כג “וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים” (אסתר ג, ח) – אָמַר רָבָא: אֵין מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְסַפֵּר לְשׁוֹן הָרַע כְּהָמָן. אָמַר לוֹ הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: בּוֹא וְהִתְגָּרֵה בָּהֶם. אָמַר לוֹ: מִתְיָרֵא אֲנִי, שֶׁכָּל הַמִּתְגָּרֶה בָּהֶם אֱלֹהֵיהֶם עוֹשֶׂה עִמּוֹ דִּין. אָמַר לוֹ: יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְווֹת. אָמַר לוֹ: יֵשׁ צַדִּיקִים בֵּינֵיהֶם, שֶׁיְּבַקְּשׁוּ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. אָמַר לוֹ: “עַם אֶחָד” הֵם. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אֶעֱשֶׂה קָרְחָה בְּמַלְכוּת – “מְפֻזָּר”, מְפֻזָּרִים הֵם בֵּין הָעַמִּים. וְשֶׁמָּא תֹאמַר: יֵשׁ מֵהֶם פֵּרוֹת – “וּמְפֹרָד”, כְּפִרְדָּה זוֹ שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה פֵּרוֹת. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: חוּץ לְמַלְכוּת הֵם וְאִי אַתָּה יָכוֹל לָהֶם – “בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ”. “וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם” – שֶׁאֵינָם אוֹכְלִים עִמָּנוּ וְאֵינָם שׁוֹתִים עִמָּנוּ וְאֵינָם מִתְחַתְּנִים בָּנוּ. “וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים” – שֶׁמּוֹצִיאִים כָּל הַשָּׁנָה בְּשׁה“י פה”י, אוֹמְרִים: שַׁבָּת הִיא, יוֹם טוֹב הוּא וְאֵין עוֹשִׂים עֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ. הִתְחִיל לְחַשֵּׁב יָמִים טוֹבִים: חַג הַמַּצּוֹת, שָׁבוּעוֹת, סֻכּוֹת, רֹאשׁ הַשָּׁנָה, צוֹם כִּפּוּר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָׁע! אַתָּה מַפִּיל עַיִן רָעָה בְּמוֹעֲדֵיהֶם שֶׁלָּהֶם – הֲרֵי אֲנִי מַפִּילְךָ לִפְנֵיהֶם וּמוֹסִיפִים לָהֶם מוֹעֵד אֶחָד עַל מַפַּלְתְּךָ. “וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֹוֶה לְהַנִּיחָם” (שם) – שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמְבַזִּים אֶת הַמֶּלֶךְ: אֲפִלּוּ נָפַל זְבוּב בְּכוֹסוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם זוֹרְקוֹ וְשׁוֹתֶה, וְאִם אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ נוֹגֵעַ בְּכוֹסוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם – חוֹבְטוֹ בְּקַרְקַע וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה, וּלְפִיכָךְ “אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל… לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ” (אסתר ג, ט). “וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ” (שם שם, יא) – אָמַר רַ' אַבָּא: מָשָׁל שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְהָמָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם: אֶחָד יֵשׁ לוֹ תֵּל בְּשָׂדֵהוּ, וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ חָרִיץ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ. אָמַר בַּעַל הַתֵּל: מִי יִתֵּן לִי חָרִיץ זֶה בְּדָמִים; וּבַעַל הֶחָרִיץ אוֹמֵר: מִי יִתֵּן לִי תֵּל זֶה בְּדָמִים. לְיָמִים נִזְדַּוְּגוּ זֶה אֵצֶל זֶה. אָמַר לוֹ בַּעַל הֶחָרִיץ לְבַעַל הַתֵּל: “מְכֹר לִי תִּלְּךָ”. אָמַר לוֹ: “הַלְוַאי, טֹל אוֹתוֹ בְּחִנָּם” (מגילה יג ע“ב-יד ע”א).
לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע – להשמיץ.
הִתְגָּרֵה בָּהֶם – הילחם בהם.
יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְווֹת – דורש “ישנו (עם)” מלשון שינה, שהעם לא קיים מצוות, כאדם ישן.
עַם אֶחָד הֵם – והם ערבים זה לזה, ועל כן אין בכוח מיעוט הצדיקים להגן על הרוב החוטא.
אֶעֱשֶׂה קָרְחָה – אותיר (על ידי השמדת היהודים) אזור שלם בלא תושבים.
