלה – איש עליז וטוֹב־לב הוא מראד אפנדי מטבעוֹ.

עוד בימי חרפו, בשנים הראשונות לנישואיו, ניכר מראד חלפון ביחסו הטוב לרעיתו, שלא כדרך העולם: בנוהג שבמקום, כי יוָדע על מקרה “איחור” של אשה צעירה, שנלקחה לבחור באחד הבתים, והיא לא זכתה לשאת פרי בטן אחרי שנה לנישואיה או שנתים למכביר, תחל אז פרשה ארוכה של חיפושים ב“תיקונים”, בסגולות, בקמיעות. דאגה תמלא אז את לב הנשים, ביחוד אלה אשר מקרב המשפחה. והאשה החדשה, יגון יכרסם נפשה: הרי קרה בה כעין מיקח טעות… סחורה שטעו בה קוניה… הריהי מכזיבה תקות דורשיה… ושאלת־סתר תקנן בחשאי בקרבה: למה זה אנכי?… – ואז נתונה האשה הצעירה מדי פעם בפעם לבדיקות, ללחשים, ו“מנג’מים” (קוסמים) – והלואי שיהא זה להועיל…

אך מראד לא נתן מעודו כי יציקו לבהיה בדבר מן הדברים: “מה החפזון? מה הרעש? האם כבר זקנוּ? – טען בשנים הראשונות – מה הדאגה?” ובכל מקרה שנודע לו, מנע הוא את נשי המשפחה מחפּשׂ ומחקוֹר. לא רצה בכך.

ואשתו בּהיה גם היא בת משפחה אצילה ונכבדה למאד. גורל חייה ודאגת לבה חרתו במרוצת השנים את אותותיהם עליה ותהי מכבר ידועת מחלה וחולשה. עתה נשמרו אך שרידים מרשמי יפיה מימי הבחרות, כשברים יקרי־ערך מכלי פז מפואר.

עם מראד לא ראתה אף יום רע אחד. אדרבא, דאוֹג דאג תמיד להקל את נטל משאה. מדי היותם במסיבת רעים פנה אליה לעת מצוא דוקא בשיחה גלויה לאוזן אחרים בדיבורו המליצי, הרך והטוב כדרכו:

“הן הבנים ישמחו לב הורים, ואַת – עיניך המאירות ישמחו את לבי חליפות לבקרים, ודבר פיך טוב לי מבנים”.

כזה וכזה היה דברו, בתנחומות ובחיבה, לרעיתו, לפנים, בימי הבחרות, טרם תאבד התקוה כליל וטרם תיקבר ביד הזמן לחלוטין… אך עתה לא יזכור מראד אפנדי ולא יעלה על שפתיו גם שמץ מגורל חייו זה.

ואשתו ידעה אל נכון מאז, מימות הבחרות, מה גדול הקרבן שיקריב מראד על מזבח אהבתו והיא הוקירה יותר מכל אנשי הבית את פעלו הרב. וימי גמול מראד מאת רעיתו ומאת נשי הבית ביחוד (אמו, שתי אחיותיו ועוד) שפע אהבה, התמסרות שלמה, דאגה ערה וחיבה גלויה, כאשר ימצאו לפניהם תמיד ילדים יחידים ויקרים. ואמנם גם יחיד הוא מראד לביתו (בנים נולדו לאחי אביו, אך הוא הגבר היחידי בבית אביו). ידי הנשים עסקו תמיד באמונה להרבות סביבו נחת וטובה. ותהי מאז מנת חלקו מידיהן רוך, פינוק ואהבת חנינה…

ובהיה מצדה דאגה בימים ההם לעשות גם היא ככל אשר לאל ידה למען מראד ולמענה. ותמצא אך ענין אחד לענות בו אשר היה ניתן לה והיה גם קל ונוח: להשכין ולהשרות בביתה חום־חדוה וצהלת חיים.

היא היתה תמיד המעוררת והשתדלנית לכונן ולסדר את נשפי החשק ושעות השמחה הרבות, היא היתה הרוח החיה בקרב החברה להפיק מכל מקרה שעה אחת בנעימים.

קירות חצרו של מראד, הגדולה והריקה כיום, גם דפני הליוואן וחדר האכילה, אלה הקיימים כיום בדמי קביעות קפואה ובשעמום ערירוּת דואבה, ידעו בשעבר ימי חפץ רבים רבים, שעות חדוה למכביר, “סהרות” (נשפים) מלאות תשואות, עת נשאו ונשתפכו במרחב החצר קולות רננה מפי “מנעימות זמירות” נקובות שם, שליטות בקסמי הזמרה ומכמניה.

