למרים טל בהוקרה

 

א    🔗

שמה בפי כל – “המלכה”. מעת בואה להשתקע בעיר, בדמשק, זה שלוש שנים, ילוונה תואר זה. מי “המליך” אותה ואיך נפוץ השם ונתקבל ב“רחוב היהודים” – אין יודע ואין שואל; אך הדר וכבוד חופפים על מהלכי האשה הגדולה הלזו. היא הופיעה ב“רחוב” כמטרונית מכובדה, קרובה לשנות החמישים; גבוהה, ישרת גב ובעלת בשר במידה גדושה. שיורי חן אשה יפה, מלבבת ושלטון גבירה רשומים וקיימים בדיוקנה גם כיום. מבטי עיניה ירמזו – עזוז ויכולת; אדרת־לבושה משי יקר, רב מחיר; בידיה ובצוארה יבריקו תכשיטי זהב כבדים ופנינים יקרי־ערך למכביר.

והחנוָני המוסלמי הזקן, אשר בקירבת רחוב־היהודים, וגם השכנים הערבים המעטים מסביב, בשמעם מפי היהודים את דבר “המלכה”, ריננו בטרוּניה במושב שיחתם: “לא די ליהודים האלה כי כבשו להם את ‘פלסטין’, המעט להם כי לקחו את ‘אלקודס’ (ירושלים), עוד יבקשו להם מלכה פה בדמשק – היהודים האלה…”

ומסביב לה עתרת רקמת דברי תעלומות:

היא ילידת דמשק, בנערותה יצאה למרחקים ותרב נדוֹד – עד פרס ומדי; שם עלתה בדרכה ותגיע עד לחצר המלך – ותהי לפילגשו האהובה; עתה – לימי זקנתו – שלָחה מאתו כבדה בעדי עדיים, במרבדים, בכסף ובזהב – מתנת יד המלך למלכה.

ויש אשר יסַפּרוּ:

מבּגדד היא באה, שם היתה בת משק בית לאג’ה (שר שלטון) ערבי; לעת זקנתה הזניחה; ותקם ותשם אל כליה כאשר השיגה ידה – ותברח…

וקטני אמנה יאמרו:

אך “מרננת” פשוטה היתה בערי נכר במרחקים… כאשר קדמו לה רבות אשר נסעו מדמשק “שמה” – ותעשינה חיל; וגם זאת אספה הון רב – ותשב באחריתה למולדתה…

ועל יקר תפארתה, עשרה וסגולות גנזי מלכות אשר אתּה – סיפּרו במושב נשים ובמסיבות גברים, כאשר יסיחו אנשים בדבר אגדה קדומה:

באחד הלילות כטוב לב “המלכה” עליה – הוציאה ממעמקי אחד הארגזים הכבדים אשר לה קופסת־כסף “לא גדולה”; ותאמר לבאי ביתה: “סגרו נא את הדלת והחלונות” – ויסגרו. “הורידו את הוילאות” – ויורידו. “כבו את הנר” – ויכבו. אז יִשפך לפתע אור מזהיר ונוצץ בחדר האפל מברק הפנינים, אבני השוהם והיהלום, הנתונות וערוכות באותה קופסה…

כאלה היו שיחות הבריות בימי בואה לעיר.

ומקום משכן “המלכה” היה דווקא באחת החצרות שבסימטאות הצרות והמתפּתלות ברחוב־היהודים – בחצר שגרה בה רחלו האלמנה, זו רחלו הידועה ליושבי הרחוב, העובדת בשכר יומה עתים בצמר¹ ועתים באידָרה². בעיר מולדתה לא היו ל“מלכה” כל מוֹדע וקרוב. אין איש זוכר דבר ברור מילדותה; רק רחלו האלמנה התיחסה, יחס משפחתי רחוק, למלכה, ותתאכסן בביתה. חדר אחד, המרוּוָח שבחצר, שכרה לה “המלכה” מבעלי החצר. וכאשר נפתחו התיבות והארגזים הכבדים שבאו מן התחנה, ימים מספר אחרי הגיע “המלכה” לעיר, הוצע החדר ברהיטים יקרי־ערך: מרבדים ושטיחים כבדי־משא ועתיקי־מראה היו פרושים על הרצפה; הקירות כוסו מספר שטיחי־קיר יקרי־מציאות, טווְּיי צמר משובח ומשי טהור ורך, המראים דמות מלכים, רוזנים ופרשים אבירים, ותמונות הדר מנפות פרס ושנער. בפינת החדר עמדה מיטת נחושת קלל נוצצת, מוצקה ורחבה למאד אשר נקנתה בדמשׂק. על ידה הוקם ארון־מראה ענק ורם, מעוטר, כתר" חטוב פיתוחי עלה ופרח, הנוגע ביהירות גלויה עד התקרה הישנה… ואור חלל החדר נראה קלוש ורפה מבעד הוילאות העבים והכבדים מאריג קטיפה יקרה, כמו אמרו להסתיר מעין רואה את החדר הזה העמוס נצורות וצפונות… במרכז החדר תקועה בקיר תמונת גבירה הדורה, לבושת שמלה ארוכת־סרח ועטורה בכתר קטן – תמונת בעלת החדר בשנים עברו.

קרוביה המעטים של רחלו, גברים ונשים, בני דלת העם, אשר באו בימים הראשונים, בזכות קירבת משפחה, לראות מתוך סקרנות את ה“חדר” אשר בפינת החצר – לא שהו ולא האריכו לשבת בו: חללוֹ של החדר הגדוש שפע עושר ויקרת רכוש – כאילו דחם בלא ניב מקרבו… וכמו חששו אולי ירעו בבלי דעת, בנגיעת יד או במבט עין, בדבר־מה מן הנערך פה ברוב נוי והדר – ויקצרו בביקוּרם.

אך בצאת הבאים מן החצר ובעברם בין המבואות העקלקלים, נשמע בכה ובכה דברי נשים טרודות־שיחה בלכתן לאטן:

– ומה יודעות אנו, לדאבון, מן הנעשה בהאי עלמא?…

– כשהוא, אַללה, רוצה לתת לבן־אדם – יכול הוא…

– והגורל בידי אַללה הוא – אין מה לשאול ואין מה לאמור… אפשר ש“אחת כזו” צדיקה היא בעיני אללה…

