אליהו שומרוני – אליק – נולד בחנוּכּה, שנת תרס“ט (1909) בכפר סידרובטיץ, כפר של 30 משפחות, שבאזור קיוֹב, וגדל בעיירה מלין באותו אזור. בשנת 1921 עברה משפחתו לקיוֹב, לאחר שנתנסתה בפורענויות במלחמת העולם, בהפיכתו של פּטלוּרה וּבתלאות הימים הרוֹגשים של המהפכה הסוֹביטית. בילדוּתו קיבל אליק חינוּך מסורתי. הוּא למד מפי מלמד תנ”ך ותלמוּד, ומורה אחר השלים את ידיעותיו בעברית ובדקדוּק. עם בואו לקיוֹב, הכשיר עצמו ללימודים בגימנסיה, וב־1922 נכנס לגימנסיה “תרבוּת” ששפת ההוֹראה בה הן בנושאי היהדוּת הן בנושאים הכלליים היתה עברית.

הגימנסיה, בעלת העבר המפואר בתולדות החינוך העברי בקיוֹב, עדיין מסוּגלת היתה להמשיך בקיוּמה ‘הבלתי־רשמי’ בעיני השלטונות, שעדיין לא ביצעוּ בהחלטיוּת ובזרוע נטוּיה את החרמת השפה העברית ה’קוֹנטרה־מהפכנית'.

מוצאו של אליק ממשפחת רבנים. אביו, ר' אהרן שינדרמן, בנו של רב, היה בעצמו מוּסמך לרבנוּת, אך מיאן להתפּרנס ממנה. ביתו היה בית ציוֹני, ממעריציו הנלהבים של הרצל, שוקלי השקל מימי ראשית התארגנוּת התנוּעה הציונית. מגעו הראשון של אליק אל ציבור יהודי גדול חל בתקופה, שלחץ המשטר הקומוניסטי לטשטוּש עצמיוּתה של הקהילה היהוּדית ולניתוּקה מן העם וממקורות תרבוּתו, לכיבוּי כל ניצוץ של הכּרה עצמית יהוּדית קולקטיבית – נתן אותותיו ההרסניים.

הוא לא זכה ליניקה בלתי־אמצעית מאותה ציבוּריוּת תוססת, שהפכה את רוסיה למרכז השכלה ותרבות יהודית מסורתית, למעיין לא אכזב של חיוניות לאוּמית ולבית־יוצר של זרמי התחדשוּת בעם במחשבה ובמעשה. ואם הופיע אליק אלינוּ על שרשיוּתו היהודית ועל עממיותו המלבבת – כאבר חי מן החסידוּת המקוּבלת – ודאי יש להשראת הבית והמשפחה וליניקתו ממקורות תרבוּתנוּ חלק רב בעיצוּב קוים אלה בדמוּתו.

בקיוֹב הצטרף אליק לתנוּעת ‘השומר הצעיר’. באביב חייו, עם פריחת עלוּמיו, שתתה נפשו השוֹקקת ממקורות ההשראָה המיוּחדים במינם במסכת רבת־הגוונים של שיבת ציון. תנוּעת ‘השומר הצעיר’ בססס"ר היתה גילוּי נבדל וּמוּפלא בתולדות הציונוּת. התנוּעה התארגנה בעצם ימי ההתפּוררוּת שפּקדה את המחנה הציוני בשנים הראשונות שלאחר המהפכה הרוסית. היא פילסה לה נתיב על אף מהלוּמות משטר, שאֵיבתו לציונוּת נבעה מעצם מבנֶהָ של המדינה אשר לפי מַהותה איננה מסוגלת לסבול כל ארגון בלתי־ממשלתי שלא נוצר ושאיננו מוּדרך על־ידי השלטון המרכזי. ומה עוד כשבמאבקה למיגור האימפּריה הבריטית – נחשבו הלאוּמיוּת השוֹביניסטית והכסינופוֹביה הערבית לבעל ברית נאמן יותר מן הציונוּת על אף היותה גורם לקידוּם כלכלי ותרבוּתי במזרח התיכון.