ופטרון החצר הצעיר, בעל מעון השמחה, היה אז החביב והאהוב לכל באי הבית, לקרואים ולקרואות של מועדי הנשפים התכופים והקבועים; הוא היה הלב הפתוח לרוָחה הנובע טוב ונדיבות, דיבות זו המנופה והמזוקקה משנות דורות, נדיבות אצולת־מסורת, העטוּפה פשטות ואצילות כאחת, אשר חותם תפארת ירושה ותו הוד־יחש יחופפוה, זו היודעת חיבה ותודה לבאים להסתופף בצלה. רוח נדיבות זו אפפה את הבית ואת הבאים בצל קורתו.

וכשרידי זכר מן הימים ההם נשארו כינוייו ותאריו של מראד, הנשמעים לפעמים רחוקות מפי יחידים מזקני הרחוב, כינוּייו ותאריו אלה – אשר היו כשמות־משנה לשמו האהוב ונקראו בפי המקורבים בהערצת יחוס, בהוקרת יתרון יקר־רוח ומעלות נפשו – מפי אשתו הגיעו אליו.

בימים ההם, במשך שנים רבות, נשא מרד שמות־לוי, כינויי־חיכה, אשר נפש הוגה במסתרים יצרתם. בשנים הראשונות נקרא הוא בפי אשתו “אמין” (נאמן) – אמין שלה נשאר וישאר נאמן לה… בתקופה אחרת נוסף לו מפיה תואר חדש, שם מן המובחר שלא נשמע כמוהו – “צאפי” (נקי, טהור). זה היה שמו ימים רבים, כי שקטה היתה בּהיה ובטוחה לגמרי, שגם בלבו לא ישכון כל פגם סתר אליה בשל גורלה… תוכו כברוֹ… היא בטוחה בו… בכל לבה בטוחה…

– “צאפי הוא… קוראת אני כל אשר בסתרי לבו… תוכו כברו… צאפי בהחלט…”

אזנו של מראד קלטה פעם ושתים את דבריה אלה של בּהיה, כאשר השמיעתם לאחת המקורבות ביותר, שישבה על ידה במסיבה – וידע אז מראד גם את פשר שמו…

ובקרב השנים נוספו עוד כינויים: “אציל”… “יחיד”… ונקבעו השמות כמתוך קלות חן והרחבת לב בראשונה בפי אשתו, בני הבית ובאיו, ואחר עברו ויצאו גם מחוץ לכתלי החצר ונודעו בפי החנוני אשר ברחוב, בפי הקצב ודומיהם. והרגש הרגישו אלה ואחרים בלא יודעים, כי נחת־רוח יתירה ימסכו בלבה של בּהיה מדי כנוֹתם את בעל־הבית בכינויי הכבוד; ובבואם לשחר פניו, לבקשו בענין עסק וממכר – שאלוּ בפשטות ובקול רם בשער החצר:

– צאפי אפנדי פה?

– הבא אצילנו?…

– מתי “יכבד” (יבוא) אדוננו אמין בבית?

ונשמע הקול ונישא השם במרחבי חלל החצר ויהי –– לדבר…

כאלה היו הימים ההם, ימי חפץ וענין, אשר ביקשה וכיונה בּהיה למלא ולשטוף בצהלת רוחם את הלב הנכסף מן הנעדר והנעלם…

וידעה בּהיה מאז לגמוֹל לבחירה גם במיטב רגשותיה: היא לא נשאה, אף למדה עצמה בקרב השנים לבלי שאת, את עיניה בקנאת־נשים על מראד בשיחו ובשיגו עם בנות החברה. בלא אומר ובלא הדגשה היתה כמראה ברור בכל עת מצוא, כי אין בקרבה שמץ דופי על כגון זה. ספוּרים היו המקרים שהקדירו לפעמים בשנים הראשונות את פניה בצל ענן כהה בשל יחסי מראד הקרובים למדי בפה וביד לרעוֹתיה ולבנות גילה, אך נתוֹן לא נתנה לשעות קשות אלו לעכר את זוֹך ביתה. בסתר ובחשאי חינכה את רגשות לבה להיותם מוצקים וגם פשוטים וטבעיים…