– “צדיקה”… חה… חה… חה…

ונמוגו הקולות ואזלו מתלבטים ונתקלים ביו דפני סימטאות חשכות ודוממות…

ורחלו עצמה היתה בימים הראשונים לבוא אורחתה כנבוכה ממהלכיה בביתה: בבת אחת, כמו באִמרת קסם, נשתנו חייה וחלפה צורתם כליל; לא עוד הלכה לתת את ידיה, בבוקר בבוקר, ב“כביסה” בבתים או בטויית הצמר ולא דאגה עם ערב לטרף יתומיה; והמוצא לפרוטות לא העיק על לבה עוד כדרכה יום יום: בימים אחדים ראו עיניה וגם פרטה בידיה אצל החנוָני והסוחר “עוסמליות” (לירות תורכיות זהב) כאשר לא ראתה ולא ידעה בכל חמישים שנות חייה. היה כאילו ניטל עוקצם של החיים מביתה ואבדה מרירותם, ותחש בנפשה כאילו “טעה האושר” ונתקל במפתן ביתה. כאחוזת שכרון קל, המביא לידי טשטוש את מראה העינים, הלכה כה וכה בביתה; ואולם בסתר לבה קינן בה גם כעין פחד עצור, ציפיה ממושכה ומועקת חידה סתומה, ותהי כצועדת ברגליה על קרקע נבובה באין בטחון…

רק בלילה בלילה, עת עלתה על מיטתה, כאילו הציפו את ראשה המון עשתונות מטרידים וסואנים בתביעותיהם ובפקפוקיהם…

וכאשר ניסתה רחלו, בתמימותה ובפשטות בינתה, לגעת ביד קלה בסתרי לבה הכמוסים של אורחתה, כאיש השולח ידו ברוב זהירות, בין המון כלי־זכוכית נערמים למכביר, כאשר ביקשה לחקור ולדעת, בלאט בלאט, מפי קרובתה מה היה משפטה במרחקים, היכן עשתה את חייה בעבר ואיך הגיעה עד כה – ראתה כי העלתה חרס בידה: ככל אשר היו דברי שאלותיה ושיחותיה קלים ונוחים, כך היו תשובותיה של פְרֵחָה (זה שמה של “המלכה”) קלושות וחלקות וכמשתמטות מענין השיחה.

וכאשר ישבו כדרכן פעם, כשבועיִם אחרי בואה, על יד הנרגילה בליל ירח מבהיק, על גזוזטרת החצר הפונה לגנים, ושתיהן היו במצב של חדוה וקירבה יתירה – מצאה רחלו הזדמנות טובה במהלך השיחה, מילאה את פיה בהחלטת אומץ ושאלה כמתוך רעוּת וחיבה:

– ואַת מספּרת לנו כמה פעמים את נסיעתך אלינו מן “אותן הערים” וכל העמל והטורח שמצאוך בדרך – אבל עוד לא סיפּרת לנו… כלומר… לא שמענו ממך איך ומה… למשל… איפה נעלמת כל אותה “מידת הזמן”? כמה פעמים, חייך, רציתי לשאלך – ככה…

“המלכה” שתקה רגע ארוך ותען:

– ואני, באמת, רציתי להגיד לך דבר אחר… האמת אגיד לך: חושבת אני… כבר חשבתי כמה פעמים… שאַת אולי בכל זאת קצת ממני… וטוב היה לוּ ביקשתי לי מקום אחר… דירה אחרת… באמת… אמרי לי גלוי את רצונך… אין בזה כל דבר רע… מה יש?… אולי הגיעה השעה…

רחלו דמתה בעיניה עצמה לכסיל זה, שיוצא בקלוּת־ראש לצעוד על קורה נטוּיה במקום מסוכן ונופל מיד בהתחילו לצעוד –

היא הרבתה דבריה לאזני קרובתה בלשון חביבות ורך מתוך שפתים מגמגמות וכושלות; ותוך כדי דיבורה חשבה: “כך נאה לו למי שאינו יודע להתהלך עם ‘אכּאבֶּר’ (‘גדולים’ – אריסטוקרטים), הנה ‘אחת כמוך’ באה סחור סחור ובלאט, והיא – ישר וגלוי”. ובליבה של רחלו נחרתה אז החלטתה: די. אַל להעלות עוד על שפתים שמץ מזה… היא אינה רוצה… צריך לדעת את מנהג ה“אכּאבּר”… נגד חפצם ורצונם אין לעשות דבר…

ואמנם אחרי כן עבר הכל למישרים בין “המלכה” וקרובתה.

 

ב    🔗

עבר חודש ימים – ופרחה נוכחה לדעת כי גדול שמה בעיר. ברדתה לשוק בעדייה ותכשיטיה – שמעה פה ושם את שם תארה, אשר ניתן לה בעיר, נישא בפי כל: מן החלונות והאשנבים, מפּתחי החצרות שבסימטאות הצרות נדחקו צפופות, נשים וגברים, גדולים וקטנים ולחשו "הנה… הנה היא עוברת… המלכה הולכת – "

כזאת שמעה באזניה מדי צאתה לשוק.

ואז היה “חכם נסים”, אחד ה“חכמים” וה“שוחטים” שברחוב, נכנס ויוצא בדברי משא־ומתן אל חדר “המלכה”.

זה האיש חכם נסים רצוי הוא לבריות. ראשו נתון בצניעות על צוארו הנמוך, גבו כפוף במקצת ועיניו הקטנות – מקומטות זויותיהן תמיד קמטי בת־צחוק, המוכנה לו בפתח דברו עם איש שיחו

רחלו בחרה בחכם נסים זה לבוא אל המלכה לבקש “דבר טוב”, שידוך הגון, בשבילה, אחרי שידעה אל נכון שכן רצונה.

וידי חכם נסים היו מלאות עבודה באותם הימים: רבים היו מציעים את עצמם מבין סוגים רבים וגילים שונים, אך המלכה – תביעות ודקדוקים רבים לה. יום יום הגיש ח' נסים את דברו וטיבו של חתן הגון לאזני המלכה, אך היא לא שבעה רצון מהצעותיו.

ופעם בא ח' נסים בשעה שהמלכה לא היתה בבית ופרש לפני רחלו את דבר הבחור האחרון שברשותו: אברהים הנַגָר בבית חרושת גדול.

– הוא אינו לא רך ימים ולא בא בשנים – ממש כמו שהציעה “היא”, בחור לפי רצונה ממש… כבן שלושים וחמש, שנשאר “על פי המזל” בבחרותו… הנה – זהו בחירה, בו קיימים כל תנאיה; ראי אַת (הוא מנה באצבעותיו את יתרונותיו): בחור הוא – לא אלמן – כך רצונה; ואין כאן “כאב ראש” של “ילדים” ( בנים חורגים), בזה אין רצונה כלל. וגם יחיד הוא: אין משפחה ו“סביבה”, כמו שהיא אומרת; הוא פועל בבית־החרושת לנגרוּת, ממשפחה פשוטה, כמו שהיא מבקשת… היא חכמה, אני אומר לך, מבינה היא כי ממשפחה רמה לא… לא תוכל… והיא בעצמה אמרה לי: “לא ממשפחה נכבדה”… היא בעלת בינה – אני חייב להגיד לך בפירוש: היא מבינה ואומרת, כמו שאמרו רבותינו רק ב“לשון הפוך”: נחותי דרגא ונסיבי גברא… (הוא ביאר לה בלשונה פירוש הדברים), היא אשה מבינה ב“ענינים”; והעיקר, יודע אני ש“אחת שכמותה” רוצה בתואר פנים, וזה שלי – בעל צורה הוא, חמד בחורים – “תמאם” (בשלמות).

