א “וּפָקַדְתִּי עַל בֵּל בְּבָבֶל וְהֹצֵאתִי אֶת בִּלְעוֹ מִפִּיו” (ירמיה נא, מד) – תַּנִּין אֶחָד הָיָה לוֹ לִנְבוּכַדְנֶאצַּר, וְהָיָה בּוֹלֵעַ כָּל מָה שֶׁהָיוּ מַשְׁלִיכִין לְפָנָיו. אָמַר לוֹ דָּנִיֵּאל: תֵּן לִי רְשׁוּת וַאֲנִי מַתִּישׁוֹ. נָתַן לוֹ רְשׁוּת. מָה עָשָׂה? נָטַל תֶּבֶן וְהִטְמִין לְתוֹכוֹ מַסְמְרִים, הִשְׁלִיךְ לְפָנָיו – וְנָקְבוּ מַסְמְרִים אֶת בְּנֵי מֵעָיו (בר"ר סח, יג).

מַתִּישׁוֹ – מחלישו.

ב שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נְבוּכַדְנֶאצַּר אֶת חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְכִבְשָׁן הָאֵשׁ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל: לֵךְ וְהַחֲיֵה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא. כֵּיוָן שֶׁהֶחֱיָה אוֹתָם – בָּאוּ עֲצָמוֹת וְטָפְחוּ לוֹ לְאוֹתוֹ רָשָׁע עַל פָּנָיו. אָמַר: מָה טִיבָן שֶׁל אֵלּוּ? אָמְרוּ: חֲבֵרָם שֶׁל אֵלּוּ מְחַיֶּה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא. פָּתַח וְאָמַר:

"אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין!

מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר" (דניאל ג, לג). אָמַר רַ' יִצְחָק: יוּצַק זָהָב רוֹתֵחַ לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע! שֶׁאִלְמָלֵא בָּא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו – בִּקֵּשׁ לְגַנּוֹת כָּל שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים (סנהדרין צב ע"ב).

חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה – כמסופר בפרק ג של ספר דניאל.

בִּקְעַת דּוּרָא – שבבבל (דניאל ג, א).

עֲצָמוֹת – שעשה נבוכדנאצר כלים מעצמותיהם של מתים וגם אלו שבו לחיים.

אֵלּוּ – חנניה, מישאל ועזריה.

“אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וגו'” – בארמית: נסיו כמה גדולים ופלאיו כמה חזקים, מלכותו מלכות עולם ושלטונו עד דור ודור.

יוּצַק זָהָב וגו' – ייסתם פיו (לשון קללה).

שֶׁאִלְמָלֵא וגו' – לולי היה מלאך סוטר על פיו ומשתיקו, היו תשבחותיו של נבוכדנאצר מאפילות ביופיין על אלו של ספר תהלים.

*

ג תַּנְיָא, רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל עָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם וְאָמְרוּ שִׁירָה וּמֵתוּ. מָה שִׁירָה אָמְרוּ? “ה' מֵמִית בְּצֶדֶק וּמְחַיֶּה בְּרַחֲמִים”. רַ' יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שִׁירָה זוֹ אָמְרוּ: “ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל” (שמואל א ב, ו). רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶמֱת מָשָׁל הָיָה. אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: אִם אֱמֶת – לָמָּה מָשָׁל, וְאִם מָשָׁל – לָמָּה אֱמֶת? אֶלָּא – בֶּאֱמֶת, מָשָׁל הָיָה.

רַ' אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל עָלוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְנָשְׂאוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת. עָמַד רַ' יְהוּדָה בֶּן בְּתֵרָא עַל רַגְלָיו וְאָמַר: אֲנִי מִבְּנֵי בְּנֵיהֶם וְהַלָּלוּ תְּפִלִּין שֶׁהִנִּיחַ לִי אֲבִי אַבָּא מֵהֶם (סנהדרין צב ע"ב).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

אֱמֶת מָשָׁל הָיָה – הדבר התרחש באמת והוא גם דבר שהתרחש בחזון הנביא כמשל (סמל לתחיית העם).

אִם אֱמֶת – לָמָּה מָשָׁל וגו' – איך אפשר שהדבר יהיה דמיון ועובדה בעת ובעונה אחת?

בֶּאֱמֶת, מָשָׁל הָיָה – בוודאי, רק משל היה.

ד “יְרָא אֶת ה' בְּנִי וָמֶלֶךְ” (משלי כד, כא) – כְּשֶׁאָמַר נְבוּכַדְנֶאצַּר לַחֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא שָׁמְעוּ לוֹ, אָמַר לָהֶם: לֹא כָּךְ אָמַר לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁתִּשְׁמְעוּ לְמַלְכוּת כָּל מָה שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת לָכֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים” (קהלת ח, ב). אָמְרוּ לוֹ: מֶלֶךְ אַתָּה עָלֵינוּ לְמִסִּים וּלְאַרְנוֹנִיּוֹת, אֲבָל לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה – נְבוּכַדְנֶאצַּר, אַתָּה וְכֶלֶב שָׁוִים (במ"ר טו, יד).

חֲנַנְיָה וגו' – ראו קטע ב.

אַרְנוֹנִיּוֹת – מס שמטילה המלכות (בעיקר על היבול).

*

ה דָּרַשׁ רַ' שִׁמְעוֹן הַשִּׁילוֹנִי: בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע אֶת חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ עָמַד יוּרְקָמִי שַׂר הַבָּרָד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵרֵד וַאֲצַנֵּן אֶת הַכִּבְשָׁן וְאַצִּיל לְצַדִּיקִים הַלָּלוּ מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ. אָמַר לוֹ גַּבְרִיאֵל: אֵין גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָךְ, שֶׁאַתָּה שַׂר שֶׁל בָּרָד וְהַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁהַמַּיִם מְכַבִּים אֶת הָאֵשׁ; אֶלָּא אֲנִי שַׂר שֶׁל אֵשׁ, אֵרֵד וַאֲקָרֵר מִבִּפְנִים וְאַקְדִּיחַ מִבַּחוּץ וְאֶעֱשֶׂה נֵס בְּתוֹךְ נֵס. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רֵד! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתַח גַּבְרִיאֵל וְאָמַר: “וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּ־יָהּ” (תהלים קיז, ב) (פסחים קיח ע“א–ע”ב).

שַׂר הַבָּרָד – ממלאכי השמים.

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

אַקְדִּיחַ – ארתיח בחום עז (ובו נשרפו עבדי נבוכדנאצר שהפילו את חנניה ורעיו לכבשן).

“וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם” וגו' – כיוון שהקב"ה קיים את הבטחתו לגבריאל, שהוא שיציל בבוא היום את צאצאי אברהם מכבשן של אש (כמסופר שם, פסחים קיח ע"א).

*

ו “לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בּשֶׁת הַפָּנִים” (דניאל ט, ז) – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִי אָמַר הַפָּסוּק הַזֶּה? – חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה אֲמָרוּהוּ. בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ נִתְכַּנְּסוּ כָּל אֻמּוֹת־הָעוֹלָם וְטָפְחוּ לְיִשְׂרָאֵל עַל פְּנֵיהֶם. אָמְרוּ לָהֶם: יֵשׁ לָכֶם אֱלוֹהַּ כָּזֶה – וְאַתֶּם מִשְׁתַּחֲוִים לְצֶלֶם?! וְעָמְדוּ וְרָקְקוּ בִּפְנֵיהֶם, עַד שֶׁעָשׂוּ כָּל גּוּפָם רֹק, וְהָיוּ חֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו מַגְבִּיהִים פְּנֵיהֶם לְמַעְלָה וְצִדְּקוּ אֶת הַדִּין וְאָמְרוּ: “לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בּשֶׁת הַפָּנִים”.

וַחֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה כְּשֶׁיָּצְאוּ מִן הַכִּבְשָׁן – לְהֵיכָן הָלְכוּ? אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ: בָּרֹק טָבְעוּ (סנהדרין צג ע"א; תנחומא כי תשא, יד).

טָפְחוּ – סטרו.

רָקְקוּ וגו' – ירקו בפניהם עד שכוסו ברוק.

לְהֵיכָן הָלְכוּ? – שאין שמותיהם נזכרים עוד במקרא.

*

ז אָמַר רַ' יוֹחָנָן: נֶאֱמַר “חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ” (ישעיה יג, י) – הַלְוַאי חָשַׁךְ אוֹתוֹ הַיּוֹם וְלֹא זָרַח! יָצָא כּוֹרֶשׁ לְטַיֵּל בַּמְּדִינָה וְרָאָה הַמְּדִינָה שׁוֹמֶמֶת, אָמַר: מָה טִיבָהּ שֶׁל מְדִינָה זוֹ שׁוֹמֶמֶת? הֵיכָן הֵם הַזֶּהָבִים? הֵיכָן הֵם הַכַּסָּפִים? אָמְרוּ לוֹ: וְלֹא אַתָּה הוּא שֶׁגָּזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ: “כָּל הַיְּהוּדִים יֵצְאוּ וְיִבְנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ” – מֵהֶם זֶהָבִים וּמֵהֶם כַּסָּפִים שֶׁעָלוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּקְדָּשׁ? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזַר וְאָמַר: “מִי שֶׁעָבַר פְּרָת עָבַר, מִי שֶׁלֹּא עָבַר לֹא יַעֲבֹר”. דָּנִיֵּאל וְסִיעָתוֹ עָלוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אָמְרוּ: מוּטָב שֶׁנֹּאכַל סְעוּדַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּנְבָרֵךְ עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; עֶזְרָא וְסִיעָתוֹ לֹא עָלוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.

וְלָמָּה לֹא עָלָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עֶזְרָא? שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְבָרֵר תַּלְמוּדוֹ לִפְנֵי בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה. וְיַעֲלֶה בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה? אֶלָּא אָמְרוּ: בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה אָדָם גָּדוֹל וְיָשִׁישׁ הָיָה וַאֲפִלּוּ בִּגְלֶקְטִיקָא לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִטָּעֵן.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מְקֻדָּשׁ הַבַּיִת שֶׁלֹּא עָלָה עֶזְרָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁאִלּוּ עָלָה עֶזְרָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה לַשָּׂטָן לְקַטְרֵג וְלוֹמַר: מוּטָב שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ עֶזְרָא בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה מִלְּשַׁמֵּשׁ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק כּוֹהֵן גָּדוֹל – וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הָיָה כּוֹהֵן גָּדוֹל בֶּן כּוֹהֵן גָּדוֹל, אֲבָל עֶזְרָא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה אָדָם צַדִּיק לֹא הָיָה רָאוּי לְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה כְּמוֹתוֹ.

אָמַר רַ' סִימוֹן: קָשָׁה הִיא שַׁלְשֶׁלֶת יֻחֲסִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהֵעָקֵר מִמְּקוֹמָהּ (שהש"ר ה, ד).

הַלְוַאי חָשַׁךְ וגו' – הלוואי שהשמש לא היתה מאירה באותו היום.

מְדִינָה – עירו של כורש.

מָה טִיבָהּ – מדוע.

הַזֶּהָבִים, הַכַּסָּפִים – האומנים העובדים בכסף ובזהב.

מֵהֶם – בין היוצאים.

שֶׁעָבַר פְּרָת – כבר חצה את נהר פרת, גבולה של בבל, בדרכו לארץ ישראל. לְבָרֵר תַּלְמוּדוֹ – להבהיר שאלות שונות ממה שלמד.

בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה – סופרו של ירמיהו (ירמיה מה, א), שעל פי מסורת חז"ל הוגלה לבבל.

בִּגְלֶקְטִיקָא וגו' – אפילו בעגלה לא היה אפשר לשאת אותו.

מְקֻדָּשׁ הַבַּיִת וגו' – העובדה שעזרא לא עלה שמרה על קדושת בית המקדש.

