א    🔗

אכן, כל זה אירע עוד מכבר, אך מאז לא הרפה ממני. אמרתי להשקיעו בשאון־ימים, להמיך ערכו ולהקהותו בשטפם של דברים, ואף הצלחתי, לעתים, להגיע לכלל מנוד־כתף מפוכח, ולראות שכל אותו דבר לא היה, ככלות הכל, כה נורא, והחזקתי טובה לעצמי על אורך־רוחי, שהוא, כידוע, אחי התבונה האמיתית. אולם מדי פעם מחדש הייתי חוזר וננער, תמיה כמה נקל להיפתות, ללכת שולל גלוי־עיניים, ולהצטרף מניה־וביה אל זו עדת המשקרים הגדולה הכללית – העשויה בוּרוּת, אדישות־תועלתית, וסתם אנוכיות ללא־בושה – ולהמיר אמת גדולה אחת במנוד־כתף חכמני של בעל־עבירה ותיק. ראיתי שאין עוד לפסוח על הסעיפים, ואף שעדיין לא גמרתי אומר היכן כאן המוצא, הרי נראה לי מכל מקום שתחת להחריש, הרי לכאורה, מוטב אפתח ואסַפּר.

אפשר לספּר כסדר. להתחיל ביום בהיר אחד, יום חורף בהיר אחד, ולדייק בתיאור היציאה והמסע, כששבילי־העפר שהיו מרובצים בגשם תמול־שלשום, ומשוכות הפרדסים, שהיו שחומות ומלוחלחות ורגליהן, כמאָז, מלוחכות עדרי סרפדים ירוקים וצפופים ורטובים – הלכו והיו לצהרי־היום, צהריים נאים וענוגי־שהוּת, והתגלגלו כדרכם והיו לבסוף לצינת בין־ערביים מתקדרים, כשהכל כבר היה מאחור גמוּר ומוגמר.

ואולי, מוטב לפתוח אחרת ולהזכיר מיד את זו אשר מלכתחילה היתה תכלית כל אותו היום, אותה “פקודת־המבצע” מספר כך־וכך, בכך־וכך בחודש, ואשר בשוליה, בסעיף אחרון, המכונה סתמית “שונות”, היה אמור על־פני שורה וחצי, שאם־כי “יש לבצע את המשימה בהחלטיות ובדייקנות,” הרי, מכל מקום, “אין להרשות התפרצויות” – כך היה כתוב – “והתנהגות פרועה,” וזה בא ללמדך מיד, כי יש דברים בגוֹ, ושהכל יתכן (ועם זאת, מתוכנן וצפוי מראש). ואין להעריך נכונה סיפא נכוחה זו אלא רק לאחר שתחזור אל הרישא, ותסקור גם את הסעיף הנכבד “ידיעות”, שהתריע מיד על סכנה מתעצמת של “מסתננים” ושל “גרעיני כנופיות”, ושל (וזה יופי של ביטוי) “שליחים במשימות אויבות”; וגם את הסעיף שלאחריו, הנכבד ממנו, שהיה מדבר בפירוש על כך ש“יש לאסוף את התושבים החל מנקודה פלונית (עיין המפה המצורפת) ועד לנקודה פלונית (עיין אותה מפה) – להעמיסם על המכוניות ולהעבירם מעבר לקווינו; ולפוצץ את בתי־האבן ולשרוף את בקתות החומר; לאסור את הצעירים ואת החשודים, ול’טהר' את השטח מ’כוחות עוינים'” וגומר וגומר – שכן עתה יסתבר בכמה הרבה תקוות טובות ונכוחות נטענו היוצאים כשהושם עליהם כל ה“לשרוף־לפוצץ־לאסור־להעמיס־ולשלח” הזה שיקומו וישרפו ויפוצצו ויאסרו ויעמיסו וישלחו ברוב דרך־ארץ ומתוך מתינות שבתרבות דוקא, וזה לך אות לרוחות מנשבות, לחינוך טוב ושמא גם לנשמה היהודית, זו הגדולה.

וכך אירע כשיצאנו אותו בוקר חורף צח והדור, שׂשִׂים אלי דרך – רחוצים, שבעים ולבושים היטב; וכך, ברוח קלה זו, ירדנו במקום שירדנו, סמוך לכפר פלוני שעדיין לא נראה, והכיתה שלנו נשלחה לאגוף, בעוד האחרים מקצתם יאבטחו מאחור ומקצתם יכנסו אל הכפר ההוא. וכרגיל אין טוב מאשר להצטרף לכיתה האוגפת. וזו אמנם כבר היתה נעה בשטח לא ידוע, ויוצאת ומפליגה אל תוך ההויה הרחוצה, המטוהרת, של השדות, באויר השפוי והזכוך, במטעים החרושים בחלקם (מבטרם זעם) והמעשיבים בחלקם (מימי הזעם) – וטוב לבוסס בשבילים המטויטים חלקלקות מים עומדים ורפש טרי, עד שנעוריך, ולו גם כבר אינם נעורים כל־כך, פורצים רעננים. אפילו משא “ארגז־הפעולה” המחתך בכף־היד עשוי כעת להשתנות ולהדמות כאילו אינו אלא סתם־סל השייך להליכה בחבורה, הליכה, נאמר, לעבודה, או, לפיקניק, וגם אולי, כסתם להקת זאטוטים אנקורית מצייצת. והיינו מבוססים, שׂחים ומשׂיחים, לוצצים ושרים, לא ברעש אלא בקלות־לב, והיה ברור: לנו לא תהיה מלחמה היום, ואם מוּנה למישהו לחשוש משהו – לא לנו זה, יהיה אלוהיו עמו, לנו הוא יום טיול.

אחר־כך הגענו לגבעת אחת, שם השתופפנו תחת גדר צבר, והיינו מוכנים לסעוד לבנו משהו, לולא אסף אותנו האיש, פלוני מוישה המ"כ, והסביר את העניינים, את הסביבה, ואת המשימה. ולפי זה הסתבר שמעט הבתים הנראים בשיפולי גבעה אחרת הם איזו חרבת־חזעה, ושכל המטעים הללו שמסביב והשדות של הכפר ההוא הם, וכי מימיו המרובים, אדמתו הטובה וגידוליו המשובחים, יצאו להם מוניטין כמעט כמו לתושביו, שהם, אומרים, בני בליעל, מסייעים לאויב, נכונים לכל רע, לוּ רק נזדמן להם, או, למשל, יהודים אילו אך נקרו עליהם מובטח לך שהיו עושים בהם כלָה, ובשצף־קצץ – כאלה הם וזה טיבם. וכשנתנו את עינינו היטב באותם מעט הבתים שמעבר לירכותיה של ההיא הגבעה הלא־גבוהה, ובינינו לבינם מפסיקים המטעים, הגינות המטופחות, ובארות המים הכא והתם, ראינו שכל כולה של חרבת־חזעה זו אין בה כל בעיה, ממש אינה מצדיקה כל הרחבה נוספת של בירור. לעומת זה היו שם אילנות, שקמים כנראה, שהיו, פה ושם, כה כבירי ימים ושאננים, שכמעט ולא היה בהם עוד מן הצומח אלא מן הדומם הגדול. ואחר־כך חזר מישהו עם תפוזים ואכלנו תפוזים.

אז פנינו וירדנו בתוך תלמים ריריים, אפורים, שלא הספיקו לזרעם ודחפנו שער עץ גדול בגדר חומר, ועלינו בשביל צר, בשדרת צברים רפודת גללים וקרירת טחב, שניזמיות, עשננים ועוד צמחים דשנים ללא פרח, הצטנפו שם בשפע הנופל תחת משאו הלח־אפרורי, והצטנעוּ בחביון המשוכה – וחזרנו וטיפסנו בגבעה הבאה. מכאן היה הכפר גלוי לפנינו. תפסנו עמדות, הצבנו את המקלע והיינו מוכנים להתחיל. ולאחר שאותו שהיה גחון על מכשירו ושומע ודובר אל אפרכסת האלחוט בנגינה טקסית, הודיע לנו כי יש עוד שהות לשעת־האפס, ביקשנו ומצאנו לנו איש מקומו היבש לשבת או להתמתח ולהמתין בנחת לתחילת הדברים.

מי עוד כחיילים יודע המתן. אין לך שעה ואין לך מקום שחיילים אינם ממתינים בו וממתינים. המתנה במשלטים, המתנה להתקפה, המתנה בטרם יציאה, המתנה בהפוגה; יש המתנה ארוכה ללא־רחם, יש המתנה נרגשת נלבטת, ויש גם המתנת שעמום, אוכלת־שורפת הכל, בלא אש ובלא עשן ובלא תכלה ובלא מה עוד. נוטלים ועושים מקום איזשהו ורובצים בו וממתינים. והיכן לא רבצנו?

והיה זמן, כשרק התחלנו נכנסים לכפרים שנכבשו ועוד היה משהו איסטניסי בנו, עד שמוטב היה לעמוד או ללכת כל היום ובלבד שלא לשבת על אדמת הכפר, שאינה אדמת־שדות אלא כברת־עפר מעופשת וחולה מחמת מיאוס, שרקקו עליה דורות, שהטילו בה מימיהם וחראיהם וצניפים בקרם וגמליהם – אותן חלקות־עפר בצדי הבקתות, הנגועות צחנת שיירי משכנות־אנוש צפופים ודלים. הכל היה מסואב שם, ומאוס היה לקחת דבר לידיים – אלא שכבר בשעות אחר־הצהריים של אותו היום היינו כולנו מסובים־שטוחים שם מלוא קומתנו על פני אותו עפר חולה מיאוס ומשותיין – שכוב בנוחיות, בלב מגיס־כל, וצוחקים לפרקים צחוקים עד כהיון העיניים.

הה, ימי המשלטים. היה לנו שם פעם גוץ אחד, סטוּף פנים כהים ומקוּוץ שׂער צמיר, והיה הלה יוצא אז לשעשע לב הבריות בהעויות כשהוא מתעקם מיני עיקומים הדרושים לדבר, לבוש גופייה מזוהמת, ובפעם האלף היה כמשדר באלחוט, שדר וחזור בקול ניחר: “אַת שומעת אותי, שומעת אותי? אני בגבעה, אני בגבעה, בחרבה, בחרבה, וצריך אותך, ומחכה לך – את שומעת אותי, עבור!” והעם היה נרמז בנקל ועונה בצהלה פרוצה – שאימת היפסקה היתה מַמשכת אותה יותר מכפי כוחה.

כלבים שנתפגרו הצחינו ולא היה איכפת. ימים שלמים באבק השומם ובשעמום המעופש ובסכנה המדכדכת ובזוהמה שאין מפלט ממנה. רובצים ומחכים לעניין שיבוא. או למשהו. אין עוד צדיק שירסס עצמו מפני הפרעושים. ורק כורעים באיזו גומה מוצלת ושוכבים. וכשסובבת השמש תולים בה עין נוזפת ואין מניע אבר – שתתפקע השמש ואתה לא תזוז. וכשנושבת לבסוף רוח־ים טובה וקצת מפשילה ומניעה את מסכי זוהמת האבק התלויים חמסיניים וזועפים – גם תתלקח בך תוחלת טובה, אל משהו שהוא־בכל־זאת. ומיד תתמוגג יללת תוגות בתוככיך ויתחילו נזכרים בבחורות. במשהו שהוא של כולן כאשר הנן, ובמשהו של אחת ומיוחדת ביניהן – אלא שעוד הרוח לא אספה כנפיה וכבר זרמים עכורים בעצמה גורפת מסכסכים את מעט הטוב הזה – ולא נותר ממנו לבסוף אלא מין דליחות מעכירה. מיד נעשה צורך בנקמה, בשבירה וברציצה, לפחות רמיסה ברגליים. והיו מַלקים עד יבושת־היד את הגמל הסובב באנטיליה החורקת ודולפת, ובועטים בערבי הזקן שנשתייר כאן לפליטה לשמש את מעשה השאיבה ואשר מרוב רצון להועיל וכדי שלא ילך לאיבוד, היה מחזיק באפסר הגמל וסובב אתו יחד, חזור וסבוב שעות ארוכות, הוא והגמל יחדיו; היו יורים עשרות כדורים בכלב מבוהל עד נפלו, נטפלים למישהו בויכוח רצחני, וחוזרים ונופלים לשעמום ולבטלה, ולארוחות שוממות ומתועבות, נגוֹס וכרסם והטל הקופסה ביידוּי־יד ובבעיטת רגל הקרב ככל האפשר יותר לעזאזל, ומוסיפים עוד חרפות כהנה, ומחכים לדבר שיארע, שיתהווה מיד, שיקרה משהו, ולכל הרוחות!

וכשהיו אז הצהריים, והם מאובקים כאן אצלנו, וקורצים בּליחוֹת חום זגיג שם במרחקים, קרוץ ורמוז על דברים, שהם, כנראה, שלא מזה, ושלא יבואו אליך, רותחים להם בתענוג של יום תמוז על־פני ארץ רחבת שטחים, עפורת צוהב, ללא פיסת צל, ללא אפשרות מפלט, ובהיפך גמור לכל מה שמן הרטיבות – כשהיו הצהריים המאובקים רותחים כך בחירות דרכם – היו השעות הבאות משתרכות ומשתרכות, ומובישות, וכלוֹת בעצבת גדולה, במין לא כלום שכזה, המרחיש כבד ומחליק ומשווה פני הכל, עד שהכל יהיה היינו־הך, משוטח ולא־חשוב – ומישהו לא יעצור עוד ויקפוץ ויתנפל בזעקה מעל הגבעה אל אחד שאצל הבאר הנסחטת בכוח חריקות האנטיליה קילוחין קילוחין פוסקים, ושצרעות מרושעות עטות בתאוה על כל טיפה נושרת, זעוק חזור בחימה גוברת:

“דקור את הנבלה באחוריו! שיסובב! שיזוז קצת! שיזוז שם הטינופת!”

כאלה היו ההמתנות. ואילו אותו בוקר חורף מהודר, על־פני אותה גבעה נטועה, כשהכל סביב ירוק ומוּשקה – לא היתה זו אלא כחניה של טיול־בית־ספר, כשאין עליך אלא רק לעלוז ולחגוג את השעות הנאות – ולחזור הביתה אל אמא שלך. שוכבים היינו מפורקדים, ועל גחוננו, בנחת, להוג ולעוס, וכל שמוּשׂם עלינו בזה המבצע – חשוב כקליפת השום, הכפר ששם, המסתננים שבו וכל מה שהשד טפל כאן יחד. איננו חייבים כלום, איננו דואגים כלום ולא איכפת לנו כלום.

ומחוץ לכל מיני דברים אפשר גם שאין כל זה אלא אך ראָיה אחת נוספת שהמלחמה הזאת כבר נתמשכה, לכל הדעות, יותר מדי, והגיע הזמן, אולי, שיבואו ילדים אחרים להמשיך במשחק, אם אי־אפשר בלעדיו.

באותה קלות ובאותו אפס־יד שצמח לו קודם הפטפוט מתוך נעימות השכיבה הבטלה, גם גוַע מהר ותם מאליו, ונשארנו שכובים ומחרישים. כל־כך היינו יודעים ידוע היטב מה יאמר מי, ומי יאמר מה, וגם כיצד יעוה שפתיו כשיאמר מה שיאמר, ואפילו כיצד ישתוק ולא יאמר – עד שהיית מתעורר למהר ולחדש את הפּטט כדי שלא יחריש – לולא העצלות. ואולי לא זה, אלא שבתוך שכיבה בטלה מחשבות מתגנבות ובאות להן; ואנחנו יודעים: מתחילות מחשבות – מתחילות צרות; מוטב שלא להתחיל במחשבות. אגב, שניים או שלושה מאתנו כבר היו, מסתבר, ממש מנמנמים. לרבות בחור אחד שכבר פעם שלישית או רביעית פתח לשיר בחצי־קול חצי־קטע של זמר אחד, והפסיק משום שלא ידע יותר, או משום שיותר מזה לא ביקש לומר. וגם אותו שהיה משתעשע בהטלת אבנים קטנות למרחקים קצרים, רגע לפני שהתחיל בשחוק המפורסם של הטלת אבנים בחבריו והעמדת פני־תם, נתמאס עליו הכל ושׂיכל שתי ידיו מתחת ראשו וצנח לאחוריו ושוטט עיניו למעלה בענפי השיזף הישיש ובשמים הגדולים המתאבכים תיכף אצל שיא צמרתו ועולים במעוף עצום לגבהים שאין בהם אחיזה (ואשר כלל לא נחשבו בעיניו וגם לא שעה אליהם!) – עד־כדי־כך – שפתאום נהיה מובן שאצלנו זה אבוד. אנחנו לא נצלח עוד למה שהיה פעם. פעם, לא מכבר. ומשהו אחר מעיקרו, וקודר, כבר ישנו זרוע בקרב־קרבנו, וכלום לא יועיל.

אם תארך השכיבה הזאת – חוששני נתחיל להתקוטט.

 

ב    🔗

האלחוטאי שלנו, שקיבל “חסל־לרבע־שעה”, סגר את מכשירו המאַווש, ובא אצלנו ופנה מיד אל שמואליק:

“שמואליק אתה יודע מה?”

ואילו שמואליק מתהפך על צדו ופונה אליו בהגבהת גבינים ואומר משפט אחד ככה: “ממ.” –

“מה אתה אומר איזה כוח־חיים עצום יש לחמור,” אמר האלחוטאי.

“מה פתאום?” אמר שמואליק.

“אתמול דפקתי אחד בשלושה כדורים ולא מת.”

“איפה דפקת לו?”

“אחד פה בצואר. אחד כאן בראש מתחת לאוזן, והשלישי על־יד העין.”

“נו?”

“לא מת. המשיך ללכת.”

“עזוב. לא יכול להיות.”

“בחיי! אתמול על־יד המחנה. יצאתי לבדוק את הכלי. ראיתי אותו מסתובב לו אצל הגדר. תיכף דפקתי אותו.”

“מאיזה רוחק זה היה?”

“מכלום, מקרוב. עשרה מטר, או ככה.”

“ולא מת?”

“איפה! המשיך ללכת. אחר־כך נפל.”

“אה!”

“כשחטף בצואר הרים את הראש והביט. כבר נזל לו דם כמו מברז. אז מה עושה החמור הזה – חוזר ומתחיל לתלוש לו עשבים. החטפתי לו מתחת לאוזן והוא נתן קפיצה ונשאר עומד ומביט. לא, זה כבר הרגיז. הרבצתי לו אל העין, מיוֹתר קרוב, והוא הלך כמה פסיעות הלאה בעשב, ואחר־כך, לאט־לאט, בלי חשק, נפל והשתטח. כוח חיים עצום, מה?”

