רקע
דוד בן־גוריון
מערכה כפולה

כ“ו בשבא תש”ח – 6.2.1948 בפתיחת מועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, בבית העם בתל־אביב.


התגייסות למלחמה ועזרה הדדית – אלו הן שתי תביעות העומדות עכשיו במרכז חיינו, ושתיהן מתנות את קיומנו ועתידנו, וקודמות לכל דבר אחר.

עלינו להתגייס בגוף ובנפש, ברכוש ובעבודה, במדע ובטכניקה. עלינו להפעיל במלוא יכולתנו את הכוח האנושי והכלכלי, המוסרי והחמרי של הישוב והעם, במלחמת־המגן הקשה והאכזרית, אשר הוטלה עלינו, ועלינו להבטיח עזרה הדדית בין כל חלקי הישוב ואישיו – בין הכפר ובין העיר, בין הישובים הגדולים והמבוססים ובין הקטנים והמבודדים, בין החוגים בעלי היכולת ובין מחוסרי האמצעים, למען שנחלק באופן שווה והוגן את עול המאמץ, הסבל והקרבנות, הנדרש מכולנו עד יעבור זעם.

הישוב, וכל הישוב, צריך עכשיו ליהפך למחנה מגויס אחד ולמשפחה מלוכדת אחידה.

הוכרזה עלינו מלחמה, וכגודל הסכנה גודל המאמץ, הסבל והקרבן; נדרש מאמץ כולל ועליון מצד כל אחד ואחד מאתנו.

עלינו לראות את הסכנה הצפויה לנו, לקיומנו, לעצמאותנו – בכל מוראה והיקפה, ללא טשטוש והעלמה, ללא אונאה עצמית וללא מורך, ורק בראותנו את מלוא הסכנה נדע לעמוד בפניה וגם נוכל לה.

הוכרזה עלינו מלחמה כפולה –

אחת: מלחמת דמים גלויה ומוצהרת ע"י שליטים ומנהיגים פרו־נאציים בארצות ערב. השניה – מלחמה פוליטית מוסווית ודו־פרצופית של ממשלת בווין, ויש קשר בין שתי המלחמות.

זה יותר משני חדשים נערכות התקפות דמים על התחבורה שלנו, על הישובים החקלאים שלנו, על הערים שלנו. מלחמה זו הוכרזה מבלי שהעם הערבי, אשר בשמו כאילו היא נעשית, נשאל. ולא עוד, אלא שעד עכשיו רוב מניינו ורוב בניינו של העם הערבי בארץ מסרב להשתתף במלחמה, למרות הלחץ הגדול והולך ולמרות הכפיה שרוצים לכוף אותו בכל האמצעים הבדוקים של הנאציזם: בהסתה דתית וגזעית, בהפחת כזבים, בעלילות שוא, בתעמולת־זוועה, בליבוי אינסטינקטים שפלים, בהבטחת שלל, באיומים ובטירור – למרות כל אלה עוד החלק הגדול של ערבי א"י מסרב להיכנס להכנס למערכה, אם כי זו נמשכת כבר למעלה מחדשיים.

תהיה זו אשליה מטעה ומסוכנת אם נסיק מהתוצאות של חדשיים אלה מסקנה שכוח־התוקפנות הערבי נתרופף. להיפך, תוקפנות זו תלך ותגדל. הנזקים הקשים שהתקפות אלו גרמו לערבים, גם בנפש וגם ברכוש, גם לחוגים האמידים וגם להמוני העם – לא השפיעו על מחרחרי המלחמה, על המנהיגות הפרו־נאצית של הערבים פה ובארצות השכנות. לא איכפת לה אם כהנה וכהנה יפלו ואם ההמונים יסבלו עוד פי כמה, ואנחנו צריכים להיות מוכנים להתקפות חזקות, מרות ומסוכנות יותר.

כל קיומה של מנהיגות זו תלוי במלחמה, ואם לא עלה בידה עד עכשיו לרתום את רוב ערבי ארץ־ישראל במערכה, היא מגייסת להתקפה חדשה כנופיות מהארצות השכנות, כנופיות מצוידות ומאומנות מסוריה, לבנון, עיראק ועבר־הירדן, ויש לנו ידיעות כמעט יום יום על פלישת כוחות מזוינים מהצפון ומהמזרח, ויתכן גם מהדרום.

