I
שלהי ניסן. בוקר־אביב דמשׂקי, קריר, רענן וטוב.
בשעה מאוחרה במקצת, בהישטח נגוהות שמש מבהיקות ועליזות בכתלי־החצר הרמים של המרננת בָּדִיעָה זַכַּאי – יצאה היא, בעלת החצר, אשה כבת ארבעים, מעליית המשכב שבקומה השניה, לבושה חלוּק־לילה עשוי משי צחור ודק, לרחוץ את פניה במי הברכה הצוננים אשר בחצר.
היא היתה עוד אחוזה תנומות קלות, וצעדה אל המעקה של המרפסת; כמתוך רשלנות וחבלי־שנה נשענה על המעקה והקשיבה אל צפצוף מקהלת צפרי הרון, השוהות עוד בין עפאי העצים אשר בחצר; באפה עלו ריחות דקים, נעימים, משיבי נפש מניצני הלימון והאתרוג הפורחים עוד בראשית ימי אייר.
ובהישענה ככה ארוכות ושלוות על המעקה, שולחת סביבה מבטי עיניה היפות, חומות־בהירות, הנראות תדיר כחולמות – היתה כפוקדת את מנעמי החצר הרחבה, ההדורה, המקושטת ברוב טעם ונועם. וכמו הזוך והבהירות השפוכים על זו החצר, כן היתה זוהרת בעלת החצר בעתר סגולותיה: גזרת גו בריא, מלא קצת, וחטוב קוים נאים; ראשה עטור תלתלים שחורים, צפופים ושרטוטי פניה החמודים מפיקים חן רב ואופי תקיף.
ברם ממעמקי חזה של בדיעה עלתה לעת כזו אנחה חשאית, ממושכה, כמו עיפה נפשה למעמסה. היא הוסיפה לשהות נשענה על המעקה ועיניה נצמדו אל שיח היסמין הרך, המטפס מתוך עציץ גדול אל מרומי הקיר. היא חשה עתה חדלון כוחות, וכנושא משא שעמד לפוש, אשר יכבד עליו להעתק שוב לדרכו, כן לא יכלה להעתק ממקומה מפני נטל נפשה הכבד המטריד. היא דמתה כי לקראת אורות הבוקר הזוהרים וריחות החצר הטובים תשקוט ממבוכת נפשה, מהמון סרעפיה אשר אפפו אותה כל ליל אמש (הלילה הזה יותר מכל הלילות באותו השבוע); אך להפך: הנה לעת בוקר כזו ולמול החצר שטופת הזוהר – תתקפה אנחת יגונה עד כדי מכאוב… מה זה ניתק בלבה? מה פשר זה הדאבון? הכזאת יתחיל הרע לבוא על ראש אדם? ההחל אל נכון לההרס מה בנפשה, בגופה? כזאת לא חשה מעודה… הנה, דוקא לאור זה הבוקר כמו יוארו יגונות לילותיה עד כדי צביטה בלבה, כאשר יסמאו קרני שמש מבהיקות את העין החולה, העכורה… הה! האמנם מידו הוא יחלו חייה להעכר?… האם מידו יונף גרזן הכליון על צוארה? היתכן?
ובלא כוונה ולמרות רצונה החלה להסתבך באותו מבוך הספקות וההרהורים שתעתה בו כל הלילה, ושבה לחפש פתרון חידתה, כאדם המוצא מגרעת עצומה בכספו וישוב לספרוֹ בחרדה פעם אחר פעם עד לעיפה: המקרה הדבר שהוא, חג' רשיד אל־אַיוּבִּי, לא סר אליה זה עשרה ימים? האמנם טרוד הוא כל כך, עד כי לא היתה לו שהות לבקרה בימים הללו לא ביום ולא בלילה? המדאגה לה ישלח את מתנותיו ואת הענקותיו כרגיל, או עשׂה יעשׂה כזאת אך כדי להסיח את דעתה ממנו ולכסות את עיניה מהתחקות אחר צעדיו? היתכן כי ימצא גבר כמוהו שלוה בנפשו – מבלי אשר יפקוד את ביתה לוּ אך לשעה שעתים? האם יוליכנה שולל? היסתולל בה? ההופיעה בדרכו אחרת, טובה ממנה, מקסימה ממנה? הכבר הופיעה? ההחל כבר הסוף, סופה של בדיעה זכאי? או אולי “דמיונות” ומדוחי־שוא תראה? שליחיה, קרובי משפחתה, אשר שלחה לארוב ולחקור את צעדיו, קצרי אונים היו לדעת ולהכיר דבר אל נכון… במחסניו אשר ב“שוּק הארוך” איננו וגם לבית הממשלה איננו בא, כלפנים, נעלמו עקבותיו מעיניהם ואין למצאו. ומה ידעו אנשים פשוטים מדרכי איש המעלה ושׂר גדול כמוהו בעיר וברשוּת? דברי ספק ופקפוק בפיהם על “טיולים” ו“נשפים” ואין ברורות בלשונם.
על כן יכרסם הספק בלבה. ואיכה תדע מה הסיבה ומה הגורם לאמיתם? האם רפיון אהבתו אליה הוא הגורם או כי דבר מה אחר ירחיקהו ממנה? אם מרפיון אהבתו – מה גרם ומה הביא לרפיון זה? האם סימני כמישה ראשונים, קלים ודקים, בפניה הם הפוגעים באהבתו אליה? האם עד כדי כך יבלטו לעיניו? הקמט קט או כתם זעיר בלֶחְיה יעכירו עד כדי כך עוז האהבה?
ומה תפעל ואיכה תפעל עתה?
אחרי רגעים ארוכים נראתה לעיניה אמה בצאתה מאחד החדרים שבחצר למטה. בּדיעה היתה כמתעוררת מתנומות והחלה יורדת בשלבי המעלות המבריקות והחלקלקות, בשלחה רגליה בהפסקות קלוֹת מתוך איטיות מרושלת. אמה, אשה כבת ששים, לבושה מדים כהים, פשוטים, בעלת פנים קמוטים אך נאים, צעדה לקראתה בהאירה לה פנים:
– בוקר האור והאושר, בתי, – אמרה – לא שמעתי בצאתך מהחדר – המזמן התעוררת?
– לא, אמא, לפני רגעים קלים… אני מתעצלת גם לקרוא לך… לא שׂבעתי שינה…
– גם הלילה, בתי?…
– כן, אבל בעיקר מחמת החוֹם… גם בחלונות הפתוחים לא נשבה רוח קרירה. אך עתה נשתנה מזג האויר מעט…
מתוך שיחה על נשיבת הרוחות ונעימות הבוקר, על צרכי האוכל, ירקות ופירות, שראתה אמא בצאתה לשוק לפני שעה, היתה בדיעה רוחצת את זרועותיה ואת פניה מצנור המים שבברכה, נגשה אל המראה אשר בליוָאן (אכסדרה) ועשתה באופן עראי וקל את שערותיה.
אחרי רגעים מספר היו יושבות על מחצלת־צבעונין נאה, על יד עץ הלימון. שלש הנשים: בדיעה, אמה והמשרתת תֶרֶה, אשה זקנה גם היא, כבת ששים, ולפניהם כיריים קטנים לבשול הקהוה ונרגילות ערוכות בטוב טעם. בדיעה ישבה באמצע על כר גבוה במקצת, ברכיה כפופות וגלויות לחפשי, ושתי הנשים – מימינה ומשמאלה. אחרי שתית הקהוה וטעימה קלה של עוגה מנומרת בשומשומין, עישנה בדיעה, כבהנאת מנוחות, את הנרגילה. במים שבצנצנת הנרגילה היו עולים ויורדים, כמפזזים ומכרכרים, מספר פרחי לימון, אתרוג ועלי ירק קטנים והיו נוסכים בעשן הנרגילה מריחם הנעים והעדין.
עודן יושבות כך והנה נשמעו דפיקות על דלת החצר. מיד קמה חנה, האם, והלכה לראות מי הדופק, שהתה רגע ממושך ושבה.
היא הודיעה לבתה, כי אחד מאנשי “הרחוב”, שאוּל נַחָאס (נחשן, בעל בית חרושת קטן לעבודת נחושת), מבקש לדבר אתה בענין מה – אם ברצונה להראות לו את חסדה ולשמוע את דבריו. אף כי בּדיעה לא הכירתהו כל עיקר – חשבה רגע ואמרה: תני לו ויכנס…
אחרי רגע קט נראה איש, כבן ארבעים וחמש, בעל צורה נאה, זקנו גזוז בטעם טוב, לבוש כפתן קצר ופשוט (אך מתוקן ונקי), צועד מתונות בחצר, כמו היה סוחר או איש עסקים מהוגן, סוקר החצר מסביב חטופות וקצרות ומתקרב אל מקום מושבה של בדיעה. היא נשארה יושבת כשהיתה, הראתה לו כסא קטן למולה ובקשתהו בלשון כבוד לשבת.
היא פנתה אל אמה בשיחה מפורטה על כמה עניני היום והודיעתה איך להוציאם לפועל. האיש היושב היה מתברך בנפשו, כי טוב אשר ניתנה לו הזדמנות ברגעים ארוכים אלה למצוא את עצמו: זו הפעם הראשונה שצעדו רגליו בבית “מרננת” – ומה גם בביתה של אחת החשובות ביותר. מרגע היכּנסו היה כנדהם למראה הזוהר הרב בחצר, המרוצפה חליפות שורות אריחים אדמדמים ושחורים, ועל הכל למראה הקשוטים והצבעים המעידים על אושר, נעימות והרווחה; וטרם יספיק להקיף במבטי עיניו הפּזוּרים את כל הערוך בחצר והנה נפלו מבטיו אל מושבה, אל מרגלותיה הגלויות של ה“מרננת”. רגע קט עברתו סחרחורת ראש קלה, כמו נדנדו פתע את ראשו בכח רב ועיניו קמו רגע מראות; לבו דפק ונשימתו קצרה בחזהו: מחשופי גלילי יריכיה הצחורים, המלאים, הרעננים – הגובלים עד רקמת התחרא של מדיה הפנימים – הממוהו כליל והצמידו את עיניו שם… “מעשׂה שׂטן” – חשב האיש מתוך פיזור נפשו – איכה ידבר עתה את דבריו? במה יתחיל את בקשתו ואיך יערוך את אמריו? הוא ניסה להעביר את מבטיו אל מראות החצר, אל עתרת הגוֹנים והצבעים, החיטובים והציורים, אשר בכמה פינות החצר, למען הסיח את דעתו מעט ממראה המחשׂוֹף אשר לפניו ולמען רכּז עצמו בדברי בקשתו, אך הוא היה מביט בעל כורחו אחת למעלה ושבע למטה… “איך היא יושבת כך” – היה מהרהר – איך היא תשב כך וכמו לא תחוש כל רע וכל פגם?… הלא סכנה… סכנה לעיני הרואה; אך כך, כנראה, יושבות אלו… כך ודאי הן מתנקשות בנפש גברים… והוא – עליו להזהר… הוא אדם מטופל במשפחה… עליו לפקוח עינים… אבל – הרגיע מיד את עצמו – מה הוא חושש ומה הוא ירא לנפשו? “אחת כזאת”, אשר שׂרים וגדולים באי ביתה, לא תשים עיניה עליו כלל, היא ודאי איננה מחשיבה אותו כלל; הנה היא מדברת דבריה עם אמה כאילו הוא אינו קיים פה כלל… היא גם אינה פונה אליו במבט כל שהוא… אבל, אם את מבטי עיניה היא חושׂכת ממנו, הנה… את חמדת מערומיה – מפקירה היא ככה לעיניו… האם לא תיקר בעיניהן של אלו תפארת גון? איכה לא תעריך את סגולת בשׂרה? מה כונתה?… מה טעמה ומחשבתה?… אכן לא טוב כי “לקח” עליו לבוא הנה לבדו… טעות היתה בידו… אך באופן אחר לא יכול לבוא… הן באזני שלישי לא יכול לדבר את דבריו… ועתה הנהו מבולבל. כל ימיו ראה עצמו כגבר בעמיו, כאיש נבון, שמלאכת מחשבת בידו ו“שׂכל בראשו” ונסיון־חיים עמו – והנה עתה רואה הוא, כי לא ידע גם דבּר כראוי וכיאות לפני אשה זו… מי יודע איך יש לדבּר עם יצורים כאלה! מאין לו לדעת? לפני בואו לא הרבה לחשוב על זאת: הן גבר הוא והיא אשה… הירתע פעם גבר מלפני אשה! אבל הנה נשים כאלה – אינן סתם נשים… הוא חש עצמו קטן בפניה…
כך היתה נפשו של שאול נחאס נבוכה עליו כל אותם הרגעים הארוכים, עד שפנתה אליו בכלוֹתה לדבר עם אמה, ואמרה לו קלות ופשוטות:
– ובכן, אחא, דבּר נא עתה ונשמע מה רצונך?
– אני, הגבירה, – החל מגמגם בדברי מליצה – אני התאמצתי… בבטחי בטוב לבך… אני אזרתי חיל… אני באתי אליך… לבקש חסד וטובה מכבודך… תסלחי בטובך על הטורח שאני מטריחך לעת בוקר זו – וכן לא יעשה – אך אין לי מפלט אחר. בך תקותי, איש לא יוכל לבוא לעזרה כמוך…
– הבה ונשמע, יא רג’ל (האיש). האמנם אין גדול וחשוב בעיר ממני? הגזמת, אחא. הרבּית להפליג בדברים – אמרה בלשון לגלוג־תוכחה – אבל תן ונשמע מה בפיך.
– כן, אספר לכבוד מעלתך. הנה: את אולי שמעת מהגזרות של הוָאלי (מושל הפלך בסוריה, בימי התורכים) החדש… מעת בואו החלו הפקודות, התקנות והגזרות..
– כן, שמעתי מעט… שמעתי שאינו “אוכל” (אינו מקבל שוחד). זה ודאי רע… רבים מתלוננים על הסדרים החדשים; אך גם ברחובות הנוצרים מכביד את ידו… שמעתי שעוד בחורף בשנה זו, בראש השנה שלהם, פקד לסגור כמה בתי־יין והשאיר רק שנַים; בעיר מוסלמית, אמר הוא, די ברחוב הנוצרים בשנַים, כך שמעתי במקרה. ובכן מה לך, אתה, ולמושל סוריה? – שאלה בבת־צחוק קלה.
– צדקת, הגבירה, הנה את, אחותי, יודעת דברים הרבה, כמובן, יותר ממני… והעניין שלי הוא כי באה פקודה מהשלטונות להרוס את “הוורשה” (בית חרושת קטן) שלי, כי במקומו, דוקא במקומו, רוצים להקים “נקודה” למשטרה ברחוב היהודים. הרחוב כולו גדול ורב ודוקא פה, בבית המלאכה שלי שׂם עינו המושל, זהו: מתנקשים בוורשה שלי… והיא עתיקה שייכת לנו עוד מימי אבי זקני… ואין איש אשר יוכל לבטל את הגזרה הרעה… רק את בטובך, אם תרצי, כוָנתי לאמר…
– ולמה לא תפנה לחכם־באשי או לג’מעיה (לועד הקהלה)? למה לא תספר להם ענינך? – הפסיקתהו האשה בחפזה.
– פניתי, הגבירה, איך לא פניתי? הענין נמשך יותר מחודש ימים, החכם־באשי “טוב עמי” והוא גם עמל הרבה, כתב וחתם – ולא הועיל, הוא הראה לי נייר אשר – לבשתנו – מאנו לשמוע בקולו… וגם הועד לא יכול עשות מאומה; מי הם הועד כי יוכלו לפעול דבר ומי ישמע לדבריהם?
– ואני מה יכולה אני לעשות? התחת החכם־באשי אנכי? או הנשיא ליהודים אנכי? – טענה כאומרת לנער חצנה מהענין…
– שמעיני, הגבירה, והאל יאריך ימיך; תסלחי לי על הפצרתי הרבה… באמת לא נאה כלל, כי באתי לעת כזו להכביד עליך… אבל המצוקה תכריחני… וגם הכל אמרו לי, רק “מעלתך” יכולה להעביר את רוע הגזרה… גם מאנשי הועד אמרו לי כזאת בפירוש… והכל אמרו לי כי לבך טוב ורחמן, ואמנם אמרו גם כן, כי אין את נוהגת להתערב בעניני “הרחוב”… אבל כאשר רצונך אתך – יכול תוכלי לעשות, לפעול ולהצליח… ולוּ ידעת, אחות, איזו מצוה תעשי, מה רב החסד שתפעלי, לא היית מסרבת… על צוארי תלויות שש נפשות וגם ארבע נפשות של שותפי – האל ירחמהו! – הוא מת זה כשנה – עוד לא תמה שנת האבל – גם הם כמעט עלי… עלי דאגתם: לבקש בשבילם תרומה או מתת מיד הכולל ולעזור להם כאשר אוּכל… ואני – בחרוּף נפש עמל אני יומם ולילה להספיק לחם לפי הטף – הן תחיי נפשות ותצילי אותן מאבדון, אם תפתחי לבך לרחמים…
– מי היה שותפך? – שאלה בנגוע דבריו אל לבה – האני מכירתהו?
– דניאל לַאטי – האל ירחמהו – אולי שמעת שמו.
– “דניאל לאטי” – חזרה בדיעה על השם, זקפה ראשה, קמטה מצחה, כמעלה על זכרונה שם ידוע אך מטושטש ומעורפל – “אם אביו הוא מוסה לאטי? ודניאל זה לא היה צובע בצמר?”
– כן, נכון, צובע… זהו; אך מזה עשר שנים עזב את מלאכת ידו מחוֹסר הצלחה וקיום והיה לשותפי. הוא היה איש נחמד, אהוב ורצוי לבריות ובר לבב. הכרתיו כשותף במשך עשר שנים…
– ואביו היה מנגן בזמנו… לא כך?
– כן… כן, שמעתי מפיו פעם כזאת… הוא – הוא…
– אם כך, ידוע לי מעט – אמרה בפשטות ולא יספה…
שאול נחאס ראה, כי מבטי עיני ה“מרננת” תעו ותהו כמו בפרשת הרהורים סתומים וחתומים. הוא מנע עצמו מהוסיף דבר על דבריו, בחשבו כי שוקלת היא ודנה בענין אשר שמעה. אך היא הפסיקה את השתיקה ושאלה:
– והוא, שותפך המסכן, עזב אלמנה ויתומים? כמה נפשות הם? מאיזה גיל?
שאול בראותו כי החלק הזה בשיחתו, גורל משפחת שותפו, נגע ביותר אל לבה, הוסיף לספר בהרחבה על אודות מצב המשפחה ועל אודות סבלה…
– עזב שלשה יתומים: ילדה כבת תשע, ילד בן שש ונערה גדולה כבת שש־עשרה. הנערה נאה וברה מאין כמוה – פני הירח במלואו; אך ממחסור ומדלוּת (אין לה שמלה כראוי ללבוש, ואינה יוצאת כמעט בין הבריות) עגומה היא כל הימים ומדוכאה. והשבוע הזה חייבים הם לצאת את הדירה שגרוּ בה. הוא, האל ירחמהו, לא הספיק לשלם גם שליש שכר הדירה וגם מקום להניח ראשם לא יהיה להם.
– אומללים… מסכנים… אללי לי – ענתה ה“מרננת” בפנים מביעי צער ודאבה.
– ואני – המשיך האיש עתה כהולך חלקות – כל הזמן שאומנתי בידי ואני ברשותי – נכון אני לשאת בעול כמה שידי מגעת, אך עתה בנפלי אני – ישמור האל; – הן תפולנה שתי המשפחות אתי – האל ישמור…
– ומדוע אתה חרד ואתה דואג כל כך על בית המלאכה שלך? האין אפשרות להשיג בקרבת אותו הרחוב מקום אחר לבית מלאכה? והממשלה – האם לא תתן לך כל פצוי? מה פירוש העוול הזה? איני מבינה! גם זאת לא תרצה ממשלה עושקת לעשות? יתנו לך פצוי ותמצא מקום אחר…
– אהה, אחות, זהו!… צדקת… הם רוצים לתת איזה פצוי, – אף כי כמוהו כאין – אך העיקר הוא… את מבינה, אחות, שילך ויאבד מידי ה“עַתַבָּה” (הסף)1, סף בית המלאכה הזה הוא – תודות לאל – מבורך. בדוק ומנוסה אתי מיום אשר נשאתי אשה ועשיתי לי בית… ואת יודעת ערכו של הדבר – סף! מי יודע לאן אפול – ומה יהיה משפט הסף של המקום החדש – טוב לי מות מחיים, אם ישמט בית החרושת מידי…
– בזה צדקת… – אמרה ה“מרננת” לחלוטין, כדבר האדם על אמת מקובלה – להחליף סף לא דבר קל הוא. – היא היתה רגע ארוך מחשה כטרודה במחשבתה. אז ימצא שאול סוף סוף אומץ בלבו להביע גלוי את עצם מבוקשו; כל שעת השיחה לא ידע איכה יזכיר את השם המוסלמי, חג' רשיד אל איוּבּי, איש־ביתה של ה“מרננת”, המסור אליה כל הימים; איכה יעלה את שמו על שפתיו ולא יהיה כפוגע בדבר פיו! באיזו צורה יבטא את שמו באזניה ולא יהיה כנכשל בלשונו? אך עתה, בראותו נכוחה כי הורך לבה לשמע הענין והיא כמשתתפת בצערו, אזר חלציו, והמשיך ואמר פשוטות:
– והבריות אמרו לי, כי לבך טוב ורחמן ודברך נשמע באזני שרי הרשות… אפילו כבוד חג' רשיד אל איובי עצמו, שדברו גדול בממשלה, לא יפיל דברך ארצה, אם רק תואילי לבקשו שיסדר את הענין.
– אך חג' רשיד איננו עתה ראש העיריה – ענתה כמעירה על טעותו – זה שנתים שעזב את המשׂרה, אין לו ענין עתה בעיריה. הוא אך “נשיא כבוד” בלשכת הממשלה – ואינו סר כלל לאספות.
– כן, ידעתי, אך בן דודו צובחי בֶק, הן הוא התובע הכללי – והוא כל יכול… הכל בידו של התובע הכללי… ואני כבר כתבתי בקשה אליו ותגיע לידו מחרתים, או לאחר שלשה ימים, וצריך כי הוא ידון וישפוט לחסד, הן הכל בידו… זהו הענין, כפי שאת רואה… את תדעי לדבר כחכמתך וכטוב לבך עם חג' רשיד או עם צובחי בק. כי דברך מקובל – בלי “עין רע” – אצל הכל…
היא הקשיבה דוממה ושלוה בדברו דבריו האחרונים; שאול הביט אל פניה, כחוקר לדעת, אם ישרו דבריו בעיניה או החטיא את המטרה בלשונו, אך הוא דמה לראות, שהיא נתונה שקטה ושלוה במחשבותיה לדבריו… הוא שאף רוח לרוָחה ובעודו שוקל ובוחן את אשר אמר ודבּר ואת אשר עתיד לשמוע מפיה – פתחה בדיעה ואמרה ברורות וקצרות:
– תבוא אלי אחרי שלשה־ארבעה ימים; היום יום שלישי, בוא איפוא, ביום ראשון, במשך הימים האלה – אדע, אם יסודר ענינך או לא. אני אעשה את כל אשר ביכלתי… לא אמנע… יהי האל בעוזרי…
– האל ינשא וירומם את שמך וכבודך, אחות – בעד דבר פיך הטוב – והמשל אומר: הזורע טובה לאחרים – גם לו יקצרנה…
– וגם על דבר האלמנה והיתומים – נגעו דבריך אל לבי. הנה מול חצרי יש חצר קטנה, גם היא אחוזתי שלי, יש שם שני חדרים גדולים, באחד גרים זקן וזקנה, השכן השני יוצא בסוף השבוע הזה, הבא את המשפחה ויגורו בחדר האחד, הוא גדול במקצת; ברֵכה, אמנם, אין בחצר, אך ה“ברדה” (נהר “אמנה”) עוברת תחת אדמת החצר, וברז מעין “הפיג’ה” (מַים לשתיה) קרוב לבית, יגורו שם. שכר הדירה הוא 500 גרוש לשנה, אך המשפחה המסכנה תשלם ככל אשר תוכל לשלם. אשתתף גם אני במצוה זו אתך…
כשמוע שאול את דבר החסד והחנינה מפיה לא עצר כח בעצמו ולא הרגיש כל פגיעה בכבוד הגברוּת שלו – כשהתכופף ושח לארץ על ברכיו לנשק את כפות ידי ה“מרננת”.
אך היא עצרתהו ועכבה בידו: “אבקש סליחת האל, חלילה לך, הגבר… האל ישלם לך כטוב לבך גם אתה”… היא הרימתהו בידה עד שהרגיש את קרבת גופה ואת מגע ידיה הרכות והחלקות.
אך בהביטו אל עיניה השתומם לראות, כי נצנצו דמעות בעיניה, והוא לא ידע נפשו ולא הבין פשר דבר…
וכשקמה ממקומה שאלתו: ומי בעצם, שלָחוֹ אליה, מי היה “בעל העצה”? השיב לה, שכמה אנשים יעצוהו לפנות אליה, אך – האמת – לא העריך דבריהם עד אשר לקח דברים, במקרה עם בעל החצר, שבה הוא גר, איש נכבד, עורך דין חכם לב, שידוע הרבה ברחוב, הוא אבּוּ ג’מיל רבאני – הוא בעל העצה.
מששמעה כך הביעו פניה כעין תמהון עם שביעת רצון כאחת. אז אמרה לו: לך נא, איפוא, לשלום והאל ישפות שלום. תסור אלי איפוא בראשית השבוע הבא.
הוא נפרד ממנה ברוב ברכות שלום ודברי תודה.
ll
כשיצא שאול נחאס מחצרה של המרננת, הנמצאת בסמטא בודדה, אל רחוב היהודים הקרוב והרועש, היו המוני אנשים הולכים טרודים ונחפזים בעסקי מקח וממכר ונתונים בשאון דברים וקולות.
הוא ראה את עצמו כאחד פלאי, שהיה לפני רגע בעולם נסוך קסמים, זרוע סגולות־יקר, שרוי בעדנת שלוה ובמנוחת שאננים. והנה – שב לעולם־חול הומה, מטריד, והיה חש כל אותם הרגעים כעין ריקניות תפלה בלבו…
הוא התהלך בצדי הרחוב כפוף ראש במקצת, טעון קטעי הרהורים החולפים בראשו מרגע לרגע, והיה כמתכוץ בקרב עצמו ומבקש להעלם מעיני הבריות, לבלי הפגש עם איש לעת כזו… מכל המון שרעפיו אשר אפפוהו בשבתו לפני המרננת בחצרה, בשמעו את דבריה ובהיותו שעה קלה ברשותה העליונה התבהרה לפניו ההכרה, כי שעה גדולה נפלה לו היום בנעימים. שעת־בוקר זו מופלאה היא בחייו ואין לה דמיון כלל ועיקר לאיזו שעה אחרת בכל שנות חייו. אין “אלו” הנשים – נשים סתם; מין נשים זה – אינו כיתר הנשים, כיתר בני האדם. הנה הומה בלבו דבר־מה אשר לא ידע כנוֹתוֹ בשם, הומה ותובע, הומה וכוסף… הנה הלך אליה, אל ה“מרננת” הזו, בלב מלא פקפוק וספק, אם יצליח דברו להעביר את הגזרה מעל בית המלאכה שלו, אם יזכה בו, או ישמט מידיו, אם ימצא אחריו נתיב־הצלחה בחייו, או – ישמור האל – תאבד דרכו בחיים. ואף כי לא ידע עוד מה יהיה גורל בית המלאכה, הנה, בכל זאת, מה יהמה לבו עתה לאשה זו… מה עצום כחה של זו, אם ביכלתה להסיח את דעתו לשעה מבית המלאכה שלו… אללה הוא אכבאר!" (האל הוא הגדול!), “שבחך הבורא, יוצר הפלאות והנסתרות בעולמך!… מה היא אשה זו? מה עברה? מה ראשיתה? מה דרכה אל־נכון? מה בעצם דבר חייה?” אכן, לא פלא בעיניו כי תשלוט בלבב שרים ורוזנים, הרודפים מנעמים והולכים בגדולות, – אם אותו, את שאול נחאס, הגבר העמוס משא החיים, הנוטה שכמו לשאת בעול הזמן, הכניעה כתינוק חסר כח… אבל במה כחה גדול? אכן יפיה וחנה – לא ישקלו במאזני זהב! הן במבט אחד מעיניה יש כדי להטיף תנחומות ונעימות גם לאיש מר־נפש, האובד בחייו; וצלילי קולה כצלילי הנבל, – יש בכחם להעיר גם לב נרדם לקראת צהלת הזמן ושמחת החיים. אך לא רק זה ימשוך את הלב ויפליאוֹ, כי־אם… כי־אם… זה טוּב־הלב אשר ישתפך בדברי פיה… כנראה, היופי והרחמים – אם ישכנו יחדיו בנפש אדם – יעצרו כח לעקור סלעים מתחתם, להזיז הרים ממקומם… כזאת תדמה בעיניו אשה “מרננת” זו… והוא לא ידע ולא חשב מעולם, כי “מרננת” היא – יצור כזה. בעיני הבריות ה“מרננת” הנה אשה פסולה, מכוּרה. אך “מרננות” מסוגה של זו אינן כך. זו, בכל אופן, אינה כך, כי הנה אך נגע ביד זהירה ברגשי רחמיה וכבר נזלו דמעות מעיניה, מיד נתנה את הדירה למשפחה האומללה. מי מאנשי הרחוב, צדיקים או עשירים, נדיבים או ותרנים היו באים כמוה לעזרת האלמנה והיתומים?
וטרם יספיק שאול להרגיע את נפשו מכל אשר המה בקרבו עמד וראה, כי רגליו הובילוהו בלא כונה – אל בית המלאכה… כשהגיע שם עמד רגע בפתח, כדי להבחין בחשכת הבית מה מצב העבודה בידי חמשת פועליו: מה הכלי שבידי פועל זה ומהו בידי אחר; מי ביצע את אשר הורה לו אתמול ומי יפגר בעבודתו – ככל אשר היה רגיל יום־יום כ“מעאלם” (כבעל), לנצח על העבודה; אבל לעת כזו עמד בפתח ולא פתח פיו והיה שומע ולא שומע מה שדיברו הפועלים ביניהם. אחר־כך ישב על שרפרף וחש שלבו אינו הולך עתה אחרי כל הנעשה פה; דעתו אינה נתונה עתה לעניני העבודה. רשלנות מפנקת תאפוף אותו, כעין זו אשר ירגיש בימי בטלה, כמו בימי חול המועד. גם ירגיש בשעה זו כעין מרחק בינו ובין כל העבודה אשר בבית המלאכה. אולם בעמדו שוקט ודומם היה לבו מרטט מגיל מפני מחשבה אחרת: למראה ה“וורשה” עצמה, המרווחה, החשוכה לעצמה והמאירה תמיד לבעליה נתמלא לבו עתה תוספת חבה ומסירות אליה: הן בשלה ובשבילה זכה היום בשעה רוממה ויקרה; בגללה נזדמן היום לרשותה של בדיעה זכאי; היא, הוורשה, הביאתהו אל רשות משכנה של ה“מרננת” המופלאה; סף הוורשה המבורך הלזה, אשר – אלף תודות לאל! – יתן תמיד הצלחה בעבודתו (ורק נפשו היא היודעת בסוד טמיר, כי אך הודות לו הגיעה קרנו כיום לשלוש מאות זהובים), סף זה – ודאי עוד גדולות ונצורות צפונות בו… ובוקר זה, בוקר הנועם והחמדה, יוכיח מה רבה ברכתו של סף זה!…
וכשהיו פונים אליו, הפועל או השוליה, בשאלת מה – היה עונה שלא כענין – בהיותו טרוד בתוך עצמו… אז קם ממקומו והודיע לאנשיו, כי יחוש קצת בראשו ואינו בקו הבריאות, צִוּם להמשיך בעבודה כחוק, והוא ילך לנוח שעה בבית…
בצאתו שׂם פניו אל רחוב צדדי, מקום שם בית־הקפה של רחוב היהודים; נכנס ובקש כוס “ערק” קטנה ושתה אותה בעמדו על רגליו, כאשר יעשה לעתים רחוקות בהעסיק את דעתו מחשבה מטרידה. המשקה מעט יעודדו ויזרים “חִיוּת” בעצמותיו…
משם לא הלך אל ביתו – כיצד יבוא אל ביתו לפתע ומעודו לא קרהו לבוא אל ביתו בשעה כזו? – חשב: טוב לו לסור אל רעוֹ וידידו, אל סלים אלפיה, הנמצא לרוב בביתו.
סלים אלפיה, יהודי כבן ששים, נצר ממשפחה מיוחסה ועתיקה בעיר, חי עתה חיי נחת. לפנים היה חי חיי דוחק כאחד העם, והתקיים מיגיע כפיו, ממלאכת חיטוּת. אך מעת שנסעו שני בניו לאמריקה – זה כעשר שנים – עלה מזלו: בניו שולחים לו מכסת כסף הגונה מדי חודש בחדשו, המספיקה לו בהרווחה לצרכי חייו. מאז עמד סלים אלפיה ופטר עצמו מעול מלאכתו ושׂם עצמו אדם חשוב… אכן, עשיר איננו, אבל הוא “בלתי תלוי”. ואדם כזה – טוב מעשיר. אדם “בלתי תלוי” – היה אומר – שלמוּת בו. אף לעשיר חסרה מדת שלמוּת זו, שהרי גם הוא “תלוי” בעשרו, בדאגותיו, בנכסיו, בעצבוניו. והוא – לא כן עמו. אין בו לא מדבש העושר ולא מעוקץ העוני…
מתוך כך נראה סלים אלפיה כהולך בודד, יחיד ויהיר בשבילו המיוחד… מחזיק הוא בחנות קטנה לממכר אריגי משי דמשק אך לא לשם פרנסה אלא להנאתו. כיחס ה“חובב” לאיזו אומנות שהיא כן יחס סלים לחנותו: קמעא קמעא, דרך חרות ותענוג, יעסוק בה. עתים יסגרנה כליל ליום או יוֹמַים ועתים יאחר לפתחה בבוקר ויקדים לסגרה בערב, עד כי הרואה יאמר: כגביר הבורח מטרחה של בטלה ושעמום – כן בורח סלים לחנותו לעתים…
ומכיון שאינו כפות לעול פרנסה ואינו תלוי בדעת אחרים ב“רחוב” – על־כן צופיה עינו בשלוה ובמתינות לכל אשר יתרחש ברחוב. ומשפטו אשר יוציא מפיו גלוי וברור הוא בלי היסוס ורתיעה; דעתו וסברתו ישרות ונכונות בעיניו בלי פקפוק. ברי לו, כי הוא יודע הכל ומבין הכל לאשורו. הן “בלתי תלוי” הוא ואינו נוטה לכאן או לכאן, אלא לאמתו של דבר…
ועם זאת אין הוא רודף אחר הבריות להשמיע את דברו. חלילה לו. ולמה לו? מה יאלצהו להשמיע דבריו לבריות? הזקוק הוא למה שהוא מאחרים? לא לו, איפוא, “למכור” לקח ללא ידרשוהו; וכן אין הוא דורש כלל את הסכמת הרבים לדעותיו ולסברותיו… את דברו ומשפטו ישמיע לרוב לאזני בני ביתו ולמעטים ממקורביו. וגם זאת במתינות ובנחת יעשה. אין הוא נלהב לדבר ואין הוא אץ להוכיח ברוב דברים צדקת משפטו, אלא בבחינת: המבין יבין ולשומעים ינעם…
דרכיו אלה, דרכי גבר בטוח בעצמו, בדעתו ובהליכות חייו, ניכרים גם בדמות פניו ובהלוכו: קטן־קומה הוא, אך זקוף־גו ומורם־ראש יהלוך תדיר בצעדים מתונים מתונים, ועיניו הפקוחות, אשר מתחתיתן מכווצים קיפולים, נראות כסוקרות הכל במבט קר, עליון, מבין, כאומרות ברמיזה: ראו ראינו כהנה וכהנה, וגם רבות מאלה וגדולות מאלה ראינו בעבר…
ואכן רבות יודע סלים אלפיה לדבר ולספר מימים טובים אשר עברו ואינם… ויודע הוא לתבל דבריו גם במשל ומליצה וגם בפסוק מן התורה, כיאות לבן־משפחה מיוחסה וחשובה. ובין מקורביו המעטים המסבים לפניו בביתו, נכנס אליו לעתים שאול נחאס – ולרוב יחידי יכנס – ליהנות ממאמריו ומסיפורו של סלים.
בין שניהם נכרתה ברוב הימים ברית ידידות נאמנה ונודעה להם קרבת נפש מובנה בלי הרבות אומר ודברים. ידידותם היתה כנובעת מרגש ומדעת מלאים וחופפים, כדברי סלים עצמו: כל מין במינו ערב… שוים הם כמעט במדותיהם ובדעותיהם, ודומה תפיסתם בהליכות החיים ובדרכי בני אדם. גם שאול נחאס אינו מעורב כלל עם הבריות; גם הוא יחידי יהלוך בדרכו. מאז היה לבעל בעמיו, היינו לבעל בית חרושת, ראוהו בני־אדם והכירו בו ששתקן הוא ופורש מן הבריות. לבו לא ילך אחרי שעשועי הבריות ושמחתם ואזנו אינה קולטת לעגם. וכדרך הבריות בסקרנותם הרעה – יש ונפגעו משתיקתו היתרה והיו נטפלים אליו בלעג ובמהתלות, בעקיצה ובחריפות לגלוג – אך העלו חרס בידם: בשלוה, כמעט שלא מדרך הטבע, היה עונה לבריות מלים ספורות, קצרות, קרות, כמו היה “עורו עור גמל”, או יש שענה להם – בדומיה גמורה. וכשראו והכירו הבריות, שנתון האיש בכל נפשו ומאודו לעבודתו, לפרנסתו ולעניניו, עמדו ואמרו: כּילי הוא האיש בתכלית הכילות, חרד הוא על פרוטתו כעל נפשו ועל כן יירא מחברת בני אדם וממושב רעים, על־כן יברח לנפשו וישים עצמו ענו ושפל רוח. זה הכל. או הסכינו הבריות לראותו מהלך תדיר בודד וצנוע בשבילו, כנושא בקרבו סוד טמיר, והוסיפו ואמרו: סוד הממון הוא, שהוא נושא בחוּבּוֹ, שכן, ודאי, חוֹשׂך וצובר הוא ממון רב. ומאז הסיחו דעתם ממנו וחדלו מדבריהם.
אבל מעת שהתודע שאול נחאס לסלים אלפיה, מצאו שניהם חן וחיבה איש בעיני רעהו ויהיו למקורבים ולרעים. ואף זאת לא בהפרזה ולא בלהיטות, לא בבטול זמן רב ולא בבזבוז ממון – חלילה – אלא במדה ובתבונה: במוצאי־שבת, אחר ההבדלה, או פעם פעמים בימות השבוע בערב, ישבו הידידים – לרוב לבדם או בחברת איש אחד או שנים – בספת היציע אשר בחצרו של סלים והיו שותים קהוה ומעשנים נרגילה, מספרים ומשוחחים בדבר קורות היום או מפליגים בשבח ימים עברו, ולרוב – סלים הוא המספר ושאול השומע.
מסלים אלפיה נודעה חבה יתרה לשאול, באשר הכירו ומצא בו איש כלבבו: איש היודע לעשות דרכו ביחידות, לבלי “היות תלוי” בדעת אחרים ועם שקשור הוא במלאכתו עם רבים ושונים ב“רחוב” בכל זאת יודע הוא לתת לעצמו נתיבה בין הרבים ולא להתקל לא ברעתם ולא בטובתם. הוא, סלים אלפיה, מבין ויודע ששאול נחאס רק ישים עצמו איש תם, שאינו יודע לשאוֹל האוהב “לקנות” (לשמוע שיחה) מאשר “למכור” (לדבר בעצמו) אבל הוא, סלים, תיכן רוח האיש והכירו לאמיתו. לא זו לבד ששכל טוב לו ורוח נכונה בקרבו, אלא יודע הוא להביע מחשבותיו בנועם־לשון ותדיר יעשה דרכו בבחינת “סוף מעשה במחשבה תחילה”. ולא אחת נזדמן לסלים להכיר את טיב מידותיו של שאוּל כשם שהכיר את טיב כשרונותיו במלאכת האומנות שלו. ביחוד יזכור סלים בכל עת מצוא ענין אותה שבת עכורה, כשנתגלע ריב גדול בבית הכנסת אחר תפילת מוסף, בפגוע אחד העם, יעקב טַייאן, בכבוד החכם הגבאי. רבים עמדו נגד הפוגע בחימה בוערה והכוהו בלשונם – ויש והכוהו גם בידם – ומעטים עמדו לצדו של הפוגע והגנו בעדו גם הם בעזוּת־לשון ובתוקף־יד. והוא, שאול נחאס, שלא כדרכו מעודו, התחמם גם הוא וגער בפוגע והשפילו בדברי נאצה ובוז. ונתכערה אותה שבת מחילול בית הכנסת ומחילול שבת. אך למחרת היום הלך שאול אל ביתו של יעקב טַייאן (ובני ביתו תמהו וחרדו לבואו), עמד וביקש מיעקב מחילה בהכנעה וברוֹך לשון.
וכשסח שאול לסלים בשעתו כל אותו מעשה הוסיף ואמר: לאחר שפג כעסי, הייתי “ככלי מלא בושה”; דברים של בזיון שֶטחְתִי נגד יעקב טייאן הכאיבו לבי והעציבו רוחי ואמרתי אם לי יכאיבו הדברים עד כך על אחת כמה יכאיבו לו, ליעקב. ואף על פי שחטא כלפי החכם־הגבאי – מי אני כי אייסר איש ואגרום לו חרפה? וחזרתי וראיתי: דברים שאומר אדם לחברו בשעת כעסו כדי להשפילו ולבזותו את עצמו הוא משפיל ומבזה. ואנִי לא חסתי על כבודי והלכתי ובקשתי מחילה מיעקב, באשר סבור אני, הרודף אחר הכבוד דומה לרודף אחר צלו – היתפוס אדם צלו? ואילו הרודף שלום ימצא הטוב צועד לקראתו. ועוד אני אומר לך – הוסיף אז בדברו – כמה ימים, ואפשר שנים, דרוש לאדם עד שיעשה לו ידיד אחד ואילו שונאים רבים יכול אדם לעשות לו בשעה אחת. לפיכך אני תפלה תמיד, שיעזרני אללה ואברח תמיד משׂנאה, ממחלוקת ומרדיפת כבוד.
לפיכך ידע אליו סלים כבוד וחיבה. ושאול נוהג בסלים יתר כבוד ומכיר בו כחבר גדול ממנו בדעת ותבונה וביחוס אבות ותפארת משפחה, בעת שהוא, שאול, חסר מעלות אלו. אכן לא אחת השמיע סלים לאזניו, כי טעמו הטוב של שאול וכשרון אמנותו חשובים וטובים מיחס משפחה, כדברי המשל:
שָׁוְא לָאִישׁ הַמִּתְפָּאֵר: אָבִי, אָבִי –
נַעֲלֶה מִמֶּנּוּ הָאוֹמֵר: בְּכֹחִי, בְּכֹחִי…
ועתה, בהציק לשאול תשוקתו לדעת ולהכיר קורותיה, פרשת חייה והליכותיה של המרננת בדיעה זכאי גמר בנפשו לסור אל סלים ולשמוע מה בפיו.
כשבא אל בית סלים מצאוֹ שהוא מתקין בידיו להנאתו את הנרגילה לעשון אחרי פת שחרית.
סלים התפלא בראותו את שאול בא אליו בעת כזאת – עמד מיד ושאלו בחרדת־לב מסותרה:
– מה בפיך? – לטובה ברצון האלוה, היש דבר־מה חדש על הוורשה?
– לא, עוד לא, אבו כָאדֶר (אליהו, ע"ש בנו הגדול של סלים), רק… הציקתני רוחי לעת כזאת ובאתי אליך לשוחח מעט.
– טוב, טוב, תודה לאל – שב נא בטובך.
ישבו ישיבת קבע נוחה ופתחו בשיחה על עניני יום יום ומיד סיפר לו שאול נחאס, שהנה היה אצל ה“מרננת” כפי שיעצו גם הוא והשמיעו מה שהבטיחה לו ושאלו כבדרך־אגב, בהסתירו את רגשות לבו:
– מה דעתך, אבו כאדר, היש תקוה? היעלה בידה? אתה מכיר את הבריות ויודע את משקל דבריהם ומעשיהם…
– אם היא תצליח, אתה שואל – מה שאלה זו? אם עלה בידך להביא את ענינך עָדֶיהָ, – נגמר: “לך אכול בשמחה לחמך” – גמרת בכי־טוב את ענינך…
– הבטוח אתה ככה, חביבי? ואינך מטיל ספק?
– אחא, להוי ידוע לך, כי אחת כזאת יכולה לבנות ולהרוס, לנטוע ולעקור. כן, בחייך…
– במה כחה גדול? מי היא? אני – איני יודע מאיזו משפחה היא; אף לא ידעתי כי “היא כל כך”… אכן, ראיתיה ברחוב לעתים רחוקות – אבל מה היא, מי היא, מאיזו משפחה ובית ואיזו הדרך הגיעה למצבה – אינני יודע, אתה ודאי נהירין לך הליכותיה… כשם שאתה יודע קורותיהם ותולדותיהם של רבים מבני העיר… ואפשר אתה יודע את הוריה ואולי גם את זקניה…
– כן… נכון… אני יודעה מעת היותה תינוקת… כלומר ילדה… נערה… יודע וזוכר אני איך התחילה את דרכה…
– איך? חייך, מפליא הדבר לראות את מצבה ואת חצרה… ממש רוזנת היא, כאחת הגבירות מבנות הגדולים…
– שרשה של זו, חייך, הרֵעַ – פתח סלים אלפיה בהרחבת הדעת – נעוץ בקרקע משובחה: היא ממשפחה טובה – כלל לא מן הפשוטות; רובן של אלו ה“מרננות” הוא מן הדרגות הנמוכות, מדלת העם, שידעו “לעלות” ולעשות הון, אך היו גם “בנות טובים”; זו, בדיעה, היא בת שעיוֹ (ישעיהו) זכאי, ואביו של זה היה “חכם” בין החכמים, “חכם כמו שאתה רוצה” – חכם רבי ברוך זכאי, אני זוכרו היטב – אך הוא היה “נצרך”, עני כמעט; הוא מת לא זקן ביותר. השאיר משפחה. כשנפטר, היה בנו שעיו בן־גילי, בן שמונה־עשרה–עשרים, בקירוב כך. הבחור היה בעל קול נעים ובעיקר – היה כחו גדול בחריזת שיר, ובנגינה ב“קנון” (עוגב מזרחי); בראשונה עסק בכמה מלאכות ולבסוף נעשה, בהיותו כבן שלשים, מנגן בחתונות ובשמחות והיה שותף למוסה לאטי – הוא אבי שותפך, דניאל לאטי, האל ירחמהו…
– כן? כך ממש אתה אומר? – היה שואל כתמה – ונדם מיד…
– מדוע אתה מתפלא? מה פלא? כך היה.
– לא כלום… כלומר… אני תמה, שהיה דניאל שותפי כעשר שנים ולא סיפר לי מעולם שמץ דבר… מאום… אכן הוא אמר לי כמה פעמים שאביו מת עליו בילדותו ושאינו זוכר הרבה ממנו…
– נכון… ודאי שלא זכר הרבה: הוא היה עוד ילד באותם הימים, בזמן הקטרוגים, המריבות והאסונות… חכה רגע, אחא, ואחשב לך מספר השנים. – סלים אלפיה החל למנות באצבעותיו את מספר השנים שגר בכל דירה ודירה מאז ועד היום (בבית תורכיה גרנו שבע שנים, בית ויטאלי – חמש שנים, בבית פרג' – עשר או תשע שנים, ועתה, בבית הזה, – כשמונה שנים) הרי בדיוק, אחא, גזו וחלפו מאז כמעט שלשים או שלשים ואחת שנה. ובודאי, בבוא האסון, במות שעיו, שותפו של מוּסה, אבי דניאל לאטי, היה דניאל אז… בן שמונה או עשר – ולא זכר דבר ברור… וגם סוף־סוף היה אביו, מוסה לאטי, אשם במותו של שעיו, אבי בדיעה, זה היה ברור לכל – ודאי שמע שמץ דבר במשפחתו, אבל לא היה נאה לו לספר דבר… עתה, אכן שניהם בעולם האמת ו“אחרי־מות – קדושים אמור”…
– הי, חוג’ה סלים, האל יאריך חייך – כמה יודע אתה לספּר ולגלות… הרי צדקתי כשאמרתי לעצמי: לך אל חוג’ה סלים – הוא יודע… אבל מה הדברים שאמרת: הקטרוגים והאסונות וענין האשמה – הרי הכל מפליא ממש…
– פרשת הענינים – אמר סלים אלפיה, בהעבירו ידו על זקנו הקצר ובשאפו מלוא חזהו מעשן הנרגילה – היא פרשה “ארוכה רחבה”. ברם הענין היה בקצרה כך:
שעיו זכאי ומוסה לאטי היו שותפים מנגנים (קבוצתם היתה בת שלשה – היה עוד אחד אתם, פשוט, מקיש בתוף). הם היו מצוינים וידועים לשם ולתהלה. מוסה לאטי היה בעל קול חזק, יפה ומלא, ושעיו היה מנגן בעוגב – קולו היה נעים אך עיקר כחו היה במליצת השיר, בחבור חרוז ודברי נעימות וחן לשומעים. הוא היה בעיקר מחבר, ומוסה – שר ומזמר. הם היו מוזמנים פעמים רבות גם אצל מוסלמים נכבדים; גם בעיניהם היו חשובים, אף כי להם יש תמיד אומנים מפורסמים בשיר ובזמר, היו יודעים ומכירים בערכם של ה“מנגנים היהודים”.
אבל אחרי שנים מספר החל השטן מרקד ביניהם, בין שני השותפים; החלו סכסוכים ודברי קנטור, – הלא יהודים בלי שנאת־חִנָם הם כדגים בלי מים – לדאבון לב… איך שהוא – התגלעו מריבות וקטטות ופעם נפרדו ושוב השלימו ולבסוף, באחת החתונות (אני, חייך, זוכר את הבית, בבית מטלון היה זה ואיני זוכר חתונת מי היתה…) איך שהוא – קמה לפתע ביניהם קטטה גדולה: “אמרת לי… אמר לך… ספרת ככה… שמעתי כזאת…” כנהוג – ולהטה המריבה. שעיוֹ, מתוך מכאוב הקנטורים, קם ונפץ את העוגב על ראשו של מוסה לאטי – וקמה המהפכה ונפרדו לגמרי. כל אחד מהם סדר לו קבוצה מיוחדה והיו מתחרים ונוהגים מנהג איבה ובזיון איש ברעהו – כדרכי יהודים. אך מוסה לאטי, שהיה בעל הקול המופלא, היה גם המצליח. הבריות לא ישימו לב כי שעיו היה בעל רגש, משורר, בעל לב. הן הבריות משתוקקים ליהנות ולהנעים את לבם, ואל הנפש – אל השירה – מי ישים לב? אחד מני אלף! והיה הרבה מן הכאב והצער לראות במנת חלקו של שעיו. מוסה לאטי היה הולך ומצליח, פורח ועולה (אף כי היה שר אותם השירים והמוָאלים (רומנסים) שקבל מעודו מפי שעיו, אלא שהיה משנה ומקלקל בהם קצת) והיה מתברך גם כ“משורר”. בקצור: זה עלה מעלה מעלה וזה ירד מטה מטה. שעיו הלך ונשכח והגיע לדרגה תחתונה, עד שאיש כמעט לא היה מזמין אותו ואת קבוצתו – הכל נהרו אחרי מוסה לאטי. ובביתו של שעיו, כמובן, עוני ודוחק, מצוקה ומחסור. וכשהגיעו מים עד נפש – עשה מה שעשה…
– מה עשה? מה היה? – שאל שאול נחאס כילד המרותק אל ספור מלבב ונוגע אל לב…
– מסכן, האל ירחמהו, הוא נסגר ביום אחד בבוקר במחסן ריק שבביתו במנעול ובריח (בני הבית הלכו להם), שפך על עצמו צלוחית של נפט – הדליק ועלה בלהבה! אזכור כעת כל דבר אותו היום “המר והנמהר”: קולות יללה מחרידים היו עולים מגרונו של שעיו מתוך החדר הסגור: “הניין” (להנאה) למוסה לאטי! בַּשׂרוּ למוסה לאטי! ישמח אלי גיל!… אלי גיל!… כך היה צורח ומילל, משמיע צעקת מכאוביו בלגלוג כזה המר מהמות עצמו – והמחסן סגור ומסוגר.
– האל יסתיר, האל יצילנו – ענה שאול בלחש לשון ופניו היו אחוזים כאב ועצבות. ואחר הוסיף ברוב רחמיו: – למה עשה כזאת? האני אשׂמח את אויבי? אפנה לו את הדרך? אדרבא: אשרוף אותו! ישׂרף הוא!… אה!
– הי, חביבי, הן משורר היה האיש… בעל לב זך וישר. אש תמיד יוקדת בלב המשורר על העושק ועל העולה ועל הזדון אשר ירמסו את האדם לעין השמש… וכלום יוכל איש כמוהו להתנקש בנפש אדם? ההוא ירצח את הנפש, יתן את אשת חברו אלמנה ואת בניו יתומים? כזאת לא יוכל עשות משורר; ומאין ביכלתו לעשות בנפש רעהו – עשה בנפשו. הוא בחר להשרף מאשר לשרוף אחרים… כזאת יעשה משורר…
– היה משורר, אתה אומר, – הפליט שאול בלא דעת, כמבקש להתנחם ולהרגע – ולא יכלו להצילו, לרפאו?…
– הרבה עמלנו. כל הרחוב המה וגעש. אך לשוא: הוא חי שלשה־ארבעה ימים ומת. אך אשתו, זאת אם בדיעה ה“מרננת” (מה שמה? לא אזכור – היא ודאי זקנה עתה) – היא היתה אשה עזה ואמיצת לב. היא ידעה לתת דרכה במים הזידונים ולהושיע לה. בראשונה באו לעזרתה אחדים, אנשי־חיל מבני העדה, אך כמה יכלו לעזור למשפחה שלמה? מלבד בדיעה הבכורה, שהיתה כבת עשר, היו כנראה עוד שנים או שלשה בנים קטנים. היא היתה מלאה חמה וזעם וגם לא רצתה לקבל עזרה. היא אמרה תמיד, שהיא תקוֹם את נקמת בעלה. את הבנים מסרה לאמא – והיא עצמה היתה ל“מרננת”, ואת בתה זו, בדיעה, – כשהיתה עלמה צעירה, אולי בת שש־עשרה – לקחה אתה והיא שרה בבתים מכובדים אצל המוסלמים עם אמה.
כך היו הקורות. ותשאל: מה היה על מוסה לאטי? מן השמים נקמו בו: אחר זמן קצר נפסד קולו. קרהו מקרה ונצרד קולו – ונשאר צרוד. גם הוא מת ביגונו כעבור שנתים־שלש אחרי מות שותפו שעיו. הבריות היו מספרים שהיא, אשת שעיו, השחיתה את קולו. היא השקתה אותו בסתר, על ידי שליח, גללי־יונים (דבר בדוק ומנוסה לקלקל את הקול) וכן נקמה את נקמת בעלה. – אלה דברי הבריות. אני ספרתי לך הנגלות, דברי הקורות כפי שקמו והיו בזמנם – והאל יודע הנסתרות…
– יברכך האל, חוג’ה סלים, ינעמו דבריך לאוזן השומע. מה טוב כי עלה בדעתי לבוא אליך, אבל אשאלך בטובך, איך למשל, איך… עושות עושר אלו “המרננות”? האם הן סתם “נשים רעות” כרגיל? אתמהה?
– לא, אחא, סתם “נשים רעות” יורדות וכלות, נמקות ואובדות, ואלה, להפך, עולות ומצליחות… אלו אינן “סתם רעות” – לא.
– זוהי, חייך, כונתי… כלומר, שואלך אני, מה בעצם עסקן? במה כחן גדול? שהרי אני איני יודע ואיני מכיר דבר מהן, אך האמת אגיד לך: זו למשל דמתה בעיני ממש ממש כאשה טובה – בכל אופן: בעלת לב טוב… רחמנית… ומבט עינה טוב וישר…
– להגיד ברורות במה ואיך כחן גדול – ואין באפשרות אדם… כלומר: זוהי יכלתן שהן יכולות ולא אחרות… ואני, אחא – הצטחק ואמר סלים בבדיחה – נשבע אני לך, שלא הייתי מעולם “מרננת”… חה…חה…חה… וגם, שבח לאל, גם בימי הבחרות ו“הבערות” לא הייתי אלא מעט בחברת מרננות, הכרתי מהן, דרך ארעי, אך קצת, מעט מזעיר (חי פרעה, שאתה חושד בכשרים בלבך ברגע זה – הצטחק שנית חוג’ה סלים להנאת איש שיחו) – איך שהוא מהמעט שהכרתי יודע אנכי, שכחן של אלו גדול בדיבור. מלבד מעלות אחרות (יופי, קול נאה) הן בעיקר בעלות “מענה לשון”, יודעות הן לערוך שיחה ודברים במסיבה בטוב־טעם, לשאת־ולתת בנעימות ובחן – וכך כופתות הן אליהן את הגבר. גבר – על הרוב מוסלמי, שיש לו הרבה, ואפשר “לחלוב” אותו ולזכות ממנו ביד רחבה. אכן לגבי המוסלמים שאין להם בחייהם חברת נשים, שנשותיהם אחוזות לרוב פתיות ושממון, מחמת היותן תמיד סגורות וגלמודות, הרי אלו ה“מרננות” בעליזותן, בעירנותן ובכח דיבורן מהממות את ראשם – וכך הן כובשות להן “אהוב” אחד או מושכות פעם את זה ופעם את האחר, אך עיקרו של דבר – חכמה יש בהן, פקחוּת, ויותר מזה: כח “רוחני” יש לאלו, שכן אתה מוצא ש“מרננת” אחת שולטת על ראשו של מוסלמי – לפעמים שר או נכבד – עד שהוא כרוך אחריה, כעגל אחר הפרה. ודע שכן הוא, שהרי רבות אִווּ לעשות להן שם ולהיות “מרננות” – אך לא עלה בידן. הן היו, כמובן, לדבר אחר… כי, אם גם היה להן יופי וגם קול נאה, אך הן חסרו את העיקר: החכמה, ה“כח הרוחני” של ה“מרננת”.
– נראים דבריך ונכוחים, חוג’ה סלים – ענה שאול כמסכים וכמחזק דברי חברו – עתה מבין אני… כך הוא הענין…
– ומזאת המרננת, מבדיעה זכאי, יודע אני ענינים הרבה, דברים ומעשים נאים, שהיו לשיח בפי כל בשעתם, אבל הן הכברתי מלים למדי היום – ואתה ודאי טרוד אתה בעבודתך.
– לא לא, חוַאג’ה סלים, היום חש אני בראשי, ואין דעתי נתונה כלל לעבודה, פנוי אני, אדרבא: ספּר ככל שיש עמך ואודה לך מכל לב.
– אם כך – שפיר. אסיח לך קצת דברים, עד כמה שנשארו בזכרוני, מ“גלי הימים” שעברו. אכן, ענין אחד ממעשים נאים שלה, קרה לא מזמן רב, בערך לפני שש או שבע שנים. שמעתי הדברים בשעתם מפי אישנו היקר אבו ג’מיל רבאני, שהיה בעצמו נתון באותו ענין. ומעשה שהיה כך היה:
עדתנו, כפי שאנו יודעים, עזובה לרוב כל ימות השנה, בעוונות הרבים, כצאן אשר אין להן רועה; רק סמוך לחודש ניסן, כשיש הכרח להכין “חטי דפסחא”, היינו: מצות לפסח, לדלים ולנצרכים שבעדה, אז מתעוררים מספר אישים מן “הגדולים”, עושים עצמם “ג’מעיה” (ועד), מנדבים הם בעצמם סכומים הגונים, מקבצים נדבות מכל סוחר, שאפשר “להוציא” ממנו וכך מכינים חמשים־ששים קנטאר2 מצות לארבעת או חמשת אלפים נפש מן העניים. והנה אותה שנה, כלומר: לפני שבע שנים כאמור, לא הספיקו כל הנדבות שאספו מן הסוחרים, וכמה שחזרו על כל הפתחים של הנכבדים – לא נמצא נדבן נוסף והיה חסר סכום גדול, קרוב לשני אלפים גרוש, בערכך: 12־10 לירות זהב. אז השמיע דברו אחד מן הועד, שינסו דבר אל המרננת בדיעה זכאי, שידועה היא כנדיבת לב. אבל לשם כך היה צריך מי שהוא לילך אליה לשדלה בדברים ולא היה נאה לאיש מן הועד ללכת אל המרננת. ברם נאמר: “ההכרח לא יגונה”. ומתוך שהשעה היתה דחוקה פנו אנשי הועד ובקשו עצה מנכבדנו אבו ג’מיל רבּאני. והוא, כשראה שהענין נתון במיצר – הסכים לסור אליה בכבודו ובעצמו. הלך ודיבר מה שדיבר לאזניה – לא השאתה ולא השתהתה – מיד נאותה לו ושקלה לידו עשר לירות זהב “רַנות” (שלמוֹת, עוברות לסוחר). חייך, כך שמעתי בשעתו מפי אבו ג’מיל עצמו.
– אללה, אללה – מה אתה סח? לולא אתה המספּר, לא הייתי מאמין למשמע אזני, הרי זו אשה עצומה!
– אל נכון כך היא. ועוד אזכור ענין נאה אחר, יותר גַ’וְהַרִי (פניני, נעלה). המעשה היה לפני “ענין המצות” או אחריו – לא אזכור בדיוק. אז גרה היא עדיין בחצר קטנה ויפה ברחוב אלרַהְבִיָה, סמוך לרובע הנוצרים. בימים ההם הגיע לדמשק אחד הבחורים הדמשקים, מאלה השוהים באמריקה כמה שנים ועושים כסף רב. שמו, כפי שאזכור היה חיים דַעְבּוֹ. הוא בא לדמשק כמשפט הבחורים הדמשקים, שבאים במיוחד לדמשק לקחת להם אשה מעיר מולדתם – ושבים עם בחירתם לאמריקה. הבחור דידן, חיים דעבּוֹ, בחר לו נערה יפהפיה, מן המהוללות שבעיר, בַהִיָה חסין שמה, אם כי היתה בת אלמנה מדלת העם, שאמר: כבוד וממון יש לו משלוֹ למדי ואין חסר לו דבר זולתי אשה יפה. והבחור קרוב־משפחה, קרוב רחוק, לבדיעה זכאי – ושמחה שמחה גדולה, שנפלה בחלקו של הבחור נערה חמודה זו.
אבל הנערה היתה ארוסה מכבר מילדותה אל בחור אחד יחזקאל חַלַבִּי בנו של יוסף חלבּי, בעל חנות קטנה ב“רחוב”, כי היו שכנים עם האלמנה ג’מילה חסין, ומילדותם יעדוּ את יחזקאל לבהיה. וכשגדלוּ, ערכו האירוסים כנהוג. אולם בבוא הבחור העשיר מאמריקה, חיים דעבו, והזיל כסף וזהב לרוב לכלה ולמשפחתה, עמדה האלמנה ובטלה האירוסים עם יחזקאל, והשיבה המתנות והתשורות ששלח לכלה במשך הזמן.
תקצר הלשון מתאר עד מה הדאיב “השבר” הזה את לבם של כל משפחת חלבּי. המריבות והצעקות לא פסקו ימים על ימים. יוסף חלבי היה זועם וצועק: כשם שזו ג’מילה הבזויה, הבוגדה, עשתה לו “שפיכות דמים” כזו, כן הוא ישפוך דמה, ירצחנה נפש, בשער בת רבים.
והשכנים מסביב, הקרובים והרחוקים, יש מהם, שהיו מוסיפים שמן על המדורה והיו מביאים רכילות בלשונם ממשפחה אל משפחה ומרבים שנאה ותחרות ויש שהיו מצדיקים את האלמנה לאמר: מה חטא ומה עווֹן ביד אֵם, שמצאה מזל טוב יותר ליתוֹמה? הכי גזלה, או פשעה, או קללה?
אבל חמתם של יוסף חלבי וכל בני משפחתו לא שככה, והיו רבים חוששים פן יפגע הלז בג’מילה או, חלילה, יתנקש בנפשה, או שמא יעשו רעה לבחורה התמה.
מתוך כך יעץ מי שיעץ, שילכו אנשי החתן יחזקאל חלבי אל קרובתו של החתן העשיר, אל בדיעה זכאי, יספרו לה על דבר העול והבושה שגרם להם הבחור העשיר – והיא, שטובת לב היא ונוהגת ביושר ובצדק, תשפוט ותפסוק דברה. בני הבית הפכו והפכו בעצה היעוצה, סברו וקבלו.
יא, שאול חביבי, לא אאריך בדברים כי תקצר שעתי מהכיל שיחתי. בקיצור אגיד לך: כשבאו אליה משפחת חלבי וסחו לה הענין אמרה: כלום בית דין אנכי, או ראש העדה? לכו והדיינו עם ג’מילה לפני הרב – אשר יפסוק הרב – כן יעשה.
אולם משפתחו האב והאם “סגור לבם” לפניה והסבירו לה, שלא על כבודם ולא עצמם הם קובלים כי על “הילד” כלומר: על הבחור “שנפשו קשורה נפשה” מילדותם ועלול הבחור לחלות ולמות ביגונו – והוסיפו דברים על דברים – נכמרו רחמיה ואמרה, שיסורו אליה למחרת היום לפנות ערב.
משבאו למחר בשעה הנועדה “בית חסין”: האב והאם והבחור יחזקאל – מצאו בליוואן (אכסדרה) יושבים ג’מילה האלמנה ובהיה הכלה והחתן העשיר. ובדיעה הושיבתם בכבוד אלו מול אלו. הגישו קהוה וכיבוד למסובים – ומיד פתחה בדיעה ואמרה: שמעו נא אורחַי, אמש כל הלילה כמעט, חשבתי והפכתי ב“מציבּה” (בצרה) הזאת ונתבהרה לי כאור השמש בצהרים מחשבה אחת, והיא: אין הצרה הזו שייכת לא לך יוסף, ולא לאשתך ולא לחתן החדש ואף לא לג’מילה אֵם הכּלה – אלא רק לאחת: לבּהיה, לכלה עצמה – היא העיקר. כולכם אינכם אלא כענפים של אילן ואילו היא, בּהיה, היא שורש וגזע האילן. לפיכך אשאל עתה לעיני כולכם את בּהיה החביבה שאלה אחת ואשביענה ביפיה ובזוֹהר פניה כי תענה לשאלתי לאזני כולכם את האמת הגמורה שבעומק לבה, ואז, לפי תשובתה יצא המשפט לאור.
אז פנתה אל בּהיה ושאלתה: גלי נא את לבך לעמקוֹ, אל תתני דעתך לא לאִמך, לא לחתנך החדש ולא לשום איש אלא אל אללה ישתבח ויתעלה, שיודע סתרי לב אדם ואמרי גלוּי: האם את אוהבת את חתנך הראשון את יחזקאל, או שאין לבך אחריו עתה? דעי כי אַתְּ העיקר בכל הענין, את העדה ואת הנתבעת והתובעת ואת השופטת. אם לא תאהביהו – חפשיה את ממנו ויהיה לך חתנך החדש לטובה ולאושר בחייך. ואולם אם בלבך תאהביהו ורק בגלל רצון אמך ובגלל העשירוּת של החתן החדש סתמת אהבתך בלבך, הרי יכולה אַת עתה לשוב אליו ואללה, הכל יכול, ואני בידי הקצרה, נעזור לכם כי תחיו בטוב ובנעימים כמו ברוב עושר.
אך התמה דבריה נראו פני בהיה חוְרים ועיניה מביטות בתמהון והיא מחרישה כמשתאה.
חזרה בדיעה ואמרה: התאמצי, אחותי, והגידי דברך כאשר עם לבך. אל תפחדי, מפני האמת לעולם אין לפחד –
אז דובבו שפתי הנערה: “אוהבת אני אותו את יחזקאל מכל לבי” – וּפרצה בבכי – –
– השלום, השלום לפיך, אמרה בדיעה, ניגשה אליה ונשקה ואמרה: תנו ידיכם יחזקאל וּבהיה וכרתו ברית אירוּסין מחדש.
אז לקחה את הבחור חיים דעבו לחדר אחר ודיברה עמו אשר דיברה ואחר כמה רגעים יצאה ואמרה: הנה גם חיים נותן ברכתו לכם וגם לו אעזור ככל שאוכל למצוא לו בחורה אחרת טובה ונאה כלבבו.
– אללה אללה – קרא שוב שאול משתומם – באלוהים! הרי זו חכמה כשלמה המלך. עתה מבין אני ויודע מה מופלאה אשה זו.
פני סלים אלפיה היו מאירים מהנאתו משׂיחוֹ והוסיף עוד לאמר: ויש עמי עוד ענין ארוך, שקרה פעם לבן דודי, הוא כוּדוֹר מנצוּר, עם בּדיעה
– תן, תן “דכילךּ אנא” (תחת חסותך, עבדך, אני) ספּר ואשמעה.
אותה שעה נכנסו לחדר שני סוחרים, שבאו אל חוואג’ה סלים בענין עסק. ושאול נחאס נאלץ להיפרד מעם רעהו בקבלו הבטחה מפיו כי עוד מועד
לשׂיחה.
III
אחרי צאת שאול נחאס מעם בּדיעה נשתהתה במקומה אחוּזת הרהורים שעה ארוכה וחכתה עד שוב אמה מן השוק. אמה יודעת מאד כי בבוא איש, יהיה אשר יהיה, לדבר עם בּדיעה או לבקש דבר מידה – אין “מן הנימוּס” כי תהיה נוכחת היא בשעת השׂיחה – זה דרכה מאז…
כששבה האֵם מעבודותיה הקלות אל מושב הבוקר ושתיהן המשיכו לעשן את הנרגילוֹת שלווֹת ומתונות כרגיל – פתחה בדיעה ואמרה: הידעת, אמי? הוקל ללבי מבּוֹאוֹ של האיש הטוב הזה לעת הבוקר… אחוש בנפשי ברורות כי לטובה יהיה בואו… וגם גמרתי אומר בלבי את אשר עלי לעשות ולפעול, למען עזור לאיש הזה וגם למען הָתֵם מצוקתי אני…
– ברצון האל… בעזרתו יתעלה… מה רצה?… מה ענינוֹ?
היא שבה וספּרה באזני האֵם את פרטי הדברים בדבר בית המלאכה וגם על דבר האלמנה והיתומים של דניאל לאטי הודיעתה ואת אשר הבטיחה לתת להם דירה בחצר הקטנה…
שמעה אמה וקדרו פניה בלא רצונה. היא אמרה כמו לתומה: לזרעו של מוּסה לאטי… הורג אביך… זה הגמול אשר תשיבי להם?…
– אַל, אמי, – אמרה רכות וחרדות – אל תעירי, בשעת בוקר טובה זו, רגשי נקמה וטינה בלבך! לא מן הצדק הוא. האבות כשלו ונפלו, שגוּ וגם חטאוּ, והנה – הם אינם, מכבר אינם, ולמה נמשיך אנו את האיבה והרעה? הידוע לנו מה יביא עלינו יום המחר? אני, להפך, אמרתי בלבי: בזאת יוּכּר לב איש אם זך ואם ישר הוא: בסלחוֹ לשֹונאיו – ומה גם לבנים ולבני הבנים של השוֹנא, אשר לא ידעו רעה; אף אני עצמי לא אזכור הרבה, ומה ידעו הילדים מכל העבר? עלינו לרחמם – למען ירחם “המרחם” עלינו. איך אומר המשל?
— הַשּׁוֹכֵחַ לַבְּרִיּוֹת אֶת הָרָעוֹת
יִשְׁכַּח רָעוֹתָיו “זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת”.
כן דעתי, אמי; כי נגעו דבריו אל לבי, יען אראה את בני שׂוֹנאינו דלים וריקים, ואני – השבח לאל יתעלה – מלאה ומאושרה…
– טוב, בתי. אם זה רצונך ולבך נקי וקל נגדם – יהא שמך מבוֹרך. ינצרך האל בעד טובך. הן כזאת אומרת אני תמיד: כל טוב לבו של אביך עבר אליך. ואני, חלילה, לא אתערב ולא אפריע במאום. עשׂי הכל כרצונך. אני שמחה. כי הוּקל ללבך עד כה מבוא האיש ומדבריו; שלוַת נפשך ועליזוּת רוחך – יקרות לי מכל…
– כן. לא אדע מדוע, חי האל, אך ברור אחוּש, כי שפרה עלי רוחי אחרי צאת האיש. הולכת אני וחושבת בלבי: אַת, בּדיעה, בוטחת תמיד בחסדי אֵל ומפעליו בכל לב. האל ישתבח, הנוהג עולמו ברוב פלאות, לא יעשה עַוְלָה אתי. כי מה אָוֶן פעלתי ומה הרעוֹתי לאיש, קטנה או גדולה, כי יסיר עינוֹ מעלי לפתע? ולמה יעלים פניו ממני – ואני זקוקה לחסדי האל ולרחמיו. על כן אמרתי בלבי: טועה אני. לשוא אדאג ואגרע שינה מעיני. לא מחכמה עושה אני, כי אמשוך עלי בידי עצבת ודאגה. הן זאת דעתי כל הימים: רבות תלאות יביא האדם בידיו על ראשו. מבלי הבין את דרכי האל ורצונו – יזיק לעצמו וישׂים באלהים, חלילה, תִפְלָה. – ואני, איפוא, מדוע תעגם נפשי עלי כל הימים האלה? האדע נאמנה כי סר לבו של חג' רשיד מאחרי? לא, לא אדע עוד. ספק לי בדבר. וּמספק בלבד מעמיסה אני על נפשי יגון ונכאים יותר מאשר יוכלו להרע לי עשרה שונאים כאחד.
היא שאפה אל קרבה מצנור הנרגילה שאיפה ארוכה־ארוכה, באחוז בה המון הרהורים ועשתונות…
– צדקו דבריך, בתי, וגם נעמו – ענתה אמה. כזאת אחשוב גם אני בימים האלה. והאם לא אמרתי לך כזאת גם אתמול וגם שלשום? ודאי: גבר כמוהו, כחג' רשיד, בעל כבוד כמוהו – לא ינהג מנהג זולים ונוכלים. אין זה מדרך נדיבי עם, בעלי שׂררה וכח, להתחמק ולבגוד בגד ללא סיבה… הן רבות ראינו בימי חלדנו תכונות ומדות גברים מינים ממינים שונים – אך כאצילותו ונדיבותו לא ראינו…
– לא זאת דעתי, אמי. חשש וספק יש ויש בלבי. ללבי לא אוכל התכחש. אך אומרת אני: אל לי להדאיב ולהשחית נפשי בידי. חששי הוא, כי… הגבר, סוף־סוף, גבר הוא… נפש הגבר היא כרוח המרחפת אשר אין לתופסה ביד… ידעתי כי עד כה, אמנם, אהבני בלא לב ולב… רבות בחנתיו – ונוכחתי באהבתו, אך הנה, כנראה, בא הקץ… כי אולי קָץ בי… אהבת הגבר לאשה היא כפקעת חוטים – ותהי הגדולה ביותר – אשר אנו, הנשים, אורגות ממנה את ארג חיינו בזהירות ובלאט, בחכמה וברכּוּת; ואם נצליח – הנה כל הצלחתנו היא אשר לא ניתן לחוט להינתק לפתע, אך למנוע בעד סוף החוט – לא נוכל. הן לחוט הפקעת יש “סוף”… וכי יקוץ גבר באהובתו – ובא הקץ…
– ואת, בתי, רחוקה את מה“סוף”… ישמרך האל מפגע ומכשול… עודך באבך… (תנקב העין הרעה ותכלה!) השבח לו יתעלה – רעננה את וצחה כבת עשרים וחמש או עשרים ושמונה – בלי עין רעה!
– לא, אמא… לא אתנחם לשוא. זאת לא זאת. לא מכבר, לפתע, הבחנתי מלבד שנים־שלושה קמטים, אמנם קטנים וגם דקים מן הדקים, פה (בזויות העינים) – גם קמט זה לאורך המצח כמעט (דק וקלוש עודנו, כחוט השערה הנדבק לבשר, אך הוא ישנו) ועין הגבר כעין הנשר לראות ולחדור אל פני האשה, אל גופה, וגם אל לבה… והן אלה הם שליחים ראשונים, המבשׂרים תחילת כמישה, ראשית זקנה.
– הגזמת בתי; נהפוך הוא: אין כגבר כבד־ראוּת בפני אשה. יש אשר לא יביט ולא יראה בעיני בשר, כי בעיני אהבה. ועיני אהבה לא יבחינו גם ביבלת אשר בפני אשה, כאשר לא ירגיש הגמל בקוצים הגדולים אשר ילעסם בהנאה…
– כך יהיה לגבר הרעב, כגמל במדבר הריק. אך הגבר השׂבע, נקדן ובררן כסוס אציל, אשר לא יתן ראשו באבוס אם אבק מעט בו… ואני מכירה לב גבר… ולב חג' רשיד יותר מכל איש אחר… אבל אשר אמרתי הוא: לא אתאונן על עצמי, ולא אגרום רעה לנפשי בידי, גם לא אקבוֹל על מפעלי אֵל בעולמו. מה כי אתרעם ואַלִין? הישנה אלהים את דרך הטבע בשביל בּדיעה זכּאי? כך ברא הוא את עולמו – אשר אחרי חוסן ובחרות, און ורעננות, יבואו הקמטים בבשר האדם. אין מנוס מהם, היום או מחר – בוא יבואו. אכן מה רציתי כי יארכו ימי אתו עוד שמונה או עשר שנים. ואת זאת אתאמץ לעשות, ככל אשר יעלה בידי וככל אשר יאבה אלהים לעזרני. לעת כזו מאמינה אני בכל לב, כי אעשה ואצליח. הביטי, אמי, וראי כמה אותות טובים לי מעת בוא האיש הזה בבוקר:
האחד: כי נקרה אלי דבר צדקה וחסד בבוקר, בשעה הראשונה – וזה סימן ליום “מבורך”.
והשני: כי בא האיש בדבר סף הוורשה שלו והזכירני כי גם הסף שלנו – סף ביתי זה – אין כמוהו לברכה ולאושר. הן הרבה מאשר לי – ממנו הוא… על כן אבטח: מסף ביתי זה לא אדע לעולם מכשול ופחד.
והשלישי: כי אעשה חסד ואמת עם המתים – ואין גבול, כידוע, לגמול מעשה חסד עם השוכנים בעולם החסד והאמת.
והרביעי: כי בא איש במצוקתו לבקש ישע ממני לתומו, עת אני עצמי נתונה כיום במצוקתי. והמצוקה הרבּה, הכפולה רומזת ישועה, כאשר יאמר המשל:
עֵת הַחשֶׁךְ יִגְבַּר לָרוֹב –
זֶה אוֹת: שַׁחַר יוֹפִיעַ בְּקָרוֹב
והחמישי – כי עלה בדעתי, מתוך שׂיח האיש הזה, רמז־רעיון, בּרק מחשבה, כברוֹק ברק באפלה, והוא עדיין כסוד כמוס עמי, אבל אצפה לימים כי יגלו פתרונו. הנה – בכל האותות האלה רמז ברור כי עוד תיכון אהבה נאמנה אלי בלב חג' רשיד – ימים ושנים.
על דברים סתומים אלה אמרה אמה דרך זהירות:
– ברוך טעמך, בתי; הן תמיד – בעזר אללה בראשונה – אסמוך עליך באשר תהגי ובאשר תעשי, כן אבטח בך גם הפעם, אבל מהו שעלה בדעתך לעשות בדבר חג' רשיד?
– כן. היום או מחר כאשר יביא הסבּל דבר־מה, את אשר ישלח כרגיל – לא אקבל דבר. את הכל אשיב אליו ואשלח להגיד לו על ידי שחאדה (שם המשרת), כי אין לי צורך עוד בנדבת ידו… גם אצוהו להגיד לו, כי בעוד ימים מספר אסע מכאן לכל ימות הקיץ ללבנון…
אמה שקעה בהרהורים נוגים ואחר אמרה:
– אתמהה עליך. העמוֹ תנהגי בתקיפות כזו? “לפי מחשבתי”, לא צדקת בתי. להשיב לאחד כמוהו את אשר ישלח – הן עלבון הוא! השכחת בעצבונך, מי הוא חג' רשיד? האם לא נקל לו לזרוק אלף זהובים – לא בדבור כי אם ממש – ובלבד שלא יִפָּגע כבודו?
– ידעתי, כי לא תצדיקיני. אבל הביניני, אמי. מחויבה אני לעשות כזאת. לא מפני שלא אוכל נשוא עוד ספק ודאגה בלבי, – אכן הספק יאכל את לבי, אך לא הוא אשר יאלצני לאחוז בדברי רוגזה כאלה, אלא חייבת אני קודם כל לאלצו לבוא אלי, כדי שאדע מה אתו? מה ישׂא בנפשו? ואז אדע איכה אכלכל דברי כשורה ואיכה אעשה דרכי הלאה בתבונה.
– בתי, דעי וחשבי את צעדך… חשבי את חשבונך: בשמונה השנים הללו לא ראית ממנו כי־אם טובה ואושר – כספך הגיע לאלפַּים זהוב ומעלה, אל תסכני את אשרך בדבר חפזון. החפזון – מן השׂטן!