אך התנועה כבשה לה דרכה על אף מספּרם הרב של הנוטשים מרצונם את עמם, מוּכּי סנוורים מזוהר השחרוּר הכלל־אנושי שמביאה המהפכה. בתנאי ניתוּק מן המעשה הציוני בארץ, בתנאי מחתרת, באוירה של סכנה מתמדת ושל חברות מיוּחדת במינה הצומחת מתוך עמידה בצוותא במבחן, עוּצבה דמוּתה ההירוֹאית של תנוּעת ‘השומר הצעיר’ בססס"ר, צמחה תנוּעת נוער שאינטוּאיציה היסטוֹרית טיפּחה את נאמנותה לעם ואת אמונתה בגאוּלתו בציון. וּתנוּעה זו ידעה לצייד את חניכיה, אגב גיבּוּש דרכה החינוכית העצמאית, בתחוּשת ההמשכיוּת, ביכולת ההיצמדוּת לכלל מעמד העובדים בארץ ולכלל האוּמה.

בתנוּעה זו פּעל אליק בכל להט מזגו, תחילה כחניך ולאחר זמן כמדריך. חבריו בלגיון ‘השומר הצעיר’ זוכרים עד היום בהערצה את גילוּי שׂכלוֹ החריף, את לשונו המשכנעת, את עבריוּתו המוּבהקת, את שירתו הלבבית ואת כל אישיותו הרעננה. בטרם מלאוּ לו 16 שנה נאחז אליק באפשרוּת העליה לארץ עם דודו. הוּא מגיע לארץ־ישראל ב־1925, עלם צעיר, שדרכו בחיים ברוּרה לפניו – בניית בית קיבוּצי עם חבריו בתנוּעה, אשר בה נתגבּשה השקפת עולמו ובה נרקמה רעוּת שרשית וניצחת.

מהיותו צעיר מדי לחברוּת בקיבוּץ, נשאר בשנותיו הראשונות בארץ עם בני משפחתו. פעיל היה בנוער העובד ובארגון תנוּעת נוער חדשה בארץ – ‘הצוֹפים העובדים’. ארגוּן תנוּעת נוער זו שהיתה מוּגדרת במישרין להסתדרות העובדים הכללית – בתקוּפה שתנוּעת הצוֹפים בארץ עדיין התנהלה לפי מַתכּוֹנת תנוּעת הצוֹפים בעולם, בלי צוי הגשמה בחזית החלוּצית בארץ, – היה אחד הנסיונות הראשונים בארץ להקים מסגרת תנועתית אחת, שתכלול נוער לומד ונוער עובד כאחד.

אך שנים רבות עברו; וחוגים תנועתיים אלה הוסיפו לחיות בנפרד – הנוער העובד לחוּד והנוער הלומד לחוּד – עד אשר, במסיבות אחרות לגמרי, במסגרתו הממלכתית של הגדנ“ע ושל הנח”ל הגשים אליק משאת־נפשו זו.

כל אותה תקוּפה מגיעים לארץ בוגרי התנוּעה מרוּסיה אחרי רצותם את ‘עווֹן’ נאמנוּתם הציונית – בגירוּש לסיבּיר. נוצר קיבוץ ‘השומר הצעיר’ מססס"ר, והוא מתחזק, מתפּשט ונודד בפלוגותיו הקטנות מן הגליל העליון לגליל התחתון, משם לעפוּלה ומעפוּלה פושטות פלוגותיו לחיפה, לזכרון־יעקב, לטירה ולפלוגת הים בתל־אביב; עד שהקיבוץ מתרכז וּמַכּה שרשים בעמק הירדן, שם הוּא מיסד לאחר זמן את אפיקים. אליק שומר על קשר אמיץ אל חבריו וב־1927, בהגיעו לגיל החברוּת, הוּא מצטרף לקיבוּץ.