סכנה זו כשהיא לבדה איננה קטנה, והריהי מחייבת אותנו למאמץ עליון. אולם סכנה זו הולכת וגדלה על־ידי המערכה השניה – ההתקפה הפוליטית של ממשלת בווין, שאמנם לא החלה בחדשים האחרונים. כבר יותר משנתיים מתנהלת, בלשונו של צ’רצ’יל, “מלחמה מתועבת על־ידי בווין נגד היהודים”. אולם התקפה זו התחזקה לאחר ההחלטה ההיסטורית של האו"מ על הקמת מדינה יהודית בארץ.

גם מלחמה זו של בווין ואטלי מתנהלת בלי מנדט מאת העם האנגלי. להיפך, היא נעשית בניגוד למנדט מפורש שממשלה זו קיבלה מאת בוחריה בקיץ 1945. ערב הבחירות האחרונות הצהירה מפלגת העבודה, שיש לפתור את בעיית ארץ־ישראל על־ידי הקמת מדינה יהודית, ויש להשיג את הסכמת אמריקה ורוסיה למדינה יהודית. לאחר הבחירות האלה שהעלו את אטלי ובווין לשלטון, התכחשה הממשלה למצע הבחירות של מפלגתה, התעלמה מהמסורת של תנועת הפועלים הבריטית, והפרה את ההתחייבויות הבינלאומיות של עמה – והמשיכה במדיניות של הספר הלבן. במקום להשיג הסכמת אמריקה ורוסיה להקמת מדינה יהודית, הם מנסים לסכל את החלטת אמריקה ורוסיה להקים אותה. מקודם ניסו להשיג תמיכת אמריקה להפיכת ארץ־ישראל למושבת כתר־בריטי ובסיס צבאי לאנגליה, ולשם כך כוננו את הוועדה האנגלית־אמריקנית.

אתם זוכרים בוודאי את ההאשמות שהושמעו על־ידי אחדים מחברי הוועדה הזאת נגד בווין שמעל בהבטחה אשר נתן לוועדה: לבצע את מסקנות הוועדה אם יתקבלו פה אחד. כשהושמעה־האשמה זו, הכחיש מיניסטריון החוץ את הדברים האלה, אולם בנאום האחרון של בווין, לאחר ההחלטות באו"מ, ב־12 לדצמבר בשנה הקודמת, הודה בווין שהוא נתן התחייבות כזאת. אולם הוא הפר את נדרו, כנראה, לאחר שהוועדה קיבלה מסקנות שלא ציפה להן ולא התאימו להבטחות שנתנו לו יועציו במזרח התיכון…

לאחר כשלונו של בווין בוועדה האנגלית־אמריקנית ניסה בווין דרך חדשה: הפנה בעיית א"י לאומות המאוחדות, מתוך תקוה שגרוריו יחד עם רוסיה הסובייטית שהתנגדה לפני המלחמה לציונות יעזרו לו לבצר את המדיניות של הספר הלבן.

לוועדת האו"מ שהגיעה לארץ, הגישה ממשלת ארץ־ישראל על פי הוראות מלונדון, כמובן, תזכירים חשאיים, להוכיח את ההכרח של קיום הספר הלבן. ושוב נכשל בווין. הוועדה הגיעה למסקנות שבווין לא ציפה להן – חיסול השלטון הבריטי וסידור בעיית ארץ־ישראל על יסוד של פשרה: מתן עצמאות סוברנית גם ליהודים וגם לערבים – לכל אחד בחלק מן הארץ.

אולם בווין לא נכנע כל כך מהר. אמנם, נציג אנגליה באו“מ, קדוגן, הודיע באסיפה הכללית של האו”מ, לפני שנתקבלו ההחלטות, את הדברים האלה:

“ממשלת הוד מלכותו לא יעלה על לבה להפריע לביצוע איזו תכנית שהיא, אשר תאושר על ידי האספה הכללית של האו”מ".

לאחר שנפלה ההכרעה ההיסטורית ב־29 בנובמבר, הודיע מיניסטר המושבות בפרלמנט האנגלי, ש“נאמר לאסיפת האו”מ, שבריטניה הגדולה לא תעשה שום אוֹבסטרוקציה להחלטה שתתקבל, וממשלת הוד מלכותו רואה בהחלטת עצרת האו“מ – החלטת בית־דין של דעת הקהל הבינלאומית. אין זו הסכמה של אי־רצון. אין לנו שום רצון לעשות קשיים חדשים לאו”מ או לאמץ אי־סדרים ומעשי אלמות בארץ־ישראל".

