(קורות־חיים בארבע תקופות)

 

תקופה ראשונה    🔗

“בת הדיין” נקראה בפי הבריות בימים ההם, בימי עלומיה. וכינוּיה זה כמו כלל כל טיבה ועצמוּתה של ללָה נאעם בת דמשק, והפלה אותה מכל בנות גילה. בחורה שחרחורת, דקה, גבוהה, בלא חמודות פנים וגו – זולת עיניה הטובות, השלווֹת – התהלכה תדיר כמו בשביל מיוחד לה, בודדה לרוב, עגומת פנים, ביישנית, כמבקשת לראות מעט ולהיראות – מעט מן המעט. גם בין כתלי ביתה תהלך שפי, תמעיט דברים ותרבה הרהורים כאילו קולה הצרוד, העבה כקול גבר, לא ינעם גם לאזני עצמה. בסוד חברותיה לא חשקה נפשה, פעם תבוא ושבע תימנע. גם לטיולי ערבים וימי מועד לא צירפה עצמה לחברותיה אלא לעתים רחוקות. מאחרי גבּה ליגלגו החברות וקראו לה נזירה, קדושה. ואולם אביה הדיין קרא לה עקשנית, חקרנית. ולעצמו אמר: יתמותה מאמה עשתה לה זאת. כי בת זקונים היתה ללה ומילדותה נתיתמה מאמה. שני אחיה נשאו נשים וגם אחותה הבכירה כבר נישאה לאיש וכולם עזבו את הבית. אז היתה שנים מספר אחות אביה הצעירה, הדודה סמרה, כאם טובה לה, ואולם כשנסעה זו עם בעלה הרב לבגדד, נותרה הנערה לבדה בבית אביה.

ובהפליגה בגיל הבחרות ושנה אחרי שנה עברה עליה וכבר הגיעה לעשרים ומעלה ועדיין השתמטה מהיות לאיש – היה אביה דואג ומיצר עליה. פעמים הרעיף מוסרו קל וטוב כטל בוקר לאזניה, ופעמים היה דברו אליה תקיף ועוקץ. ופעם, בשחק השעה לדיין, ובחור בן עשירים מתושבי בירוּת ביקש את יד בתו, התעקשה ועמדה תקיפה בסירובה ונעלמה מן הבית לפני סור החתן אליהם ולא שבה עד צאתו לדרכו.

אז התעצב הזקן אל לבו והיה דברו קודר ונוגע באזני בתו: אין זאת כי רוח רעה דבקה בה או מחלה תקנן בקרבה. נער היה וגם זקן ולא שמע מעודו, כי תמשוך נערה ידה מהיות לאיש. הוא התחנן לפניה: תגלה לו סוֹדה, או תגלהו לאחת הדודות, כי אין זאת כי אם דבר־סתר בכפיה.

– לא סוד ולא מחלה. אין דבר־סתר עמה. בריאה היא ככל נערה.

– ומדוע איפוא תשליך “מזל” הגון כזה מידיה? עד כה יש ואמרה, כי לבה לא נמשך לזה או לזה, ואולם בחור עשיר והדוּר כמוהו – מה טוב ממנו?

– אין רצונה להיות לאיש.

– לגמרי? לעולם?

– עד עתה כן רצונה. גמור וחתום.

– אבל מה טעמה? הן לכּל סיבה ויסוד לכל חפץ.

– מחשבת לבה היא הסיבה, היא היסוד.

– מה מחשבות לבה?

– אותן היא יודעת. דיה שהיא יודעתן.

אז ירכין ראשו לפניה והיה כמתחנן:

– תחוס נא, תרחם על שׂיבתוֹ, תגיד לו, אך הפעם תגיד, מה מחשבות לבה? הכה עמקו מחשבותיה, אשר תדמה כי אין בכוחו להשיגן? תגלה לו מה בדעתה? אל תסתיר דבר.

– אם עמוקות וגדולות מחשבותיה לא תדע, אך ברורות מחשבותיה למדי: יודעת היא מאד, כי לא ייטב לה להיות לאיש. יודעת היא מאד, כי רעה תהיה אחריתה.

– מדוע? על מה ולמה?

– כי ידעה: חסרה היא חמודות אשה. לא יופי לה ולא חן. גבר לא יחמוד אותה, לא יחפוץ בה. זאת מחשבתה, בזאת תאמין עד תכלית.

– אה, שוטה היא הבת החביבה. לכל בת־חוה מזלה. לכל אשה בן־זוג שלה. שלמה המלך, החכם מכל אדם, אמר: שקר החן והבל היופי. אשת חיל – רחוק מפנינים מכרה. והן לא תמו נבונים ויודעי דבר מקרב הארץ. ואף לא נכון משפטה על עצמה. הן לא נופל טעמה מאלפי נשים שהיו לאיש והן שׂשׂוֹת ושמחות בחלקן. הראשונה היא בעולם? וכשיבוא בן־מזלה, היה תהיה בעיניו היפה בנשים. ותראה גם תראה: זה הבחור, העשיר והיפה, אותה חמד מכל הבנות.

צחקה הבת צחוק קל, כאחד הנבונים יודעים החיים, ואמרה: ככל אשר ייף וינעם הבחור, כן עליה להסוג ממנו והלאה. התתן כי יוכר החושך יותר ליד האור?

– ואולם תדע־נא הבת החביבה, הן העיקר – המזל. אל תדחה היא את מזלה. בבוא מזלה תראה והנה הקשות והחמורות תהיינה קלות ונעימות – העיקר המזל!

– והיא – דוקא את המזל היא יראה.

– מה פשר דבריה?

– יודעת היא, כי צרה עין המזל באדם. תמיד צרה עינו באדם. כאויב וכשונא ירדפהו.

– מאין לה תורה זו? איפה קנתה חכמה רבה זו?

– לא תורה ולא חכמה עמה. הן לא גבר היא כי תקנה חכמה. גם ספר לא תדע. אך גלויה זאת לעין כל. מקטנות, מקלות ומזעירות נוכחה בזאת למדי. תמיד יארוב המזל לשלוח לעגו על ראש האדם. ואם יש ויחזיק אדם כוס מלאה ויאמר להגישה אל פיו, בו ברגע יופיע הוא, המזל, יהדוף יד האדם – והכוס תפול ותישבר לרסיסים. מבּשׂרה חזתה כזאת. רבות רבות חזתה. ומי אם לא המזל שׂם אותה עצמה כאשר היא? מי קבע גורל זה לחייה? הוא, המזל. ולמה תוסיף להציב עוד מטרות בנתיב חייה, כי יקל למזל להכותה בהן?

– הו, חקרנית, עקשנית! יאיר אלהים פניו אליה. לוּ חכמה והשׂכילה וחסה עליו, על אב זקן, ועל עצמה.

כה עמדה ללה ימים רבים חזקה ותקיפה במלחמתה מול מזלה. הזקן כמעט אמר נואש ויהי מצפה ליומו האחרון בלב כבד ומר.

ואולם באחד הימים ראתה ללה והנה מעדה רגלה, כשלה ותפול שדוּדה לפני המזל. דוממה ונכנעה, ראשה מורכן ולבה מוצף אהבה, עמדה לפני הבחור שְחָאדֶה רָקִיב אשר אותו בחר המזל להתנכל לה ולהכריעה.

שחאדה רקיב, בחור שריד הוא ממשפחה עשירה ורבת־פעלים בימים עברו, שירדה מנכסיה לפני דור אחד או שנים והגיעה בסופה לדלדול ולפיזור. אחדים נעקרו והיגרו מעיר מולדתם, אחרים ספו תמו, ורק בית הוריו של שחאדה רקיב נותר בעיר כענף צנום ודל. ושחאדה כמעט שריד אחרון הוא (בן אחד בין שלש בנות) למשפחת רקיב הגדולה והמפוארת.

שחאדה עם אמו ואחות אחת צעירה ממנו עברו לגור בחצר דירתו של הדיין. אז היה פוקד הבחור לעתים את בית הדיין. ויהי בשאתו חן וחסד בעיני הדיין הזקן – נשאה בת הדיין חן וחסד לפניו. והיא, בת הדיין, עם עמדה משורינה ואזורת חיל לפני הבחור הזה, מצאה ברוב תמהונה, והנה כל עצמה, מנפש ועד בשר, דקורה ופצועה היא מחצי אהבה, אשר ישלח בה זה הבחור יום יום בלי הרפות – עד כי נפלה יגעה ועמוסת אהבה בין זרועותיו.

איכה הצליח הבחור בקרבותיו עם זו המרדנית, החקרנית? מה היו חצי הגבור הלז, כי עצמו ובאו עד בתרי לבה וסתרי נפשה?

אין זאת אלא בגלל היותו מופלא ושונה מאחרים, מרבים, כאשר היתה ללה עצמה נפלית ושונה מאחרות.

שחאדה רקיב רצוי היה לבריות. מעלות נפשו ותכונותיו הטובות ידועות לרבים. אמן ברוך־ידים הוא ורוח יוצר תפעמהו. שכיר־יום הוא בבית־החרושת הגדול לרהיטים ולכלי־נחושת. הוא העורך ציורים, דמויות, קישוטי־נוי לכל החפצים והכלים, שמוציא בית־החרושת המפורסם בדמשק לשוקים קרובים ורחוקים. גם אמנים אחרים יתנו פרי־ידם לבית החרושת הזה. אולם כל אלה אומנים ותיקים הם, זריזי־ידים ויודעי־דבר. שחאדה הוא האחד, השופך רוח חיים בכל אשר תפעלנה ידיו. ובכל עת אשר ידרש מבית החרושת דבר־מה למופת – יפנו הבעלים לשחאדה וחפצו יצליח בידו תמיד.

וכל הרואה את קלסתר פניו של שחאדה יכיר מיד, שנפלה הוא מאחרים ויתרון מה ישכון בו, שאין לרבים משלוֹ. ואם כי יקטן בקומתו מאחרים, יוכר בכל זאת בדמות פניו, שנעלה הוא על רבים. גווֹ מלא במקצת, צבע עורו שחרחר ושערות לו שחורות יורדות תלתלים על מצחו. פניו העגולים עטורים זקן גזוז, צפוף, וחן־בחורים להם. גם שומת־חן גדולה במקצת, סגלגלה על לחיו השמאלית סמוך לאוזן. ברם, יותר מכל תדבק עין הרואה בעיניו של שחאדה: כי יראה אור קורן מעיניו כאור הקורן מאבן ברקת. וטובות ויפות הן עיניו בשלחן מבט שוקט ורך על סביבן.

על כן אהוד היה שחאדה לרוב על הבריות. ואהוד הוא גם על מידות חולשה ידועות שלו, שנגלות בכל עת מצוא לפני הבריות. חולשות אלו, בעצם, אינן אלא מידה אחת יחידה. אלא שמטבעה היא מתפרדת והולכת כקילוח מים, שיוצא ממקום חביונו ומתפלג תוך כדי הילוכו פלגים פלגים. זו היא מידת ההגזמה, שטבועה בשחאדה. ככל שנכנס בשיחה עם הבריות מפריז הוא על המידה, בין אם ישיח על אמנותו או על מעשה שקרה בו, בין אם יספּר מקורות אבותיו, שהיו עשירים בזמנם, או יגלגל שיחה משיחותיו באשר יזדמן לו. אכן שומעיו יודעים שבסאתו הגדושה ישנה גם אמת, אלא שקשה להבחין מה מן העוּבדה ומה מן האגדה בדבריו, שכן כל אימת שנושבת בו הרוח, מיד מפרשׂיו נמתחים והוא מפליג הרחק הרחק על כנפי דמיונו.

ואם מן הנמנע להעלות על ספר מכל אשר נזדמן לשחאדה לספּר על דא ועל הא, אבל דברים מעטים, שרגיל הוא לחזור עליהם בכל עת מצוֹא, כדאי לספּר. כגון על מידת הצלחתו הגדולה בשדה אמנותו ועל ענין התשורה לשח הפּרסי:

היה מעשה – ככה הוא מספּר – וציר פרס בדמשק (והוא קרוב־משפחה לבית המלכות בפרס) ביקש להגיש ליום הולדת מלכו תשורה נלבבה. בא לבית החרושת שלנו ולקח דברים עם הבעלים. שעה ארוכה נועצו יחדיו הציר והמנהלים, מה תשורה ראויה להגיש לשח המפואר אשר בפרס המהוללה? והבעלים הנכבדים מה הם יודעים? אמנם כיסם מלא זהב וכסף, אך ראשם… ריק מכל. נועצו ולא מצאו דבר אשר ייטב בעיני הציר. אז אמרו הבעלים: נקרא לפניך את האמן שלנו, שרוב החפצים, שראית אצלנו, פרי רוחו ומעשי ידיו הם, שמא ימצא עצות בנפשו ליצור דבר חדש – כי רב כוחו ליצור חדשות.

המתין הציר בטרקלין האדונים, עד שבאו וקראוני במהרה מקצה בית החרושת, ממקום עבודתי. נכנסתי כמו שאני: כפתן־עבודה כהה על גופי וחגורת־עוֹר דקה על מתני. נראה שהציר היה כמשתומם: הזה הוא האמן הגדול? אבל אני התקרבתי בענוה ופרשׂתי שלום בנימוס. אני יודע דרך הנימוסים בין “הגדולים”. הציר הסתכל בי והמתין.

מיד אמר אחד הבעלים דרך יוהרה, כדבר אדון לנושא כליו:

– שמעֵנו, שחאדה, כבוד הציר נכסף להגיש תשורה מיוחדת במינה להוד מעלתו השח מפרס ליום הולדתו – מה, לדעתך, ראוי ויאה להגיש למלך? כל אשר מצוי עמנו פה מן המוכן – ממעשי ידיך ומידי אחרים – לא נראה לעיני מעלתו. חשוב אתה בדבר ונשמע מה דעתך.

– החרשתי רגע והרהרתי לנפשי. פתאום עלה רעיון במוחי ואמרתי להם: אדמה כי ינעם להגיש לרוממות השח מדף למשחק הנרדשיר¹, על שולחן קטן מתאים לו.

– התדמה, יה מעלם (האמן), – אמר אלי הציר כמו בלגלוג קל – שאין למלך פרס מדפים למשחק הנרדשיר?

– הסליחה ממך – אמרתי לו – ודאי יש ויש, אבל אקוה, כי התשורה תנעם לו, עד שיוציא ישן מפני חדש…

הצטחק הציר בטוב־לב ואמר: האין אתה יודע, שחפצים עתיקים חשובים תמיד מחדשים?

עניתי ואמרתי לו: יגדל כבודך, השׂר. אבל אילו הסתפקנו באשר הגיע לנו מן הראשונים, לעולם לא היתה האמנות מתקדמת. מחובתנו לעבוד ולנסות בכל כוחנו, עד כי נשיג את הראשונים וגם נעלה עליהם.

אז נראה כעין גיל עובר על פניו ושאלני: מה ואיך יהא החפץ עשוי?

אמרתי לו: מעץ אגוז, משובץ כולו פסיפס מרסיסי צדף וכסף, והקישוטים – כולם סמלים ודמויות מדברי ימי פרס.

– האם אתה בקי בדברי ימי פרס?

– לא. אין אני מלומד, איש פשוט אנכי. אבל אשאל ואחקור ואדע מה יסכון ויתאים לעבודתי.

– המאמין אתה כי יעלה בידך לבצע דבר ראוי לבית־מלכות?

– ברצון אלהים. אאמין ואבטח באלהים.

מיד נתלהב הציר ואמר: עשה ככל אשר תבין וחפץ האל בידך יצליח.

כאן פנו האדונים לציר ואמרו: שפיר, שפיר, עשׂה יעשה. ולי אמרו: עכשיו יכול אתה ללכת. רב תודות לך.

מובן, אחרי שנתתי את הרעיון והצורה ואחרי שאחל ואגמור את כל העבודה – מה הם צריכים לי? “רב תודות” – זוהי מנת חלקי (וגם זה רק לפני הציר), אבל הממון – מנת חלקם. בקיצור, ניתן לי זמן קבוע – ארבעים יום. ועבדתי, אני ועוזרי, ביום ובלילה, עד שגמרנו את המלאכה.

וכשבא הציר למשרד האדונים לראות את התשורה, פקח עיניו מגיל ותמהון ואמר: הרי זה למעלה מכל אשר דימיתי, תשורה להלל ולשבח. ומיד שׂם על השולחן את המחיר, מאה וחמישים לירות זהב עוברות לסוחר.

אבל הציר הזה – לא לחנם נוזל בעורקיו דם מלכים – אמר: קראו לי לאמן. אני רוצה להביע לו תודתי בעצמי, ומיד הבהילוני למשרד.

כשנכנסתי קם הציר, חייכם, על רגליו, שלח שתי ידיו אלי ועוד מעט ונשקני. הודה לי ברוב דברים מכל לבו. ובדברו הוציא עשרים לירה זהב והגישן לי.

– זוהי תוספת על המחיר בשביל האמן – אמר.

ובהגיע סיפורו של שחאדה למקום זה, נמצא תמיד מי שהוא משומעיו, שאמר כמו לתומו: עשרים לירה? האומנם? הבריות אומרות, שרק חמש לירות הגיש לך מתנה…

– יאמרו הבריות מה שיאמרו. אבל אני יודע מה שקיבלתי… אכן ברכה לא ראיתי בהן, כי עיני האדונים היתה צרה בי ימים רבים על כך.

ואמנם זאת ידעו הבריות אל נכון: הברכה אינה שרויה בכיסו של שחאדה. כל ימיו רודף הוא אחרי הפרוטה אבל הפרוטה בורחת ממנו…

ויותר נלבבים הדברים, שמספּר שחאדה על עושר אבותיו, כלומר זקניו, שכן אביו ואמו לא נודעו בחייהם כעשירים בעצמם אלא כבני עשירים.