– הרי הכל, ברוך ה', טוב ויפה – אומרת רחלו בהנאה – צריך להביאוֹ שתראהו…

– אך התנאים שלהם – אומר ח' נסים בקול תלונה – התנאים שלהם – קשה לשבר אבטיח זה… הוא אינו מסכים לתנאי “שלוש השנים”, אינו רוצה להסכים כלל…

– מה “שלוש השנים”? – היא רחלו, אינה יודעת מזאת…

– אינך יודעת? אבל כאן היא ה“עצם שבגרון”… הוא וגם היא שניהם אומרים: בתנאי לשלוש שנים. אם “יבואו” ילדים – אומרת היא – הנה מה טוב, והיה כל ההון על שמו, על שם הבעל, אז תכתוב הכל על שמו; ואם לא יבואו בנים – כאן אומר הוא – תתן לו חמש מאות “עוסמליה” (לירות תורכיות זהב) ו“יצא”… “לשם פיוס” – הוא אומר. והיא אומרת (מטעים בניגון גמרא ח' נסים) אחרי שלֹוש שנים – יצא כמו שבא; היינו: “אם בגפו יבוא בגפו יצא”… אלא שלא תקח דְמֵי כתובה ממנו… חפשי הוא… זהו הענין, בתי.

– כך? – היא, רחלו, אמנם לא ידעה מזאת, אך נראה לה כי הצדק אתה. היא בבנים רוצה… מובן מאליו: אשה משתוקקת נפשה לבנים… ואם לא יבואו אלה – למה תתן לו את זהוביה?…

– וגם אני חושב כך – אומר ח' נסים –אלא שהוא אומר: “בחור כמוני… והיא – כמו אמי… איך? האתן עצמי למכירה? הן גבר אני!” כך הוא אומר; ובאמת: מי יסכים… ככה… עמה?… אבל לכל הפחות איזה פיוס – אַת מבינה? זה הענין, כאן המכשול…

לבסוף הוחלט לדבר “אתה” – אולי “תהפוך” את דעתה מעט.

למחרתו, כשסיפּר ח' נסים את פרשת הבחור אברהים לפני המלכה ­– שמעה והקשיבה לכל דבריו והיתה מרוצה מהצעתו; וכששאלתהו על דבר “שלוש השנים” ענתה רחלו את חלקה:

– חביבתי, תראי אותו בראשונה; בראשונה הן צריך לראותו ואחר כך ידובר על זה. אם ברצונך – יבוא פעם.

המלכה הסכימה ושאלה:

– אבל מאיזו משפחה הוא לא אמרת, ח' נסים.

– הוא ממשפחת חַמָר (נוהג חמורים); זה כינוי משפחה סתם – ענה ח' נסים בפשטות, – גם אביו וזקנו היו חרשי־עץ – אני זוכרם.

– “חַמר”? – ביטאה המלכה בקול עצור ונמוך – היא אינה זוכרת בדמשק כינוי משפחה כזה… ופניה נתעוותו כמתוך פגיעה רעה. היא שתקה רגע ארוך.

ח' נסים היה כאובד חוט שיחתו… הוא לא חשב שמכאן יכולה להתפּתח רעה ל“עסקוֹ”.

המלכה הוסיפה בלשון פקפוק:

– להדפיס את השם הזה בכרטיס החתונה לא ינעם כלל.. איך, ח' נסים?

– אפשר לתקן זאת, “יה, סית” (הו, הגבירה) – ענה ח' נסים ואוֹרוּ פניו – אפשר לכתוב: אברהים “אחמר” (אָדוֹם). זה אינו כלום – הכל הוא “אלף” אחת… תמיד אפשר לאמור: אחמר…

הירהרה המלכה רגע קט ואמרה כמתוך הסכמת הכנעה:

– טוב, שיבוא.

ובו ביום לפנות ערב הובא אברהים לראיון לפניה. הוא בחור בעל קומה בינונית. צבע פניו כהה ושׂערו שחור וחלק; שפמו מלא ומסולסל נכונה, עיניו פיקחניות וחמודות, וכל רשמי פניו – מלאי חן גבר מושך ונעים.

המלכה הביעה את דעתה אחר כך לח' נסים כי הוא טוב בעיניה: אך מתנאיה, אמרה בהחלט ובתוקף ברור, לא תשנה מאום: “אם יהיה מזלי ‘בברכת אלהים’ – מוטב, אודה לריבוני. ואם לא – די לו כי יחיה שלוש שנים כמלך…”

כך חתמה את שיחתה.

ולח' נסים לא נשארה דרך אחרת כי אם לרצות אותו. הוא המתיק לפניו את הדין:

– מי הגבר אשר ימצא עושר ומזל רם כזה – וישליכהו מידו? איפה ימצא גבר “קשר־אשה”, בלי “דאגת פרנסה”?…הרי כמלך יחיה, ממש כמלך… היא תקנה חצר מפוארה ותמלא את ביתה מכל טוּב וכבוד מלכים. הוא, ח' נסים, יודע זאת – היא אמרה לו: “כי זהב האשה הזאת רב הוא” – מטעים ח' נסים דבריו בלשון הכתוב – מי יבוא לידו “חלק” כזה – ויעזבנו? למה יסיר הוא, אברהים, את בטחונו מ“השם יתברך”? אולי יבואו הבנים… למה לא יבואו? מה יודע אדם? ואז – מעריך ח' נסים בניגון – אז מי הוא אשר יזכה גם לדבּר עמו, עם אברהים?

ואחרי מערכה כבדה, שארכה ימים אחדים, ניאות הגבר אברהים והביע את דברו האחרון מתוך כעס:

– היא רומסת אותי עתה… אך אני אכנס ואדע את עסקי אחר כך, בתקופת שלוש השנים…

ח' נסים ענה לו דרך פיקחות וזהירות:

– הס, בני, לא להזכיר… טוב… האל יעשה הכל לטובה…

ואחרי האירוסים פתחה את ידה המלכה ותפזר לכל מבקש ותובע למעשי צדקה, למוסדות חסד וכל צרכי הציבור שב“רחוב” – נדבות הגונות וגדולות, כל אשר דפק בדלתותיה יצא בידים מלאות.