“כדור רובה אנגלי היה גומר אתו על המקום, בקלוּת. זה העצמות שלו – כמו ברזל.”

“אבל, ממרחק כזה! מקוֹרב כזה!”

“אני פעם דפקתי חמור מאחוריו ותיכף נפל. יצאה לו שלפוחית עצומה מאחוריו והוא דחף את ראשו לחול ונפל.”

“אני מתפלא,” הצטרף שלישי לשיחה, “אצל גמל זה אחת־שתיים והוא נופל. הופך את הצואר לאחוריו והוֹפּס: יאללה, נפל. מה פתאום אצל חמור זה אחרת…”

אותו שהיה משורר בחצי־קול מפעם לפעם, הגיעה שעתו לפעם נוספת ופתח בחצי־קול בחצי־הקטע שידע לשיר, ומישהו נספח אליו בקול תרועה פתאומי. האיש שלנו, מוֹישה המ"כ, הפנה אז את ראשו אליו ואמר:

“אל תצרח שמה. שכב בשקט.” והתרומם משהו על מרפקו כדי לצרף לדבריו גם מבט. וכיון שכך גם הציף בשעון שלו ואמר:

“מה זה אתם שם, מתי נתחיל?”

“מה רע לך פה?” השיב לו אחד מתוך הנמנום בלא לפקוח־עין.

“אני בכלל הייתי מסדר פה אחרת,” אמר מוֹישה, והתרומם וישב ונטל גבעול ראשון שבא לידיו והצביע בו מסביב: “הייתי מסדר להם מוקשים.”

איש לא התנגד. מוישה המ"כ התלהב:

“זה היה יוצא יופי. תראו: אם שם הכפר ואליו לא יוכלו לברוח, לאן יברחו? ראשית כל לשם. טוב. ושם מסדרים להם מוקשים־קופצים. ערבּוש אחד עולה ועשרה נשכבים. תיכף ישנו האחרים את הכיוון וירוצו הנה, אלינו, ישר מול המקלע הזה והם דפוקים כמו־כלום!”

“זה נכון!” התיישב גם המנמנם, “נו, ולמה לא?”

“אנ’דע! החליטו להיות צמחונים. להוציא אותם לגבעות וזה הכל. מחר שוב יחזרו. מחרתיים שוב נגרש. בסוף נעשה הסכם: שלושה ימים הם כאן, שלושה ימים הם בגבעות, ותלוי למי יימאס המשחק קודם.”

“זה כבר לא מלחמה, זה כאן, משחק ילדים,” חיוָה דעתו המנמנם שהתמתח עתה בהרחבה, והוא בחור יפה־שׂער וצהוב שפם, וכפייה אדמדמת כרוכה לצוארו ברשלנות שבנוֹי, ומאוד ניכר בו שרק לפני חודשים מעטים בלבד עוד היתה אמא נוזפת בו קשות כשהיה מאחר־שוב הביתה.

“איפה זה הימים ההם,” אמר אחד רזה, גבי, מאותם שגדלו אי־בזה אצלנו, ועדשות־שמש על חטמם, לא סורקו ופניהם לא רוחצו, ולעולם קצת נזלת להם הנשאפת כדי לבלמה ונשאפת, עד שבאות האצבעות ומלוא אורך השרוול לישועה, ולעולם מתעסקים במכונה איזושהי (הפעם היה המקלען), אמר והפטיר בידו כמי שזורק דבר־של־כלום לאחוריו. ולמה רומזים דברים אם לא שהנה רק לפני חודש־חודשיים, בסך־הכל, היינו משתופפים ככה בצל משוכות צבר בטרם יציאה. ושתיקה שהיתה אז, שתיקה אחרת היתה, שתיקה שמא יבוא הקול ויסגיר, שמא ייצא הפחד ויצעק ויקשור את הידיים ואת הרגליים, שמא יתגלה ויתפרסם הדבר שאין מי שיבטיח לך, ואפילו לא מן השפה ולחוץ, כי המזל שמילט את נפשך עד היום לא יבגוד זאת הפעם, ורק צחוק עשה לך עד הנה – שתיקה מבישה ונכלמת שלפני פעולה, ואמצאות פעוטות ונפתלות כדי להכחישה – כמה טוב לשבת היום ולומר ברשלנות: איפה זה הימים ההם, משל: אהה חלפו הימים הגדולים. –

כמובן אנחנו לא טרחנו בפירושים שונים. אפילו לא התחלנו. לא שמענו בדבריו אלא פשוט: נו, מה הישיבה הבטלה – דבר שהסכמתנו המפורשת הובעה מיד במבט שתלינו באיש שלנו מוישה, אלמלא שהלה היה עודו שכוב על גבו ולועס ביסקויט וממצמץ בעיניו מול השמים האוֹרים ומבטנוּ יצא לריק. ומתברר מיד שכלום לא דוחק. ועוד מתברר שהחיים זורמים להם אם כך ואם כך. ומי שנתמזל לו מזלו שוכב על גבו ונהנה מעולמו, ומי שלא שיחק לו המזל איש לא חב לו דבר, ואיזה יום יושב מסביב. והבקעה הזאת שלפנינו. פתע נמשך לבנו אל הבקעה הזאת והיינו צופים בה באומדנת־הנאה, כמי שאומד סייחה משובחה.

“כמה דונמים זה כאן, פה?” אמר גבּי.

“אלפים טובים אחדים,” השיבו לו. ומיד התחלנו תורמים כנדבת לבנו שיעורים למידותיה, והיינו מתַגרים במומחיות ובקלות באלפי דונם וברבבות דונם כה וכה, ומַחוים מעוגים נרחבים סביב. ובנאָזאז ובסאלאג, ובניקוז ובהשקייה ובדרך כלל. ואחד אפילו סבר שאי־בזה יש בצה, ובבצה ברוָזים, ואת הברוזים צדים, ומולקים ומורטים וסובבים על שיפוד, ומביאים קפה וכמה בנות, ושרים ועושים שמח, ועושים חיים. ולמטה, מפולגת במשוכות למשבצות, מהן נרחבות ומהן צרות, מודגשת פה ושם בכתמי ירק כהים, ומכודרת פה ושם כדורי צמרות אילנות, ובגבעות שצהבת זורקה בהם משלל סביונים, ובחלקות שנחרשו הכא והתם – היתה רבוצה הבקעה שאננות, ואין מכלים דבר, אדם לא נראה בארץ, וזמרת שטחים פוריים היתה מרחשת בכחול ובצהוב ובחום ובירוק, ובכל מה שביניהם, מחמימה בשמש שלאחר־גשם, שוֹעה אל אור ואל זהב ואל לבה המפרכס פוריות, ודוממה.

“השד יקח אותם,” אמר גבי, “איזה מקומות יפים יש להם!”

“היו!” ענה לו האלחוטאי, “זה כבר שלנו.”

“שלנו על מקום כזה,” אמר גבי, “היו נלחמים כמו אנ’־לא־’דע־מה, ואלה בורחים, אפילו לא מנסים להלחם!”

“עזוב־’ת־ערבושים האלה – לא אנשים,” ענה האלחוטאי.

“אני אגיד לך מה,” אמר גבי, “כמו שאתה רואה כמה יפה אצלם עכשיו – אצלנו, כשנבוא הנה, יהיה פי אלף, סמוך!”

“איפה! הזקנים שלנו היו משברים פעם את הראש בשביל חתיכת אדמה – היום אנחנו לוקחים את כל האדמות כמו־כלום!” אמר האלחוטאי, וחזר למכשירו, דוגר בלבו, כנראה, ומהרהר על דברים, ועל שיירי דברים.

השמש נתעצמה והיום היטיב ישיבתו בבקעה. לא אדע מדוע נתעבתה פתע הרגשת בדידות. ראוי מכל היה לעזוב את כל זה עכשיו וללכת הביתה. פעולות, מבצעים ומשימות היו לזרא. וכל הערבים המזוהמים האלה, המסתננים להחיות את נפשם השדופה בכפרים הריקים שלהם, נמאסו, נמאסו עד חימה, מה לנו ולהם, מה לנו ולכפריהם המפורעשים, ואם נשאר עוד להלחם בואו נלחם ונגמור להלחם. ואם נגמרו המלחמות תנו ללכת הביתה. אין עוד כוח לשאת לא הנה ולא הנה. הכפרים הריקים האלה כבר עולים על העצבים. פעם היו כפרים משהו שעולים עליו וכובשים בהסתערות. היום אינם אלא צעקה של שתיקה עלובה ורעה כאחת.

הכפרים הריקים הללו, יום מגיע והם מתחילים לצעוק. אתה עובר בהם ולקראתך פתאום, לפי תומך, ובלא דעת מנַין, עיניים סמויות של קירות וחצרות וסמטאות מלוות אותך אין־אומר. דממת שְאִיה נטושה. כליותיך מתחמצות. ויש לפתע, ובאמצע הצהריים או בטרם ערב, פותח הכפר שעוד לפני רגע היה סתם קצת בקתות שוממות השותקות יתמוּת, שתיקה קשה, וקינת־מספד מרעדת־לב – פותח הכפר הזה, הגדול והקודר, ושר שירת חפצים שנסתלקה נשמתם; שירת מעשי אנוש שחזרו לגלמותם והפריאו; שירת בשורת אסון־פתע מוחצת שקפאה ונותרה כמין קללה לא עוברת דל־שפתיים, ופחד, רבונו־של־עולם, פחד־אימה זועק משם, ונצנוץ, פה ושם, מין נצנוץ של נקמה, של קורא־לריב, של אל נקמות הופיע!… הכפרים הריקים הללו… כלום באמת מישהו אשם כאן, או מה? צללים גדולים של דברים שמותם אתמול עוד לא יאוּמן, משתרגים, מדמימים, נכפפים ונטפלים, מעין איזו שאלה שנשאלת מאליה, או הערה צדדית כזאת, שיש להעיר, משהו על דבר שהוא לא זה, מין זה לא זה, המשאיר חמיצוּת לא־נוחה, ואין טוב אלא להפטר ממנה, וליטול מבט זועם ולהטיחו באותו הכפר הזה, מה־שמו שמה, הזה שלפנינו, ולתרגם מבט זה לקללה מפורשת, שבסופו של דבר, מכל האמור, רק היא תישמע בקול, ובהנאה מופגנת כזו עד שכל אחד משומעיה יהיה טועם בה משל עצמו. והקללה, כידוע, יש עליה תמיד קופצים.

 

ג    🔗

ההוראה להתחיל הגיעה. הכיתה שלנו תפתח באש על תחתית הכפר ועל הבתים הגבוהים הניבטים אלינו, כיתת ההבטחה שבעורף תפתח באש על גיזרתה שלה, והכיתה השלישית תטפס ותתבסס בכיפת הכפר ומשם “תרכב” עליו. מיד פתח המקלע שלנו ואמר צרורות אחדים, בנחת, כביכול, שאינם עשויים להזיק, כביכול מטוַח שעשועים. בראשונה גרד חלונות של בית מסויד (סיד־כחלחל של ערבים) ותריס ירוק לו, ואחר תפף על בית חומר גבוה, מיד נחתה האש לאורך סמטה מפולשת, ויצאה וקפצה ניתזת על־פני גדרות וחומות ובין אילנות שהשמש החלה רוחצתם ועד פנים אמירם הצפוף. (וזה היה הפעם כל־כך אחרת מפעמים אחרות, כשהמקלע שלך היה פותח אש, משכיח רגע את הפחדים המוקדמים, נותן אות גיחה לפחד האחר, היסודי, פחד הנה־זה־מתחיל־באמת, שלאחריו הכל כבר נסוך שכרון וטשטוש.)

גמרנו סרט אחד, ופתחנו באחר. איש לא השיב לנו. סילונות האש שלנו חתכו את האויר וזה נשפך וטס אחריהן בערוצן באיוושה חדה, ומיד נאטם וחזר לדממתו, ולא נודע כי באו אל קרבו. האיש שלנו, מוֹישה, נטל את המשקפת לבחון את העניינים.

“זה טוב,” אמר מוישה. “הפתענו אותם כמו־כלום. דפוק קצת ימינה. בבתים האלה. בוקר טוב יא ג’מעא. יהוּד באו אצלכם בכפר!” אמר מוישה בהנאה.

היינו שכובים על כרסינו וצופים במחזה ונהנים ומתעוררים יותר ויותר גם מפגיעותיו של גבי, וגם מחכמותיו של מוישה, ומשוטטים עינינו סביב שמא תמצא פרנסה גם בשבילנו.

עתה היינו שומעים גם את יריות כיתת ההבטחה מעבר מזה, והיתה אז מה שקוראים “אש צולבת”, להפליא. “קצת מדגדג להם שם בקורקבן, חה־חה,” אמר מישהו. בלי משים היה פתאום מנצנץ בלבי כיצד זה היה אצלנו, בבית, לפני ימים לא רבים, ולפני ימים רבים, ורבים מאוד, וגם מעֵבר לסף דמדומי ילדות רחוקים – כשנפלו לפתע יריות, יריות שמן הגבול, ויריות שמעבר לפרדסים, יריות שמן הגבעות הרחוקות, יריות של לילה, או יריות שבטרם בוקר, ושמועות, וכיבוי אורות, ומשהו גדול נופל ורציני ומאַיים ומדאיג, וריצה, וסוֹד, והקשבה מתוחה, ופחד, ודמויות־צל שיוצאות עם רובים, זרות וחגיגיות כאחת, ורצים במורד הרחוב, וחרדה, וקולות נרגשים ומישהו שמהסה ומקפיד על השקט – ומיד, ובאותו קשר כנראה, היה מצטייר בדייקנות ובוַדאות, איך באותו בית מסויד לבן־כחלחל עם התריס הירוק מזדקף עתה מישהו מעל מעשהו בחרדת־פתע, ואיך בבית־החומר מישהו מפסיק מאכלו, ואיך מישהו בקבוצת הבתים מימין מהסה את מי שדיבר אותו רגע: – יריות! – צמרמורות ירוצו להם, מעיים ייבחלו באשר בם, אֵם אחת תהיה נבהלת עד מוות, תצא לכנס ילדיה בצביטת־לב־כמעט־נעצר. ופתאום מתהווה אצלם דממת שיתוק של תמיהה, של “אולי־לא־אנחנו, אנא אדוני!” מפורסמת, איך רגע אחד עומדת תפילה בחלל, רגע ממושך, עתיק, מסתורי, מתעיין לכאן ולכאן בטרם ייחָרץ. ובתוך לבו של כל אחד ושל כולם כאחד מכה תוף־בראשית וזועק: סכנה, סכנה, סכנה! ורוצים שלא לדעת, ונאלצים להתעשת ולהחליט מהרה החלטה נמרצת, מתוך ששריקות הכדורים גוזרות בהחלטיות: זה מתחיל!

“טוב היה להכניס להם עכשיו כמה פגזי מרגמה,” אמר שמואליק שנדלק בו זיק של קרב והיה מוכן ללבותו, וניכר בו שכבר היה שומע את יבבת מעוף הפגז ואת רעם־אבק היבקעותו. מבלי להטריח מלה ביטל מוישה הצעה לוחמת זו בניד־ראש קל ומשיכת גבות. אבל שמואליק לא נרגע. ביקש את המשקפת והציץ בה סביב, מברג בכפתורי הכיוון עלה ורדת.

“לא רואים שם כלום,” אמר, “הסוף הוא שאנו עולים על כפר ריק!”

“תן 'ת־’משקפת הנה,” כך השיב לו מוישה ולא יסף עוד. ושמואליק שילב ידיו סביב ברכיו, ושוטט עיניו בין חבריו למצוא לו מישהו נוח יותר לבריות.

“הי, גבי,” אמר שמואליק פתאום כשהוא נרכן לעבר האלוטאי הרכון על מכשירו.

“מה יש לך,” אמר גבי.

“לא כלום. חבל שרבקלה לא כאן כעת.”

“חסרה לך?”

“הו.”

והעביר ידו באויר כמלטף בחטף צואר נאה, שגודש שׂער ניחוח מאַשד עליו, ומדגדג, וקורן חום, ונטל וקלט באצבעותיו המזוהמות סיגריה אגב נענוע פטיט של החפיסה שצוהר קטן נקרע בראשה כדי המלטת סיגריה אחת, והדליקה מתוך הרהורים ועשן גדול.

“אַהלן!” קרא פתאום שמואליק, כשנתפוגג העשן הגדול שהעלה, “הנה שם! כבר בורחים!” והחוָה ידו לעבר המטעים סמוך לגבעות שהבוסתנים עקדו רגליהן לאורך שפתן. בדי־עמל, בגלל השטח המבותר והרקע המפוספס של הגבעות, גילינו, ממשיכים את קו אצבעו הנטויה, כמה דמויות נחפזות ונעלמות בין השיחים.

“כבר בורחים? כל־כך מהר? ובלי אף ירייה?”

“סמוֹך שראשונים בורחים המנוולים הכי גדולים.”

“אני דופק אותם!” אמר גבי. אף־על־פי שהכוונה היתה דוקא להניח להם לצאת, שכן ככל שירבו לצאת מעצמם יקטנו הצרות כשניכנס לכפר ותפחַת כל אותו מלאכה בזויה הכרוכה בסילוקם.

“בורחים… אפילו לא ירייה אחת, נבלות! דפוק אותם!” אמר שמואליק שהיה נרגש יותר ויותר.

וגבי היטה את המקלע והטיח צרורות אחדים. מוישה שצפה במשקפת טיוַח אותו. היינו כולנו מרוכזים באותה כברת ארץ פנויה שמעבר לה מזה הגבעות ומעבר לה מזה חבורות שיחים מרחיקים ומצטופפים. עוד קבוצה של דמויות נתגלתה. דמויות־צללים שנעו במפולש, ויתכן שנחפזו, אלא שחפזונם נתבטל בפני גודל השטח, והיה כמין פרכוס חסר־ערך של תולעת.

“דפוק אותם,” אמר שמואליק, “קח קצת ימינה.”

“לא פגעת,” אמר מוישה מתוך המשקפת, “עוד ימינה ולמעלה. עכשיו! דפוק עכשיו!”

נתלהטנו. זיק הציידים העומם בכל אדם נתלקח בנו עתה בגבורה.

