מראד אפנדי חלפון – זכות חשובה ומיוחדת נתונה לו להנות עצמו מנשיקות פיהו אשר הוא מנשק לבנות־החמד הנאות שב“רחוב”, מן המקורבות ושאינן מקורבות.

וכך דרכו לעתים: בפגשו בימי שבת, או בימי חג, בסימטה שעל יד ביתו, או באחת החצרות של אנשי המשפחה, בקבוצה מן הנערות הנכבדות והטובות ביותר, המתהלכות פה ושם, יעמוד, יתן צו, בבת־צחוק על שפתיו ובנעימות, ויאמר:

– בשוּרה! עמודנה, בנות, בשוּרה, אין מנוס! – והוא מתקרב ו“לוקח לו נשיקה” מן הפנים הצחים והזכים, כשהנערות המסרבות סירוּב קל בצהלת צחוק של מבוישות, כדוחות ואינן רוצות – – ואולם אחת אחת כסדרן תתן חלקה בבחינת מס־מלכות…

וכאשר קרה פעם כי נזדמנה בביתו, בחברת אנשים שלא מבני המקום, היפה והטובה שבבנות, זו המכוּנה ב“רחוב” “ורד־הבנות” (והיא נארסה לחתנה האשכנזי, ותרחק לרוב מחברות נעוריה) – ניגש אליה מראד אפנדי, בקוּמה ללכת, לקחת כדרכו את המגיע לו – והשיבה הבחורה את פניו בקול לחש, בינה לבינו, בבקשה סליחה:

– יסלח לה אך הפעם… אך הפעם… ידחה לפעם אחרת… יסלח לה עתה פעם… בפעם אחרת… באמת… – ובפני הנערה נסתמנו בקשת תחינה והבטחה מוחלטת. רק באופן זה נעתר מראד אפנדי לבקשתה, כי אמנם הבין שקשה לנערה למלא את רצונו לעיני זרים…

מראד אפנדי איננו צעיר לימים, גם לא מבני סובין של העדה הוא. הוא כבן חמישים וחמש ומעלה ושׂיבה ניכרת נזרקה מכבר בשׂערותיו. נשׂוא פנים הוא ונחשב לאחד הסוחרים ההגונים והאנשים הטובים.

… מה איפוא פשר זכותו זו המופלאה?

אליבא דאמת זכותו היא – חשקוֹ, יכלתוֹ; יכלתו זו עצמה להישאר בחור עד ימי זקנה או לאצול הדר הזקנה על מעשי בחרוּת…

ואולם יכולת זו נשענת גם על יסוד איתן: מראד אפנדי חשׂוּך בנים הוא. וכאן המפתח לזכותו…

… מעין חנינה ורחמים, הכרת טובה וחסד, נודעים לו למראד אפנדי מאת כל בני המשפחה. גברים ונשים, בחורים ובחורות, על טוּב אָפיוֹ ולבו – על אשר לא הפר ברית אהבתו עם בעיתו בַּהִיָה ולא לקח עליה אשה שניה. ואי לזאת יודו הכל, הקרובים, כי בעל רוח יתירה הוא. על בנים ויתר ולא עשה כאשר יעשו אחרים במקרה כזה, אשר יקחו להם אשה שניה, או יתנו גט לאשה.

מראד אפנדי שׂריד הוא מהמשפחות המיוחסות העתיקות ביותר, שהיו ידועות גם בעושר גם בתורה בקרב העדה. מקומו נמנה בין “פני העדה”, שנוהגים בהם מנהג כבוד, ושמו ושם משפחתו נישאים בפי חבריו בהכרת יחשׂ. ואולם בעיניו הוא, בעיני עצמו, יראה שמו כדל וקל: הן זכה לא זכה להיקרא על שם יוצא חלציו, הבן הגדול, ככל חבריו באֵי שער עירו: אבּוּ ג’מיל, אבּוּ צאלח, אבּוּ יוסף… ובשבתו בין חבריו בשל עניני ציבור או בישיבת חברוּתא, ויזכרו לעת מצוא שמות חבריו על שם בניהם, הבחורים הגדולים, יחוש אז מראד עד עומק נפשו בחולשת שמו, שמו היבש… הם, חבריו, גורסים אמנם בהדגשת כבוד: מראד אפנדי, אך הוא כאילו ישנן לעצמו: מראד חלפון… עץ יבש… מחוּסר פרי חיים…

ולזאת יש אשר יקרה, כי בשבתו בסוד מרעים תכהה הבעת פניו לרגעים ארוכים ומבטו יועם ויקפא ויהי כפורש מן החברה… אז יאמרו עליו חבריו: “נעוֹרוּ עצביו… עצבני הוא”… ואולם מחוץ למקרים בלתי שכיחים כאלה – איש עליז וטוֹב־לב הוא מראד אפנדי מטבעוֹ.