רחלו היתה כתוהה בראותה את פזרנותה הרבה של סית פרחה: האם כה גדול ה“מטמון”, אשר אין סוף לו? או אולי זר דרכה זה של סית פרחה בעיניה כדברים רבים אחרים, שאיננה יורדת היא, רחלו, לסוף דעתה “שלה”? אך היא לא שאלה ולא ניסתה ואף התנחמה בלבה באמרה: סוף סוף לא לענייני חוּלין שולחת היא את זהבה – במעשי צדקה גדולים ונאים היא זוכה; נפשה שלה, של רחלו, תגיל גם כן בכל סכום שמעניקה היא לדורשי צדקה וחסד הבאים יום יום; ורק כעין חשש ודאגה יש בלבה: שמא יפּסק חלילה פתאום זה הזרם…

ועם כל זאת כאשר מצאה פעם מקום, בשוחחן על מעשי החסד, להביע את דעתה, העירה את אזנה כבדרך אגב ובלשון רכה:

– האל יתן ברכה ב“עיסתך” – אַת מרבה לתת, אחותי, האל יוסיף לך אלף מונים – אני רק חושבת כי מרבה אַת לתת יותר מדי…

– אל תיראי, חביבתי, מה לא יתן בן־האדם כדי לקנות “שֵם”?… שם – זה העיקר, בת־דודתי… הנה: מה אַת חושבת? ה“חכם בשי” (הרב דמתא) יבוא לחתונה? איך אַת חושבת? אני רוצה שאנשים רבים ונכבדים שב“רחוב” יבואו… אם לא אועיל, לפי הראוי, לצרכי העדה – מי יבוא? אני… מי יש לי?… ואני שׂמתי “לנגד עיני”: יעלה לי הכל, הכל – אלף לירות – אך תהא חתונה. כך כוונתי… חשבתי בלבי שכך צריך… והמשל אומר: שׂכר הטובה – טובה…

– תהי מבורכה במעשיך, אחותי, כלבך הטוב… – ענתה רחלו מסכימה לדבריה.

ואמנם בחתונת “המלכה” היו רבים וטובים מנכבדי העדה. וזקנים ויודעי דבר הגידו כי לא היתה כחתונה הזו מיום היותם ועד היום; והרב בירך את ברכות החופה בשכר הפסיעות שהעניקתהו ה“מלכה” מראש: עשרים זהובים שלוחים בידי ציר נאמן לרב הישיש…

 

ג    🔗

בעבוֹר מהומת החתונה ורוב שאונה, כאשר שקטו ימי השמחה והנשפים ובאו שבועות חול רגילים – רק אז ידע וחש, בהבחנה של ממש, הבעל אברהים, את כל הטובה והנעימים אשר נפלו בחלקו.

הם גרו עוד בחצר רחלו (שכרו גם חדר שני ועליה) ותהי כל החצר להם ולרחלו.

בשבועות הראשונים אחרי החתונה היה אברהים מאחר לקום – ויהי שוהה במיטתו עד שעה מאוחרה מאד. מדי יום ביומו, כשפקח את עיניו לפני הזריחה, העת הקבועה לו להתעורר בתוקף הרגל של עשרים שנה, היה אברהים ממתח את גופו בהעוית־אברים רכה ומתונה ומכוון את לבו להשקיע את עצמו ברשות־חיים זו של שלוה ושקט, אשר תאפפהו מסביב ואשר תשׂתרע ממנו והלאה לכל עבר עד לאין סוף… ברוֹך המיטה הצחורה והחמימה היה כטובע בשלות שאננים ובמנוחת זקנים שליטי עושר בטוח ואיתן; נים לא נים ריחף דמיונו בדוֹק הרהורים קלים, אשר דמוּ לתנודות רוח הנושבות בלאט… וכאשר הסתוללה בו, לפעמים, שנתו הקלה ותטלטלהו דרך תעתועי שביליה, אלה סבוכי הזרויות והמהתלות, ותובילהו, לפרקים, גם אל בית־החרושת, כשהוא מפוחם ידים ופנים ולבוש בגד־העבודה הקרוע והטלוא, ויתעורר לפתע מקול הלמות הפטישים ושאון העמלים – הסתמנה בת־צחוק קלה וטובה בין שׂפתיו, ויהי אז אברהים כמתרפק בלאט בין זרועות זו השינה, המלגלגת והשובבה בהילוכיה…

וכשקם ממיטתו התמהמה בצעדי מתינות ובטלה ועסק שעה ארוכה ברחיצה, בתסרוקת, במשיחת בשׂמים על יד המראָה הגדולה – ואחר כך ישב על יד השולחן, סעד את ארוחת הבוקר עם אשתו והחליפו שיחה בגילה על ענייני היום. לרוב רגיל הזוג החדש לשׂחק שתים־שלוש “משמרות” במשׂחק ה“טוַלה” או “דומינוֹ” – בלוית עישון נרגילות מתוקנות וריחניות לפני שעת הצהרים.

והיא, בעלת הבית, רגילה דוקא להשכים קום. אחרי שתית קפה – קבועות לה שעות הבוקר להכין את ארוחת הצהרים.

כאֶל עבודה יקרה ורצויה, המנחילה סיפּוק נפש ונעימות, ישבה סית פרחה ישיבת קבע מתונה, על השטיח הפרוש על יד מפתן בית התבשיל, בשרוולים מופשלים עד פרקי זרועותיה, ועסקה בין כלי הבישול, בין המכתש והמחבת, בהכנת ארוחת הצהרים. ככה יטפל ויהפוך סוחר חדש בסחורתו ברוב ענין, בקווֹתוֹ ממנה הצלחה ועתיד איתן בחייו…

אמירי עצי המשמש הרבים של הגנים שסביב ה“רחוב” ונופי האגוז החסונים והרחבים יצלו צל עבה וקריר על הגזוזטרה הקטנה שעל יד המטבח. שם, בגזוזטרה, ידעה סית פרחה את מנוחת נפשה בעסקה בעניני הבישול; הרשרוש אשר פקד לרגעים את קהל המון האילנות, כמעביר בין ענפיהם בשׂורת־סתר, חדוה וגיל תעלומות מעולמות הצמיחה והפּריחה – הרנין את סית פרחה בכל הויתה… ותהי אז כמקשיבה ומבינה לרמזי שיחם ולחשם של להקת אלה העצים המשׂגשׂגים ועולים…

בין סבכי ידות העצים הענפים נתקעו מבטיה השוקטים, תוך כדי עבודתה בבישול, כאילו יעברו לפניה במראה צבאות־ימים עברו, ימים רחוקים, מסוימים, המופקדים מאז בידי שׂר הזמן ושליטו – לעולמים.