“הנה גם שם!” שאג מישהו והראה על שדה אחר שבו רצו כנמלים דמויות מרובות שחפזון העלגים שלהם היה בטל עוד יותר ככל שהשדה היה גדול יותר. ביקשתי את המשקפת וראיתי אותם, קבוצה אחר קבוצה, אולי משפחה אחר משפחה, אולי יותר שווי־כוח במנוסה אחר פחות שווי־כוח במנוסה ארבעה וחמישה ושישה, ויחידים,וגם נשים שניכרו יפה במטפחותיהן הלבנות על לבושן השחור, וריצתם, מחמת עייפות וקוצר נשימה, כנראה, מואטת רגע להליכה, ומיד מוּאֶצֶת ומואצת וחוזרת להיות ריצה כבדה, שיותר משיש בה מהירות יש בה הקרבת כל הכוחות והנשימה להוכחה שהכל נעשה כדי שתהיה ריצה. כדי שיחָלצו מידי הגורל. ובו ברגע נראתה קבוצה אחת בת שלושה, אצה לה בבהירות במעלה גבעה.

“הנה שם!” שאגתי והראיתי לגבי: “אלף ומאתים, ימינה מן העץ הבודד! אפשר לתפוס אותם יופי!” ובו ברגע נתחלחלתי משום־מה, ובעוד ידי נטויה בהתלהבות שכרון לעבר הבורחים שגיליתי, הרגשתי שמישהו צעק אחרת בי, כציפור פצועה, ועודני מפתע משני קולות אלה, וגבי הטיח שמה כמה צרורות, ומוישה אמר: “לעזאזל אתך! אינך יודע לקלוע כלום!” ותמיה מאוד הרגשתי שרוַח לי משהו, אפשר ככה: “שלא יפגע, אח, שלא יפגע בהם!” מהר נשאתי עיני סביב אם לא תפשני מישהו, במה שנראה כקלקלתי. ומיד, ובלא נוחיות, חזרתי לשוטט עיני במפלש ההוא בשדה, ולעקוב אחר דמויות נבהלות שהיו משתבשות ומשתדלות לצאת מתוכו, והארץ אינה מכילה אותן, אלא אם כן יצליחו להגיע מעבר לגבעות האלה, מעבר לאופק הזה.

“פגעתי!” צעק גבי.

“איפה?” ביטל אותו שמואליק חד־העין, “תן לי רגע את המקלע, מוישה – שיתן לי רגע!”

“את אלה שם אני כבר דופק ברובה!” אמר אחד, אריה, וכרע על ברכיו, מכוון רובהו בדקדקנות והחריש אוזננו ברעם לא צפוי. מיד קפץ וירה עוד אחד. והציד היה בכל עוזו ורעמו. עד שקם מוישה ואמר: “תפסיקו עם הרעש הזה. אַתם גבורים אַתם. יודעים לקלוע כמו זקנתי. תפסיקו ודי.”

אז אמר אריה: “בטח! שיתן לי רגע את המקלע, ותראו!”

וגם שמואליק אמר כך. וגבי כעס איומות. וקמו צעקות. וקראו לעדים את העולם כולו. את מעמד השמש בשמים, ואת איפוּס הכלים, ואת צבע הגבעות ואת צמחיית השדות, ואת היות המטרה נעה, ואת שיעור הרוחק שהוא בין תשע־מאות ובין אלף־ומאתיים, והזכירו זה לזה, ותקעו אצבעות בחלל האויר, פעם למעלה ופעם ישיר לפנים, ובלעז ובביטול ובמקצועיות ובהתלהבות לצדק האחד הגדול – שכתוצאה מהם כרע רבץ אריה אצל המקלע, והכל זזו, רוטנים ועקשים בדעתם, ופינו מקום, ומוישה בחר לו במשקפת קבוצה של ארבעה אנשים שהגיעו זה עתה אל פּאַת הגבעות ונתבלטו יפה בבגדיהם הכהים.

“נו, זהו,” אמר מוישה, “חמישה צרורות ואתה דופק לפחות אחד מהם,” אמר והצמיד משקפתו לעיניו. ואנו אחריו היינו ממַצמצים בעינינו מצמוץ שבטרם ירייה ראשונה. ואותם הארבעה שממול, שבדיוק עתה תש כוחם ועשו ריצתם הליכה כבדה ושפופה, ירדו בזה אחר זה לחריץ ואדי קטן, ואחד־אחד גם יצאו ועלו, וכשעלה האחרון שירשר הצרור הראשון, והארבעה נראו נופלים. אחר־כך קמו שלושה ופתחו בריצה־גולשת לקראת מחבוא השיחים הקרוב.

“אחד אפס!” צעק שמואליק והשתחוָה קלות בהדרת נימוס אל גבי. בו ברגע קם הרביעי ורץ אף הוא אחר חבריו.

“אִסתנַא יא־קְדיש!” אמר גבי אל שמואליק והשתחוָה קלות לעברו.

אז שירשר הצרור השני, ותכף לו השלישי. הארבעה במרחק צנחו כולם. מישהו בתוכי נשתנק. הזמן נעצר לרגע והכל היה לא־חשוב. שירבבנו צואר להיטיב ראות, לראות היטב. מוישה לא אמר דבר. פתע קמו עוד שניים ורצו, ובטרם ידענו מה, קפצו ונעלמו בין השיחים. אחר־כך קם אחד נוסף ורץ. וכשקם הרביעי, ניתך הצרור הרביעי, הלה כפף רגע, שהה כלום וקם, צרור חמישי. הוא לא רץ, אבל הלך. אחר־כך החליט כנראה לזחול. פתאום התחיל להתגלגל ונבלע בעשבים. לא היה טעם עוד לירות. ההתחרות לא הוכרעה. כל העניין נסתאב ולא היה חשק עוד להתוַכח. הרגשתי שאי־אפשר שלא אומר מלה ואמרתי:

“הניחו להם – בין כך וכך לא תפגעו… זה סתם. חבל…” ולעו דברי, אלא שאיש לא הקפיד.

“שילכו לעזאזל,” אמר בקיצור אריה, קם ומנער מעליו קזוזות־אדמה ופתיתים דביקים אחדים.

מן המצר הוציאנו אז האלחוטאי, כשאמר שהנה שלחו אלינו מכונית ונצא בה לבדוק את הבקתות שבפרדסים ובמטעים ואחר־כך ניכנס לכפר.

 

ד    🔗

היינו מהלכים לאִטנו בעקבות המטוּיטים של הג’יפ שגילה כל יכולתו הלוליינית בניתורים על ארבעותיו בתוך כל המַהמורות הללו והרפש הרב, אשר לאחר דורות כה מרובים ושלווים של רגליים יחפות וטלפי חמורים הוטל עליהם לשאת בדפוּס שתי צלקות לאורך כל־כולן, שותתות בוץ ודממה. יריות לא נשמעו עוד, זולת זעיר כאן זעיר שם, כלאחר־יד. לוּ היית כאן לבדך, ופוסק מלכת, ומקשיב כדי משהו, היית שומע, אל נכון, כיצד מתמצמצות שפתי האדמה ושותות ויונקות ומלקקות חרש את המים, ואיך שרידי תוגת סתיו, יבש וזלעף, נכמרים ומתפשטים בפיוס כהרדמוּת מתוך יניקה.

לבסוף, כשנתיישרה הדרך ונשתפתה מכל נפתוליה וחמקמקות הילוכה, הנחשפת טפח ומצטעפת טפחיים במשוכות של צבר ושל אקציה, ושל זרדים נעוצים מושחלים לתוך תיל מוחלד ונושן, ונעשתה פשוט דרך עפר־לח היוצאת לה אל הבקעה – עצר הג’יפ, והמקלע המורכב עליו היה אמור להבטיח את מלוא ארכה הנמשך לפנים, בעוד אנחנו נצא וניכנס לבקתות ולחצרות לבדקן. ואם־כי, לכאורה, אין לך קל מהתעלם מזה, פשוט להכחיש – איכפת היה לי שמתחיל הדבר. וקצרה רוחי לשעה שמתחילים בה דברים המדוּמים לי אחרת מאשר לכולם. אני, נוח לי עם הכל, ושונא להתחיל להרגיש אחרת, ואיני רוצה להיות נפלֶה בכלום מכולם. סופו של דבר תמיד מפח־נפש. כל סדק של־מה־בכך נבעה ונפער אז ומתחיל צועק. לקחתי עצמי ושתקתי חזק.

נראה שבבקתות הללו לא ישב איש כבר זמן מרובה יותר מתמול־שלשום. תנובת פחד ויבול שמועות רעות קצרו חפזון בלא־עת, ופרכוסי התולעת שאצה להקדים את גורלה. בועטים בפשפש שבשער העץ הגדול בתוך חומות החומר, ונכנסים לחצר המרובעת שבקתה אחת לה על צלעה מזה ובקתה אחרת על צלעה מזה. פעמים, כשהיד השיגה והשעה שיחקה, נטלו הללו והלבישו עוד בקתת חומר על תקרת בית־הבאר שמתחתיה, והִדלו גפן או שתיים והקימו סוכה, והביאו גם בלוקים, שאינם נזקקים לטיח, לפחות לא כל פאותיהם עוּדנו כדי כך: שיחי פלפלים וחצילי סתיו הבאישו מטה בעשבים והעבישו אצל הברז, וּורדים הנצו בקהל פחותי עשבים־שוטים ומתנשאים, ושבילים נמתחו אל מקום שהוא בתוך המטע. בעיטה נוספת וסקירה אדישה לתוך דירה שנעזבה מיושביה, ולמחסן שאבק תבואה היה טפוּל אל קורי עכביש סחַבתיים כמו שמנוניים. קירות ששקדו עליהם פעם לפארם כדי הישג־יד; נוות־בית טוּחת סיד ומכוירת כרכוב צבוע כחול ואדום לנוי: בגבהי הקירות תלויות זוטות של פאר, שרידי תשומת־לב שנשתמטה לה עתה קרקעה; ועקבות חכמת־נשים־בנתה־ביתה, מקפידה על המון פרטים שהנה זה עברה שעתם; סדר שהיה מובן למישהו, ואי־סדר שמישהו לנוחיותו מצא בו ידיו ורגליו; שיירי כלים שנאספו ובאו לפי הצורך ולפי המקרה, אחוזים בששון ובצער פרטיים מאוד, זר לא יבינם; בלוֹיים המסתברים למי שרגיל בהם, ארחות חיים שנפרמו ואבד פרושם, שקידה שהגיעה לסתירתה, ואילמוּת גדולה, ורבה מאוד, נחה על האהבה ועל השאון, ועל הטרחה, ועל התקוות, ועל השעות היפות ושאינן יפות – פגרים כולם שלא יבואו לקבורה.

אולם אנחנו כבר נלאינו לראות כאלה, ואין עוד לב לכאלה. מבט אחד, וצעד אחד או שניים דיים לחצר, לבית, לבאר, לעבר להוֹוה ולשתיקתם הפרומה. ואם כי יש וקלשון מופקר או טורייה נאה, או מפתח־צינורות חשוב וטוב – עודם מפתים רגע להגביהם, ולשקול משקלם ביד, משקל של קניין ושל משק, ושל דברים שטוב שכל אחד מהם יושב על מקומו, ומעוררים אפילו חשק לפעמים, אגב גררה, לקחת ולאסוף את המנוע של הבאֵר ואת הצינורות, 5 אינטש, ואת הרעפים מלמעלה, ואת האריחים מלמטה, ואת הלוחות (תמיד ימצא להם שימוש בחצר שלנו) – ולשלחם הביתה, ויש הנאה כל־כך מדגדגת לזכּות בהנאה שבנקל, להתעשר בבת־אחת, להרים הפקר ולעשותו קניין שלך, לכבוש לעצמך, וכבר נרקמות תכניות מניה־וביה, וברור כבר כמעט מה יעשה בכל אלה בבית וכיצד יעשה – לולא שכבר היינו בכפרים הרבה, ואספנו וזרקנו, ולקחנו והשלכנו, וגס לבנו גם בזה – ורק נוטלים את הטורייה או את הקלשון הנאה, המופקר, ומטיחים אותו מיד ארצה בביטול, ואם אפשר גם מכוונים שיפגע במשהו שיוכּה מיד לבקיעים, נגאל מכלימת אי־שימושו – באָבדן של ממש, אחת ולתמיד, עד שגם שתיקתו חדלה ותמה.

לעומת זאת כשהתרחקנו ובאנו אצל המטעים סמוך לכפר ניכרו הסימנים בחצרות ובבתים שעזבום כמות שהם אך זה לפני שעה קלה. המצעות עודם ערוכים, והאש בין אבני־הבישול עוד מתעשננת, והתרנגולות רגע עודרות באשפה כאילו לא כלום ורגע נמלטות בצוויחת נשחטות. וכלבים ריחרחו בחוסר־אמון, מתקרבים ואינם מתקרבים, נובחים ואינם נובחים. והכלים שבחצר עודם במלוא טרדת חייהם. והדממה עוד לא באה אלא כמין תמיהה ותדהמה, כאילו עדיין לא נחרץ הדבר ועוד אפשר שיתעשת ויחזור לתיקנו. בחצר אחת היה חמור עומד ניצב ועליו מגובבים, צונחים על צדם ונשמטים ארצה, מצעות ושמיכות צבעונין, שתוך כדי הטענת־חטף גבר פתאום תוף־הפחד “הנה־הם־כבר־עליך!” וצעק: לעזאזל הכל, המלטו!" ובחצר השכנה, זו שבצדה חַכּוּרת גן־ירק, תפוחי־אדמה מטופחים ומתוללים ונאוים, שתחוח אדמתם וירקם הבהיר היו קוראים לך וקוראים לחזור מהר הביתה ולעסוק רק בגידול תפוחי־אדמה נאוים – בחצר השכנה הלזו היו דחוקות נבהלות לפינת הגדר שתי כבשים אובדות־עצה לחלוטין (אח"כ ראיתין עוד פעם פועות מעל מכונית המשא שלנו), וג’אררת המים הגדולה היתה הפוכה על המפתן, נדהמת דולפת אחרוני מימיה אל שלולית, חציה החדרה וחציה החוצה. מיד לאחר חצר זו היתה חלקה חרושה זה־מקרוב ואחריה עיבורו של הכפר.

אך יצאנו את המשעול ולקראתנו בא מתנדנד גמל גדוש חפצים ומצעות, וחבל אפסרו קשור לאוכפו של חמור שלפניו, עמוּס אף הוא כלי־בית, נפות גדולות וערימות מלבושים, עומד ולוחך בהנאה מופלגה מן העשבים שמתחת למשוכות האקציה, ומעמיק והולך אחרי דשנותם בזלזול מוחלט אל שותפו־לחבל שהיה מגביה ראשו עד מרומי צוארו ומוסיף ומטהו לאחור כמה שאפשר, כאומר להימנע מהתנגשות, ופולט מתוכו גרגור־שׂטנים וחרחור־פחדים, ומדיף צחנת זיעת גמלים שמנונית. למראה הג’יפ התכוון מיד לעקור, להפוך ולנוס, לולא חבל־אפסרו הקשור לאוכף החמור, והיה מושך ותולש ומנערו בעצמה גוברת, אך החמור לא שעה לפאניקה גמלית זו, ולא נפנה לכלום אלא רק נזון בתאוה. מיד קפץ שאול שלנו וחירחר לגמל חירחור מַבריך כל־ברך וטפח לו על צוארו הזקוף ורכוּן לאחוריו טפיחות של הרגעה בקנה־הרובה, והגמל, נאחז בשפה מובנת לו, היה מגרגר וטוען ושופך מרי שיחו וכבר נתכוון לכרוע על קדומותיו, תוך קצף ובכי וקובלנה – אלא שאז הופיע מתוך עבי המשוכות שמלפנים ערבי אחד ופורש ידיים יצא לקראתנו ובא אלינו.

“יא חואג’ה,” פתח הערבי, שהיה לבן־זקן קצר, ואמר בעודו הולך.

מיד הרים שאול את רובהו מולו וצעק אלינו: “תראו מי זה בא!”

“יא חואג’ה,” חזר ושנה הזקן בקול של מי שהחליט ויעבור עליו מה, “אללה יעטיך, יא חואג’ה,” אלוהים יחונך…

“יאללה!” אמר שאול והכניס כדור לקנה.

“יא חואג’ה,” קונן הזקן כשהוא פורש ידיו חליפות ומראה על הגמל, נושם כבדות, מאימה ולא מתשישות, “הגמל יא־חואג’ה, נקח את הגמל ונלך!” ובדברו היה כבר אצל בהמתו ונאחז במַחגור־בטנה בידו הצפודה־חומה.

“מה הוא מבלבל,” אמר שאול אל מוישה שישב מאחור בג’יפ. מיד הרתיע הג’יפ ובא עד הגמל בתנופה אחת שהרעישה את הגמל עד שניתק את החבל מאוכף החמור (זה נזדעזע רגע עם מפולת החפצים מעל גבו, וחזר מיד שווה־רוח לעשבים הממויחים שבעמקי המשוכה) וניער את הזקן ממקומו בחבטת־פתע, עד שהלה עם כל אימתו הפך פניו ואמר לגמל בפניו מלה שהיתה מגיעה לו ועוד איך, וחזר ודבק באוכפו והיה חלק ממנו, צופה נפעם בג’יפ, שנלחץ אליו חזה אל חזה.

“מי אתה, מה אתה, מנין אתה, ומה חפצך?” היו כלולים במלה האחת שדיבר אליו מוישה לאמור: “אֵ’ש?” בניגון טעמים ומעוג של אגודל ואצבעתיים.

“הגמל, יא חואג’ה, החפצים… נקח ונלך מכאן, תבוא עליכם ברכה, נקח את הגמל ונלך…”

“אסמע יא ח’תיאר!” אמר לו מוישה – שמע נא הזקן!

“הי נעם, יא חואג’ה, אללה יעטיך יא חואג’ה,” ריחרח הזקן מִפנה לטובתו והיה נכנע ומסור ומקוה ומפלל ונכון לכל.

“בחר לך,” אמר מוישה: “נפשך או הגמל.”

“חואג’ה!” נבעת הזקן.

“יא נפשׂך יא ג’מל!” הקפיד מוישה ומשך בהברות ובגביניו: “ושמח שאין קוטלים אותך!”

“חואג’ה,” היה הזקן קרוב לבכי, הניח ידו על לבו, “אללה,”, ניסה לומר, “בחיאת אללה,” – נשבע לפתע והכה על לוח לבו סב־השער, ניכר היה שחסרה לו מלה אחת גדולה ומסבירה ומשכנעת. “אנחנו הולכים – הולכים,” אמר הזקן, “אין לנו כלום, הנה הכל נשאר,” הראה על האדמה מסביב או על בית מסוים, “רק קצת לבוש וכסות,” רהט לשונו לדחוס הרבה הסברה למיעוט שהות ופרש את כפות ידיו, כאדם לפני אלוהיו.