פֵּרוֹת – תועלת ורווח.
כְּפִרְדָּה – והיא בהמה שאינה יכולה להוליד.
חוּץ לְמַלְכוּת – מחוץ לגבולות הממלכה.
יָכוֹל לָהֶם – להתגבר עליהם.
מוֹצִיאִים – מבזבזים (זמן).
שה“י פה”י – כנראה צריך להיות: “שהי פהי”, שיהוי ודחייה (בשל החגים והמועדים הרבים שבלוח השנה היהודי). אך המסורת דורשת מילים אלו כראשי תיבות וכלשון תירוץ: “שבת היום, פסח היום”.
מַפִּיל עַיִן רָעָה – מקנא.
זוֹרְקוֹ – את הזבוב.
חוֹבְטוֹ – משליכו (שכן על פי ההלכה, יין שנגע בו נוכרי אסור בשתייה).
תֵּל – ערימת עפר.
חָרִיץ – מעין תעלה.
בְּדָמִים – בכסף.
נִזְדַּוְּגוּ – נפגשו.
טֹל – קח.
*
כד “וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ… וַיִּכָּתֵב… וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים” (אסתר ג, יב–יג) – וּמָה כָּתְבוּ בְּאוֹתָם סְפָרִים?
“כָּל הָעַמִּים, הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת, שְׁלוֹמְכֶם יִשְׂגֶּה! יְהֵא יָדוּעַ לָכֶם, שֶׁאָדָם אֶחָד בָּא לְפָנֵינוּ, לֹא מִמְּקוֹמֵנוּ וְלֹא מֵאַדְמָתֵנוּ, מִזֶּרַע עֲמָלֵק הוּא, בֶּן גְּדוֹלֵי עוֹלָם וְהָמָן שְׁמוֹ, וְשָׁאַל מִמֶּנוּ שְׁאֵלָה קְטַנָּה וְקַלָּה, אָמָר: עַם אֶחָד יֵשׁ בֵּינֵינוּ, נִבְזִים מִכָּל הָעַמִּים וְרוּחָם גַּסָּה, מוּכָנִים לְתַקָּלָה וּלְקַלְקָלָה, מַלְעִיגִים עָלֵינוּ וּשְׂמֵחִים בְּרָעָתֵנוּ, וְקִלְלַת הַמֶּלֶךְ שְׁגוּרָה בְּפִיהֶם עֶרֶב וּבֹקֶר וְצָהֳרַיִם. וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים: ‘ה’ מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ' (תהלים י, טז). וְעוֹד אוֹמְרִים: ‘לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְּאֻמִּים’ (שם קמט, ז). וּכְפוּיֵי טוֹבָה הֵם. בּוֹאוּ וּרְאוּ מָה עָשׂוּ לְאוֹתוֹ עָנִי פַּרְעֹה: כְּשֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם קִבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְהוֹשִׁיבָם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, וְזָן אוֹתָם בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן וְהֶאֱכִילָם מִכָּל טוֹבָה. בִּקֵּשׁ שֶׁיִּבְנוּ לוֹ פָּלָטִין אַחַת, וּבָאוּ עָלָיו בַּעֲלִילָה וְאָמְרוּ לוֹ: “נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ” (שמות ה, ג), אַחַר כָּךְ אָנוּ חוֹזְרִים; רְצוֹנְךָ, הַשְׁאִילֵנוּ כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת. וְהִשְׁאִילוּם כַּסְפָם וּזְהָבָם וְכָל בִּגְדֵיהֶם הַטּוֹבִים, וְטָעֲנוּ כָּל אֶחָד כַּמָּה חֲמוֹרִים עַד שֶׁנִּצְּלוּ אֶת מִצְרַיִם וּבָרְחוּ לָהֶם. רָדַף פַּרְעֹה אַחֲרֵיהֶם לְהָשִׁיב אֶת מָמוֹנוֹ, הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ. מָה עָשׂוּ לוֹ? הָיָה עִמָּהֶם אָדָם אֶחָד וּשְׁמוֹ משֶׁה בֶּן עַמְרָם וּבִכְשָׁפָיו נָטַל מַקֵּל אֶחָד וְלָחַשׁ עָלָיו וְהִכָּה בּוֹ אֶת הַיָּם עַד שֶׁחָרַב, וְנִכְנְסוּ כֻּלָּם בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְעָבְרוּ כֻּלָּם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה עָבְרוּ וּבְמָה יָבְשׁוּ הַמַּיִם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה כֵּן, אַף הוּא נִכְנַס אַחֲרֵיהֶם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה דְּחָפוּהוּ בְּתוֹךְ הַיָּם, וְטָבַע הוּא וְכָל חֵילוֹ בַּיָּם, וְלֹא זָכְרוּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשׂוּ לָהֶם.”