סגוּלת אליק לכבוש את לב בני הנוער ולחנכם העלתה אותו על דרך השליחוּת בארץ ובחוץ־לארץ. בין 1929 ל־1939 נקרא 4 פעמים לצאת לשליחות לחוץ־לארץ: לאוֹסטריה ולליטא, לפעוּלה חינוכית־ארגונית יסודית בהסתדרויות הנוער: ‘בלאוּ־וייס’ – ‘השומר הצעיר’, ‘ברית ביל"ו’ – נצ''ח' (נוער צופי חלוּצי) ולעתים ללטביה, לצ’כיה ולרומניה לתקוּפות קצרות, אף לביקוּר לחדשים מספר בלונדון לשם טיפוּל בנוער עולה, ששהה שם בימי שלטון היטלר בדרכו מאירופה המרכזית לארץ. בתקופה שבין 1945–1947 ריכז אליק במזכירות מפלגת פועלי ארץ־ישראל את הפעוּלה בתנועות הנוער החלוציות הקשוּרות אליה ואת הפעולה במשמרת הצעירה. בסוף תקוּפה זו יצא לחדשים אחדים לפּאריס ולארצות אירופה אחרות בנסיון לשוּב ללכד את חברי נצ''ח ששׂרדוּ אחרי השוֹאָה ולנהל משא־ומתן על איחוּד הנוער המתחנך ברוח עקרונותיה וערכיה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל. באותו זמן אף נאסר על־ידי משמר רוסי בנסותו לעבור את גבול הונגריה.

גם לפעוּלה במזכירוּת הקיבוּץ המאוּחד הוּטל עליו להתגייס, והוּא נטל חלק בעבודתה במשך תקופה קצרה. היא תקופת המאבק הפּנימי על רעיון אחדוּת התנוּעה הקיבוצית. ואליק נמנה עם ראשי הלוחמים למען ביצוּע האיחוד.

בכל מקום, בין חוּגי נוער השונים זה מזה בשרשי תרבּוּת וּבמנטליוּת, מצא נתיב ללבבות וזכה לתנוּבה מבורכת. הוּא קירב רחוקים וחישל ברית קרובים, הוּא הנחיל ערכי יסוד, הדריך לחיי עבודה ויצירה, לעילוּי הצעיר העברי בחיי שיתוּף, ביחסי אחריוּת וכבוד הדדיים; הוּא חִינך לחיי תרבוּת יהודית עמוּקת־שורש, למאבק על זכוּיות העם לקוממיוּת במולדתו ההיסטורית. חניכיו מצוּיים באזורי ההתישבות החלוצית בארץ, ובלבותיהם אהבה והערצה למדריכם אשר היה בעיניהם ובעיני התנוּעה כוּלה לבחיר השליחים.

התכונות אשר עמדוּ לו לאליק והרעיפו ברכה על פעולתו בחינוך הנוער אינן ניתנות להגדרה מדוּיקת וּלניתוּח מחוּשב. אין ספק, שאליק נעזר בידיעתו היסודית את הארץ וביניקתו ממעמקי תרבוּת העם. הוא חונן בכשרון הסברה מפליא, שינק ממחשבה מַעמיקה ורחבת־היקף, בביטוּי שוטף, עשיר, ציוּרי ונרגש, אך בהיר ודייקן בניסוּח. מי שזכה להיות במחיצתו יוסיף: לא רק במעלות אלוּ צפוּן סוד הצלחתו והשפעתו. העיקר הוּא אליק עצמו, האָדם, אישיוּתו, תמימוּתו, טוהר־לבּוֹ וישרוֹ ביחסיו לאָדם. אוֹפּטימיסט ובעל תנוּפה היה מטבעוֹ, ולא מתוך שהתעלם ביוֹדעים ממַשברים ומתופעות קשות אשר נסכוּ בו עצבוּת ודכאון. הוּא חונן בעממיוּת טבעית, שסיגלה אותו להתערבות מלאה בין הבריות. מתוּן במחשבה היה, אך בעל לב גועש, החי חוָיותיו לעומקן, וּמזג הפורץ להשתפך בחויוֹת אלה; שוֹפע הוּמור וצחוק מלבב, העולה ממעמקים ומדביק שומעיו; שופע חביבות ונכון להקשיב ולחדור לעולמו של הזוּלת ולדבר אליו לפי הלך מחשבתו; בעל רצון עז, אך נכון גם לפשרה, אם היא מביאה לידי מעשה; בר־סמכא ללא שמץ התנשאוּת; ‘חסיד’ באמונתו הקנאית, בדבקוּתו בעקרונותיו ובדרכו – כבביטוּי בשירה ובשמחת חיים; מצטיין בכנוּת ללא סייג – חלוּץ מגשים, שאינו יודע חציצה בין אמונתו ובין אמרתוֹ, בין דיבוּרוֹ וּבין מעשיו. אישיוּתו הקסימה, שיכנעה, חינכה.

