כרעם משמי טוהר הלמה את כל בית ישראל הבשורה המחרידה כי בעודו באבו, בשנת החמשים ואחת לימי חייו, נעדר ממנו פתאום קברניט האומה ופאר הדור הזה. על מותו מתאבל המדע היהודי שהוא היה אחד משוחריו היותר מובהקים ובכלל האומה כלה, שהנה עכשו דוגמת ספינה המטורפת בים שזקוקה לקברניטים מובהקים וחלוצי עם באמת, והמנוח הגדול היה קברניט כזה. לכאורה היה איש תורה ומדע ולא בין הפוליטקנים חלקו. אבל השעה שעת חירום ומוכרח היה לצאת מחדרו המצומצם ולהקידש את כחול עניני הכלל. מאז עזב את הקתידרא שלו בפלורנציה השקטה ויבוא לשכון כבוד בוינה הרועשת ורבת האוכלוסין. בשעה שהפצע עודנו פתוח והכאב גדול קשה לדבר על גודל¹ האבדה, שאין לה תמורה לחלוטין. אבל דבר אחד מוכרח להאמר, כי היה קצת איש “שלא מעלמא הדין”. הוא היה גלגולו של “בן עזאי” שברצותו להקידש את עצמו לתורה ולתעודה בלי הפרעה לא אבה להכנס בעול הנשואין וברחיים על צואר שמחניקים את הנפש.

אל נא יהי זקוק ליהנות מעולם הזה יותר מדי ואל יהי מוכרח לבקש כסף רב לצרכי ביתו כשאר בני גילו.

ואיש האמת היה מכף רגל ועד ראש. הספדים ודרשות של שוא וגוזמא נקט, כמו שמשמיעים כל רבני הדור במחיר בצע כסף לא השמיע, כי לא היה מסוגל לכך. חותמו של הקב"ה אמת, היה גם חותמו הו, והוא השתדל לחיות ברוח האמת. ולא רק השתדל כי אם גם כן חי באמת ברוח האמת. אצלו לא היתה האמת משל כי אם עובדה ממשית. ודרשותיו שדרש, אלו לא היו דרשות במובן המקובל בבחינת דרוש וקבל שכר, טחינת קמח טחון, כי אם הפגנות לרוח ישראל וגדלו, אותו הרוח שנצח את כל משברי ההיסטוריה ויוכל להם.

זוכר אני אותו כשדבר בוינה, אחרי החלטת סן־רימו בהיכל התזמרת הגדול במעמד כל הדיפלומציה ע"ד פרשת המאורע הזה ונדמה לי שנאום יותר נכבד לא שמעתי ולא אשמע יותר. היה בנאום הזה ממתינותו וישוב דעת של איש המדע ומחכמת הדבור של ריטוריקן ממדרגה הראשונה. ודברו באותו מעמד גדולים ציונים אחרים וכלם נדמו אז כננס לגבי ענק מול האדם הגדול הזה.

ודרשותיו סתם בכל שבתות ימות השנה? זה היה נוסח חדש של דרשנות, לא נוסחאיות, לא תיאולוגיה במובן הרגיל של מטיפי גרמניה המימיים כי אם קשר תמיד בענינים היותר אקטואליים, בדברים העומדים ברום עולם היהדות. מבימת ההיכל בזיטנשטטן נלחם בכל שונאי ישראל מבפנים ומבחוץ בגודל ובגובה ובגאון וברוח עילאה כמו שעשו את זה כל נביאי ישראל ובטעם נביאי ישראל. ואפי' כששמעו את דרשותיו לרגלי חגיגות “בר־מצוה”, אותן הדרשות שאינן סרות כמעט מעל סדר היום בהיכלי וינה, גם אלה היו דרשות נפלאות לקהל הגדול ומכוונות ללבו ולרוחו.

בקצור, אפילו שיחות החולין שלו צריכות היו למוד מפני שהכל תורה אצלו, מפני שלא מש מאהלה של תורה ויהי לתורה עבד נרצע, וילמוד וילמד וירביץ תורה ברבים בפדגוגיון שלו, שאמנם יש לבקרו מנקודת השקפתנו אנו, אבל דבר אחד יש לזכור כי היה זה מוסד שהשלים וישכלל בכל אופן הרבה ידיעות לקויות בנוגע למדע היהודי של הרבה מצעירינו וצעירותינו, והוא היה הרוח החיה באופניו. גם עליו יאמר “זכו יפוצו מעינותיך חוצה”. הרבה תלמידים העמיד באסכולות שלו, ומה רבים היו תלמידיו ושותי מימיו בצמא בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות ובכל מקום שהשמיע את הוד קולו.

המשך אחד של חיים נאצלים ואידיאלים היו חייו. הרבה עבד ויסגל מצוות ומעשים טובים ויגדיל תורה ויאדיר בעבר וכל כך הרבה היה אפשר לקוות ממנו בעתיד. והנה בא המות כחתף ותהי עינו צרה בילד שעשועים זה של כנסת ישראל שיש לאמר עליה ממש “אין מנהל לה מכל בנים גדלה” והוא אחד המנהלים המעטים האלה, ויקרע אותו מתוכנו, ונתיתם הדור ועוטה אבל האומה.

חבל על היא שופרא דבלי בארעא. תלמיד חכם ונקי דעת שאין כמותו. מי יתן לנו דוגמתו.

תרפ"ז.