הָיָה לַשָּׂטָן וגו' – היה השטן יכול לטעון שעזרא, ולא יהושע בן יהוצדק (הכוהן הגדול בתקופת שיבת ציון [חגי א, א]), הוא שישמש בכהונה גדולה בגלל אישיותו הרמה, וכך היתה נפגעת שרשרת היוחסין של הכהונה הגדולה.

לֹא הָיָה – שום אדם.

קָשָׁה הִיא וגו' – חשובה בעיני הקב"ה ואינו רוצה לנתקה.

*

ח תְּנָא, רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: שְׁלוֹשָׁה נְבִיאִים עָלוּ עִמָּהֶם מִן הַגּוֹלָה: אֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם שֶׁמַּקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת, וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל הַתּוֹרָה שֶׁתִּכָּתֵב אַשּׁוּרִית (זבחים סב ע"א).

שְׁלוֹשָׁה נְבִיאִים – חגי, זכריה ומלאכי.

עִמָּהֶם – עם גולי בבל.

הֵעִיד – הודיע.

עַל הַמִּזְבֵּחַ – על גודלו.

עַל הַתּוֹרָה וגו' – שהיה צריך להחליף את הכתב העברי הקדום בכתב המקובל כיום (הקרוי “אשורי”).

ט שָׁנִינוּ, רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: רָאוּי הָיָה עֶזְרָא שֶׁתִּנָּתֵן תּוֹרָה עַל יָדוֹ לְיִשְׂרָאֵל, אִלְמָלֵא קְדָמוֹ משֶׁה; וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְּנָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ נִשְׁתַּנָּה עַל יָדוֹ הַכְּתָב (סנהדרין כא ע"ב).

נִשְׁתַּנָּה וגו' – ראו בקטע הקודם.

*

י “אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף, וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז” (שיר השירים ח, ט) – אִם עֲשִׂיתֶם עַצְמְכֶם כְּחוֹמָה וַעֲלִיתֶם כֻּלְּכֶם בִּימֵי עֶזְרָא – נִמְשַׁלְתֶּם כְּכֶסֶף, שֶׁאֵין הָרָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ; עַכְשָׁו שֶׁעֲלִיתֶם כִּדְלָתוֹת – נִמְשַׁלְתֶּם כְּאֶרֶז שֶׁהָרָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ (יומא ט ע"ב).

כְּחוֹמָה – כגוף אחד, כולם יחדיו.

בִּימֵי עֶזְרָא – בתקופת שיבת ציון, כשרק חלק מן העם חזר מבבל ליהודה.

הָרָקָב – ריקבון, הרס.

כִּדְלָתוֹת – עשויות עץ, שנפתחות ונסגרות ואינן מוצקות כחומה.

יא אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם “אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה”? – שֶׁהֶחֱזִירוּ הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ; מֹשֶׁה אָמַר: “הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא” (דברים י, יז); בָּא יִרְמְיָה וְאָמַר: גּוֹיִם מְקַרְקְרִים בְּהֵיכָלוֹ, אַיֵּה נוֹרְאוֹתָיו? – לֹא אָמַר “נוֹרָא”. בָּא דָּנִיֵּאל וְאָמַר: גּוֹיִים מִשְׁתַּעְבְּדִים בְּבָנָיו, אַיֵּה גְּבוּרוֹתָיו? לֹא אָמַר “גִּבּוֹר”. בָּאוּ הֵם וְאָמְרוּ: אַדְרַבָּא! זוֹ הִיא גְּבוּרַת גְּבוּרָתוֹ, שֶׁכּוֹבֵשׁ אֶת כַּעֲסוֹ וְנוֹתֵן אֹרֶךְ אַפַּיִם לָרְשָׁעִים, וְאֵלּוּ הֵן נוֹרְאוֹתָיו, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵיאָךְ אֻמָּה אַחַת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בֵּין הָאֻמּוֹת?! (יומא סט ע"ב).

הֶחֱזִירוּ הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ – החזירו את שבחיו של הקב"ה, שהם ככתר לו, לקדמותם.

מְקַרְקְרִים – מנפצים את הקירות במקדש.

לֹא אָמַר “נוֹרָא” – “האל הגדול הגיבור” (ירמיה לב, יח).

מִשְׁתַּעְבְּדִים – מושלים.

לֹא אָמַר “גִּבּוֹר” – “האל הגדול והנורא” (דניאל ט, ד).

בָּאוּ הֵם – אנשי ‏כנסת הגדולה (וקבעו בפתיחת תפילת שמונה עשרה את המילים: “האל הגדול הגיבור והנורא”).

כּוֹבֵשׁ – עוצר, בולם.

נוֹתֵן אֹרֶךְ אַפַּיִם – נוהג בסבלנות ובמתינות (שמא יחזרו בתשובה).

שֶׁאִלְמָלֵא וגו' – איך היה יכול עם ישראל להמשיך ולהתקיים, בלא הפחד שמפיל הקב"ה על אומות העולם?

יב “לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר” (תהלים כב, א) – בְּדוֹרוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר הַכָּתוּב מְדַבֵּר: בַּלַּיְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לַיְלָה – יֵשׁ אוֹר לְבָנָה וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת; וְאֵימָתַי הוּא חשֶׁךְ? בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר! הַלְּבָנָה נִכְנֶסֶת וְהַכּוֹכָבִים נִכְנָסִים וְהַמַּזָּלוֹת הוֹלְכִים – אוֹתָהּ שָׁעָה אֵין חשֶׁךְ גָּדוֹל מִמֶּנוּ. וְאוֹתָהּ שָׁעָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹנֶה לְעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ וּמַעֲלֶה אֶת הַשַּׁחַר מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וּמֵאִיר לָעוֹלָם.

וְעוֹד לָמָּה מְשׁוּלָה אֶסְתֵּר לְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר? מָה אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר כְּשֶׁאוֹרָהּ בּוֹקֵעַ לַעֲלוֹת – בַּתְּחִלָּה הִיא בָּאָה קִמְעָא קִמְעָא, וְאַחַר כָּךְ הִיא מְנַפֶּצֶת וּבָאָה, וְאַחַר כָּךְ הִיא פָּרָה וְרָבָה, וְאַחַר כָּךְ הִיא מַשְׁבַּחַת וְהוֹלֶכֶת – כָּךְ הָיְתָה גְּאֻלָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי אֶסְתֵּר קִמְעָא קִמְעָא: בַּתְּחִלָּה “וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ” (אסתר ב, כא), וְאַחַר כָּךְ “וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה” (שם ה, ב), “בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ” (שם ו, א), וְאַחַר כָּךְ “וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס” (שם שם, יא), וְאַחַר כָּךְ “וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן” (שם ז, י), וְאַחַר כָּךְ “וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים” (שם ח, ח), וְאַחַר כָּךְ “וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת” (שם שם, טו), וְאַחַר כָּךְ “לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה” (שם שם, טז). חֲכָמִים אָמְרוּ: בְּשָׁעָה שֶׁאַיֶּלֶת הַזּוֹ צְמֵאָה, הִיא חוֹפֶרֶת גֻּמָּא וְקוֹבַעַת קַרְנֶיהָ לְתוֹכָהּ וְעוֹרֶגֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתּוֹךְ צָרָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה לָהּ אֶת הַתְּהוֹם וְהַתְּהוֹם מַעֲלָה לָהּ אֶת הַמַּיִם. כָּךְ אֶסְתֵּר: בְּשָׁעָה שֶׁגָּזַר הָמָן הָרָשָׁע גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת עַל יִשְׂרָאֵל – הִתְחִילָה עוֹרֶגֶת בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתּוֹךְ צָרָה וְעָנָה אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

רַ' אַסִּי אָמַר: מָה שַׁחַר זֶה סוֹף כָּל הַלַּיְלָה, אַף אֶסְתֵּר סוֹף כָּל הַנִּסִּים (מד“ת למזמור כב; יומא כט ע”א).

“לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר” – על פי המדרש נאמר מזמור זה מפי אסתר.

אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר – האור הראשון הבוקע בבוקר.

מַזָּלוֹת – כוכבי הלכת.

עוֹנֶה – מגיב (על בקשת העולם לאור).

קִמְעָא קִמְעָא – מעט מעט.

מְנַפֶּצֶת וּבָאָה – שולחת עוד ועוד ניצוצות אור.

מַשְׁבַּחַת וְהוֹלֶכֶת – מתחזקת עוד ועוד.

כָּךְ הָיְתָה גְּאֻלָּתָם וגו' – והמדרש יביא סדרת פסוקים המתארים את יציאת בני ישראל בשושן מחשכת גזירתו של המן אל אור הגאולה.

“הָיְתָה אוֹרָה” – והוא סוף בקיעת האור.

גֻּמָּא – בור קטן.

קוֹבַעַת – תוקעת.

עוֹרֶגֶת – הומה בתפילה.

סוֹף כָּל הַנִּסִּים – שנכתבו בתנ"ך.

*

יג אָמַר רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נָחָשׁ, מְעַשְּׁנִים בּוֹ מִן הַקֶּרֶן שֶׁל אַיָּלוֹת וּמִן הַשֵּׂעָר שֶׁל אִשָּׁה – וּמִיָּד הַנָּחָשׁ בּוֹרֵחַ. כָּךְ דְּבוֹרָה וְאֶסְתֵּר, שֶׁמְּשׁוּלוֹת כְּאַיָּלוֹת, דְּבוֹרָה לֹא זָזָה רַגְלָהּ עַד שֶׁאִבְּדָה לְסִיסְרָא וּלְכָל חֵילוֹתָיו וְאֶסְתֵּר לֹא זָזָה רַגְלָהּ עַד שֶׁצָּלְבָה לְהָמָן וַעֲשֶׂרֶת בָּנָיו (אג"א ז, י).

מְעַשְּׁנִים – שורפים.

לֹא זָזָה רַגְלָהּ – לא זזה ממקומה, לא נחה.

צָלְבָה – תלתה.

יד שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: מִפְּנֵי מָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כְּלָיָה? אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ אַתֶּם. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעֻדָּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע. אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, שֶׁבְּשׁוּשָׁן יֵהָרְגוּ, שֶׁבְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אַל יֵהָרְגוּ. אָמְרוּ לוֹ: אֱמֹר אָתָּה. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי שֶׁהִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי מַשּׂוֹא פָּנִים יֵשׁ בַּדָּבָר? – אָמַר לָהֶם: הֵם לֹא עָשׂוּ אֶלָּא לְפָנִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה עִמָּהֶם אֶלָּא לְפָנִים (מגילה יב ע"א).

נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם וגו' – נגזרה גזירת מוות על עם ישראל (ו“שונאיהם של ישראל” הוא לשון נקייה, וכוונתה לישראל).

אוֹתוֹ רָשָׁע – אחשוורוש.

שֶׁבְּשׁוּשָׁן – רק אלה הגרים בשושן (והשתתפו בסעודה).

הִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם – שהקים נבוכדנאצר (דניאל ג, א).

וְכִי מַשּׂוֹא פָּנִים וגו' – אם חטא העם, מדוע נהנה מיחס מועדף וניצל מן הגזירה?

לֹא עָשׂוּ אֶלָּא לְפָנִים – רק העמידו פנים כאילו הם משתחווים (ועל דרך מידה כנגד מידה פעל גם הקב"ה והגזירה היתה רק למראית עין).

*

טו “מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף” (אסתר א, ו) – תַּנְיָא, רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרָאוּי לְכֶסֶף – לְכֶסֶף, הָרָאוּי לְזָהָב – לְזָהָב. אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: אִם כֵּן אַתָּה מֵטִיל קִנְאָה בִּסְעוּדָה! אֶלָּא הֵן שֶׁל כֶּסֶף וְרַגְלֵיהֶן שֶׁל זָהָב.

“וְדַר וְסֹחָרֶת” (שם) – אָמַר שְׁמוּאֵל: אֶבֶן טוֹבָה יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְדָרָה שְׁמָהּ, הוֹשִׁיבָה בְּאֶמְצַע סְעוּדָה וּמְאִירָה לָהֶם כַּצָּהֳרַיִם (מגילה יב ע"א).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

הָרָאוּי לְכֶסֶף וגו' – כל אדם זכה למיטה על פי מעמדו.