ארגון נוער חלוצי וחינוך נוער לחלוּציוּת היוּ ערכים נעלים ופעוּלות קודש בעיניו. דאגתו המתמדת היתה לנושאם הגרעיני של צרכי העם, אשר יעמוס על שכמו את תפקידי הבניה. עם כל אמונתו הרבה ביכולת היצירה הגנוּזה בעליה החדשה ובנוער שאינו מאורגן, החשיב במיוחד את גרעיני ההתישבות של נוער מאורגן לצורך ביצוּר הגבולות וכיבוש אזורי פיתוח הקשים מבחינת תנאיהם הבטחוניים וההתישבותיים. עם כל הערכתו לתנוּפה המוּגברת באמצעוּת מכשירים ממשלתיים, תבע את טיפוּח ההתנדבוּת ואת כוח הרצון הפּנימי, האידיאליסטי, שבלעדיהם ינוע בכבדות אף מנגנון־מדינה משוּכלל ביותר.

מרכז משיכתו של אליק היה הקיבוץ, אבן השתיה של עולמו הרוחני. בכל רמ“ח אבריו ובכל ישוּתוֹ הרוּחנית היה איש הקיבוּץ והתנוּעה הקיבוּצית. הוּא ראה בקיבוּץ את המכשיר היעיל והחלוּצי להגשמת תפקידי המהפכה הלאוּמית, הוּא ראה בו התגלמוּת מוּסר־יחסי־אדם ומקור להעלאתו. העבודה הגוּפנית היתה ערך מקוּדש בעיניו. הוּא נזהר כל ימיו שלא להינתק ממנה כליל לרגל התביעות התדיריות ממנוּ לפעילוּת ציבוּרית. אחרי כל שליחוּת חזר לעבודה – לנהגוּת במכונית משא, לאוטובוס, ל’מכונה שלו' בבית־החרושת. שקוּע היה בעבודתו וגילה יזמה בה כבתפקידיו הציבוּריים האחראים, הוּא יזם שיפּוּרים בעבדו במטבח באותה התמכּרות, אשר בה הקים מחנות נח”ל. פעמים הוּטל עליו להיות מזכיר הקיבוץ והעמיק במיוּחד במסכת החברתית. רגיש היה לכל סטיה מן הטהרה ומן התכנים הנכספים. כל 26 שנותיו בקיבוץ חי את עניני התנוּעה הקיבוצית. הוּא הסתער על כל נטיה להסתגרוּת ביחידה המשקית, היה פעיל במוסדות המרכזיים, במועצות ובועדות והיה בין מניחי היסודות באיחוד הקבוצות והקיבוצים.

ראוּי ליחד את הדיבוּר על פעולתו בנח“ל – מפעל חייו האחרון. ב־1948 – ימי מלחמת השחרוּר – נחלץ אליק לפי קריאתו של בן־גוּריון להקמת אגף הנוער והנח”ל במשרד הבטחון והתמסר לטיפוּח הגדנ“ע והנח”ל. כאן מצאו סגולותיו המיוחדות כר פעוּלה נרחב. ביצירת הנח“ל – חיל מיוּחד זה, המכשיר את הנוער על־ידי שילוּב אימונים צבאיים, עבודה חקלאית וחינוך לחלוּציוּת, לכוֹננוּת בטחוֹנית והתישבות – הגיע אליק למרום־התגלוּתוֹ. דומה, פעוּלתו הברוּכה כמחנך נוער וכבונה משק וחברה קיבוצית וצמיחת תכוּנותיו האישיות שימשוּ מעין פרוזדור וּמעבדה, בהם טיפח שׂר האוּמה כשרונותיו המיוּחדים למען יוּכל אליק להגשים יעוּד זה ביום פקוּדה. מבצע הנח”ל – העברת אלפי חיילים בכוּר ההיתוּך של ההכשרה החקלאית; שמירת שלמוּת הגרעינים ההתישבוּתיים בזמן שירותם הצבאי; ביצוּר ישוּבי־ספר קיימים, שנתרוֹפפוּ תחת מהלוּמת משבּרים שונים ויסוּד ישוּבים חדשים בחגורת המגן של הארץ; מפעל ההיאחזוּיות אשר קידם את ישוּבם של אזורים החיוּניים לפיתוּח הארץ ולהגנתה; פגישה בלתי־אמצעית של הנוער הישראלי המאוּרגן עם עולים חדשים; יצירת גג ממלכתי, אחד ואָחיד, לתנוּעות הנוער מכל גוני הקשת, גג אשר תחתיו יכוּון מרצם על־ידי המדינה לאפיק חלוּצי. מבצעים מזהירים אלה בהיקפם ובתכנם מעידים על רוחק ראייתו של אליק ועל כושר פּעוּלתו.