וכמה זכרונות מימי ילדותו עולים מפיו ברוב ענין וחפץ:

– סבי – אבי אבא, האל ירחמהו – אבו מוסה רקיב – היה שופע תדיר חסד ונדבות. עודני זוכר כשגרנו כולנו יחד, בניו ובנותיו וחתניו, שלש־ארבע משפחות, ב“בית רקיב” (שנמכר, בעווֹנוֹת, באחרית ימיו בנזיד עדשים). אז, זכורני, כל הבא לביתנו, איש עני, “חכם” נצרך או “שליח מירושלים”, תמיד היה יוצא ופניו צוחקות כאחד שנזדמנה לו בהיסח הדעת מציאה יקרה. זכורני, שהיו מספרים בבית אז על רוב עשרם, היינו, על כמות הזהב והכסף, שהיו במזומנים בבית. פעם, בשעה שהשולטן העותומני בקושטה פקד להכריז על מלוה פנימי מכל ארצותיו, נתבעו כל העשירים לתת סכומים גדולים, ומובן, שמאת העשירים היהודים תבעו בכוח כפלי כפלים. אז היו העשירים מסתירים את כספם במחבואים, שלא ניתנו להיגלות. אף בבית הסב נמנו וגמרו להסתיר את מטבעות הזהב והכסף. והיכן יטמינום ולא יגלו? שהרי שליחי השולטן היו באים ומחפשים ובודקים בכל החורים ולוקחים כל אשר ימצאו.

בחשכת הלילה הריקו את הבריכה הגדולה העגולה שבחצר (שמידת קטרה ארבע אמות) מכל מימיה. חפרו בקרקעה ורצפו אותה מטבעות זהב וכסף והספיקו המטבעות עד כדי גובה טפח על כל פני הקרקע – רבבות אחדות של דינרי זהב וכסף. אז שפכו על השטח תערובת של סיד ומלט ועוד חמרים, שמתיבשים מהר, ובבוקר השכם פתחו את הצינור ומילאוה מים. סתם בריכה מלאה מים כבכל חצר. וכשבאו אנשי השלטון, פתח הסב לפניהם את ארגזיו ונתן להם סכומים גדולים – שעל כן השאיר גם בארגזיו, כי ידעו שעשרו גדול. לאחר שקיבלו מה שקיבלו, נטלו רשות לעצמם בלשון נימוסים לחפש, כי מחובתם לחפש.

– כרצונכם, חפשו נא, אם זאת חובתכם, – אמר להם הסב.

והם חיפשו בארונות ובארגזים, בחדר המטבח ובחדר המזון, במרתפים על הגג ובגינה – ויצאו ברוב שלום וברכה.

ועל מידת יתרונותיו ונדיבות לבו של הסב יספּר שחאדה:

– זכורני, פעמים בשבוע, ביום שני וחמישי בבוקר, היה נוהג הסב מנהג קבוע: לאחר שובו מתפילת שחרית היה יושב בתוך כורסה רחבה בפתח החצר, היוצא לרחוב, והיה נותן בידו כראות עיניו לכל עני ונצרך. וגם לבנים ולנכדים הקטנים עם הגדולים היה נותן “דמי שבוע” רבע או חצי מג’ידיה או מג’ידיה שלמה – הכל לפי הגיל: לקטן מעות קטנות ולגדול גדולות. ומכיון שהיה שבע־ימים, למעלה משבעים, היו הבנים, הקטנים והגדולים, מתחכמים ולוקחים ביום אחד שלוש או ארבע פעמים. כיצד? הרי יודעים אתם, “בית רקיב” שני פתחים לו: גדול לפנים וקטן מאחור. היו הנכדים יוצאים דרך זה ומקבלים. נכנסים דרך הפתח הקטן ושוב יוצאים דרך הפתח הגדול. ופעמים היה הסב תוהה ושואל מטוב לב ושלות־זקנים: האם לא נתתי לך כבר, נכדי?

– לא סבא, זה היה אחי, בן דודי, בן אחותי.

והוא היה חוזר ונותן ואומר: גם ברוך תהיה, גם ברוך תהיה.

דברים כאלה, שמציאות ודמיון, מעשים וכיסופי־לב משולבים בהם כאחד, היו רוב שיחותיו של שחאדה, כשם שכל עצמו לא היה אלא מזיגה של כיסופים לקראת גדולות ונצורות ומשיכה בעול הקטנות.

ומסתבר, שכנפי דמיונו של שחאדה, הפרושות תדיר למרחב, דרך שיחוֹ זה, הדומה לפלג מים המהלך פתלתלות כה וכה לאטו, ענות רוחו ומהלכו הטובים – כולם נתנו אותותיהם בלבה של ללה. היא המהלכת תדיר בשבילה הבודד, העגום, נמשכה לתומה אחרי אמריו וחזיוני רוחו המלאים תדיר חפץ וגיל.

אכן כשגילה את לבו וקרא במפורש את חפצו לזכות באהבתה של ללה, היתה היא כמתנערת ואמרה “לעמוד על נפשה”, נכונה להיאבק ולמנוע רצונו. אבל ידו של שחאדה היתה על העליונה. לא רק באשר הגדיל להראות אותות אהבתו אליה, ולא פסק לשגר לה תשורות אהבה מברכת ידיו, אלא באשר נוכחה ללא שיור, כי אמנם אהב יאהבנה הבחור הזה. הוכחות חותכות נמצאו לה: משתי בחורות, שתיהן חברות לה, סילק ידיו. לזו אחר זו הפך עורף. ככל אשר הוסיפו שדכנים להוסיף לו מכסת ממון ולדבר על לבו, כי יאוֹת ל“חלק הנכבד” שיביאו לו, כן אטם אזניו. ברורות וספורות אמר משפטו: אם לא יזכה בלֶלה, שוב לא יאבה לעולם באחרת. ובו ביום שהגיעו דברים אלו לאזניה של ללה, אחזה רעד־גיל מנפש ועד בשר. היה לה כמו תשמע משק כנפי מלאכי־אל מעל לראשה. זו הפעם הראשונה בחייה כמו נשתפכה רננת אושר בדמיה. כל אותו היום התהלכה בין כתלי ביתה לבדה קלה ועליזה, אם גם מפעם לפעם הוצפו עיניה דמעות. אבל אלה היו דמעות חדשות, לא ידעה מעוֹדה דוגמתן. מעודה לא ידעה, כי יש ובדמעות אצור גיל לא־יתואר. כל אותו יום לא עזבתה הרגשה מופלאה, שאולי איש לא ידע כמותה: זה היום – יום הולדתה, והיא מרגישה ויודעת בהיולדה, בצאתה לאור עולם!

באותו היום בערב, כשהחשיך, ביקשה לתת לו ידים להימצא עמה ביחידות. על הגג הקטן של הבית עמדו, כמו נפגשו באקראי. היא הסבה את השיחה לענין היום וצעד צעד קרבה לחפצה ושאלתהו:

– האמת כך היתה תשובתו לשדכנים: “או ללה או לעולם לא?”

– אמת, אמת, ללא שמץ חונף.

ואולם, היודע הוא כי הוא דן את עצמו בדין קשה, אכזרי?

– מדוע?

– באשר לה אין ברירה. אין לה “או–או”. היא גמור וחתום בידה: לעולם לא.

– אה! אה! ללה הנאהבה! על מה זה ועל מה זה? יהמו נא רחמיה עליו, תגלה סוד לבה וידע.

– אין היא מאמינה בגבר. בשום גבר. ולא באשר גבר הוא, אלא באשר שליח המזל הוא. והיא – אין היא מאמינה במזלה.

– ומה הסיבה לחששות ולספיקות שבלבה? משום מה יקנן בלבה חוסר אמונה ותקוה? והן אמרו ובצדק: אשרי האיש אשר יבטח באלהיו. איכה יעשה אדם חייו בעולם זה בלא אמונה ותקוה?

– באלהים, יתברך ויתעלה, היא מאמינה. לפניו היא נכנעת. חלילה לה מהעלות בפיה דבר תרעומת על הבורא. מה היא כי תפשוק שפתים כלפי הבורא? היא – על המזל לבה כבד, במזל לא תתן אמון.

– ואולם, ללא חביבה, הן המזל מידי אלהים הוא. הוא, יתברך, התולה על ראש אדם מזלו, הוא, יוצר הנשמות, הוא קובע המזלות.

– לא, לא, היא אינה סוברת כך. המזל, נדמה לה, יעשה דרכו וחפצו – כדרכו וכחפצו. לבה יאמר לה: הבורא ויתר על שלטונו במזל. כה נלוזות דרכי המזל, שלא יתכן לחשוב כי רצון האלהים צפוּן בהן. המזל – שלטון בפני עצמו הוא.

– נפלאות מחשבותיה, ואולם לוּ גם יהי כן. ולוּ תצדק, כי צרה עין המזל באדם, הן עתה רוצה הוא, שחאדה רקיב, להיות מזלה. הן נכסוף נכסף הוא בכל תעצומות רוחו לקשור נפשו בנפשה וחייו בחייה. הוא יהיה מזלה. באהבתו אליה תוכל לבטוח. הוא לא יכזיב. והוא – נתוֹן יתן לה יכולת בידה, כי תשלוט היא במזל². הוא, שחאדה, יהיה יצור כפיה. כרצונה וכחפץ לבה יהלך. לא יטה ימין ושמאל. בידה יפקיד גורלו, עתידותיו וחייו.

– הבאמת ובתמים יאהבנה עד כך? הכה דבק לבו באמונה אליה?

– בכל טיפה מדמו. אולם איכה יוכל להראות לה כל אשר יסער לבו למענה? תדרוש היא מה – ויהי מה – ויעשנו ולוּ יהא בנפשו.

– הוֹ, הוֹ, עכשיו רואה היא, כמה תצדק בדברה. ערום ורב־מזימות הוא המזל!

– איכה? מה כוונה תצפון בדבריה?

– היא לא תצפון דבר. פשוט וגלוי בעיניה: כך יערים המזל ויבעיר אש אהבה בלב בחור, ככה יתנכל לתת דברים בפי בחור, מתוקים מדבש, לוהטים מאש, טובים מאור השמש, למען הוליך שולל את לב קרבנו. כן יקסום המזל קסמיו!

– אללה, אללה, – אמר כמו לעצמו – מה עוללת לי, כי קשרת לבי ללב בחורה הסגור כמו בבריח ברזל!

ויאנח שחאדה חרש וידום.

לאחר דומיה ארוכה, בשבתם בחשכה כשנים פרושים מגופו של עולם – שבה ללה ואמרה:

– איכה אוּכל ואאמין, כי טובה וישרה הפעם מערכת המזל? מדוע איפּתה לשוא?

– איך לשוא, ללה היקרה?

– כי הן ידוֹע אדע, כי שוא הוא. נפלאה דעת ממני. למה תאהבני? מה מצאת בי? הן יודעת אני: לא יפה אני, לא חמודה, לא מקסימה, ואם על כל אלה אמוֹר תאמר כי תאהבני עד כך – היא הנותנת כי תעלולי המזל המה.

– האַת אינך יפה? הבך אין קסם? ואני בראותי מכבר אותך, מלפני שלש שנים, נצמדו עיני בך והיית חלום לילותי. לא העזתי לבוא אל אביך, כי דיין הוא ושמעתי כי נושא הוא נפשו אל בני עשירים ונכבדים, ואני – הן ידעת – מכבר אבד כבוד ויקר ממשפחתנו. ובכל זאת, בסתר בסתר נשאתי נפשי לקרוב אליך, ומה אושרתי עת עלה בידי לבוא ולגור בשכנותכם! מאז, זה חדשים תשעה, אין יום, אין שעה שלא אחשוב על אודותיך. וזה כמה שבועות שאין אַת יוצאת מבתרי לבי. מדי ראותי פניך והיה לי כמו יעלוז לפני עולם ומלואו; מדי יחטפו עיני מבט חולף מעיניך הטובות, השופעות נחמות וששונות אין־קץ, אתהלך כל אותו יום כשיכור מתרונן באשרי; וכי אשמע קולך המיוחד מכל קול, זה הקול המשביע, הנוסך חדוה בלב, והאמנתי כי ברכות שמים רועפות על ראשי. ואַת אומרת: לא יפה אנכי, לא חמודה…

– ואולם ראה, אחא שחאדה, מה מופלא לב גבר! הדי, די לך, כי תאהבני – ולוּ גם כדבריך אהבה אין משלה – ולא יעלה דבר על דעתך לאמר, אם גם אני אוהבת אותך? גם לא תשאל, גם לא תבקש לדעת – היתכן?

– האמת, לא עלתה על דעתי כזאת. צדקת, אחות, צדקת. אבל לא מקלוּת־דעת היתה זאת עמי. נדמה לי – מאליו נדמה לי – כי דיה לאשה בהיוכחה, כי יאהבנה גבר אהבה נאמנה, למען תהיה נכונה לגמול אהבה שבעתים. ודאי “מדרך הטבע” דרוש, כי לא יהא הגבר איש נפסד, או בעל מום או ידוע־חולי. ואני לא אדבר רעה בעצמי על עצמי כמוך. ונהפוך הוא. אדמה כי אין בי חטא ולבי יאמר לי שטוב אני בעיניך, גם יפה וגם חמוד, מאמין אני כי אהוב תאהביני.

– מאין לך זאת, גבר יהיר?

– מלבי. לב ולב ידברו. ולוּ תאהביני אחת ממאה מאהבתי אליך, רב לי. כי אני את אהבתי אליך ידוֹע אדע.

החשו שניהם רגע ארוך. אז שב שחאדה ושאל כעני דופק בלאט על דלתי נדיבים:

– ועתה, חמודת החמודות, התשלחיני ריקם מעמך? האם לא נכמרו רחמיך עלי? אנא, ללה, יגדל נא חסדך עמי.

– אנסה, אנסה פעם את המזל. אאמין הפעם באלהים, במזל ובך – והאל ישפות שלום וטובה.

כמו בכוח נעלם נצמדו שניהם בנשיקת אהבה.

גדולה ורבת־ענין היתה השמועה על קשר הנאהבים. הללו הגדילו שבח ותהילה לשחאדה ואמרו: שדכנים ומתווכים לא עצרו כוח לכבוש את לב הנזירה, המרדנית. רק ברכות ידיו הטובות עשו לו את החיל הזה. ואחרים אמרו: גם תפארת לשונו.

 

תקופה שניה    🔗

גדול עתה בית שחאדה רקיב. מקום מגוריו עתה בחצר קטנה, אך נאה, היא: “בית אל חילו” – בית־המתוק. שינויים ותמורות חלו בו. בתקופת עשר השנים מיום נישואיו היה לבעל בעמיו. אולם סביב שולחנו לא ישבו בנים כשתילי זיתים, כי אם בנות, שלוש בנות, הגדולה בת תשע והקטנה בת חמש. החותן הזקן זכה לראות בהולדת הבת הראשונה ונסתלק לעולמו בנחמה.

מראה שחאדה, חזות פניו ותכונת רוחו לא שונו במאום. אוניו גברו, מהלכיו בטחו וחנוֹ עמו. כן נודעו למדי פעלי ידיו כאמן ותיק בבית המלאכה בו עבד וכן רבו ונעמו אמריו ודבריו כמשפטו כל הימים.

ואולם בללה רעיתו חרתו תמורות הזמן הקצר רישומים ניכרים דיים. אכן ביצורי גוה לא נודע כמעט פעלם: אשה חסונה היא, גבוהה ורחבת־כתפים; ידה תכון עמה במהלכי ביתה, ואור קלסתר פניה אך מעט מזער הועם (ואף זאת בעיני אחרים, לא בעיני בעלה), ואולם דרכי רוחה ומחשבות לבה נטו לאורחות נעלמים. רק בשנים הראשונות לנישואיה כמו התנערה מסבך קורי ימי הבחרות, והיה דברה צוהל ופניה צוחקים ורוחה שָלֵו. ברם, בהגיע תור הלידות, לידה אחר לידה, כמו הלכו יונקות תקווֹתיה אט אט הלוך ונבוֹל וכמו דללו מעינות רוחה בקרבה, אילמלא שחאדה, משען־חייה הנאמן, כי עתה כבדו פי שבעה עצבונות לבה. לאור פניו ולשמע דברו הטוב היתה עוד עומדת הכן על משמרתה, גוברת על עצמה ופורשת ידיה האמיצות על שלום ביתה. אבל דוק עצבון נמתח על פניה, על ביתה, ובכל אשר פעלה ובכל אשר צעדה.

כי את אשר אמרה להשלים עם נפשה, לחזות טובות בעולמה ולהלוך באמונה ובתום לבב עם מזלה – לא ניתן לה. ראה ראתה בחרדת־לב נסתרה את רמזי המזל, ההולך בקרי ובכחש עמה. בלא העלות דבר על שפתיה ובלא חלל שלום ביתה בניב פה, נשאה בסתר לבה את פחדה ועצבונה. כאשר יהלוך אדם באפלה ויגשש לאטו כה וכה לבלי תמעד רגלו מפגע מכשול, כן שקלה ובחנה תדיר בכל אשר אמרה לפעול ולבצע, לבלי תעיר חמת מזלה עליה. ואולם אחת אחר אחת באו שלש הבנות להעיב אור עולמה. רק נפשה יודעת מאד את אימת חשדותיה באלו התעתועים, אשר יזרע המזל בלאט, במסתרים, בנתיב חייה.

בלידה הראשונה לא ראתה כל צל פגע ולא הגתה דבר עצבות בלבה. את הבת הראשונה קראה בשם: מזל. יהא שלום ושלוה במזל חייה. גם האמינה באשר אמרו היודעים: “בת תחילה סימן יפה לבנים”. ושחאדה הטוב הגדיל דברו בלב נכון וטוב: “אין אני כריקנים הללו, המפלים בין מתת למתת מידי הבורא יתברך; הללו, המקבלים את פני הבת הנולדת להם בקור־רוח ובלהג מלים, עלגי לשון וקטני רוח המה. איכה יעז אדם, גרגר עפר, לפצות פה לפני היוצר, על יצירתו?” ולאזני ללה הוסיף דברו בנועם לשונו כדרכו: גם חצי תריסר בנות אקבל בשמחה ובחפץ־לב. לוּ אך בן אחד תלדי לי – ורב לי; בן אחד לבית רקיב, להקים שם לאבי מאיר, עליו השלום, ולבלי יאבד כליל זכר בית רקיב. והן אלהים לא ימנע מעט הטוב הזה מאתנו; הן אנו ניהנה – והוא לא חסר.