מֵטִיל קִנְאָה – גורם לקנאה בין משתתפי הסעודה ופוגם בה.

הֵן – המיטות.

כְּרַכֵּי הַיָּם – ערים שמעבר לים.

*

טז “וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס” (אסתר א, ח) – מְלַמֵּד, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הִשְׁקוּהוּ יֵין מְדִינָתוֹ. אָמַר רַ' לֵוִי: כָּךְ הָיָה טַכְסִיס שֶׁל אַנְשֵׁי פָּרָס: הָיָה לָהֶם כּוֹס גָּדוֹל מַחֲזִיק חָמֵשׁ שְׁמִינִיּוֹת וְהָיוּ מַשְׁקִים בּוֹ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד – אֲפִלּוּ הוּא מֵת, אֲפִלּוּ הוּא מִשְׁתַּגֵּעַ, אֵין מַחֲזִירוֹ עַד שֶׁשּׁוֹתֵהוּ כֻּלּוֹ. וְשַׂר הַמַּשְׁקִים הָיָה מִתְעַשֵּׁר מֵאוֹתָם הַמְסֻבִּים שֶׁהָיוּ רוֹמְזִים לוֹ וְנוֹתְנִים לוֹ כַּמָּה דֵּינָרִים שֶׁל זָהָב, שֶׁלֹּא לְהַשְׁקוֹתָם בּוֹ. אֲבָל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לֹא הִכְנִיס אוֹתוֹ הַכּוֹס בִּסְעוּדָתוֹ; אָמַר: מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת יִשְׁתֶּה (אב“ג א, ח; ילק”ש לאסתר, תתרמח).

מְלַמֵּד – מן הפסוק אפשר ללמוד.

יֵין מְדִינָתוֹ – יין שבא ממקום מגוריו והוא רגיל בו (והוא מדרש על “כדת”).

אָמַר רַ' לֵוִי וגו' – ודורש את “אין אונס”, שלא אילצו אנשים לעשות דברים בעל כורחם.

טַכְסִיס – מנהג.

חָמֵשׁ שְׁמִינִיּוֹת – כמות גדולה.

אֵין מַחֲזִירוֹ – את הכוס.

רוֹמְזִים לוֹ וגו' – קוראים לו ומשחדים אותו.

*

יז “לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ” (אסתר א, ח) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָׁע, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם מְבַקְּשִׁים לִשָּׂא אִשָּׁה אַחַת – שֶׁמָּא יְכוֹלָה הִיא לְהִנָּשֵׂא לִשְׁנֵיהֶם? וְכֵן שְׁתֵּי סְפִינוֹת מְפָרְשׁוֹת בְּיָם הַגָּדוֹל, אַחַת מְבַקֶּשֶׁת רוּחַ דְּרוֹמִית וְאַחַת מְבַקֶּשֶׁת רוּחַ צְפוֹנִית – שֶׁמָּא יְכוֹלָה רוּחַ אַחַת לְהַנְהִיג אֶת שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת? לְמָחָר שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם בָּאִים אֶצְלְךָ – מָרְדְּכַי וְהָמָן – שֶׁמָּא תוּכַל לָצֵאת יְדֵי שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד? אֶלָּא לְרוֹמֵם אֶחָד וְלִצְלֹב אֶחָד! וְאֵין יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: “וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן” (תהלים קמה, טז) (אב“ג א, ח; אסת”ר ב, יד).

רָשָׁע – אחשוורוש.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך מנהגו של עולם.

מְפָרְשׁוֹת – מפליגות.

לְהַנְהִיג – להוביל.

לָצֵאת יְדֵי שְׁנֵיהֶם – לעשות את רצון שניהם.

לִצְלֹב – לתלות.

אֵין יָכוֹל וגו' – רק הקב"ה יכול לקיים רצונות שונים וסותרים של אנשים שונים בו בזמן.

יח “בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ” (אסתר ב, כא) – לָמָּה קָצְפוּ? – אָמַר רַ' לֵוִי: בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי טַרְסִיִּים הָיוּ, וְהָיוּ יוֹשְׁבִים בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. הֶעֱבִירָם הַמֶּלֶךְ וְהוֹשִׁיב אֶת מָרְדְּכַי בִּמְקוֹמָם – וְקָצְפוּ. מָה עָשׂוּ? אָמְרוּ: נֵלֵךְ וְנָטִיל אֶרֶס בַּסֵּפֶל, כְּדֵי שֶׁיָּמוּת הַמֶּלֶךְ, וְיִהְיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים: כְּשֶׁהָיוּ בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ מְשַׁמְּרִים אֶת הַמֶּלֶךְ – הָיוּ מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ יָפֶה; עַכְשָׁו שֶׁהוֹשִׁיב שָׁם יְהוּדִי – נֶהֱרַג. וְהָיוּ עוֹמְדִים וּמְסִיחִים בִּלְשׁוֹן טַרְסִיִּים, וְהֵם לֹא הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁמָּרְדְּכַי מִיּוֹשְׁבֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית הָיָה, וְהָיָה יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן (פנ“א, נוסח ב, ב; מגילה יג ע”ב).

טַרְסִיִּים – כנראה מן העיר תרסוס שבאסיה הקטנה.

הֶעֱבִירָם – סילק אותם מתפקידם.

נָטִיל אֶרֶס בַּסֵּפֶל – נכניס רעל בגביע המלך.

מְסִיחִים – משוחחים.

לִשְׁכַּת הַגָּזִית – מקום מושבה של הסנהדרין בבית המקדש.

יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן – וכל חברי הסנהדרין ידעו את כל שפות בני האדם.

*

יט “וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל עֵץ… אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן” (אסתר ב, כג; שם ג, א) – רַ' פִּנְחָס הָיָה מְסַפֵּר: הָאֲרִי עָשָׂה סְעוּדָה לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה, וְסִכֵּךְ עַל גַּבָּן עוֹרוֹת שֶׁל אֲרָיוֹת וּזְאֵבִים וְחַיּוֹת רָעוֹת. כֵּיוָן שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ אָמְרוּ: מִי יָשִׁיר לָנוּ? תָּלוּ עֵינֵיהֶן בַּשּׁוּעָל. אָמַר לָהֶן: עוֹנוֹת אַתֶּן לִי עַל מָה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לָכֶן? אָמְרוּ: הֵן. הִגְבִּיהַּ עֵינָיו כְּלַפֵּי עוֹרוֹת שֶׁלְּמַעְלָה וְאָמַר: מִי שֶׁהֶרְאָנוּ בָּעֶלְיוֹנִים הוּא יַרְאֵנוּ בַּתַּחְתּוֹנִים. כָּךְ מִי שֶׁהֶרְאָנוּ בִּצְלוּבָם שֶׁל בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ הוּא יַרְאֵנוּ בְמַפַּלְתּוֹ שֶׁל הָמָן (אסת“ר ז, ג; ילק”ש לאסתר תתרנד).

ר' פִּינְחָס – המסביר את סמיכות העניינים שבין שני הפסוקים.

סִכֵּךְ וגו' – בנה מעל ראשיהם מעין סוכה (עשויה עורות).

תָּלוּ עֵינֵיהֶן – הביטו.

עוֹנוֹת אַתֶּן – חוזרות על דברי.

מִי שֶׁהֶרְאָנוּ וגו' – מי שזיכה אותנו לראות את סופן של החיות הרעות (שעורותיהן מקשטים את הסוכה) יזכה אותנו לראות גם בסופן של החיות הרעות שבינינו.

בִּצְלוּבָם – בתלייתם.

כ “אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן” (אסתר ג, א) – אָמַר רַ' לֵוִי: לֹא נִתְגַּדֵּל הָמָן אֶלָּא לְרָעָתוֹ. וְלָמָּה גִּדְּלוֹ? מָשָׁל לְגֻלְיָר שֶׁקִּלֵּל לִבְנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִם אֲנִי הוֹרְגוֹ, הַכֹּל אוֹמְרִים גֻּלְיָר הָרַג, אֶלָּא אֲגַדְּלֶנּוּ וְאַחַר כָּךְ אֶהֶרְגֶנּוּ. עָשָׂה אוֹתוֹ טְרִיבוּנוֹס, וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה אוֹתוֹ הֶגְמוֹן – וְאַחַר כָּךְ הֵתֵז אֶת רֹאשׁוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִלּוּ נֶהֱרַג הָמָן כְּשֶׁיָּרַד וְיָעַץ לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְבַטֵּל בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא הָיָה מִי יוֹדְעוֹ, אֶלָּא יִתְגַּדֵּל וְאַחַר כָּךְ יִתָּלֶה. לְפִיכָךְ “וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְּאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים” (שם) – וְאַחַר כָּךְ “וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן” (אסתר ז, י). הֲרֵי אוֹיְבֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַפַּלְתָּם הֵם מִתְגַּדְּלִים, זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן” (תהלים צב, ח). מָה כָּתוּב בְּסוֹף הַמִּקְרָא? “לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד” (שם); וְנֶאֱמַר: “מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם” (איוב יב, כג) (אסת“ר ז, ב; אב”ג ג, א).

גֻּלְיָר, טְרִיבוּנוֹס, הֶגְמוֹן – חייל (פשוט), מפקד זוטר ומפקד עליון.

הֵתֵז – כרת.

כְּשֶׁיָּרַד וְיָעַץ – לפי מסורת אגדית שהוא ושמשי בנו (הנזכר בעזרא ד, ח) ביקשו למנוע את הקמת המקדש.

לֹא הָיָה מִי יוֹדְעוֹ – איש לא היה מכיר אותו ושם לב לגורלו.

סוֹף הַמִּקְרָא – סופו של אותו פסוק.

“מַשְׂגִּיא” – מרומם.

*

כא “גִּדַּל הַמֶּלֶךְ… אֶת הָמָן… וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים” (אסתר ג, א) – מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיוּ לוֹ סְיָחָה וַחֲמוֹרָה וַחֲזִירָה, וְהָיָה נוֹתֵן לַחֲמוֹרָה וְלַסְּיָחָה בְּמִדָּה וְלַחֲזִירָה שֶׁלֹּא בְּמִדָּה. אָמְרָה סְיָחָה לַחֲמוֹרָה: מָה שׁוֹטֶה זֶה עוֹשֶׂה? אָנוּ, שֶׁאָנוּ עוֹשׂוֹת מְלֶאכֶת בַּעַל הַבַּיִת, נוֹתְנִים לָנוּ בְּמִדָּה – וְלַחֲזִירָה שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה כְּלוּם נוֹתְנִים שֶׁלֹּא בְּמִדָּה?! אָמְרָה לָהּ חֲמוֹרָה לִסְיָחָה: תָּבוֹא הַשָּׁעָה וְתִרְאִי. כֵּיוָן שֶׁבָּאָה קָלֶנְדָּא שֶׁלָּהֶם נָטְלוּ הַחֲזִירָה וּנְחָרוּהָ. כָּךְ נֶאֱמַר בַּתְּחִלָּה "גִּדַּל” וּלְבַסּוֹף – “וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ” (שם ז, י) (אב“ג ג, א; אסת”ר ז, א).

מִדָּה – מזון בכמות מצומצמת.

קָלֶנְדָּא – היום הראשון של החודש, יום חג בעולם הרומי.

נָטְלוּ הַחֲזִירָה וּנְחָרוּהָ – לקחו את החזירה והרגוה (לשם אכילה).