על אף המסורת הרבה בתנוּעת תקוּמתנוּ של שילוּב עבודה, התישבות והגנה – סימלה הקמת הנח"ל פילוּס נתיב מקורי בתוך ארגוּנו של צבא סדיר. היה זה מעשה נועז, שבוּצע בזכוּת התפיסה הכוללת של מסכת בטחוננו, אשר טוּפּחה בידי ד. בן־גוריון.

ברם, על אף התמיכה העקרונית וחרף ההשראָה שבאוּ משר הבטחון, היה כל צעד בדרך התפתחות הנח“ל וגידוּלו מלוּוה מאבק מתמיד. נקוּדת הכובד העיקרית במערכה על גידוּל הנח”ל מקורה היה נעוּץ בחששות בלב חוגים אחראים, שמא יפגע הדבר בכשרוֹ של צה“ל לבצע משׂימתנו הצבאית. השאלה היתה אם כוונה זו, שצבא הגנה לישראל יהיה בימי שלום גם צבא עובד ויוצר – עוֹלה בד בבד עם תעוּדתו של צה”ל להגיע לרמה צבאית־מקצועית גבוהה. ההכרה, שמקוריוּתנוּ במבנה צבאנוּ והמשׂימות החלוּציות המוּטלות עליו היא תולדה מחוּיבת־מציאוּת של רקמה בטחונית מיוּחדת במינה של עם מפוּזר המקבץ נידחיו אל ארץ קטנה ושוממה – לא היתה מוּבנת מאליה לכל הגורמים, שיד להם בעיצוּב דמוּת הצבא. בחזית רעיונית זו עמד אליק במלוא קומתו, באיתנוּתו השרשית של איש ההתישבוּת, ביכולת לפנות עורף למקוּבל ולפלס דרך עצמאית, שתהלום את חזוֹננו ומציאוּתנוּ המיוּחדים.

תפיסתו המהירה, גמישוּתו המחשבתית, יכלתו ללמוד ולחדור לעומקם של דברים – עומדים לו בלימוד בעיות הבטחון והצבא, שתפקידו החדש מחייבוֹ. מתוך הבנה, כי על אף התלוּת ההדדית בין מערך הבטחון ובין מעמד ההתישבות, וכי על אף הצטלבות מעגלותיהם בנקוּדות־מפגש רבות, אין נקוּדות הדגש של השתים זהוֹת ואחידוֹת – נהפך השליח לנוער ואיש ההתישבות גם לאיש הבטחון.

בכל חריפוּתה עמדה בעית הביצוּע – התכת החזון הנרחב בדפוּסי הגשמה. צבא עובד, זהוּת המגינים והמתישבים; שמירת שלמוּת העתוּדה החלוּצית שבגרעיני ההתישבות של תנוּעת הנוער; ביצוּר הספר על־ידי צעירים מלוּמדי־מלחמה, מיזוּג כפיה ממלכתית בהתנדבוּת אישית; חיים בצוותא – של סלתוֹ ושמנוֹ של הנוער החלוּצי – מזה, וה’ירוקים' שבעליה החדשה – מזה; שיזוּר ערכי המוּסר והחברה של ההתישבות לתוך החינוך בצבא, חזון מוּרכב זה המתגלם בנח"ל היה נר לרגליו.

