קרוב לפני עשרים שנה באה לידי חוברת “המזרח”, כלי מבטאו של “המזרחי”, שנוסד בזמנו ע“י הגאון רינס ור' זאב יעבץ ז”ל, וזוכר אני כי היה זה מאורע בחיי. ראיתי אז חוברת אחת או שתים והרושם לא ימחה. היה זה מעין נסיון חדש, למזג את המזרח עם המערב, “להשכין את יפיפותו של יפת באהלי שם”. עד העת ההיא הייתי מעין נשמה דאזלא ערטילאית. בקשתי תקון ולא מצאתי. שם מצאתי בבחינה ידועה מעין נקודת־מעמד. עד העת ההיא חשבו אצלנו, כי יופי וטעם אפשר למצא רק ב“סטרא דשמאלא”. אבל כיצד אפשר למצוא אותם גם ב“ימין”?… במערב נסו לעשות מעין הרכבה כזו. עשה אותה רבי שמשון רפאל הירש ז“ל ב”חורב" שלו ובאגרותיו על היהדות, בכדי להראות את המאור שבתורה. יען כי לא היה לה להיהדות המזרחית הירש מזרחי, בגדו בה הצעירים וילכו לרעות בשדות אחרים. היתה איפה יצירות הירחון הנזכר פעולה חשובה ודבר בעתו. רינס, חברו של יעבץ, עשה מעין זה ג“כ קצת במקצוע הספרות ובדרך למודו החדש, כפי שהתוה אותו בספריו “אורים גדולים” בהלכה ו”נאד של דמעות" ו“אור חדש על ציון” באגדה. אבל יותר פעל במקצוע החנוך בישיבתו המפוארה, ויעבץ עזר על ידו בספרות החדישה ויסד את הירחון ההוא בעזרתו.

החורבן והפרעות ברוסיה החריבו גם מוסד ספרותי זה. אבל עריכת “המזרח” היה רק צד אחד של פעולתו, הצד המפלגתי. כי הירחון הלזה בעיקרו אך לצרכי מפלגה נוצר, לצרכי הסתדרות “המזרחי” שאז מונחת היתה עדין בחתוליה וזקוקה היתה לשפור ולשכלול ולהביאה לאותה המדרגה המסוימת והתפקיד החשובה שהיא ממלאת עכשו בעולם היהודי.

אבל בעיקרו לא היה איש־מפלגה. הוא היה למדן, איש המדע, ועלינו לראות את עיקר מפעל־חייו ביצירת חייו, היא ההיסטוריה הגדולה שלו. ההיסטוריה? ישאל – וכי אך מפיו אנו חיים בבחינה זו. הן יש לנו יוסט, גרץ, רנן והשאר לשמותיהם. כבוד כל אלה במקומם מונח, ודאי שאיננו כפויי־טובה לאותם החכמים על כי ההינו לעשות את הצעד הראשון ליצירת הבנין ההיסטורי שלא דאגו לו מקודם לכן כל עיקר ויהי בעצם חול ואבנים מפזרות. ודאי שיהו כל אלה מזוינים בהרבה ידיעות נחוצות לכתיבת היסטוריה. אבל ביחוד בנוגע לגרץ שמענין אותנו ביותר חסרות היו הידיעות התלמודיות היסודיות. דוקא עכשו, כשהתלמוד גדל ויהי למדע מקיף, דוקא עכשו יודעים אנו מה שייך לזה, אם רוצים לדון או לכתוב על התלמוד ומהותו. הרבה שגיאות נפלטו איפוא מגרץ, ואפילו ת“ח כאה”ו ב“דור דור ודורשיו” לא נמלט והן נתקנו והגוה ע"י יעבץ. הוא תקן במקום שקלקלו אחרים, יהודים ולא־יהודים, וכל מה שכתב כתב כיהודי בשביל יהודים, להשיב לב בנים על אבות, והחבור שלו הוא אחד החבורים היותר חשובים באוצר הספרים שלנו על כי הוא בעל ערך חיובי יהודי.