כב “וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים” (אסתר ג, ו) – מָשָׁל שֶׁל הָמָן הָרָשָׁע לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְעוֹף שֶׁקִּנֵּן עַל שְׂפַת הַיָּם, עָלָה הַיָּם וְהֵצִיף אֶת קִנּוֹ. מָה עָשָׂה? הִתְחִיל נוֹטֵל מַיִם מִן הַיָּם בְּפִיו וְשׁוֹפֵךְ לַיַּבָּשָׁה, וְנוֹטֵל עָפָר מִן הַיַּבָּשָׁה וּמַשְׁלִיךְ לַיָּם. בָּא חֲבֵרוֹ וְעָמַד לוֹ עַל גַּבָּיו וְאָמַר לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה וּמִתְיַגֵּעַ? אָמַר לוֹ: אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה יָם יַבָּשָׁה וְיַבָּשָׁה יָם. אָמַר לוֹ: שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם! סוֹף סוֹף כַּמָּה אַתָּה יָכוֹל? כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָמָן הָרָשָׁע: אִי שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם, אֲנִי אָמַרְתִּי לְהַשְׁמִידָם כִּבְיָכוֹל וְלֹא יָכֹלְתִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית” (תהלים קו, כג), וְאַתָּה אָמַרְתָּ לְהַשְׁמִיד, לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד?! חַיֶּיךָ, רֹאשְׁךָ יוּסַר תַּחַת רֹאשָׁם, שֶׁהֵם לְהַצָּלָה וְאַתָּה לִתְלִיָּה (אב“ג ג, א; אסת”ר ז, י).

קִנֵּן – בנה את קִנו.

נוֹטֵל – לוקח.

שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם – השוטה הגדול ביותר בעולם.

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל המביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית או חולשה).

כג “וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים” (אסתר ג, ח) – אָמַר רָבָא: אֵין מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְסַפֵּר לְשׁוֹן הָרַע כְּהָמָן. אָמַר לוֹ הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: בּוֹא וְהִתְגָּרֵה בָּהֶם. אָמַר לוֹ: מִתְיָרֵא אֲנִי, שֶׁכָּל הַמִּתְגָּרֶה בָּהֶם אֱלֹהֵיהֶם עוֹשֶׂה עִמּוֹ דִּין. אָמַר לוֹ: יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְווֹת. אָמַר לוֹ: יֵשׁ צַדִּיקִים בֵּינֵיהֶם, שֶׁיְּבַקְּשׁוּ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. אָמַר לוֹ: “עַם אֶחָד” הֵם. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אֶעֱשֶׂה קָרְחָה בְּמַלְכוּת – “מְפֻזָּר”, מְפֻזָּרִים הֵם בֵּין הָעַמִּים. וְשֶׁמָּא תֹאמַר: יֵשׁ מֵהֶם פֵּרוֹת – “וּמְפֹרָד”, כְּפִרְדָּה זוֹ שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה פֵּרוֹת. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: חוּץ לְמַלְכוּת הֵם וְאִי אַתָּה יָכוֹל לָהֶם – “בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ”. “וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם” – שֶׁאֵינָם אוֹכְלִים עִמָּנוּ וְאֵינָם שׁוֹתִים עִמָּנוּ וְאֵינָם מִתְחַתְּנִים בָּנוּ. “וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים” – שֶׁמּוֹצִיאִים כָּל הַשָּׁנָה בְּשׁה“י פה”י, אוֹמְרִים: שַׁבָּת הִיא, יוֹם טוֹב הוּא וְאֵין עוֹשִׂים עֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ. הִתְחִיל לְחַשֵּׁב יָמִים טוֹבִים: חַג הַמַּצּוֹת, שָׁבוּעוֹת, סֻכּוֹת, רֹאשׁ הַשָּׁנָה, צוֹם כִּפּוּר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָׁע! אַתָּה מַפִּיל עַיִן רָעָה בְּמוֹעֲדֵיהֶם שֶׁלָּהֶם – הֲרֵי אֲנִי מַפִּילְךָ לִפְנֵיהֶם וּמוֹסִיפִים לָהֶם מוֹעֵד אֶחָד עַל מַפַּלְתְּךָ. “וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֹוֶה לְהַנִּיחָם” (שם) – שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמְבַזִּים אֶת הַמֶּלֶךְ: אֲפִלּוּ נָפַל זְבוּב בְּכוֹסוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם זוֹרְקוֹ וְשׁוֹתֶה, וְאִם אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ נוֹגֵעַ בְּכוֹסוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם – חוֹבְטוֹ בְּקַרְקַע וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה, וּלְפִיכָךְ “אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל… לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ” (אסתר ג, ט). “וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ” (שם שם, יא) – אָמַר רַ' אַבָּא: מָשָׁל שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְהָמָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם: אֶחָד יֵשׁ לוֹ תֵּל בְּשָׂדֵהוּ, וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ חָרִיץ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ. אָמַר בַּעַל הַתֵּל: מִי יִתֵּן לִי חָרִיץ זֶה בְּדָמִים; וּבַעַל הֶחָרִיץ אוֹמֵר: מִי יִתֵּן לִי תֵּל זֶה בְּדָמִים. לְיָמִים נִזְדַּוְּגוּ זֶה אֵצֶל זֶה. אָמַר לוֹ בַּעַל הֶחָרִיץ לְבַעַל הַתֵּל: “מְכֹר לִי תִּלְּךָ”. אָמַר לוֹ: “הַלְוַאי, טֹל אוֹתוֹ בְּחִנָּם” (מגילה יג ע“ב-יד ע”א).

לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע – להשמיץ.

הִתְגָּרֵה בָּהֶם – הילחם בהם.

יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְווֹת – דורש “ישנו (עם)” מלשון שינה, שהעם לא קיים מצוות, כאדם ישן.

עַם אֶחָד הֵם – והם ערבים זה לזה, ועל כן אין בכוח מיעוט הצדיקים להגן על הרוב החוטא.

אֶעֱשֶׂה קָרְחָה – אותיר (על ידי השמדת היהודים) אזור שלם בלא תושבים.

פֵּרוֹת – תועלת ורווח.

כְּפִרְדָּה – והיא בהמה שאינה יכולה להוליד.

חוּץ לְמַלְכוּת – מחוץ לגבולות הממלכה.

יָכוֹל לָהֶם – להתגבר עליהם.

מוֹצִיאִים – מבזבזים (זמן).

שה“י פה”י – כנראה צריך להיות: “שהי פהי”, שיהוי ודחייה (בשל החגים והמועדים הרבים שבלוח השנה היהודי). אך המסורת דורשת מילים אלו כראשי תיבות וכלשון תירוץ: “שבת היום, פסח היום”.

מַפִּיל עַיִן רָעָה – מקנא.

זוֹרְקוֹ – את הזבוב.

חוֹבְטוֹ – משליכו (שכן על פי ההלכה, יין שנגע בו נוכרי אסור בשתייה).

תֵּל – ערימת עפר.

חָרִיץ – מעין תעלה.

בְּדָמִים – בכסף.

נִזְדַּוְּגוּ – נפגשו.

טֹל – קח.

*

כד “וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ… וַיִּכָּתֵב… וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים” (אסתר ג, יב–יג) – וּמָה כָּתְבוּ בְּאוֹתָם סְפָרִים?

“כָּל הָעַמִּים, הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת, שְׁלוֹמְכֶם יִשְׂגֶּה! יְהֵא יָדוּעַ לָכֶם, שֶׁאָדָם אֶחָד בָּא לְפָנֵינוּ, לֹא מִמְּקוֹמֵנוּ וְלֹא מֵאַדְמָתֵנוּ, מִזֶּרַע עֲמָלֵק הוּא, בֶּן גְּדוֹלֵי עוֹלָם וְהָמָן שְׁמוֹ, וְשָׁאַל מִמֶּנוּ שְׁאֵלָה קְטַנָּה וְקַלָּה, אָמָר: עַם אֶחָד יֵשׁ בֵּינֵינוּ, נִבְזִים מִכָּל הָעַמִּים וְרוּחָם גַּסָּה, מוּכָנִים לְתַקָּלָה וּלְקַלְקָלָה, מַלְעִיגִים עָלֵינוּ וּשְׂמֵחִים בְּרָעָתֵנוּ, וְקִלְלַת הַמֶּלֶךְ שְׁגוּרָה בְּפִיהֶם עֶרֶב וּבֹקֶר וְצָהֳרַיִם. וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים: ‘ה’ מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ' (תהלים י, טז). וְעוֹד אוֹמְרִים: ‘לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְּאֻמִּים’ (שם קמט, ז). וּכְפוּיֵי טוֹבָה הֵם. בּוֹאוּ וּרְאוּ מָה עָשׂוּ לְאוֹתוֹ עָנִי פַּרְעֹה: כְּשֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם קִבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְהוֹשִׁיבָם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, וְזָן אוֹתָם בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן וְהֶאֱכִילָם מִכָּל טוֹבָה. בִּקֵּשׁ שֶׁיִּבְנוּ לוֹ פָּלָטִין אַחַת, וּבָאוּ עָלָיו בַּעֲלִילָה וְאָמְרוּ לוֹ: “נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ” (שמות ה, ג), אַחַר כָּךְ אָנוּ חוֹזְרִים; רְצוֹנְךָ, הַשְׁאִילֵנוּ כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת. וְהִשְׁאִילוּם כַּסְפָם וּזְהָבָם וְכָל בִּגְדֵיהֶם הַטּוֹבִים, וְטָעֲנוּ כָּל אֶחָד כַּמָּה חֲמוֹרִים עַד שֶׁנִּצְּלוּ אֶת מִצְרַיִם וּבָרְחוּ לָהֶם. רָדַף פַּרְעֹה אַחֲרֵיהֶם לְהָשִׁיב אֶת מָמוֹנוֹ, הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ. מָה עָשׂוּ לוֹ? הָיָה עִמָּהֶם אָדָם אֶחָד וּשְׁמוֹ משֶׁה בֶּן עַמְרָם וּבִכְשָׁפָיו נָטַל מַקֵּל אֶחָד וְלָחַשׁ עָלָיו וְהִכָּה בּוֹ אֶת הַיָּם עַד שֶׁחָרַב, וְנִכְנְסוּ כֻּלָּם בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְעָבְרוּ כֻּלָּם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה עָבְרוּ וּבְמָה יָבְשׁוּ הַמַּיִם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה כֵּן, אַף הוּא נִכְנַס אַחֲרֵיהֶם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה דְּחָפוּהוּ בְּתוֹךְ הַיָּם, וְטָבַע הוּא וְכָל חֵילוֹ בַּיָּם, וְלֹא זָכְרוּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשׂוּ לָהֶם.”

יִשְׂגֶּה – ירבה.

לְתַקָּלָה וּלְקַלְקָלָה – למכשול ולרעה.

שְׁגוּרָה – מצויה באופן קבוע.

עָנִי – מסכן.

בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן – בשנות הרעב.

פָּלָטִין – ארמון.

עֲלִילָה – טענת שווא.

נִצְּלוּ – רוקנו.

נָטַל – לקח.

חָרַב – יבש.