וכאשר נתנה לבה ותט נפשה לבחון בימים החדשים, אשר היתה כמרגישתם על גבה – היו אלה בעיניה חסרי צבע ברור ונעדרי צורה וכובד… הימים האחרונים, ביחוד חודש הימים שבין האירוסין והחתונה – יש שהשׂבּיעוּה תמרורים… ועודנה כמהססת, בסתר לבה, לקולם העז והמאיים… הוא – נראה עתה כאילו שקטה בו תסיסתו!… האם אֶל נכון שוכנת רוח טובה בקרבו?… הינעמו לו עתה מנוחתו וחלקו?…

בשעות אלו תזכור את דמעותיה ואת שיחותיה עם רחלו בימי האירוסין. ברצונה תעביר עתה במחשבתה אשר עבר עליה באותם הימים, כאומרת להוכיח לעצמה, אם נכונו אותם היסורים והרוגז שחשה באותן השעות בקרב נפשה. בהירהוריה יעלו שיחותיו ודבריו הנלעגים שהיה מפליט פעמים בין היושבים, הערותיו שלא במקומן ומידת “הרוגז” ו“הגאותנוּת” שהיה נוהג בשל ענינים קלי־ערך. במשך כל אותם הימים היתה הנהגתו כשל אדם שתקפה אותו רוח רעה; דומה היה, בדבריו הרוגנים והקפדנים, לסַבּל זה הכורע תחת משׂא מעיק, הפולט דברי נאצה ורוגז על משאו הכבד, כאומר לזרקו מעליו ולשאוף רוח, אך יוסיף לשאת ולעשות דרכו בהכנעה בעבוּר השׂכר הצפוי לו… כזאת חשה והרגישה בו לא פעם… ועליה היה לשאת בדומיה את תהפוכות רוחו יום יום… ומוכנה היתה – לחדול ולהתחרט, לולא רחלו ואמריה־עצותיה שהרגיעו אותה… ומה רבו יסוריה כשיצאה אתו לשוק… ביחוד כשהלכו פעמים אחדוֹת, לפני החתונה, לקנות בשבילו חליפות מספר. היא ראתה והכירה בפני הסוחרים אשר לעגו בסתר לבם ועצרו בעד שׂחוק פיהם, בה בשעה שהורידו ופרשו חבילות חבילות בד כבדות, ממינים משובחים, לבחוֹר לו חליפות – והוא עיקם את שפתיו במששוֹ את האריג בין אצבעותיו ודרש: “יותר טוב”, “הראו סחורה משובחה כהוגן”, “כאן – בד פשוט וקל” (והוא הן לא ראה מעודו סחורה הגונה ובטיב אריג ובד לא ידע בין ימינו ושמאלו). ובחנות אחרת אמר בלשון תלונה: “אין בדמשק בד ראוי, בבירוּת – יש… היה צריך להביא משם – כאן סחורה זולה…” בקושי עלה לה אז לעצור בלשונה ולהטיח כנגדו כשפנה הצידה – “אבל אתה, אדוני, הינך סחורה זולה – –”

ורחלו זו עמדה בכל שעה ותטף לה בדבריה המשקיטים והמנחמים… נראה לה עתה כי צדקה ממנה; רחלו היתה כמתחננת לפניה שתאריך אפה: “כך הם הימים הראשונים”, “הגברים – טרחנים הם”, צריך לחכות עד שיקח האחד את "רוח״ השני – ויתרגלו ללכת…

– אַת, חביבתי, – אמרה רחלו פעם נכוחות – אַת מגדישה את המידה… אַת, מובן, הנך למודה מעודך במידת עדינות וכבוד כמו בין “אכּאבּר” נכבדים, ויקשה לך, מובן, שׂאת דברו ורוחו של זה… אך זכרי, נפשי, כי זהו בעל, בעלך – זה דבר אחר… מה יש לומר? אישך…

כך סבו וכבשו אלה ההרהורים את לבה של סית פרחה בכל יום ויום בשעות הבוקר הראשונות השקטות והזוהרות, בהכינה לאטה את ארוחת ביתה…

 

ד    🔗

השנה הראשונה מעת הנישואים עברה בחלקות מבלי היתקל ביום נגף ובשעת צרה.

אברהים מסר את עצמו ושקע ברוב הטובה והשפע, שהנחיל לו גורלו החדש, וישׂבּיע את נפשו מכל אשר איותה וחשקה – כרעב זה הנכנס אל משתה סעודה שמנה, ומביא אל קרבו מכל אשר יעלה על השולחן.

כחדשיִם אחרי החתונה – שמַן וטפש בשרו של אברהים. לסתותיו רמו וגבהו, גופו נמלא ויהי מראהו כמכובד, נושא כרס גבירים.

לרוב, כשארכה לו השעה בבית, ירד הוא עצמו אל “הרחוב”, לבוש כפתן־משי קל ומעיל יקר, מחרזתו היקרה בין אצבעותיו ותרבושו מוּרד סמוך לגבּוֹת עיניו, וחזר אחרי תרנגלות מפוטמות ודגים טריים משובחים אשר מסרם בידו אל חיסנה המשרתת והמבשלת, או נשא בידו על מטפחת לבנה ונקיה ממבחר הפירות הרעננים והיקרים.

וליצני “הרחוב”, יושבי־קרנות, מדי ראוֹתם אותו עובר בקירבתם מעוּדן ומלא גו – ניחשו והתערבו ביניהם לדעת את מספר התרנגלות שמביא “שוּלטן אברהים” שבוע שבוע אל קרבו, מילאו פיהם צחוק ומהתלות – ויהיו לועגים ל“עשיר”…

ויש אשר בעברו נטפלו אליו יהודים מחוצפים וקנטרנים, והם רעיו של אברהים לשעבר, תחבו את ידם לתוך ידו ב“שלומות” דרך רעוּת וישאלו בעוקץ לשון: “ומה שלום ‘הואלדה’ (אמא)?…” “דרוֹש נא בשלומה של מלכתנו”; או פנו אליו חומדי מהתלות, לעת מצוֹא, וצעקו בקול רם ממקום שבתם בכנופיה ב“רחוב”: “יומך מאושר (ברכת שלום), יה שולטן אברהים! הגד נא לנו כמה עברו משנות מלכותך?” – “כמה נשאר עוד משלוש שנות המלכוּת?”

ויהי אז אברהים כמחריש…

כאלה היו ימי תקופת השנה הראשונה.

ועם תחילת השנה השניה עבר הזוג אל “בית המלכה” – חצר מרוּוָחה ונאה בקצה “הרחוב”, בדרך הפונה לרובע הנוצרים אשר קנתה “המלכה” לשכון בה. אשנב גדול ומחוּדש צבוע תכלת בהירה נשקף אל הרחוב הראשי.