ובלידה השניה לא עצרה ללה כוח להבליג על עצבונה. אכן דמעה לא הזילה מעיניה, כדרך נשים. אין טבעה של ללה בכך. מעת ידעה את עצמה לא נתנה עיניה בבכי. ברם, עגמימות ורוגזה לבשו פניה. כל אותו שבוע חשׂכה מפיה דברי יתר ומראה פניה כאחד המבליג על כאבוֹ באֵלם לשון.

שחאדה נתן דעתו על כך והיה דברו אליה זו הפעם הראשונה בתוכחות לשון רכה כאב אל בתו: מה העצבון הזה, ללה? כלום סחורה היא, אשר הזמנו ממרחקים ורימונו בה? האין רצון אלהים על יצוריו ליצרם כחפצו, זכרים או נקבות? או התחת אלהים אַת או אנכי? ושמא חוששת אַת לדברי הריקים בעם המלגלגים: אבי הבת! אבי הבת! יצרחו המה כאַוַת נפשם ואַת תלדי – כרצון הבורא.

ואולם לא על דברי המלגלגים בעם תתן לבה. מהתלות אלו – כמוהן כאין בעיניה. אך על מהתלות גורלה, על תעלולי מזלה – עליהם לבה דוי. מה יצפון מזלה לה ליום יבוא? היכון לב שחאדה עמה, אם לא תזכה בבן אחד, אליו תכמה נפשו כל־כך? האין זו הרשת יטמון מזלה בדרכה להקדיר את חייה ולהכותם בכלימות? לבה יגיד לה רעות ונוגות על העלול לצמוח בקרקע ביתה מזדונות הגורל.

אך עם כל אלה חגרה בעוז מתניה ותאמר לשאת פניה לתקוה ולשלום. את הבת השניה קראה בשם חדש, לא נודע בין הבריות: “רַדִיה” (=רְצֵה־יָה) – כן קראה לה לאמור: רצה, אלהים, באמתך וחוננה בבן זכר.

והיא נטתה שכמה כדרכה, שקודה ואמיצה, לשאת בעול ביתה. לעין הבריות לא נגלה שמץ מצפוּנות רוחה. הבריות – את הגלויות ידעו: שלות שלום ואהבה שכנו בבית ללה. ואלה אשר ראו את אותות האהבה, אשר תמצא ללה מידי בעלה, תמהו ואמרו: נסתרים רגשי לב אנוש! במה זכתה אשה זו, שחסרה כל סגולת־יקר, באהבתו החמה של גבר נעים־תואר זה, מבורך־ידים וטוב־לבב? הן היא השתקנית, יבשת הפנים, סגורת היד והלב – כולה דמות־ניגוד היא לו! אין זאת כי יש והניגודים יתלכדו בדרך עקלתון, כשאר יתחברו שני קצווֹת הקו בהיעקמוֹ לקו עגול.

ואמנם הניגודים בין ללה לשחאדה – ניגודי גוף וניגודי נפש – היו כמשלימים ביניהם, וביחוד ניגודי הנפש. לעומת רוחו הנישאה תדיר על כנפי דמיונו היתה היא, בלא יודעים ובלא מאמצים, מחזיקה כל הימים בשולי כנפיו, למען יהלכו יחדיו על פני הארץ. בהלכות משק הבית לא ידע שחאדה דבר. שלא ככל הגברים בארצות המזרח, שהם השליטים בחשבון צרכי הבית, הוצאתם והכנסתם, שלח שחאדה את הרסן מעם ידיו ויד אשתו אחזה בו. וראה שחאדה בעליל, שמבורכה ידה וגם עושה חיל. כי בעת הצרו לשחאדה שאלות יומו וידו חלשה מחוֹסר ממון, תמיד מצא את ידה שלוחה אליו לעזרה. מאין לה הממון הזה? חשוך תחשוך ברוב תבונה, קמעה קמעה, ברוב הימים. וברגע הדרוש ולענין הדרוש לו מאד, תעלה מאחת פינות ביתה צרור קטן, תתירהו ותגיש לו מבוקשו בדומיה. בעתות כאלו היה שחאדה שולח מבטו בהערצת־יקר אליה כאל כוח טמיר, השוכן בביתו והדורש טובו; ובצעדה כה וכה בפינות ביתה חסונה ודוממה, ראו עיני שחאדה אותה כראות אדם על סף ביתו שומר זקיף, ער ונאמן, השׂם לביתו מבטחים.

ואולם עם תעצומות ידיה של ללה חש שחאדה נכונה גם בתמורות, אשר יחרות הזמן בפניה. מאז עברה שנת הלידה השניה היתה רוחה כנסערת. מפעם לפעם העלתה דברים בפיה על עתידות לידתה השלישית. טרם תחוש דבר הריונה הגתה יום ולילה במאורע המתרגש לבוא. שיח דברים לא העלתה בפיה. מעטים וכבדים היו דבריה. פעם אמרה: אם גם בשלישית תתאכזב תקותה, לא תחפוץ בחיים. ושוב אמרה לאזניו: היוסיף לדעת אליה אהבה אם – לא יבוא ולא יהיה –גם בשלישית תלד בת? ובאחד הימים בבוקר, אך קמה ממיטתה, פנתה לשחאדה, בהקיצו משנתו, ואמרה לפתע כאיש שאחזוהו צירים בקרביו ונפלט פתאום קיאוֹ מפיו: אמש בחלומי נשאתי הגט בידי האחת ובשניה הבת השלישית שילדתי. גירשתני בבית־הדין. כל אנשי הרחוב עמדו והביטו עלי ונדו ראש אחרי.

היתה ההרגשה לשחאדה כלאיש אשר נפלה מהלומת־אבן על ראשו, בעברו לתומו בדרכו. רגע ניטל הדיבור מפיו, אבל מיד התעשת: הנה עד מה יחרשו אימות הגורל על לבה של זו! ומיד קם, שלח ידו וליטף את פניה, כאשר ילטפו פני ילדה בעת פחדה, ואמר לה: אל לה להרבות עצב לשוא. אין לאדם לנסות את אלהיו. הוא – קבל יקבל באהבה רצון אלהים, יהי אשר יהי, יבוא אשר יבוא.

מאז היה רצונה דרוך כל הימים כמיתר־קשת לכפר את פני הגורל. ושחאדה לא נמנע מהטות אזנו לכל משאלותיה והשערותיה, אשר אמרה להמתיק בהן את דבר הגורל. ברצון ובתום־לבב קיבל עליו למלא אחר סגולות ובדיקות, לחישות ו“מעשיות”, מהן תלויות בכיווּני זמן ובסגולות מקום (פעמים אחדות שׂמוּ מעונם בעונה מסוימה ליד מקומות קדושים וקברי צדיקים), מהן כרוכות בהוצאות ממון למעשי צדקה וחסד.

ובהגיע תור הריונה בפעם השלישית, מיד לחשה ללה לאזני שחאדה: הרה אנכי. ודומה אני, שמן ההכרח שנצא מן הדירה הזאת. נעבור ל“סף” חדש. יש הכרח בשינוי מקום. ושחאדה לא פצה פיו בדבר הזה, אם כי כבד היה הדבר בעיניו לעזוב בית קטן ונאה כזה. אבל לא התעכב מלמלא רצונה, ובו ביום יצא וחזר בחוצות קריה לחפשׂ דירה.

ביום המיועד לעבור לדירה השכימה ללה עם בוקר, לקחה עמה אשה עוזרת, לסייד ולנקות את הבית החדש. בידי האשה נתנה מכשירי הנקיון: מטאטא, מברשת, סחבה ודלי, ובידה לקחה ככר לחם, טס מלא מרקחת ומספר ביצים, להכניסם בבית החדש לפני כל – סגולה לברכה ולשובע בבית החדש.

ללה ציותה לאשה להמתין לה בשער החצר, עד אשר הכּנס תיכנס ותשים ראשונה את אשר בידה בדירה החדשה.

משנכנסה, מצא את השכנים הזקנים, שני זוגות, יושבים בירכתי צל עץ ושותים קהוה של שחרית, בצעדים מאוששים עברה על ידם, פתחה בשלום מסביר פנים והרחיבה את הדיבור, שלא כדרכה, ואמרה:

– ברכוני, אנשים טובים, מברכת פיכם בבואי לבית החדש – כן יוסיף האל שנות טובה למכביר על שׂיבתכם.

ועוד הזקנים רועפים עליה ברכתם ככל הטוב בלשונם, פנתה ותצעד לעבר האכסדרה. אך אמרה לתת רגלה על מפתן החדר, קמה איושה קלה בחלל החדר – היא נרתעה רגע, הרכינה ראשה לקראת הפתח וראתה: עטלף שחור טס טיסה במעגל בחדר, זינק ויצא מן הפתח ונעלם.

רפו ידיה של ללה ופניה לא היו לה עוד. מחרישה ולבה רוטט יצאה וישבה חרש על מדרגות האכסדרה.

תמהו הזקנים למראה עיניהם. פתחה זקנה אחת ואמרה:

– התאבי דבר, שכנתנו? הגידי־נא, מה חפצך, הואילי־נא…

– לא, לא אחפוץ דבר.

– השלום לך?

– יראה אני להגיד.

– הגידי־נא, שכנתנו, ונדע.

– לא ראיתם? אתם לא ראיתם דבר?

– דבר לא ראינו.

– את העטלף, שזינק מן החדר, לא ראיתם?

– עטלף? לא ראינוהו עתה. רבות נראהו. אין זאת כי צפוּן קנוֹ באחת הפינות.

– האין זאת… רמיזה?

– רמיזה? מה רמז בעטלף – אמר הזקן האחד קלות וטובות – בעטלף המקנן כל הימים בחצר? יקנן לו.

– הן יצא מתוך החדר. נלחץ לבי בקרבי… עטלף שחור בצעדי הראשון בבית – לבי כבד עלי כל־כך…

– ואם גם רמיזה היא בעיניך – אמר הזקן – הן טובה רמז. כי יצא מן החדר, לא נכנס בו.

– לא, לא, לבי ירעד בקרבי.

– ואני – אמר הזקן לשון־צחוק טובה וחביבה – אני בראותי אותך ואת קומתך “מא שא אללה” (כפי רצון האל, בלא עין רעה), אמרתי בלבי: מי יצילנו מידי האשה החסונה הלזו אם נגיע פעם – לא תבוא ולא תהיה – לידי ריב ומהלומות עמה? והנה רואה אני: אינך אלא אשה… אשה…

אבל היא לא שמעה דבר. כאילמה ישבה, עגומה, נבוכה ומבּטה קפוא, כמו צופה במעמקים נעלמים, עכורים. לאחר רגע ארוך קמה לאטה, השמיעה דבר־שלום חרש ויצאה מן החצר. לאשה שהמתינה לה בשער ציותה לשוב הביתה, לפרק את החבילות ולהשיב הכל למקומו. והיא נשאה רגליה ותשם פניה לבית החרושת אל בעלה. זו לה הפעם השניה, בתקופת שבע שנות נישואיה, שפקדה את מקום עבודתו של בעלה.

משהגיעה לשם, עמדה בירכתי המגרש הגדול, הזרוּע קורות, קרשים ועצים לרוב. בחצר לא היה איש. בנגוהות השמש השתרעה הכיכר למרחביה. מפיאות הבית עלו קולות הלמות המלאכה ושאון המכונות בעבודתן.

הוקל רגע ללבה מקצב הלמות הפטישים, שעלו באזניה. אמור אמרה ללבה: כשם שהוא נמצא שם, רחוק, בלתי יודע מכל אשר תחוש היא בנפשה, כן תרחק הצרה מהם ולא תדע דרכם.

בינתים יצא בעלה אליה; נחפז, תוהה ומשמים צעד לקראתה.

– אל תיבהל… אין כל רע… שום רעה… רק באתי להודיעך, שלא תלך בצהרים לבית החדש.

– מדוע? מה קרה?

– לא נגור שם.

– מדוע?

– קידמני בחדר סימן לא טוב. אבל לא נכנסתי בו. לא הספקתי. לא דרכה רגלי בו.

– מה? מה?

היא סיפרה לו את אשר עם לבה, בדברה היבש, המתון והקצוב, אולם ראה ראה כמו נטפים מדמה יזלו בדברה. פניה מאומצים, חיורים, ומאשר אין מקור דמעה בעיניה מבטי עיניה יבכו…

כהתימה דברה החריש רגע ואחר שאלה:

– מנוי וגמור עמך? נעזוב כליל את הדירה הזאת?

– מנוי וגמור.

– אבל שילמתי רבע השכר. ועכשיו, שמא יתאכזר בעל הבית וידרוש כל דמי השכירות, איך אוּכל לשאת?

– אני אשא ואני אסבול, שים מבטחך באלהים ואשתך.

– שפיר. עשי כדבר לבך.

ובאותו שבוע, טרם תתן ללה רגלה על מפתן בית חדש אחר, הפריחה מבין ידיה אל תוך החדר יונה צחורה, ואף קרובותיה אשר באו עמה פצחו קולן בגיל רינה ואף קול התוף נשמע בדפקו בין ידי אחת הנשים.

והדירה בקצה הרחוב דמתה לדירה שעזבוה: גם בה בריכה קטנה, עגולה, ועץ־אגוז רם ועב־גזע, שנמצא בה משכבר הימים יִפרוֹש צלו על מחצית החצר. ואולם אחר כל אלה היתה הלידה השלישית – בת! אז לא עצרה ללה כוח להתגבר על מר נפשה. שבוע הלידה שכבה ופניה אל הקיר, כי אמרה בנפשה: דברי תנחומותיו אינם עתה אלא מן השפה ולחוץ. מתחפש הוא בדבריו ובסתר נפשו מאוס ימאסני.

אבל גם אז לא חדל שחאדה מהשמיע דברי אמת וחיבה לאשתו

– ראה אראה, כי ה“הַם” (הדאגה) תכרסם בלבך כעש. והעש יכרסם ויכלה גם את עץ־הארז האדיר. חושש אני לבריאותך. ואני, רוצה בך משבעה בנים. אמת, כי אכסוף כל ימי לבן, אולם לא אוּכל דמוֹת לי ילד – ולא ממך.

ואולם בחלוֹף שנה אחר שנה, ארבע־חמש שנים, וללה לא זכתה להריון, לבשה רוח עגמימות ואֵלם־לשון אחזה; דומה היתה בשתיקתה לאיש שנדון למאסר. כמוהו, המובדל ופרוש מחיי אדם, שפסקו קשריו ומגעיו עם החיים ואין לפניו אלא הצינוק הצר והרע, כן היתה ללה רואה את עולמה סגור וחתום לפניה ורוחה חנוק בעולמה.

אכן ב“בית שחאדה” לא פסה התקוה מלב: מי יתן בן לבית רקיב! ברם, רחף ריחפה התקוה ללא מראה וללא קול כרוח המרחפת בחלל הבית. שחאדה מונע עצמו מהעלות מלים מחביונו של הלב, וללה, מה בפיה כי תשיח? ככל אשר ירבו הימים, כן ימעטו הדברים בפיה.

בינתים גדול ופרחו שלש הבנות: מזל, רדיה, בַּהִיֶה. הגדולה בת עשר, הקטנה בת חמש. בּהיה הקטנה – חמדת האב היא. יפה היא כשמה, שחורת שׂער ועין, יעלת־חן וצחורת פנים. גם שומה גדולה במקצת סגלגלה, בלחיה השמאלית סמוך לאזנה, כמו לאביה ממש. גם הגדולות יפות (בעיני ההורים, אבל לא בעיני הבריות). בלשון זהירה אמרו הבריות: הקטנה דומה לאב, והיא לבנה ממנו, אבל “ההן” דומות לאם, והן פחות יפות ממנה…

ומדי ישוב האב מעבודתו לעת ערבים, ינוח בשלוה על המצע הרך תחת צל האגוז. לפניו שולחן ערוך לנוי, פירות וירקות מטוב דמשק, ובקבוקית עראק צלול וזך תפיץ ריח חריף־מתוק, וגלילי עשן נרגילה מיתמרים ועולים סביבו – ועל ידו בנותיו כדליות־גפן רעננות וטובות.

וללה, ממקום שבתה תביט על משב האב והבנות. אולם מבטה אחוז תדיר דאבת־סתר: מושב שחאדה עם הבנות יזכירנה תמיד מראה אשה מדלת העם, שמתקשטת להיראות כגבירה בעיני הבריות… כן חלפו השנים כאשר חלפו.

ובימים ההם ראתה ללה ששחאדה יסור לעתים אל בתי רעים, אל זה או אל זה. לא כן היה דרכו עד כה. אהוב אהב כי יפקדו את ביתו רעים וידידים, תמיד שמח למושב רעים על כוס משקה ומטעמים ואך לעתים רחוקות מאד סר הוא אל אחרים. כרוך היה אחר ביתו כעול־ימים אחר יולדתו. בביתו היה משוש שלותו. על כך היתה ללה נושאת בלבה כל הימים שיח תודה למזל. בפינה זו לא פגע בה המזל עד מה. מפינה זו לא ידעה כל מגור: אין לבו של שחאדה אל רשות אחרים. גם אל נשים אחרות לא נשא עיניו. וכאשר נשא, בלב טהור וברוח גלויה היה דברו עמן. ואמנם הלוך הלך בזהירות בתחומים זרים, לבלי יהיה כמוסיף כובד משא לנטל משאות אשתו. וכי נזדמן בחברה עם אשה יפת מראה, מן הקרובות או המכּרות אם בפני ללה או שלא בפניה, שם גבול לשיחו. כמו פחד טמיר שכן בלבו לפסוע בין שבילי פרדס זה. פרדס הנשים היפות – כאחד אשר לא הסכין לשחות, והוא הולך במים, זהיר וירא, סמוך לחוף.

