בטרם יציאה
כשתרד השמש והוָיית בין־ערביים תצא לשדות, ותגיע שעתם של אלה לומר דברם, ותקום בעולם התרגשות שאין לה אחיזה, שתיעשה אז כל־כך כל־כך כמין התפעמות שכזו, שאין לה שם, ואשר כיון שכך, מסתבר, לא תהיה כאן אלא כמחצית השעה עד החושך. וכשיהיה חושך נעזוב את המקום ונצא לדרך. הפעם אין ספק שנצא, ולא תהיה עוד חרטה.
“אליהו”, נפנה אחד, בחור רם שישב סמוך לקיר חדר־האוכל ורגליו פשוטות לפניו כל אורכן, ואמר אל רעהו, שהיה שׂרוּע על הדשא ולחיו קלוּטה בכף ידו – “הפעם זה כבר יהיה”.
“כן”, השיב אליהו, “כבר מאוחר לשנות”.
ומישהו אחר, שישב שם, פיהק אז ואמר: “ואני כבר רעב”. – ומאחר שלא נענו לו כלום נמלך והוסיף: “גם אז התאספנו ככה, ואחר־כך באו וביטלו וחזרנו איש למקומו, אבל אוכל, להשיב את הנפש, לא נתנו. גם לא חשבו לתת”.
אותו בחוּר רם, שרגליו היו פשוטות לפניו, ישב והרחיק מבטו עד חרטוּמי נעליו: נעליים גסות, שמכבר לא ננעלו, ושעל־כן היו מלבבות את הרגל בהרגשה מיוחדת, שיש בה עדיין מאותה שמחה דרדקית מוגנבת על נעלים כה גבריות ואמיצות, ועל סבר פשוט ונוקשה לתוכן כה מדגדג. וכיון שהבליג ולא סיפר נחת־רוחו האחת, הבליג ולא סיפר גם מה שהיה כבר מזומן על שפתיו, אף זה בדבר אותה פעם שעברה, כשביטלו את היציאה ברגע האחרון.
מלבד מה שברווח המועט הזה שבין הצריפים, התחילה מהמה יותר ויותר שעת הערביים, ושיח קטן אחד היה שם (הילת־ירקוּת־מוארת עיטרה היקפוֹ המצוּמר), ואמירו של עץ מעל הגג, והלאה המשכוֹ של חלל לא־נראה, שהיה נוהר מעל השדות, רחוק יותר, ועד לשלוחת ההר ההיא המוכתמת שיחים וסלעים, מנומרת חוּם ואפור ירקרק, ושטופה־מופזת אור רך, שהיה הולך שם ומבשיל רחשים, ובוצר כל מה שגמל בצללים, ומניע נימים חבויות שמשימות את כל התכונה הזאת שלכם כאן, עם הפחד בזוית אחת, ועם ההרפתקנות בזוית אחרת, ועם ה“משימה” וה“שליחוּת” ועם כל השאר, לקצת דלות־וריקות, ולקצת, אפילו, משום־מה, להיפך, לחגיגיות, כאילו אמרו: אפילו ככה, עוד יכולים הדברים לנגן, ועוד איך!
אַי, שמחות קטנות. רגעים קטנים שחולפים. מין שלוָה יצוקה בו באליהו השרוע על הדשא וכף ידו קולטת לחיו. ואיזו יד בריאה, ומין נוחות של עובד־אדמתו כשמניח ראשו על ידו ועוצם עיניו, ועוד רגע ירדם בנקל, תרדמה כזו שגם מתעוררים ממנה בנקל ויוצאים לרתום את הבהמות ומחכּכים בקול שכבר נחרך קצת, בימים הרבים האלה, לאמור: א־נוּ, יחד. ממש מרגישים איך צומחת לה השעה ומתעבה, ונעשה קצת רחב מדי לרגל בנעל, או מין דגדוג עובר בה שם. איזה כשרון יש לתכלת להתפוגג לצבעים ולבנות־צבעים, ובבזבוז להעניק רוך משי ענוג לשטחים רחבים, ולעשותם נהרה שקופה ומתמלמלת.
בבת־אחת היה בו רצון לצמצם שפתיו, כתמיד, ולשרוק את אותו השֶרק שיפה לשריקה לעת רדת השמש, כשמצב רוחך מחצית על מחצית, לא מרומם מאוד, הגם כי פיוטי קט־מעל הקו; כזה שטוב בו אז להטמין ידיים בכיסים וללכת, או לשלב זרועך בזרועה של איזו נירה חמודה וללכת (שערה מבודר קצת על ערפה וניחוח צמר רך ונקי נודף ממנה), או אפילו לשבת בחדר ולצוּד מאצל שולחן העבודה, מעל פני שמשת החלון, את אוּדי השקיעה הדועכים; ואולם אם אותה שעה אינך אלא מאחר בעבודה, הרי אתה כופה ומעכב לך שבת של כמה שניות, וחוגג בחטף כברת תוגה מוצצת, שעשויה, על־פי דרכה, למלא שעות רבות של יום חג תמים, ולהצטרף ככל שהיא ארעית ומועטת, ולזכות במקום חשוב בתוככי מרחב השעות הגדולות והרבות והידועות; הללו שחולמים בהן על שעות רבות וארוכות יותר, עשירות יותר ופוריות יותר, שמשום מה עדיין לא באו, ושמשום מה נראה שגם בוא לא יבואו; ויש גם פעמים אחרות שאינך אלא ממהר בהן, ורק קובע עובדה ששעה היא ושקיעה בה, ונאה היא; וכל השאר, רגשות, חשיבוֹת ורחשים וכל הסלסולים האחרים למיניהם, נדחה לזמנים טובים מאלה – אח, אלוהים גדולים – לזמנים חרישיים יותר, ונוחים יותר, שאינם מהוּהים כל־כך, שעות־יקר כגון עתה זו השעה כאן, אצל הכותל של צריף חדר־האוֹכל המחופה שיחי רוֹסֶלָה אדומי אשכולות. פשוט מנוחה טובה ונכספת, פשוט זמן ארוך וטוב, ואולי דוקא משום שהוא קצר וקצוב, או, אולי, גם משום שממתין לך מיד מה שממתין. בבת־אחת, על־כן, היה בך גם רצון לשרוק שריקת בין־ערביים, וגם לפנות אל היושבים סביב ולומר להם – מה הישיבה ככה חברים? או לעוררם לשיר בזחיחות בדוחה, בהטעמה קורצת, ואולי אפילו, שמע־נא, אולי אפילו לסוב ולפנות וללכת מזה, ככה לקום פשוט וללכת מכל זה, בלי לאן ובלי משוּם, ובלי כלום – סוף־סוף פעם אחת לקום וללכת אל כל מיני הדברים השונים והמיוחדים, והללו המופלאים שאפשר ואינם רק מקסם שוא… – אלא שמשמע כל זה שאתה חביבי, קצת, בכל־זאת, קצת עצבני.
עצבני? לא. לא־כל־כך. עָצֵב אולי זאת המלה. עצב, חישוּב של מה־בכך, ואתה נוכח שאין לך בכלל מה לסכם. עד כדי כך שכבר אזל החשק להמשיך בנושא זה. עוד רגע־רגָעים יקראו לשתות תה שלפני היציאה. הולך חומק ופג לו הזמן. והרי פעם, ולא רחוקים הימים ודמדומי ערב היו שהוּת נכבדה ורחבה, ממש עיקרו של יום היה חוגג אז מועדו, בדיוק אז היו המשחקים פורחים במלוא חיותם, מרתקים, מתעלמים מכל כאילו־מציאות שמחוץ לכמובן־מציאות שבמשחק, כשהעולם כולו, זה העולם הכדורי, הענקי, נשם אז וגיחך גיחוכי אורה רכים לילדים, ואל ממשוּת הדברים הממשיים ואל ממשות הדברים שבין הדברים הממשיים; שהות רחבה זו שבין אור לדעוך האור, אשר אפילו אם רבצת אז בפאת־ספה, קפוּל ברכיך אל בטנך ואחוּז־ספר, שאף הוא, בדיוק עתה, נעשה אמין כל־כך, כושף כל־כך, עד שאפסו החיים מחוצה לו, ותחומיו גאו הציפו כל התחומים ומכוח אורם היה אור והוא הספיק, הספֵּק הספיק, עד כי גם בהיות החושך לממשוּת גמורה, עוד היית יכול, ובנקל, למצוא זהרורי אורָה הכא והתם, האומרים לבטח כי היום עודו גדול ועודו כאן, ממש עצם היום הזה.
אחר־כך, פתאום, נתבזקה ידיעה, שאין הכל ערוך ומותקן עד גמירא, כראוי, ושבוודאי שכחנו דבר כזה, שפתאום, דוקא הוא, לא נוכל בלעדיו. אה, שטות. תבוסנות. הכל מוכן היטב וחזק. הבחורים – אחד־אחד הם. מאומנים היטב, דבקים בתפקידם, בקיאים בדבר ונכונים לכל. אינך צריך גם לעצום עיניים כדי לראות לפניך את התמונה קמה ברור, לובשת ממשות אגב התרחשותה, ורק שעדיין לא נקבעה במשבצת נופה שלה, וכבר זה בא כסדר: פלוני ירוץ לשם ועמו אנשיו, ופלוני ירוץ הלאה ואנשיו עמו, עוד הללו עושים כאן, וכבר הללו תופשים עמדתם להלן, והכל מחליק כמרוּח בשמן, חוגג גאוות שכל צופה מראש, מתגלגל למישרין, קב ונקי, מותר אפילו לומר “מתוֹאם”, עד גמירא, ורק תפול־נא הזמן הקלה שמפסיקה עוד, בינתיים.