היא ידעה אל נכון את מידת גודל לבו, את אשר ויתר בחירה על כל היקר ביותר לגבר עלי אדמות בשבילה – ותכוֹף ראשה, כברצון, מול אלה הגלים הקטנים אשר באו ונדחקו על ראשה בפטפוט טרדני… שקוֹל שקלה אז בקרב נפשה את כוחו ואת כוחה ותיוָכח כי הוא – גדול ממנה…

ואם יש אשר נשבה לפעמים רוח סערה מאיזה צד, ומקרוב איים גל כבד במקצת ותאמר אז להזדקף ולהתיצב למולו לקרב – אז נכלמה מפניו… מפני המוַתּר… בשעות כאלו התרוצצו בקרבה בעינויי סתר שני קצות רגשותיה: רחמים – עליו, ואכזריות – על עצמה… ואולם אז נטתה הצדה במקצת ותתן לגל לעבור בשלום… וכרבוֹת השנים ותמצא את עצמה הרחק, מעבר לשאון הגלים, ותדע אז ותבן שאף היא היתה כמוַתּרת…

אולם כל זה היה בשכבר הימים, טרם תיקבר התקוה לזכּוֹת סוף־סוף בפרי בטן. אך במרוצת השנים הרבות כמו קפא ויתאַבּן בקרבה כל אשר הכאיב והעליב, כל אשר העיר צער ויחולל סערה ומגור. יד הזמן המשתולל זרות, הרס והפיל למשואות את כל אשר מסביב; נדמו בנות השיר בבית, פינות החצר נשארו אבלוֹת זה רבות בשנים, רוח רעה נשאה קרובים רבים ואהובים אל מעבר לים, לעולמות רחוקים, לאמריקה שבצפון ושבדרום; התרוקנו בתים, משפחות נעלמו ועברו, נתיַתם “הרחוב” – ורוח נכאה גברה ותשפוך קדרוּת ועזוּבה בקרב העדה כולה.

וימי ראשית הזקנה הנה באו גם בבית מראד. בּהיה, אשר לא חלה ולא ילדה, ידעה מכאובים וחולשה. היא נזקקה מדי שנה בשנה לבלות את החורף בסביבת מזג־אויר חם. רוב ימות השנה היא נעדרת מן הבית, והשממון והבדידות ישכנו בו תמיד. רק ימי הקיץ המעטים נושאים צל כהה, הד קלוש מימי העבר.

בימים כאלה רגיל מראד לחזור ולהשמיע, במושב “מבקרים”, את אמרתו הרגילה (שלא בפני בּהיה):

“אנחנו זקנים וזולים כעת… היה זמן ראינו את עצמנו ‘יחידים’… ‘גדולים’… ‘אצילים’… היה זמן”…

ואמנם עתה גם הוא וגם היא לבשו זקנה, פניהם כחשו וקמטו וזקוקים הם לצבע שחור להשחיר את השערות, שהחלו להלבין ולהיראות לרוב. ומהלכיה של בּהיה בבית והבעת רוחה לכל אשר מסביב כמו ילחשו בגלוי: הנה הימים אשר בהם נאמר: תם הכל… הלך החבל אחר הדלי…

גם ביחסה למראד חופף עתה כעין נסיון זקונים: כבאדישות תראה לפעמים את מראד כי יעניק לטיפה ומגע שפתים לבנות המשפחה הבחורות. וכאשר יפגש בהן מראד כיום, והן גדלו ויפוּ, גדיות שנעשו רחלות, והנן נושאות עדיי עדיים – שולח הוא ידו להן לשלום, לחיבה ולנשיקה, כממשיך את חוט החיבה שידע להן מעת היותן ילדות. הרי “רק תמול היו קטנות”, ו“הן אינן זרות לו”…

והבחורות, אשר שמעו לרוב משיחות גדולים על אודות חוט החסד והרחמים המתוח על העבר ועל ההוֹוה של מראד אפנדי, מרגישות וחשות כי אין מסרבין לו… יש דברים בגוֹ…

וכך נוהג מראד אפנדי מאז והוא הולך ומרחיב את חוג הקירבה ומספח אל תוכו גם בחורות קרובות־רחוקות.

ולעיני באי ביתו הזרים, אשר יראו את מידת תפארתו ויכלתו לזכּות מן היפה והמובחר בהנאה ובעין טובה, יגיד בבת־צחוקו הטובה לאזני רעיתו:

– היא נותנת לי רשות… היתר… שלי אינה כועסת…