*

"וּמָה עָשׂוּ לַעֲמָלֵק אֲבִי אַבָּא? כְּשֶׁעָלוּ מִן הַיָּם הָלַךְ אֵצֶל בִּלְעָם לִטֹּל עֵצָה הֵימֶנּוּ, אָמַר לוֹ: רְאֵה מָה עָשְׂתָה אֻמָּה זוֹ לְמִצְרַיִם! וּמָה לְמִצְרַיִם, שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת – כָּךְ, לִשְׁאַר אֻמּוֹת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! הֵיאָךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי? אָמַר לוֹ בִּלְעָם: לֵךְ וַעֲשֵׂה עִמָּם מִלְחָמָה, וְאִם אַתָּה לֹא תּוּכַל לָהֶם אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לָהֶם, לְפִי שֶׁהֵם תְּלוּיִים בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, וְאַף אַתָּה כֵּן. מִיָּד בָּא עֲלֵיהֶם לְמִלְחָמָה. מָה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה פַּרְנָס שֶׁלָּהֶם? הָיָה לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד, יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן שְׁמוֹ, אַכְזָרִי בְּלֹא רַחֲמִים. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ משֶׁה: ‘בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק’ (שמות יז, ט) – וְאֵינִי יוֹדֵעַ אוֹתָם אֲנָשִׁים שֶׁבָּחַר אִם בַּעֲלֵי כְּשָׁפִים הֵם אִם גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה. וְאוֹתוֹ משֶׁה נָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה עָשָׂה בּוֹ, וְנָטַל אֶבֶן וְיָשֵׁב עָלֶיהָ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה הָיָה לוֹחֵשׁ, עַד שֶׁרָפוּ יְדֵיהֶם שֶׁל עַם עֲמָלֵק וְנָפְלוּ לִפְנֵיהֶם הֲרוּגִים. בָּאוּ עַל סִיחוֹן וְעוֹג – גִּבּוֹרֵי עוֹלָם הָיוּ, שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוּם. וּמָה עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ? הִכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא דַּיּוֹ שֶׁנָּטַל אֶת אַרְצָם אֶלָּא שֶׁהָרַג מֵהֶם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים וְחִלֵּק אֶת אַרְצָם לְיִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ אוֹתָם הַגִּבְעוֹנִים שֶׁהִשְׁלִימוּ לָהֶם כְּבָשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. בָּא עֲלֵיהֶם סִיסְרָא וַהֲמוֹנוֹ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה עָשׂוּ לוֹ – וְנַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם וּשְׁטָפָם וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם הַגָּדוֹל.

וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ רִאשׁוֹן, שָׁאוּל שְׁמוֹ, וְהָלַךְ וְנִלְחַם בְּאֶרֶץ אֲבִי אַבָּא עֲמָלֵק וְהָרַג מֵהֶם מֵאָה אֲלָפִים פָּרָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא חָמַל עַל אִישׁ וְאִשָּׁה וְעַל עוֹלֵל וְיוֹנֵק – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָם. וּמָה עָשׂוּ לַאֲגָג זְקֵנִי, שֶׁחָמְלוּ עָלָיו בַּתְּחִלָּה? לְסוֹף בָּא אָדָם מֵהֶם וּשְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, חֲתָכוֹ וְנָתַן בְּשָׂרוֹ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוֹ מִיתָה מְשֻׁנָּה כָּזֹאת. אַחַר כָּךְ הָיָה לָהֶם מֶלֶךְ אֶחָד, דָּוִד בֶּן יִשַׁי שְׁמוֹ, וְהָיָה מַשְׁחִית וּמְכַלֶּה אֶת כָּל הַמַּמְלָכוֹת וְלֹא הָיָה חוֹמֵל עֲלֵיהֶם. וְעָמַד אַחֲרָיו שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וּבָנָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת אֶחָד וְקָרָא לוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה הָיָה לָהֶם בְּתוֹכוֹ. כְּשֶׁבָּאִים עֲלֵיהֶם לְמִלְחָמָה הֵם נִכְנָסִים בְּתוֹכוֹ וּמְכַשְּׁפִים בְּתוֹכוֹ, וּכְשֶׁהֵם יוֹצְאִים מִמֶּנוּ – הוֹרְגִים וּמַחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם. וְלֹא הָיְתָה מִדָּה טוֹבָה שֶׁלֹּא נִתְגָּאוּ בָּהּ. וּמִתּוֹךְ טוֹבָה יְתֵרָה שֶׁהָיְתָה לָהֶם לֹא חָשְׁבוּ כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן בְּעֵינֵיהֶם. וּכְשֶׁהִזְקִין אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ שֶׁלָּהֶם בָּא עֲלֵיהֶם נְבוּכַדְנֶאצַּר וְשָׂרַף אוֹתוֹ בַּיִת שֶׁלָּהֶם וְלֹא הוֹעִילוּ לָהֶם כִּשְׁפֵיהֶם: מֵהֶם הָרַג וּמֵהֶם הִשְׁלִיךְ בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְהִגְלָם מֵעַל אַדְמָתָם וֶהֱבִיאָם בֵּינֵינוּ, וַעֲדַיִן לֹא שִׁנּוּ מַעֲשֵׂיהֶם הַמְּכֹעָרִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם בְּגָלוּת בֵּינֵינוּ – מַלְעִיגִים עָלֵינוּ וְעַל יִרְאָתֵנוּ וְתוֹעֵבָה אָנוּ בְּעֵינֵיהֶם. וְעַכְשָׁו הִסְכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ לְדֵעָה אַחַת וְהִפַּלְנוּ גּוֹרָלוֹת לְאַבְּדָם מִן הָעוֹלָם. וְנָפַל עֲלֵיהֶם הַגּוֹרָל בְּחֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ. וְעַכְשָׁו כְּשֶׁיַּגִּיעוּ אֲלֵיכֶם הָאִגְּרוֹת הַלָּלוּ תִּהְיוּ מְזֻמָּנִים לְאוֹתוֹ הַיּוֹם: הַדּוֹרֵך קַשְׁתּוֹ – יִדְרֹךְ, וְהַנּוֹטֵל חֶרֶב – יִטֹּל, וְעִמְדוּ לַהֲרֹג וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים שֶׁבֵּינֵיכֶם מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא תַשְׁאִירוּ מֵהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט".

אֲבִי אַבָּא – שכן המן היה מזרע עמלק.

לִטֹּל – לקחת, לקבל.

וּמָה לְמִצְרַיִם… כָּךְ – אם למצרים עשו כך.

הֵיאָךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי? – מה אתה מציע לי לעשות?

אַף אַתָּה כֵּן – גם עמלק הוא מצאצאי אברהם (בראשית לו, יב).

פַּרְנָס – מנהיג.

רָפוּ יְדֵיהֶם – נחלשו.

הִשְׁלִימוּ לָהֶם – כרתו עמהם ברית שלום.

חָמַל – ריחם.

לֹא חָשְׁבוּ – לא החשיבו.

יִרְאָתֵנוּ – אלוהינו.

דּוֹרֵךְ – מותח.

*

וְזוֹ הָאִגֶּרֶת שֶׁכָּתַב הָמָן הָאֲגָגִי וְשָׁלַח לְכָל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ וּלְכָל גְּדוֹלֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם:

“אֲנִי גְּדוֹל הַמֶּלֶךְ וְשֵׁנִי לוֹ, רֹאשׁ לַסְּגָנִים וּמֻבְחָר שֶׁבִּגְדוֹלֵי הַמַּלְכוּת, הִסְכַּמְתִּי אֲנִי וְכָל אִפַּרְכִין וְכָל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ, הַפַּחוֹת וְהַסְּגָנִים וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים, הִסְכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ בְּעֵצָה אַחַת, בְּפֶה אֶחָד וּבְדִבּוּר אֶחָד וּבְלָשׁוֹן אַחַת, כָּתַבְנוּ בִּרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְחָתַמְנוּ בְּטַבַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא לְהָשִׁיב, עַל עֵסֶק הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, שֶׁהָיוּ כְּנָפָיו פְּרוּשׂוֹת עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְלֹא הָיָה עוֹף בְּהֵמָה וְחַיָּה יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּפָנָיו, עַד שֶׁבָּא הָאֲרִי הַגָּדוֹל וְהִכָּה אֶת הַנֶּשֶׁר מַכָּה גְּדוֹלָה, וְנִשְׁבְּרוּ כְּנָפָיו וְנִמְרְטוּ אֲגַפָּיו וְנִתְקַצְּצוּ רַגְלָיו, וְנַעֲשָׂה כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּנַחַת, בְּשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט מִיּוֹם שֶׁנָּדַד מִקִּנּוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְעַכְשָׁו אָנוּ רוֹאִים שֶׁהוּא רוֹצֶה לְגַדֵּל נוֹצָה וַאֲגַפַּיִם וְרוֹצֶה לְכַסּוֹת אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁכִּסָּה וְשָׁסָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים. לָכֵן נִקְבְּצוּ כָּל גְּדוֹלֵי מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס מֵרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְכָתַבְנוּ לָכֶם לִהְיוֹת כֻּלָּנוּ בְּעֵצָה אַחַת, לְהָכִין פַּחִים לְנֶשֶׁר זֶה, לְלָכְדוֹ קֹדֶם שֶׁיִּגְדַּל כּוֹחוֹ וְיַחֲזֹר אֶל קִנּוֹ. וְרָאִינוּ לִמְרֹט אֲגַפָּיו וְלִשְׁבֹּר כְּנָפָיו וּלְהַאֲכִיל בְּשָׂרוֹ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְבַקֵּעַ בֵּיצָיו וְלִפְצֹעַ אֶפְרוֹחָיו, וְלַעֲקֹר זִכְרוֹ מִן הָעוֹלָם. וְלֹא תְּהֵא עֲצָתֵנוּ כַּעֲצַת פַּרְעֹה, שֶׁגָּזַר עַל הַזְּכָרִים וְהִנִּיחַ אֶת הַנְּקֵבוֹת, וְלֹא כַּעֲמָלֵק, שֶׁהָרַג נֶחֱשָׁלִים שֶׁבָּהֶם וְהִנִּיחַ גִּבּוֹרֵיהֶם, וְלֹא כִּנְבוּכַדְנֶאצַּר, שֶׁהִגְלָם וְהִנִּיחָם וְהוֹשִׁיבָם עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, וְלֹא כְּסַנְחֵרִיב, שֶׁהִגְלָם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצָם, אֶלָּא הִסְכַּמְנוּ בְּרוּחַ בְּרוּרָה לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם לֹא זֵכֶר וְלֹא שֵׁם וְלֹא זֶרַע בָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ בָּנוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ בִּזְקֵנֵינוּ וּבַאֲבוֹתֵינוּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁעָשָׂה עִמָּהֶם טוֹבָה לֹא גְּמָלוּהוּ אֶלָּא רָעָה”.

אִפַּרְכִין – שרי מחוזות.

פַּחוֹת, אֲחַשְׁדַּרְפְּנִים – שרים בממלכת פרס (אסתר ג, יב).

עֵסֶק הַנֶּשֶׁר – עניין הנשר (סמל לעם ישראל).

הָאֲרִי הַגָּדוֹל – הוא נבוכדנאצר, מחריב המקדש.

אֲגַפָּיו – כנפיו.

שָׁסָה – בזז.

פַּחִים – מלכודות.

לִפְצֹעַ – לפצח, לכתוש.

הִנִּיחַ – השאיר (בחיים).

נֶחֱשָׁלִים – מי שנותרו מאחור, החלשים שבעם.

עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ – ליד כס המלכות, כיועצים, כגון דניאל.

*

בְּשָׁעָה שֶׁנֶּחְתְּמוּ אוֹתָן הָאִגְּרוֹת וְנִתְּנוּ בְּיַד הָמָן, יָצָא הָמָן מִפָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ שָׂמֵחַ, הוּא וְכָל בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ אַחֲרָיו. פָּגַע בָּהֶם מָרְדְּכַי. רָאָה שְׁלוֹשָׁה תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר וְרָץ אַחֲרֵיהֶם. וּכְשֶׁרָאָה הָמָן וְכָל חֲבוּרָתוֹ שֶׁהָיָה מָרְדְּכַי רָץ אַחֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת הָלְכוּ אַחֲרָיו לָדַעַת מָה יִשְׁאַל מֵהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מָרְדְּכַי אֵצֶל הַתִּינוֹקוֹת שָׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם: פְּסֹק לִי פְּסוּקְךָ. אָמַר לוֹ: “אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא” (משלי ג, כה). פָּתַח הַשֵּׁנִי וְאָמַר: אֲנִי עָמַדְתִּי הַיּוֹם מִבֵּית הַסֵּפֶר בְּפָסוּק זֶה: “עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר, דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵל” (ישעיה ח, י). פָּתַח הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר: “וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל, אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט” (שם מו, ד). כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מָרְדְּכַי כָּךְ שָׂחַק וְשָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה. אָמַר לוֹ הָמָן: מָה אָמְרוּ לְךָ הַתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ שֶׁצָּחַקְתָּ? אָמַר לוֹ: בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת בִּשְּׂרוּנִי, שֶׁלֹּא אֶפְחַד מִן הָעֵצָה הָרָעָה שֶׁיָּעַצְתָּ עָלֵינוּ. מִיָּד כָּעַס הָמָן הָרָשָׁע וְאָמַר: אֵין אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָד תְּחִלָּה אֶלָּא בַּתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ.