עוד בימי חרפו, בשנים הראשונות לנישואיו, ניכר מראד חלפון ביחסו הטוב לרעיתו, שלא כדרך העולם: בנוהג שבמקום, כי יוָדע על מקרה “איחור” של אשה צעירה, שנלקחה לבחור באחד הבתים, והיא לא זכתה לשאת פרי בטן אחרי שנה לנישואיה או שנתים למכביר, תחל אז פרשה ארוכה של חיפושים ב“תיקונים”, בסגולות, בקמיעות. דאגה תמלא אז את לב הנשים, ביחוד אלה אשר מקרב המשפחה. והאשה החדשה, יגון יכרסם נפשה: הרי קרה בה כעין מיקח טעות… סחורה שטעו בה קוניה… הריהי מכזיבה תקות דורשיה… ושאלת־סתר תקנן בחשאי בקרבה: למה זה אנכי?… – ואז נתונה האשה הצעירה מדי פעם בפעם לבדיקות, ללחשים, ו“מנג’מים” (קוסמים) – והלואי שיהא זה להועיל…

אך מראד לא נתן מעודו כי יציקו לבהיה בדבר מן הדברים: “מה החפזון? מה הרעש? האם כבר זקנוּ? – טען בשנים הראשונות – מה הדאגה?” ובכל מקרה שנודע לו, מנע הוא את נשי המשפחה מחפּשׂ ומחקוֹר. לא רצה בכך.

ואשתו בּהיה גם היא בת משפחה אצילה ונכבדה למאד. גורל חייה ודאגת לבה חרתו במרוצת השנים את אותותיהם עליה ותהי מכבר ידועת מחלה וחולשה. עתה נשמרו אך שרידים מרשמי יפיה מימי הבחרות, כשברים יקרי־ערך מכלי פז מפואר.

עם מראד לא ראתה אף יום רע אחד. אדרבא, דאוֹג דאג תמיד להקל את נטל משאה. מדי היותם במסיבת רעים פנה אליה לעת מצוא דוקא בשיחה גלויה לאוזן אחרים בדיבורו המליצי, הרך והטוב כדרכו:

“הן הבנים ישמחו לב הורים, ואַת – עיניך המאירות ישמחו את לבי חליפות לבקרים, ודבר פיך טוב לי מבנים”.

כזה וכזה היה דברו, בתנחומות ובחיבה, לרעיתו, לפנים, בימי הבחרות, טרם תאבד התקוה כליל וטרם תיקבר ביד הזמן לחלוטין… אך עתה לא יזכור מראד אפנדי ולא יעלה על שפתיו גם שמץ מגורל חייו זה.

ואשתו ידעה אל נכון מאז, מימות הבחרות, מה גדול הקרבן שיקריב מראד על מזבח אהבתו והיא הוקירה יותר מכל אנשי הבית את פעלו הרב. וימי גמול מראד מאת רעיתו ומאת נשי הבית ביחוד (אמו, שתי אחיותיו ועוד) שפע אהבה, התמסרות שלמה, דאגה ערה וחיבה גלויה, כאשר ימצאו לפניהם תמיד ילדים יחידים ויקרים. ואמנם גם יחיד הוא מראד לביתו (בנים נולדו לאחי אביו, אך הוא הגבר היחידי בבית אביו). ידי הנשים עסקו תמיד באמונה להרבות סביבו נחת וטובה. ותהי מאז מנת חלקו מידיהן רוך, פינוק ואהבת חנינה…

ובהיה מצדה דאגה בימים ההם לעשות גם היא ככל אשר לאל ידה למען מראד ולמענה. ותמצא אך ענין אחד לענות בו אשר היה ניתן לה והיה גם קל ונוח: להשכין ולהשרות בביתה חום־חדוה וצהלת חיים.

היא היתה תמיד המעוררת והשתדלנית לכונן ולסדר את נשפי החשק ושעות השמחה הרבות, היא היתה הרוח החיה בקרב החברה להפיק מכל מקרה שעה אחת בנעימים.