הבעל אברהים האיץ באשתו במפגיע בקנית החצר: הוא “קץ” ביחידותו בחצר שגר עם רחלו. אף כי החצר הזו היתה כולה לרשותם ונעמה לה המנוחה פה לסית פרחה – נאלצו לעזבה, כי קשה היתה “דוּמית הקפאון” “בשבילו”. ורעה היתה בעיני אברהים “הסביבה” אשר שם, בין הסימטאות המעוקלות והצרות, בקרב דלת העם… נשוא לא יכול היה אברהים את המעבר יום יום בין החצרות הרבות המאובקות והעתיקות… “השכנוּת הזו – מעיקה בלב” טען הוא תדיר… גם הביא את תלונתו לפני אשתו על ה“ילדים” (של רחלו) שלא בפני אמם – כי יפריעו לרוב את מנוחתו; ובזה צדקו דבריו גם בעיני אשתו. ויהי אז אברהים יודע רוגז וקפדנות לעתים קרובות…

ממכריו וידידיו של אברהים, אשר עבדו אתו מאז בבית־החרושת, נכנסו אליו אחדים אך לעתים רחוקות, שהרי בימים היו נתונים לעבודתם, ובערבים נכנסו כרגיל לבתיהם בבואם עייפים ויגעים מעמל יומם. וידידים אחרים לא מצאו מהלכים בבית אברהים; גם מהידועים למכובדים ב“רחוב” לא התרוֹעעו אתו, והוא לא אבה להזדקק אליהם ולבקש קירבתם; ברום לבו אמר פעם לאשתו: “מה? כמוני – כמוֹתם, ולמה אחזר אני אחריהם?…” וככה היתה הבדידות מנת חלקו של אברהים בחייו החדשים.

אז מיהרה סית פרחה להוציא את דבר קנית החצר לפועל בסוף השנה, וַתוַתּר על חברתה של רחלו, בחששה לבדידותו של אברהים ולקשי יומו.

בחצר החדשה, חשבה סית פרחה, תקל הרגל לשנים־שלושה ממיודעיו להיכנס, באשר נמצאת החצר על אֵם־הדרך. והרי גם הישיבה בחלון כשלעצמה, להסתכל בעוברים ושבים, בעגלות, באוטומובילים – יש בה הרבה משום “בילוי זמן” וענין המושך את הלב.

אך אחרי שנים־שלושה חדשים פג גם טעמו של החלון מלבו של אברהים, ויש אשר השאון ורעש השוק קשו וכבדו יותר מאשר היטיבו לנפש; ושעות הבדידות נראו כאילו נוספו וגברו מיום ליום ושבו להציק לו לאברהים.

והטיולים שהיו נעשים בחדשים הראשונים אחרי החתונה לעתים תכופות, בעגלה או במכונית מהודרת בפרורי העיר הרחוקים, היפים, – לא יכלו להימשך תדיר בגלל הוצאותיהם הרבות, ואף חדלו גם הם להנות את לבו של אברהים ולא נמשך אליהם כבימים הראשונים – ויהיו ימים רבים לחוג’ה אברהים אשר כבדה לו נפשו בקרבו.

הוא – השתעמם…

וידע אז לעתים קרובות את מצוקת זה השעמום אשר לא ידעוֹ מעודו.

וכשהוסיף חוַג’ה אברהים לשבת על יד החלון שלא ברצונו והביט שעות ארוכות אל העוברים ושבים – היתה כיורדת ונופלת מועקה כבדה על לבו וליאוּת רבה תקפה אותו בכל אבריו, ויהי חש לרוב, יום יום בשעה קבועה, מכאוב ראש ו“מצוקת לב” ויסר ממנו גם תאבונו וטעם מאכלו ובשבתו על יד השולחן מיעט לאכול כילד מפונק…

סית פרחה בראותה את מהלכיו ובשמעה לשיחו, לתרעומותיו ולמיחוּשיו, דמתה לראות צללים קודרים מרחפים חרש בביתה…

אז תמצא סית פרחה עצה בנפשה ותדבר על לב בעלה שיסעו לשנים־שלושה חדשי הקיץ ללבנון. שם יחליף האויר והסביבה גם יחליף כוח ויבלו שם את הימים החמים בנעימים. ברם הוא סרב לה. כששבה שנית לדבר אליו על הנסיעה ביקשה לדעת מה טעם לסירובו. אז אמר בפירוש: אין רצונו לנסוע יחדו, אולי היה מסכים לנסוע לבדו והרבּה להשמיע נימוקים על נימוקים לחפצו זה. בתחילה הרגישה הרגשת עלבון בדבריו, כאילו ״מתבייש" הוא לנסוע עמה, וגם חשדה בו, שרצונו להיות קל וחפשי לבדו, ללכת אל אשר ירצה ומי יודע מה עלול זה לעולל לה ולעצמו בהיותו רחוק ממנה. אולם מששבה ושקלה הענין בדעתה סברה: אדרבא, יהיה מסעו לבדו שעת הזדמנות לראות הדברים כמות שהם: עם שובו תדע ותכיר היש בלב האיש כל שהיא אהבה אליה או אין בלבו אליה ולא כלום וכל שהיה לא היה אלא טעות… דבר שוא… תהיה נסיעתו למבחן, להתבוננות, משל לציור שתוכנו מטושטש ברוב קוים עקומים וסבוּכים, שיש להרחיקו קצת מן העין כדי שיובלט ויוכּר נכונה.

בכך החליטה ובכך יצא אברהים ללבנון.

* * *

מנסיעתו אשר בלבנון שב חוג’ה אברהים, לאחר חָדְשָים בקירוּב, ברכבת הבאה בחצות לילה.

מעייפוּת הנסיעה וטלטוליה ערבה לו מנוחתו באותו לילה. וכשהתעוֹרר בבוקר בשעה מאוחרה, פקח את עיניו והבחין שהנהו נמצא עתה בביתו, במעון מנוחתו – חש כי טובה רוחו עליו והיה כאילו עברה צהלת סתר בכל הויתו… מבטו סב בחדר פה ושם וינח במרפסת, אשר למול פתח חדר המיטות, השטופה זוהר הבוקר. על הרצפה, על מרבד קטן, ישבה אשה רחבת גו, ישיבת רביצה: רגלה האחת מקופלת תחתיה והשניה מתוחה – והיא לשה וטופחת בידה בשיעור בצק במשארת קטנה. הוא היה כמתבונן ומביט: האם זאת – היא פרחה עצמה?

וכשהרימה זו את ראשה, לרגל עבודתה, נראו לעיניו פנים רחבים, חיורים, אפלי מראה – כפנים בלויים מזוקן… ויעכר ליבו בקרבו באותה שעה…

רגע היה כתמה למראה עיניו. אך בהאריכו את מבטו בה ידע כי אין לו להתפלא… גם רע היה הדבר כי התפלא לזאת… האם לא ראו עיניו כעין זה מאז כמה חדשים? האם לא זה הדבר אשר העכיר את רוחו בקרבו והוא לא ידע את נפשו ויהיה כנבוך וכמוכה שממון?… הן ראה ראה את זה הזוקן בשבט עברתו, הכובש אותה בלאט ובסתר יום יום. בנפול מבּנין גופה יום יום אבן אבן, קמעה קמעה – לא הרגיש נכונה למראה עיניו, אך עתה – אחרי מעבר מרחק של חדשים מזמן נסיעתו, מבחינות עיניו ורואות מה רב הפרץ ב“חורבה” זו!…

– אבל מדוע – שמע אברהים שפתיו דובבות – מדוע ירדה לפתע זקנה זו עליה?