אולם הצהרות חגיגיות אלו שניתנו לאו“מ – הופרו ונעשו פלסתר ע”י בווין, כשם שהפר ועשה פלסתר את כל ההבטחות הקודמות של מפלגת העבודה. הממשלה הלונדונית ידעה שמנהיגים ערבים בארץ ובארצות שכנות איימו בשפיכת דמים ובמעשי אלמות נגד החלטות האו“מ. מיניסטר המושבות, בנאומו שנאם בוויכוח הארצישראלי שנתקיים בפרלמנט הבריטי ב־11 לדצמבר, לאחר קבלת החלטות האו”מ, ציין ש“בקרב הערבים, גם בארץ וגם במדינות ערב יש כאלה הדורשים לנקוט במעשי אלמות”, אבל כשמעשים אלה פרצו ונמשכו מאז ועד היום – הכריזה הממשלה על נייטרליותה, אם כי היא מוסיפה לטעון שכל זמן שהמנדט בידה היא אחראית לחוק וסדר בארץ כולה. אולם אפילו נייטרליות זו היא חד־צדדית. רק כשהערבים תוקפים יהודים, ולא כשיהודים מגיבים על התקפות אלו נגד תוקפיהם. ו“נייטרליות” זו לוּותה, והיא מלוּוה עד עכשיו, באופנסיבה פוליטית נגד המדינה היהודית, נגד הישוב היהודי, נגד התנועה הציונית ונגד החלטות האו"מ – גם בתוך אנגליה, גם בארצות־הברית וגם בארצות המזרח. הממשלה האנגלית הזאת שולחת בגלוי – היא בעצמה הכריזה על כך – נשק לעיראק ולעבר־הירדן, אם כי היא יודעת היטב שהנשק הזה מועבר לארץ. כנופיות מזוינות פולשות לארץ מצפון ומעבר־הירדן דרך הגבול המזרחי, והממונה על שמירת הגבול הזה הוא הלגיון הערבי.

באסיפת האו"מ ובפרלמנט האנגלי הכריזה הממשלה הזאת שכל זמן שהשלטון שלה קיים והמנדט בידה, היא אחראית לבטחון בארץ ולקיום החוק והסדר. זה יותר מחדשיים כולנו, ולא רק בארץ אלא בעולם כולו, עדים להתפרעות החוק ולהריסת כל בטחון בארץ.

הממשלה הכריזה לפני שנתקבלה ההחלטה באו"מ ולאחר שנתקבלה, שאם כי היא לא תשתתף בביצועה של החלטת האומות המאוחדות, הרי גם לא תעשה שום דבר להפריע ולעכב. אחת ההחלטות של האומות המאוחדות, היא שלכל המאוחר ב־1 בפברואר ישוחרר נמל יהודי והינטרלנד מספיק למען אַפשר עליה ממשית היוצאת מגדר המכסה הכבולה של הספר הלבן. אחד בפברואר עבר, וּועדת הביצוע של האומות המאוחדות תבעה מנציג בריטניה לשחרר נמל יהודי בשביל לאפשר עליה יותר גדולה והדבר לא נעשה. הממשלה הפרה את החלטת האומות המאוחדות וחיללה את הבטחתה. ואין זאת יותר בגדר של סוד שממשלה זו מנסה, בכל התחבולות ובכל הדרכים, לשים לאל את החלטת האומות המאוחדות, בדבר הקמת המדינה היהודית. והיא עושה זאת בשתי דרכים. הדרך האחת – היא מגדילה את הקשיים על דרך ועדת הביצוע, אוסרת עליה לבוא לארץ, אוסרת על הפקידות בארץ לעזור לה בעבודתה, היא מפחידה אומות שונות, ובראש וראשונה את אמריקה, למען יחזרו מתמיכתן בהקמת המדינה היהודית. והדרך השניה – אימוץ התקפות הדמים הערביות, אם לא במישרין הרי בעקיפין, על־ידי מתן נשק לארצות השכנות, על־ידי התרת הפלישה למעשה של כנופיות מזוינות מארצות ערב לארץ, על־ידי הפרעת הקמת מיליציה יהודית, על־ידי מניעת מתן נשק להגנה היהודית ועל־ידי נייטראליות מדומה כלפי ההתקפות הערביות נגד ישובים יהודיים.