יִשְׂגֶּה – ירבה.
לְתַקָּלָה וּלְקַלְקָלָה – למכשול ולרעה.
שְׁגוּרָה – מצויה באופן קבוע.
עָנִי – מסכן.
בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן – בשנות הרעב.
פָּלָטִין – ארמון.
עֲלִילָה – טענת שווא.
נִצְּלוּ – רוקנו.
נָטַל – לקח.
חָרַב – יבש.
*
"וּמָה עָשׂוּ לַעֲמָלֵק אֲבִי אַבָּא? כְּשֶׁעָלוּ מִן הַיָּם הָלַךְ אֵצֶל בִּלְעָם לִטֹּל עֵצָה הֵימֶנּוּ, אָמַר לוֹ: רְאֵה מָה עָשְׂתָה אֻמָּה זוֹ לְמִצְרַיִם! וּמָה לְמִצְרַיִם, שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת – כָּךְ, לִשְׁאַר אֻמּוֹת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! הֵיאָךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי? אָמַר לוֹ בִּלְעָם: לֵךְ וַעֲשֵׂה עִמָּם מִלְחָמָה, וְאִם אַתָּה לֹא תּוּכַל לָהֶם אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לָהֶם, לְפִי שֶׁהֵם תְּלוּיִים בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, וְאַף אַתָּה כֵּן. מִיָּד בָּא עֲלֵיהֶם לְמִלְחָמָה. מָה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה פַּרְנָס שֶׁלָּהֶם? הָיָה לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד, יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן שְׁמוֹ, אַכְזָרִי בְּלֹא רַחֲמִים. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ משֶׁה: ‘בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק’ (שמות יז, ט) – וְאֵינִי יוֹדֵעַ אוֹתָם אֲנָשִׁים שֶׁבָּחַר אִם בַּעֲלֵי כְּשָׁפִים הֵם אִם גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה. וְאוֹתוֹ משֶׁה נָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה עָשָׂה בּוֹ, וְנָטַל אֶבֶן וְיָשֵׁב עָלֶיהָ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה הָיָה לוֹחֵשׁ, עַד שֶׁרָפוּ יְדֵיהֶם שֶׁל עַם עֲמָלֵק וְנָפְלוּ לִפְנֵיהֶם הֲרוּגִים. בָּאוּ עַל סִיחוֹן וְעוֹג – גִּבּוֹרֵי עוֹלָם הָיוּ, שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוּם. וּמָה עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ? הִכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא דַּיּוֹ שֶׁנָּטַל אֶת אַרְצָם אֶלָּא שֶׁהָרַג מֵהֶם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים וְחִלֵּק אֶת אַרְצָם לְיִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ אוֹתָם הַגִּבְעוֹנִים שֶׁהִשְׁלִימוּ לָהֶם כְּבָשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. בָּא עֲלֵיהֶם סִיסְרָא וַהֲמוֹנוֹ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה עָשׂוּ לוֹ – וְנַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם וּשְׁטָפָם וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם הַגָּדוֹל.
וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ רִאשׁוֹן, שָׁאוּל שְׁמוֹ, וְהָלַךְ וְנִלְחַם בְּאֶרֶץ אֲבִי אַבָּא עֲמָלֵק וְהָרַג מֵהֶם מֵאָה אֲלָפִים פָּרָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא חָמַל עַל אִישׁ וְאִשָּׁה וְעַל עוֹלֵל וְיוֹנֵק – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָם. וּמָה עָשׂוּ לַאֲגָג זְקֵנִי, שֶׁחָמְלוּ עָלָיו בַּתְּחִלָּה? לְסוֹף בָּא אָדָם מֵהֶם וּשְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, חֲתָכוֹ וְנָתַן בְּשָׂרוֹ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוֹ מִיתָה מְשֻׁנָּה כָּזֹאת. אַחַר כָּךְ הָיָה לָהֶם מֶלֶךְ אֶחָד, דָּוִד בֶּן יִשַׁי שְׁמוֹ, וְהָיָה מַשְׁחִית וּמְכַלֶּה אֶת כָּל הַמַּמְלָכוֹת וְלֹא הָיָה חוֹמֵל עֲלֵיהֶם. וְעָמַד אַחֲרָיו שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וּבָנָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת אֶחָד וְקָרָא לוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה הָיָה לָהֶם בְּתוֹכוֹ. כְּשֶׁבָּאִים עֲלֵיהֶם לְמִלְחָמָה הֵם נִכְנָסִים בְּתוֹכוֹ וּמְכַשְּׁפִים בְּתוֹכוֹ, וּכְשֶׁהֵם יוֹצְאִים מִמֶּנוּ – הוֹרְגִים וּמַחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם. וְלֹא הָיְתָה מִדָּה טוֹבָה שֶׁלֹּא נִתְגָּאוּ בָּהּ. וּמִתּוֹךְ טוֹבָה יְתֵרָה שֶׁהָיְתָה לָהֶם לֹא חָשְׁבוּ כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן בְּעֵינֵיהֶם. וּכְשֶׁהִזְקִין אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ שֶׁלָּהֶם בָּא עֲלֵיהֶם נְבוּכַדְנֶאצַּר וְשָׂרַף אוֹתוֹ בַּיִת שֶׁלָּהֶם וְלֹא הוֹעִילוּ לָהֶם כִּשְׁפֵיהֶם: מֵהֶם הָרַג וּמֵהֶם הִשְׁלִיךְ בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְהִגְלָם מֵעַל אַדְמָתָם וֶהֱבִיאָם בֵּינֵינוּ, וַעֲדַיִן לֹא שִׁנּוּ מַעֲשֵׂיהֶם הַמְּכֹעָרִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם בְּגָלוּת בֵּינֵינוּ – מַלְעִיגִים עָלֵינוּ וְעַל יִרְאָתֵנוּ וְתוֹעֵבָה אָנוּ בְּעֵינֵיהֶם. וְעַכְשָׁו הִסְכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ לְדֵעָה אַחַת וְהִפַּלְנוּ גּוֹרָלוֹת לְאַבְּדָם מִן הָעוֹלָם. וְנָפַל עֲלֵיהֶם הַגּוֹרָל בְּחֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ. וְעַכְשָׁו כְּשֶׁיַּגִּיעוּ אֲלֵיכֶם הָאִגְּרוֹת הַלָּלוּ תִּהְיוּ מְזֻמָּנִים לְאוֹתוֹ הַיּוֹם: הַדּוֹרֵך קַשְׁתּוֹ – יִדְרֹךְ, וְהַנּוֹטֵל חֶרֶב – יִטֹּל, וְעִמְדוּ לַהֲרֹג וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים שֶׁבֵּינֵיכֶם מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא תַשְׁאִירוּ מֵהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט".
אֲבִי אַבָּא – שכן המן היה מזרע עמלק.
לִטֹּל – לקחת, לקבל.
וּמָה לְמִצְרַיִם… כָּךְ – אם למצרים עשו כך.
הֵיאָךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי? – מה אתה מציע לי לעשות?
אַף אַתָּה כֵּן – גם עמלק הוא מצאצאי אברהם (בראשית לו, יב).
פַּרְנָס – מנהיג.
רָפוּ יְדֵיהֶם – נחלשו.
הִשְׁלִימוּ לָהֶם – כרתו עמהם ברית שלום.
חָמַל – ריחם.
לֹא חָשְׁבוּ – לא החשיבו.
יִרְאָתֵנוּ – אלוהינו.
דּוֹרֵךְ – מותח.