ועתה, לאחר עשר שנים ומעלה מעת נישואיו, משראתה ללה כי יארח לעתים בבתי רעים, אמרה בלבה: הנה קצה נפשו בביתו. לפנים לא נתנה דעתה על כך, אך עתה היו תמורות קלות אלו, אשר נפלו בביתה, כניצוצות שנופלים בחלקת חציר יבש. בשבתה לבדה בביתה עת יארח הוא בבתי רעים, היתה בעיניה כאיכר עני, אשר אדמתו זעומה ודלה מאד וכל הימים ריקות ידיו מתנובה. מה לה בביתה להשביע כיום את נפשו? הכן כלחם הקלוקל היו לו ביתו ובנותיו. והאם לא ישא עתה את עיניו אל שדות אחרים, מקום יראה בגיל תנובת בנים ובנות, בתקוה פורחת ובשמחה נאמנה? האם לא תבוא העת, היום או מחר, אשר אשה אחרת תרמוז לו תקוה וישע?

ועד מהרה פשטה האש בחציר חייה של ללה. אש רוח קנאות אחזה בה ותהי אורבת בסתר לכל אשר יפנה בעלה בדרכו. ימים על ימים היתה שומרת צעדיו בסתר ויודעת באשר יבוא ובאשר יצא. ועיניה דימו לראות קטנות כגדולות וקלות כחמורות, חרולי שיחים כעצי־סבך עבותים.

ושחאדה לא הרגיש בכל אלה. כדרכה היתה ללה שתקנית, חושכת דברים בלבה ועוצרת הרהוריה בקרבה. ורק במקרה נחשפו לפתע לעיני שחאדה צללי האופל, המתהלכים בנפשה:

בימים ההם נשלח שחאדה על ידי בעלי בית המלאכה ל“בעל־בּק”, השוכנת רחוק מדמשק, מסע יום במסילת הברזל, לערוך העתקות מציורים, דמויות וקישוטים, החקוקים לרוב באבני השרידים.

שבוע ימים ניתן לו לשהות במסעו, ואולם הוא התמהמה שבועיים ומעלה.

ביום שובו בערב לאחר השכיבם את הילדים, ישב שחאדה על מצעו הרך, והפנס המאיר מחביון ענפי העץ היה כמפיץ שלוה ושקט בחצר הקטנה. השכנים אינם. ללה מילאה לבעלה נרגילה חדשה וישבה סמוך לו. היא שלחה דברים לאזניו לאטה כדרכה, קטועים ודלים, כטפטף נוזלים מכלי שבור נטפים נטפים…

ואולם מדבריה אלה הרגיש שחאדה למדי, כי בולשת היא בחשאי לצפונות לבו והופכת לשונה כה וכה, כרמש זה, השולח זיזו הנה והנה ומשרך דרכו כבחשכת האופל.

והוא, בקלות דברו וביושר לבו, נכון היה מעצמו ומרצונו לשיח עמה על כל הקורות עמו במסעו. ומתחילת שיחו עמה היה כמחפש שביל סלול להלוך בו בסיפורו.

וכאשר שלחה לשונה ברמיזה סתומה ואמרה: אני בחכותי לך יום אחר יום ולא באת, הייתי חרדה: מי יודע, אפשר ונמצאה לך שם אשה, אשר תמשכך אחריה… לבי היה נוקפני…

– ואכן – נענה מיד לדברה – היתה שם אשה, באמת היתה, מעצמי אמרתי לספּר לך.

– כך? הן לבי אמר לי. הלא תספּר. הקרה דבר?

– לא קרה, יסתירנו האל. מה נחפזה את בדברך? ואולם למען יהי לבך שלו ושקט, אגיד לך מראש: אני ברור לי בתכלית: לוּ קרה – אלהים אל יגזור – לוּ קרה וקרבתי פעם לאשה זרה – ברור לי שהיו כלים חיי. אם אקרב אל אשה זרה – מות אמות.

– מאין תדע כל כך ברור?

– הרגשה היא – אמר.

– אבל המעשה ישנה רגשות בני אדם.

– את הרגשותי – לא. לעולם לא.

– כלום ניסית? רק בעל ניסון ידבר בודאות.

– כן, ניסיתי.

– קרבת לאותה אשה?

– “שם אלהים עליך”! מה חכמת? הן לוּ קרבתי לאשה, כי אז מתי.

– ובכן, מהו שניסית?

– שמעי כל דבר הקורות:

עם בואי לבעל־בק ביקשתי משכן לי בבית מלון קטן, לפי מידת יכלתי. והנה פגשני ברחוב איש מכר מוסלמי, ידעתיו מעת קנה מבית מלאכתנו רהיטים, לפני שנתים או שלש. הוא שמח לקראתי והסביר לי פנים. שאלני לעניני וסיפרתי לו. אז הזמינני לסור להתאכסן בבית־מלון שלו, הגודל והנכבד בבעל־בק. ביקשתי להימנע מכך, אך הוא הפציר בי ואמר כי אשלם שכרי כמו בבית־מלון אחר, פשוט. הלכתי. הקצה לי חדר קטן נאה, הנשקף אל מקום החפירות. שם היו אורחים עשירים מרמי המעלה. למחרת היום יצאתי לעבודתי בין שרידי החרבות. יום אחר יום עבדתי לאטי, לפני הצהרים ואחר הצהרים.

ביום הראשון לבואי למלון, לעת ארוחת הצהרים, הסבה לשולחן בחדר הגדול אשה גבירה מכובדה, כבת ארבעים או פחות מכך. סית סוּרָאיָה קראו לה. יהודיה ממצרים. בעלי בית המלון שמרו מוצא פיה כשמור דבר מלכה. כי עשירה היא ולב נדיב ויד רחבה לה. ואמנם הוציאה ממון רב בכל אשר נזדמן לה.

ביום השני לבואי ואני יושב על עבודתי באחד הפינות בין השרידים והנה היא באה. עמדה והסתכלה בעבודתי מקרוב, נכנסה עמי בשיחה קלה, כדרך אורחים רבים היללה מאד את מעשי ידי. למחרת נפגשתי עמה שוב בפינה אחרת, כי שטח מקום השרידים, הפזורים במרחב, גדול מאד. מסתבר, שהיא חובבת דברי אמנות. יום יום היא יוצאת בחברת הכושי, משרת מיוחד לה, למקום החפירות. כמה פעמים ראיתיה עומדת כאחוזת תמהון לפני פלאי השרידים והיא היתה משיחה עמי על אלה ומפליגה בדברים וכל דבריה בטעם ובבינה, וניכר בה שבת גדולים היא ויודעת חכמה. גם בעת שבתנו במלון היתה שבה וקושרת שיחה על שרידי החורבות ועל תולדותיהן. וכן היינו נפגשים יום יום, בעת העבודה ליד השרידים וגם בעת הארוחות במלון, ומשוחחים על כל הענינים, שהעירו תשומת לבה.

באמצע השבוע השני, לעת ערביים מוקדמת, באתי למקום עבודתי בפינה מרוחקת, כמעט מסותרת. מצאתיה יושבת שם לבדה. הכושי לא היה עמה. שמחה לקראתי והאירה לי פנים. אני נתון לעבודתי והיא שאלתני לפתע:

– אתה, יא אוסתאז (האמן), בעל משפחה אתה?

אמרתי לה: כן גברתי.

– גם ילדים לך? – שאלה.

– שלש ילדות לי.

– אללה ישאירן לך – אמרה, ואחר שתקה רגע ושאלה – המאושר אתה, אדוני האמן?

– שבח לאללה. לוּ רק יהי לי בן אחד ורב לי, – אמרתי לה כאשר עם לבי.

– ולי אין מאומה. לא בן ולא בת, – אמרה בקול נוגה.

– וגברתי – שאלתיה לתומי – הנשואה גברתי?

– אלמנה אנכי,– אמרה.

מסקרנות ומתוך השתתפות בצערה שאלתיה:

– המכבר?

– זה שלשה חדשים תמה שנת האבל. יצאתי עתה לבדי לתור בעולם.

אז אמרתי לה: מאחר ששאלתני כאשר ברצונך, הירע בעיניך אם אשאלך אני דבר?

– שאל, שאל, כבוד האמן – אמרה – הן שאלתי למען תשאל.

– ההיית מאושרת עם בעלך המנוח?

– לא.

– משום מה?

– סיפור ארוך, ארוך. אך דיו קיצורו: זר היה לי, לא רצוי לי, גם לא יכול להקים לו בן.

– ומה מבקשך עתה בתיורך בעולם?

שתקה, שתקה רגע ארוך.

– תמחלי לי, גברתי, לא ביקשתי להכביד עליך, לבקש מענה.

– לא… לא… לא מכביד כלל. אילמלא היית נשוי – אמרה מצטחקת – כי אז אמרתי: יצאתי לבקש איש כמוך.

– האם תכיריני עד כך? – אמרתי דרך שיח קל.

– דיי מה שהכרתי. אבל אתה נשוי. לא אחפוץ לפגוע באשרם של אחרים. זה גורל חיינו: אשר דרוש לנו נמנע ממנו, ואשר לא דרוש לנו ירדוף אחרינו.

– מצטער אני, שאין בפי דבר לענות לרצונך.

– שום דבר? – אמרה והטילה מבט תוקף וחולף עלי.

– ואלא איך? – שאלתי, בלי דעת מה כוונתה.

– הרבה אתה יכול… הרבה, הרבה בשבילי, בשבילך, אמנם, רק משהו…

– לא אבין, גברתי, אבקש מחילתך.

– אתה אמן. דומה, האמנים חכמים הם כזקנים ותמימים כילדים.

– וכי מדוע?

– אין רע… אין רע… – צחקה צחוק עמוק והוסיפה – עלי לשאת את חרבי ואת חרבך, חרב גבר וחרב אשה. כי מה אעשה עם ילד כמוך?

– צחקתי גם אני עמה והחרשתי.

– הסכת, אדון שחאדה – קראה בשמי בחיבה ובכובד־ראש – חדרך במלון אינו מספר – עשרים ואחד?

– כן.

– כך – אמרה וחיטטה בקרקע בסוכך שבידה, הביטה לקרקע וקולה עצור ורועד – כך, מבין אתה? חדרי הוא השלישי אחר חדרך, מספר עשרים ושלשה. הלילה אשאיר הדלת פתוחה. אחכה לך, בלי חייב אותך בהבטחה, אדוני; חפשי אתה לרצונך כאשר עם לבך – ומיד אמרה שלום והלכה לה.

– ולא סרת לחדרה?

– לא.

– נאבקת הרבה עם עצמך?

– כן. לא עצמתי עין כל הלילה.

– וכי מי עצר בך?

– יראתי את האלהים. מן השמים משלמים מידה כנגד מידה. יראתי, כי ינקמו בי מן השמים וימנעו ממני ילד, ימנעו לעד.

– ואותי לא זכרת? עלי לא חשבת?

– הן ממך ארצה בן. כל ימי אכסוף לכך! הן רבות אמרתי לך: לא אתאר לי ילד שאינו ממך.

– מדוע? הן יכולת להיות גביר, עשיר גדול?

– חידה היא.

היא החרישה. שחאדה רצה להיוכח, אם נאמנו דבריו עליה, וחזר וסיפר על אותו ליל־הנדודים, על יום המחרת, איך אמרה לו בלכתם ברחוב, בלי להביט בפניו, מתוך עגמימות: אין אני בלבי עליך, אדוני האמן, ולא כלום. לוּ רק אתה לא יהא בלבך עלי ולא תדינני כאחת הקלות… והוא ענה לה: אבקש סליחה מאלהים: בכבוד וביקר יהיה זכרך תמיד בלבי, בכל הכבוד והיקר…

– ירצה אל משאלותיך – ענתה – כאשר ירפאו דבריך לבי. והוסיפה: אשביעך, אם יבוא יום וידרש לך מה, קטנה או גדולה, זכור: כי סוּראיה נכונה לשירותך כאחות. ונתנה לי את כתובת מגוריה בקהיר.

ללה לא הראתה כל תנועה ולא השמיעה הגה בדברו. היא היתה כנאלמה וכמו לא הקשיבה לו.

– למה תחרישי, ללה? האם ישכון ספק בלבך?

– לא. אאמין לדבריך, לא אפונה, – ושוב נאלמה.

– התתעצבי אל לבך? הן לא היה דבר. כחלוף טיסת צפור מעל לראשנו חלף הכל ועבר.

– כן, אבל אני על עצמי לבי דוי. על לבי הרע, השחור.

– “על שלומתך” (יהי שלום לך)! מה תרמזי בדברך?

– אין אני ראויה לך. אתה טהור, בהיר, ואני באפלה אלך – זה מזלי!

– שוב דברי סתר בפיך. דברי לשון גלויה.

– כן. עלי לדבר. אם לא אדבר – אוכל את לבי מיגוֹן. הנה: אני ידעתי כל אשר סיפרת. הכל ידעתי. על כן האמנתי לך.

– איכה ידעת? מה יכולת לדעת?

– אז סיפרה לו דברים שונים על לכתו ובואו בבעל־בק פה ושם, עד יום לפני צאתו. הוא שמע כאחוז תמהון בספרה על כמה ענינים קלים, על שיחות ופגישות, שהיו לו שם עם מכרים, ובפרט עם סית סוּראיה. פחד טמיר תקפו: הרי כאילו צעדה שם אחריו כרוח נעלמה, רואה ואינה נראית.

– אללה, אללה! איכה היתה כזאת? אם לא תגלי פשר דבר – אצא מדעתי.

אז אמרה דברים מרגיעים וסחה לו קצרות וברורות: לבה סער ימים מספר אחרי צאתו את הבית. פחד, לא תדע שחרו, תקף את לבה. בלילות עינוה נדודים.

– מדוע? מה סיבה לכך?

– מגור כירסם בלבה, כי סכנה אורבת לו, לה, לילדות. חלומות־זועה ביעתוה. כל הימים אפפוה מחשבות מחרידות־לב. כרעל נמסך בלבה הספק, כי עתה, במרחק, יתור אחרי לבבו ואבוד יאבד מבין ידיה. עתה הנה היא מוֹדה ומתוַדה לפניו: היא רעה והוא הצדיק, נכונה היא כעת לנשק כפות רגליו.

– אבל איכה נודעו לה כל אלה? מאין לה כל אשר סיפרה, כמו היתה רגלה עם רגלו? עליה לגלות לו.

כן, עליה לגלות לו, כי אם לא תגלה לו – התמהון והתשוקה יטרידו מנוחתו. הנה: נכשלה ונפלה. ועתה ידוע תדע: אם תגלה לו, לבו ימאסנה. בור כרתה לעצמה, בידיה כרתה.

והיא סיפּרה קצרות, כי שלחה אחד הבחורים, קרוב רחוק למשפחתה ושילמה לו שכרו, כי יסע לבעל־בק ויעקוב אחרי צעדיו. זאת עשתה.

מופלאים וזרים היו דבריה באזניו, ואותה עצמה ראה לפניו אותה שעה כראות אשה נכריה. עד כך לא הכירה. סגורה היא כל הימים בתוך עצמה. עד עתה לא נתן דעתו כראוי לשתיקתה ולסגור לבה. כמאורה אפלה נראה סגור לבה. עד כך חותרים הרהוריה במסתרים! ואז חזר ושאלה:

– אבל מדוע קמו ספיקות אלו להדאיב לבה בנסעו עתה? מה שורש הדבר, כי תקפוה בלהות חלומות?

את שורש הדבר הסתירה מעמו: את אשר תחשוד בו מכבר, מאז החל ביקוריו ומושבו בבתי רעים, הסתירה ממנו, כי נכלמה ברגע זה מפניו, אבל היא סיפרה לו דברים אחרים, גם הם נכונים, אבל לא שורש הדבר היו אלה, כי אם פרחי לענה אשר לשורש. היא סיפרה לו את אותות הגורל, שרמזו לה כזאת לעת נסעו, ברור רמזו לה אותות הגורל. עייפה היתה לפנות ערב מעבודות ביתה. לאחר הצהרים יצאו הילדות לטייל אל “פלגי הנחלים” הקרובים, והיא נשארה בבית, נשענה על המצע הרך תחת צל האגוז לנוח קמעה, שכבה – ונרדמה. איזו תרדמה עמוקה נפלה עליה! מעודה לא היתה לה כזאת. לפתע הקיצה מבוהלת. ריחות שריפה מלאו אפה. נזדקפה וראתה דלת המטבח פתוחה ומתוך החדר קול אשה קורא: שכנתנו, שכנתנו, קומי נא! שריפה!

קפצה ונכנסה למטבח. סיר תבשיל אחד נחרך כולו. סחבה בערה באש, אשה עומדת בתוך תימרות עשן…

– מה היה פה? – צוחה – מי אַת?

– אלהים עמך, שכנתנו! אני רבקה, רבקה שכנתך, החולמת אַת?

בנשימה קטועה סיפרה השכנה: שקועה היתה בשטיפת חדרה. פתאום הריחה ריח שריפה, יצאה וראתה עשן פורץ מסדקי הדלת, נחפזה לראות את אשר קרה. ובפתחה הדלת – צעקה וקראה לה: שריפה! אבל תודה לאלוהים “היתה” הצלה. שלום. וקצת תבשיל – כפרה.

עמדתי לפניה בלא ניב, בלא תנועה – עוד תנומה על עיני אמרתי לה: מעולם לא קרה לי כדבר הזה. איכה להטה האש? מי הבעיר הבערה? איך? איך?