– הנה, אמא, אַת שׂמה לבך אל חשבון הרכוש והכסף – ואל חשבון חיי לא תביני… מה אעשה בחיי אלה מבלתי לב חם, לוהט וצמא אהבה אלי? מעודי לא שׂמתי לבי לכסף. אהבתי את הכסף בשביל חיי, ולא נתתי את חיי בשביל הכסף… אהבתי את צהלת החיים, את מנעמיהם וגם את סכנותיהם, ואת יודעת כמה נאבקתי בחיי עם גדולים ותקיפים! – ועתה?… עתה לא אחוש בי הכחות להחל בפעם השלישית מערכה חדשה… לשבות שבי מחדש… אוהב חדש… גם חיל למלחמה לא יוקח כבן גילי… זהו חשבוני… אך גם בשביל חשבונך – חשבון הכסף – דרוש לי לב מלא, גדוש אהבה. וידעתי: הכסף לא יבוא ולא יזרום אלי אם הספק והפקפוק יתחילו לשכון בלבי.
ועתה, כאשר יבוא החג' אלי, אדע לכלכל דברי במשפט ואדע מה אתו ואתי.
– אני יראה הפעם מתקיפותך זו. אל תאשימיני בדברי. לבי חרד.
– ולבי – עתה שלו שלו ושקט. תמיד בטחתי באלהים והשגתי את הרצוי לי. תראי כי, בעזרת אללה יתעלה, ימהר לבוא אלי. אז אחליק את עניני, אערוך ואפעל ככל אשר עם לבי.
בּדיעה קמה ממקומה, עודדה את אמה בדברים והלכה לעסוק באשר לה, כי ארך מושב הבוקר היום מכל הימים.
IV
בּדיעה עשתה כאשר אמרה: ביום הרביעי בבוקר, כאשר בא הסבּל עמוּס סל כבד מן המַשְׂאֵת השלוּחה אליה, נתנה לו להינפש כרבע שעה – ואחר שלחתו עם הסל חזרה. שחאדה המשרת ליוה את הסבּל.
אחרי שעה ארוכה שב המשרת והודיעה, כי חג' רשיד אמר כי יבוא אליה מחר, ביום ששי לפנות ערב – כי רק אז יפָּנה מטרדותיו.
אותם שלושת ימים היו ימי צפיה וקוצר רוח, לא לבדיעה, כי אם לאמה; וכל שנזדמנה שעת־שׂיחה לבדן, היתה האם מנסה לגעת, ולוּ נגיעה קלה, בענין חג' רשיד, אבל בּדיעה הֵסֵבה, כלאחר יד את השיחה למסלול אחר. ואם כי גם היא ידעה בקרב לבה טעמה של צפיה, אבל גברה על עצמה, האריכה רוחה, כשדעתה קבועה עמה ונהגה כמשפטה וכדברה לעת מצוא, לאמור: בראשונה – חשוֹב, בשניה – שקוֹל, בשלישית – בחוֹן – ואז תחליט. החלטת – גמרת; אז סמוֹך על אללה שיגמור דברך כרצונו. וכך נהגה בימי צפיה אלה. ולשם היסח הדעת יצאה פעם ופעמיים לביקורים ולטיולים בסביבות העיר.
וביום ששי לפנות ערב היתה בדיעה מוכנה לקבל את פני חג' רשיד בשקט ובשלוה. בליוָאן, על יד מושב הספות הרכות, עמד מוכן שלחן קטן ערוך פירות וסַלטות וצנצנת “ערק” קטנה. בּדיעה לבשה שׂמלה יקרה, “רשמית”, כבעת קבל אורחים נכבדים בימי חג, אך היתה כאחוזת סרעפים קלים כל אותה עת, באשר לא ידעה אם לבדו יבוא או בחברת מרעים כאשר יקרה לעתים. אך היא הכינה את עצמה ואת דבריה אשר תדבר אם יבוא לבדו או עם חבר ידידים.
כעבור שעה קלה נשמע קול אופני מרכבה, נפתחה דלת החצר. הוא בא לבדו. עם כניסתו לחצר נשׂא קולו ברמה, מחפצו להראות את מצב רוחו העליז. הוא עמד ושוחח ידידות וטובות עם האם, שקבלה את פניו, והשמיע לה דברי בדיחה ואמרות לצון. בּדיעה נשארה יושבת בחדר האורחים, כמו לא שמעה דבר בבואו.
הוא צעד בחצר והתקרב לליואן ועל־ידו אֵם בּדיעה עונה אמריה לו. על־יד האשה הנמוכה נראתה קומתו הבינונית של חג' רשיד כגבוהה. גוו חסון, מלא במקצת. צבע עור פניו לבנבן־כהה, “קמחי”. בדיוקנו – אם כי לא נראו בו אותות יופי – לא חסרו תוי הדר־גברים: שׂפמוֹ זקוף, עשוי נאה (לפי גיל שנותיו – כבן חמישים – היה היה שׂפמו צבוּע בצבע כהה, כפי רוב שערות ראשו); עיניו מפיקות טוב, בינה ופקחות. מסביב לסנטרו הבולט ולשפתיו העבות נסתמנו קוים תקיפים, אך נאים. בלכתו, הלוך וקרוב בפנים החצר – כמחפש את בּדיעה הנעלמה מעיניו – הגיע לליואן, ובטוב לבו עליו נתן קולו בבדיחה, כמבקש להתפּייס, בדברי זמר מקטע־תפלה ידוּע:
נִכְלָם אָבוֹא עָדֶיךָ, אַלַּהּ, כִּי לְךָ הַצְּדָקָה,
שְׁמַע תְּחִנָּתִי – מִלֵב טָהוֹר מְפַכָּה…
שמעה בדיעה ויצאה מן החדר, עמדה בפתח וענתה לדבריו גם היא בחרוז “ארתיג’אלי” (על רגל אחת) וזימרה:
כִּי סוֹלֵחַ אַתָּה, אַלַּהּ, לַדּוֹבֵר הָאֱמֶת הַזַכָּה
וְלֹא תִּשָּׂא דְבַר שָׁוְא וְלָשׁוֹן חֲלָקָה…
הוא עמד במקומו ושמע לסלסולי שירתה והקשיב לדברי מענה.
כשגמרה צהלו פני שניהם בצחוק. הוא קרב אליה, אחז בידה באהבה ואמר: תחיי לי, אור חיי! שלום לפיך, והחיים לצחוּת לשונך! ומיד אחזה בשתי זרועותיה ונשקה בלהיטות. ישבו, הוא בזוית רפודה כרים רכים והיא על ידו.
– על מה רגזת וחרה אפך עד כה? – שאל חלקות ופשוטות – ואם אני החוטא, מה אשם הסבּל, כי הכבדת ידך עליו והעמסת על משׂאוֹ גם דברך הכבד?…
– על כי לא היית לפני אתה… עתה אעמיס עליך ככל אשר אוכל, ואולם לא ארצה, כי אתה תהיה השואל ואני העונה. הפעם אני “התובעת־הכללית” ואתה הנתבע. עלי לשאלך ולחקרך: ואדעה, הבֶּק (השׂר), אם בפיך “אמת זכּה” או “לשון חלקה”. ובכן הגידה, מחבּוּבּ (נאהב): מה ההתעלמוּת הזו ומה ההתרחקות הרבה – המותר לנהוג כך, כבוד השׂר? – היא דברה קלות וחמורות כאחת.
– והאם יש חוזה בינינו, – ענה הוא כולו לגלוג קל – כי מחויב אני להופיע “כך וכך” פעמים בשבוע?
– והאם האהבה והחבּה, הקרבה והרעוּת, נערכוֹת על פי חוזה? – ענתה היא כמבליגה על רוגזה – ודבר הלב אינו ולא כלום בעיני שׂר, ואף כי בעיני מי שהיה “תובע כללי” במשפט, כמוך?
– ואת, חמוּדתי, המאהבה ומחיבּה רגזת עלי כך והשיבות אלי את המשאת? הכך עושים מאהבה?
– לא, מושלי, אל נדבר מהתלות: חי האל, כי גרמת לי יסורים בשבוע זה, אשר לא ידעתי כמוהם מֵעודי…
היא התרפקה לפניו ועטתה עצבון.
– מדוע, נאהבה? הן שלחתי להגיד לך כי טרוד אני בענינים רבי־דאגה…
– מה לי כי שלחת להגיד – אם לא באת להגיד? האם אי אפשר היה לבוא להגיד לי – מה הם הענינים רבי־הדאגה?
– לא, חביבתי אין אלה הדברים ענין לנשים כלל…
– אם כן – נהפוך הוא: אם אינם ענין לנשים – ודאי אפשר היה לספר לי… ההיה לך חשש, שאתערב אני בענינים אשר לא לי? או אבוא להיות מתחרה לך ואסכּן את עסקיך, חלילה?
בינתים הגישו קהוה ונרגילה. שניהם ישבו בְהַסִבָּה נוחה ושלוה. חג' רשיד ביקש להחליף את השיחה ואמר מתבדח: מוטב שתספּרי אַת, מה הציק לך כי אמרת לנסוע לכל הקיץ מפה… החושבת אַת, כי אין דין ואין משפט בארץ ואני אתנך ללכת לשוטט כנפשך?…
– אל נא תתחמק משאלתי, השׂר! לא אדבר דבר עד אשר תגיד לי אתה את אשר עליך להגיד – אתה החייב. ספר בראשונה מה הענינים רבי־הדאגה?…
– חי עיניך הזוהרות – כי לא אוכל לספר. סוד הוא.
– אין סוד בין נאהבים. הסוד בין קפולי הלב של הנאהבים יביא רקבון והפסד לאהבה, כאשר יופסד וירָקב הבגד היקר מן העש הנסתר בין קפוליו – כן הוא, באלהים!…
– האם האהבה בין נאהבים מתירה את הבגידה בין חברים? איך אגלה לך סוד נסתר?
– אל תספר לי את הסוד, אבל באר לי מדוע לא נתנך “הסוד” לבוא אלי? איני רוצה בגרעין הסוד – די לי בקליפה…
– צדקת. אגיד לך מעט מן המעט. וגם זה שמרי בסוד גמור.
– אשמרהו כשמרי את אהבתך.
– אנו טרודים בעניני “מדיניות”. כל השבוע היו אספות ומועצות חשאיות בענין דרישתנו מן הממשלה המרכזית בקושׂטא: שנוים וסדרים אחרים למולדתנו. יודעת אַת, כי יש קיצוניים, הדורשים שלטון־בית גמור לסוריה ויש מתוּנים הרוצים בתקונים ובחלופי־סדרים בראשוּת תורכיה. ואני – מלאתי חובתי באלה הימים כאשר נראה לי… הנה זה הכל, “שָׂרָתי” – הנוגעים דברים אלה לנשים?
בּדיעה שמעה והקשיבה בכונה רבה, והיתה מעמיקה בהרהוריה. אחר אמרה:
– אכן אלה כשלעצמם – אמת – אין נוגעים ישר בנו, בנשים, במאום… אבל אם נוגעים הם בלב הגבר עד כדי השכיח אותנו מלבו, אז יגעו בנו עד מאד, ואנו כואבות עד מאד… אנו, הנשים, מסכימות להיות בדרגה השניה לדאגות הגבר (ראשית: עסקיו ועניני עבודתו, ושנית – אנו), אך בפחות מזה – בדרגה שלישית – לא נסכים!… ומה גם אם לא נמצא בשום דרגה! וכי נֵעָלֵם לשבוע תמים מלב הגבר, הרי מובן למדי… כי…
היא הפסיקה דברה ונשתתקה.
– מה מובן למדי? כי מה?… – שאל במפגיע והכריחה להשלים משפטה.
– כי מאחרי הענינים המדיניים החשובים – יש עוד אחרים…
– איזה, למשל? – שאל החג' בטוב לב – הגידי גלוי ונדעה…
– זה סימן כי יש, לא ענינים אחרים… כי – נשים אחרות!…
הוי! הוי! – לגלג השׂר קלות ונעימות – האל יסתירנו מקנאת אשה! כי עזה כמות קנאת אשה ואיומים כְּשִנֵי אפעה חשדי־אשה…
– ואמת כמות קנאת אשה ונאמנים כפּצעים חשדי־אשה…
השׂר אחז בידה, חבקה אליו וכסה את פניה בעתר נשיקות, ואחר אמר מהתלות ודברי קנטור: מה ה“חדשות” אשר אשמע כיום מפיך? האת תדעי קנאה וחששות? את אשר אמרת תמיד, כי לא תדעי איבה וקנאה לי ביום אשר אחפוץ באשה אחרת, כי אז תהיי את חפשיה לעצמך ואני – לעצמי? את אשר “למדתיני” כל הימים לבער את הקנאה מלבי ודברת גדולות ונכבדות על “החופש” ו“הרצון הלבבי”, אשר הם יסוד האהבה והחיים? האַת תדעי משטמה ויגון בלבך עת נדמה לך כי נטה לבי לאחרת? אי לך! אנה גזו כל דברי חכמתך והבטחתך?
– אני אמרתי כזאת ואומר כל הימים כזאת – אם יעָשה הכל בדרך האמת, בדרך הגלויה, אך לא בסתר ובבגידה. את השקר והחונף אשׂנא לעולם! ועתה אם באה העת, עזוב אותי – אך אל תרמה אותי!
– האני ארמה אותך ואבגוד בך – ענה הוא בהביטו בה באהבה – וכי כל הגברים שוים בעיניך, האני – ככולם?
– תשעים ותשעה למאה בגברים שוים לבגידה באשה…
– ואני האחד – מן המאה – השונה מכולם!…
– היית עד עתה… אך מהשבוע הזה נצטרפת לרוב הגדול…
– במה בטחונך איתן כל־כך, את, בת האלהים והשדים, כי בגדתי בך?… ההית שוב לקוסמת וחוזה עתידות? הן זאת מדתך מאז: לחזות מראש הבאות…
– אכן לרוב צדקתי ב“חזונותי”… אך עתה רואה אני ברורות, כי היית לאיש ככל האנשים; לא אוהב ולא ישר ולא שׂר־שלטון.
– כלומר? מה חלקים דבריך בפיך הפעם. איך אבינם? בארי לי…
– לא אוהב – כי לא באת. לא ישר – כי אינך מודה על האמת, ולא שׂר – כי אתה ירא להגיד את האמת כמו לא היית שׂר ונכבד, ומה פחדך מאשה כמוני? אהבתיך יותר, לוּ באת ואמרת גלוי: עד כאן, בּדיעה. עתה – שלום. נפרדנו. אז היית גלוי־לב, גם שליט וגם ישר.
– ואם לא עשיתי כך – הנה סימן, כי לא היתה לי סבה לאמר כך…
– לא. זה רק סימן שאתה רחמן, כמו כל הגברים הטובים הסרים בלבם מאחר הנשים שאהבון… אבל הרחמנות הזאת הורגת את האשה מכל אכזריות אחרת…
בעיני בדיעה צפו דמעות. השׂר שקע רגע בהרהוריו – ולא הביט בעיניה.
היא שבה ואמרה כמתחננת: – אל תשת עלי חטאת ואל ירע בעיניך דברי… הן באת אלי עתה ולא מן הראוי הוא כי אכביד עליך ואציק לך, אך אני את האמת אני מבקשת ולא אכאב כלל אם תגידנה לי – אך הגידנה לי!
– מה אגיד – חי אללה, חי ראשך וחי שוקרי בני, כי לא עברה אשה ולא צל אשה אחרת בין עיני?…
– עתה אאמין לך בכל לבי! – היא אחזה בשתי ידיו ולחצתן אליה והביטה ישר אל עיניו – ידעתי כי דבריך אלה אמת שלמה הם – גם לולא נשבעת האמנתי לך. אך תרשני עתה לחזור על שבועתך: חי אללה וחי ראשי וחי ראשך וחי שוקרי בנך – אמור נא לי: האם לבך מלא וגדוש אהבה אלי כמאז? האם לא פג מעט או הרבה חום אהבתך אלי מתמול שלשום? ראה – השבעתיך! אמור נא לי: כן או לא – ולא אכאב; ואחר תראה כי לא ירע לי, אם רק אדע את האמת.
– יקולל השׂטן המסכסך־המלגלג – אמר כנתפס ברשת־דברים של חוקר דין – פתע תעמידיני במבחן חמוּר ואני לא מוכן ולא עלתה על לבי. אומר לך בכל “הרזאנה” (הרצינות): נבוך אני משׂיחך היום – מה קרה לך? אבל כי השבעתיני, חייב אני להגיד לך כל האמת, אבל כל האמת אשר בפי הפעם – כפולה היא, האמת שבלבך והאמת שבלבי. אמת נכון הדבר אשר תחושי בלבך. יש ונדמה לי דרך הרהור קל, חולף, כאילו רפתה אהבתי אליך במשהו קליל שבקליל – כחוט השערה, או, למשל, כנברשת בת מאה נרות, שכבה אחד מהם. מה הוא האחד כנגד תשעים ותשעה? הן לא יועם כלל האור הגדול. אבל פגם הוא, אם לא לאור העין אבל למראית העין. כן לא נפגע דבר באור אהבתנו אלא למראית עין. כיצד? כי הנה זה לא מכבר נעלמת מחלומי בלילה. לרוב, כל שחלמתי דבר, היית את בחלומי, איך שהוא הופעת גם את ונשתלבת בחלום. או לא קרה לי לְפַנים, שלא תעלה דמותך לפני, תוך עניני ועסקי, לרגע או ליותר מרגע. ועתה – הריני מודה – יש ולא אראך בעיני רוחי יום או יומים. זאת אמת. אבל עוד משהו אמת בלבי: כל שיקרה ואהרהר בכך – אכאב ואתעצב אל לבי: מדוע יגרע גם נטף קט מכוס אהבתנו? מדוע יפגע עוז אהבתנו ולוּ בפגם קל? ואז, כל שאהגה בכך רואה אני עצמי פגום, אשם, וחוזר אני ונשבע ביני לבין עצמי: לא אתן עוד שתקרה כזאת עמי – ואז ארגיש אהבה לוהטה אליך כבראשית אהבתנו. הנה זאת האמת וכל האמת, גברתי החוקרת!
– תבורך מפי האל! – היא נשקה ברגישות – גם בזאת אני מאמינה לך. אך גם בי אמונה כפולה. האחת – כי בשעה זו, או בתקופה זו תאהבני בכל חום לבך. אבל אדע ואאמין כי יום יבוא, אם במוקדם או במאוחר, ונר אחר נר ילכו ויכבו מאור אהבתנו. כך הוא. אל תדבר. אל תתנגד. זאת האמת המרה, אך טובה היא מן השקר המתוק. עתה – שקטתי, חי אלהים שקטתי. שמעני עתה, יש עמי דבר להגיד לך: בעוד שבועות מספר אולי, אולי, יחול משהו בביתי שישכין חדוה ונֹעַם מסוג חדש בחיינו. נחכה ונראה איך יפול דבר.
הוא נסה להפציר בה, כי תגלה דברה אליו עתה; אך היא, כדרכה, הודיעתהו תקיפות וברורות, כי עוד לא גמלה מחשבתה בלבה, וכי דברה עוד צפון בחיק העתיד. אפשר יִגָלה בעתיד קרוב מאד – אך לעת עתה – ברשות העתיד ישכון.
– יהי כן – ענה בדעתו את רצונה התקיף – אחכה בסקרנות ל“גילוי העתיד”, כאשר יצפה ה“דרויש הקדוש” לגלוי רצון אללה אליו.
היא מזגה לו ולה כוס קטנה מן הערק המשובח ואמרה: וענין אחר לי אליך. ענין גמילות חסד לאיש מסכן. היא ספרה באזניו בטוב טעמה את מצוקתו של שאול נחאס והתרעמה לפניו על העושק ועל העוולה ואמרה: גלה את אזני צוּבּחי בּק, אשר לבו טוב וזך, לבל יוציא משפט זדון בשל גזרתו של ה“ואלי” התקיף – אשר עשה כאשר תבין – והצל את חיי האיש ממצוקה ומאסון.
הוא הבטיח לה, כי ימלא את דברה ורצונה בלי הסוס: ולמען הקל את הענין ולהעבירו לפי החוק, רשם בגליון נייר נוסח־בקשה קצר וברור על הענין, כי תמסרהו לבעל בית המלאכה ויכתוב שנית את בקשתו לצובחי בק בהקדם – והענין יגמר בטובה, ברצון האל.
חג' רשיד שב לדפוק על דלתות לבה ואמר לחקור את פיה מפעם לפעם, מה הוא הדבר אשר יש אתה להגיד לו ומדוע לא תגידנו לו?
והיא ענתה אמיצות, כדרכה: האלהים! יאמרו, כי הנשים הן סקרניות, אך האמת היא אין סקרן כגבר!… כילד טרדן וחסר סבלנות השואף לדעת הכל, כל אשר תראינה עיניו – כן אתם, הגברים, סקרנים עד בלי סבלנות. עוד לא אדע ברור אני בעצמי את אשר עלי להגיד לך, ואתה, מורי ושליטי, רוצה אתה כבר לשמוע את הכל. דע, אדוני: כי בדבר אשר אשא בלבי, דומה אני לאיש אשר יצלול בתהומות ים לבקש אוצרות יקר – היוכל הגיד הצולל בעמקי ים את אשר ימצא ואת אשר יעלה בידו, והיוכל היות בטוח, כי ישוב לראות אור חיים? כך לא אוכל אני להגיד לך דבר ברור מפי בשעה זו.
– אה! מה נפתלו הפעם דבריך! לולא בדיעה אַת הייתי חושבך כאחת הנשים הערומות כשׂטן לקשור את הגבר אליהן כחמוֹר ברסנו…
– בבוא העת אשר אגיד לך את דברי, תשפוט אם הרעותי או הטיבותי – עתה שכח נא, אהובי, הכל.
כעבור שעה ישבו אל השולחן ואכלו את ארוחת־הערב הערבה והעשירה. אז עברו לשיחה בעניני היום. בדיעה הנעימה את השעה בקלות לשונה וגם בניגון ובזמר – כמו לא היה דבר ולא חלפה עליה שעת מבחן קשה, וגם לא נתנה לרשיד, כי תעכר עליו רוחו על אשר דובר ואשר נאמר לפנות ערב.
למחר, בשעת בוקר מאוחרה, חכתה עגלתו של חג' רשיד על יד השער. הוא נפרד ממנה ויצא מן החצר בלב עליז וטוב, אך טעון סקרנות נסתרה.
V
לאחר שבוע ימים, כשנתפנה החדר הגדול אשר בחצר הקטנה של בדיעה, הובאה משפחת דניאל לאטי לגור בו כדבר פיה של בדיעה לשאוּל נחאס. במשך ימים אחדים הסתדרה המשפחה שם, מבלי אשר תראה בדיעה את פניהם ומבלי אשר יראו הם לפניה. שאול הביע את חפצו לאזני בדיעה, שאחרי שיסתדרו בדירה, תבוא האלמנה אליה, כי רוצה היא להודות לה על חסדה. אך בדיעה הוכיחתו, כי אין נפשה בדבר הזה. אף אין לו להגיד לאלמנה, כי בנדבה נתנה את החדר. אין ברצונה שירגישו המסכנים את “כובד” היד של החסד והצדקה. נפשה תשנא את ההתפארות במעשי הצדקה, וכאשר ראתה כי היה שאוּל נחאס כנבוך לשמע דבריה, שאלתו: האמרת להם, כי בחנם יגורו? – כמעט אמרתי… לא ידעתי כי אין רצונך… – טעית, אישי, עליך לאמר, כי אתה שלם תשלם כאשר תשיג ידך. למה תכבד יד החסד על האשה? תקן, איפוא, בחכמתך את הדבר. ואת המשפחה אלך אני לבקר ראשונה, כי כן המנהג – ולמה יעשה הדבר להפך? אחרי אשר יסודר ענין הוורשה ותהיה אתה שקט ושלו, נלך פעם לבקרם. ההבנת, רעי? – הבנתי אחותי, ישמרך האל בעד טוב לבך וזכּות נפשך… ואמנם, לאחר אותו שבוע נפתרה בקשתו של שאול בדבר הוורשה בכל טוב: הוא זכה לתשובה מלאה ושלמה, בכתב מן השלטון אשר נקבע בו משפט הוורשה, לאמר: על פי סעיף מדיני “חזקת נכסים” אין להפקיע את זכות בית המלאכה מבעליה, כיון שישנה אפשרות אחרת לספּק את הצורך הצבורי הדרוש וכו'. וקרוב לעת הצהרים, בשעה שקבל שאול נחאס את ניירותיו, נחפז לבוא ישר אל בדיעה. כשנכנס לחצר, חכה רגעים קלים עד צאת בדיעה מחדרה. כשהופיעה לפניו בשמלת־קיץ דקה מן הדקה, צעד לקראתה ואמר לכרוע לרגליה: תתן לו לכסות כפות רגליה מנשיקות פיהו… אין לו פה להודות ואין מלים בלשונו… להביע… איכה יביע?… מן הראוי, כי ירחץ את כפות רגליה כעבד נאמן לה… חדל, לך, הגבר, קבלתי בכל לב תודותיך… בוא, שב לימיני וספּר מה היה הסוף. הנה הנירות… הכל כתוב מלה במלה. התדעי לקרוא? לא, חביבי, אדע מעטי מזער. בילדותנו לא למדונו קרוא וכתוב כמו שמלמדים עתה את הבנות. קרא אתה מה כתוב. הנה… כי לא תופקע זכותי מהוורשה שלי וכי תוקחנה שתי חנויות סמוכות בשביל ה“נקודה”. – השבח לאל. נודה לבורא, כי עזרני לעשות הטובה הזאת אתך. ואתה – תחת להודות לי, כי מה אני? – תן שמן לבית־הכנסת ותן צדקה לעניים, זאת עליך לעשות, כי הן “הכל יקום ויהיה ברצונו ובדברו, ישתבח ויתעלה”… – כזאת אעשה. מובן, שאעשה… ויותר מזה אעשה, זה לחוד. אבל אני באתי עדיך להגיד לך מכל לבי – ואללה עד בינינו: כעבד נאמן אהיה לך כל חיי… כי מה את מצפה ממני ומה אני יכול לגמול לך כי אם בגופי ובנפשי… אסיר דברך אני, באש ובמים אלך אם תשלחיני – – אל תאמר כזאת, אישי. עולם זה גלגל סובב הוא, היום – אני לך, ומחר – אתה לי, מי יודע מה ילד יום? יש ומי שהיו נדיבים יושבים על כסאותם יצפו לטובה וחסד ממי שהיה אביון מחבק אשפתות – האל יסתירנו! – ויסתיר כל רעה וכל פגע מביתך וישמור כוכבך, כרוֹב טובך וגודל חסדך. – ועתה, – פתחה ואמר בדיעה: “לכבוד” הצלחתנו היום, תסעד אתי ארוחת הצהרים – כי באת הלום לעת כזו – הנה השולחן מוכן – והיתה שמחתנו שלמה… – אני? קטונתי מכל החסד… מה אני כי אמצא חן בעיניך? ראוי אני לשמש את שולחנך, אך לא להסב אתך אל השלחן בקרבתך… – זה חפצי, ותמלאנו. – כרצונך, הגבירה, לא אַמְרֶה דבר פיך. אחרי רגעים מסר ישבו שניהם יחד עם האם חנה, והיו סועדים לבם בכל טוב ומשוחחים על חדשות היום. אז נסבה שיחתם על המשפחה שבאה לפני שבוע ימים לגור בחצר הקטנה. בדיעה שאלתו: ומה שלום האשה וילדיה? ההספיקו להסתדר בדירה הקטנה? הנוח להם בה? – מטובך – טוב ונוח להם – ברכת אלהים עליך. רק כי יחסר להם לחם לפי הטף – האשה עובדת בבתים והנערה – בבית החרושת לסיגרות, ואין הקומץ משביע את פיות הקטנים. – אמרתי לך, כי יש ברצוני להכנס פעם ולברכם לבואם, אך לא אדע מתי ימצאו בבית ולא חפצתי ללכת לבדי. – לרוב שבות הן עם ערב, לפני השקיעה, ויש כי תקדמנה. אם רצונך – נכון אני ללכת עמך, “על ראשי ועל עיני”. – טוב הדבר. באחד הימים, בשבוע הבא, כשימצאו בבית – בוא אלי והודיעני ונלך לבקרם. ובשוחחם בעת הסעודה, הורתהו בדיעה, כי לא יפרסם את דבר עזרתה בעניין הוורשה ברבים. “לשון הבריות גדולה” – אמרה ודבר כזה אינו נִתן לפרסום. – צדקת, אחותי, מבין אני כי כן הוא. לאחר שבוע הועיד שאול את יום השלישי לבקורה של בדיעה אצל ללָה. האם ובתה ובניה הקטנים נדרשו להמצא בבית בשעת ביקורה. עם החשיך היום יצאה בדיעה מביתה בשמלת־קיץ קלה ויקרה וצעיף דק על כתפיה, והיא מלווה על־ידי שאול נחאס. הם עברו בצעדים מספר אל החצר הקטנה. בקרבת שער החצר נמצאו שכנות אחדות מהרחוב, הן דרשו בשלומה בכבוד ובחבה. בחדר קבלה לֶלָה פני בדיעה בהשתחויה קלה, דרך כבוד וענווה רבה. האשה כבת ארבעים – עטויה שמלת אבל – והיא שחרחרה ורזת־גו. בפניה הטובים היו חרותים אותות עמל ודאגה, ועיניה שלחו מבטי הכנעה וסבל. אחריה נגשו הילדה, כבת תשע, והילד, כבן שש, אל בדיעה והיא ברכתם במתק לשון. הנערה הבכורה, כחילָה, היתה במטבח, מכינה שם את הנרגילה והקהוה. היא נקראה מפי שאול – ובאה ועמדה לפני בדיעה. היא נערה כבת שש עשרה, בינונית בקומתה ובמלוא־גווה, פניה עגולים, צחורים, נאים מאד, עדויים חן רב ותלתלים לה ערמוניים. בדיעה זכרה ברגע זה את דברי שאול בתארו אותה לפניה: “פנים מאירים כירח במלואו” – צדקו דבריו מאד. כשקרבה סמוך לבדיעה נראו עיניה הכחולות, העמוקות ויפות מביעות טוב־לב. בעת הצטחקה הסתמנו סביב פיה הקטן קוי־חן חמודים שוֹבי לב. – מה שא אללה (כרצון האל). ישמרך אלהים לכל טוב ואושר – ברכתה בדיעה בחיבה. בדיעה שאלה את הדַיָרים על אשר יחסר בבית ואשר ידרוש תקון וחדוש, והיתה מסבירה להם פנים ומסיחה אתם, כמו ידעתם מכבר… מפעם לפעם תיבּלה דבריה באמרי עדוד, ברכה וחבה וקראה לנחמה ולתקוה. כחילה ענתה אחרי דברי אמה על־אודות הדירה – ברצונה להראות גם היא את טעמה ומענה־לשונה – לאמר: – הדירה, גברת בדיעה, אינה מעלה ואינה מורידה. האדם יכול למצוא מנוח לראשו גם תחת ענף־עץ אחד. הנעימות והטובה אשר בדירה – הם השכנים הטובים. כאשר יאמר המשל “אשׂאל על ג’אר קַבְּל אַ דַאר” (שאל על השכנים, טרם תשאל על הדירה). והשבח לאל, כי נפל חלקנו בנעימים להיות שכניך… והתודה לך… – ינעמו דבריך לאוזן השומע, אחותי – הפסיקה בדיעה – ברוּך טעמך. אך אל לכם להודות לי, כי אם לאיש הטוב הלז, לאישנו שאול, לו מגיעה התודה. – אכן צדקת גם בזאת, אחותי – ענתה האם נכנעות – יד האל האחת תכּנוּ והשניה תרפּאנו. אכן היה שאול האיש לאב ולמשען לי וליתומים – מיום אבדן בעלי. תהי משכורתו שלמה מאת האל. – אין על מה להודות – ענה שאול בענוַת לשון – חובה על האדם לעשות כאשר תשיג ידו. לא לי ולא לה יש להודות, נודה לאל – כי כולנו זקוקים לרחמיו וחסדיו. – מובן מאליו, – מהרה כחילה לענות – התודה היא ראשית כל לאלהים. אבל גם האנשים הטובים שלוחים מאת האלהים. וחובה לאדם להכיר את טובתו לשולח ולשליח… אכן, מה תתן ומה תוסיף התודה למטיבים? מאום לא תוסיף. ואך למען הקל על לב המקבלים – ראוי למיטיבים לקבל את דברי התודה… אז יצאה כחילה להביא את הקהוה והנרגילה. ישבו ושתו. בדיעה שאלה את כחילה אם למדה בבית־הספר, והיא ענתה לה, כי הספיקה ללמוד בילדותה ארבע שנים בבית־הספר אליאנס וידעה קרוא וכתוב ערבית וצרפתית, אך בהיות מצב האב דחוק, עזבה את בית־הספר ולמדה תפירה ורקמה למען תשתכר מעט… ועד עתה הספיקה לשכוח הרבה ממה שידעה. הם הוסיפו לשיח שעה ארוכה. וכשקמה בדיעה ללכת, שבה ואמרה טובות ומתונות: תהא מבורכה הדירה ולא תראו עוד אסון וכאב. ודעי, אחותי לֶלָה, כי בהיותנו עתה “שכנים” – עלינו להיות קרובות וידידות. בכל עת אשר תאבי לבוא אלי – על כל אשר יהא רצונך לבוא – ביתי פתוח לפניך. אולי שמעת מבעלך, האל ירחמהו, את קורות העבר, אך אל תשימי לב לעבר. אני מצדי לא אדעהו ולא אכירהו. "אלי פָאת – מָאת (מה שעבר – מת). ואנו – עינינו לעתיד, לחיים ולשלום. – גם אני לא אדע ולא אזכור הרבה, אחותי. המעט אשר שמעתי לעתים מבעלי המנוח – לא שמרתיו בזכרוני, האל יסעדך בעד דבריך הטובים. הן נפרדו בחבה וברעוּת. ונשי הרחוב אשר היו בקרבת הבית, בראותן, כי בדיעה זכאי הואילה בקר והתרועע את ללה – נכנסו אחרי צאת בדיעה ליד ולהודע, לשמוע שיחה ולהשמיע… – זכות לך וגם בעלת־מזל את – אמרה אחת השכנות בהכנסה – אם היא נאותה לבקרך ולדבר לך שלום. היא איננה נכנסת לשום בית “ברחוב”. מכריה ומקורביה – הם בתי המוסלמים הגדולים… אליהם היא הולכת… – מדוע תאמרי כזאת? – טענה אשה אחרת, כבת ארבעים, שלובת זרועות, ומבטיה “רציניים” – איכה לא נכנסת? ביום שבת לפנות ערב – בעיני ראיתי סלימאן אפנדי נדיב, ראש הג’מעיה (הועד) ישב עם בני ביתו על־יד שער ביתו ברחוב והיא עברה על־ידו. וכאשר בקשה סלימאן אפנדי: תפדאלי (הואילי, לשבת) מיד ישבה והיו משוחחים ומדברים כמה זמן… עם ראש הועד – ודאי תשב… זה נאה לה… וגם באשר יודעת היא איך לדבר עם גברים… אין לה גאוה כלל ולא התפארות – ענתה ללה דבריה – ואני חשבתי: “מרננת” – מי יודע… – לא, ללה, אין לאמור כל רעה עליה. מלבד מהלכה ואופן חייה – אין בה דופי… תמיד דורשת בשלומנו… בלום האחת והשניה, כי טובת־לב היא… וגם רבות שמענו ממעשי צדקה וחסד שלה. – ואני אומרת – ענתה שכנה אחרת, אשה צעירה וילדה על זרועה – העושר והרוחה עושים את לבו של האדם טוב ורחב… לוּ היה לנו מה שיש לה, גם אנו היינו טובות ורחמניות… ולא רבנו ולא דיברנו – לדאבון לבנו – סרה אשה על רעותה… הנשים האריכו עוד שיחתן מסביב לביקורה בכה ובכה כבמאורע רב ענין. ובדיעה, בצאתה עם שאול, היתה סחה אתו על דבר המשפחה, על טיב הילדים שחננה אלהים ועל המצור ועל המצוקה, אשר המה נתונים בהם. – יכאב הלב למראה הדלוּת אשר בחדר – אמרה עצובות, הן המחסור נשקף מכל פינה ריקה. – מה רבה הריקניות המפחידה מארבעת קירות החדר! יה סתאר (האל יסתירנו!). תעגם הנפש וידאב הלב בראותך עין בעין א ת עיצבון העוני; ומה גם כשנפשות יקרות, תמות וחמודות כאלה נופלות וטובעות בעוני הזה… כפרחים רעננים המושלכים בין תלי אשפתות, ידמו לעין הרואה… מה עמקו דרכי אל! מה תקצר יד אנוש להועיל ולרפא! היא היתה כמדברת אל לבה באזני שאוּל מלוָה. והלה היה משלים את דברה, בספּרוֹ את אשר עמל הוא לעזור במעט למשפחה. ובהגיעה אל שער חצרה עמדה והיתה כנתונה להרהורי לבה ואמרה אל שאול: – אם לא אטעה, נראים לעיני האנשים הללו – טובים וחמודים; אהבתי את המשפחה, את האם על הבנים. לבי יהמה להם… אלהים ודאי יעורר בלבי רחמי עליהם ואחפוץ לעזור להם ככל אשר אוּכל. על לבי יעלו דברים ומחשבות רבות. תסור אלי פעם ונדבר. אכן, אני זה כבר חפצתי לדבר אתך רבות ושונות; כי מעת אשר באת אלי בפעם הראשונה, מזה כשבועים – נבא לי לבי טובה וישועה… ועודני חושבת כזאת מפעם לפעם… אך אין לאדם להלוך בחפזה דרכו.. אחשוב ואתחשב עוד בדבר. אתה יכול לסור אלי בכל עת שתרצה. והיה כאשר אמצא לנכון ולטובה לדבר אתך – אחלק דברי אתך. התאבה, אישי? – “על ראשי ועל עיני”, איכה לא אובה, “שָׂרָתי”? הטורח או עמל הוא, חלילה, לבוא לראות פניך ולשמוע קולך – לכבוד ולאושר אחשוב לי לדרוך על סף ביתך ולשמוע אל מוצא פיך, והן אַת ישועתי בחיי! היקשה לי הדבר? היקר הוא? כאשר יאמר המשל: “אל גאלי טַלַבּ ארכיס” (האיש היקר ביקש דבר זול). ואני אף אני את אשר עם לבי אגידנו לך גלוי: חשבתי והרגשתי כל הימים האלה, כי חובה גדולה ונמרצה עלי לפקוד מעתה לעתים תכופות את ביתך רק למען שאול לחפצך, אולי ידרש שרות־מה מאתי – ואעשנו מלב ונפש. – רב תודות לך, שאול אישי. אם כך – אדמה – יתכן ואמצא בנפשי החפץ לשאול ממך גם דבר יקר וכבד כמעט… – הוא אשר אמרתי לך: גם באש ובמים אלך, על פי רמז מפיך, בשבילך! – “תשלום” לי, שאוּל הטוב – אמרה לו בחיבה ונפרדה בברכה.
VI
ככל שהמה לבו של שאול מרגשי תודה ומחפץ מסירות אל בדיעה על חסדה הרב עמו, כן המה לבו יותר מרגשי הערצה אליה. אם בימים הראשונים להתודעותו אליה היה נרגש ונפעם מיָפיה, מדמוּתה ומאורח חייה, הרי עתה, לאחר שהכירה במקצת ולאחר של ששמע מפי רעהו כוואג’ה סלים עליה, משתאה הוא על כל טיבה של אשה מופלאה זו. וכל שתזדמן לו שעה פנויה, ביום או בלילה, מוצא הוא את עצמו מהרהר והוגה בה: איכה היתה זו אשר היתה? כלומר: איכה היתה “לא ככל האדם” ועם זאת טובה, אולי, יותר מכל האדם? מה ומי הובילה לנתיבה המיוחד? מה גורם עמד לה לָסוֹל לה דרך מיוחד לה? והאם היה גורם כזה בחייה? אכן, הבן לא יבין את האשה הזו לכל טיבה ולכל עמקה. ועל כל הענין, שמצא לענות באשה זו – יתפלא מאד על אמרה לו, שרצונה לשׂיח עמו ולבקש דבר ממנו. מה דבר ומה ענין זקוקה אחת כמוה לבקש מעמו? ומה יחסר לה, שאחד שאוּל נחאס יכול למלא לה חסרונה? חידה היא בעיניו. מתוך כך, מתוך הרהורי־תמיד כאלה, עמד שאול על הבטחתו, כממלא חובה קדושה, והיה סר אליה לעתים קרובות, לפנות ערב או בערב. אם פנויה היתה, ישב שעה קלה על פי בקשתה ושתה ספל קהוה ואם טרודה היתה, עמד רגעים אחדים לפניה ושאל לשלומה ולרצונה. ויש ובא ופנה לאמה של בדיעה וביקש רק כי תואיל להגיד לבדיעה, כי הוא בא לשאול לחפצה ולדבר־פיה, לא יותר… ובאחד הימים ההם נקרא שאול אל בדיעה על־ידי אמה עצמה, כי יסור אליה לפנות ערב מבעוד יום. כשדפק על שער החצר בשעה היעודה, פתחה לו בדיעה עצמה את הדלת. היא עמדה לפניו, זוהרה ומאירה בפניה ובמלבושיה והיתה בעיניו כיצור עילאי אשר הופיע פתע לעיניו. תלתליה היו רטובים עוד, מעלותה לפני רגעים מן הרחצה, פניה כמו פרחו ואדמו לעת זו, לא מתמרוקים כי לא נדרשו לה, כי מעדנת גו ומזוֹך נפש יאורו פניה ועיניה. זיקי אור וברק חמודות מרניני־לב, הקוראים לגיל חיים, שעשעו וקרנו ממבטי עיניה הצוחקות והפקחות. גוה היה עטוי אדרת רחבה, מצבע הורד ורקומה בכסף, ציורי־גבעולים דקים ושבלים מלאות גרעינים־פנינים נוצצים, ידיה היו צחורות כשיש חטוב ונדמו לעיניו כשרביטי־קסם חיים בהגלותם בנועם ממעל לאדרת. רגע קט נעצמו עיני שאול בעל כרחו, כמו נסתמאו מפני המראה הגדול ומיד פּקחן לראות ולהביט, – כמו חשב שמא יעלם פתאום ויגוז המראה הפלאי כמו שהופיע לפתע. הוא עצר כח לאמר כל עוד כחו בלשונו: מה רב ההדר, גברת הגברות, ואיכה תטרחי בעצמך לפתוח לי את הדלת? – אין רע, אחא, אין איש בבית. גם אמי הלכה מן הבוקר לג’ובר לשלם נדר אשר לה בבית־הכנסת שם, ותֶרֶה, המשרתת, גמרה עבודתה והלכה למשפחתה – בוא ונשב. הוא הפליט בלא רצונו – ולא ידע איכה נתקו מלותיו מפיו: – את לבדך בבית? והפסיק צעדו ועמד תחתיו – ומיד ידע כי נבוך הוא, ולא כזאת היתה עליו לומר ולא כמהלכו זה היה עליו להלוך… בדיעה, כמרגישה בפזור נפשו, אמרה צוהלות ונעימות: – כן, אחא, לבדי הנני. הירא אתה להיות אתי לבדי?… לא אעשה לך כל רעה… אל תירא… אין מדרכי להכשיל אנשים הולכים לתומם… אכן, לשעבר יש ואהבתי להאבק ולהפיל אוהבי מרוּץ, המגמאים ארץ על סוסים אבירים – אותם שאפתי, לעתים, להפיל לרגלי… שאול צעד על ידה והאזין לדבריה, הקשיב וחשב באשר דבר וענה צנועות בהפגע בו רגשות הגבר: – אכן לא אירא מפניך ולא אפחד, כי ידעתי: לא לי המרוץ ולא לי להתחרות עם בעלי עוז וגבורות כמוך. אני ראוי להיות לך אך עבד נאמן, שומר חפצך ומאזין מוצא פיך… – מה טובו דבריך ומה רך לבך, אחי. אבל, הידעת? גם ברחמים אפשר לכבוש לב אשה… אין רך כלבב אשה לנפול בידי גבר סובל וכואב ומעורר רחמים… האמיץ והגבור מן הצד האחד והסובל והעלוב מן הצד השני – את אלה אוהבת האשה, וכל השאר, הרבים הרבים בין שני הקצווֹת הללו, לא יאמרו מאום ללב האשה… אל תהי, איפוא, רך כל־כך וענו… הבינות, שאול? – באלוהים, לא אדע נפשי כאשר אני לפניך… וגם לא אדע דַבֵּר – כמוך… גם לא אדע שפת חלקות. – אל תשמעי לדברי פי – ראי ללבי, אם תוכלי… היא טפחה על כתפו ואמרה: – אהבתיך על טוב לבך ועל אמת לשונך. שב נא רגע ואבשל את הקהוה. הנה הנרגילות מוכנות. – האם תטרחי בעדי? חלילה! – הוא אמר לקום וללכת אל המטבח להכין את הקהוה בעצמו. לא, אישי, אבקשך כי תשב בכל המנוחה. הפעם אתה אורחי. אני קראתיך. עלי ה“כּיבּוּד” והשרות. – אחסה באל מן השטן – אמר וישב על הספה לבדו. אם בכל הימים אשר עברו, עת הודיעתהו את רצוה לדבר אתו, היה שאול אחוז שרעפים שעות על שעות, ומבקש לנחש: מה הדבר אשר יאלץ את האשה הזו המופלאה – לקחת דברים אתו, לבקש את חברתו ולדרוש עצתו, – הנה לעת כזאת, בבואו אליה, בראותו אותה ככה, כמלכה רוממה, ובשמעו את תוקף דבורה ורצונה, היה כאדם אשר נקלע ביד עצומה אל תוך סבכי יער־עבות, רבי צל וסוד וקסם טמיר… והוא לא ידע, לא יבין, גם לא יהין לפנות כה וכה… הנהו רובץ פה דומם ונבוך מבלי דעת מה – – – עודנו אחוז שרעפיו וחידותיו – באה בדיעה וטבלת־כסף קטנה בידה עם שני ספלי קהוה. לקחו כל אחד את שלו וישבו. הוא ישב בראש הספה האחת ובראש הספה השניה, סמוך לו, ישבה בדיעה, והיו שותים קהוה ומעשנים נרגילה. גמר שאול לשתות – וברך כנהוג: “קהוה לתמיד – בשמחות וגיל!” והיא ענתה: “ויתמידו חייך בנעימים”. אז הוסיף שאול מיד ואמר: עוד לא שתיתי מימי כקהוה הזה! מה נתת בו כי הוא כה טעים, ריחני, משביע וגם משכר בנעמו? אין זאת כי אם כאשר ידים אצילות תטפלנה בדבר תפל, – ייקר וינעם, וכן גם הקהוה הרגיל יהפך לשקוי־מעדנות בידים אצילות… – אכן, ידוע תדע דַבֵּר גדולות ונעימות, אחי הטוב, מה נאווּ דבריך! – ענתה שמחות בדיעה – אך את כל דברי הלטיפות אשר אמרת על הקהוה אקבל ממך: גם “טעים”, גם “ריחני”, גם “משביע”, אך כי ישכּר הקהוה מידי – לא אחפוץ בזה. האחת – כי לא נכון הדבר, ושנית – כי לא ארצה, שתהיה לעת כזו במצב שכרון. כי־אם במצב פכחות והקשבה… – סלחי, הגבירה, צדקת. וצדקתי גם אני. לא בשכרון־ראש חשבתי כי – בשכרון־לבב. ואכן בלבי שכור אני גם לפני טעמי את הקהוה… – אם ככה תדבר – ישרו מאד דבריך בעיני. שכרון־הלבב נחלת כל בעלי־הלבב הוא… ואין סכנה ממנו. ונהפוך הוא: ברכה ואושר בו… אולם אחפוץ לשוחח אתך על ענין אחר. שמעני, אחא: בראשית דברי אובה להגיד לך, כי לא בלב קל ולא בבטחון גמרתי אומר לדבּר אתך… רבות המתה נפשי בי באלה הימים. יש וגם בלילות נדדה שנתי מעיני – מדאגתי פן לא תבין לרוחי ואשחית דברי לשוא. וגם אולי אכביד בדברי עליך. על כן עלי לשאול מראש את דעתך בכמה ענינים ודברים… היא הפסיקה בכוונה את דברה וחכתה לשמוע את אשר בפיו. – ואני, גם אני, חי האל, לא ידעתי מנוחה בימים הללו, אך לא מפקפוקי בדבר אם אוכל למלא את דבריך אם לא – כי זאת ידעתי נכונה: אל אשר יהא רצונך לשלחני – אלך, ואת אשר תפקדי עלי – אמלא, אך אבדה המנוחה מאתי, באשר לא ידעתי מה יחסר לך ומה נמנע ממך? כי הנה גדולה את, גם בשכל וגם ביכולת – לא תחול עין רעה! – ומה כי תדרשי את עצתי אני?… מעתה נכון אני לשמוע כל אשר תשאלי ואענה ככל אשר אדעה… אני – אבקש את האל להיות עם פי, כי ישים את כונתי ומחשבת ראשי בפי ובלשוני, כי לא ידעתי דבר כן… – טוב הדבר ונאה, אחא. בזאת לא אפקפק. בטוחה אני בך, כי תאמר לי את אשר בלבך אמת לאמתה. והנה, ראשית, הייתי חפצה לדעת: – אמרה קלות ונעימות – מה דעתך עלי? כלומר, מה אני בעיניך? ולא כאשר שמעת מפי הבריות וממשפטם, כי אם כאשר תבין ותכיר אתה?“… הוא חשב רגע קט ואמר: אה! לוּ ידעתי לאמור – כאשר ארגיש – מי את בעיני! לוּ משורר הייתי או אוחז עט! אך אני, בכל זאת, אומר, בפירוש אומר, אשר בלבי: אַת יצור עילאי, מזוּג מיופי ומרחמים… בהם, ביופי וברחמים אשר אתך, תוכלי לכבוש עולם ומלואו – כן, באלהים! – חי האל, כי נבון אתה, ואיש דברים אשר לא רבים כמוך בין גדולים ונכבדים, מבורכה השעה בה הכרתיך! לא פללתי, כי ככה תרגיש וככה תדע לדבר… נשאתני והובלתני למרוֹמים בדברך הטוב – ולא אחפוץ עתה להאריך ולצעוד מתונות מתונות, כפי שחשבתי בלבי… כי הנה הגעתי מהרה עד חצי הדרך אשר אמרתי ללכת… אם כן, איפוא, ענני נא: אם אלה הן המידות והסגולות הטובות אשר מצאת וראית בי – ענני באמת עתה, מה הן הרעות והמגרעות אשר מצאת בי? הוא נאלם רגע ארוך וחשב בדומיה, כמתאבק בעוז ובמאמצים אחר כך ענה: – הכבדת את ידך עלי… סית בדיעה, הפעם הכבדת מאד… את אשר לא אדע בעצמי, “יעני” (כלומר): את אשר סתום בעיני – תאמרי לי לבטא בשפתי – ולא אוכל. אולם הגד אגיד לך מה שגלוי לעיני: אַת, כמות שאַת הנך, נעלה ומופלאה בעיני. ועוד אגיד לך: מעת הכירי אותך כמו נשתניתי בעצמי, נשתנו… הענינים אצלי ונשתנה כל העולם בעיני… עתה הריני הולך וחושב… לא כלכתי ולא כחשבי אתמול ותמול שלשום. את הפכת את העולם בעיני… זהו… זהו שיכול אני להגיד לך. – הבנתיך, אחא, מה אשמח כי לא טעיתי בך… מה יגל לבי, כי מצאתי בך איש אשר יביט וידבר אל פני – בלא לב ולב… רבים האנשים המהוגנים אשר נזדמנו לי בחיי, – גם יהודים גם מוסלמים, – אך בעיני כולם אכיר, כי יביטו אלי מבטים כפולים: בעת ידברו אלי ישיחו אתי נעימות ונכוחות, ובו ברגע יראוני כמו בעינים אחרות, וידברו אל עצמם על אודותי – לא נעימות ולא נכוחות… ואותך – חי כל היקר לי, – אותך ראיתי במבט ראשון והכרתי, כי נפשך כולה כמבטי עיניך הטובות, הנובעות שלוה ואמת (מה אחפוץ עתה לדעת מי אתה ומה דבר חייך ומה בני ביתך – אך תספר לי אחר כך). עתה אקל אני לך את דבריך: הגידה לי, חי ראשך, בצורה “פתוחה” ופשוטה – ואל תהסס ואל תחשוש (הן כבַלוֹת הבריות את הזמן בשיחה – כן אנו מדברים את דברינו. ומובן וגלוי, כי דבור הפה אינו דין ומשפט, והשׂיחה איננה עדות המחייבת או מאשימה)… על כן תוכל לדבר כאות נפשך, – הגידה לי: האשה טובה אני בעיניך באמת? הבלבך, בקרב לבך, לא תחשוב אתה ככל הבריות… רצוני לומר: ככל אשר יחשבו הבריות על ה”מרננת“… שהיא… אשה חוטאה?… שאול לא התעכב בדברו. דומה, כמו היה חפץ לשמוע מפיה שאלה כזו. – חי האל, אחות, – נחפז וענה – כי ככל אשר שאלתי אני את לבי על אודותיך – מעת ראותי פניך – כן תשאליני בעצמך. לא פללתי, כי את תשאליני בפיך… עכשו, דומה לי, אדע לענות לך אשר לא ידעתי ענות לעצמי ימים ולילות: אני, אחותי, לא ידעתי מעודי “מרננות”; ואחרי נשים לא נטיתי. עוד מימי בחרותי, הפחידוני אבי ואמי בדבריהם ובעצותיהם מפני הנשים. אמרו לי: הן כשאול תאכלנה ותבלענה את חיל הגבר… הלוך אחרי ארי ולא אחרי אשה… ועוד כהנה וכהנה… ואני – יראתי… אהבתי מעודי את הנשים היפות מרחוק… מדוע מרחוק? מפני הפחד, מפני הזהירות… ומפני… משאות־החיים: עול הפרנסה והדאגות והצרות, אך בלבי אהבתי תמיד… בסתר אהבתי… והתגברתי על יצר הלב; בחזקה משלתי על עצמי… עד אשר פגשתי אותך ואני כיום בן ארבעים ושלש. ומעת אשר ראיתי את פניך ושמעתי לדברך ולשיחך, נראו לי הדברים והענינים – והנם אחרים… כשכור התהלכתי כל הימים הללו ואברך בלבי את בית החרושת שלי, אשר בגללו התודעתי אליך… ועתה… עתה אוּכל להגיד לך בפירוש אחותי: – את פתחת את לבי והעלית בו אור גדול… – כיצד? איך אבין את דבריך? מה ראית ממני? ומה פעלתי עליך, למשל? – שאלה מצטחקת, שוקטת ושלוה. – המעט הוא כל אשר ראיתי? היש ערוך לכל אשר פעלת בלבבי? ראיתי כי הטוב בעצמו, הרחמים והחנינה, ישכנו בלבך. ראיתי כי “המרננת”, על כל פנים מרננת כמוך, תרנין את החיים בפועלה ובדברי פיה… עתה אבין איך תשלטי על לב רואיך, לאהבה ולהערצה אותך! ראיתי – שאַת אמת, ודברי הבריות על ה”מרננת" שוא ושקר הם. כזאת אמרתי לתומי אל לבי… חי בָּנַי! בּדיעה היתה נשענה בכר הרך תחת מרפקה ורגליה נשענות על כסא אשר לפניה; אף כי ישבה שלוה, היו פניה המופנים אל איש־שׂיחה משולהבים וחכלילים ועיניה האירו בזוך ורוך; היא שאפה את עשן הנרגילה לאִטָה – וענתה קלות ומתונות: – ראה, חביבי, האין אתה טועה, אם תדון רק מעצמך על אודות אשה כמוני? אתה תראה אורות ושמחות בפעלי “מרננת אחת” כמוני, כי במקרה היטבתי לך, כפי שעלה בידי, ועזרתי לך בענינך, אך האנשים לא כן יחשבו על ה“מרננת”, בעיניהם הנני רק “מרננת”… אשה סרה מן הדרך… חוטאת…, על כן, אחא, מדברת אני גלויות וברורות למען אכירך. ויותר ארצה – שתכירני אתה היום כמות שאני, למען לא תשנה טעמך מחר עלי… – אה, איכה אשנה טעמי? ומדוע, תחכי ממני כדבר הזה?… – אמר שאול כמתעצב. – כי רוח היא באדם… – ענתה בדיעה עוקצות – היום יחמוד האדם דבר ומחר ישׂנאנו. היום יראה ענין פלוני בעין טובה וברוח נעימה, ומחר תהיה עינו עכורה ולבו מלא איבה – על אותו ענין עצמו… ויש אשר הבריות, ברוע לשונם ובהבל פיהם, יהפכו את לב האדם וישנו דעתו ויאלצוהו להביט ולחשוב ככל אשר יביטו ויחשבו הם – על אולו ענין פלוני… האם לא צדקו דברי?… – אני לא התערבתי מעודי בעניני הבריות. ולא אשמע אלא לקול לבי… אם לבי טהור ומעשי טובים וישרים עם רֵעַי – רב לי… לבי שקט בקרבי – ומה לי עוד? שאלי עלי, אחותי, ברחוב ויגידו לך, כי לא אבוא בחברת מרעים וידידים ולא אשית לב לדברי הבריות לא אוהב להגם ושׂיחם. – הבטוח אתה בעצמך, – הפסיקתו בדבריו – כי את אשר אמרת עלי באזני הוא דעתך וזו הבנתך וזה טעמך?… – ככל אשר יוכל לבטוח האדם בעצמו על עצמו. כשם שאדע, שאני – אני, כך אדמה לראות אותך כאשר את. – אם כך – עתה אחלק רצוני ודברי אתך, אך סלח, אחא, ואשאלך עוד שאלה אחת. למשל: מידה, אשר תקחה לך למשפט לאדם אחד – הַתְּשַׁנֶהָ כלפי אדם אחר? – לא אבין דבריך, אחותי, לא ידעתי כוונתך, בארי לי לפי שׂכלי… – רצוני שתגיד לי: אם את אשר תשפוט לפי יושר לבך, למשל, על “אבּרהים” הַתְשַנֶהוּ בשביל “מוּסה”? כלומר: המשפט אחד לך לכל האדם, או ישתנה משפטך לפי האנשים? – חלילה! לא יתכן כזאת… האמת – אחת היא… ולכּל היא… ולתמיד היא… – כך אאמין ואדמה ומה חפצך בזאת? הן תחקריני כחקור עורך־הדין את בעלי־הדין… – אמר כמתבדח… – הנה עתה אומר לך בלב קל ושקט את דברי, ואז אראה אם נאמן אתה לדבריך, או כי תפנה להם עורף… שמעני, אחא: אתה ראית, או אולי לא ראית, כי בהיותנו יחד אצל האלמנה לֶלָה וילדיה – נפלה תוגת מצבם כאבן־עופרת בלבי: הייתי כואבת ודואבת למראה עיני. כה נכמרו רחמי עליהם, ואמרתי אל לבי: מדוע לא אושיט ידי לעזרה למשפחה הזו? ואיך לא אנסה להקל את מצבם? אך חשבתי: אמנם, השבח לאל, לא יחסר לי דבר וידי מלאה, אך במה אוכל לרפא את מצב המשפחה? היש ביכולת אדם לקחת עליו צרכיהן ומחסוריהן של כמה נפשות לתמיד? אפשר להעניק להן ברצון ככל אשר אפשר – אחת ושתים – אך היַד אדם תוכל להרים בנדבות ובמתנות משפחה כזו לכל הימים? מן הנמנע הוא! ועל־כן חשבתי: לוּ באה הנערה כָּחִילֶה אל ביתי והיתה חוסה כמה זמן, שנה או שנתים, בין ידי – הייתי, ברצון הבורא ועזרתו, מחנכתה ומגדלתה להיות לאשה מושלת בחייה; הייתי מלמדתה דרכי־נועם ופקחות־חיים – והיתה כמוני, כאחת הגדולות במרננות, ואז, לאחר שתגדל לעלמה, בת שמונה עשרה או עשרים, היתה בוחרת את דרכה בעצמה. אם להישאר עמי או ללכת לדרכה באשר תחפוץ. אך צריך שתהיה זמן מה בביתי, כדי שאראה ואדע אם פיקחה הנערה וחכמה, כי אין לבטוח ולהגיד ברורות מראש כי תעשה ותצליח, אם כי לפי מראה פניה ודבריה המעטים ששמעתי מפיה, סבורה אני כי בעלת נפש היא ויכול תוכל לעלות ולהצליח. ואם נכונו דבריך אשר אמרת עלי, הרי לא תמצא מגרעת או דופי, כי תהיה כחילה כמוני… וגם נכון מאד אמרת: האמת אחת היא ולכל היא ולתמיד היא… ואם טובה וישרה אני בעיניך הרי ודאי תשמח אם תהיה כחילה כמוני… הקשיב שאול קשב רב והחריש רגע ארוך, כי נאחז בסבך סרעפיו. בין כך הוסיפה בדיעה ואמרה: שמעני עוד רגע ואסיים דברַי ואז תענה לי ככל אשר תאבה. מתוך שיקול דעת הרבה בחרתי לדבר עמך בדבר הזה, כי ידעתי נכונה, אם אפנה בדברי ישר לאֵם כחילה, יתכן ויֵהָפֵך הטוב שבדברי לרע והמתוק – למר. כן הוא, לרוב, דרך הבריות. ויש זורע בעמל ובזיעה גרעיני תבואתו – ויקצור בדמעה שבולים שדופות. על כן בחרתי לשׂיח עמך על זאת ולהתיעץ ולשאול דעתך ולהבין לרוחך – אם תאבה אתה להיות לעזר לי ואם תסכים אתה לשׂיח עם האם על חפצי זה… וברצונה, כנראה, לתת לו שהות לענות לדברה, ביקשה סליחתו, קמה והלכה למטבח להחליף את גחלי הנרגילה שהועמו. שהתה במטבח רגעים ארוכים והכינה שתי כוסות משקה קריר. בשובה, בהגישה לו את הנרגילה המחודשת וכוס המשקה, היתה בודקת במבטיה את הבעת פניו, כמבקשת לחדור אל צפונותיו. היא דיברה קלות וחליפות על המשקה ועל מזג האויר וראתה את מבטי עיניו של שאול מרוכזים באיזו נקודה שהיא וכל עצמו טרוד עם עצמו. משארכו לו הרגעים שב לדברו מעצמו: עתה, אחותי, הבינותי דבריך אל נכון. אולם עלי לאמר לך כל האמת שבלבי: נבוך אני, מרת בדיעה, נבוכותי מאד. תוכלי לומר: המוּם אני. וגם עצוּב, עצוב עד תכלית. – על מה ולמה, אחא? באר נא דבריך. הן לפני רגעים מספר הבטחת לי כי נכון אתה לילך למעני באש ובמים, וגם אמרת שטובה וישרה אני בעיניך – הוא הפסיק דברה ואמר: הסליחה ממך, מלכּתי, זהו עצם הענין: אם דברך או פקודתך, תהיה אשר תהיה, תלויה בי – נכון אני לעשותו; גם לעלות קרבן למענך אעלה בכל רצוני. חי אללה, לא חוֹנף ולא כזב בלשוני. אבל ענין זה… כּחילה… הרי היא בת לאמה. אין היא ברשותי ואין לי כל “חַק” (זכוּת, צדק) לשלוט עליה, כלומר: לגזור גורל חייה. – חלילה לך וחלילה לי – הן אמרתי לך, לכשתגדל (לפחות עד שמונה עשרה או עשרים) היא תבחר דרכה בעצמה. ואם תלך מעמי – תלך לשלום ואשלחנה בברכה ובידים מלאות. שְלֵמָה בבתוליה, בריאה בגופה, בהירה ברוחה, תצא מעמי – או כי מרצונה תבחר להיות עמי. – אבל, הביניני נא, כבוד מעלתך, על עצם בואה להסתופף בצלך, כפי שאמרת, גם על זאת אין זכות בידי לעוץ לה עצה. הנערה בת אִמָה היא, ויש להתחשב ולדעת מה רצון אמה. אכן, הָאֵם אשה טובת לב היא, נוחה לבריות, אך אין היא בעלת תבונה ככל הצורך… מי ידע מה הם ואיך הם מַעַרְכֵי לבה?… ולב האדם עמוק הוא ומי יחקרנו… על כן לא אכחד ממך, גברתי, דאגה רבה תאחזני בהעלותי על לבי כי אדבר עם האשה על הדבר הזה. לא אהיה כמגזים אם אומר לך כי… קשה הדבר בעיני… כהורדת הירח מן השמים או כאילו אומר להוֹביש הים בידי… כי האשה – אשה היא ולא תבין הָלוֹךְ – איך אומר? – הלוך בגדולות ובמופלאות. וגם חשש קשה יפחידני, שמא תחשוד בי, כי מחשבת זדון בלבי, כי תועלת ותכלית לי בזה הענין, או כי למען הקל דאגתי וטרחתי מעליה, מעל המשפחה, אדבר אל לבה לעשות כזאת וזה יצערני וישפילני עד דכא. – האבין אפוא מדבריך – כי נרתעת וחזרך בך מכל אשר אמרת והִכְבַּרְתָ מלים עלי? ואיני בעיניך אלא “אחת מרננת”? – אִסְתַגְפֶר אללה (אשאל סליחה מהאל), את עטרת ראשי, אך טועה את בכוונתי. הנה אגיד לך בקיצור ובגלוּי מחשבתי והיא האמת לאמיתה, בלא חוֹנף וכזב אפילו כחוט השׂערה. שמעיני, אחותי הנעלה: אילו היתה הנערה בתי, כי אז, דומה אני, לא הייתי מהסס ומפקפק כל כך ובודאי הייתי רואה טובה וברכה אם בתי תהיה אחת כמוך, ממש כמוך, אך מה רשות בידי לעשות כזאת בנערה שאינה בתי, ולה אם ומשפחה – איכה אעשה? איכה אגזור אני גורל חייה? – ראה נא, אישי יקירי, שוב עלי לחזור על דברי: לא עליך לגזור גורל הנערה כּחילה ולא עליך יהיה לעשות בפועל דבר מה, כי אם עליך לדבר ולהסביר לָאם ככל שהסברתי ובארתי לך – והיא ברצונה תפעל ותחליט ככל שתחליט. הן מטיב אתה לדבר אלי דברים מן הלב, דברי שׂכל ורגש – האם לא תוכל דבֵּר כן אל האם? – הנה, אחותי, צדקת ולא צדקת בדבריך. אכן, אפשר ואוכל דַבֵּר, כאומרך, ברגש ובתבונה, אבל הנכון וישר כי אדבר ואמשוך לבה ואשנה דעתה ולא אהיה חוטא כאחד רמאי?… ובהוסיפו לדבר ולהסביר דעתו, והיא מחרישה כלא שומעת, התבונן בה וראה כמו נפלו פניה לפתע. דוֹק־קדרוּת כמו פורשׂ על דיוקנה. ממבטי עיניה נשקפה תוגה עמוקה. הוא חרד למראה עיניו. עצבון חרישי תקפוֹ בלבו. עין בעין ראה שהוא, בדבריו, גרם לצערה. אכן באו דבריו כמדקרות חרב ללבה. והזה הגמול אשר יגמול לה חלף כל הטוב והחסד שהיא גמלה לו? הכך יָרֵע הוא לאשה הזו שהיא אמנם מופלאה בעיניו? רגעים מספר החרישו שניהם. שאול מצא עצמו תוהה ונבוך. אך, דומה, ראה הכרח להחיש דברו, פתח מעצמו ואמר: יתכן, מלכּתי, שהסכלתי עשה וכשלתי בלשוני. הריני מבטיחך: שוב אשוב ואשקול הענין ביני לבין עצמי; אחזור ואבדוק ואבחן את לבי. וכמו שינוּפֶּה הקמח בנפה כן אֲנַפֶּה מחשבותי ורגשותי –רק אל נא “תקחיני” (תאשימיני) על דברי. חכי לי שבוע או ימים עשרה, ועלינו, בכל האופנים, לחכות עד תום לאשה שנת אבלה על בעלה – שבוע או שבועים – והאל יראנו הדרך הטובה והישרה. – אללה יאיר לבך וכל דרכיך, כפי ששַבְתָ והארת את לבי. אכן שבת והחיית את נפשי, כי הבינות לרוחי וליושר לבי – אשר לא עַוְלה ולא מרמה בידי – כי כאשר עשיתי בחיי לעצמי – כזאת ארצה לעשות לנערה בחייה. מי יתן והיתה ברכת אללה עלינו ועל מעשינו והאל יחליק דרכך בטוב ובנעימים, אישי. היום, אֲדָמֶה, זכית במּעשה חסד. תהא משכורתך שלמה מאת האל, כי לא על מנת לקבל פרס תפעל ותעמול ותעשה בדבר הזה. ועתה עלי עוד לדעת שני דברים: היש קול נעים לנערה ומיטיבה היא לזמר? – אדמה כי כן… “שורש” יש לה. הן אבי אביה, כפי ששמעתי, מנגן מובהק היה… ושותף היה לאביך… אולי ידעת זאת?… – כן, זאת ידעתי ועל זאת חשבתי. ואכן סגולה זו עטרת תפארת היא בידי “מרננת”, והשנית: חפצתי לדעת – כי כן רצוני וגם כי איש קרוב כאח היית לי – מה משפחתך ובניך? – אם לרצון לך לדעת, אגיד לך: אשתי מבירוּת היא (גם אני גדלתי בנערותי שם) והיא בת איש רפּד, איש טוב וישר – הילדים אשר חנני אלהים: שנַים הראשונים בנים – הראשון בן ארבע־עשרה והשני בן תשע והשלישית – בת שבע. – האל ישאירם לך בכל טוב ואושר ותראה בשׂמחתם ובגילם. סלח לי, כי עכבתיך כל כך – ואתה איש מלאכה הנך. ובדבר עניננו – עשה כחכמתך ושקול הצעדים; ואף אמנם, טרם דברתי אתך על הענין הזה, הייתי נבוכה ומהססת ואובדת עצות, אך עתה, אחרי שמעי דבריך ואבין לטעם רוחך, שקט לבי בקרבי ומובטחתני, כי אתה תבין “להכות בפטיש לפי החומר”. וכפי ראות עיניך הַעֲנֵק לאלמנה מדי פעם בפעם את אשר תמצא לנחוץ – אני נותנת לך לשם זה חמש לירות זהב… ואין צורך למהר בדבר… טוב נדבך אחד איתן בבנין מרבים עקומים ורופפים… – מי יתן ויכונו צעדי לטובה ולברכה לשני הצדדים גם יחד, והעצה והתבונה – בידי האל! משהעריב היום פנה שאול ללכת. היא ליותה אותו עד שער החצר ברוב ברכות ושלומות. היא שבה למקומה, נשענה בספה, המשיכה לעשן הנרגילה כשבעבועי מים צפים ועולים בלי הפסק וכמוהם היו צפים ועולים הרהוריה בלבה בלא חדול. כעבור רגעים אחדים נשמעו דפיקות על דלת החצר. המשרתת פתחה את השער. זאת היתה אמה, חנה, אשר שבה זה עתה מִשַלֵם נדרה ותפלתה בג’ובר. היא פשטה את הרעלה מעליה ובאה אל הליואן, אל מקום מושבה של בּדיעה. כשנתקרבה אמה אליה ברכתה בתה בברכה הרגילה: “מקובל הבקור!” והוסיפה: אדמה כי רצה אללה תפלתך: שאול היה פה כשעתים. הוא, מצדו, הסכים כמעט למלא בקשתי אך לבי עוד מהסס ומפקפק… – ההסכים? שבח לאל יתעלה!… ידעתי והאמנתי כזאת, ומדוע תאמרי כי תהססי עוד? איך היתה השיחה? היא שבה וספרה לה את השיחה לפרטיה, כאשר ערכתה וכאשר השמיעו איש לאזני רעהו. "אך על אף הכל – העירה בדיעה – לא אדע עוד שלוה ובטחה. משום מה דומה אני, כי האיש הטוב הלז הסכים לדברי מתוך רחמים או מתוך שיכרון. מרגישה אני, אשר כנבוֹך הוא בקרבתי, כחולם בהקיץ יראוּ מבטיו; אכן דבר נאה, כאיש נבון ושקט, ובכל־זאת כעין מבוכה בנפשו. ושמא יתפכח משכרונו לפתע מחר או מחרתים – ויתחרט… – ואני לא כן אדמה – טענה אמה נכוחות – אין האיש הזה – תינוק, כי גבר הוא, נבון הוא ובעל דברים. והנה, שמע, חשב – והבין; הבין את הנכון. אכן פשוט הוא בדבריו וגלוי במחשבותיו – וזה הדרוש לכל דבר וחפץ. אמת, איש כמוהו ודאי יקר המציאות הוא. אך הנו מצוי. הוא האחד מאלף. והשבח לאל, כי נמצא ונקרה אליך מבין האלפים אחד. ואני, בתי, בהיותך אתּ עוד נערה, רבות־רבות בקשתי ויגעתי וחפשתי את הגבר בין הגברים. אכן מאה פעמים מצאתי את אלה הרבים, משורת האלף. אך יש ומצאתי, בין נדיבים ואצילים, את האחד מאלף. והנה הפעם, תודות לאללה, נמצא איש כזה – אשר לב אדם לו – מקרב אנשי “הרחוב” הפשוטים, והוא יהודי טוב והגון. ויחד עם זה, דבר אין לו עם אנשי הרחוב. והטוב מכל – שאינו כל־כך “תלוי” בפרנסתו באנשי הרחוב. סמוך לבי ובטוח, כי האל יצליח דברך אתו עד תומו. – מפיך לַשָמים, אמי.
VII
עברו שלושה שבועות בצפיה לתום ימי האבל של האשה לֶלָה. באחד הימים, עם חשכה, בא שאול נחאס עם ללה ובתה כּחילה אל בדיעה “לשלם” לה בקור קל, אחר תום שנת האבל זה ימים מספר. הם נתקבלו בחביבות ובהסברת פני נועם מאת בעלת־הבית. ללה וכחילה, היו עוד לבושות צעיפי אבל שחורים – זכר לאבל. מיד לבואן קמה בעלת־הבית והסירה, כמנהג, להפסקת האבל, את הצעיפים הכהים מעליהן, קִפְּלתם וזרקתם לאחת הפנות, לאמור: קרע אללה את אבלכן מעליכן ותמו מעתה ימי העצבות! היא הוסיפה להטיף אחרי זאת נחמות לאזני האם והבת: קיום האבל – עד זמנו, עד שנתו, מצות־חובה היא לנו מן הדין (הדת), גם רגש־כאב הוא הנטוע בקרבנו, וגם כבוד ויקר הוא למת. אך להגביר את האבל ולהמשיכו אחרי זמנו, כתום שנתו – תִּפְלָה היא ומגרעת וגם המתים יתרעמו על כך. ושאול הוסיף דברי בינה ונסיון: חייך, כזאת אמרתי להן: האֵבל בין החיים ידמה כשאור אשר לבצק. עד עת קבועה יהיה לתקון ולברכה, ואם ישאר אחרי העת הקבועה – יופסד הבצק ויאבד כליל. כן האבל על המתים: עד העת הקבועה יהיה לרצון ולכבוד גם לחיים וגם למתים, אך המוסיף על העת – יהיה לדאבון מכאיב גם למתים, ויפסיד ויָרֵעַ לנשארים את החיים… – יובן מאליו – שבה וענתה בדיעה את אמריה – המוסיף על האבל גורע: דומה כמו יתנשא ילוד־אנוש לפני בוראו וכמורד בפקודת ־פיהו לאמר: “אתה גזרת – ואנו מוחים… אתה שפטת – ואנו מערערים”… חלילה לנו. מי יאמר לאל: מה תעשה ומה תפעל? מי יבוא בסוד אל ומי תיכן דברו? כי אם את אשר ידון – נדון. אשר למות – למול ואשר לחיים – לחיים. גם המות וגם החיים מידו נקבלם. – ואף חנה האם השמיעה חלקה בדברים ואמרה: הן המתים רוצים בשלום החיים… כי להם טוב בעולם האמת. שם – שלום ומנוחות. והם רוצים ומתפללים לשלום החיים… והעושה רצונם יכבד את שמם… הביאו קהוה, ולאות הפסק האבל – גם מרקחת מתוקה. שׂוחחו ובילו שעה בנעימים. האשה ללה בקשה להודות רבות על כל אשר תאצל עליה ועל בני ביתה ידה הנדיבה של בדיעה, ועל הסעד של שאול הדואג כאב לבניו. בדיעה ענתה צנועות, כי כחובה אשר בין אדם לרעהו עשתה – ואין להודות. ואף כאין וכאפס יחשב מה שעשתה. ובעת קומן אחרי הבקור, הואילה בדיעה להזמין את ללה ובתה כחילה, וגם את שאול, לנשף אשר יערך בביתה אחר יומים, בליל שבת. תהא השתתפותן הראשונה בשיחת רֵעים והפסקת האבל – בביתה. – מה הנשף? – שאלה ללה. – לבלות שעות אחדות בנעימים, ולא יותר. אין קרואים כל־עיקר. אין דרכה בכך. נשף־בית, כרגיל אצלה לפעמים. והפעם – נשף כפול הוא: גם נשף קבלת־פנים לכבוד אורח־ידיד עבּדוּל והבּ, איש יקר ונכבד מארם־צובא, וגם נשף־פרידה למסעו של חג' רשיד לחודש ימים לארם צובא עם אורחו זה לרגל עסקיו. אִתם יהיו שנים או שלשה ידידים, לא יותר. ובאשר תדע היא, בדיעה, חיבה ורעוּת לללה ולבתה, תזמינן בנפש חפצה. גם שאול יהיה, מובן, בבאים, כי כבן־בית נאמן הנהו לה. והוא יקחן בליל־הנשף ויבוא אִתן. וכשענתה ללה, שהיא וכחילה אינן ראויות ולאינן יודעות איך להסב במסבת “גדולים”, ענתה בדיעה אמריה – כי הגדולים בני־אדם הם ככל אדם. והאיש הטוב והאציל בנפשו – ימצא מקומו גם בין נדיבים וגדולים. היא תאמר, שהן קרובותיה מבירות והן אורחות אצלה, ולא יהיה כל פלא בעיניהם. אך רצונה הוא, כי תהנינה גם האם וגם הבת מחדוות הנשף. שאול גם הוא תמך בדברי בדיעה – והן קבלו את ההזמנה.