זוהי המערכה הכפולה שאנו עומדים בפניה – מערכת־דמים ומערכה־פוליטית, ושתיהן מכוונות למנוע הקמת המדינה היהודית ולהשלטת משטר אנגלי־ערבי על יהודי ארץ־ישראל.

אין מן הצורך להגיד שאנחנו לא רצינו לא בסכסוך דמים עם הערבים ולא בריב פוליטי נוסף עם אנגליה.

כשקריץ' ג’ונס נשלח בפעם הראשונה לאומות המאוחדות והכריז על המדיניות של ממשלתו, שלא ישתתפו בביצוע, אבל גם לא יפריעו לביצוע החלטה שתתקבל באומות המאוחדות ויקבלו המסקנות של ועדת האומות המאוחדות להסתלק מן הארץ, הכרזתי במושב אסיפת הנבחרים ב־2 באוקטובר על רצוננו לפרידה של כבוד בינינו לבין האנגלים. אמרתי: “אם כבר הגיעה שעת הפרידה בינינו ובין אנגליה, והיא הגיעה, היינו רוצים שתהיה זו פרידה של כבוד. אנחנו יודעים שיש לא רק אנגליה של בווין, היתה אנגליה של בלפור, היתה אנגליה של וודג’ווד, היתה אנגליה של וינגייט. אין אנו מצפים לשום עזרה מאנגליה זו של בווין, אנחנו רוצים רק שיעמדו בדיבורם ולא יפריעו לנו כאשר התחייבו עכשיו לפני האומות המאוחדות”. אולם גם משאלה צנועה זו לא ניתנה לנו, וממשלתו של בווין עושה כל אשר ביכלתה להכשיל את החלטת האומות המאוחדות, ובעזרת הכנופיות מהארצות השכנות הם מקווים להכניע את הישוב.

ועלינו לעמוד במערכה כפולה זו. נעמוד בה ללא כל רתיעה. זוהי מערכת החיים של העם היהודי, ואם נעמוד בה במלוא יכלתנו – נוכל.

לא באפס יד, ולא בדבר־שפתים. על האופנסיבה הפוליטית של משרד החוץ נענה באופנסיבה פוליטית בפורום העולמי העליון, בפורום של האומות המאוחדות. אולם על התקפת הדמים של הכנופיות והכוחות המזוינים של הערבים נענה בפעולות־מחץ אשר ינחתו על התוקפים בכל מקום אשר נמצאם, לאו דוקא בשטח המדינה היהודית ולאו דוקא בתחומי ארץ־ישראל. ובמלחמה זו לא נהיה בודדים.

הכרת העצמאות הסוברנית של העם היהודי במולדתו הוכרה במשפט העמים, ורוב מכריע של אומות העולם החליט על הקמת מדינת ישראל עוד חמישה־ששה חדשים. מה שניתן לנו בהחלטה זו הוא רק חלק ממה שהובטח וממה שמגיע לנו. היינו זכאים לקבל חלק זה בלי יסורים וקרבנות נוספים, כפיצוי חלקי על המעוּות ההיסטורי שהעולם המוסלמי והנוצרי עשה לנו במשך מאות בשנים. אולם נגזר עלינו להילחם על הקמת מדינתנו – ונילחם.

חששנו מראש שההכרעה המוסרית, המשפטית והפוליטית של האו"מ לא תספיק – ושההכרעה המעשית, הכרעת הביצוע תיפול בארץ, וזו תהיה הכרעה של כוח. ואסור שתהיה לנו כל אילוסיה: גורל הארץ – זאת אומרת גורל הישוב וגורל העם היהודי – יוכרע מעכשיו בכוח. אמנם לא בכוח בלבד, אבל לא בלי כוח, ועלינו לדאוג לגיוס הכוח היהודי כדי הכרע. והכוח היהודי יכריע באשר לימינו עומדים שני דברים קובעים: חוסר ברירה והכרת הצדק העולמית.

הועמדנו אחרי הרבה, הרבה מאות בשנים לפני מערכה, שרק אולי פעמיים או שלוש עמדנו בשכמותה בכל דברי ימינו הארוכים. הגענו למבחן העליון – שיחתוך גורלנו להרבה דורות. ועלינו להתרחק משתי תפיסות נפסדות הרוֹוחות בתוכנו: מתפיסה של הריאליזם הווּלגרי הסבור, שהדבר היחיד הקובע בהיסטוריה ביחסי העמים הוא הכוח הפיסי; ועלינו להתרחק מהתפיסה של האידיאליזם הנאיבי, הסבור שלא בחיל ולא בכוח – אלא ברוח בלבד.