כאן הגיעו לידי גילוּי פּוֹרה כשרונו ותחוּשתו של אליק לארגון. אין מלה בתקנונים הרבים, אין כלי במערכת המכשירים השונים, אין דפוס במבנה, אין צעד במפעל ופינה בהווי של נח“ל, שאינם נושאים חותם מחשבתו, אישיוּתו ויזמתו. החוזה עם המשק המאַכסן, נוהל הגרעינים, תקנות תחיקתיות וצבאיות, הסדר ‘שירוּת ללא תשלוּם’, חלוּקת השנה לאימוּנים ולעבודה, סדרי הגיוּס, בסיס האימוּנים, בית־הספר למפקדי כיתות, המדרשה החקלאית של נח”ל, הלהקה התיאטרלית, העתון, מחנות הנח“ל על מבניהם, מקומם במשק ופיזוּרם על פני הארץ; רעיון ההיאחזוּיות וצוות שיתוּף הפעוּלה בין הצבא ובין הסוכנוּת היהוּדית, הסמל, השיר לחייל במחנה שליד המשק, – בכל הוטבע פעלו. כל פרט יקר בעיניו. הכל שוּבּץ במקומו מתוך שמירה על שלמוּת מערכת הדפוּסים, המסגרות והמכשירים שבלעדיהם היה נהפך – על אף כל הרצון הטוב – הרעיון, שצה”ל יהיה בית יוצר לערכים ולמבצעים חלוציים, לשאיפה ערטילאית.

תקופה זו היתה קדחתנית ביותר בחיי אליק, פוריה ומלאת סיפוּק; גמיאת קילומטרים לבסיסים ולמחנות לפגישה בלתי־אמצעית עם המפקדים, החיילים, הגרעינים, המשקים הקולטים; ישיבות עם שר־הבטחון ועם המטה הכללי להנחת יסודות עקרוניים ולקביעת קוים מַנחים לפעוּלה; התיעצויות מתמידות עם פּיקוּד הנח"ל במכלול הבעיות שנתעוררוּ ובמסכת המגוּונת של פעוּלות שהתנהלוּ. הוּא נוהג בהצלחה בדרך הממוּקשת של אזרח בתפקיד בטחוני, הבא במגע מתמיד אל אנשי־צבא בתקוּפה של התארגנוּת משרד הבטחון, שעה שעדיין לא הוגדרוּ הסמכוּיות, עדיין לא נקבעוּ התחוּמים, עדיין לא נוצרה שגרה וּמסורת – כשהמַצפּן היחיד הוּא חכמת החיים של העושים.

הוּא מקיים מגע מתמיד עם זרמי ההתישבוּת ועם תנוּעות הנוער, הוּא נפגש עם הגרעינים לפני גיוּסם ומלווה אותם בכל שלבי שירוּתם עד צאתם להתישבות. הוּא מחפש ומגייס חבר אנשים מסוּר לתפקידי פּיקוּד, מתוך ידיעה, שמפקדים הפּועלים מתוך הכרת שליחוּת, הם נושאו הגרעיני של הנח"ל.

בכל התכנסוּת נשמעים דברו השנוּן והמעודד, עצתו הנבונה, קריאתו להיחלצוּת להתישבוּת בספר, צחוקו השופע, והוּא עצמו שומע וקולט ניבים ממפקדים גבוהים ונמוכים, מחיילים פשוטים חברי גרעינים, ומן העולה אשר תמול־שלשום הגיע אל חופי הארץ ועדיין הוּא נתוּן בסחרחורת ממערבולת זו של צבא ומשק. הוּא יוזם את הברית בין הערבה ובין הנח“ל, ברית שהתחילה במבצע ‘ערבה’ ו’סולל', בעבודה באילת ובהתקנת קטע מדרך עין־בּוֹקק – עין־גדי ובקוּרס דייגים באילת – וביומו האחרון לתפקיד זכה לברך את יחידת הנח”ל המתאחזת ביטבתה.