יום ששי בין הערבּים. החצר של בדיעה שוּטפה ונוקתה לכבוד שבת ולכבוד הנשף. ברצפה החלקה והמבריקה נשקפו, כמו על פני ברכה שקטה, כל עתרת המראות של החצר: הקירות החטובים והמיופים, החלונות על תריסיהם ושבכותיהם, העצים הענֵפים והשיחים הגדֵלים פה ושם. דממה ושלוה במרחבי החצר. בדיעה התהלכה כה וכה לבושה שמלה יקרה כלעת חג. כשיצאה אמה מחדרה לבושה שמלת שבת, אחר התימה את העבודה, הגישה לה בדיעה צנצנת שמן גדולה להוביל “שמן למאור” לבית־הכנסת, כמנהגה בכל יום ששי. ובמסרה לה את הצנצנת, בקשתה להזדרז ללכת לבית־הכנסת טרם תחלוף העת. ובקשה מאת האם להתפלל להצלחת פעלה אשר תתכונן אליו בימים אלה, כי ילך הכל למישרים. אמה שׂמה צעיף על כתפיה והוליכה את השמן לבית־הכנסת. כשהחשיך ירדה אפלולית קלה על החצר. ומיד נדלקו אורות החשמל המאירים אורה גדולה בחדר הגדול, הערוך על ספותיו ועל שטיחיו למקום מושב הקרואים. גם בחצר היו אורים קטנים זרועים פה ושם. ובברֵכת המים הרחבה, הנשפכת על גדותיה, היו נשקפים האורים ומרצדים כל העת על מימיה, כרומזים על צפונות וטמירות, נעימות ונפלאות, והיו כשביבי אש הטובלים במים ולא יכבו… במטבח היה עומד הכן חאפז, משרת הבק, להכין את הדרוש והנחוץ לקרואים בליל הזה, כי בליל שבת לא תוכלנה בדיעה, אמה והמשרתת לטפל באש ולעשות בו כל מלאכה. מפעם לפעם באה האם או בדיעה עצמה ועמדו על־יד חאפז והורו בדבור־פה את אשר עליו לעשות בנזיד, בצלי ובתבלין לצרכי הסעודה. אחרי כשעה הופיעו האורחים: חג' רשיד יחד עם אורחו עבדול והב, איש כבן חמשים, עב בשר ושחרחר צבע, עטור מצנפת דקה, כאנשים מכובדים בעלי הון, וידידו של הבּק, צוּבּחי אפנדי, הקרוב אליו ומְלַוֵהוּ תדיר, והוא לבוש אירופית, ועוד ידיד מידידיו, ואתם שלשה מנגנים בנבל, בכנור ותוף. בּדיעה אספה את האורחים אל הסלון הקריר בדברי ברכה מקובלים. חג' רשיד היה עומד ומביט במבטי הנאה אל אהובתו החמודה, בדברה את דברי הכבוד והנמוסים עם עבדול והב, אשר הכירה מעת היות לפני כשנה בליל־נשף אחד בבית הזה. מיד אחריהם באו שאול וללה וכחילה. הם היו כמשתאים להדר החדר המקושט יקרות והמואר נגוהות. ללה וכחילה היו כמבקשות להצטמצם ולשבת במרחק מקום מן המסיבה, אך בּדיעה הפצירה בהן לכבדן והושיבתן קרוב למקום הגברים ממולם, בהציגה אותן כקרובות משפחה לה. שאול השתחוה גם הוא בצנעא ובבישנות לפני כבוד השׂרים הגדולים. מיד אחרי דרישת־שלום, אחרי שבת האורחים ואחרי נוּחם קצת, קמה בדיעה ופתחה קופסת סיגרות יקרות וכבדה את המסובים. חג' רשיד מצא לו תואנה לקום ולצאת לחצר ושאל בסתר סקרנות לבדיעה, מי היא הנערה הזאת ואמה? היא ענתה לו קצרות, כאשר הכינה מראש: – מאנשי קרובי בבירות הם. הבעל מת לפני כשנה. זה לא כבר כלה אבלן. מטרת בואן – להשתקע פה. אני חייבת מאד בכבודן, כי הבעל הרבה להיטיב עמנו, בימי ילדותי. ואנו אסירות־תודה להן במאד. קראתין למען יראו מהטוב והיפה אשר בביתי, ואקוה כי ינעם להן שבתן בין שׂרים וגדולים… הם אנשים פשוטים, אך ישרים וטובים עד מאד. – יפה וטוב עשית…. “יהנוך בשלום” – אמר את הברכה הרגילה, בדיעה נחפזה לענין מה, הנדרש ממנה, וחג' רשיד שב למקומו. הדליקו סיגרות והחלו משוחחים בכה ובכה. בדיעה היתה מחלקת אמריה אתם. כשראה עבדול והב, שבין כל המעשנים אין בדיעה מעשנת, הגיש לה ברוב חביבות את קופסת־הכסף לסיגרות שלו. היא הודתה וברכה את ידו, בהשיבה אותה ריקם, לאמר: שבת היום, אדוני רב תודות. וחג' רשיד מהר להוסיף דברו באזני ידידו־אורחו: – מובן, אחי, שבת. יהודים לא יעשנו… חמודתי זאת – יראת אללה היא וגם דבקה בדתה. עבדול והב השיב ידו אחור. “הסליחה – אמר – שכחתי; אף כי כיום יש רבים יהודים המעשנים בסתר וגם נכליה שלי, יהודיה היא, והיא תמיד מעשנת בשבת, מאז הכרתיה”… – יש כאלה ויש כאלה… – ענתה בדיעה – אכן בזמנים החדשים נמצאים רבים המקלים בדברי דת, לא כאשר לפנים. זאת רעה חולה. נדמה לאדם, כי בן־חורין הוא… אך על הכל יביא אלהים בחשבון… – כן נכונה ונכוחה… אמת הדבר… – ענה האורח – אך מה, למשל, טעם זו העבירה “אצלכם?” הן לא מלאכה היא ולא עבודה, לא עמל ולא טורח… אדרבא – העדר העשון הן ענוי הוא וסבל… האין דתכם חוששת לצער את האדם ביום השמחה והמנוחה? אתמהה? – אני סוברת שאין הדבר נורא וקשה כל כך – אדרבא: בזה נקים חיץ ומעצור לתשוקתנו, ונלמד לעצור בעצמנו… טוב כך: פעם בשבוע – נשלוט על עצמנו! – אבל זו טפה מרה – ביום המנוחה שלכם. אני לא הייתי יכול להכנע לה. לדעתי: החיים נִתנו לחיות… כך חושב אני, אחותי בדיעה, אכן גם בחודש רמדן אצלנו – נתאפק שלשים יום. אך לא כל שבוע ושבוע בימות כל השנה וכל החיים! – ואני, כבוד אחי, אחשוב: את אשר לאלהים – לאלהים, ואת אשר לאדם –לאדם. – אבל לא יתכן, כי אין יסוד לדבר, ובלי דעת היסוד – לא יכון הבנין. מה טעם הדבר? – היסוד והטעם – כי יום השבת יום זכרון הוא, כי כתוב בתורתנו, שגם אַלָה שבת ביום השביעי אחר בוראו עולמו. והשבת עדות היא לבני ישראל. כי במה יוכר ויובדל איש מרעהו, כי אם בשמור כל איש את דתו ובנצרו את חוקותיה. בַכּל, ידמה אדם לאדם, בַכּל, אחים אנו, אך בדת ובמצוה – ניפרד, כי כן דבר אללה. – ומה אתה אומר, אישנו, אבּוּ דאוּד? – פנה חג' רשיד לשאוּל נחאס, אשר ישב ושמע בשיחת הגדולים ברוב נימוס וגם פניו הביעו תום ואמונה – מה דעתך אתה על העשון בשבת? – אני קטונתי מפתוח פה… אך אדמה בקוצר דעתי, כי צדקה אחותנו בדיעה. הדת – מצות אל היא ועלינו חובה לקיימה. המכבד דתו – מכבד עצמו, כי זה הכבוד אשר יתן אללה לבן־האדם: תפקיד כבוד הוא ועלינו למלאו… ואין הבדל בין דת לדת – כולן מאת נביאים וחוזים ניתנו… – ומה תאמר עלינו, כי אנו נשתה מן היין עתה, במושב רעים, והוא אסור על־פי דתנו? מה אנו בעיניך, איפוא? – לא אגיד כלום, אדוני השׂר… האדם בן־חורין הוא, איש ואיש יעשה כרצונו. אין לאיש להתערב בעניני רעהו… כל איש אחראי לעצמו… – צדקו דברי האיש – ענה חג' רשיד בהסכמה. בין כה וכה הגיעה שעת ארוחת־הערב. על שלחן ארוך ונמוך, לפני הספות הרכות והנמוכות, הושׂמו תבשילים ממינים שונים ונערכו ברוב סדר וטעם, כמו היו חפצים יקרים שהוצגו לראוה. גם שאול וללה ובתה ישבו בקצה השלחן. בדיעה ישבה על־יד האורחים ואמה והמשרתת הגישו את המאכלים. היו הנזיד והתבשיל מיוחדים בטוב טעמם והאורחים מלאו פיהם שבח ותהלה לידים המבורכות – ידי בדיעה עצמה. חג' רשיד היה כמתבדח באזני אורחו־ידידו: התדע מדוע כה יערבו המאכלים האלה לחך? – לא, לא אדע. טעם מיוחד בהם… באלהים! לא ידעתי מעודי טעם מעוּדן כזה. – זהו – הוסיף חג' רשיד להתבדח – מפני כי הבשר כשר הוא, בשר־שחיטה מיד יהודים… – האמנם? – לגלג האורח – ואני לא כן דמיתי. ונהפוך הוא: כל ימי – טינא בלבי על המנהגים הללו של היהודים: כי נָסֵב חברת מוסלמים במסיבת רֵעים לארוחה, מיד ירחקו היהודים וישטו מעל השלחן, כמו היה תבשילנו ובשר שחיטתנו פגול וטמא. את האמת אגיד: חש אני עלבו בדבר. מדוע נאכל אנו נזיד יהודים ושחיטת יהודים והם לא יאכלו מתבשילנו? – ובדברו שׂם עיניו אל פני בדיעה כמבקש להרעימה ולהקניטה דרך חיבה בשׂיחת דברים. – בדיעה ענתה מיד בטוב טעם: – תסלח, אדוני, כי טועה אתה. אין אנו נמנעים, חלילה, מאכול בתבשיליכם משום שתבשיליכם הם, אלא אנו נמנעים לאכול משום שלא נעשו כמו שנמסר לנו לפי דתנו. ואם גם יכינם יהודי שלא כמצווה – לא נאכלם… גם נשבר את הכלים ולא נשתמש בהם… רואה אתה, אדוני, כי לא תבשיליכם אנו נמנעים לאכול, כי־אם כל אשר לא בושל והוכן כאשר אנו מצוּוים לפי דת אל – ולא עלינו תלונתך, אדוני הבק!… – צדקת ממני, אחותי, תחיי לנו לשלום! הדברים נמשכו כה וכה ובדיעה נצחה עליהם. כתום הארוחה החלו טועמים פירות קלים ושותים משקה יין־שׂרף משובח. המנגנים שלפו כלי־הזמרה ונגנו שיר אחד. אחר זאת נתגלגלה השיחה בין הגברים והשֹרים על עניני מדינה, אשר נשמעו ונסרו בימים ההם בכל מושב נכבדים, בנטות איש ואיש אחרי מפלגה ישרה בעיניו. חג' רשיד היה בין המתונים, הדורשים “תיקונים” מאת ממשלת תורכיה בהנהגת המדינה הסורית והגברת הכחות הערביים במחלקות השלטון. וצובחי־בק ועבדול והב היו בין הקיצוניים, הדורשים שלטון חפשי, בלתי תלוי בתורכיה. בהיות רוח המסובים טובה עליהם – פתחו דבריהם שני הידידים נגד חג' רשיד המתון ודברו בו סרה כמהתלים על מתינותו. בדיעה היתה שומעת את הדברים ומחרישה. אך כעבור רגעים מספר קמה ואמרה: ודעתי היא, כי דברי “סִיאָסָה” (מדיניות) מוציאים את השמחה מן העולם. “כמים לאש – כן המדיניות לשמחת הלב”. שנאתי דברי מדיניות ולא אוכל שמוע דבר בזה, אך באשר אורחי אתם ובביתי אתם נמצאים, לא אמנע אתכם מדבר בזאת. אולם דעתי – אגיד: אני לא אתן לחג' רשיד להסחף אחרי דברי התוהו הללו, כי שוא בהם. אכן, האמת: לא אדע הרבה בדברים אלה. אך אבן־בוחן לי ומדת־אמת בידי לדעת ולהבין, כי ענין המדיניות מארה בו. הנה מעודי ועד היום לא שמעתי ולא קרה לי לשמוע כדבר זה: אשר בשבת רעים גם יחד, במסיבת משתה וגיל – כמסיבתנו עתה – ינהו הגברים לדבר על דבר אחר ויסיחו דעתם מהשירה, מהאהבה ומהשמחה… וזה לי האות, כי כרוח חֵרבוֹן המכה את תבואת השדה בשדפון – כן תחריב “המדיניות” את שלות החיים וברכתם. הסכלתם, אחי, עשׂה, רואה אני – מי יתן ואתבדה – כי תביאו על “ראשי האנשים האלה”, חלילה, מהומה ומבוכה… – דעתי כדעתך, בדיעה – על כן אני ב“מתונים” – ענה חג' רשיד דברו. – ודעתי אני – ענה צובחי בק – כי ההולך בעניני מדינה אחרי דעת נשים – לא יסכון לפעולות, כאשר לא תסכונה הנשים לפעולות… – ומוטב כי לא נסכון לפעולות כאלו, המכלות את החיים מלב האדם… – ענתה בדיעה. נהפוך הוא: ענה עבדול והב – המדיניות – קרב החיים היא בימינו, והקרב – לגברים ניתן ולא לאשה… אשה לא תבין דבר במלחמת החיים. – טעית, אחא השר – טענה בדיעה נגדו בתוקף לשון – רמות תדבר – ולא כן הוא: קצרו ימי אדם. והבחרות והגברות קצרו שבעתים. המלחמה והקרב האמתיים לא ב“מדיניות” המה, כי בנפשנו וביכלתנו לזכות ולרכוש, לרדוף וליהנות, להבין ולדעת בכל הטוב אשר נתן אל לאדם בעולמו. בזאת יוָדע כח גבר וגם כח אשה. המלחמה והקרב בשביל הכבוד והתפארת, בשביל עניני מדינה ושלטון – אינה גבורה כל עיקר. את האויב והשונא אפשר – ומה גם בימינו – להמית בכדור־מות העולה בפרוטה אחת או שתים. אך לב אשה או לב גבר לאהבה ולחיים לא תוכל, אדוני, לנצח ולכבוש בתנופה קלה או בדינר זהב אחד או רבים. זאת הגבורה, אדוני: אשר ידע האדם לקנות ולהגביר אהבה ושמחה, תענוג וששון… – זאת גבורת אשה אשר לא תדע הכבוד מהו והתפארה מה ערכה! והחופש מה מתוק! – ענה צובחי־בק והוסיף: אל תאשימיני, בדיעה היקרה, בחריפות דברי, כי אך “מדברים” אנו ודברי רעים לא יפצעו. – לא נפצעתי, אדוני, כי לא קלעו דבריך אלי ולא פגעת בי – אמת: זאת גבורתכם, גברים, ומגבורתכם זאת – אך שנאה ואיבה, יגונות ופגעים ודם ומות יצמחו כל הימים. אך מגבורת נשים תעלה ותפרח האהבה, והחיים יקומו ויהיו, ויגדל וירבה הקיום, וגם – הטוב והנועם. אה! לוּ יום יבוא ונשים תמשולנה בעולם – אמרה בבדיחה – כי אז יֵרָאוּ פני העולם אחרים! – צדקה ממנו! יהי שלום בחילך – ענה עבדול והב עליזות. – בעומק לבי אחשוב גם אני כזאת; ולמצער בשבתי במושב נשים – אחשוב כזאת… הנה, במערב (באירופה), יעצמו וינעמו החיים שם, גם בדעת, גם בעושר וגם בפעולה – באשר יד לנשים בגלגלי החיים. הן הן אשר תמשחנה, בטוב לבן וברוך מעשיהן, את גלגלי החיים, להסוב בקלות ובנעימות. – זאת טעות עצומה, אחא – ענה צובחי־בק נחפזות – המכיר כמוני את חיי אירופה יודע, כמה תסבכנה הנשים שמה את מהלכי החיים וכמה תזרענה איבה ומדנים באשר תצעדנה, כי זה כחן ובזה יכלתן, כאשר אומר המשל הצרפתי: cherchez la femme ואנו – ישמרנו האל משלטון הנשים! – במזרח לא היה הדבר ולא יהיה, – הוסיף צובחי־בק מהתלות: “שלטון נשים” – טוב ממנו שלטון השדים! – ואני – ענתה בדיעה אמריה – ידוע אדע דרכי המערב וגם את החיים באמריקה ידעתי (שהיתי שלשה חדשים בפריז ועשרה חדשים באמריקה, לפני הכירי את חג' רשיד) והכרתי מה טיבם ומה מהותם של חיי המערב – ולבי לא נמשך אחריהם! אני את מחשבתי אני יודעת, ואת עצמי אני מכירה: אילו קם הדבר והיה – נצבה בדיעה לפני הנאספים ליד השלחן ואמרה בעוז – אילו פנו אלי ומִנו אותי למושלת על המדינה הזו – אז ראית, אדוני צובחי־בק, עד מה ועד אנה היו טובים החיים במדינתי באושר ובשפע! כי אז הפכתיה כולה על פיה ובניתיה מחדש! והעוני והדלות – היו פוחתים מאד בממשלתי; ואשה לא היתה מתענה ונגררת אחר גבר על פת לחם… ואֵם לא היתה כואבת מפני המחסור והמצוקה, אשר בנותיה ובניה נתונים בהם, ואין לאל ידה להושיע; ומקור הדמע של אלמנות ועזובות היה נסתם; ופני האשה לא היו אכולים וצמוקים ונובלים מרוב עמל ויגיעה, חרפה וכלימות… באחת אומר: בממשלתי, ממשלת האשה, הייתי שוקדת ונותנת ליופי כי יפרח, לאהבה כי תעצם, לשמחה כי תגבר – ולכל מעינות החיים כי יצהלו וְיָרוֹנו! חג' רשיד היה מביט בעיני אהבה וכסופים אל בדיעה בדברה צחצוחי לשון ומליצה, והיה מתמוגג לשמע אזניו, וכהתימה את דבריה, מחא כפיו בצהלה וקרא: – תחי מושלת דמשק בעתיד! והנאספים ענו גם הם במקהלה: תחיה! וצובחי־בק חזר אל שיחו העוקץ: אך – ביום ההוא – על בדיעה להתאסלם, אם את נפשה להיות מושלת על מדינה מוסלמית!… – באלהים, צר־עין אתה! – ענתה בדיעה מיד דברה בלגלוג – זה כמה אלפים בשנים לא עשו היהודים מלוכה ושלטון, ובאמור אחת מהם לעלות פעם למלוכה – לא תוכל לסבול אותה אלא כי תשנה את עצמה ותבגוד בדתה. וכי מה ממך יהלוך – אם תהיה המושלת יהודיה? האם אין אנו מצייתים ושומרים ומכבדים פני המלכויות האחרות כל הימים? מן הראוי היה, כי תעזרו פעם ליהודים לעשות מלוכה – תראו ותוכחו כי טוב לב היהודים, טהור וזך. ופה השמיע לפתע, כיוצא מגדר שתקנותו ובישנותו, שאול נחאס ונשא קולו בעוז: – הנועם לך, בדיעה! שפתים יושקו!… – והתנודד במקומו ברוב רגשנותו וגילו… כל הקהל ענה גם הוא בצהלה לדבריו. – נשמע דבר נגינה – בקש האורח – הן באנו לגיל ולשמוח – נרף מדבר השלטון והמלכות. המנגנים השמיעו שיר אחד ושנים, והנשף היה גובר בשמחתו ובזמרותיו. אז קמה בדיעה, עברה לחדר אחר ושבה – לבושה שמלה ורדית קלה, משובצה חרוזים ופנינים נוצצים, ונתנה רגליה ברקוד קל, מלבב ומרנין לב. ואחר ישבה נשענה כשוקעת בנבכי הזמרה והחלה מסַגלה עצמה לשירה. היא נתנה אות למנגנים שיִכּוֹנו ללווֹתה בשירתה בנגינת קצב וטעם. היא פתחה בקול כבד במקצת, רוֵה־עצב, שיר־אהבה ידוע ומפורסם, אשר התאימה לו מנגינה חדשה נוגה ומלאת־רגש. וצלילי הזמרה שיצאו מפיה מקוטעים, חלקים, רכים, היו לרגעים מתנשאים ברוך, כריחות מעודנים הנדפים מגן פורח ונִשׂאים על כנפי הרוחות הקלות. ויש וחדרו אל לב השומעים בעצבות מתוקה כמשקה מריר וטוב; היא היתה כנוסכת בחרוזים רננת צלילים מתיפחים בלאט, כקובלים ומבכים על תוגת פרידה גדולה. לא עברו רגעים רבים – ובעיני האורחים עלו דמעות מהולות עצב ופליאה מקסמי זמרתה… וזה היה השיר העממי אשר ארך בפיה כחצי שעה:
מַה לִּי, טֹרַפְתִּי מִזִּיו מֶבָּטֵךְ
וְנָשִׁיתִי כָּל טוֹבָה זוּלַת אוֹתֵךְ,
רֶסֶן תְּשׁוּקָתִי תֹאחֲזִי בִימִינֵךְ
וְתוֹבִילֵנִי בִמְבוּכָתִי שְׂמֹאלֵךְ.
יִפְרַח וְיִשְׂחַק הַכֹּל בְּבוֹאֵךְ,
וְיֵבְךְּ וְיֶעְגַּם בְּלֶכְתֵּךְ.
זֶה דָמִי – הִכַּרְתִּיו בְּלֶחְיֵךְ,
לֹא תוּכַל הַכְחִישׁוֹ עֵינֵךְ.
לולּאֵ אָגוּר אֵשׁ חֻבִּי יַבְעִירֵךְ,
שַׂמְתִּי בֵין בִּתְרֵי לִבִּי מְגוּרֵךְ.
קִנֵּאתִי אֶת הַגָּבִיעַ בְּפִיךְ יִשָּׁקֵךְ –
הַרְחִיקִיהוּ־נָא וְלֹא יִגַּע בִּשְׂפָתֵךְ.
אַךְ מֵחֲמוּדוֹתַיִךְ קֶסֶם וּמִנָּעֳמֵךְ,
יִשְׁכַּר כָּל־רוֹאֶה וְיַחְמְדֵךְ.
האורח, עבדול והב בק, קם ממקומו ברוב רגשנותו וחדותו והעביר לעיני כל היושבים את ממחטתו על פיו ועל שפתיו של חג' רשיד, המראה סגולות אהובתו ויקרת מעלותיה ביופי ובזמרה ואמר: הנועם, הנועם – בלי עין רעה! “תִשְלוֹם” לך בעד שירתה וקולה! וגיל הנשף הלך הלוך ועלוז, הלוך וגבור, פעם המנגנים ופעם בדיעה השמיעו את שירתם עד שעה אחר חצות. ללה ובתה כחילה ישבו צנועות ושלווֹת, הקשיבו וראו כל מהלך הנשף, בנעימותיו וביקרותיו והיו כתוהות ומשתאות על התפארה והזוהר, על המנהגים והנימוסים, ועל הנשמע והנאמר בשיחה ובשירה. אך בעלת־הבית לא הסיחה את דעתה מהאם והבת וכבדתן גם דברי כבוד וגם דברי נועם…ומפעם לפעם, בדבר אחד המסובים עם האם ללה או עם כחילה, עמדה היא על ידן ותמָכָתן במענה לשונה, למען תרגשנה את עצמן בטוב ובנעימות. וכעבור חצות לילה, אחרי אשר רקדה בדיעה פעמַים, דברה על לבה של העלמה והזמינתה לרקוד רקוד רגיל. “אין רע – אמרה לה – שאין רגליה אמונות ברקוד – אדרבא: כבוד השרים יאהבו לראות בבכורי־רקוד של נערה תמה כמוה”. היא נעתרה להפצרותיה של בעלת הבית הטובה ולרצון אמה ללה, אשר לא ידעה לסרב לגדולים, וקמה לרקוד. היא רקדה מתוך מאמצים וכמו משכרון חושים. כאיש אשר לא ידע לשחות והואר נזרק לפתע בין גלי ים בדָכְיָם כך בקשה כחילה לצאת בהצלחה מרקודה, ומאמציה אלה ונפתוליה נתקבלו ברצון רב ובשאון גיל מפי השרים היושבים. בשעה מאוחרת בשתים אחר חצות – קמו האורחים ללכת. ללה וכחילה עמדו גם הן והמתינו עד היפּרד השרים בדברי ברכות ותודות מאליפות מבעלת הבית, וגם להן אצלו דברי שלום ונועם. בדיעה עיכבה את האם והבת קצת אחר צאת האורחים. היא נכנסה אתן לחדר הריק ונגשה אל הספות הנמוכות, מקום אשר ישבו הקרואים: ותחת הכרים מצאה את מנחת הקרואים: קופסה ובתוכה צמד נזמי־זהב מעשה ידי אמן, – זה היה מן האורח עבדול והב (היא קראה את שמו מעל הכרטיס) וצובחי־בק, ה“מרגיזה” כל הלילה – השאיר בחפיסת עור רכה שרשרת דקה, כפולת־ארבע, ובה תלוי “לב” של זהב משובץ בפנינים דקות; ובמטפחת־משי היו צרורים עשרים לירות זהב תורכיות – זה מחג' רשיד הטוב – אמרה בדיעה בצהלה. אז פנתה בדיעה לללה בלב גלוי ומלא גיל: “שמעי, אחותי, גם לכן, לך ולכחילה, היה חלק בנשף זה – מן הראוי שתזכינה גם אתן מטובו. יען כי הצליח הנשף כמקווה (לא תמיד עולה ההצלחה כרצון האדם) על־כן יהא זה לכחילה. והיא תלתה מיד את השרשרת עם עדי ה”לב" על צואר כחילה. – למה זאת, אחות?… איך יתכן?… עדי יקר… גמגמה ללה, קטונו מכל החסד… אין זה מן הצורך… כלל לא… הן זאת מתנה נתונה לך… – אל תוסיפי דבר, אחות. זאת מנחה מרצוני לבתך… קבליה בכל לב, כאשר נתתיה בכל לב… אמנם מתנה היא לי אך אראה לך מיד: יש לי בדיוק עדי כזה, ורצוני שיהיה לכחילה זכרון מן הנשף הזה וממני. אין מן הראוי להאריך בדברים. בואו ואלוה אתכם עד השער. הם יצאו יחד, והיא נפרדה מהם בלב מלא שמחה ותקוות הצלחה…
VIII
שאול נחאס נמנע ימים אחדים אחר הנשף מהתראות עם האשה ללה, כאומר: לא נפל דבר במהלך הימים והענינים; היה נשף, יפה והדור למאד – עבר וחסל… ואף אמנם טרוד ועסוק היה בעבודתו: אותם הימים שלאחר הנשף היו ימי ערב חג השבועות – ואז רבה העבודה בבית החרושת שלו. וטוב היה לו, כי באו עליו ימי טרדה אלה, אשר יכול היה להתעסק גם הוא בעבודתו ולהפוך במחשבותיו, להגות ולחזור ולהגות באשר ראה והכיר בנשף “הגדולים”, באשר שמע ובאשר חש בנפשו מכל מראה עיניו; גם לשקול במאזני בינה את אשר עבר ואשר יאתה… ואף כי טרוד היה ונתון בעניניו, בכל זאת שלח באותו שבוע אל ללה על־ידי בנו הנער מכסת כסף לצרכי החג, אשר לקח בשבילה מ“החברה” (הועד), כנהוג… אך האשה ללה היתה מהלכת כמה ימים אחרי הנשף כחולמת והוזה. כל דבר הנשף בא אל נפשה ונצמד בקרבה, כאשר ידבק לחֵך טעם מאכל חריף וחזק, הנותן ריחו בכל… יש כי חשה בקרבה נעימות והנאה מטעם אותו הנשף, אבל יש והרגישה שריח זה חריף מדי וטעם זה מתוק מדי לחִכָּה – ולא ידעה נפשה. היא לא ידעה לא פשר נפשה ואף לא פשר דבר הנשף; לא ידעה מדוע תשמח ככה בקרב נפשה, בעלות על לבה מחזה הנשף וכל הענינים “האציליים” אשר חזתה בו, ומדוע תחוש בנפשה כמו תִפלוּת ובלבה כעין עצבון ודכאון… נבוכה היא בנפשה.. משום מה מדמה היא, כי יכרסם כעין גרוי או מיחוש בקרב לבה פנימה והיא עצמה לא תדע: הכאב יגרום לה הדבר או נעימות?… וכמו זמזום מטריד ילחש כל העת לאזניה בלי הרפות, והיא לא תדע מה פשר זה הלחש? העם הגיל, הרננות והשמחות אשר לנשף יענו בלבה, או כי נפשה תהגה נכאים על חייה, על אלמנותה ועל יתמות בניה?… דומה היא כאילו נתנו לידה מטבע מצבע זהב, מבריקה ונוצצת, והיא לא תדע, לא תאמין, דבר לאשורו: הזהב אמת היא המטבע או מתכת מזויפה אשר תנתן לילדים חסרי־דעה?… מה היה הנשף הזה לה ומה אמר לנפשה? המשום שיודעת היא שריקה היא וחסרת כל, על כן תעגם נפשה בה? או משום שנוכחה לדעת כי אין לנשף הזה ולנפשה מאומה?… .כי הטוב הזה, הגילה הזו והחיים היפים הללו – לא לה הם… לא לה… לא לאשה כמוה ולא לבתה נועדו… ואת בתה לא ידעה דַבֵּר… לא ידעה מה עליה לשיח אתה; כי ראה ראתה את הנערה והיא, דומה, נבוכה כמוה… גם פעם וגם פעמים החלה הנערה לדבר על הנשף ועל חמודותיו – והיא היתה כמשתמטת, כמתחמקת מכל דבר שפתים, כי לא ידעה את אשר עליה לאמר לבת… הרי היא מרגישה עצמה כשכורה מיין ואיכה תורה דעת ותבונה לבתה? האין לה לחשוש, כי תפליט מפיה דבר תפל ומגרעת ויבוא ככתם בנפש הנערה להרע לה, לנערה התמה?… או כי תשמיע בפיה שבח ותהלה לבדיעה, וידבקו בלב הנערה ולא יסורו מלבה… על כן בחרה בשתיקה, כטבעה ודרכה כל הימים. ואך בהשאיר כחילה את עדי ה“לב” – אשר קבלה מבדיעה – גלוי על הארגז, אמרה לה: שמרי על העדי ולא יֵרָאֶה… דבר יקר הוא, ואין להשאירו לראוָה… רק לעת מצוא תלבשיהו… בבוא העת… ואיזו היא העת – לא ידעה לאמר לבת גם ברמיזה, כי לא ידעה… ולוּ האיש שאול נראה לפניה בימים אלה, היתה אומרת לנסות לדבר את בכה ובכה; אך לשוא חכתה לבוא שעת הזדמנות, כי תיפּגש עם שאול ותראה מה אתו ומה בפיו. ובין כה וכה הגיע חג השבועות. ביום הראשון לחג, לפנות ערב, יצאו הילדים וכחילה הבכירה לטייל, כרגיל, בחוצות “הרחוב” ובקרבת הנהרות והגנים הסמוכים לרחוב היהודים. גם ללה היתה מתכוננת “לצאת מעט”; אך בעודה שוהה בביתה, נראה במרפסת החצר שאול נחאס לבוש מדי חג, כפתן משי מבריק ומעיל־בד יקר ומחרוזת גדולה בידו, והיה במראה פניו הטובים המוקפים זקן גזוז, שחור ברובו, בתרבושו המחודש בראשו ובהלוכו המתון והשקט – כאחד הגברים הנכבדים שברחוב. ללה קבלתהו בהסברת פנים ובכבוד. הוא ישב בקרן הספּה, נשען במנוחות על הכר והעביר שאננות את המחרוזת בין אצבעותיו. – שמא רוצה היא לצאת לשוח מעט – פתח שאול כמתחרט על בואו – יכולה היא לצאת. אין רע. תצא לה ותטייל – אין ברצונו להפריע לה. – לא ולא… וכי מקום מיועד לה ללכת? חשבה סתם לצאת, לעמוד בפתח השער, בחצר. ואדרבא, טוב ומבורך שבא… והרי זה שבועים שלא נראו פניו… מיד תבשל קהוה וישתו. הנה חמים כבר המים; הרי מאז היה הנשף אצל בדיעה – לא נראה כלל… היא חפצה סתם לשוחח מעט… גם להודות לו על מכסת הכסף ששלח… – שבועות אלו לפני החג, אחותי, רבה העבודה ואין להפּנוֹת – ענה שאול כמתנצל – תודה לאל על שני ימי החג, ימי מנוחה ומרגוע… על כן אמרתי: אבוא עתה מעט, אראה מה שלומך ושלום הילדים… – רב תודות לך; מטובך ומדאגתך – טוב להם, תודה לאל… – התפרת להם דבר־מה לחג? או קנית להם דבר חדש? – כן, אחא. “ראש בראש” (בדיוק ובצמצום) הספיק מעט הכסף להוצאות הנחוצות לחג. לכחילה תפרתי שמלה מבד־קיץ פשוט אך נאה… כי בפסח, בשנת האבל, לא תפרתי לה דבר. – אבל יש דבר יקר מכל שמלה: העדי שקבלה מבדיעה. וגם נאה הוא למאד… לא ראיתיו אמנם כהוגן בלילה, אך “מובן” כי זהב טהור הוא… ועולה בהרבה… – שמוּר הוא בארון… אראהו לך, אם תרצה… אכן יפה מדי הוא ואינו מתאים עם שמלת בד פשוטה. – האם אינה לובשת אותו ביום חג? מדוע לא תלבשהו?… הן שמחה היא לבת… – אני לא נתתיה ללבשו… גם לא מתאים – כאשר אמרתי – עם השמלה הדלה, וגם לא ארצה, כי “תרָאה אתו בחוץ לעיני האנשים…” מיד תתחלנה הבריות פושקות שפתים… למה לנו? – אבין דבריך, אחותי. אך טעות היא בידך, טעות מוחלטת. אל לך לחשוש מאום… ואל לך לחשוב דבר וחצי דבר… החושב תדיר: “מה יאמרו הבריות”, לעולם אינו אומר את דברו ורצונו… אני עושה את רצוני ואת עניני, כפי שאני אבין וכפי שארצה – מה לי ולבריות? הנערה בתך היא, ואַת – אמה. את אשר תרצי לעושת ולאמר לה, תעשי ותאמרי – ומי אדון לך? – נכון הדבר… אך הענין הוא – לפי דעתי – אשר אני בעצמי, אין ברצוני… היינו: אני בעצמי לא אמצא לנכון… כי תצא בעדי זהב… וכי ידעו הבריות… כי קבלה עדי זהב מידה… מבדיעה… כזאת דעתי!… – אם את חושבת כזאת – אדאב מאד. חבל, רואה אני כי דעתך זאת משובשה. אכן הוא אשר אמרתי: דברי הבריות מכסים הכל כמו באבק רב; והנה יכסו גם את רצונך… אתמהה עליך!… ללה היתה מבשלת את הקהוה על יד מפתן החדר, בדַבֵּר שאול את דבריו בתרעומת קלה. היא שבה והגישה לו ספל קהוה גדול וישבה גם היא לשתות. אז שבה ואמרה: – מדוע תתמה, אחא? הטוב בעיניך, כי תפול הנערה בפי הבריות? כי יאמרו: “הנה, בת ללה לאטי נכנסת ויוצאת בבית בדיעה… ה”מרננת“…” – צדקת… לא אתמה עליך… גם אני חשבתי ממש כמוך, לפני הכירי אותה. גם אני הייתי אומר: “מרננת” – מה לנו ולאשה “מרננת”? אך אחרי שאת הכרת אותה כמוני, – חי האל! – לא אבין לטעמך. עתה אומר אני (כמובן אני לעצמי אומר): מי יתן והיתה כזאת! מי יתן ותכנס ותצא בבית בדיעה ותזכה להיות בקרבתה… עד מה תהיה מאושרה! – איכה, אחא? הלא… סוף־סוף… הלא היא… “מרננת”… – ענתה האשה קול דכא. – ודאי כן. “מרננת” היא “מרננת”… אבל מה ראית אַת ב“מרננת”? ההכרת מעודך אשה בכל הרחוב, בין גברים ובין נשים, רחמנית, ברת־נפש ככסף הטהור, טובה כלחם הטוב, אשר עיניה ולבה פתוחים לעזור ולהושיע וידה מושטה לאיש־מצוק וקשה־גורל? והראית איש סוחר או פקיד או “חכם”, אשר בינה כזאת לו, שכל כזה, ו“מתיקות דברים” וחן־לשון – כאשר לאשה זו? אני – את האמת אומר לבלי חָת – אוקירנה ואעלנה על ראשי, יותר מאשר אכבד ואעריץ את החכם עמרם (רב ידוע בקהלה) ואת הצדיק הגדול ביותר “ברחוב”… – אתה… אתה גבר… מדרך הטבע הוא, כי נמשך אתה אחרי טיבה וחכמתה… שלה… של האשה… אך כלפי כל הבריות היא… כך… כמו שאומרים: “מרננת”… – יאריך האל ימיך “ויִשְלְמוּ” לך ילדיך – בואי ונדבר בלב פתוח ולשון גלויה, הבה ונכנה את הדברים כמוֹת שהם. הרי אנו פה לבדנו בין ארבעת כתלי החדר הזה ורק השומע הכל, ישמע לדברינו, אללה הוא המאזין פה בין שנינו. מה את אומרת בפקפוק ובדברים סתומים: “היא רק”… היא “כמו שאומרים”… “כלפי הבריות היא רק”… למה הדברים המכוסים והחתומים? אכן אני מבין לרוחך הבנה שלמה וגמורה. וצודקת את, וגם לא צודקת: צודקת את, כי תחשבי כך… אבל המחשבה… רצוני לומר – המחשבה עצמה – אינה נכונה. אתך הצדקה, אך לא את מחשבתך. וכך, חייך, היה אתי ממש. הנה אבאר לך את דעתי: גם אני בפעם הראשונה, שהכרתי את בדיעה – היה לבי נבוך בי… נבוך מאד… חי האל, וחי ילדי כולם, וחי ראשי זה – הנה נשבעתי לך באמונה בכל אשר לי בעולם – לילות לא ישנתי מאז הכרתיה… הייתי מהלך בדרכי, מהרהר והוזה, תוהה וחושב כה וכה, ושואל את נפשי: יה אללה! (אתה האל!) מה פשר דבר זה? מה הענין הזה בעולמך אשר בראת? מה העושר הזה וההרוחה הגדולה והתפארה אשר הענקת לאשה ה“מרננת” הזו? הן טובלת היא רגליה בטוב ובנעימים… הן מטוב ידך ומשמני אוצרך תעניק לה בלא מידה? הכך תגמול לאשה חוטאת, לאשה אשר תתן עצמה לחטא ולעווֹן? הכך נאה ויאה לך לעשות? חייך, כך הייתי הולך וחושב הולך ותמה. ואחר כך אמרתי אל לבי: הרגע, שאול, הרגע, מי יודע מה צפון לה מן הרע והמכאובות, מן היסורים והעִנויים, הבוז והשפלות בעולם האמת, בגיהנום, מקום ישפטו אחרי המות את הרשע כרשעתו ואת הצדיק כצדקתו – כך אמרתי. והייתי כשקט ודומם, כמו לא היה דבר בחובי. אבל יום אחד, ברגע אחד, נפתח לבי “ונתקפתי” במבוכת לבי מחדש… מחדש… הייתי אז, חייך, ב“בית האש” (בחפירה אשר לפני פי התנור), להלהיט מוט ברזל באש. פתאום אמרתי: יה אללה! אבל מה ההבדל ומה השנוי בין האיש הטוב והצדיק ובין החוטא והפושע – הרי מידה אחת להם. הנה, אמרתי, – חי עיני אלו, כך אמרתי – הנה ללה האלמנה, האשה הטובה ונקית־הכפים תאנק ותִמַק בחייה פה… ונפשה תצא מראות במחסור ובמצוק אשר ליתומיה בחיים האלה – ובודאי בעולם האמת ייטב לה מנועם אלהים ותחיה “שם” בטוב ובנעימים, בגן עדן האלהים, במנוחות ושאננות, בריחות עדנים ותענוגות מתוקים, והיא, בדיעה ה“מרננת” – “תפול שם” בגיהנום – כפי שאומרים – לחיי עמל ותלאה וענויים וחרפות ונוראות. כן, כך יאמרו החכמים כולם. אך – מה התכלית בזה? ומה הצדק והאמת בדרך זו? הרי ענין שוה וחלק שוה, למשל, לשתיהן – לבדיעה ולללה – וכן לאלפי רבבות הטובים והרעים: לזה – טוב פה ורע שם, ולזה – רע פה וטוב שם – ומה ההבדל? ואיפה מידת הצדק? ומה טעם לענין העקום הזה?… ותשאלי: מה עשיתי? חייך, הלכתי פעם אל החכם עמרם, כמו בדרך אגב לשאול דבר, ושאלתיו, והוא אמר לי: אבל שם, בני, חיי עד… פה – אם יארכו ימינו ואם ימשכו שבעים או שמונים שנה למכביר, – אבל שם – הטוב והנחת, המנוחה והמרגוע הם לעולמים… כך אמר לי וחשבתי: יתכן הדבר… נכון הדבר… אך שוב שאלה נפשי בקרבי לאמר: אללה הוא אכּבר! אבל למה יזכה האיש החוטא – אם חוטא הוא – מנועם העולם הזה שבעים שנה, וגם שמונים שנה ולמה ישא האיש הטוב והישר רעה, מצוקה וכלימה כל חייו פה? זאת – אחת. והשנית: את אשר אתנו פה ראה נראה בעינינו והרגש נרגיש בבשרנו, ואת אשר “שם” – מי היודע נכונה? ומי ראה שמץ דבר מאשר שם? והשלישית: למה לאלהים, ישתבח ויתעלה, כל הענין המשונה הזה? רצוני לומר: החלוקה הזו המכוסה והחתומה? האין ביכולת אל להוציא משפט גלוי ופתוח, ברור וזך, כאוֹר השמש אשר ברא? שאול הפסיק דברו ובקש את ללה להוסיף לו מן הקהוה עוד ספל אחד. הוא שתה אותו בלא הפסק, גמיעה אחר גמיעה, וללה ענתה ואמרה: הנה, אחי, אתה הרבית לחשוב… ואני – חייך – חשבתי גם־כן באלה הימים, לא כדברים אשר אתה חושב, אך בדומה להם שאלתי עצמי גם אני. ואתה, הגבר, חשבת – והלכת אל חכם עמרם. ואני לא היה איש אתי לחלק דברי אתו, גם אתה לא נראית כל אלה הימים. הגבר – סוף סוף גבר הוא, ואתה מבין ושואל ומחשבתך עונה לך כשאלות אשר בלבך, אך אני… – סלחי, ברצונך, – פתח שנית שאול ואמר – שמעי את אשר היתה אתי עוד: כמה ימים הייתי חושב כזאת וכזאת… אך כשהייתי עוד פעמים מספר בבית בדיעה, והחלפתי דברים אתה, והכרתי את נפשה ואת טיבה ואת תוכה – חי האל! – כמו נפקחו עיני וגם לבי להבין ולתפוס את הדברים והענינים בעצם מהותם, כמו שאומרים: את הדברים על פי תוכם, רצוני לומר: על פי הגרעין שבתוכם. הבריות הלא אוכלים את הפרי, ואת הגרעין – יזרקו. אבל הן בגרעין טמון העיקר. מהו הפרי החיצון לעומת הגרעין אשר האילן חבוי בתוכו? הן הפרי – מעט הוא ונפגע מכל פגע חולף ומרע, אבל הגרעין הן יצפון בחובו אלפים – מן הפרי עצמו. וכך אמרתי אל לבי: בוא, בן אדם, ולמד והבֵן והַשְׂכֵּל: האשה הזאת, בדיעה, ה“מרננת”, – אמרתי אל לבי – היא היא הגרעין, אשר הבריות לא ישימו את לבם לו. אך הבריות, כנראה, מאז ומעולם, הורגלו להביט – לא בעיניהם הם, ולדבר – לא בלשונם הם, ולהבין – לא כנפשם הם. מפה לפה, מלשון ללשון, מאיש לאיש ישאו דבריהם ומשפטם על בן־האדם. ואך למראה העינים יביטו ולא אל נשמת האנשים והמעשים… אבל אני – לא אאמין ולא אחשוב מעודי כדברי הבריות: עיני רואות ונפשי יודעת בכל השלמות, כי האשה היקרה הזאת – טובה היא מאין כמוה, וצדיקה היא מרבים רבים. לבה ונפשה ערים ונתונים להיטיב, לעזור ולהועיל לכל אשר יבקש את טובה – הלזאת יקרא אשה רעה, חלילה? האם אשה כזו פחותה היא מאחרים, ממני וממך ומיתר הבריות? במה יפול טיבה ממני וממך ומפלוני ומאלמוני? במה? באשר, אולי, אינה נוגעת לרעה באיש מן הרחוב, ואינה מעלה על פיה שפת חלקות ודברי רכילות ושקר? או, אולי, בזה כי תדע דבר בלשונה בחן, בשכל ובטוב טעם? או באשר – כחות ואון לה, ויכולת ועצמה לה לעשות דרכה בחייה בתבונתה ובשכלה, עד להטות שרים ורוזנים אל דבר פיה? – כן, אחא, שאול. כל זה נכון ואמת. כל דבריך טובים וצודקים… אך אתה כמו עוזב בדבריך את העיקר… כמו תעצום עיניך מראות לצד האחר… לצד השני… חי האל – איני מבינה: האין אתה גבר? האם לא תאמר, כי היא… חוטאת בגופה? האינה נותנת עצמה לגברים… היתכן – כי לא? ואיך תאמר: לא עָוֶל בכפיה… המותר הוא הדבר הזה בעיני האלהים? הנה זאת היא הנקודה, אשר הציקתני בלשוני – כל העת הזו… – אה! “הנקודה” הזו! הנקודה! – החל שאול כמהתל וגם רוגז – אכן הוא אשר אמרתי: אשר עיני הבריות עיורוֹת מראות את הכל, ואך אל הנקודה האחת ידביקו עיניהם ולא ידעו לזוז ממנה. את הכל: את נפשה ואת לבה הטובים, את זוך לשונה ובינתה, את הרוָחת ביתה ועושרה, את תפארת חייה – אל כל זה לא ידעו האנשים להביט, לזאת – אין עינים להם. אך אַתּ האִם לא שמעת באזניך ולא ראית בעיניך את עוז נפשה ואת אמרי פיה הגלויים בדברה עם השרים הגדולים? האם לא ראית, איך תשמור בגאוה וברגש כבוד את חוקות דתה ולא תכָּלם ולא תבוש לתת ולקחת דברים בכל הענינים ובכל הדברים, אשר אמרו השרים לעלוב ולשים דופי – במנהגי דתנו והליכות חיינו? האם לא שמעת, איך שלחה לשונה כחרב פיפיות “מה שא אללה” (בלי עין הרע) לעקוץ ולדקור, לחתוך ולגזור פה ושם בשיחת הדברים? אני – חי האל – כשכור ולא מיין ישבתי, והייתי שומע ומתעלץ בשמעי מפיה את אמריה. ובהאזיני אחר־כך לשירתה, לקולה החנון והענוג אמרתי לנפשי – אחסה באל העצום – הנה מהות החיים והנה טיבם, האשה הזאת היא הגרעין של אלו החיים, היא גרעין הפרי המבורך הנושא בחובו טוב ונועם ואושר וברכה. הנה פה, אצלה, יפרחו החיים וירונו – ואין איש יודע, ואין איש שם אל לב, ואין מבין ואין מעמיק חקר. הם, האנשים יביטו לנקודה!… – אכן, על זאת גם יכרסם לבי בקרבי. בשמעי ובראותי גם אני וגם הבת, את תפארת הנשף הלזה, ואת חמדת החיים הללו וטובם – והייתי כחולמה. האמנם – אמרתי אל נפשי – יש ברשות אדם חיי יקרות כאלו – ואנו, העניים, הפשוטים והנמוכים, גם לא נדע, גם לא נכירם ולא נחוש מציאותם?… כה יכול הבורא להעניק מטובו ומברכתו ליצוריו – ואנו כנרדמים… ברם – לא ידעתי נפשי: גם מורא וגם פחד נעורו בלבי לכל המראה הגדול – – – – כן הוא, אמנם, ובצדק – הפסיקה שאול ואמר – המורא והפחד יבואו אל לבנו לא רק מהאסון והפגע והרע אשר יקרו לפנינו, כי גם מן האושר נירא ונפחד, עת יזרח ויגָלה פתע לעינינו – כיושב באפלה ובטחב, עת יפלו קרני שמש מבריקות ובהירות על עיניו הטרוטות. אך פחד האושר – פחד שוא הוא, כי פחדו כזב – והוא עצמו אמת… וגם אתי היתה כזאת: גם אני כמו יראתי לנפשי… אך בשבתי אתה לעת מצוא ובדברי אתה לא אחת ולא שתים – הייתי כמו בודק נשמתה, וחדרתי אל תוך לבה. אז אמרתי: אין זאת, כי היא הכבודה ואנו הנקלים, היא היקרה ואנו הפשוטים. אם יש בין בני־אדם איש טוב וישר, ירא אלהים ואוהב הבריות, עושה טוב לנפשו ולאחרים – הנה רק היא זאת. היא הטובה. היא שלמה ותמה. ואנו לא טובים ולא רעים, “לא חמים ולא קרים”, והיא – יצור שלם כליל המעלות, מידי הבורא, כי הכל בה שלם וגמור –זאת היא האמת ולא רק “הנקודה”… – חי האל, נבוכותי בראשי… ענתה האשה כעיפה – איכה אוכל להבין דבר? מה רע ומה טוב? מה נקלה ומה נכבד? אבל, האמנם לא ירע בעיניך הדבר, כי אשה תתן צעדיה בדרך זו? בדרך… החטא? – אי זה החטא, אַתּ, האשה הטובה? מה החטא? הביני ברורות וגלויות: זה הטוב וזה העושר וזו הנעימות והחמדה – כל זה האם לא מן האל הוא? לא מידיו הוא? ואני אומר לך, ללה אחותי, גלוי ופתוח אומר, בלי הסוס ופקפוק: ממנה נהפך לבי להבין, לא כאשר הבנתי עד כה, ונוכחתי כי היא אהובה בעיני האל, היא רצויה בעיניו, ובשל טובה ונָעֳמָה – זה שכרה מאתו. כך אני אומר וכך אני נשבע באמונתי: האשה הזו – חביבת אלהים היא! הוא, ישתבח ויתעלה, הנותן שכל ובינה, המחונן יופי וחן – הוא יעניק לה כטובה וכברכה הראויות והיאות לה. ואת אומרת: “חטא!” מדוע חטא? איפה חטא? למי תרע ולמי תזיק, למי תפסיד ולמי תחטא – בעשותה את חייה כאשר תאבה וכאשר תרצה? הן היא גברת חייה, בת־חורין לעצמה, היא בעלת עצמה; ואת אשר תאבה לפעול ולעשות בעצמה תעשה. אין אדון ואין רבון לה, אלא – האלהים. והוא, אכן, נותן לה כטוב לבה, באשר הוא היודע, כי לא חטא בחייה ולא רעה במעשיה. היא חיה כאשר חיה כל אשה בדרכה, וגם היא – דרכה לה אשר לה… – ועתה, לדבריך, הפוך העולם הזה… – אמרה האשה כאכולת ספק והסוס על דברי איש שיחה – הפוך כולו וזר… הכל מותר והכל הפקר… הכעור נעשה יפה והשחור נעשה לבן –וחסל! אין חטא ואין אסור!… חי האל, לא אבין דבר… – חלילה לי מהגיד כזאת: יש אסור ויש חטא, ויש גם שפלות וכעור, אבל רחוק הכעור וגם רחוק החטא מבדיעה ומחייה, כרחוק שמים מהארץ. האשה הבוגדת והמרַמה את בעלה – חטא בה וגם כעור בה; האשה המשקרת והמרמה – חוטאה היא; ובדיעה – מה לתבן את הבר? ושמתי אל לבי באלו הימים וחשבתי: אשר גם האשה המוכרת את גופה ל“בית השחור” – טהורה היא בעיני וזכה. כי אך עָנְיה ורוע חייה, המחסור בלחם לפיה ולבשרה כסות – הם יהדפוה אל הרעה ואל הכליון ואומללה היא ומסכנה. ובדיעה אינה – האל ישמור – מסוג כזה; את זה עליך להבין ברורות. ונהפוך הוא: היא קונה את לב הגבר ואינה מוכרת את עצמה (אף כי גם המוכרת עצמה – רק לעצמה היא מזיקה, מפני מצוקות חייה, ולא לאחר) כשתביני שהיא גברת עצמה ושָׂרת חייה – תשכילי להבין מי היא… – יש מן האמת בדבריך… לא אכחד… ובכל זאת… יראה אני את דבריך… על כן יראתי גם את העדי, אשר נתנה לי בדיעה… הן מזה התחלנו לדבר את דברינו… – כדבריך כן הוא, מזה התחלנו. אך שמעיני, אחותי, אני – הנה אשבע לך בשלום חיי: לא אדע הלוך בכחש ושים על פני מסוה. את האמת אגיד לך: פעם דברנו, אני ובדיעה, ככל אשר מדברים אנחנו פה. כמעט – כדברינו עתה… ובשיחתנו אמרה לי גלוי: כי נקשרה לבה אליך ואל ילדיך ואהוב אהבה מכל לב את כחילה (ועתה אגלה לך, כי גם שתי הלירות, אשר שלחתי לך, ממנה הן, ולא מן הכולל – ועוד לי שלוש לירות למענך ממנה) והיא אמרה לי, כי מאושרה היתה, לוּ היתה כחילה נתונה בידיה, למען עשותה גם אותה מאושרה, לוּ רק תאבי למסרנה לה – כמובן מרצונך ומחפצך – לחנכה ולאלפה, ככל אשר היא מלאה גדושה בטוב־הטעם ובנועם־הבינה; ואני הבטחתי לה, כי דבר אדבר פעם אתך, כי אַתּ אֵם הנערה. וגם אמרתי לה: לוּ היתה לי בת ככחילה – חי ספר־התורה הקדוש! – כי עתה מסרתיה בידיה, כי תעשה ממנה – אחת כמוה! היינו: עם אותה התפארה ואותה הרוחה ואוו העושר ואותו הטוב, וגם כמו אותו השכל והחן, הפקחות והתבונה, אשר לה… ואני – שאול נחאס – הדואג לך ולילדיך, הנושא את צערך ומצוקתך עלי, מיום הסתלק דניאל, האל ירחמהו, הרוצה בטובת בניך כמו בטובת בני ממש – אני אבקש את האל, כי ישים בלבך לעשות את הדבר הזה… האשה תקעה מבטה בספל הקהוה הריק אשר על השלחן, והיה כמו נצמד מבטה שמה לבלי הנתק… פניה היו כמחוירים ולבה דפק מהלמות תקיפה… ושאול הוסיף דברו מעצמו: מבין אני וגלוי בעיני, כי תאחזך רעדה לשמע דברי; מובן הדבר מאד… – כן, בנפשי, רעדה תאחזני עתה… – נחפזה האשה וענתה דברה. – כך אחזתני רעדה גם אנכי – אמר שאול בטוחות וקלות – בראותי בפעם הראשונה את פני בדיעה ואת מהלכה… והענין נראה בעיניך כמו שנראה בתחילה בעינַי, זר… ותמוה… ועקום… אך זהו מפני שחדש הדבר כליל ולא הסכנת לו, ולא הסכינו הבריות להשמיע כזאת באזניך תמול ושלשום… לְמָה אדמה לפניך את הענין? דומה הוא לפלח עובד אדמה הלבוש סחבות, כי יאמרו להלבישו, לטובתו ולאשרו, חליפה פרנג’ית (אירופית) במקום ה“סרבל” אשר לו, ומעיל קצר והדוק – במקום העַבָּיֶה אשר לו, וכובע קש, קל ונאה – במקום מצנפתו המגואלה והכבדה, אז יחשב לו הדבר לגזרה רעה שנפלה על ראשו ולמהתלה ולחרפה, אך על פי האמת הבגדים היקרים והטובים הללו – בגדים הם ככל הבגדים ורבבות אנשים ילבשום וטוב להם ונוח להם ונעים להם. האם לא כך הדבר אתך? – אמר שאול בדיחות וטובות, – כי תהיה כחילה, ביפיה ובזוך דמותה, מנוסה וחרוצה בדבר שפתים, פקחה ונבונה, לעשות לה עושר וחיים, בעזרת האל, ולחיות חיי גברת, שרתי ברוזנים ושולטת על “גדולים” – מה ינעם ללבך, ומה ייטב לך ולילדיך בהיות ידיה מלאות זהב ועושר… מה טוב ומה נעים יהיה מראֶהָ בעוד שנים מספר! כי אכן לא נקל הוא ולא בבטחה אפשר לקווֹת לכל זאת… יתכן כי לא תצליח ולא תסכון, אם מפאת טבעה ותכונתה או מטבע תפיסתה… לא כל אחת מסוגלה ומחוננה במתת יה – להיות “מרננת” גדולה ומפוארה. הכל תלוי מהצלחת אלוה את מצעדי האדם… ולעת עתה – תכנס לבדיעה כבת־בית, תסתכל ותבין, תתבונן ותקח לקח, ואחרי זמן מה – יוָדע ויתברר, אם יש תקוה לה ואם תעלה ואם תצליח… – המם תהממני בדבריך, אחא שאול, – ענתה האשה כמקוצר רוח – לא אדע מדוע אחוש מועקה בלבי ומבוכה בנפשי. אבין דבריך ולא אבינם, אשמעם ואומר לקבלם – ולבי לא יכילם… הן אכירך מאז, כי איש חסד וטוב לבב היית אתנו כל הימים ולא תחפוץ ברעתי וברעת הבת, אבל מדוע צרור והדוק לבי כקשר על קשר? מדוע לא ירחב לבי ויעלוץ לקראת הדבר – אם אושר בו וטובה וברכה? לא אדע נפשי, אחא שואל, האם היות “מרננת” – אושר הוא? הרואה אתה וחושב אתה כי ה“מרננת” היא המאושרה בנשים? האם לא טוב יותר ולא ישר יותר בעיני אלהים ואדם, כי תמצא כחילה מזלה עם בן־זוגה, עם חתן אחד טוב ואמיד? הן טובה ויפה היא – למה לא תהיה ככל הבנות? תחכה למזלה. יבוא בחור מאמריקה ויקחנה. כמה עשרות וגם מאות מן הבנות נלקחו חנם על־ידי הבחורים שלנו, אשר פה היו דלים וחסרי כל והם שבים מאמריקה עשירים ומלאי כסף, לוקחים את הבת ונוסעים שמה, ויש לוקחים גם את הכלה ומשפחתה! למה לא תהיה בתי ככל הבנות?… למה נגזר עלי גורל כזה? האם לא באשר אלמנה הנני? האם לא באשר יתומה היא בלא אב? – פצעתיני באמרי שפתיך, ללה. הכוית את לבי, כי תאמרי: באשר אלמנה אַת והיא יתומה – אחפץ בזאת. ושכוח שכחת כל עמלי ועל דאגתי לך ולבניך. הֲרֵעוֹת לדבר, ללה. ואני – דברים לי בפי להסביר לך ולבאר לך את טעותך, וגם להוכיח לך את כזב־תקותך מחתנים מאמריקה. כי לא כל בת ההולכת לאמריקה – הולכת לחיי נועם ואושר. ואמריקה – רחוקה. העינים אינן רואות את אשר שם. אכן יש בנות שעלתה להן – ונפלו בטוב ובנעימים, אך יש גם אחרות… אולם אני, חי אללה, לא אוסיף דבר עוד על לבך, אחותי. ירא אני להכביד עוד עליך, פן תעשי ותמלאי את דברי לא מרצונך, כי־אם בעל־כרחך. וזאת – לא אחפוץ כלל. וגם האמת: הרי את אשה ואני גבר – ולא אוכל דבר גלויות בענין כזה. עליך בעצמך להבין ולהחליט במשך הימים, – במשך שבועות שנים או שלשה – כי לא בחפזון ולא בלחץ ידָרש דברך מידך, התבונני בעצמך – שפטי ושקלי; אך דוני בעצמך, שכחי את כל אשר למדת להבין ולהקשיב מפי הבריות, את כל אשר ידעת ושפטת עד עתה בחיי בני אדם, ושאלי את לבך ושמעי לקול נפשך; זכרי והביטי בעינים פקוחות אל אלה החיים המבורכים של בדיעה ושאלי את צפוני לבך ונקבי בשפתיך מלה במלה ואמרי: הטוב לי, כי יהיה גורל בתי כגורל זו בדיעה ה“מרננת”? הטוב לי, כי יאמר להבא: “כחילה המרננת?” ועוד שאלי את נפשך: האם החיים הללו ועליצות הימים החולפים בבית בדיעה ועתרת הנעימות והשלוה אשר לה – גנבה הם בידה? גזל או מרמה? או ברכת אלהים הם ומתת מידו? כך שאלי! ומי יתן ויענה לך לבך לאמר: תני לבתך ותצעד בנתיב ההצלחה ותעלה אל רמות האושר. אני, כשלעצמי, דעתי היא, כי הרבון בעצמו, יוצר הנפלאות, חנן את כחילה ביופי ובנועם, בעינים מאירות ומשמחות נפש ובחן משביע לבבות, למען תשתמש בסגולות אלו כטוב לה, כנעים לה, כרצוי לה… אלו המתנות מידי האל והן לה בשבילה, למענה, ולהיטיב לה ולבית אמה – חלף המצוקה והיגונות אשר ראית עד כה אַת ובניך… ושאול הוסיף וגילה לאזניה פרטי התנאים, שהציעה בדיעה והדגיש כי לאחר שנתים, חפשיה כחילה לבחור דרכה כרצונה אם להישאר עמה או להיפרד ממנה, ואשר אם תצא מעמה – שלמה ותמה תהיה וגם תעניק לה טובה וברכה. “עתה אפוא” – חתם דברו שאול – שקלי בדעתך ובחני וראי והחליטי. – אכן, ראשי כבד עלי עתה ולא אדע נפשי, אבל קבל אקבל עלי לחשוב ולשקול בדעתי את כל דבריך… ימים מספר אחשוב… כי אחת ידעתי נכונה: לבך ישר ונקי, ואך עלי לבקש להבין את דבריך עד תומם… – הנה נכונו דבריך בפיך, כי רוצה אַת להבין – כך יענה אדם טוב־לבב ואיש־בינה. ועתה העריב כמעט היום – אלכה לי. והאל ישים בלבך את הטוב והישר בעיניו. אמן. הם יצאו שניהם אל הרחוב המלא אנשים מטיילים לרוב.