בינתיים נטל אליהו כף ידו מתחת סנטרו והתהפך כולו על כרסו, ואפילו הציע מצחו על כפות ידיו; ואולי, משמע, נתפש הבחור לדבר שיד אחת, כשתומכת סנטר, אינה יכולה, כנראה, להכילו לבדה. מכנסיים קצרים לו, ורגליים בריאות ושריריות ושעירות, ונעליים איתנות, ומפרקתו שעירה, שער תמים מאוד, וילדותי מאוד (מתי, לאחרונה, סיבנה אמא את גבו?). ואם מחשבות בלב אדם, אין דבר, נתפתל נא קצת כה וכה, אין עוֹר של דוב שאין לו מתחתיו שעה ארעית של ציתוּת, ויש כאן כמה וכמה דברים לומר שלא נאמרו, לבד ממה שכבר הנהו מגביה ראשו ומפהק אלינו לאמור: “מה־שם־אִתם? אני רעב, נורא!” ואנחנו נסייע ונאמר: “סקנדל עם התה שלהם!” – שרוצה לומר כי אלינו לא גונבה כלל שום עצבנות ולא יודעים מה.
ואילו עד שאתה ממקומך גוחך בחיבה, כביכול אבהית וסולחת – לא תחוש איך לתוּמך אף אתה נוקשת בינתיים בפח המסותר, ואפילו אם, בדיעבד, כבר חלפה ואיננה, ואפילו לא מַשת כלל מאותה ישיבה שאתה יושב תחתיך בהרבה נוחות – הרי זו המכוָה, צרבת של בזק, אשר גם אילו ביקשת לספר עליה לחבר, והוא אחיך אשר אהבת, לומר לו דבר אם ישאל, וגם בטרם ישאל, לא תדע לומר ליקירך דבר – כי לא אירע דבר, ולא היה כל ממש שהוא, זולת מכוָה טסה וחולפת, שגם אינה מכוה, שגם אינה כל קיימא של ערך, ושאינה, באמת, אינה שוָה כלום, ואין לה כובד של כלום, ורק, אולי, צל של משהו, הד של משהו, ובכל אופן לא עצמו של משהו – ופחות מרבע־הרגשה זו, זה הנענוע הקל־קליל, הקפריזה הזו הפרטית מאוד, האנוכיית מאוד – קמה עליך, כאילו לחנוק את גרונך, ולהפיל הכל מידיך, ונעשית, ככל שהיא רעה, גם יקרה מאוד, ובעלת יחוּס וחשיבות מיוחדת, לא תוּסבר, ויש בה מיד חריגה מן המֶשך הרצוף שמימים רבים, עד כדי שנכון אתה לתת קולך, ונכון להתיר את החגוֹר ולזרוק את הנשק, ולזרוק הכל, ולריב עם כל העולם, ולקחת ולהתקומם כנגד כל מה שבא עליך, כל מה שניתן לך מן היד הקמוצה של זה העולם שלכם המהולל, כל אותם געגועים שלא באו, כל אותם מאויים גנוזים שלא יצאו, כל אותו אבדן אוצרות מקוּוים, כל אותן תפילות תפילות ותפילות, שנחנקו על לא דבר, כל מה שרצית מעודך שיהיה יפה ושיהיה יפה, ושיהיה פעם־אחת לא כמו תמיד־תמיד, כל זו הצביטה שאין לה כובד, שעברה וחלפה, ופגעה בך, וקראה לך, ואינך יודע לומר כלום, ורק הכל רותח בך, ומתוך שיודע אתה שגם זה לחינם, גואה כנגד ונהפך אל ערוץ הדחייה, והבחילה והעייפות והקור, והרצון להקניט ולעשות דוקא־לכם כלשהו, שיתפקע לו מישהו, מישהו חף לגמרי שיתפקע, ותחת כל זה, כרגיל, אתה מעביר ידך על חטמך ועל שפמך ועל שפתיך ונושם עמוקות וחוזר אל החג הקטן שהוּשבת, החג הקטן שכמעט ובדית מלב עם רדת החמה אל מעבר לגג הצריף, סמוך לעץ הזה, החכם להתפלל בלא להתמרמר.
וגם בין הבחורים היתה כאילו איזו הפשרה, וכבר עמדו לפתוח בבדיחות. והיו שצחקו מבעוד, צחוק חרישי, צחוק של מי שלכאורה אינו מחכה כלל ועיקר שיחזיקו לו איזו טובה על היותו גיבור־הולך־לתפקיד. וכבר היה אליהו יושב, ונכון אולי לתת קולו בשיר, ועד שישיר, היה ממולל קנה־קש ומחטט בו בין חולצתו לערפו בעצימת עין אחת, ואותה צעקה, אותה קריאה, לא נצעק ולא נקרא, ונשתוק, כרגיל, ונמשיך בשתיקה, משׂימים פנים כאילו דוקא ניחא לנו, כאילו עולם כתיקנו, ואולי גם כאילו זכינו כבר פעם למנה של טוב. אה, שתיקה יפה זו. ושעתך, שעה זו שלך, שצריכה היתה, שמחויבת היתה לך, כאילו, והיא השעה המלאה שלמענה, לכאורה, חיים וממתינים ודוחים, ועושים בינתיים, ומסתובבים בינתיים, ומתבגרים וגדלים, שעה גדולה זו – מה תהא על השעה הטובה שלך, על המקום הטוב שלך, על הטוב שלך, על היום הגדול שלך?
יש ידיים ויש ידיים. הנה לפניך יד של אליהו. יד בריאה של פועל. יד כזו שכבר אחזה ואחזה רבות ושונות, גם טוריה גם פטיש, יד מחוספסת המשכילה לבוא במפתח נכון אל בורג סרבן עד שיציית, יד אמיצה התופשת ומובילה בתבונה פעם פרדות סרבניות ופעם טרקטור מגושם, יד סדוקה וחררה, שגבה מצמיח תבן, ואצבעותיה גופניות וקצרות וצפורן זו וזו חבולות, יד גדולה וכבדה, וגם ביישנית, ופעמים, כשילד אחוז בה באמונה, או, למשל, איזו כף רכה של בחורונת, אין כמוה אז יד גבר ביישנית, יד שמעלה על לבך ניחומים רבים ומוצקים, וגם שורות נאות ומגודלות של סלק, שמעצם האחזוּת האדום בירוק שבו, הוא נעשה מבטיח, ועשיר פוריות, ושייך להשקאה טובה, ולעידור בזמנו, ולאדמה תחוחה ונימוחה וצייתנית, ושיש בצדו גם צנוניות שמאגדים אותן אגודה אחת, בלוריתן ירוקה ושופעת ועכוזיהן תפוּחים ואדומים, תאוה לשיניים, עד מחשוף הלובן, ואת העפר שבשרשיהן שוטפים מתחת לברז הגדול, ונעשה ריח של בוץ, ומנדף בחלל טיבה של חלקה עשויה יפה, ואולי עוד גם גזר וכרוב, וחסה כדורת־ירק, ותולעי־אדמה, שלשולים ותולעי־גשם, ומה־שמם האלה, וחיפושיות וזחלניות וחלזוניות וזחלוּליוֹת ומה לא? –
כמה זה אחרת לחשוב כשאתה מוקף בחורים שחוגגים את סוף שעת ההפוגה שלפני הפעולה, יושבים ומבלים שהות־רפיון בטרם המאמץ הגדול, ומשתעשעים בבינתיים המועט שלהם, בקצת חירות מתפקרת ובקצת חמידת־לצון מוּדגשת, ובקצת קלוּת יחפנית, שבאה להוכיח דבר, עד שהדבר נצבר מחדש, ממלא את הקיבה ואת הכליות וניכר בריצוד הדם, ומגיע ללב, ופורט שם קצת, ולמטה קצת ושמאלה, ובקיבה, ולמטה, ועל העצבים קצת, ועושה אותך חלוּל ואטוּם ומתוח, כתוף מכוון היטב, ועוד מעט (קצת אחר־כך), כבר תעצור את הנשימה כשתרעם המכה הראשונה. וכמה זה אחרת, תחת זה, כשאינך אלא מוקף הרהורים, נסוך הוד רוממות הרהוּריך היקרים לבד, על־פני שדה מלוּחָך מכבר ומבוער היטב בשיני עדר ספקות יחסניים אבל מזי־רעב ורעי־לב, הרהורים של מהרהר יחידי, המתנשא ברברבנות זדונה, ורואה צל של קפריזה כחוק, שיקוב את ההר לשמו של הצדק העליון, כמובן. כמה זה אחרת להיות לא־מיוחד, ולא לבזבז מאומה על היות מיוחד כזה, ולקחת וללכת בתלם אחד, ברתמה אחת, ובסבלנות גדולה, וברוחב־לב, ולהיות מאזין בהמיית־לב אל קולה של הרמוניקה נרגשת וקייצית, ולא להיות נשאר, ולא להיות כזה שאפשר ללכת בלעדיו, ושכל היותו שלו אינה נוגעת לאיש, ואפשר לצאת למקומות המסוכנים כשרק הוא לבדו נותר רובץ בין המשפתיים של ביתו והרהוריו, זו קטורת הרהורים מרובכה בשמן.