בכנס מפקדים בנובמבר 1951 עולה אליק על במת הנואמים בהופעתו הרשמית האחרונה כראש אגף הנוער והנח“ל במשרד הבטחון. הוּא מסכּם תקוּפה של שנתים בקיוּם פּיקוּד הנח”ל, ומסכּם את מפעל חייו האחרון והמזהיר, שהגדירוֹ ללא הפרזה ‘ביצוּע רעיון נועז, שאין דוּגמתוֹ בשום צבא בעולם – מפעל שיש בו מן החידוש מבחינת התנוּפה וההיקף בתנאים הממלכתיים החדשים’. דבריו גוֹעשים בשטף, יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. המלה ‘אני’ אינה נזכרת בהם, אך הנעימה האישית מפעפעת בכל, כי מדוּבר בפרי ריכוּז נפשי אישי עצוּם. הגות מעמיקה, עבודה בלתי־פּוֹסקת ללא ליאוּת, עמידה במאבקים ממוּשכים, כשרון לשילוּב מחשבה, שכנוּע ובניה, – מעטים ישווּ לו בסגוּלות אלה. ברציפות אוֹרגנית הוּא מגוֹלל בכנס זה, שלב אחרי שלב בתולדות המפעל, את המניעים למעשה, את ההכרח וההגיון בדפוּסים שנוצרוּ. הוּא שוֹקל מציאוּת והישׂגים מוּל מטרות נכספוֹת, הוּא מַתוה חזוֹן נרחב ומציין גם דרכים להגשמתו. הקהל נכבש, משתלהב ומתלהב מן הסגנון ומכוח־הביטוי.

על־ידי עמקוּת המחשבה ובהירוּתה, על־ידי הלהט והטמפּרמנט, הכּנוּת והדבקוּת החסידית של הדיבּוּר, נתעלתה כאן המחשבה למוֹפת של קסם המפעל ושל קסם האיש החלוּץ הזהה בשלמוּת עם המפעל.

את הרצאתו בכנס המפקדים ההוּא, הוּא מרחיב עד כדי היותה לספר ‘מגל וחרב’. הספר מצטיין בבהירוּת ניסוּח הדברים, הוּא מעיין של ידיעה והשראה לכל הרוצה להעמיק בחקר השילוּב של חינוך והתישבוּת במסכת בטחוננו.

תשעה חדשים אחרי שוּבו לאפיקים, שוּב נבחר כמזכיר הקיבוּץ. בכהוּנתו כמזכיר של ישוּב גדול, ותיק, בעל אוכלוסיה מגוּונת וּמשק מוּרחב – תפקיד התובע ריכוּז נפשי מכּסימלי – שומר אליק עלקשריו אל הנח"ל, מלווה את כל מפעליו ומשתתף בהתיעצוּיות, בהן נחרצוּ הכרעות גורליות לעתידו. שוּב הוּא משקיע מחשבתו הערה בבעיותיו החברתיות הפּנימיוֹת של הקיבוּץ, הן במשקוֹ והן ברחבי התנוּעה. שילוּבו של הדור הצעיר במפעל, סוגיית העבודה השכירה, ניסוּח חוּקה שתגדיר אורח־חיים של חבר בקיבוּץ, זכוּיות וחובות של החבר לכלל ושל הכלל כלפי הפּרט, – שאלות אלו מעסיקות אותו במיוּחד. עם זאת אין הוּא פּוֹסק מתבוע מן התנוּעה הקיבוצית תנוּפה מחודשת בהתישבות, קליטה, חינוך וגיוּס שהציג אותה בהרצאתו הפּרוגרמטית עם יסוד איחוּד הקבוצות והקיבוצים: הזדהוּת במעשים גדולים – במשׂימותיה העיקריות של המדינה.

והנה מתקרב סיוּם שירוּתו כמזכיר. רבים הניחוּשים על השליחוּת שתוּטל עליו בקרוב, כי עוד נכוֹנו לו תפקידים מרכזיים, ובעצרת לזכר הצנחנות בקיבוץ מעגן, צנח האוירון הקטלני – וּבא הקץ.

ברוּך־מעשה בשטחים רבים בחזית העשיה החלוּצית, נקטף אליק בן 46 באִבּוֹ, מבחינת גילוּי יכלתו וביטוּי כשרוֹ. עוד שירי מזמור רבים גנוּזים היוּ בחביון לבו, ולפתע ניתק פּתיל חייו באסון מחריד.

אם יש הגיון בגורלו של אדם – גם במיתה חטוּפה – אולי לא מקרה הוּא, שהמעמד האחרון בו השתתף אליק היה ציוּן לפאר גילוּיי ההתנדבות להצלת העם, שצמחוּ בקרקע קיבוּץ אשר לאליק היתה יד ביסוּדו ובעיצוּב דמוּתו.