“יאללה!” גזר מוישה: “אימשי־יאללה!”

“טוב,” אמר הזקן, “טוב, הולכים,” והשתחוה קלות בהכנעה קרובה לפלצות הלב, ונסוג צעדים אחדים, “הולכים… יא חואג’ה,” חזר ונעצר וניסה לומר עוד זאת הפעם.

אריה ירה מעל ראשו. הלה נתרוקן מנשימתו וברכיו פקו. סבב וגישש ידיו רגע באויר והשתרך בחזרה. נראה היה שכולנו היינו שותפים לאיזו אי־נוחות, או שהתחילו איזה הרהורים שונים. אלא שאז אמר אריה:

“תן לי מוישה, הכי־טוב שאגמור אתו כאן. למה לך הנבלה הזאת? שיידעו פעם שאצלנו אין חכמות.”

“אתה שב בשקט,” אמר מוישה.

למשמע קול הדברים הפנה הזקן ראשו, ונראה היה לו שנתעוררו כאן אולי ספקות שהן הזדמנות שיש לנצלה, ונפנה אלינו, כיפה קטנה בראשו, זקנו הקצר מלבין וקפטנו המפוספס פרום על חזהו הסב, נפנה ופרש ידיים ומילמל: “יא חואג’ה…”

“אימשי!” – לך! – צרח מוישה בקול לא קולו.

והזקן הלך. הגיע אל מפנה המשעול וסבב בו. ונעלם. ורגע היה נראה כאילו היתה הרוָחה.

“ראיתם שכזה!” אמר גבי וניקה את חטמו.

“אני לא הייתי נותן לו ללכת ככה… ועוד חוצפה שלו לבוא לבקש,” אמר אריה. “תארו לכם יהודי במקומו וערבים במקומנו!… אי־פֹה! היו שוחטים אותו כמו כלום.” וניכר היה בו שיש לו פי־מאה מה לומר, ותחת זאת רק סינן חֲרָפָה אחת ברחישת־פתן.

“מה נעשה בגמל הזה ובחמור?” אמרתי אני.

“שייחנקו להם הגמל הזה והחמור, מי צריך אותם,” אמר מוישה, וזזנו משם הלאה.

היינו מקיפים את הכפר לדרומו, ועולים בגבעה כשפתאום נתגלתה מימיננו הבקעה טובלת בראשית־אונו של אור היום החורפי, הבהיר הכחול והמזהיב, השוטף כרוח פרצים, כים עולה על גדותיו, ומגריש עליה ירקות ושחמומיות וצוהב, כתמי חדוה ורוחב־לב, פספס שדות, שבילים ומהלכם – שטיח בינת־איכרים, ארג דורות. הלכנו הלאה.

“אני אומר לכם שזה לא בסדר,” רטן אריה.

“מה?” אמר מוישה.

“שעזבנו את ההוא הזקן.”

“תפסיק עם ההוא הזקן,” השיבו לו.

“תפסיק, תפסיק,” התמרמר אריה, “אצלכם זה ככה, פשוט, ואני אומר לכם שזה לא־בסדר, ועוד תזכרו את דברי!”

כשנעצרנו בצל עץ שקמה אדיר, עבה קורה, שאין חוט היקפו עגול אלא מבוֹרץ ככוכב לא שווה קצוות, וכל שלכתו מרקיבה לרגליו, מנמרת את הקרקע בטחבים קטנים, בטבעות־אור קטנות ובריח מתקתק־ממוקמק – כבר היה הכפר גלוי בחלקו לרגלינו חצרות חצרות, מקצתן בתי־אבן ורובן בקתות חומר, ותהום סופגנית של דממה ענקית שגם קולותינו, וגם ירייה פה ושם, וגם נעירות חמור אי־בזה, שנקרעו צווחות צווחות, וגם איוושת מכשיר האלחוט שלנו – צללו בה כפירורים בטלים ונבלעו מיד וללא שיור. התחלנו מתקלפים מבגדי החורף החמים, התחלנו מסתדרים לנוחיותנו, ומוישה צפה במשקפת אל מרחב הבקעה שלפנינו, לא כדי לחקור את נוֹיה דוקא. העלינו סיגריות, אכלנו תפוזים וגם מילמלנו דברים על הא ועל דא. ועדיין הייתי מרגיש היטב כיצד זר אני כאן, ומקומי לא יכירני.

“בורחים, בורחים,” אמר מוישה. “רָתמו עגלות, והטעינו גמלים, ובורחים.”

“נבלות,” אמר שמואליק, “אין להם דם להתלחם.”

“אי־פֹה!” אמר יהודה, והוא תרנגול צעיר שמחשיב להדמות כאחד התרנגולים הוָתיקים שבמשק, תפארתו על הפלחה, על הדריל, על הדיסקוס ועל הסוֹלר, ומרוב בטחון עצמי אינו טורח בביטוי הריש אלא כבטא את החית: “בּחוּח,” אמר יהודה, בלי שמץ של דקלום – “אין להם שום־כוח־עמידה!” ביטבט שפתיו וגם הבליט סנטר.

כאן הלמנו לפתע קול נפץ עז ועמוד עשן לבן התפרץ מבוהל מתחתית הכפר (מיד אצה הדממה וטישטשה את הרעש, אבל לא את הפתיעה). וכשתלינו עינינו במוישה הסביר פשוט כי החבלנים הנה זה החלו במלאכתם. ואנו, אם כך, עומדים לסיים את תפקידנו.

“בסך־הכל? אז מה, – לא עשינו כלום היום!” אמר גבי ובלם את חטמו, ושיחרר את המקלע.

מיד תכפו עוד שני נפצים אדירים שנראו כמין שלפוחיות שהתנפחו, בהאצה אין־קץ ועד גודל אימים והתפקעו, כשעולם של דממה מצלצלת נוהר וחוזר ונשפך לבור הגדול שנתרוקן. אבל, כזרם מים לקן־נמלים היה שמע הנפצים לבורחים, אשר גם בלי משקפת אפשר היה להבחין בהתרוצצות המתגברת ובחפזון המואץ, וקולות רחוקים נשמעו כעת, וגם קולות מן הכפר ששתק עד כה, קולות צוָחה, וקולות פחדים ועוד כמה יריות.

עתה, כשהסתדרנו כה נוח בצל השקמה, שקל מוישה ומצא שטוב יהיה לנו לעקור ממקום זה, ולפנות דוקא למשעול קטן אחד, המסויג עצי שיזף מכורסמים ומגוממים שענפיהם ששרדו להם התעקמו מוזרות ופרצו לחלל במלוא קוציהם ובמיעוט עליהם. הגענו עד קצה המשעול ושם מצאנו תעלוֹנת חפורה לרוחב הדרך ושוּחה נטושה כרויה בצדה, מציאה שהעירה צחוק והערות זלזול על תמימותם, על כשרונם הצבאי ועל כל הוייתם המטופשת של עושיה. עודנו בזים, ראינו קצת הלאה מזה, לשפת הדרך הרחבה, שבה עברו כנראה הבורחים, ואשר מעבר מזה לה מטע גדור גפת־עפר נעוצת ראשי־צבר ומעבר לה מזה חריץ עמוק של ואדי, מעשיב גדותיו – ראינו יושבות על פי החריץ מעין שתי דמויות, כשתי תנשמות על ענף, שחורות, מכווצות, מקשה אחת, ראש וגוף.

קפצנו שניים־שלושה אליהן ומיד נרתענו למראה עינינו: שתי ישישות מופלגות, כחולות־שמלות ושחורות־צעיף, רבצו גולמיות, כמושות עד אימה, מפלצות שצחנת קברים שנחפרו עולה מהן, דבר לא אנושי, פגול עד להחליא, ועיניהן צדפיות־כחלחלות בתוך כמשון הפרצוף העבש תלויות סמויות נכחן, אולי בפחד משתק, אולי בטמטום אין־שחר. עד לכאן נגררו, כנראה, בכוח קרוביהן, בין כסתות וסלים וחפצים; וכאן, מתוך פחד פתאום, או בתוך המהומה, נשרו, או נהדפו, ונותרו, חשופות לשמש כחפרפרות בצהריים, כמום־רע שהסתירוהו תמיד בבית פנימה ולפתע נחשף בכל זוָעתו – והנה הן לפנינו. ומה תעשה בהן – אם לא שתרקק בתיעוב, ותחמוק, ולא תביט, ותנוס מכאן והלאה – פלצוּת!

“נו, נו, אני אומר לכם!” אמר שמואליק והתעוָה בבחילה.

“הן תמותנה,” אמר פלוני שלמה.

“השד יקח אותן,” אמר אריה.

“פחד!” אמר שלמה.

“לטובתן הייתי מחטיף להן כדור וגומר,” אמר אריה.

“הן תמותנה, תראה, הן לא תוכלנה לחיות,” חזר ואמר שלמה.

ובלא לפנות לאחור, המשכנו דרכנו במעלה הדרך, שמאלה.

 

ה    🔗

עתה כשהיינו חוזרים ויורדים לתוך גופו של הכפר במורד אחת הסמטאות, תמהים אם יספיק רוחבה למעבר הג’יפ, ומוכנים לכל מיני הפתעות שתתרחשנה, ודממת הכפר הולכת ומחרישה מיד לאחר הבית האחרון שבשוּרה, כשאלה הבתים שהיו כלואים בחומות החצרות, היו עדיין, לכאורה, מנשמים כתמול־שלשום, ורק במשהו תמהון חדש, ואותו ארג־דורות שנטווה קו־לקו וחוט־לחוט, בשפעת פרטי־פרטים, שטעמו של כל אחד אולי נשכח מכבר ונימוח לתוך סבר כולל של תבנית קבועה בסימניה, זו טרחת הנמלים להקים גרגיר גרגיר משהו, שככל שהוא גדול ושלם יותר – קלון חוסר־תכליתו מתערטל כעת והולך, נחשף והולך, ובזיון סופו הולך ובוכה על שהנה ככה עלתה לו: מניה־וביה נחרץ חיובו־לרע בדין, ועוד מעט, וכבר פה ושם, עולים תלתלים ראשונים של עשן, מהססים בתחילה, אגב חרפות שהכל כאן רטוב ולא רוצה להדלק.

ואחר כך עלה קול נפץ נוסף, נורא ואדיר, ומיד אחריו התחילה היללה. בתחילה היו כאילו צעקות שמשתתקות מהר ונרגעות, מיד כשראו שלא הורגים: אלא שזו היללה היתה זעקה חדה, גבוהה וממאנת, מרדנית ומעבירה צמרמורת, והיתה מוסיפה ועולה, ולא תוכל להמלט משמעה, ולא תוכל להיפנות ממנה לדבר אחר, וקצר־רוח תמשוך כתפיך ותביט בחבריך, רוצה לקחת ולעבור הלאה; אלא שזו לא היתה עוד כצווחת תרנגולת נתפשת־נפחדת – אלא כצריחת נמרה שכאבה רק מזעימה, מוסיף לה רוע־כוח, כצריחת נידון מוצא להורג והוא שונא ומתקומם לתלייניו, צריחה שהיא נשק־מגן, צריחת לא־אזוז, לא אֶתן, אָמות ולא תגעו, עד שגם האבנים מתחילות זועקות אתה – צריחה איומה היתה מתעצמת, בהפסקות קצרות, של נשימה חטופה, ואפשר היה, אחר־כך, אפילו להבחין במלים, אלא שהן לא היו מובנות.

“מה שם צורחים ככה, מה?” לא יכול האלחוטאי שלנו להתאפק.

“כאילו הדיבוק נכנס בהם,” אמר שלמה חמוץ ומצומצם עיניים כמי שחורקים לו בפח סמוך אצל אוזנו. משהו קודר עבר בכפר. פרה אחת התחילה גועה נואשות, בבלבול, בטמטום חוזר חלילה, שרק עצם געייתו חוּצה נותנת לה נקודת אחיזה בעולם שנטרף ממסלולו.

ונעשה לנו פתאום כאילו איזו התקפה, רעת־פתע, מתרחשת עלינו, שתו עלינו החומות הזרות, אפפונו ברוע־לב מרחיש וזועם, נראינו פתאום מנותקים, וחסרי־ישע ואין יודע מנין תפול עלינו פתאום המכה – אם רק אינה אחרת אלא היה ממש אנחנו כאן בדמותנו־כצלמנו. הגענו לפרשת סמטאות. יצאנו לבדוק את הבתים הסמוכים. הכל היה ריק. ריקנות שואת־פתאום. שעמום לא־שקט החל מנסר בנו. אותה צווחה איומה לא פסקה אלא הפכה לנהי קובל עולה לסירוגין, נהי צרוד, שכבר תש כוחו מהיות צריחה חריפה, וכבר נעשה ברור שהכל גמור ואבוד וכלום לא יועיל ולא ישתנה.

אז יצא פתאום מפתח אחת חומות־החומר הזוממות בדממה מאחורינו ברנש אחד, שדימה כנראה שכבר הרחקנו־עברנו הלאה, ונדהם למראינו קפץ והתחיל לרוץ במעלה הדרך.

“עמוד שם, כלב!” צוַח אליו גבי והרביץ מעל ראשו צרור. הלה דילג ונשתטח מאחורי אבן מוטלת ליד הכותל, ודיחק ראשו ככל שצפיפות האדמה הרשתה.

“קום!” דיבר אליו גבי, “קום אומרים לך.”

הוא לא סירב וקם מיד. היה מבוהל איומות. גבי כיוון אליו את המקלע בדקדקנות ואמר אלינו, “זה עושה רושם של טינופת!” ומיד לחץ על ההדק והפליט “בודדת” שחלפה כחוט־השערה שבכונת רשע מעל ראשו. האיש נלפת ופרש ידיו וקפא ככה, צוארו בין כתפיו.

“תעאל ג’אי!” אמר לו גבי – בוא הנה.

ההוא ניסה לזוז, אבל ניכר שאין קשר בין רגליו לגופו. הללו נעקרו לבסוף מכוח עצמן, ואילו הגוף היה משותק. קלסתר פרצופו היה מרוקן מדמו לא עד־חָוורה, כי אם עד ירקון וצהבון מביש. לבסוף בלע איך־שהוא רוקו וחזר ופרש ידיו מנסה לחייך בהכנעה, חיוך של מסיכה עלובה, או לומר משהו ולא הציל מתוכו לא קול ולא בת־קול.

“מה אתה עושה כאן?” חקרו גבי.

והאיש חזר וניסה לחייך בהצלחה לא גדולה מהקודמת.

“זה עושה רושם של טינופת,” חזר ואמר גבי, מצביע עליו באגודלו. מברשת־שפם אפורה היתה לאיש, ולשונו ליקלקה וחזרה וליקלקה שפתיו, כמי שכל הוָייתו התרכזה בליקלוק זה. הסמיך כפות ידיו ממול חזהו והניע בהן עיגולים קטנים של אבדן־עצות ושל דברי־הסברה, בלא למצוא כל קרקע לנפשו בין מה שהיה עד ממש־ברגע־זה, ובין מה שהנה הולך ומתהווה ממש־ברגע־זה – וכך הנהו לעינינו עתה בעצם השתמטות הקרקע מתחתיו, ממש בתוך כדי התהפכות הגלגל.

“מה הוא מסתובב לו כאן? מכאלה שמסתובבים ככה בין הרגליים יש תמיד צרות.”

“פשוט לא הספיק לברוח מכאן,” אמר שלמה, מביט סביבו ומבקש משהו באי־מנוחה.

“ולמה לא ברח? לא לא. פה יש משהו אחר. אני מכיר את הטיפוס הזה. כל זה שהוא עושה לכם, זה ‘פוֹילֶה־שטיק’, ארטיסט!”

“סיפרו לו עלינו, כנראה ‘יענע־מעשיות’ – הוא מת מפחד! שאל אותו, גבי, שאל מה העניינים.”

כאן התערב מוישה ואמר שיש מי שישאל שאלות, ושאנחנו נעזוב אותו כמו שהוא, ונמשיך הלאה אם יש בדעתנו לגמור פעם. ואל הערבי פנה והראה לו על הג’יפ, וכדי להוציא אפשרות טעוּת מלבו, הדפו לתוכו בתנופה רחבה, עד שהלה נתקע בדופן ונאחז בו וקיפל חצי גופו העליון לתוכו, ואילו כרעיו על שולי קפטנו וסנדליו נשארו מדולדלים מחוץ והתלבטו בפרכוסים מגוחכים ועצובים כאחד. החזיקו בו, וגילגלוהו, כגלגל שק, פנימה, וכשהתיישר הלה, נמצא שתנועות נמרצות אלה עוררוהו מתדהמתו, ולשונו, לבסוף, נמצאה לו, ובחיוך עד־דכא פנה אל גבי, שראהו כאילו הוא ראש־וראשון לנו, פתח ואמר:

“הכל אני אספר, יא סידי, הכל אני אספר…” אך למרבה הרעה אחזתו כאן עוית ותקפו קבס והחל מקיא על סביבותיו, כשאנו קופצים לצדדין בתיעוב.

“טינופת!” צעק גבי. “משהו לא־בסדר עם הטיפוס הזה!”

“זה הפחד!” הסביר שמואליק, “את הכל הוא מטנף.”

הערבי על הג’יפ היה שפוף־שחוח, ועל יסורי מעיו היה עדיין משתדל לחפות בחיוך־התנצלות חיוור, חסר־טעם, וקינח עצמו בכנף־בגדו, קנח וגנוֹח, וחִייך, וחנוֹק לתוכו שיהוקים רעים, תסיסות ומיחושים, והיה כולו מוקצה מחמת מיאוס ותיעוב, בקיאו, בפחדו, בחיוכו, בעוול שאולי נגרם לו, בצורתו צורת אזרח מהוגן שנתגלגל לביב־שופכין – זרקנו לו איזה שק שנקרה לידינו והוא טרח בשקידה מופרזה, מקפל לתוכה הכל: לנגב, ולנקות ולקנח; משתדל כל אותה שעה להרגע, להתעשת ולהתגבר, לולא שידיו היו רועדות ובוגדות בו. לבסוף כבר היה נראה לו שגמר ופנה אלינו, למלת שבח כנראה, אלא שנפץ פתאומי טילטלהו ופניו נשתנו רגע, ומיד חזר ונתחייך אלינו שבעתיים חיוך מתפשט, משתרג, חיוך של שוטה.