*
וְזוֹ הָאִגֶּרֶת שֶׁכָּתַב הָמָן הָאֲגָגִי וְשָׁלַח לְכָל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ וּלְכָל גְּדוֹלֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם:
“אֲנִי גְּדוֹל הַמֶּלֶךְ וְשֵׁנִי לוֹ, רֹאשׁ לַסְּגָנִים וּמֻבְחָר שֶׁבִּגְדוֹלֵי הַמַּלְכוּת, הִסְכַּמְתִּי אֲנִי וְכָל אִפַּרְכִין וְכָל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ, הַפַּחוֹת וְהַסְּגָנִים וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים, הִסְכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ בְּעֵצָה אַחַת, בְּפֶה אֶחָד וּבְדִבּוּר אֶחָד וּבְלָשׁוֹן אַחַת, כָּתַבְנוּ בִּרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְחָתַמְנוּ בְּטַבַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא לְהָשִׁיב, עַל עֵסֶק הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, שֶׁהָיוּ כְּנָפָיו פְּרוּשׂוֹת עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְלֹא הָיָה עוֹף בְּהֵמָה וְחַיָּה יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּפָנָיו, עַד שֶׁבָּא הָאֲרִי הַגָּדוֹל וְהִכָּה אֶת הַנֶּשֶׁר מַכָּה גְּדוֹלָה, וְנִשְׁבְּרוּ כְּנָפָיו וְנִמְרְטוּ אֲגַפָּיו וְנִתְקַצְּצוּ רַגְלָיו, וְנַעֲשָׂה כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּנַחַת, בְּשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט מִיּוֹם שֶׁנָּדַד מִקִּנּוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְעַכְשָׁו אָנוּ רוֹאִים שֶׁהוּא רוֹצֶה לְגַדֵּל נוֹצָה וַאֲגַפַּיִם וְרוֹצֶה לְכַסּוֹת אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁכִּסָּה וְשָׁסָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים. לָכֵן נִקְבְּצוּ כָּל גְּדוֹלֵי מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס מֵרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְכָתַבְנוּ לָכֶם לִהְיוֹת כֻּלָּנוּ בְּעֵצָה אַחַת, לְהָכִין פַּחִים לְנֶשֶׁר זֶה, לְלָכְדוֹ קֹדֶם שֶׁיִּגְדַּל כּוֹחוֹ וְיַחֲזֹר אֶל קִנּוֹ. וְרָאִינוּ לִמְרֹט אֲגַפָּיו וְלִשְׁבֹּר כְּנָפָיו וּלְהַאֲכִיל בְּשָׂרוֹ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְבַקֵּעַ בֵּיצָיו וְלִפְצֹעַ אֶפְרוֹחָיו, וְלַעֲקֹר זִכְרוֹ מִן הָעוֹלָם. וְלֹא תְּהֵא עֲצָתֵנוּ כַּעֲצַת פַּרְעֹה, שֶׁגָּזַר עַל הַזְּכָרִים וְהִנִּיחַ אֶת הַנְּקֵבוֹת, וְלֹא כַּעֲמָלֵק, שֶׁהָרַג נֶחֱשָׁלִים שֶׁבָּהֶם וְהִנִּיחַ גִּבּוֹרֵיהֶם, וְלֹא כִּנְבוּכַדְנֶאצַּר, שֶׁהִגְלָם וְהִנִּיחָם וְהוֹשִׁיבָם עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, וְלֹא כְּסַנְחֵרִיב, שֶׁהִגְלָם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצָם, אֶלָּא הִסְכַּמְנוּ בְּרוּחַ בְּרוּרָה לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם לֹא זֵכֶר וְלֹא שֵׁם וְלֹא זֶרַע בָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ בָּנוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ בִּזְקֵנֵינוּ וּבַאֲבוֹתֵינוּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁעָשָׂה עִמָּהֶם טוֹבָה לֹא גְּמָלוּהוּ אֶלָּא רָעָה”.
אִפַּרְכִין – שרי מחוזות.
פַּחוֹת, אֲחַשְׁדַּרְפְּנִים – שרים בממלכת פרס (אסתר ג, יב).
עֵסֶק הַנֶּשֶׁר – עניין הנשר (סמל לעם ישראל).
הָאֲרִי הַגָּדוֹל – הוא נבוכדנאצר, מחריב המקדש.
אֲגַפָּיו – כנפיו.
שָׁסָה – בזז.
פַּחִים – מלכודות.
לִפְצֹעַ – לפצח, לכתוש.
הִנִּיחַ – השאיר (בחיים).
נֶחֱשָׁלִים – מי שנותרו מאחור, החלשים שבעם.
עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ – ליד כס המלכות, כיועצים, כגון דניאל.