IX
כעבור שבועות מספר, לעת השחר, טרם תזרח השמש, יצאו מהבית ללה ואמה, אשה כבת ששים, והלכו לאטן הלוך ודמום, עד צאתן מבין רחובות קריה אל המרחב, ושׂמוּ פניהן אל עבר “בית החיים”, אל קבר בעלה של ללה – האל ירחמהו. כי אחרי שָקלה וחָשבה ימים רבים ב“ענין הבת”, אחרי הַעֲמיקה חקור ושאול בלבה – בנדוד שנתה מעיניה בלילות וברחק מנוחתה ממנה בימים – עלה על לבה של ללה דבר טוב ונכון, אשר יהיה גם פוסק וגם מרגיע בצדקתו ובישרו: היא גמרה אומר ללכת ל“הודיע” וגם “לשאול” בענין הבת את דניאל בעלה… שם על קברו תשפוך שיחה ותגלה לבה לפניו, והוא – הן אב הוא לנערה; הן היא סוף־סוף אך אֵם היא, אשה חלשה וחדלת־אונים. והוא אביה! עליו לדעת ועליו להחליט דבר – כי איכה תקח היא את האחריות על עצמה? ימים שנים ושלשה הגתה בחפצה זה והתכוננה לדָבָר בלאט, עד אשר קבעה היום, בסוד ובהסתר מעין כל, את דבר ה“בקור”. גם מעיני כחילה עצמה וגם מעיני השכנות וגם מדעתו של שאול – העלימה את דבר הליכתה אל קבר בעלה. היא יצאה מוקדם בבוקר עם אמה כאילו ללכת לכבס באחד הבתים, כדרכן לעתים. ואך לאמה גלתה תמול־שלשום לפנות־ערב את דברה ובקשה את עצתה. כי אמה, העמלה והיגעה גם היא בבתי זרים זה עשרות בשנים, טובת לב היא ותמה וישרה בהליכותיה ואמת וצדקות יכונו תמיד על שפתותיה. אמה הביאה אתה מעט צמר, בבואה אל ללה על פי הזמנתה ומבלי דעת מה חפצה. היא ישבה על השטיח הקטן, הישן והדק, על רצפת היציע וטותה את הצמר בכישור. היא עשתה בכפיה והיתה מחכה בלאט לדברי בתה. ללה ישבה וספרה לה מתונות וארוכות את פרטי הדברים, כאשר קרו והיו, בחדושם ובקסמם וגם בזרוּתם ובעוקצם. הזקנה היתה מקשיבה ומאזינה לדברי פי בתה, גם הטובים והנעימים לאוזן וגם הזרים והמכאיבים, בדומיה ובתמהון לבב… ואז היה חוט הצמר נשמט כמה פעמים מבין אצבעותיה ועיניה היו מביטות קפואות ושפתותיה פתוחות מרוב השתאות ומעוצם פליאה… דמה דמתה הזקנה בעיניה עצמה, בשמעה את הדברים, כמו היתה אחד החרטומים והחוזים, אשר ישמעו באזניהם דבר חלום־מלכים מסובך ומפותל ועליה הוטל להבין שבר החלום, לגלות מצפוניו ולפותר חידותיו… וכשהגידה הבת את מחשבתה וכונתה, אשר אמרה ללכת אל קבר בעלה ל“ספר” לו הכל ו“לבקש עצה מעפר קברו” – סמכה ידיה האם על “המוצא הנכון והטוב”, ובשפתיה אמרה: אין זאת כי אם – או “נסיון” מאת הבורא, אשר ירצה לבחון את צדקת לבנו, או כי יתכן, אולי, כי כן דרך האושר, הנשלח מאת האל, להרָאות כמו בא בדרך עקלקלות ופתלתלות… טוב, טוב הדבר אשר עלה בלבה – “לשאול” בעפר קברו של דניאל… יגיד הוא את דברו… על כן קמו שתיהן עם שחר ויצאו לדרכן, לפני עלות השמש בלהטה. הדרך “לשם” רחוקה היא, אך קלה היתה ונוחה ונעימה, עת רוחות הבוקר מנשבות בלאט; כל דרך המלך הרחבה, הצחורה, היתה כמעט ריקה מאדם; טללי הלילה היו עוד כצָפים על עפרות הדרך והאויר היה שקוף וזך. גם בעת עלות השמש עליהן, באמצע הדרך, היו עצי האגוז הרמים, העומדים בירכתי השדות על אם הדרך, מאריכים צללים גדולים כרוקמים בשטח הדרך המאירה, הזהובה, רקמת ציורים אטומים־כהים ודמויות־צלמים כבירות אחוזות זהרורים וכתמים, אורות וצללים… כשהגיעו לבית־העלמין, חפשו את הקבר רגעים מספר – כי לא מכבר היו שם בתום שנת האבל – ומצאוהו. שתיהן ישבו סמוך לקבר, פרשו את קצה הצעיף שעל כתפן על אבן המצבה והחביאו את ראשן בידן והצמידו פיהן אליה. רגעים אחדים היו מורידות דמעה בחשאי ובלחש. אז נשמעו דברי ללה, עת דמעותיה עלו כמחנק בגרונה, בהרימה קולה לאטה, גנוח ודבר, בכה והתחנן: “דניאל אהובי… אמור אתה לי… איך אעשה?… יעץ אתה… אתה האב… אני – מה אדע? מה אשה אלמנה כי תדע ותבין?…ולבי יקרע לגזרים… בדומיה אשא ואסבול כל הימים אלמנותי… מעת הלכת מאתנו – לא ידע פי צחוק… לא ראיתי שעת שמחה ולא ידעתי טעם חיים… לא ישבתי במושב שכנות ולא הלך לבי אחר מסיבות רעים. בעמל ידי, בעצם אצבעותי ובזיעת אפי – מבוקר ועד ערב – אאבק… כגבר… להביא טרף לילדינו… הן בשביל בניך הייתי למכבסת… היש לך… איזו תלונה עלי? הפעלתי עוולה? החדלתי מדאוג יום לבניך? אתה היודע… המתים יודעים הכל… בעולם האמת רואים ויודעים הכל, ועתה, כי באה “המשאלה הזאת” – מה אעשה? היש בחפצך… כי תהיה בתך – “מרננת”?… אהה! האם הפרח היפה אשר השארת לי – כזה יהיה סופו? האם לא יכאב לעפרך, כי יאמרו הבריות – אויה, אויה לי – “כחילה המרננת”… “בת דניאל לאטי”… – אויה לנפשי! – האם לא כלימה היא לנו? ולשמך? ולכבודך? התרצה אתה בזאת?… האם אלהים הוא אשר… שׂם הדבר בלב שאוּל נחאס שותפך? אתה ידעת את אשר סיפר לי ודבר לי ואמר לי… הרצון אלהים בענין זה? או… אפשר, כאשר אמי אומרת, השטן מנסה אותנו להכשילנו ולהפילנו… אהה! ענני אתה… אמור דבר… בוא אלי בחלומי בלילה… או שלח דברך אלי ביד איש צדיק, יודע צפונות, או תן רמז לי, כאשר תדע וכאשר תבין… אל תנום!… אל תישן ואל תתעלם!… דניאל!… ראה, אשה אני… וחלשה אני, ומרת נפש… אפשר אכשל ואפול… ותלך הבת מבין ידי – ואז אוכל בשרי בשיני… ואתה תקללני בקברך… התפלל איפוא, לאלהים כי יתן לך להגיד דבר לי… אל תתעלם!… אל תדום!… או מוטב קחני אליך… הוציאני מהעולם הזה… טוב לי מותי אתך… כי לא אדע מה אעשה ואיך אעשה את חיי ואת חיי בתך ואת חיי בניך… משכני אליך, קחני – מה ייטב לי המוות… מה אשקט בקבר כמוך…” – די… די, בתי… אַל תכבידי דברים על קבר המת… – השמיעה אמה את קולה, בהרימה ראשה מן הקבר. אך ללה – בהפּתח סגוֹר לבה ומקור דמעותיה פרץ – לא ידעה מעצור ומרגעה. היא חבקה את הקבר בידיה והרימה קולה יותר נוגות: – לא!… לא אלך מפה!… פה אדבק… פה רצוני למות… לא אשוב לביתך בלי מענה… לא אזוז מפה!… האין אתה שומע תחנוני? למה תדום? ענני עתה… עתה… פה… אמור דבר ללבי… לנחמני… לכבות את להבות האש אשר בלבי… ואמה קמה, החזיקה בזרועות בתה, והרעיפה תנחומותיה לראש בתה: קומי, קומי, בתי… אל תלכי בקרי עם המתים, לא יצדק האדם בדרך זו… הן ספרת לו הכל… הן שמע הכל… הא יענה לך… לא פה המקום ולא עתה הזמן… גם הוא צריך להפיל תחנתו לפני הבורא… תני לו פנאי ושהות… תראי כי יענך… ענה יענה… הרבה פתחים והרבה שליחים לבורא יתעלה… היא התיקה אותה מן הקבר. וכשהרימה ללה את ראשה היו עיניה נפוחות ואדומות עד כי קשתה עליה הראיה בשמש הלוהטת; ואחרי נשקן את המצבה בדבקות, לקחתה האם אל פלג המים העובר על־יד בית הקברות ושטפו ורחצו את פניהן ואת ידיהן. נחו שעה וטעמו מפתותי עוגה שלקחו עמהן. הדרך בחזרה העירה היתה קשה, קרני שמש לוהטות ומעיקות הכבידו את מהלכן. הן ישבו ונחו פעמים ושלוש תחת צללי העצים הרמים, אשר לאורך הדרך. בשעת בוקר מאוחרה הגיעו האם והבת אל הרחוב. ללה קנתה בדרך מעט מן הירקות לבשל את נזיד היום. וכשבאו הביתה ידעו, כי השעה מאוחרה, כחילה שלחה את הילדים לבית־הספר וגם היא עצמה לא היתה בבית, כי הלכה לעבודתה אל בית־החרושת לסיגרות. ודלת חדרם של השכנים, הזקן והזקנה, היתה נעולה. במטבח, בכירים הקטנות, היו עוד לוהטות גחלים אחדות. האם הוסיפה פחמים מעט ושָפתה הקיתון לבשל קהוה. וללה הלכה ומלאה כלי מים קרים מן צנור המעין אשר ברחוב לשבר את צמאונה מחוֹם היום הבוער. אחרי אכלן פת שחרית דלה ושתותן מן הקהוה, נפרדה אמה בברכות פיה והלכה אל אשר לה בביתה, ליד בית אחיה העובד בצביעת צמר. גם ללה אמרה לקום ולשפות הסיר על האש לבשל לילדים, אך היא היתה עיפה מאד; דמעותיה אשר שפכה על הקבר, רוגז רוחה ומר לבה וקשי הדרך הארוכה תחת קרני השמש הלוהטת – כל אלה כמו חבטו גופה במהלומות מכאוב. היא השתטחה בעראי על הכסת אשר ביציע, לישר את גופה ולנוח מעיפותה. היתה דממה רבה בחצר. נגוהות היום היו כרובצות על הכל מבהיקות וצורבות ועזות. ביציע, המוקף קירות אבן עבים ועתיקים, היה האויר לח וצונן; מן החוץ, מן הרחוב הראשי, עלו קטועות ואטומות קולות קריאה כממרחקים נעלמים… לאוּת כבדה ירדה ועטתה את ללה בשכבה… חבלי תנומות אפפוה וכבשוה נעימות, עיניה נעצמו כבתוקף־יד, והיא ישנה מהרה שנת־מנוחות מתוקה. בדממה הרבתי אשר בחצר הדלה ארכה שנתה שתי שעות תמימות, עד שעת הצהרים. אז שבו הילדים, הבן הקטן, והילדה, מבית האולפנא, ובהכנסם הרימו קול שאון וקריאת דברים. אז פקחה ללה את עיניה לאטה, ואחרי רגע של תהיה – בהִנָתק שנתה מעפעפיה – הזדקרה מלא קומתה ולתמהון הילדים אשר ראו בבהלתה, שאלה: – מה זה? אללה, אללה! שבחך רבון העולמים! נודה לו בכל לבב – האין ריח פרחים, ילדים, בבית? – היא פשקה את נחיריה והסבה את פניה לכל עבר כמבקשת את ריח הפרחים… אז ישבה שנית דוממה ושותקת, כמאזינה ושומעת לקול נפשה, בלי שים את לבה לילדיה אשר התרפקו עליה לאמר: איזה פרחים? מה תאמרי? למה ישנת? – כיר… כיר… בַרַכֶּה אין שא אללה (טוב, טובה וברכה ברצון אל) חלמתי חלום, ילדי… ראיתי חלום – אל תבהלו… – מה ראית? מה חלמת? – חלמתי עם אביכם… ראיתיו… הביא פרחים רבים… לשבועות… על־כן נדמה לי… ומה זאת, כי באתם, הכבר שעת הצהרים? כן, עתה יצאנו מבית־הלמוד. – אכן… שֵנה ארוכה ישנתי… השבח לאל… ברכה וטובה… היא קמה להכין ארוחה קלה לילדים, כי עבר עליה חלק מחצי היום בשינה ובחלומות… היא ערכה את מאכל הילדים במתק לשון וברוח טובה, ואחרי אכלם ישבה לתקן ולהטליא בגדי הילדים. ותוך כדי עבודתה חזרה והפכה בדברי החלום אשר נגלה לה. ובקומה ובעשותה את מלאכת ביתה היתה הולכת ומצרפת קו לקו ופרט לפרט ורמז לרמז וענין לענין. לפנות ערב, בבוא הילדה מבית־הספר, שלחתה אל שאול נחאס להגיד לו, כי יסור אליה בשעות הערב, כי דבר לה אליו. כשהחשיך, הזדרזה ללה לערוך את ארוחת־הערב, אשר הכינה היום: נזיד־אפונה ופתותי בצק, לילדים ולכחילה, וגם היא אכלה אתם בטוב ובנעימים. שחקו הקטנים שעה קלה והלכו לישון. כחילה הלכה אל אחת חברותיה וללה חכתה לשאול. היא העלתה את הכרים הקטנים ואת הנרגילות אל הגג הקטן (מקום בו ישנים בקיץ תחת כפת השמים). שם פרשה את המחצלת ואת המרבד הפשוט, לשבת שם ולשאוף רוח קרירה. שאול בא לאטו, לבוש חלוק־בית קל, ועלה וישב במושב הגג הקטן. כשהגישה לו את הנרגילה ואת הקהוה אמר מתונות, בהסתירו תשוקתו לשמוע את אשר בפיה: היש חדש בפיך, אחותי, כי קראת לי – – תודות לאל; דומני, יש אתי… כך כנראה… אתה תשמע ותגיד בעצמך. – הבי ונשמע, בסעד האל. – הידעת איפה הייתי היום? – איפה, למשל? – נַחֵש ונראה. – איפה יכולת להיות, כי ככה טובה רוחך עליך – לא אוכל לדעת. – הנה אספר לך מראשית ועד אחרית – ונראה את אשר תבין אתה ואת אשר תאמר. והיא ספרה לו מהחל ועד כלה על דאגתה ועצבון רוחה בשבוּעַים שעברו וכל הקורות אותה ואת דבר לכתה לשאוֹל את פי דניאל ועד בואה הביתה – אך את דבר החלום לא ספּרה… – אין טוב מאשר עשית – ענה שאוּל שקט ובוטח – טובה מאד מחשבתך. על לבי לא עלה כדבר הזה, רק בלבך, בלב אם, עלתה מחשבה נכונה כזו, ועליך עתה לחכות עד אשר יגלה ללבך רצונו וחפצו של דניאל… ודאי, ברצון האל, יבוא דברו אל לבך… – וכבר בא… הוא כבר גלה לי, דומני… – אמרה שקטה כמנצחת – אשמע גם את דעתך… איך? מה כונתך? – הנה אספר לך עתה מה שלא ספרתי לך. כך היה: שבתי מ“הבקוּר” ואמרתי לקום ולבשל דבר לילדים – אך נשענתי ביציע לנוח קצת ותרדמה נפלה עלי, כמו מיד מלאך השמים, ומה רבּוּ החלומות אשר חלמתי והדברים והמראות אשר חזיתי, כמעט שאין ביכלתי לספרם ולתארם בלשוני. הכל עבר יחד… הנה: ראשית, היה חג… פסח או סוכות, לא אדע ברור… ודניאל היה לבוש פסים. ופניו צוהלים ושמחים, כמנהגו בימי חג… בחול המועד… ושנית: היינו בבית הישן ברחוב ארונה… היינו צולים בשר ושותים יין… ואתה באת… ודניאל קם וכבד אותך בכוס יין… והנה פתאום “נהיה” ליל שבת… באת לקחת אותנו לנשף אצל בּדיעה – ודניאל אתנו… באנו שמה… חג' רשיד וצובּחי־בּק ישבו שם. וכמה שמחה בדיעה וכמה כבדה את דניאל! – הושיבתהו מיד על־יד השׂרים… ואמרה להם: “זהו אחי… שכחנו את העבר – והשלמנו עתה”… והיינו כל הנשף שם. פלא. לילה שלם, נשף ממש עד אור הבוקר, חלמתי תוך שתי שעות! כשנגמר הנשף לִוְתָה אותנו בדיעה ואמרה לדניאל: מעתה – חשבון חדש… אתה אל תדאג ואל תעצב על שום דבר. – ללה לי – אחות בכירה, וכחילה – אחות צעירה. וכשיצאנו לרחוב, שאלתי את דניאל: ומה תאמר על ה“לב” אשר נתנה לכחילה? ענני בנחת: “אכן כטוב לבה נתנה לה – כי לב טוב לה… לבה ופיה שוים”. ועוד אמר: “שמחתי כי תאהב אתכן כל כך”… ואחרי־כן – נדמה כי הזמנו אנחנו את בדיעה לבקור… פה בבית הזה… דניאל שב מן הכפרים והביא שושנים ופרחים רבים, רבים… סל מלא… והריח היה מחיה לבבות… ופה התעוררתי – ובאפי עלו ריחות הפרחים והשושנים… הנה ספרתי לך בשני רגעים – וחשבתי כי עלי לספּר שתי שעות… אבל כך היה… – שבח לרבון! הוא מגלה נסתרות כרצונו! ובאשר לבך נקי וזך – שמע האל לבקשתך. והראית, אחותי, הנוכחת עתה – מה צדקו דברי כי אנַשׂא וכי אוקיר את בדיעה ואת מחשבותיה? ועד מה היה צר וקודר בלבי, כי פקפקת בדברי. עתה, הנה שלום וטובה עליך ועלינו. התודות והתהלות לאל! כל סימני החלום וכל הענינים ישקיטו וירגיעו את הלב, ואף גלויים ופתוחים הם ממש כאור השמש! – אכן, גלויים ופתוחים – ענתה האשה נכוחות – לא אוכל לחשוב, כי חלום שוא הוא… הוא היה כה ברור ונוגע לכל הענין – “עד השׂערה”… עד מחשבות הלב העמוקות… – אין ספק עוד… ואין פקפוק. אני אתן שמן לבית־הכנסת, לנשמת דניאל, רוחו במנוחה, וגם את תני שמן… חי ראשי, נס ופלא נעשה לנו! אל תשכחי לתת שמן! – אתן… ודאי אתן… חייבת אני ליתן… – ואני אספר מחר את הדבר, אם בחפצך וברצונך, לבדיעה – היא תשׂמח מאד ויגל לבה אל נכון – והן היא ראויה לכך… – אתה רוצה כבר לספר? – אמרה כמהססת עוד – טוב, ספר… – כן, אחותי, עתה אל לך ללכת לאט. אין טעם לכך. נסדר את הדבר בכי טוב. את בעצמך תדברי כרצונך וכחפצך, ככל אשר תתאוי, פה אל פה עם בדיעה. זה כבר עסקך והיא – מובטחני – תדבר אתך בלב שלם ונאמן. הם האריכו שבת עד שעה מאוּחרה בשיחתם מסביב לחלום ולמציאוּת…
X
במוצאי שבת של אותו שבוע סרה ללה לבדה אל בית בדיעה, על־פי בקשתה, ל“בלות” את שעות הערב כרגיל בישיבה ובשיחה. כשנכנסה אל החצר היה לבה דופק בקרבה ופניה חורו. בדיעה יצאה לקראתה, אחזה בידה והובילה אותה אל פנת המושב, באולם המרוּוח, אשר בקצהו נמצאת ברֵכה קטנה, הקולחת את מימיה בלאט והם נשפכים על גדוֹת הברכה ונבלעים בצנורות הסמויים לקרר את החדר. האולם היה מואר אור חשמל בהיר, חזק, ירקרק. ישבו שתיהן בספה הרכה. שוחחו בעניינים שונים וחולפים, נתכבדו בטעימה, בשתית קהוה, ובנרגילות “בכל הנעימות וחפץ הלב”. אחרי שעה ארוכה פתחה בדיעה ואמרה: עתה, אחותי, לא אפונה, כי רוצה את לשמוע דבר מפי “בעניננו”. בעצם אין טעם ואין צורך להרבות דברים. הטרחתיך לבוא אלי אך למען הודות לך על האמוּן שנתת בי בתתך את בתך ברשותי… כאשר סיפר לי שאוּל אישנו. אכן עלי להודות, ראשית כל, לאלוהים ואחר־כך לבעלך בעולם האמת, כי שׂמו את רצונם בלבך… – כן, אחותי. אני – על־פי רצון האל ורצון אביה גמרתי אומר – כי לא ידעתי, ולא אדע גם כיום, דבר לאשורו… אמרתי לעצמי: אשליך על האל יהבי ועליך… – אל נכון אקוה ואבטח באלוהים כי תמצא הבת כל טוב וכל אושר אצלי. לא תהיה כל דאגה בלבך: בביתי תראה רק טוב ויופי… נעימות ואצילות נפש… רחוק הרע והכעור מביתי, ושׂנוּאה העולה והשפלות בעיני; כל אשר תפגוש ותמצא בביתי יורנה את ערך החיים, את הנמוסים הנאים ואת הטעם הטוב… ובדבר “התנאים”, הודעתים בקצרה “לידידנו שאוּל” והנני מוסרתם שנית לך: אם תסכון הבת לבית, אם אראה כי יש תקוה ממנה להשׂכּיל ולהצליח – אחשב לך – מלבד מאכל ומשתה, תלבשתה וכל מחסורה כבת מלך – ארבעה זהובים לחודש, שנַיִם בשבילכם ושנים בשבילה (וללה הירהרה אז: ובכן, חסל חזרה אחר כביסות בבתי זרים. שני זהובים הלא יספיקו למדי למחיה וּלכסוּת לי ולילדי). ושמעה דברי בדיעה בהוסיפה: כחילה עודנה צעירה ועליה להשׂכּיל ולהתפּתח. אך אחרי שתי שנים, חפשיה היא לעשות כרצונה: אם להיות בביתי ולקבל חלק מהכנסתי, או ללכת באשר תאבה. אז יהא בידה למצער 50 זהובים (ואם אהיה מרוצה ממנה ואדע חבה אליה, אוסיף לה עוד כהנה וכהנה). ואאמין כי יהיו בידה 100 זהובים; היא תהיה אז בחורה בת שמונה־עשרה, ואין גם בחורים בגיל זה, אשר יחסכו במשך שנתים 100 זהובים. והעיקר, אני מבטיחה לך: לא יאונה לה כל דבר במשך השנתים האלה: היא תהיה שלמה בבתוליה… הן אני הייתי שלמה עד שנת העשרים ואחת לחיי ועל כל דברי – אני אחראית. אחרי השנתים חפשיה היא לעשות בחייה את אשר תאבה… ואם תרצי כי ישמע אישנו שאוּל את דברי כעד־שמיעה – אקראנו וישמע באזניו ובפניך. – לא, מרתי, לא עלתה על דעתי… לא אתן כל דופי בדבריך… רק רציתי… מה רציתי… – איך להגיד לך – לדעת, למשל, מה משפט הנערה כל הימים, במה תבלה את זמנה? אם לא תרע בעיניך שאלתי – סתם כך אני שואלת… לדעת דבר… – צדקת בשאלתך… אגיד לך ככל אשר אפשר… היא לא תהיה אצלי עובדת במלאכת הבית, לא משרתת, חלילה, ולא פועלת בעבודת הבית, – אמרה בדיעה קלות ונעימות – יש לי לזאת משרתת וגם משרת, וגם אמי וגם אנכי עומדות על מלאכת הבית. היא תהיה כבת הבית, עוזרת כמוני, ובימים תתפור ותרקום, אני אלמדנה רקמת הצעיפים במשי. גם אני עוסקת לעתים ברקמה, וגם מוכרת אני את העבודה במיטב כסף. הנה אראה לך את העבודה. היא קמה ופתחה ארון גדול, הביאה לפניה יריעות משי דמשׂקי, הראתה לה את העבודה ואמרה: – אנכי אלמדנה את העבודה הזאת בימים. רוב הימים נהיה חפשיות, אך בשעת קבלת אורחים, במושב נכבדים, או בעתות נשף תהיה על יד “המושב” – לשמוע וללמוד. ואני אורנה מתי עליה לשבת במושב האורחים ומתי אין עליה להרָאות, איך עליה לדבּר ומתי עליה לשתוק, ואיך לנהוג בין האורחים… – את זאת תלמד ברוב הימים. – בזאת תבטחי בי, כי זה תפקידי וזו חובתי… ואם תרצה גם אביא לה מורה ותלמד לשון ערבית וצרפתית. הנה אמרתי לך ככל אשר אוית לדעת. היש עוד ברצונך לשאול דבר?… – לא. אאמין ואבטח בדבריך… אקוה כי האל יהיה בעוזרינו… – ובכן מתי תשלחי את כחילה, בשעה טובה? – ביום שלישי בבוקר, כי ביום שני נגמר חוֹדְשָה בבית־החרושת. – טוב הדבר. אבל את לא אמרת לי: האם הנערה בעצמה מרוצה כי תבוא אלי? הדבּרת אתה? – לא, אחותי, לא דברתי עוד. כי לא ידעתי אל נכון מה לאמור לה. – יהי כן, אחותי, כשתבוא אלי אני אדבר אתה ואורנה את כל אשר בפי. הן המשיכו בשׂיחה קלה ונוחה שעה ארוכה על אשר היה בעבר ועל אשר יהיה ברצון אללה עתיד. בקום ללה ללכת נפרדה בברכות ובשלומות ובדיעה ליותה אותה עד שער החצר. בהיכנסה לביתה ראתה את הילדים ישנים וכחילה יושבת ומלאכת הסריגה בין ידיה. “היא יושבת לה פה – אמרה בלבה – שקטה, ‘פשוטה’, ואינה יודעת כלל מאשר דוּבּר והוחלט עליה זה עתה”, או אולי עושה היא עצמה כך, שהרי יודעת היא מאד לאן הלכתי ולמה הלכתי והיא מחכה בלב נפעם לדברי“. וגם בעיני כחילה נראו פני אמה שלווים־רגועים ו”ברור־ברור" נראו לה פניה עתה אחרים מאשר אתמול ושלשום. ובקרֵב האם למושבה, התבוננה קלות למבטי עיני האם וראתם טובים ונאים. פניה העגולים כמו יפו ונהרו; הוצק חן באפה הקטן ובסנטרה החד קצת, קומתה הקטנה כמו יָשרה ונזקפה וכל עצמה נראתה לה כמו בימים הטובים ההם, לפני מות האב. בשבתה על יד בתה החרישה רגע ארוך, ואחר פתחה בקול מתון, שקט, – כמו התאמצה לשווֹת לדבריה “צורה קרה”, בלי סימן עצבוּת ובלי אות שמחה – ואמרה: כבר נגמר והוחלט הענין… זה עתה גמרתי עם בדיעה. ביום שלישי תלכי “ברגל ישרה”, בעזרת אללה, אליה. דיבּרנו על הכל והיא אמרה, שהיא תסביר לך הכל. הפסיקה כחילה מסרוֹג, תלתה עיניה באמה ואמרה: שפיר, אמא. ואת – האם אל נכון את מרוצה מאשר דיברה לך ומכל… הענין? לא אדע, בתי, להגיד לך נכונה… הכל, לעומקו, לא אדע, אולם ידמה לי כי רצון האל הוא לשנוֹת מזלנו לגמרי, כי הכל ישתנה אצלי. בדיעה הבטיחה הרבה טובה וחסד. גם נקבה ברור השׂכר מידה: ארבעה זהובים לחודש, שנַיִם לך ושנים לי, למשפחה. האם אין זאת מתת מיד אללה? או אולי יד השׂטן באמצע? אבל אין לבי כבד על בדיעה. להפך, נתקרב לבי אליה. יש לה “מין דיבור, ו”מין טוּב", שמושכים לב אדם אליה. ואני בעצם – אמרה והפסיקה דברה, כמו נאחזה בהרהור שבלבה – ואחר שתקה רגע ארוך שבה לשׂיחה ואמרה: אני, בעצם, כמו נולדתי היום פעם שניה… דומה לי אני… ללה אחרת אני… בחיי ראשי כך אני מרגישה… אפשר כך ירגיש אחד שֶיָמִיר דינוֹ (דתו)… כי אמרו לו שהאמונה החדשה טובה מאמונתו הקודמת… אז… אז לבו טוב עליו ולא טוב, שקט ולא שקט… כך ארגיש אני, אבל ברור נראה לי: בדיעה אינה רמאית, ואין כישוּף בידה… ישרה היא ונאמנה. ורצוני שגם את יהיה לבך שקט עליך ותהיה ישיבתך עמה בטוב ובשמחה, בסעד האל. – כדבריך, אמי; גם אני ארגיש כמוך ואאמין שהיא טובה ונאמנה. לאחר מכן ישבו לאכול פת ערבית והיו משוחחות על כך ועל כך בלשון קלה מתוך נחת רוח…
XI
ביום השני לשבוע, עם שקיעת השמש, כשוב כחילה מהעבודה, בא אל בית ללה פרג' גיסה, – איש כבן חמשים – הצובע בצמר, בשובו גם הוא מעבודתו, בעוד שרווּליו מפשלים למעלה בזרועותיו וידיו צבועות בצבע כחול־כהה. הוא היה מבקר לעתים רחוקות בבית גיסתו, כי נתון היה תדיר לעבודתו ולעמלו; ואם אמנם מצאה ידו די מחית בני־ביתו, לא היתה מעולם שעתו פנויה בשביל אחרים. אולם בעיניו – היתה צדקתו אתו: אב הוא לשבע נפשות ורב העוֹל אשר על שכמו. בביתו נהג את חייו ברמה ובחשיבות וגם ברוגזה ובקפדנות, כבעל בעמיו אשר לדבורו ולמשפטו חייבים הכל לציית. והפעם, בבואו אל גיסתו, היה כמשוחח כה וכה לפני האם והבת בשבתן לפניו, עד גלותו לאִטוֹ את דְבָרוֹ: – שמועה שמע כי כחילה תתקבל בבית ה“מרננת” בּדיעה זכּאי כעובדת או כעוזרת… הוא לא האמין לשמועה, אך אמר להכנס לדעת שורש דבר… ללה החרישה רגע ארוך, ואחר ענתה, כי כן הוא, כך גמרה אומר… – האומנם? תמוה יתמה איך תביא כתם כזה על המשפחה, ואיך הגיעה לידי משגה זה… האם לא יכֶּנה לבה ולא תחשוש מאום?… מה פירוש הדבר? – שקלתי לרוב והתחשבתי – וזה רצון האל, כנראה… – רצון האל? איכה יהיה רצון האל בדבר? האין אזניה שומעות דברי פיה?… היש לנהוג קלוּת ראש בדבר כזה? ואַת – פנה אל כחילה כמוכיח – השׂמת אל לבך לאן יובילוך רגליך?… – הן אמרתי – ענתה האשה – דנוּ וחשבנו לרוב ונראה לנו כי חפץ האל בדבר… – מה “רצון האל”? מה “חפץ האל”? אמרי כי זה חפץ שאוּל נחאס! מזימה היא מאת האיש השוטה הזה. מי לא יכיר את האיש הזה המשונה בדרכיו? ידעתי כי הוא מלא את ראשך בהבל פיו… נודעו לי הדברים. ואת, אשה תמימה, הולכת אחרי דבריו הריקים… אחרי להטיו של איש סרסוּר, רודף בצע… אכן הוא ימלא את ידיו זהובים רבים, הוא יקבל שׂכרוֹ ממנה – כי עלה בידו לדוּג דג הגוּן ככחילה בשביל… – למה תדבּר סרה בשאוּל – ענתה כחילה נרגשה ונפגעה – כל הימים אשר האיש דואג לנו כאב, לא מצאת כל עוולה בידיו; ובעת אכלנו, ימים על ימים, את פת לחמנו היבשה, אשר הוא הביא לנו, לא נראו בבית הזה פני איש, לא קרוב ולא מודע ולא ידיד… ועתה – הופעת אתה להכתים שם האיש בדבריך. חטא הוא ופשע לדבּר כזאת עליו… הוא קם ברגזו ואמר: – רואה אני שהוא הספיק להכות את עיני האם והבת בסַנורים. אני – את נפשי הצלתי… כי תביאינה מחר חרפּה ואסון על ראשכן ותאכלנה את בשׂרכן בשיניכן – לא עלי תלונתכן! הוא, שאוּל נחאס – ערום הוא ממני; הוא ידע לגנוב את לבכן – אני לא אדע. “הרחוב” יודע, כי אין עיניו ולבו של אדם זה אלא לבצעו. הוא שותק כל הימים בחרשו מזימות איך להרבות כספו ולהגדיל קרנו… אל איש לא ילך, למען לא יבוא איש לשתות מים בביתו. אין לו לא רֵע ולא ידיד, לא חבר ולא קרוב – ברוב כילותו! ואת אהבת הבצע שלו יצק בלבכן כרעל… ואתן – עיניכן נתעורו מבּרק הכסף והזהב של ה“מרננת”… כחילה חכתה למענה פי אמה, וכשראתה שאמה מחרישה פתחה היא לאטה: – טוב כי באת עתה, למען נכיר יותר את טיבו ואת ישרו של שאול נחאס. מאז הכרנו אותו, גם בעת היות אבי בחיים, לא שמענו מפיו לא דבר רע ולא רכילות ולא דברי נאצה על שום איש מן “הרחוב”, הן ידענו את האיש זה כעשר שנים… וגם עליך, “הדוד”, אשר לא פקדתנו בבקוריך רק פעם בחדשים או בשלשה – לא דיבּר רעה. הוא הביא תמיד את עזרתו לנו בשתיקה… ישב תמיד בשתיקה והלך בשתיקה… ככה עשה הוא, לפני דעתו את בדיעה וגם לפני הכירנו אותה, ואתה – הנה באת לרגע ל“ביקוּר” קל אצלנו ובזית וחרפת את האיש אשר נאהבהו כאבינו… טוב כי באת… ושמענו… וידענו… – מדברי חוצפתך ניכר, כי אכן היה תהיי ל“מרננת” ממש, כראוי וכיאה! – אמר בזעמו כי רב והוסיף בעוקץ לשון דברי המשל: “לכו אחרי הלילית ותובילכם אל החרבות”… שמכן וזכרכן לא יעלה לפני איש ממשפחתנו! והוא יצא את הבית בחרי אף. אך כחילה צעדה אחריו, הטתה את ראשה מבעד לפתח הבית ואמרה: – ויבוא יום אשר תבוא להתחנן ולדפוק על דלתה של כחילה ה“מרננת”… אך אני, בסעד האל, ענה אענה לך וגם אגמול לך טובה תחת רעה… והוא, כשומע ולא שומע דבריה נחפז ללכת. פרג' שאַמע, הרגזן והקפדן, כרע תחתיו כמעט ברוב זעמו, כי באו דברי הנערה כמדקרות חרב בלבו. דל גאה זה, “הרעיש הארץ” אם פגע מי שהוא בכבודו, או אם נדמה לו שפגע בכבודו. לא פעם נשמע קולו ברמה בעברו ברחוב ובשלחו על ראש יריבו אלות וקללות, טענות ומענות. עתה, בבואו לביתו, פער פיו לרווחה ולא חדל משפוך בוז ונאצה על ראש “הזונה הזו” ועל ראש הבת החצופה. אולם בקרב לבו ידע, שהפעם לא יוכל לצאת לקרב נגד “הנשכחה”, כי קצרה ידו ודלו כחותיו מפגוע פגיעה קלה במרננת אשר לה “גב” (משען) חזק – שׂרים ושליטים בממשלה. ברם, בעצם יאושו ודאבת לבו, נצנצה בלבו תקוה: אחד הוא האיש בעדה, שיוכל לעמוד נגד המרננת הנבזה, הוא ה“מחאמי” (עורך הדין) המהולל אבּוּ ג’מיל רבּאני. אכן לא קל לאיש כמוהו לבוא לפני האיש הנכבד, לבקש דבר ממנו, כי מי הוא ומה משקלו, שיבוא להטריד את האיש הנכבד בדבריו? אבל האמין ובטח, שחסד נעוריה של אשתו, אשת פרג‘, שהיתה משרתת בבית אַבּוּ ג’מיל בנעוריה, יעמוד לו לפני כבוד “המחאמי”. אַבּוּ ג’מיל, מי שהיה בימי בחרותו מנהל בית ספר אליאנס – כהונה רמה נכבדה בארצות המזרח – ונעשה אחר כך עורך דין בעל שם בעיר, היה בבחינת “הקִבְּלָה” (שכל העינים נשואות אליו), אשר כל הדבר הקשה יביאו אליו. ואמנם לא אחת עמד בפרץ בסכסוכים חמוּרים של העדה או של אנשים פרטים ולרוב הוציא משפטם לאור. ברם מעשותו חַיִל בפועלו ומהיותו עשיר מעודו – חדל למשוך בעול עבודתו ובהתקרבו לימי זקנה לא היה פוקד לשכתו הגדולה אלא לשעה קלה כל יומיים או שלשה. באחד הימים ההם עלה פרג’ לבית אבּוּ ג’מיל. מיד בעמדו לפניו פתח פיו ברוב דברים כמשפטו וגולל את פרשת התועבה של המרננת, שמשכה אל מאורתה את הנערה התמה. ובהתרגשותו כי רבה, בכה ותחנן לו, שיעשה למען ה' ולמען כבוד המשפחה ככל יכלתו להציל את הטרף משינֵי החיה הרעה הזוֹ. שמע אבו ג’מיל באורך־רוח לשׂיח האיש ככל שהכביר מלים. אחר אמר לו כדברים האלה: ראה, פרג', רוגזךָ ובכיךָ ואמריךָ הרבים – אין להם כל משקל וכל ערך, שהרי הָאֵם שלחה מרצונה את בתה אל המרננת – והתדמה כי כוחך גודל מכוח האם? ואף אם אמת בפיך, שמאונס שלחה, מחמת עניה ומצוקתה, הרי המרננת אינה “הורגת” את הנערה, כפי שאמרת, ואין היא עושה בפועל כל רעה בקחתה את הנערה אליה. ואין אפוא שום חוק, שיעניש אדם על חשד שחושדים בו, שיעשה מעשה רע. ואף אם נניח שעצם לקיחתה את הנערה אליה הוא בגדר חטא – הרי איש לא יוכל לצאת נגד המרננת הזו, לא נשׂיאי העדה, לא הרָב, לא עורך דין וגם לא אני, שכן הכל יודעים שידידיה ומאהביה, הנכבדים והמוסלמים, הם “חומה” לה. אבל עם כל זאת רוצה אני לקחת דברים עם המרננת, לא על פי רצונך אלא מרצוני לשמוע דברים מפיה על המעשה הזה, כי הכרתי פעם את המרננת הזו ונוכחתי בטוב לבה ובתבונתה. אמנם קיים מעצור, או מניעה, לפני: אין אני יכול לקרא לה לבוא אלי, כי אין לי כל זכות לכך ובודאי לא תאבה להענות לי, אם כן אצטרך לוותר על כבודי וללכת אני אליה. בו ביום שלח אבו ג’מיל שליחו אל המרננת לאמר: ברצון אבו ג’מיל לסור אליה לענין מה. אם תאוֹת לו, תקבע היא את השעה. כהפתעה רבה היה לה דבר השליח, אבל מיד קיבלה וקבעה את הזמן: מחר בערב אחר סעודת ערבית. בשעה הקבועה קיבלה בעלת הבית את אורחה ברוב כבוד ויקר והושיבתהו בראש ספה רכּה בליוואן (אכסדרה) המואר אור מלא, רך וטוב, והיא ישבה בקצה השני סמוך לו. משבי־רוח קרירים היו חולפים ועוברים על פניהם כפעם בפעם. אחר דברי נימוסים ושבחים הדדיים, כנהוג, ותוך שתיית משקה קר וטעימה מפֵרות משובחים, פתח אבו ג’מיל לאיטו: אשער שבקורי זה מביאך, גברתי, לידי סקרנות כל שהיא, לפיכך לא אשתהה עוד בשיחי. – לא אכחד, אדוני ונכבדי, סקרנית אני לדעת מה גרם לאישיות נעלה כמוך להטריחך לסור אלי. – מיד אודיעך. אך אבקש ואקדים רק עוד משפט אחד: הרשיני, סית (גברת) בּדיעה, ואדבר אליך בלב גלוי, בלשון פשוטה, בלא לחפות על משהו מטעמי נימוסים או כיווּנים צדדים. – דבר נא אדוני ככל שתאבה, הן לכבוד לי לשמוע דברים מפי איש נבון וחכם כמוך. – בכן, הפעם, סית בּדיעה, לא באתי לבקש נדבת ממון מידך כבואי אז, לפני שבע, שמֹנֶה שנים בערך; הפעם הביאני אליך ענין אנושי אחר, שהוא, כפי שסוּפּר לי, לא כשוּרה בידֵך. ובאשר, כמובן, אין לסמוך, ואין לדון על פי השמועה, באתי אליך, לשמוע במישרים דברים כהווייתם מפיך. אבל עלי להבהיר דברי: לא באתי כשליח מטעם איש ולא כעורך דין מצד מי שהוא, אלא כשליח עצמי מרצון עצמי. והאמת: חפצתי לראותך שנית, אחר תקופה ארוכה קצת, ולשמוע שנית לשׂיחך כי נָעַם לי שׂיחך בשעתו וטעמו נשאר שמור עמי עד היום. בודאי תאמיני לדברי, באשר אין לאיש בגילי צורך לדבּר מחמאות לאֹזן אשה. – מה מאד ינעמו וגם ייטיבו ללב דברים כאלה, מפי איש־בינה נעלה כמוך. – בכן, הוּגד לי, שלקחת אליך נערה בת עניים, כּחילה לַאטִי, אמנם ברשות אמה וברצונה, אבל קרוביה, בני משפחתה, דואבים ומֵיצֵרים על כך בחשבם, שהאם בקלוּת דעתה ומחמת דוחקה ומצוקתה, נכשלה בצעדה ועשתה מעשה אשר לא ייעשה; ואילו אני, כפי שהקדמתי בדברי, לא אוכל לחווֹת דעתי כל עיקר בטרם אשמע מפיך מהו המעשה שנעשה, כלומר: מה תהיה תכלית הנערה בביתך, אם ברצונך – הודיעיני דברֵך. – כרצונך אדוני אסיח לך דבר המעשה לתומו, עד פרטי פרטיו. לקחתי את הנערה אלי בראותי בה זולת יפיה, רוב חנה וקסם דמותה, גם מתּוֹת־שמים ממעל: תבונה, עירנוּת, חן ושׂכל טוב. לפיכך אקוה, שבין יָדַי תתחנך בדרכי נימוס, ביושר־לב, להיות תמיד דְבָרָה אמת ורוחה נכונה ונעלה. ואשר שאלת – מה תכלית המעשה. כלומר: מה יהיה גורל הנערה בחייה, הריני להגיד לך דבר דבר לפרטיו. התכלית היא אחת: להיות מרננת, אם תרצה בזאת; כי בימי שהותה אצלי, עד שתגיע לפחות לגיל שמונה עשרה או, אולי, לגיל עשרים – לא תאוּנה לה כל רעה, איש לא ישׂים ידו עליה, תמה ושלֵמָה תהיה כביום בואה אלי; וחפשיה תהיה, בשהותה אצלי, לצאת ולבוא כאוַת נפשה, מובן, תחת עיני הפקוחה עליה. ואז, בהגיעה לבגרות גמורה, הברירה בידה, אם להשאר עמי, להיות מרננת כמוני, או ללכת באשר תבחר לה. ועם לכתה מעמי – אם תאבה ללכת – הענק אעניק לה ככל אשר אוכל למען תמצא טובה ונועם בחייה. הנה זה “המעשה” ו“התכלית” כאשר ביקשת לדעת ואדמה כי עתה ברור הענין כולו לעיניך. – הסליחה ממך, סית בּדיעה, אכן הענין בכללו ברור בעיני לחלוטין, חוץ מעצם הענין, משל כאילו עומד לפנַי גוף שלם ונאה אך חסר בו דבר אחד: נשמה, רצוני לומר: טיבה של המרננת עצמה, מה היא? מה ענינה? מה המוּשׂג “מרננת”? כי על טיבן של מרננות אנו יודעים מפי הבריות, מפי רבים ושונים, אבל לא מפי מרננות עצמן. אם תרשיני לבקש זאת ממך, הואילי בטובך והַתְחִימִי (הגדירי) עצמך בעצמך, אם לא אהיה מכביד עליך מדי. – לא אדוני, אין בזאת כל הַכְבָּדָה, בחפץ לב אמלא רצונך: מרננת כמוני (ויש אחרות, אמנם מעטות, כמוני) היא אשה השָתָה את האהבה יסוד חייה, או עצם חייה, אבל אהבה רעננה תמיד, חדשה תמיד, אמיתית תמיד. על כן אהבה כזו, כל שעה זמנה, כל השתוקקות שעתה, כל מקום מסגָדָה (מקדשה), כי יסודה היא האמת; והאמת הן היא יסוד חיי אדם. לכן, מרננת אמיתית לא תשׂא כל חוֹנף, כל כּזב או כעוּר באהבתה. ולפיכך אוהבת מרננת את אשר תחפוץ, בעת שתחפוץ, כמה שתחפוץ. אולם אל תדמה, אדוני, כי אין כל מעצור ואין כל סְיָיג לפני המרננת. לא כך. יש כאלה בחיי המרננת, הלא הם: השקר הכֵעוּר והעַוְלָה. שכּן, כל אהבה, שמקוֹרה באחת המידות השפלוֹת האלה, שׂנוּאה היא למרננת. הנה זה דברי לאמיתוֹ, אדוני. ההרויתי, אפוא, נפשך מצמאונך לדעת מהי מרננת? – אמרה בחיוך קל. כן, גברתי הנעלה, אכן שִבַּרת צמאוני, אבל לחצאין, רצוני לומר: עדיין צמא אני למענה שָלֵם בדבר הנערה הבאה לביתך, כי, אולי, טוב ונכון דרכך בשבילך, אבל מה זכות, או רשות, בידך להוביל את הנערה בדרכך? אכן הקדמת ואמרת, שבבוא השעה תבחר לה דרכה כרצונה, אבל, הלא תודי גברתי, אף אם תבחר בדרכך מרצונה הטוב, הרי תעשה זאת מכוחך, מהשפעתך, מאשר תהיה שנים מספר על ידך ובכן, אם לא במישרין אבל בעקיפין, אַת תהיי הגוֹרם לבחירתה, כי לולא לקחתה אליך, לא היתה רואה ולא היתה יודעת כלל דרך חייך. ואיזו זכוּת, אפוא, לך לקחת גורל־חייה של הנערה בידך, כי תלך בדרכך, שהיא, אולי ואולי, דרך ליחידוֹת, למוּעטוֹת, למיוחדוֹת, ותעזוב דרך הרבות, דרך המלך, דרך כל האדם, דרך הנישׂוּאין בחוּפה ובקידושין – התאמרי, אפוא, כי יש בפועלך זה מן הצדק ומן היושר? החרישה בדיעה רגע ארוך בשוקעה בהרהוריה, בה בשעה שהביאה המשרתת נרגילות לעישון וקהוה ריחני. אחר פתחה לאיטה ואמרה: סבורתני, שלוש תשובות בפי לשאלתך: ראשית – הנערה כחילה שייכת, לפי קסמי יופיה ויתרון סגולותיה, לַמעטות ולַמיוחדות בנשים, על כן אין הכרח שתהיה דרכה כדרך כל נערה. דרך המלך – כפי שאמרת – היא דרך לרבים, לכלל־הנשים. הדרך הפשוטה – לפשוטים, הרגילה לרגילים, הבינונית – לבינוניים, ואולם לטובות ולמפוארות בבנוֹת, לאלו אשר חננן האל בִיקַר הסגולות והעניק להן משפע טוּבוֹ ומִרמזי־חסדו, אאמין כי לשם כך רוֹממן האל מעל רבות, כדי שתענקנה אושר ואהבה לרבים – ומה לאלו ולחופה וליום כלולות? שנית – דרך המועטות, היחידות, נעלה היא, כשם שדרך הצדיקים והישרים בבני אדם, נעלה היא. ואמר המשורר:
תְּגַנֵּנוּ יַעַן מִסְפָּרֵנוּ מוּעָט
אָמַרְתִּי לָהּ: יַעַן הָאֲצִילִים מוּעָטִים.
ושלישית – מציאות כּחילה בקרבתי, תחת השפעתי, לא תחסום לפניה דרך אל העולם. עינַים לה לראות, חפשיה תהיה לצאת ולבוא והיא תראה ותדע גם דרך הרבים, דרך החופה והקידושין – ותבחר באשר תבחר. השיב לה אבו ג’מיל: אמנם דבריך נאים בצורתם וכאילו צודקים בתוכנם אבל זאת רק למשמע אוזן, כי הלא תודי גברתי, אשר עצם דרכך נוגדת לטבע וגם נוגדת לדבר אלהים. אללה, ישתבח ויתעלה, ברא איש ואשה למען המשיך קיומם, להקים משפחה; והמשפחה היא גרעין החברה האנושית והיא, אפוא, יסוד האנושות, בלי משפחה הן תכלה חברת האדם – מיהרה בדיעה ותען לו: שמעני נא, אדוני, הן עורך דין אתה וההגיון יסוד מחשבתך. אם כך, איכה תאמר, שדרכי נוגדת לטבע? והרי אני חלק מן הטבע, משהו מהטבע, ולכן דרכי אינה נוגדת לטבע. היא אמנם לא דרך הרבים, אבל בטבע דרך גם למעטים. ואשר אמרת כי גם לדבר אלהים נוגדת דרכי, אגיד לך: אם כי איני יודעת ספר ולא קניתי חכמה בבית־ספר, רבות חשבתי בענינים כאלה (אגב, למרננת די זמן לחשוב ולהגות ולהזות) ומעצם טבעה עושה דרכה המרננת בהתבוננות, בשיקול־דעת, במחשבה. לכן רבות שאלתי פי משׂכּילים וחכמים ענינים מענינים שונים, ולא פעם אמרו לי במפורש, שמצאו כמה וכמה מדעותי מתאימות לדברים כתובים בספרי חכמים. ועוד בראשית דרכי, ואני אז בת עשרים ושלש–עשרים וארבע, הזמנתי פעם “חכם” בתורה ידוע אצלנו ולקחתי דברים עמו. מתוך שׂיחוֹ נוכחתי לחלוטין שאין דרכי מנוּעה או אסורה מן התורה, באשר תמיד, כל ימות האדם עלי אדמות, ובכל ארץ מן הארצות, היו מצויות נשים בדומה למרננות. וזולת זאת, האם אמרתי, שדרכי היא האחת בחיי אנוש וכאילו אני “משאלה” (כביכול) אסרתי את הנישואין וגזרתי על החתונות למען הביא – האל יסתירנו – אבדון על האנושות – הן הפרזת בדברים ללא צורך… – הסליחה ממך, גברתי, שוב נראים דברך כצודקים לשֶמע אוזן בלבד. אולם אם אגיד דעתי בגלוי בזה הענין, אל נא תראי בדברי פגיעה כל שהיא בכבודך. רצוני לומר: מדבריך נראה, שלא זכית, או לא היתה לך הזדמנות, לראות באושֶר ובנועם אשר בחיי משפחה, בהסתופף בנים ובנות, נכדים ונכדות, בשמחות וגיל בבית־אבי־המשפחה והיא ברכת אלהים על עבדיו – וברכה זו לא תתכן כי אם בחיי נישואין, בחופה ובקידושין. – לא נפגעתי מדבריך, אדוני. אולם הדופק על דלת חברו יהא מוכן לקבל מענה. ואנו שנינו הן דופקים איש על דלתות לב רעהו ועלינו לקבל מענה איש מרעהו: תסלח לי, אדוני, אם אגיד: טעית, באמרך, אשר לא אדע ולא אכיר באושר חיי המשפחה. ראה אראה ושמוע אשמע יותר מדי כל הימים. וזאת אשר אני רואה בקשר הנישואין: לפשוטים בעם, להמוניים, לחסרי הדעת – והם מרבית האנשים, לאלה – הנשואים הם קשר, המתיר להם להכות את האשה בזעמם כהכותם את הבהמה; טובים מעט מאלה הם הבינוניים, בעלי דעה כל שהיא, אלה לא יכו את האשה, אך יזלזלו בה ולא יתחשבו בדעתה, כי האיש שׂוֹרר בביתו כשליט יחידי, ואילו הטובים מהם, “הנכבדים” ו“החשובים” לא יכו נשותיהם ולא יזלזלו בהן “רק” יבגדו בהן ככל שיוכלו (אני משתמשת במלה “בגידה” כמקובל בעיני כל, אך בעינַי אין הם בוגדים אם משתוקקים לשעה קלה לאהבה חיה, רעננה, נאמנה) ורק מעטים מאד, אולי זוג אחד מאלף, חייהם בנישואין טובים בשלמות כמעט. כך רואה אני בכלל קשר הנישואין בארצותינו, ארצות המזרח (בלא לדבּר כלל על נגעי הנישואין בארצות המערב, כי שם גדולה הרעה ורבה התסבוכת שבעתיים); אולם, גם פה וגם שם, מרבית האנשים מכל הסוגים ומכל המעמדות ייכּספוּ ל“אשה זרה” וכל גבר כמעט לא ימנע עצמו מהיות עם אשה אחרת, אם רק יעלה במזלו, אם רק תפול הזדמנות לידו. וכלום דרך־חיים זו היא בעיניך צדיקה וישרה? אין זו אלא דרך מקובלה, קדומה, עתיקה, והאדם דָבַק בה והסכין לה, כדרך שאדם יתרגל אל ענין רע, עדי לא ירגיש ברעתו. וגם אם תאמר לי, שברית־הנשואים צוּותה לאדם מפי אללה, אגיד ולא אכחד: אין זה משכנע אותי, כי פגעים רבים הנחיל הבורא לאדם: מחלות אנושות, הסרטן והשחפת וכדומה, וזוועות ומלחמות וכיוצא בזה, אשר לעולם לא נוכל להשיג למה ברא הבורא כל הרעות האלה ולמה הנחיתן על ראש האדם; וקשר הנישואין הוא אחד הפגעים הקטנים אשר ציוה אלהים לאדם… משהפסיקה דברה, היה אבו ג’מיל מושך עשן מצנור הנרגילה שאיפות ארוכות תכופות. אחר פתח ואמר: ראי נא, סית בּדיעה, הריני מקדים ואומר: אשר אגיד באזניך עתה, לא אליך אתכוון. אַת אל נכון בעיני יחידה, חשובה, אבל האומנם תראי יתרון־טובה ונועם בדרך המרננות? האומנם תאמרי, שאשה, שפוגעת בכבודה יום יום, שנותנת עצמה כל הימים לזה ולזה – היא טובה וישרת־דרך? הנעלם ממך מצב הנשים האלה “בבית השחור”? הטרם תשמעי על זוועת הכיעוּר, החלאה והסכנה אשר שם? האין זאת הרעה שבדרכים? אך כילה דברו נחפזה המרננת לענות לו: על הכיעור, על החלאה ועל כל הרע אשר “בבית השחור” אתה יודע ודאי, כשם שיודע כל איש מן הרחוב, אשר לא האשה אשמה בכל אלה, כי המֻגְ’תַמַע (החברה), המשטר, השלטונות, הם האשמים, אשר לא יטריחו עצמם לתת דעתם לכונן שם תנאים וסדרים טובים ומצויינים, אשר ישׂימו את הבית השחור לבית לבן, כי יתאים לתפקידו: להעניק לצמאים והעמלים , למרי־נפש ולשבורי לב, קורטוב אושר, שעה של חדוה ממקור החיים והטבע. ואולם רע מזה אמרת על האשה “בבית השחור”. מה מאד ידאיבו לבי דבריך. הגם אתה, חכם ומשכיל, איש משפט ודין, היודע נכונה מַסבוֹכֵי החברה, המכיר נגעיה ומדוֶיה, הגם אתה תאשים את האשה, ש“נותנת עצמה”, או, כמו שאומרות הבריות “מוכרת עצמה”. אם נאלצת היא מתוך אכזריות המציאות לעשות זאת? הגם אתה תביט בעין צרה ועכורה אם האשה מקדישה עצמה למען עצמה, למען קיומה? האין, אדוני, זכות לאשה לתת קסמי גופה למען קיומה, כאשר יתן פועל את כח שריריו למען קיומו? מי הרשה לגבר לשׂים עצמו שופט על האשה? מדוע לא יפצה איש פיו כשהגבר הולך אל אהובתו, אל פילגשו, או אל הבית השחור, ואילו כשהאשה עושה מעצמה כרצון עצמה, כל פה וכל לשון ישפכו אָלָה וקללה על ראש האשה כאילו מוסדי ארץ יִמוֹטוּ ועמודי שמים יִמַקו. לא אדוני, מותר לחלוטין לאשה לעשות מעצמה כל אשר ברצונה, כי היא של עצמה ולא של שום איש זולתה; והיא, אפוא, אינה “מוכרת” עצמה, אלא היא מעניקה מנדבת לבה חן וחסד, גיל ונחת, לאשר נראה לה; אשה כזו לא כושלת היא ולא חוטאת ולא פוגעת בסדרי החברה, נהפוך הוא: היא מתקנת ומישרת עיווּתי החברה עד כמה שידה מגעת; אשה כזו יש ותקדיש עצמה ותתן עצמה למען חסד, למען פדוּת חיי אדם. עתה סלח לי, כי הנה משכתי לשוני מדי, אם כי לא מרצוני כי אם מרצונך. ועתה, אם תרצה משוך אתה לשונך ככל שתרצה. גָמַע אבו ג’מיל ספל הקהוה בפעם השניה, התיישר במקומו ואמר לאטו: לא אראה צורך להוסיף דברים. דיי מה ששמעתי מפיך ודַיֵך מה ששמעת מפי. אך אשוב לרגע קט לעיקר שיחתנו בדבר הנערה כחילה. אני על דעתי אני עומד: גם לפי טעמך – אין הצדק עמך, שהרי כחילה שייכת לעצמה ואינה שלך ואיך תעשי בה כאילו היא שלך; אבל, לשוא נוסיף דברים, כיוון שהעתיד, ביחס לכחילה, נעלם מאתנו – ואין לדעת אם רע יהיה מעשֵׂך או טוב. ובכלל בשיחה זו שבינינו, דומים אנו לשני אנשים, שמדברים איש מול רעהו ממרחק רב, מקצה העיר האחד אל הקצה השני, לפיכך אין הם קולטים אלא דברים בודדים, קטועים, איש מצד רעהו. אף אנו, שנינו, המרחק בינינו הוא הזמן. את אולי באורח פלא שׂריד מתקופה קדומה, מן הימים אשר האדם היה עוד בנעוריו עובד את אלוהיו בדרכים דומים לדרכך. ואולי הקדמת לבוא לתקופה העתידה לבוא באחד הימים. ואגב, ברצוני להגיד: גם אני מצאתי בדבריך כמה דברים שנאמרו כבר בספרים. וגם לא אכחד: בכל זאת, עם ששונות דרכי־מחשבתנו, לא נתאכזבתי מפגישתי עמך. נעם לי שׂיחך. הכרתי הפעם יותר רגשות אנושיים שבלבך. גם למדתי לדעת טיב אָפְיֵך ויקר סגולותיך. ועם התכוננם לקום, נשמע קול בדיעה בדברה רתת: אודך, אדוני הנעלה, על דבריך אלה, הן ירעד לבי מגיל בשמעי דברים כאלה יוצאים מפיך. אכן למשׂכּילים תהלה, אשר בדברם יְסַעֲדוּ לב ונפש. העטרתני בדבריך, כן תֵעטֵר במתוֹת שמים ממעל. היא ליותה את הישיש בברכות ושלומות עד שער החצר.
XII
ימי מסעיו של חג' רשיד ארכו כחודש ימים. הוא שב בטרם תתקבל כּחילה בבית בדיעה, והיה פוקד את בית־בדיעה כרגיל. אז היה חוזר כפעם בפעם וחוקר ברוב סקרנותו את פי בדיעה, כי תספר לו את אשר הבטיחה לגלות לו מן הצפונות והטמונות אשר בחובה. והיא יש והודיעתהו במתינות ובנחת, כי הנה קרובה השעה שתספר לו הכל, ויש ואמרה לו, כי עוד תקצר ידה להגיד לו דבר. וחג' רשיד נאלץ להבליג על רגשי סקרנותו. אך בדבר הנערה כחילה לא גלתה לו מאומה. כשסר אליה בפעם הראשונה, אחרי שובו ממסעו, שאל וחקר לשלומן ולמקומן של קרובותיה אשר היו בנשף באותו ליל שבת. אך היא היתה כמתחמקת מדבריו וענתהו יבשות וקצרות, כי הן שבו לבירות לעירן, ימים מספר אחרי צאתו למסעו. ביום השלישי להתקבל כחילה בבית בדיעה אחר סעודת שחרית, ישבו שתיהן בקצה החצר תחת הגפן (הנסמכת על כמה קורות התקועות לרוחב בפנת החצר) ושזרו חוטי משי דמשקאי בפלך להכינם לעבודות הרקמה. בשני הימים הראשונים היתה כחילה כאורחת והיתה כמתבוננת בחצר ובחדרים, מתרגלת בעניני הבית ושומעת לדברי בדיעה, בספרה כה וכה על עֲברה, על ימי נעוריה ועל ראשית צאתה אל החיים. שעות רבות ישבו יחד בשני הימים, שׂחקו בקלפים משחקים שונים, וגם למדה מבדיעה כמה דברי שעשועים ומשחקים “סודיים” בקלפים, ושמעה מתוך כך לספוריה ולדבריה. והיום בשעה מאוחרת בבוקר, כשישבו לשזור חוטים בפלך – תוך כדי שיחה בעבודה – פתחה בדיעה כבדרך אגב ואמרה: הנה אני דברתי וספרתי לך בשני ימים אלה כמה וכמה ספורים – ואַת לא השמעת לי כלום, כאילו ילדה קטנה את, אשר לא ראתה ולא ידעה מאום מן העולם. ספרי את מאשר אתך; הנאה כי תסתירי ממני מכל אשר אתך בעת שאני “מכרתי” לך כל כך הרבה? – אני באמת הנני כילדה קטנה: אמנם יודעת אני מעט מן העולם, אך ראה לא ראיתי, כמעט מאומה. מאין יכלתי לראות? מבית־החרושת? מרחוב ה“תלה”? (רחוב דלת־העם) כמו אצלך, בליל הנשף, לא ראיתי מימי… אך עתה אתך אני מקוה לראות… – אמרה בפנים מאירים. – האומנם אינך מסתירה דבר ממני? לא היו לך, למשל, עניני אהבה עם אחד הבחורים? חי ראשי – לא. האכחד ממך? מדוע אכחד? היו שחזרו אחרי – אך נפשי היתה תמיד… איך אגיד לך? נפשי היתה מרה עלי… מדבר חיי ביתנוּ. אף כי בלבי נמשכתי אחרי בחור זה או אחר… אך רק בלבי. – ומדוע לא נתת ללבך את רצונו?… מדוע לא גלית את חפץ לבך?… – מפני… שאלה אשר חפצתים בלבי לא היו מסוגי… “מבני־הגדולים” הם… ולא קרבו אלי; ובאלה שקרבו אלי – לא חפצתי… כי נמוכים היו בעיני… אני גאה… – ידעתי “זאת גאוה”… אבל כך היא האמת… – אאמין לך, חביבתי. וזה אשר רציתי להגיד לך טרם כל: את תהיי כבבת־עיני ואוהבך כנפשי – אם תהיי נאמנה וגלוית־לב אתי. אוהבת אני את האמת והגלוי. דעי, אחותי, בשקר וכזב לא השתמשתי מעולם, אלא רק לעתים רחוקות, מפני ההכרח, מפני טובת איזה ענין. אך את מידת החונף והכזב, את “האחת בפה ואחת בלב” – אשנא ואמאס. לא אחד ולא שנים מן הגברים שהתהלכו סביבי, גם גדולים וגם נכבדים, גרשתי ושִלחתי מפני, בעבור היות פיהם ולבם לא שוים; ולא יראתי ולא חששתי… – ואני לא רק שלא הלכתי בכחש ובחונף עם שום אדם, – כי לא אינה לי המקרה כדבר הזה – גם לא אדע למה לאיש ללכת במרמה ובכזב? מה יאלצהו לזאת? ומי יכריחנו ללכת עקלקלות? – תחיי לי לטובה בעד דבריך הטובים; עתה, אחרי הרגישי נאמנה כי ישרה וטהורה לשונך, עתה רוצה אני לשאלך גלוי וישר: ואותי – התאהביני? החשה את בלבך אהבה אלי, או כי באת אלי לפי רצוני, לפי עצת אמך, או אנוסה – על־פי המצב?… כחילה הפסיקה לרגע את שזירת החוט שבין אצבעותיה, הביטה אל פני בדיעה מבט קופא, הרהרה רגע קט בינה לבין עצמה ומהרה לענות: אם אגיד לך את האמת – אולי לא תאמיני, אך אני אומר את אשר ארגיש: מן הרגע הראשון שבאת אלינו, באותו הלילה, כשעברנו לדירה החדשה, דבקה נפשי בך. וכשהיינו פעם שניה אצלך – כמו חצבת לך “חור” בלבי. אוהבך כאשר אחוש אהבה לאחותי הקטנה. אַת שכנת בסתר בחדרי לבי, לא חדלתי מחשוב בך. השתוקקתי לראותך בכל יום ויום. ואם לא התאמצתי לפגשך ולראותך – היה זה משום… (עתה אגיד לך את האמת) משום שיראתי… אכן כך… יראתי ממך… וגם חששתי, פן תרגיש אמי כי נמשך לבי אליך – ואצערנה ואקשה את רוחה; אבל כמה טוב ונעים, כמה נמלא לבי אהבה אליך כאשר הסרת אז בידך את צעיפי האבל מעלינו! אז היית בעיני, כמו הופיעה אלינו לפתע דודה חביבה, או שארת־משפחה, קרובה ויקרה, והביאה לנו נחמה ואושר!… לא ידעתי – מדוע, אך כך הרגשתי ברגע שהרחקת בידך את צעיפי־האבל – ופניך היו כה נוהרים ועיניך כה טובות… וכאשר היינו בנשף בליל שבת – נשבעתי בסתר בלבי, שאבוא פעם ואגלה לך, כי אוהבת אני אותך, לא לשום תכלית, רק שתדעי אשר בלבי עליך. ואם התאפקתי מדבר דבר אליך, עשיתי זאת מפני אמי, פן תכאב בלבה… כי היא “ככה”… תמה וטובה… ועוד חפצתי להגיד לך: כשנתת לי את העֲדִי, את “הלב” – לקחת את לבי כליל! חפצתי להשיבו אליך למחרתו ולאמור לך: למה לי “לב” זה? הן רואה אני כי תאהביני… הן נתת לי את לבך אשר בקרבך… די לי… רב לי… וכמה ימים ושבועות חשבתי למה נתתיהו לי? ומה ידחף אותך לאהוב אותנו?… האם רק אהבת חסד היא, צדקה ונדבה, או כי יש לך איזו מטרה וחפץ מסותר… זה חפצתי לדעת… אך עתה גם זאת לא אחפוץ לדעת. אני שמרתי וידעתי את צעדי אישנו הטוב, שאוּל, ואת דבריו, ואמרתי בלבי: אחפוץ להיות אתך… לחיות אתך בבית אחד… להית כמותך… כמו שאתּ… ואיך שאתּ… וקבלתי בלבי לשמוע ולהקשיב ולהבין ודעת את רצונך… בדיעה לא עצרה כח להבליג על רגשותיה, גחנה לפתע אל כחילה, הושיטה זרועותיה, הניחתן על כתפי חברתה הצעירה והערתה על פניה נשיקות אהבה חזוק ונשק ואחר – עלו פרצו דמעות חמות מעומקי לבה והיתה מגמגמת: “אל תיראי… אל תחששי… דמעות־גיל הן… דמעות־שמחה… ישמרך אלהים מכל פגע רע… ישלם האל לך כפעלך… אהובה… טובה…. יקרה…” ואחר פרשה את כפיה באמונת אומן, נשאה ראשה למרומים, והיתה שופכת שיחה: "אודך, רבוני, כי הישרת פעמי רגלי בדרכי… כי הנחֵית אל ביתי את הנערה הטובה והיקרה… חסד הוא מעמך… ברכת־טוב מידך הרחבה, הגדולה… תקצר לשוני להודות לך, רב הטוב והחסד… וגם מעיני כחילה נזלו דמעות בשמעה את שיח־תפלתה של בדיעה בְּהמוֹת רגשותיה בלבה. אז ישבה בדיעה ואמרה: – הנה ברגע הזה קמה בריתי אתך ותהי לקשר אמת; האל חונן אותי בבת גדולה ומושלמה… לא כחניכת־חוץ תהיי לי, כי־אם כבת נאמנה. ואני היה אהיה לך לאם. כי ראה ראיתי אשר ברכת האל אַתּ, השלוחה אלי מעמו. ועתה לא אוסיף להרבות דברים אתך כאשר דמיתי, כי אמרת בעצמך וגלית לי את לבך לאהבה אותי, ולהבין ולהקשיב. – רב לי בזה. ועתה אגלה לך אך חפץ אחד אשר עם לבי: במשך הימים הבאים – אם ירבו מאד ימָשכוּ כשנתים ימים – יהיה עליך להסביר פנים, פני חבה וידידות לחג' רשיד הנעלה. איני מכוונת כלל כי תחלקי לו אהבה כל עיקר. רק כי תנהגי עמו כמו עם איש הבית. ומידו לא יאונה לך כל רע. והן נפשי יודעת מאד, כי לבך, לב צעירה, יכסוף לאהבת בחור־צעיר. אך הנך פרח צעיר ונפשך צמאה לאהבת־נעורים. ידעתי. בי נשבעתי! בקש אבקש לך במרוצת הימים, אהוב־בחור, צעיר לימים, אשר יהיה ראוי ויאה לך, כטוב לבך וכטוהר אָפיך, ואשר תמצאי אַתּ בו נועם ושכרון־אהבה – זאת הבטחתי לך. אך עד בוא עתּך תחלקי רק חבה ונעימות לחג' רשיד… וברור ומפורש אגיד לך: אַתּ תהי גברת עצמך ובעלת נפשך לנהוג כפי רגשותיך. לא ישלוט הוא עליך, כי את על עצמך – כאשר הייתי אני בימי חיי. ואני הכרתי את האיש, גם חנכתיו כרצוני – וידעתי את נפשו. אני למדתיו לכסוף ליופי, אני תרגלתיו לעבוד אותו ולא להעבידו, לשאתו על כפים ולא למשכוֹ כסרח העודף… הבינותיני, בתי? – אבין קצת… ואני אבטח בך, כי את תוריני את אשר עלי לדעת ולהבין… – תחיי לי בעד טוב לבך ונועם דברך. והן המשיכו בדבריהן ובשיחתן עד חדוֹר קרני השמש אל תוך סוכת־הגפן וקמו והלכו אל אחד החדרים הקרירים.
ולמחרת היום, לפנות ערב, בא חג' רשיד במרכבתו לקחת את בדיעה לטיול בסביבות העיר, כאשר קבעה בדיעה את הדבר מראש. את אזני כחילה גלתה מקודם על דבר בואו ופקדה עליה להשאר בחדר ולהרָאוֹת לפניו; אך את אזני חג' רשיד לא גלתה במאום. לפנות ערב, כשבא חג' רשיד לעת הקבועה, ובהכנסו לחדר – ישבה כחילה על יד בדיעה ושזרה חוטי משי בפלך. חג' רשיד היה כמופתע למראה עיניו ועמד רגע משתאה. הן קמו שתיהן לקראתו מצטחקות, שקטות ושלווֹת, ודרשו לשלומו בהסברת פנים. הוא נגש והושיט ידו לבדיעה ואחר לכחילה. – אני מוכנה ומזומנה ללכת, רק אשים רעלתי עלי – אמרה בדיעה. היא נכנסה אל החדר, שהתה שם שני רגעים, יצאה ברעלת־משי יקרה ופקדה לאמה ולכחילה את דבריה; נפרדה מהן בברכה, ויצאה יחד עמו אל העגלה. הם עברו בין רחובות סואנים ורועשים, וחג' רשיד ובדיעה היו מחליפים שיחה על חדשות היום ועל עניני הרגע, ונועצו באיזו סביבה יבחרו לטיוּלם. בדיעה אִוותה להיות בשעות הארה בסביבות הכפר ד., בין אשדות המים אשר לפלגי הנהרות של “הברדה” (אמנה). כשיצאה העגלה אל המרחב אשר מחוץ לעיר, פתח חג' רשיד, מבלי יכלתו לעצור ברגשי סקרנותו, ואמר לאטוֹ: – רואה אני כי הבת, כחילה, אצלך… האם גם אמה פה? השבוּ שנית מבּירוּת? – הן לא נסעו כלל, מפני… שכאן מקומן… – כלומר?… – תסלח לי שטפלתי שקר קטן בכל הענין הזה – אמרה מצטחקת – הן דמשקיות, משפחתן בדמשק מאז ומכבר… – האמנם? ולמה חמדת לך לצון כזה? ואין זה דרכך – מדוע רמיתיני, חביבה? – כי לא הייתי בטוחה בכל אשר אויתי וקויתי. ולמה, אפוא, אדבר ואין בפי נכונה? – ומה אוית וקוית? מה רבו מעשיך ושרעפיך! האם לא הגיעה עוד השעה שתפרשי לפני את אדרת־הכשופים אשר תארגי במסתרים? – אמר בצחוק שפתים – עד מתי תוליכיני בכחש ובמהתלות? עוד מעט קט ותפקע סבלנותי… – לאט לך, שׂרי הנעלה, לא כישופים עמי ולא להטי מסתרים, אם כי רגשותי סערו בי ימים לא מעטים. עתה ברצוני לגלות לך הדבר שרמזתי באזניך לפני נסעך. הדבר אשר עמי הוא פשוט ומופלא כאחד, קטן ונשגב גם יחד, גם מבורך ומסוכן כלהבו של סכין, המיטיב לחתוך כחפצנו והגורם לעתים לשפוך דמינו. אך חכה נא לי עד אשר נשב במקומנו, ננוח ואדברה. חג' רשיד הסב מיד את דברו אל ענינים אחרים, כי התבונן וראה בתוי פני בדיעה ובמבטי עיניה כי אכן אחוזים הם עיפות, כאשר ראה לעתים רחוקות מאד בפניה. הוא ספר שנית על כמה וכמה מקרים מעת מסעו, והשמיע לה ספורים וענינים חדשים מעת נסיעתו ושהותו בארם צובא. אחרי כחצי שעה לצאתם את הבית, הגיעו לגנת האשדות. הם עברו את הגדר אשר בקצה הגן, מקום ישבו קבוצות אחדות מבני “הגדולים” תחת נופי העצים, והרחיקו ובאו עד ירכתי המגרש הגובל עם זרם המים, מעבר לאחד האשדות. מיד הביא המשרת אחריהם ספה קטנה לשניהם. את המקום הזה אהבה בדיעה יותר מכל מקומות טיוליה. פה היתה הסביבה נחמדה ושופעת מראות, מזהירים ביפים ובקסמם: זרמי מים ירקרקים מכוסים קצף לבנבן – מעוז המפל הקרוב – עברו וגלשו בעוז ובהדר; המוּלות המים הרבים העזים, הנופלים מן האשד הקרוב, הגיעו לאוזן כמו הגיחו מתוך איזה מבוע כביר, שופע תעצומות ורננות לבלי קץ… מימין מכוסה כל המגרש עצי לבנה רמים, ישרים וזקופים, כסוקרי המרחבים אשר לנאות דמשק החובקות אפקים רחוקים. שניהם ישבו כמסותרים תחת סבך עץ־אגוז ענף ועתיק. ממול התנשאו גבעות הררי החרמון עטורי השלג; ומעבר הנהר השני צנחו אל עבר המים סבכי־שׂיח וקנה־סוּף וצמחי־בר למכביר והשתקפו במים בשקט ובשלוה כפולים. הביאו קהוה ונרגילות ומשקה קל וקר. לחוּת ורעננות, צהלת שאון מים נגרים וצפצופי להקות־צפּרים – היו כיורדים בכל עבר ופנה, ונגוהות בין הערבים רחפו על פני האדמה מסביב. בדיעה עישנה את הנרגילה ותמכה זרועה במשענת הספה הנמוכה אשר ישבו בה שניהם. היא היתה כמעטה עליה מנוחת־נפש ובקשה להשמיע דבריה רכות ומתונות: – עתה, הוֹאל שׂרי הטוב, והכן לבך להקשיב לדברי. התזכור, מחבובי, את אשר גלית לי בעצמך מן התמורה, הקלה אמנם, שחלה בינינו, כי חדלתי להופיע תכופות בחלומך ושאתה בעצמך תדאב על כך? ושכן, אני, כמובן, דאבתי פי מאה ממך ואמרתי שיבואו ימים ונר אחר נר יכבה מנברשת אהבתנו ואז סחתי לך, שיש עמי דבר שאולי ישכין חדוה ונועם בחיינו. עתה הגעתי אל אשר קויתי: הבאתי את הבת החמודה כחילה אל ביתי, ואקוה שתהיה עמי כל הימים. אכן עמלתי וגם כאבתי לא מעט, כי אמרתי להפוך, בכל תוקף רצוני, את היגונות לשמחות, המרורות לנחמות, הירידות לעליות. כי הנה, בראותי, או בדמוֹתי לראות, כאילו החלה ראשית הכמישה בחיי וברבות הימים, יהפכו הם, הימים, לקוצים, קמתי ואזרתי כל חילַי להפוך אותם, את הקוצים – לפרחים. אכן, לא מעטה היתה היגיעה. הן לשם כך הייתי צריכה לשנות ולהפוך נפשות בני אדם. ואין קשה ומוצקה מנפש אדם, העשויה אמונות, ומידות והרגלים וחוקים. על כן עצומה היתה יגיעתי. אבל אדמה ואאמין, שרצון האל הוא כי יפלס לו האדם נתיב־חייו בידיו ואז, גם הוא – יתעלה וישתבח – יהיה לעזר לאדם. זאת דרך האדם הרוצה בחיים והיודע מהוּת החיים. עתה הונח לי, אך עלי לאמר לך, אהובי: אהבתי את הנערה כנפשי וכבת לקחתיה לי. רצוני הוא כי לא יאונה לה כל רע וכי תישמר בשלמותה, עד בוא עתּה. שנתים־שלש יארכו ימי כוננותה. בימי התקופה הזו תהיה לך כחילה כבת־משפחה. אהבנה, אפוא ושמור עליה. אל תפגע בה לרעה. רוצה אני כי תהיה כמוני (אף אני בתולה הייתי עד עשרים ושלש לחיי) ובבוא עִתָּה אם תרצה היא, תחלק לך אהבה כפי שתרצה. ובמידה שתרצה. תנאי זה, שלמוּתה וחירותה, הבטחתי לה, לאמה, לשאול נחאס האיש הטוב וגם לה הבטחתי כזאת. אבל אם תאונה לה רעה מידך (לא תבוא ולא תהיה) הנני, בדיעה, האומרת לך: בי תמצאנה, בנפשי. ויד אללה, כמובן, תהיה גם בך. – אללה, אללה – ענה חג' רשיד כמתבדח וכמעלים רוגזו וחום רגשותיו – יזדעזעו השמים וינודו, ותרעד הארץ ותרעש, יום אשר בדיעה הגבירה דיברה… אולם עם זאת לא אמנע מהגיד לך את אשר עם לבי, כי הנה… פיזרת הרבה ואספת מעט, רצוני לומר: דומה כאילו עמלת ויגעת להרים קנטאר ונראה כי הרימות אולי רוטל אחד… או בדרך משל: כאדם שהלך וקנה לו חלקת־שדה גדולה וסיקלה ועיזקה וחרשה וּזרעה והשקה אותה מים לרוב – אבל תנאי התנה שלא תצמיח דגן ולא פרי ולא ירק ואך דשא קל רשאית להצמיח – מה תאמרי לאדם זה? ענתה לו מיד: מחול לי, מכובדי, האמן האמנתי אשר במרבית הימים תוּרגלת בקרבתי לכסוֹף ליופי מלב טהור, לעבדוֹ ברוח נכונה ולא להעבידו ביד חזקה, לשאתו על כפים ולא למשכוֹ כסרח עודף –הטעיתי בך? אכן כל אשר דיברת על עמלי בחלקת השדה נכונה דיברת ויפה הגית, אולם בדבר תכלית המעשה הסכלת ושגית. השדה יצמיח אשר בכחו ובתוכו להצמיח בבוא עתו. כל אשר זרוע בו יפרח, יגדל ישגשג. אם זרע דגן בו לא יצמיח פרי עץ, אם ירק מקשה – לא יצמיח דגן. אולם לא אתרעם על דבריך כי ידעתי קשים גברים לאהבה אצילה כילדים קשי תפיסה. אבל בטח בי ותראה מה חדוה ונועם ישכנו בביתי עם בוא כחילה אלי. לבש נא למצער אורך רוח כגבר אשר רוחב דעת עמו ורוח נכונה בקרבו – ואללה יעניק לנו מטובו וחסדו. ובהכירו אשר תמיד שקולים דבריה בהגיון ובטעם, ביקש להמתיק דברו בפיו. אך בטרם יספיק להגיד דבר שבה ואמרה: עתה ברצוני לערוך יום שמחה לעת בוא כחילה תחת קורת ביתי. שמעני נא: בראשית השבוע הבא, ביום שני, נכין בבית, כבכל שנה, מי־ורדים, ותמצית־ורדים. הזמנתי כמות ורדים רבה מאד. ויערכו ויבשלו את הכל. וביום השלישי בצהרים, תכלה העבודה. בוא אלינו בדיוק בצהרים עם צובחי בק ואם תרצה, גם ידידנו אבו חאמד ותראה אשר אכין לך… – אחכה להפתעותיך באורך רוח, כאשר אמרת, ואודה מראש על הסתום – כי גם הסתום בידך יקר לי. החלו דמדומי ערב פורשים קסמיהם וכובשים את המרחב. תחת צמרת עץ האגוז רחפה פה ושם אפלולית רכה, נעימה ורווית שלוה. הם הוסיפו לשבת עד חשכה.
XIII
יום תמים וכמה שעות בלילה היו עולות תימרות־עשן קלות מירכתי החצר של בדיעה, שהכינו שם את מבשל מי־הורדים, על יד המרתף, בצנצנות־זכוכית גדולות וכבדות וגם תמצית שמן־ורדים בבקבוקים קטנים ושונים. מדי שנה בשנה היה מטפל, יום או יומים, האומן למלאכה זו, ג’בּרה עַטָר, שמש אחד בתי־הכנסת, המשמש גם הרבים בעתות מצוה וחגיגה. מדי שני בשנה היה מכין ועורך את מי־הריחות ואת התמצית כהלכתם והיה מוסיף במרתף חדש על ישן, או מוציא ישן מפני חדש, וסידר את הבקבוקים למיניהם במקום הראוי להם במרתף. בשנה זו היו במרתף כמה צנצנות גדולות ובקבוקים קטנים מתמצית חזקה. בדיעה בקשה הפעם מאת האומן להריק את הברכה הקטנה, אשר באמצע החצר, ממימיה, לשטפה ולטהרה ולערוך בה, מכל “הישן”, תערובת גדולה של מי ורד עד כדי מַלֵא את כל הברכה. כל אותו היום והלילה עמד ג’ברה עטר על עבודתו ועל משמרתו, ולעת הבוקר היתה הברכה מלאה על גדותיה מן התערובת הריחנית. כמאה ועשרים דליים גדולים הכילה הברכה. בבוקר, כשקמו בדיעה וכחילה, היה ריח־ורדים רך עולה ממקוה המים הרבים ומלא את כל חלל החצר הגדולה, כי חצרה של בדיעה מובדלת היתה מכל צד וגדורה קירות גבוהים, כרשות־יחיד גמורה. אז ירדה בדיעה אל החצר, נגשה אל האומן, טפחה על כתפיו בחיבה, היללה את מעשה ידיו הברוכות ושאלתהו, כמה ימים ישתמר הריח במי הברכה הפתוחה? האומן ענה: – אם היתה התערובת מכוסה וחתומה היטב היה ריחה משתמר כמי ורדים רגילים ימים רבים, אך באשר הברכה פתוחה, ודאי ישתמר הריח שנים או שלשה ימים. – זה די והותר – ענתה שמחה ומרוצה – אם יהא אפשר להתרחץ היום לפנות ערב במים הריחנים, הרי זה נאה ויאה. – ברם, שׂרתי, ביוקר עולה הדבר – ענה האומן כּחָס על “הסחורה” – יהיה טובך שלם ומגביר… ביוקר באמת… – כמה ביוקר? – שאלה את פיו. – אה, לוּ נחתמה כל התערובת הזאת ונשמרה בבקבוקים היתה מכניסה ודאי חמש לירות זהב! – ואם אתן שלש לירות צדקה לעניים – האם לא יכופר לי עווֹן הבזבוז הזה? חי ראשי, אתן כסכום הזה לעניים. שלח לי בערב את הגבאי של “עוזר דלים” ואתן לו את הסכום – הטוב בעיניך, אחא ג’ברה? – לא אמרתי, חלילה, כי עווֹן הוא – ענה השמש כמבויש – הן מכספך והונך אַת מוֹציאה… – אך אוהבת אני – ענתה צוהלת ועליזה – לצאת ידי חובת אלוהים ואדם. תשלח לי את הגבאי בערב. שלמה לו שכר עבודתו בעין יפה והלך לו. אחרי שתית קהוה של שחרית ואכילת ארוחת־בוקר קלה, קמו הנשים לעבודה: לנקות את החצר ולשטפה מן הפסולת שנערמה ע"י הכנת מי הורדים. ובו־ביום נהגה בדיעה לשטוף ולנקות את חמשת החדרים שבחצר למטה ולמעלה ולהרביץ בכּל מי הורד מן הישן. אמה של בדיעה והמשרתת יצאו אל הרחוב ואל המטבח להכין ארוחת־צהרים קלה: צלי ומגדנות. ובינתים באו ארבע נערות מרקדות מבתי־קהוה, מיודעות לבדיעה משכבר, על־פי הזמנתה של בדיעה. גם כחילה הזמינה שתי חברות, אהובות לה “ליום הוורדים”. בעת עשות המשרתות מלאכת הבית: שטיפת הרצפות ונקיון כל הדרוש בחדרים ובחצר, אספה בדיעה את שש הבחורות יחד עם כחילה אל החדר הגדול וסחה להן אשר סחה והורתה להן אשר הורתה, עדי ארכה ישיבתן שם למעלה משעתיים. בינתיים, בקרב עת הצהרים, בא חג' רשיד ושני רעיו. בדיעה הושיבתם בראש השולחן, הערוך לארוחה קלה מאד, היא ישבה על ידם ומסביב להם כחילה ושש הבנות והורתה למוזמנים לבל יטעמו מן המוגש אלא מעט – כי עדיין ענינים רבים לפניהם ורק לפנות ערב תוגש ארוחה מלאה. בסתר לבם היו חג' רשיד יחד עם חבריו אחוזי סקרנות והשתאוּת מן התכונה הרבה, מן הריחות ממימי הוורדים וממראה הבחורות, אולם בלשונם הרבוּ ללגלג על עצמם, שהנה “תקפה” אותם סית בדיעה ושבתה אותם שבי בין אלו “חוור־אל־עֵין” (עלמות יפות מגן עדן). אכן טוב ונאה המאסר הזה מאין כמותו ואולם מי יודע מה זוממת גברת הבית לעולל להם. וכל היו טועמים ולוגמים מן הערוך בשולחן היה חג' רשיד מעתיר תפלה שהאל ישאירהו לעד במאסר זה לחיים ולשלום. כתום הארוחה בעת קצרה קמה בדיעה וביקשה מהנוכחים לשמוע למהלך חגיגת־היום כסדרה: ראשונה יוצג המשחק “בעין המים” והוא יתאר הַכְזָבַת הנאהבה מאי פגישתה בבחור אהובה, כפי שהבטיח להפגש בסתר בסביבות המעין. שנית, “צהלת המרחץ” (רחיצת הכלה לליל כלולותיה במרחץ). הכלה תהיה כחילה ובית המרחץ – הברכה הקטנה. שלישית, “חלומו של דרוויש (חסיד מוסלמי) בשערי גן עדן”. שבע העלמות – תהיינה העלמות מגן עדן והדרוויש, בעזר אללה, בדיעה זכאי. בדיעה לקחה את “הדרבקה” (תוף מזרחי, כלי זמר אהוב למזרחים) וחילקה לאמה ולנשי הבית תופים קטנים ותוף־מצלתיים. בהינתן האות החלו התופפות לתופף ולזמר, אז יצאו כל הבחורות מן החדר הגדול לבושות כבנות כפר, כדיהן על ראשן, והיו סובבות והולכות בריקוד ובשירה במרחבי החצר, הלוך וסבוב הלוֹך ורקוֹד, עדי הגיעו למעיין המים – אל הברכה הקטנה. בדיעה לקחה התוף הגדול בידה והיו אצבעותיה מרצדות ודופקות בעוז וצהלה וליוותה את ההולֶם בשירים עדי התחילה הבחורה הנאהבה לחפש ולתור כה וכה, במרחב החצר מכל עבריה, את הבחור האהוב. ומתוך כך שרו ושיחקו את השיר הזה:
אֶל עֵין הַמַּיִם!
אֶל עֵין הַמָּיִם!
שָׁם יָֹרֹן הַכַּד,
עֵת שֶׁמֶשׁ תִּיקַד.
הַכַּד לֹא יָנוּעַ
עַל פִּי הַמַּבּוּעַ.
(הבנות במקהלה)
עַל עֵין הַמַּיִם,
עַל עֵין הַמָּיִם.
אַךְ הָעַיִן תָּתוּר:
אַיֵּה הַבָּחוּר?
הֲטֶרֶם יָבוֹא?
הֲיֵשֶׁב בַּמַּחֲבוֹא
בְּעֵין הַמַּיִם,
בְּעֵין הַמָּיִם?
אַבִּיט סְבִיבִי,
אֲחַפֵּשׂ חֲבִיבִי.
הֲשָׁכַח דִּבּוּרִי?
תָּעָה בְתוֹרִי,
בְּעֵין הַמַּיִם,
בְּעֵין הַמָּיִם?
כַּדִי מָלֵא,
לִבִּי כָלֶה,
נָבוֹךְ רֹאשִׁי,
צָמְאָה נַפְשִׁי
בְּעֵין הַמַּיִם,
בְּעֵין הַמָּיִם.
עֵין הַמָּיִם, עֵין הַמָּיִם!
אֶשָּׂא עֵינָי לַשָּׁמָיִם:
יָבֵשׁ אַתָּה, רֵיק אַתָּהּ,
אֲשֶׁר נַפְשִׁי כָלְתָה
בְּעֵין הַמַּיִם,
בְּעֵין הַמָּיִם.
אז החל הזמר הלוך והחלש, הלוך ורפה. הצלילים נשמעו עמומים, אטיים; הבנות הורידו כדיהן מעל ראשן וצעדו כפופות ראש, עגומות ועצובות וליווּ את האהובה הנכזבה בדומיה עד העלמן ממרחב החצר. המשחק שארך כרבע שעה נתקבל בתשואות. המשחק השני החל שוב בשירת־צהלה בהלמות כל התופים בגיל ועוז. שש הבנות וכחילה – הכלה – באמצע יצאו מן החדר עטויות אדרות צחורות והלכו לאטן לרגל צעדי הכלה. בהגיען לאמצע החצר, השירו האדרות מעליהן ונגלו לבושות בגדי רחצה קלים מצבע ורוֹד בהיר: חגורות פסים לחזיהן ולסתרי גוון והחלו רוקדות לפני הכלה. כל אחת רקדה ריקוד המיוחד לפי טעמה וכשרונה ולפי הוֹלֶם התופים וגם “הכלה” רקדה ריקוד מיוחד ברוב כשרון וחן. לאחר מכן רקדו כולן כאחת ריקודים שונים, מהם מעודנים וקלים ומהן עזים וסוערים. לאחר מכן קפצו כולן אל הבריכה ושרו יחד השיר הזה המושר לכלה בבית המרחץ:
הַנָּאוָה, הַנָּאוָה!
הַָשִׁיבִי אַהֲבָה
בְּגִילָה סֹוֹעֲרָה,
כְּאֵשׁ בּוֹעֲרָה
לִבְחִיר לִבֵּךְ,
הַשּׁוֹכֵן בְּחֻבֵּךְ.
יֻתְּרוּ מַחְלְפוֹתַיִךְ,
יִצְנְחוּ עַל כִּתְפוֹתַיִךְ;
הָאִירִי עֵינַיִךְ,
הַסְבִּירִי פָּנַיִךְ
לִבְחִיר לִבֵּךְ,
הַשּׁוֹכֵן בְּחֻבֵּךְ.
גַּלִּי עָשְׁרֵךְ
וְרֹב זָהֳרֵךְ!
שִׁלְחִי יָדֵךְ
בְּצַוְּארֵי דּוֹדֵךְ,
בְּחִיר לִבֵּךְ
הַשּׁוֹכֵן בְּחֻבֵּךְ.
הֵן יִרְטְטוּ שָׁדַיִךְ
מִתַּחַת לְמַדַּיִךְ,
הֵן יָפֹזּוּ לְהָטַיִךְ
מִֹתֹם מֶבָּטַיִךְ,
לְעֵיִן בְּחִיר לִבֵּךְ,
הַשּׁוֹכֵן בְּחֻבֵּךְ.
בְּשֵׁם אַלַּהּ, בְּשֵׁם אַלַּהּ
אֵין כָּל דֹּפִי בַכַּלָּה:
זָרַח גֵּוָהּ כְּאוֹר יָרֵחַ –
יְשַׁכֵּר הַבֹּשֶׂם וְהָרֵיחַ
אֶת בְּחִיר לִבֵּךְ,
הַשּׁוֹכֵן בְּחֻבֵּךְ.
וכהתימן לשיר קפצו שבע הנערות כולן אל הברכה בצהלה וקול שירה. היו המים הריחניים, העולים ויורדים בין שבע המתרחצות, שולחים ריח נעים במרחבי החצר. הבחורות השתוללו בתוך הברכה לקול התופים והזמר. אז קמה אֵם בדיעה והביאה סדינים לבנים מן החדר. הבנות עלו מן הרחצה והתעטפו בסדינים וקול הזמר ליווה אותן עד בואן לחדר. אף המשחק השני – ״צהלת הרחצה"– נמשך למעלה מחצי שעה. אז קמה בדיעה, הורתה לנשים סדרי התפיפה בתופים – ונכנסה לחדר הגדול. לאחר רגעים מספר, הופיעה בדמות דרוויש נודד: אדרת גברים חומה עטויה על גופה הערום ברובו, מצנפת דרויש על ראשה, זקן קצר, שחרחר צמוד ללחייה ומטה גדול בידה. הדרוויש צעד על פני החצר הלוך וסבוֹב בצעדים אטיים, נשען על מטהו כהלך יגע מרוב נדודים, עדי כרע נפל תחתיו (מרוב יגיעה) ונרדם. אותה שעה הופיעו בחצר שבע הבחורות לבושות חליפותיהן הדקות הורוּדוֹת, הדוקות לגֵוָון, רדידים דקיקים צחורים לכתפיהן, שדמוּ לכנפים, ברוּצן בחצר. הן ערכו ריקודי קפיצות בנפתולי תנועות סביב מרחבי החצר לקול צלילי התופים הדוֹמים לרוחות הומים, המרעידים לב השומעים. כל אותה העת היה הדרוויש חולם, כביכול, חלום הימצאוֹ בגן עדן וראותו להקות להקות בחורות לאין סוף (המסתובבות סביב הברכה הגדולה). פתע התישב הדרויש תחתיו והיה שולח ראשו למולו כרוֹאה ומביט (בעינים עצומות בחלומו) מראוֹת הפּלאוֹת. אז קם, הושיט זרועותיו, והיה צועד כה וכה כמגשש בבקשוֹ לאחוז ביפהפיות. אולם הן התחמקו, השתמטו, מבין ידיו בדילוגים קלים, בפיתולים זריזים והוא שב ואורב להן כארוב ציד מאחורי גדרות ועצים לטרפו. לאחר יגיעה מרובה, שארכה למדי, עלה בידו ותפס אחת הבחורות (את כחילה) אחז בה בחזקה, משכה תחת אילן האגוז שבחצר ונאבק עמה רגעים ארוכים בגיפופים ונישוקים עדי כְבָשָה בין זרועותיו כליל – – – לקול הלמות התופים וזמר הנשים רחקו העלמות והדרויש ונעלמו מעין הצופים.
עם גמר ההצגות, משאמרו האורחים לקום ולילך הודיעה בעלת הבית כי שעת בין הערבים נקבעה לעת מנוחה, בערך שעה, עד אשר תיערך סעודת הערב החגיגית ורק אחר כך חפשי כל איש לילך לדרכו לשלום. הבחורות עם כחילה עלו לנוח מעיפותן בחדרה, בדיעה ואמה בחדרה וחג' רשיד ומרעיו נשענו על הספות באולם־האורחים המרוּוח. אם לחג' רשיד היה טעמה של חגיגת היום הזה מובן ומקובל, הנה לחבריו היה כל דבר־היום המופלא הזה, כמאורע שהועתק לעיניהם מארצות־מערב רחוקות, באשר מעודם לא ראו מראות כלולי־יופי, ולהטי־משחק הדורים כאשר ראו היום. עתה בהיותם מוסבים למנוחות לבדם חזרו ושאלו את פי חג' רשיד הנאהב: לשמחה מה זו עושה? על מה כל התכונה הזו? מה רמזִה ומה פִּשרה? לקח לשונו חג' רשיד והיה מפרט דברים באריכות וסיים שיחו בזו הלשון בקרוּב: אף אני, לשעבר, רבות רבות ראיתי וכן תמהתי ממחשבותיה ומדרכיה של בדיעה. יש והרביתי לשאול והמעטתי להבין, אולם ברבות הימים, מהיותי מלוּטף מידה הטובה והנעימה, נמצאתי בדרך הפוכה: המעטתי לשאול והרביתי להבין. קודם כל אהבתי מידה אחת “יסודית” שלה: יראת אלהים. שומרת היא דתה ומצווֹתיה כאחד ה“תקיי” (חסידים) ולא תמנע עצמה מלגמול צדקה וחסד בכל עת מצוא. ידה רחבה כלבה הרחב. על כך אוקירנה מאד. אולם זולת זאת – כל מעשיה ומחשבותיה של זו, כל צעדיה ודבריה כמעט, כמו עדויים ועטויים תדיר שני מַסְוִים, שני מובנים: אהבה ואמת. או תאמר יופי וטוֹהר. כאשר ישחית נטף עכור גביע מים זכים, או כאשר יופסד מלבוש משי צחור מכּתם שחור קט – כן תימאס בעיניה אהבה אם מהולה היא כזב ותבחל ביופי אם שורשו גסות רוח. וכאשר סחה לי כל שהוא על דבר זה היום, תמהתי גם אני בתחילה אולם אחר כך הבינותי הרבה. הבינותי שאת הנערה הזו, כחילה כלילת היופי וזכת הנפש, תאהב בדיעה אהבת נפש. מכל חפץ לבה תשאף לחנכה, לגדלה להיותה מאושרת כמוה, כבדיעה, באשר הכירה בה כי מחוננה הנערה במתות־יופי מהוללות ובסגולות רוח. אבל, עם זאת, אין את נפשה כלל לשים ידה עליה שלא כרצון הילדה ולא כרוחה. לכן לקחתה לביתה, כי תהיה על ידה, תראה בעיניה ותבחין ברוחה וגם תהיה בת־חורין לעצמה. וכאשר תגדל ותהיה בת דעת ואשה בעלת אחריות לעצמה – תעשה דרכה בחייה כאשר תאבה. בין כך ובין כך, דומני, מצאה בדיעה בנערה אהבה אשר לא ידעה בחייה, בת שלא זכתה בחייה ועתה כמו אמצה את זו לה לבת ומשׂמחתה כי רבה על הבת ערכה מין “חגיגת ברית” עמה. ובַשׂמחה עצמה כמו תאבה לרמוז לה מה עלילות נצפנו לחייה בעתיד, בהגיעה לרשות עצמה. לאחר סעודת הערב הריקו האורחים שפעת ברכותיהם על ראש בדיעה, כחילה והבחורות וגם השאירו תשורה גדולה בספות האולם לכל אחת ואחת כערכה – כ“גמול פעוט לפועל רב נועַם”.