אָמַר לוֹ הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: אֱלוֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא: הוֹשֵׁב לָהֶם נָשִׁים וַעֲשֵׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּגְזֹר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם. גָּזַר הַמֶּלֶךְ כָּךְ. מִיָּד עָמַד מָרְדְּכַי וְהִכְרִיז וְאָמַר: בָּנַי, אַל תֵּלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹּא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לַשָּׂטָן עֲלֵיכֶם. הִנִּיחוּ דִּבְרֵי מָרְדְּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה.

אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל: שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ הָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְקִלְקְלוּ וְהִסִּיחוּ דַּעְתָּם מֵחֻרְבַּן בֵּית מִקְדָּשָׁם. מִיָּד עָמַד שָׂטָן וְהִשְׂטִין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַד מָתַי תִּדְבַּק בְּאֻמָּה זוֹ, שֶׁהֵם מַכְעִיסִים לְפָנֶיךָ? אִם רְצוֹנְךָ, אַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תּוֹרָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תִּסְתַּפֵּק בָּעֶלְיוֹנִים. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִשְׁוָה דַּעְתּוֹ לְכָךְ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר: לָמָּה לִּי אֻמָּה זוֹ שֶׁבִּשְׁבִילָהּ רַבּוּ עָלַי כַּמָּה כְּעָסִים! “אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם” (דברים לב, כו)! מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשָּׂטָן: הָבֵא לִי מְגִלָּה וְאֶכְתֹּב עָלֶיהָ כְּלָיָה! הָלַךְ הַשָּׂטָן וְהֵבִיא לוֹ מְגִלָּה – וְכָתַב וְחָתַם.

מִיָּד יָצְאָה הַתּוֹרָה בְּבִגְדֵי אַלְמָנוּת וְנָתְנָה קוֹלָהּ בִּבְכִי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּלְקוֹל בְּכִיָּתָהּ צָעֲקוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אֵין יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם – אָנוּ לָמָּה? כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ חַמָּה וּלְבָנָה כָּךְ אָסְפוּ נָגְהָן, וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית מִתְאַבְּלִים.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָץ אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, בְּבֶהָלָה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם וְאֵצֶל נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים וְאָמַר לָהֶם: אֲבוֹת הָעוֹלָם, שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל צְבָא מָרוֹם בּוֹכִים בְּמַר נֶפֶשׁ וְכָל הָעוֹלָם אֲחָזוֹ חִיל כַּיּוֹלֵדָה – וְאַתֶּם שׁוֹכְבִים בִּמְנוּחָה? אָמְרוּ לוֹ: עַל מָה? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי שֶׁנִּגְזְרָה עַל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה. אָמְרוּ לוֹ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב: אִם נֶחְתְּמָה גְּזֵרָתָם מָה אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת? חָזַר אֵלִיָּהוּ וּבָא אֵצֶל משֶׁה וְאָמַר לוֹ: אִי, רוֹעֶה נֶאֱמָן, כַּמָּה פְּעָמִים עָמַדְתָּ בַּפֶּרֶץ לְיִשְׂרָאֵל וּבִטַּלְתָּ גְּזֵרָתָם לְבִלְתִּי הַשְׁחִית – מָה תַּעֲנֶה עַל הַצָּרָה הַזֹּאת? אָמַר לוֹ משֶׁה: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם כָּשֵׁר בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר? אָמַר לוֹ: יֵשׁ, וּשְׁמוֹ מָרְדְּכַי. אָמַר לוֹ: לֵךְ וְהוֹדִיעוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד בִּתְפִלָּה הוּא מִשָּׁם וְאָנוּ מִכָּאן. אָמַר לוֹ: רוֹעֶה נֶאֱמָן, כְּבָר נִכְתְּבָה אִגֶּרֶת כְּלָיָה עַל יִשְׂרָאֵל וּכְבָר נֶחְתְּמָה. אָמַר לוֹ משֶׁה: אִם בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה – תְּפִלָּתֵנוּ נִשְׁמַעַת, וְאִם בְּדָם – מָה שֶׁהָיָה הָיָה. אָמַר לוֹ: בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה. אָמַר לוֹ משֶׁה: לֵךְ וְהוֹדַע לְמָרְדְּכַי. מִיָּד הָלַךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדְּכַי.

פָּגַע – פגש.

פְּסֹק לִי פְּסוּקְךָ – מה הפסוק שלמדת היום?

עָמַדְתִּי – קמתי לצאת.

שׁוֹלֵחַ יָד – פוגע.

זִמָּה – זנות וקלות ראש.

פִּתְחוֹן פֶּה – סיבה לקטרג.

הִנִּיחוּ – התעלמו, זנחו.

קִלְקְלוּ – חטאו במעשי זימה.

הִסִּיחוּ דַּעְתָּם – השכיחו, לא זכרו.

עֶלְיוֹנִים – צבא המרום, המלאכים (שהם יעסקו בתורה).

הִשְׁוָה דַּעְתּוֹ לְכָךְ – הסכים.

בִּשְׁבִילָהּ – בגללה.

כְּלָיָה – השמדה מוחלטת.

אָסְפוּ נָגְהָן – כיבו את אורם.

אֲחָזוֹ חִיל כַּיּוֹלֵדָה – סבל כאבים כאישה יולדת.

שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל – עם ישראל (שינוי הלשון נעשה כדי לא לפגוע בכבודו של העם).

עָמַדְתָּ בַּפֶּרֶץ – הגנת.

תַּעֲנֶה – תאמר.

טִיט – חימר, חומר שניתן למסמסו.

מָה שֶׁהָיָה הָיָה – ואין דרך לשנות את הגזירה.

*

“וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים” (אסתר ד, ג) – לָמָּה נִקְרָא אֵבֶל גָּדוֹל? שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל אֵבֶל יוֹם רִאשׁוֹן הוּא קָשֶׁה, וְכָל מָה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ הוּא פּוֹחֵת, אֲבָל הָאֵבֶל הַזֶּה כָּל מָה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ הָיָה מִתְקַשֶּׁה, שֶׁהָיָה אָדָם אוֹמֵר: מָחָר אֲנִי נֶהֱרָג.

“וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ” (שם ה, יד) – מָה עָשָׂה? הָלַךְ וְקָצַץ אֶרֶז מִגִּנַּת הַבִּיתָן וְהוֹצִיאוֹ בְּהַלֵּל וְזֶמֶר וְהֶעֱמִידוֹ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ. וְאָמַר: לְמָחָר בְּשַׁחֲרִית אֶתְלֶה מָרְדְּכַי עָלָיו. וְכֵיוָן שֶׁהֶעֱמִידוֹ – מָדַד עַצְמוֹ עָלָיו. הֱשִׁיבַתּוּ בַּת קוֹל וְאָמְרָה: נָאֶה לְךָ הָעֵץ, מְתֻקָּן לְךָ הָעֵץ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית.

לְאַחַר שֶׁעָשָׂה הָעֵץ, הָלַךְ אֵצֶל מָרְדְּכַי וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהַתִּינוֹקוֹת יוֹשְׁבִים לְפָנָיו, רָאשֵׁיהֶם מְפֻלָּשִׁים בְּאֵפֶר וְשַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְצוֹעֲקִים וּבוֹכִים. מָנָה אוֹתָם וּמְצָאָם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף. נָתַן קוֹלָרִים בְּצַוְּארֵיהֶם וְשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל בְּרַגְלֵיהֶם. הִפְקִיד עֲלֵיהֶם שׁוֹמְרִים וְאָמַר: לְמָחָר אֲנִי שׁוֹחֵט הַלָּלוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אֲנִי תּוֹלֶה אֶת מָרְדְּכַי.

הָיוּ אִמּוֹתֵיהֶם שֶׁל הַתִּינוֹקוֹת בָּאוֹת וּמְבִיאוֹת לָהֶם לֶחֶם וּמַיִם וְאוֹמְרוֹת לָהֶם: בָּנֵינוּ, אִכְלוּ וּשְׁתוּ קֹדֶם שֶׁתָּמוּתוּ לְמָחָר וְאַל תָּמוּתוּ בְּרָעָב. מִיָּד הָיוּ מַנִּיחִים יְדֵיהֶם עַל סִפְרֵיהֶם וְנִשְׁבָּעִים: בְּחַיֵּי מָרְדְּכַי רַבֵּנוּ, לֹא נֹאכַל וְלֹא נִשְׁתֶּה, אֶלָּא בְּתַעֲנִיתֵנוּ נָמוּת עֲיֵפִים. וְהָיָה כָּל אֶחָד גּוֹלֵל סִפְרוֹ וּמַחֲזִירוֹ לְרַבּוֹ וְאוֹמְרִים: סְבוּרִים הָיִינוּ, שֶׁבִּזְכוּת הַתּוֹרָה נַאֲרִיךְ יָמִים, וְעַכְשָׁו שֶׁלֹּא זָכִינוּ – טֹל סִפְרְךָ מִיָּדֵינוּ. גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה. וְהָיוּ הָאִמּוֹת גּוֹעוֹת כְּפָרוֹת מִבַּחוּץ וּבְנֵיהֶן כַּעֲגָלִים מִבִּפְנִים, עַד שֶׁעָלְתָה שַׁוְעָתָם לַמָּרוֹם. וְשָׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹל בְּכִיָּתָם בְּסוֹף שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכִּסֵּא דִּין וְיָשַׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים וְאָמַר: מָה קוֹל גָּדוֹל זֶה שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ כִּגְדָיִים וּטְלָאִים? עָמַד משֶׁה רַבֵּנוּ לְפָנָיו וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא גְּדָיִים וְלֹא טְלָאִים הֵם, אֶלָּא קְטַנֵּי עַמְּךָ הֵם, שֶׁשְּׁרוּיִים בְּתַעֲנִית הַיּוֹם שְׁלוֹשָׁה יָמִים וּשְׁלוֹשָׁה לֵילוֹת – וּלְמָחָר עוֹמְדִים לִשְׁחִיטָה כִּגְדָיִים וּטְלָאִים. מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁבַר אֶת הַחוֹתָמוֹת וְקָרַע אֶת הָאִגְּרוֹת – וְהִפִּיל עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בֶּהָלָה בְּאוֹתוֹ לַיְלָה. (אג“א, פרקים ג-ד; אסת”ר ז, יג; שם ט, ד; אב“ג, פרקים ג-ה; ילק”ש לאסתר, תתרנד; שם, תתרנז).

שֶׁהוּא הוֹלֵךְ – מתקדם בזמן.

הַבִּיתָן – שבארמון (אסתר א, ה).

מָדַד עַצְמוֹ – לבדוק מה גובה העץ.

מְתֻקָּן – מיועד, מוכן.

מְפֻלָּשִׁים – מכוסים.

קוֹלָרִים – טבעות ברזל.

עֲיֵפִים – צמאים.

גָּעוּ – פרצו.

כְּפָרוֹת מִבַּחוּץ וגו' – כמו פרות שהופרדו מבניהן, והן מחוץ לרפת והם בתוכה.

שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה – רבע הלילה.

נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו – התגברו הרחמים (על מידת הדין).

בְּאוֹתוֹ לַיְלָה – שנאמר “בלילה ההוא נדדה שנת המלך” (אסתר ו, א).