“אולי הוא חולה,” אמר מישהו.

“איזה חולה,” אמר גבי, “בריא כמו שור, ארטיסט. וזהו.”

“אין להם בכלל דם בעורקיהם לערבושים האלה,” אמר אריה תפוס הרהורים, “ככה לעזוב כפר כזה! אי־פֹה! אילו אני כאן במקומו – הייתם מוצאים אותי עם רובה ביד. מַ’־ז’־ת’ומרת! בחיי שזה!… כפר גדול כזה – ואפילו לא שלושה אנשים, ככה, גברים. ואלה רואים יהודים ועושים במכנסיים. ג’יפ אחד – מה אנחנו כאן – ג’יפ וכמה אנשים: לוקחים כפר שלם. השד יודע אותם!” דיבר ואמר כאלה וכיוצא־באלה וכהנה וכהנה.

ובינתיים, תוך כדי סברותיו־הרהוריו של אריה, ירדנו וזזנו הלאה, מציצים לחצרות השוממות, קוראים ומכריזים על כל מה שהוא בחזקת “מציאה”, ותרנגולות וארנבות־נמלטות בכלל, פעמים יוצקים קצת סוֹלר, שהוכן בפח על הג’יפ, ומציתים מַתבן או שער־עץ או גג־קש נמוך, וממתינים לראות כיצד זו תתפתח לאש שחוצפתה פוחתת מיד עם כלות הסוֹלר, פה ושם בועטים במשהו שמא חבוי תחתיו משהו ראוי יותר, נזהרים ומזהירים שלא להדחק פנימה מחמת הפרעושים, וחוצים במפולש חתך־חיים של בתים וחצרות ואנשים, שרגע אחד נפל ומָחַצם באמצע מרוצתם, ולא הותיר מהם אלא כמין העוָיה מאובנת, שמעתה ולהבא רק תלך ותִבלה ותישחק באבק הזמן.

בחצר אחת למטה מצאנו שתי נשים אשר מיד למראנו החלו בוכות ומייללות משהו ומבקשות כנראה להגיד דבר שאי־אפשר היה להבינו, גם משום שנכנסו אחת לקובלנת השנייה, וגם משום שמראה דמעותיהן הגדולות ובכיין בהעויות בכי־תינוקות היה מעורר יותר גיחוך מאשר השתתפות, וגם משום שבכל־זאת באנו במבוכה לנוכח בכי־נשים, לולא יצא אז יהודה והצביע לפניהן על הפתח בעוד ידו השנייה מזרזת אותן לצאת כנפנף ללהקת־תרנגולות, ורהט בלשונו: “יאללה, יאללה, יאללה” – לאמור: כלו דבריכן וצאו. ואמנם מיד יצאו השתיים מקנחות עיניהן בכנף כסות־ראשן הלבנה והגדולה ומייבבות־חרש וצייתניות.

מיד בחצר השנייה, על אבן בצד הבית, מצאנו זקן אחד שכאילו המתין לבואנו וקם לקראתנו והחל מטריח עלינו מלוא הטקס שאילות־שלום וברכות, ונתכוון אפילו לנשק ידו של האלחוטאי שלנו (בשל מכשירו המוזר עשאו נכבד מכל), אשר מיהר ומשכה אליו בכעס: “זוז ממני, אתה־גם־כן!” ומיד היה אותו איש, לבן לְפִיפת־ראש וצהוב־אבנט – הולך ומרצה לפנינו כסדר, כיצד אין אַף צעיר בכפר, כיצד כולם כאן רק זקנים נשים וטף, וכיצד דיבר על לבם של אותם שנסו בבוקר לבל ינוסו, לפי שהיהודים אינם עושים רע, לפי שהיהודים אינם לא כמו האנגלים ילען־אבוהם, ולא ככלבים המצריים וכו' וכו' – נִדבק וסח לכל מי שנראה לו כמקשיב או עשוי להקשיב, ולבסוף דחפהו מישהו באמצע שטפו ואמר לו בקיצור שילך לו לשם וישתוק.

ועד שהגענו לככר קטנה אחת למטה, היו כבר כשבעה מבני הכפר מהלכים לפנינו, ובתוכם גם אחד פיסח שדידה על קבו. הלכו ולא נפנו איש אל רעהו, ולא אמרו מלה, גם לא הביטו זה בזה. וככה, שלא במתכוון, הפכנו והיינו תהלוכה שותקת וקודרת, מעין הפגנה בזעיר־אנפין ברחובות השוממים. והתחיל כל זה לעלות לנו על הנשמה. וצריך היה כבר להפטר מהם, ולהשתטח באיזה מקום ולהתחיל לחשוב קצת על דברים אחרים, וגם לנוח קצת. הסמטה העקומה, חומות החצרות הטוּחות חומר מתוּבּן וקני־שמיר צבוּרים לרחבן ועודפים מזה ומזה, ומדיפים שארית ריחו של הקיץ (הה, קיץ רחוק), ריח הכפר הרטוֹב, ושאון דממת העזובה – נראו כעת זרים ומעיקים ומיותרים. ועד שחמתנו עולה הגענו אל אותה ככר קטנה שלמטה, ושם כבר היו שני בחורים מכיתה אחרת ניצבים על קהל קטן משלהם שצברו בסריקתם.

“כמה חתיכות יש אצלכם?” שאל אחד מהם. מתגנדר במלה “חתיכות” ושמח על היראוֹתו כגזלן גדול ומרושע.

“אצלנו יש אלה,” אמר יהודה מבלי להביט עליהם אלא במשהו שבמנוד־ראש ובטילטול קופסת הגפרורים לעברם אגב הצתת הסיגריה.

“תראו כמה הם!” אמר הבחור, “לו רק רצו הלא יכלו לגמור אותנו ביריקות בלבד. תראו איך הם עומדים להם!”

אותו קהל קטן שניצב שם על־יד הכותל, נשים לבד וגברים לבד, היה דוֹמם כקוּפה של דגים משוּיים מן המים זה עתה, ועודם מזכירים את הים. הביטו בנו במין קפאון־מיואש, ועם זה באותה שמינית של סקרנות המבצבצת ועולה מתוך האימה ומתוך העלבון ומתוך היאוש ומתוך החורבן ומתוך פתאומיותו של אסון שהנה אירע זה עתה. מדמים היו, כנראה, שעתה יתבררו להם סתומות, וייחלו לדבר מיוחד שיתרחש.

ואולם מוישה שלנו אמר אז לשני הבחורים לקחת את כל הקהל המייחל הזה ולהובילם אל מקום הריכוז, ולמסור שם שאנחנו עוד נבדוק פה ושם לפני שנבוא אליהם, וגם את הג’יפ שלח עמם. מיד קמו הבחורים והקימו צעקות גדולות, וניפנפו ידיהם ורוביהם, כרועי־בקר בפמפס, והיו מוכנים לדחוף ולדכא כל התפרצות שהיא, לולא יצאו כל העצורים והלכו מיד לקול הקריאה הראשונה, מכונסים, נלחצים, בצייתנות, ובלא כל טענה, וכל הרעש שהקימו הבחורים יצא לתפארת הגבורה הטהורה. אז בא אחד מן השניים ונטפל והוציא מערבי אחד את מקלו, מקל בעל גולה עגולה, מיד כיתף את רובהו, ואחז את המקל העשוק ונופף בו, דחוֹף פעם את זה ופעם את זה, חבוֹט על כל דלת, הקש בכל שער, וגם דידה מתוך הישענוּת חשובה על המקל והיה שמח מאוד. אחר־כך יצא הג’יפ, אחר־כך סבבו הללו בסמטה הנפתלת, ואחר־כך עברו כולם עד תומם.

 

ו    🔗

יצאנו בסמטה עוקמנית אחת ועד שאנו סובבים בה תם הכפר ונפתח לפנינו אפר מדשיא עשב, מסויג בכמה אשלים, וגדר של חלקה חרושה לאחריהם. נראה שהיתה כאן בסתיו ככר גורן, וספיחה העשיר התנשב עתה שופע ופניו שוות, כאילו רגל לא דרכה בו, ופלומת לחוּת מַבהקת על הטרפים השעירים משהו, והרוחצים אור־שמש רך, שעושה את כל הככר הזאת לשלולית בהירת־ירק ומפרפרת נשימות קלות תנומיות, כל־כך הוקסמנו למראה החלקה עד שלא שׂמנו לבנו בתחילה לסייח אחד שעמד בפאתה, כדי להשלים את שלוַת התמונה, ולָחך לו בעצלתיים מן השפע שלפניו.

“אה, יופי של סייח, תראו!” אמר אז שמואליק, מצביע על אותו סוסון אדמוני, שנשא אלינו ראשו משתאה וחפז בזנבו לכאן ולכאן, וגם הרים את כרעו האחורית ובטש קלות כמניס זבובים.

“יפהפה!” אמר אז גבי, “חמודון שכזה!”

“כאילו עולם אחר לגמרי כאן!” אמר שמואליק.

“והוא בכלל לא קשור,” אמר גבי, “הוא יברח אם נתקרב אליו.”

“לא יברח – בטח רגיל לאנשים,” אמר שמואליק.

הם הפסיעו צעד אחר צעד. ואנחנו כולנו כרענו בצל הכותל והצצנו בהם בלי להעיר הערות. שמואליק גחן אז ותלש מלוא חופניו מן השעורה כדי לפתות את היצור, אם לא בטיבו של המזון שהיה נתון סביב בשפע – הרי בנוֹי הגשתו, זו תשומת־הלב המקושטת ומעוטרת ציוצים ומיצמוצים, שצייץ ומיצמץ, בלא להקפיד איך אגב אורחא הוא ממעך בנעליו הכבדות את חלקת ירקרק הככר ומשאיר אחריו תלם עכור, שהבוץ מתגלה דרכו.

“נו בוא, נו בוא!” חינחן תחנונים שמואליק.

הסייח זורר בשמחה, ורקע בקדוֹמתו לקראת חבר לשעשועים וקיפצץ קלות ואגב כך נתגלה שעקדו את קרסולי קדומותיו וריתקו באצעדות־כבל וכך השאירוהו. לכל מגע יד מלטפת היה עורו מריץ גלים עצבניים, ספק של נחת, ספק של רתיעה. ריחרח בנחיריו הלחות, שחורות־התוֹך והענודות זר לבן מחוץ, הרטיט שפתותיו על־פני העשב שבידי שמואליק, שחבט קלות צוארו וסילסל ברעמתו.

“אתה טוב, אתה טוב,” שר לו חנפנפות.

ואילו גבי שבא, מפלס לו תלם עכור משלו בדשא, טפח על עכוזו של הסייח ואמר: “את זה, למשל, הייתי לוקח אתנו.” ואחר נסוג משהו ותלש קצת עשב ונתנו לפיו של עצמו, אגב הרהורים, לעוס ורטן: “הייתי מגדל ממנו יופי של סוס.”

“אמור עליהם מה שתאמר,” אמר שמואליק, “אבל סוסים יש להם, אני אומר לך!”

הסייחון שהשׁתכר כנראה מן החנופה החליט להתגנדר לפנינו בריקוד אחד על־פני האפר, אלא מיד כשפתח בטפיפתו נשתבש באצעדותיו וריקודו נכבל, דבר שהעלה את מריו, והיה מנתר ניתורים משונים, נתר ושלוח את זנבו ואת אורך צוארו בתנועות המבקשות להחלץ ולהפטר ממשהו, ולובן עיניו התהפך בגלגלו.

“צריך להתיר לו את אלה!” אמר שמואליק שנסוג אחורנית בבהלה למראה הניתורים.

“אתה, מוטב לך שלא תגע בו – או שיספיג לך בעיטה,” אמר גבי, שאמר וגם עשה ונטל מרחק של בטחון.

“איזה פראות, איזה מרד!” התפעל שמואליק, “בוא נתיר לו את הכבלים.”

“אתה, מוטב לך שתתרחק!” אמר לו גבי.

“נו די, נו די!” זימר שמואליק לסייח. ופייס אותו מרחוק בגודש עשב מלוא חופניו. אך הלה לא שעה הפעם אל מנחת ההבל, וריקד לו ריקוד־כבלים במרי, בזעם גובר, בתנועות הנקצצות מכוח החבלים, הנבלמות ברתוקי הכבל, ובפרכוסים שיוצאים לריק, שמסתבכים בתוך עצמם, שנלבטים מעצמת תנועות שאין להן מרחב מספיק.

“הוא ישבור לו רגל!” חזר וצעק גבי.

“מוכרחים לפתוח לו את זה,” ענה שמואליק. “זה אי־אפשר ככה!”

“הוא ישבור לו רגל!” חזר וצעק גבי.

שמואליק העז והתקרב אליו כשידו האחת מושטת עם מנחת־פיוסי הדשא והאחרת שלוחה בכוָנת ליטוף והרגעה, הלוך והרגע, הלוך וצייץ בנחת, ועם זה במין תפנית שהיא נכונות לקפיצת־נסיעה. הסייח נעצר. צוארו מתוח, יורד מאוּמץ כמוכן לנגח, גבו קמור קשתני, זנבו חפוז, מתוח, ארבעת רגליו מלוכסנות עד שטלפיהן צפופות כדי נקודה מועטה, כחרגול זה לפני נתרו, כקשת דרוכה לפני הימלט החץ. ונשתהה ככה שהות־מה, פלדי, גמיש, שוקק כוח מאופק, שהנה־הנה יתפרץ בתשוקה לא מובלגת, בששון משוּחרר, בנשימת־מרחבים, מרחקים ומרחקי מרחקים. ואחר־כך נתיישר בבת־אחת וזיקף צוארו כשראשו, סמוּר אוזניו הקטנות, מוטה משהו לצד, כמרחרח נשיבת הרוח, כולו קשב. מיד ריפה את שריריו. ובתנועה שובבה של חן נפנה אל שמואליק והושיט שפתותיו התינוקיות לקראת העשב.

נאפד נצחון בא אליו שמואליק טופח על צוארו המשיי, על כרסו הרוטטת, על כרעיו האדמוניות, האיילתיות, ואמר לו הגיי חיבה רכים ורכרכים:

“אתה טוב, אתה טוב, נו כן, נו כן, טוב, טוב!” הגה ואמר שמואליק. ומיד כרגע ושלף את פגיונו לבתק את אסורי רגליו. ונטפל ראשו ורובו בין רגליו של הסייח הקשוב.

“אתה מוטב לך שלא תדחק את הראש שמה!” אמר גבי נרגז, וצעד צעד אחד קדימה. וממש בו ברגע ניתר הסוס וקפץ קפיצה גדולה, זנבו מטוּוָס, רעמתו פרועה־מונפת, דילג דילוג נוסף עוד הלאה, ובראש נטוי לפניו פרץ בדהרה אדירה, פסח על המשוכה הנמוכה (כשבדל־חבל מתדלדל על טלפו האחת) ונראה עוד פעם אחת בסוף השדה החרוש, לפני שנעלם ואיננו.

בפה פעור ובעיניים קמות התרומם שמואליק והפך פניו אלינו והסכין בידו, וכולו השתאוּת ותדהמה מלים נעתקו מפיו: “ממ, ראיתם!… – אני־אומר־לכם!…”

ואלו גבי פער פיו ופרץ בצחוק, צחוק והשתעל צחוֹק וטפוֹח על ברכיו, צחוֹק וּפנה לאחוריו, אלינו, ולפניו, אל שמואליק, ובקש להגיד דבר, ואָבוֹד בתוך תשואות הצחוק, שהלך והדביק את כולנו, עד שפרצה צהלה כללית, צווחתית, לועגת, שדלתה מתוכנו כל מיני דברים שלא אמרנו במשך היום והוציאה אותם חופשי בקול גדול, בפרסום, כולם כאחד, ואריה אמר אז – באתנחתא של חיוך נד (שכן ליותר מחיוך לא הגיע מעולם) למסכן: “הלכו לך חמישים לירות כמו כלום!”

“דחוף את החמישים לירות שלך,” רטן שמואליק וגשש ותחב פגיונו לנדנו, והפך מאתנו והביט הרחק, לעבר מה שנגוז, בעוד השדה מהביל הֵד־פלא של שעטות אבירים לחופש.

אולם מיד התברר שכבר ביטלנו כאן זמן רב. קמנו בלא חמדה ויצאנו לחזור אל סמטאות הכפר. בדקנו את הבתים בעצלתיים. מציצים זעיר פה וזעיר שם לצאת ידי חובה, ומפרשים את השממון שירד עלינו כאילו איננו אלא אותות שעת ארוחת־הצהריים. יותר מכולם נשתרך שמואליק נוֹבק־רוח מאחור, וכשזירזנו אותו פתח והשיב שלא כעניין וסח לנו: “מה אתם יודעים! סוס כזה לא רואים בכל־יום!” וחזר להגיגי עצבת שלו. בינתיים גם נמצאו לנו הכא והתם כמה ערבים וערביות, שלקטנום לחבורה ושלחנום לפנינו בלי לשעות לא לצורתם, לא לשיגם ושיחם, ולא לבכי ודמעות פה ושם, וגם האחד שהתקין לו, משום מה, דגל לבן, עשוי מניה־וביה, ויצא אלינו נַפנף ומַלמל דברי־נאום, משל היה ראש־העיר ומפתחות הכניעה בידו – לא עורר בנו אלא שעמום, ורוגזה ללא פשר, שגאתה והלכה בנו, ונעשתה לפרצוף של מקופחים; משמע אותנו הוֹנוּ, ואותנו עשקו – ואין אנו נכונים לוַתר, ואנחנו נתון לא ניתן, לא ידוע מהו שנתון לא ניתן.