מאותה שעה, סיפרה, נסער לבה בקרבה בדבר נסיעתו. לעתים היו צללים צללים נמתחים והולכים בכל אשר הלכה. והיא ידעה נכונה מאד, שהשריפה – אות הוא מידי הגורל. חרדה ונבוכה התהלכה, עד אשר עלה בדעתה לשלוח את הבחור בסתר לראות שלומו והליכותיו.

הוא הקשיב לדבריה דומם לאור המנורה הרפה היורד ומסתנן מבין עפאי האגוז ומושבו הפך בעיניו לפינה מכושפה והוא כילד, השומע דברי אגדה מפחידים. רגע היה כאילו נפגע בו כבוד הגבר מחשדותיה ומתחבולותיה ומחפץ שלטונה עליו ועל צעדי רגליו. אבל הוא התגבר והחריש, ובלבו אמר: לא מרעה או משנאה תהלך בדרך תעתועים זו. זה פחדה, פחדה מפני גורלה, אשר ידחפנה לדרך זו. עתה יראה בעליל: אותם החששות והשגיונות מימי בחרותה על המזל – שבו ופרחו עתה בנפשה. אחת־עשרה שנה לאחר נישואיהם עלו משרשם וגברו. חליפות הזמן לא שינוה. היא היא. רבות שמע מפי בעלי נסיון, שאומרים: אדם משתנה והולך כל עשר שנים. לא. אפשר אדם מחליף בשרו, מראהו, אך לא יחליף אדם מחשבתו, נפשו.

כה ישב דומם ליד אשתו, מפעם לפעם נשמעו בעבועי הנרגילה בשאפו מן הצינור שבפיו, ובדממת האפלה הכבושה בחלל החצר דמו בעבועי שקשוק הנרגילה לשיח כוחות טמירים, העולה מתך חלל החצר. אופל ודמי ורז בעומק החצר. רגע ישמיעו בעבועי הנרגילה רמזים סתומים, רגע איומים וביעותים ורגע כמו יתלבטו וישתברו בין סבכי סודם. והקולות לא ידמו. פתאום ישובו וירעדו, יהמו וילונו. ויש ונדמה כאילו ינחמו, ישקיטו וירגיעו, ושוב יתרוממו וידאבו.

ללה לא עצרה כוח לקרוע את דוק האופל והרז שבדממת הליל. הדומיה – רַעְיָתָה היא מכל הימים. וגדול שלטון רעיה זו עליה.

גם שחאדה לא מצא הפעם דבר בפיו להדוף את רמזי הדממה. בקומו ללכת אל משכבו היתה עמידתו רעועה, ידיו כמו רפו, רצונו כהה ורוחו מעורפלת. בנפשו יתלבטו, כמו במערבולת, רגשי רחמים ואימה, רוגז ועצב, אהבה ותוכחה. אבל אחת ידע נכונה: חמוץ ומר היה המשקה, אשר שתה הלילה מקובעת כוס חייו. נפל דבר דק מן הדק בכוס שבידו. אכן לא במשקה שבכוסו, – הן יש והיה מקרהו לשתות מכוס חייו אשר לא נעם לו, – אבל הלילה, דומה לו, נפל דבר בכוס עצמה. נסדוק נסדקה בידו. אמנם קל ודק היה הסדק, עין זר לא הבחינה בו ולא כלום. אבל שניהם, שחאדה וללה, ידעוהו מאד. בעיני הבריות, וגם בעיני שניהם, הלכו הימים במסלולם כאשר הלכו. הן כוס חייהם כדמותה וכצלמה, שלמה היא כתמול שלשום. ואולם כהיפּסד צליל הכוס כי תיסדק, כן נפסד צליל חייהם.

כתמול שלשום ארחו במושב שחאדה עם בנותיו ועם אשתו רעים וידידים. וכן ארח גם הוא לעתים במושב רעים ואמריו ושיחותיו רצויים וחביבים היו לאזניהם כמאז, ואף גברה ידו בפעלו ונודע בשערים שמו. ביחוד עמד לימין הפועלים היגעים בעבודתם בבית המלאכה, בו עבד, וגם לשכירי יום, אנשי מצוק ועושק, אשר בבתי מלאכה אחרים עמד כמגן ותומך.

בימים ההם קרה ואיש פועל בבית־חרושת לשטיחים ואריגי דמשק כרע תחת משא עמלו ונפל למשכב. כבדו עליו ימי מחלתו בעניו – כי עול כלכלת שבע נפשות העיק על צואריו – עד כי נפח רוחו והוא כבן שלושים וחמש שנה. חסרי ישע נשארו האשה וששה ילדים והורים זקנים. שחאדה הכיר את האיש מעט, אך שנה לפני נפלו למשכב, מעת אשר עבר לגור באחד הרחובות הסמוכים. ואולם לאחר מותו הגיעו אליו משיחת הבריות סבלות בית העוני וחרפת הרעב אשר תשכון בו. אז סר שחאדה לבית האלמנה הצעירה, סובחיה שמה, ויאמץ את ידיה, וידבר אליה ניחומים ויבטח לה עזרתו. ואמנם עמד בפרץ וישא דבריו בתוקף אל בעלי בית־החרושת ואל פרנסי העדה להקל במעט את נטל המצוקה מבית האלמנה.

ומאז היה נותן דעת על האשה ודרש לשלומה מפעם לפעם, כי טובה היתה האשה ושקדה כל הימים על מהלכי ביתה, וגם טוב היה טעמה ופניה שפרו מאד מחמודות וחן. שחרחורת היתה וגומות־חן לפניה, ויפי עיניה קסם ללב רוֹאֶהָ.

במרוצת הימים שכרה האשה סובחיה מעון לה, שני חדרים קטנים, בקומה שניה בחצר השלישית מאחורי בית שחאדה. ואולם מעליתו של בית שחאדה אפשר היה לראות חדר אחד של מעון האשה. לתומה באה האשה לגור במעון זה.

ללה הכירה את האשה מכבר, מעת בואה פעם ופעמיים לקחת דברים עם שחאדה על פגעי ביתה. שחאדה אמר אז לסול במגע־יד מהלכים לאשה זו בלב ללה אשתו. את עני האשה, מצוקתה וסבלותיה העלה לעתים על לשונו, למען יהיו לאשה כשריון בטוח מפני חצי עיניה הקודרות של ללה. ברם, עד מהרה ידע, לשוא עמלו. מאז נראתה האשה בפעם הראשונה בין כתלי ביתו, לא העלתה ללה את שמה על שפתיה. אז הכיר שחאדה: אם פיה של ללה סגור וחתום מלהזכיר את שמה של זו, אות הוא כי לבה פתוח כמערה אפלה לזכר שמה. ודאי כבר חקרה ודרשה ברמזי הגורל ומצאה את אשר מצאה, וכל אשר יאמר לצדקת האשה ולשבחה לא ישנו מאומה בנפשה.

על כן הלך פשוטות וגלויות בדרכו. לעתים פקד בערב את מעון האשה ונתן דעתו לשלומה ולשלום ילדיה: כקרוב־משפחה אמר דברו לילדים ונתן עזרתו לאשה.

וללה גם היא היתה עולה בערב לעלית ביתה עת עלה שחאדה למעון האשה. שם ישבה על חלונה והשקיפה מרחוק, מאחורי מסך החלון, אל חדר האשה, כל עת היות בעלה שם. וברדתו ירדה גם היא.

ומשחשׂך שחאדה דבריו מפיו, חשׂכה גם היא מפיה, וכרחקוֹ ממנה רחקה היא ממנו.

שחאדה ראה והרגיש למדי בתמרורי רוחה ובלבו דאב על קשיות לבה. למה תקשה לבה כל כך? מה הרע לעשות, כי תעלה קצפה עד כך? ואולם, אם היא אסרה על עצמה גם להעלות את שם האשה בפיה, וגם על צרכי ביתו וילדותיו דיברה עמו קצרות ויבשות, כמו היה זר ושנוא לה – למה ישא פניה? ומה יוסיף ומה יועיל, כי יקח דברים עמה? הן היא לקחה כל הדברים לעצמה – ולא תקבל דבר מפיו. זו עקשנותה ומרדותה כמאז.

חלפו ימים וחדשים. דמו הימים זה לזה כחוליות סגורות במחרוזת סגורה, החוזרות וסובבות בחוט המעגל.

והנה באחד הימים של סוף הקיץ – ניתק החוט.

שחאדה שב מבית האשה אל ביתו, במאוחר מן הרגיל שב.

משנכנס לביתו, קידמתו ללה כדרכה במבט אילם, בלא אומר ודברים. אבל אחר רגע קטן שמע קולה הצרוד בעמדה בקומתה הזקופה לפניו:

– אתה אוהב אותה?

– את מי?

– אותה, את האשה הזאת, שאתה הולך אליה כל הימים.

– החוששת אַת להעלות את שמה על שפתיך, כמ היתה שרץ טמא?

– לא עליך לשאול אותי שאלות. אני שואלת אותך: אתה אוהב אותה?

– כן, כאשר יאהב אדם ידיד, רֵעַ, שאר־בשר.

היא החרישה, ובקצות פיה העלתה בת־צחוק כלעג ממאיר ואמרה:

– אבל אם זו תגיד לך, שתשאיר דלת חדרה פתוחה בלילה, תסור אליה?

– את רעה מן השטן, אַת מרה כלענה, – צרח במר נפשו.

היא ענתה בקול שקט ומתון:

– זאת ידעתי. אבל רוצה אני לדעת, אם תסור או לא תסור?

– לא אענה לך. אינך ראויה לתשובה מפי.

– אם כן אענה לך אני. אני יודעת, שכבר סרת אליה. הלילה הזה היה הדבר.

– מה זה הטירוף? מה אַת מעלה קול נביחה מפיך?

– לא טירוף. לא קול נביחה. קול עדות הוא. מעידה אני את אשר ראיתי. גם בבית־הדין אעיד. הערב, עד שעה ארבע (עשר אירופית) ישבת עמה. בשעה ארבע ועשרה רגעים כבה אור המנורה. בשעה חמש עלה שנית אור המנורה. יצאת, ואחר שלושה רגעים באת אל ביתך.

– שוטה! יחד הלכנו. ליויתיה אל בית אמה. אמה חולה מאד. ביקשנו למען החולה דבר תרופה כמצות הרופא.

– אפשר אמת בפיך. אפשר הלכת עמה. אחכה עוד. מי יתן ותהיה טעות עמי. אחכה ואדע.

– ואני לא אחכה. הלוך אלך אליה. אהבתי את סובחיה. כן, אהוב אהבתיה. אעשה ככל אשר עם לבי ואלך באשר אובה. ואת שלחי אחרי בולשים ומרגלים ככל אַוַת נפשך.

– לא, לא אשלח איש עוד. אתה תעשה אשר תאבה, ואני אעשה אשר אובה.

עברו ימים מספר, עצורים מרעה ורוגז (אמה של סובחיה מתה, והיא ישבה בבית הוריה באבלה), ושחאדה הלך קודר ומר נפש בלילות בשעה מאוחרת אל ביתו.

כתוֹם חודש האבל הראשון שבו הימים כמאז למסלולם. שחאדה לא חדל לסור אל בית האשה האהובה, ואשתו לא חדלה מנטוֹר לו איבה ורוגזה. שיחותיה המרעימות נפלו על ראש בעלה כמטרות גפרית ואש. בראשונה נכלאו בין כתלי הבית וכרבוֹת הימים פרצו ויצאו לרשות הרבים.

ובהתלקח שלהבת הקנאוֹת בלב ללה הלכה באחד הימים ומסרה משפטה לבית־הדין. תובעת היא גט. אין רצונה בחיי זימה. תקח את גטה וכתובתה וילדותיה – והוא ילך בדרך החטא והשפלות.

ימי הקטרוגים, התוכחות והנסיונות לתקן את בית שחאדה השבור, וכן עינויי נפשו בדבר חילול שמו ובדבר החרפה, שהעטתה עליו זו האשה, כבדו עליו מאד. שחאדה הגא והשלו, ישר־הלב וטהור־הרגש, לא יכול שאת ידה הכבדה של אשה זו. נראה, שכבודו אשר חולל עד עפר, כאחד ריקים הפוחזים בעם, שלל ממנו את חפצו בחיים.

ובאחד הימים הובא שחאדה אל ביתו בשעה מאוחרת בערב, נישא בידי אנשים. באחד הגנים הרחוקים מקצת מן העיר מצאוהו שוכב ליד עץ. בדיקת הרופאים הוכיחה, כי המות נגרם על־ידי שתית רעל.

 

תקופה שלישית    🔗

שעת ערביים באביב.

ברחוב “התֶּלֶה”, משכן המוני העם, בחצר בת שתי קומות, פשוטה, עתיקה, דלת־פנים ורבת־שכנים (עשרה במספר), קול שיח, צחוק וגיל ישמע. מאחד החדרים אשר בפינה משמאל לחצר יעלה הקול. שם עלמות ונשים תשאנה מפעם לפעם קול רינה עת ידן אוחזת במלאכתן, כעדת נמלים נחפזות אצות בפעלן.

מפעם לפעם תצאנה שתי האחיות הכלות, אחת אחת או שתיהן יחד אל החצר, לבושות שמלת־יקר, שנגמרה מלאכתה ותם גיהוצה, כדי לבחון טיבה ומידתה של השמלה לאור השמש, השופעת עוד אור נגוהות בחצר. באותה שעה, כמו על פי אות נעלם, תופענה השכנות, נשים ונערות, אחת אחת מפתח חצרה, מחלונה, ממעקה גזוזטרה שלה, ותשלחנה ברכה ותהילה לאזני הכלות: “מבורך, מבורך לכן, שם אללה, שם אללה עליכן”. פעמים יוצאת גם נערה צעירה, אחות הכלות, לראות את שמלתה החדשה ולהיראות בה.

מאז החלו הכנות התפירה לשתי הכלות, בנותיה של ללה רקיב, נאחזה החצר כולה חדוה ותנועה. משם, מפינת החדר משמאל לחצר, כמו תצא יום יום רוח שמחה וגיל, תעלה ותרחף בחלל החצר, תנחת ותשכון בכל חדר וחדר ובלב איש ואשה מדרי הבית, כשכבת הטל הנחה רעננה ומבהיקה על פני כל.

ויתרון־נועם ותוספת־שבח לרוח השמחה אשר תרחף בחצר, כיתרון אשר לרוח קרירה, רעננה, הנושאת בכנפיה גם ריחות טובים מאילנות, שעומדים בלבלובם ובפריחתם.

יתרון זו השמחה, אשר נודע לכל איש ואיש מדרי הבית והרחוב הסמוך, לא היה בגלל השמחה הכפולה – אם כי חזיון נדיר הוא למאד יציאת שתי כלות כאחת מבית אחד ובעונה אחת – כי אם כבגלל מקורה של שמחה זו. הכל יודעים, כי רגשי האמת והחסד, רוח האמונים ומשא הנפש אשר ל“ללה הכובסת” הם הם אשר יגבירו שמחה וישווּ לה אורה וישועה. ביגיע־כפים ובזיעת־אפים, בעמל שנים ללא־הפוגות ובחפץ־לב לא ידע חת כוננה אשוריה כל השנים, עד הגיעה הלום – עד השיגה את יום השמחה הזה.

עוד העובדות בחדר, נשים עם עלמות, נתונות בעבודתן ואצות לכלותה, והנה נראתה ללה עצמה בפתח החצר בשובה מעבודת יומה.

קומתה חסונה, זקופה כאשר היתה, אך ראשה מורכן קצת. פניה כהים ועליהם קמטים אחדים, אך חרותים הם לעומק. היא צועדת לאטה כמתוך כובד־ראש אשר לגבירות כבודות, ואל אשר תפנה מן השכנים בדרכה ותברכם לשלום יענוה בחיבה וכבוד.

משנכנסה לחדרה שלחו אליה השקועות בעבודתן מבט רצון והוקרה ואמרו כלעצמן: הנה אנחנו גומרות, עוד רגע והחדר יהיה פנוי לגמרי.

ידוע ידעו את משפטה כל הימים: יום יום, עת תשוב מעבודת יומה, זקוקה היא מאד לנוח שעה קלה מנוחה שלמה. לא על ספּה ולא על מצע רך, כי אם על רצפת החדר, הגבוהה כחצי אמה מהמפתן, רצפת־עץ מכוסה מחצלת ומרבד פשוט, תשתטח לה “לישר העצמות”. באותה שעה תיחפז מזל, הבת הבכירה, המומחה להכנת נרגילה, תרחץ ותשטוף את הטומבק ותגיש לה לעשן, כי תקום ותצא אל הספּה אשר בחצר, במושב המשפחה ליד פתח החדר, או כי תשב לבדה באשנב הקטן, הפונה לעבר הבוסתנים.

בעת סעודת הערב תבלה שעה ארוכה בחברת בנותיה, תשמע דבר דבר מפיהן מפרשת היום החולף, ותרא מה לעשות ולגמור ליום מחר. כן משפטה יום יום, כמשפט מפקד עם קציניו. כה הדריכה את בנותיה כל הימים, וכה היו מהלכי בנותיה ידועים לשבח בפי כל. כי רק על־פי דבר אמן תצאנה ותבואנה ואת מוצא שפתיה תשמורנה.

אולם היום צפוי שינוי־מה לסדרי־הבית. הדודה סמרה נקראה לסעודת הערב עמן.

הדודה סמרה הכבודה הגיעה בימים אלה ממקום מגוריה בבגדד לאחר פרידתה מדמשק במשך שלשים שנה. בעלה, הרב יחזקאל, שבק חיים לכל חי, והיא, מהיותה חשוכת בנים, שבה לעיר מולדתה לשים את משכנה בה.