דורנו אנו ראה אולי יותר מאשר איזה דור שהוא את הפילוסופיה המגולמת של כוח ואלמות, אשר הועלתה בגרמניה הנאצית לדרגה של דת ושלטון, ונדמה היה כאילו תורת־הכוח ניצחה. נדמה היה כאילו הכוח הנאצי יכבוש את העולם, לכל הפחות את אירופה כולה. כוח זה מוגר, מפני שעמד בסתירה להכרה המוסרית של רוב האנושות. אבל גם ראינו שדוגלי הצדק בכל הדורות, אשר לא ידעו לגייס כוח שיגן על רעיונות הצדק בפני אלמות נשארו רעיונותיהם אידיאות ערטילאיות ועקרות. ובמערכה זו שעומדת לפנינו ננצח אם נדע לגייס מכסימום של כוח מזוין וגם נדע באותה שעה להפעיל את המצפון העולמי שהכיר בצדקת מאבקנו ונדע לשמור על צדקת מפעלנו.

בעצרת האו"מ נתרחש נס יחיד במינו. לא רק נס של הכרת זכות העם היהודי לעצמאות במולדת, אלא נס בתוך נס: בפעם הראשונה אחרי המלחמה התאחדו מדינות יריבות, שלא יכלו להסכים בשום בעיה בינלאומית, בשאלת העם היהודי וארץ־ישראל. וכשם שנתאחדו רחוקים, כן נתרחקו קרובים. אמריקה ורוסיה החליטו יחד על הקמת מדינה יהודית: אנגליה והדומיניונים שלה נפלגו בשאלה זו. המתנגדים לעצמאות העם היהודי מקרב הערבים, נתמכו כמעט אך ורק על ידי מדינות מוסלמיות – ואפילו ממשלתו של בווין לא יצאה בגלוי מגדר הנייטרליות, ונמנעה מהצבעה, אולם לצד הקמת המדינה היהודית עמדו כל הדומיניונים הבריטיים, כל הארצות הסלאביות, כל הריפובליקות האמריקניות, כל מדינות סקאנדינביה ומערב אירופה ובראשן ארצות־הברית באמריקה וברית־המועצות הרוסית. שטוחי־המחשבה חקרו ומצאו את הנימוקים והמניעים המיוחדים אשר הביאו ממשלה זו או ממשלה אחרת לידי תמיכה במדינת ישראל: שיקולים איסטרטגיים, חשבונות של בחירות וכדומה. היש בהסברה קלה זו מיצוי האמת ההיסטורית שבהצבעת 35 מדינות, שונות זו מזו בגדלן, בתקפן, במשטרן, במעמדן הגיאוגרפי, במגען עם העולם היהודי והערבי? מהו המכנה המשותף שאיחד בשאלה זו את גווטמלה ונורבגיה, צ’כוסלובקיה והולנד, קנדה ודרום־אפריקה, ארצות־הברית וברית־המועצות? למרות הלחץ העצום של שבע מדינות ערביות ותמיכתו של כל העולם המושלמי ושמאחוריהן מסתתרת אנגליה?

שני דברים באו לידי ביטוי בהכרעת האו“מ, שני דברים שונים זה מזה במהותם, ואף על פי כן יונקים ממקור אחד: מצד אחד הכרת האומות בצדקת שאיפתו של עם ישראל לעצמאות ושוויון ממלכתי, הכרה המלוּוה מוסר־כליות על הקיפוח שעמנו נתקפח במשך דורות ובמיוחד בדורנו אנו, ומוגברת ע”י הידיעה שעצמאות יהודית קיימת כבר למעשה בארץ בכח, אם כי לא בפועל, ומצד שני הרצון האוניברסלי שסכסוכים בין עמים יוכרעו לא ע"י כוח וכל דאלים גבר – אלא מתוך הכרעה דימוקרטית של ברית־העמים, כי רק הכרעה זו תבטיח השלום בעולם ותמנע מהאנושות האסון המר והאיום ביותר הצפוי לו – מלחמת־עולם שלישית.