שכן מי בעצם היה שם, זולת איזו נשים ותינוקות על זרוען (תינוקות ערביים זבלגניים ורירניים עטופי סמרטוטים וסגולות), ואיזו נשים שהלכו ופכרו ידיהן או הלכו ומחאו ידיהן כף בכף הלוך ומחוא, ושפתיהן ממלמלות. ועוד היו שם כמה זקנים הולכים דומם וחגיגיות כלכת אל יום־הדין. ואחרים היו שם, בגיל העמידה, שחשו עצמם לא־די ישישים כדי היות בטוחים מקצף גדול שייצא עליהם, והיה בהם גם רצון להסביר וגם יצר של מרי שיצא לאור פה ושם במבט או שניים. והיה שם עיוור שילד נהגו, אולי נכדו, וזה הלך ועיניו שוטטות בתמהון ובסקרנות שוכח את היד שעל כתפו, ואת הצרה שעל ראשם, עד שאפילו כשנתקל לפרקים – כמעט ולא נתעורר להסיח דעתו מאתנו. וכל אלה העיוורים והפסחים, והזקנים והכושלים והנשים והטף הללו היו כולם ביחד כאילו איזה מקום אחד בתנ“ך שמסופר שם מעין זה, איני זוכר היכן, ונוסף לחתיכת התנ”ך הזאת, שכבר היתה מכבידה לנו על הלב, הגענו אז למקום פתוח, שעץ שקמה רחב פארות התנשא בתוכו, ומתחתיו, יושבים במכונס, ראינו את כל קהל הכפריים כולו מקובץ ושותק שם, גוּש גדול ומנומר, כל המלוקטים, ציבור אחד שותק ומלווה כל בעיניו, ואחד מכולם נאנח ואומר אח־יה־רבּ.

אותם שהבאנו אנחנו מצאו בעצמם מקומם והתכנסו מיד מתחת לעץ, גברים לבד ונשים לבד, וישבו תחתיהם בכבדות, וכבר אינך יכול להבדיל מי הם מכולם. וכבר נאספו כאן רבים, צייד רב מן המשוער, כהי לבוש ולבני עטיפות ראש (מטפחות לפופות סביב תרבושים נמוכים לאנשים, ומטפחות לבנות ורקומות לנשים). היו בהם שישבו והנידו גוָם אילך ואילך כבשעת תפילה. אחרים גילגלו בידיהם סתמית את מחרוזת הענברים הדבשיים, או סתם חרוזים שחורים. עוד היו ששלבו ידיהם הגדולות, המחוספסות, ידי איכרים, בחיקם, ואחרים מוללו קני־קש ועשב בידיהם כדי שיעשו משהו, ועיני כולם שוטטו בנוּ, דבקות בכל תנועה שלנו, ודבר לא ידברו, לבד אותה אנחה שמפעם לפעם, אח־יה־רבּ.

ואילו בין הנשים היתה מהמָה בכיה, מונוטונית, כביכול כלאחר־יד, ופעמים שהיתה הבכיה מתייבבת ועולה ונחנקת. זו וזו חלצו שד לתינוקיהן, זו וזו עטפו את מרבית פרצופן והותירו בו עיניים נפחדות, זו וזו היו משיחות קטועות וגוערות לפרקים בילדים שסבלנותם פקעה והחלו מתקרטעים, ומתקרבים אלינו, משעינים כף־רגל יחפה אצל ברך הרגל האחרת וכך היו אוכלים אותנו במבטיהם, משתוממים למראה כל הליכותינו, מעין הצגת־מחזה. רק פעמים בכי מתפרץ אחד, היה פותח עמו מיד סגור לבבות ודמעות ומתעוררת אז בכיה נשית כללית, ותפיפת אגרופיהן על לִבּן, עד שהיה מרים קולו אחד הזקנים ואומר להן דברי־כיבושין והן היו כובשות בכיין מעט־מעט.

ואולם כשהתפוצץ פתאום ברעם מחריש ובעמוד אבק גבוה בית־אבנים, שתקרתו נראתה גם מכאן עולה בכמין שלוה, שטוחה כולה ושלימה, כמות שהיא, ולפתע בגבהים מתפוררת ומתבקעת ונופלת רגבים רגבים, פירורים פירורים, באבק ובברד אבנים, קפצה אשה אחת שהבית כנראה היה ביתה, ופרצה ביללה פראית, והתפרצה לרוץ שמה כשתינוק בידיה ועוד אחד, חלֵכה שכבר עומד על רגליו, אחוז בכנף בגדה, והיא צורחת ומראה בידיה, ומדברת ומשתנקת, וכבר רעותה קמה, ועוד אחת, וישיש אחד קם, ואחרים היו מתרוממים וזו התחילה לרוץ, כשתינוקה הטפול לכנף־בגדה נגרר רגע ומתמוטט ארצה וגועה בבכי ועכוזו השחום חשוף. יצא לקראתה בחור שלנו וגער בה לעמוד. פתחה זו והחלה מתנה דבריה בצויחה נואשת ומתופפת בידה הפנויה על לִבה, בבת־אחת הבינה, כנראה, שאין זה סתם להמתין תחת גמזוזי־השקמה, לשמוע מה רוצים היהודים ולחזור הביתה, אלא שזה סוף־פסוק לביתה ולעולמה, והכל חשך ומתמוטט, פתאום הכירה במשהו, לא־מושג, נורא, לא־יאומן, ניצב לפניה אין חציצה, ממשי ואכזר, גוף אל גוף, ואין להשיב עוד. והבחור ההוא כירכם פרצופו כמי שנלאה לשמוע וחזר וגער בה לחזור למקומה. אולם האשה היתה כבר מעבר לאזהרות והניחה אותו והחלה רצה בכבדות אל מקום ההתפוצצות. בתנופת־יד תפשה הבחור במטפחת ראשה, ולמרבה הכלימה נתפרע שער ראשה ונתגלה, דבר שעורר סלידה בלב־כל וחימה לא תרוסן בלב אותה אשה. חטפה את מטפחתה וחזרה וכרכה בתנופת־מחאה ובמחי־אחד את ראשה ואת תינוקה שעל זרועה, שהיה פועה בכל קטנו, וחפזה והגביהה שולי שמלתה הכבדה ורצה הלאה, אל ביתה שנהרס.

“עזוב אותה,” אמר מישהו, “היא תחזור.”

“חואג’ה,” עמד אז ישיש אחד, והוא כנראה מנשואי הפנים בכפר, ויצא מתוך עמו לקראתנו, כשידו האחת על חזהו והאחרת שלוחה לפניו בבקשת תשומת־לב, במין גינוני נימוס ששני הצדדים מן הראוי שיודו בו כבסיס לכל משא ומתן, וכיאה לנכבדים, ויצא לקראתנו וביקש בין כולנו אחד שאתו יבוא בדברים. אלא שזה שבו בחר לא הניח לו לומר מלה והצביע על מקומו של אותו זקן וכך אמר לו: “אתה תשב במקומך עד שיקראו לך.”

והזקן שביקש להשיב לו משהו, או להוכיח לו דבר, נמלך ומשך כתפיו וחזר למקומו בכבדות, ונעזר במטהו ובכמה ידיים שהושטו לקראתו מבין היושבים, חזר וישב בכבדות ונאנח ואמר: “לא־אללה־איל־אללה.” ושוב משהו קדום ותנ"כי חזר רגע והבהב באויר, על מנת שמשהו אחר, מנבא רע, יבוא במקומו וייתלה בחלל. מי ששכח איך עתיד כל זה להיגמר חזר וידע מה זה לפניו.

“מה בעצם שם המקום הזה?” אמר אז שלמה.

“חרבת חזעה,” ענה ואמר לו מישהו.

בינתיים קראו לנו לאכול צהריים, ומעולם לא היתה שעת צהריים במקומה כמו אותה שעה. גם נפטרים מכל הדברים האלה שלמטה, גם שמחים על מעט השמש החמה שנותרה עוד ליום הזה ויכולים לחשוב על דברים אחרים (וצריך!), וגם, פשוט, כבר רעבים כהוגן. עודנו בדרך פתח שלמה ואמר לנו:

“זה לא בסדר שם למטה. ועוד יהיו שם צרות.”

“ע־זוב!” אמר לו יהודה בבטחה תרנגולית, “הנוֹדוֹת האלה יעשו צרות? אי־פה!”

“זה לא מוצא חן בעיני כל זה,” חזר ואמר שלמה.

“מילא,” אמר יהודה, “זה לא סינימה.”

“אני אינני יכול לשכוח את הזקנות ההן, שם, שישבו, פ־חד!”

איש לא המשיך לגלגל עמו בדברים, לפיכך המשיך לבדו: “זה היה שמה כמו בהתחלה, בפעם הראשונה כשראיתי הרוגים ופצועים ודם. אתם זוכרים? היה נורא, חשבתי אז שזה ירדוף אחרי תמיד. ומה היום? היום הרוגים ודם והכל בשבילי כמו כלום!”

“מתרגלים,” אמר לו יהודה מלה אחת, שגם היא היתה עמוסה מנוד־ראש וניחומי־לעג.

הגענו לשדה אחד, בצד בתי הכפר, אצל דרך־עפר גדולה המחברת את הכפר הזה עם הכביש הגדול, הרחוק. פתאום, משום־מה, התגנבה מחשבה שאפשר ודרך זו רמוסת אלפי־פסיעות מדורי־דורות תעלה מעכשיו עשבים ותשבש ותפריא מאין עובר. מיד חזרו ונפרטו הנימים שהיו מנהמות בי כל הזמן, ונשלח גל של מרי בתוכי. ואותו מישהו מקניט שבתוכי היה מוּחש כיצד הוא חושק שיניים ומקמץ אגרופים.

ניסינו לשמור על רוחנו האדישה ולהתנער מכל מה שהיה למטה, כאוָז היוצא מן המים. חילקנו את קופסות השימורים ואת הביסקויט ברעש, ובמלים שונות ודשנות, תוך שהשתרענו בשלכתה הרקבה של תאנה חשופה, מנסים למצוא משהו שאפשר להגדיל בו צחוק, ותחת זאת היה משהו אטום מצטבר בחלל האויר, שגם בהירותו, בלי כל שייכות למה שמתרחש כאן, הסתיידה בינתיים, הדליחה משהו, ובדידים לבנים, ערפלים או צמרמורות של אדים מצטברים היו נקשרים יותר ויותר בתכלת ללא דופי, וניכר היה שמחר־מחרתיים כבר יחזור הגשם.

שמואליק, שעדיין היה מתאבל על סייחו שנמלט, ניסה לקשור שיחה פרטית מאוד וחברית מאוד עם גבי, וככה אמר לו, כשהוא הופך גבו אלינו, כדי לתחום מעגל נפרד לו ולגבי רעהו, נוגס מן הבשר שבקופסה ואומר:

“בעיניך היא לא מוצאת חן?”

“מי?” נשף גבי יבשות.

“רבקה’לה. אינך מוצא שהיא, איך לומר, נו, כזאת, ככה. נאמר, שהיא לא־דומה־לשאר־הבנות, מה?”

“דומה וחצי,” אמר גבי.

“לא. זה לא זה,” אמר שמואליק. “היא גאוותנית אתה חושב?”

“בכלל לא,” אמר גבי. “ואולי כן. איכפת לי.”

“ל’כפת לך?” תמה שמואליק, “לי דוקא יש חשק קצת להכיר אותה.”

“הזהר אתה,” התערב כאן אריה, “שלא יקרה לך אִתה מה שקרה עם ההוא הסוס!”

והיינו כולנו מחייכים, ואוכלים, שוברים רעבוננו, ומעבירים את הזמן, והתחלנו להסתדר בנוח. אם אוזני לא הטעתני היתה גם תיבת “הביתה” נזכרת אחת כה ואחת כה (ולבך בך אץ אז אל אפשרות נפלאה כזו של פתרון והצלה!). וכשכבר היינו עוסקים בתפוזים ומתבסמים בעסיסם הנוטף חקר גבי את מוישה מתוך פיו העמוס – מה עוד יש לנו לעשות כאן, והסביר כמה טובות תצמחנה לכולנו, אם נסיים עתה ונחזור, ובכל השאר יטפלו האחרים, אכן, הוסיף מתוך פמפום־לשון ודריכת שיניים – גם המקלע צריך טיפול. אבל מוישה לא נתפתה. מוישה אמר לנו ככה:

“ראשית יש לבדוק את כל הערבים שנאספו למטה ולזהות צעירים חשודים. ושנית יבואו מכוניות־משא ונעמיס עליהן את כולם ונשאיר את הכפר ריק, ושלישית צריך לגמור לשרוף ולפוצץ. אחר־כך ניסע הביתה.”

מעי הצטמקו משום־מה ומאסתי באוכל. הרגשתי איך אני חס על עצמי ועל הנסיונות המזומנים לי. איני יודע מה הרגישו אחרים. בקוצר־רוח חכיתי לגבי שימשיך לרטון ולהתנגד לפי דרכו, כדי שישיג מה שביקשתי לפי דרכי, והוא גם לא טמן ידו בצלחת. מה, טען גבי מיד, מה אנחנו עשינו היום ומה אחרים עשו היום. כמה אנחנו הלכנו, וכמה הם הלכו. כמה אנחנו סחבנו את המקלע ואת הארגזים, וכמה הם ישבו שם מתחת לשקמה והתמזמזו שם לריק. ועוד אמר שמגיע לנו פעם אחת לחזור ראשונים ושעלינו תמיד ולעולם רוכבים, ועוד ועוד – מה שהעלה ופירש יותר ויותר את משאלתי הכמוסה ופורצת לקום ולהסתלק מכאן מהר, בטרם יתחיל הדבר, ויתגשם בפועל. שכן אם מוכרחים לעסוק בזה יעסקו נא האחרים בזה. ואם חייבים להזדהם יגאלו נא אחרים ידיהם – אני איני יכול. בפירוש לא, אבל מיד פתח קול שני בתוכי ושר לו ככה: נפש־יפה, נפש־יפה. בקנטרנות גוברת ובשיר־מזמור לנפש העדינה המשאירה את המלאכה הנמבזה לאחרים, לזו שעוצמת עיניה בחסידות ומַפנה אותן הצדה כדי לגאול עצמה ממה שעלול להרגיז, כזה מין טהור־עיניים מראות־רע, כזה שהביט אל אוון לא־יוכל. והייתי עוין את כל־כולה של הוייתי.

אולם על כל נאומו של גבי לא מצא מוישה לומר אלא ביותר מקיצור:

“זהו זה!”

אספנו כלינו וירדנו אל שקמת המכלאה. פקפקתי ודיינתי עם עצמי, והתאזרתי ואמרתי לו למוישה:

“זה, מוכרחים לגרש אותם? מה עוד הם יכולים לעשות אלה: למי ירעוּ? הצעירים הלא ממילא… מה טעם?…”

“אה!” אמר לי מוישה בחיבה, “זה כך כתוב בפקודת המבצע.”

“אבל זה לא־בסדר,” טענתי, ולא ידעתי איזה מכל הטענות והנאומים שמתרוצצים בי אביא לפניו עוד כהוכחה מכריעה, ולפיכך גם חזרתי ואמרתי: “זה באמת לא־בסדר!”

“אז מה אתה רוצה?” אמר מוישה ומשך כתפיו ועזב אותי. בוחר הייתי, מטעמים שונים, לא כולם של עוז־נפש, להחריש גם אני, אך כיון שפתחתי, וכיון שעל־ידי הלך יהודה, נטפלתי אליו ואמרתי לו ככה:

“איזה צורך לגרש אותם?”

“בטח,” אמר יהודה, “מה תעשה בהם? תעמיד עליהם פלוגת שומרים?”

“מה הם כבר יכולים להזיק אלה?”

“יכולים ועוד איך. כשיתחילו לדחוף לך מוקשים בדרכים. ולגנוב במשקים, ולרגל כל דבר – כבר תרגיש בהם ועוד איך.”

“אלה?”

“מה יש? הם קטנים מדי, או צדיקים מדי? וחוץ־מזה תמיד יסתתרו אצלם שניים או שלושה או יותר ברנשים, שאַתה גם לא תדע עליהם.”

“זה, סתם השערות,” אמרתי.

“אז מה אתה מציע?” אמר יהודה.

“זה, אינני יודע עוד…”

“אם אינך יודע – אז שתוק,” אמר יהודה.

ונראה שעצה זו היתה יפה לי מלכתחילה. אבל הייתי עמוס דברים. וכבר פתחתי ולא ידעתי איך אחריש. ומאחר שלא נמצא למי לטעון – נטלתי וטענתי אל עצמי, וככה אמרתי אל לבי: “והרי זו מלחמה! מלחמה או לא מלחמה? ואם מלחמה הרי שבמלחמה כמו במלחמה (קול שני: מלחמה? במי, באלה?) קול ראשון (ממשיך, כאילו לא שמע כלום): צדיקים גמורים בודאי שאינם כאן (ואיפה יש?)… ואפילו רצוננו טוב וישר וכן – אי־אפשר להכנס למים ולא להרטב (פלאי־פלאים!). להבין ולהסכים שמוכרחים לעשות – זה אחת, ולקום ולהקשיח־לב ולעשות מיני־דברים – זה תמיד אחרת… מה גם שמי הוא זה שצריך להתאמץ ולהקשיח־לב? – הלא ממילא קישח הוא, ואדיש־אדיש. הפסקה קלה. ומיד, ובחימה של התנצלות שהופכת התקפת־נגד: וכי אותם הכפרים שלקחנו אותם בסערת המלחמה היו שונים? או כל אותם שברחו מאליהם רדופי פחד־צללים? או כל כפרי השודדים שגם אחריתה של סדום אינה דיה להם – כל אלה היו לגמרי שונים?… אבל לא זה… לא זה… משהו לא ברור. רק מין הרגשה רעה. כאילו כופים אותך תוך כדי סיוט־רע, ולא מניחים לך להתעורר קודם. אתה מסובך כבר בכמה קולות. אינך יודע מה. ואולי צריך לקום, לקום ולהתנגד? ואולי זה, להיפך, לראות ולהיות ולהרגיש עד זוב דם, כדי ש… כדי שמה? הזמן חולף. הזמן חולף. בן־אדם (הפסקה נרגשת). אתה כזה מין חלש. (עוד הפסקה). תראה ותתפקע. (נפש־יפה, נפש־יפה, נפש־יפה!)”