*

כה “בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ” (אסתר ו, א) – רַ' חַמָּא בַּר גּוּרְיוֹן אוֹמֵר: כָּל בַּעֲלֵי שֵׁנָה לֹא טָעֲמוּ שֵׁנָה כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה: אֶסְתֵּר הָיְתָה עֲסוּקָה בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל הָמָן, מָרְדְּכַי הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, הָמָן הָיָה עָסוּק בְּקוֹרָתוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל הַשֵּׁנָה: בָּנַי בְּצָרָה, וְהָרָשָׁע הַזֶּה יָשֵׁן עַל מִטָּתוֹ?! לֵךְ וְנַדֵּד אֶת שְׁנָתוֹ. מִיָּד יָרַד הַמַּלְאָךְ, עָמַד עַל גַּבֵּי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְהָיָה מְטָרֵף לִבּוֹ, אָמַר: כְּפוּי טוֹבָה, לֵךְ וְשַׁלֵּם טוֹבָה לִבְעָלֶיהָ. הִתְחִיל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אוֹמֵר: מִי עָשָׂה לִי טוֹב וְלֹא שִׁלַּמְתִּי לוֹ? – “וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת” (שם). אָמַר רַ' לֵוִי: בְּנוֹ שֶׁל הָמָן הָיָה סוֹפְרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וְקָרָא הַכְּתָב לְפָנָיו – “וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ” (אסתר ו, ב). הִתְחִיל גּוֹלֵל אֶת הַסֵּפֶר, וְקָפַץ לְפָנָיו “אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ”, וְגָלַל אֶת הַסֵּפֶר. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: עַד מָתַי אַתָּה גּוֹלֵל אֶת הַסֵּפֶר? קְרָא מָה שֶׁלְּפָנֶיךָ. אָמַר: אֵינִי יָכוֹל לִקְרוֹת. וְהָיוּ הַכְּתוּבִים נִקְרָאִים מֵאֲלֵיהֶם: “אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי”. כְּשֶׁהִזְכִּירוּ לְפָנָיו מָרְדְּכַי הָיְתָה שְׁנָתוֹ בָּאָה. לְעִתּוֹתֵי בֹּקֶר כְּשֶׁיָּשַׁן הַמֶּלֶךְ הָיָה רוֹאֶה בַּחֲלוֹמוֹ הָמָן עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וּמַעֲבִיר פֻּרְפּוּרִין מֵעָלָיו וְכִתְרוֹ מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא הָמָן וְדָפַק עַל הַפֶּתַח. נִבְעַת הַמֶּלֶךְ מִשְּׁנָתוֹ. אָמַר: “מִי בֶחָצֵר?” (שם שם, ד) – אָמְרוּ לוֹ: “הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר” (שם שם, ה). אָמַר: אֵין זֶה חֲלוֹם אֶלָּא אֱמֶת – “וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבוֹא” (שם). כֵּיוָן שֶׁבָּא אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: “מַה לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ?” (אסתר ו, ו). הִתְחִיל הָמָן מִתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ: מִי גָּדוֹל מִפָּנַי? מִי מְכֻבָּד מִמֶּנִּי? כָּל מָה שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל – לְעַצְמִי אֲנִי שׁוֹאֵל. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, “אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת… וְסוּס… כֶּתֶר מַלְכוּת” (שם שם, ז–ח). כֵּיוָן שֶׁשָּׁאַל הַכֶּתֶר – נִשְׁתַּנּוּ פָּנָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ. אָמַר: זֶהוּ שֶׁרָאִיתִי בַּחֲלוֹמִי, שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לְהָרְגֵנִי. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: “מַהֵר קַח… וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי” (שם שם, י). אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, הַרְבֵּה מָרְדְּכַי יֵשׁ בָּעוֹלָם! אָמַר לוֹ: “לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי” (שם). אָמַר לוֹ: הַרְבֵּה מָרְדְּכַי יֵשׁ בֵּין הַיְּהוּדִים. אָמַר לוֹ: “הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ” (שם). אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, דַּי לוֹ בַּעֲיָרָה אַחַת אוֹ בְּנָהָר אֶחָד. מִיָּד שָׁאַג הַמֶּלֶךְ עָלָיו כַּאֲרִי וְאָמַר: “אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ!” (שם). קָרָא הַמֶּלֶךְ לַהֲתָךְ וּלְחַרְבוֹנָה שֶׁיֵּלְכוּ עִמּוֹ. אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יַפִּיל דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר דִּבֵּר. הָלְכוּ עִם הָמָן.

כָּל בַּעֲלֵי שֵׁנָה וגו' – כל הזקוקים לשינה לא זכו לישון.

בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ – ביטוי לאבלו על גזירת המן.

קוֹרָתוֹ – העץ שהכין לתלות עליו את מרדכי.

הָרָשָׁע – אחשוורוש.

מְטָרֵף – מבלבל.

הִתְחִיל גּוֹלֵל וגו' – ניסה למנוע את קריאת הפסוק העוסק במרדכי, אך המגילה שבה ונפתחה בפסוק זה בכל פעם שביקש לגלול, לסגור אותה.

נִקְרָאִים מֵאֲלֵיהֶם – הטקסט נשמע מעצמו, בדרך נס.

שְׁנָתוֹ בָּאָה – נרדם.

לְעִתּוֹתֵי בֹּקֶר – לפנות בוקר.

פֻּרְפּוּרִין – בגד ארגמן, סמל למלכות.

נִבְעַת – נבהל.

דַּי לוֹ – מספיק אם ניתן לו (כשכר).

הֲתָךְ, חַרְבוֹנָה – מסריסי אחשוורוש.

יַפִּיל דְָּבָר – ישמיט דבר.

*

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנַס הָמָן לְבֵית גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ כְּשֶׁהוּא כְּפוּף קוֹמָה, אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ, אָזְנָיו מְקֻטָּפוֹת וְעֵינָיו חֲשֵׁכוֹת, פִּיו מְעֻקָּם וְלִבּוֹ מְטֻמְטָם וּבִרְכָּיו נוֹקְשׁוֹת זוֹ לְזוֹ, וְנָטַל מִשָּׁם לְבוּשׁ הַמֶּלֶךְ וְכָל כְּלֵי מַלְכוּת, וְיָצָא מִשָּׁם מְבֹהָל וְנִכְנַס לְאֻרְווֹת הַמֶּלֶךְ וְנָטַל מִשָּׁם סוּס עוֹמֵד בְּרֹאשׁ הָאֻרְווֹת, שֶׁתָּלוּי בּוֹ רְבִיד זָהָב, וְאָחַז בְּרֶסֶן הַסּוּס, וְטָעַן עַל כְּתֵפָיו כָּל כְּלֵי הַמַּלְכוּת וְהָלַךְ אֵצֶל מָרְדְּכַי.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדְּכַי שֶׁהָמָן בָּא וְהַסּוּס בְּיָדוֹ. אָמַר: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי, שֶׁאֵין רָשָׁע זֶה בָּא אֶלָּא לְרָמְסֵנִי בְּסוּסוֹ. הָיוּ תַּלְמִידָיו יוֹשְׁבִים וְשׁוֹנִים לְפָנָיו, אָמַר לָהֶם: עִמְדוּ וּבִרְחוּ לָכֶם, שֶׁלֹּא תִּכָּווּ בְּגַחַלְתִּי! אָמְרוּ לוֹ: לֹא נִפָּרֵד מִמְּךָ, בֵּין לְחַיִּים בֵּין לְמָוֶת אָנוּ עִמְּךָ. מִיָּד נִתְעַטֵּף בְּטַלִּית וְעָמַד בִּתְפִלָּה. בֵּינְתַיִם בָּא הָמָן וְיָשַׁב בֵּין הַתַּלְמִידִים. אָמַר לָהֶם: בַּמֶּה אַתֶּם עֲסוּקִים? אָמְרוּ לוֹ: בְּמִצְוַת הָעֹמֶר, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם. אָמַר לָהֶם: וּמַהוּ עֹמֶר זֶה? שֶׁל כֶּסֶף אוֹ שֶׁל זָהָב? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל שְׂעוֹרִים. – וְכַמָּה הָיָה שָׁוֶה? – הַרְבֵּה הַרְבֵּה, עֶשֶׂר מָעוֹת. אָמַר לָהֶם: עֶשֶׂר מָעוֹת שֶׁלָּכֶם נִצְּחוּ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף שֶׁלִּי.

כְּשֶׁסִּיֵּם מָרְדְּכַי תְּפִלָּתוֹ אָמַר לוֹ הָמָן: עֲמֹד, מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק בֶּן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שַׂקְּךָ וְאֶפְרְךָ הִקְדִּימוּ לַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף שֶׁלִּי; עֲמֹד מִשַּׂקְּךָ וְאֶפְרְךָ וּלְבַשׁ לְבוּשׁ הַמֶּלֶךְ וּרְכַב עַל סוּס הַמֶּלֶךְ. אָמַר מָרְדְּכַי לְהָמָן: רָשָׁע בֶּן זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, הַמְתֵּן שָׁעָה אַחַת וְאֹכַל לֶחֶם מְרוֹרִים וְאֶשְׁתֶּה מֵי רֹאשׁ, וְאַחַר כָּךְ הוֹצִיאֵנִי וּתְלֵנִי עַל הָעֵץ. אָמַר לוֹ הָמָן: עֲמֹד, מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק, מִיְּמֵיכֶם נִסִּים גְּדוֹלִים נַעֲשׂוּ לָכֶם; הָעֵץ שֶׁהִתְקַנְתִּי, לְרָעָתִי הִתְקַנְתִּי. וְעַתָּה קוּם וּלְבַשׁ לְבוּשׁ פֻּרְפּוּרִין זֶה וְתֵן כֶּתֶר זֶה עַל רֹאשְׁךָ, וּרְכַב עַל סוּס זֶה, שֶׁהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה לְכַבֶּדְךָ. מִיָּד הֵבִין מָרְדְּכַי שֶׁעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֵס. עָנָה וְאָמַר לְהָמָן: שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם, אֲנִי יוֹשֵׁב עַל הָאֵפֶר וְגוּפִי מְנֻוָּל – וַאֲנִי לוֹבֵשׁ לְבוּשׁ מַלְכוּת?! אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ בְּכָךְ. אֵינִי לוֹבֵשׁ עַד שֶׁאֶרְחַץ וְאֶסְתַּפֵּר. הָלַךְ לְבַקֵּשׁ בַּלָּן וְסַפָּר וְלֹא מָצָא. הִכְנִיסוֹ הָמָן לְמֶרְחָץ וְחָגַר חֲלָצָיו וְקָשַׁר זְרוֹעוֹתָיו וְנַעֲשָׂה לוֹ בַּלָּן, וְהֵבִיא כָּל מִינֵי בְּשָׂמִים וּשְׁמָנִים טוֹבִים, וְתִקְּנוֹ וּרְחָצוֹ וְסָכוֹ, וְהֵבִיא זוּג שֶׁל מִסְפָּרַיִם מִבֵּיתוֹ וְנַעֲשָׂה לוֹ סַפָּר. עַד שֶׁהוּא מְגַלְּחוֹ, הִתְחִיל הָמָן לְהִתְאַנֵּחַ. אָמַר לוֹ מָרְדְּכַי: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מִתְאַנֵּחַ? אָמַר: אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ אִישׁ! אָדָם שֶׁהָיָה גָּדוֹל מִן הַפַּרְתְּמִים וְכִסְּאוֹ לְמַעְלָה מִכִּסְּאוֹתָם – נַעֲשָׂה בַּלָּן וְסַפָּר. אָמַר לוֹ: רָשָׁע, וְכִי אֵינִי מַכִּיר אֶת אָבִיךָ, שֶׁהָיָה בַּלָּן וְסַפָּר בִּכְפָר קִרְיָנוֹס עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, וְאֵלּוּ הֵם כֵּלָיו!

אָזְנָיו מְקֻטָּפוֹת – קצוצות, והוא דימוי למי שהושפל ממדרגתו.

מְטֻמְטָם – אטום.

נוֹקְשׁוֹת – רועדות.

שׁוֹנִים – לומדים.

תִכָּווּ בְּגַחַלְתִּי – תסבלו יחד עמי בצרה הבאה עלי (המדומה לגחלת בוערת).