הוא התאמץ לעצום עיניו ולראותה כבעת הכירוֹ אותה בראשונה – וידע בנפשו כי לא כזאת היתה; הן אמנם אהבה לא ידע אליה כל עיקר – אך כזאת לא היתה.

– אכן זוהי ערמתה ותחבולתה – הירהר בקרבו – היא ידעה בעוד היותה “שמה”, ממקום שבאה, שעוד מעט ויחלוף טעמה – לכן מיהרה לברוח משם וללכוד לה בעל טרם תבּוֹל כליל – וילכד הוא… הוא אברהים חמר נלכד…

זאת רעתה…

ועתה רואה הוא את תבוסתה־תבוסתו שלמה: זו אשתו הזקנה אשר לקחתו אליה לבעל…

באותה שעה היה כהולך וגומל בקרב אברהים עלבון מר ומדאיב; דומה הוא עתה בעיני עצמו לילד שרימוהו הגדולים ויכבשו את לבו בהבטחת ברק כוזב; איכה נתן שתלעג לו אשה זקנה זו ותגזול ממנו את חייו? מה לו ולאשה הזרה הזאת? ואיכה יקומו חייו בערירות זו בלי זכר בנים וכל פרי בטן? היתכן שיקבר את עצמו בידיו ללא טעם בעצם ימיו?… הרי אפסה התקוה לראות יוצאי ירכו עם זוגתו זו – קרקע נפסדה היא… אין תקוה, עברו כשנתיִם כבר – בהחלט אבדה התקוה, אותה התקוה שבעטיה נכשל ונפל – –

הוא ביקש לנחם את עצמו: הרי בידו להינתק ממנה… כיום יוכל לעשות זאת, הוא לא יחכה ל“שלוש השנים” – לא. במהרה, במהרה יבוא הסוף…

ובהעלותו על לבו את דבר ה“קץ” – כאילו נשתפכה לפתע בקרבו אדמומית־כלימה: איך? הישוב עתה ללבוש אותו סינר מפוּחם שם – באפלת בית החרושת? היוכל שׂאת לעגם וארסם של רעיו על “שולטן אברהים”, עת יתפּשט חלוקי־המשי, שהלבישתהו זו “המלכה” הזקנה – המכשפה?

איכה? איכה יהיה הדבר? – –

ויחש אברהים וידע כי “המלכה” הזאת זממה עליו מזימת־מות: היא הגישה לו את רעל המות בתוך נופת מתוקה וריחנית… היא פיתתה אותו, הפילתהו בשוּחה אשר כרתה לו ותגזול ממנו את חייו…

ותמר לו נפשו של חוג’ה אברהים בקרבו בשכבו במיטתו בעינים פקוחות, בשקעו שעה ארוכה בתוגו וברגשי איבה ונקמה…

 

ה    🔗

מעת אשר החל אברהים לראות את עצמו בחיי ביתו כשׂה כפוּת בצוארו בין ידים אלימות וקשות – היה נושא את עיניו מחוץ לביתו ויהי מקומו נפקד בבית לשעות ארוכות…

הוא ישב יום יום שעה ארוכה בחנות הסַפּר אשר בקצה הרחוב, אחר כך היה מבקר שעות רבות בבתי־הקרנות הרחוקים אשר בעיר…

בבית ישבה אז גם רחלו (היא באה על פי בקשתה של סית פרחה ללווֹתה בבדידוּתה).

באחת הלילות קרה כי אברהים לן מחוץ לביתו; ואז גם נודע לסית פרחה, כי מבקר הוא בבתי “מרננות”, וביחוד יבלה את שעותיו אצל סלחה, “מרננת” ידועה ב“רחוב”.

למחרת אותו לילה שם אברהים אל ביתו כשעה לפני חצות היום. הוא עלה במדרגות ביתו והיה שר בקול נמוך מנגינה קלה בין שפתיו…

כשנכנס החדרה ביקש להגיד “סלמה” (שלום), אך משום מה נעצרה מלתו בפיו – וישתוק… פשט את מעילו ויבקש מרחלו “נרגילה” – וישב בספּה.

סית פרחה ישבה על הספּה ממולו וקיפּלה לבנים. היא בקשה להמשיך את עבודתה, אך ידיה רעדו וכשלו, ויהי כאילו סר כוחן מהן.

הוא הביט בפניה מבט חולף, וכאשר נפגש מבטו במבטה – שמע קולה רועד מבכי והמלים יצאו מפיה עמומות ומקוטעות, ומיד אחרי זה מחתה את דמעותיה ואמרה:

– אברהים, זאת אתה עושה לי?… איך… לא באת אמש הביתה?

– היינו מבלים את הזמן… – ענה הוא כבתמימות גלויה ומקניטה.

– ודאי, זאת אני יודעת, אבל – איפה?… – אמרה בקוֹל שקט ובהכנעה.

– איפה? מה זה נוגע לך? – ענה ברוגז כמקוצר רוח.

– היית אצל סלחה. אליה אתה הולך – יודעת אני…

– ואם הייתי שם – “חור” (בן־חורין) אני. אל אשר ארצה אלך.

– לך למקום שתרצה – למה לא? האם עצרתיך פעם? אך לא אל מקומת כאלה…

– אֶל אשר אֶרצה אלך! אין מושלים עלי!

– אברהים, שמעני, אני מדברת באזניך כדרך בני־אדם – היפה לגבר נשוי, בעל אשה, בעל בית ו“בן־כבוד” – כי יסור בימים ובלילות לבתים כאלה?…

– האם אַת אומרת כזאת? – שאל הוא בלעז ובעמידת עינים אחוזות צחוק־זדון.

– כן, אני אשתך אומרת לך כזאת – –

– אך אני שואלך: האם לך נאה לשאול כזאת?…

– כן! האינני אשתך?

– חמסי ואוי לי על אשתי – ניגן בקולו כמקונן בצער – “אשתך” אומרת לי –, “אשתך” – חזר וביטא מלה זו בלעג.

– למה תלעג לי ככה? האם לא תבין לדברי? והאינך חושש לכבודך ואינך ירא את האלהים?…

– הי, הי… (קול מהתלה) היא יראה את האלהים… היא… הצדיקה, “יעני” (כלומר)…

היא הביטה אל פניו ישר בדומיה ושתקה רגע ארוך, כאילו הקשיבה לקול הרהוריה אשר חלפו בהמון בקרבה – אחר ענתה בקול מתון:

– מה היה לך, אברהים? אמור נא לי… – והוסיפה פתאום בבכי ובקול תחנונים: – רק זאת אַל תעשה לי… הנני מבקשתך בכל לבי… בדרכים אלו אל תלך – כל חיי אתן לך, רק זה אל תעשה לי… אַל תלך שם… אל תלך אליה…

וקולה נסתם מבכי בדבּרה…

– למה “תקחיה” כל כך אל לבך? אַת… אַת אינך צריכה להיעצב ביותר מזאת…

ובפיו ובפניו בלט לעג אכזרי, המוני.