היה שם אחד צהבהב, וזה אמר: “כל הדרך אלעס מן החרובים – מין יופי של חרובים, ומתוקים!” ומיד געו הכל בצחוק, אשר בטרם ירדת לסוף חריפותו, חזרו עיניך ונתקלו בהויית השקיעה הממשמשת ובאה. לכאורה, שמים שעיעים וחלקים אלה, ללא ענן, ללא בהרת, ללא משב־רוח, וללא כל קמט שאפשר לתלות בו פלאי־שקיעה – ועושר כזה של גוֹני תאורה ענוגים ומטשטשים, מתיכף ממעל (יותר תכלת) ועד שם הרחק (יותר זהב), כמעט אצל האופק, הנראה כאיזו תהום אדירה של אבק מופז, אוקינוס נקודות זוהר מפזזות, עד שהירק שלמטה לובש מבע חמוּר וקר, פולט צל אחר צל, ומנסה, פעם אחרונה ביום הזה, לומר כי כמה שתקימו אתם רעש וצחוק – את השקט היסודי, האמיתי, לא תפרוּ, זה מצד אחד; ומצד שני, שלאחר שאתם נכנסים לשתות תה ולאכול לחם וחוזרים ויוצאים – לא יהיו כבר לא השמש, ולא היום הזה, אלא התפקיד בלבד. בקפיצה חתולית מתנפלת אל אמצע הכרתך תכנית המקום: תרשימים, טוָחים, ופלוני יהיה רץ ואנשיו עמו, ולהלן החוליה המחפּה, וכעת מגיע תורך, וצעדיך מחושבים ומדוקדקים, וחביבי, הד הגורל לצעדיך, כל צעד וצעד. טוב. מה שם הם צוחקים? אסור שתהא איזה חציצה בינך לבין כולם, אסור שלא תהא דָבק בכל, יחדיו עם הכל – על מה זה הצחוק הרם הזה?
מסתבר שאותו צהבהב כבר הגיע לידי כך שלא רק אם יאמר דבר אלא גם יגביה אצבע אחת, יגעו הכל לעומתו בצחוק. צחוק היה מזומן בבני המעיים, כזה מין צחוק. אתה יודע איך. והלה בחשק ובאפס־יד היה דולה לו תרועות ומצהיב והולך. פה ושם היו נזכרים בזכרונות. איך פעם אחת ואיך פעם אחרת. וכשאתה משקיף על היום הזה שהולך ותם, על הנסיעה הנה, ועל הרפתקאותיה, על ההתכנסות, על התמרון האחד שנערך לשם חזרה, ועל השני שנערך עם תפאורות, כשהטילו חבילות קש שתהיינה גבול הכפר, ואת השביל הפכו לוואדי, ואת המחרשה ראו כאילו אינה אלא מקום חציית הכביש, וקפצו ורצו, אף זחלו, ותפשו עמדות, והציצו בשעונים ובדקו את הזמן, והעירו הערות גם העירו, וניערו את הברכיים מאבק, ונרגעו והשתטחו בדשא לחכות לסעודה המפסקת – כל אלה היו נראים פתאום כבדיחה גדולה אחת, והעושים בה ספק ליצנים מדעת ספק שוטים מאונס, אך עליזים גדולים, ומכל־מקום מאוד מאוד בחורים מוצלחים וממולחים. רגע ניצנץ בך מראה שורות אחדות מספר שירים אחד, שאמוּר בהן משהו נרגש ויפה על בחורים כשיוצאים לדרך ואוזרים עוז, וכיצד זה נראה כך וכך מתפעם, ומשנהו כבר היית בטוח שהנה כבר תסוב לה השיחה וידברו על בחורות.
אלא שסוף־סוף הנה זה קוראים מעל פתח הבית לבוא אל התה. מיד נפסקה האיוושה, וזו נפלה כבגד מוּתר, כל הצחיקה הגדולה. התרוממו והתמודדו, מי שניער תנומה מעפעפיו ומרגליו, ומי ששילח מתוכו איזה רוח קרה, ופיהקו פיהוק שסופו מעיד על כך שהיה דבר בפנים שהִתאוָה דוקא ללחוש ככה, ולאט: “נו, ובכן הולכים…” – ובזה אחר זה, בנעליים מגושמות וברגליים צעירות וערניות נכנסו. החשמל כבר דולק בפנים (כשנצא כבר לא תהא השמש). הכסאות סדורים, השולחנות ערוכים, תה וספלים ופרוסות וריבה, ושלוָה נקיה, וזריזות דואגת של משק־בית בעיצומו, ומשהו טרי (אם כי קצת גדול מדי), ומכניס אורחים, וטוב־לבב, כבשו את הלב, כשסבבו את השולחנות, בקצת אי־נוחות להפר את הסדר, ובקצת הקמת שאון יותר מן הדרוש כדי להפיג קצת מאותה אי־הנוחיות, וישבו כדי שכבר תהיה קבועה הרגשה בהירה שזה כבר, בעצם, ראשיתו של העניין, ראשית המחזה, ושעד כאן היה דבר אחד ושמכאן ולהבא דבר אחר.
ואילו פתאום היה כובש את לבך שֶקק גובר לשלוַת־בית ולשלום שבפירוט חיים קטנים ורגילים, הויה של נוחות ושל שגרת קו לקו, המנורה והכסא והשולחן והחלון הפתוח והספר הטוב, פתאום קסמו כל אלה ודיברו כל־כך אל הלב, דברים קטנים כאלה, קטנים ורוגשים, בפיוּט חשאין של הדברים הקטנים שיש ביסוד של עולם. ומכאן, מי יודע איך, היתה פתאום צפה בזכרון אותה גדר שמעבר למשק, גדר שקיפי־אבן, ודרגאות נטועות גפנים, גפּת אבנים בנויה, מלאכת נמלים שקדניות, טרחת יום־יום, פרי תלאת עבודה אפורה, והוָיה פשוטה השותלת אדם במקומו שלו, ועושה אותו זכאי בערב לארוחה ולחום ולשינה סַלעית. ותוך כדי מחשבות יפות כאלה, נעשה לך פתאום גם תיאבון לפרוסות הלחם הטעימות האלה ולחמאה ולריבה ולתה, שנתברר לפתע שאינו אלא קפה, ומשובח דוקא – שמביא בך מיד רצון לשוטט עיניך ולמצוא משהו יפה לתלות בו עין, כדי שגם לעין לא יחסר טוב.
תאמין? לא תאמין, אבל שם ליד השולחן האחר, כשרק רבע פרופיל שלה נראה עם שפע שער, היתה יושבת בחורה אחת, מאלה שקורין להן היום ברתחת־לב “נערה” דוקא, וכותבים להן – אם יכולים – שירים, וסתם מתלבטים לרגליהן, ביותר או בפחות גלמיות ומתלקקים – אם אינם יכולים – יושבת לה זו בתוך החבורה; שומעת במאור פנים, שניכר מתלילות לחייה. סודר חם לה ושערה יורד עליו, ואור המנורה מהיל ממה עליה, וכזאת הויה רכה יש לסודר שלה, וגו ישר מהודק בו בצמר הסרוג, כה ילדותי ורך, ומכיל גם בּוּם־לב, וגם בשילות מפתה מאוד. שב לך רווּחוֹת והאחז מבט בזה קו המשי של רבע הפרופיל שלה, המתקער ומתגבע רכות במעוגים אומרי אופי, עד כדי שיותר ויותר אתה משתאה למראה הדבר שהיה מתחילה כה פשוט ונעשה והולך משוכלל ולא נתפש כולו, ומעורר רגשת פליאה גדלה ומשתוֹררת. נזר כזה של שער, ללא כל גינוני טיפול חיצוני בו, ללא גינונים ניכרים לפחות, צמח־בר, כביכול; ורק תאר לעצמך, דרך משל, איך זה לסנן ולכבוֹר באצבעותיך ערימת משי מאשדת זו, הכהה והבהירה, ולהעביר ידך בתוך פקעת חמימה ולוהבת זו; כרמל שגונו בין כהה מאוד – ערמוני כהה – ובין בהיר – ערמוני בהיר – עשיר מאוד, שופע מאוד, גדוּש אור ותחוּח, ופורה ברק חי, שמרגישים בו נחשולים, ורואים בעליל סילונות ואפילו קצף הילה שקופה, נמוג ונשזר מלמעלה, באור המנורה, וכל ההוד הזה יורד־צונח בחירות על כתפיה החומות, במין בהירות נבונה שאינה הפקר, בפשטות גדולה של חוקי הכובד וגם בגנדרנות מלגלגת ועילאה.