משהופיעה הדודה עם ערב, הסבה המשפחה, משפחת הנשים, לסעודת הערב, במושב שליד פתח חדרם. שלש הבנות, שלא הכירו מעודן את הדודה, אשת רב, היו תולות עיניהן בפניה בדברה. קרובה היא לשנת הששים לחייה ופניה טובים ונאים וענוגים, כאשה בת חמישים. רוך ושלוה בשיחה ואמריה רצופים דברי בינה ומשלים, כדבר “החכמים” בעלי תורה. אז היו הבנות רואות בעיניהן אות־אמת ליחס התפארה של משפחת נאעֶם, משפחת הרבנים, כדברי אמא, אשר סיפרה על זה רבות באזניהן. עתה כמו נתאשר דבר אמן, כי לא שוא הוא רוח האצילות ותפארת האבות וכי גם בהרעים הזמן פניו לפני אצילים, לא יועם אורם ולא תיפּסד דמותם. לשמע דברה הרך והטוב ונועם הליכותיה של הדודה כמו אמרו לעצמן: הנה זה המקור, ממנו תנחיל להן האם את צדקת דברה ועוז רוחה.

כתום סעודת הערב יצאו הבנות לשוח לאור הירח והדודה והאם ישבו לעשן את הנרגילה במושב האשנב.

שלות השקט בכל מרחבי הגוש האפל אשר לשטח הבוסתנים. אור הירח מכסיף אך את צמרות העצים הקרובים והנמוכים מן האשנב. ודומה אופל המרחב לטלית כבירה כהה, אשר שולים לבנבנים לה, פרושה לאור הלילה. מפעם לפעם תשוֹב רוח דרומית, בלאט יעברו גלים אחר גלים ויטוסו הלאה הלאה, כמו ישלחם שר רוחות־הנגב למרחבי ארץ בדבר־חפץ רזי אשר לו.

ללה והדודה משכו לשונן בשיחה קלה, מרפרפת על עניני היום. מדבריה המעטים של הדודה עם ללה הרגישה בה דמות אשה מיוחדת, הנושאת בקרבה סתרי דברים ורגשי תעלומות. אותו דוק הערפל שבימי נעוריה פרוש עליה גם כיום, אך שונה הוא במראיתו. אז, בימי נעוריה, יש אשר בקעו פתאום קולות עזים מתוך הערפל, אולם עתה היא שרויה בדומיה וברצון בתוך תימרות זה הערפל. משום כך היתה כמהססת וחרדה בכל עת שדיברה עמה. ואכן שתיהן כאילו נמנעו להכביד דברים אשה על רעותה, אם כי שתיהן נכספו להסיר מתוך שיחה את המעטה הפרוש על שלשים השנה, לדעת את הקורות כאשר קרו וקמו מאז ועד היום. שתיהן נכספו לכך: הדודה – מסקרנות, וללה – מתשוקה לפרוק פעם ממשא הדברים אשר בצפונות לבה. ולפני מי תוכל לגלות צפונות לבה כמו לפני הדודה? ומשום כך פתחה ואמרה לה גלוי:

– לא תוכלי, דודתי, להרגיש, עד מה חיתה רוחי בראותי פניך ומה רב הטוב אשר תעניקי לי ולבנות בהימצאך כיום בינינו. אם כי הבן אבין, כי לא פיללת כלל וכלל לראות את ללה באשר תראיה כיום. ואולי גם הספקת לשמוע מפי הבריות רבות ורעות עלי. –

– רעות? חלילה, חביבתי, ונהפוך הוא: טובות וישרות שמעתי. אך כבוד ושבח ידברו הבריות בך. הכל יאמרו: כפרי–כזרע. “תִירבָאיֶת” ­(תרבות, חינוך), בית רבנים – הלא דבר הוא. כך שמעתי שיח הבריות.

– אלא שאת בעצמך ודאי תתפלאי לראות לאשר הגענו – תתפלאי ותשאלי, איך נתגלגלו מצוקות הזמן על ראשנו.

– אמת, לא עלתה על דעתי כי אראה כזאת וכזאת, ואולם הבן אבין למדי, מה יקשה להעלות דברי העבר, ששקעו במצולות הזמן. אמנם את עצם דבר האסון ידעתי בשעתו; יחזקאל שלי, ירחמהו האל, כתב לאיש ידיד לו פה – וידענו את השריפה אשר שלח אלהים בביתך. ואחרי כן גם את שלחת לנו איגרת – פעמיים, דומה אני, שלחת מענה לאיגרות של יחזקאל, אבל רק דברים מועטים היו במכתב, רק שלומות וברכות.

– וגם תודות. וכעת אשיב ואודה נאמנה על מכסות הכסף אשר שלחתם. ואולם את הקורות יום־יום לא עמדה בי רוחי לכתוב לכם. את זאת אפשר לספר רק מפה לאוזן.

– נכון דברך. ואני בבואי ובשמעי את דבר הכינך חתונות הבנות השתים, התפלאתי ואמרתי לשאלך על כן. אין חלילה כל פגם בדבר, אלא רק מחמת “עין הרע” אחשוש. עין הבריות תימשך לדבר אשר כזה: שתים כאחת – מה אילצך לכך?

– הנה זה אשר אובה לספר לך. לא מקרה הוא, ולא מלב קל עשיתי זאת. יד ההכרח היתה בזאת.

– אין תפונה, כן הבינותי בעצמי: אך יד ההכרח בדבר הזה.

– בעת ירד לפתע האסון על ראשי הייתי כמה שבועות הלומת־תמהון. רפו ידי ונתפזרו רעיוני ולא עלה בידי להדביק מחשבה למחשבה. הן לא ציפיתי כלל להוָה כזו. אך אחת ידעתי: מידי היתה זאת. אני בסבלותי ובשחור לגבי הסיבותי את אסוני. על כן בשרי אכלתי בשיני וקיללתי יומי וחירפתי עצמי. אבל לא על זאת בדעתי לספר. רצוני להגיד לך: בימים הראשונים שירדה המהלומה על ראשי, הייתי זועמת ורועמת עליו, על שחאדה ה“מרחום” (עליו השלום). קפצתי ורגזתי עליו בלבי: למה עשה לי כזאת: הן משעה בגידה עשה עמי: אותי רצח באבדו חייו, והכל אמרו: אני רצחתיו מחפצי אני בחיים. ואולם כעבור הימים הראשונים היתה רוח אחרת עמי, והיא חזקה עלי ומשלה בי ולא הרפתה עוד ממני. הלא ידעת, תמיד אהבתיו אהבה נאמנה. ואולם אז גדלה אהבתי ולהטה כשלהבת אליו. כה נכספתי לראות פניו, לראותו בחלום, כי יגלה אלי; כי ישיח עמי. כה הרביתי תפילה וכיונתי לבי לחלום לילה. כמה פעמים צמתי ולפני שכבי לישון שפכתי שיח ליד המזוזה, כי יבוא אל ביתו, אם לא למעני, למען הילדות יבוא, לראות את ילדיו – אבל כמו חומות־ברזל, חומות־עד, הפרידו בינו וביני. אז אמרתי בלבי: אין זאת כי באשר חטאתי לו יזעם עלי, על כן נשני כליל והשליכני מלפניו. אמרתי: שומה עלי לפייס אותו, להשיב לבבו אלי, ולא בדמעות ואנחות, כי אם בפועל ובמעשה. ולפני כל, בראש וראשונה, אמרתי להוכיח כי לא יחסר דבר לבנותיו, וייטב להן תמיד, כמו בהיותו עמנו. אכן המעט אשר נשאר אחריו אזל במרוצת השנה. אז דחיתי מעלי כל מעצור, זרקתי מעלי כל רגש מר, ויצאתי לחיי עמל – לעבודה בבתים. בימים הראשונים הייתי בולעת דמעותי בסתר, ראשי מורכן ורגלי כושלת בלכתי, אך עד מהרה הייתי יוצאת לעבודתי יום יום בשמחה ובלב טוב. מחפץ חיים לבנותי ומחפצי בחפץ המת חזקו ידי. וגם מרצוני לתקן עותתי ולשוב מעקלקלות לבי. על כן לא נפלה רוחי בי ולא נכלמתי עוד. וכי חושבת את כי לא הייתי צריכה לעשות זאת? ההכתמתי את שמי או את שם המשפחה בעבדי ובכבסי בבתי זרים?

– לא, בתי, נהפוך הוא. כל השומע ישתומם על כוחך ועל טוב טבעך. מי יכול לפעול כמוך? הן גדולות פעלת: מן המצוקות הסירות עוקצן ומתהפוכות הזמן מרירותן. תחת רוגז ועצבון הבאת מעשה חסד ואת הרגש הרע הפכת לטוהר־לב. ואין תפונה, כי ממורשת אבות הגיעו לך כל אלה. את אמך לא הכרת. מה נוחה ומה חסודה היתה! לא אזכור אם ראיתיה מעודה רוגזת ומרת נפש. תמיד היה דברה רך ומתוק. ואביך, אחי היקר, מה עניו ושפל־רוח היה! מה שליו ושקט היה דברו עם כל אדם, גם עם בחורים עולי־ימים – האם לא תזכרי?

– כן, את זוך רוחו ונועם אמריו אזכור, הרבה אזכור.

– התזכרי, איך היה מדבר דברי נימוסים עם כל איש ואיש: אף עם מוכר הפחמים הסמוך לבית היה פונה בלשון “ג’נאבךּ”, “חדרתך” (כבודך, חסדך). זוכרת אני שפעם אמרתי לו: “מה זאת, אחי, כי תדבר כבוד אל כל איש? הלא משונה הדבר הזה לאוזן השומע”. והוא אמר לי: “אחותי, הן עלי לפתוח פי ולדבר עם אנשים. אם כן איפוא, מה ממני יהלוך כי אדבר לשון כבוד? מוטב שיהיו דברי מעולים מאשר פשוטים”.

– כן, זאת אשר אמרתי: ממקור אבות הגיעה נדיבות הרוח אליך. ואולם ההיתה ההצלחה עמך אשר אמרת לפייס אותו, את שחאדה, בפעלך?

– חכי נא, דודתי. עוד תשמעי עד מה קרעתי בשרי והקשיתי לבי מנחושת וגברתי על עצמי למענו, למען היקר. כי עם כל אלה לא האיר אלי המזל פניו. לא סר שחאדה אף לרגע אלי לחלום־לילה. אבל רבות הייתי חולמת בימים ההם עליה… על סובחיה… אשר חיבב אותה… הן שנאתי אז את האשה הזאת, כאשר לא שנאתי איש מעודי. כמקור הרשע והשפלות היתה בעיני. אבל רבות חלמתי עליה בימים ההם. החלומות האלה – יקשה לי עתה להעלותם בפי, אך הם אשר ציווני לחקור ולדעת, אם אליה יקרה שחאדה בחלום… ואגיד לך בקצרה – בלא להרבות דברים על היסוסי וספיקותי – הלכתי בעצמי אליה. בשעה מאוחרת בלילה הלכתי אליה – אף היא היה הולכת אז כל הימים לעבודתה בבתי זרים.

היא חרדה והחוירה בראותה אותי לפניה, כמעט נפלה תחתיה. מיד הרגעתי אותה ושמתי ידי על כתפה, עד כי נחה רוחה ושקטה לאט לאט. דיברתי עמה כה וכה, עד שנגעתי בעניני וביקשתיה להגיד לי האמת: היקרה לה לראותו בחלום? אם הרבה ואם מעט? השיבה לי: עכשיו לא. אבל אז, בימים הראשונים, וגם במשך כל השנה הראשונה היתה חולמת. רבות חלמה. וסיפרה לי כמה פרטים, קטעי דברים מן החלומות. וביניהם חלום אחד, – אם כי דבריו פזורים וקלושים, – שהאיר את עיני. סיפּרה, שראתה אותו פעם בחלום והוא בא לבוש בגדי־חג ופניו צוהלים ואומר לה: יהיה… יהיה שריד לבית רקיב… חייך… ראה תראי…

– כיצד? – שאלה אותו – האם ברצון אלהים הרה עתה ללה ותלד בן? והוא אמר לה: לא. הרבה דרכים למקום. מבנותי יפרח הציץ… ללה תדע… היא תדע…

רעדו עצמותי בקרבי, ונוכחתי ברור, שרוצה הוא דבר מעמי. מיד עלה בדעתי: הן נשאר עוד שריד, משפחה קטנה, למשפחת רקיב. אכן רחוקים היו איש מרעהו תמיד, מסיבת מריבות מימים עברו, ומשכבר הימים העתיקו מושבם לבירות; אפשר יש לבית זה בנים בגיל הבנות? אם כן – עלי לקחת מבית זה אחד לבתי למזל לכשתגדל, וכן אקים שם לבית רקיב כחפצו של שחאדה, כתשוקתו וכמשאלתו כל ימי חייו. גם שם אביו יקרא מחדש וגם שמו, שם שחאדה רקיב.

הודיתי לה, לסובחיה, מאד. נשקתי לה על פניה. נוכחתי מנועם שיח לשונה כי טובה וישרה היא, ובלב שלם ביקשתי ממנה סליחה וכפרה על כל מה שעבר. כי אמרתי: עלי לנער מעלי גם עווֹן האשה הזאת, אשר שמתי אז במשוגתי עליה, והיא נישאה לאיש אחר זמן קצר. הן היתה יפה וחמודה.

מלאה אמונה וחפץ לפעלי, נסעתי אל המשפחה לבירוּת. חיפּשתים ומצאתים. אם אבוא להעלות כעת לאזניך כל התלאות אשר מצאו אותי בענין זה, תארך השעה. בחפצי רק לספּר לך את כלל הדברים – טרם תבואנה הילדות מטיולן. בקיצור: ראיתי את המשפחה והנה היא “כך”, פשוטה. האב מוכר ירקות בחנות קטנה בפינת הרחוב, אבל רואה הוא את עצמו כסוחר נכבד; אפשר זו מידתם של אלה, שהיו בני עשירים לשעבר. אשתו טובה ונוחה לבריות. ארבעה בנים להם, שתי בנות גדולות (אחת כבר היתה נשואה), הבן השלישי בחור כבן עשרים והבן הקטן, שמעון, כבן שתים־עשרה, בגילה של מזל בימים ההם. והוא טוב במראהו, לא יפה ולא דוחה.

משערכתי דברי לפניהם, אשר בחפצי ליעד את הנער שמעון לבתי, להקים שם למת מחוטר משפחתו, היה האב כ“מתחַמֵק”: אין הוא מוכר בנו למי שיהיה: למה יקשור מזלו לאחד השׂיחים, אפשר יהיה מזלו בברושים?

אזרתי סבלנות ואמרתי לו לשון רכה: אין חפצי לקשור מזלו. ביקשתי, כי נתקשר על תנאי: בהגיעו לשנות הבחרות, במלאות לו עשרים שנה, אם ירצה בבתי – יקום הדבר בחפץ הבורא. ואם לא ירצה – אין לי עליהם ולא כלום. ואז אמרתי להם, כי נכונה אני להתחייב לשלוח להם מדי חודש בחדשו כל הדרוש לנער ולחינוכו, ללמדו מלאכה, וכל הצריך לו מהלבשה והנעלה. ונקבתי להם את הסכום שאשלח: חצי לירה עותומנית לחודש. מששמעו כזאת, נשתנה מיד לשון האב, והתחיל מטיף מפיו דברי חיבה וכבוד.

– ואיכה, אחותי, התחייבת על סכום כזה לכמה שנים ואולי היה יוצא לריק? תמהה אני, אחותי! כלום היה לך איזה מקור קל לכסף?

– אגיד לך, דודתי. אז לא היה לי מקור קל. האמת, כי עשיתי את אשר עשיתי לא מחשבון ותבונה, כי מכליון־לב ומנפש הומיה. והן בעמקי לבי לא עשיתי זאת כי אם לכפר פני מזלי. אמרתי: אם אשר הרעוֹתי לחיי ודיברתי סרה ורוגז על מזלי – אכפר עתה. לא רק את חיי נתתי בידי מזלי, כי יעשה בי אשר יעשה, כי אם גם עתידות ביתי אפקיד בידו. נכנעתי והרכנתי ראשי לפניו. ואכן משך המזל גם את צעדי רדיה, הבת השניה, אל נתיבו. והלא גם זאת עשיתי בהכרה. יודעת אני, כי המזל חורש חרישו על לבי ועל לב בנותי, והן עתידות הבנות צפונות בידיו. אך כשריון ברזל לבשתי אמונה, כי עתה יאיר המזל פניו אלי, לא למעני, כי אם למען המת. הכי גם במתים יסתולל?

אולם גם חשבוני עשיתי. מעבודות יומי אני ומעבודות הילדות בטויה ורקמה, כפי אשר לימדתין, הייתי מכניסה כמאה וחמישים גרוש לחודש. כמאה הוצאנו למחיה וחמישים אגרתי והפקדתי חודש חודש בידי הגביר אליהו פרחי אפנדי. אמרתי, אוסיף על עבודת יומי אני, ואת התוספת אשלח להם להגביר רצונם ולרכוש אהבתם לחפצי.

– ברכי שם אלהים, אחותי, כי נתן לך כח לשאת בעול הכבד הזה. אכן אות הוא, כי טובים פני המזל אליך. אשריך! לא תחול עין רעה בעצמת ידך. “פו… פו…” – ירקה בלאט הצדה והוסיפה: תינקב עין השטן!

– אכן, דודתי, עין רעה לא יכלה לקנא במעשי ידי, כי מי היה מברך עצמו בסבלות העמל והיגע, אשר נפל בחלקי? התדעי, דודתי, כמה כביסות כיבסתי בעשר שנות העמל? הרבה יותר משלשת אלפים! עשי חשבוני ותיוכחי. יום יום כביסה אחת, חמש פעמים לשבוע ופעמים שתי כביסות ליום. ומי היה בוחר לו לקנא במתנת חלקי?