XIV
כימי שנה בקרוּב עברו במעונה של בדיעה בחלקות ובנעימוֹת, בשלוה ורוך. כל אותם הימים היה חג' רשיד מהלך במסלול חייו, בתחום עסקיו הגדולים, בבטחה ובהצלחה. בעסקנות המדינה נהג כמאז במתינות ובשיקול דעת והרחיק עצמו מפַלְגוֹת הקיצוניים. ובדיעה ערכה את תכניותיה לגילה, לבידור ולטיולים כמימים ימימה. בתקופת השנה הזו ידעה יתר הוקרה והערצה אליה מהכירו במהלך הימים יותר ויותר את רגשותיה והשקפותיה על האהבה, על היופי ועל יחסי גבר לאשה. כל אשר הגתה בסתר נפשה וכל נשפי החשק אשר ביצעה בחברת חג' רשיד עשתה ככוהנת בפולחן־קודש. כך וכך היתה זוממת ואורגת מסכת־מערכותיה וכך וכך היתה מגבילה ומסייגת גדריה; רגע כמו חשפה בעוז מערומים והעירה תאוה בלהטוטים, ובשני – עצרה, תחמה ואסרה; וכך רוממה את המצוי והרגיל לדרג מרומם כמעט מקודש. ובאורח זה ערכה וקבעה את יחסי חג' רשיד אל הכוכב המזהיר בבית – אל העלמה כחילה. וחג' רשיד, אם מנאמנות לבדיעה, אם מחיבה אליה, או מנאמנותו לעצמו, שמר דברה כל הימים ככל אשר קבעה, בצפותו באורך רוח לימים הבאים כי יגיעו, ימי קסמי־אהבה בגן־עדן־העלומים של כחילה עתירת הקסמים. ואולם הימים הבאים נטרפו לפתע ביד הזמן, בהתחולל באותו קיץ (1914), כסופת סער ביום בהיר המלחמה רבת האימים, שהפכה מהרה למלחמת עמים, מלחמת העולם. בחדשים הראשונים, בטרם תורגש זוועת המלחמה בכל מוראותיה, עדיין נמשכו הימים במעונה של בדיעה כתיקונם כמעט, אם כי נשפי החשק במושב רעים והטיולים רבי הנועם והבידור הלכו הלוך ומעוט בתוקף קדרוּת הימים. וגם כאשר זעזועי המלחמה נתנו אותותם במהלך המסחר, בעסקים ובתנודת הכספים, עדיין לא פגעו במסגרת עסקיו של חג' רשיד. מהרבה פלגים זרמו הכנסותיו. ואם כמה מעיינות כסף נסתתמו בעטיה של המלחמה נפתחו אחרים, חדשים, מעֵבר אחר והביאו ברכה למכביר. בעניני המדינה, בסכסוכי המפלגות, שמר עכשו חג' רשיד צעדיו ביתר זהירות והרחיק עצמו מסודם של “הקיצוניים” ומקהלם. וכך היו עוברים ימי המלחמה הראשונים כצללים קלים הפוסחים על פתח חצרה של בדיעה, או כזרמי־מים הפוגשים במרוצתם צוק־סלע איתן, שמתפתלים ומשנים ממנו והלאה מהלכם. ויש ומביתה של בדיעה יצאו אז קרני־אורה וישע, קטנות וגם גדולות, להאיר גם לאחרים: רבים מבני הרחוב דפקו על דלתותיה לבקש טובה וחסד בסדרי עבודת הצבא ובגזרות מסי המלחמה, בעזרת המלצתן של בדיעה או כחילה מלפני השרים והנכבדים מבאי הבית. ורבות שלחה ידה בדיעה בצדקה, במתת יד, למשפחות דלות ומחוסרות לחם. ובימים טרופים כאלה גדולה מזו עשתה בדיעה: בגבוֹר המחסור והרעב בעיר, כשאבות נשלחו לצבא למרחקים, אִמוֹת נשארו חלשות וחולות וילדים וילדות לרוב התייתמו מאב או מאם או משניהם, אז תאסוף בדיעה אל ביתה שלש נערות צעירות יתומות מאב ואם – מצויינות ביפין ובחנן – העסיקתן במלאכת תפירה ורקמה והיו חוסות בצילה וזוכות מטוּבה. ובין אלה המבקשים טובה וסעד מידי “המרננת” היה גם פרג‘, דודה של כחילה: כאשר ימי הרעב והתהפוכות אכפו את זדונם עליו, עמד להשלח עם “גדוד העמלים” (לסלילת כבישים) הרחק מדמשק וכל משפחתו היתה צפויה לרעב. אז הועבר, על פי השתדלותה של כחילה, לעבודות הצבא בדמשק עצמה (וכחילה ראתה בזאת אות משמים כי קויימו דבריה, שהשמיעה בשעתם לאזני דודה). גם שאול נחאס, אשר היה כל הימים נאמן ביתה של בדיעה וכחילה, השיג בעזרתן זכּיון לאספקת צרכים נחוצים לצבא וידו עשתה חיל. אך ככל אשר עברו הימים כן הלכו וכבדו משׂאם ותלאתם, וכן לבשוּ שממון ויגון מפּחד עצור וממורא סתום. בשנה השניה למלחמה כמו היו מהלכים ברחובות קריה יצורי־בלהות, רואים ולא נראים, והיו כמשׂרכים דרכם בזחילה ממאירה בין סמטאות וקרפפים, בין צעדי בני אדם ועל ראשיהם – כי גבר הרעב וגדלה המצוקה ומלאך המוות הגדיל קצירו בכל יום ויום. ותהפוכות הימים הקודרים הללו החלו פורשות מרחוק את צלליהן עד חצרה של בדיעה: התנועה המדינית, שהיתה נרקמת ופועלת בסתר נגד השלטון המרכזי בקושטה, סחפה רבים מן “הגדולים” אחריה; חילוקי הדעות בין המפלגות ובין האישים הפועלים הפרידו בין קרובים ובין ידידים; הקנטור והקיטרוג בין המתונים, הבינוניים והקיצוניים גברו והלכו ונתנו אותותם בכמה בתים וחוגים. כלפי חג’ רשיד, שהיה מן המתונים המעטים, מצאו עתה כמה משונאיו שעת־כושר להבאיש ריחו ולגבות ממנו “חובות ישנים”. אף בנו הבכור, שוּכּרי אפנדי, נטה אל חוג הלוחמים הקיצוניים והיה אחד העמלים, בקנאוּת ובתקיפוּת, בעד הדרישות של “דיצנטרליזציה” (התפרקות ממרכז השלטון בקושטה) למורת רוח אביו. בדיעה הכירה את הבן הזה מאז נקשר אביו אליה בראשיתו. לפני שמונה שנים ומעלה, בעת היה “שיכור” אהבתה של בדיעה, הופיע פעם שוכּרי אפנדי לפניה, כשנסע אביו לשבועות מספר, כדורש דין ומשפט ממעשיה בגזלה את האב מביתו ומעסקיו. כפי שהכירתהו מאז, ידעה והבינה בדיעה עתה, כי לא הוא האיש אשר יקנא קנאת המולדת ולא מאהבת ה“חופש” נתן ידו לקיצוניים, כי אם מרצונו להציק לאביו ולנקום נקמתו גם ממנה, מבדיעה, על אשר שלחתהו אז מפניה ריקם, נכלם ומנוּצח… הנה כי כן, בגלל התהפוכות והתמורות הללו היתה רוח אחרת בחצרה של בדיעה: המסיבות ומושבי הרעים ונשפי החשק הלכו ומעטו עד העלמם כליל כמעט. חרב המלחמה אשר היתה מתהפכת בחללה של העיר, הטילה פחדה גם על ראשי־העם, על גדולים וגבירים. ורוח זרה, נכאה ורעה, משכה אחריה את האנשים להסיח את דעתם מעצם החיים ולתור אחרי מדון, איבה וקנאה. וימי המלחמה אשר ארכו יותר ויותר, גזרותיהם, מוראותיהם ועוצם תקפם, אימי העתיד הסתום של קץ המלחמה – כל אלה היו כמטרידים את שלותה של בדיעה. ימי המלחמה, האויבים האכזרים הללו לחוקות הימים הרגילים, השלווים, ההולכים מעדנוֹת – היו בעיניה כאויבים לה; אם עדיה הגיעו – רעים הם ואיומים עד לחרדה. המלחמה – אנדרלמוסיה זו אשר נזרקה כקללת כלָיה על ראשי עמים ולאומים (ודאי מפי השטן נזרקה, הן אלהים בעצמו לא ישחית את ברכת החיים, את מעשה ידיו) – מה עצומה יכולתה עד לעקור את החיים ממסלולם, להטילם במבוכה גדולה וגם להכתים את פניהם – פני החיים החפשים, היפים, העליזים, הבהירים, ולהפכם לשורת ימים ארוכה־שוממה, בדוֹמה לשרשרת־ברזל כבדה, רבּת טבעות, הצמודות ודבוקות אחת לרעוּתה ברוב אבק, טחב וחלודה, והנפסדות ומתפוררות קמעה קמעה. בעיניה היו משולבים הימים העכורים האלה באותה “רעה חולה”, זו המכה החדשה, “התנועה הלאומית הערבית”, ההתקוממות והקשר נגד שלטון עותמניה, הנרקמים בסתר ובחשאי. והיא בכל נפשה ומאודה תחפוץ לעמוד בפרץ הזה, לקום ולפעול, להזהיר ולהתרוֹת, לעמוד ולעצור בעד הרעה. אם את מלאך המוות הנעלם, הזורק את בני האדם למחול־המוות והאבדון לא תוכל לאחוז ולתפוס, אם נגדו לא תוכל עמוֹד פנים אל פנים, הרי את התנועה המדינית הפסולה, הבוגדה – אותה תראה בעיניה ממש נגדה – יכול תוכל לקום ולהכות בה ככל אשר תשיג ידה. לפיכך ביקשה כל הימים האלה לחדור אל מסתריה של התנועה. באוזן קשבת הבחינה בכל עת מצוא במדובר והנעשה בין חוגי העסקנים המדיניים. ביד קלה, כבדרך אגב, דפקה על שערי לבות באי ביתה וגם מחוץ לביתה, לדעת מן הנעשה בסתרי סתרים. כצופה או כשוטר־נוטר בשדה פעולה חשוב ורב ענין, כן עמדה על המשמר וצפתה אחרי מהלך המועצות והאספות, הענינים והמעשים, שהיו מתחוללים במסתרים. ובדברה לעתים אל חג' רשיד בעניני “התנועה” ברוב תבונה והארה, ובהשמיעה לאזניו עצותיה ומשפטיה לבל יסטה כל עיקר מדרכו המתונה – יש ודמה תחילה, שדאגתה לעניני המדינה, וחפצה לשים עיניה ולהטוֹת אזניה בכל המתרחש במסתרים ב“שדה המדיניות” – אך רצון־אשה הוא, הדואגת וחרדה לתועלתה, לשלום חייה, לבל ירחק איש־חסדה ומשען־חייה מאתה ולבל יִבלו ימיה ביגוֹנים. אולם בקרב הימים נוכח למדי כי אליו דאגתה, לשלומו היא מתפללת ואל לב מתנגדיו ושונאיו היא רואה וגם על מצוקת הרבים היא דואבת ועל אבדן החיים עצמם היא כואבת. אם כה ואם כה, כמה פעמים השתאה חג' רשיד למידת הבנתה בקורות הענינים ולטיב משפטה על הבאות אשר תקרינה. ומהגוֹתה נכאים כל הימים על תוצאותיה הסתומות והאפלות של המלחמה, כמו חשה בעצמה כחות נמרצים לקום ולעמוד בפרץ מבפנים, להאבק עם כמה אנשים המסכּנים את חיי המדינה, את שלוות החיים ואת שלום העם. וכבימי נעוריה, בהֲמוֹת דמיה בקרבה לקראת רננת החיים ושאוֹנם, בצאתה כגבור לקראת שלל החיים האלה הצופנים בחוּבּם מכמני מנעמים, כן סאנו רגשותיה עתה להאבק בתבונה ובאמונה עם אלה המחוללים את מוראות המלחמה מבפנים, בתוך המדינה. אז שׂמה אל לבה ראשית כל להציל מבין שורותיה של “התנועה” הנלוזה, אחד אחד את האנשים הקרובים לה ביותר. בחג' רשיד עצרה מכבר בכל כחה מתת ידו בפועל לתנועה, בקטנה או בגדולה. עליה, אפוא, להתיק את בנו של חג' רשיד, את שוכּרי אפנדי, מבין הידים ה“אורגות כזב ושקר”, אחר כך תמשוך את צובחי בּק. ואחריהם – את כל אשר תמצא לנכון ולנחוץ. ארוב תארוב ותצפה לשעת־כושר להפיל מהם אחד אחד. ידה רב לה לצאת למערכה זו ורבים החבלים אשר בידה למען כבוֹל את רגלי האנשים האלה התועים ומתעים. והיא היתה כמחכה ומצפה לשעה כי תבוא. בין כה וכה נתגלתה לבדיעה – מתוך מאמציה בסתר – דבר המזימה החדשה, בקרב התנועה: ראשי הקיצוניים החלו לכונן את קשריהם במסתרים עם ממשלה אירופית אשר תמכה בידיהם בכל כח. במועצות חשאיות היו נערכות התכניות והפעולות לקראת המרד. חג' רשיד, מאין ביכלתו לצאת נגדם בגלוי ומאין ברצונו לשאת במאום באחריות המעשים, בחר להתרחק לשנים שלשה שבועות מן העיר, בעת התכונן אותן האספות כפעם בפעם, ויצא לחַלַב (לארם צובא) לטפּל בכמה ענינים בעסקיו. באחד הימים ההם, ביום השלישי להעדר חג' רשיד מן העיר, ימים מספר אחר פורים, דפק על דלתי חצרה של בדיעה שוכּרי אפנדי. השעה היתה שעת־בוקר מוקדמת. בדיעה וכחילה היו עוד ישנוֹת. רק בני הבית ושלש הנערות היו בעבודתם. חנה, האֵם, פתחה את הדלת לפני האורח, קבלתהו כנהוג בכבוד ועלתה אל חדר משכבה של בדיעה להודיעה. ובדברה, הביעה האם את דאגתה ותמהונה לביקור פתע זה ולעת כזו. אולם בדיעה שיפשפה עיניה מחבלי־תנומות וענתה לאמה מתונות: אל נא תדאגי, אמי, אין כל רע. אנכי שלחתי אתמול לקרוא לו. היום רציתי להודיעך זאת והנה הקדים מדי לבוא. אחר כך אסיח לך על הכל. רדי, אפוא, ואמרי לו כי ימחול בטובו לחכות באולם הקטן עד שאתרחץ ואתלבש. אמה היתה תוהה על דברי בתה הטובים והמתונים ועל מצב רוחה השקט. אך היא בטחה בבתה, כי טעמה אתה וכי יודעת היא דרכה וצעדה. וברדת האם למטה ובלכתה אל המטבח להכין קהוה ונרגילה לאורח, היו זכרונות הימים שעברו על אודות שוכּרי אפנדי עולים בערבוביה על לבה: …בפעם הראשונה כשבא אז, לפני שמונה שנים בקרוּב, היה מראהו צעיר ורענן… אז טרם ישא לו אשה… עתה אב הוא לשני ילדים… מראהו עתה כבן שלשים… עודנו יפה־תואר כהיותו אז ודומה דיוקנו לדיוקן אביו… אז היה יום קיץ לפנות ערב. היא שמעה את השיחה בינו ובין בדיעה מן החלונות שבחדר היציע… הוא דיבר אז גדולות ורמות והטיף תוכחות… על גזלה את אביו ממשפחתו… איים בנקמה… ברצח, ורמז על אקדח שבכיסו… והיא, בדיעה החביבה, ישבה שקטה ושלווה, כמו לא אליה דיבר… שמעה דבריו רגעים ארוכים בלי להפסיקו. וכאשר גמר את דברי הֶעָתָק שלו, ענתה לו קצרות וקרוֹת: אחא, אין מדרכי לענות על מילים שיוצאות מן השפה ולחוץ… כל אשר דברת עד עתה דברי גבורות ומנאצות, לא מלבך דברת, רק מפיך יצאו. בלבך חושב אתה מחשבות ודברים אחרים… על כן אין בפי מה לענות על דברים אשר לא מן הלב המה… עתה תוכל לשבת פה כאַוות נפשך, אך מענה לא תשמע מפי. ואולם אם תשוב פעם אחרת ותדבר איתי את אשר בלבך אשמע ואענה לך את אשר יהיה עלי לענות… עתה אבקש סליחתך כי אצה אני ללכת ואתה לא הודעתני מראש על בואך – אמרה לו שלום בכבוד ועלתה להתלבש וללכת. אז יצא את הבית נזוּף ונדכא… ולמחרת היום שב ובא באותה השעה. אז שנה את טעמו. מה היטיב לדבר רכּות ומחמאות, כאילו הפך לאיש אחר… התחנן וביקש לשבת בקרבתה… הציע לה מתנות יקרות… אז ענתה לו: “תודה לך. אין לי צורך באלה… היום מרגישה אני ויודעת כי תדבר דבריך מלבך… לא להשמיע תוכחה באזני באת כי אם להראותני את האהבה אשר בליבך אלי… אך טועה אתה, אחא, אינני כאשר אתה חושב… הנני אהובת אביך ואיך אוכל היות גם אהובתך? חפשיה אני עד תכלית בחיי – אך גם טהורה אני עד תכלית”… כך אמרה לו אז. והוא מה הרבה להתווכח, לבקש, להתחנן… “מה איכפּת אם אַת אהובת אבי? הלאב מותר ולבן אסור? והן אבא לא יִדַע… בסתר תקבליני… יגברו נא רחמיך!” כזאת וכזאת דיבר תחנונים. והיא שבה והסבירה לו כדרכה מתונות ורכות: זאת טעותך, אחא, טעות כל הגברים. מה מגואלים אתם, הגברים, ומה נבערים מדעת! אתם תביטו על קרבתכם לאשה כעל כיעור, חרפה וחטא – ומה איכפת לכם אם תוָסף חרפה על חרפה? אך אני, אחא, אראה את יחסי לגבר, כפועַל טהור, אלהי, אשר יופי בו והוד בו ותכלית כל החיים בו. יכולה אני להיות אהובה לכמה גברים ולא אראה בזאת כל דופי וכל מגרעת. אך אם אראה בקרבתי לגבר אחד שמץ שפלות או כזב, כיעור או תרמית – לא אתן נפשי להיכתם בהם… כך היו דבריה אז – ושוב שלחתהו ריקם. אך לפני צאתו ביקש שלא תגלה דבר לאב והיא הבטיחה לו זאת. ומה רצונו עתה? – – – וככלוֹתה להכין את הקהוה והנרגילה הביאתן אליו וישבה ודיברה עמו על המצב ועל ידיעות המלחמה. בדיעה התמהמה כרבע שעה עד גמרה ריחצתה ותלבוֹשתה וירדה לאטה לבושה שמלת חורף מקטיפה ירקרקה־בהירה והיתה רעננה וחמודה בכל מראיתה. בהיכּנסה לאולם המוצף קרני שמש הבוקר החמימוֹת, פגשתוֹ בלשון כיבודים והושיבתו בראש הספה והיא ישבה ממולו, קרוב לו על כסא רחב מרופד. כהתימם לדרוש ולברך בשלום כנהוג פתחה בלשון קלה לאמר: כי קראה לו לעת כזו – אין היא מסופקת כלל בסקרנותו כי רבה אבל רצונה לדעת אם קריאתה גרמה לו שמחה או לאו דוקא… – אכן צדקה מאד בדברה – סקרנותו רבה אבל אולי שמחתו גדולה מסקרנותו. ועוד עליו להדיעה, שגם בלא קריאתה חשב באלה הימים לסור אליה, לקחת דברים עמה ולהתיעץ עמה… ענתה לו מיד: אשמח מאד לשמוע דברים אלה מפיך. האומנם זקוק אתה לדעתו ולעצתו של מי שהוא? והן אתה, בלא בעין רעה, היית לאיש חשוב, גדול־דעה ותקיף פעולה, אשר ידך רב לך לעשות כרצונך וכדעתך – אף למוֹרת אביך. אך סלח לי כי הפסקתי דברך בהחילך לשיח על דבר בואך אלי. – אכן הדבר שבאתי לדבר עם כבודך, רוב חשיבות בו ויש נחיצות לשמוע בזה עצה ודעה מפיך… ורצוני לדבר גלוי וברור בזה הענין למען ראוֹת הדברים כאמיתם וכמשקלם – – מה טוב אם תדבר, אחא, בלב פתוח ובלשון ישרה. אם לא שכחת מאז הכרתני פעם, הן דע כי אני עצם מהותו של “הגלוּי” ואחות אני לכל איש הדורש אמת ואמונה. – לא, אחותי, לא שכחתי. זוכר אני הכל לתומו… – ועתה, אחא, הרצית לבוא אלי לקחת דברים על יחס אביך לענינים המתרחשים במדינה? – הנה הבנת מעצמך… אכן על זאת אמרתי לבוא לשוחח עמך… – שפיר, אשמע ואקשיב. היא הדליקה סיגרה והגישה גם לו ואז אמרה כבדרך אגב: הנה אראה כי רוב שנים הוסיפו דעת. ניכר בך בכל זאת כי במשך השנים בגרת ושקטת… דעתך – דוֹמני מיוּשבת עליך. ואגב אשאלך: מה שלום הרעיה ו“היקרים” הקטנים, יהיה רצון האל בטובה ובשלום; ואגב ברצוני לשאלך עוד: מה מראיתי בעיניך כעת? איך מצאתני היום? החל בי שינוי ניכר במרוצת הימים מאז נפגשנו לפני שבע־שמונה שנים? זאת עליך להגיד לי בכל האמת הגמורה… טבע הוא באשה לחקור ולדעת מה פעלו אותות “הזמן” על פניה, סלח לי על חולשה זו ואמור לי את האמת לתומה… – ישתבח הבורא ויתעלה… מחפש אני להכיר ולגלות את השינוי שחַל בפניך, אך לא אדע איך להגיד לך. יש שינוי… ודאי… שינוי כל שהוא… אך גם הוא לטובה… לנעימוּת… את זוהרת וקורנת כמאז… וזה דוק־התנומות הפרוש על עיניך המתוקות עוד יקסים ביתר שׂאת לב איש וילהיטנוּ ויכשפנוּ – חי האל לא ערבתי אף שמץ חונף בדברי – כן יעצמו טוּבך ושלומך… – כך… כך… ואתה אמרת לפני רגע כי תאבה להתיעץ עמי על אודות יחסי אביך לתנועה המדינית, והנה רואה אני כי לא בשביל אלה אמרת לבוא אלי, כי ענין אחר יקנן בלבך ולמענו אמרת לבוא אלי… שוכּרי היה נבוך קצת מדבריה ומחפזו להסתיר מבוכתו שאל בלא שהיה: – מהו “ענין” אחר זה לדעתך? אז הביעו פניה כובד ראש ואמרה לאטה: – אגיד לך גלוי: סבורתני, שאמרת לבוא לנסות שוב ולזכוֹת באהבתי לך, או במשהו מעין זה… כזאת הרגשתי בין אם תודה בין אם תכחיש… ומבלי דעתו מה כוָנה צפונה בדבריה ענה כמגן על עצמו: – לא אפּגע מדבריך… זה דרכך לבטוֹח בעצמך ובהרגשתך כמו היית חוזה ונביאה… אך רגשות לבי עליך לחוד – וחובת המולדת והשאיפה הקדושה לחרוּת לחוד… – כן, כן, נכון מאד – אמרה כמלגלגת גלויות. – אמנם כן – חזר הוא מתונות וכבדוֹת במקצת – הפעם אמרתי לבוא לדרוש את כבוד המולדת מידך… אמנם חיינו ותענוגותינו יקרים לנו מאד, אך חיי המולדת וחרוּת האומה קודמים לכל ונעלים על כל, גם אם תידרש נפשנו בעדם! – ובכן, אחא – שינתה גם היא את קולה ואת טעמה – מה חפצת לדעת מפי? או להתיעץ עמי? – חפצי הוא… רצוני לומר… חפצתי לשמוע מפיך, האם לא תודי, כי מחובתנו לפעול ולעשות הכל למען המולדת, האין דעתך, כי גבוה מעל כל גבוה, מעל כל אהבה, צריכה להיות אהבתנו למולדת ולחופש ? – ודאי אודה על זאת. אין ספק בדבר. – אם כך, אפוא, איך אוּכל לראות את קרירות לב אבי לכל המתרחש והנעשה במדינה ברוב עמל וחפץ? איכה לא יכאב לבי, בראותי את אבי כעומד מן הצד ומן החוץ וכמו לא ישים לב לכל אשר נעשׂה וּנכוֹנן? החרפה הזו תאכל את לבי – כי יהיה אבי בין המתנכרים לכל השאיפות והמפעלים! האוּכל לראות ולחשות כי יאָמר: חג' רשיד אל איובי, החוטר מגזע נעלה ומפואר, עומד כמכשול וכצר לשאיפות האומה הערבית? – ומה חפצך ממני לא אדע עוד. מדוע לא תפנה אליו ולא תדבר את דבריך הגדולים באזניו? אם אביך יכאיב לבך “בהתנהגותו הנלוזה” – מה תדבר באזני דברי התוכחת והמוסר? דבר דבריך אלה אליו. – באשר אדע ומרגיש כי אַת הגורם… בך האשמה! – כיצד, למשל? היש ברצונך לבאר יותר את דבריך?… – אין מה לבאר, גברת בדיעה, הדברים מובנים למדי… אַת מעכבת בידיו; הוא קשור עתה בך יותר מאשר היה קשור בשנים הראשונות להכירו אותך… אַת… אַת קושרת אותו אליך… אַת מחזיקה בו, וזאת היא בעיני בגידה במולדת! – מי הבוגד – שאלה מתונות ויבשות – אני או אביך? – גם אַת וגם אבי, כן הוא: גם אַת וגם אבי. – והמדמה אתה, הבחור, כי אם איש לא ילך שולל אחרי דעותיכם יחָשב לבוגד במולדת? ואני חושבת כי אתם כולכם בוגדים במולדת, כי אתם בדעותיכם הנפסדות ופעולותיכם המזיקות, אתם מובילים את העם ואת המולדת לקללה, לחורבן ולאבדון. אביך – הן דעות ומחשבות לו משלו, והוא כאשר יבין בעצמו וירגיש בליבו – כן יעשה. אכן זאת “רעה חולה” בימים אלה, אשר תחת מסוה אהבת המולדת, יסתתר כל איש פוחז וקל דעת לעשות ולדבר ככל אשר יעלה על דעתו. ואף אתה אשאלך: הנאה לבן־איובי לדבר סרה באביו כאחד מבני דלת העם, על אשר יחשוב אביו לא כמחשבות זולתו?… – מכאב לב ומעוצם החרפה דברתי סרה וגם אדבר… ולא יען לא יחשוב כמוני או כמו זולתי, כי אם באשר יחשוב כמוך! היא שתקה רגע קל וענתה: – נניח כי כן הוא. מה רע כי יחשוב כמוני? הן אינני אוילה או חסרת דעה… – לא, להפך. איני אומר, חלילה, כי דעתך דעת כסלות, אבל היא רעה מזה – היא מסוכנה… – מסוכנה? מה סכנה בה? הן גם אני וגם אביך איננו עושים דבר, אביך לא עמכם ולא נגדכם. באי המעשה אין סכנה. הסכנה אולי בצדכם, כי אתם הולכים בדרכי סתרים, בגנבת דעת השלטונות באסטנבול – יודעת אני את הכל – אך מה הסכנה במתונים? – לא אמנע מהגיד האמת: הסכנה היא באשר אַת עומדת על ידו, לולא אַת לא היה הוא כזה ולא היה משפיל עצמו כל כך… – איך “כזה”? ואיזו השפלה? – כי הנה בשבוע שעבר דרשו ממנו מאה זהוב נדבתו לקופת האומה – והוא השיב ריקם פני המבקשים; והן יכול הוא להוציא מאה זהובים כנוציא איש מאה פרוטה! – זאת אמנם לא ידעתי, לא סיפר לי, אך מבינה אני את מעשהו. הן בזה היה כנותן יד לפעולותיכם והא לא יאבה ולא יסכים לדרכיכם; והקיצוניים – הנתנו כולם הסכומים הנדרשים מהם? הן ביניהם רבים בעלי כסף, רבי עושר. – הם היו מוכנים לתת, לוּ היה נותן הוא… – כך? הנה לך אוהבי מולדת אמיתיים ומופלאים, הנה גבורי האומה הערבית! – ואני אחזור ואומר: לולא עמדתך על ידו, לא היה ככה… אַת הגורמת הפסד לשאלתנו… אין ספק בעיני כי אַת גוזלת את אבי מזרועות המולדת! אַת מרחיקה אותו מבין השורות של העובדים למטרה הקדושה… – האם כה רעה אני בעיניך כי תחשבני לאשה נשחתה העוכרת את המטרה הקדושה? – שאלה בבת־צחוק מבטלת. – לא, לא נשחתה ולא רעה… אלא… – הוא הפסיק דברו. – אלא מה? הגד ברור ואבין, למה תהסס? – אַת… אינך מתכוונת להרע, אבל אַת חסרה רגש מולדת… – מדוע? מי גילה לך סוד זה?… – את יהודיה… לא תוכלי להרגיש כבן־ערב… היא הסבה את פניה לעבר אחר בלי רצונה, כמו נדחפה בחזקת יד נעלמה – ונאלמה רגע. אחר שבה והטילה בו מבט ספוג בוז וביטול ואמרה: – הו, חביבי, בחור ג’אהֶל (קל דעת) שכמוך. אינני נעלבת מדברי בחור כמוך. אני ידעתיכם. ככה אתם, בני הדור החדש: רמות וגדולות בלשונכם וקטנות ופעוטות בלבכם. אמת זעירה בפיכם, ובנפשכם – כזב גדול. מכוֹבד הראש ושיקול הדעת של אבותיכם לא תדעו ולא כלום, ומאצילות לבם לא דבק בכם מאומה… ואני – מגדולים ממך, מגדולי יחוס כסוגו של אביך, לא שמעתי מעודי פגיעה כל שהיא באמונתי ובדתי. כי יהודיה אני – כבוד וגאוה היא לי! אלהי היהודים – אלהי כל העולם הוא ואלהי כל העמים וכל הנביאים גם יחד! האם הרגשתי פחותה מהרגשת בן ערב? האם הרגשת בן אומה עתיקה ומנוסה יכולה להיות פגומה מהרגשת אחרים? ואני לא חשבתי ולא עלתה על דעתי כי עד כדי כך יהיו דבריך בוטים אותי – מה טעיתי בך? לשוא אמרתי לקרוא לך ולנסות דבר אליך. טוב שלא השמעתי דברי לך – היא שתקה. שוב היה שוכּרי נבוך בשיחו, ולבו דאב עליו על כי כשל בנתיב־דבריו, על כי לא ידע לגעת בנימה מתאימה לפתוח את לבה של האשה הזו, והוא נכסף אליה בכל דמיו (והן לשם כך ביקש לסור אליה כפי שניחשה גם היא נכונה). אז ביקש למהר לשוב מנתיב דבריו העקלקל, כאיש שממהר לשוב על עקבותיו בפגשו מחסום לפניו ופתח בקול דכא כמכיר בחטאו: – אל תאשימיני בדברי… אַת גדולה ממני בבינה ובשיח דברים… סלחי על המשוגה, לא מרוֹע לב דברתי… אכן נכשלתי בדבּרי… ודאי טעיתי. סלחי נא. יהי נא לבך טוב עלי כאשר חשבת… הן אני יודעך ומכירך כי טוב לבך ונקי… הודיעיני את אשר חשבת לדבר אלי… – איכה אדבר ואגלה אשר בלבי ואני יראה עתה יותר מקלות דעתך. מסופקה אני עכשו אם אפשר למסור בידך דברים יקרים שבלב… – נסי אך הפעם – הן סוף סוף בן איובי אנכי… יש כי תדבק חולשה בלב אדם… אבל אני סבורני, כח ואון לי לעקור חולשות מלבי… – אנסה – ענתה היא כאחוזת סרעפים – אך לפני גלותי לך על שום מה קראתיך אלי – רוצה אני את לבך בכל הנאמנות, רוצה אני להיווכח אם יש בך העוז להביט בפני האמת ישרות ותמימות ולא להתכחש לה. הנכון אתה לעמוד במבחן זה, היינו: להודות גלוי וברור על האמת? הוא היה כמהרהר רגע קל בדבריה ואחר ענה: מן האמת לא אתחמק. בפניך לא אתחמק ממנה. אם דבר אמת תדרשי, אענה האמת. – הנה עתה דברי אליך: מבינה אני שכעת מסור אתה בכל לבך למפלגת: “אל־מרכזיות” ולרעיך ולחבריך – זאת אבין למדי. אך ענה נא לי גלוי ואמת: בראשית היספחך אל מפלגה זו, עוד מלפני שנתים, מה היתה אז כונתך הנפשית העמוקה – כי נמשכת אחרי אלה? אבקש מפיך תשובה אמיתית, תהי אשר תהי אך לא מזויפת, וממנה – מתשובתך – אדע את אשר עלי לעשות ולגלות לך את אשר אתי… הוא החשה רגע והיא המתינה לו בהגישה לו ספל הקהוה והיא שתתה מספלה לאטה. – לא אבין מה כוונתך – פתח כהולך ומגשש באפלה – בדרשך את מחשבות לבי מאז ולא אדע למה דרושה לך האמת המוחלטה הצפונה עמי, אך מאמין אני בך ולא אחשוש כי חפצך רק להסתולל בי… הריני אומר לך האמת לתומה: בראשית היספחי לתנועתנו היה חפצי להרעים את אבי ויותר להרעים אותך… באשר אז – – – – די לי! – אמרה בהישענה אל כסאה, כנחה מתוך עיפוּת. אז הושיטה לו את ידה, קרבה אליו ונשקתהו במצחו ואמרה: אני מאושרה כי הראית עצמך ראוי לבית איוּבי, כי לא התחמקת מפני האמת. די לי בזה. יהי אללה עמך. היא נשענה על ידו בספה והמשיכה דבריה. עתה ברור לי כי תבין לרצוני ולמחשבותי… גם בטוחה אני, כי תיווכח מהכּרתך בצדקת דברי. מן הרגע הזה תצעד אחרי ותרחק מפעולות הכזב של בני מפלגתך. האנשים האלה נמשכים אחרי השוא והרע. כוונתם אולי טובה, אך מהלכם ופעולותיהם הנם תכלית הרע. ולוּ היו “הקיצוניים” גלויים, לוּ היו עושים מעשיהם ישר וגלוי לעין כל, לוּ פנו ישרוֹת לקושטה ונלחמו בעד דרישותיהם – לא הייתי רואה רע בדבר ולא היה בלבי כלום נגדם, אך אתה תודה לי כי עושים הם כל עבודתם בסתר וגם במרמה, בבגידה ובדברי עוולה (היא הזכירה לו כמה דברים מן הקשר והמשא והמתן, שנערכו על ידי אלה הקרובים לצירוּת האירופית והוא היה כמשתומם מאין ואיכה נודעו לה דברים כאלה לאמיתם) על כן – שבה לדברה – אראה כי סוף המעשים האלה וסוף המזימות הללו – רעה ואסון. לזאת אשׂנא דרכיהם ואחפוץ כי כל איש לבב ירחק מהם… בינתים הביאה האם ארוחת בוקר קלה על טבלת כסף. היא המשיכה דבריה תוך טעימה קלה ואמרה: ברם, אין אני רוצה כי תשנה דעותיך רק למעני…חלילה! כך לא אקבל דבריך, עד אם אווָכח כי תשנה את דעותיך מהרגשה ומהכרה כי דעתי היא הנכונה. ויען כי הראית גודל נפשך והודית על האמת בשאלתי הראשונה אגיד לך עתה את אשר בלבי: אם אראה ואווָכח תוך הימים הקרובים, שאמנם סרת מאחרי מפלגת הקיצוניים בפוֹעל, לא בדבר שׂפתים, כי אז גָמוֹל אגמול לך באהבה ובתענוגים ככל אשר לאל ידי. חכה נא לי רק זמן מה לעת תפוזר קצת החשֵכה הזאת, חשכת המלחמה, וישובו הימים, פחות או יותר למסלולם, ואולם חובה עלי להגיד לך דברי במפורש למען לא אראה בעיניך כמַשְלָה נפשך לשוא: לא אני אָסֵב אורי לך כי עודני כמאז אהובת אביך, גם לא אל כחילה (ודאי שמעת שמעה), לא אליה תשׂא נפשך כי היא עדיין בבתוליה וכן תהיה למצער עוד כשנתים בערך. אבל בעזר האל תוכל לסמוך עלי כי הכן אכין לך מנת חלקך מן המפואר והמשובח, אבל המותר והישר – עתה אמור אתה דברך ואשמע… היה דברו עתה מהוסס ומהורהר באמרו: אכן מרגיש אני למדי שאת אוחזת בי כאחוז אדם ברסן־עַיִר להובילו לאשר יחפוץ. אמנם, בעת דבּרך כמו רתח דמי בקרבי מרוגז ומעלבון וכמעט פתחתי פי לפגוע בך, אך הנה בכל זאת שקטתי ונרגעתי, באשר אַת, הנבונה והישרה, הנכספה בלבי מאז, אַת האוחזת ברסני. מידך קל לי להימשך אחריך. ויען האמן אאמין לכל דבריך. נכון אני ללכת אחריך מדעת ומהכרה. ואולם רגשות קשים יתרוצצו בלבי ויעצרו בי: הרגש האחד הוא רגש השפָּלָה: חושש אני שאת בעצמך תדיניני כאיש הפכפך, קל דעת וקל ראִיָה, אם כי עתה רצוני שלם ותמים עם רצונך. ובכל זאת האם לא אראה בעיניך עצמך חסר־דעה וחסר ערך כעץ סרק, אם אתן עצמי לשנוֹת רצוני בין לילה? וזולת זאת עוד מעצור בליבי והוא: מבוכה: לא אדע, לא אבין, איכה אעשה לפרוש מן המפלגה? מה אגיד להם? במה אצדיק מעשי לפניהם? למה ומדוע נטשתים לפתע וארחק מהם? על זאת ועל זאת מבוכתי. מיד ענתה לו: תשְׁלם (תחיה בשלום) חביבי. בדבריך אלה הכּנים והגלויים תעורר בי אהבה אליך. הבן אבין לרוחך. אכן מבחן קשה הוא לך. אבל רק למראית עין. משוּל אתה בענין זה לציפּוֹר הכלואה בכלוב מעודה ימים רבים. ומאשר הסכינה אל כלאה מעודה, לא תדע כלל טעם הדרור והמרחב. ואם יפתחו לפניה דלת כלובה לא תצא מפינתה, כי לא תדע ולא תשער כלל מה רב האושר הצפוי לה בצאתה למרחב־עולם, בפרשׂה כנפיה בחללוֹ של עולם. כן גם אתה. אבל הן אתה תדע נכונה מה רב האושר בחופש, בהיות אדם אדון לעצמו, למחשבותיו ולפעליו. אם כן – העל זאת אדוּן אותך כקל דעת והפכפך? נהפוך הוא: אוקירך ואחבבך כי איש אתה היודע לשקול ולבחון בענינים ובמצבים ולהחליט כטוב וכנכון על פי הכרתו. ועל המבוּכה אשר תחוּש בדבר פרישתך ממפלת הקיצוניים – הרי תוכל לשגר להם מכתב ובו תבאר ותבהיר להם בדברים יוצאים מן הלב כגון: שלאחר שיקול דעת רב מתוך חשבון הנפש והבחנה במצפונך נוכחת הוכחה עמוקה כי טעות היתה עמך, כי דרך המפלגה נוגדת למעמקי הרגשותיך והשקפותיך ועוד תכתוב להם דברים ישרים וגלויים כאלה וגם תוסיף לאמר: אל ירע בעיניהם אם פורש אתה מהם, שכן פורש אתה מדרך אחת למען לכת בדרך אחרת למען המולדת. ילך נא כל אדם בדרכו לפי האמת שבלבו ויהיה שלום להם ולך. האין עצתי זו טובה בעיניך? – אחשוב בדבר יום־יומיים ואראה איך יפול דבר – – לא, חביבי, אני מבקשת ממך, אני כפרתך, אתחנן אליך – הדבר יפול עתה, בזו השעה ובזה המקום. כתוֹב, חביבי, עתה את המכתב כטוּב טעמך ומליצתך – חתמהוּ ונשלחהו בדואר לראש המפלגה לת. ב. הנה קולמוס והנה ניר ודיו. היא אחזה בזרועותיו ברוך ולחשה דברי שידולים וחיבוּבים, הקימתהו והובילתהו ליד השולחן כי ישב ויכתוב. שעה קלה כתב לאטו, משגמר קרא לפניה הכתוב. מסרו המכתב למשרתת להוליכו לדואר. משקם להיפרד ממנה חיבקתהו ונשקתהו ונתנה לו לרווֹת מחמודות פניה והיה כאיש הגומע ברוב צמאונו ממעין זך גמיעות גדולות חזור וגמוע.
XV
ובעוד בדיעה משעשעת נפשה ברוב שמחה על פועלה הרב בהתיקה את שוכּרי אפנדי ממפלגתו הנלוזה ובעודה בודקת ובוחנת דרכה איך תפעל ותעשה למען משוך אחריה עוד שנים וגם שלשה מידידיה הטובים – נפלה פתע מהומה גדולה אשר לא היתה כמוה בדמשק. כעבור מלאך־נגף בעיר, המפיל חללים בבית זה וזה, כן נתפסו זה וזה, רבים מגדולי דמשק הערביים, והושלכו לבית־כלא ברוב חרפה. רבים בין האסירים רמי־מעלה, שׂרים, גבירים, משׂכילים וחכמים. מהלומה זו ניחתה על דמשק מידו של מפקד הצבאות התורכי בסוריה ובארץ ישראל (ג’מאל פּחה) בבואו דמשקה. משהגיעו לקושטה השמועות על דבר התנועה המדינית בדמשק נגד השולטאן, נשלח הפחה דמשקה כשליט יחידי בעל סמכויות רחבות לטאטא מן הארץ כל בוגד וזֵד. מיד בבואו דמשקה החל שלטונו ביד רמה, כבדה ואכזריה. עד מהרה גילה את “מאוּרות” המפלגות לסוגיהן ותוך זמן קצר חשׂף את כל סתרי הקשרים שנטווּ במחשכים ועד דבר הקשר עם ממשלה אירופית המסייעת בידם. אז נתפס ונאסר כל איש ואיש שהיתה לו שייכות מה לתנועת המרד. ובחללה של העיר דמשק כמו נתלתה חרב מתהפכת להמית כל הקרב אליה. בדאבה ופחד היה מהלך כל איש נודע בעם, ברוב או במעט, פן תשׁיגהו לשונו של מלשין ותפילהו לבור־כלא. היה מגור מסביב. ובאוירה זו של צפיה וחרדה לגורל הנאסרים ולחייהם נאסר לפתע גם חג' רשיד אל איוּבּי (בנו שוּכּרי אפנדי נעלם). השמועה הגיעה לבדיעה למחרת היום על ידי מקורבים לחג' רשיד, שסיפרו לה דבר הקורות: בחצות הלילה צרה פלוגת חילים על מעונו הגדול של חג' רשיד. קצין תורכי וכמה חיילים נכנסו לבית, העירו את חג' רשיד משנתו ולקחוהו אל המאסר. בה בשעה ערכו בבית חיפוש קפדני, טלטלו והפכו כל רהיטים שבבית – ובלשו בכל פינות הבית שעה ארוכה. כששמעה בדיעה את פרטי הדברים הללו היתה כקורסת תחתיה ביגונה. שעות על שעות התבודדה בעגמימותה בחדרה. נשי הבית, אמה וכחילה היו כמהלכות כל אותו היום נוגות־נבוכות. בלילה לא הועלה אור בחצר ובחדרים והבית עטה אבל כבד. ולמחרת היום פקדה את חצרה של בדיעה עצמה חרדה גדולה: בשעה מאוחרה בלילה רעדו אמות הסיפים בשער החצר מהלמות דפיקות חזקות בשער. בפתח הופיעו שלשה חיילים תורכים וקצין בראשם. הם דרשו – לתמהונה ולחרדתה של בדיעה וכל אנשי הבית – למסור להם את שוּכּרי אפנדי המסתתר, לפי הידוע להם, בבית הזה. תוך טענות ומענות פשטו החיילים על הבית וערכו חיפוש אחר חיפוש, צעד אחר צעד, בכל חדרי הבית ועד המרתפים הגיעו – ובהתימם חיפושיהם הועמדו כל הנמצאים בבית לפניהם ורשמו על נייר שמותם ושייכותם לבית, החל מבדיעה ועד למשרת והמשרתת. משהלכו החיילים – היה מושב בני הבית כמושב אבלים אחר הילקח המת לקבורות… למחרת היום, ויום אחר יום, היתה מתוחה צפיית פחד בחללה של החצר. כל דפיקות בשער היו מרעידות לבם של אנשי הבית. ובינתים נודע בעיר, שנתפס ונאסר גם שוּכּרי אפנדי. בדיעה עצמה – כמו נשבתה שבי ביד־סתר נעלמה. מבוקר עד ערב, כל שעות היום כמעט, הסתגרה באחד החדרים, מלאכת טויה קלה, או תפירה בין ידיה וכל עצמה שקועה תוך עצמה. עגומה ומדוכדכה עשתה את יומה בבדידות גמורה ולא יצאה מחדרה אלא לטעום כל שהוא וכל שניסו אנשי הבית דבר אליה – ענתה קצרות, ללא חפץ וללא ענין. וכל יום נגלה לעיני בני הבית חמוּר וקודר מיום אתמול, כי יש ולא ענתה לאשר נשאלה, ואם ענתה, היתה רוחה פזורה עליה ושכחה אשר דיברה אתמול ושלשום, או כי ביקשה מענה לאשר לא שאלה לא אתמול ולא שלשום. כל אותו שבוע לא פקד איש זר את הבית, כי מאנה בדיעה לראות פני איש. אנשי הבית (גם שאול נחאס, בסורו לעתים לשאוֹל לשלומה של בדיעה), ראו הליכותיה אלה בדאגה ובדאבת־לב. אולם אמה של בדיעה, עם צערה הרב למראה מצוקת רוחה של בתה, דומה, לא היתה חרדה ביותר. כפעם בפעם היתה כמשקיטה את אנשי הבית ומעודדתם בדברים, עם שהיו דבריה סתומים ותמוהים באזני השומעים. באחד הימים לפנות־ערב, בשבת כחילה בעבודת רקמה שבין ידיה וסית חנה על ידה, פתחה כחילה ואמרה: ראי “כאלתי” (דודתי), ככל שאַת שלוה ושקטה לעת כזו, יותר אני תמהה עליך. האם באמת לא ירע לך, בסתר לבך, מראותך את בדיעה בתוגה כזו? האם לא תדאבי כי זה ימים מספר לא תטעם מן האוכל אלא כאכילת ילד? ובעצם מה פשר השממון הזה אשר ירד עליה? מה הסיבה? ועד מתי ימשך מהלך זה אצלה? מה פשר זו החידה? – צדקת, בתי, כי ידאב לבך כל כך עליה, וגם אני צר לי מאד בצערה, אך אני מכירה את בתי, יודעת אני טיבה ואורחה מנסיון השנים שעברו. ואמרו: אין חכם כבעל הנסיון. לא פעם ראשונה זו כי תפול ברוח שממון, כדבריך. כבר ראיתי כזאת ממנה פעם ופעמיים בימים עברו. וחוששת אני שאולי עוד יגדל עצבונה ותֵמַר נפשה עליה. הלואי ולא תגיע לכך. אבל תקוותי עמי שתצא, בעזר האל, מצרה זו בטובה ובנצחון, כפי שיצאה בעבר. – מה אכסוף לדעת מהו שקרה בעבר, כי ארגע גם אני כמוך. – הקורות בעבר ענין ארוך־ארוך הם, ואין מדרכי לשׂיח על עניני בדיעה, אם מן העבר אם מן ההוֹוה, פן תהיה זאת לא לרצון לבדיעה. על ענינים שלה תספר היא כפי שתחפוץ ולמי שתחפוץ. אולם יכולה אני להגיד לך, שגם אז נהגה ממש כבימים אלה, אז גם צמה שלש פעמים, בתחילתו, באמצעו ובסופו של השבוע, כי התכוננה אז לעמוד במאבק עם אחד בעל שׂררה גבוהה, איש קשה ונבזה, וביקשה להיטהר ולהתפלל לפני הבורא. ואמנם יצאה ממצוקתה בשלום ובנצחון – וכמו יצרה מעצמה מעמד חדש לעצמה. אז, בימי האבקה בסתר, כשהייתי רואה אותה ביגונה, בצוֹמה ובהתבודדותה, הייתי חרדה מאד ודואבה מאד באשר גם לי לא סיפרה דבר ולא גילתה לי אף משהו מסתרי מחשבותיה. אבל, השבח לרבון העולמים, יצאה בסופה בשלום ובטובה. מי יתן ויהיה גם הפעם אללה בעוזרה. דברים סתומים ומסוייגים כאלה לא יכלו לברר דבר לכחילה, רק כי יכלה עתה להרגע קצת אם “כבר היתה כזאת בעבר”. ואולם סקרנותה לידע מה הענין שבגללו נאבקת עתה בדיעה במסתרים, לא פחתה כל עיקר, ומה גם שראתה אחר כך, שגם הפעם צמה בדיעה יום תמים, מבוקר עד ערב ולא נראתה כלל מחוץ לחדריה, כאילו היה היום לה “יום כיפור”. ויהי ביום השלישי אחרי יום הצום, כשירדה בדיעה בבוקר אל החצר היה מראה־פניה שלו וטוב, וגם השמיעה כרגיל ברכת “בוקר הטוב עליכם” לאזני אמה וכחילה. אחר שעה קלה סעדו פת־שחרית כל בנות הבית יחדו ככל הימים. ובשוּב בדיעה לחדרה קראה אליה את אמה ואת כחילה והודיעתן מתון מתון את אשר הגתה והעלתה ממעמקי נפשה באלה הימים ואשר גמרה אומר לילך ולהתיצב לפני השליט האיום עצמו – לפני ג’מאל פּחה – ולבקש ולהתחנן על חיי חג' רשיד ושוּכּרי בנו (הן בידה העתק המכתב מידו כי ניער חצנו ופרש מן הקיצוניים) בתחילה תנסה לבקש רחמים וישע לכל האסירים, אולי תצחק לה השעה, אולי גזוּר מרצון האל, שעל ידה תבוא הצלה לכל העומדים על סף המות. אולם, אם הכל לא תשׂיג, את חג' רשיד ובנו מאמינה היא כי תוכל להציל. הם לא יומתו. היה לא תהיה. הן נקי האש ובנו מכל עוולה. שניהם חפים מפשע ואך מלשינות נתעבה הפילתם לבור שחת. לפיכך תבטח ותשען באללה, ישתבח ויתעלה, ותשׂים נפשה בכפה, תעמוד בפרץ ותנסה את כוחה. כל מרצה, כל כוחות נפשה תשׂים בכף מאזני הגורל, בכל הדרכים תלך. לכל היא מוכנה. הרגש תרגיש בכל נטפי דמה כי חייבת היא לעמוד מול פני הזעם של השליט הזה. והיא מלאה תקוה ואמונה בבוראה כי עשה תעשה ותוכל. אמנם גם את השלילה, גם אי־ההצלחה צרפה לחשבונה: יתכן כי לא יעלה דבר בידה ולא תועיל במאום, כי מי יודע מה אפל לב שליט עריץ וזד? מי יודע מה יהגה ומה יזומם כל הימים? ואולי לא תסכון ולא תצלח לדבר אל לבו, לחדור לנפשו? אם כך יהיה – אז התפרק יתפרקו בעיניה החיים האלה את עדיים, את ערכם, ולא יהיו שוים לחיות אותם. באמונה, טוב מהם המות! מה ערך לחיים כאלה, אם הרשע והזדון ירימו ראש עד להשחית אמת ומשפט, עד לרמוס אדם כתולעת נמאסה ולשׂים חיי־אדם חפים מפשע לדומן האדמה! אך חשבונה ברור וגלוי בכל האופנים: אם כח שלטונו הכביר והנורא של השליט הלז מאת האל ניתן בידו, אם בדבר אלהים הוא מושל – הן מוכרח הוא לעשות דין־אמת בארץ. ואם בכוח השׂטן והשדים הוא רודה בבני אדם – מה נקל להפוך לבו! מה נקל לשבור גאותו! לכן נכסוף תיכסף לצאת למערכה נגדו. וכאשר מסתולל הוא באומה שלמה כן תסתולל היא בו ככל אשר תדע נפשה… אז הפסיקה שיחה והחרישה – כמו תהתה בהירהוריה – ושבה לדברה, כמדברת אל נפשה: ואם טועה אני בנפשי, ואם הוזה אני בהבל – בכל זאת אנסה ואשׂים ידי בין הגלגלים הכבדים האלה. ככל שיסתובבו בחיפזון ובזדון, או כי יתרחש נס ואעצרם ממרוצתם הטרופה או כי יצמתוּ חיי בין הגלגלים – וחסל. אבל – פנתה אל כחילה ברעד־קול ואמרה – : רק עליך דאגתי ויגוני. לבי נקרע בקרבי כי באו עלינו ימים איומים כאלה טרם הספקת להנות מנוֹעם החיים. אבל גם זאת גמרתי בדעתי בהחלט: אם בתחילת צעדי אראה כי תירט הדרך לנגדי ואחוּש כי רעה נגד פני – לא יבוא ולא יהיה – אז ברצוני להרחיקך מקרבתי לבל ישיגך כל פגע ולא תאונה לך כל רעה. אז אשלחך בהקדם אל קרובותי בבירות. שם תהיי בטובה ובשלוה עד אשר יראה לנו האל פתח ישועה. כן גמרתי אומר בליבי בבוטחי ברבוני – והרבון לא יכזיב לבוטחים בו. בכל עת דברה נשׂאה כחילה את עיניה בהקשיבה ברוֹב קשב וברוב הפתעה. כשהחרישה פתחה כחילה לאטה: הנה דברת אלינו דברים אשר לא פללתי ולא עלו על דעתי. לא הפסקתי שׂיחך כלל כי אמרתי להקשיב לכל מלה ומלה מדבריך. ואכן עתה אכירך ככל גודל נפשך. עתה אבין לרוחך ככל אשר דברת. ואולם אבקש מחילה ממך אם אגיד, שאת לא תכיריני עדיין. אתמה ואֶפָּגַע כי תאמרי להרחיקני מקרבתך אם – האל לא יגזור – יבוא עליך יום רע. התדמי לעצמך כי רק את הטוב והאושר, הנועם והגיל, אחלק אתך ואת הרע והיגון אשאיר רק לך לבדך? האם לא קשורה אני לעד בך? האם לא ראיתיני נאמנה ומסורה לך בכל, כרצונך וכעצתך? לא, דודתי, עמך אשאר, אתך אצעד, על ידך אלך, וגם אז לא אסור ימין ושמאל מכל אשר תאבי ומכל אשר תצוי. עתה הקשיבה בדיעה רב קשב לדברי כחילה. כשהתמה שיחה, נגשה אליה נשקתה וחיבקתה בחיבה ואצלה לה מברכות פיה: יסול האל דרכך בכל חייך ולא תדעי מכשול ורע. אם ככה תחשבי, אם כאלה רגשותיך, אם זה רצונך, יהי כדבריך, יקירתי, הישארי עמי כרצונך כי אחוש ואבין: נכון וטהור רצונך. ואז החלה בדיעה לחקור ולדרוש, להווודע ולהבין מה מצב האסירים ומה נאמר על אודותם; מתי יעמדו למשפט ומה פרטי אשמתם. היא נפגשה בביתה ומחוץ לביתה עם אנשים יודעי דבר ועם אלה הקוראים בעתונות ארופית, המתקבלת בסתר, מאשר נשמע במהלך המלחמה בכללה. כן נודעה מפי מקורבים לשלטונות, ענינים ופרטים על מפקד הצבאות ג’מאל פחה, על דבר צאתו ובואו, מהלכו ומנהגו, על עתות חנותו בארמונו ב“צַלחיה” ועל סדר יומו. ורבה היתה שמחתה כשנודעה, שהשליט התורכי מטיב לשמוע ערבית וגם ידבר במדה מספקת ערבית. ובין כה וכה חיפשה איש נאמן ובר לבב, שומר סוד ויודע לכתוב צחות בלשון התורכית, עד אשר נמצא לה בחור יהודי – מאיר אַבּוּלעאפיה – (בשרותו בצבא במחלקת הטלגרפיסטים בדמשק והוא יליד ירושלים שלמד משפטים בקושטא). אותו קרבה אליה, בחנתו והכירתו עד אשר בטחה בו כליל. בחדרה, סגור על מסגר, ישבה באחד הימים ההם והכתיבה לו מפיה את בקשתה הקצרה למפקד הצבאות. היא שקלה ובחנה דבריה פעם אחר פעם עד כי העתיקם הבחור לכתב נקי בזו הלשון:
לרום מעלת השליט! 28.2.1916 אני אשה בת ארבעים ושתים, יהודיה ילידת דמשק, “מרננת” מימי בחרותי, נאהבה בחוגי נכבדי העיר, ביניהם כמה מאלה האסירים עתה על ידך – מבקשת ממך לקבלני לראיון לפניך ביחידוּת בשבוע הבא ביום רביעי בערב בארמונך. אאמין אמונה גמורה וטהורה, כי אגלה לאזניך דברים אשר יהיו לצדקה ולתהלה לשלטונך. רוח פנימית ממעמקי אמונתי תפעמני ותמריצני לבוא אליך להאיר עיניך. אל נא, השליט, תשיב פני ריקם! אל לנושא שלטון־אמת להתחמק משמוע לקול המשוע אליו, יהיה מי שיהיה, אל נא תדחני מלפניך ואל תפול אחריות כבדה עליך. הנה קבעתי את עת הראיון לאחר שבוע למען תערוך ענינך הרבים והדחופים כי תהיה פנוי ונכון לקבלני באותו המועד לעת לילה – ועוד חייבת אני להודיע לך שהמועד הנ"ל נקבע מכח נסתר ממני ואין לשנותו. את הסכמת רוּם מעלתו אבקש בכתב ידך אלי. מעוני: בדיעה זכאי רחוב היהודים. והנני שפחתך מעריצה שמך.
לאחר שלשה ימים לעת הצהרים הביא חייל תורכי מכתב לבדיעה. מיד שלחה וקראה את מאיר אבולעפיה. פתח הבחור את המכתב לעיני בדיעה וכחילה. הגליון היה גדול, חלק והכיל רק מלים ספורות כתובות בעצם ידו וחתימתו של השליט.
שאם (דמשׂק) שריף. (2.3.1916) ל“מרננת” בדיעה זכאי. אקבלך ביום רביעי בשעה תשע בערב בארמון “צלחיה”. אחמד ג’מאל
ביום הרביעי, עם החשיך היום הפסיקה בדיעה את צומה, שצמה גם היום וגם אתמול מן בוקר ועד ערב וסעדה ארוחה קלה. הכינה עצמה לביקורה ויצאה בשעה שלש בערב (תשע למנין־השעות האירופי) במרכבה להר צלחיה בארמון מעונו של הפחה. היה לילה אפל, מעונן ועגום. רוח קרירה נשבה. בכל עת המסע ברחובות דמשק הארוכים, המוארים למחצה, העיקה כעין מעמסה כבדה על החזה והיא נאלצה לנשום עמוקות תכופות, מקוצר נשימה. אולם כשקרבה המרכבה אל מעלה ההר ואורות צלחיה רצדו וקרצו פה ושם, כמו הלכו ונפרקו משאות כבדים מעליה. ממרחבי האופקים טסו משבי רוח בדרך הנמשכת לאורך ההר. פה לא נראה איש כמעט בחוץ. חנויות מעטות היו פתוחות, גם הן ריקות מאדם. באחדות מהן נראו שנַים או שלשה אנשים. בעבור המרכבה על ידם רחפה תמיהה אטומה בפניהם, כאילו רואים הם משהו מטושטש, בלתי נתפס. המרכבה עברה את רחוב ההר לארכו. נעלמו החנויות והבתים. ארמון הפחה נמצא בקצה ההר, מקום שאחריו אין ישוב ואין אורות. בדיעה הוציאה ראשה בעד אשנב המרכבה. גוש האפלה העצום, אשר היה חופף על מרחבי בקעת־הגנים ועד לאופקי מדבר־דמשק – העלה על לבה ברגע זה זכר “צולל” בנבכי ים אפלים למען העלות ממעמקים פנינים לבני אדם. כך היא מפליגה וחודרת באפלה אשר מסביב, למען הביא ישע והצלה לבני אדם – – עודה שקועה במחשבותיה, נזרקו לפתע למול עיניה קרני אור בהירות, מבריקות, עזות, מכמה חלונות של הארמון – המרכבה עמדה על יד השער. שני חיילים הדורים בלבושם עמדו משני צדי השער, על יד הזקיפים השוערים. היא פתחה את פשפש המרכבה וירדה מן העגלה, טרם יספיק העגלון לפתוח לה. שני החיילים הורו לה דרך הכניסה. אחד הלך לפניה ואחד לאחוריה. עלתה במעלות החיצוניות והגיעה למבוא הארמון. נכנסה במבוא, פשטה מעליה את רעלת־המשי, מסרתה לאחד החיילים ואמרה: אין צורך להראות לי חדר הפאשה. אני מכירה הבית. הייתי פה כמה פעמים בעבר. יודיע נא אחד מכם למעלתו שבאתי. החיילים הביטו איש בפני רעהו, ואחד מהם הצדיע כמתוך שגרה לפניה ופנה והלך לו. היא צעדה בלויית השני לאטה לאורך המסדרון, והיתה כמוליכה אותו אל המעלות משמאל. למעלה פנתה שוב שמאלה והגיעה סמוך לפתח החדר. החייל השני עמד והמתין בחוץ על יד הדלת. בפנים, במפתן עמד המפקד – והורה לה בידו להכנס. החיל סגר את הדלת. המפקד הושיט לה ידו דרך כבוד, עם נוֹעצוֹ מבטים חודרים בפניה, ובקשה לשבת על הספה סמוך לשולחנו מימינו. השולחן רחב וגדול למדי והיא היתה כרחוקה במכוּון ממנו. מיד פתחה בשאלה קלה: שמעתי שהוד מעלתך תדבר ערבית – הנכון? – כן, במדה מספיקה כמעט. הגיש לה סיגריה מקופסתו. – רב תודות, רום מעלתך, אקח מידך אך לא אעשן עד אם דברתי דברי. וגם לפני אחל דברי, אבקש טובך כבוד השליט, אם תרשני להגיד משהו גלוי ופשוט – – “התכבדי”, הגידי. – דמותך, מעלת המפקד, “מופאג’אה” (הפתעה) לי. קלסתר־פניך אינו כה נורא ומבעית כאשר יאמרו עליך; אכן מבטי עיניך חדים מדי, עזים מדי… אולם רוח נעימה, אצילה, נסוכה על פניך – איני מפריזה, איני מחניפה, כזאת דמותך בעיני, כבוד רוממותך. – כך? שפיר. אשמח. גם אַת נראית אחרת מאשר פיללתי… – לטובה או לרעה?… – לטובה. – עתה, כבוד רוממותך, – אמרה קלות ונעימות – הואל נא וצוה: איך יהיה דברי אליך כאל שליט או כאל אדם? אם כאל שליט תנני ואעמוד לפניך ואשמיע בקשתי, ואם כאל אדם אתכבד אם תואיל לשבת גם מעלתך בספה… הוא ענה מיד בלשון יבשה, אך נראה כי ביקש להעלות בת צחוק על שפתיו: – אני אשאֵר במקומי ואַת שבי במקומך, אין צורך לעמוד, ודברי אלי כאל שליט וכאל אדם… או דברי כפי שתרצי. – אנא, הוד מעלתך, סלח ברוב טובך, צוה ברורות, כך או כך, חצאין איני יודעת, לא לשליטים ולא למדברים אל שליטים לאחוז במידת החצאיות… היתה הפסקה קלה. הוא היה כתוהה רגע קט, בעיניה ארך הרגע מדי, ואז ביקשה לפזר מחשבתו ואמרה: ובכן אעמוד לפניך; רואה אני, שאין רצונך לשבת אתי על הספה, אעמוד, אפוא, אני. והיא אמרה לקום ולעמוד. – טוב, יהיה הפעם כדברך, אשב אני על הספה. קם וישב כמעט קרוב לה, לשמאלה. אז נפגשו מבטיהם מקרוב וכמו הובהרו ושקטו. אור החשמל הבהיר, החזק, היה מציף את החדר הגדול, המרופד שטיחים גדולים, עבים, והמרוהט רהיטי דמשק מהוללים ביפי עבודתם. אך היא היתה כאוספת מבטה מכל אשר סביב לה ואוזרת חיליה, כאזוֹר לוּדר את חיליו להאבק בזירה עם אריה או נמר – היא החוירה לפתע במקצת, בפניה כמו סומנה הבעה תקיפה ובהאריכה את מבטה, מבט מרוכז, נועז, חודר, בפני השליט, כמו הוצתו באישוני עיניה ניצוצות ברקת והיו כרומזים תרעומת עצורה, או האבקות נפש מאומצה… ברגע הראשון היתה תלויה בקמטי זוית עיני השליט ועל שפתיו בת צחוק קלה, ספק לגלגנית, ספק סקרנית…; וכַמַראה אשר לדמות איש, שהשמיעו לו לפתע בשורה קשה והוא לא ידע אם מהתלות היתה הבשורה או נכונות, כן היה מסופק רגע קל השליט, אם חזות פני האשה וחיצי מבטי עיניה אלה, מעוּשׂים וכוֹזבים הם, או ממקור־נפש אמת נבעו לעיניו. ברם, בדק השני שלחו גם עיניו זיקי מבט לוהטים והיה השליט כאיש נאבק להעמיד תריס־מגן מול להט חרב אויבו… אז נוכחו שניהם בדומיה כי רשפי עיניהם נחצבו מלב תקיף ומוצק, כאשר ינתזו ניצוצות בנפול הלמוּת מקבות על צור סלע… תוך אותו רגע פתחה המרננת בקול מתון, קצוב, מופסק בין משפט למשפט: באתי ברשות אללה ובעזרתו לבקש מלפני מעלתך שתי בקשות, האחת למען כל האסירים על ידך והשנית במיוחד למען אסיר אחד. בקשתי הראשונה מביאה אני לפניך, למען התיר ידיך משפיכת דם נקי. בטחתי ברבון העולמים, כי תשא פני ותתקן כל עוול. יומים צמתי לפני בואי אליך, יומים שפכתי נפשי לפני בוראי – ואאמין ואדע – על פי כמה אותות – שאללה יהיה עוזרי ויצילני ויצילך מכל רע. אל נא, שליטי, אל תענה לדברי טרם תשקלם בדעתך היטב. לא מכוחי אני מדברת ולא מרצוני. יודעת אני: אחרי המלחמה הזאת תהיה אתה שולטאן! אתה תמלוך. אל תפקפק. אל תחשוד בי דבר תרמית ונכל. אמת אני מדברת. אתה השליט. הנני בידך, תכרות ראשי מעלי אם לא יתאמתו דברי אחרי המלחמה. שרביט כוכבך, כוכב מלכות, בידך הוא, רק אל תשפוך דם נקי, רק בתנאי זה יקום הדבר ויהיה. אל תדון למות אנשים שחשבו מחשבה רעה על הממלכה ועל המדינה. יש ביניהם קצרי־ראוּת, וישנם נבונים, גדולי דעת ונפש. יש נאמנים לעצמם ויש משקרים לעצמם. יש גם צדיקים וחפים מפשע. התשמעני, מעלת השליט? אל תהרוג איש! דון את האשמים למאסר, לגלות, לכל עונש – רק אל תשפוך דם לפני עלותך על כסא מלכותך! אל תפר תנאי זה! זאת האמת אשר באתי להגיד לך ועוד לי דברים להשמיעך, אך אנוח מעט ואדבר. היא נשמה בכבדות בהתימה דברה כמו נחלצה מעמל מיגע… בכל עת שיחה היה מקשיב השליט דומם ללא ניע כשמבטו חודר־חוקר־תוהה בפני האישה הזו. רגעים, כמו קפאו פניו בהביטו אל פניה ישרות כאחד האדם, עת ישמע דבר לא הסכין לשמעו, ויש – כי הרחיף השליט על פניו בצדייה צל־לגלוג דק או העלה מנוד־ראש קל לעיניה… גם כשכילתה לדבר היה מבטו תקוע בפניה. גם היא הוסיפה להביט ישרות ועמוקות בפניו. ברגע־דומיה כמו התנגשו ונשתלבו מבטיהם – אך לא השפיל איש מבטו בפני רעהו… אז שאל השליט בקול מתון, מהול לגלוג, לאמר: איזו הדרך, גברת בדיעה, הגיעה נבואתך אל לבך, האם ב“דרך הטבע”, למשל דרך הטלגרף, או על פי דבר אללה? – מה אשמח, כבוד שליטי, כי תשאלני כזאת – ענתה שׂבעת רצון – כי על כן אוכל עתה לשאול את הוד מעלתך: בכח מה, בכח מי, אתה שולט, בכח האל או בכח השׂטן? הוא התמהמה בתשובתו, תמה לדברה. – ענה נא, שליטי, לאמתך. – בכוחי – ענה יבשות. – אבקש אלף פעמים סליחתך, השליט! זאת אך גבורת שׂפתים. מה האדם כי ירום לבו עד כך? לא, הוד מעלתך, אתה אינך אדון לרצונך! אין אדם אדון לרצונו. ועל אחת כמה המושל על עמים ולאומים. מלך ושופט. שאינו מרגיש שהוא שליח אל, אין בינו ובין נתיניו ולא כלום. היום הוא מושל בהם, מחר – לא יבוא ולא יהיה – יכולים הם למשול בו – הוא קימט מצחו וגבות עיניו, הפסיקה בדברה בקול חד: – מי את? מרננת? מנחשת? או מכשפה… – רק מרננת, הוד רוממותך, ואך הפעם חובה קדושה עלי לדבר דברי לפניך ולנחש עתידותיך באזניך. הוא שתק רגע קצר ושוב שינה רוחו והוסיף בבת צחוק: – ההצטיינת והצלחת כ“מרננת”? – תודה לאל ישתבח ויתעלה – טוב לי כל הימים… – ובכן סית בדיעה, הנני להגיד לך בצער: בתור מנחשת עתידות לא תצליחי במאומה… אני מיעץ לך שתשארי רק מרננת… את יפה להיות מרננת… אל תבקשי לך דרכים אחרות בחייך. – לפקודתך, רום מעלתך, אך הרשני לשאלך: החוזר אתה בך מהבטחתך להתפנות בלילה הזה רק בשביל ראיוני אתך, הטרוד אתה בדבר אחר הלילה? – לא, פנוי אני לגמרי. – תודה רבה ונאמנה להוד מעלתך. סלח נא, עתה אדליק סיגרה. הוא הדליק לה ולו. – ברי לי, שליטי: לא אהיה עוד מנחשת עתידות לעולם. אך הלילה סלח לי ואל תאסור עלי נסיוני זה הקדוש בעינַי. נאלצה אני וחובה עלי להגיד לך, השליט, כי נפלתם כולכם, כולכם, גם בקושטא וגם כל הבוגדים הטפשים אשר בדמשק, במחפורת בור. כציידים ערומים הכינו המדינות הנוצריות באירופה פח לרגליכם – והנה נפתלם! הנה הם מציתים עתה, גם האלמנים (הגרמנים) וגם הנמצאווים (אוסטרים) והצרפתים והאנגלים – אש אוכלת באהליכם, הנה תמרות העשן מתאבכות ועולות, מחניקות ומעוורות העינים בארצותיכם. הנה אתם נבוכים. וזאת אשר רצו! כצבאים אשר נלכדו בפח הטמון לרגלם, ומרוב מחנק, עשן ורוגזה, ישתוללו בכבליהם, יחבלו ויפצעו איש את רעהו – כן תעשו אתם התורכים לערבים והערבים לתורכים. והן בני דת אחת ואמונה אחת ונשמה אחת מוסלמית, מזרחית, חיה בכם – מה איומה ועצומה הטעות! מה קצרה דעת השליטים לצפות ליום מחר! התחת כי תעשו כולכם אגודה אחת, מזרחית־מוסלמית, לעמוד על נפשכם, על דתכם ועל מולדתכם, מול אלה הזרים והרחוקים – תקומו אתם איש על רעהו, להרבות שׂנאה ולהפיח יותר הלהבה? מה רב האסון! הפסיקה לפתע השליט ושאל שלא מן הענין: האם לא כתבת בבקשתך אלי כי את יהודיה? – כן, כזאת כתבתי. – ומה לך ולכל הדאגה ולכל הצער על התורכים ועל הערבים? – לא אבין שאלתך, שליטי. אני ילידת דמשק, משפחתי קיימת פה מדורי דורות, כפי ששמענו מפי זקנינו מזה אלפים בשנה, בת מזרח הנני כמותכם ודאגתכם־דאגתי, צרתכם־צרתי ואושרכם־אושרי. – האין אַת “ציונית”? – לא ידעתי מעודי מה זאת, אכן שמעתי מלה זאת ולא אדע מה היא. – מה מספר הציונים בדמשק? – איך אדע מספרם, כשאיני יודעת מה הם ומי הם אלה? בדמשק יש יהודים. מספרם – כפי שאומרים – בערך עשרים אלף. – המשיכי דברך ואמרי מה בעצם רצונך… – אם זכיתי, השליט, כי תשאלני לרצוני הריני עונה לרום מעלתך: רצוני כי תשנה את דעתך ותראה בעינים אחרות את התועים מבין האסירים. תן להם חנינה. הַחֲיֵם – ופקח עיניהם, הדריכם והראה להם טעותם וכסלתם. רצוני, כי יהיה יקר לך ראשו של ערבי אחד מכל ידידותם של האירופים… יען כי אתם מרומים, אתם הולכים בעינים עצומות… ה“אלמנים” הללו את טובתם הם רוצים ועל כתפכם הם רוכבים ואַתם כופים גבכם ונושאים אותם באש ובמים… – מאין לך בדיעה המרננת המחשבות האלה על האירופים? מי שׂמן בפיך? מי מדבר משפתותיך? מי שׂכר אותך לזאת? היא פקחה עיניה לשמע משפטו האחרון, הרהרה רגע ואמרה ברגש עצור: אל תעליבני, כבוד הפחה, אתפלא כי תשתמש בכחך הכביר להעליב אשה… רבים הכרתי בחיי בעלי הון, שׂררה ויכולת בזמנם, אך מעודי לא שמעתי דבר־עלבון מפיהם. אמנם לך עתה השלטון והפקודה, גם את הנפש תוכל לקחת מאדם – אך לא את כבודו! היא החווירה מהתרגשות ואחר הסמיקו פניה וידה רעדה לעיני המפקד. הלה ברצותו להראות לה כאילו הוא מכיר בצדקת רגשותיה וכנוּת לשונה, טפח על כתפה דרך חיבה ואמר כמרגיע: אך לנסותך אמרתי כזאת, אני מאמין לדברך, אך חבל שלקחת עליך תפקיד שאינו הולמך. עלי להגיד לך, כי אין מוצאים דבריך כל מקום בלבי… אשתומם כי אשה יהודיה וגם מרננת תמצא דאגה וענין בשאלות מדיניות. אין זה ענין לגברות, אין ביכולת גברות לתפוס ולהבין מה בענינים אלה… מה יודעת אַת מהעולם הגדול? מהליכות ארופה ובעיוֹתיה – כלום היית מעודך בארצות ארופה? – כן, השליט, חייתי פעם תקופה, לא קצרה – שמונה־תשעה חדשים – במדינות המערב. ראיתי חייהן – ושנאיתם! ידעתי והכרתי ערכם וטיבם – וברחתי מקרבם. רבות הגיתי בענינים האלה בכל עת מצוא ולא נמשכתי אחרי קסמיהם, ואחרי הגדולות והנפלאות אשר להמצאותיהם. מכונותיהם וחידושיהם וכל התשואות והמהומה אשר לחייהם – את כל אלה לא הייתי מחליפה בפינה אחת מבורכה ושקטה אשר בדמשק. חפזונם ומרוצתם של אלה הארופיים והאמריקאיים – מאפע הם! בני המזרח ישתוממו בראותם את מרוץ התקדמותם. ואני ירֵאה הייתי בראותי זו המרוצה! חייך, השליט, חרדתי בראותי את מהלך פחזם… לאן הם רצים? אל מה ישאפו שם? אחרי מה ירדפו בהינשׂאם על גלגלי מכונותיהם והמצאותיהם? ואם נחשוב ונניח, כי ייטיבו עוד יותר לרוץ, לנוע, להינשא על בנינים בני עשרים ושלשים קומות – אך עד אן יתרוממו? מה תכלית רצונם בזו המרוצה? מהו סוף דרכם? לדעתי ולהרגשתי סופם להתגלגל מטה! אכן אבין ואדע ברור: הם ירוצו לבקש את העושר, לצבור הון למען השיג להם חיי הרוחה. אומללים! אבל האושר מאין ימצא להם? הם צועקים ורועשים לקראת האושר, והאושר לא ישכון במקום השאון והרעש. הם אינם יודעים כי לרעש ולשאון יש גבול וקץ, ואין קץ וגבול לדממה ולשקט. כילדים אשר יפיחו בתאוה ובסכלות שלפוחית, עדי תתפקע לפתע לתמהונם ולצערם, כן יפיחו וימתחו את חייהם והם לא יבינו כי סופם – סוף חיים כאלה – להתפקע, לההרס! המהלך הזה, המרוץ הזה, הבהלה הזו – מין “שיכרון המערב” הוא, מן מחלה הוא, סכנה בהם, דאבה במהותם ורעה אחריתם… – אכן אויבת עצומה אַת למערב וקנאית אדוקה לחיי המזרח, אך על אף הכל – המזרח הנרדם זקוק קצת לרעש ולתנועה למען יתעורר. אמנם העצל הנרדם ירגז כי יעירוהו, אך מן הצורך כי יעירוהו – אמר הפעם השליט בקצת לגלוג. – אל נא תלגלג לדברי, השליט, אך ענני על שאלתי. הן האמן נאמין כולנו כי מטרה ותכלית לחיינו אלה עלי אדמות. האין זאת, השליט? המטרה והתכלית, לדעתי, הלא הן למצוא את האושר האפשרי בחיי אנוש. אושר מעט, אבל לכל, לכל אדם. ושם, במערב ובאמריקה, הן המעטים גוזלים את אושר הרבים! אכן כולם ירוצו, יחפזו וירדפו, אך מעטים יאספו את ההון במידה עצומה – והיו להם המיליונים. הרבים יאבדו ויבלו חייהם בריצה. ראיתי, השליט, כי הרוב הגדול יחיה שם כדי לרוץ, לרדוף ולהשיג. אכן הן יחיו כל חייהם כדי לעבוד, אך “טעות מערבית” היא! אלהים ברא את האדם כי יעבוד למען יחיה, לא כי יחיה למען יעבוד. ושם מרבית העם, הפועלים, העמלים, הן יחיו בשביל העמל והיגיעה. בעוני ובדלות, במסכנות ובדאבון יכלו כל ימיהם. ראה ראיתים! ומובן, כי כזה יהיה חלק המערב; אם מעטים יצברו ויבלעו להם את העושר, הם יגזלו את אושר הרבים. והמזרח ודאי זקוק להתעוררות – יודעת אני מאד. אך לא ל“מרוצת המורד” אשר למערב. על כן אמרתי: אל למזרח להיות רתוּם כסוס למערב. אל תביאו את כל “הטוּב” הזה ואת כל “החמדה” הזו אשר למערב אלינו. האל ישמור. הם יעיבו שמי המזרח ויאפילו חייו. היא החרישה רגע ארוך ישבה ואמרה: המלכוּת השמורה למזרח אחרי המלחמה – ואאמין כי מלכותך תהי זו – היא תמצא את הדרך לחלק אושר לרבים, מעט אושר לכל. אולם תמורה כבירה כזו לא תעשה ברעש ובמהומה ולא בחפזה ובמרוצה, כי אם בשקט ובדמי, אשר הם ברכת אלהים לאדם. הנה אלה הדברים אשר שׂם אללה בפי להגיד לך, למען תשמעם ותקבלם. – אשמח לשמוע דבריך – ענה הפחה רכות – כפי שיוצאים מפיך, טובים ותמימים, ילדותיים ונעימים כאחת, אך אין בהם כח מספיק לשנות על פיהם את העולם. ואף אני אין בידי לשנות את העולם. כך דוהר העולם. כולם ידהרו במרוצה. ואנו, אם לא נדהר יחד עם כולם נירמס תחת כולם… היא ביקשה להשיב על דבריו אך הפחה הפסיקה ואמר: אך נחדל מדברים אלו. אַת לא בארת לי מה פשר “הבדיחה”, שאני אהיה השולטאן אחרי המלחמה. – אין זו בדיחה… חלילה לי ולך, אל תגע בזה – התחננה ופניה לבשו עגמימות־אמת. רק בזאת אל תשאלני דבר. אמרתי אשר ארגיש ואדע. העתיד הקרוב יוכיח. הן המלחמה תיגמר השנה או אחרי שנה, אבל סוף סוף תיגמר – ואתה יכול לעשות בי כאַוַת נפשך אם אהיה כוזבת – הוא הביט בה בעינים תוהות, חוקרות, כתובעות פתרונים: מי זאת? מה טיבה? מה היא? אז ביקש לעשות מה, להוכיח לה, ואולי גם לעצמו, כי לא יתן לעצמו לילך שולל אחר דבריה – וניסה לירות חצוֹ מעבר אחר, לקרוע מעליה את איצטלת הצדיקוּת והנביאוּת שעטתה עליה – ואמר קלות וערומות: הי, בדיעה אחותנו, את נראית לעיני הלילה יותר מדי כמנחשת עתידות, ואני רציתי לראותך אצלי אך כ“מרננת” – ובדברו הושיט ידו על כתפה החשׂוּף במקצת וחדר ישרות וחלקות מתחת לחולצתה… היא נשארה שלוה במקומה ואמרה בקול שקט: אחלה פניך, הוד מעלתך, אל תסתום פי בטרם אגמור שליחותי לפניך. לא אמנע עצמי ממך, אך לא בטרם עת. הן טרם תשמע בקשתי השניה – – כן, מהן בעצם בקשותיך, ברוב דברים הסחתי דעתי מזאת. – על בקשתי הראשונה העתרתי רבות לפניך – כי תחון את האסירים לחיים. לבל תגאל חרבך בדם נקי. דיי בכל אשר דברתי לפניך. ובקשתי השניה מלפניך: אנא, כגודל חסדך, שחרר ממאסר שני אסירים נקיים מכל פגם. חג' רשיד אל איובי ובנו שוּכּרי. את האב מכירה אני כהכירי עצמי. אדע טוֹהר צפונות לבו כדעתי את עין הארץ לאור השמש. ובנו אכן תעה – אבל נרתע וסילק ידיו מכל התנועה המדינית. שחרורם יהא מעשה רב חסד ואמת מידך. בעודה מדברת לבשו פניו קדרוּת והיה מניד ראשו בשלחו מבטים נוקבים בפניה, עם זאת החריש והיה כמתאפק עד שכילתה דברה. פתח ואמר לה לשון תוכחה: אכן אשה מוזרה מאד אַת. עם שנבונה אַת ושׂכל טוב לך ורגש חם לך – אבל גם הרבה תמימוּת וסכלוּת בך. האומנם דמית כי תצליחי להתחפש לפני כ“מרננת”, כצדקת, כנביאה וכאשה מצודדת לב גבר – והכל בבת אחת – כדי להפילני ברשת נבואותיך ושטויותיך! טעית מאד בי, סית בדיעה. איכה העזת בעצם לבוא לפני לשחק משחקך כאילו שעשועי ילדים עמך? האם לא חששת שעלולה את להאסר מיד, להענש, או להיגרש לגלות? – הואל בגודל חסדך ושמע רק הפעם תשובתי: על הכל חשבתי, הכל הבאתי בחשבון, גם מאסר, גם גרוש, גם מות! אך אמרתי: אם אזכה להציל אותך משפוך דמים נקיים ואציל את חג' רשיד ובנו ממות – הנה מה טוב, אלף־אלפי תודות לאללה ולך כי תגדיל עשׂה. ואולם אם אנשים נקיים יאבדו ואתם חג' רשיד ובנו – למה לי חיים? מה לי מאסר ומה לי גרוש? אחר אבדן הצדק והאמת – אין כדאי לחיות החיים האלה. – שבעתי תוכחות מפיך. עצתי לך: חדלי לגמרי מהכניס ראשך בעינינים כאלה – למה תאבדי חייך לשוא? הפעם אשלחך בשלום. אני מוחל לך עזותך וכל אמריך הגבוהים, כי סוף סוף אשה אַת – ודי בזאת. – טוב היה לי יותר אם לקחת נפשי מאשר לצאת ריקה מעמך. ולוּ, לפחות, הואלת להראות לי אחת מני אלף מגודל חסדך ולהבטיח לי כי תשוב לבדוק ולהיווכח שחג' רשיד ובנו חפים מפשע – ואם כך זכּה יזוּכּוּ. – לפי המסמכים שבידנו – חטא כבד בידם. – המסמכים, הוד מעלתך, מסמכי מלשינות הם. יכולה אני להשבע בכל הקדוש והיקר. – אל תדברי גם סרה על בית הדין הצבאי, הזהרי ושמרי על לשונך – הוא הביט בשעון שבידו ואמר: שעה שלמה כמעט הרבית דברים לשוא. צלצל בפעמון שבשולחן ונכנס הזקיף. הושיט ידו אליה לשלום – וצוה לזקיף: שני חיילים ילווה עד ביתה לבטח.