סלק דעתך ממטאטא זרדים יבשים, או מזקן תירס מדובלל – הרי שאין לך שָׁר משׂער. לא כל שכן שעה שהוא תחוּח ופורה גלים, לא לביד ולא צמרי, גם שזוּר אור וגם כובד לו, כזה שער שמעיד על פרצוף בעליו, על אישיותו ועל חידת נפשו יחידתו. ושער יפה על גב יפה כשעורף נאה ומהמוּטב ובדל אוזן קטנה ורבע פרופיל ענוג – מזלפים לך זלף ומזמרים לך זמר, שאין הלב עומד בעצמתו על נקלה, ונעשה לך עד כדי כך שמתעוררת בך אותה נקרנות שלך המפורסמת, שלא תמיד היא נגנזת דוקא, ולא תמיד בצדי דרכים תהלוך ולא רק בעקיפין תחתוֹף, ומבקשת לה שהוּת ולוחשת בקנטרנות מבישה כי קוראים לה לזו בודאי שושנה, ואולי זהבה, ויתכן אפילו: רותי, וכנראה שבאמת שמה רותי. ושלפני שנתיים־שלוש גמרה את הגימנסיה. ושבבית הוריה ארון גדול, פסנתר, כלי זכוכית ואת הפרימוס החליפו כבר במערכת כלי חשמל. ושהיא קראה ספרים, ורקדה בתנועת־הנוער (והיתה יפה להפליא!) וכבר הספיקה להתוכח על הכל, וגם, אכן, גם לשוחח. כזאת מין נערה היא שאם תתכחש לכל מוצאה, לביתה, לדודותיה וגם לזכרונותיה – זכרונות מאד נמלצים – ותראנה כך כמו שהיא, בגילויה, הבלתי־אמצעי, בהיותה דוגמא לאושר, ליום יפה, לשעה מוצלחת, בהיותה כשהיא לעצמה יצור יפה והרמוני ורענן כל־כך ופורח, וגונזת בה את הכל באותו רטט נפלא ומסחרר, אשר לך אתה, בשעתך, לא האיר כה פנים ורק נשאר כזעזוע לא מושלם ולא משלים; נערה המזעזעת את כל מיני השלמות הסרק שהטלאת לך כדי שלא יחשפו מערומיך הדלים, כל מיני הפּיוסים הסרוחים, נזופי אלוה; כזו התובעת לחזור ולהתחיל ממקום שבו פשעת לעצמך כשויתרת אז על ההפלגה למרחקים הגדולים, למרחקי המרחקים; כזו המחדשת רטטים בישניים וטהוֹרים, וחמיצות־בוסר עם צפרירי אביב, ועם ליל אהבה. אה אלוהים. כמעולם. עוד מערב רטט. ואחר שכרון ההליכה לפגישה. קדחת רוגשת ושוקעת, מתיסרת ושואפת רוח. נקיפות־לב־פתע מסחררות, ואותו פיק־ברכיים של ימים עברו, והלב, והכיווץ בחזה, ומירוץ הדם בעורקים, ואותה נכונות עצומה לאהוב, כל־כך הרבה, כל־כך חזק, כל־זאת־הפעם־עד־תום, עד אין־עוד. וקזוארינות מרחששות, עומס מחטים גדוּש, וריח ארנים, וחשכה, ועולם חוגג שפורש לצדדין להותירכם לבד, מלא וממולא, תוסס ומכה־גלים, וחריפות כזו שישנה, וגישושים, גישוּשים נכלמים למצוא ולדעת, ורתיעה, והעזה אחריה, ועוד רתיעה, והכל בחוש? בניחוח אדמה לחה, ובהוָיית שעה מאוחרת שבלילה – הו ליל אהבה, לילה מפעים. –
נו, ומה? אִתה היית נס עתה למקום מן המקומות, והבה נא בעוז: מקום רחוק, ובית־אבנים בו לתלפיות בראש גבעה, ארנים סביב, כבדות וחגיגיות וחום שמבפנים, ומביא שמה אותה כבת־מלכים, ומקיץ, חה־חה, מקיץ בוקר אחד והנה… לא, לא! – – חייך אליה בחור, חייך שתזכור זו אחד בחור שחייך אליה חזק (אפילו אם ראשה מופנה ממך ואינה רואה), בטרם יצא והפליג אל החושך. מה הרצינות הזאת עליך, בן־אדם, עצבות לא־בשעתה, מה לפתע ריגשה נוּגה זו, לב־זקן, ריגשה עד עצימת עיניים. ותחת זאת לך בוא אצלה לאמור: רותי, בואי, לפני שאנו יוצאים, בואי נשיר. או ככה: בואי נשיר משהו בשני קולות; ואחר־כך, פשוט ומיד: בואי אומר לך כי חמוּדה את. ועוד לפנינו רגע מלא, מספיק לגמרי כדי לצאת החוצה, יחדיו, את ואני, לבדנו, ושם – – – ואפילו לא כדי כך, אלא רק כדי לומר קצת דברים פשוטים, שקונים לב־אדם, אותם דברים פשוטים ויקרים ויפים כל־כך… ואחרי זה, פתאום, לקפוץ אל כל הרעיונות האחרים, הפראיים, הקפצניים, התישיים, הנועזים, המתפרצים בדלת פתוחה ומרקיעים בדילוּג, בעוד מדרגות מצויות לפניך – דמיונות־שטות, שאינם, כמובן, אלא מתכוונים לדבר האחר, כידוע, פשוט: אליה, אליה.
זה שיושב משמאלך ונוגס בשקיקות מן הלחם ולוגם מן הקפה, הוא המקלען; ואין כידיו יודעות ברגים קטנים, ופכים קטנים משומנים; וזה שאחריו הוא צוּציק רך שהגיעה לו שעתו הגדולה ופיקתו בגרונו רצוא ושוב מתרוצצת מכל מה שיש לפניו ומכל מה שעוד יבוא עליו; וזה שמעבר לו והוא עלם יפה־עיניים ולבן־שיניים ומחייך חיוך גדול ואוכל בתיאבון גדול – וכל הדבר הגדול הזה מביא לו הנאה גלויה של צופה בעסק גדול; ואחריו אותו אליהו, זה אליהו הטוב, פלח שגבהי מצחו מתחילים להקריח ועור מצחו מלבין החל מקו היקף הקשׂקט שלו הכשר, ושחטמו לעולם קצת מקולף, ושידיו גדולות וישרות־דרך וכבדות־דרך, וניכר בו איך אפילו בעד הקפה הטוב מודאג לבו וחושש פן לא תוקן המקלע כראוי, וברגע האחרון יבגוד; ועוד פה חוטם נעוץ בספל, ועוד שם גב רחב ולבוש מעילון אפור, ועוד מברשת שער צעיר שאינה נכנעת למסרק, ועוד כתפיים מוגבהות מכל כּחכּוּח־צחוק, ופלוני שהיה מתלחש אל שכנו, אלא שהלזה, תחת זאת, היה בולע בעיניו את רותי, או מה שמה, שישבה לפניו, ושוכח את ה“משימה” ואת הפעולה, ואת הכל, ורק מוקסם ממה שעיניו רואות בשלוָה, וברעננוּת, ובהסתה שמסיתה זו את הלב לעבר עולם כל־כך אחר, שעשרים אלף מעשים גדולים וחשובים וטובים ופוֹדי מולדת לא יעצרו כוח, ויתמוגגו עד חיורון ולא יוָתר מהם אלא רק הרפתקנות של ילדים, ורק פוליטיקה של חמומי־מוח, שכן מה אתה יכול להעמיד כנגד עלמה נאה אחת, נאה מאוד, שאולי, בנסיבות ידועות, היית יכול לחבוק גזרתה ולרדת עמה אל השדות שמעבר מזה, הלוך והתלחש, הלוך והתלהב – –
במה היינו עומדים? כיצד הבחורים האלה כולם בתוך כל ההוָיה הזאת תחת המנורה המקרימה שקט סבלני על ריגשה נפחדת קצת, וצליל אחד, נשכח, לא אָבד את דרכו, התגנב לו ובא וניגן משהו ענוג, חשאי ומבושם, נרגש אחרת, נפעם אחרת, ומביט אחרת על הדברים, מהרהר אחרת על העולם, ומחריש אחרת, מחריש בענוָה, ריבון העולמים, צליל ענוג זה, אותו מעט־מעט, כמעט־לא־כלום, משקל קורים רופסים, וזה שהוא הכל־הכל, וזה שלעולם־לא־תשיג, עד שאתה נכון לתת קולך בשאגה, או להפוך את השולחן, ולצאת החוצה ולעזאזל כל השאר, ואפילו לא כך, אלא רק לגמור את הפרוסה ולשתות את הקפה ולהצית סיגריה ולהתבונן בעד עשנה בחיוך יפה ורחב, לקרוץ לאליהו, ולהשתאות אל שערה של רותי, ולראות איך יפלו הדברים כדרך שיפלו, ואותו פזמון: בחור, כלום לא היית קצת פזיז כשהצטרפת אל היוצאים? או בנוסח אחר: ומה יהא על הדברים שלא עשית עוד? – פזמון זה יהפך על פניו, ויסחף אל מאור הפנים הכללי המַקרים כל מה שמתחתיו – חברה. נו, ועכשיו מה?
עכשיו התפרק הרעש לשיחות קטנות וגדולות, וּויכוחים גדולים יותר, על כל הדברים כולם ועל המזל. ודיבור על המזל משמעו הובָרַת חלקות בין הדיבורים, קרחות קרחות שעוקפים אותן ושאינן אלא עצם הדיבורים על מזל. והואיל ולא נותרו עוד אלא רק דקות מספר עד השריקה לצאת החוצה, נחפזו לדבר בשלוָה על הכל, ועל המזל. ואם תעיין היטב תמצא שמעגל דקות מועטות כאלה אינו באמת אלא המעגל הגדול כולו. כך וכך חיים נעשים, חיים נמשכים, חיים מפרכסים, וחיים נכבשים בזרוע נטויה, ערב יציאה. רטט נכבש באמות הידיים הבטלות היטב ושלווֹת חזק, והתקרטעוּת של מה בכך, בכפות הרגליים, ובמשהו שנתחב בין השיניים ויש לחטטו, או בדבר שביקש על עצמו חיכוך בין כף ללחי מחוספסת סוֹמרת זיפים. ואלה מצטרפים למין קלות דוקא. למין: ראה כמה פשוט לחיות ולקבל את הבאות, ואם ניפול שם בשדה, לעזאזל, כמה ימי שני אדם, ברך אלוהים על הימים הרבים שהיו לך והפח רוחך בענוָה. הנה כי כן, גבּה היפה של רותי ושערה היורד, חלק יותר מאשר גלי, ומשהו פרטי מאוד, שכבר נקשר בינך לבינה, איזו הבנה של רעות, וגם למעלה מזו, כמעט קשרי מה־שמסתירים־מעיני־הבריות הסקרניות, אף אם פרצופה לא נהיר עדיין כלל, וזו הוָייתה הנערתית, הביכורית, וריגשת יופי מחמם ואפילו קנאה על חמדוֹת ועידוּנים, שיפלו, כנראה, בידי כסיל אחד, שהוא כמובן אינו בין היוצאים. ואולי הוא אפילו אותו גברא רחב הגב, אזרח המקום, הלזה ששָׂפוֹם שׂיפם לו שׂפמוּם, ומעילון לו אפור שאינו רכוס, שמחייך בחיוכים, שמצמר צמרורי קטורת, ושרגלו האחת על הספסל דוקא, ושכל כולו כמי שמקרוב נעשה תיש, וכבר מחציף מבטו ותוקעו בך כאילו אתה על כל מה שאתה אינך ולא כלום, ומה שמשתייר ממך בחיים, חייב במחילה “לקפוץ לדום” ולמצוא חן בעיניו.