קירות חצרו של מראד, הגדולה והריקה כיום, גם דפני הליוואן וחדר האכילה, אלה הקיימים כיום בדמי קביעות קפואה ובשעמום ערירוּת דואבה, ידעו בשעבר ימי חפץ רבים רבים, שעות חדוה למכביר, “סהרות” (נשפים) מלאות תשואות, עת נשאו ונשתפכו במרחב החצר קולות רננה מפי “מנעימות זמירות” נקובות שם, שליטות בקסמי הזמרה ומכמניה.

ופטרון החצר הצעיר, בעל מעון השמחה, היה אז החביב והאהוב לכל באי הבית, לקרואים ולקרואות של מועדי הנשפים התכופים והקבועים; הוא היה הלב הפתוח לרוָחה הנובע טוב ונדיבות, דיבות זו המנופה והמזוקקה משנות דורות, נדיבות אצולת־מסורת, העטוּפה פשטות ואצילות כאחת, אשר חותם תפארת ירושה ותו הוד־יחש יחופפוה, זו היודעת חיבה ותודה לבאים להסתופף בצלה. רוח נדיבות זו אפפה את הבית ואת הבאים בצל קורתו.

וכשרידי זכר מן הימים ההם נשארו כינוייו ותאריו של מראד, הנשמעים לפעמים רחוקות מפי יחידים מזקני הרחוב, כינוּייו ותאריו אלה – אשר היו כשמות־משנה לשמו האהוב ונקראו בפי המקורבים בהערצת יחוס, בהוקרת יתרון יקר־רוח ומעלות נפשו – מפי אשתו הגיעו אליו.

בימים ההם, במשך שנים רבות, נשא מרד שמות־לוי, כינויי־חיכה, אשר נפש הוגה במסתרים יצרתם. בשנים הראשונות נקרא הוא בפי אשתו “אמין” (נאמן) – אמין שלה נשאר וישאר נאמן לה… בתקופה אחרת נוסף לו מפיה תואר חדש, שם מן המובחר שלא נשמע כמוהו – “צאפי” (נקי, טהור). זה היה שמו ימים רבים, כי שקטה היתה בּהיה ובטוחה לגמרי, שגם בלבו לא ישכון כל פגם סתר אליה בשל גורלה… תוכו כברוֹ… היא בטוחה בו… בכל לבה בטוחה…

– “צאפי הוא… קוראת אני כל אשר בסתרי לבו… תוכו כברו… צאפי בהחלט…”

אזנו של מראד קלטה פעם ושתים את דבריה אלה של בּהיה, כאשר השמיעתם לאחת המקורבות ביותר, שישבה על ידה במסיבה – וידע אז מראד גם את פשר שמו…

ובקרב השנים נוספו עוד כינויים: “אציל”… “יחיד”… ונקבעו השמות כמתוך קלות חן והרחבת לב בראשונה בפי אשתו, בני הבית ובאיו, ואחר עברו ויצאו גם מחוץ לכתלי החצר ונודעו בפי החנוני אשר ברחוב, בפי הקצב ודומיהם. והרגש הרגישו אלה ואחרים בלא יודעים, כי נחת־רוח יתירה ימסכו בלבה של בּהיה מדי כנוֹתם את בעל־הבית בכינויי הכבוד; ובבואם לשחר פניו, לבקשו בענין עסק וממכר – שאלוּ בפשטות ובקול רם בשער החצר:

– צאפי אפנדי פה?

– הבא אצילנו?…

– מתי “יכבד” (יבוא) אדוננו אמין בבית?

ונשמע הקול ונישא השם במרחבי חלל החצר ויהי –– לדבר…

כאלה היו הימים ההם, ימי חפץ וענין, אשר ביקשה וכיונה בּהיה למלא ולשטוף בצהלת רוחם את הלב הנכסף מן הנעדר והנעלם…

וידעה בּהיה מאז לגמוֹל לבחירה גם במיטב רגשותיה: היא לא נשאה, אף למדה עצמה בקרב השנים לבלי שאת, את עיניה בקנאת־נשים על מראד בשיחו ובשיגו עם בנות החברה. בלא אומר ובלא הדגשה היתה כמראה ברור בכל עת מצוא, כי אין בקרבה שמץ דופי על כגון זה. ספוּרים היו המקרים שהקדירו לפעמים בשנים הראשונות את פניה בצל ענן כהה בשל יחסי מראד הקרובים למדי בפה וביד לרעוֹתיה ולבנות גילה, אך נתוֹן לא נתנה לשעות קשות אלו לעכר את זוֹך ביתה. בסתר ובחשאי חינכה את רגשות לבה להיותם מוצקים וגם פשוטים וטבעיים…