XVI
שממון ועגממימות שׂררו בבית בדיעה אחר הכזבתה מפגישתה עם השליט. כל יום חולף הוסיף קדרות על הבית ועל הדרים בו. יום יום ראו את בדיעה שוקעת יותר בעצבונה, בשתיקתה ובדכדוכה – ולא היו מאמינים למראה עיניהם. היא, שידעה תמיד, בכל מקרה פגע, קטן או גדול, לנהוג בתבונה, לשׂיח בהגיון, לטכּס עצה, לישר עקלקלה – עתה כאילו אבדו לה סגולותיה ותכונותיה. ונראה, שגם היא ראתה עצמה שדוּדה מעצמה. בדיעה זכאי היום אינה זו של תמול. ימי המלחמה האלה שׂמוּה ככלי ריק. דומה, מהלומת האכזבה פגעה יותר ברגשי כבודה מאשר ברגשי רחמיה על עצמה ועל אהוביה, מֵחָשְבָה כי נפגעו בה מתוֹת־רוחה וסגולות גווה. שכן, כל ימיה שאבה עזוז ואמונה מעצמה. מאמונתה התמה בצדקת שמים ממעל, ינקה תעצומות־אוֹן לסוֹל דרכה על הארץ, ואילו בימים מרים אלה, בימי המלחמה, כמו נשבר כחה, דעך אורה. וכי ניסו, אימה או כחילה, לערוף נטפי נחמה, לעורר שביבי תקוה בה, לא הטתה אוזן קשבת לשׂיחן ולא שעתה אליהן. ואם יש ושמעה להן, היו דבריה מוסבים על חרבן החיים בעטי פורענות המלחמה והפכה וחזרה והפכה ברוב דברים על מארת המלחמה וזועותיה. אני לכשעצמי – סחה פעם לאמה – סבורתני… הנה תמו חיי. חלפה אבדה בדיעה. מעתה אני מתה־חיה. אני מתה בתוכי וחיה בחוּצי. עד עתה נחשבתי אדם. אני שייכת לבני אדם שבימות שלום. לכן, אראה אין לי מקום עתה בעולם, יען אין בליבי כל מקום למציאות של מלחמה. ימים שאין בהם ולא כלום מקוֹדשי החיים, וכל ערכם בעיני בני אדם כקליפת השום, ימים שכל ענינם ותכליתם של בני אדם להרוג בני אדם – מה ערך לחיים כאלה? איך יעצור כח האדם לנשום, לשאוף רוח, עת חללו של עולם כולו טעון אימת רצח, שקר, שפלוּת! ונורא מכל נורא ומופלא מכל מופלא – איכה אללה, ישתבח ויתעלה, יראה כל אלה ויחריש? היאך אלהי החיים והאהבה, אשר ממנו מקור כל הטוב וכל היופי – האיך הוא ישא בחרפת החרפות וידום? האין הוא אבי החיים, יוצר הנשמות, בורא עולם ומלואו – ואיכה יראה פעלי ידיו מושחתים, שדודים, אבודים – ולא יעשה כלה באלה המשחיתים ומאבדים החיים? היאוֹת אמן מן האמנים, שיִצוֹר כל הימים חפצים וכלים בשפע וברוב יופי, כי ישמדו לעיניו בהמון וברוב רשע? ומה טעם ומה הגיון לברוא בני אדם ולרצחם? מה סוד יש לאללה בכל אלה? ויום אחר, לאחר שהיתה סגורה שעות רבות בחדרה, יצאה לפנות ערב לחצר, פרומת־שמלה ופרועת־שער והיתה צועדת כה וכה לאורך החצר, מחזיקה ראשה בידיה וקובלת על מכאובי ראשה. טענה אמה מתונות לאזניה: על כי תרבה להגות ולחשוב כל היום ודאי תגרום לעצמה מחושי ראש. האין טוב לוּ יצאה בשעות בין הערבים לשׂוח קצת בשדה לרוח היום? ענתה לה ברוח נכאה, צדקו דבריה ואולם לא היא מושכת מרצונה המחשבות, כי המחשבות ימשכוה ללא הרפות והיא כל רצונה לגמור לחשוב, לבוא עד סוף המחשבות ואולם אין סוף למחשבות… הנה היום, לפני שעה קלה, דומה כמו חלמה חלום־רגע או אחזתה התעלפות־רגע: דמה נדמה לה שהיא יורדת ושוקעת, מתחלקת ונופלת במורד בור צר ועמוק לבלי סוף ושאון ורעש גדול המה והלם מעל ראשה לבלי סוף; ביגיעה ועמל חרגה, נחלצה מאותה שוחה עמוקה וקפצה החוצה לחצר… שמעו אמה וכחילה לדבריה בדאבה והזילו דמעה בסתר. נחפזה אמה והביאה לה ספל קהוה. ישבה בדיעה מחרישה, מדוכדכה. נמנמה ונרדמה תחתיה בספה באכסדרה. לאחר יומים כשהביאה כחילה ארוחת בוקר קלה לבדיעה בחדרה, ראתה שהיא יושבת במטתה עגומה־בוכיה. כל שדברה אליה כחילה ברוך ובחיבה לא חדלה מבכיה. חזרה כחילה ושאלה: התחוש כאב מה? או אולי חלמה חלום קשה? – לא חלום ולא כאב. – ובכן מה, מחבּוּבּתי? – רע מזה, יקירתי. אימה וחשכה על ראשי. מועקה כאבן על לבי. – מה קרה? מה תחושי, ימא? – אני אבודה… אבודה אני יען אראה… יען אחוש אבד אלהים מלבי. חדל לשכון אלהים בלבי. – לא יבוא ולא יהיה… איך זה? הנה. הקיצותי היום במוקדם כאשר יקרני לעתים באלה הימים ואור השחר הנץ למולי מבעד האשנב. רגע עלץ לבי בי. פתחתי כדרכי ואודה ואהלל לבורא ישתבח – אך כמו יד נסתרה סגרה שפתי… דמיתי כמו אדבר לרוח… לקיר… אללה הרחמן והרחום – איהו אללה הרחמן והרחום? אם אלפים ומאות אלפים מבניו המתפללים אליו, המגדלים שמו, המשבחים פעלוֹ, ישפכו דמיהם כמים ואין עוצר? ואיכה יכזיב וישפיל את אלה המאמינים בו, האוהבים אותו, כמו שהשפיל אותי ושׂמני כעפר למרמס? ואם אין אלהים שוכן בלבי איכה אחיה? ולמה אחיה ואני בלא אלוהים? ליטפתה כחילה כלטף אם את ילדה והיתה מטיפה לאזניה דברי בטחון ואמונה ולא יצאה מעמה עד כי שקטה ונרגעה מעט. כעבור ימים מספר, כשנדדה שוב שנת בדיעה בלילה, יצאה לה לחצר, כשעתים לפני חצות לילה ואחר התהלכה כה וכה אמרה לשוב למטתה. אולם בעברה ליד חדרה של כחילה ראתה שאין הדלת סגורה כראוי. הטתה עצמה לראות פנימה מדוע נשארה הדלת לא סגורה, התבוננה וראתה – אין כחילה במטתה וזו ערוכה ומוצעה כסדרה. תמהה בדיעה תמיהה גדולה והלכה לראות בחדר אחד ובאולם – ואיננה. היכן היא אפוא? לאן יכלה ללכת בלילה בלא שיודיעו לה דבר? פנתה והלכה אל חדר אמה. זו אמנם נמצאה בחדרה, אבל שוכבת היא בדרך עראי, מששמעה האם קול פסיעות בחדרה, פקחה עיניה, הבחינה בבתה ושאלתה בדאגה: מה לך, בתי? מה תרצי? – אני איני רוצה כלום. אבל כחילה… איננה בחדרה ונראה כי לא שכבה כלל במטתה – איה? – כן, איננה… אל נכון איננה – גמגמה האם – יתן האל לטובה… יהי רצון לטובה… ובדיעה ברוב השתוממותה מקור רוחה של האם ומדבריה הסתומים שאלה בקוצר רוח: – אבל איה? היודעת אַת שהיא איננה? היודעת אַת לאן הלכה? ואם ידעת היאך לא הודעתם לי דבר? מה התרחש כאן? החרישה אמה רגע ואחר אמרה. – הנה אם כן עלי לספר לך הכל. שבי, בתי, אל תבהלי, אכן גם אני דואגת, אבל תקותי באלהים, ישתבח ויתעלה, שישלח רחמיו עלינו, ויושיענו מצרותינו. – הגידי, אפוא, מה הענין? – הנה אדבר, הרגעי ושמעי: אתמול לפנות ערב באו שני חיילים והודיעו לכחילה שהוא… ג’מאל פאשה… נאות לקבלה. אמרו שתהיה מוכנה בשעה שלש בלילה (למנין השעות במזרח – תשע בערב). ואכן באו בדיוק לפני שעתים ולקחוה בעגלה. – אבל מה פשר נאות לקבלה? מי ביקש זאת מן הפאשה? – הנה, אספר לך: כחילה החביבה, מראותה את סבלך, את דאבת לבך ואת חרדתך לחיי חג' רשיד ותופיק, נקרע לבה גזרים גזרים. בימים היתה מתלבטת ברוב מחשבותיה ובלילות נדדה שינה מעיניה. אַת, ברוב צערך, לא יכלת לתת דעתך עליה ועלי. אבל אנו הן מתלבטות אנו ביגוננו כדגים מפרפרים ביבשה. והיא, כחילה החביבה, הנאמנה, אמרה לשׂים נפשה בכפה ללכת את הפאשה לנסות לדבר… הרבה הרבה שקלנו בענין שתינו לבדנו, אנו וארבעת הכתלים האלה, אם לנסות או לחדול, אם לעזוב הכל בידי הבורא כל יכול, או לעשות מה שבן אדם יכול, עד שגמרנו אומר להשען על אללה וללכת אל השליט. היא שלחה “ערדחאל” (מכתב בקשה) לפאשה והתחננה שיואיל לקבלנה לראיון קצר – והנה נאות לה. – ולא מצאתן אותי ראויה וכדאית להיוָעץ עמי בדבר הזה? – ראי, בתי, גם זאת הבאנו בחשבון ימים ולילה. אבל כחילה הנבונה סברה, וגם אני סברתי כמוה, שאם נשאל את פיך ואַת – מאהבתך את כחילה ומפחדך עליה – אולי תמנעי אותה מעשות כמחשבתה והיית גוזרת עליה שלא תלך – או אז היתה אובדת מעמנו כל תקוה ואילו בנסיונה, אולי יפתח לנו האל פתח ישועה. – ומה כתבה לו במכתב? ומי כתב לה? – הכל עשינו בסוד כמו שעשית אַת וכך כתב את המכתב מאיר אבולעאפיה. הוא כתב מלה במלה כמו שכחילה ביקשה והוא בעצמו אמר שהמכתב ערוך בדברים “שיורדים ללב”. ונראה שנכונו דבריו… שהנה כבר שעתיים ויותר שהלכה. – איך לא שמעתי דבר? החרשה אנכי כבר? – לא, בתי, אנו שמרנו מאד שלא ישמע כל רעש. עמדנו ליד השער בשעה 3 למען לא ידפקו החיילים וכחילה התרחצה והתלבשה בשקט גמור. בדיעה נשארה יושבת תחתיה דמומה, עיניה נעוצות בקרקע והיא ספק נבוכה, ספק עגומה ספק מפוייסה, כל שעברו הרגעים כמו עברו ריחושים קלים בקרבה. פניה לבשו מבע אחר, כמו זרח אור קל על פניה, עיניה הביטו כה וכה בשלוה; משל לאיש, שהיה מבטו משוקע שעה ארוכה בפתשגן־כתב סבוּך ואחר יגיעה רבה נתגלה לו פשר כל הכתוב – ורוַח לו… בין כה וכה קמה משרתת הבית להכין קהוה, כיון שהכל כמעט היו ערים מצפותם אל כחילה מעת לכתה, אם כי שׂמו עצמם, לעיני בדיעה, כאילו אין הם יודעים דבר ורצונם לבשל קהוה לאנשי הבית בנדוד שינה מעינם הלילה הזה, שמשום מה אינו ככל הלילות… ובשבת בדיעה והנשים ב“חדר השולחן” מחמת צינת הלילה גומעים הקהוה ומבקשים להשכיח צפייתם בשיחה – נשמע קול צעדים מקצה החצר. הכל יצאו בחופזה ועיניהם תלויות במבוא החצר. כחילה נראתה לבדה, צועדת מאוששה. משראתה את בדיעה בין אנשי הבית החישה צעדיה לקראתה, נרגשה־מבליגה, צוהלה־בוכיה, נפלה על זרועותיה ואמרה: סלימה, סלימה (שלום, שלום). נכמרו רחמי האל עלינו… ברצונו תבוא ישועתו עלינו! צמודות ומחובקות נשקו אשה רעותה רגע ארוך. אז צעדו שתיהן והאם עמן ונכנסו לחדר בדיעה. – ספרי, מחבּוּבּה הכל… הכל… – הנה אתחיל ממכתב הבקשה. כתבתי בקיצור על עצמי, על גילי, מי אני ומה אני בביתך. הדגשתי שאני כבת מאומצת לך ואַת אמי השניה. ואחר תארתי את מצבך כפי שראינוך כל הימים האלה, איך אַת הולכת ודועכת, הולכת ואובדת ללא כל צל חטא בידך. ואמרתי האם לא ידאב לבו כלל אם הוא יהיה הגורם לאבדן חייך, חיי, וחיי כמה נפשות אחרות? ובקשתי והתחננתי שיואיל ברוב חסדו לקבלני בארמונו בלילה למען אוכל לדבר באזניו דברים שאין ביכלתי להעלותם על הניר… והנה בצאתי מן הבית עם החיילים – כל הדרך רעד לבי בקרבי. אולם כשבאתי אל הארמון וראיתי את הכל כפי שתארת לי אַת, כמו סר פחדי ממני, כאילו הייתי כבר פעם שם. כשעמדתי לפניו הייתי נרגשה מאד אך לא נפחדה, הרגשתי בטחון באללה בלבי. כשסגר את הדלת ונעץ עיניו בפני ואחר העביר מבטו עלי מטה ולמעלה, פעם ופעמיים, ראיתי כמו עברה רכוּת על פניו. דרך אגב נתנני לעבור לכל אורך החדר וראיתי שעיניו בוחנות אותי כולי… ואז אמר בקול שקט, שאתכבד ואשב על הספה. הוא ישב על כסאו. צלצל והזמין קהוה. אחר פתח ואמר: דברי, בתי, מה הדברים שלא יכולת לכתבם על הניר? עניתי: לפקודתך, הוד מעלתך, אבל תועיל בחסדך להרשות לי שאדבר קודם איזו דברים שאוכל להעלותם על שפתי? אמר בצחוק: גם אַת כמו בדיעה תרבי דברים ותשמיעי לי נאום ארוך? – לא כבוד רוממותך, אני לא אדע דבּר כמו בדיעה, אך דברים קצרים בפי לא יארכו יותר מעשרה רגעים – אנא, כבוד מעלתך… – אם כן אשמע כי “על כל מצב” נעים קולך לאוזן… אז ספרתי עליך, על מדותיך, על טוב לבך ככל שהכינותי מראש. דברתי מעומק לבי, התאפקתי שלא אבכה אבל לא עלתה בידי. כפעם בפעם ירדו דמעותי. הוא שמע ולא הפסיק דברי, רק שאל, פעם או פעמים, כשלא הובן דברי. וכמעט גמרתי שיחי הביט אל השעון ואמר: דיברת כבר חמשה עשר רגע, אבל הטיבות לדבר. רק אל תבכי. חבל על עיניך היפות. הדמעות אינן מועילות או אינן נחוצות. הגידי עכשו אותם דברים שלא כתבת על הנייר. אז כמו עבר רעד בעצמותי ואמרתי בקול חלוש כמו שהרגשתי: הוד מעלתך, אותם הדברים… דוֹמני… נמצאים בליבך… – מה כוונתך – אמר – ולא הוסיף דבר ולא הביט אל פני.. – כוונתי: אני עצמי… אותם הדברים… הנני בידך אם לישע ולחיים או – האל לא יגזור – לאסון ולכליה… ואז כרעתי לפניו – וזרם דמעות פרץ מעיני – התחננתי אליו לאמר: שאני נכונה להיות שפחה לו כל הימים אך ימלא בקשתנו ויבטיח לנו חיי חג' רשיד ותופיק, רק אל ישפך דמם, יתמלא לבו, לא רחמים כי רגשי צדק ואמת… ועוד דברתי אשר לא אזכור כי הייתי באותם הרגעים בהזדעזעות גדולה… אז הרגשתי שאחז בזרועי והרימני, ליטף פני והושיבני על הספה. והיה מביט עלי ומחריש. אבל פניו, כלומר: עיניו היו אז טובות, שלווֹת, כמו מרחמות עלי… הוא החשה והוסיף להביט בי כמו קורא דברים בפני… לי נדמה כי החשה זמן רב, אבל שתיקתו ארכה אולי שני רגעים. כשפתח פיו דיבר לאט כמוֹנה מטבעות (פעמים לא מצא המילה בערבית). בדרך שובי חזרתי כמה פעמים על דבריו. דומני אזכרם כולם כמעט. כך אמר: – הענינים קשים, חמוּרים, מסוכנים והם גבוהים מיכולת נשים להבינם לעמקם. ומה גם לנערה כמוך. וגם בדיעה תמימה־סתומה כילדה. אבל אני מאמין עתה לקול בדיעה. אם לא תתברר אשמתם של אלה השנים בהחלט, בגלוי, – לא יוּצא משפט מוות עליהם. יקבלו ענשם כפי שיגיע להם לפי הדין. אני מבטיח זאת. אחר כך קם קרב אלי ואמר: ואת “יפה ומתוקה” נגעת בידך הרכה בלבי. אבל עתה – מלחמה. אסור כי יהיה גם סדק קטן בלב לחפץ אחר ומה גם לאהבה. לא. לא יתכן. ואַתּ שכרון־האהבה עצמה. סכנה לי ולך ולכל. אם נצא מהמלחמה הזו בנצחון – אז סבור אני, כן… ארצה לקרוא לך. התבואי? אמרתי: האני אפקפק? ארוץ ואפול לרגליך ואשק ידיך… אז נשקני וחבקני חזק מאוד רגעים אחדים – וצלצל. צוה לשני החיילים להביאני הביתה. בצאתי אמר: סַלְמִי לבדיעה (אמרי שלום לבדיעה). היתה בדיעה מקשיבה רוב קשב כל שדברה כחילה, פניה היו כענודים חיוכים, חיוּכי–גיל, חיוּכי פיוס. אחרי התם כחילה שיחה עוד החרישה בדיעה. אחר אמרה כממשיכה הרהוריה: כך… כך… בין שבועים־שלשה אלה גדלת, בגרת והיית לאשת בינות וגבורות. ישתבח ויתעלה הבורא. לולא הרגשתי כי מן היום ואילך אהיה לך לאֵם – הייתי כורעת ומנשקת רגליך. אַת ראויה לכך. ואולם אמך השניה אני לך, לא בת מאומצה אַת לי, כי חלק מעצמי מנפשי. אַת בנית מחדש את חיי, חיזקת את יסודות ביתי, כאשר יחזק שׂר צבא גדול כס מלכו. ועל הכל אַת השיבות את אלהי ללבי. מה גמול אגמול לך? אללה היודע ומעריך הכל ישלח משפע טובו אליך, ואני – כל אשר לי, לך יהיה מהיום וכל עצמי לך אהיה כל הימים. אז נצמדו שתיהן שנית רגע ארוך באהבה ובשמחה.
כעבור שבועים ימים, ביום השביעי במאי 1916, נחרץ משפט מות בתליה על עשרים ואחד איש מנכבדי העם מדמשק ומבירות. בין ששת הזכאים שיצאו לחפשי היו חג' רשיד אל איובי ובנו תופיק.
למרים טל בהוקרה
א
שמה בפי כל – “המלכה”. מעת בואה להשתקע בעיר, בדמשק, זה שלוש שנים, ילוונה תואר זה. מי “המליך” אותה ואיך נפוץ השם ונתקבל ב“רחוב היהודים” – אין יודע ואין שואל; אך הדר וכבוד חופפים על מהלכי האשה הגדולה הלזו. היא הופיעה ב“רחוב” כמטרונית מכובדה, קרובה לשנות החמישים; גבוהה, ישרת גב ובעלת בשר במידה גדושה. שיורי חן אשה יפה, מלבבת ושלטון גבירה רשומים וקיימים בדיוקנה גם כיום. מבטי עיניה ירמזו – עזוז ויכולת; אדרת־לבושה משי יקר, רב מחיר; בידיה ובצוארה יבריקו תכשיטי זהב כבדים ופנינים יקרי־ערך למכביר.
והחנוָני המוסלמי הזקן, אשר בקירבת רחוב־היהודים, וגם השכנים הערבים המעטים מסביב, בשמעם מפי היהודים את דבר “המלכה”, ריננו בטרוּניה במושב שיחתם: “לא די ליהודים האלה כי כבשו להם את ‘פלסטין’, המעט להם כי לקחו את ‘אלקודס’ (ירושלים), עוד יבקשו להם מלכה פה בדמשק – היהודים האלה…”
ומסביב לה עתרת רקמת דברי תעלומות:
היא ילידת דמשק, בנערותה יצאה למרחקים ותרב נדוֹד – עד פרס ומדי; שם עלתה בדרכה ותגיע עד לחצר המלך – ותהי לפילגשו האהובה; עתה – לימי זקנתו – שלָחה מאתו כבדה בעדי עדיים, במרבדים, בכסף ובזהב – מתנת יד המלך למלכה.
ויש אשר יסַפּרוּ:
מבּגדד היא באה, שם היתה בת משק בית לאג’ה (שר שלטון) ערבי; לעת זקנתה הזניחה; ותקם ותשם אל כליה כאשר השיגה ידה – ותברח…
וקטני אמנה יאמרו:
אך “מרננת” פשוטה היתה בערי נכר במרחקים… כאשר קדמו לה רבות אשר נסעו מדמשק “שמה” – ותעשינה חיל; וגם זאת אספה הון רב – ותשב באחריתה למולדתה…
ועל יקר תפארתה, עשרה וסגולות גנזי מלכות אשר אתּה – סיפּרו במושב נשים ובמסיבות גברים, כאשר יסיחו אנשים בדבר אגדה קדומה:
באחד הלילות כטוב לב “המלכה” עליה – הוציאה ממעמקי אחד הארגזים הכבדים אשר לה קופסת־כסף “לא גדולה”; ותאמר לבאי ביתה: “סגרו נא את הדלת והחלונות” – ויסגרו. “הורידו את הוילאות” – ויורידו. “כבו את הנר” – ויכבו. אז יִשפך לפתע אור מזהיר ונוצץ בחדר האפל מברק הפנינים, אבני השוהם והיהלום, הנתונות וערוכות באותה קופסה…
כאלה היו שיחות הבריות בימי בואה לעיר.
ומקום משכן “המלכה” היה דווקא באחת החצרות שבסימטאות הצרות והמתפּתלות ברחוב־היהודים – בחצר שגרה בה רחלו האלמנה, זו רחלו הידועה ליושבי הרחוב, העובדת בשכר יומה עתים בצמר1 ועתים באידָרה2. בעיר מולדתה לא היו ל“מלכה” כל מוֹדע וקרוב. אין איש זוכר דבר ברור מילדותה; רק רחלו האלמנה התיחסה, יחס משפחתי רחוק, למלכה, ותתאכסן בביתה. חדר אחד, המרוּוָח שבחצר, שכרה לה “המלכה” מבעלי החצר. וכאשר נפתחו התיבות והארגזים הכבדים שבאו מן התחנה, ימים מספר אחרי הגיע “המלכה” לעיר, הוצע החדר ברהיטים יקרי־ערך: מרבדים ושטיחים כבדי־משא ועתיקי־מראה היו פרושים על הרצפה; הקירות כוסו מספר שטיחי־קיר יקרי־מציאות, טווְּיי צמר משובח ומשי טהור ורך, המראים דמות מלכים, רוזנים ופרשים אבירים, ותמונות הדר מנפות פרס ושנער. בפינת החדר עמדה מיטת נחושת קלל נוצצת, מוצקה ורחבה למאד אשר נקנתה בדמשׂק. על ידה הוקם ארון־מראה ענק ורם, מעוטר, כתר" חטוב פיתוחי עלה ופרח, הנוגע ביהירות גלויה עד התקרה הישנה… ואור חלל החדר נראה קלוש ורפה מבעד הוילאות העבים והכבדים מאריג קטיפה יקרה, כמו אמרו להסתיר מעין רואה את החדר הזה העמוס נצורות וצפונות… במרכז החדר תקועה בקיר תמונת גבירה הדורה, לבושת שמלה ארוכת־סרח ועטורה בכתר קטן – תמונת בעלת החדר בשנים עברו.
קרוביה המעטים של רחלו, גברים ונשים, בני דלת העם, אשר באו בימים הראשונים, בזכות קירבת משפחה, לראות מתוך סקרנות את ה“חדר” אשר בפינת החצר – לא שהו ולא האריכו לשבת בו: חללוֹ של החדר הגדוש שפע עושר ויקרת רכוש – כאילו דחם בלא ניב מקרבו… וכמו חששו אולי ירעו בבלי דעת, בנגיעת יד או במבט עין, בדבר־מה מן הנערך פה ברוב נוי והדר – ויקצרו בביקוּרם.
אך בצאת הבאים מן החצר ובעברם בין המבואות העקלקלים, נשמע בכה ובכה דברי נשים טרודות־שיחה בלכתן לאטן:
– ומה יודעות אנו, לדאבון, מן הנעשה בהאי עלמא?…
– כשהוא, אַללה, רוצה לתת לבן־אדם – יכול הוא…
– והגורל בידי אַללה הוא – אין מה לשאול ואין מה לאמור… אפשר ש“אחת כזו” צדיקה היא בעיני אללה…
– “צדיקה”… חה… חה… חה…
ונמוגו הקולות ואזלו מתלבטים ונתקלים ביו דפני סימטאות חשכות ודוממות…
ורחלו עצמה היתה בימים הראשונים לבוא אורחתה כנבוכה ממהלכיה בביתה: בבת אחת, כמו באִמרת קסם, נשתנו חייה וחלפה צורתם כליל; לא עוד הלכה לתת את ידיה, בבוקר בבוקר, ב“כביסה” בבתים או בטויית הצמר ולא דאגה עם ערב לטרף יתומיה; והמוצא לפרוטות לא העיק על לבה עוד כדרכה יום יום: בימים אחדים ראו עיניה וגם פרטה בידיה אצל החנוָני והסוחר “עוסמליות” (לירות תורכיות זהב) כאשר לא ראתה ולא ידעה בכל חמישים שנות חייה. היה כאילו ניטל עוקצם של החיים מביתה ואבדה מרירותם, ותחש בנפשה כאילו “טעה האושר” ונתקל במפתן ביתה. כאחוזת שכרון קל, המביא לידי טשטוש את מראה העינים, הלכה כה וכה בביתה; ואולם בסתר לבה קינן בה גם כעין פחד עצור, ציפיה ממושכה ומועקת חידה סתומה, ותהי כצועדת ברגליה על קרקע נבובה באין בטחון…
רק בלילה בלילה, עת עלתה על מיטתה, כאילו הציפו את ראשה המון עשתונות מטרידים וסואנים בתביעותיהם ובפקפוקיהם…
וכאשר ניסתה רחלו, בתמימותה ובפשטות בינתה, לגעת ביד קלה בסתרי לבה הכמוסים של אורחתה, כאיש השולח ידו ברוב זהירות, בין המון כלי־זכוכית נערמים למכביר, כאשר ביקשה לחקור ולדעת, בלאט בלאט, מפי קרובתה מה היה משפטה במרחקים, היכן עשתה את חייה בעבר ואיך הגיעה עד כה – ראתה כי העלתה חרס בידה: ככל אשר היו דברי שאלותיה ושיחותיה קלים ונוחים, כך היו תשובותיה של פְרֵחָה (זה שמה של “המלכה”) קלושות וחלקות וכמשתמטות מענין השיחה.
וכאשר ישבו כדרכן פעם, כשבועיִם אחרי בואה, על יד הנרגילה בליל ירח מבהיק, על גזוזטרת החצר הפונה לגנים, ושתיהן היו במצב של חדוה וקירבה יתירה – מצאה רחלו הזדמנות טובה במהלך השיחה, מילאה את פיה בהחלטת אומץ ושאלה כמתוך רעוּת וחיבה:
– ואַת מספּרת לנו כמה פעמים את נסיעתך אלינו מן “אותן הערים” וכל העמל והטורח שמצאוך בדרך – אבל עוד לא סיפּרת לנו… כלומר… לא שמענו ממך איך ומה… למשל… איפה נעלמת כל אותה “מידת הזמן”? כמה פעמים, חייך, רציתי לשאלך – ככה…
“המלכה” שתקה רגע ארוך ותען:
– ואני, באמת, רציתי להגיד לך דבר אחר… האמת אגיד לך: חושבת אני… כבר חשבתי כמה פעמים… שאַת אולי בכל זאת קצת ממני… וטוב היה לוּ ביקשתי לי מקום אחר… דירה אחרת… באמת… אמרי לי גלוי את רצונך… אין בזה כל דבר רע… מה יש?… אולי הגיעה השעה…
רחלו דמתה בעיניה עצמה לכסיל זה, שיוצא בקלוּת־ראש לצעוד על קורה נטוּיה במקום מסוכן ונופל מיד בהתחילו לצעוד –
היא הרבתה דבריה לאזני קרובתה בלשון חביבות ורך מתוך שפתים מגמגמות וכושלות; ותוך כדי דיבורה חשבה: “כך נאה לו למי שאינו יודע להתהלך עם ‘אכּאבֶּר’ (‘גדולים’ – אריסטוקרטים), הנה ‘אחת כמוך’ באה סחור סחור ובלאט, והיא – ישר וגלוי”. ובליבה של רחלו נחרתה אז החלטתה: די. אַל להעלות עוד על שפתים שמץ מזה… היא אינה רוצה… צריך לדעת את מנהג ה“אכּאבּר”… נגד חפצם ורצונם אין לעשות דבר…
ואמנם אחרי כן עבר הכל למישרים בין “המלכה” וקרובתה.
ב
עבר חודש ימים – ופרחה נוכחה לדעת כי גדול שמה בעיר. ברדתה לשוק בעדייה ותכשיטיה – שמעה פה ושם את שם תארה, אשר ניתן לה בעיר, נישא בפי כל: מן החלונות והאשנבים, מפּתחי החצרות שבסימטאות הצרות נדחקו צפופות, נשים וגברים, גדולים וקטנים ולחשו "הנה… הנה היא עוברת… המלכה הולכת – "
כזאת שמעה באזניה מדי צאתה לשוק.
ואז היה “חכם נסים”, אחד ה“חכמים” וה“שוחטים” שברחוב, נכנס ויוצא בדברי משא־ומתן אל חדר “המלכה”.
זה האיש חכם נסים רצוי הוא לבריות. ראשו נתון בצניעות על צוארו הנמוך, גבו כפוף במקצת ועיניו הקטנות – מקומטות זויותיהן תמיד קמטי בת־צחוק, המוכנה לו בפתח דברו עם איש שיחו
רחלו בחרה בחכם נסים זה לבוא אל המלכה לבקש “דבר טוב”, שידוך הגון, בשבילה, אחרי שידעה אל נכון שכן רצונה.
וידי חכם נסים היו מלאות עבודה באותם הימים: רבים היו מציעים את עצמם מבין סוגים רבים וגילים שונים, אך המלכה – תביעות ודקדוקים רבים לה. יום יום הגיש ח' נסים את דברו וטיבו של חתן הגון לאזני המלכה, אך היא לא שבעה רצון מהצעותיו.
ופעם בא ח' נסים בשעה שהמלכה לא היתה בבית ופרש לפני רחלו את דבר הבחור האחרון שברשותו: אברהים הנַגָר בבית חרושת גדול.
– הוא אינו לא רך ימים ולא בא בשנים – ממש כמו שהציעה “היא”, בחור לפי רצונה ממש… כבן שלושים וחמש, שנשאר “על פי המזל” בבחרותו… הנה – זהו בחירה, בו קיימים כל תנאיה; ראי אַת (הוא מנה באצבעותיו את יתרונותיו): בחור הוא – לא אלמן – כך רצונה; ואין כאן “כאב ראש” של “ילדים” ( בנים חורגים), בזה אין רצונה כלל. וגם יחיד הוא: אין משפחה ו“סביבה”, כמו שהיא אומרת; הוא פועל בבית־החרושת לנגרוּת, ממשפחה פשוטה, כמו שהיא מבקשת… היא חכמה, אני אומר לך, מבינה היא כי ממשפחה רמה לא… לא תוכל… והיא בעצמה אמרה לי: “לא ממשפחה נכבדה”… היא בעלת בינה – אני חייב להגיד לך בפירוש: היא מבינה ואומרת, כמו שאמרו רבותינו רק ב“לשון הפוך”: נחותי דרגא ונסיבי גברא… (הוא ביאר לה בלשונה פירוש הדברים), היא אשה מבינה ב“ענינים”; והעיקר, יודע אני ש“אחת שכמותה” רוצה בתואר פנים, וזה שלי – בעל צורה הוא, חמד בחורים – “תמאם” (בשלמות).
– הרי הכל, ברוך ה', טוב ויפה – אומרת רחלו בהנאה – צריך להביאוֹ שתראהו…
– אך התנאים שלהם – אומר ח' נסים בקול תלונה – התנאים שלהם – קשה לשבר אבטיח זה… הוא אינו מסכים לתנאי “שלוש השנים”, אינו רוצה להסכים כלל…
– מה “שלוש השנים”? – היא רחלו, אינה יודעת מזאת…
– אינך יודעת? אבל כאן היא ה“עצם שבגרון”… הוא וגם היא שניהם אומרים: בתנאי לשלוש שנים. אם “יבואו” ילדים – אומרת היא – הנה מה טוב, והיה כל ההון על שמו, על שם הבעל, אז תכתוב הכל על שמו; ואם לא יבואו בנים – כאן אומר הוא – תתן לו חמש מאות “עוסמליה” (לירות תורכיות זהב) ו“יצא”… “לשם פיוס” – הוא אומר. והיא אומרת (מטעים בניגון גמרא ח' נסים) אחרי שלֹוש שנים – יצא כמו שבא; היינו: “אם בגפו יבוא בגפו יצא”… אלא שלא תקח דְמֵי כתובה ממנו… חפשי הוא… זהו הענין, בתי.
– כך? – היא, רחלו, אמנם לא ידעה מזאת, אך נראה לה כי הצדק אתה. היא בבנים רוצה… מובן מאליו: אשה משתוקקת נפשה לבנים… ואם לא יבואו אלה – למה תתן לו את זהוביה?…
– וגם אני חושב כך – אומר ח' נסים –אלא שהוא אומר: “בחור כמוני… והיא – כמו אמי… איך? האתן עצמי למכירה? הן גבר אני!” כך הוא אומר; ובאמת: מי יסכים… ככה… עמה?… אבל לכל הפחות איזה פיוס – אַת מבינה? זה הענין, כאן המכשול…
לבסוף הוחלט לדבר “אתה” – אולי “תהפוך” את דעתה מעט.
למחרתו, כשסיפּר ח' נסים את פרשת הבחור אברהים לפני המלכה – שמעה והקשיבה לכל דבריו והיתה מרוצה מהצעתו; וכששאלתהו על דבר “שלוש השנים” ענתה רחלו את חלקה:
– חביבתי, תראי אותו בראשונה; בראשונה הן צריך לראותו ואחר כך ידובר על זה. אם ברצונך – יבוא פעם.
המלכה הסכימה ושאלה:
– אבל מאיזו משפחה הוא לא אמרת, ח' נסים.
– הוא ממשפחת חַמָר (נוהג חמורים); זה כינוי משפחה סתם – ענה ח' נסים בפשטות, – גם אביו וזקנו היו חרשי־עץ – אני זוכרם.
– “חַמר”? – ביטאה המלכה בקול עצור ונמוך – היא אינה זוכרת בדמשק כינוי משפחה כזה… ופניה נתעוותו כמתוך פגיעה רעה. היא שתקה רגע ארוך.
ח' נסים היה כאובד חוט שיחתו… הוא לא חשב שמכאן יכולה להתפּתח רעה ל“עסקוֹ”.
המלכה הוסיפה בלשון פקפוק:
– להדפיס את השם הזה בכרטיס החתונה לא ינעם כלל.. איך, ח' נסים?
– אפשר לתקן זאת, “יה, סית” (הו, הגבירה) – ענה ח' נסים ואוֹרוּ פניו – אפשר לכתוב: אברהים “אחמר” (אָדוֹם). זה אינו כלום – הכל הוא “אלף” אחת… תמיד אפשר לאמור: אחמר…
הירהרה המלכה רגע קט ואמרה כמתוך הסכמת הכנעה:
– טוב, שיבוא.
ובו ביום לפנות ערב הובא אברהים לראיון לפניה. הוא בחור בעל קומה בינונית. צבע פניו כהה ושׂערו שחור וחלק; שפמו מלא ומסולסל נכונה, עיניו פיקחניות וחמודות, וכל רשמי פניו – מלאי חן גבר מושך ונעים.
המלכה הביעה את דעתה אחר כך לח' נסים כי הוא טוב בעיניה: אך מתנאיה, אמרה בהחלט ובתוקף ברור, לא תשנה מאום: “אם יהיה מזלי ‘בברכת אלהים’ – מוטב, אודה לריבוני. ואם לא – די לו כי יחיה שלוש שנים כמלך…”
כך חתמה את שיחתה.
ולח' נסים לא נשארה דרך אחרת כי אם לרצות אותו. הוא המתיק לפניו את הדין:
– מי הגבר אשר ימצא עושר ומזל רם כזה – וישליכהו מידו? איפה ימצא גבר “קשר־אשה”, בלי “דאגת פרנסה”?…הרי כמלך יחיה, ממש כמלך… היא תקנה חצר מפוארה ותמלא את ביתה מכל טוּב וכבוד מלכים. הוא, ח' נסים, יודע זאת – היא אמרה לו: “כי זהב האשה הזאת רב הוא” – מטעים ח' נסים דבריו בלשון הכתוב – מי יבוא לידו “חלק” כזה – ויעזבנו? למה יסיר הוא, אברהים, את בטחונו מ“השם יתברך”? אולי יבואו הבנים… למה לא יבואו? מה יודע אדם? ואז – מעריך ח' נסים בניגון – אז מי הוא אשר יזכה גם לדבּר עמו, עם אברהים?
ואחרי מערכה כבדה, שארכה ימים אחדים, ניאות הגבר אברהים והביע את דברו האחרון מתוך כעס:
– היא רומסת אותי עתה… אך אני אכנס ואדע את עסקי אחר כך, בתקופת שלוש השנים…
ח' נסים ענה לו דרך פיקחות וזהירות:
– הס, בני, לא להזכיר… טוב… האל יעשה הכל לטובה…
ואחרי האירוסים פתחה את ידה המלכה ותפזר לכל מבקש ותובע למעשי צדקה, למוסדות חסד וכל צרכי הציבור שב“רחוב” – נדבות הגונות וגדולות, כל אשר דפק בדלתותיה יצא בידים מלאות.
רחלו היתה כתוהה בראותה את פזרנותה הרבה של סית פרחה: האם כה גדול ה“מטמון”, אשר אין סוף לו? או אולי זר דרכה זה של סית פרחה בעיניה כדברים רבים אחרים, שאיננה יורדת היא, רחלו, לסוף דעתה “שלה”? אך היא לא שאלה ולא ניסתה ואף התנחמה בלבה באמרה: סוף סוף לא לענייני חוּלין שולחת היא את זהבה – במעשי צדקה גדולים ונאים היא זוכה; נפשה שלה, של רחלו, תגיל גם כן בכל סכום שמעניקה היא לדורשי צדקה וחסד הבאים יום יום; ורק כעין חשש ודאגה יש בלבה: שמא יפּסק חלילה פתאום זה הזרם…
ועם כל זאת כאשר מצאה פעם מקום, בשוחחן על מעשי החסד, להביע את דעתה, העירה את אזנה כבדרך אגב ובלשון רכה:
– האל יתן ברכה ב“עיסתך” – אַת מרבה לתת, אחותי, האל יוסיף לך אלף מונים – אני רק חושבת כי מרבה אַת לתת יותר מדי…
– אל תיראי, חביבתי, מה לא יתן בן־האדם כדי לקנות “שֵם”?… שם – זה העיקר, בת־דודתי… הנה: מה אַת חושבת? ה“חכם בשי” (הרב דמתא) יבוא לחתונה? איך אַת חושבת? אני רוצה שאנשים רבים ונכבדים שב“רחוב” יבואו… אם לא אועיל, לפי הראוי, לצרכי העדה – מי יבוא? אני… מי יש לי?… ואני שׂמתי “לנגד עיני”: יעלה לי הכל, הכל – אלף לירות – אך תהא חתונה. כך כוונתי… חשבתי בלבי שכך צריך… והמשל אומר: שׂכר הטובה – טובה…
– תהי מבורכה במעשיך, אחותי, כלבך הטוב… – ענתה רחלו מסכימה לדבריה.
ואמנם בחתונת “המלכה” היו רבים וטובים מנכבדי העדה. וזקנים ויודעי דבר הגידו כי לא היתה כחתונה הזו מיום היותם ועד היום; והרב בירך את ברכות החופה בשכר הפסיעות שהעניקתהו ה“מלכה” מראש: עשרים זהובים שלוחים בידי ציר נאמן לרב הישיש…
ג
בעבוֹר מהומת החתונה ורוב שאונה, כאשר שקטו ימי השמחה והנשפים ובאו שבועות חול רגילים – רק אז ידע וחש, בהבחנה של ממש, הבעל אברהים, את כל הטובה והנעימים אשר נפלו בחלקו.
הם גרו עוד בחצר רחלו (שכרו גם חדר שני ועליה) ותהי כל החצר להם ולרחלו.
בשבועות הראשונים אחרי החתונה היה אברהים מאחר לקום – ויהי שוהה במיטתו עד שעה מאוחרה מאד. מדי יום ביומו, כשפקח את עיניו לפני הזריחה, העת הקבועה לו להתעורר בתוקף הרגל של עשרים שנה, היה אברהים ממתח את גופו בהעוית־אברים רכה ומתונה ומכוון את לבו להשקיע את עצמו ברשות־חיים זו של שלוה ושקט, אשר תאפפהו מסביב ואשר תשׂתרע ממנו והלאה לכל עבר עד לאין סוף… ברוֹך המיטה הצחורה והחמימה היה כטובע בשלות שאננים ובמנוחת זקנים שליטי עושר בטוח ואיתן; נים לא נים ריחף דמיונו בדוֹק הרהורים קלים, אשר דמוּ לתנודות רוח הנושבות בלאט… וכאשר הסתוללה בו, לפעמים, שנתו הקלה ותטלטלהו דרך תעתועי שביליה, אלה סבוכי הזרויות והמהתלות, ותובילהו, לפרקים, גם אל בית־החרושת, כשהוא מפוחם ידים ופנים ולבוש בגד־העבודה הקרוע והטלוא, ויתעורר לפתע מקול הלמות הפטישים ושאון העמלים – הסתמנה בת־צחוק קלה וטובה בין שׂפתיו, ויהי אז אברהים כמתרפק בלאט בין זרועות זו השינה, המלגלגת והשובבה בהילוכיה…
וכשקם ממיטתו התמהמה בצעדי מתינות ובטלה ועסק שעה ארוכה ברחיצה, בתסרוקת, במשיחת בשׂמים על יד המראָה הגדולה – ואחר כך ישב על יד השולחן, סעד את ארוחת הבוקר עם אשתו והחליפו שיחה בגילה על ענייני היום. לרוב רגיל הזוג החדש לשׂחק שתים־שלוש “משמרות” במשׂחק ה“טוַלה” או “דומינוֹ” – בלוית עישון נרגילות מתוקנות וריחניות לפני שעת הצהרים.
והיא, בעלת הבית, רגילה דוקא להשכים קום. אחרי שתית קפה – קבועות לה שעות הבוקר להכין את ארוחת הצהרים.
כאֶל עבודה יקרה ורצויה, המנחילה סיפּוק נפש ונעימות, ישבה סית פרחה ישיבת קבע מתונה, על השטיח הפרוש על יד מפתן בית התבשיל, בשרוולים מופשלים עד פרקי זרועותיה, ועסקה בין כלי הבישול, בין המכתש והמחבת, בהכנת ארוחת הצהרים. ככה יטפל ויהפוך סוחר חדש בסחורתו ברוב ענין, בקווֹתוֹ ממנה הצלחה ועתיד איתן בחייו…
אמירי עצי המשמש הרבים של הגנים שסביב ה“רחוב” ונופי האגוז החסונים והרחבים יצלו צל עבה וקריר על הגזוזטרה הקטנה שעל יד המטבח. שם, בגזוזטרה, ידעה סית פרחה את מנוחת נפשה בעסקה בעניני הבישול; הרשרוש אשר פקד לרגעים את קהל המון האילנות, כמעביר בין ענפיהם בשׂורת־סתר, חדוה וגיל תעלומות מעולמות הצמיחה והפּריחה – הרנין את סית פרחה בכל הויתה… ותהי אז כמקשיבה ומבינה לרמזי שיחם ולחשם של להקת אלה העצים המשׂגשׂגים ועולים…
בין סבכי ידות העצים הענפים נתקעו מבטיה השוקטים, תוך כדי עבודתה בבישול, כאילו יעברו לפניה במראה צבאות־ימים עברו, ימים רחוקים, מסוימים, המופקדים מאז בידי שׂר הזמן ושליטו – לעולמים.
וכאשר נתנה לבה ותט נפשה לבחון בימים החדשים, אשר היתה כמרגישתם על גבה – היו אלה בעיניה חסרי צבע ברור ונעדרי צורה וכובד… הימים האחרונים, ביחוד חודש הימים שבין האירוסין והחתונה – יש שהשׂבּיעוּה תמרורים… ועודנה כמהססת, בסתר לבה, לקולם העז והמאיים… הוא – נראה עתה כאילו שקטה בו תסיסתו!… האם אֶל נכון שוכנת רוח טובה בקרבו?… הינעמו לו עתה מנוחתו וחלקו?…
בשעות אלו תזכור את דמעותיה ואת שיחותיה עם רחלו בימי האירוסין. ברצונה תעביר עתה במחשבתה אשר עבר עליה באותם הימים, כאומרת להוכיח לעצמה, אם נכונו אותם היסורים והרוגז שחשה באותן השעות בקרב נפשה. בהירהוריה יעלו שיחותיו ודבריו הנלעגים שהיה מפליט פעמים בין היושבים, הערותיו שלא במקומן ומידת “הרוגז” ו“הגאותנוּת” שהיה נוהג בשל ענינים קלי־ערך. במשך כל אותם הימים היתה הנהגתו כשל אדם שתקפה אותו רוח רעה; דומה היה, בדבריו הרוגנים והקפדנים, לסַבּל זה הכורע תחת משׂא מעיק, הפולט דברי נאצה ורוגז על משאו הכבד, כאומר לזרקו מעליו ולשאוף רוח, אך יוסיף לשאת ולעשות דרכו בהכנעה בעבוּר השׂכר הצפוי לו… כזאת חשה והרגישה בו לא פעם… ועליה היה לשאת בדומיה את תהפוכות רוחו יום יום… ומוכנה היתה – לחדול ולהתחרט, לולא רחלו ואמריה־עצותיה שהרגיעו אותה… ומה רבו יסוריה כשיצאה אתו לשוק… ביחוד כשהלכו פעמים אחדוֹת, לפני החתונה, לקנות בשבילו חליפות מספר. היא ראתה והכירה בפני הסוחרים אשר לעגו בסתר לבם ועצרו בעד שׂחוק פיהם, בה בשעה שהורידו ופרשו חבילות חבילות בד כבדות, ממינים משובחים, לבחוֹר לו חליפות – והוא עיקם את שפתיו במששוֹ את האריג בין אצבעותיו ודרש: “יותר טוב”, “הראו סחורה משובחה כהוגן”, “כאן – בד פשוט וקל” (והוא הן לא ראה מעודו סחורה הגונה ובטיב אריג ובד לא ידע בין ימינו ושמאלו). ובחנות אחרת אמר בלשון תלונה: “אין בדמשק בד ראוי, בבירוּת – יש… היה צריך להביא משם – כאן סחורה זולה…” בקושי עלה לה אז לעצור בלשונה ולהטיח כנגדו כשפנה הצידה – “אבל אתה, אדוני, הינך סחורה זולה – –”
ורחלו זו עמדה בכל שעה ותטף לה בדבריה המשקיטים והמנחמים… נראה לה עתה כי צדקה ממנה; רחלו היתה כמתחננת לפניה שתאריך אפה: “כך הם הימים הראשונים”, “הגברים – טרחנים הם”, צריך לחכות עד שיקח האחד את "רוח״ השני – ויתרגלו ללכת…
– אַת, חביבתי, – אמרה רחלו פעם נכוחות – אַת מגדישה את המידה… אַת, מובן, הנך למודה מעודך במידת עדינות וכבוד כמו בין “אכּאבּר” נכבדים, ויקשה לך, מובן, שׂאת דברו ורוחו של זה… אך זכרי, נפשי, כי זהו בעל, בעלך – זה דבר אחר… מה יש לומר? אישך…
כך סבו וכבשו אלה ההרהורים את לבה של סית פרחה בכל יום ויום בשעות הבוקר הראשונות השקטות והזוהרות, בהכינה לאטה את ארוחת ביתה…
ד
השנה הראשונה מעת הנישואים עברה בחלקות מבלי היתקל ביום נגף ובשעת צרה.
אברהים מסר את עצמו ושקע ברוב הטובה והשפע, שהנחיל לו גורלו החדש, וישׂבּיע את נפשו מכל אשר איותה וחשקה – כרעב זה הנכנס אל משתה סעודה שמנה, ומביא אל קרבו מכל אשר יעלה על השולחן.
כחדשיִם אחרי החתונה – שמַן וטפש בשרו של אברהים. לסתותיו רמו וגבהו, גופו נמלא ויהי מראהו כמכובד, נושא כרס גבירים.
לרוב, כשארכה לו השעה בבית, ירד הוא עצמו אל “הרחוב”, לבוש כפתן־משי קל ומעיל יקר, מחרזתו היקרה בין אצבעותיו ותרבושו מוּרד סמוך לגבּוֹת עיניו, וחזר אחרי תרנגלות מפוטמות ודגים טריים משובחים אשר מסרם בידו אל חיסנה המשרתת והמבשלת, או נשא בידו על מטפחת לבנה ונקיה ממבחר הפירות הרעננים והיקרים.
וליצני “הרחוב”, יושבי־קרנות, מדי ראוֹתם אותו עובר בקירבתם מעוּדן ומלא גו – ניחשו והתערבו ביניהם לדעת את מספר התרנגלות שמביא “שוּלטן אברהים” שבוע שבוע אל קרבו, מילאו פיהם צחוק ומהתלות – ויהיו לועגים ל“עשיר”…
ויש אשר בעברו נטפלו אליו יהודים מחוצפים וקנטרנים, והם רעיו של אברהים לשעבר, תחבו את ידם לתוך ידו ב“שלומות” דרך רעוּת וישאלו בעוקץ לשון: “ומה שלום ‘הואלדה’ (אמא)?…” “דרוֹש נא בשלומה של מלכתנו”; או פנו אליו חומדי מהתלות, לעת מצוֹא, וצעקו בקול רם ממקום שבתם בכנופיה ב“רחוב”: “יומך מאושר (ברכת שלום), יה שולטן אברהים! הגד נא לנו כמה עברו משנות מלכותך?” – “כמה נשאר עוד משלוש שנות המלכוּת?”
ויהי אז אברהים כמחריש…
כאלה היו ימי תקופת השנה הראשונה.
ועם תחילת השנה השניה עבר הזוג אל “בית המלכה” – חצר מרוּוָחה ונאה בקצה “הרחוב”, בדרך הפונה לרובע הנוצרים אשר קנתה “המלכה” לשכון בה. אשנב גדול ומחוּדש צבוע תכלת בהירה נשקף אל הרחוב הראשי.
הבעל אברהים האיץ באשתו במפגיע בקנית החצר: הוא “קץ” ביחידותו בחצר שגר עם רחלו. אף כי החצר הזו היתה כולה לרשותם ונעמה לה המנוחה פה לסית פרחה – נאלצו לעזבה, כי קשה היתה “דוּמית הקפאון” “בשבילו”. ורעה היתה בעיני אברהים “הסביבה” אשר שם, בין הסימטאות המעוקלות והצרות, בקרב דלת העם… נשוא לא יכול היה אברהים את המעבר יום יום בין החצרות הרבות המאובקות והעתיקות… “השכנוּת הזו – מעיקה בלב” טען הוא תדיר… גם הביא את תלונתו לפני אשתו על ה“ילדים” (של רחלו) שלא בפני אמם – כי יפריעו לרוב את מנוחתו; ובזה צדקו דבריו גם בעיני אשתו. ויהי אז אברהים יודע רוגז וקפדנות לעתים קרובות…
ממכריו וידידיו של אברהים, אשר עבדו אתו מאז בבית־החרושת, נכנסו אליו אחדים אך לעתים רחוקות, שהרי בימים היו נתונים לעבודתם, ובערבים נכנסו כרגיל לבתיהם בבואם עייפים ויגעים מעמל יומם. וידידים אחרים לא מצאו מהלכים בבית אברהים; גם מהידועים למכובדים ב“רחוב” לא התרוֹעעו אתו, והוא לא אבה להזדקק אליהם ולבקש קירבתם; ברום לבו אמר פעם לאשתו: “מה? כמוני – כמוֹתם, ולמה אחזר אני אחריהם?…” וככה היתה הבדידות מנת חלקו של אברהים בחייו החדשים.
אז מיהרה סית פרחה להוציא את דבר קנית החצר לפועל בסוף השנה, וַתוַתּר על חברתה של רחלו, בחששה לבדידותו של אברהים ולקשי יומו.
בחצר החדשה, חשבה סית פרחה, תקל הרגל לשנים־שלושה ממיודעיו להיכנס, באשר נמצאת החצר על אֵם־הדרך. והרי גם הישיבה בחלון כשלעצמה, להסתכל בעוברים ושבים, בעגלות, באוטומובילים – יש בה הרבה משום “בילוי זמן” וענין המושך את הלב.
אך אחרי שנים־שלושה חדשים פג גם טעמו של החלון מלבו של אברהים, ויש אשר השאון ורעש השוק קשו וכבדו יותר מאשר היטיבו לנפש; ושעות הבדידות נראו כאילו נוספו וגברו מיום ליום ושבו להציק לו לאברהים.
והטיולים שהיו נעשים בחדשים הראשונים אחרי החתונה לעתים תכופות, בעגלה או במכונית מהודרת בפרורי העיר הרחוקים, היפים, – לא יכלו להימשך תדיר בגלל הוצאותיהם הרבות, ואף חדלו גם הם להנות את לבו של אברהים ולא נמשך אליהם כבימים הראשונים – ויהיו ימים רבים לחוג’ה אברהים אשר כבדה לו נפשו בקרבו.
הוא – השתעמם…
וידע אז לעתים קרובות את מצוקת זה השעמום אשר לא ידעוֹ מעודו.
וכשהוסיף חוַג’ה אברהים לשבת על יד החלון שלא ברצונו והביט שעות ארוכות אל העוברים ושבים – היתה כיורדת ונופלת מועקה כבדה על לבו וליאוּת רבה תקפה אותו בכל אבריו, ויהי חש לרוב, יום יום בשעה קבועה, מכאוב ראש ו“מצוקת לב” ויסר ממנו גם תאבונו וטעם מאכלו ובשבתו על יד השולחן מיעט לאכול כילד מפונק…
סית פרחה בראותה את מהלכיו ובשמעה לשיחו, לתרעומותיו ולמיחוּשיו, דמתה לראות צללים קודרים מרחפים חרש בביתה…
אז תמצא סית פרחה עצה בנפשה ותדבר על לב בעלה שיסעו לשנים־שלושה חדשי הקיץ ללבנון. שם יחליף האויר והסביבה גם יחליף כוח ויבלו שם את הימים החמים בנעימים. ברם הוא סרב לה. כששבה שנית לדבר אליו על הנסיעה ביקשה לדעת מה טעם לסירובו. אז אמר בפירוש: אין רצונו לנסוע יחדו, אולי היה מסכים לנסוע לבדו והרבּה להשמיע נימוקים על נימוקים לחפצו זה. בתחילה הרגישה הרגשת עלבון בדבריו, כאילו ״מתבייש" הוא לנסוע עמה, וגם חשדה בו, שרצונו להיות קל וחפשי לבדו, ללכת אל אשר ירצה ומי יודע מה עלול זה לעולל לה ולעצמו בהיותו רחוק ממנה. אולם מששבה ושקלה הענין בדעתה סברה: אדרבא, יהיה מסעו לבדו שעת הזדמנות לראות הדברים כמות שהם: עם שובו תדע ותכיר היש בלב האיש כל שהיא אהבה אליה או אין בלבו אליה ולא כלום וכל שהיה לא היה אלא טעות… דבר שוא… תהיה נסיעתו למבחן, להתבוננות, משל לציור שתוכנו מטושטש ברוב קוים עקומים וסבוּכים, שיש להרחיקו קצת מן העין כדי שיובלט ויוכּר נכונה.
בכך החליטה ובכך יצא אברהים ללבנון.
* * *
מנסיעתו אשר בלבנון שב חוג’ה אברהים, לאחר חָדְשָים בקירוּב, ברכבת הבאה בחצות לילה.
מעייפוּת הנסיעה וטלטוליה ערבה לו מנוחתו באותו לילה. וכשהתעוֹרר בבוקר בשעה מאוחרה, פקח את עיניו והבחין שהנהו נמצא עתה בביתו, במעון מנוחתו – חש כי טובה רוחו עליו והיה כאילו עברה צהלת סתר בכל הויתו… מבטו סב בחדר פה ושם וינח במרפסת, אשר למול פתח חדר המיטות, השטופה זוהר הבוקר. על הרצפה, על מרבד קטן, ישבה אשה רחבת גו, ישיבת רביצה: רגלה האחת מקופלת תחתיה והשניה מתוחה – והיא לשה וטופחת בידה בשיעור בצק במשארת קטנה. הוא היה כמתבונן ומביט: האם זאת – היא פרחה עצמה?
וכשהרימה זו את ראשה, לרגל עבודתה, נראו לעיניו פנים רחבים, חיורים, אפלי מראה – כפנים בלויים מזוקן… ויעכר ליבו בקרבו באותה שעה…
רגע היה כתמה למראה עיניו. אך בהאריכו את מבטו בה ידע כי אין לו להתפלא… גם רע היה הדבר כי התפלא לזאת… האם לא ראו עיניו כעין זה מאז כמה חדשים? האם לא זה הדבר אשר העכיר את רוחו בקרבו והוא לא ידע את נפשו ויהיה כנבוך וכמוכה שממון?… הן ראה ראה את זה הזוקן בשבט עברתו, הכובש אותה בלאט ובסתר יום יום. בנפול מבּנין גופה יום יום אבן אבן, קמעה קמעה – לא הרגיש נכונה למראה עיניו, אך עתה – אחרי מעבר מרחק של חדשים מזמן נסיעתו, מבחינות עיניו ורואות מה רב הפרץ ב“חורבה” זו!…
– אבל מדוע – שמע אברהים שפתיו דובבות – מדוע ירדה לפתע זקנה זו עליה?
הוא התאמץ לעצום עיניו ולראותה כבעת הכירוֹ אותה בראשונה – וידע בנפשו כי לא כזאת היתה; הן אמנם אהבה לא ידע אליה כל עיקר – אך כזאת לא היתה.
– אכן זוהי ערמתה ותחבולתה – הירהר בקרבו – היא ידעה בעוד היותה “שמה”, ממקום שבאה, שעוד מעט ויחלוף טעמה – לכן מיהרה לברוח משם וללכוד לה בעל טרם תבּוֹל כליל – וילכד הוא… הוא אברהים חמר נלכד…
זאת רעתה…
ועתה רואה הוא את תבוסתה־תבוסתו שלמה: זו אשתו הזקנה אשר לקחתו אליה לבעל…
באותה שעה היה כהולך וגומל בקרב אברהים עלבון מר ומדאיב; דומה הוא עתה בעיני עצמו לילד שרימוהו הגדולים ויכבשו את לבו בהבטחת ברק כוזב; איכה נתן שתלעג לו אשה זקנה זו ותגזול ממנו את חייו? מה לו ולאשה הזרה הזאת? ואיכה יקומו חייו בערירות זו בלי זכר בנים וכל פרי בטן? היתכן שיקבר את עצמו בידיו ללא טעם בעצם ימיו?… הרי אפסה התקוה לראות יוצאי ירכו עם זוגתו זו – קרקע נפסדה היא… אין תקוה, עברו כשנתיִם כבר – בהחלט אבדה התקוה, אותה התקוה שבעטיה נכשל ונפל – –
הוא ביקש לנחם את עצמו: הרי בידו להינתק ממנה… כיום יוכל לעשות זאת, הוא לא יחכה ל“שלוש השנים” – לא. במהרה, במהרה יבוא הסוף…
ובהעלותו על לבו את דבר ה“קץ” – כאילו נשתפכה לפתע בקרבו אדמומית־כלימה: איך? הישוב עתה ללבוש אותו סינר מפוּחם שם – באפלת בית החרושת? היוכל שׂאת לעגם וארסם של רעיו על “שולטן אברהים”, עת יתפּשט חלוקי־המשי, שהלבישתהו זו “המלכה” הזקנה – המכשפה?
איכה? איכה יהיה הדבר? – –
ויחש אברהים וידע כי “המלכה” הזאת זממה עליו מזימת־מות: היא הגישה לו את רעל המות בתוך נופת מתוקה וריחנית… היא פיתתה אותו, הפילתהו בשוּחה אשר כרתה לו ותגזול ממנו את חייו…
ותמר לו נפשו של חוג’ה אברהים בקרבו בשכבו במיטתו בעינים פקוחות, בשקעו שעה ארוכה בתוגו וברגשי איבה ונקמה…
ה
מעת אשר החל אברהים לראות את עצמו בחיי ביתו כשׂה כפוּת בצוארו בין ידים אלימות וקשות – היה נושא את עיניו מחוץ לביתו ויהי מקומו נפקד בבית לשעות ארוכות…
הוא ישב יום יום שעה ארוכה בחנות הסַפּר אשר בקצה הרחוב, אחר כך היה מבקר שעות רבות בבתי־הקרנות הרחוקים אשר בעיר…
בבית ישבה אז גם רחלו (היא באה על פי בקשתה של סית פרחה ללווֹתה בבדידוּתה).
באחת הלילות קרה כי אברהים לן מחוץ לביתו; ואז גם נודע לסית פרחה, כי מבקר הוא בבתי “מרננות”, וביחוד יבלה את שעותיו אצל סלחה, “מרננת” ידועה ב“רחוב”.
למחרת אותו לילה שם אברהים אל ביתו כשעה לפני חצות היום. הוא עלה במדרגות ביתו והיה שר בקול נמוך מנגינה קלה בין שפתיו…
כשנכנס החדרה ביקש להגיד “סלמה” (שלום), אך משום מה נעצרה מלתו בפיו – וישתוק… פשט את מעילו ויבקש מרחלו “נרגילה” – וישב בספּה.
סית פרחה ישבה על הספּה ממולו וקיפּלה לבנים. היא בקשה להמשיך את עבודתה, אך ידיה רעדו וכשלו, ויהי כאילו סר כוחן מהן.
הוא הביט בפניה מבט חולף, וכאשר נפגש מבטו במבטה – שמע קולה רועד מבכי והמלים יצאו מפיה עמומות ומקוטעות, ומיד אחרי זה מחתה את דמעותיה ואמרה:
– אברהים, זאת אתה עושה לי?… איך… לא באת אמש הביתה?
– היינו מבלים את הזמן… – ענה הוא כבתמימות גלויה ומקניטה.
– ודאי, זאת אני יודעת, אבל – איפה?… – אמרה בקוֹל שקט ובהכנעה.
– איפה? מה זה נוגע לך? – ענה ברוגז כמקוצר רוח.
– היית אצל סלחה. אליה אתה הולך – יודעת אני…
– ואם הייתי שם – “חור” (בן־חורין) אני. אל אשר ארצה אלך.
– לך למקום שתרצה – למה לא? האם עצרתיך פעם? אך לא אל מקומת כאלה…
– אֶל אשר אֶרצה אלך! אין מושלים עלי!
– אברהים, שמעני, אני מדברת באזניך כדרך בני־אדם – היפה לגבר נשוי, בעל אשה, בעל בית ו“בן־כבוד” – כי יסור בימים ובלילות לבתים כאלה?…
– האם אַת אומרת כזאת? – שאל הוא בלעז ובעמידת עינים אחוזות צחוק־זדון.
– כן, אני אשתך אומרת לך כזאת – –
– אך אני שואלך: האם לך נאה לשאול כזאת?…
– כן! האינני אשתך?
– חמסי ואוי לי על אשתי – ניגן בקולו כמקונן בצער – “אשתך” אומרת לי –, “אשתך” – חזר וביטא מלה זו בלעג.
– למה תלעג לי ככה? האם לא תבין לדברי? והאינך חושש לכבודך ואינך ירא את האלהים?…
– הי, הי… (קול מהתלה) היא יראה את האלהים… היא… הצדיקה, “יעני” (כלומר)…
היא הביטה אל פניו ישר בדומיה ושתקה רגע ארוך, כאילו הקשיבה לקול הרהוריה אשר חלפו בהמון בקרבה – אחר ענתה בקול מתון:
– מה היה לך, אברהים? אמור נא לי… – והוסיפה פתאום בבכי ובקול תחנונים: – רק זאת אַל תעשה לי… הנני מבקשתך בכל לבי… בדרכים אלו אל תלך – כל חיי אתן לך, רק זה אל תעשה לי… אַל תלך שם… אל תלך אליה…
וקולה נסתם מבכי בדבּרה…
– למה “תקחיה” כל כך אל לבך? אַת… אַת אינך צריכה להיעצב ביותר מזאת…
ובפיו ובפניו בלט לעג אכזרי, המוני.
– חבל, חבל עלי כי הגעתי לכך… כי הכרתי אותך… אויה לי… כי לקחתיך מאחרי “התלה” (שם רחוב – משכן דלת העדה)…
– מה? אני? נכבד אני ממך! עני הייתי – אך גבר! וכבודי אתי, אך אַת – מי יודע מבּין איזו טמאים באת אלי! האֵל הוא היודע – מה היית “שם” – האנכי הנקלה? היכּלמי ודוֹמי!
רחלו נכנסה עם ה“נרגילה” ותאמר להשתיקו בדבריה:
– מה הדברים האלה? מה ה“רזלה” (השפלות)? “חזיתי” (לדאבוני) – איך תדבר ככה אתה?… האין בּוּשה? “חזיתה” (לדאבונה) – היא לא שמעה כזאת מימיה…
– החרישי גם אַת ממקומך – האני אתבייש? תתבייש היא – תזכור מי היא!…
– הניחי לו, רחלו, הניחי; האם לא אמרתי לך מעת הכרתיו איזו סחורה הוא?
– “סחורה”? – טובה ונקיה ממך אלף מונים – נשכחה! קטני נכבדה מכולך – אַת הזקנה והבלה, הזקנה והמכשפה!
קולו היה כפורץ בזעם ויז קצף מפיו –
פני סית פרחה היו חיורים ואחוזי עוית בכי; גערותיו הרעידו את חלל החדר והדהימו את שתי הנשים. היא קמה נבוכה וכושלת, שלחה ידה ונתמכה ברחלו ובפיה נשתברו דבריה:
– מחר… מחר הקץ… אלך אל ה“חכם” ויהיה הקץ…
אז הוסיפה גם רחלו כתומכת בכל הסכמתה לדבריה:
– ודאי. האין דין בעולם? יתן גט – וילך למקום שבא…
– אלך? חה… חה… חה… – בראשונה אשתה את דמה! האני אתן שתתעלל בי כאשר יתעללו בכלב? הו… הו… רחוק, רחוק הדבר…
סית פרחה ורחלו יצאו את החדר ותרדנה לחצר.
ו
השכנים הנוצרים, אשר גרו מול “בית המלכה” ואשר ידעו את הבית הנאה והמצוחצח בצבעיו כבית שופע רוב טובה ועושר – שמעו עתה תכופות קולות צוחה, יללת תמרורים, קולות ענוֹת עולים ויוצאים מ“בית המלכה” – וידעו ויבינו כי פקדה רוח רעה את הבית הזה ואת הדרים בו.
ואחרי זה – יש גם ראו לפעמים את בעל־הבית, חוג’ה אברהים, עת בא בשעה מאוחרת בלילה והוא כושל במהלכו, נוטה ימינה ושמאלה לאורך הרחוב – –
בימים ההם נגלה פעם, ברוב שאון ויללה אשר פרצו מ“בית המלכה”, כי הבעל ניסה לתת רעל במאכלה של רעיתו. אז נגדשה סאת הסבל והעינויים בבית המלכה; והיא גמרה אומר לקבל גט מבעלה – וילך לו.
אכן לא במהרה נאות חוַג’ה אברהים לילך. את אשר זמם “לשתות דמה” קודם שילך – קיים בכל מכל: שלושה חדשים ארכו המערכות, הקטטות והבזיונות, עד אשר נאלצה לתת היא לו “דמי כתובה” – שלש מאות לירות זהב.
כשבאה מבית ה“חכם” וגטה בידה בלוית רחלו וקרובות אחדוֹת, נכנסו הביתה וסגרו את שער החצר אחריהן.
עיני ה“גרושה” היו נפוחות מבכי; הדמעות ניגרו מעיניה באין הפוגות – מיאנוּ היפּסק.
רחלו סרה אל המטבח לתקן “נרגילה” ולבשל קפה – ולבה כמו נסחט בקרבה; היא התהלכה חסרת־אונים, נבוכה וכושלת פה ושם: בעיניה היה היום מראה החצר והבית כביום שנעדר והובל לקברות מי שהוא מן הבית… והיא מבשלת קפה ל“אבלים” הנשארים… רוח קדרות זו של דמי־אבל ותוגת אוננים אפפה אותה מן הרגע שדרכוּ רגליה על סף החצר. פלא… והן אותו אדם ששלחו מן הבית – הלא בתפילה חיכו לרגע אשר תימלטנה מבין ידיו… מה זה היה לנפשה? ו“היא” – היושבת עתה בפנים, בפינת החדר, ומתיפּחת בבכיה – מה לה עד ככה? גם “היא” ודאי חשה ביתמוּת ובערירות, שירדו אל החצר לעת כזו…
וכשנכנסה וקרבה גם היא אל היושבות וראתה את בעלת־הבית, המסתירה את פניה במטפחת הספוגה דמעה, ביקשה להפליט דברי נחמה ואמרה תחנונים:
– די, חביבתי, הפסיקי את הדמעה, – למה נבכה? נודה לו, ישתבח, כי גמרנו בחיים את “הקשר השחור”. האם לא חיכינו לשעה זו? מדוע תמשיכי עליך את העצב?
וישמע קולה של סית פרחה עצור מבכי:
– אני… על מזלי…על מזלי אני בוכה… לא “עליו”. כי יצא השטן הזה מבין עיני – ודאי הצלה היא. אבל… מה לי עתה? מה אתחיל עתה? מה תהיה אחריתי? מה אעשה בחיי אלה? למה הם לי? מה יהיה מבית זה ומכל אשר לי? למה לי חיים – למה?
דמעותיה צפו ועלו ועצרו בקולה.
– למה תחשבי כזאת, חביבתי, – ענתה אחת היושבות – הכל יהיה לטובה, ברצון האל, הוא הגוזר והמסדר – מי יודע דרכיו? דוֹמי והשעני עליו. הוא יראך את הדרך הטובה –
– אין מוֹצא… אני יודעת – ענתה סית פרחה כמקוֹצר רוח – אָין. אני רואה עתה אשר יבוא עלי: ביום אחד אמות גלמודה ועזובה; ורכושי ו“כל זה” – מי יודע מי ישׂבע ממנו? גם אין בלבי לעשות דבר: אף לא צדקה, אף לא טובה עם איש… לא אעשה. המעט עשיתי? – מן השמים אמרו עלי: הכל רע, הכל מר, ואני למה אעשה טובה? למי אדאג ולמה אדאג? אחרי מותי יהיה הכל, הכל הפקר ועזובה – כאשר היו כל חיי, כל חיי…
וקול גניחה מחרידה פרצה מגרונה, ותפול על פניה מתיפּחת בבכיה – – –
על רובע היהודים נחה שלוַת השינה והבטלה של שבת אחר הצהריים. דוּמיה ונמנום מבית ומחוץ. ברחובות, במבואות ובסימטאות הצרים והעקלקלים נודף ועולה באין מפריע ריח הצחנה המיוחד, הזולף בחשאי מאבן־קיר מזוהמה, מבּאשת שלולית מסותרה, מאַמת מים עכורים אשר לצידי דרכים ומשכבה דקה של זבל ואשפה, שאינה נגרפת עולמית – ריח רחוב היהודים ביום השבת.
בין האשנבים העתיקים והכבדים אשר לחלונות האטוּמים של ה“בנינים” הגבוהים באחד הרחובות – אלה החלונות הבולטים ויוצאים על גבי הרחוב הצר משני צדיו ושואפים להתקרב ולהידבק, להיות כולם כאחד לרשות אחת או להיסמך ולהישען אחד בחברו מחשש מפולת – עברו ונשתברו בשעת דומיה ונמנום זו הדים וקולות חצוצרה, תוֹף ונבל, הדים עזים וצוהלים. וההדים הלכו וגברו.
מהיכן הם? –
ואמנם לא בזה הפלא על כי נשמע קול “מוּזיקה” ביום השבת ברחוב היהודים: מנהג המקום הוא להזמין מנגנים מוסלמים לשמח לב יהודים בשעת מצות “ברית מילה”. ומחזה נפרץ הוא לראות בימי שבת המון חוגג עובר בסך בלוית תזמורת. כשהוא מוביל את הרך הנולד לבית־הכנסת, ולפני ההולכים מתאבקים אז גם “בּבּה־חסנים”1 יהודים בהנפת “סיף ותריס” כמנהג ערביים.
אולם הפּליאה היתה משום שגלוי וידוע היה לכל שכני הרחוב, כי ילד לא נולד באותו שבוע וגם חתונה לא היתה – כי הן כל איש ואשה מקטן ועד גדול יודע וצופה וחוקר בכל אשר בבית השכן אשר בחצר, בסימטה ובכל ה“רחוב”2.
בעד האשנבים והחלונות נראו ראשי גברים ונשים השואלים לפשר הדבר:
– אצל מי?
– מהיכן קול המוזיקה?
– מה “הענין”?
ואחרי דרישה וחקירה קצרה נשמע הקול: – סלחה נסטיה נותנת “ספר”. – נודע הדבר, הסקרנות שככה והשואלים הכניסו את ראשיהם מן החלונות פנימה במנוחה…
ואחרי רגע קט נראו רבים (כרגיל במקרה של שמחה באחד הבתים), גברים, נשים וטף, כשהם מטפסים מגג אל גג, מחצר לחצר, לחזוֹת ולהתבונן מלמעלה למקום השמחה.
…רבים רבים הגיעו ובאו סמוּך לגג חצרה של סלחה נסטיה ה“מרננת”.
והחצר מרווּחה ויפה היא, כרוֹב חצרות ה“מרננות”. הרצפה, רצפת שיש בהיר וזך, נקיה ומבריקה. עצי לימון ותפוחי־זהב אחדים יתנשאו ברוב הדר פה ושם, כמבליטים לקשט בירק צמרתם המבהיקה והרעננה את חלל החצר החפשיה… גם בריכת־המים העגולה, הנמצאת בכל חצר, תיראה פּה כעין פקוחה וגלויה לעין השמש… וקילוח המים יזל אל תוך הבריכה בשקשוק נוח ושקט – קול משדל מגבב אמרים על אמרים לבלי קץ ולבלי פשר, כציר נאמן הנתון תמיד לתפקידו: לנסוך שכרון־רשלנות ונמנום, טעם מנעמי־בטלה והעדר־דאגה על החצר ועל הדרים בה…
ובשעה קצרה היתה החצר מלאה אנשים ונשים וטף יושבים ועומדים בקרבת הליוואן3, ומלמעלה, על הגג מולו, עמדו על יד המעקה צפופים ודחוקים הרואים הרבים. והקהל מגוּון – רבים אשר על הגג מאשר הקרואים בחצר למטה.
בליוואן בתווך נראים שני ספרי־תורה מונחים על שולחן לא גדול. האחד – תיקוֹ תיק־עץ מצופה כולו כסף טהור והשני מצופה כסף מוזהב נוצץ ומבריק – הוא ספר־התורה שסלחה נסטיה מקדישה לבית־הכנסת. הספר הראשון בן־לויה הוא שהובא, כמנהג, מבית־הכנסת ללווֹת את החדש בדרכו למקומו.
על הספות המתוקנות סביב הליוואן לשלושת כתליו יושבים הקרואים: אחדים מידועי העדה, שנים־שלושה “חכמים” בקירבתם, גם מוסלמים אחדים יושבים דוֹממים וסקרנים בין המסובים.
והספרים המוצגים לראוה עומדים עמידה זקופה, בודדת, אבלה. עגומה מראיתם וקפואה. נדמה: אילו ניתן להם פּה, כי עתה נשמעה מקרבם בת־קול מחרידה, תמהה:
– אֵיכה?… אֵיכה?…
עובר־אורח, סוחר “אשכנזי” מירושלים, העומד בין המשקיפים מעל הגג למטה, פונה לעומדים על ידו בלשון תמיהה בערבית:
– באמת?… נכון?… היא? היא בעצמה? בעלת זה הבית? נותנת ספר־תורה?
ואשה דמשקאית, בת דלת ההמון, הנושאת עוללה על זרוֹעה האחת ובשניה מחזיקה ילדתה הקטנה, נחפזת לענות לפני השואל ולפני הניצבים בני המקום, כאילו אך אותה שאלו ואך היא יודעת הכל לאשוּרוֹ:
– החצר – שלה היא… ודאי… חצר – אין בה מום… ארמון־מלכים… – קנתהו לפני עשר שנים. אני זוכרת – עלה לה בארבע מאות לירה זהב!… עתה שוה כפלי־כפלים… אין ספק… יש לה… יש לה רב. אל תדאגו… ואני זוכרת אותה בעודה בחוּרה – לא היתה כלום… רק יפה מעט היתה… זוכרת אני לנכון…
– אבל היא עצמה הנותנת את ספר־התורה? – שאל שוב הסוחר בהדגשה ובתמיהה.
בחור, מבני המקום, עונה לסוחר בעברית דברי נחת והסבר:
– כן…אדון. היא המרננת, הנותנת. היא עושה עתה מצוה (כאן מצטחק הבחור דרך ההיתול). היא, אומרים, נוסעת מפה. חפצה לנסוע לבגדד. את כל הכלים שלה מכרה. כך סיפּרוּ. וגם את החצר מכרה… ובשביל הנדר שנדרה, כי תהיה לה הצלחה בדרכה, נדבה ספר. בשבוע זה תסע – כך מספּרים…
– ולמה תסע לבגדד? היש לה משפחה שם?
– לא. – עונה הבחור לשאלתו של הסוחר ומצטחק בבת־צחוק קלה – לא. כך. משפחה אין לה.
– ולמה דוקא לבגדד?
– ככה… נוסעת… – מצטחק שנית הבחור – שם מקום טוב יותר בשבילה… אי… רוצה לאמור, גם שם תהיה מרננת… כך אומרים.
בחצר למטה גבר השאון והרעש. לפני הליוואן ישבו ועמדו צפופים גדולים וקטנים, גברים ונשים. שמעו בהנאה את קולות הזמר השואנים בעוז. לפניהם ולפני ספרי־התורה רקדו ועשו להטיהם המפליאים שני ה“בּבּה־חסנים” במחול “הסיף והתריס”. בזריזות ובקלוּת ריחפו החרבות על ראשי הרוקדים והסתובבו בידם, נתהפכו ימינה ושמאלה, מעלה ומטה ודמוּ בהתהפכן לגלגלים מבריקים, המתגלגלים בחפזון על ציריהם. בצעדים גדולים, בהכרת ערכם, ערך שולפי חרב, – ולוּ גם דרך משחק – צעדו המרקדים הלוך וסוב, הלוך והקף את ארבע אַמוֹת מעגל המערכה… ובנוח הזוג האחד מן הרוקדים, קם זוג שני כמתחרה בראשון. נראה כי המרקדים עושים את מלאכתם פה מתוך רצון, בלי סירוב ובלי הפסק, כמנהג “בני־בית” ומקורבים בשמחת המשפחה…
– ואלה הרוקדים, מוסלמים המה? – שואל שוב הסוחר שאלת זר.
– יהודים, יהודים הם. יודעים כמו ה“גויים” ממש, ועוד יותר מן הגויים. יש מהם יודעים יותר – עונה תהילות יהודי מקומי כבן חמישים.
הסוחר מנדנד ומעוות פניו מתוך פליאה – והנה היא, בעלת השמחה, אשר לא נראתה במשך השעה הקלה, יוצאה מן החדר הסמוך לליוואן.
– הנה… הנה סלחה… זאת היא – אמרו בבת־אחת אחדים מן העומדים על הגג.
אשה כבת ארבעים, מלאת־גו, לבושה שחורים, שמלה רשמית, הולמת והדוקה באופן נאה לגופה, כשמלת כבוד ליום חג מפואר… פניה וצוארה, החשוף בעיגול רחב, נראים צחורים ומבהיקים ביותר מחמת השמלה השחורה “הרשמית”, שׂערותיה, גם הן שחורות כשמלה, מעשה־מקשה, מקושטות במסרק משובץ פנינים נוצצות.