שכן יש במקומותינו בחורי חמד כאלה גם כאלה. ועד שאדע מה סברתך שלך עליהם, תדע כי בשעה שמבקשים איש – עליך אתה תמיד יפסחו, ואותו תמיד ולעולם ימצאו. אתה תכרכר ותתלבט בין רגלי הבריות והוא, הוא יהיה האיש הנכון במקום הנכון. בנקל הוא נמצא, ובנקל הוא יוצא ובנקל הוא נושא עיניו אליך, אם בכלל יתקל בך. ולעולם כשמגיעים הדברים לכלל מעשה חדש, סוף סוף נועז, סוף סוף לחיים חדשים, סוף סוף חד־פעמי, זה שאת שירתו אתה שרת, ואל התגלותו אתה את עצמך התקנת, – נמצאים הללו, כל מיני ההללו, כל מפשיל חוטם וחד מרפק, בחורים מחיל אל חיל, ועליך, ידידי, כמובן מוָתרים. ולא זו בלבד אלא שהוא דוקא באמת בסדר גמור, נקי הוא ומלובש, ומסביר פנים לבריות, אתה מוצאו בבית כשהוא מושך בעול ובתפקיד, וטוב שם מאוד, טוב בין הפרות, ואתה מוצאו טוב בין השדות, טוב ביום קציר בוער, וטוב בליל שמירה סגריר, טוב בסידור־עבודה, וטוב בליל־ירח, טוב בין בחורים וטוב מאוד אצל בחורות. ואפילו כשאתה מוצאו בתל־אביב, ברחוב אלנבי, אצל הועד־הפועל, ותיקו בידו, גם שם טוב הוא, ובמקומו, וידיעות חדשות ביותר לו, אינפורמציה, וסגולת רעים לו שם, שיודעים הכל תמיד, הרבה לפני כולכם, הללו שקוראים לגדולים שבגדולים בשמם הפרטי, ובני־בית הן בחדרי־חדריהם, ויש להם גם חזקה על מקום בבית־קפה טוב אחד של האמנים, ויש להם יד ורגל גם בתיאטרון, בהצגת בכורה טובה. ובלילה בלילה, לאחר ההצגה, הם אומרים היטב לשחקן פלוני מלה אחת, בריאה ואחוָתית, ואפילו, אם תרצה, ברוסית מצלצלת, ואתה ידידי פער פיך, ותמה היאך שלהם הוא העולם, והיאך טוב הוא עולמם, והיאך לא־כלום הוא כל מה שאינו טוב, שאינו הולך וטוב, והיאך אף שבּזים הם לעתונים ולכרוזים אל תמימים – אצים במסירות לקנות עתון־ערב בעודו טרי, בעוד קול הנער מוכרו גם לא חשב עוד להיצרד, וכיסים להם בחולצתם, ויש בהם נוי ופשטות־גברית, ומעילם הקצר אינו רכוּס, ובלוריתם כך וכך היא, ולא בחורה להם שם אלא, בכל־זאת “נערה” דוקא, וכיצד זו, כרגיל, גם חמודה כשלעצמה וגם בקיאה במכמני האמנות והזמנים המתחדשים, ואין קץ לכל מה שעיניה רואות. עד כאן. רותי רותי, גן נעוּל שכמותך ופרים בריאים אלה? הנתערב אם לא ברגע היציאה ייצא בן־חיל ויאמר לנו “דברים אחדים” ו“דרך צלחה בחורים”, ואפשר אפילו שבין אלפי או כמה הפסוקים שבתנ"ך סימן לו מאז שניים “הולמים את הרגע” ואת אלה ימצא לו גם עתה, כרוכים במלה נאה אחרת של מנהיג דגול, ממש “דבּר” של תנועה, וגם אותה יאמר יפה, ויסקור את שורות שומעיו ויחייך אליהם חיוּך: “אני מחכה לכם כאן, בחורים!” ויישאר כפי שהיה קודם: הבחור בגוש!
תאמר: מה עניינו של כל זה לכאן? אבל הן זהו דוקא עיצומו של עניין, שכן, אליך מחוץ לכל הדברים הידועים, המושרים בשירים והמובעים בהבעות ובניבים, וב“דברי־חברים”, וב“דבר אל החברים” וב“בינינו”, וב“מחננו”, ובכל יתר הדרכים, שנניח אפילו שהם מדברים גם אל לבך משהו – אליך, מחוץ לכל אלה, דובר גם איזה דבר ששמו הוא: פעם־אחת־אצא־גם־אני. רואה איך גלים גלים העולם, ואתה, במטותא, בבקעה שביניהם. לא תרום, לא תינשא, אל היותך תלוי מעל תהום־סכנה, היותך רחוּף קל עם קצף, מעל שבולת, מעל דכי הגל, על שיא פרעותיו, שזה עתה צמחו, שעודם רותחים ומתגברים, שעודם בתוך כדי התרוממותם, ושהנה יתמוטטו באדיר, ובהתלהבות, ובאחת־היא ובמה־שיהיה־יהיה, ובקול גדול. שכן יש כאלה שעליהם מוַתרים לעתות סכנה. שבהם לא נתקלת העין כשמתבקש אדם של ממש. לאלה יעדוּ מוסיקה, פּיוּט, כימיה, כוכבים בשמים, וידיעת הנפש, שעשועי־רוח, ושקיעות שמש, ושירים־שירים־שירים – ואילו לשם המעשה הפשוט והנחוץ והמרחיב את החזה, הכבד עד קלות, אם יובן הדבר – מוצאים אחרים, כל מוצלח ומצליח, ואתה כרגיל תשתבש ותתחכך בין הדרכים ותישאר ללא דרך. תהא פעם שתצא, ותהא זו במחיר מה שיהיה, ויצוא תצא, ותהא פעם שלא להישאר, שלא להישאר חכם ויושב־בית, ותהא פעם ללכת, פעם אחת, ולצאת כדי שיהיה כוח לחזור קל אל הדברים שלך, התמידיים, המוקצים מחמת ידיעה – פעם לקום, פעם לצאת וללכת.
נעשה כעת תיאבון לדבר עם אליהו. אם אליהו כאן ואם אליהו יוצא אתנו הרי שאין בו הרפתקנות סתם, והרי שזו הליכה שצריכים לה באמת, ושנכון הדבר ללכת. חוץ ממה שיש בטחון שלא תאבד. אבל עומד על גבו עתה, טפוּל ותובע כסדר תשובות על מדיניות ועל דרכי ההגשמה של הציונוּת, אחד נודניק, וככל שאליהו גדול ורחב אינו יודע כיצד להיפטר מקרצית זו, והוא מעביר וחוזר ומעביר שרווּלו על חטמו, וטורד מאצל אוזנו יתוש סמוּי, מנפח שפתיו וחוזר ומותחן וניכר איך חמתו מתלקחת ואיך עוד מעט יתפוש אותו ויפשחהו, הנף וזרוק, ועוד ניכר בו, עם זאת, כיצד עדיין לא מש לבו מאותו זיז שהלחימו בקרבי המקלע ושקשה לסמוך עליו כשהלה יתחמם – וכה נאה הוא במבוכתו, בכעסו העולה, ברוחו המתקצרת, כל־כך נראה אז איש כמוני־כמוך, אח טוב – עד שמוכרחים לצחוק אליו ולקרוץ לו אחת ואחת. הנה כי כן. נותרו עוד רגעים ספורים לשבת כאן. מציצות אחרונות בסיגריה (הסיגריה הבאה, משמע – כשנשוב…), ונו, כן. במה עמדנו קודם? אכן: פלוני שעדיין הוא לועס בפוליטיקה. יש בני־חיל כאלה. אולם פתאום אירעה איזו הבנה, מעין אור שנבקע, ודבר ראשון שהתגלה היה שאתה, חבר, הרבית קודם לדבר שטויות שהעמידו פנים כאילו היו דבר אחר ולא שטויות. ובכן מה? ובכן, לא כלום. וטוב לתפוש נשימה שקטה יותר, וקצב ראוי יותר, ולראות ככה שכל השאר המזפּת את הלב – כטל משכים יעבור יתפוגג לו, ותיוָתר הרגשה אחרת, אמת מוּדחת, שאין הדברים באמת ככה, אלא פשוטים הרבה יותר, ומחויבי מציאות יותר, וגם רציניים יותר וישרי דרך, ואמן, אני אומר לך, אמן ואמן.