וכך מילאתי דברי למשפחה. כשגדל הנער ויהי בחור רך וטוב, הזמנתיו שנה שנה לחגים, לפסח ולסוכות, אלינו, ותודה לאל, התקשר לבו אתנו. אכן, באחרונה, לפני שנתים, בשובו לבירות אחרי היותו עמנו בחג הסוכות, שיגרו לי איגרת רצופה דברי תודה רבים וגם דברים סתומים, שהוברר לי כי הבחור הודיע להם, כי לבו נמשך אחרי השניה, רדיה. נבוכותי מאד וחרדתי מתמורה זאת, כרוח אשר קמה ביום קיץ, קמה סערה בלבי. נסעתי אליהם לבירות, אבל נוכחותי כי נכונה רוח הבחור בקרבו. בענות לשון אמר לי: טובות השתים בעיניו, אבל אהוב יאהב את רדיה יותר, ומחפצו להלוך במישרים אמר להוריו בעוד מועד דבריו. אין לבוז לבחור על חפצו זה. אבל איכה אפעל אני? היתכן כי אתן למזל בביכורי ימיה לשתות מכוס תמרורים? היה לא תהיה. אבל איכה אפעל במיצר דרכי? לוּ היתה ידי משגת ובחרתי עד מהרה בחור אחר טוב והגון לבתי הבכירה. אבל מכסת הכסף, אשר אגרתי בידי אליהו אפנדי, לא יספיק כלל לנדן ולנדוניה ולכל ההוצאות לשתים. במר שיחי שפכתי לבי לפני הגביר אליהו – ירבה אל טובו – והוא בא לעזרתי. הוא אימץ לבי ואמר: עשי, עשי כחפץ לבך הטוב. אני אלוה כל אשר יחסר לך. והן לא הרבה יחסר לך. הן כספך נתון בידי “בתנועה”. לכמה הגיע כספך בתשע השנים לפי חשבונך? אמרתי לו: לחשבוני, בערך חמישים לירה זהב. והוא אמר לי בנועם לשונו וברוחב לבו: ובכן, התבשרי, ללה, כספך מגיע לשבעים לירה זהב. ואני אלוך את אשר יחסר לך. לכי והתמי את מפעלך.

וכך ביקשתי מישעיה הנגר את בנו סלים – גם הוא נגר בחנות אביו – וערכתי את האירוסים לפני שנה. ועתה בשלהי הקיץ, למועד “נחמו” קבעתי, לשעה מבורכת, את חתונתן של השתים.

– יברכך אל עד סוף פועל ידיך. לא אפונה כי תפילות המתים עמדו לך. גם אביך הצדיק וגם בעלך הנאהב, שניהם עמדו לימינך. אשריך, אחותי! עד לדמע־גיל יהמה הלב לשמע דברי פיך.

שתי הנשים מחו חרש אגלי הדמעה מעיניהן, והיה מושבן למול זהרורי הירח, כמו ריחפו רוחות סתר על ראשן והקשיבו רב קשב לשיח פיהן.

וביום הנועד, בערב שבת “נחמו”, המה הרחוב מצהלת “החתונה הכפולה”. רבים רבים, נכבדים ואנשי שם, חלקו מכבודם לאשת החיל ללה ובאו לקריאתה. רבים היו המעניקים תשורות ומתנות, כמנהג. ועל כל אלה נישא בפי כל דבר עדיי־הזהב היקרים, אשר העניקו שתי הנשים: סמרה הדודה וסובחיה השכנה, אשר הוזמנה על ידי ללה ובאה ממרחק לחתונת בנות שחאדה הנאהב.

כל אלה יכלה ועשתה ללה בהגיעה לגיל ששים בקירוּב.

 

תקופה רביעית    🔗

מי שראה את ללה הזקנה, בת השבעים, לאחר כל התלאות והכלימות שהוסיף מזלה להתעלל בה, מאז השיאה את שתי בנותיה הגדולות, ודאי הכיר מיד, ששינוי גדול חל בנפשה: עתה חדלה להאבק עם מזלה. תמו חשבונותיה כליל. לא תביעות ולא משאלות לה, לא מעצמה ולא מזולתה. כאדם, שמכריז על עצמו שהוא “פושט רגל” ופורק כל הענינים וכל דין ודברים מעליו, כן פרקה ללה מעליה כל קובלנות וטענות. וכל טיבה וכל הליכותיה יגידו: “הבל הבלים! ילך החבל אחר הדלי”.

אבל לא בדברים הביעה ללה את צפונות לבה, לא לשון בעלי־חכמה בחרה, כדי לגלות המית־רגשותיה (מעולם לא התימרה לחכמה), אלא מבּשׂרה חזתה זאת. עתה חיה היא מתוך הגות של הבל הבלים, עתה בידיה היא שולחת את החבל אחר הדלי יום יום, ככל אשר יזדמן לה ובכל אשר יקרה לה.

עתה תשכון משפחת הנשים, האם, שלש בנותיה, ושלשת נכדיה, במעון דל, בשני חדרים, אחד גדול במקצת ואחד קטן, בקומה שניה. מרפסת קטנה, צרה, גדורה גפה פשוטה, נשקפת אל סימטה שברחוב. פה תשכון המשפחה בלי שכנים ובלי קרבת אנשים.

ומחזה עצב ואימה בבית הזה, כמו תשא אשה אשה על כתפיה, באלם־לשון ובצער משמים, נטל־גורל כבד מנשוא. ואשה אשה כמו הולכת לעצמה, בודדה ורוגזה, במשעול חייה. עם בוקר יוצאות זו אחר זו לעמל־יומן ובערב הן שבות, כשוב אדם נכרי אל בית־אכסניה ללון בו. לא חדות־חיים ולא גיל־משפחה בבית הזה.

עם עלות שחר תיראה הזקנה ראשונה במרפסת, בלכתה כה וכה להצית אש בכירים ולהכין משקה של שחרית. גבוהת־קומה, דלת־גו וכפופת־גב במקצת, תהלוך במרפסת דוממה ועגומה. פניה יבשים־אפלים, חרושים קמטים על קמטים. כתוי־עדות לשנות־חיים כבות, סחופות מרירות ורוגז. ויותר מאלה תעיד על כך שפתה התחתונה, המשורבבת קצת למטה, כקובלנה שנֵחנֵקה ונקפאה מכבר.

ועד תבער האש ותתבשל הקהוה, יושבת היא לפני הכירים, מכונסת בתוך עצמה ועיניה נעוצות בקרקע כצופה למעמקים או כאחת השוקדת לקרוא כל הימים בספר, שפרשותיו ארוכות וסבוכות למכביר.

זו אחר זו יוצאות הבנות למרפסת להכין דבר יומן. בדומיה ובחפזה תעסוקנה באשר להן, למען תצאנה למועד לעבודתן. מזל הגדולה כבת ארבעים, רחבת־פנים ורמת־קומה כאמה (כשם שדומה לאמה בדמותה ובקולה הצרוד), ידיה מלאות עבודה לגמור את אשר לה וגם להכין ולסדר לבתה אדל, נערה כבת חמש עשרה, את הדרוש לה לבית הספר. והנערה טובת־מראה, זכת־פנים ויפת־עינים, והיא במשפחה כשושנה רעננה בין פרחי־בר כמושים.

רדיה, הבת השניה, שחורת עור ושׂער, כחושה וחיורת, תתעסק בשני ילדיה, ילדה כבת עשר, ללה, על שם הזקנה, וילד כבן שש, שחאדה, על שם המנוח היקר.

משהולכות אלו לדרכן יושבת בהיה, הבת השלישית, ישיבת ברכיים שלובות במצע ליד החלון הנשקף לרחוב. לפניה שולחן נמוך ובו ערימת טבק גדולה. אז תשלח ידיה במלאכתה, לפיפת סיגרות, והיא נתונה למלאכתה כמו לעבודה קלה, שעשויה לבילוי הזמן. ידיה עדינות, צחורות ולשׂער ראשה ברק שחור. חמדת־חן לפניה וצחור־השיש לחלקת צוארה. ועל כל אלה חיורון קל נסוך על פניה, כחיורון אשר בפני בני מלכות, שנדונו למאסר שנים רבות.

הנה כן: בימי זקנתה שבו אליה שוב בנותיה, הן ואשר להן, כשוב צפרים נסערות, לאחר סופת־רוח עזה, אל קנן הניגף והרעוע.

מה צררה רוח זו בכנפיה ומה חוללה בעולמה של ללה?

רבו כמו רבו מאורעות הימים, טרופי הנוראות והאימים, מהם שבאו לה במישרים, מרוע מזלה של ללה ומהם בעקיפין מתגרת יד הזמן, שניחתה על רבים, על עמים ולאומים, בעת המלחמה העולמית. ואולם רק הבולט והמזדקר ביותר בערבה השוממה של חיי ללה ירשם בעלים הללו:

רק שנים אחדות, שלש־ארבע שנים, שפרו עליה אחרי השיאה את שתי בנותיה. לרגע קט האיר המזל פניו אליה, כמו חפץ להראות לה בעליל, עד מה תנעם מנת חלקו של האדם ברצות המזל בו וכמו עשה זאת, למען הכביד עליה יותר את נטל היגון לעת יסיר את פניו ממנה.

ואמנם עד מהרה שלח המזל את צחוק לעגו כציוחת חית־טרף, משתוללת בצהלתה, לאיד קרבנה.

פותח שערי הרעה היה החתן (של הבת השניה) שמעון רקיב, אשר ממנו קיותה לבנות את בית רקיב ואשר הרבתה להעניק לו ממתת ידיה שנים על שנים. לא ארכו הימים ונפשו קצה באשתו. כדל גאה ועריץ משתולל השתרר בביתו. מדעתו עד מה דרוש שמו ואונו לחפץ חותנו, נהפך מיום ליום לרודף בטלה, לגס רח ולצמא תענוגות. כתגר ערום, המפקיע תמיד שער סחורתו במרמה, כן הפקיע יותר ויותר את ערך עצמו. וכנשיכות עקרב באו דברי נאצתו בלב חותנתו. כל הימים חזר וצוַח: אין לבו כלל לאשתו. אין הוא יכול לראות פניה. שנואה עליו דמותה, כמו ששׂנואה עליו דמות אמה. היא, החותנת, כשפה אותו בכשפיה בתתה לו לאשה את המפלצת הזאת. היא שבתה אותו שבי. היא גזלה את חפץ חייו. לעבד קנתה אותו. חמסו עליה, על כן תשלם הגזלה. עליה כל מחסורו ומחסור ביתו.

ואמנם הוא הלך הלוך ופרוק מעליו כל עוֹל דאגה וכל חובה לביתו ולאשתו. מיום ליום שקע וירד בדרגות התחתונות של בתי־קרנות ובתי־זימה. ואת כל אלה עשה בעזות־מצח ובטמטום־לב כחיה עקשנית וחסרת־דעת.

למרבה הרעה אחרה אשתו בלדתה כחמש שנים מעת הנשאה. ואולם גם אחרי לדתה את הילדה, את ללה, לא סר מפחזותו. חדשים מספר היה כשב מדרכו, כמו נכלם ממעשיו מהיותו אב בעמיו, אבל לא עמד כחו בו לשלוט על עצמו. יצור מעוּות היה ללא תקנה.

גזרים גזרים נקרע בשׂרה של ללה בראותה את תעתועיו של הנקלה. כפיוּת הטובה, זדון הלב ושפלות הנפש אשר לו שברו את רוחה עד היסוד. אה! על מה ועל מי נתנה כמה שנות חיים, שנות עמל ויגע, שלה? איכה נתפּתתה למזימות המזל להרך לבה, למען שימה למרמס לרגלי רשע־כסיל זה? איכה עצמה את עיניה ותתן עצמה להמשך שולל אחרי תככיו של המזל?

ואולם הגיע היום, שמלא כוס היגונים ועברה על גדותיה. אז קמה ללה, התנערה – כי עוד היו כוחותיה עמה – ותנתק ביד חזקה את קורי הסבך, אשר טוה הגורל סביבה, למען הרעימה. אז הית רדיה הרה שנית. והתקוה הנכספת, אשר יקום שם וזכר לשחאדה הנאהב, היתה כפורחת בקרב כל המשפחה. ועל כל אלה קמה ללה כלביאה ותפעל את אשר פעלה – בהגיע אותו היום המר.

אותו היום המר היה אחד מימות האביב. כל אותו יום לא נראו פני הבעל בביתו. בלילה, בשעה מאוחרת, בא מתנודד וכושל בשכרונו.

משהבחין בחותנתו היושבת בחדר החל מקיא דברי חרפה ונאצה, כהקיא שיכור את סחי שכרונו:

מה לה לחותנת, בביתו? למה תבוא לעכור רוחו בביתו? דיה לו זאת הגבוהה (אשתו)! די לו בפני הכיעור ואין הוא רוצה לראות בשורש הכיעור. וכי מה נתנה לו חותנת זו? כלום אשה נתנה לו? לא! זפת נתנה לו. ובקול־ילל נתן קולו בשירי־היתול:

זוֹ חֲתִיכָה שֶׁל שָֹלֹש אַמּוֹת,

כֻּלָּהּ הִיא עוֹר וַעֲצָמוֹת.

חָזֶה נוֹבֵל וְעוֹר שָׁחוֹר,

לֹא פָנִים וְלֹא אָחוֹר.

כה גרף את נבלות־פיו בלי חדול וצהל מלוא קולו בצחוק שיכורים.

אשתו ישבה תחתיה ודמעותיה על לחייה, ללה ישבה בפינתה, כפופה ומדוכאה, ובהרימה עיניה נראו אדומות מזעם ויגון, כעיני סבל, אשר כרע נפל תחת עוצם המשא שעל גבו.

באותה שעה לא דיברה דבר ולא השמיעה הגה קל.

אך למחרת היום השכימה לפתחו של זה ושמש בית־הדין עמה. היא נכנסה לחדר עת ישב שמעון לשתות קהוה, קרבה אליו זקופה וקודרת ואמרה לו: עתה אינך שיכור, עתה תבין את אשר אגיד לך ואת אשר אעשה בך. ובאמרה זאת ירקה מלוא פיה אל פניו ותתן קולה בשאגה: קום! לבית־הדין! מיד! הקץ לחרפה ולתועבה!

ימים אחדים נמשך ענין החקירה, עד אשר נתקבלה והתאַמתה עדותם של³ עדים, שראו את טומאת מעשיו – ובית־הדין הכריחהו לתת גט־פטורין לאשתו.

ואולם לא רק תעלולי הימים ההם, גורל הבת הגרושה, העלובה, עם ילדתה שבידיה ועוּבּרה שבבטנה, המרו מאד ללבה של ללה. עוד עצמו רעותיה, אשר השיגוה באבדן חתן בתה הגדולה, מזל, הוא סלים, טוב הלב ורך המזג. חתנה זה היה נחמתה היחידה בחייה הקודרים. אבל כשהתחוללה מלחת העולם בימים ההם, נלקח סלים לצבא ורחק מדמשק. אחריו נלקח גם שמעון חדשים מספר אחרי הגרשוֹ מאשתו ולא נוכח ולא ידע מהולד הבן המיוחל והנכסף (שנקרא שחאדה, כמשא נפשה של ללה כל ימיה).

אולם עד בשנה הראשונה למלחמה נאלם קולם של ההולכים למלחמה וכמו נעלמו עקבותיהם. ועם כל המצפים לקץ המלחמה חכּוּ האם והבת, מזל, בחרדת לב לדעת אחריתו של סלים.

ובינתים זוָעה אחרת אשר לא פללה לה ללה ולא עלתה על לבה – באה לה מידי בהיה, הבת השלישית הטובה והיפה.

ארבע שנות המלחמה על כל הנוראות והאימים, שנחתו על ראשי בני אדם, העווּ והשחיתו פני רבים מבני העדה היהודית הדלה אשר בדמשק. המחסור הגדול וחרפת הרעב, שהילכו בראש חוצות, הפילו חללים רבים ויותר חללות רבות, חללות־רוח יתר מחללות־גוף. לאין־ספוֹר היו הבתים, אשר בנותיהן הביאו את לחם המחיה להן ולמשפחתן, ולרוב הביאוהו בכבודן ובנפשן. כך כמשו נבלו הרבה משפחות כאזובי־קיר בעת שרב גדול. ואולם גם על כמה משפחות־ארזים עברה רוח זלעפות והפילתם. וגם עד ביתה של ללה הגיעה הרעה. מרעב, מחסור ויגון אפסה העבודה בעיר. גם כוחותיה של ללה רפו ודלו בקרבה אל גיל הזקנה. אז היתה בהיה הבת הצעירה, כבת עשרים ושלש, שכירת־יום בבית מלאכה של ערבי לאריגת בדים (שבימים ההם סיפּק לרוב סחורתו לצרכי הצבא). והיתה היא בעיקר מביאה את הלחם הצר לבית של שלש המשפחות. במרבית הימים הביאה את שכר עבודתה ביד רחבה. היא סיפּרה, כי מונתה למפקחת על העובדות הרבות והעלו לה שכרה. אנשי הבית, גדולים וקטנים, ששו ושמחו. ללה – לבה חרד בקרבה. מדי פעם בפעם חקרה את בתה על לכתה ובואה ולא חדלה מהעיר אזניה: זכרי, חביבתי, אַת נכדת ר' חיים הדיין, שמרי נא מכל משמר על עצמך ועל כבוד משפחתך!

ואולם את אשר יגרה בא לה כחתף. בעת הטיפה לה אמריה ואזהרותיה כבר היה מאוחר. היא ראתה בסור לפתע רוח השלוה של בתה, פניה ירודים, מזגה הפוך ולבה רע עליה. אז ביקשה לשיח עמה ביחידות. לעת ערב, לאור מנורה קטנה, בהעדר איש מן הבית, ישבה לידה ודיברה אליה חרש: לבי חרד עליך. הגידי לי בתי, את הנכון, הקרה דבר לך!

– כן – ענתה כנכלמה.

– הקרה אסון?

– כן.

– איך? מי?

– בנו של בעל בית המלאכה. בן יחיד הוא להוריו.

– מהלומות מזלי! עם מוסלמי? האַת עוללת ללי כזאת? האַת?

– אהבני. ואני אהבתיהו.

– אַת, הבת האהובה, עוללת לי זאת? הזה היה פרי כל עמלי עליך וחינוכי אותך?