היא עברה בין הקרואים העומדים. חפשיה וקלה בתנועותיה, מסבירה פנים פה ושם, מחליפה שיחה ומכבדת את האורחים בישיבה ראויה ונכונה לפי כבודם.
– הביטו נא, “ולי עליה” (אוי לה)… כמה הולמת ומתאימה לה שמלה זו – אומרות הנשים העומדות על הגג אחת לרעותה – הביטו… אף פעם אין אלו לובשות שחורים…
– “חזיתה” (לדאבונה) – אומרת אחרת – דומה, רוצה היא להיראות פעם אחת ככלה… בשמלה שחורה…
– כן, נכון, בחיי – עונה בחורה שחרחורת – נראית היא ככלה… אלא שעליה, “חזיתה”, גם לקבל את האורחים, גם להיות כלה וגם “כוסכואיגרה” (מחותנת)…
היא ישבה למעלה בליוואן בין הנשים ושוחחה עם היושבות בצדה.
הסוחר הירושלמי מילמל כמתוך בוז בין העומדים על ידו: ימח שמה… הרי לכם חג… שמחה… נו… נו… חתונה עושה לה… באמת, חושב אני – זה חלום… כמו חלום… פרוצה… ספר־תורה… גויים בשמחת תורה… ואנשים באים אצלה… “חכמים”… ולא כלום. מקבלים ממנה ספר־תורה… שגעון! מצח־אשה… הלא כתוב, בזה “ספר־תורה” כתוב: לא תביא אתנן… יהודים – פוי!
עלמה כבת עשרים, דמשקאית, פונה בעברית אל הירושלמי ומביעה הסכמתה מכל לבה: – באמת… שפלות… זה נורא! איך מקבלים ממנה לבית־הכנסת? לוּ הייתי יכולה לא הייתי נותנת לקבל ממנה… ריבונו־של־עולם! – –
…ובעלת השמחה ישבה במקומה ונראתה צוהלת ועליזה. אותות שמחה גלויה בפניה. מביטה היא למולה אל “הקהל” הצפוף בחצי מעגל על יד הרוקדים בחצר, המשתוללים בלהטי משחק החרבות, ולרגעים תעיף עיניה אל הקרואים הרבים מעל לגגות – ובת־הצחוק אשר בשפתותיה לא תיפּסק…
אשה נושאת טבלה של “כּיבּוּד”, מתיקה וסוכריות, עוברת ומחלקת לנמצאים, לגדולים ולקטנים. בעלת השמחה קמה לרגעים ומחלקת גם היא בידה כראוי. המנגנים נחו מעבודתם, הפייטנים, שישבו במסיבה, שרים בקול רם מזמורי תהילים במנגינה מקובלה לשמחת תורה.
עתה ישבה בעלת־הבית בפינת הליוואן מרוחקה קצת מן המסוּבּוֹת. היא שותקת כשקועה בקרב עצמה וכמקשיבה בכוָנה אל שירת הפייטנים, שירת דת, פיוטי קודש… רגעי מספר יושבת היא שקטה, דוממה… בת־הצחוק הקלה עודנה מרחפת בין שפתותיה… מבטה, הנראה כטרוד, נפסק ונמשך לרגע קל אל הקהל השואן והרועש, ותהי בת־צחוקה הקלה והממושכה כאות גלוי להיותה מרוצה לחלוטין מן המראה אשר לעיניה, מענין היום בחצרה זו, אשר לא ראתה מעולם קהל אנשים גדול – – – ונעימה היא ורבת עונג למאד זו השמחה הפומבית שנפלה בחצרה היום… ככה לא חשה עצמה מעוֹדה… נוח לה וטוב לה זה הקהל החוגג, הקהל המשתתף בשמחתה בגלוי… בגלוי… שׂבעת־רצון היא לגמרי מעצמה, מנדבתה; הרי פעם אחת חג… גם לה חג… יום גדול של פרהסיה… יום כלולות… היום אשר אבד לה… אשר לא זכתה בו… יום חדש… חדש… והנה היא צוחקת צחוק סיפּוּק… צחוק כלה, צחוק נחמה… צחוק מפויסה.– –
ושמש בית־הכנסת עובר בין הקהל וזולף עליו מתוך בקבוק נאה טפּין טפּין של מי ריח נעים, מי שושנים ופרחים…
אז תקום ותביא מן החדר הסמוך גם היא בקבוק לא גדול של בּוֹשׂם יקר, תזלף ותזרוק בשפע רב ובפנים צוהלים ונדיבים על כל הנמצאים למגדול ועד קטן – ותהי אז בעיני הרואים כנערה עוּלת ימים, אשר תשתובב לפני האורחים מתוך גיל נעורים. – –
הגיעה שעת בין־ערבים – שעת הובלת ספר־התורה לבית־הכנסת.
הקהל קם. היא נכנסה לחדר ויצאה נחפזה וזריזה עטופת צעיף על ראשה: בחוץ תהינה עינים רבות צופות ונמשכות אליה מן החצרות ומן הגגות. רגילה היא אמנם בכך, אולם היום תימשכנה העינים לא אל סלחה נסטיה המרננת, כי אם אל האשה הנותנת ספר, אל בעלת המצוה.
השמש נטתה לערוב. כל הקהל הלך. איש לא נשאר בבית ובן רגע והחצר היתה גלמודה בודדה, כאבלה וחשוכה – –
…ועם תחילת הלילה נשמעו דפיקות, דפיקות חזקות וממושכות על דלת החצר, ואחר נישאו באויר קולות מפעמי קבקבי־עץ, הדופקים ברדתם ממעלות העליות והולכים והולמים בחצר הריקה כרינת הדי ליל מנצחים ומריעים מפינות חשכות. – –
צרחה הדלת ונפתחה וקולות צחוק, מהתלה וצהלה נזרקו כמאז באפלה, חדרו ומילאו את החצר וחזרו ויכבשוּה…
מראד אפנדי חלפון – זכות חשובה ומיוחדת נתונה לו להנות עצמו מנשיקות פיהו אשר הוא מנשק לבנות־החמד הנאות שב“רחוב”, מן המקורבות ושאינן מקורבות.
וכך דרכו לעתים: בפגשו בימי שבת, או בימי חג, בסימטה שעל יד ביתו, או באחת החצרות של אנשי המשפחה, בקבוצה מן הנערות הנכבדות והטובות ביותר, המתהלכות פה ושם, יעמוד, יתן צו, בבת־צחוק על שפתיו ובנעימות, ויאמר:
– בשוּרה! עמודנה, בנות, בשוּרה, אין מנוס! – והוא מתקרב ו“לוקח לו נשיקה” מן הפנים הצחים והזכים, כשהנערות המסרבות סירוּב קל בצהלת צחוק של מבוישות, כדוחות ואינן רוצות – – ואולם אחת אחת כסדרן תתן חלקה בבחינת מס־מלכות…
וכאשר קרה פעם כי נזדמנה בביתו, בחברת אנשים שלא מבני המקום, היפה והטובה שבבנות, זו המכוּנה ב“רחוב” “ורד־הבנות” (והיא נארסה לחתנה האשכנזי, ותרחק לרוב מחברות נעוריה) – ניגש אליה מראד אפנדי, בקוּמה ללכת, לקחת כדרכו את המגיע לו – והשיבה הבחורה את פניו בקול לחש, בינה לבינו, בבקשה סליחה:
– יסלח לה אך הפעם… אך הפעם… ידחה לפעם אחרת… יסלח לה עתה פעם… בפעם אחרת… באמת… – ובפני הנערה נסתמנו בקשת תחינה והבטחה מוחלטת. רק באופן זה נעתר מראד אפנדי לבקשתה, כי אמנם הבין שקשה לנערה למלא את רצונו לעיני זרים…
מראד אפנדי איננו צעיר לימים, גם לא מבני סובין של העדה הוא. הוא כבן חמישים וחמש ומעלה ושׂיבה ניכרת נזרקה מכבר בשׂערותיו. נשׂוא פנים הוא ונחשב לאחד הסוחרים ההגונים והאנשים הטובים.
… מה איפוא פשר זכותו זו המופלאה?
אליבא דאמת זכותו היא – חשקוֹ, יכלתוֹ; יכלתו זו עצמה להישאר בחור עד ימי זקנה או לאצול הדר הזקנה על מעשי בחרוּת…
ואולם יכולת זו נשענת גם על יסוד איתן: מראד אפנדי חשׂוּך בנים הוא. וכאן המפתח לזכותו…
… מעין חנינה ורחמים, הכרת טובה וחסד, נודעים לו למראד אפנדי מאת כל בני המשפחה. גברים ונשים, בחורים ובחורות, על טוּב אָפיוֹ ולבו – על אשר לא הפר ברית אהבתו עם בעיתו בַּהִיָה ולא לקח עליה אשה שניה. ואי לזאת יודו הכל, הקרובים, כי בעל רוח יתירה הוא. על בנים ויתר ולא עשה כאשר יעשו אחרים במקרה כזה, אשר יקחו להם אשה שניה, או יתנו גט לאשה.
מראד אפנדי שׂריד הוא מהמשפחות המיוחסות העתיקות ביותר, שהיו ידועות גם בעושר גם בתורה בקרב העדה. מקומו נמנה בין “פני העדה”, שנוהגים בהם מנהג כבוד, ושמו ושם משפחתו נישאים בפי חבריו בהכרת יחשׂ. ואולם בעיניו הוא, בעיני עצמו, יראה שמו כדל וקל: הן זכה לא זכה להיקרא על שם יוצא חלציו, הבן הגדול, ככל חבריו באֵי שער עירו: אבּוּ ג’מיל, אבּוּ צאלח, אבּוּ יוסף… ובשבתו בין חבריו בשל עניני ציבור או בישיבת חברוּתא, ויזכרו לעת מצוא שמות חבריו על שם בניהם, הבחורים הגדולים, יחוש אז מראד עד עומק נפשו בחולשת שמו, שמו היבש… הם, חבריו, גורסים אמנם בהדגשת כבוד: מראד אפנדי, אך הוא כאילו ישנן לעצמו: מראד חלפון… עץ יבש… מחוּסר פרי חיים…
ולזאת יש אשר יקרה, כי בשבתו בסוד מרעים תכהה הבעת פניו לרגעים ארוכים ומבטו יועם ויקפא ויהי כפורש מן החברה… אז יאמרו עליו חבריו: “נעוֹרוּ עצביו… עצבני הוא”… ואולם מחוץ למקרים בלתי שכיחים כאלה – איש עליז וטוֹב־לב הוא מראד אפנדי מטבעוֹ.
עוד בימי חרפו, בשנים הראשונות לנישואיו, ניכר מראד חלפון ביחסו הטוב לרעיתו, שלא כדרך העולם: בנוהג שבמקום, כי יוָדע על מקרה “איחור” של אשה צעירה, שנלקחה לבחור באחד הבתים, והיא לא זכתה לשאת פרי בטן אחרי שנה לנישואיה או שנתים למכביר, תחל אז פרשה ארוכה של חיפושים ב“תיקונים”, בסגולות, בקמיעות. דאגה תמלא אז את לב הנשים, ביחוד אלה אשר מקרב המשפחה. והאשה החדשה, יגון יכרסם נפשה: הרי קרה בה כעין מיקח טעות… סחורה שטעו בה קוניה… הריהי מכזיבה תקות דורשיה… ושאלת־סתר תקנן בחשאי בקרבה: למה זה אנכי?… – ואז נתונה האשה הצעירה מדי פעם בפעם לבדיקות, ללחשים, ו“מנג’מים” (קוסמים) – והלואי שיהא זה להועיל…
אך מראד לא נתן מעודו כי יציקו לבהיה בדבר מן הדברים: “מה החפזון? מה הרעש? האם כבר זקנוּ? – טען בשנים הראשונות – מה הדאגה?” ובכל מקרה שנודע לו, מנע הוא את נשי המשפחה מחפּשׂ ומחקוֹר. לא רצה בכך.
ואשתו בּהיה גם היא בת משפחה אצילה ונכבדה למאד. גורל חייה ודאגת לבה חרתו במרוצת השנים את אותותיהם עליה ותהי מכבר ידועת מחלה וחולשה. עתה נשמרו אך שרידים מרשמי יפיה מימי הבחרות, כשברים יקרי־ערך מכלי פז מפואר.
עם מראד לא ראתה אף יום רע אחד. אדרבא, דאוֹג דאג תמיד להקל את נטל משאה. מדי היותם במסיבת רעים פנה אליה לעת מצוא דוקא בשיחה גלויה לאוזן אחרים בדיבורו המליצי, הרך והטוב כדרכו:
“הן הבנים ישמחו לב הורים, ואַת – עיניך המאירות ישמחו את לבי חליפות לבקרים, ודבר פיך טוב לי מבנים”.
כזה וכזה היה דברו, בתנחומות ובחיבה, לרעיתו, לפנים, בימי הבחרות, טרם תאבד התקוה כליל וטרם תיקבר ביד הזמן לחלוטין… אך עתה לא יזכור מראד אפנדי ולא יעלה על שפתיו גם שמץ מגורל חייו זה.
ואשתו ידעה אל נכון מאז, מימות הבחרות, מה גדול הקרבן שיקריב מראד על מזבח אהבתו והיא הוקירה יותר מכל אנשי הבית את פעלו הרב. וימי גמול מראד מאת רעיתו ומאת נשי הבית ביחוד (אמו, שתי אחיותיו ועוד) שפע אהבה, התמסרות שלמה, דאגה ערה וחיבה גלויה, כאשר ימצאו לפניהם תמיד ילדים יחידים ויקרים. ואמנם גם יחיד הוא מראד לביתו (בנים נולדו לאחי אביו, אך הוא הגבר היחידי בבית אביו). ידי הנשים עסקו תמיד באמונה להרבות סביבו נחת וטובה. ותהי מאז מנת חלקו מידיהן רוך, פינוק ואהבת חנינה…
ובהיה מצדה דאגה בימים ההם לעשות גם היא ככל אשר לאל ידה למען מראד ולמענה. ותמצא אך ענין אחד לענות בו אשר היה ניתן לה והיה גם קל ונוח: להשכין ולהשרות בביתה חום־חדוה וצהלת חיים.
היא היתה תמיד המעוררת והשתדלנית לכונן ולסדר את נשפי החשק ושעות השמחה הרבות, היא היתה הרוח החיה בקרב החברה להפיק מכל מקרה שעה אחת בנעימים.
קירות חצרו של מראד, הגדולה והריקה כיום, גם דפני הליוואן וחדר האכילה, אלה הקיימים כיום בדמי קביעות קפואה ובשעמום ערירוּת דואבה, ידעו בשעבר ימי חפץ רבים רבים, שעות חדוה למכביר, “סהרות” (נשפים) מלאות תשואות, עת נשאו ונשתפכו במרחב החצר קולות רננה מפי “מנעימות זמירות” נקובות שם, שליטות בקסמי הזמרה ומכמניה.
ופטרון החצר הצעיר, בעל מעון השמחה, היה אז החביב והאהוב לכל באי הבית, לקרואים ולקרואות של מועדי הנשפים התכופים והקבועים; הוא היה הלב הפתוח לרוָחה הנובע טוב ונדיבות, דיבות זו המנופה והמזוקקה משנות דורות, נדיבות אצולת־מסורת, העטוּפה פשטות ואצילות כאחת, אשר חותם תפארת ירושה ותו הוד־יחש יחופפוה, זו היודעת חיבה ותודה לבאים להסתופף בצלה. רוח נדיבות זו אפפה את הבית ואת הבאים בצל קורתו.
וכשרידי זכר מן הימים ההם נשארו כינוייו ותאריו של מראד, הנשמעים לפעמים רחוקות מפי יחידים מזקני הרחוב, כינוּייו ותאריו אלה – אשר היו כשמות־משנה לשמו האהוב ונקראו בפי המקורבים בהערצת יחוס, בהוקרת יתרון יקר־רוח ומעלות נפשו – מפי אשתו הגיעו אליו.
בימים ההם, במשך שנים רבות, נשא מרד שמות־לוי, כינויי־חיכה, אשר נפש הוגה במסתרים יצרתם. בשנים הראשונות נקרא הוא בפי אשתו “אמין” (נאמן) – אמין שלה נשאר וישאר נאמן לה… בתקופה אחרת נוסף לו מפיה תואר חדש, שם מן המובחר שלא נשמע כמוהו – “צאפי” (נקי, טהור). זה היה שמו ימים רבים, כי שקטה היתה בּהיה ובטוחה לגמרי, שגם בלבו לא ישכון כל פגם סתר אליה בשל גורלה… תוכו כברוֹ… היא בטוחה בו… בכל לבה בטוחה…
– “צאפי הוא… קוראת אני כל אשר בסתרי לבו… תוכו כברו… צאפי בהחלט…”
אזנו של מראד קלטה פעם ושתים את דבריה אלה של בּהיה, כאשר השמיעתם לאחת המקורבות ביותר, שישבה על ידה במסיבה – וידע אז מראד גם את פשר שמו…
ובקרב השנים נוספו עוד כינויים: “אציל”… “יחיד”… ונקבעו השמות כמתוך קלות חן והרחבת לב בראשונה בפי אשתו, בני הבית ובאיו, ואחר עברו ויצאו גם מחוץ לכתלי החצר ונודעו בפי החנוני אשר ברחוב, בפי הקצב ודומיהם. והרגש הרגישו אלה ואחרים בלא יודעים, כי נחת־רוח יתירה ימסכו בלבה של בּהיה מדי כנוֹתם את בעל־הבית בכינויי הכבוד; ובבואם לשחר פניו, לבקשו בענין עסק וממכר – שאלוּ בפשטות ובקול רם בשער החצר:
– צאפי אפנדי פה?
– הבא אצילנו?…
– מתי “יכבד” (יבוא) אדוננו אמין בבית?
ונשמע הקול ונישא השם במרחבי חלל החצר ויהי –– לדבר…
כאלה היו הימים ההם, ימי חפץ וענין, אשר ביקשה וכיונה בּהיה למלא ולשטוף בצהלת רוחם את הלב הנכסף מן הנעדר והנעלם…
וידעה בּהיה מאז לגמוֹל לבחירה גם במיטב רגשותיה: היא לא נשאה, אף למדה עצמה בקרב השנים לבלי שאת, את עיניה בקנאת־נשים על מראד בשיחו ובשיגו עם בנות החברה. בלא אומר ובלא הדגשה היתה כמראה ברור בכל עת מצוא, כי אין בקרבה שמץ דופי על כגון זה. ספוּרים היו המקרים שהקדירו לפעמים בשנים הראשונות את פניה בצל ענן כהה בשל יחסי מראד הקרובים למדי בפה וביד לרעוֹתיה ולבנות גילה, אך נתוֹן לא נתנה לשעות קשות אלו לעכר את זוֹך ביתה. בסתר ובחשאי חינכה את רגשות לבה להיותם מוצקים וגם פשוטים וטבעיים…
היא ידעה אל נכון את מידת גודל לבו, את אשר ויתר בחירה על כל היקר ביותר לגבר עלי אדמות בשבילה – ותכוֹף ראשה, כברצון, מול אלה הגלים הקטנים אשר באו ונדחקו על ראשה בפטפוט טרדני… שקוֹל שקלה אז בקרב נפשה את כוחו ואת כוחה ותיוָכח כי הוא – גדול ממנה…
ואם יש אשר נשבה לפעמים רוח סערה מאיזה צד, ומקרוב איים גל כבד במקצת ותאמר אז להזדקף ולהתיצב למולו לקרב – אז נכלמה מפניו… מפני המוַתּר… בשעות כאלו התרוצצו בקרבה בעינויי סתר שני קצות רגשותיה: רחמים – עליו, ואכזריות – על עצמה… ואולם אז נטתה הצדה במקצת ותתן לגל לעבור בשלום… וכרבוֹת השנים ותמצא את עצמה הרחק, מעבר לשאון הגלים, ותדע אז ותבן שאף היא היתה כמוַתּרת…
אולם כל זה היה בשכבר הימים, טרם תיקבר התקוה לזכּוֹת סוף־סוף בפרי בטן. אך במרוצת השנים הרבות כמו קפא ויתאַבּן בקרבה כל אשר הכאיב והעליב, כל אשר העיר צער ויחולל סערה ומגור. יד הזמן המשתולל זרות, הרס והפיל למשואות את כל אשר מסביב; נדמו בנות השיר בבית, פינות החצר נשארו אבלוֹת זה רבות בשנים, רוח רעה נשאה קרובים רבים ואהובים אל מעבר לים, לעולמות רחוקים, לאמריקה שבצפון ושבדרום; התרוקנו בתים, משפחות נעלמו ועברו, נתיַתם “הרחוב” – ורוח נכאה גברה ותשפוך קדרוּת ועזוּבה בקרב העדה כולה.
וימי ראשית הזקנה הנה באו גם בבית מראד. בּהיה, אשר לא חלה ולא ילדה, ידעה מכאובים וחולשה. היא נזקקה מדי שנה בשנה לבלות את החורף בסביבת מזג־אויר חם. רוב ימות השנה היא נעדרת מן הבית, והשממון והבדידות ישכנו בו תמיד. רק ימי הקיץ המעטים נושאים צל כהה, הד קלוש מימי העבר.
בימים כאלה רגיל מראד לחזור ולהשמיע, במושב “מבקרים”, את אמרתו הרגילה (שלא בפני בּהיה):
“אנחנו זקנים וזולים כעת… היה זמן ראינו את עצמנו ‘יחידים’… ‘גדולים’… ‘אצילים’… היה זמן”…
ואמנם עתה גם הוא וגם היא לבשו זקנה, פניהם כחשו וקמטו וזקוקים הם לצבע שחור להשחיר את השערות, שהחלו להלבין ולהיראות לרוב. ומהלכיה של בּהיה בבית והבעת רוחה לכל אשר מסביב כמו ילחשו בגלוי: הנה הימים אשר בהם נאמר: תם הכל… הלך החבל אחר הדלי…
גם ביחסה למראד חופף עתה כעין נסיון זקונים: כבאדישות תראה לפעמים את מראד כי יעניק לטיפה ומגע שפתים לבנות המשפחה הבחורות. וכאשר יפגש בהן מראד כיום, והן גדלו ויפוּ, גדיות שנעשו רחלות, והנן נושאות עדיי עדיים – שולח הוא ידו להן לשלום, לחיבה ולנשיקה, כממשיך את חוט החיבה שידע להן מעת היותן ילדות. הרי “רק תמול היו קטנות”, ו“הן אינן זרות לו”…
והבחורות, אשר שמעו לרוב משיחות גדולים על אודות חוט החסד והרחמים המתוח על העבר ועל ההוֹוה של מראד אפנדי, מרגישות וחשות כי אין מסרבין לו… יש דברים בגוֹ…
וכך נוהג מראד אפנדי מאז והוא הולך ומרחיב את חוג הקירבה ומספח אל תוכו גם בחורות קרובות־רחוקות.
ולעיני באי ביתו הזרים, אשר יראו את מידת תפארתו ויכלתו לזכּות מן היפה והמובחר בהנאה ובעין טובה, יגיד בבת־צחוקו הטובה לאזני רעיתו:
– היא נותנת לי רשות… היתר… שלי אינה כועסת…
(קורות־חיים בארבע תקופות)
תקופה ראשונה
“בת הדיין” נקראה בפי הבריות בימים ההם, בימי עלומיה. וכינוּיה זה כמו כלל כל טיבה ועצמוּתה של ללָה נאעם בת דמשק, והפלה אותה מכל בנות גילה. בחורה שחרחורת, דקה, גבוהה, בלא חמודות פנים וגו – זולת עיניה הטובות, השלווֹת – התהלכה תדיר כמו בשביל מיוחד לה, בודדה לרוב, עגומת פנים, ביישנית, כמבקשת לראות מעט ולהיראות – מעט מן המעט. גם בין כתלי ביתה תהלך שפי, תמעיט דברים ותרבה הרהורים כאילו קולה הצרוד, העבה כקול גבר, לא ינעם גם לאזני עצמה. בסוד חברותיה לא חשקה נפשה, פעם תבוא ושבע תימנע. גם לטיולי ערבים וימי מועד לא צירפה עצמה לחברותיה אלא לעתים רחוקות. מאחרי גבּה ליגלגו החברות וקראו לה נזירה, קדושה. ואולם אביה הדיין קרא לה עקשנית, חקרנית. ולעצמו אמר: יתמותה מאמה עשתה לה זאת. כי בת זקונים היתה ללה ומילדותה נתיתמה מאמה. שני אחיה נשאו נשים וגם אחותה הבכירה כבר נישאה לאיש וכולם עזבו את הבית. אז היתה שנים מספר אחות אביה הצעירה, הדודה סמרה, כאם טובה לה, ואולם כשנסעה זו עם בעלה הרב לבגדד, נותרה הנערה לבדה בבית אביה.
ובהפליגה בגיל הבחרות ושנה אחרי שנה עברה עליה וכבר הגיעה לעשרים ומעלה ועדיין השתמטה מהיות לאיש – היה אביה דואג ומיצר עליה. פעמים הרעיף מוסרו קל וטוב כטל בוקר לאזניה, ופעמים היה דברו אליה תקיף ועוקץ. ופעם, בשחק השעה לדיין, ובחור בן עשירים מתושבי בירוּת ביקש את יד בתו, התעקשה ועמדה תקיפה בסירובה ונעלמה מן הבית לפני סור החתן אליהם ולא שבה עד צאתו לדרכו.
אז התעצב הזקן אל לבו והיה דברו קודר ונוגע באזני בתו: אין זאת כי רוח רעה דבקה בה או מחלה תקנן בקרבה. נער היה וגם זקן ולא שמע מעודו, כי תמשוך נערה ידה מהיות לאיש. הוא התחנן לפניה: תגלה לו סוֹדה, או תגלהו לאחת הדודות, כי אין זאת כי אם דבר־סתר בכפיה.
– לא סוד ולא מחלה. אין דבר־סתר עמה. בריאה היא ככל נערה.
– ומדוע איפוא תשליך “מזל” הגון כזה מידיה? עד כה יש ואמרה, כי לבה לא נמשך לזה או לזה, ואולם בחור עשיר והדוּר כמוהו – מה טוב ממנו?
– אין רצונה להיות לאיש.
– לגמרי? לעולם?
– עד עתה כן רצונה. גמור וחתום.
– אבל מה טעמה? הן לכּל סיבה ויסוד לכל חפץ.
– מחשבת לבה היא הסיבה, היא היסוד.
– מה מחשבות לבה?
– אותן היא יודעת. דיה שהיא יודעתן.
אז ירכין ראשו לפניה והיה כמתחנן:
– תחוס נא, תרחם על שׂיבתוֹ, תגיד לו, אך הפעם תגיד, מה מחשבות לבה? הכה עמקו מחשבותיה, אשר תדמה כי אין בכוחו להשיגן? תגלה לו מה בדעתה? אל תסתיר דבר.
– אם עמוקות וגדולות מחשבותיה לא תדע, אך ברורות מחשבותיה למדי: יודעת היא מאד, כי לא ייטב לה להיות לאיש. יודעת היא מאד, כי רעה תהיה אחריתה.
– מדוע? על מה ולמה?
– כי ידעה: חסרה היא חמודות אשה. לא יופי לה ולא חן. גבר לא יחמוד אותה, לא יחפוץ בה. זאת מחשבתה, בזאת תאמין עד תכלית.
– אה, שוטה היא הבת החביבה. לכל בת־חוה מזלה. לכל אשה בן־זוג שלה. שלמה המלך, החכם מכל אדם, אמר: שקר החן והבל היופי. אשת חיל – רחוק מפנינים מכרה. והן לא תמו נבונים ויודעי דבר מקרב הארץ. ואף לא נכון משפטה על עצמה. הן לא נופל טעמה מאלפי נשים שהיו לאיש והן שׂשׂוֹת ושמחות בחלקן. הראשונה היא בעולם? וכשיבוא בן־מזלה, היה תהיה בעיניו היפה בנשים. ותראה גם תראה: זה הבחור, העשיר והיפה, אותה חמד מכל הבנות.
צחקה הבת צחוק קל, כאחד הנבונים יודעים החיים, ואמרה: ככל אשר ייף וינעם הבחור, כן עליה להסוג ממנו והלאה. התתן כי יוכר החושך יותר ליד האור?
– ואולם תדע־נא הבת החביבה, הן העיקר – המזל. אל תדחה היא את מזלה. בבוא מזלה תראה והנה הקשות והחמורות תהיינה קלות ונעימות – העיקר המזל!
– והיא – דוקא את המזל היא יראה.
– מה פשר דבריה?
– יודעת היא, כי צרה עין המזל באדם. תמיד צרה עינו באדם. כאויב וכשונא ירדפהו.
– מאין לה תורה זו? איפה קנתה חכמה רבה זו?
– לא תורה ולא חכמה עמה. הן לא גבר היא כי תקנה חכמה. גם ספר לא תדע. אך גלויה זאת לעין כל. מקטנות, מקלות ומזעירות נוכחה בזאת למדי. תמיד יארוב המזל לשלוח לעגו על ראש האדם. ואם יש ויחזיק אדם כוס מלאה ויאמר להגישה אל פיו, בו ברגע יופיע הוא, המזל, יהדוף יד האדם – והכוס תפול ותישבר לרסיסים. מבּשׂרה חזתה כזאת. רבות רבות חזתה. ומי אם לא המזל שׂם אותה עצמה כאשר היא? מי קבע גורל זה לחייה? הוא, המזל. ולמה תוסיף להציב עוד מטרות בנתיב חייה, כי יקל למזל להכותה בהן?
– הו, חקרנית, עקשנית! יאיר אלהים פניו אליה. לוּ חכמה והשׂכילה וחסה עליו, על אב זקן, ועל עצמה.
כה עמדה ללה ימים רבים חזקה ותקיפה במלחמתה מול מזלה. הזקן כמעט אמר נואש ויהי מצפה ליומו האחרון בלב כבד ומר.
ואולם באחד הימים ראתה ללה והנה מעדה רגלה, כשלה ותפול שדוּדה לפני המזל. דוממה ונכנעה, ראשה מורכן ולבה מוצף אהבה, עמדה לפני הבחור שְחָאדֶה רָקִיב אשר אותו בחר המזל להתנכל לה ולהכריעה.
שחאדה רקיב, בחור שריד הוא ממשפחה עשירה ורבת־פעלים בימים עברו, שירדה מנכסיה לפני דור אחד או שנים והגיעה בסופה לדלדול ולפיזור. אחדים נעקרו והיגרו מעיר מולדתם, אחרים ספו תמו, ורק בית הוריו של שחאדה רקיב נותר בעיר כענף צנום ודל. ושחאדה כמעט שריד אחרון הוא (בן אחד בין שלש בנות) למשפחת רקיב הגדולה והמפוארת.
שחאדה עם אמו ואחות אחת צעירה ממנו עברו לגור בחצר דירתו של הדיין. אז היה פוקד הבחור לעתים את בית הדיין. ויהי בשאתו חן וחסד בעיני הדיין הזקן – נשאה בת הדיין חן וחסד לפניו. והיא, בת הדיין, עם עמדה משורינה ואזורת חיל לפני הבחור הזה, מצאה ברוב תמהונה, והנה כל עצמה, מנפש ועד בשר, דקורה ופצועה היא מחצי אהבה, אשר ישלח בה זה הבחור יום יום בלי הרפות – עד כי נפלה יגעה ועמוסת אהבה בין זרועותיו.
איכה הצליח הבחור בקרבותיו עם זו המרדנית, החקרנית? מה היו חצי הגבור הלז, כי עצמו ובאו עד בתרי לבה וסתרי נפשה?
אין זאת אלא בגלל היותו מופלא ושונה מאחרים, מרבים, כאשר היתה ללה עצמה נפלית ושונה מאחרות.
שחאדה רקיב רצוי היה לבריות. מעלות נפשו ותכונותיו הטובות ידועות לרבים. אמן ברוך־ידים הוא ורוח יוצר תפעמהו. שכיר־יום הוא בבית־החרושת הגדול לרהיטים ולכלי־נחושת. הוא העורך ציורים, דמויות, קישוטי־נוי לכל החפצים והכלים, שמוציא בית־החרושת המפורסם בדמשק לשוקים קרובים ורחוקים. גם אמנים אחרים יתנו פרי־ידם לבית החרושת הזה. אולם כל אלה אומנים ותיקים הם, זריזי־ידים ויודעי־דבר. שחאדה הוא האחד, השופך רוח חיים בכל אשר תפעלנה ידיו. ובכל עת אשר ידרש מבית החרושת דבר־מה למופת – יפנו הבעלים לשחאדה וחפצו יצליח בידו תמיד.
וכל הרואה את קלסתר פניו של שחאדה יכיר מיד, שנפלה הוא מאחרים ויתרון מה ישכון בו, שאין לרבים משלוֹ. ואם כי יקטן בקומתו מאחרים, יוכר בכל זאת בדמות פניו, שנעלה הוא על רבים. גווֹ מלא במקצת, צבע עורו שחרחר ושערות לו שחורות יורדות תלתלים על מצחו. פניו העגולים עטורים זקן גזוז, צפוף, וחן־בחורים להם. גם שומת־חן גדולה במקצת, סגלגלה על לחיו השמאלית סמוך לאוזן. ברם, יותר מכל תדבק עין הרואה בעיניו של שחאדה: כי יראה אור קורן מעיניו כאור הקורן מאבן ברקת. וטובות ויפות הן עיניו בשלחן מבט שוקט ורך על סביבן.
על כן אהוד היה שחאדה לרוב על הבריות. ואהוד הוא גם על מידות חולשה ידועות שלו, שנגלות בכל עת מצוא לפני הבריות. חולשות אלו, בעצם, אינן אלא מידה אחת יחידה. אלא שמטבעה היא מתפרדת והולכת כקילוח מים, שיוצא ממקום חביונו ומתפלג תוך כדי הילוכו פלגים פלגים. זו היא מידת ההגזמה, שטבועה בשחאדה. ככל שנכנס בשיחה עם הבריות מפריז הוא על המידה, בין אם ישיח על אמנותו או על מעשה שקרה בו, בין אם יספּר מקורות אבותיו, שהיו עשירים בזמנם, או יגלגל שיחה משיחותיו באשר יזדמן לו. אכן שומעיו יודעים שבסאתו הגדושה ישנה גם אמת, אלא שקשה להבחין מה מן העוּבדה ומה מן האגדה בדבריו, שכן כל אימת שנושבת בו הרוח, מיד מפרשׂיו נמתחים והוא מפליג הרחק הרחק על כנפי דמיונו.
ואם מן הנמנע להעלות על ספר מכל אשר נזדמן לשחאדה לספּר על דא ועל הא, אבל דברים מעטים, שרגיל הוא לחזור עליהם בכל עת מצוֹא, כדאי לספּר. כגון על מידת הצלחתו הגדולה בשדה אמנותו ועל ענין התשורה לשח הפּרסי:
היה מעשה – ככה הוא מספּר – וציר פרס בדמשק (והוא קרוב־משפחה לבית המלכות בפרס) ביקש להגיש ליום הולדת מלכו תשורה נלבבה. בא לבית החרושת שלנו ולקח דברים עם הבעלים. שעה ארוכה נועצו יחדיו הציר והמנהלים, מה תשורה ראויה להגיש לשח המפואר אשר בפרס המהוללה? והבעלים הנכבדים מה הם יודעים? אמנם כיסם מלא זהב וכסף, אך ראשם… ריק מכל. נועצו ולא מצאו דבר אשר ייטב בעיני הציר. אז אמרו הבעלים: נקרא לפניך את האמן שלנו, שרוב החפצים, שראית אצלנו, פרי רוחו ומעשי ידיו הם, שמא ימצא עצות בנפשו ליצור דבר חדש – כי רב כוחו ליצור חדשות.
המתין הציר בטרקלין האדונים, עד שבאו וקראוני במהרה מקצה בית החרושת, ממקום עבודתי. נכנסתי כמו שאני: כפתן־עבודה כהה על גופי וחגורת־עוֹר דקה על מתני. נראה שהציר היה כמשתומם: הזה הוא האמן הגדול? אבל אני התקרבתי בענוה ופרשׂתי שלום בנימוס. אני יודע דרך הנימוסים בין “הגדולים”. הציר הסתכל בי והמתין.
מיד אמר אחד הבעלים דרך יוהרה, כדבר אדון לנושא כליו:
– שמעֵנו, שחאדה, כבוד הציר נכסף להגיש תשורה מיוחדת במינה להוד מעלתו השח מפרס ליום הולדתו – מה, לדעתך, ראוי ויאה להגיש למלך? כל אשר מצוי עמנו פה מן המוכן – ממעשי ידיך ומידי אחרים – לא נראה לעיני מעלתו. חשוב אתה בדבר ונשמע מה דעתך.
– החרשתי רגע והרהרתי לנפשי. פתאום עלה רעיון במוחי ואמרתי להם: אדמה כי ינעם להגיש לרוממות השח מדף למשחק הנרדשיר1, על שולחן קטן מתאים לו.
– התדמה, יה מעלם (האמן), – אמר אלי הציר כמו בלגלוג קל – שאין למלך פרס מדפים למשחק הנרדשיר?
– הסליחה ממך – אמרתי לו – ודאי יש ויש, אבל אקוה, כי התשורה תנעם לו, עד שיוציא ישן מפני חדש…
הצטחק הציר בטוב־לב ואמר: האין אתה יודע, שחפצים עתיקים חשובים תמיד מחדשים?
עניתי ואמרתי לו: יגדל כבודך, השׂר. אבל אילו הסתפקנו באשר הגיע לנו מן הראשונים, לעולם לא היתה האמנות מתקדמת. מחובתנו לעבוד ולנסות בכל כוחנו, עד כי נשיג את הראשונים וגם נעלה עליהם.
אז נראה כעין גיל עובר על פניו ושאלני: מה ואיך יהא החפץ עשוי?
אמרתי לו: מעץ אגוז, משובץ כולו פסיפס מרסיסי צדף וכסף, והקישוטים – כולם סמלים ודמויות מדברי ימי פרס.
– האם אתה בקי בדברי ימי פרס?
– לא. אין אני מלומד, איש פשוט אנכי. אבל אשאל ואחקור ואדע מה יסכון ויתאים לעבודתי.
– המאמין אתה כי יעלה בידך לבצע דבר ראוי לבית־מלכות?
– ברצון אלהים. אאמין ואבטח באלהים.
מיד נתלהב הציר ואמר: עשה ככל אשר תבין וחפץ האל בידך יצליח.
כאן פנו האדונים לציר ואמרו: שפיר, שפיר, עשׂה יעשה. ולי אמרו: עכשיו יכול אתה ללכת. רב תודות לך.
מובן, אחרי שנתתי את הרעיון והצורה ואחרי שאחל ואגמור את כל העבודה – מה הם צריכים לי? “רב תודות” – זוהי מנת חלקי (וגם זה רק לפני הציר), אבל הממון – מנת חלקם. בקיצור, ניתן לי זמן קבוע – ארבעים יום. ועבדתי, אני ועוזרי, ביום ובלילה, עד שגמרנו את המלאכה.
וכשבא הציר למשרד האדונים לראות את התשורה, פקח עיניו מגיל ותמהון ואמר: הרי זה למעלה מכל אשר דימיתי, תשורה להלל ולשבח. ומיד שׂם על השולחן את המחיר, מאה וחמישים לירות זהב עוברות לסוחר.
אבל הציר הזה – לא לחנם נוזל בעורקיו דם מלכים – אמר: קראו לי לאמן. אני רוצה להביע לו תודתי בעצמי, ומיד הבהילוני למשרד.
כשנכנסתי קם הציר, חייכם, על רגליו, שלח שתי ידיו אלי ועוד מעט ונשקני. הודה לי ברוב דברים מכל לבו. ובדברו הוציא עשרים לירה זהב והגישן לי.
– זוהי תוספת על המחיר בשביל האמן – אמר.
ובהגיע סיפורו של שחאדה למקום זה, נמצא תמיד מי שהוא משומעיו, שאמר כמו לתומו: עשרים לירה? האומנם? הבריות אומרות, שרק חמש לירות הגיש לך מתנה…
– יאמרו הבריות מה שיאמרו. אבל אני יודע מה שקיבלתי… אכן ברכה לא ראיתי בהן, כי עיני האדונים היתה צרה בי ימים רבים על כך.
ואמנם זאת ידעו הבריות אל נכון: הברכה אינה שרויה בכיסו של שחאדה. כל ימיו רודף הוא אחרי הפרוטה אבל הפרוטה בורחת ממנו…
ויותר נלבבים הדברים, שמספּר שחאדה על עושר אבותיו, כלומר זקניו, שכן אביו ואמו לא נודעו בחייהם כעשירים בעצמם אלא כבני עשירים.
וכמה זכרונות מימי ילדותו עולים מפיו ברוב ענין וחפץ:
– סבי – אבי אבא, האל ירחמהו – אבו מוסה רקיב – היה שופע תדיר חסד ונדבות. עודני זוכר כשגרנו כולנו יחד, בניו ובנותיו וחתניו, שלש־ארבע משפחות, ב“בית רקיב” (שנמכר, בעווֹנוֹת, באחרית ימיו בנזיד עדשים). אז, זכורני, כל הבא לביתנו, איש עני, “חכם” נצרך או “שליח מירושלים”, תמיד היה יוצא ופניו צוחקות כאחד שנזדמנה לו בהיסח הדעת מציאה יקרה. זכורני, שהיו מספרים בבית אז על רוב עשרם, היינו, על כמות הזהב והכסף, שהיו במזומנים בבית. פעם, בשעה שהשולטן העותומני בקושטה פקד להכריז על מלוה פנימי מכל ארצותיו, נתבעו כל העשירים לתת סכומים גדולים, ומובן, שמאת העשירים היהודים תבעו בכוח כפלי כפלים. אז היו העשירים מסתירים את כספם במחבואים, שלא ניתנו להיגלות. אף בבית הסב נמנו וגמרו להסתיר את מטבעות הזהב והכסף. והיכן יטמינום ולא יגלו? שהרי שליחי השולטן היו באים ומחפשים ובודקים בכל החורים ולוקחים כל אשר ימצאו.
בחשכת הלילה הריקו את הבריכה הגדולה העגולה שבחצר (שמידת קטרה ארבע אמות) מכל מימיה. חפרו בקרקעה ורצפו אותה מטבעות זהב וכסף והספיקו המטבעות עד כדי גובה טפח על כל פני הקרקע – רבבות אחדות של דינרי זהב וכסף. אז שפכו על השטח תערובת של סיד ומלט ועוד חמרים, שמתיבשים מהר, ובבוקר השכם פתחו את הצינור ומילאוה מים. סתם בריכה מלאה מים כבכל חצר. וכשבאו אנשי השלטון, פתח הסב לפניהם את ארגזיו ונתן להם סכומים גדולים – שעל כן השאיר גם בארגזיו, כי ידעו שעשרו גדול. לאחר שקיבלו מה שקיבלו, נטלו רשות לעצמם בלשון נימוסים לחפש, כי מחובתם לחפש.
– כרצונכם, חפשו נא, אם זאת חובתכם, – אמר להם הסב.
והם חיפשו בארונות ובארגזים, בחדר המטבח ובחדר המזון, במרתפים על הגג ובגינה – ויצאו ברוב שלום וברכה.
ועל מידת יתרונותיו ונדיבות לבו של הסב יספּר שחאדה:
– זכורני, פעמים בשבוע, ביום שני וחמישי בבוקר, היה נוהג הסב מנהג קבוע: לאחר שובו מתפילת שחרית היה יושב בתוך כורסה רחבה בפתח החצר, היוצא לרחוב, והיה נותן בידו כראות עיניו לכל עני ונצרך. וגם לבנים ולנכדים הקטנים עם הגדולים היה נותן “דמי שבוע” רבע או חצי מג’ידיה או מג’ידיה שלמה – הכל לפי הגיל: לקטן מעות קטנות ולגדול גדולות. ומכיון שהיה שבע־ימים, למעלה משבעים, היו הבנים, הקטנים והגדולים, מתחכמים ולוקחים ביום אחד שלוש או ארבע פעמים. כיצד? הרי יודעים אתם, “בית רקיב” שני פתחים לו: גדול לפנים וקטן מאחור. היו הנכדים יוצאים דרך זה ומקבלים. נכנסים דרך הפתח הקטן ושוב יוצאים דרך הפתח הגדול. ופעמים היה הסב תוהה ושואל מטוב לב ושלות־זקנים: האם לא נתתי לך כבר, נכדי?
– לא סבא, זה היה אחי, בן דודי, בן אחותי.
והוא היה חוזר ונותן ואומר: גם ברוך תהיה, גם ברוך תהיה.
דברים כאלה, שמציאות ודמיון, מעשים וכיסופי־לב משולבים בהם כאחד, היו רוב שיחותיו של שחאדה, כשם שכל עצמו לא היה אלא מזיגה של כיסופים לקראת גדולות ונצורות ומשיכה בעול הקטנות.
ומסתבר, שכנפי דמיונו של שחאדה, הפרושות תדיר למרחב, דרך שיחוֹ זה, הדומה לפלג מים המהלך פתלתלות כה וכה לאטו, ענות רוחו ומהלכו הטובים – כולם נתנו אותותיהם בלבה של ללה. היא המהלכת תדיר בשבילה הבודד, העגום, נמשכה לתומה אחרי אמריו וחזיוני רוחו המלאים תדיר חפץ וגיל.
אכן כשגילה את לבו וקרא במפורש את חפצו לזכות באהבתה של ללה, היתה היא כמתנערת ואמרה “לעמוד על נפשה”, נכונה להיאבק ולמנוע רצונו. אבל ידו של שחאדה היתה על העליונה. לא רק באשר הגדיל להראות אותות אהבתו אליה, ולא פסק לשגר לה תשורות אהבה מברכת ידיו, אלא באשר נוכחה ללא שיור, כי אמנם אהב יאהבנה הבחור הזה. הוכחות חותכות נמצאו לה: משתי בחורות, שתיהן חברות לה, סילק ידיו. לזו אחר זו הפך עורף. ככל אשר הוסיפו שדכנים להוסיף לו מכסת ממון ולדבר על לבו, כי יאוֹת ל“חלק הנכבד” שיביאו לו, כן אטם אזניו. ברורות וספורות אמר משפטו: אם לא יזכה בלֶלה, שוב לא יאבה לעולם באחרת. ובו ביום שהגיעו דברים אלו לאזניה של ללה, אחזה רעד־גיל מנפש ועד בשר. היה לה כמו תשמע משק כנפי מלאכי־אל מעל לראשה. זו הפעם הראשונה בחייה כמו נשתפכה רננת אושר בדמיה. כל אותו היום התהלכה בין כתלי ביתה לבדה קלה ועליזה, אם גם מפעם לפעם הוצפו עיניה דמעות. אבל אלה היו דמעות חדשות, לא ידעה מעוֹדה דוגמתן. מעודה לא ידעה, כי יש ובדמעות אצור גיל לא־יתואר. כל אותו יום לא עזבתה הרגשה מופלאה, שאולי איש לא ידע כמותה: זה היום – יום הולדתה, והיא מרגישה ויודעת בהיולדה, בצאתה לאור עולם!
באותו היום בערב, כשהחשיך, ביקשה לתת לו ידים להימצא עמה ביחידות. על הגג הקטן של הבית עמדו, כמו נפגשו באקראי. היא הסבה את השיחה לענין היום וצעד צעד קרבה לחפצה ושאלתהו:
– האמת כך היתה תשובתו לשדכנים: “או ללה או לעולם לא?”
– אמת, אמת, ללא שמץ חונף.
ואולם, היודע הוא כי הוא דן את עצמו בדין קשה, אכזרי?
– מדוע?
– באשר לה אין ברירה. אין לה “או–או”. היא גמור וחתום בידה: לעולם לא.
– אה! אה! ללה הנאהבה! על מה זה ועל מה זה? יהמו נא רחמיה עליו, תגלה סוד לבה וידע.
– אין היא מאמינה בגבר. בשום גבר. ולא באשר גבר הוא, אלא באשר שליח המזל הוא. והיא – אין היא מאמינה במזלה.
– ומה הסיבה לחששות ולספיקות שבלבה? משום מה יקנן בלבה חוסר אמונה ותקוה? והן אמרו ובצדק: אשרי האיש אשר יבטח באלהיו. איכה יעשה אדם חייו בעולם זה בלא אמונה ותקוה?
– באלהים, יתברך ויתעלה, היא מאמינה. לפניו היא נכנעת. חלילה לה מהעלות בפיה דבר תרעומת על הבורא. מה היא כי תפשוק שפתים כלפי הבורא? היא – על המזל לבה כבד, במזל לא תתן אמון.
– ואולם, ללא חביבה, הן המזל מידי אלהים הוא. הוא, יתברך, התולה על ראש אדם מזלו, הוא, יוצר הנשמות, הוא קובע המזלות.
– לא, לא, היא אינה סוברת כך. המזל, נדמה לה, יעשה דרכו וחפצו – כדרכו וכחפצו. לבה יאמר לה: הבורא ויתר על שלטונו במזל. כה נלוזות דרכי המזל, שלא יתכן לחשוב כי רצון האלהים צפוּן בהן. המזל – שלטון בפני עצמו הוא.
– נפלאות מחשבותיה, ואולם לוּ גם יהי כן. ולוּ תצדק, כי צרה עין המזל באדם, הן עתה רוצה הוא, שחאדה רקיב, להיות מזלה. הן נכסוף נכסף הוא בכל תעצומות רוחו לקשור נפשו בנפשה וחייו בחייה. הוא יהיה מזלה. באהבתו אליה תוכל לבטוח. הוא לא יכזיב. והוא – נתוֹן יתן לה יכולת בידה, כי תשלוט היא במזל2. הוא, שחאדה, יהיה יצור כפיה. כרצונה וכחפץ לבה יהלך. לא יטה ימין ושמאל. בידה יפקיד גורלו, עתידותיו וחייו.
– הבאמת ובתמים יאהבנה עד כך? הכה דבק לבו באמונה אליה?
– בכל טיפה מדמו. אולם איכה יוכל להראות לה כל אשר יסער לבו למענה? תדרוש היא מה – ויהי מה – ויעשנו ולוּ יהא בנפשו.
– הוֹ, הוֹ, עכשיו רואה היא, כמה תצדק בדברה. ערום ורב־מזימות הוא המזל!
– איכה? מה כוונה תצפון בדבריה?
– היא לא תצפון דבר. פשוט וגלוי בעיניה: כך יערים המזל ויבעיר אש אהבה בלב בחור, ככה יתנכל לתת דברים בפי בחור, מתוקים מדבש, לוהטים מאש, טובים מאור השמש, למען הוליך שולל את לב קרבנו. כן יקסום המזל קסמיו!
– אללה, אללה, – אמר כמו לעצמו – מה עוללת לי, כי קשרת לבי ללב בחורה הסגור כמו בבריח ברזל!
ויאנח שחאדה חרש וידום.
לאחר דומיה ארוכה, בשבתם בחשכה כשנים פרושים מגופו של עולם – שבה ללה ואמרה:
– איכה אוּכל ואאמין, כי טובה וישרה הפעם מערכת המזל? מדוע איפּתה לשוא?
– איך לשוא, ללה היקרה?
– כי הן ידוֹע אדע, כי שוא הוא. נפלאה דעת ממני. למה תאהבני? מה מצאת בי? הן יודעת אני: לא יפה אני, לא חמודה, לא מקסימה, ואם על כל אלה אמוֹר תאמר כי תאהבני עד כך – היא הנותנת כי תעלולי המזל המה.
– האַת אינך יפה? הבך אין קסם? ואני בראותי מכבר אותך, מלפני שלש שנים, נצמדו עיני בך והיית חלום לילותי. לא העזתי לבוא אל אביך, כי דיין הוא ושמעתי כי נושא הוא נפשו אל בני עשירים ונכבדים, ואני – הן ידעת – מכבר אבד כבוד ויקר ממשפחתנו. ובכל זאת, בסתר בסתר נשאתי נפשי לקרוב אליך, ומה אושרתי עת עלה בידי לבוא ולגור בשכנותכם! מאז, זה חדשים תשעה, אין יום, אין שעה שלא אחשוב על אודותיך. וזה כמה שבועות שאין אַת יוצאת מבתרי לבי. מדי ראותי פניך והיה לי כמו יעלוז לפני עולם ומלואו; מדי יחטפו עיני מבט חולף מעיניך הטובות, השופעות נחמות וששונות אין־קץ, אתהלך כל אותו יום כשיכור מתרונן באשרי; וכי אשמע קולך המיוחד מכל קול, זה הקול המשביע, הנוסך חדוה בלב, והאמנתי כי ברכות שמים רועפות על ראשי. ואַת אומרת: לא יפה אנכי, לא חמודה…
– ואולם ראה, אחא שחאדה, מה מופלא לב גבר! הדי, די לך, כי תאהבני – ולוּ גם כדבריך אהבה אין משלה – ולא יעלה דבר על דעתך לאמר, אם גם אני אוהבת אותך? גם לא תשאל, גם לא תבקש לדעת – היתכן?
– האמת, לא עלתה על דעתי כזאת. צדקת, אחות, צדקת. אבל לא מקלוּת־דעת היתה זאת עמי. נדמה לי – מאליו נדמה לי – כי דיה לאשה בהיוכחה, כי יאהבנה גבר אהבה נאמנה, למען תהיה נכונה לגמול אהבה שבעתים. ודאי “מדרך הטבע” דרוש, כי לא יהא הגבר איש נפסד, או בעל מום או ידוע־חולי. ואני לא אדבר רעה בעצמי על עצמי כמוך. ונהפוך הוא. אדמה כי אין בי חטא ולבי יאמר לי שטוב אני בעיניך, גם יפה וגם חמוד, מאמין אני כי אהוב תאהביני.
– מאין לך זאת, גבר יהיר?
– מלבי. לב ולב ידברו. ולוּ תאהביני אחת ממאה מאהבתי אליך, רב לי. כי אני את אהבתי אליך ידוֹע אדע.
החשו שניהם רגע ארוך. אז שב שחאדה ושאל כעני דופק בלאט על דלתי נדיבים:
– ועתה, חמודת החמודות, התשלחיני ריקם מעמך? האם לא נכמרו רחמיך עלי? אנא, ללה, יגדל נא חסדך עמי.
– אנסה, אנסה פעם את המזל. אאמין הפעם באלהים, במזל ובך – והאל ישפות שלום וטובה.
כמו בכוח נעלם נצמדו שניהם בנשיקת אהבה.
גדולה ורבת־ענין היתה השמועה על קשר הנאהבים. הללו הגדילו שבח ותהילה לשחאדה ואמרו: שדכנים ומתווכים לא עצרו כוח לכבוש את לב הנזירה, המרדנית. רק ברכות ידיו הטובות עשו לו את החיל הזה. ואחרים אמרו: גם תפארת לשונו.
תקופה שניה
גדול עתה בית שחאדה רקיב. מקום מגוריו עתה בחצר קטנה, אך נאה, היא: “בית אל חילו” – בית־המתוק. שינויים ותמורות חלו בו. בתקופת עשר השנים מיום נישואיו היה לבעל בעמיו. אולם סביב שולחנו לא ישבו בנים כשתילי זיתים, כי אם בנות, שלוש בנות, הגדולה בת תשע והקטנה בת חמש. החותן הזקן זכה לראות בהולדת הבת הראשונה ונסתלק לעולמו בנחמה.
מראה שחאדה, חזות פניו ותכונת רוחו לא שונו במאום. אוניו גברו, מהלכיו בטחו וחנוֹ עמו. כן נודעו למדי פעלי ידיו כאמן ותיק בבית המלאכה בו עבד וכן רבו ונעמו אמריו ודבריו כמשפטו כל הימים.
ואולם בללה רעיתו חרתו תמורות הזמן הקצר רישומים ניכרים דיים. אכן ביצורי גוה לא נודע כמעט פעלם: אשה חסונה היא, גבוהה ורחבת־כתפים; ידה תכון עמה במהלכי ביתה, ואור קלסתר פניה אך מעט מזער הועם (ואף זאת בעיני אחרים, לא בעיני בעלה), ואולם דרכי רוחה ומחשבות לבה נטו לאורחות נעלמים. רק בשנים הראשונות לנישואיה כמו התנערה מסבך קורי ימי הבחרות, והיה דברה צוהל ופניה צוחקים ורוחה שָלֵו. ברם, בהגיע תור הלידות, לידה אחר לידה, כמו הלכו יונקות תקווֹתיה אט אט הלוך ונבוֹל וכמו דללו מעינות רוחה בקרבה, אילמלא שחאדה, משען־חייה הנאמן, כי עתה כבדו פי שבעה עצבונות לבה. לאור פניו ולשמע דברו הטוב היתה עוד עומדת הכן על משמרתה, גוברת על עצמה ופורשת ידיה האמיצות על שלום ביתה. אבל דוק עצבון נמתח על פניה, על ביתה, ובכל אשר פעלה ובכל אשר צעדה.
כי את אשר אמרה להשלים עם נפשה, לחזות טובות בעולמה ולהלוך באמונה ובתום לבב עם מזלה – לא ניתן לה. ראה ראתה בחרדת־לב נסתרה את רמזי המזל, ההולך בקרי ובכחש עמה. בלא העלות דבר על שפתיה ובלא חלל שלום ביתה בניב פה, נשאה בסתר לבה את פחדה ועצבונה. כאשר יהלוך אדם באפלה ויגשש לאטו כה וכה לבלי תמעד רגלו מפגע מכשול, כן שקלה ובחנה תדיר בכל אשר אמרה לפעול ולבצע, לבלי תעיר חמת מזלה עליה. ואולם אחת אחר אחת באו שלש הבנות להעיב אור עולמה. רק נפשה יודעת מאד את אימת חשדותיה באלו התעתועים, אשר יזרע המזל בלאט, במסתרים, בנתיב חייה.
בלידה הראשונה לא ראתה כל צל פגע ולא הגתה דבר עצבות בלבה. את הבת הראשונה קראה בשם: מזל. יהא שלום ושלוה במזל חייה. גם האמינה באשר אמרו היודעים: “בת תחילה סימן יפה לבנים”. ושחאדה הטוב הגדיל דברו בלב נכון וטוב: “אין אני כריקנים הללו, המפלים בין מתת למתת מידי הבורא יתברך; הללו, המקבלים את פני הבת הנולדת להם בקור־רוח ובלהג מלים, עלגי לשון וקטני רוח המה. איכה יעז אדם, גרגר עפר, לפצות פה לפני היוצר, על יצירתו?” ולאזני ללה הוסיף דברו בנועם לשונו כדרכו: גם חצי תריסר בנות אקבל בשמחה ובחפץ־לב. לוּ אך בן אחד תלדי לי – ורב לי; בן אחד לבית רקיב, להקים שם לאבי מאיר, עליו השלום, ולבלי יאבד כליל זכר בית רקיב. והן אלהים לא ימנע מעט הטוב הזה מאתנו; הן אנו ניהנה – והוא לא חסר.
ובלידה השניה לא עצרה ללה כוח להבליג על עצבונה. אכן דמעה לא הזילה מעיניה, כדרך נשים. אין טבעה של ללה בכך. מעת ידעה את עצמה לא נתנה עיניה בבכי. ברם, עגמימות ורוגזה לבשו פניה. כל אותו שבוע חשׂכה מפיה דברי יתר ומראה פניה כאחד המבליג על כאבוֹ באֵלם לשון.
שחאדה נתן דעתו על כך והיה דברו אליה זו הפעם הראשונה בתוכחות לשון רכה כאב אל בתו: מה העצבון הזה, ללה? כלום סחורה היא, אשר הזמנו ממרחקים ורימונו בה? האין רצון אלהים על יצוריו ליצרם כחפצו, זכרים או נקבות? או התחת אלהים אַת או אנכי? ושמא חוששת אַת לדברי הריקים בעם המלגלגים: אבי הבת! אבי הבת! יצרחו המה כאַוַת נפשם ואַת תלדי – כרצון הבורא.
ואולם לא על דברי המלגלגים בעם תתן לבה. מהתלות אלו – כמוהן כאין בעיניה. אך על מהתלות גורלה, על תעלולי מזלה – עליהם לבה דוי. מה יצפון מזלה לה ליום יבוא? היכון לב שחאדה עמה, אם לא תזכה בבן אחד, אליו תכמה נפשו כל־כך? האין זו הרשת יטמון מזלה בדרכה להקדיר את חייה ולהכותם בכלימות? לבה יגיד לה רעות ונוגות על העלול לצמוח בקרקע ביתה מזדונות הגורל.
אך עם כל אלה חגרה בעוז מתניה ותאמר לשאת פניה לתקוה ולשלום. את הבת השניה קראה בשם חדש, לא נודע בין הבריות: “רַדִיה” (=רְצֵה־יָה) – כן קראה לה לאמור: רצה, אלהים, באמתך וחוננה בבן זכר.
והיא נטתה שכמה כדרכה, שקודה ואמיצה, לשאת בעול ביתה. לעין הבריות לא נגלה שמץ מצפוּנות רוחה. הבריות – את הגלויות ידעו: שלות שלום ואהבה שכנו בבית ללה. ואלה אשר ראו את אותות האהבה, אשר תמצא ללה מידי בעלה, תמהו ואמרו: נסתרים רגשי לב אנוש! במה זכתה אשה זו, שחסרה כל סגולת־יקר, באהבתו החמה של גבר נעים־תואר זה, מבורך־ידים וטוב־לבב? הן היא השתקנית, יבשת הפנים, סגורת היד והלב – כולה דמות־ניגוד היא לו! אין זאת כי יש והניגודים יתלכדו בדרך עקלתון, כשאר יתחברו שני קצווֹת הקו בהיעקמוֹ לקו עגול.
ואמנם הניגודים בין ללה לשחאדה – ניגודי גוף וניגודי נפש – היו כמשלימים ביניהם, וביחוד ניגודי הנפש. לעומת רוחו הנישאה תדיר על כנפי דמיונו היתה היא, בלא יודעים ובלא מאמצים, מחזיקה כל הימים בשולי כנפיו, למען יהלכו יחדיו על פני הארץ. בהלכות משק הבית לא ידע שחאדה דבר. שלא ככל הגברים בארצות המזרח, שהם השליטים בחשבון צרכי הבית, הוצאתם והכנסתם, שלח שחאדה את הרסן מעם ידיו ויד אשתו אחזה בו. וראה שחאדה בעליל, שמבורכה ידה וגם עושה חיל. כי בעת הצרו לשחאדה שאלות יומו וידו חלשה מחוֹסר ממון, תמיד מצא את ידה שלוחה אליו לעזרה. מאין לה הממון הזה? חשוך תחשוך ברוב תבונה, קמעה קמעה, ברוב הימים. וברגע הדרוש ולענין הדרוש לו מאד, תעלה מאחת פינות ביתה צרור קטן, תתירהו ותגיש לו מבוקשו בדומיה. בעתות כאלו היה שחאדה שולח מבטו בהערצת־יקר אליה כאל כוח טמיר, השוכן בביתו והדורש טובו; ובצעדה כה וכה בפינות ביתה חסונה ודוממה, ראו עיני שחאדה אותה כראות אדם על סף ביתו שומר זקיף, ער ונאמן, השׂם לביתו מבטחים.
ואולם עם תעצומות ידיה של ללה חש שחאדה נכונה גם בתמורות, אשר יחרות הזמן בפניה. מאז עברה שנת הלידה השניה היתה רוחה כנסערת. מפעם לפעם העלתה דברים בפיה על עתידות לידתה השלישית. טרם תחוש דבר הריונה הגתה יום ולילה במאורע המתרגש לבוא. שיח דברים לא העלתה בפיה. מעטים וכבדים היו דבריה. פעם אמרה: אם גם בשלישית תתאכזב תקותה, לא תחפוץ בחיים. ושוב אמרה לאזניו: היוסיף לדעת אליה אהבה אם – לא יבוא ולא יהיה –גם בשלישית תלד בת? ובאחד הימים בבוקר, אך קמה ממיטתה, פנתה לשחאדה, בהקיצו משנתו, ואמרה לפתע כאיש שאחזוהו צירים בקרביו ונפלט פתאום קיאוֹ מפיו: אמש בחלומי נשאתי הגט בידי האחת ובשניה הבת השלישית שילדתי. גירשתני בבית־הדין. כל אנשי הרחוב עמדו והביטו עלי ונדו ראש אחרי.
היתה ההרגשה לשחאדה כלאיש אשר נפלה מהלומת־אבן על ראשו, בעברו לתומו בדרכו. רגע ניטל הדיבור מפיו, אבל מיד התעשת: הנה עד מה יחרשו אימות הגורל על לבה של זו! ומיד קם, שלח ידו וליטף את פניה, כאשר ילטפו פני ילדה בעת פחדה, ואמר לה: אל לה להרבות עצב לשוא. אין לאדם לנסות את אלהיו. הוא – קבל יקבל באהבה רצון אלהים, יהי אשר יהי, יבוא אשר יבוא.
מאז היה רצונה דרוך כל הימים כמיתר־קשת לכפר את פני הגורל. ושחאדה לא נמנע מהטות אזנו לכל משאלותיה והשערותיה, אשר אמרה להמתיק בהן את דבר הגורל. ברצון ובתום־לבב קיבל עליו למלא אחר סגולות ובדיקות, לחישות ו“מעשיות”, מהן תלויות בכיווּני זמן ובסגולות מקום (פעמים אחדות שׂמוּ מעונם בעונה מסוימה ליד מקומות קדושים וקברי צדיקים), מהן כרוכות בהוצאות ממון למעשי צדקה וחסד.
ובהגיע תור הריונה בפעם השלישית, מיד לחשה ללה לאזני שחאדה: הרה אנכי. ודומה אני, שמן ההכרח שנצא מן הדירה הזאת. נעבור ל“סף” חדש. יש הכרח בשינוי מקום. ושחאדה לא פצה פיו בדבר הזה, אם כי כבד היה הדבר בעיניו לעזוב בית קטן ונאה כזה. אבל לא התעכב מלמלא רצונה, ובו ביום יצא וחזר בחוצות קריה לחפשׂ דירה.
ביום המיועד לעבור לדירה השכימה ללה עם בוקר, לקחה עמה אשה עוזרת, לסייד ולנקות את הבית החדש. בידי האשה נתנה מכשירי הנקיון: מטאטא, מברשת, סחבה ודלי, ובידה לקחה ככר לחם, טס מלא מרקחת ומספר ביצים, להכניסם בבית החדש לפני כל – סגולה לברכה ולשובע בבית החדש.
ללה ציותה לאשה להמתין לה בשער החצר, עד אשר הכּנס תיכנס ותשים ראשונה את אשר בידה בדירה החדשה.
משנכנסה, מצא את השכנים הזקנים, שני זוגות, יושבים בירכתי צל עץ ושותים קהוה של שחרית, בצעדים מאוששים עברה על ידם, פתחה בשלום מסביר פנים והרחיבה את הדיבור, שלא כדרכה, ואמרה:
– ברכוני, אנשים טובים, מברכת פיכם בבואי לבית החדש – כן יוסיף האל שנות טובה למכביר על שׂיבתכם.
ועוד הזקנים רועפים עליה ברכתם ככל הטוב בלשונם, פנתה ותצעד לעבר האכסדרה. אך אמרה לתת רגלה על מפתן החדר, קמה איושה קלה בחלל החדר – היא נרתעה רגע, הרכינה ראשה לקראת הפתח וראתה: עטלף שחור טס טיסה במעגל בחדר, זינק ויצא מן הפתח ונעלם.
רפו ידיה של ללה ופניה לא היו לה עוד. מחרישה ולבה רוטט יצאה וישבה חרש על מדרגות האכסדרה.
תמהו הזקנים למראה עיניהם. פתחה זקנה אחת ואמרה:
– התאבי דבר, שכנתנו? הגידי־נא, מה חפצך, הואילי־נא…
– לא, לא אחפוץ דבר.
– השלום לך?
– יראה אני להגיד.
– הגידי־נא, שכנתנו, ונדע.
– לא ראיתם? אתם לא ראיתם דבר?
– דבר לא ראינו.
– את העטלף, שזינק מן החדר, לא ראיתם?
– עטלף? לא ראינוהו עתה. רבות נראהו. אין זאת כי צפוּן קנוֹ באחת הפינות.
– האין זאת… רמיזה?
– רמיזה? מה רמז בעטלף – אמר הזקן האחד קלות וטובות – בעטלף המקנן כל הימים בחצר? יקנן לו.
– הן יצא מתוך החדר. נלחץ לבי בקרבי… עטלף שחור בצעדי הראשון בבית – לבי כבד עלי כל־כך…
– ואם גם רמיזה היא בעיניך – אמר הזקן – הן טובה רמז. כי יצא מן החדר, לא נכנס בו.
– לא, לא, לבי ירעד בקרבי.
– ואני – אמר הזקן לשון־צחוק טובה וחביבה – אני בראותי אותך ואת קומתך “מא שא אללה” (כפי רצון האל, בלא עין רעה), אמרתי בלבי: מי יצילנו מידי האשה החסונה הלזו אם נגיע פעם – לא תבוא ולא תהיה – לידי ריב ומהלומות עמה? והנה רואה אני: אינך אלא אשה… אשה…
אבל היא לא שמעה דבר. כאילמה ישבה, עגומה, נבוכה ומבּטה קפוא, כמו צופה במעמקים נעלמים, עכורים. לאחר רגע ארוך קמה לאטה, השמיעה דבר־שלום חרש ויצאה מן החצר. לאשה שהמתינה לה בשער ציותה לשוב הביתה, לפרק את החבילות ולהשיב הכל למקומו. והיא נשאה רגליה ותשם פניה לבית החרושת אל בעלה. זו לה הפעם השניה, בתקופת שבע שנות נישואיה, שפקדה את מקום עבודתו של בעלה.
משהגיעה לשם, עמדה בירכתי המגרש הגדול, הזרוּע קורות, קרשים ועצים לרוב. בחצר לא היה איש. בנגוהות השמש השתרעה הכיכר למרחביה. מפיאות הבית עלו קולות הלמות המלאכה ושאון המכונות בעבודתן.
הוקל רגע ללבה מקצב הלמות הפטישים, שעלו באזניה. אמור אמרה ללבה: כשם שהוא נמצא שם, רחוק, בלתי יודע מכל אשר תחוש היא בנפשה, כן תרחק הצרה מהם ולא תדע דרכם.
בינתים יצא בעלה אליה; נחפז, תוהה ומשמים צעד לקראתה.
– אל תיבהל… אין כל רע… שום רעה… רק באתי להודיעך, שלא תלך בצהרים לבית החדש.
– מדוע? מה קרה?
– לא נגור שם.
– מדוע?
– קידמני בחדר סימן לא טוב. אבל לא נכנסתי בו. לא הספקתי. לא דרכה רגלי בו.
– מה? מה?
היא סיפרה לו את אשר עם לבה, בדברה היבש, המתון והקצוב, אולם ראה ראה כמו נטפים מדמה יזלו בדברה. פניה מאומצים, חיורים, ומאשר אין מקור דמעה בעיניה מבטי עיניה יבכו…
כהתימה דברה החריש רגע ואחר שאלה:
– מנוי וגמור עמך? נעזוב כליל את הדירה הזאת?
– מנוי וגמור.
– אבל שילמתי רבע השכר. ועכשיו, שמא יתאכזר בעל הבית וידרוש כל דמי השכירות, איך אוּכל לשאת?
– אני אשא ואני אסבול, שים מבטחך באלהים ואשתך.
– שפיר. עשי כדבר לבך.
ובאותו שבוע, טרם תתן ללה רגלה על מפתן בית חדש אחר, הפריחה מבין ידיה אל תוך החדר יונה צחורה, ואף קרובותיה אשר באו עמה פצחו קולן בגיל רינה ואף קול התוף נשמע בדפקו בין ידי אחת הנשים.
והדירה בקצה הרחוב דמתה לדירה שעזבוה: גם בה בריכה קטנה, עגולה, ועץ־אגוז רם ועב־גזע, שנמצא בה משכבר הימים יִפרוֹש צלו על מחצית החצר. ואולם אחר כל אלה היתה הלידה השלישית – בת! אז לא עצרה ללה כוח להתגבר על מר נפשה. שבוע הלידה שכבה ופניה אל הקיר, כי אמרה בנפשה: דברי תנחומותיו אינם עתה אלא מן השפה ולחוץ. מתחפש הוא בדבריו ובסתר נפשו מאוס ימאסני.
אבל גם אז לא חדל שחאדה מהשמיע דברי אמת וחיבה לאשתו
– ראה אראה, כי ה“הַם” (הדאגה) תכרסם בלבך כעש. והעש יכרסם ויכלה גם את עץ־הארז האדיר. חושש אני לבריאותך. ואני, רוצה בך משבעה בנים. אמת, כי אכסוף כל ימי לבן, אולם לא אוּכל דמוֹת לי ילד – ולא ממך.
ואולם בחלוֹף שנה אחר שנה, ארבע־חמש שנים, וללה לא זכתה להריון, לבשה רוח עגמימות ואֵלם־לשון אחזה; דומה היתה בשתיקתה לאיש שנדון למאסר. כמוהו, המובדל ופרוש מחיי אדם, שפסקו קשריו ומגעיו עם החיים ואין לפניו אלא הצינוק הצר והרע, כן היתה ללה רואה את עולמה סגור וחתום לפניה ורוחה חנוק בעולמה.
אכן ב“בית שחאדה” לא פסה התקוה מלב: מי יתן בן לבית רקיב! ברם, רחף ריחפה התקוה ללא מראה וללא קול כרוח המרחפת בחלל הבית. שחאדה מונע עצמו מהעלות מלים מחביונו של הלב, וללה, מה בפיה כי תשיח? ככל אשר ירבו הימים, כן ימעטו הדברים בפיה.
בינתים גדול ופרחו שלש הבנות: מזל, רדיה, בַּהִיֶה. הגדולה בת עשר, הקטנה בת חמש. בּהיה הקטנה – חמדת האב היא. יפה היא כשמה, שחורת שׂער ועין, יעלת־חן וצחורת פנים. גם שומה גדולה במקצת סגלגלה, בלחיה השמאלית סמוך לאזנה, כמו לאביה ממש. גם הגדולות יפות (בעיני ההורים, אבל לא בעיני הבריות). בלשון זהירה אמרו הבריות: הקטנה דומה לאב, והיא לבנה ממנו, אבל “ההן” דומות לאם, והן פחות יפות ממנה…
ומדי ישוב האב מעבודתו לעת ערבים, ינוח בשלוה על המצע הרך תחת צל האגוז. לפניו שולחן ערוך לנוי, פירות וירקות מטוב דמשק, ובקבוקית עראק צלול וזך תפיץ ריח חריף־מתוק, וגלילי עשן נרגילה מיתמרים ועולים סביבו – ועל ידו בנותיו כדליות־גפן רעננות וטובות.
וללה, ממקום שבתה תביט על משב האב והבנות. אולם מבטה אחוז תדיר דאבת־סתר: מושב שחאדה עם הבנות יזכירנה תמיד מראה אשה מדלת העם, שמתקשטת להיראות כגבירה בעיני הבריות… כן חלפו השנים כאשר חלפו.
ובימים ההם ראתה ללה ששחאדה יסור לעתים אל בתי רעים, אל זה או אל זה. לא כן היה דרכו עד כה. אהוב אהב כי יפקדו את ביתו רעים וידידים, תמיד שמח למושב רעים על כוס משקה ומטעמים ואך לעתים רחוקות מאד סר הוא אל אחרים. כרוך היה אחר ביתו כעול־ימים אחר יולדתו. בביתו היה משוש שלותו. על כך היתה ללה נושאת בלבה כל הימים שיח תודה למזל. בפינה זו לא פגע בה המזל עד מה. מפינה זו לא ידעה כל מגור: אין לבו של שחאדה אל רשות אחרים. גם אל נשים אחרות לא נשא עיניו. וכאשר נשא, בלב טהור וברוח גלויה היה דברו עמן. ואמנם הלוך הלך בזהירות בתחומים זרים, לבלי יהיה כמוסיף כובד משא לנטל משאות אשתו. וכי נזדמן בחברה עם אשה יפת מראה, מן הקרובות או המכּרות אם בפני ללה או שלא בפניה, שם גבול לשיחו. כמו פחד טמיר שכן בלבו לפסוע בין שבילי פרדס זה. פרדס הנשים היפות – כאחד אשר לא הסכין לשחות, והוא הולך במים, זהיר וירא, סמוך לחוף.
ועתה, לאחר עשר שנים ומעלה מעת נישואיו, משראתה ללה כי יארח לעתים בבתי רעים, אמרה בלבה: הנה קצה נפשו בביתו. לפנים לא נתנה דעתה על כך, אך עתה היו תמורות קלות אלו, אשר נפלו בביתה, כניצוצות שנופלים בחלקת חציר יבש. בשבתה לבדה בביתה עת יארח הוא בבתי רעים, היתה בעיניה כאיכר עני, אשר אדמתו זעומה ודלה מאד וכל הימים ריקות ידיו מתנובה. מה לה בביתה להשביע כיום את נפשו? הכן כלחם הקלוקל היו לו ביתו ובנותיו. והאם לא ישא עתה את עיניו אל שדות אחרים, מקום יראה בגיל תנובת בנים ובנות, בתקוה פורחת ובשמחה נאמנה? האם לא תבוא העת, היום או מחר, אשר אשה אחרת תרמוז לו תקוה וישע?
ועד מהרה פשטה האש בחציר חייה של ללה. אש רוח קנאות אחזה בה ותהי אורבת בסתר לכל אשר יפנה בעלה בדרכו. ימים על ימים היתה שומרת צעדיו בסתר ויודעת באשר יבוא ובאשר יצא. ועיניה דימו לראות קטנות כגדולות וקלות כחמורות, חרולי שיחים כעצי־סבך עבותים.
ושחאדה לא הרגיש בכל אלה. כדרכה היתה ללה שתקנית, חושכת דברים בלבה ועוצרת הרהוריה בקרבה. ורק במקרה נחשפו לפתע לעיני שחאדה צללי האופל, המתהלכים בנפשה:
בימים ההם נשלח שחאדה על ידי בעלי בית המלאכה ל“בעל־בּק”, השוכנת רחוק מדמשק, מסע יום במסילת הברזל, לערוך העתקות מציורים, דמויות וקישוטים, החקוקים לרוב באבני השרידים.
שבוע ימים ניתן לו לשהות במסעו, ואולם הוא התמהמה שבועיים ומעלה.
ביום שובו בערב לאחר השכיבם את הילדים, ישב שחאדה על מצעו הרך, והפנס המאיר מחביון ענפי העץ היה כמפיץ שלוה ושקט בחצר הקטנה. השכנים אינם. ללה מילאה לבעלה נרגילה חדשה וישבה סמוך לו. היא שלחה דברים לאזניו לאטה כדרכה, קטועים ודלים, כטפטף נוזלים מכלי שבור נטפים נטפים…
ואולם מדבריה אלה הרגיש שחאדה למדי, כי בולשת היא בחשאי לצפונות לבו והופכת לשונה כה וכה, כרמש זה, השולח זיזו הנה והנה ומשרך דרכו כבחשכת האופל.
והוא, בקלות דברו וביושר לבו, נכון היה מעצמו ומרצונו לשיח עמה על כל הקורות עמו במסעו. ומתחילת שיחו עמה היה כמחפש שביל סלול להלוך בו בסיפורו.
וכאשר שלחה לשונה ברמיזה סתומה ואמרה: אני בחכותי לך יום אחר יום ולא באת, הייתי חרדה: מי יודע, אפשר ונמצאה לך שם אשה, אשר תמשכך אחריה… לבי היה נוקפני…
– ואכן – נענה מיד לדברה – היתה שם אשה, באמת היתה, מעצמי אמרתי לספּר לך.
– כך? הן לבי אמר לי. הלא תספּר. הקרה דבר?
– לא קרה, יסתירנו האל. מה נחפזה את בדברך? ואולם למען יהי לבך שלו ושקט, אגיד לך מראש: אני ברור לי בתכלית: לוּ קרה – אלהים אל יגזור – לוּ קרה וקרבתי פעם לאשה זרה – ברור לי שהיו כלים חיי. אם אקרב אל אשה זרה – מות אמות.
– מאין תדע כל כך ברור?
– הרגשה היא – אמר.
– אבל המעשה ישנה רגשות בני אדם.
– את הרגשותי – לא. לעולם לא.
– כלום ניסית? רק בעל ניסון ידבר בודאות.
– כן, ניסיתי.
– קרבת לאותה אשה?
– “שם אלהים עליך”! מה חכמת? הן לוּ קרבתי לאשה, כי אז מתי.
– ובכן, מהו שניסית?
– שמעי כל דבר הקורות:
עם בואי לבעל־בק ביקשתי משכן לי בבית מלון קטן, לפי מידת יכלתי. והנה פגשני ברחוב איש מכר מוסלמי, ידעתיו מעת קנה מבית מלאכתנו רהיטים, לפני שנתים או שלש. הוא שמח לקראתי והסביר לי פנים. שאלני לעניני וסיפרתי לו. אז הזמינני לסור להתאכסן בבית־מלון שלו, הגודל והנכבד בבעל־בק. ביקשתי להימנע מכך, אך הוא הפציר בי ואמר כי אשלם שכרי כמו בבית־מלון אחר, פשוט. הלכתי. הקצה לי חדר קטן נאה, הנשקף אל מקום החפירות. שם היו אורחים עשירים מרמי המעלה. למחרת היום יצאתי לעבודתי בין שרידי החרבות. יום אחר יום עבדתי לאטי, לפני הצהרים ואחר הצהרים.
ביום הראשון לבואי למלון, לעת ארוחת הצהרים, הסבה לשולחן בחדר הגדול אשה גבירה מכובדה, כבת ארבעים או פחות מכך. סית סוּרָאיָה קראו לה. יהודיה ממצרים. בעלי בית המלון שמרו מוצא פיה כשמור דבר מלכה. כי עשירה היא ולב נדיב ויד רחבה לה. ואמנם הוציאה ממון רב בכל אשר נזדמן לה.