– חבל, חבל עלי כי הגעתי לכך… כי הכרתי אותך… אויה לי… כי לקחתיך מאחרי “התלה” (שם רחוב – משכן דלת העדה)…

– מה? אני? נכבד אני ממך! עני הייתי – אך גבר! וכבודי אתי, אך אַת – מי יודע מבּין איזו טמאים באת אלי! האֵל הוא היודע – מה היית “שם” – האנכי הנקלה? היכּלמי ודוֹמי!

רחלו נכנסה עם ה“נרגילה” ותאמר להשתיקו בדבריה:

– מה הדברים האלה? מה ה“רזלה” (השפלות)? “חזיתי” (לדאבוני) – איך תדבר ככה אתה?… האין בּוּשה? “חזיתה” (לדאבונה) – היא לא שמעה כזאת מימיה…

– החרישי גם אַת ממקומך – האני אתבייש? תתבייש היא – תזכור מי היא!…

– הניחי לו, רחלו, הניחי; האם לא אמרתי לך מעת הכרתיו איזו סחורה הוא?

– “סחורה”? – טובה ונקיה ממך אלף מונים – נשכחה! קטני נכבדה מכולך – אַת הזקנה והבלה, הזקנה והמכשפה!

קולו היה כפורץ בזעם ויז קצף מפיו –

פני סית פרחה היו חיורים ואחוזי עוית בכי; גערותיו הרעידו את חלל החדר והדהימו את שתי הנשים. היא קמה נבוכה וכושלת, שלחה ידה ונתמכה ברחלו ובפיה נשתברו דבריה:

– מחר… מחר הקץ… אלך אל ה“חכם” ויהיה הקץ…

אז הוסיפה גם רחלו כתומכת בכל הסכמתה לדבריה:

– ודאי. האין דין בעולם? יתן גט – וילך למקום שבא…

– אלך? חה… חה… חה… – בראשונה אשתה את דמה! האני אתן שתתעלל בי כאשר יתעללו בכלב? הו… הו… רחוק, רחוק הדבר…

סית פרחה ורחלו יצאו את החדר ותרדנה לחצר.

 

ו    🔗

השכנים הנוצרים, אשר גרו מול “בית המלכה” ואשר ידעו את הבית הנאה והמצוחצח בצבעיו כבית שופע רוב טובה ועושר – שמעו עתה תכופות קולות צוחה, יללת תמרורים, קולות ענוֹת עולים ויוצאים מ“בית המלכה” – וידעו ויבינו כי פקדה רוח רעה את הבית הזה ואת הדרים בו.

ואחרי זה – יש גם ראו לפעמים את בעל־הבית, חוג’ה אברהים, עת בא בשעה מאוחרת בלילה והוא כושל במהלכו, נוטה ימינה ושמאלה לאורך הרחוב – –

בימים ההם נגלה פעם, ברוב שאון ויללה אשר פרצו מ“בית המלכה”, כי הבעל ניסה לתת רעל במאכלה של רעיתו. אז נגדשה סאת הסבל והעינויים בבית המלכה; והיא גמרה אומר לקבל גט מבעלה – וילך לו.

אכן לא במהרה נאות חוַג’ה אברהים לילך. את אשר זמם “לשתות דמה” קודם שילך – קיים בכל מכל: שלושה חדשים ארכו המערכות, הקטטות והבזיונות, עד אשר נאלצה לתת היא לו “דמי כתובה” – שלש מאות לירות זהב.

כשבאה מבית ה“חכם” וגטה בידה בלוית רחלו וקרובות אחדוֹת, נכנסו הביתה וסגרו את שער החצר אחריהן.

עיני ה“גרושה” היו נפוחות מבכי; הדמעות ניגרו מעיניה באין הפוגות – מיאנוּ היפּסק.

רחלו סרה אל המטבח לתקן “נרגילה” ולבשל קפה – ולבה כמו נסחט בקרבה; היא התהלכה חסרת־אונים, נבוכה וכושלת פה ושם: בעיניה היה היום מראה החצר והבית כביום שנעדר והובל לקברות מי שהוא מן הבית… והיא מבשלת קפה ל“אבלים” הנשארים… רוח קדרות זו של דמי־אבל ותוגת אוננים אפפה אותה מן הרגע שדרכוּ רגליה על סף החצר. פלא… והן אותו אדם ששלחו מן הבית – הלא בתפילה חיכו לרגע אשר תימלטנה מבין ידיו… מה זה היה לנפשה? ו“היא” – היושבת עתה בפנים, בפינת החדר, ומתיפּחת בבכיה – מה לה עד ככה? גם “היא” ודאי חשה ביתמוּת ובערירות, שירדו אל החצר לעת כזו…

וכשנכנסה וקרבה גם היא אל היושבות וראתה את בעלת־הבית, המסתירה את פניה במטפחת הספוגה דמעה, ביקשה להפליט דברי נחמה ואמרה תחנונים:

– די, חביבתי, הפסיקי את הדמעה, – למה נבכה? נודה לו, ישתבח, כי גמרנו בחיים את “הקשר השחור”. האם לא חיכינו לשעה זו? מדוע תמשיכי עליך את העצב?

וישמע קולה של סית פרחה עצור מבכי:

– אני… על מזלי…על מזלי אני בוכה… לא “עליו”. כי יצא השטן הזה מבין עיני – ודאי הצלה היא. אבל… מה לי עתה? מה אתחיל עתה? מה תהיה אחריתי? מה אעשה בחיי אלה? למה הם לי? מה יהיה מבית זה ומכל אשר לי? למה לי חיים – למה?

דמעותיה צפו ועלו ועצרו בקולה.

– למה תחשבי כזאת, חביבתי, – ענתה אחת היושבות – הכל יהיה לטובה, ברצון האל, הוא הגוזר והמסדר – מי יודע דרכיו? דוֹמי והשעני עליו. הוא יראך את הדרך הטובה –

– אין מוֹצא… אני יודעת – ענתה סית פרחה כמקוֹצר רוח – אָין. אני רואה עתה אשר יבוא עלי: ביום אחד אמות גלמודה ועזובה; ורכושי ו“כל זה” – מי יודע מי ישׂבע ממנו? גם אין בלבי לעשות דבר: אף לא צדקה, אף לא טובה עם איש… לא אעשה. המעט עשיתי? – מן השמים אמרו עלי: הכל רע, הכל מר, ואני למה אעשה טובה? למי אדאג ולמה אדאג? אחרי מותי יהיה הכל, הכל הפקר ועזובה – כאשר היו כל חיי, כל חיי…

וקול גניחה מחרידה פרצה מגרונה, ותפול על פניה מתיפּחת בבכיה – – –