הָעֹמֶר – שמובא למקדש מן התבואה החדשה בט"ז בניסן (ויקרא כג, ט-יד).

הַרְבֵּה הַרְבֵּה – לכל היותר.

עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף – הסכום שביקש המן לשלם לאחשוורוש כדי להרוג את היהודים.

הִקְדִּימוּ – היו בעלי ערך רב יותר.

לֶחֶם מְרוֹרִים, מֵי רֹאשׁ – לחם מר ומים מורעלים (ירמיה ח, יד), סמל לסעודתו האחרונה של אדם המוצא להורג.

מִיְּמֵיכֶם – מאז באתם לעולם.

שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם – השוטה הגדול ביותר בעולם.

מְנֻוָּל – מלוכלך.

בַּלָּן – עובד בבית המרחץ.

חָגַר חֲלָצָיו וגו' – חגר את החגורה שלובש הבלן והפשיל את שרווליו.

תִּקְּנוֹ – שיפר את הופעתו.

אוֹתוֹ אִישׁ – המן (המדבר על עצמו בגוף שלישי).

פַּרְתְּמִים – שרי אחשוורוש (אסתר א, ג).

כְּפַר קִרְיָנוֹס – יישוב בשם זה נזכר בעבר הירדן (ויק"ר יז, ד).

*

לְאַחַר שֶׁתִּקְּנוֹ וְהִלְבִּישׁוֹ אָמַר לוֹ: עֲלֵה וּרְכַב עַל סוּס זֶה. אָמַר לוֹ: זָקֵן אֲנִי וְתָשַׁשׁ כּוֹחִי מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית. גָּחַן לוֹ הָמָן וְהִכְנִיעַ צַוָּארוֹ. דָּרַךְ עָלָיו מָרְדְּכַי וְעָלָה וְרָכַב. בַּעֲלִיָּתוֹ בָּעַט בּוֹ. אָמַר לוֹ: מָרְדְּכַי, “בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמַח” (משלי כד, יז). אָמַר לוֹ: רָשָׁע, “וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ” (דברים לג, כט). הָיָה מָרְדְּכַי רוֹכֵב וְהָמָן הוֹלֵךְ לְפָנָיו וּמַכְרִיז: “כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ” (אסתר ו, יא). וְעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף נְעָרִים מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, כּוֹסוֹת שֶׁל זָהָב בִּימִינָם וּגְבִיעִים שֶׁל כֶּסֶף בִּשְׂמֹאלָם, הָיוּ הוֹלְכִים וּמַכְרִיזִים אַף הֵם: “כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ”, וְהָיוּ הַכֹּל מְקַלְּסִים לְפָנָיו וַאֲבוּקוֹת דּוֹלְקוֹת כְּנֶגְדּוֹ.

בִּתּוֹ שֶׁל הָמָן הֵצִיצָה בְּעַד הַחַלּוֹן וְרָאֲתָה אֶת אָבִיהָ בְּאוֹתוֹ קָלוֹן – וְנָפְלָה וּמֵתָה. וּכְשֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי הָלְכוּ מִימִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ וְאָמְרוּ: “כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ שֶׁבַּשָּׁמַיִם חָפֵץ בִּיקָרוֹ”.

וְהָיָה מָרְדְּכַי מְקַלֵּס וְאוֹמֵר: “אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי” (תהלים ל, ב). וְתַלְמִידָיו הָיוּ אוֹמְרִים: “זַמְּרוּ לַה' חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ, כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ” (שם שם, ה-ו). אֶסְתֵּר הָיְתָה אוֹמֶרֶת: “אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן מַה בֶּצַע בְּדָמִי” (שם שם, ט-י). וְיִשְׂרָאֵל הָיוּ אוֹמְרִים: “הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי” (שם שם, יב). “וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ” (אסתר ו, יב) – וּבְיָדוֹ אַרְבַּע מְלָאכוֹת: בַּלָּן, סַפָּר, גֻּלְיָר וְכָרוֹז (מגילה טז ע“א; אסת”ר י, ד-ה; שם י, ז; פנ“א, נוסח ב, ו; קה”ר ה, ב; ויק“ר כח, ו; פס”ר יח, ו).

תָּשַׁשׁ – נחלש.

גֶָּחַן – התכופף.

הִכְנִיעַ – הנמיך.

מְקַלְּסִים – מהללים.

אֲבוּקוֹת – לפידים.

קָלוֹן – בושה.

גֻּלְיָר – חייל רגלי (המוביל סוס).

*

כו “כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת” (אסתר ט, ד) – יָצָא לוֹ מוֹנֵיטוֹן בָּעוֹלָם. וּמָה מוֹנֵיטוֹן שֶׁלּוֹ? שַׂק וְאֵפֶר מִכָּאן וַעֲטֶרֶת זָהָב מִכָּאן (בר"ר לט, ב).

מוֹנֵיטוֹן – מטבע עובר לסוחר ועליו חקוקות דמויות.

שַׂק וְאֵפֶר, עֲטֶרֶת זָהָב – הנזכרים בקורותיו של מרדכי (אסתר ד, א; ח, טו).

כז “וְיֹאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ” (אסתר ז, ט) – עָנָה הָמָן וְאָמַר לְמָרְדְּכַי: עַד שֶׁלֹּא יַעֲלוּנִי לִתְלִיָּה, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק, אַל תִּתְלֵנִי כְּמוֹ שֶׁתּוֹלִים בְּנֵי אָדָם הֶדְיוֹטוֹת. גִּבּוֹרֵי עוֹלָם לֹא נֶחְשְׁבוּ לְפָנַי וְרַבֵּי הַמְּדִינָה נִשְׁתַּעְבְּדוּ לִי. הֶחֱרַדְתִּי מְלָכִים בְּאִמְרֵי פִּי וּבְרוּחַ שְׂפָתַי הִבְהַלְתִּי מְדִינוֹת – וַאֲנִי הָמָן פַּתְשְׁגָר הַמֶּלֶךְ הָיָה שְׁמִי וְאָב לַמֶּלֶךְ נִקְרֵאתִי. יָרֵא אֲנִי פֶּן תַּעֲשֶׂה לִי כְּמוֹ שֶׁחָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ. חוּס עַל כְּבוֹדִי וְאַל תַּהַרְגֵנִי כְּמוֹ שֶׁהָרְגוּ אֶת זְקֵנִי אֲגָג. עֲשֵׂה בְּטוֹבָתְךָ, הֲלֹא אֵין בָּכֶם רוֹצְחֵי נֶפֶשׁ. אַל תִּזְכֹּר לִי שִׂנְאַת אֲגָג וְקִנְאַת עֲמָלֵק. וְאַל תִּטֹּר כְּמוֹ שֶׁנָּקַם וְנָטַר עֵשָׂו אַבָּא. עֵינַי כָּהוּ לִרְאוֹת פָּנֶיךָ וְאֵינִי יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּי לְפָנֶיךָ עַל שֶׁשָּׁמַעְתִּי לַעֲצָתָם שֶׁל אוֹהֲבַי וְזֶרֶשׁ אִשְׁתִּי. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, חוּס עַל נַפְשִׁי, אֲדוֹנִי מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק, אַל תִּתְלֶה אֶת שֵׂיבָתִי עַל עֵץ, הָרְגֵנִי כְּפִי שֶׁתַּהַרְגֵנִי, אֶת רֹאשִׁי תָּסִיר בְּחֶרֶב הַמֶּלֶךְ, שֶׁבָּהּ מוּמָתִים כָּל שָׂרֵי הַמְּדִינָה.

הִתְחִיל הָמָן צוֹוֵחַ וּבוֹכֶה, וְלֹא הִטָּה מָרְדְּכַי אָזְנוֹ לוֹ. וּכְשֶׁרָאָה הָמָן שֶׁאֵין דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים הֵרִים קוֹלוֹ בִּבְכִי וּבִילָלָה בְּאֶמְצַע גִּנַּת הַבִּיתָן. וְכֵן עָנָה וְאָמַר: הַאֲזִינוּ לִי, עֵצִים וּנְטָעִים, שֶׁנִּשְׁתְּלוּ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית; בֶּן הַמְּדָתָא עוֹמֵד לְהִתָּלוֹת עַל הָעֵץ!

הִתְכַּנְּסוּ כֻּלָּם לְעֵצָה וְאָמְרוּ: מִי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה יִתָּלֶה הָמָן עַל רֹאשׁוֹ. הַגֶּפֶן אָמְרָה: נְמוֹכָה אֲנִי וְאֵינִי יְכוֹלָה שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁמִּמֶּנִּי לוֹקְחִים יַיִן לִנְסָכִים. הַתְּאֵנָה אָמְרָה: אֵינִי יְכוֹלָה שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁמִּמֶּנִּי לוֹקְחִים לְבִכּוּרִים וּמִמֶּנִּי לָבְשׁוּ אָדָם וְחַוָּה. הַזַּיִת אָמַר: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁמִּמֶּנִּי לוֹקְחִים שֶׁמֶן לַמְּנוֹרָה. אָמַר הַתָּמָר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהָמָן הָרָשָׁע בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אֲגָג בֶּן בְּנוֹ שֶׁל עֲמָלֵק – וְיִתָּלֶה עַל רֹאשִׁי?! עָנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִישַׁר כּוֹחֲךָ, לֹא יִתָּלֶה עַל רֹאשְׁךָ, שֶׁאַתָּה בֶּן זוּגָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת צִיּוֹן הָאֲהוּדָה. אָמַר הָאֶתְרוֹג: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁאֶצְלִי בָּאִים כָּל הָעָם כֻּלּוֹ לָקַחַת מִפִּרְיִי וּלְשַׁבֵּחַ לְפָנֶיךָ. פָּתַח הַהֲדַס וְאָמַר: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁאוֹמְרִים עָלַי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה; וְעוֹד – שֶׁאֲנִי שֻׁתָּף עִם הָאֶתְרוֹג. צָוַח הָאַלּוֹן וְאָמַר: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁדְּבוֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה קְבוּרָה תַּחְתַּי. קָרְאָה הָאֵלָה וְאָמְרָה: אֵינִי יְכוֹלָה שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד נִתְלָה בְּרֹאשִׁי. רִמּוֹן אָמַר: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁהַצַּדִּיקִים מְשׁוּלִים אֵלַי. שְׁמָעוּנִי – אָמַר הָאֶרֶז – תְּלוּ אֶת הָמָן עָלַי, עַל הָעֵץ שֶׁהִתְקִין לְעַצְמוֹ (תרגום שני למגילת אסתר ז, ט-י).

עַד שֶׁלֹּא – לפני.

תִּתְלֵנִי – תתלה אותי.

הֶדְיוֹטוֹת – אנשים פשוטים (ולא גדולי מלכות).

רַבֵּי הַמְּדִינָה – גדולי העיר.

פַּתְשְׁגָר – משנה.

אָב לַמֶּלֶךְ – יועץ המלך.

אֲגָג – שנהרג בידי שמואל (שמואל א, פרק טו).

אַל תִּזְכֹּר לִי – אל תזקוף לחובתי.

עֵשָׂו אַבָּא – ועמלק מצאצאיו.

עֵינַי כָּהוּ וגו' – איני יכול לראות את פניך בשל דמעות שכיבו את מאור עיני.

כֻּלָּם – כל העצים.

נְסָכִים – קורבנות המובאים במקדש.

יִישַׁר כּוֹחֲךָ – יתחזק ויתגבר כוחך (לשון ברכה).

כְּנֶסֶת צִיּוֹן – עם ישראל שנמשל לתמר (שיר השירים ז, ח).

לָקַחַת מִפִּרְיִי – לארבעת המינים של חג הסוכות.

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה – מזמורי הודיה (בחג הסוכות), ואף ההדס הוא בין ארבעת המינים.

דְּבוֹרָה – בראשית לה, ח.

מְשׁוּלִים אֵלַי – כאמור במדרשים על שיר השירים ד, יג. ל

נַפְשׁוֹ – לעצמו.