*
בְּשָׁעָה שֶׁנֶּחְתְּמוּ אוֹתָן הָאִגְּרוֹת וְנִתְּנוּ בְּיַד הָמָן, יָצָא הָמָן מִפָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ שָׂמֵחַ, הוּא וְכָל בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ אַחֲרָיו. פָּגַע בָּהֶם מָרְדְּכַי. רָאָה שְׁלוֹשָׁה תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר וְרָץ אַחֲרֵיהֶם. וּכְשֶׁרָאָה הָמָן וְכָל חֲבוּרָתוֹ שֶׁהָיָה מָרְדְּכַי רָץ אַחֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת הָלְכוּ אַחֲרָיו לָדַעַת מָה יִשְׁאַל מֵהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מָרְדְּכַי אֵצֶל הַתִּינוֹקוֹת שָׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם: פְּסֹק לִי פְּסוּקְךָ. אָמַר לוֹ: “אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא” (משלי ג, כה). פָּתַח הַשֵּׁנִי וְאָמַר: אֲנִי עָמַדְתִּי הַיּוֹם מִבֵּית הַסֵּפֶר בְּפָסוּק זֶה: “עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר, דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵל” (ישעיה ח, י). פָּתַח הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר: “וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל, אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט” (שם מו, ד). כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מָרְדְּכַי כָּךְ שָׂחַק וְשָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה. אָמַר לוֹ הָמָן: מָה אָמְרוּ לְךָ הַתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ שֶׁצָּחַקְתָּ? אָמַר לוֹ: בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת בִּשְּׂרוּנִי, שֶׁלֹּא אֶפְחַד מִן הָעֵצָה הָרָעָה שֶׁיָּעַצְתָּ עָלֵינוּ. מִיָּד כָּעַס הָמָן הָרָשָׁע וְאָמַר: אֵין אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָד תְּחִלָּה אֶלָּא בַּתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ.
אָמַר לוֹ הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: אֱלוֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא: הוֹשֵׁב לָהֶם נָשִׁים וַעֲשֵׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּגְזֹר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם. גָּזַר הַמֶּלֶךְ כָּךְ. מִיָּד עָמַד מָרְדְּכַי וְהִכְרִיז וְאָמַר: בָּנַי, אַל תֵּלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹּא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לַשָּׂטָן עֲלֵיכֶם. הִנִּיחוּ דִּבְרֵי מָרְדְּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה.
אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל: שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ הָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְקִלְקְלוּ וְהִסִּיחוּ דַּעְתָּם מֵחֻרְבַּן בֵּית מִקְדָּשָׁם. מִיָּד עָמַד שָׂטָן וְהִשְׂטִין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַד מָתַי תִּדְבַּק בְּאֻמָּה זוֹ, שֶׁהֵם מַכְעִיסִים לְפָנֶיךָ? אִם רְצוֹנְךָ, אַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תּוֹרָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תִּסְתַּפֵּק בָּעֶלְיוֹנִים. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִשְׁוָה דַּעְתּוֹ לְכָךְ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר: לָמָּה לִּי אֻמָּה זוֹ שֶׁבִּשְׁבִילָהּ רַבּוּ עָלַי כַּמָּה כְּעָסִים! “אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם” (דברים לב, כו)! מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשָּׂטָן: הָבֵא לִי מְגִלָּה וְאֶכְתֹּב עָלֶיהָ כְּלָיָה! הָלַךְ הַשָּׂטָן וְהֵבִיא לוֹ מְגִלָּה – וְכָתַב וְחָתַם.