תחת השקמה גדלה הצפיפות בינתיים. היו שם במעגל כבר עשרות מרובות, אולי מאה איש. אם תתבונן מן הצד ותתעלם מן הנסיבות תוכל לטעות בנקל ולהִזכר באותם ימי־יריד כפריים, או ימי גנוסיא, הילולת איזה נֶבּי או שיך, כשהכל היו מתקבצים באותה צפיפות, תחת כל עץ רענן, ובכל שלולית של כל צל שהוא, וממתינים בהמון חוגג וכבד־תנועה, כבצק נקרש, שאינו מקפיד לא על זבובים ולא על ריחות ולא על זיעה ולא על צפיפות והמולה, ובלבד שיתרחש הדבר ההוא, החגיגי, שמצפים לו – אלא שהשתיקה הזאת אינה מניחה לטעוּת זו, אפילו כשהיתה נשמעת עתה, בינתיים, כמו זמזום־כוורת, כמו איוושת חשאין, תוססת־תופחת, בצל העץ הגדול. אחד, בעל שפם עצום, ישב בפאת המעגל וגילגל לו במתינות, בידיו הכפריות והשחומות, סיגריה, כשהוא עושה את חוצן־בגדו לסדנה קטנה לאותו עניין, לוקט את עיקרי הטבק, וממעכם ודוחקם היטב לתוך לפופית הנייר, ומקיש לכאן ולכאן, ומתעסק בציתית החלמיש הרומצת לו לבסוף רמץ, שמטפחים אותו בנשימה ובסכיכת יד, והדליק והעלה שם באוֹש־עשן, שהפגין אולי שריד של חירות שנותר בידו, וגם אולי איזו תקוה לעתיד, מין “יהיה טוב”, שתמיד יש אחד שמלבה אותו בכוח רצון מכוּוָן, ומיד גם מאמין ברצונו כאילו הנה זו כבר אתחלתא דגאולה, ואפילו מדביק את שכניו בה באמונה הטובה – תכונה כה יפה, שנעשית עתה כה מסכנה ופותה הואיל ואַתה (כביכול, כאֵל שבשמים), יודע מה שהוא אינו יודע עוד.

אחר היה שם, על־ידו, והלה היה יושב ומשרטט באצבעו קווים על החול מצטלבים ומתלכסנים, ומתפתלים, ומעביר אצבעו בנתיבות־החול בפיזור נפש שהוא ריכוז־נפש אחר, ולא קשה לקרוא במה ששירטט, דברי אנוש־נדכא.

ושמא עוד רגע יקום מקרבם אחד ויאמר: אנחנו מכאן לא נזוז, הו כפריים, התחזקו והיו לאנשים! –

שוטטתי עיני כה וכה. לא ניחא לי. מנין זה צצה בי הכרה כי נאשם אני. ולמה התחיל לוחץ עלי משהו לבקש דבר התנצלות? שלוַת הליכות חברי רק הגבירה את המועקה. כלום אינם יודעים? או משימים עצמם כאילו אינם רואים מה? גם לא יאמינו לי אם אומַר להם, מחוץ למה שאמנם אינני יודע מה לומר, ואילו רק ידעתי לומר. אי־מנוחה בי. מתבקש לי דבר, בהישג־יד, כדי להאחז בו. דבקתי באותם “שליחים־במשימות־אויבות” מהוּללים שבפקודת המבצע; העברתי נגד עיני עד־תומם כל הרעות והפורעניות שהביאו עלינו הערבים. שיננתי שמות חברון וצפת ובאר־טוביה וחולדה; נאחזתי בהכרח, זה ההכרח־שלפי־שעה, אשר במרוצת הימים, כשהכל יסתדר – יבוא גם הוא על תיקונו. וחזרתי והתבוננתי בקהל הרוחש כאן לרגלי, רחישה עמומה, תמימה ונוגה – ולא מצאתי מנוח. ביקשתי אז שיקרה משהו שיאחז ויקח ויטלטלני מזה ולא אראה עוד איך הלאה.

בדיוק כאן פונה אלי מוישה לעלות על הג’יפ עם האלחוטאי ועם שלמה ויהודה, ולצאת לסייר את הסביבה. נקל להבין איך זנקתי ואיך נעקרנו ממקומנו (כשכל העיניים מלוות מעשינו) בתנופה, ובדהרה, על־אף הסמטאות והעקלקלות. חרבת חזעה מזוהמת זו. המלחמה הזאת. כל העניינים האלה. –

טיפסנו על שיפועה של גבעה, שלא ראתה גם בחלומה משהו נוסע על פניה, בהעזה מסחררת, כשהמדרון משתמט מתחת האופנים, החוזרים ונאחזים בצרורותיו הגולשים, תוך כדי שאיבת תנופה של כהרף־עין, ורותח מלוא אוניו, בחשק התמודדות עליז הכרת־כוח, הגיע הג’יפ מהרה אל הרמה שלמעלה, ושם ביקשנו מקום וצפינו אל הארץ שמעברינו.

מבט ראשון והנה הארץ הגדולה מתמתחת לפניך, מבליטה כל שרטוטיה החטובים, מגובּעים ומקוערים בדשנוּת שקוּיה, באור שהתבהר יותר, וברוח־מה שקמה בינתיים, והשיבה עלינו משב של יפה, של הנאה עד תחושת טעימה, וגירוי של חמדה. וניתנו אז לכל מידות חדשות, נפתחו תחוּמים ונסגרו תחוּמים, ונראה כאילו יש משהו שכמעט ונשכח, והוא דוקא מוצק, לכאורה, וגם אפשר להשען עליו – עד שברגע הבא – שהוייתו מתממשת בתוך כדי־כך – והנה משבצות השדות, החרושים והמוריקים, וחלקות הבוסתנים עשירי הצללים, והמשוכות הגוזרות את השטח לתבניות רוגעות ומרחיקות, והגבעות המגוונות החוסמות ומגלות אפקים כחלחלים רחוקים – והנה כל אלה, תוגת יתמות יורדת עליהם, כהינוּמה עמומה. שדות שלא ייקצרו, מטעים שלא יושקו, שבילים שיישמוּ. מין אבדן ולחנם־היה־הכל. מין השתרגות קוצים וקמשונים על־פני כל, וצוהב חרֵב, נהקת־ערבוֹת. וכבר נבטות בך מן השדות אותן עיניים של האשמה, זו שתיקת מבט האשמה, כשל בעלי־חיים נעלבים, נבטת ומלוָה אותך ואין מנוס.

אחר־כך ראינו מרחוק, על גב אחת הגבעות, שדרך־העפר הגדולה חותכת בה, כמה מכוניות משא מתגלגלות ובאות כבדות, זוחלות כחיפושיות סומות, ונאבקות במהמורות הדרך, וקולן עוד לא יישמע. ונראה כי מה שחשבתי נתפרסם על פני בלא־דעת, לפי שהאלחוטאי, תוך כדי התקשרות, פנה אלי ואמר:

“אתה יש לך מצב־רוח היום, מה העניינים?”

“אני אין לי מצב־רוח היום, ואין עניינים,” עניתי לו בצליל שאינו מזכיר דוקא צליל זוֹגי־כבשים מעלות־גרה לעת־השקיעה, ושאם לא־איכפת לך הרי זה צליל הצועק – ‘תה רוצה מכות, בוא תקבל מכות!’ באותה קנאות שבה מחרף אדם את זולתו בשל שנאתו לפרצופו של עצמו שהסגיר את לבו.

ירדנו מן הגבעה, על עברי פי־פחת (שהחניפו מאוד לרחשי לבי) אל מטע אחד, ותוך שאנו שוקעים ביוֵן רפש וטיט תלמים, ומסתערים פנים ואחור ומבקשים דרכנו, לקה יהודה, שירד פעם להושיע בדחיפה, במנת עבטיט שהוטחה בו, וחזר ובא אצלנו כולו מרוּבב ודולף ומותז, ונהם מנהמת לבו אל הנהג ואל החכמות שלו שכבר אינן חכמות, וכעס על צחוקנו ולעגנו, והבטיח שעוד יראה לנו, וכלום לא הושבח בזעפּו גם כשיצאנו ועלינו לבסוֹף על דרך־העפר, וגם לא כשניחמנו אותו שמיד לכשיתיבש יירד הכל ולא ישאר סימן, שהרי בוץ אינו לכלוך אלא רק אדמה רטובה בלבד.

עוד סובבנו בשבילים הנְשַמים, שוטטנו בין משוכות צפופות כעדר נפחד, חתכנו משעולי שדות פתוחים ומחלחלים־סופגניים, שהתבואה היתה נובטת מעבריהם כמימים ימימה, והרוח סרקה בה גלי צללים נמוכים, שוטפים הולכים כתמיד. ואילו אני דימיתי לראות פיסת־יד שרשמה שם בשרירות “לא־ייקצר”, ועברה ביעף את כל השדה ואת שכנו, וחלפה על הבּוּר, ועל החריש, ונבלעה בסימרור כלשהו בגבעות. חקרנו את כל תכנית חקלאוּת הכפר ושדותיו, ירדנו לסוף דעתם בבחירת מקום המטעים, ותפשנו נימוּקם בשטחי החכּוּרות, גינות הירק, וגם הסתבר לנו טעמם של שדות הפלחה, “הכּרב”, הנח והנע, והכל היה בהיר כל־כך (אם כי אפשר לתכנן משהו מתוקן יותר לטעמנו, וכבר התחלנו בכך, בלא־משים, כל אחד בלבבו) – וצריך רק פשוט שיבואו וימשיכו מעשיהם. חלקות הוברו וחלקות נזרעו בחשבון, הכל היה נִצפה בזהירות, ראו בעבים ושמרו רוח, ואפשר גם ששיערו מראש בצורת, שדפון וירקון, ואפילו עכברי־קיץ, וגם טרו ושקלו ערך מחירים עולים ומחירים יורדים, ואם תוּכה מכאן תיוָשע משם, ואם תפסיד בגרעינים אפשר הבצל יעמוד לך – מלבד, כמובן, החשבון האחד שלא הובא במניין, ושדוקא הוא הנהו משוטט עתה כאן, ויורד גדול לרשת אחוזות נרחבות.

מתוך שהשבילים היו מרופשים, ומתוך שסבבנו בכל קצווי השדות (איש לא נתגלה. פרט לפעם אחת על גבעה מן הצד, כשראינו שם אחדים, וירייה אחת הניסתם כאילו בלעתם האדמה), חזרנו אל דרך־העפר הגדולה, באִחוּר ניכר, וכשיצאנו אליה כבר היו ממתינים שם ארבעה קרונות־משא גדולים, בשוּרה, לפני שלולית מים מאורכת, אשר חמדה לה לצון ונרדמה בנחת ממש באמצע, בלא להותיר מעבר כלשהו לכאן או לכאן, ואל חופיה היו עומדים הנהגים ועוזריהם ושאגו גילויי־דעת והצהרות לעברה השני וחוץ מכמה ביטויים אחרים גם אמרו שדי להם במה ששקעו עד כאן – ומכאן ואילך סוף העולם! ושלא יזיק – לדעתם – לשום ערבּוּש שבעולם אם יטריח את רגליו העדינות ויבוא הוא הנה, ויאמר תודה גם על זה! לעומתם מן העבר השני עמד הסגן שלנו ושאג להם את דבריו מזה, אלא שניכר היה שידו על התחתונה ושהנה הוא מפסיד, וטענתו כי קרקעית מים־עומדים אינה טובענית, לא התקבלה על לב איש, מאחר שכפרוּ בקיום כל קרקע שהיא מתחת פני־המים. אז נבחר הג’יפ שלנו להיות נחשון־נסיונות והציעו לנו לחצות את המים גם במהירות כאילו לא־כלום כדי שלא נשקע, וגם לאט־לאט כמעט כלום, כדי שלא נשקע. מובן שבדיוק בלב השלולית, משום־מה, כבתה המכונה, ואין זה משנה עוד אם כעבור רגע חזרה והותנעה וגם צלחה את השלולית בנקל כמו־כלום (כשהיא מכה גלים דלוחים־נגרשים), פרט לאיזה סילון עכוּר שמצא דרכו אל מה שעוד היה יבש בבגדי־יהודה דוקא (העלוב צלחה חמתו עד כדי שתיקה מבשרת־רעות ונלעגת עד חרפה) – והענין לא הוכרע, והנהגים לא אבו לשמוע, והודיעו שהם יסתובבו, בתמרונים שונים, בו במקום, בדרך־העפר, ושאת הערבים שלנו אנחנו נביא מלמעלה בפירצה שבמשוכה, ושלחינם בזבזנו זמן כה רב, שהרי כך גם טענו מלכתחילה. אז עלה הסגן שלנו על הג’יפ וחזר בו אל הכפר, ואותנו העמיד להרחיב את הפרצה ולהכשיר את הדרך.

מובן שלא נקפנו אצבע, זולת שניים־שלושה מעלי הצבר שמיעכנו בקתות הרובים כלאחר־יד, ותחת זאת ישבנו לחזות בנפתולי הנהגים עם מכוניותיהם המסורבלות בדרך הצרה, ושקלנו כל תנועה שלהם בידיעה מקצועית, בהבנה אמנותית ובעשן סיגריות. ואלו יהודה עבר לצד השני, צד השמש, ועמד שם תולה מבטים נכזבים בשמש ותוהה אל גבורתה. מתוך כך לא הרגשנו איך באו פתאום ועמדו עלינו, בריח־בגדיהם המיוחד, קבוצות ראשונות של הערבים. מיד צחוקנו דעך, ולבשנו פני־סקרנות ופני ממלאי־חובה, ועם זה, דומני, מאוד היינו חשים שהתחיל כאן דבר יותר גדול ממה שצפינו שיהיה, לכאורה.

איני יודע, אם הגידו להם, בטרם יצאו, מה צפוי להם, אנה מוליכים אותם. מכל מקום חזותם והליכותיהם לא העידו אלא על צאן מבוהל וצייתן וחרישי ונאנח, שאינו יודע לשאול. ועם זאת, פה ושם, אחדים, נראה שהיו משערים כל רע, ואולי גם היה בהם מי שהדביק, ללא דבר, חשש שבלבו, חלחלה עמוקה שבו – שאין זו אלא הוצאה־להורג.

קבוצה ראשונה עמדה אצל הפירצה שבמשוכה. אפשר וחלקה זו שייכת לאחד מכולם. ומקום־סתם זה בעינינו, בעיניהם הוא מקום מסוים שהוא סמוך למשהו ורחוק ממשהו, ושייך למישהו, ויש לו פשר יותר מאשר סתם איזו דרך־עפר גדולה. תלו במכוניות עיניים שהלכו והבינו מהו שבא עליהם, והפנו מבטיהם אלינו, וביקשו בין כולנו אחד שאפשר לדבר עמו, שאפשר לייחל ממנו. וכבר היה אחד מהם, בכותונת מפוספסת וחגורת־עור שאבזמה נוצץ, והרים הלה יד שמאלו, כפופת אצבעות איש־עובד כשאינו עובד, וכיעכע משהו. מיד גער בהם מישהו בקול, שאיני יודע איך היה באמת, אך נשמע צורם וקולני יתר על המידה: “יאללה, יאללה!” וגוש האדם האלמוני הלזה נע ושחה בפירצה, ועברו בזה אחר זה, והמשיכו להפסיע בשורה למעלה, בצד משוכת־הצבר הנמוכה, וחזרו ויצאו מעבר לשלולית על־יד הקרון הראשון שדופנו האחורי הורד.

הנהג ועוזרו עמדו שם לזרז את העולים, להושיט יד לזה ולאחר ולסייעו בדחיפה, לאמור מלה לפלוני, להעיר הערה על הלז שהוא שמן, ועל ההוא שבודאי הוא מנוּוָל גדול, ועל עוד אחד שהוא זקן בן שמונים־ואולי־תשעים בטח. ומפליא הוא שאיש מהם לא מיחה ולא התנגד. בקבלת־הדין טיפסו ועלו למעלה ונצטופפו במכונית.

“זהו זה!” היה הנהג שבע רצון.

“תספור, כמה הם שם אצלך?” צעקו לו מעבר מזה של השלולית.

“איך זה, אינם לוקחים שום דבר אתם?” שאל הנהג.

“איזה דבר?” שאלו אותו.

“איזה חפצים, שמיכות, אנ’־דע!”

“אין חפצים, אין כלום, תקח אותם מכאן ושילכו לעזאזל,” ענו לו מן הצד שלנו. ושוב היה משהו שנראה לא־טוב ולא־נכון, אלא שאיש לא התערב.

כאן פתאום פנה מעל הקרון ערבי אחד, אותו מפוספס ונוצץ־אבזם, ואמר לנו:

“יא חואג’ה! (קולו התחזק תוך כדי דברו) – יא חואג’ת,” תיקן עצמו ללשון־רבים, כדי לפנות אל הרבים, ופתח ודיבר הרבה, בהטעמת דברים, בהסברה, כאילו קורא מעל כתבי־הקודש, ובמשהו שבתקיפות של מי שיודע שאין עוולה בכפו ושיש בידו להוכיח זאת; אלא שאנחנו לא הבינונו הרבה מדבריו. והעינין והחיתין החריפות בהטעמתו ירדו עלינו מוזרות וכאילו מופרזות וכקולות בפני עצמם. שתיקתנו עודדה אותו והוא הניף ידו השמאלית לחיזוק טענותיו, ונראה שבתוך הקרון היתה איוושת הסכמה, ומבטים ארבו משם לרושם צדקת דבריו. אך בינתיים באה והתקרבה הקבוצה הבאה, וחדלנו משים אליו לב.

הללו שבאו נעו בשורות. מראה קודמיהם בתוך הקרון הרתיעם ועמדו מלכת. בקצה השורה היו גם נשים, וקול־בכי נפתח אז ביניהן. (לבי העלה סמרמורת.) נראה היה שהפעם יתרחש משהו. שני זקנים עברו על פני, הלכו הלוך ומלמל, אם איש אל רעהו, ואם כל אחד לנפשו, ניסו להתעכב מול הג’יפ, שנראה להם כמושב נכבד, כדי לאמור את דברם, אך שם ניפנפו עליהם בידיים להמשיך ולעבור, יאללה יאללה. – והם המשיכו עברו. אולם תחת לעבור בפירצה, המשיכו ישר בשלולית המים וברגליהם היחפות כיסכסו במים כשהם מגביהים באגב־יד סרח בגדם, כאילו אין כלום מיוחד במַעבר שלולית. ואחריהם, סבורים שכך היא הדרך, הלכו האחרים, משכשכים ברגליהם במים. והיה מישהו שגחן באנחה ונשל נעליו מרגליו לעבור דרכו במים. לא אדע מדוע נראה הדבר כה משפיל ומזלזל. כבהמות, חשבתי, כבהמות. אולם כשעברו הנשים פנתה מיד אחת אלינו והחזיקה בשרוול בגדו של שלמה ובכתה לפניו תחנונים. שלמה ניער ידו ממנה, ופנה לכאן ולכאן לבקש עצה, או, אולי, התר לנהוג בה רחמים. אולם יהודה שעמד שם, ובגדיו המרובבים נשכחו מלבו, אמר לה קשות: “יאללה, יאללה, את־גם־כן!” וזו נבהלה והלכה לה, תוך ששלמה מפטיר, ספק מסביר, ספק מתרץ:

“ומה היה לה לעשות שם לבדה בכפר…”

אחר־כך באה עלינו אשה ובחיקה תינוקת דלה, מיטלטלת ככלי אין־חפץ. תינוקת עפורת־גון, רזה וחולנית וגמודה. והיתה אמה מניפה אותה בסחבותיה ומרקידה אותה לפנינו כשהיא אומרת לנו במשהו שאיננו לעג ואיננו תיעוב ואיננו בכי־טירוף, אלא, אולי, כל זה ביחד: “רוצים אותה? – קחו אותה, קחו לכם אותה!” כיוַצנו פרצופנו בסלידה, וזו ראתה בכך, כנראה, הצלחה, והמשיכה להרקיד את היצור העלוב, עטוף הסחבות הצואות, בידה האחת, בעוד באחרת היא טופפה על לבה: “הנה קחו – תתנו לה לחם – קחו לכם אותה!” עד שהתעשת מישהו ואמר לה קשות: “יאללה, יאללה,” וגם הרים ידו – איני יודע למה – וזו נסוגה בין צוחקת לבוכה ונכנסה לשלולית, מרקידה את התינוקת בידיה, וצוחקת קטועות ובוכה קטועות.