ביום השני לבואי ואני יושב על עבודתי באחד הפינות בין השרידים והנה היא באה. עמדה והסתכלה בעבודתי מקרוב, נכנסה עמי בשיחה קלה, כדרך אורחים רבים היללה מאד את מעשי ידי. למחרת נפגשתי עמה שוב בפינה אחרת, כי שטח מקום השרידים, הפזורים במרחב, גדול מאד. מסתבר, שהיא חובבת דברי אמנות. יום יום היא יוצאת בחברת הכושי, משרת מיוחד לה, למקום החפירות. כמה פעמים ראיתיה עומדת כאחוזת תמהון לפני פלאי השרידים והיא היתה משיחה עמי על אלה ומפליגה בדברים וכל דבריה בטעם ובבינה, וניכר בה שבת גדולים היא ויודעת חכמה. גם בעת שבתנו במלון היתה שבה וקושרת שיחה על שרידי החורבות ועל תולדותיהן. וכן היינו נפגשים יום יום, בעת העבודה ליד השרידים וגם בעת הארוחות במלון, ומשוחחים על כל הענינים, שהעירו תשומת לבה.
באמצע השבוע השני, לעת ערביים מוקדמת, באתי למקום עבודתי בפינה מרוחקת, כמעט מסותרת. מצאתיה יושבת שם לבדה. הכושי לא היה עמה. שמחה לקראתי והאירה לי פנים. אני נתון לעבודתי והיא שאלתני לפתע:
– אתה, יא אוסתאז (האמן), בעל משפחה אתה?
אמרתי לה: כן גברתי.
– גם ילדים לך? – שאלה.
– שלש ילדות לי.
– אללה ישאירן לך – אמרה, ואחר שתקה רגע ושאלה – המאושר אתה, אדוני האמן?
– שבח לאללה. לוּ רק יהי לי בן אחד ורב לי, – אמרתי לה כאשר עם לבי.
– ולי אין מאומה. לא בן ולא בת, – אמרה בקול נוגה.
– וגברתי – שאלתיה לתומי – הנשואה גברתי?
– אלמנה אנכי,– אמרה.
מסקרנות ומתוך השתתפות בצערה שאלתיה:
– המכבר?
– זה שלשה חדשים תמה שנת האבל. יצאתי עתה לבדי לתור בעולם.
אז אמרתי לה: מאחר ששאלתני כאשר ברצונך, הירע בעיניך אם אשאלך אני דבר?
– שאל, שאל, כבוד האמן – אמרה – הן שאלתי למען תשאל.
– ההיית מאושרת עם בעלך המנוח?
– לא.
– משום מה?
– סיפור ארוך, ארוך. אך דיו קיצורו: זר היה לי, לא רצוי לי, גם לא יכול להקים לו בן.
– ומה מבקשך עתה בתיורך בעולם?
שתקה, שתקה רגע ארוך.
– תמחלי לי, גברתי, לא ביקשתי להכביד עליך, לבקש מענה.
– לא… לא… לא מכביד כלל. אילמלא היית נשוי – אמרה מצטחקת – כי אז אמרתי: יצאתי לבקש איש כמוך.
– האם תכיריני עד כך? – אמרתי דרך שיח קל.
– דיי מה שהכרתי. אבל אתה נשוי. לא אחפוץ לפגוע באשרם של אחרים. זה גורל חיינו: אשר דרוש לנו נמנע ממנו, ואשר לא דרוש לנו ירדוף אחרינו.
– מצטער אני, שאין בפי דבר לענות לרצונך.
– שום דבר? – אמרה והטילה מבט תוקף וחולף עלי.
– ואלא איך? – שאלתי, בלי דעת מה כוונתה.
– הרבה אתה יכול… הרבה, הרבה בשבילי, בשבילך, אמנם, רק משהו…
– לא אבין, גברתי, אבקש מחילתך.
– אתה אמן. דומה, האמנים חכמים הם כזקנים ותמימים כילדים.
– וכי מדוע?
– אין רע… אין רע… – צחקה צחוק עמוק והוסיפה – עלי לשאת את חרבי ואת חרבך, חרב גבר וחרב אשה. כי מה אעשה עם ילד כמוך?
– צחקתי גם אני עמה והחרשתי.
– הסכת, אדון שחאדה – קראה בשמי בחיבה ובכובד־ראש – חדרך במלון אינו מספר – עשרים ואחד?
– כן.
– כך – אמרה וחיטטה בקרקע בסוכך שבידה, הביטה לקרקע וקולה עצור ורועד – כך, מבין אתה? חדרי הוא השלישי אחר חדרך, מספר עשרים ושלשה. הלילה אשאיר הדלת פתוחה. אחכה לך, בלי חייב אותך בהבטחה, אדוני; חפשי אתה לרצונך כאשר עם לבך – ומיד אמרה שלום והלכה לה.
– ולא סרת לחדרה?
– לא.
– נאבקת הרבה עם עצמך?
– כן. לא עצמתי עין כל הלילה.
– וכי מי עצר בך?
– יראתי את האלהים. מן השמים משלמים מידה כנגד מידה. יראתי, כי ינקמו בי מן השמים וימנעו ממני ילד, ימנעו לעד.
– ואותי לא זכרת? עלי לא חשבת?
– הן ממך ארצה בן. כל ימי אכסוף לכך! הן רבות אמרתי לך: לא אתאר לי ילד שאינו ממך.
– מדוע? הן יכולת להיות גביר, עשיר גדול?
– חידה היא.
היא החרישה. שחאדה רצה להיוכח, אם נאמנו דבריו עליה, וחזר וסיפר על אותו ליל־הנדודים, על יום המחרת, איך אמרה לו בלכתם ברחוב, בלי להביט בפניו, מתוך עגמימות: אין אני בלבי עליך, אדוני האמן, ולא כלום. לוּ רק אתה לא יהא בלבך עלי ולא תדינני כאחת הקלות… והוא ענה לה: אבקש סליחה מאלהים: בכבוד וביקר יהיה זכרך תמיד בלבי, בכל הכבוד והיקר…
– ירצה אל משאלותיך – ענתה – כאשר ירפאו דבריך לבי. והוסיפה: אשביעך, אם יבוא יום וידרש לך מה, קטנה או גדולה, זכור: כי סוּראיה נכונה לשירותך כאחות. ונתנה לי את כתובת מגוריה בקהיר.
ללה לא הראתה כל תנועה ולא השמיעה הגה בדברו. היא היתה כנאלמה וכמו לא הקשיבה לו.
– למה תחרישי, ללה? האם ישכון ספק בלבך?
– לא. אאמין לדבריך, לא אפונה, – ושוב נאלמה.
– התתעצבי אל לבך? הן לא היה דבר. כחלוף טיסת צפור מעל לראשנו חלף הכל ועבר.
– כן, אבל אני על עצמי לבי דוי. על לבי הרע, השחור.
– “על שלומתך” (יהי שלום לך)! מה תרמזי בדברך?
– אין אני ראויה לך. אתה טהור, בהיר, ואני באפלה אלך – זה מזלי!
– שוב דברי סתר בפיך. דברי לשון גלויה.
– כן. עלי לדבר. אם לא אדבר – אוכל את לבי מיגוֹן. הנה: אני ידעתי כל אשר סיפרת. הכל ידעתי. על כן האמנתי לך.
– איכה ידעת? מה יכולת לדעת?
– אז סיפרה לו דברים שונים על לכתו ובואו בבעל־בק פה ושם, עד יום לפני צאתו. הוא שמע כאחוז תמהון בספרה על כמה ענינים קלים, על שיחות ופגישות, שהיו לו שם עם מכרים, ובפרט עם סית סוּראיה. פחד טמיר תקפו: הרי כאילו צעדה שם אחריו כרוח נעלמה, רואה ואינה נראית.
– אללה, אללה! איכה היתה כזאת? אם לא תגלי פשר דבר – אצא מדעתי.
אז אמרה דברים מרגיעים וסחה לו קצרות וברורות: לבה סער ימים מספר אחרי צאתו את הבית. פחד, לא תדע שחרו, תקף את לבה. בלילות עינוה נדודים.
– מדוע? מה סיבה לכך?
– מגור כירסם בלבה, כי סכנה אורבת לו, לה, לילדות. חלומות־זועה ביעתוה. כל הימים אפפוה מחשבות מחרידות־לב. כרעל נמסך בלבה הספק, כי עתה, במרחק, יתור אחרי לבבו ואבוד יאבד מבין ידיה. עתה הנה היא מוֹדה ומתוַדה לפניו: היא רעה והוא הצדיק, נכונה היא כעת לנשק כפות רגליו.
– אבל איכה נודעו לה כל אלה? מאין לה כל אשר סיפרה, כמו היתה רגלה עם רגלו? עליה לגלות לו.
כן, עליה לגלות לו, כי אם לא תגלה לו – התמהון והתשוקה יטרידו מנוחתו. הנה: נכשלה ונפלה. ועתה ידוע תדע: אם תגלה לו, לבו ימאסנה. בור כרתה לעצמה, בידיה כרתה.
והיא סיפּרה קצרות, כי שלחה אחד הבחורים, קרוב רחוק למשפחתה ושילמה לו שכרו, כי יסע לבעל־בק ויעקוב אחרי צעדיו. זאת עשתה.
מופלאים וזרים היו דבריה באזניו, ואותה עצמה ראה לפניו אותה שעה כראות אשה נכריה. עד כך לא הכירה. סגורה היא כל הימים בתוך עצמה. עד עתה לא נתן דעתו כראוי לשתיקתה ולסגור לבה. כמאורה אפלה נראה סגור לבה. עד כך חותרים הרהוריה במסתרים! ואז חזר ושאלה:
– אבל מדוע קמו ספיקות אלו להדאיב לבה בנסעו עתה? מה שורש הדבר, כי תקפוה בלהות חלומות?
את שורש הדבר הסתירה מעמו: את אשר תחשוד בו מכבר, מאז החל ביקוריו ומושבו בבתי רעים, הסתירה ממנו, כי נכלמה ברגע זה מפניו, אבל היא סיפרה לו דברים אחרים, גם הם נכונים, אבל לא שורש הדבר היו אלה, כי אם פרחי לענה אשר לשורש. היא סיפרה לו את אותות הגורל, שרמזו לה כזאת לעת נסעו, ברור רמזו לה אותות הגורל. עייפה היתה לפנות ערב מעבודות ביתה. לאחר הצהרים יצאו הילדות לטייל אל “פלגי הנחלים” הקרובים, והיא נשארה בבית, נשענה על המצע הרך תחת צל האגוז לנוח קמעה, שכבה – ונרדמה. איזו תרדמה עמוקה נפלה עליה! מעודה לא היתה לה כזאת. לפתע הקיצה מבוהלת. ריחות שריפה מלאו אפה. נזדקפה וראתה דלת המטבח פתוחה ומתוך החדר קול אשה קורא: שכנתנו, שכנתנו, קומי נא! שריפה!
קפצה ונכנסה למטבח. סיר תבשיל אחד נחרך כולו. סחבה בערה באש, אשה עומדת בתוך תימרות עשן…
– מה היה פה? – צוחה – מי אַת?
– אלהים עמך, שכנתנו! אני רבקה, רבקה שכנתך, החולמת אַת?
בנשימה קטועה סיפרה השכנה: שקועה היתה בשטיפת חדרה. פתאום הריחה ריח שריפה, יצאה וראתה עשן פורץ מסדקי הדלת, נחפזה לראות את אשר קרה. ובפתחה הדלת – צעקה וקראה לה: שריפה! אבל תודה לאלוהים “היתה” הצלה. שלום. וקצת תבשיל – כפרה.
עמדתי לפניה בלא ניב, בלא תנועה – עוד תנומה על עיני אמרתי לה: מעולם לא קרה לי כדבר הזה. איכה להטה האש? מי הבעיר הבערה? איך? איך?
מאותה שעה, סיפרה, נסער לבה בקרבה בדבר נסיעתו. לעתים היו צללים צללים נמתחים והולכים בכל אשר הלכה. והיא ידעה נכונה מאד, שהשריפה – אות הוא מידי הגורל. חרדה ונבוכה התהלכה, עד אשר עלה בדעתה לשלוח את הבחור בסתר לראות שלומו והליכותיו.
הוא הקשיב לדבריה דומם לאור המנורה הרפה היורד ומסתנן מבין עפאי האגוז ומושבו הפך בעיניו לפינה מכושפה והוא כילד, השומע דברי אגדה מפחידים. רגע היה כאילו נפגע בו כבוד הגבר מחשדותיה ומתחבולותיה ומחפץ שלטונה עליו ועל צעדי רגליו. אבל הוא התגבר והחריש, ובלבו אמר: לא מרעה או משנאה תהלך בדרך תעתועים זו. זה פחדה, פחדה מפני גורלה, אשר ידחפנה לדרך זו. עתה יראה בעליל: אותם החששות והשגיונות מימי בחרותה על המזל – שבו ופרחו עתה בנפשה. אחת־עשרה שנה לאחר נישואיהם עלו משרשם וגברו. חליפות הזמן לא שינוה. היא היא. רבות שמע מפי בעלי נסיון, שאומרים: אדם משתנה והולך כל עשר שנים. לא. אפשר אדם מחליף בשרו, מראהו, אך לא יחליף אדם מחשבתו, נפשו.
כה ישב דומם ליד אשתו, מפעם לפעם נשמעו בעבועי הנרגילה בשאפו מן הצינור שבפיו, ובדממת האפלה הכבושה בחלל החצר דמו בעבועי שקשוק הנרגילה לשיח כוחות טמירים, העולה מתך חלל החצר. אופל ודמי ורז בעומק החצר. רגע ישמיעו בעבועי הנרגילה רמזים סתומים, רגע איומים וביעותים ורגע כמו יתלבטו וישתברו בין סבכי סודם. והקולות לא ידמו. פתאום ישובו וירעדו, יהמו וילונו. ויש ונדמה כאילו ינחמו, ישקיטו וירגיעו, ושוב יתרוממו וידאבו.
ללה לא עצרה כוח לקרוע את דוק האופל והרז שבדממת הליל. הדומיה – רַעְיָתָה היא מכל הימים. וגדול שלטון רעיה זו עליה.
גם שחאדה לא מצא הפעם דבר בפיו להדוף את רמזי הדממה. בקומו ללכת אל משכבו היתה עמידתו רעועה, ידיו כמו רפו, רצונו כהה ורוחו מעורפלת. בנפשו יתלבטו, כמו במערבולת, רגשי רחמים ואימה, רוגז ועצב, אהבה ותוכחה. אבל אחת ידע נכונה: חמוץ ומר היה המשקה, אשר שתה הלילה מקובעת כוס חייו. נפל דבר דק מן הדק בכוס שבידו. אכן לא במשקה שבכוסו, – הן יש והיה מקרהו לשתות מכוס חייו אשר לא נעם לו, – אבל הלילה, דומה לו, נפל דבר בכוס עצמה. נסדוק נסדקה בידו. אמנם קל ודק היה הסדק, עין זר לא הבחינה בו ולא כלום. אבל שניהם, שחאדה וללה, ידעוהו מאד. בעיני הבריות, וגם בעיני שניהם, הלכו הימים במסלולם כאשר הלכו. הן כוס חייהם כדמותה וכצלמה, שלמה היא כתמול שלשום. ואולם כהיפּסד צליל הכוס כי תיסדק, כן נפסד צליל חייהם.
כתמול שלשום ארחו במושב שחאדה עם בנותיו ועם אשתו רעים וידידים. וכן ארח גם הוא לעתים במושב רעים ואמריו ושיחותיו רצויים וחביבים היו לאזניהם כמאז, ואף גברה ידו בפעלו ונודע בשערים שמו. ביחוד עמד לימין הפועלים היגעים בעבודתם בבית המלאכה, בו עבד, וגם לשכירי יום, אנשי מצוק ועושק, אשר בבתי מלאכה אחרים עמד כמגן ותומך.
בימים ההם קרה ואיש פועל בבית־חרושת לשטיחים ואריגי דמשק כרע תחת משא עמלו ונפל למשכב. כבדו עליו ימי מחלתו בעניו – כי עול כלכלת שבע נפשות העיק על צואריו – עד כי נפח רוחו והוא כבן שלושים וחמש שנה. חסרי ישע נשארו האשה וששה ילדים והורים זקנים. שחאדה הכיר את האיש מעט, אך שנה לפני נפלו למשכב, מעת אשר עבר לגור באחד הרחובות הסמוכים. ואולם לאחר מותו הגיעו אליו משיחת הבריות סבלות בית העוני וחרפת הרעב אשר תשכון בו. אז סר שחאדה לבית האלמנה הצעירה, סובחיה שמה, ויאמץ את ידיה, וידבר אליה ניחומים ויבטח לה עזרתו. ואמנם עמד בפרץ וישא דבריו בתוקף אל בעלי בית־החרושת ואל פרנסי העדה להקל במעט את נטל המצוקה מבית האלמנה.
ומאז היה נותן דעת על האשה ודרש לשלומה מפעם לפעם, כי טובה היתה האשה ושקדה כל הימים על מהלכי ביתה, וגם טוב היה טעמה ופניה שפרו מאד מחמודות וחן. שחרחורת היתה וגומות־חן לפניה, ויפי עיניה קסם ללב רוֹאֶהָ.
במרוצת הימים שכרה האשה סובחיה מעון לה, שני חדרים קטנים, בקומה שניה בחצר השלישית מאחורי בית שחאדה. ואולם מעליתו של בית שחאדה אפשר היה לראות חדר אחד של מעון האשה. לתומה באה האשה לגור במעון זה.
ללה הכירה את האשה מכבר, מעת בואה פעם ופעמיים לקחת דברים עם שחאדה על פגעי ביתה. שחאדה אמר אז לסול במגע־יד מהלכים לאשה זו בלב ללה אשתו. את עני האשה, מצוקתה וסבלותיה העלה לעתים על לשונו, למען יהיו לאשה כשריון בטוח מפני חצי עיניה הקודרות של ללה. ברם, עד מהרה ידע, לשוא עמלו. מאז נראתה האשה בפעם הראשונה בין כתלי ביתו, לא העלתה ללה את שמה על שפתיה. אז הכיר שחאדה: אם פיה של ללה סגור וחתום מלהזכיר את שמה של זו, אות הוא כי לבה פתוח כמערה אפלה לזכר שמה. ודאי כבר חקרה ודרשה ברמזי הגורל ומצאה את אשר מצאה, וכל אשר יאמר לצדקת האשה ולשבחה לא ישנו מאומה בנפשה.
על כן הלך פשוטות וגלויות בדרכו. לעתים פקד בערב את מעון האשה ונתן דעתו לשלומה ולשלום ילדיה: כקרוב־משפחה אמר דברו לילדים ונתן עזרתו לאשה.
וללה גם היא היתה עולה בערב לעלית ביתה עת עלה שחאדה למעון האשה. שם ישבה על חלונה והשקיפה מרחוק, מאחורי מסך החלון, אל חדר האשה, כל עת היות בעלה שם. וברדתו ירדה גם היא.
ומשחשׂך שחאדה דבריו מפיו, חשׂכה גם היא מפיה, וכרחקוֹ ממנה רחקה היא ממנו.
שחאדה ראה והרגיש למדי בתמרורי רוחה ובלבו דאב על קשיות לבה. למה תקשה לבה כל כך? מה הרע לעשות, כי תעלה קצפה עד כך? ואולם, אם היא אסרה על עצמה גם להעלות את שם האשה בפיה, וגם על צרכי ביתו וילדותיו דיברה עמו קצרות ויבשות, כמו היה זר ושנוא לה – למה ישא פניה? ומה יוסיף ומה יועיל, כי יקח דברים עמה? הן היא לקחה כל הדברים לעצמה – ולא תקבל דבר מפיו. זו עקשנותה ומרדותה כמאז.
חלפו ימים וחדשים. דמו הימים זה לזה כחוליות סגורות במחרוזת סגורה, החוזרות וסובבות בחוט המעגל.
והנה באחד הימים של סוף הקיץ – ניתק החוט.
שחאדה שב מבית האשה אל ביתו, במאוחר מן הרגיל שב.
משנכנס לביתו, קידמתו ללה כדרכה במבט אילם, בלא אומר ודברים. אבל אחר רגע קטן שמע קולה הצרוד בעמדה בקומתה הזקופה לפניו:
– אתה אוהב אותה?
– את מי?
– אותה, את האשה הזאת, שאתה הולך אליה כל הימים.
– החוששת אַת להעלות את שמה על שפתיך, כמ היתה שרץ טמא?
– לא עליך לשאול אותי שאלות. אני שואלת אותך: אתה אוהב אותה?
– כן, כאשר יאהב אדם ידיד, רֵעַ, שאר־בשר.
היא החרישה, ובקצות פיה העלתה בת־צחוק כלעג ממאיר ואמרה:
– אבל אם זו תגיד לך, שתשאיר דלת חדרה פתוחה בלילה, תסור אליה?
– את רעה מן השטן, אַת מרה כלענה, – צרח במר נפשו.
היא ענתה בקול שקט ומתון:
– זאת ידעתי. אבל רוצה אני לדעת, אם תסור או לא תסור?
– לא אענה לך. אינך ראויה לתשובה מפי.
– אם כן אענה לך אני. אני יודעת, שכבר סרת אליה. הלילה הזה היה הדבר.
– מה זה הטירוף? מה אַת מעלה קול נביחה מפיך?
– לא טירוף. לא קול נביחה. קול עדות הוא. מעידה אני את אשר ראיתי. גם בבית־הדין אעיד. הערב, עד שעה ארבע (עשר אירופית) ישבת עמה. בשעה ארבע ועשרה רגעים כבה אור המנורה. בשעה חמש עלה שנית אור המנורה. יצאת, ואחר שלושה רגעים באת אל ביתך.
– שוטה! יחד הלכנו. ליויתיה אל בית אמה. אמה חולה מאד. ביקשנו למען החולה דבר תרופה כמצות הרופא.
– אפשר אמת בפיך. אפשר הלכת עמה. אחכה עוד. מי יתן ותהיה טעות עמי. אחכה ואדע.
– ואני לא אחכה. הלוך אלך אליה. אהבתי את סובחיה. כן, אהוב אהבתיה. אעשה ככל אשר עם לבי ואלך באשר אובה. ואת שלחי אחרי בולשים ומרגלים ככל אַוַת נפשך.
– לא, לא אשלח איש עוד. אתה תעשה אשר תאבה, ואני אעשה אשר אובה.
עברו ימים מספר, עצורים מרעה ורוגז (אמה של סובחיה מתה, והיא ישבה בבית הוריה באבלה), ושחאדה הלך קודר ומר נפש בלילות בשעה מאוחרת אל ביתו.
כתוֹם חודש האבל הראשון שבו הימים כמאז למסלולם. שחאדה לא חדל לסור אל בית האשה האהובה, ואשתו לא חדלה מנטוֹר לו איבה ורוגזה. שיחותיה המרעימות נפלו על ראש בעלה כמטרות גפרית ואש. בראשונה נכלאו בין כתלי הבית וכרבוֹת הימים פרצו ויצאו לרשות הרבים.
ובהתלקח שלהבת הקנאוֹת בלב ללה הלכה באחד הימים ומסרה משפטה לבית־הדין. תובעת היא גט. אין רצונה בחיי זימה. תקח את גטה וכתובתה וילדותיה – והוא ילך בדרך החטא והשפלות.
ימי הקטרוגים, התוכחות והנסיונות לתקן את בית שחאדה השבור, וכן עינויי נפשו בדבר חילול שמו ובדבר החרפה, שהעטתה עליו זו האשה, כבדו עליו מאד. שחאדה הגא והשלו, ישר־הלב וטהור־הרגש, לא יכול שאת ידה הכבדה של אשה זו. נראה, שכבודו אשר חולל עד עפר, כאחד ריקים הפוחזים בעם, שלל ממנו את חפצו בחיים.
ובאחד הימים הובא שחאדה אל ביתו בשעה מאוחרת בערב, נישא בידי אנשים. באחד הגנים הרחוקים מקצת מן העיר מצאוהו שוכב ליד עץ. בדיקת הרופאים הוכיחה, כי המות נגרם על־ידי שתית רעל.
תקופה שלישית
שעת ערביים באביב.
ברחוב “התֶּלֶה”, משכן המוני העם, בחצר בת שתי קומות, פשוטה, עתיקה, דלת־פנים ורבת־שכנים (עשרה במספר), קול שיח, צחוק וגיל ישמע. מאחד החדרים אשר בפינה משמאל לחצר יעלה הקול. שם עלמות ונשים תשאנה מפעם לפעם קול רינה עת ידן אוחזת במלאכתן, כעדת נמלים נחפזות אצות בפעלן.
מפעם לפעם תצאנה שתי האחיות הכלות, אחת אחת או שתיהן יחד אל החצר, לבושות שמלת־יקר, שנגמרה מלאכתה ותם גיהוצה, כדי לבחון טיבה ומידתה של השמלה לאור השמש, השופעת עוד אור נגוהות בחצר. באותה שעה, כמו על פי אות נעלם, תופענה השכנות, נשים ונערות, אחת אחת מפתח חצרה, מחלונה, ממעקה גזוזטרה שלה, ותשלחנה ברכה ותהילה לאזני הכלות: “מבורך, מבורך לכן, שם אללה, שם אללה עליכן”. פעמים יוצאת גם נערה צעירה, אחות הכלות, לראות את שמלתה החדשה ולהיראות בה.
מאז החלו הכנות התפירה לשתי הכלות, בנותיה של ללה רקיב, נאחזה החצר כולה חדוה ותנועה. משם, מפינת החדר משמאל לחצר, כמו תצא יום יום רוח שמחה וגיל, תעלה ותרחף בחלל החצר, תנחת ותשכון בכל חדר וחדר ובלב איש ואשה מדרי הבית, כשכבת הטל הנחה רעננה ומבהיקה על פני כל.
ויתרון־נועם ותוספת־שבח לרוח השמחה אשר תרחף בחצר, כיתרון אשר לרוח קרירה, רעננה, הנושאת בכנפיה גם ריחות טובים מאילנות, שעומדים בלבלובם ובפריחתם.
יתרון זו השמחה, אשר נודע לכל איש ואיש מדרי הבית והרחוב הסמוך, לא היה בגלל השמחה הכפולה – אם כי חזיון נדיר הוא למאד יציאת שתי כלות כאחת מבית אחד ובעונה אחת – כי אם כבגלל מקורה של שמחה זו. הכל יודעים, כי רגשי האמת והחסד, רוח האמונים ומשא הנפש אשר ל“ללה הכובסת” הם הם אשר יגבירו שמחה וישווּ לה אורה וישועה. ביגיע־כפים ובזיעת־אפים, בעמל שנים ללא־הפוגות ובחפץ־לב לא ידע חת כוננה אשוריה כל השנים, עד הגיעה הלום – עד השיגה את יום השמחה הזה.
עוד העובדות בחדר, נשים עם עלמות, נתונות בעבודתן ואצות לכלותה, והנה נראתה ללה עצמה בפתח החצר בשובה מעבודת יומה.
קומתה חסונה, זקופה כאשר היתה, אך ראשה מורכן קצת. פניה כהים ועליהם קמטים אחדים, אך חרותים הם לעומק. היא צועדת לאטה כמתוך כובד־ראש אשר לגבירות כבודות, ואל אשר תפנה מן השכנים בדרכה ותברכם לשלום יענוה בחיבה וכבוד.
משנכנסה לחדרה שלחו אליה השקועות בעבודתן מבט רצון והוקרה ואמרו כלעצמן: הנה אנחנו גומרות, עוד רגע והחדר יהיה פנוי לגמרי.
ידוע ידעו את משפטה כל הימים: יום יום, עת תשוב מעבודת יומה, זקוקה היא מאד לנוח שעה קלה מנוחה שלמה. לא על ספּה ולא על מצע רך, כי אם על רצפת החדר, הגבוהה כחצי אמה מהמפתן, רצפת־עץ מכוסה מחצלת ומרבד פשוט, תשתטח לה “לישר העצמות”. באותה שעה תיחפז מזל, הבת הבכירה, המומחה להכנת נרגילה, תרחץ ותשטוף את הטומבק ותגיש לה לעשן, כי תקום ותצא אל הספּה אשר בחצר, במושב המשפחה ליד פתח החדר, או כי תשב לבדה באשנב הקטן, הפונה לעבר הבוסתנים.
בעת סעודת הערב תבלה שעה ארוכה בחברת בנותיה, תשמע דבר דבר מפיהן מפרשת היום החולף, ותרא מה לעשות ולגמור ליום מחר. כן משפטה יום יום, כמשפט מפקד עם קציניו. כה הדריכה את בנותיה כל הימים, וכה היו מהלכי בנותיה ידועים לשבח בפי כל. כי רק על־פי דבר אמן תצאנה ותבואנה ואת מוצא שפתיה תשמורנה.
אולם היום צפוי שינוי־מה לסדרי־הבית. הדודה סמרה נקראה לסעודת הערב עמן.
הדודה סמרה הכבודה הגיעה בימים אלה ממקום מגוריה בבגדד לאחר פרידתה מדמשק במשך שלשים שנה. בעלה, הרב יחזקאל, שבק חיים לכל חי, והיא, מהיותה חשוכת בנים, שבה לעיר מולדתה לשים את משכנה בה.
משהופיעה הדודה עם ערב, הסבה המשפחה, משפחת הנשים, לסעודת הערב, במושב שליד פתח חדרם. שלש הבנות, שלא הכירו מעודן את הדודה, אשת רב, היו תולות עיניהן בפניה בדברה. קרובה היא לשנת הששים לחייה ופניה טובים ונאים וענוגים, כאשה בת חמישים. רוך ושלוה בשיחה ואמריה רצופים דברי בינה ומשלים, כדבר “החכמים” בעלי תורה. אז היו הבנות רואות בעיניהן אות־אמת ליחס התפארה של משפחת נאעֶם, משפחת הרבנים, כדברי אמא, אשר סיפרה על זה רבות באזניהן. עתה כמו נתאשר דבר אמן, כי לא שוא הוא רוח האצילות ותפארת האבות וכי גם בהרעים הזמן פניו לפני אצילים, לא יועם אורם ולא תיפּסד דמותם. לשמע דברה הרך והטוב ונועם הליכותיה של הדודה כמו אמרו לעצמן: הנה זה המקור, ממנו תנחיל להן האם את צדקת דברה ועוז רוחה.
כתום סעודת הערב יצאו הבנות לשוח לאור הירח והדודה והאם ישבו לעשן את הנרגילה במושב האשנב.
שלות השקט בכל מרחבי הגוש האפל אשר לשטח הבוסתנים. אור הירח מכסיף אך את צמרות העצים הקרובים והנמוכים מן האשנב. ודומה אופל המרחב לטלית כבירה כהה, אשר שולים לבנבנים לה, פרושה לאור הלילה. מפעם לפעם תשוֹב רוח דרומית, בלאט יעברו גלים אחר גלים ויטוסו הלאה הלאה, כמו ישלחם שר רוחות־הנגב למרחבי ארץ בדבר־חפץ רזי אשר לו.
ללה והדודה משכו לשונן בשיחה קלה, מרפרפת על עניני היום. מדבריה המעטים של הדודה עם ללה הרגישה בה דמות אשה מיוחדת, הנושאת בקרבה סתרי דברים ורגשי תעלומות. אותו דוק הערפל שבימי נעוריה פרוש עליה גם כיום, אך שונה הוא במראיתו. אז, בימי נעוריה, יש אשר בקעו פתאום קולות עזים מתוך הערפל, אולם עתה היא שרויה בדומיה וברצון בתוך תימרות זה הערפל. משום כך היתה כמהססת וחרדה בכל עת שדיברה עמה. ואכן שתיהן כאילו נמנעו להכביד דברים אשה על רעותה, אם כי שתיהן נכספו להסיר מתוך שיחה את המעטה הפרוש על שלשים השנה, לדעת את הקורות כאשר קרו וקמו מאז ועד היום. שתיהן נכספו לכך: הדודה – מסקרנות, וללה – מתשוקה לפרוק פעם ממשא הדברים אשר בצפונות לבה. ולפני מי תוכל לגלות צפונות לבה כמו לפני הדודה? ומשום כך פתחה ואמרה לה גלוי:
– לא תוכלי, דודתי, להרגיש, עד מה חיתה רוחי בראותי פניך ומה רב הטוב אשר תעניקי לי ולבנות בהימצאך כיום בינינו. אם כי הבן אבין, כי לא פיללת כלל וכלל לראות את ללה באשר תראיה כיום. ואולי גם הספקת לשמוע מפי הבריות רבות ורעות עלי. –
– רעות? חלילה, חביבתי, ונהפוך הוא: טובות וישרות שמעתי. אך כבוד ושבח ידברו הבריות בך. הכל יאמרו: כפרי–כזרע. “תִירבָאיֶת” (תרבות, חינוך), בית רבנים – הלא דבר הוא. כך שמעתי שיח הבריות.
– אלא שאת בעצמך ודאי תתפלאי לראות לאשר הגענו – תתפלאי ותשאלי, איך נתגלגלו מצוקות הזמן על ראשנו.
– אמת, לא עלתה על דעתי כי אראה כזאת וכזאת, ואולם הבן אבין למדי, מה יקשה להעלות דברי העבר, ששקעו במצולות הזמן. אמנם את עצם דבר האסון ידעתי בשעתו; יחזקאל שלי, ירחמהו האל, כתב לאיש ידיד לו פה – וידענו את השריפה אשר שלח אלהים בביתך. ואחרי כן גם את שלחת לנו איגרת – פעמיים, דומה אני, שלחת מענה לאיגרות של יחזקאל, אבל רק דברים מועטים היו במכתב, רק שלומות וברכות.
– וגם תודות. וכעת אשיב ואודה נאמנה על מכסות הכסף אשר שלחתם. ואולם את הקורות יום־יום לא עמדה בי רוחי לכתוב לכם. את זאת אפשר לספר רק מפה לאוזן.
– נכון דברך. ואני בבואי ובשמעי את דבר הכינך חתונות הבנות השתים, התפלאתי ואמרתי לשאלך על כן. אין חלילה כל פגם בדבר, אלא רק מחמת “עין הרע” אחשוש. עין הבריות תימשך לדבר אשר כזה: שתים כאחת – מה אילצך לכך?
– הנה זה אשר אובה לספר לך. לא מקרה הוא, ולא מלב קל עשיתי זאת. יד ההכרח היתה בזאת.
– אין תפונה, כן הבינותי בעצמי: אך יד ההכרח בדבר הזה.
– בעת ירד לפתע האסון על ראשי הייתי כמה שבועות הלומת־תמהון. רפו ידי ונתפזרו רעיוני ולא עלה בידי להדביק מחשבה למחשבה. הן לא ציפיתי כלל להוָה כזו. אך אחת ידעתי: מידי היתה זאת. אני בסבלותי ובשחור לגבי הסיבותי את אסוני. על כן בשרי אכלתי בשיני וקיללתי יומי וחירפתי עצמי. אבל לא על זאת בדעתי לספר. רצוני להגיד לך: בימים הראשונים שירדה המהלומה על ראשי, הייתי זועמת ורועמת עליו, על שחאדה ה“מרחום” (עליו השלום). קפצתי ורגזתי עליו בלבי: למה עשה לי כזאת: הן משעה בגידה עשה עמי: אותי רצח באבדו חייו, והכל אמרו: אני רצחתיו מחפצי אני בחיים. ואולם כעבור הימים הראשונים היתה רוח אחרת עמי, והיא חזקה עלי ומשלה בי ולא הרפתה עוד ממני. הלא ידעת, תמיד אהבתיו אהבה נאמנה. ואולם אז גדלה אהבתי ולהטה כשלהבת אליו. כה נכספתי לראות פניו, לראותו בחלום, כי יגלה אלי; כי ישיח עמי. כה הרביתי תפילה וכיונתי לבי לחלום לילה. כמה פעמים צמתי ולפני שכבי לישון שפכתי שיח ליד המזוזה, כי יבוא אל ביתו, אם לא למעני, למען הילדות יבוא, לראות את ילדיו – אבל כמו חומות־ברזל, חומות־עד, הפרידו בינו וביני. אז אמרתי בלבי: אין זאת כי באשר חטאתי לו יזעם עלי, על כן נשני כליל והשליכני מלפניו. אמרתי: שומה עלי לפייס אותו, להשיב לבבו אלי, ולא בדמעות ואנחות, כי אם בפועל ובמעשה. ולפני כל, בראש וראשונה, אמרתי להוכיח כי לא יחסר דבר לבנותיו, וייטב להן תמיד, כמו בהיותו עמנו. אכן המעט אשר נשאר אחריו אזל במרוצת השנה. אז דחיתי מעלי כל מעצור, זרקתי מעלי כל רגש מר, ויצאתי לחיי עמל – לעבודה בבתים. בימים הראשונים הייתי בולעת דמעותי בסתר, ראשי מורכן ורגלי כושלת בלכתי, אך עד מהרה הייתי יוצאת לעבודתי יום יום בשמחה ובלב טוב. מחפץ חיים לבנותי ומחפצי בחפץ המת חזקו ידי. וגם מרצוני לתקן עותתי ולשוב מעקלקלות לבי. על כן לא נפלה רוחי בי ולא נכלמתי עוד. וכי חושבת את כי לא הייתי צריכה לעשות זאת? ההכתמתי את שמי או את שם המשפחה בעבדי ובכבסי בבתי זרים?
– לא, בתי, נהפוך הוא. כל השומע ישתומם על כוחך ועל טוב טבעך. מי יכול לפעול כמוך? הן גדולות פעלת: מן המצוקות הסירות עוקצן ומתהפוכות הזמן מרירותן. תחת רוגז ועצבון הבאת מעשה חסד ואת הרגש הרע הפכת לטוהר־לב. ואין תפונה, כי ממורשת אבות הגיעו לך כל אלה. את אמך לא הכרת. מה נוחה ומה חסודה היתה! לא אזכור אם ראיתיה מעודה רוגזת ומרת נפש. תמיד היה דברה רך ומתוק. ואביך, אחי היקר, מה עניו ושפל־רוח היה! מה שליו ושקט היה דברו עם כל אדם, גם עם בחורים עולי־ימים – האם לא תזכרי?
– כן, את זוך רוחו ונועם אמריו אזכור, הרבה אזכור.
– התזכרי, איך היה מדבר דברי נימוסים עם כל איש ואיש: אף עם מוכר הפחמים הסמוך לבית היה פונה בלשון “ג’נאבךּ”, “חדרתך” (כבודך, חסדך). זוכרת אני שפעם אמרתי לו: “מה זאת, אחי, כי תדבר כבוד אל כל איש? הלא משונה הדבר הזה לאוזן השומע”. והוא אמר לי: “אחותי, הן עלי לפתוח פי ולדבר עם אנשים. אם כן איפוא, מה ממני יהלוך כי אדבר לשון כבוד? מוטב שיהיו דברי מעולים מאשר פשוטים”.
– כן, זאת אשר אמרתי: ממקור אבות הגיעה נדיבות הרוח אליך. ואולם ההיתה ההצלחה עמך אשר אמרת לפייס אותו, את שחאדה, בפעלך?
– חכי נא, דודתי. עוד תשמעי עד מה קרעתי בשרי והקשיתי לבי מנחושת וגברתי על עצמי למענו, למען היקר. כי עם כל אלה לא האיר אלי המזל פניו. לא סר שחאדה אף לרגע אלי לחלום־לילה. אבל רבות הייתי חולמת בימים ההם עליה… על סובחיה… אשר חיבב אותה… הן שנאתי אז את האשה הזאת, כאשר לא שנאתי איש מעודי. כמקור הרשע והשפלות היתה בעיני. אבל רבות חלמתי עליה בימים ההם. החלומות האלה – יקשה לי עתה להעלותם בפי, אך הם אשר ציווני לחקור ולדעת, אם אליה יקרה שחאדה בחלום… ואגיד לך בקצרה – בלא להרבות דברים על היסוסי וספיקותי – הלכתי בעצמי אליה. בשעה מאוחרת בלילה הלכתי אליה – אף היא היה הולכת אז כל הימים לעבודתה בבתי זרים.
היא חרדה והחוירה בראותה אותי לפניה, כמעט נפלה תחתיה. מיד הרגעתי אותה ושמתי ידי על כתפה, עד כי נחה רוחה ושקטה לאט לאט. דיברתי עמה כה וכה, עד שנגעתי בעניני וביקשתיה להגיד לי האמת: היקרה לה לראותו בחלום? אם הרבה ואם מעט? השיבה לי: עכשיו לא. אבל אז, בימים הראשונים, וגם במשך כל השנה הראשונה היתה חולמת. רבות חלמה. וסיפרה לי כמה פרטים, קטעי דברים מן החלומות. וביניהם חלום אחד, – אם כי דבריו פזורים וקלושים, – שהאיר את עיני. סיפּרה, שראתה אותו פעם בחלום והוא בא לבוש בגדי־חג ופניו צוהלים ואומר לה: יהיה… יהיה שריד לבית רקיב… חייך… ראה תראי…
– כיצד? – שאלה אותו – האם ברצון אלהים הרה עתה ללה ותלד בן? והוא אמר לה: לא. הרבה דרכים למקום. מבנותי יפרח הציץ… ללה תדע… היא תדע…
רעדו עצמותי בקרבי, ונוכחתי ברור, שרוצה הוא דבר מעמי. מיד עלה בדעתי: הן נשאר עוד שריד, משפחה קטנה, למשפחת רקיב. אכן רחוקים היו איש מרעהו תמיד, מסיבת מריבות מימים עברו, ומשכבר הימים העתיקו מושבם לבירות; אפשר יש לבית זה בנים בגיל הבנות? אם כן – עלי לקחת מבית זה אחד לבתי למזל לכשתגדל, וכן אקים שם לבית רקיב כחפצו של שחאדה, כתשוקתו וכמשאלתו כל ימי חייו. גם שם אביו יקרא מחדש וגם שמו, שם שחאדה רקיב.
הודיתי לה, לסובחיה, מאד. נשקתי לה על פניה. נוכחתי מנועם שיח לשונה כי טובה וישרה היא, ובלב שלם ביקשתי ממנה סליחה וכפרה על כל מה שעבר. כי אמרתי: עלי לנער מעלי גם עווֹן האשה הזאת, אשר שמתי אז במשוגתי עליה, והיא נישאה לאיש אחר זמן קצר. הן היתה יפה וחמודה.
מלאה אמונה וחפץ לפעלי, נסעתי אל המשפחה לבירוּת. חיפּשתים ומצאתים. אם אבוא להעלות כעת לאזניך כל התלאות אשר מצאו אותי בענין זה, תארך השעה. בחפצי רק לספּר לך את כלל הדברים – טרם תבואנה הילדות מטיולן. בקיצור: ראיתי את המשפחה והנה היא “כך”, פשוטה. האב מוכר ירקות בחנות קטנה בפינת הרחוב, אבל רואה הוא את עצמו כסוחר נכבד; אפשר זו מידתם של אלה, שהיו בני עשירים לשעבר. אשתו טובה ונוחה לבריות. ארבעה בנים להם, שתי בנות גדולות (אחת כבר היתה נשואה), הבן השלישי בחור כבן עשרים והבן הקטן, שמעון, כבן שתים־עשרה, בגילה של מזל בימים ההם. והוא טוב במראהו, לא יפה ולא דוחה.
משערכתי דברי לפניהם, אשר בחפצי ליעד את הנער שמעון לבתי, להקים שם למת מחוטר משפחתו, היה האב כ“מתחַמֵק”: אין הוא מוכר בנו למי שיהיה: למה יקשור מזלו לאחד השׂיחים, אפשר יהיה מזלו בברושים?
אזרתי סבלנות ואמרתי לו לשון רכה: אין חפצי לקשור מזלו. ביקשתי, כי נתקשר על תנאי: בהגיעו לשנות הבחרות, במלאות לו עשרים שנה, אם ירצה בבתי – יקום הדבר בחפץ הבורא. ואם לא ירצה – אין לי עליהם ולא כלום. ואז אמרתי להם, כי נכונה אני להתחייב לשלוח להם מדי חודש בחדשו כל הדרוש לנער ולחינוכו, ללמדו מלאכה, וכל הצריך לו מהלבשה והנעלה. ונקבתי להם את הסכום שאשלח: חצי לירה עותומנית לחודש. מששמעו כזאת, נשתנה מיד לשון האב, והתחיל מטיף מפיו דברי חיבה וכבוד.
– ואיכה, אחותי, התחייבת על סכום כזה לכמה שנים ואולי היה יוצא לריק? תמהה אני, אחותי! כלום היה לך איזה מקור קל לכסף?
– אגיד לך, דודתי. אז לא היה לי מקור קל. האמת, כי עשיתי את אשר עשיתי לא מחשבון ותבונה, כי מכליון־לב ומנפש הומיה. והן בעמקי לבי לא עשיתי זאת כי אם לכפר פני מזלי. אמרתי: אם אשר הרעוֹתי לחיי ודיברתי סרה ורוגז על מזלי – אכפר עתה. לא רק את חיי נתתי בידי מזלי, כי יעשה בי אשר יעשה, כי אם גם עתידות ביתי אפקיד בידו. נכנעתי והרכנתי ראשי לפניו. ואכן משך המזל גם את צעדי רדיה, הבת השניה, אל נתיבו. והלא גם זאת עשיתי בהכרה. יודעת אני, כי המזל חורש חרישו על לבי ועל לב בנותי, והן עתידות הבנות צפונות בידיו. אך כשריון ברזל לבשתי אמונה, כי עתה יאיר המזל פניו אלי, לא למעני, כי אם למען המת. הכי גם במתים יסתולל?
אולם גם חשבוני עשיתי. מעבודות יומי אני ומעבודות הילדות בטויה ורקמה, כפי אשר לימדתין, הייתי מכניסה כמאה וחמישים גרוש לחודש. כמאה הוצאנו למחיה וחמישים אגרתי והפקדתי חודש חודש בידי הגביר אליהו פרחי אפנדי. אמרתי, אוסיף על עבודת יומי אני, ואת התוספת אשלח להם להגביר רצונם ולרכוש אהבתם לחפצי.
– ברכי שם אלהים, אחותי, כי נתן לך כח לשאת בעול הכבד הזה. אכן אות הוא, כי טובים פני המזל אליך. אשריך! לא תחול עין רעה בעצמת ידך. “פו… פו…” – ירקה בלאט הצדה והוסיפה: תינקב עין השטן!
– אכן, דודתי, עין רעה לא יכלה לקנא במעשי ידי, כי מי היה מברך עצמו בסבלות העמל והיגע, אשר נפל בחלקי? התדעי, דודתי, כמה כביסות כיבסתי בעשר שנות העמל? הרבה יותר משלשת אלפים! עשי חשבוני ותיוכחי. יום יום כביסה אחת, חמש פעמים לשבוע ופעמים שתי כביסות ליום. ומי היה בוחר לו לקנא במתנת חלקי?
וכך מילאתי דברי למשפחה. כשגדל הנער ויהי בחור רך וטוב, הזמנתיו שנה שנה לחגים, לפסח ולסוכות, אלינו, ותודה לאל, התקשר לבו אתנו. אכן, באחרונה, לפני שנתים, בשובו לבירות אחרי היותו עמנו בחג הסוכות, שיגרו לי איגרת רצופה דברי תודה רבים וגם דברים סתומים, שהוברר לי כי הבחור הודיע להם, כי לבו נמשך אחרי השניה, רדיה. נבוכותי מאד וחרדתי מתמורה זאת, כרוח אשר קמה ביום קיץ, קמה סערה בלבי. נסעתי אליהם לבירות, אבל נוכחותי כי נכונה רוח הבחור בקרבו. בענות לשון אמר לי: טובות השתים בעיניו, אבל אהוב יאהב את רדיה יותר, ומחפצו להלוך במישרים אמר להוריו בעוד מועד דבריו. אין לבוז לבחור על חפצו זה. אבל איכה אפעל אני? היתכן כי אתן למזל בביכורי ימיה לשתות מכוס תמרורים? היה לא תהיה. אבל איכה אפעל במיצר דרכי? לוּ היתה ידי משגת ובחרתי עד מהרה בחור אחר טוב והגון לבתי הבכירה. אבל מכסת הכסף, אשר אגרתי בידי אליהו אפנדי, לא יספיק כלל לנדן ולנדוניה ולכל ההוצאות לשתים. במר שיחי שפכתי לבי לפני הגביר אליהו – ירבה אל טובו – והוא בא לעזרתי. הוא אימץ לבי ואמר: עשי, עשי כחפץ לבך הטוב. אני אלוה כל אשר יחסר לך. והן לא הרבה יחסר לך. הן כספך נתון בידי “בתנועה”. לכמה הגיע כספך בתשע השנים לפי חשבונך? אמרתי לו: לחשבוני, בערך חמישים לירה זהב. והוא אמר לי בנועם לשונו וברוחב לבו: ובכן, התבשרי, ללה, כספך מגיע לשבעים לירה זהב. ואני אלוך את אשר יחסר לך. לכי והתמי את מפעלך.
וכך ביקשתי מישעיה הנגר את בנו סלים – גם הוא נגר בחנות אביו – וערכתי את האירוסים לפני שנה. ועתה בשלהי הקיץ, למועד “נחמו” קבעתי, לשעה מבורכת, את חתונתן של השתים.
– יברכך אל עד סוף פועל ידיך. לא אפונה כי תפילות המתים עמדו לך. גם אביך הצדיק וגם בעלך הנאהב, שניהם עמדו לימינך. אשריך, אחותי! עד לדמע־גיל יהמה הלב לשמע דברי פיך.
שתי הנשים מחו חרש אגלי הדמעה מעיניהן, והיה מושבן למול זהרורי הירח, כמו ריחפו רוחות סתר על ראשן והקשיבו רב קשב לשיח פיהן.
וביום הנועד, בערב שבת “נחמו”, המה הרחוב מצהלת “החתונה הכפולה”. רבים רבים, נכבדים ואנשי שם, חלקו מכבודם לאשת החיל ללה ובאו לקריאתה. רבים היו המעניקים תשורות ומתנות, כמנהג. ועל כל אלה נישא בפי כל דבר עדיי־הזהב היקרים, אשר העניקו שתי הנשים: סמרה הדודה וסובחיה השכנה, אשר הוזמנה על ידי ללה ובאה ממרחק לחתונת בנות שחאדה הנאהב.
כל אלה יכלה ועשתה ללה בהגיעה לגיל ששים בקירוּב.
תקופה רביעית
מי שראה את ללה הזקנה, בת השבעים, לאחר כל התלאות והכלימות שהוסיף מזלה להתעלל בה, מאז השיאה את שתי בנותיה הגדולות, ודאי הכיר מיד, ששינוי גדול חל בנפשה: עתה חדלה להאבק עם מזלה. תמו חשבונותיה כליל. לא תביעות ולא משאלות לה, לא מעצמה ולא מזולתה. כאדם, שמכריז על עצמו שהוא “פושט רגל” ופורק כל הענינים וכל דין ודברים מעליו, כן פרקה ללה מעליה כל קובלנות וטענות. וכל טיבה וכל הליכותיה יגידו: “הבל הבלים! ילך החבל אחר הדלי”.
אבל לא בדברים הביעה ללה את צפונות לבה, לא לשון בעלי־חכמה בחרה, כדי לגלות המית־רגשותיה (מעולם לא התימרה לחכמה), אלא מבּשׂרה חזתה זאת. עתה חיה היא מתוך הגות של הבל הבלים, עתה בידיה היא שולחת את החבל אחר הדלי יום יום, ככל אשר יזדמן לה ובכל אשר יקרה לה.
עתה תשכון משפחת הנשים, האם, שלש בנותיה, ושלשת נכדיה, במעון דל, בשני חדרים, אחד גדול במקצת ואחד קטן, בקומה שניה. מרפסת קטנה, צרה, גדורה גפה פשוטה, נשקפת אל סימטה שברחוב. פה תשכון המשפחה בלי שכנים ובלי קרבת אנשים.
ומחזה עצב ואימה בבית הזה, כמו תשא אשה אשה על כתפיה, באלם־לשון ובצער משמים, נטל־גורל כבד מנשוא. ואשה אשה כמו הולכת לעצמה, בודדה ורוגזה, במשעול חייה. עם בוקר יוצאות זו אחר זו לעמל־יומן ובערב הן שבות, כשוב אדם נכרי אל בית־אכסניה ללון בו. לא חדות־חיים ולא גיל־משפחה בבית הזה.
עם עלות שחר תיראה הזקנה ראשונה במרפסת, בלכתה כה וכה להצית אש בכירים ולהכין משקה של שחרית. גבוהת־קומה, דלת־גו וכפופת־גב במקצת, תהלוך במרפסת דוממה ועגומה. פניה יבשים־אפלים, חרושים קמטים על קמטים. כתוי־עדות לשנות־חיים כבות, סחופות מרירות ורוגז. ויותר מאלה תעיד על כך שפתה התחתונה, המשורבבת קצת למטה, כקובלנה שנֵחנֵקה ונקפאה מכבר.
ועד תבער האש ותתבשל הקהוה, יושבת היא לפני הכירים, מכונסת בתוך עצמה ועיניה נעוצות בקרקע כצופה למעמקים או כאחת השוקדת לקרוא כל הימים בספר, שפרשותיו ארוכות וסבוכות למכביר.
זו אחר זו יוצאות הבנות למרפסת להכין דבר יומן. בדומיה ובחפזה תעסוקנה באשר להן, למען תצאנה למועד לעבודתן. מזל הגדולה כבת ארבעים, רחבת־פנים ורמת־קומה כאמה (כשם שדומה לאמה בדמותה ובקולה הצרוד), ידיה מלאות עבודה לגמור את אשר לה וגם להכין ולסדר לבתה אדל, נערה כבת חמש עשרה, את הדרוש לה לבית הספר. והנערה טובת־מראה, זכת־פנים ויפת־עינים, והיא במשפחה כשושנה רעננה בין פרחי־בר כמושים.
רדיה, הבת השניה, שחורת עור ושׂער, כחושה וחיורת, תתעסק בשני ילדיה, ילדה כבת עשר, ללה, על שם הזקנה, וילד כבן שש, שחאדה, על שם המנוח היקר.
משהולכות אלו לדרכן יושבת בהיה, הבת השלישית, ישיבת ברכיים שלובות במצע ליד החלון הנשקף לרחוב. לפניה שולחן נמוך ובו ערימת טבק גדולה. אז תשלח ידיה במלאכתה, לפיפת סיגרות, והיא נתונה למלאכתה כמו לעבודה קלה, שעשויה לבילוי הזמן. ידיה עדינות, צחורות ולשׂער ראשה ברק שחור. חמדת־חן לפניה וצחור־השיש לחלקת צוארה. ועל כל אלה חיורון קל נסוך על פניה, כחיורון אשר בפני בני מלכות, שנדונו למאסר שנים רבות.
הנה כן: בימי זקנתה שבו אליה שוב בנותיה, הן ואשר להן, כשוב צפרים נסערות, לאחר סופת־רוח עזה, אל קנן הניגף והרעוע.
מה צררה רוח זו בכנפיה ומה חוללה בעולמה של ללה?
רבו כמו רבו מאורעות הימים, טרופי הנוראות והאימים, מהם שבאו לה במישרים, מרוע מזלה של ללה ומהם בעקיפין מתגרת יד הזמן, שניחתה על רבים, על עמים ולאומים, בעת המלחמה העולמית. ואולם רק הבולט והמזדקר ביותר בערבה השוממה של חיי ללה ירשם בעלים הללו:
רק שנים אחדות, שלש־ארבע שנים, שפרו עליה אחרי השיאה את שתי בנותיה. לרגע קט האיר המזל פניו אליה, כמו חפץ להראות לה בעליל, עד מה תנעם מנת חלקו של האדם ברצות המזל בו וכמו עשה זאת, למען הכביד עליה יותר את נטל היגון לעת יסיר את פניו ממנה.
ואמנם עד מהרה שלח המזל את צחוק לעגו כציוחת חית־טרף, משתוללת בצהלתה, לאיד קרבנה.
פותח שערי הרעה היה החתן (של הבת השניה) שמעון רקיב, אשר ממנו קיותה לבנות את בית רקיב ואשר הרבתה להעניק לו ממתת ידיה שנים על שנים. לא ארכו הימים ונפשו קצה באשתו. כדל גאה ועריץ משתולל השתרר בביתו. מדעתו עד מה דרוש שמו ואונו לחפץ חותנו, נהפך מיום ליום לרודף בטלה, לגס רח ולצמא תענוגות. כתגר ערום, המפקיע תמיד שער סחורתו במרמה, כן הפקיע יותר ויותר את ערך עצמו. וכנשיכות עקרב באו דברי נאצתו בלב חותנתו. כל הימים חזר וצוַח: אין לבו כלל לאשתו. אין הוא יכול לראות פניה. שנואה עליו דמותה, כמו ששׂנואה עליו דמות אמה. היא, החותנת, כשפה אותו בכשפיה בתתה לו לאשה את המפלצת הזאת. היא שבתה אותו שבי. היא גזלה את חפץ חייו. לעבד קנתה אותו. חמסו עליה, על כן תשלם הגזלה. עליה כל מחסורו ומחסור ביתו.
ואמנם הוא הלך הלוך ופרוק מעליו כל עוֹל דאגה וכל חובה לביתו ולאשתו. מיום ליום שקע וירד בדרגות התחתונות של בתי־קרנות ובתי־זימה. ואת כל אלה עשה בעזות־מצח ובטמטום־לב כחיה עקשנית וחסרת־דעת.
למרבה הרעה אחרה אשתו בלדתה כחמש שנים מעת הנשאה. ואולם גם אחרי לדתה את הילדה, את ללה, לא סר מפחזותו. חדשים מספר היה כשב מדרכו, כמו נכלם ממעשיו מהיותו אב בעמיו, אבל לא עמד כחו בו לשלוט על עצמו. יצור מעוּות היה ללא תקנה.
גזרים גזרים נקרע בשׂרה של ללה בראותה את תעתועיו של הנקלה. כפיוּת הטובה, זדון הלב ושפלות הנפש אשר לו שברו את רוחה עד היסוד. אה! על מה ועל מי נתנה כמה שנות חיים, שנות עמל ויגע, שלה? איכה נתפּתתה למזימות המזל להרך לבה, למען שימה למרמס לרגלי רשע־כסיל זה? איכה עצמה את עיניה ותתן עצמה להמשך שולל אחרי תככיו של המזל?
ואולם הגיע היום, שמלא כוס היגונים ועברה על גדותיה. אז קמה ללה, התנערה – כי עוד היו כוחותיה עמה – ותנתק ביד חזקה את קורי הסבך, אשר טוה הגורל סביבה, למען הרעימה. אז הית רדיה הרה שנית. והתקוה הנכספת, אשר יקום שם וזכר לשחאדה הנאהב, היתה כפורחת בקרב כל המשפחה. ועל כל אלה קמה ללה כלביאה ותפעל את אשר פעלה – בהגיע אותו היום המר.
אותו היום המר היה אחד מימות האביב. כל אותו יום לא נראו פני הבעל בביתו. בלילה, בשעה מאוחרת, בא מתנודד וכושל בשכרונו.
משהבחין בחותנתו היושבת בחדר החל מקיא דברי חרפה ונאצה, כהקיא שיכור את סחי שכרונו:
מה לה לחותנת, בביתו? למה תבוא לעכור רוחו בביתו? דיה לו זאת הגבוהה (אשתו)! די לו בפני הכיעור ואין הוא רוצה לראות בשורש הכיעור. וכי מה נתנה לו חותנת זו? כלום אשה נתנה לו? לא! זפת נתנה לו. ובקול־ילל נתן קולו בשירי־היתול:
זוֹ חֲתִיכָה שֶׁל שָֹלֹש אַמּוֹת,
כֻּלָּהּ הִיא עוֹר וַעֲצָמוֹת.
חָזֶה נוֹבֵל וְעוֹר שָׁחוֹר,
לֹא פָנִים וְלֹא אָחוֹר.
כה גרף את נבלות־פיו בלי חדול וצהל מלוא קולו בצחוק שיכורים.
אשתו ישבה תחתיה ודמעותיה על לחייה, ללה ישבה בפינתה, כפופה ומדוכאה, ובהרימה עיניה נראו אדומות מזעם ויגון, כעיני סבל, אשר כרע נפל תחת עוצם המשא שעל גבו.
באותה שעה לא דיברה דבר ולא השמיעה הגה קל.
אך למחרת היום השכימה לפתחו של זה ושמש בית־הדין עמה. היא נכנסה לחדר עת ישב שמעון לשתות קהוה, קרבה אליו זקופה וקודרת ואמרה לו: עתה אינך שיכור, עתה תבין את אשר אגיד לך ואת אשר אעשה בך. ובאמרה זאת ירקה מלוא פיה אל פניו ותתן קולה בשאגה: קום! לבית־הדין! מיד! הקץ לחרפה ולתועבה!
ימים אחדים נמשך ענין החקירה, עד אשר נתקבלה והתאַמתה עדותם של3 עדים, שראו את טומאת מעשיו – ובית־הדין הכריחהו לתת גט־פטורין לאשתו.
ואולם לא רק תעלולי הימים ההם, גורל הבת הגרושה, העלובה, עם ילדתה שבידיה ועוּבּרה שבבטנה, המרו מאד ללבה של ללה. עוד עצמו רעותיה, אשר השיגוה באבדן חתן בתה הגדולה, מזל, הוא סלים, טוב הלב ורך המזג. חתנה זה היה נחמתה היחידה בחייה הקודרים. אבל כשהתחוללה מלחת העולם בימים ההם, נלקח סלים לצבא ורחק מדמשק. אחריו נלקח גם שמעון חדשים מספר אחרי הגרשוֹ מאשתו ולא נוכח ולא ידע מהולד הבן המיוחל והנכסף (שנקרא שחאדה, כמשא נפשה של ללה כל ימיה).
אולם עד בשנה הראשונה למלחמה נאלם קולם של ההולכים למלחמה וכמו נעלמו עקבותיהם. ועם כל המצפים לקץ המלחמה חכּוּ האם והבת, מזל, בחרדת לב לדעת אחריתו של סלים.
ובינתים זוָעה אחרת אשר לא פללה לה ללה ולא עלתה על לבה – באה לה מידי בהיה, הבת השלישית הטובה והיפה.
ארבע שנות המלחמה על כל הנוראות והאימים, שנחתו על ראשי בני אדם, העווּ והשחיתו פני רבים מבני העדה היהודית הדלה אשר בדמשק. המחסור הגדול וחרפת הרעב, שהילכו בראש חוצות, הפילו חללים רבים ויותר חללות רבות, חללות־רוח יתר מחללות־גוף. לאין־ספוֹר היו הבתים, אשר בנותיהן הביאו את לחם המחיה להן ולמשפחתן, ולרוב הביאוהו בכבודן ובנפשן. כך כמשו נבלו הרבה משפחות כאזובי־קיר בעת שרב גדול. ואולם גם על כמה משפחות־ארזים עברה רוח זלעפות והפילתם. וגם עד ביתה של ללה הגיעה הרעה. מרעב, מחסור ויגון אפסה העבודה בעיר. גם כוחותיה של ללה רפו ודלו בקרבה אל גיל הזקנה. אז היתה בהיה הבת הצעירה, כבת עשרים ושלש, שכירת־יום בבית מלאכה של ערבי לאריגת בדים (שבימים ההם סיפּק לרוב סחורתו לצרכי הצבא). והיתה היא בעיקר מביאה את הלחם הצר לבית של שלש המשפחות. במרבית הימים הביאה את שכר עבודתה ביד רחבה. היא סיפּרה, כי מונתה למפקחת על העובדות הרבות והעלו לה שכרה. אנשי הבית, גדולים וקטנים, ששו ושמחו. ללה – לבה חרד בקרבה. מדי פעם בפעם חקרה את בתה על לכתה ובואה ולא חדלה מהעיר אזניה: זכרי, חביבתי, אַת נכדת ר' חיים הדיין, שמרי נא מכל משמר על עצמך ועל כבוד משפחתך!
ואולם את אשר יגרה בא לה כחתף. בעת הטיפה לה אמריה ואזהרותיה כבר היה מאוחר. היא ראתה בסור לפתע רוח השלוה של בתה, פניה ירודים, מזגה הפוך ולבה רע עליה. אז ביקשה לשיח עמה ביחידות. לעת ערב, לאור מנורה קטנה, בהעדר איש מן הבית, ישבה לידה ודיברה אליה חרש: לבי חרד עליך. הגידי לי בתי, את הנכון, הקרה דבר לך!
– כן – ענתה כנכלמה.
– הקרה אסון?
– כן.
– איך? מי?
– בנו של בעל בית המלאכה. בן יחיד הוא להוריו.
– מהלומות מזלי! עם מוסלמי? האַת עוללת ללי כזאת? האַת?
– אהבני. ואני אהבתיהו.
– אַת, הבת האהובה, עוללת לי זאת? הזה היה פרי כל עמלי עליך וחינוכי אותך?
– ידעתי, כי כחטא נורא ואיום יהיה דבר זה בעיניך – אבל לא בעיני. אני – ראה לא אראה רעה ולא אדע חרטה. עליך אני כואבת, לא עלי. אני – מאושרת.
פקחה האם עיניה מתמהון ופחד.
– כן, לוּ ידעת, כמה יאהבני! לוּ ידעת, מה טוב לבו ומה שפרו מידותיו ורגשותיו! איכה יהלוך עמי כעם נסיכה; לוּ שמעת לשיחו, לוּ ראית לטוהר לבו וליושר דברו –
– אהה לחרפתי! מה נעווּ דבריך! מה היה לך? הן מוסלמי הוא – התשליכי אחר גוך את אמונתך? את עמך? לו יהודי היה – יהיה אשר יהיה – בי נשבעתי, אם הייתי מכבידה עליך ואם הייתי פוצה פי –
– ואני לא כן אחשוב. יהודי “יהיה אשר יהיה” – לא! מוסלמי טוב נוח לי מיהודי גרוע.
– מי לימדך חכמה נעלה זו? מאין לך לשון־למודים זו?
– ממך… ממך למדתי לדעת ולהבין –
– ממני? הגם דבר מהתלות ולעג למדת ממני?
– לא מהתלות ולעג. חלילה לי. את האמת והנכון למדתי ממך. הנה ראה ראינו את אשר הגיע אליך, אַת, אשר כל ימיך שמרת חסד, רדפת אמת, ביקשת אמונים – ראה ראיתי ואמרתי: אני לא אתעה כמוך, לא אֵאָבק עם מזלי בכל שוא. את אשר אראה טוב ולנעים לי אעשה. יבוא עלי אשר יבוא.
הורכן ראשה של ללה, כמו ירדה עליה מכת־מחץ. דומיה כבדה נפלה בין האם והבת. כמו עמלה האם לריק למצוא ניב הולם לאשר יהמה בנפשה. בדברי בתה הקלים, הרופפים, צללו דבריה הכבדים כצלול אבן כבדה במים. אבדו מלים מפיה.
לאחר רגעים ארוכים, בקומה לאטה כאיש קם מנפילתו, אמרה כמו לעצמה: עתה חדלו חיי. אין לי דבר, למענו אחיה. בדומיה אצפה ליום בו ארד לקבורות.
ואמנם כזאת עשתה ללה באחרית שנותיה, אף כי אחריתה ארכה עוד כמה שנים, היא צפתה בדומיה בכל העובר וחולף לעיניה וציפתה בדומיה ליום חדלונה. כל זדונות הימים, ככל אשר באו ומכל אשר באו, לא החרידוה מדומייתה־ציפּייתה.
כתוֹם המלחמה לא שב סלים הטוב עם המעטים הבודדים, השבים לביתם. שנה־שנתים ציפּו לו, עד כי נוכחו בגזירת הגורל: מזל נשארה עגונה ועמה בתה, הנערה אדל, כיתומה. אבל שמעון, מי שהיה בעל בתה השניה, שב, כתוֹם המלחמה, ירוד, דל, אחוז שׂיבה בשערותיו, והלך ערירי באשר הלך.
ובהיה הלכה אחר מאהבה ורחקה מן הבית למעלה משנה – ובאחד הימים שבה. ילדה, ילד כשלונה, נשאר עם אביו. אמה לא שאלה אותה דבר על העלמה ועל שובה. רק ברגע בואה, בשעה מאוחרת בערב, כשפנתה לאמה, בעודה עומדת על מפתן החדר, ושאלתה: התאבי בי? הנה שבתי אליך… שבתי אליכן… אמרה לה אמה קול שקט: הנחרבת, בתי? הכבר גז אשרך? אם כן, שבי עמי, בתי, על חרבותי ועל כלימותי.
וכך, בימי זקנתה, שבו אליה שלוש בנותיה עם כל אשר להן. אבל היא לא שבה אליהן וגם לא אל עצמה. כאיש ההולך זהיר וחרד בצדי־דרכים לבלי יפגע ממהלך הרבים הנחפזים, כן הליכותיה בבית. אין נשמע קולה אלא למענה קצר בזה או בזה. ובכל שעה, ורבות הן השעות, שפנויה ממלאכת ביתה, היא יושבת דוממה, מכונסה בעצמה ועיניה נעוצות בקרקע, כשוקדה לקרוא בספר, שפרשותיו ארוכות וסבוכות למכביר.
בבוקר בבוקר היא משכימה להצית הכירים, להכין משקה ולקלוֹת פרוסות הלחם על האש. אך הגש לא תגישן. הן, הבנות, באות אחת אחת ולוקחות הדרוש להן. אין היא שותפה להן מכל וכל, לא בקטנות ולא בגדולות. תעשה לה כל אחת אשר תעשה. תעשה או תחדל. תבוא או תצא. תיטיב או תרע, זה וזה – הכל הבל הבלים.
– ואכן עיניה רואות עוד יום בהבל ההבלים. עיניה רואות, אך אינן כלות. דבר לא יחרידה מרבצה. הן כל אשר יבוא כיום עליה לא יוכל היות רע מאשר בא. הנה הנכדה אדל, שגדלה ותיף, ובת שש עשרה תדמה לבחורה חסונה ונאה, קונה לה בבית הספר שלה חכמה ודעת וצחות לשון בשפות עמים. חדשה היא בארץ: בנות שוחרות לחכמה. טוב. אבל הנה היום, יום שבת, יושבת היא וכותבת ורושמת בפנקסיה מעת הבוקר. והן שבת היום. איכה תחלל את הקודש? אבל אין הזקנה מביעה דבר בפיה. מה יתרון לאדם בדבר שפתיו? ומה לנכון קדוש ומה מחולל לאדם, אשר כל עצמו כמוץ יסוער בחלל? יסוער באשר יסוער, יפול באשר יפול – הבל הבלים, ילך החבל אחר הדלי.
ואף הבנות לא תכבדנה דברים עליה. גם הקטנים לא יקרבו ולא יגשו לסבתא. יודעים הם, לפי טעמם ובינתם, כי אין דברים בפי סבתא. כבור־מים שבור, אשר כלו מימיו, כן כלו מלב הזקנה כל דברים.
ויש, לעת הבוקר, או לעת הערב, יפקוד לעתים את בהיה, היושבת על מלאכת הסיגריות, בחור ערבי חסון ויפה־תואר. בבואו יפרוס שלום לזקנה ברוב כבוד ויקר. ובכל עת בואו לחדרה של הבת, תצא הזקנה ותשב לה בפינה שבמרפסת, שעה ארוכה תשב דוממה ועיניה נעוצות בקרקע – עד אשר יצא הלה לדרכו.
בבואו בפעם הראשונה לפתע אל הבית חרדה הבת חרדה גדולה. כמעט ניטל הדיבור מפיה. היא החוירה והאדימה. יצאה הזקנה החוצה תמוהה, מַשמימה ונבוכה. מי הוא זה? הזה הוא המאהב? אם זהו – מה חפצו איפוא כעת? האם לא שילחה מעל פניו? האם לא היה נוכל, שהוליכה שולל, בהתהלכו עמה כעם נסיכה ובאמרו לה, כי יאהבנה כנפשו? ואיך תשא היא את פניה אליו? האין לנשים בדור זה כבוד, גאוה ולב מבין? ושמא אחר הוא? מאהב חדש? היתחיל אפוא גלגול חדש בעולמה?
אבל משהלך האיש לא שאלה דבר ולא פצתה פה. שעה ארוכה ישבה באשר ישבה. אלא שהיא, בהיה עצמה, פתחה ואמרה אליה: האם לא תשאליני מי הוא שבא? האין לבך לבתך ולאשר לה? הלא תחפצי לדעת, למצער?
– אהה, בתי, – ענתה הומיה – לשאוֹל ולדעת – לא. אינני חפצה. מה אועיל כי אשאל, ומה אפעל כי אדע? אבל כי שאלת, אם אין לבי לבתי – אכן לבי לבי עליכן. על כל אחת ואחת מכן ועל כל אחד ואחד, מגדול ועד קטן. לוּ היה לב לבנים בדומה מעט ללב ההורים! ואולם – אכן כמתה אני בחיי, הייתי כלא הייתי. אבל לבי חי בי, רק לבי.
– לא לצערך דיברתי עמך, רק להודיעך, אם תרצי לדעת.
– אמנם רק אחת ארצה לדעת: אם הוא אותו האיש… או אחר הוא. יותר אל תגידי לי דבר. יותר לא ארצה לדעת.
– הוא האיש.
היא הפסיקה ואמרה: די לי. די לי, אם לא אסון חדש ינחת על ראשי. את הישן הריני נושאת היום כאתמול וכשלשום.
וככל אשר יוסיף הבחור לפקוד את בהיה, כן תוסיף היא לדוֹם. לא תשאל ולא תחקור. מה חפצו כיום ומה מחשבתו ליום מחר. לא תשאל ולא תחקור. למה תעשה כזאת והן היא כעוברת אורח כאן, המצפה לעת אשר תלך מזה לבלי שוב.
אלא עגום יעגם לבה בקרבה על כי שעה זו תבושש לבוא והיא נאלצה לראות עוד בעיניה זרוֹת וחדשות לבקרים, לראות ולחשוש, להביט ולדוֹם.
כן ראתה באחד הימים, בבואה לפנות ערב מן הרחוב, מחזה זר ומוזר, מפליא ומַרעים. היא ראתה את שעמון, חתנה השני לשעבר, יושב במרפסת ליד השולחן הקטן עם הילדים, עם ללה ושחאדה.
וכך קרה הדבר: לעת ערבים, בשבת רדיה על יד הילדים במרפסת, עמד הוא, סלים, פתאום לעיניה כעני בפתח, נכלם ונדכא, ובלי חכות לדברה קרב וישב ליד הילדים, כשבת אורח לא־קרוא, היודע, שזכות לו לפקוד את בית רעהו. הוא פתח מיד ואמר לאשה: תנוני ואשב מעט ביניכם, אראה קצת את הילדים, הן ילדי הם. לא אחפוץ דבר, לא אבקש, הן לא אסכון לדבר. כלי שבור אנכי, לב חולה מאד לי. לא אוּכל עבוד כל עבודה. אין שום מחשבה בלבי – זולת לשבת לעתים ליד הילדים.
הילד הביט בפני האורח בעינים גדולות, תמהות. הילדה, הגדולה יותר, ביקשה לנחש, בהביטה בפני האם: מי זה ומה זאת? אבל האם היתה כה נבוכה, כילדה נבעתה. ישבה, קמה ושוב ישבה במקומה ולא ידעה נפשה, גם קולה לא נשמע.
האורח הרכין ראשו ונשק לילד והגיש לו ממתקים, כשביקש לנשק לילדה, השתמטה והביטה כמתחננת בפני האם.
– אין דבר – השמיעה האם קול חלושה – תניהו לנשקך. דוד הוא, אוהב הוא אתכם.
ובהיה, ממקום שבתה בחלון, הביטה למרפסת, כאדם הצופה בחזיון לא־יתואר. אחותה ניגשה אליה. מה לעשות לעת תשוב אמא? הן סכנה, שתפול תחתיה מפגישת פתע זו. עודן מדברות והזקנה נראתה למטה במדרגות. נחפזה רדיה וירדה לקראתה.
– שמעי, אמא – אמרה קטועות – אל תבהלי… אין כאן שום דבר… שום רע… אלא הוא, שמעון, יושב שם עם הילדים. פתאום בא.
מיצמצה הזקנה בעיניה ושאלה תמוהה: שמעון? מה זאת?
– אם רע בעיניך – אומר לו שלא יוסיף לעשות כזאת. הוא אומר שאינו רוצה דבר, רק לבוא לעתים לראות את הילדים.
– ואת יכולה לשאת עיניך אליו?
– הוא כל כך אומלל… לא ידעתי מה אגיד לו, איני יודעת בעצמי…
– ואולי עוד תרחמי עליו ותקחיהו שנית אליך?
– לא. “יסתיר אל”! הוא בעצמו אמר שלא יסכון לדבר. כלי שבור הוא – אמר. לב חולה מאד מאד לו. רק לשבת לפעמים עם הילדים יאבה.
– יהי כן, עוד חורבה על חורבותי, אם אומלל הוא, יש לרחם עליו.
היא עלתה ופנתה לחדרה בלא לנטות ימין ושמאל.
ואחר כך, בסור שמעון לעתים קרובות בין הערבים אל מושב המרפסת ושיחה קלה ורפה נשמעה במושב – ישבה לה הזקנה מן הצד דוממה ומהרהרת כדרכה. דבר לא תשמיע, שום חלק לא תקח בשיחה, גם עיניה לא תרים אל עבר המושב. ואולם בישיבתה זו, בהביטה בראש מורכן למולה, נראה, כמו צופה היא אי־שם במחזה תעתועים, תעתועי המזל, וכולה אומרת: כלימות וריק.
ואולם ב“חורבות חייה”, כדברה, היתה עדיין ציצה פורחת – היא הנכדה אדל, העלמה הנאה, אדל, בטוב טעמה ובצחות לשונה, רק היא קרבה, לעתים רחוקות, לשיחה עם הזקנה.
פעם אמרה: סבתי, חביבה, היודעת אַת, למצער, שאני אוהבת אותך מכל אשר אוהב בעולם? אמנם כולנו נאהבך, אבל אני יותר מכולם.
– להוָתי וליגוני – אמרה לה – נמנע ממני לגמול לך כדברך הטוב. גם זאת לא אוּכל.
– למה, סבתי? למה לא תתנחמי במעט אשר יש עמנו. אכן מעט מאד אשר עמנו, אבל האם לא יספוק להסיח דעתך מעצבונך?
– אין תרופה, בתי, לעץ יבש. חדלתי מחיים כעץ שחדל עשות פרי.
– מה תרבי הגוֹת בצערך?? למה תרבי מחשבות? הן נבונה אַת למדי – הטרם תדעי, שלא טוב לאדם להרבות מחשבות? האם לא מוטב כי תחדלי ממחשבותיך?
– לעולם, בתי, לא אוּכל חדוֹל. עד בוא קצי לא אחדל.
– מדוע כך? למה?
– כי כן הוא דרך מחשבותי: דולה אני מן הים אל חבית נקובה. איכה איפוא תכלינה מחשבותי?
– אבל, סבה יקרה שלי, הלא תחדלי מדלוֹת. למה תיגעי לריק? זרקי זה הדלי וזו החבית – ובואי אלינו ושבי עמנו.
– חמודה אַת וטובת שׂכל. אכן עשה אעשׂה כזאת בחיי. באשר זרקתי בחיי את החבל אחר הדלי – על כן אדום ואחשוב. לא מרוֹע ומרום לבב אשתוק. הן אשתוק באשר נגועה אני. אין מתום ואין שלום עמי, וכי אדבר – יראה אני, פן אדביק בכם מנגעי לבי. על כן מוטב כי אשתוק.
החרישה הנכדה לשמע דברי הזקנה ובלבה חשבה: זקנה זו אשר עמם בבית חכמה וגיבורה היא מכמה גיבורות, שקראה עליהן בספרים. אז התרפקה עליה ונשקה לה באהבה וגם הזקנה השיבה לה נשיקת חיבה.
ונשימתה האחרונה של הזקנה חדלה, כשהכתה יד הגורל האכזרית גם את הפרח האחד הזה אשר באחרית ימיה.
אדל השלימה את לימודיה בבית הספר והיתה מן המצוינות שבתלמידות. לא עברו ימים רבים והיא נבחרה לפקידה־כותבת בבית־מסחר גדול בבירוּת ושכרה היה הגון וטוב. מדי חודש בחדשו שלחה ממשכורתה מכסת־כסף למשפחתה למחיה.
ואם דיברה לעתים הזקנה בבית, היה דברה בשאלה מפעם לפעם לשלום אדל ולמהלכיה בעיר הגדולה. ובהיודע לה שבית־המסחר לערבי הוא, היה לבה חרד תמיד בקרבה כקנה מתנודד ברוח.
ואמנם כתום שנתים מאז נסעה אדל לבירות, שמעה הזקנה את בני הבית מתלחשים ומסתתרים בשיחתם.
לאחר ימים, בשעות הערב הראשונות, חיכו לבואה של אדל.
משעמדה לפני אנשי הבית וניגשה אל הזקנה וחיבקתה ונשקתה הבחינה זו מיד, שעמוסה בטנה של העלמה למדי. אז הוברר לה, מדוע חרדו הכל לבוֹאה, מדוע יבכו בלי הפוגות.
מן המהלומה הזאת כרעה נפלה הזקנה. היא שכבה במיטה. שבועות אחדים ארכו ימי פרידתה מן החיים. כעץ עמוק־שרשים, שקשה לעקרו מן האדמה, כן היה קשה למות לעקרה מקרקע חייה.
כל הימים האחרונים לפני מותה הרבתה לדבר. כפלג מים הפורץ לו דרך בין תחתים, כן חרגו ונבעו דבריה מפיה בלי הפוגות. כמעט מבוקר עד ערב לא נדם קולה. יש גיבבה מלים על מלים ויש השמיעה אמרים בהירים ושלמים. דומה היה, כמו יפרוץ מלבה כעת כל אשר חינקה בקרבה ימים רבים.
עוד ביום האחרון, עם שחר, נשמע קולה בלי חדול. בנותיה, שעמדו סמוכות למיטתה, הקשיבו לדבריה, שיצאו מפיה חותכים וחדים:
מזלי… אויבי.. כקצוֹר מגל בקמה. קצרת בחיי… כל היקר לי קצרת, רמסת… נקלה אתה. ארור אתה. שם – אל אבי הדיין אבוא. אם בית־דין שם – לדין אקראך… לפני אל אקראך. שם… תכרע… תפול… לפני תפול.
וכל היום עצמוּ דבריה ולא פסקו.
בערב, לעת שקיעת השמש, נפחה נשמתה.
- לבנה קוזק
- איילת צנקל
- צחה וקנין-כרמל
- נורית לוינסון
- בת ציון רביב
- נורית רכס
- גליה גזית