ואין זה אולי מקרה שדוקא בפתרון הבעיה היהודית והארצישראלית – הבעיה הכפולה שכל כך הרבה עמים ומדינות מעונינים בה – באו לידי גילוי ראשון האיחוד האוניברסלי של האומות, המתגבר על חילוקי דעות וניגודי אינטרסים בהמון ענינים אחרים.

המערכה על הקמת המדינה היהודית אינה עוד מערכה על ענין מקומי וחלקי, סידור בעיה של אחת הארצות או אחד העמים – אלא מערכה על עיקרון יסודי של המשטר הבינלאומי בעולם – העיקרון שבו תלויים הבטחון והשלום בין העמים, העיקרון שלשמו נוסדו האומות המאוחדות, והצלחתו או כשלונו מתנה את ההצלחה והכשלון של האו“מ. הכוח הבינלאומי העומד מאחורי ביצוע החלטת האו”מ בדבר הקמת המדינה היהודית גדול ונמרץ פי כמה מכוח החבלה והאובסטרוקציה – והוא לא קטן – ששמור לממשלתו של בווין.

העיקרון הבינלאומי, עקרון האו“מ, הוא יסוד מוסד בהקמתה ובקיומה של המדינה היהודית. כל נסיון לזהות את המדינה היהודית או את המערכה על הקמתה עם גוש זה או אחר של האו”מ – מחבל את המערכה, ומסכן את המדינה ומערער את היסוד המוסרי־פוליטי שעליו יכון קיומה של המדינה היהודית: האמונה באחדות המין האנושי, בשלום בין העמים ובקואופרציה בינלאומית. האיחוד הבינלאומי שקם באו"מ סביב הורתה ולידתה של המדינה היהודית – מן ההכרח שיונח ביסוד המערכה הפוליטית על הקמת המדינה ועליו תושתת המדיניות הבינלאומית של המדינה היהודית – לאחר שתוקם.

בתוך העם היהודי ובתוך המדינה היהודית מן הנמנע שלא יהיו חילוקי השקפות וגם ניגודים בדבר המשטר הטוב והרצוי בעולם, ומן הנמנע שהמשטרים הפוליטיים והסוציאליים בארצות השונות לא ימצאו אוהדים ומתנגדים, חסידים ומבקרים בתוכנו כמו בקרב עמים אחרים. אולם האומה היהודית כחטיבה קולקטיבית, המדינה היהודית כיחידה מדינית לא תהיה נאמנה לקיומה, למהותה אם לא תדע לקיים את המורשה ההיסטורית הגדולה של נביאינו, המורשה שהיא גם משׂאָם וחזונם של טובי האנושות בימינו: אמונה באחדות המין האנושי, בשלום בינלאומי ואדיקות בעיקרון האנושי שלא הכוח, אלא הכרעה דימוקרטית תקבע את יחסי העמים, כשם שהיא חייבת לקבוע את היחסים הפנימיים בתוך כל עם ועם.

בז’רגון הפּוליטי פירוש הדבר: אוריינטציה של המדינה היהודית לא על גוש זה או אחר, אלא אורינטציה על האו"מ; הסתמכות לא על מלחמת עולם חדשה, אלא על שלום בינלאומי וקואופרציה, למרות המשטרים השונים שבקרב העמים.

ובמידה שהמדינה היהודית נזקקת לאו“מ – באותה מידה אפשר כמעט להגיד שהאו”מ זקוק להקמת המדינה היהודית. בהקמת המדינה יבּחן ערכו, כוחו וממשותו של האו"מ ושל רעיון השלום והבטחון הבינלאומי המונח ביסודה.

זיקה זו של מדינתנו לאומות המאוחדות וזיקת האו“מ למדינה – היא אחד מעמודי התווך של המערכה הפוליטית שלנו, ובה נעמוד בפני האופנסיבה של ממשלת בווין. אולם זו לא תספיק. המתנכלים במדינה היהודית העמידו אותנו בפני מבחן־הכוח. – לא נרתע גם ממבחן זה, – ונגייס את כוח הישוב וכוח העם היהודי, בין שהאו”מ יבוא לעזרתנו בכוח בינלאומי ובין שלא יבוא.

ובשנים אלה – בהכרת צדקנו הבינלאומי ובכוחנו המזוין – נעמוד במערכה עד הנצחון.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53972 יצירות מאת 3222 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22177 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!