“כמו חיות הם!” הסביר לנו יהודה ואנחנו לא השבנו לו דבר.

את הנשים אספו למכונית אחרת, והן הקימו צעקות ובכי, ואיש לא קינא באלה שטרחו וטיפלו בהן. והיה שם בחור אחד אצל הקרון שהרים קולו וצעק כנגדן, שאין להן מה לבכות לפי שלא עושים להן כלום אלא רק מביאים אותן אל בעליהן. אך אם ששפתו הערבית לא נשמעה, או שנימוקיו לא נשתמעו – הצעקות והבכי רק גברו, והן כולן נטפלו אליו, כיון שפּתח פּתח, בשבעים ושבע טענות וקובלנות והאשמות ותחינות והפצרות, עד שהלה נסוג במבוכה, והוציאוֹ מצרתו אחד שנתן במלוא־קולו עליהן להסותן.

אחר־כך עברו עוד כמה אנשים ולא אמרו כלום וגם לא הביטו בנו, ומראיהם היה כזה, שחשנו עצמנו גם הולכי־בטל וריקנים וגם פרחחים רעי־תעלולים. אחר־כך עבר פיסח אחד והטביע בחוד רגל־העץ ובקביו חורים בעפר הלח. הלה נצטחק, משום־מה, אלינו כמתנצל, ונכנס לשלולית בדילוגיו, כשמחשבה דולגת שצריך היה בעצם להציע לו לעבור מסביב או בכלל, להשאירו כאן. עבר עוד גוץ אחד, שכשהגיע אצלנו, ביקש לצעוק, ונשם נשימות כבדות ועילע רוקו, ספק כדי לרקקו עלינו, ספק כדי לפנות מקום לצעקה, אך הסתפק בנענוע־ידיים עז שבא להסביר – לאיים – לתבוע – לבקש, ונאנח עמוקות, וחזר ונאנח ועבר. אחרי כן באו ארבעה סוּמים, יד איש על כתף קודמו, ובידם הפנויה יגעו לגשש במקלותיהם, ארובות־עיניהם מופנות קצת למעלה וקצת הצדה מן הצורך, כאילו אוזנם ראשונה, ונוסף לקשב המיוחד לסומים, וחשש ההתקלוּת בצעד הבא, היה שפוך עליהם פחד גדול וכללי בלא דעת כלום עד היכן הולכים ומה יש שם במקום שהולכים אליו, ומה עושים האחרים; הלכו וגיששו (תמוה כיצד מצאו זה את זה לחבורה אחת), וכשהגיעו לפני השלולית בא אליהם מישהו ואחז בידי הראשון, שהניע ראשו הזלדקן לקראתו ביגיעת קשב מוגבר ואמר להם: אוּקעדו־הון – שבו כאן. והם נסוגו לאחור עד סוללת הדרך ורבצו באשר עמדו, תוהים לדעת מהו כל זה. עוד ישיש כפוף עד־שחוח הושיבוּ על יד הסוּמים. ונעשתה לנו אוירה של קבצנות, ומוגלה וצרעת, וחסר רק ניגון קינות וצדקה תציל ממוות.

“פֶה, גועל!” אמר שלמה.

“יותר טוב להם שימותו!” אמר יהודה.

“כמה עיוורים ופיסחים יש להם בכפר הזה!” אמר שלמה.

“האחרים נמלטו, והשאירו אותם לנו,” אמר יהודה. “אבל עכשיו ילך החבל אחרי הדלי, ויחזרו לבעליהם.”

“ולמה לנו כל העסק הזה,” פרץ מפי, בהתרסה יותר מכפי שפיללתי.

“נכון,” הסכים לי שלמה, “מוטב לי עשרה קרבות מהעסק הזה!”

“מה יש לכם!” רגן יהודה, מגרד בצפורניו רבדים של בוץ נקרש. “מה עושים להם? הורגים אותם? מעבירים אותם לצד שלהם. שיישבו שם ויחכו. וזה יפה מאוד מצדנו. בשום מקום בעולם לא נוהגים ככה בכאלה. וחוץ מזה אף־’חד לא ביקש מהם להתחיל בעניינים.” שהה רגע והוסיף לאחר שהירהר: “מה יהיה להם שם? שישאלו את המנהיגים הנחמדים שלהם. מה יאכלו ומה ישתו? על זה היו צריכים לחשוב לפני שהתחילו!”

“התחילו מה?” אמרתי.

“אתה אל תעשה פני צדיק גדול,” אמר יהודה בכעס גדול. “עכשיו עשינו פה סדר בסביבה הזאת!”

ואילו שלמה היה ממשיך את הקו שהתחיל: “כשאתה הולך למקום שגם אתה עלול למות – זה דבר אחד, וכשאתה הולך למקום שבו רק לאחרים צפוי המות, ואתה רק תראה אותה במוּתם – הרי זה דבר אחר לגמרי. ככה אני חושב.”

“אתה גם כן!” צעק יהודה, “אל תחשוב יותר מדי. ואם אתה כל־כך ככה – תוכל ללכת אִתם יחד, לאיפה שהם הולכים, אם אתה כל־כך ככה!”

“אתה עלי אל תצעק,” צעק לו שלמה, “ואני לא אשאל אותך לאָן ללכת,” אמר והלך לו מאתנו.

“מתרגשים!” אמר יהודה לכלל העולם ולא למישהו במיוחד, “הייתי רוצה לראות ‘אותם’ איך ערבים כובשים ‘להם’ את הכפר ‘שלהם’ שמה איפה ‘שהם’ גרים!”

“דוקא לכן,” התחלתי לאמור.

“מה דוקא! אַף־’חד לא ביקש מהם להתחיל במלחמות האלה ובעניינים. צדיקים גדולים. יותר מדי דם שלנו נשפך בגללם! נודות שכאלה! שיאכלו מה שבישלו לעצמם!”

ראינו אז אשה אחת שעברה בתוך קבוצה של שלוש־ארבע אחרות. אחזה ידו של ילד כבן שבע. היה בה דבר מיוחד. נראתה תקיפה, מתאפקת, סמוּרה ביגונה. דמעות, שכאילו אינן שלה, התגלגלו על לחייה. וגם הילד היה מייבב מעין “מה עשיתם לנו” חשוק־שפתיים. נראה היה פתאום שזו היחידה היודעת מה בדיוק יש כאן. עד כדי שהרגשתי שבוֹש אני בפניה, והשפלתי עיני. זה היה כאילו צעקה שִוועה מהליכתם, מעין “ארורים” שונא. ראינו גם איך היא גאה מהראות לנו קורטוב של תשומת־לב. הבינונו שהיא אֵם־לביאה, וראינו שקמטי התאפקות ורצון לשאת בגבורה הקשו תווי פניה, ואיך עתה, כשאבד עולמה – לא רצתה להשבר לעינינו; ומרוממים בכאבם ובצערם מעל הוייתנו שלנו – המרושעת – עברו דרכם, ועוד ראינו איך מתרחש לו בלבו של הילד משהו, אשר כשיגדל לא יוכל להיות אחרת מאשר נחש־צפעוני, אותו זה שהוא עתה בכי ילד־אין־אונים.

נתברר לי פתאום משהו כברק. הכל בבת־אחת כאילו נשמע אחרת, נכון יותר: – גלות, הנה זה גלות. כך זה גלות. כך נראית גלות. אנחנו עשינו להם גלות.

לא יכולתי להישאר על־עומדי. מקומי לא נשאני. יצאתי וסבבתי לעבר השני. שם ישבו הסוּמים הללו. נחפזתי לעבור מהם הצדה. יצאתי בפירצה, עליתי על החלקה המסויגת במשוכת הצבר. דברים הצטברו בתוכי.

מעולם לא הייתי בגולה – דיברתי אל עצמי – מעולם לא ידעתי איך זה… אבל דיברו אלי, וסיפרו, ולימדו, וחזרו ושיננו באוזני, בכל פינה, בספר ובעתון, ובכל מקום: גלות. על כל מיתרי ניגנו. תגר עמנו על העולם: גלות! וזה היה בי, כנראה עוד עם חלב אמי. מה בעצם, עוללנו כאן היום? אנחנו יהודים הִגלינו גלות.

לא היה לאן לשוטט ולא היה לאן להרחיק. ירדתי והתערבתי ביניהם כמי שמבקש משהו.

דברים מצלצלים באוזני. איני יודע מהיכן. עברתי בין כולם, בין הבוכים בקול, בין החורקים שן בדממה, בין החסים על עצמם על רכושם, בין הנלחמים בגורלם ובין הנכנעים לו חרש, בין הבזים לעצמם ולקלונם, ובין המתכנים להם כבר תכניות להסתדר איכשהו, בין הבוכים על שדות שיישמו, ובין השותקים מעייפות, מכורסמי רעב ופחד. חפצתי לגלות בין כל אלה אם יש פה גם ירמיהו אחד קודר אך גם יוקד, שמחשל פה זעם בתוך לבו, קורא חנוּקות לאֵל־הזקן, מעל קרונות הגולה…

השלולית שבדרך כבר נצטללה, וקמטוטים חולפים חלקת פניה חזרו מיד לעגוב על בבוּאת השמים. ביקשתי פשר חלחלות רצות בי, ומנין זה הד פסיעות גולים אחרים, עמום, רחוק, כמעט אגדי, אבל זעוף, ענתוֹתי, מתגלגל כרעמים רחוקים ומאיימים, מבשרי־קדרות, שמעֵבר הזה, הד מביא חרדה – לא אוכל עוד… –

 

ז    🔗

נתקלתי במוֹישה.

“מה אתה ככה מביט עלי,” אמר מוישה.

“זו מלחמה מזוהמת, זו,” אמרתי לו נחנק משהו.

“דחילק,” אמר מוישה, “אז מה אתה רוצה?”

ואני דוקא רציתי. והיה לי מה לומר. רק לא ידעתי לומר דבר שהוא תבונה־מעשית ולא רק איזו התרגשות גרידא. צריך איכשהו לזעזע אותו. צריך בקיצור ומיד להעמידו על חומרת הדברים.

ותחת זאת אמר לי מוישה, כשהוא הודף כובעו לאחורי פדחתו, כאחד שתשש מרוב טרדה, וכדבר איש אל רעהו, מחטט בכיסיו אחר הסיגריות והגפרורים, ומנסה להלביש מלים דבר שצץ בו עתה זה, ענה ואמר:

“אתה שמע מה שאומר לך!” אמר מוישה ועיניו ביקשו את עיני, “לחרבת, מה־שמה־זאת, יבואו עולים, אתה שומע, ויקחו את האדמה הזאת, ויעבדו אותה, ויהיה כאן יופי!”

כמובן, וכי מה? אדרבא! כיצד לא שיערתי מראש. חרבת־חזעה שלנו. שאלות שיכון ובעיות קליטה! והידד נשכּן ונקלוט, ועוד איך: נפתח צרכנייה, נקים בית־חינוך, אולי גם בית־כנסת. יהיו פה מפלגות. יתוַכחו על המון דברים. יחרשו שדות ויזרעו ויקצרו ויגדילו עשוֹת. תחי חזעה העברית! מי יעלה על לב, שהיתה פעם איזו חרבת־חזעה, אשר גירשנו וגם ירשנו. באנו,ירינו, שרפנו, פוצצנו, הדפנו ודחפנו והגלינו.

מה, לעזאזל, אנחנו עושים במקום הזה!

תליתי עיני כה וכה והן נשמטו מכל מקום. מאחור הכפר כבר מתחיל שותק, מגובב בתיו במעלה הגבעה, וחסוּם פה ושם בצמרות, שהשמש שמֵעבר־להן גזרה מהן צלליות דוממות, שקועות בהתבוננות, יודעות הרבה יותר מאתנו, רצופות אל שתיקת הכפר, אותה שתיקה שכבר היתה מתקשרת יותר ויותר ועשתה הויה משל־עצמה, הויית עזובה, עקת עגמה של פרידה, של בית ריק, של חוף שומם, גלים גלים ואופק ריק, ואותה דממה מוזרה כשל גויית המת. ולמה לא? – לא כלום: יום אחד לא נוח, ואחר־כך שלנו יכו כאן שורש, ימים רבים. כעץ על פלגי מים. כן. לעומת זה, הרשעים… – אבל הנה הם כבר שם בקרונות ומיד לא יהיו אלא כדף שנסתיים ונהפך על פניו. בודאי, לא זכותנו היא? וכי לא כבשנוה היום?

הרגשתי שאני על־פי חלקלקות. התגברתי לשלוט בעצמי. כל קרבי צעקו. קולוניזאטורים, צעקו קרבי. שקר, צעקו קרבי. חרבת־חזעה אינה שלנו. מעולם לא הקנה מקלע השפּנדאוּ זכות כלשהי. הו־הו, צעקו קרבי. מה לא סיפרו לנו על פליטים. הכל־הכל למען פליטים, שלומם והצלתם… כמובן פליטים שלנו. אבל אלה שאנו מגלים להיות לפליטים – זה עניין אחר לגמרי. המתן: אלפיים שנות גלות. מה לא. הורגים יהודים. אירופה. עתה אנחנו האדונים…

כלום אלה שיבואו לגור בכפר הזה – לא יצעקו הקירות באוזניהם? כל אלה המראות, הזעקות שנזעקו ושלא נזעקו, התמימוּת המבוהלת של צאן המוּם, כניעתם של החלשים, וגבורתם, הגבורה האחת, של החלשים, שאינם יודעים מה לעשות ואינם יכולים לעשות, חלשים־נאלמים – כלום לא ירחישו את האויר כאן שפעת צללים וקולות ומבטים?

רציתי לעשות דבר. ידעתי שלא אצעק. מדוע, לעזאזל, רק אני מתרגש כאן. מאיזה חומר קורצתי? הסתבכתי הפעם. היתה בי דבר מרדני, מנפץ הכל. אל מי אדבר וישמע. רק יצחקו לי. היתה בי מפולת מהממת. היתה בי ידיעה אחת, כמסמר תקוע, שאי־אפשר להשלים עם כלום, כל עוד מנצנצות דמעות ילד בוכה ההולך עם אמו המאופקת בזעם של דמעות אין־קול, ויוצא לגולה, נושא עמו שאגת עוול, וצוָחה כזאת לא־יתכן שאין בעולם מי שיאספנה לעת־מצוא – אז אמרתי למוישה: “אין לנו, מוישה, שום רשות להוציא אותם מכאן!” ולא רציתי שקולי ירעד.

ומוישה אמר לי: “אתה, שוב אתה מתחיל!”

וידעתי שכלום לא ייצא מזה.

ונעשה לי חבל, חבל עד להיחנק.

המכונית הראשונה, לא הרגשתי מתי, כבר זזה והיתה מטפסת בהמשך דרך־העפר הגדולה (לוּ יכולתי ללכת מאחד לשני וללחוש להם: תשובו, תשובו עוד הלילה, אנחנו מסתלקים מכאן מיד והכפר יישאר ריק: תשובו. אַל תשאירו את הכפר ריק!). מיד זזה גם המכונית השנייה, של הנשים, שגיוונו את הקרון בכחול בגדיהן ולובן צעיפיהן, ויללה אחת התנשאה שם, ונתקעה ביבבת הקרון הכבד שחרק ואחז דרכו הטובענית בחול הרטוב. (ואת הסוּמים ישכחו בודאי כאן בפאתי הדרך.) (קרונות… מה זה מזכיר לך…) היתה שעת אחר הצהריים. על שלוָתם של השמים קפץ רוגזה של הרוח שעִמְמָה את היום, ובישרה גשם חדש, מחר־מחרתיים. מן הכפר עלה זעיר כאן זעיר שם משך עשן־לבן של חומר לח המסרב להדלק, ומסרב לכבות, וימשיך לעשן לו ככה, בוער ואינו בוער ימים אחדים, עד שלפתע יתמוטט לו כותל או תקרה. פרה געתה באיזה מקום.

כשיגיעו למקום גירושם כבר יהיה לילה. שמלתם היא לבדה כסוּתם לעורם בה ישכבו. טוב. מה אפשר לעשות. הקרון השלישי החל מטרטר. וכי חזה מעודו אצטגנין במעמד־כוכבי שמי־הכפר ובמזלות־אנוש – כיצד יפלו כאן הדברים? ואיזה אדישות יש בנו – כאילו מעולם לא היינו אלא מַגלי גלויות – וגם לבנו במלאכה. וגם לא זה העיקר.

והמוצא?

הבקעה היתה רוגעת. מישהו כבר החל מדבר על ארוחת־הערב. במרחקי דרך־העפר, קרוב אצל מה שנראה כסוֹפה – היה נבלע והולך קרון רחוק, משחיר, מתנדנד, כדרך קרונות כבדים, העמוסים פרי או תבואה או משהו. גם כאב־עלבון וגם זעם־אזלת־יד יהפכו מהר למין ניקור סתמי, נכלם אובד לו ומתדהה. הכל היה פתאום כל־כך פתוח. כל־כך גדול, גדול. ואנחנו כולנו נעשינו פעוטים ולא חשובים. עוד מעט ותקום בעולם אותה שעה שבה יפה לחזור מן העבודה, לחזור עייף, לפגוש אדם. מסביב־מסביב ירדה שתיקה, ועוד מעט תסגור על חוג אחרון. וכשתסגור השתיקה על הכל, ואיש לא יפר את הדממה, ותהא זו הומה חרש במה שמעבר לשתיקה – ייצא אז אלוהים ויירד אל הבקעה לשוטט ולראות הכצעקתה.

מאי 1949