ובכתבו לגדולים לא שכח גם כן את הקטנים, לקיים מה שנאמר “חנוך לנער על־פי דרכו”. הוא ידע כמה ערכו של ביה"ס וכמה חשובה ערכה של ההיסטוריה. שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך. כלנו חיים מפי ההיסטוריה, ממנה אנחנו יונקים ומתפרנסים פרנסת רוח. ועליה יכולים לאמר: שמא אתה מחסר אות או מיתר אות נמצאת מחריב את כל העולם כלו.

באו לידי ג"כ קצת מספריו לבני הנעורים והספרים מלאים חום ואהבה לקדשינו. דוקא בזה יש מחסור, כי לצערנו כל החוקים הרשמיים של החנוך שלנו ביחוד במה שנוגע למודרנים כביכול אין להם הבנה גדולה בבחינה זו. מקום הניחו לו איפוא גם בבחינה זו להתגדר.

יעבץ היה גם אחד מיוצרי הסגנון ומשכלליו. אין סגנון עברי טהור ובכל זאת לא מכווץ, כסגנונו. ליפשיץ וקלויזנר טפלו ביחוד באיכות סגנונו ובחדושיו הלשוניים, שיש להם ערך מסוים. ובהחשב סופרים אחרים ממדרגה הראשונה לא יפקד מקומו. אוירא דא“י מחכים. וגם עליו פעלה בבחינה זו ישיבתו בא”י הרבה הרבה מאד, אבל פעולה יותר טובה מאשר על הרבה סופרים אחרים שבא"י עצמה נז’דרגנו בבראם תרגום ערבי חדש ויתרחקו בכלל מרוח השפה מרחק כביר.

יעבץ היה ג"כ חוקר חשוב במקצוע הליטורגיה שלנו. הריני מעיר על הקדמתו וחבורו המיוחד “מקור הברכות” לקורות התהוות סדר התפלה שלנו. ספר רב הערך.

יעבץ חדש הרבה בקורות הפיטניס. הוא טפל גם בבקרת המקרא, ובאחד מספרי ה“תחכמוני” האחרונים כתב מאמר חריף נוקב ויורד עד התהום, שבו הוא נלחם מלחמה אכזריה את כל אלה שנמשכים כבהמה בבקעה אחרי כל המחדשים, הגויים והיהודים, שמה שהאחד מקיים השני מבטל. את מאמרו מסיים בדברי ר“י הלוי הידועים: ולמה זה אבקש לי ארחות עקלקלות ואעזוב אם ארחים”. – ואם בכרכים הראשונים של היסטוריתו הסיח דעתו מהחקירות החדשות, הרי הוא משתמש בהן כבר בכרכים האחרונים, ששם הוא מזכירן ודן עליהן. – גם במקצוע השירה פעל. חכם־כולל היה במיטב מובנה של המלה הזאת.

עוד לפני עת קצרה ביחס ראיתי מכתב מאתו, שבו הוא מזכיר כי שבור ורצוץ הוא מרוב תלאות, אבל רוחו עז כמקדם והוא משלים את החלקים האחרונים של ספרו התולדי. אלה החלקים שלא נתפרסמו עדין (ושיודפסו עכשו בא"י.)

על גיטה מספרים, שעד רגעו האחרון לא הניח את עטו מידו. כך מת חיל על מעמדו ואינו נד וזע ממקומו. (קרליל).

גם על יעבץ אפשר לאמר כך, הוא עבד כל הימים לקבות הלילות וימת את עצמו באהלה של תורה. לא כהתה עינו ולא נס ליחו – עין התורה וליחות הרוח. – זכר נזכרנו איפוא כיוצר התנועה הציונית והמזרחית שראשיתה היתה מצער ואחריתה שגיאה מאד, כמפתח המדע היהודי על יסודות חיובים, כמשכלל הלשון וכאחד מגדולי התורה והספרות שלנו. וכזה נחזיקו למופת לנו.

תרפ"ד.