טוב. החלונות השחירו. היה רצון שכבר יהיה הדבר ההוא, ושכבר יגָמר, ושכבר יהיה מאחורינו. כל־כך רצית שלא להיתפשׂ לעצב, וכל־כך היה העצב חוגג שעתו: שעת ערביים, שעת יציאה, שעת התבוננות חרש. ואסור לצאת לדרך עצוב. שדות גדולים ורבים נחים שם בהרגעה. ואף שרידי הערגונות שבאוּדי־שמים, נרגעים והולכים, שעה נפלאה להשתטח זנוח בפינת־גן ולשתוק. או לפחות לגעות בשירה. גל של שירה מתפכפך בתוכך. ואפשר שהוא השיר הגנוז בפנים מימים רבים, השיר על “הרף־עין”, איך הוא גדל ה“הרף־עין”, הפעוט והזעיר, ואיך הוא מצטרף, שווה בין שווים, אל גרמי השמים הללו, השותקים והנצחיים והמרחפים במעגלותם בכבדם החשאי. היתה דממה יורדת. מעגל אפלה נסגר סביב כהרף־עין זעיר, ממש בתוך אמצעיתו של הלב, וזר דממת־אפלה עיטר התלקחות ענוגה של זהב. בחורים, שולחנות ורגעים מימיים נוזליים נתכּהו, והתרגש כעת לחץ מבפנים, כאילו צמיחה ביקשה מקום, ואיזה רצון מיוחד וגדול שלא להחמיץ דבר, לפרוש ידיים ולאחוז, ולהקיף את זה הדבר, ולקרבו אל עצמך, אל מהותך, להיות יונק מזהרורי בין שקיעה ליציאה, להיות נצמד אל כּבשוֹנוֹ של סוד קבלת־הדין בשקט, נטוֹל ושתֹה בנקל את הדבר, שאם בו בתוכו אין הגרעין האחד, האמיתי, המבוּקש, היכן הוא יכול להיות? – ולהחליט לבסוף, ולנגוס בשיניים ולפרוס פרוסה גדולה ובקשיחוּת, ובהבטה גלויה, ובחיוך בחיוך, בני, ואף לא בשמץ־טיפה של עצב. מה העניינים בחורים?
אולם משום־מה, אף שעדיין לא נאמרה מלה מפי איש, כבר נעשתה מאליה אוירה של “יוצאים”, המביאה מיד התעוררות וגם רחמים על עצמך. וכבר החלו לובשים “נכונות־לכל”. וכיון שנראים סימנים של התחשלות ושל עוז, מסתבר שפשוט עלה קצת חוֹם בלחיים ופחד בלב. זה חשבון־הנפש המסכן. ולא עוד אלא שנטל זה האחרון, נטל וישב בלא־חכמות בטבּורך, בנוחיות ובפשטות ובהשתלטוּת, והכל נרתע מפניו. אכן, מיד התהפך השכל בתחבולות־חרש חרוצות, ומיד השרירים הגדולים נבלמים, ומיד חדלים לומר אמירות ורק משתדלים ומגחכים כמה שאפשר יפה, או נוטלים ועושים מבט־תקיף, נחוּש, הלא תדע, ואילו זויות השפתים, שנשכחו, לא ידעו כיצד להניס את המבוכה, את זה המשהו שבתינוק שלקה ומחכה לנשיקת־פיוסין. אבל כל זה עד ארגיעה. כי כבר היו שרים בשולחן השני, קמים ושרים. אפשר היה עוד לשבת, היתה עוד שהוּת יפה לשבת, אך, משום־מה, כבר קמים, ובתוך כך גם שרים אותו שיר־זמר: אָז הִיא קָמַה וְאָמְרָה
קַר לִי פֹּה נוֹרָא!
אֲנִי רוֹצָה הָבַּיְתָה –
הָבַּיְתָה, הָבַּיְתָה!
אה, לא כלום, לא כלום, כלום לא יהיה! רגליים צעירות, טובו שריריכן, טוב לעמוד, טוב לחוש אונים בגוף, טוב שיוצאים לפעולות, טוב שיהיה נענוּע כללי, של גוף ושל נפש, וטוב שנלך, שנעבור שדות, שדות ליליים, שלף שדות, שדות קיץ, ערב חמד, ירח יעלה, ואחר קצת נרוץ, זה לעמדתו ואנשיו עמו וזה ירוץ אל מעבר לשביל – ואנשיו עמו (רתק־אש, ומחסום לכביש), ואתה אל מקומך תרוץ, וכל זה יהיה ערני, ותובע כל תשומת־הלב, ואת אומץ־הלב, ואת העוז לשתוק ולעשות. ואת כל יתר הדברים נשאיר לבחור אחד כשישֵב אל שולחנו כוסס את קצה עטו ואת קצה צפורניו חליפות ומבקש לו הגיונות ושירות בדברים פשוטים וקלים, וקם לרגעים ויוצא לשוט בחדרו עלה ורדת. רותי, פוטי, נערה חמודה. לו ידעת עד כמה שתל בך הדמיון דברים, וכמה מעריץ בעליו את דמיונו זה ששתל, שאולי ישנם בך ושאולי אינם בך, נערה שאפילו פרצופה עדיין לא נהיר כלל. העלה נא בדעתך איך זה לחזור מן הדרך רטוב, עייף, נרגש, צִחֶה־פֶה ולילה וסכנה שוקקים בך – לחזור מן השדות ולבוא אצלה, וחזקה עליה, נערה רכה זו, שתדע לקבל פניך כשתבוא, ולהיות טובה, ואוהבת וחנונה, וביתית. יש מין זמר עתה בלב, זמר כזה, מתרונן ומתקפץ, מין אושר, ויהא אפילו שהוא מה־בכך, אך אושר של הבנת־דבר אחד, של רצון לעשות, של הרגשה נאמנה: אנחנו כולנו יחד, יחד אנחנו, אנחנו יחד, יחד נצא כולנו. הללויה.
בחור שׁח ומתקן את גרביו, כמה זה חשוב לעשות כך. בחור מיטיב כותנתו בתוך מכנסיו ושר בפה קמוץ “קר לי פה נורא”, ומטלטל קצת ראשו כדי לבחוש בתוככי החום שבזמר – וכמה זה נאה להיות קל ופשוט כל־כך. אותה מוחרמת, זו מחשבת חוזרת ממארת, על ההוּא, מה שמו, שבדוּהוּ, שגם אם הוא עומם אי־בזה מן הצד בצחוק דק מן הדק – על קליעים ועל פגיעות ועל כיוצא באלה – מין מחשבת מנגנת עמוּמוֹת למטה למטה, אלא שכל־כך נקל לסתום את פיה, ולהיות כראוי, קל, פשוט וחופשי. תהיה הליכה. טוב, תהיה. ויהיה לילה. טוב. ואחר־כך תהיה הריצה ההיא. ועוד אתה רץ ומישהו כבר יהיה מכריז “גמרנו” – וחוזרים. וחוזרים אחרת. וכבר שוכחים את אותה שהות שנפלה בין ולבין, שהות בינתיים של מה־בכך, שהות שלא כדאי להרהר בה, ושאם כבר הזכרנוה הלוַאי שלא תהיה, כשתבוא שעתה, יותר מדי מהר, שלא תחלוף לה במהירות של חלום, כשהכל אץ קצת יותר מדי מהר, כשלא כל־כך יודעים בתחילה מה בדיוק לעשות, וצריך יהיה להתעורר, ולקרוא למישהו, אילו היה מישהו לקראו, כגון אבא או אמא, אז כשהיו קוראים להם מן החדר השני בבהלה. ופתאום מקיפים סביב שמים זרים. פתאום מזדקרת אדמה לא ידועה. ומין ערפל משונה, ופתאום חפזון ויריות, ואיזו נקודות מסתחררות וקווים פוזזים, וחונק בגרון, ומתגלים אנשים, ומתקרבים, וצריך לירות בהם, ולירות בהם. ויש בין תדהמה לבין “הגיעה השעה”. ופתאום נפגעים ומתים ודי. כלומר, הו, כן. הבלים. זה אחרת. יורים בעוז. יוסף טרומפלדור. מצטיינים. בעצם, בינינו לבין עצמנו: מצחיק כמה שטות היא המלחמה. פרצוף מטומטם. איך אינם יודעים לשבת להם איש תחתיו בביתו בשלום. כמה אפשר לחיות אחרת, לחיות נכון. כמה מחמיצים. מה הבהלה בחורים, לאן? למה רגזתם ממקומכם. יורים כל הזמן. בבית דואגים, לא יודעים. אחר־כך. פתאום. הלוָיה. יללות. ונגמר. די. כל זה… ואפשר גם להיות גיבור. גיבור כובש גאותו ומהלך כאחד האדם. מי עוד? טרומפלדור אחד, ויש גם אחרים. אפרים צ’יזיק למשל, אלכסנדר זייד. השומרים כולם. ובכלל (ומישהו עוד יתלהב לשנן פסוק יפה שאומרים אותו לפני הסוף, תחת לשווה חזק: חמורים! מרמים אתכם! אל תלכו! איזה מולדת, מה מולדת. יהרגו אתכם נפש). הסתבכות. חסר דבר. או מישהו. כואב. לא כדאי. הביטו: יש אחרת? אחרת, אחרת. יותר יפה. יותר ויותר. חיים פשוטים – – חביבי, נעשה קל בלב. אבן של פחדנות ניזוזה ונשמטה ואסור לקלקל. שלא תחזור. איזו הרגשה קלה. בחוּר, שרוכי הנעלים. לענבם חזק. הכל קל הרבה יותר. חה־חה.