היא ידעה אל נכון את מידת גודל לבו, את אשר ויתר בחירה על כל היקר ביותר לגבר עלי אדמות בשבילה – ותכוֹף ראשה, כברצון, מול אלה הגלים הקטנים אשר באו ונדחקו על ראשה בפטפוט טרדני… שקוֹל שקלה אז בקרב נפשה את כוחו ואת כוחה ותיוָכח כי הוא – גדול ממנה…

ואם יש אשר נשבה לפעמים רוח סערה מאיזה צד, ומקרוב איים גל כבד במקצת ותאמר אז להזדקף ולהתיצב למולו לקרב – אז נכלמה מפניו… מפני המוַתּר… בשעות כאלו התרוצצו בקרבה בעינויי סתר שני קצות רגשותיה: רחמים – עליו, ואכזריות – על עצמה… ואולם אז נטתה הצדה במקצת ותתן לגל לעבור בשלום… וכרבוֹת השנים ותמצא את עצמה הרחק, מעבר לשאון הגלים, ותדע אז ותבן שאף היא היתה כמוַתּרת…

אולם כל זה היה בשכבר הימים, טרם תיקבר התקוה לזכּוֹת סוף־סוף בפרי בטן. אך במרוצת השנים הרבות כמו קפא ויתאַבּן בקרבה כל אשר הכאיב והעליב, כל אשר העיר צער ויחולל סערה ומגור. יד הזמן המשתולל זרות, הרס והפיל למשואות את כל אשר מסביב; נדמו בנות השיר בבית, פינות החצר נשארו אבלוֹת זה רבות בשנים, רוח רעה נשאה קרובים רבים ואהובים אל מעבר לים, לעולמות רחוקים, לאמריקה שבצפון ושבדרום; התרוקנו בתים, משפחות נעלמו ועברו, נתיַתם “הרחוב” – ורוח נכאה גברה ותשפוך קדרוּת ועזוּבה בקרב העדה כולה.

וימי ראשית הזקנה הנה באו גם בבית מראד. בּהיה, אשר לא חלה ולא ילדה, ידעה מכאובים וחולשה. היא נזקקה מדי שנה בשנה לבלות את החורף בסביבת מזג־אויר חם. רוב ימות השנה היא נעדרת מן הבית, והשממון והבדידות ישכנו בו תמיד. רק ימי הקיץ המעטים נושאים צל כהה, הד קלוש מימי העבר.

בימים כאלה רגיל מראד לחזור ולהשמיע, במושב “מבקרים”, את אמרתו הרגילה (שלא בפני בּהיה):

“אנחנו זקנים וזולים כעת… היה זמן ראינו את עצמנו ‘יחידים’… ‘גדולים’… ‘אצילים’… היה זמן”…

ואמנם עתה גם הוא וגם היא לבשו זקנה, פניהם כחשו וקמטו וזקוקים הם לצבע שחור להשחיר את השערות, שהחלו להלבין ולהיראות לרוב. ומהלכיה של בּהיה בבית והבעת רוחה לכל אשר מסביב כמו ילחשו בגלוי: הנה הימים אשר בהם נאמר: תם הכל… הלך החבל אחר הדלי…

גם ביחסה למראד חופף עתה כעין נסיון זקונים: כבאדישות תראה לפעמים את מראד כי יעניק לטיפה ומגע שפתים לבנות המשפחה הבחורות. וכאשר יפגש בהן מראד כיום, והן גדלו ויפוּ, גדיות שנעשו רחלות, והנן נושאות עדיי עדיים – שולח הוא ידו להן לשלום, לחיבה ולנשיקה, כממשיך את חוט החיבה שידע להן מעת היותן ילדות. הרי “רק תמול היו קטנות”, ו“הן אינן זרות לו”…

והבחורות, אשר שמעו לרוב משיחות גדולים על אודות חוט החסד והרחמים המתוח על העבר ועל ההוֹוה של מראד אפנדי, מרגישות וחשות כי אין מסרבין לו… יש דברים בגוֹ…

וכך נוהג מראד אפנדי מאז והוא הולך ומרחיב את חוג הקירבה ומספח אל תוכו גם בחורות קרובות־רחוקות.

ולעיני באי ביתו הזרים, אשר יראו את מידת תפארתו ויכלתו לזכּות מן היפה והמובחר בהנאה ובעין טובה, יגיד בבת־צחוקו הטובה לאזני רעיתו:

– היא נותנת לי רשות… היתר… שלי אינה כועסת…