– ידעתי, כי כחטא נורא ואיום יהיה דבר זה בעיניך – אבל לא בעיני. אני – ראה לא אראה רעה ולא אדע חרטה. עליך אני כואבת, לא עלי. אני – מאושרת.

פקחה האם עיניה מתמהון ופחד.

– כן, לוּ ידעת, כמה יאהבני! לוּ ידעת, מה טוב לבו ומה שפרו מידותיו ורגשותיו! איכה יהלוך עמי כעם נסיכה; לוּ שמעת לשיחו, לוּ ראית לטוהר לבו וליושר דברו –

– אהה לחרפתי! מה נעווּ דבריך! מה היה לך? הן מוסלמי הוא – התשליכי אחר גוך את אמונתך? את עמך? לו יהודי היה – יהיה אשר יהיה – בי נשבעתי, אם הייתי מכבידה עליך ואם הייתי פוצה פי –

– ואני לא כן אחשוב. יהודי “יהיה אשר יהיה” – לא! מוסלמי טוב נוח לי מיהודי גרוע.

– מי לימדך חכמה נעלה זו? מאין לך לשון־למודים זו?

– ממך… ממך למדתי לדעת ולהבין –

– ממני? הגם דבר מהתלות ולעג למדת ממני?

– לא מהתלות ולעג. חלילה לי. את האמת והנכון למדתי ממך. הנה ראה ראינו את אשר הגיע אליך, אַת, אשר כל ימיך שמרת חסד, רדפת אמת, ביקשת אמונים – ראה ראיתי ואמרתי: אני לא אתעה כמוך, לא אֵאָבק עם מזלי בכל שוא. את אשר אראה טוב ולנעים לי אעשה. יבוא עלי אשר יבוא.

הורכן ראשה של ללה, כמו ירדה עליה מכת־מחץ. דומיה כבדה נפלה בין האם והבת. כמו עמלה האם לריק למצוא ניב הולם לאשר יהמה בנפשה. בדברי בתה הקלים, הרופפים, צללו דבריה הכבדים כצלול אבן כבדה במים. אבדו מלים מפיה.

לאחר רגעים ארוכים, בקומה לאטה כאיש קם מנפילתו, אמרה כמו לעצמה: עתה חדלו חיי. אין לי דבר, למענו אחיה. בדומיה אצפה ליום בו ארד לקבורות.

ואמנם כזאת עשתה ללה באחרית שנותיה, אף כי אחריתה ארכה עוד כמה שנים, היא צפתה בדומיה בכל העובר וחולף לעיניה וציפתה בדומיה ליום חדלונה. כל זדונות הימים, ככל אשר באו ומכל אשר באו, לא החרידוה מדומייתה־ציפּייתה.

כתוֹם המלחמה לא שב סלים הטוב עם המעטים הבודדים, השבים לביתם. שנה־שנתים ציפּו לו, עד כי נוכחו בגזירת הגורל: מזל נשארה עגונה ועמה בתה, הנערה אדל, כיתומה. אבל שמעון, מי שהיה בעל בתה השניה, שב, כתוֹם המלחמה, ירוד, דל, אחוז שׂיבה בשערותיו, והלך ערירי באשר הלך.

ובהיה הלכה אחר מאהבה ורחקה מן הבית למעלה משנה – ובאחד הימים שבה. ילדה, ילד כשלונה, נשאר עם אביו. אמה לא שאלה אותה דבר על העלמה ועל שובה. רק ברגע בואה, בשעה מאוחרת בערב, כשפנתה לאמה, בעודה עומדת על מפתן החדר, ושאלתה: התאבי בי? הנה שבתי אליך… שבתי אליכן… אמרה לה אמה קול שקט: הנחרבת, בתי? הכבר גז אשרך? אם כן, שבי עמי, בתי, על חרבותי ועל כלימותי.

וכך, בימי זקנתה, שבו אליה שלוש בנותיה עם כל אשר להן. אבל היא לא שבה אליהן וגם לא אל עצמה. כאיש ההולך זהיר וחרד בצדי־דרכים לבלי יפגע ממהלך הרבים הנחפזים, כן הליכותיה בבית. אין נשמע קולה אלא למענה קצר בזה או בזה. ובכל שעה, ורבות הן השעות, שפנויה ממלאכת ביתה, היא יושבת דוממה, מכונסה בעצמה ועיניה נעוצות בקרקע, כשוקדה לקרוא בספר, שפרשותיו ארוכות וסבוכות למכביר.

בבוקר בבוקר היא משכימה להצית הכירים, להכין משקה ולקלוֹת פרוסות הלחם על האש. אך הגש לא תגישן. הן, הבנות, באות אחת אחת ולוקחות הדרוש להן. אין היא שותפה להן מכל וכל, לא בקטנות ולא בגדולות. תעשה לה כל אחת אשר תעשה. תעשה או תחדל. תבוא או תצא. תיטיב או תרע, זה וזה – הכל הבל הבלים.

– ואכן עיניה רואות עוד יום בהבל ההבלים. עיניה רואות, אך אינן כלות. דבר לא יחרידה מרבצה. הן כל אשר יבוא כיום עליה לא יוכל היות רע מאשר בא. הנה הנכדה אדל, שגדלה ותיף, ובת שש עשרה תדמה לבחורה חסונה ונאה, קונה לה בבית הספר שלה חכמה ודעת וצחות לשון בשפות עמים. חדשה היא בארץ: בנות שוחרות לחכמה. טוב. אבל הנה היום, יום שבת, יושבת היא וכותבת ורושמת בפנקסיה מעת הבוקר. והן שבת היום. איכה תחלל את הקודש? אבל אין הזקנה מביעה דבר בפיה. מה יתרון לאדם בדבר שפתיו? ומה לנכון קדוש ומה מחולל לאדם, אשר כל עצמו כמוץ יסוער בחלל? יסוער באשר יסוער, יפול באשר יפול – הבל הבלים, ילך החבל אחר הדלי.

ואף הבנות לא תכבדנה דברים עליה. גם הקטנים לא יקרבו ולא יגשו לסבתא. יודעים הם, לפי טעמם ובינתם, כי אין דברים בפי סבתא. כבור־מים שבור, אשר כלו מימיו, כן כלו מלב הזקנה כל דברים.

ויש, לעת הבוקר, או לעת הערב, יפקוד לעתים את בהיה, היושבת על מלאכת הסיגריות, בחור ערבי חסון ויפה־תואר. בבואו יפרוס שלום לזקנה ברוב כבוד ויקר. ובכל עת בואו לחדרה של הבת, תצא הזקנה ותשב לה בפינה שבמרפסת, שעה ארוכה תשב דוממה ועיניה נעוצות בקרקע – עד אשר יצא הלה לדרכו.

בבואו בפעם הראשונה לפתע אל הבית חרדה הבת חרדה גדולה. כמעט ניטל הדיבור מפיה. היא החוירה והאדימה. יצאה הזקנה החוצה תמוהה, מַשמימה ונבוכה. מי הוא זה? הזה הוא המאהב? אם זהו – מה חפצו איפוא כעת? האם לא שילחה מעל פניו? האם לא היה נוכל, שהוליכה שולל, בהתהלכו עמה כעם נסיכה ובאמרו לה, כי יאהבנה כנפשו? ואיך תשא היא את פניה אליו? האין לנשים בדור זה כבוד, גאוה ולב מבין? ושמא אחר הוא? מאהב חדש? היתחיל אפוא גלגול חדש בעולמה?

אבל משהלך האיש לא שאלה דבר ולא פצתה פה. שעה ארוכה ישבה באשר ישבה. אלא שהיא, בהיה עצמה, פתחה ואמרה אליה: האם לא תשאליני מי הוא שבא? האין לבך לבתך ולאשר לה? הלא תחפצי לדעת, למצער?

– אהה, בתי, – ענתה הומיה – לשאוֹל ולדעת – לא. אינני חפצה. מה אועיל כי אשאל, ומה אפעל כי אדע? אבל כי שאלת, אם אין לבי לבתי – אכן לבי לבי עליכן. על כל אחת ואחת מכן ועל כל אחד ואחד, מגדול ועד קטן. לוּ היה לב לבנים בדומה מעט ללב ההורים! ואולם – אכן כמתה אני בחיי, הייתי כלא הייתי. אבל לבי חי בי, רק לבי.

– לא לצערך דיברתי עמך, רק להודיעך, אם תרצי לדעת.

– אמנם רק אחת ארצה לדעת: אם הוא אותו האיש… או אחר הוא. יותר אל תגידי לי דבר. יותר לא ארצה לדעת.

– הוא האיש.

היא הפסיקה ואמרה: די לי. די לי, אם לא אסון חדש ינחת על ראשי. את הישן הריני נושאת היום כאתמול וכשלשום.

וככל אשר יוסיף הבחור לפקוד את בהיה, כן תוסיף היא לדוֹם. לא תשאל ולא תחקור. מה חפצו כיום ומה מחשבתו ליום מחר. לא תשאל ולא תחקור. למה תעשה כזאת והן היא כעוברת אורח כאן, המצפה לעת אשר תלך מזה לבלי שוב.

אלא עגום יעגם לבה בקרבה על כי שעה זו תבושש לבוא והיא נאלצה לראות עוד בעיניה זרוֹת וחדשות לבקרים, לראות ולחשוש, להביט ולדוֹם.

כן ראתה באחד הימים, בבואה לפנות ערב מן הרחוב, מחזה זר ומוזר, מפליא ומַרעים. היא ראתה את שעמון, חתנה השני לשעבר, יושב במרפסת ליד השולחן הקטן עם הילדים, עם ללה ושחאדה.

וכך קרה הדבר: לעת ערבים, בשבת רדיה על יד הילדים במרפסת, עמד הוא, סלים, פתאום לעיניה כעני בפתח, נכלם ונדכא, ובלי חכות לדברה קרב וישב ליד הילדים, כשבת אורח לא־קרוא, היודע, שזכות לו לפקוד את בית רעהו. הוא פתח מיד ואמר לאשה: תנוני ואשב מעט ביניכם, אראה קצת את הילדים, הן ילדי הם. לא אחפוץ דבר, לא אבקש, הן לא אסכון לדבר. כלי שבור אנכי, לב חולה מאד לי. לא אוּכל עבוד כל עבודה. אין שום מחשבה בלבי – זולת לשבת לעתים ליד הילדים.

הילד הביט בפני האורח בעינים גדולות, תמהות. הילדה, הגדולה יותר, ביקשה לנחש, בהביטה בפני האם: מי זה ומה זאת? אבל האם היתה כה נבוכה, כילדה נבעתה. ישבה, קמה ושוב ישבה במקומה ולא ידעה נפשה, גם קולה לא נשמע.

האורח הרכין ראשו ונשק לילד והגיש לו ממתקים, כשביקש לנשק לילדה, השתמטה והביטה כמתחננת בפני האם.

– אין דבר – השמיעה האם קול חלושה – תניהו לנשקך. דוד הוא, אוהב הוא אתכם.

ובהיה, ממקום שבתה בחלון, הביטה למרפסת, כאדם הצופה בחזיון לא־יתואר. אחותה ניגשה אליה. מה לעשות לעת תשוב אמא? הן סכנה, שתפול תחתיה מפגישת פתע זו. עודן מדברות והזקנה נראתה למטה במדרגות. נחפזה רדיה וירדה לקראתה.

– שמעי, אמא – אמרה קטועות – אל תבהלי… אין כאן שום דבר… שום רע… אלא הוא, שמעון, יושב שם עם הילדים. פתאום בא.

מיצמצה הזקנה בעיניה ושאלה תמוהה: שמעון? מה זאת?

– אם רע בעיניך – אומר לו שלא יוסיף לעשות כזאת. הוא אומר שאינו רוצה דבר, רק לבוא לעתים לראות את הילדים.

– ואת יכולה לשאת עיניך אליו?

– הוא כל כך אומלל… לא ידעתי מה אגיד לו, איני יודעת בעצמי…

– ואולי עוד תרחמי עליו ותקחיהו שנית אליך?

– לא. “יסתיר אל”! הוא בעצמו אמר שלא יסכון לדבר. כלי שבור הוא – אמר. לב חולה מאד מאד לו. רק לשבת לפעמים עם הילדים יאבה.

– יהי כן, עוד חורבה על חורבותי, אם אומלל הוא, יש לרחם עליו.

היא עלתה ופנתה לחדרה בלא לנטות ימין ושמאל.

ואחר כך, בסור שמעון לעתים קרובות בין הערבים אל מושב המרפסת ושיחה קלה ורפה נשמעה במושב – ישבה לה הזקנה מן הצד דוממה ומהרהרת כדרכה. דבר לא תשמיע, שום חלק לא תקח בשיחה, גם עיניה לא תרים אל עבר המושב. ואולם בישיבתה זו, בהביטה בראש מורכן למולה, נראה, כמו צופה היא אי־שם במחזה תעתועים, תעתועי המזל, וכולה אומרת: כלימות וריק.

ואולם ב“חורבות חייה”, כדברה, היתה עדיין ציצה פורחת – היא הנכדה אדל, העלמה הנאה, אדל, בטוב טעמה ובצחות לשונה, רק היא קרבה, לעתים רחוקות, לשיחה עם הזקנה.

פעם אמרה: סבתי, חביבה, היודעת אַת, למצער, שאני אוהבת אותך מכל אשר אוהב בעולם? אמנם כולנו נאהבך, אבל אני יותר מכולם.

– להוָתי וליגוני – אמרה לה – נמנע ממני לגמול לך כדברך הטוב. גם זאת לא אוּכל.

– למה, סבתי? למה לא תתנחמי במעט אשר יש עמנו. אכן מעט מאד אשר עמנו, אבל האם לא יספוק להסיח דעתך מעצבונך?

– אין תרופה, בתי, לעץ יבש. חדלתי מחיים כעץ שחדל עשות פרי.

– מה תרבי הגוֹת בצערך?? למה תרבי מחשבות? הן נבונה אַת למדי – הטרם תדעי, שלא טוב לאדם להרבות מחשבות? האם לא מוטב כי תחדלי ממחשבותיך?

– לעולם, בתי, לא אוּכל חדוֹל. עד בוא קצי לא אחדל.

– מדוע כך? למה?

– כי כן הוא דרך מחשבותי: דולה אני מן הים אל חבית נקובה. איכה איפוא תכלינה מחשבותי?

– אבל, סבה יקרה שלי, הלא תחדלי מדלוֹת. למה תיגעי לריק? זרקי זה הדלי וזו החבית – ובואי אלינו ושבי עמנו.

– חמודה אַת וטובת שׂכל. אכן עשה אעשׂה כזאת בחיי. באשר זרקתי בחיי את החבל אחר הדלי – על כן אדום ואחשוב. לא מרוֹע ומרום לבב אשתוק. הן אשתוק באשר נגועה אני. אין מתום ואין שלום עמי, וכי אדבר – יראה אני, פן אדביק בכם מנגעי לבי. על כן מוטב כי אשתוק.

החרישה הנכדה לשמע דברי הזקנה ובלבה חשבה: זקנה זו אשר עמם בבית חכמה וגיבורה היא מכמה גיבורות, שקראה עליהן בספרים. אז התרפקה עליה ונשקה לה באהבה וגם הזקנה השיבה לה נשיקת חיבה.

ונשימתה האחרונה של הזקנה חדלה, כשהכתה יד הגורל האכזרית גם את הפרח האחד הזה אשר באחרית ימיה.

אדל השלימה את לימודיה בבית הספר והיתה מן המצוינות שבתלמידות. לא עברו ימים רבים והיא נבחרה לפקידה־כותבת בבית־מסחר גדול בבירוּת ושכרה היה הגון וטוב. מדי חודש בחדשו שלחה ממשכורתה מכסת־כסף למשפחתה למחיה.

ואם דיברה לעתים הזקנה בבית, היה דברה בשאלה מפעם לפעם לשלום אדל ולמהלכיה בעיר הגדולה. ובהיודע לה שבית־המסחר לערבי הוא, היה לבה חרד תמיד בקרבה כקנה מתנודד ברוח.

ואמנם כתום שנתים מאז נסעה אדל לבירות, שמעה הזקנה את בני הבית מתלחשים ומסתתרים בשיחתם.

לאחר ימים, בשעות הערב הראשונות, חיכו לבואה של אדל.

משעמדה לפני אנשי הבית וניגשה אל הזקנה וחיבקתה ונשקתה הבחינה זו מיד, שעמוסה בטנה של העלמה למדי. אז הוברר לה, מדוע חרדו הכל לבוֹאה, מדוע יבכו בלי הפוגות.

מן המהלומה הזאת כרעה נפלה הזקנה. היא שכבה במיטה. שבועות אחדים ארכו ימי פרידתה מן החיים. כעץ עמוק־שרשים, שקשה לעקרו מן האדמה, כן היה קשה למות לעקרה מקרקע חייה.

כל הימים האחרונים לפני מותה הרבתה לדבר. כפלג מים הפורץ לו דרך בין תחתים, כן חרגו ונבעו דבריה מפיה בלי הפוגות. כמעט מבוקר עד ערב לא נדם קולה. יש גיבבה מלים על מלים ויש השמיעה אמרים בהירים ושלמים. דומה היה, כמו יפרוץ מלבה כעת כל אשר חינקה בקרבה ימים רבים.

עוד ביום האחרון, עם שחר, נשמע קולה בלי חדול. בנותיה, שעמדו סמוכות למיטתה, הקשיבו לדבריה, שיצאו מפיה חותכים וחדים:

מזלי… אויבי.. כקצוֹר מגל בקמה. קצרת בחיי… כל היקר לי קצרת, רמסת… נקלה אתה. ארור אתה. שם – אל אבי הדיין אבוא. אם בית־דין שם – לדין אקראך… לפני אל אקראך. שם… תכרע… תפול… לפני תפול.

וכל היום עצמוּ דבריה ולא פסקו.

בערב, לעת שקיעת השמש, נפחה נשמתה.