אָז הִיא קָמָה וְאָמְרָה:
קַר לִי פֹּה נוֹרָא!
וְהוּא קָפַץ וְנִשְבָּע לָהּ
כִּי דַוְקָא חַם לוֹ חַם!
דַוְקָא חַם לוֹ חַם!
צא מפינתך. מה יש לך מאחוריך. שממון עוטה געגועים. עולם פעוט ואשנב מזוהם למרחקים דהים. מה היללה, משוך. הכל יותר יפה כשהוא יותר פשוט. העולם רחב יותר. מאיר יותר. זמרת אדמה תחת רגל פוסעת. זמרת דממה בתוככי־תוככי, והולכים קשיחים, ממעכים שלף שדות, קוצים יבשים נשברים בנקיפה. מרחב קסוּם ירח. ריח של קיץ. החיים הבריאים. זכר שער ריחני וגדוש. כלבים ינבחו. טל יעדן מה שיגישו השטחים הפתוחים. נשימה חדשה ורוָחה להא לעולם. הולכים בין חברים. גב אחר גב. קרבתו הברזלית והמשומנת והמסתורית־קצת של הנשק. ועוד רגע וגם מוחך בקליפתו יהיה צוהל צהלת קרב ונופל בתאוָה אל חישובי ה“מבצע”, וה“משימה”, וה“בעיות” שיהיו “פותרים” אותן, ונראה לו הכל כה הנדסי, כה מתמטי, קר ומתוּחבל, ששייך ל“ידי־זהב”, וגברי, הו כמה גברי, ששוכחים את כל הסלסלות למיניהן, ורק עצם עצמם של הדברים החשובים, שמיותר כבר גם לציין את שמם ואת שייכותם אל הדברים החשובים עוד יותר והידוּעים עוד יותר, של הציונות ושל הגשמתה. כמכונאי בין סרני סדנאותיו וככימאי בין צנצנות מעבדותיו אתה הולך רציני ושקט, ועיגול של חכמה עוטר ראשך. אולם קצת אחר־כך גם זה נשכח מאליו ורק הוָיית השדות, ורק כל האהבות שאהבת מעודך, וכל השירים שעדיין לא שרת, ורק עיניה של אמא – תוקפות אותך בשפעה, בתוך דממת ההליכה, עד שמורגש שאתה שותק חזק וחכּך יבש. התנגפות בתלמים, וכבר שורות של עצי פרי בתפארת עלים מחרישים. וכל־כך ידוע אז שכאן בודאי יש אמת, ואילו בהליכה נועזה זו שלך – – מי יודע מה יש בה. וחבל.
וכאן לפתע נשמעה השריקה לצאת, שריקה קצרה ונאה, אף שחלק מטעמה יצא לבטלה הואיל וכבר בלעדיה היו הכל מזומנים ועומדים בחוץ, לולא שאמור היה בתכנית וקבוע שאכן שרוק ישרקו לצאת, ומה פתאום להסתלק מגזירה קבועה שבתכנית – חוץ מאיזו צמרמורת עוברת של רוָחה, או של מה שיהיה, שמתמזגת כל־כך עם כל הקודם כאילו הכל ממש המשך פשוט ואחד, עד שאין להבין מנין לה זו הרגשת סוף־פסוק. מיד אצל הדלת אתה מתנגש עם אליהו מכאן ועם רותי, או אולי לא רותי, מכאן, ופתאום אתם שלושתכם מול הפתח, יחדיו, ומציצים עיניים, וזה מין מפנה פתאומי שכזה, פתח־תקוה שכזו, עד שאפשר להרגיש בפועל כיצד סומק וחירון מתחרים על־פני זיו קלסתרך. הה, מלים טובות ונכונות, היכן מלים טובות ונכונות. שהות של מרחב חם, שהות רוגשת.
פתח אליהו ואמר: “אתה מכיר את רינה’לה?”
וזו הגביהה ריסיה, חשׂפה שיניה תוך ששורש חטמה התקמט משהו, וגחכה אליו בהתגרות עליזה, שמזמינה אותך לומר דבר חכמה גדול, או לקפוץ ולהראות לה עד כמה חברה’מן של ממש אתה (לא כדאי, אולי, להעיר איך אגב כך התגלה פתאום איזה מרחק בין מה שדימית איך היא ובין מה שהיא בממש, ואיך מרחק זה ככל שהוא קיים, לא הועיל אלא רק לריגשת לב סוערת יותר, כאילו אין בזה אלא אך תוספת ליבוּב). יש כל מיני פתיחות של שירים. פתיחות עזות ופתיחות מתמלמלות. ויש גם מלים קלות, אוטובוסיות, שמכנפות להן בתמימות אדווֹת קלות ונוצתיות כהתגלות פתאומית, אגב ריצת יום־יום, של אור שמש על עץ, ועוד יש שנוטלים ואוחזים בנערה בשתי זרועות ונושקים לה אמיצות ואומרים לה חידוּד של גבר האומר חידוּד לאשה. ויש פעמים שלפתע יודעים את אור השעה, ורואים קצת מעבר לרגע האחר, ורואים כיצד פרח נפתח וכיצד יחיד וענוג הוא הרגע, ועוצמים עיניים, ונחפזים לטפס במגדל שבאויר, ושוכחים הכל עד כדי שרגל משתבשת ברגל, ועוד יש ויש דברים ואפשרויות, ואורות, ושירים, וכאן זו עומדת לה רותי או מה שמה, ועדיין לא קרה כלום ולא מאוחר מאמור לה דבר מפעים, מפעים כשהוא נאמר, ומפעים כשהוא נאמר באוזניים שומעות, ובעליזות, בן־אדם, ואם לא בעליזות החרש נא הפעם.
“חשבתי ששמך רותי,” אמר לה אז במאור פנים, שנראה היה שמח וקל־לב, ושלכאורה גם היה כך: שמח וקל־לב.
“רותי? מה פתאום רותי?”
וזה היה טוב. אפילו משהו יותר מן הצפוי. לפי שנמצא שיש איזו רותי, ושאפשר לערבב איזו רותי לכאן, ושכך מעולם יארע לכל בן־חיל, שהוא קצת מערבב בפרשת רותי אחת בזו שלאחר רותי. וחוץ מזה קולחת לה שיחה. ועוד איך. ונוסף לזה שעת שקיעה גמוּרה. וקצת לחות באויר, וקצת משהו משל מוצאי־שבת. ובאור־החשמל, על הסף, עטורת שער רענן, וכמעט קמט קל לה מעל חטמה מרוב הפשל וחוצפה, מציצה אליך רינה’לה אחת, ואיזו טהרה בה, נקיון שברוך, הרחק מכל מעשי־קונדס שבפוליטיקה ופצצות, איזו עיגוליות של פּיוסין, שנראית קרובה עד כדי לקחת, ורחוקה, כמעט נבצרת, עם זה, משוּם נפתר לא־פתור, משוּם, אלוהים יודע איך לומר, שאתה נולדת פחות או יותר לא־יצלח, לא־מוּכשר לצאת ולבוא פשוט וקל, ולא יודע לחדול פעם ולא לראות מי־יודע־מה ופלאים, במקום שאינם.
“לא־יודע מה, היה נדמה לי.”
“פעם תכיר את רינה’לה, אחר־כך לא תערבב עוד. מה רינה’לה?” – גחך אליהו וירד מדרגה אחת כשהוא נתמך בכפו הגלמית בזרועה החומה והרכה, והסב ראשו אליה, לאחור ולמעלה, כדי לקרוץ בעיניו, ועוד אמר אליה בהבנה: – “הקפה שלכם: פלאי פלאים! היכן אתם משיגים כזה?” שאל בפשטות של מקורב בן־בית, ושל אחד בעל־משק־בית.
“אה, זה לכבודכם!” השיבה לו רינה’לה ומיצמצה בעיניה וחייכה טובות.
“תכיני עוד אחד כזה כשנשוּב. זה יהיה בסדר גמור!” אמר אליהו.
“די, כבר הולכים?” אמרה רינה’לה ולא היתה עוד מחייכת כקודם, ונטלה והביטה אליך ובך, כשוקלת ערכך, וכלומדת ישוּתך, עד כמה שיש בך משהו.
עתה פתאום תפשׂת שקולה כשדיברה אינו הולם כל־כך את מבע חזוּתה, מלבד משהו מקניט שבו, בוטה, כזה שרוצים להחליקו כדי לישרו ולהיטיבו, ואולי באמת לא היה זה אלא בוסר מעורר. היה לה סודר חוּם ושערה הגיע עד כתפיה החוּמות, והסודר היה נוח, קצת מרווח, וקצת מהוּדק, ובשום אופן לא מרושל, והרבה מאוד, אולי, חתוּלי, והיא כבר אינה אלא מחייכת בעיניה בלבד וסוקרת את אליהו הגדול והטוב, שגרד פדחתו, לאמור:
“נו, כן. הולכים. ונתראה לאחר חצות? כן, רינה’לה?”