מִיָּד יָצְאָה הַתּוֹרָה בְּבִגְדֵי אַלְמָנוּת וְנָתְנָה קוֹלָהּ בִּבְכִי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּלְקוֹל בְּכִיָּתָהּ צָעֲקוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אֵין יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם – אָנוּ לָמָּה? כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ חַמָּה וּלְבָנָה כָּךְ אָסְפוּ נָגְהָן, וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית מִתְאַבְּלִים.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָץ אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, בְּבֶהָלָה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם וְאֵצֶל נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים וְאָמַר לָהֶם: אֲבוֹת הָעוֹלָם, שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל צְבָא מָרוֹם בּוֹכִים בְּמַר נֶפֶשׁ וְכָל הָעוֹלָם אֲחָזוֹ חִיל כַּיּוֹלֵדָה – וְאַתֶּם שׁוֹכְבִים בִּמְנוּחָה? אָמְרוּ לוֹ: עַל מָה? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי שֶׁנִּגְזְרָה עַל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה. אָמְרוּ לוֹ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב: אִם נֶחְתְּמָה גְּזֵרָתָם מָה אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת? חָזַר אֵלִיָּהוּ וּבָא אֵצֶל משֶׁה וְאָמַר לוֹ: אִי, רוֹעֶה נֶאֱמָן, כַּמָּה פְּעָמִים עָמַדְתָּ בַּפֶּרֶץ לְיִשְׂרָאֵל וּבִטַּלְתָּ גְּזֵרָתָם לְבִלְתִּי הַשְׁחִית – מָה תַּעֲנֶה עַל הַצָּרָה הַזֹּאת? אָמַר לוֹ משֶׁה: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם כָּשֵׁר בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר? אָמַר לוֹ: יֵשׁ, וּשְׁמוֹ מָרְדְּכַי. אָמַר לוֹ: לֵךְ וְהוֹדִיעוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד בִּתְפִלָּה הוּא מִשָּׁם וְאָנוּ מִכָּאן. אָמַר לוֹ: רוֹעֶה נֶאֱמָן, כְּבָר נִכְתְּבָה אִגֶּרֶת כְּלָיָה עַל יִשְׂרָאֵל וּכְבָר נֶחְתְּמָה. אָמַר לוֹ משֶׁה: אִם בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה – תְּפִלָּתֵנוּ נִשְׁמַעַת, וְאִם בְּדָם – מָה שֶׁהָיָה הָיָה. אָמַר לוֹ: בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה. אָמַר לוֹ משֶׁה: לֵךְ וְהוֹדַע לְמָרְדְּכַי. מִיָּד הָלַךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדְּכַי.
פָּגַע – פגש.
פְּסֹק לִי פְּסוּקְךָ – מה הפסוק שלמדת היום?
עָמַדְתִּי – קמתי לצאת.
שׁוֹלֵחַ יָד – פוגע.
זִמָּה – זנות וקלות ראש.
פִּתְחוֹן פֶּה – סיבה לקטרג.
הִנִּיחוּ – התעלמו, זנחו.
קִלְקְלוּ – חטאו במעשי זימה.
הִסִּיחוּ דַּעְתָּם – השכיחו, לא זכרו.
עֶלְיוֹנִים – צבא המרום, המלאכים (שהם יעסקו בתורה).
הִשְׁוָה דַּעְתּוֹ לְכָךְ – הסכים.
בִּשְׁבִילָהּ – בגללה.
כְּלָיָה – השמדה מוחלטת.
אָסְפוּ נָגְהָן – כיבו את אורם.
אֲחָזוֹ חִיל כַּיּוֹלֵדָה – סבל כאבים כאישה יולדת.
שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל – עם ישראל (שינוי הלשון נעשה כדי לא לפגוע בכבודו של העם).
עָמַדְתָּ בַּפֶּרֶץ – הגנת.
תַּעֲנֶה – תאמר.
טִיט – חימר, חומר שניתן למסמסו.
מָה שֶׁהָיָה הָיָה – ואין דרך לשנות את הגזירה.
*
“וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים” (אסתר ד, ג) – לָמָּה נִקְרָא אֵבֶל גָּדוֹל? שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל אֵבֶל יוֹם רִאשׁוֹן הוּא קָשֶׁה, וְכָל מָה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ הוּא פּוֹחֵת, אֲבָל הָאֵבֶל הַזֶּה כָּל מָה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ הָיָה מִתְקַשֶּׁה, שֶׁהָיָה אָדָם אוֹמֵר: מָחָר אֲנִי נֶהֱרָג.
“וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ” (שם ה, יד) – מָה עָשָׂה? הָלַךְ וְקָצַץ אֶרֶז מִגִּנַּת הַבִּיתָן וְהוֹצִיאוֹ בְּהַלֵּל וְזֶמֶר וְהֶעֱמִידוֹ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ. וְאָמַר: לְמָחָר בְּשַׁחֲרִית אֶתְלֶה מָרְדְּכַי עָלָיו. וְכֵיוָן שֶׁהֶעֱמִידוֹ – מָדַד עַצְמוֹ עָלָיו. הֱשִׁיבַתּוּ בַּת קוֹל וְאָמְרָה: נָאֶה לְךָ הָעֵץ, מְתֻקָּן לְךָ הָעֵץ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית.
לְאַחַר שֶׁעָשָׂה הָעֵץ, הָלַךְ אֵצֶל מָרְדְּכַי וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהַתִּינוֹקוֹת יוֹשְׁבִים לְפָנָיו, רָאשֵׁיהֶם מְפֻלָּשִׁים בְּאֵפֶר וְשַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְצוֹעֲקִים וּבוֹכִים. מָנָה אוֹתָם וּמְצָאָם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף. נָתַן קוֹלָרִים בְּצַוְּארֵיהֶם וְשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל בְּרַגְלֵיהֶם. הִפְקִיד עֲלֵיהֶם שׁוֹמְרִים וְאָמַר: לְמָחָר אֲנִי שׁוֹחֵט הַלָּלוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אֲנִי תּוֹלֶה אֶת מָרְדְּכַי.
הָיוּ אִמּוֹתֵיהֶם שֶׁל הַתִּינוֹקוֹת בָּאוֹת וּמְבִיאוֹת לָהֶם לֶחֶם וּמַיִם וְאוֹמְרוֹת לָהֶם: בָּנֵינוּ, אִכְלוּ וּשְׁתוּ קֹדֶם שֶׁתָּמוּתוּ לְמָחָר וְאַל תָּמוּתוּ בְּרָעָב. מִיָּד הָיוּ מַנִּיחִים יְדֵיהֶם עַל סִפְרֵיהֶם וְנִשְׁבָּעִים: בְּחַיֵּי מָרְדְּכַי רַבֵּנוּ, לֹא נֹאכַל וְלֹא נִשְׁתֶּה, אֶלָּא בְּתַעֲנִיתֵנוּ נָמוּת עֲיֵפִים. וְהָיָה כָּל אֶחָד גּוֹלֵל סִפְרוֹ וּמַחֲזִירוֹ לְרַבּוֹ וְאוֹמְרִים: סְבוּרִים הָיִינוּ, שֶׁבִּזְכוּת הַתּוֹרָה נַאֲרִיךְ יָמִים, וְעַכְשָׁו שֶׁלֹּא זָכִינוּ – טֹל סִפְרְךָ מִיָּדֵינוּ. גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה. וְהָיוּ הָאִמּוֹת גּוֹעוֹת כְּפָרוֹת מִבַּחוּץ וּבְנֵיהֶן כַּעֲגָלִים מִבִּפְנִים, עַד שֶׁעָלְתָה שַׁוְעָתָם לַמָּרוֹם. וְשָׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹל בְּכִיָּתָם בְּסוֹף שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכִּסֵּא דִּין וְיָשַׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים וְאָמַר: מָה קוֹל גָּדוֹל זֶה שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ כִּגְדָיִים וּטְלָאִים? עָמַד משֶׁה רַבֵּנוּ לְפָנָיו וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא גְּדָיִים וְלֹא טְלָאִים הֵם, אֶלָּא קְטַנֵּי עַמְּךָ הֵם, שֶׁשְּׁרוּיִים בְּתַעֲנִית הַיּוֹם שְׁלוֹשָׁה יָמִים וּשְׁלוֹשָׁה לֵילוֹת – וּלְמָחָר עוֹמְדִים לִשְׁחִיטָה כִּגְדָיִים וּטְלָאִים. מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁבַר אֶת הַחוֹתָמוֹת וְקָרַע אֶת הָאִגְּרוֹת – וְהִפִּיל עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בֶּהָלָה בְּאוֹתוֹ לַיְלָה. (אג“א, פרקים ג-ד; אסת”ר ז, יג; שם ט, ד; אב“ג, פרקים ג-ה; ילק”ש לאסתר, תתרנד; שם, תתרנז).
שֶׁהוּא הוֹלֵךְ – מתקדם בזמן.
הַבִּיתָן – שבארמון (אסתר א, ה).
מָדַד עַצְמוֹ – לבדוק מה גובה העץ.
מְתֻקָּן – מיועד, מוכן.
מְפֻלָּשִׁים – מכוסים.
קוֹלָרִים – טבעות ברזל.
עֲיֵפִים – צמאים.
גָּעוּ – פרצו.
כְּפָרוֹת מִבַּחוּץ וגו' – כמו פרות שהופרדו מבניהן, והן מחוץ לרפת והם בתוכה.
שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה – רבע הלילה.
נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו – התגברו הרחמים (על מידת הדין).
בְּאוֹתוֹ לַיְלָה – שנאמר “בלילה ההוא נדדה שנת המלך” (אסתר ו, א).
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.