אבל לא. לא די. לא ללכת כבר. דוקא עכשיו? הרגע התעבה, התגדש, עדי כי גם מחשבות רצוֹא ושוב אינן סוקרות אותו מקצה ועד קצה. מתבקש משהו, מעשה, או מלה, או משהו, מתבקש דבר שיתהווה, והכל נכון לקראתו, ונפעם מתעכב לו הזמן, והכל סקרני ודרוּך לקראת מה שייצא מן הקצף הרוגש הזה: שמא אֵד רב, שמא אות וקוֹל־בשורה. התעוררוּת. אל אלוהים. דברים מתחילים נשחלים זה בזה. שמחת ידיעת דבר. שנודע והולך וחוגג ונודע ומאיר ועולה. מפתח הדלת נראה איך היו השמים כבר כהים כמעט, זוּלת אותו פס תרוג ועכור שחשק עדיין את קו האופק, החל מן ההר מימין ועד מה שאין רואים עוד, ומנוחה ורצינות והקשבה מייחלת. ופתאום נעשה ברור עד מוחש: אפשר גם לא לחזור.
“וזה שם… מסוּכן שם…,” פצתה אז זו הנערה פיה ואמרה ביותר מהיסוס, כמו אמא של כולנו, פתאום, כשצל של ארשת אחרת, ארשת שבהסח־דעת, חולף על פניה, ארשת שטעונה מיד פיוּסין וגיחוּך של חיבה, שצריך לומר לה כגון: טובה את, חביבה’לה.
“אה כלום,” אמר אליהו, “קצת זיקוקין־די־נור וקצת בּוּם בּוּם, ונשוב. משהו לאחר חצות, בערך. בסך־הכל לא־כלום.”
כך אמר אליהו, והגביה חמש אצבעות סובבות כשוקלות ערך ה“בערך”, וגם אמר חה־חה, ונטל וירד מעל שתי המדרגות הנותרות, ואחריו רינה’לה, ואחרון אותו בחור רם, שידיו בכיסיו, ושפתיו משריקות שריקה נמוכה. גג של צריף היה ממוּל. מעליו אילן מחשיך, ששרטוטים אחדים שבו עדיין העלו אד של אור נמוג, ומן הצד כבר החשיך לגמרי מטע התפוחים, רך התלמים כפי שהם, שם, סמוּיים בחשכה, תחוחים ומתחלחלים, ועשויים כידוע רגבים ואבנים, מלבד לבה של האדמה שהיה הולם בהם. מוּזר לחשוב שאתה תמוּת.
אין לך יפה משריקה נמוכה כדי לדבר דברים של אמת. מתחילים נזכרים בדברים, ונובט גירוי שמסית להתרומם, לחרוג מן הכן־כך, להיפטר מן הידיעה הלוחשת למטה בנאמנות־ארסית: נושנות נושנות. ולהיסחף כאשר יסחפוּ מערבולת צלילי פוגה־כרומטית. מתאבכים בשטף עז, תמימי־דרך, ושוֹעים למרום, ומגיעים לבסוף קצרי נשמה אל זיעים רוטטים שאין בהם אחיזה. אמרת או לא אמרת לה לרינה’לה, לפני שנפרדת, כי חמוּדה היא, חמודה באמת – דומה שאמרת, אף־על־פי שברור שלא אמרת. מעט יופי, בן־אדם, הודה ביופי. צא אליו צעד או שניים, כשיתמהמה. לעולם אל תחמיץ, אמור “טוב” על מה שהוא טוב. כשאתה שורק שריקה נמוכה, עיגול מתהווה סביבך בעטיה של שריקה נמוכה זו, חוֹמה נמוכה, שפרטיותך תופשת בה מלוא עיגול של דממות ומעבר לה מטושטשים הדברים ונעשים בין שמא לברי, מרוּחקים ושוֹעים אל משהו שאינו אלא לא־ידוע, לא־כאן, ולא שייך כל־כך, שרק אהבה למוסיקה, או צל צלה בשריקה הנמוכה, יודעים, אולי, להיתחב שמה ולחזור ולרמוז עד היכן הם הדברים. פתאום היתה התוּגה שהיתה לכאורה איזו תוּגה קטנה ולא חשובה שמוּנחת לה כביכול מן הצד, התחילה התוגה פתאום מייללת בקול. מייללת וקובלת במפגיע שכבר אי אפשר עוד ככה (איך ככה?) ונחנקת בזעקתה, ומסתרסת ואינה נעשית אלא קינות חכמות שבשיגרה, וכל המיית הלב מובישה ולא נשאר אלא דקלוּם, חזק למדי אמנם (האם על זה חלמנו מלכתחילה?… והיכן השמים הגבוהים, והדרכים העולות וההזדככוּת הגדולה!… בן־אדם, לעזאזל, אנה אנה באים…) – נותנים לה שתצעק התוגה הנושנה, נותנים לה שתצעק קצת, ופונים ממנה והלאה אל אותו העץ שמעל הגג, שכבר זה כמה ביקשת לדעת אם באמת הוא חרוב, או פיקוס או אלון, או אלוהים יודע מהו, לפי שכבר ירדה החשיכה, ולפי שהנה כבר יוצאים, ולפי שככה הם הדברים, סתם דברים פשוטים שאין להם שתי פנים.
חושך. מביאים את הנשק ומחלקים. פולחן רציני, קצת סודי וקצת יהיר. יפה היה שיהיו כאן ילדים ונשים להצטופף ולהתפעל כיצד חיילים יוצאים מחוּשלים. אבל הכל יותר פשוט. שוררת אוירה של צוותא, מלפפת ומקיפה. ונתמזגת בה. הביאו את הכלים, והניחו על הדשא. הסתדרו בשורות. הביאו את המקלע והרביצוהו על רגליו (אליהו נותן בו מבט אלכסוני.) הובאו הרובים, נמסרו בזה אחר זה. הובאו ה“תתי”ם" (בהקוּ בוהק שחור וצונן). הובאו גם התרמילים הקשוּרים וחתוּמים על משהו כבד שבהם, כובד שקט שעשוי לשאוג בפרץ געש. מדמים שאדונים המה למה שבתרמיל, ואינם יודעים איזה שֵד שוכן בו. הה אלוהים גדולים. על גבם ישאוהו. אחר התפקדו. וכשיחזרו ישובו ויתפקדוּ. ובין זה לזה – הכל. דפיקת־לב שאינה פחד, אלא רצון להשלמה. להשלים עם הדבר עד הסוף. ודרך אגב, מה הרעש? – כל העניין אינו אלא כמעט משחק־ילדים. הכל מתוכנן, הכל מחושב, הכל יבוצע, ובטרם תספיק לחשוב הרבה, כבר תהא בבית. וזהו זה. זהו זה. מחלקים רימונים. שני רימונים לאיש. טוב להרגיש בתוך הנעליים איך הגרביים שלמות הן. נקיות וחמות, ואיך הרגליים צעירות וטובות להליכה, ואיך שום דבר, כלום לא, שום דבר לא יימנע, והכל נכון. באמת.
ואחר־כך באו כמה דברים שהיו כולם צפויים, ושנראו עם זה חדשים ותמוהים משהו. אפילו אותו בחור במעילון שלו עם פנס־שדה, שלאורו קרא מתוך פנקסו מה שקרא, לרבות שני פסוקים וציטוט אחד, כאמור, וסקר בעיניו (כמה טוב הוא, מוּצק בתפקידו, ונכון בתפקידו – ומיטיב בתפקידו!) וחתם לאמר: “וזהו זה. השעה שמונה. ותצליחו.” ואיך אי־שם בדלת חדר־האוכל דמות אחת נרתעה מאפלה לאורה, או להפך מאורה לאפלה. ובזה, ומכאן ואילך, מתחילה ההצגה. הכל שפוי. הרגליים קלות. הכל ברור. חבריה – זזים? “כיתה מספר אחת.” שורת בחורים, שנעשו אחרים עם נשקם. יצאו. צעדים. התנגפוּת רגל באבן. בוססים אדמה שקטה. ליל קיץ. ליל קיץ. ליל אין־סוף. “כיתה מספר שתיים.” זה שלפניך הוא אליהו. הצריפים האחרונים. גדר. השער. השומר. סוּדר על צוארו. והרי די חם. גדרות אבן. מטעי תפוחים. ימי שלום. עמל נמלים חרוצות. מוסיקה של כלות־נפש. מוסיקה של געגועים עד דק־דק. כל־כך הומה כל־כך נפעם. ככה. זאת השוּרה. הולכים. נעצרים אצל הגדר האחרונה. שדות החצר. הממטרות דוממות. שקיפות וטל. הירח יעלה. כמה וכמה יש וצריך לומר ולהגיד. ממתינים ל“כיתה מספר שלוש” שתעבור. לפנים השדות הפתוחים. שלף. היאחזות חזקה באדמה. קסמי לב הומה. קדחת נרגעת. ולא עצבות. כיון שממתינים – אחרונים שבשורה מטילים מימיהם בקיר הגדר, והכל נזכרים ומתעוררים להחרות אחריהם על־פני אותה גדר. חיים פשוטים. “כיתה מספר שתיים, אחרי!” – אנחנו. אליהו פונה ואומר חרש: “איזה לילה יפה, מה?” – ואתה מצדך נענה לו בחיוך לילי, ומשיב בקול חרישי לילי: “קסם של לילה”, וממשש את הרימונים התקועים בחגורה, מוסיף עוד ואומר: “עד שפתאום הכל מתפוצץ!” אלא שזה כבר לא שייך כל־כך. ולפיכך מחרישים, ונושאים רגלים, ומדלגים אחרי החברים בפירצת הגדר, ויוצאים עמהם אל השדה, רוננים חרש, בלא דעת ברוּר אם זה משהו שנגמר, או, להיפך: אם אין זה משהו שהנה הוא מתחיל ונפתח.
ינואר 1948
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.